א.    🔗


כאשר עברו בני ישראל את ים סוף, ראו לפניהם את המדבר הנורא.

בימים הראשונים, היו הנודדים מלאי התפעלות למראה המדבר הנהדר. הם עברו בתוך בקעות אשר הקרקע שלהן היה כלו חול אדום. ההרים אשר מסביבם היו גבוהים, גבוהים והם עשויים אבנים משונות ומוזרות.

והאבן גם היא היתה פעמים אדומה ופעמים צהובה. יש ומעל לראשי הסלעים נשקפו אליהם יעלים חמודים למראה ואז היתה כל העדה נעצרת והילדים היו קוראים בשמחה:

הביטו, ראו! הנה יעלים על הסלעים!

והזריזים מבין הנערים היו מנסים לטפס על הסלעים לרדוף אחר היעלים או לירות בהם בחיציהם, אולם אלה היעלים אך הרגישו כי האויב מתקרב אליהם, מיד היו נושאים רגליהם ונעלמים בין הסלעים – ואינם.

אכן! הימים הראשונים, ימים יפים היו. העם היה שמח וצוהל על הגאולה אשר באה עליהם. הם היו צועדים בכל כוחם כי ידעו שאין נוגש ואין שוטר אשר יאמר להם מה לעשות ואיך לעשות.

אנו חופשים הננו! בני דרור אנו! היו נשמעות מפעם לפעם קריאות מתוך המחנה.

יחי החופש! היו עונים כל בני המחנה וההרים הדהדו אף הם: יחי!

אולם לאט לאט הלך מצב הרוח והשתנה לרעה. השמש היתה מכה בכח רב, קרניה היו מחממות את האנשים המהלכים במדבר ואלה ממש לא יכלו לשאת את החום הנורא.

הילדים היו מבקשים להם פינת צל להחבא מפני השמש הלוהטת. אך הם לא מצאו מחסה מקרני השמש אשר רדפו אחריהם.

לפניהם השתרע המדבר הגדול אשר כמעט אין עץ או שיח אשר יכסה את מערומי החולות הלוהטים. והחולות דומים היו לדם אדום המשתפך על פני הסלעים.

ולמרבה הצרה, הנה לא היה מים לעם. הנאדות הלכו והתרוקנו ועוד מעט ולא נשארה טיפת מים במחנה.

מים! אנו צמאים! היו הילדים קוראים והם פושטים כפיהם ומתחננים אל אמותיהם.

מים! היו הנשים מבקשות, מעט מים להרטיב את השפתים המבוקעות, תנו לנו!

ראשי העדה באו אל משה ואמרו לו: רוענו הטוב! אנא, מצא מים לנו ולצאן אשר עמנו.

מחר יהיו לכם מים, אמר משה בקול זועף.

בלילה דיבר משה עם האלוהים וביקש ממנו מים.

מחר יהיו מים רבים לעם, ענה האלוהים שהסתתר בענן.

ולמחרת בבוקר, עוד טרם האיר השחר והגששים אשר יצאו כדרכם לפני המחנה לחפש לו דרך, שבו בשמחה ובפיהם בשורה: מצאנו מים!

לשמע הבשורה, חשו רצו הזריזים במחנה וימהרו להגיע ראשונים אל המעיין כדי להרוות במימיו את שפתותיהם המבוקעות.

המים מרים! קרא האיש אשר שתה לראשונה מן המים.

גועל נפש! לא יצלחו לשתיה! רטן השני והיה רוקק ורוקק מפיו את המים המרים.

ספרו זאת למשה! ידע הרועה לאיזה מעיין מים הוא מוליך אותנו! קראו האנשים נרגזים.

ומשה – הוא שמע את דברי המתאוננים והשיב להם בנחת: אנא, הרגעו! עוד מעט והמים יהיו מתוקים.

בדברו זאת, יצא משה את האוהל ושׂם פניו אל המדבר. באחד הנקיקים העמוקים מצא הרועה עץ גדל בצלו של סלע. מיד כרת הנביא ענף אחד והחל צועד אל עבר מעיין המים המרים.

משה קרב אל עדת האנשים אשר עמדו מסביב למעיין המים ופניהם זועפים מאוד.

בלי קושי הבקיע הנביא דרך לו, הוא ניגש אל המעיין, זרק לתוכו את הענף אשר בידו ואחר כרע על ברכיו ושתה לרויה ממי המעיין.

אנא, אחים, שתו ותרוו מן המים הטובים האלה! ביקש הנביא את אחיו, כרעו על ברכיכם, מילאו את כליכם מים וידעתם כי תשועת ה' כהרף עין, ככה זרז משה את האנשים שעמדו מסביב לו והם מתפלאים למעשיו המוזרים של הנביא.

בהיסוס קרבו אחדים מן העם והחלו שותים מן המים.

רק באו טיפות המים אל פיהם ופניהם אורו משמחה.

מתוקים המים! קראו האנשים בגיל.

אכן גדולים מעשי אלוהינו! קראו האנשים ומיהרו לפנות דרך בכבוד למשה איש האלוהים אשר מיהר לחזור אל המחנה.

אותו יום, יום שמחה וששון היה לישראל. הם ראו כי האלוהים עושה נפלאות הוא ובטחו בו, כי לא יעזוב אותם ולא יתן להם למות במדבר.


 

ב.    🔗


והעם הוסיף לנדוד במדבר. לפניהם השתרעה ארץ שוממה. לא עץ ולא שיח כיסו את מערומי החולות הלוהטים. אוצרות המזון אשר הביאו העם ממצרים הלכו ופחתו, הלכו ונעלמו. עוד מעט וגם לחם לא היה לעם.

לאט לאט החלו האנשים שוחטים את צאנם ובקרם כי ראו שאין לצאן משהו לאכול. פה ושם היו מתהלכים אחרוני העדרים ברחבי המדבר והם מחפשים להם מעט ירק, מעט עשב להשקיט את רעבונם.

מֶה! מֶה! היו אלה ההולכים על ארבע פועים בקול בוכים!

מֶה! מעט ירק תנו תנו לנו! השיבו את נפשנו בחופן של גרעינים טובים, היו מתחננים הטלאים הקטנים – אך לשוא. האנשים התהלכו ופניהם חיוורים. רק עיניהם היו גדולות ואדומות והן כאילו מתחננות ואומרות: הצילו אותנו ממוות! רחמו עלינו ותנו לנו לאכול משהו!

ו השוטרים והנשיאים באו אל משה וסיפרו לו את הנעשה בקרב המחנה. משה, הוא היה שומע את טענותיהם של הנשיאים, שומע ושותק.

משה רבנו, עשה למען הילדים הקטנים! הם ימותו ברעב! האמנם הוצאת אותנו מארץ מצרים למות במדבר הנורא הזה?

לא תמותו, בני! איש מכם לא ימות, חכו עוד זמן מה וראיתם כי אֵל גדול לנו בשמים והוא הדואג לכם, הוא אשר יתן לכם לחם לאכול וכל מיני מטעמים, תאכלו ותשבעו ואז תדעו להאמין באֵל הגדול אשר הראה לכם לא פעם נפלאות!

והנשיאים! אחדים שמעו דברי איש האלוהים והאמינו בו. אולם היו אחרים אשר ניסו לטעון לפני משה ולהוכיח לו כי העם אינו מאמין בהם וכי יש לעשות משהו. ברגעים אלה היה משה הרועה מתרגז, ובקול זועף היה משיב:

האם לא ראיתם מעשי אלוהינו? הלא הוא אשר המתיק לכם את המים ונתן לכם מים טובים לשתיה. בטחו בו, האֵל לא יעזוב אתכם ולא יתן לכם למות במדבר.

ושני נערים היו במחנה, שם האחד יורם והשני שמו עמיהוד. השנים החליטו ואמרו זה אל זה: הבה נצא אל המדבר, נלך רחוק רחוק ולא נשוב עד אשר נמצא מזון להחיות את נפשנו.

יורם היה קלע טוב. הוא הכין לו קלע חדש. בחר לו חלוקי אבנים עגולות וטובות ואמר אל חברו, אל עמיהוד: תראה בעיניך כיצד אדע להוריד בקלע זה צפורים טובות ושמנות אשר אמצא בדרך. אותן נביא אל המחנה. נאכל אנחנו ויאכלו גם הורינו ואחינו הרעבים.

ועמיהוד אמר: אני מאמין כי אמצא לי במדבר צמחים טובים לאכילה. מי יודע אולי נמצא ענבים בשדה, או אולי שרשים טובים לאכילה. באלה נשקיט את הרעב שלנו ואולי נוכל להביא גם מנחה לאחינו ואחיותינו המסכנים.

אמרו השנים ועשו. הם יצאו בבוקר השכם מן המחנה ואיש לא ידע עליהם.

היו החברים הולכים בדרך, תחילה היתה ההליכה קלה ויש אשר השנים התחרו במרוץ מי ישיג את חברו. אולם לאט לאט כשהשמש כבר עמדה באמצע והקרנים שלה הכו בעוז, החלו הנערים מרגישים כי עייפים הם.

עמיהוד: אילו מצאנו מעט מים, מה היית עושה? ניסה יורם להתחכם.

הייתי בולע מעיין שלם, יורם חביבי, אני באמת צמא נורא.

כמה נורא המדבר הזה! רטן יורם כעבור זמן מה. אין למצוא פה מאומה, אפילו צל מעט אין לראות מסביב לנו. הכל כה עירום, כה עצוב!

שעה ארוכה עוד המשיכו השנים ללכת בדרך והם כושלים ונופלים מפעם לפעם.

יורם, קרא עמיהוד לפתע. ראה, הנה לפנינו אפיק של נחל יבש, הבה נרד באפיק, אולי נמצא בו מעט מים לשתיה.

אין לי כוח, השיב יורם והשתרע על פני האדמה הלוהטת.

בוא יורם! התחזק! בוא! קדימה אחרי! צרח עמיהוד באזני חברו והחל מושך אותו אחריו.

בקושי רב הגיעו השנים אל האפיק החרב. עמיהוד מצא באחד הסעיפים של הנחל סלע כבד וצל סביב לו.

השנים נדחקו בתוך הנקיק של הסלע ויורם אמר: כאן אני אשכב לנוח. אין לי כל אפשרות ללכת עוד. ננוח קצת ואחר נמשיך דרכנו.

בצל הסלע הקריר שכבו השנים זמן רב. יורם נרדם ואילו עמיהוד אשר גדול היה מחברו, ישב וחשב: מה לעשות עתה, כיצד לשוב אל המחנה?

ופתאום, בעוד עמיהוד מתהפך מצד אל צד ואינו יכול להרדם ויורם קם משנתו. עיניו מזהירות ונוצצות והוא אמר אל חברו: עמיהוד, כאן יש מים! אתה שומע! יש כאן מים. כשישנתי נדמה היה לי כי אני שומע משק מים תחתי, התעוררתי והרגשתי רטיבות בחול, הנה, ראה! בדברו, התרומם הילד והנה ראה עמיהוד כתם רטוב במקום בו שכב יורם.

הבה נחפור באדמה ונגלה את המים, צרח עמיהוד בשמחה.

בחפזון היו השנים עובדים, חופרים באצבעות ידיהם. הם לא שמו לב לכאב שגרמו להם גרגרי החול אשר חדרו אל מתחת לצפורנים. הם חפרו וחפרו והאחד היה מעודד את השני כי ימשיך לחפור, ימיך לחפש.

הנה מים! קפץ ואמר יורם ובדברו הרים חופן עפר מן הבור וסחט ממנו טיפות מספר לעיני חברו.

עוד מעט ויהיו מים רבים, צרח עמיהוד בשמחה והמשיך לחפש.

וכאשר נגלה המעיין, השתרעו שני החברים זה על יד זה והיו גומעים מן המים הטובים בהנאה רבה.

כמה זה טוב! ממש מחיה נפשות! אמר יורם לאחר ששתה לרויה ורחץ פניו במים הצוננים.

אילו מצאנו משהו לאכול, כי אז היה עוד יותר טוב, השיב עמיהוד חברו, אשר בלבו התגנבה התקוה כי הנה הנה ימצאו אוכל כשם שזכו למצוא מים.

אני בטוח שאם נלך לאורך הנחל החרב ודאי שנמצא משהו, אולי צפור חיה, אולי צמחי מאכל… אמר יורם.

ננסה ונראה, השיב עמיהוד ומיד התרומם מעל פני הקרקע והחל מנער מעליו את העפר והבוץ אשר דבקו בו.

הבה ונלך, קראו שני החברים זה אל זה ומצב רוחם טוב עליהם.

שעות מספר עברו על הילדים בחפושים אחר דבר מאכל איזה שהוא, אך התוצאות היו דלות מאד. פה ושם מצאו הנודדים עשב ירוק, שבולת צנומה ויבשה, אך באלה לא יכלו המסכנים להשביע רעבונם.

ובינתיים החלה השמש אוספת קרניה, הלילה החל לכסות את פני העולם.

הבה נשוב אל המחנה, הציע יורם.

לא! אין כל טעם בדבר! השיב עמיהוד ומלבד זאת אני כה עייף עד כי אני מסופק אם נמצא כוח כדי להגיע אל המחנה. לו שמעת לעצתי, כי אז הייתי מיעץ לך לשוב אל המעיין אשר גילינו, נשכב לישון על שפתו ולמחרת נמשיך דרכנו הביתה.

ונשוב רעבים? ומה נספר להורים שלנו?, שאל יורם במרירות.

ככה היו השנים משוחחים בדרך עד כי לא היה בהם כוח להתקדם.

יורם נפל ארצה כי רגליו כבר לא יכלו לשאת אותו.

מה יהיה עלינו? אנחנו נמות פה במדבר ואיש לא ידע איפה אנחנו, ילל הילד ודמעותיו נגרו על לחייו.

שכב כאן, יורם חביב, אני אעלה אל הסלע למעלה ואבדוק את הסביבה, אולי אמצא משהו להשיב נפשנו – אמר עמיהוד ורחמיו נכמרו על חברו המסכן, החלש.

ועמיהוד טיפס ועלה על ראש הסלע והיה בודק בעיניו את הסביבה.

לאור קרני השמש השוקעת ראה עמיהוד והנה במרחק מה ממנו נראה כתם ירוק כהה.

הללו בודאי עצים הם, פרפר לב הילד בשמחה. נקטוף לנו עלים מספר מן העצים ונלעס אותם ואולי נמצא שם פירות טובים לאכילה.

יורם! י־ו־ר־ם! הדהד באויר קולו של עמיהוד אשר החל מקפץ מסלע אל סלע, יורם! נצלנו!

עמיהוד ירד אל חברו המתעלף מרעב ומצמא, עורר אותו משנתו וסיפר לו בחיפזון כי ראה חורשת עצים במרחק מה מן המקום הזה.

בוא, יורם! ומהר נגיע אל החורשה, נאכל, נשתה וננוח בין העצים ־ אמר עמיהוד.

בקושי רב הגיעו השנים אל החורשה. עמיהוד החל מחפש משהו לאכילה וכאשר לא מצא דבר, החליט ללעוס מן העלים אשר על העץ.

הללו לפחות עסיסיים הם וישברו את צמאוננו, אמר הילד לחברו, ליורם, והושיט לו עלים אחדים ועגולים אשר קטף מן האילן הסמוך.

היו השנים לועסים בקושי את העלים, לועסים ולועסים אך טעמם היה מר ומלוח גם יחד.

הוי! הלא אי אפשר לאכול אותם, רטן יורם, הם מרים, מלוחים וחסרי טעם, הלשון שלי כבר יבשה והיא אינה יכולה להתנועע בפי בגלל העלים הארורים הללו.

ומה יהיה עלינו עתה, התפרץ עמיהוד אשר גם אותו תקפה אכזבה קשה והוא חש בחילה מן העלים המרים הללו.

אני רעב! לחש יורם בקול רפה. אני רוצה לאכול. אם לא נאכל נמות, סינן יורם את המלים האיומות בין שפתיו המבוקעות.

לא נמות! איני רוצה למות! אני רוצה הביתה, ילל עמיהוד בקול בוכים.

ישבו השנים ובכו ובכו עד כי לא היה בהם כוח לבכות והם נפלו האחד בזרועות חברו ונרדמו.


 

ג.    🔗


והעצים אשר בצלם נחו הנערים עצי אשל היו אשר גדלו באפיק הנחל. העצים הללו שמעו את דברי שני החברים, שמעו את הבכי העולה מבין האילנות ואף הם הצטערו מאוד מאוד. הם לא יכלו לראות כיצד אלה השנים הולכים למות.

אנא, צמחיאל המלאך, התחננו העצים לפני המלאך שעבר בלילה לראות את צמחיו. עשה חסד והצל את אלה השנים. כך היו העצים מתחננים ואף הם מורידים דמעות אשר היו נוזלות נוטפות ארצה.

וצמחיאל שמע את אשר קרה לשני הילדים ומיד מהר אל הישנים והסתכל בהם בחבה רבה.

מילדי העברים הם, אמר המלאך. רבים מהם נפוצים עתה על פני המדבר והם מבקשים אחר אוכל ואחר מים, אין שום דבר במדבר היבש הזה, רטן המלאך.

ומה? האם תתן להם למות?, לחשו הענפים הבוכים. אנא, הצל אותם ממוות.

אכן רחמנים וטובים אתם, עצי האשל שלי, בזכותכם אביא ישועה לילדים ולהוריהם הפזורים במדבר הנורא הזה ויען אשר בכיתם כי נעלבתם מדברי הילדים. הנה זאת אעשה לכם, המשיך המלאך הדובר: הדמעות אשר שפכתם, תיהפכנה להיות מתוקות וטעימות. טפות אלו תפולנה על פני האדמה והן תיהפכנה לכדורים עסיסיים, לגלידה טובה מזינה וטעימה, יאכלו הילדים וישבעו ובכוח האכילה הזה הם יוכלו ללכת שעות רבות במדבר עד אשר ימצאו את מחנה ישראל. נערים אלה יבשרו לרעבים את הבשורה הטובה, כי מצאו מזון בשפע להם ולכל העם אשר יצא ממצרים.

ובבוקר, כאשר אך פקח עמיהוד את עיניו, ראה לפניו כדורונים לבנים נוצצים המכסים את קרקע המדבר והם זרועים מתחת האילנות לרוב.

מה זה?, פרפר לב הילד משמחה והוא קרב ידו אל הגרגרים והחל אוסף אותם ונותן אותם אל פיו.

איזה מותק! כמה הם נהדרים, מלמל הילד ועיניו אורו ופיו היה מלא ריח טוב ומרענן.

יורם, בוא ותאכל! תאכל ותשתה גם יחד! צוח הילד ברוב שמחתו.

והשנים מילאו את פיהם מן המזון הטוב והטעים, אכלו ושבעו, אכלו ונהנו ושאלו איש את רעו:

מה זה? מאין הוא? מזון־אלים הוא זה?

ויורם נשא עיניו למעלה וראה והנה פנינים נוצצות, טיפות רבות זרועות על פני האילנות והטיפות נושרות, נושרות ארצה בהמונים. אז הבין הילד כי העצים הם אשר הורידו להם את זה המזון, להחיות אותם.

בדממה נגשו השנים איש איש לגזע אחד, לפתו את העצים, נשקו להם ולחשו להם ביראה ובאהבה: ברוך אתה, העץ, אשר הצלת נפשנו, לא נשכח את חסדך זה.

אמן. אמן ואמן! נשמע מלמול רך. מלמלו ולחשו עלי האשל אשר שמחו על הברכה הטובה אשר ברכו אותם הילדים.

יורם, מה אנו מתמהמהים פה! למה זה אנחנו נהנים מן הטוב הזה ואיננו מבשרים זאת להורינו, לחברינו, לאחינו, לאחיותינו, אמר עמיהוד חברו. הבה ונמהר לספר להם על הנסים אשר קרו לנו. נציל נפשותיהם של אחינו ממוות.

נכון מאד! עלינו להביא את הבשורה הטובה אל אחינו.

והשנים החלו אצים רצים בכל כוחותיהם. הם עברו מרחקים רבים ברגליהם הקטנות והקלות, וראה זה פלא: הם לא הרגישו עיפות. הם לא הרגישו רעב ואף לא צמא.

בהגיעם אל המחנה צרחו השניים בכל כוחותיהם: בואו! מצאנו אוכל להשיב נפשנו!

היכן זה?, השיבו כמה מבני ישראל שהיו שכובים על פני האדמה והם פניהם חוורים ועיפים.

הילדים סיפרו את כל אשר ארע להם להוריהם. שמעו ההורים, שמעו כל האנשים מסביב ואמרו: הבה נספר זאת למשה. יגיד הוא את דברו.

וכששמע משה את סיפורם של הנערים והנה ראו פתאום הנאספים כי קרן אור פניו של משה. נהרה הופיעה על שפתיו היבשות והמבוקעות והוא אמר בקול חנוק משמחה: אחי! בידי נערים אלה שלח האל את ברכתו לכם. הבה נמהר ונקח איש איש את כליו ונלך אל עצי האשל, נאסוף את המן אשר מתחתם, נאסוף ונתן אותו לילדינו ויאכלו ונאכל אנחנו. קדימה, אחי!

בדברו זאת תפס הרועה הטוב בידיהם של הילדים אשר נתלו בו מימינו ומשמאלו והחלו צועדים במהירות רבה אל עבר המקום.

כל הלילה היו צועדים בני ישראל בנחל החרב וכאור הבוקר הכירו עמיהוד ויורם את המקום בו שברו רעבונם.

העם התפזרו והחלו אוכלים מן המתנה אשר שלח להם האל, אוכלים ומודים לו על הטובה אשר עשה להם.

ומשה אמר: אחי! הבה נציל את נפשם של בנינו ובנותינו. נביא להם את המן לאכלה, אחר נעתיק את המחנה אל המקום הזה. כאן נחנה ימים מספר עד אשר נשבע כולנו ונהיה בריאים וטובים. אכלו את המן מדי בוקר אך זכרו, כאשר תעלה השמש, ימס זה המן ולא יהיה, ועל כן אל תרבו ללקט ממנו.

ואל העצים פנה משה ואמר: עצי האשל הטובים; אתם הצלתם אותנו ממוות, על כן לא נשכח לכם את המעשה הטוב אשר עשיתם. מעתה ידידים אתם לנו.

בני ישראל, פנה משה אל העם אשר עמדו מסביב לו, אנו נעביר את עצי האשל לכל מקום אשר נגיע אליו. מעתה נטע עצי אשל במדבר וכאשר נבוא לארץ נטע אותם לאורך חוף הים ועל ההרים. בכל הכפרים שלנו יגדלו עצי האשל ובצלם ישבו זקן ונער. הם ישאו עיניהם ויראו את העצים אשר הצילו אותם ממוות ונתנו להם את המן הטוב לאכל ממנו במדבר, יראו ויתנו לו תודה מעומק לבם.

נעשה כאשר דיברת – השיבו בני ישראל.

ומאז הפך האשל להיות אזרח קבוע בנחלת ישראל כל הימים.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 54197 יצירות מאת 3322 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22219 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!