א. 🔗
ימים רבים היו בני ישראל עושים בערבה, הילדים – אלה אשר לא ראו את מצרים, כי נולדו במדבר, אהבו את ארץ ההרים והמדבר. הם אהבו מאד לנוד ולנוע בערבה וגדולה היתה שמחתם כאשר היה העם נוסע ממקום למקום.
והמדבר– פנים שונות לו. יש והיו העם חונים על שפת מעיין. מסביב היה הכל שומם. אין צמח ואין שיח מסביב. אך ליד המעיין היה שטח ירוק ובו גדלו פה ושם פרחים ונראו דשאים המכסים את האדמה השוממה. יש והיו העם עוברים בתוך המדבר, והמדבר זרוע כולו אבנים. רבות היו האבנים ושונות. לרוב אלה אבני צור אשר אם רצית יכולת להכות אבן באבן ונצוצות אש היו נתזים מן האבנים.
הילדים הפכו במשך הזמן להיות מומחים גדולים בטיפוס בהרים. הם יכלו להאחז בסלע וממנו להעפיל ולעלות הלאה הלאה למעלה למעלה, עד אשר הגיעו אל המקומות הגבוהים והמסוכנים ביותר.
שם במרומי ההרים היו הקטנים מוצאים להם שלל רב. בימות האביב יש וצפרים היו בונות להן קן בסלע, ילדי ישראל הזריזים הצליחו לגלות קנים אלה, להוציא מהם את הביצים או הגוזלים מהם היו אלה מכינים להם ממש סעודת מלכים.
לא קלים היו חייהם של בני ישראל במדבר. יש והיו האנשים הולכים יום או יומיים ומים אין להם לשתות. השמש היתה מכה על ראשיהם באכזריות. הנשים היו מבקשות מעט מים. התינוקות היו בוכים ומבקשים לשתות – אך בכל המחנה לא נמצאה אפילו טיפה אחת מן הנוזל היקר הזה.
ימים כאלה היו קשים לעם. לפעמים היו האנשים מתרגזים והיו מתנפלים על משה והם תובעים ממנו:
הבה לנו מים!
מים תן לנו!
ומשה – זה הנביא שאהב את עמו, היה פונה אל האלוהים ומספר לו על טענותיהם של העם. האל הטוב היה שומע, מרגיע את משה ואחר היה מראה לו על מקומות בהם ימצאו המים. משה היה מגלה בחכמתו מעיינות מים להשקות את העם ושוב בא השלום לשרור במחנה ישראל.
ומחנה ישראל הגיע עד ליטבת בדרכו אל אילת. ויטבת שוכנת בלב הערבה. כאן היו מעיינות מים רבים, המעיינות היו נותנים מים רבים והעם הקים את אהליו ליד בורות המים. כאן! אמר משה, ננוח ימים מספר.
הפעם היו חייהם של ישראל טובים מאוד. הקטנים היו מטפסים ועולים על עצי התמרים וקוטפים תמרים מתוקים וטובים לאכילה. הנשים קצרו את קוצי שיח הסמר שהיו מרובים מאוד ביטבת ומהן היו מכינות מחצלות נאות. היו בסביבה צפרים רבות. לטאות ונחשים והילדים היו מבלים את כל היום ברדיפה ושעשועים אחר בעלי חיים אלה.
ב. 🔗
יפה היה מחנה ישראל ביטבת, בימות החורף, אחר שירדו גשמים בערבה, יש והיו הנחלים מתמלאים מים רבים שהיו מרוים את האדמה. לאחר רדת המים, היתה הבקעה מעלה צמחים ופרחים והנה נדמה היה כאלו לבשה הערבה בגד חדש, בגד משובץ בפרחים לרוב.
הגברים שהיו בטלים מעבודה, היו עולים לפעמים אל ההרים אשר ממול לערבה. הרים אלה, הרי אדום, היו כה יפים. כה נחמדים לעת ערב עד כי משכו אליהם את תשומת לבם של הנודדים. שם בהרים היו גדלים עצים רבים ובין העצים אפשר היה למצוא ציד לרוב.
יש וגברים־ציידים היו חוזרים מן ההרים והם גוררים אחריהם איל או כבש הרים שמן וטוב, יעל בעלת קרנים או ראם אשר קרניו הארוכות היו מדהימות ומתמיהות את בני המחנה אשר כמוהו לא ראו מעולם. בערב היו הנשים מעלות מדורות אש ועליהן תלו סירים גדולים. ריח הבשר שהתבשל בסירים היה ממלא את המחנה וריח זה הגדיל את שמחת הנודדים אשר אהבו מאד לאכול בשר.
ונערי המחנה התאחדו לקבוצה והחליטו ביניהם לצאת מפעם לפעם להרים או לנוע ולנוד בערבה בין הנחלים לבקש להם ציד. גם הם רצו לאכול בשר. ידעו הנערים את כל הדרכים והשבילים אשר בסביבה ואמרו בלבם כי הדבר לא יהיה כה קשה להם לעשות אותו.
בראש הקבוצה עמד עמיהוד. היה זה נער גבה־קומה בעל עיניים שחורות ושערות ארוכות מתולתלות יורדות על עורפו ופניו.
עמיהוד היה נער אמיץ. הוא ידע יפה יפה את שבילי הערבה והכיר את ההרים אשר מסביב. לא פעם היה עמיהוד נעלם מן המחנה ואיננו. לשוא חיפשו אחריו הוריו. אמו היתה מתהלכת מאוהל לאוהל ושואלת את חבריו:
הראיתם את עמי שלי? האם יודעים אתם לאן נעלם.
ראינו אותו מטפס על ההרים, אמר האחד.
ואני גיליתי את עקבותיו בחול, אמר השני.
כמדומני שהוא טיפס ועלה במדרון הנחל. ראיתי אותו דורך את הקשת שלו במרחב אשר בבקעה, אמר אחר.
ועמיהוד – הוא היה משוטט לו בהרים, לומד להכיר את הסביבה ועוקב אחר חיות המדבר.
הפעם יצא עמיהוד כדרכו לראות את הנוף. הוא לקח עמו את קשתו, כי רצה לצוד ציד להביא הביתה. בימים ההם היה המחנה רעב לבשר. האנשים היו יוצאים יום יום מי אל ההרים ומי אל הערבה לבקש אחר צבי אשר יזדמן להם. יעל או עז הבר, אולם כמעט איש מהם לא צד ציד להביא הביתה.
ועמיהוד כבר הרחיק מן המחנה ועוד מעט ואמר לעלות בהר. אותה שעה היתה השמש מכה על קדקדו של הנער והוא החליט לנוח קצת. נזדמן לו עץ שטה סלילונית הנותן צל ועמיהוד החליט לנוח קצת מתחת לאמיר של העץ. עיף היה הנער ועוד רגע ותרדמה נפלה עליו וישן.
בן הערבה לא הספיק לנוח היטב והנה שמעה אוזנו רחש, רטט על פני החול. האוזן שלו שהיתה מיטיבה לשמוע גם בשעת השינה לא הטעתה אותו. הוא פקח את עיניו וראה לפניו את הגדולה בלטאות. את הכוח האפור. זו היתה לטאה ענקית שהיתה ארוכה כמעט כאורך גופו שלו. ראשה היה גדול וזנבה ארוך מאוד.
עמיהוד הכיר את הכוח כי ראה אותו לא פעם כשהוא מתרוצץ במהירות בחולות המדבר. הפעם החליט הנער לרדוף אחריו ולצוד אותו.
עמיהוד דרך את קשתו והתכונן לקלוע חץ בקרבן שלו, אולם לפתע נעלם הענק ואיננו. הנער ניגש אל המקום בו נעלם הכוח וראה לפניו חור עמוק. הוא ניסה לחפור באדמה אך החור היה כנראה עמוק מאוד.
אשב ואחכה עד אשר יצא הכוח ואתפוס אותו, החליט הנער.
אמר ועשה. עמיהוד עמד על המשמר יום ולילה. אולם הכוח לא נראה, הוא לא שב להופיע דרך החור.
עמיהוד כבר אמר לשוב אל המחנה והנה ראה לאור השחר העולה עדר של צביים עומדים על הגבעה והם משקיפים עליו בעיניהם הגדולות והנאות.
אלוהים שלח לי ציד טוב, אמר עמיהוד ומיד זמזם באויר חץ שנשלח לעבר העדר.
ולדאבונו לא הצליח הנער בציד. הצביים היו רחוקים ממנו והחץ לא השיג את המטרה. לעומת זה הפחיד החץ במעופו את החיות הזריזות ואלה נעלמו חיש מהר בין הסלעים ושוב לא נראו עוד.
אשוב אל המחנה, החליט עמיהוד. אאסוף אלי את חברי הנערים ויחד נצא על הצביים הללו. אני בטוח כי הואיל ואני יודע את מקום המצאם, הפעם אצליח להביא בשר אל המחנה.
ו עמיהוד שב אל אוהלו. עוד באותו ערב הוא נפגש עם חבריו וסיפר להם את אשר קרה לרגלי ההרים.
חבריה! גמר עמיהוד את דבריו, בואו עמי, נצא לערוך ציד ואני מבטיח לכם כי הפעם נצליח לתפוס כמה צביים, אני יודע את המקום בו הם מתחבאים. נעלה עליהם בבוקר השכם כאשר הם יוצאים מחוריהם ונתפוס אותם.
הדבר מצא כן בעיני החברים ועוד באותו לילה יצאה קבוצת הצידים אל המקום אשר אמר עמיהוד.
ג. 🔗
החבריה הגיעה לפנות בוקר אל המקום אשר הראה להם עמיהוד. הם שכבו לנוח זמן מה ואחר חילק אותם עמיהוד לקבוצות קבוצות. כל קבוצה בחרה לה את המקום אשר בו היא תשב ותארוב לחיות. עמיהוד שהיה לראש קבוצת הציידים, הזהיר את חבריו כי לא יעזו להשמיע קול או להרעיד את אויר הבוקר בחציהם, אלא אם יראו את הצביים קרובים אליהם והם יוכלו לפגוע בהם.
עליכם לדעת כי לצבי אוזנים מפותחות מאוד. הוא יכול לשמוע רעש קל שבקלים. ואוי אוי לכם אם תקלקלו לנו את הפעולה על ידי מעשה נמהר ובלתי אחראי.
והחבריה מילאה אחרי דבריו של עמי. הם הסתדרו איש איש בפינתו, דרכו את הקשתות שלהם, הכינו את החצים וחיכו בכליון עיניים לאות או פקודה מאת המנהיג.
לאט לאט נעלמו צללי הלילה. מצד מזרח החלו ההרים מאדימים. תחילה האדימו ראשי הרי אדום והיו מזהירים כאש. למטה עוד רבצו אדים כחלחלים־אפורים ולמעלה כבר דלקה שמש הבוקר. לרגעים מספר היו הנערים נדהמים מן היופי אשר ראו, אולם לא היה להם פנאי להרבות בהסתכלות. הם ידעו כי דוקא בשעות אלו של דמדומים יוצאים הצביים למרעה, על כן היו הנערים מסתכלים יפה יפה בנעשה מסביב להם ולא יכלו להיפנות ולהסתכל במראה הנוף הנהדר אשר נגלה להם.
ואמנם, לא עברו רגעים מספר ואחת הקבוצות הבחינה בעדר קטן של צביים. העדה מנתה בסך הכל חמש חיות, לאט לאט קרבו הצביים אל עבר הציידים. הנה נגלה הצבי הזכר, קרניו הישרות נראו ברור ויפה. היו אלו קרנים ארוכות וישרות אשר צבען אפור־שחרחר. יורם שהיה אחד מן החבורה, נהנה למראה החוד של הקרנים אשר נטה לפנים.
חברה! אני לא הייתי רוצה להדקר בקרן חדה כזו, אמר יוסי בחרדה.
שתוק! היה נכון לפקודה והשתדל לפגוע יפה בחץ שלך! ציוה יונתן, מפקד החבורה.
והצביים התקדמו יותר ויותר. הנה נצבה החבורה בראש הגבעה. עוד מעט וקרני השמש הראשונות האירו את פניו של הזכר. זה עמד רגע קל והריח אל קרבו את אור הבוקר. נראה שהוא הרגיש דבר־מה חשוד. בעקבותיו של הזכר נראו עוד שנים שלושה צביים ואחריהם מתלבטים שני עופרים רכים וקטנים אשר בקושי יכלו להשיג את ההורים המבוגרים.
הפעם לא ימלטו אלה העופרים מידינו, חייך יונתן מלא שמחה ומיד פקד: חברה! הרביצו! ירו, אבל השתדלו לפגוע בהם לבל יוכלו להמלט.
מספר חצים זמזם וחלף באויר. הצביים נבהלו והחלו בורחים אל עבר ההרים, כשהם שועטים, מקפצים ברגליהם.
ועוד הצביים מזרזים את העופרים והנה ראה הצבי המנהיג כי מכוונים אליו חצים מצד ההרים.
הפעם הבין המנהיג כי מלחמה לו מפנים ומאחור. הוא היה מלא יאוש. מה עשה? לאן נעלמו צאצאיו, בניו הקטנים? לרגע אמר הצבי לעזוב את הקטנים ולברוח על נפשו יחד עם החיות המבוגרות.
ובינתיים והנערים החלו יוצאים מן המארב ועמיהוד בראשם מנפנף בקשתו וקורא לחבריו כי יסגרו את המעגל מכל צד ולא יתנו לצביים מנוס.
והרעה היתה קרובה מאוד מאוד. עוד מעט וכל העדר הקטן של הצביים היה נופל מחצי הנערים.
יוסי ירה אל עבר החיות המבוהלות ועד מהרה נראתה אחת החיות כשממנה נוטף דם הנבלע בחולות המדבר הרבים.
עליהם! צוח עמיהוד והתקרב אל החיות הנבהלות.
לפתע הפנה ראש העדר את פניו אל עבר הנחל למטה ובשעטה אדירה ירדה כל הקבוצה במורד התלול ונעלמה בין שיחי השיזף שהיו מרוחקים מרחק מה.
חבריה, רדפו אחריהם! הם נעלמו בין השיחים, הקיפו את השיחים! אל תתנו להם אפשרות לברוח!
ככה רעמו הקולות מכל צד ולהקת הציידים החלה אצה רצה במורד כדי לחסום את הדרך לבורחים.
והציידים התקרבו אל עבר שיחי השיזף, שיחים אלה ערומים היו, לא היה עליהם כל עלה, הם היו מכוסים בקוצים דוקרניים אשר קרעו את בשרו של כל מי אשר בא בגבולם.
אני חושב שהעופרים יתקעו כאן ולא יוכלו לצאת מבין הקוצים, אמר יורם.
אבל גם אנחנו לא נוכל להכנס בסבך הקוצים, אמר במרירות יוסי.
אל תדאג! אנו נכרות בקרדום את כל הענפים ונתפוס את החיות כולן עד אחד, הריע עמיהוד בקולו החזק.
הציידים היו בטוחים כי הפעם יצליחו לצוד ציד רב, אך באמת לא כן היה.
כאשר התקרבו הנערים אל השיחים והנה ראו לתמהונם כיצד השיזף ממהר להתכסות בשפע של עלים ירוקים המכסים מהר מהר על הבורחים.
חבריה, חדרו פנימה אל בין הענפים! ציוה עמיהוד שנדהם גם הוא למראה עיניו.
אי אפשר. נאנח יורם, הקוצים ננעצים בבשרי, הם פוצעים אותי קשה.
אני זב דם, אמר אליהו, נפצעתי קשה. אבוי לי. הכאב נורא הוא!
לאט לאט היו מוכרחים הנערים לסגת אחור. הם ראו ולא האמינו למראה עיניהם, כיצד חומת עצי השיזף או הערער, נסגרת עליהם והם לא יוכלו בשום אופן לחדור אל תוכה.
עברו שעות של ציפיה. בינתיים והצביים מצאו להם כנאה שביל נסתר אשר בו התחמקו וברחו על נפשם. הצביים נעלמו והנערים חזרו אל המחנה כשהם עצובים ומרוגזים על כי נמלט השלל ממש מתחת ידיהם.
ד. 🔗
אותו ערב היו הגברים והנשים משוחחים במחנה על מה שקרה לקבוצת הנערים. עמיהוד היה מספר וחוזר ומתאר את אשר קרה להם, כיצד העמיד את המארבים לחיות, כיצד התקרבו הציידים ועוד מעט ממש בידים תפסו את הצביים כשלפתע קרה האסון – הצביים נמלטו בין שיחי השיזף והשיזף הבוגד הוא אשר נתן מקלט לחיות הללו.
הבה נספר זאת למשה! ישפוט הוא ויגיד: מדוע עשה האלוהים ככה לבניו? מדוע זה מנע האל הגדול והנורא את הציד מן הנערים – ככה תבע אבי עמיהוד מאת כל הנאספים.
ולמחרת בבוקר, כאשר יצא משה כדרכו אל אוהל מועד, כבר חכו לו האנשים והם מתרגשים ומדברים בקול רם על המקרה אשר קרה ביום האתמול.
ואבי עמיהוד נכנס עם בנו אל האוהל פנימה. השנים עמדו ביראת כבוד בפני משה וסיפרו לו את כל אשר קרה. ומשה – הנביא הטוב, הוא הקשיב, שמע, שאל פה ושם שאלות מספר ואחר אמר: שבו לכם פה לרגעים מספר ואני אכנס אל האוהל פנימה ואשמע את אשר יגיד לי אלוהים.
לאחר דקות מספר יצא משה ופניו זוהרים.
האלוהים דבר אל משה, לחש האב לבנו, ביראת כבוד, למראה פניו הטובים של הרועה.
שעה קלה עמדו השנים נדהמים למראה השנוי אשר נראה בפניו של איש האלוהים.
משה הפסיק את הדומיה ופנה אל עמיהוד ואמר: עמיהוד, בני הטוב! אתה כעסת אתמול על כי נמלט הציד ממך.
אתה היית מלא רוגז על השיזף אשר הציל את העופרים מידי הציידים, החשבת, בני, רגע אחד, כמה אוהבים הצביים את העופרים שלהם? אתה רצית לאכול מבשרו של בעל חי תמים וטוב, האם נאה הדבר מצדך? האם לא תבין כי העופר בן הוא לאביו ולאמו? האם ראית את הצביים כאשר הם נמלטו מפני החצים שלכם? הם לא ניסו לברוח על נפשם. הם לא רצו להשאיר את העופר לנפשו, הם בחרו למות יחד עם העופר, עם בנם אשר אהבו.
משה השתתק לרגע, הוא הוריד את ראשו ושערות זקנו הארוך כיסו את החזה הרחב שלו, ניכר היה כי משה הרחמן מבקש מלים טובות אשר יוכל לומר אותן לפני האנשים היושבים בחדר.
בני, פתח ואמר משה אחר שתיקה קלה: לדעתי יפה היה המעשה אשר עשה השיזף – הנקרא גם בשם הערער. הוא הגן על אלה הבורחים והציל ממוות את הגור על הוריו.
אבל אנו רעבים אנחנו! אנו רוצים למצוא אוכל לנו ולהורים שלנו, טען בעוז עמיהוד הצעיר.
גם אתה צדקת, בני היקר, השיב משה במאור פנים, לכן זאת אמר האל: מעתה יגדל הערער פירות, פירות עגולים, טובים מתוקים.
פירות אלה יהיו טעימים לחיכם של עובדי מדבר. הם לא יתקלקלו ולא ירקבו גם לאחר שיהיו בשלים. הציפה שלהם תצטמק ותיבש, אבל היא תהיה מתוקה וטובה לאכילה.
מעתה, הרים משה את קולו, יקרא השיזף בשם ערער, כי גדל יגדל מהיום והלאה יחידי בערבה. בצלו של העץ ימצאו נופש חיות הערבה וימצאו מרגוע בני אדם המהלכים בארץ יבשה זו ללא צל וללא מים. העץ יגדל ותהיה לו צמרת רחבה וענפה. צמרת זו תיראה למרחקים וכל איש עיף, כל צבי כושל – כל חית מדבר חלשה כל אלה ימצאו מקלט בצלו של העץ הענף.
ועמיהוד ואביו יצאו אל העם לבשר להם את הבשורה החדשה והטובה על הערער אשר יגדל בערבה.
ואמנם: מאז הפך הערער להיות למגן וצל לאדם ולחי.
בימות הקיץ יתקשט העץ בהמוני המונים של פירות כדוריים. הציפה מסביב לקליפה טעימה היא וטובה למאכל. שוכני הערבה ישמחו למראה העץ המתכסה בעלים ומגדל פירות טובים וטעימים.
יש ואנשי המדבר ילקטו את הפירות המיובשים והטעימים. יגרדו מעל הגרעין הגדול את הציפה הטובה ויטחנו אותה. ציפה זו, לאחר שהיא נטחנה היא הופכת לקמח טוב וטעים. בני המדבר מערבבים את הקמח של הערער בקמח הדגן שלהם והם מקבלים עוגות טעימות וטובות לאכילה.
ככה הפך הערער להיות מגן לכל נרדף מן החי ומן העוף. בצלו ישבו בני אדם עיפים במדבר ומפירותיו יאכלו הנודדים. הם יאכלו ואגב יספרו זה לזה את הפלא אשר ראו ילדי ישראל בעץ השיזף שהתכסה לפתע בעלים ירוקים. הם ישמעו לסיפור פלאים זה ויודו לאלוהים אשר עשה טוב עם בניו הנודדים במדבר והמתגעגעים למעט צל בארץ יבשה זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.