א.    🔗

במשעול הצר אשר מימינו ומשמאלו גדלו בצפיפות שיחי צבר דוקרניים, התקדמו להם בנחת שלושה אנשים.

השלושה, רוכבים על חמורים, היו מזיעים מאד, כי היום היה חם והשמש בשמים הציקה להם מאוד.

לפעמים היו מחנות כבדים של יתושים זעירים קטנטנים נטפלים לרוכבים, ואז היו המסכנים מוכרחים להגן על נפשם מפני אלה הזערורים אשר נכנסו אל כל חור ואל כל נקב, אל אוזניהם ואל נחיריהם של הנוסעים.

שעה ארוכה היו הרוכבים עושים דרכם באותו יום קיץ חם.

לפתע נעלמו שיחי הצבר, השביל אף הוא כאילו נעלם ואבד במרחב אשר השתרע לנגד עיניהם של השלושה. פניו של משה, הגבר הזקן בין בני החבורה, אורו פתאום. הוא קפץ בזריזות של נער מעל חמורו, התיצב בשדה וקרא בקול גדול: “זהו המקום!”

זהו! ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה ולמקום הזה! התפלל בקול רם יהושע אשר זקן שחור עיטר את פניו היפים והמאירים.

ודויד! הוא ירד מעל חמורו. כרע על ברכיו ונשק את האדמה אשר עליה דרכו כפות רגליהם של האנשים.

אשרינו, מלמל דוד בהתרגשות, זכות גדולה היא לנו לשוב ולעלות על אדמתנו, האדמה אשר קנינו בכספנו.

האדמה אשר נרטיב אותה בזיעה שלנו, הוסיף ואמר אחריו משה.

אדמת ישראל, אמר בהתרגשות יהושע, הנה באנו אליך שנית, אמא אדמה! הרבה הרבה שנים היינו רחוקים ממך. אלפי שנים היינו בגלות, רחוקים מן המולדת ולא ידענו את ריח השדה הטוב. עתה שבנו אליך, אמא יקרה. אנחנו נעבוד אותך, נחרוש, נשקה, נזרע ואַת, אמנו הטובה, אַת תתני לחם לאכול לנו ולבנינו אחרינו.

אמן! כן יהי רצון! ענו אחריו שני חבריו.

אנשים אלה, אשר עמדו על אדמתם, חלוצים היו. הם החליטו לקנות בכסף את אדמת האבות, לעלות עליה ולעבד אותה. הם היו החקלאים הראשונים מבני ישראל אשר רצו לבנות את הישוב שלהם בארץ השפלה אשר לחוף הים.

עוד באותו ערב נראתה עגלה רתומה לסוסים ההולכת בדרך המלאה אבק. בעגלה זו הובאו כלי עבודה שונים, חלקי בית וצריף מפורקים.

אחרי החלוצים הראשונים, שלושת הגבורים, באו עוד ועוד אנשים אשר החלו לפרוק את המטען מעל העגלות ומיד נגשו לעבודה.

אותו היום הוקם הצריף הראשון על אדמת השפלה. אחרי הצריף הראשון באו עוד ועוד צריפים ועד מהרה קם והיה ישוב בלב השממה.

והאנשים עשו עבודתם בשמחה ובהתלהבות. הם החלו לחרוש את אדמתם, לזרוע אותה ולהתישב עליה. קשה היתה העבודה על האנשים וכאשר בא הערב, היו אלה הפועלים נופלים עייפים על משכבם וישנים שינה חזקה, שנת עובד, עד אור הבוקר.

אולם יום אחד, הרגיש אחד הפועלים והנה ראשו כואב עליו, קור וחום עברו בגופו והוא לא יכול היה לקום ממטתו. תחילה חשב האיש, אין דבר! זה יעבור! ודאי חליתי מרוב עבודה.

בימים הבאים החלו עוד ועוד אנשים נופלים למשכב. הם היו סובלים קשה מן המחלה אשר הציקה להם.

מה זה? היו הפועלים שואלים איש את רעהו.

היו חברים אשר ספרו כי בלילה בלילה, כאשר האנשים נרדמים, באים יתושים ואלה מוצצים את דמם של הישנים והם הם הגורמים למחלה הנוראה.

הבה נקרא לרופא! הוא יגיד לנו מה לעשות, הציע יהושע.

למחרת בא הרופא. הוא בדק את החולים, שאל שאלות שונות ואחר יצא לטייל בסביבה. אל הרופא נלוה גם משה, ראש הכפר. היו השנים הולכים בין העשבים, הולכים והולכים עד כי הגיעו אל מקום אשר עשב רב גדל בו בצפיפות ומבין גבעולי הקנים הגבוהים עלה באפּם ריח של רקבון אשר כמעט ושׂם מחנק לשני הסיירים.

מה זה?, שאל הרופא.

זוהי הביצה, השיב משה. בקרבת מקום זה עובר נהר ומי הנהר משתפכים על פני השדות, בחורף נוצרות כאן ביצות אשר אי אפשר לעבור בהן. מן הביצה הזו נודף הריח הקשה אשר שאלת עליו.

אמרת ביצה? קרא הרופא בדאגה ופניו נהיו חיוורים. ככה! עכשיו אני מבין מה זה! הרופא השתתק לזמן מה והחל בוסס ברגליו בבוץ הסמיך.

בוא! נשוב מהר אל הכפר, זרז הרופא את המלווה אותו.

בלב כבד הלך משה אחר הרופא שהרחיב צעדיו והיה הולך מהר מהר עד כי בקושי יכול היה משה להשיג אותו. והרופא עלה על גג אחד הבתים שבכפר והחל מסתכל שעה ארוכה מסביב לו.

מה הענין?, שאל משה את הרופא.

אך הרופא – כאילו לא שמע את השאלה. הוא המשיך להסתכל לכל עבר, ופניו העידו כי דואג האיש מאוד מאוד.

ובינתיים נתאספו כמה איכרים שחיכו בכליון עיניים לדבריו של הרופא.

והרופא – הוא ירד מעל הגג ושפתיו מלמלו:

לא טוב! לא טוב! עסק ביש!

מה לא טוב?, הפצירו משה ויהושע ברופא. אנא דבר, אמור מה קרה כאן?

והרופא, החל מדבר דבריו לאט לאט למען ישמעו ויבינו אותו כל האזרחים, בני הכפר.

ידידי! פתח ואמר הרופא. אני מרחם עליכם ועל כן אני מוכרח להזהיר אתכם. דעו לכם. מקום רע בחרתם לכם להתישב בו. האדמה מסביב אדמת ביצה היא, אדמה מקוללת היא.

ומה בכך?, אנחנו נייבש את הביצה, השיב אחד הנערים.

כן! ידידי הצעיר! פנה ואמר הרופא אל הנער: האם יודע אתה, ידידי, כי בביצה זו ישנם יתושים לאלפים?

אנחנו יודעים, השיב איכר אחד. אנחנו מרגישים בהם בכל ערב.

כאשר אנחנו שוכבים לישון, מיד באים אלה, מזמזמים באזנינו, עוקצים אותנו ומוצצים את דמנו.

וזה לא הכל! היתושים האלה הם אשר מביאים את המחלה אליכם. מחלה זו מחלת הקדחת, קשה היא. אדם שחלה בקדחת, ראשו כואב, חום וקור עוברים בגופו והוא הולך ונחלש כי הוא סובל הרבה מאוד.

ומה אתה מיעץ לנו לעשות?, שאל משה.

מה אני מיעץ?, השיב הרופא והוא מדבר לאט, עצתי היא שיש לגשת מיד לייבש את הביצות. כאשר לא תהיינה ביצות, לא יהיו יתושים ומובן שגם הקדחת לא תהיה עוד בכם.

ובינתיים?, שאל יהושע.

בינתיים, אמר הרופא, בקול נמוך, בינתיים עליכם לעזוב את המקום ולא לשוב אליו עד אשר תבוא רפואה שלמה לשטח כולו ולא תהיה ביצה בו.

אתה רוצה לומר כי עלינו לעזוב את הכפר שלנו?, גמגם משה ודמעות עמדו בעיניו.

כן! אמר הרופא. עזבו את המקום והצילו את עצמכם ואת בני משפחתכם, אם לא תשמעו בקולי – סופכם שתמותו מן המחלה אשר תתקוף אתכם כולכם.

לרגע קט היתה שתיקה במחנה. איש איש חשב על בני ביתו היקרים, על החולים המסכנים, על הילדים הסובלים, על האדמה הטובה ועל העמל אשר השקיעו במקום זה.

ומה דעתכם, אחי?, שאל משה בקול רם ופניו אל עבר החברים אשר עמדו מסביב לו.

את אדמתנו לא נעזוב, החליט ואמר יהושע.

פה נחיה ופה נמות, צעק בקול רם אחד הנערים.

יחי כפרנו הראשון בישראל, הריעו בהתלהבות כל אלה שעמדו והקשיבו לדבריו של הרופא.

והרופא – הוא עמד נדהם על מקומו. הוא הסתכל באלה המסכנים אשר לפתע פתאום זרח עור פניהם והם זוהרים. הוא הרגיש כי לפניו אנשים גבורים אמיצים אשר אינם מוכנים לסגת. לאט לאט ירד הרופא והחל מתקדם אל עבר האנשים. הוא נגש אל משה, לחץ את ידיו בהתרגשות ואמר: שמע נא ידידי! אנשים כמוכם לא ראיתי מעולם. גבורים אתם ואני בטוח כי רק אנשים כמוכם יוכלו לנצל את הביצה, היו שלום והצליחו בעמלכם.

ואת הביצות נייבש ואת הקדחת נגרש, קראו האנשים אחרי הרופא. הם ליוו בעיניהם את האיש אשר הלך ונעלם מעיניהם ואחר פנו איש איש לעברו והמשיכו במלאכתם.

 

ב.    🔗

היתושים הוסיפו להשתולל במחנה ישראל. בערב כאשר היה איש העמל והעבודה חוזר מעבודות יומו ועולה על מטתו לישון, מיד היו עולים מחנות כבדים של יתושים מן הביצה ואלה היו עוקצים ומוצצים את דמם של העייפים.

אין בנו כח לסבול! היו האנשים טוענים.

הילדים היו מסתובבים בכפר והם חוורי פנים ובקושי הם הולכים ברגליהם הדקות.

באו מומחים מן העיר ואלה החליטו: יש לעזוב את המקום, עד אשר יהיה השטח בריא, אסור להתיישב כאן.

וכיצד יהיה המקום בריא? שאל יהושע את המומחים!

צריך לייבש את הביצה, השיבו המומחים. צריך לחפור תעלות אשר תעברנה את המים אל הים. כאשר ייעלמו המים ולא ישארו עומדים עוד כאן, אז, רק אז תירפא הביצה מן הקדחת.

אבל זה יגזול זמן רב, מי יודע כמה זמן, ומה יהיה עמנו? האם נעזוב את אדמתנו היקרה אשר בזיעת אפנו חרשנו וזרענו אותה?, טען דוד.

ומשה, ראש הכפר חשב וחשב ואחר שאל לחבריו: מה לעשות לכפרנו החדש? הן לא יתכן לקום ולעזוב את המקום. ומה יאמרו בני העם השכנים – הערבים?, הם יאמרו כי בני ישראל עצלים הם. אינם אוהבים את המלאכה ואת החקלאות. זה להם שנה אחת בעבודה וכבר הם עוזבים את הכפר.

לא! החליטו משה וחבריו. לא יתכן הדבר! אסור לעזוב את המקום. יום יום היה האיש משה מתפלל לפני אלוהיו. אנא, האל, עשה חסד עמנו והצל אותנו מפני הקדחת הזאת.

והאל בשמים גם הוא הצטער כאשר ראה אשר עושים היתושים לבניו – לבני ישראל אשר שבו לארצם לעבוד את אדמתם.

צמחיאל, פנה האל יום אחד אל מלאכו – הלא אתה, הרבה שכל לך, אנא עוצה עצה ואמור: מה לעשות כדי ליבש את הביצה הארורה אשר התפשטה על אדמת ישראל.

והמלאך הטוב חשב רגע קל ואחר אמר: עצה! הבה נשתול במקום עצים בעלי שורשים עבים, ארוכים וגדולים. אלה ימצצו, ישתו את עודפי המים ועד מהרה תתייבש הביצה.

זהו באמת רעיון, אמר האל, אבל מי הוא העץ ואיזהו אשר יוכל לשלוח שרשיו באדמת ביצה זו?

נראה, השיב המלאך, עוד הלילה אצא לסייר על פני האדמה כמו שנהגתי כל הלילות, אסתובב על פני העצים שבעולם ובודאי אמצא את העץ המתאים.

ובלילה יצא המלאך לדרך. הפעם הוא פרש כנפיו הגדולות ובמהירות רבה היה טס ועובר על פני ימים ונהרות. הוא עבר מארץ לארץ ומפינה לפינה. בכל מקום אשר אליו בא, היה המלאך מספר מה שקרה לבני ישראל אשר שבו לארץ אבותם. הוא התאונן קשה על היתושים המציקים וביקש מן העצים כי יעקרו שרשיהם וילכו להתיצב בביצה אשר על חוף ים התיכון. רבים מן העצים שמעו את הדברים, שמעו והניעו את הצמרת שלהם, הרעישו את עליהם ואמרו: לא, צמחיאל המלאך, למה לנו ללכת לארץ רחוקה ואנחנו טוב לנו בארצנו ובמקומנו.

עצוב ועייף התעופף לו המלאך כי לא מצא את אשר ביקש. הוא טס, עבר על פני אוסטרליה הרחוקה והנה ראה המונים המונים של עצים והם עומדים זקופים וגבוהים בלב השממה. למראה העצים הללו, הופיעה נהרה בפניו היגעים של המלאך הטוב.

אלה הם העצים אשר ביקשתי, הרהר צמחיאל. מיד אסף המלאך את כנפיו וירד אל היער הסמיך, יער העצים אשר כיסה את מערומי אוסטרליה היבשה.

כשירד המלאך, ראה לפניו עצים עבים בעלי עלים מחודדים כחרב והם מכוסים בשכבת שעוה כהה ונוצצת.

עלים כאלה למה לכם? פנה המלאך ושאל את העצים.

עלים אלה מכוסים בשעוה יען כי חיים אנו באדמת מדבר. השמש מכה עלינו בלי רחמים והיא מוצצת את לשד העצים. לכן כיסינו את העלים בשעוה ואין השמש יכולה למצוץ את המים אשר בנו דרך העלים.

וכיצד חיים אתם במדבר יבש זה?, שב המלאך לשאול.

ראה את השרשים שלנו ותבין, השיבו העצים.

ירד המלאך וראה והנה באדמה מתפשטים לכל עבר שורשים עבים ווחזקים והם חודרים עמוק עמוק באדמה. שם באדמה הם מתחלקים לאלפי שורשים דקים, דקיקים ואלה הזעירים מוצצים, רודפים אחר כל טיפה ואגל של טל ובולעים אותו אל קרבם.

נהדר! יפה מאד! קרא המלאך בהתרגשות, כאשר ישב לנוח על אחד הגזעים.

ו המלאך סיפר לעצים על הסבל אשר סובלים בני ישראל. הוא סיפר על הביצות הרבות אשר כיסו את אדמת ישראל אשר היתה פוריה לפנים ולבסוף אמר: האם רוצים אתם, בני הטובים, לעזור להם ליהודים? האם תסכימו לשלוח את בניכם, את הזרעים שלכם אל הארץ הישנה החדשה כדי לרפא אותה מן הקדחת.

לשעה קלה השתררה שתיקה ביער, העצים היו מתיעצים ביניהם. לאט לאט החלו האילנות להניע את הצמרת שלהם לכל עבר. העלים רעשו וניכר היה כי היער, יער העצים, עסוק בדבר חשוב, הם דנו בהצעתו של צמחיאל המלאך.

צמחיאל, פנה ואמר ראש עצי היער, אנו מסכימים לעזור לבני העם העתיק כי ישוב ויבנה את המולדת שלו, אנו מוכנים לשלוח את זרעינו כי יכו שורש באדמה, יגדלו ויתפשטו העצים הבנים שלנו ושרשיהם יינקו את מי הביצה עד כי ייבשו אותה לגמרי.

יפה מאד! זה יהיה מעשה גדול מאוד מצדכם והכל יזכרו וידעו זאת, קרא המלאך בחבה, שמכם יתפרסם בכל הארצות מקטן ועד גדול ידעו את החסד אשר עשיתם לעם ישראל.

 

ג.    🔗

בארץ רחוקה גר איש יהודי עשיר וטוב לב. אדם זה כאשר שמע את הסבל אשר סובלים אחיו, הצטער מאוד ואמר לעזור להם כדי להקל עליהם את צרתם.

בנימין, היה שמו של האיש. בנימין זה ידע על המתרחש בארצות רחוקות וידע גם על הצמחים המצויים בכל ארץ וארץ. אוהב החי והצומח היה בנימין זה ובגנו הגדול גדלו עצים רבים וגאים אשר שלח להביא מארצות רבות ורחוקות.

אל בנימין זה עף ופרח צמחיאל המלאך. הוא ירד אליו בלילה, שעה שהכל היו ישנים, וסח לו את מעשה עצי האקליפטוס השוכנים שם במדבריות אוסטרליה הרחוקה.

אם באמת רוצה אתה להיות לעזר לאחיך, אמר צמחיאל לבנימין, הנה זאת עשה. שלח תיכף ומיד אנשים באניה אל הארץ הרחוקה. יאספו האנשים את הזרעים הקטנים והחומים של עצי הפלא בעלי השרשים הארוכים השוכנים באוסטרליה. את הזרעים תעביר לארץ ישראל. שמה במנבטה יפתחו הזרעים שורשים, יעטו עלים ובמהרה הם יגדלו ויהפכו לעצים. עצים אשר לא יפחדו ממים ומביצה.

זהו באמת רעיון! קרא בנימין וקפץ בזריזות מעל מיטתו. הוא מיהר לבשר את הבשורה לחברו.

וכבר למחרת בבוקר יצאה מאחד הנמלים אשר לחוף ים התיכון אניה ובה כמה מומחים אשר שַׂמו פניהם אל אוסטרליה הרחוקה כדי ללמוד את חיי העץ הנקרא אקליפּטוס למען אסוף את הזרעים שלו.

והמשלחת עשתה ימים ושבועות בארץ הרחוקה. הם אספו זרעים, הביאו שתילים צעירים רבים מאוד ולמדו לדעת את חיי העץ הנפלא, מיבש הביצות.

יום אחד הגיעה האניה אל חוף יפו. פה השליכה האניה עוגן ואנשיה ירדו לראות את הארץ אשר בשבילה הובאו העצים.

כאב לבם של האנשים הטובים למראה סבלם של אחיהם.

באנו להביא לכם הצלה! הודיעו האורחים לאנשי ישראל. והאורחים באו אל הכפר, כנסו את האכרים והודיעו להם על הבשרוה, בשורת הגאולה מפני הקדחת.

כיצד ובמה? שאלו האנשים בקול רפה. אנו הולכים למות! רצינו להציל את ארץ אבותינו מידי הרעב והעוני. רצינו להחיות את הארץ, לעבד אותה ולגדל צמחים עליה, אך הביצה הארורה היא אשר תמית גם אותנו, אמר בכאב לב יהושע.

לא תמותו, השיבו האורחים. עוד חודש. עוד שנה. עוד שנתיים והמקום הזה ייהפך לגן פורח. הביצה תעלם, עצים גבוהי קומה ישמרו על האדמה ויגרשו את המים ממנה.

למחרת היום היו אנשי הכפר עדים למחזה משונה. מן האניה הובאו שתילים רכים והם ניטעו באדמת הביצה.

ו האורחים הביאו את הזרעים הזעירים, טמנו אותם באדמה ואמרו לאיכרים: חכו זמן מה, זרעים אלה ייהפכו לעצים. את העצים תשתלו באדמת הביצה, יעלה ויגדל יער של עצים. ועצים אלה בשורשיהם הארוכים ייבשו את אדמת הביצה ויוציאו ממנה את מי הקדחת המיותרים.

שמעו האנשים ונדו בראשם. הם לא האמינו למשמע אוזנם. הם עזרו לאורחים בעבודתם, זרעו, נטעו ובלבם היאוש מענה אותם והם חושבים: מה? עוד נסיון להציל אותנו? הכל הבל הוא. אין תועלת בדבר.

והערבים, תושבי הסביבה, כאשר ראו את היהודים שותלים את העצים, נדו בראשם, מה השטויות האלה לכם? מה אתם מתרוצצים כאן בביצה ותוקעים את השתילים הדקים שלכם?

עצים אלה ישימו קץ לביצה, היו מגמגמים היהודים.

לא נכון! הביצה הזאת אללה יצר אותה ואוי אוי לו למי שירצה לשנות פניה. הביצה תשלח בו מוות וקדחת.

עזבו את המקום. בואו ותשבו בהרים כמונו. אז. רק אז לא תדעו מהי קדחת, יעצו השכנים הערבים לאחיהם היהודים.

וראה זה פלא. עברו שנים מספר, והעצים אשר נטעו בביצה גדלו והיו ליער. העלים הירוקים רשרשו והיו כאילו אומרים: הנה יכולנו לה, לביצה. אנו גדלים בה יפה יפה.

והשורשים – הם התפשטו לכל עבר והיו מוצצים ויונקים מן האדמה. לא עברו ימים רבים והנה הלכה הביצה והצטמקה. המים פחתו עד כי עוד מעט ונעלמו לגמרי.

הנה קם והיה הפלא! האקליפטוס ניצח את הביצה, אמרו האנשים ופניהם אורו משמחה.

והערבים, בראותם את הפלא, אמרו: אכן! צדקתם אתם היהודים. עם חרוץ אתם. בעזרת העצים האלה יכולתם לגרש את הביצה ממקומותיכם. ברוכים יהיו עצים אלה הגדלים במהירות רבה ומחיים את השממה. מאז והלאה קראו הערבים לאקליפטוס בשם: עצי היהודים, כי היהודים הם אשר נטעו אותם לראשונה בארץ ישראל.

והאקליפטוס יליד אוסטרליה, זה העץ הגבוה והחזק, התישב באדמת ישראל, אף עלה בהרים ותקע את שורשיו בין הסלעים. לאורך הכבישים הרבים והשחורים, נטעו אקליפוטוסים ובימי שמש עת קרני החמה יוקדות וצורבות, יתישבו העובדים בצל עץ האקליפטוס וייהנו מן הצל הטוב אשר תחתיו.

והעץ הזה זכה לכבוד והוקרה בין יושבי הארץ הערבים: עץ היהודים החל מכסה פני הארץ. וגם הם החלו לנטוע עץ זה על אדמתם. ועץ היהודים הפך להיות בן ברית לבני ישראל והוא מכה שורשים בכל חלקי הארץ, הוא ההולך לפני מחנה החלוצים בנגב ובהר, בשפלה ולאורך הים. במקום בו הוא מכה שורשים, שמה יתחילו חיים. שורשי האקליפטוס הם המרננים ואומרים: “עורי שממה דינך נחרץ באים לרשת אותך”.

בראש השנה לאילנות נוטעים אלפי אלפים מילדי ישראל את עצי האקליפטוס. הם נוטעים אותם בצדי דרכים, בגנים ובמדרונות ההרים. הקטנים נוטעים אותם ואומרים: עץ היהודים! כשם שעזרת לאבותינו לגרש וליבש את הביצות, כן תעזור לנו לתת לנו צל ומסתור מפני שמש הקיץ הלוהטת. באשר תגדל תפזר צל סביבך, צל למסתור ולהגנה.

ברוך תהיה עץ האקליפטוס וברוכים יהיו אנשי השלום והעבודה אשר יבקשו לשבת תחתיך בימי שרב וליהנות מן הצל שלך.

אמן ואמן! רוחשים לוחשים העלעלים והם מלטפים את פניהם של הנוטעים הצעירים העושים במלאכה, מלאכת הקודש: גאולת הארץ.