א    🔗

בכל נסיון להשקיף על העבר, קביעת התאריך מכרעת. השאלה הראשונה העומדת, איפוא, לפנינו היא – אימתי פותחת בארץ אותה ההתישבות הקרויה התישבות העובדים?

כשנצא לבקש אחר תאריך, שאין בו ממנין שנים סתם, אנוסים נהיה לקבוע את פתיחתה של ההתישבות הזאת בשנת תרס“ד. זו השנה שהתחילה בה, מה שאנו רגילים לכנות בשם העליה השניה. איני מעלים עין ואין בכוונתי לקפח או לעבור בשתיקה על קיומה ועל פעולותיה של אגודת פועלים עברית שהיתה בארץ הרבה שנים לפני תרס”ד. אגודה זו כבודה עמה וזכותה עמה. בחשבונות הועד של חובבי⁻ציון באודיסה יש למצוא, בהרבה תעודות, דברים וענינים עליה. אחד⁻העם מתארה במאמרו “אמת מארץ ישראל” (“על פרשת דרכים”, חלק א‘, עמ’ ל"ט ואילך) בזה הלשון: “בשנים האחרונות נולדה מפלגת עולים חדשים – מפלגת “הפועלים” (המלה פועלים נתונה בגוף המאמר במרכאות כפולות), והם אנשים שבאים לא”י לעבוד עבודה אצל אחרים בתור שכירי יום. בהשתדלות “ועד הפועל” הם מוצאים עבודה באחת הקולוניות החדשות, מקבלים שכר טוב לפי המקום (בערך פראנק וחצי ליום), אשר יספיק להם גם לקבץ על יד איזה סכום. והפקידים, אנשים ישרים וחו“צ באמת, מתנהגים עמם בחסד וברחמים ומשתדלים להיטיב מצבם ככל האפשר. כל פועל מעם אחר במצב כזה לא היה מוצא סיבה להתאונן הרבה על גורלו, אך לא כן פוֹעל עברי בא”י. אמרתי “בא’י”, כי מאמריקה אנו שומעים בשורות טובות מאת הפועלים העברים: פלוני ופלוני מצאו להם עבודה המספקת בצמצום למחייתם, והרי הם מאושרים ויועצים גם לקרוביהם שיבואו שמה וימצאו גם הם אושר כזה. אבל בא“י אין הדבר כן. פה גם המבקשים לחם ומוצאים אותו במחיר עבודתם יחשבו עצמם כקרבנות לטובת הכלל, ולהם איפוא הצדקה לדרוש בעד זה תשלום גמור מכל ישראל. רבים מאלה, כעבור להם איזה זמן, תבחל נפשם בעבודה זו, שאינה מעשרת ולא מכבדת את בעליה, והם מוצאים, כי אין כל “תכלית” בזה לעתיד ולבם יזעף על הכלל, אשר לטובתו הם עמלים, והוא, כפוי טובה, לא ישלם להם כגמולם, לא יקנה להם שדות וכרמים וכו'. טענות אלו נתפרסמו בימים האחרונים באחד מכּתבי⁻העתים היוצא לאור בירושלים וכאשר שמעתי מאנשים נאמנים בא”י, היודעים את הפועלים מקרוב, אין זו דעת יחיד, כי⁻אם הד קולם של פועלים רבים“. דברים אלה של אחד⁻העם נכתבו בכ”א אייר תרנ"א, כלומר לפני חמשים ותשע שנים. אמנם עינו של כותב הדברים היתה תמיד זועמת קמעה, כשהיה רואה דינם של פועלים בארץ, אולם קוי⁻הפרצוף העיקריים שבתיאורו נכונים הם בלי ספק.

אגודת פועלים זאת יחד עם הועד האודיסאי, עסקה גם בהתישבות. ידועה ומפורסמת פרשת קשטינה (היא באר טוביה כיום), שעמדה אז במרכז פעילותם. הקומוניסטים של המושבה הזאת חייבים היו להיבחר מתוך טובי הפועלים. היו גם עקרונים של יחידת הקרקע לכל משפחה לפי מספר העובדים בה, כעין ניצן ראשון של רעיון עבודה עצמית. על קשטינה שומה היתה לשמש דוגמה להתישבות שאין יד האפוטרופסות מעיקה עליה. גם יסודות מדעיים⁻חקלאיים הונחו בראשית היווסדה. ועדות של מומחים ואגרונומים קבעו את טיב הקרקע, את התכנית הישובית. ניתנה הדרכה חקלאית למתישבים עם עלותם על אדמתם. לא היתה זו מושבה סתם לפי הנוסח המקובל אז באיזור המטעים שביהודה ושומרון, אלא כפר שהפלחה בו העיקר. על המשק היה להסתגל לטיפוס המעורב והרבו לדבר על גידולי חציר ובהמות הבית. קודם לקשטינה היה כבר עבר של התישבות שלא עלה יפה. על תיקונן של השגיאות שנעשו עד אז היתה על קשטינה להפגין; לשמש מושבה של דוגמה בשביל העתיד. לכאורה, לפנינו הרבה גרעיני רעיונות וארחות⁻חיים המציינים את ההתישבות העובדת, ואף⁻על⁻פי⁻כן אין פרשה זו מעניני. באופן טבעי ואורגאני היא מצטרפת אל תקופה אחרת. מה שבא משנת תרס"ד ואילך אינו המשך והתפתחות ישרה מאלה שקדמו לה. אז היו כבר כל הנסיונות האלה בירידתם, בהתנוונותם המלאה. בשנת 1904 לא היתה קשטינה שונה במאום משאר מושבות יהודה, היא היתה רק ענייה מהן. גם שרידי אירגון הפועלים שהיה קיים בראשון⁻לציון (פועלי היקב), ברחובות (בכרמי “מנוחה⁻ונחלה”) ובנס⁻ציונה, הדאגות שהטרידו אותם, הרעיונות ששלטו במחניהם משא⁻הנפש שלהם, הדרכים שאמרו להגיע בהם אל מטרתם – כל אלה נמנים עם עבר אחר.

ודאי אפשר היה למצוא תאריך יותר ממשי לפתיחתה של ההתישבות העובדת – כוונתי, השנה שאנשי תרס“ד עלו בפעם הראשונה על הקרקע להיאחז בה, שנת ייסודו של המושב “עין⁻גנים” הסמוך לפתח⁻תקוה. גם מפעל זה, כידוע, נעשה על⁻ידי הועד האודיסאי. וכשרוצים, יש למצוא כאן נקודת⁻מעבר וחיבור הגיונית בין מעשי הפועלים שקדמו לשנת תרס”ד ובין ההתישבות העובדת שבימינו. אבל נדמה לי, הנחה כזאת נכונה היא רק מצדה החיצוני. “עין⁻גנים”, פעולה זו כשהיא לעצמה, הסיבות שהביאוה לעולם, הוויכוחים שהתעוררו בגללה – כל אלה לא יהיו מחוּורים לנו די צרכם אם נפתח את הפרק במקום זה. גם סוֹפה של פסיעה ראשונה זו מעיד במקצתו על תחילתה. אין “עין⁻גנים” טיפוסית לתנועה כולה. תופעה חולפת היא. והענין בה הוא יותר בזה שלא היתה מאשר בזה שהיתה.

עוד סיבה אחת שהביאה אותי לקבוע את שנת תרס“ד כתאריך הפותח את ההתישבות העובדת, ושמא טעם זה הוא המכריע. כשאדם משקיף על העבר, כמה וכמה דברים בכוחם להניעו לכך. אם שרצונו לקנות דעת, ללמוד עובדות, מאורעות ומעשים שהיו ולעמוד על השתלשלותם וסדרי התהוותם. קנין⁻דעת זה כשהוא לעצמו, בפרט אם הנושא קרוב וחביב הוא, חשיבותו עמו. וּודאי יש להצטער, שכמה ענינים מן הימים ההם עקבותיהם הולכים ומיטשטשים. בינתיים חלפו ארבעים שנה. הראשונים מעולי תרס”ד, שבכלל לא היו מרובים, קרבים לימי זיקנה ומספרם מצומצם. רבים וטובים נסתלקו והלכו בדרך כל האדם ונשאו אתם אל דממת הקבר את כל אשר ראו, את כל אשר שמעו, את כל אשר הגו והרגישו. אף⁻על⁻פי⁻כן לא נקודה זו תהא מוצא לדברי. לא הצד התיאוּרי של עבר זה, שמתחיל להתעטף בערפלי הוד של ראשית דבר, הוא נושאי עכשיו. אנו דנים בהתישבות. בהישיגיה של התישבות זו, בשאלות שעמדו לפניה, במכשולים שנתקלה בהם, בפתרונות שמצאה, בטעויות שטעתה, באפשרויות הגדולות שפתחה. ואין דברי אלה אלא כעין מבוא, הקדמה לפרק התישבות זה.

ברשותנו ובחוֹבתנוּ, איפוא, להשקיף על העבר גם מנקודת⁻ראות אחרת. לא רק ללמוד למען דעת אותו. אלא גם ללמוד ממנו. לא לראות את המעשים והם מוטלים לפנינו ציבורים ציבורים של רגעי עלייה מפוזרים ומפורדים. אלא למצוא את רוח⁻החיים הפועמת בהם את נקודת⁻האחדות המרכזית שבהם, המרתקת את פרטי העשייה לתופעה כוללת, שיש בה מן ההגיון ומן הרצייה הקיבוצית. ואם זאת היא המטרה, דומני, שאין לך דרך אחרת אלא להתחיל מן הראשית.

בכל פעם שאני מתעכב ומהרהר בתא הראשון, שהוא בנין⁻אב לכל אלה אשר לנגד עינינו כיום, אותן סגולות ההתחדשות וחילופי הכוחות, אותו שגשוג מתמיד ואותה עקביות שהתישבות זו מצויינת בהם איני יכול להבליג על החפץ התוקף אותי לעמוד על שרשיה. ודאי היה דבר⁻מה מיוחד במינו בטיפת הדם הראשונה של גוף אנושי זה שנסך עליה עוצמה חיוּנית רבה וציוה עליה אורך⁻ימים וגודל מעשים. וכשאני מעלה על זכרוני מה מחוסרת⁻ישע היתה ההתחלה, כמעט מעשי נערוּת, הרי פתרונה של חידה זו מגרה יותר ויותר. ולמצוא משהו הרומז על פתרון זה יהא תכלית דברי הבאים.

 

ב    🔗

כל התעוררות של עולים עד תרס“ד היתה בה מן הפומבי המרובה, מן הסיסמאות המדברות גבוהה גבוהה שהלכו בראש, מן הפנייה אל העם ואל הארץ. “בית יעקב לכו ונלכה” – הכריזו אנשי ביל”ו. בתר“ן, בתקופת טיומקין, היתה הגולה הומה אסיפות ואגודות שהתכוננו מרחוק לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. הדבר אינו כן בשנת תרס”ד. עכשיו כאילו הכל נעשה מאליו. איש לא קרא. איש לא אירגן. איש לא הבטיח דבר. ספּוֹנטאניוּת זו, העשייה על דעת היחיד, הן קו⁻אופי רב ערך ותוצאות בתנועה שלפנינו. אחד מעיר ושנים ממחוז עלו בני⁻אדם בודדים, כל אחד לנפשו ולאחריותו. איש לא ידע כמעט את פני חברו. המניע הנפשי היה, דומני, לא סיסמה זו של פדוּת לעם ולארץ בלבד, לא רק להציל את האחר, אלא בעיקרו גאולה עצמית. עד שאתה יוצא להציל את האחרים, הצל את עצמך תחילה. מידה זו של ספּוֹנטאניוּת ושל אחריות פרטית, שבראשיתה עודנה כלואה ברשותם של יחידים ומעטים, עתידה להיות אבן⁻פינה לכל הבנין כולו. ועוד ניפגש בה במרוצת הדברים כשהיא עולה ומתפתחת ומרימה את עצמה לעקרון חיוני⁻חברתי רב⁻פעלים המניע את הכל.

מהיכן מוצאה?

למען השיב על שאלה זו יש לחזור לשעה קלה אל הגולה בימים ההם ואל פניה.

ראשית, הימים היו אז אחרי פרעות קישיניוֹב. אומרים חוק פיסיולוגי יש, שהגוף מגיב ומתקומם בכל מרצו נגד הכאב רק בתחילתו; אחרי כן, כשהכאב ממושך ומתמיד, השרירים מאבדים מתיחותם, התנגדות הגוף יורדת ובמקומה באים היגע וההתעלפות. ובכן פרעות קישיניוב היו כאב ראשון זה. לא אותו מטר רדיפות ובזיונות שניתך על ראשינו כיום. מאורע קישיניוֹב היה עננה כבדה שנשברה מעל לראש. כל נפש סערה עד מעמקי יסודותיה. את משא נמירוֹב של ביאליק קראו לאור נרות בכל בתי⁻המדרשות, והאגרופים נקפצו מעלבון, אולם גם מרגש נוסף חדש שלא נודע עוד כמוהו – רגש מרד אדיר.

וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן הַפָּלִיט

וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס – –

וְלָמָּה תֵּבְךְּ, בֶּן⁻אָדָם ולְמָהָּ תָּלִיט

אֶת פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? חֲרוֹק שִׁנַּיִּם וְהִמַּס!

אז חרקו השיניים בפעם הראשונה כאשר לא חרקו עוד זה אלפי שנים. “לא ניתן! נגן על עצמנו!” – זאת היתה הרינה שעברה במחנה מפה לפה. וכשנתחדשו הפרעות בהוֹמל, בתחילת הסתיו, כבר עמדו בחורים עברים עם סכיני קצבים ביד ועם כל הבא ביד והגנו ולא נתנו. הנה טבע ראשון אחד שבהרכבה של התנועה הזאת. ניפגש בו כאן בארץ בדמותה של הקבוצה ההומלסית, אנשי הגנה⁻עצמית, שאנוסים היו לעקור מחמת אימת הרשות ובית⁻דינה, ושנראה אותה שולחת שלוּחותיה הרחק הרחק עד “השומר”, וכוחה לא תש וליחה לא נס עד היום הזה.

היה עוד דבר. כשאמרו לפני כמה שנים, שהחלוץ הוא “סטודנט בבגדי פועל”, הרי אפשר לומר, שעליית תרס“ד היתה ברוּבּה מחובשי בית⁻המדרש. טיפוס זה אָפס מבית⁻ישראל. אבל לפני ארבעים שנה המו הישיבות ובתי⁻המדרשות משאונם של רבבות רבבות נערים לומדי תורה בכל הערים שבתחום⁻המושב הרוסי. אכן, זה היה סופה של תקופה. רוחות עזות אחזו כבר ביריעותיו של אוהל התורה המוּטה על נוער ישראלי זה ומוֹטטוּ את כל יתדותיו. גם עליהם שר ביאליק (ואני מזכיר את שמו וחוזר ומזכירו בסקירת ראשית זו, הואיל ולביאליק חלק גדול בה, ושמא מכאן רחשי החיבה והקשרים הנפשיים בינו להתישבות העובדים). ב”המתמיד" שלו שר:

אַךְ זוֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת⁻כֻּלְּכֶם. אֶת⁻כֻּלְּכֶם,

תְּמוּנַתְכֶם תְּלַוֵּנִי, לֹא⁻תָּמוּשׁ מִלִּבִּי.

וּזְכוּרְנִי מֶה חָזָק הַגַּרְעִין, מַה⁻בְּרִיאָה

הַפְּרוּדָה הַטְּמוּנָה בְּחֶלְקַתְכֶם הַזְּעוּמָה.

גרעין חזק זה, פרודה בריאה זאת ביקשו מוצא, קרקע לגידולם. אמנם פתוחה היתה הדרך שדשו בה רבים, מן בית⁻המדרש אל ההשכלה בת⁻השמים, וממנה אל תעודת רוקחים ורופאים, אשר משה לייב לילינבלום כה התגעגע עליה ב“חטאת נעורים” שלו. אלא מוצא זה כאילו נעול היה בפני הדור. נוער זה לא יכול ולא רצה להימלט מתרבות ישראל אל תרבות זרה לו. אידיאל של רוקח לא לקח את לבו. רצונם היה לא לעזוב. רצונם היה להמשיך. המשכיל בז וביטל את חיי עמו וקניני רוחו. הנוער מחובשי בית⁻המדרש בשנת תרס"ד לא יכול לעשות כמוהו. “גם הוא ברח מפני צל החדלון אשר עלה מן הספרים ההם. אבל להחליף את הספרים הישנים בספרים חדשים אחרים, בזה לא ראה את המוצא”. נוער זה פחד מפני המות ושאג בכל חום נעוריו לחיים. ופייארבּרג היה בספרות העברית הפה לרגשותיהם ולהגיגיהם. והוא ציוה להישאר. רק לא לעזוב. רק להמשיך. ולשאלת “לאן?” המרה והקשה השיב: קדימה, אל המזרח!

“…הוא ידע כבר – כתב פייארברג – כי יש ספרי השכלה אשר בחורים אחדים ואפיקורסים קוראים בהם, וגם הוא ניסה לקרוא בהם פעמים אחדות, אבל לא מצא בהם מאומה מלבד מליצות ריקות על דברי הבל ורעות⁻רוח. והאם בספרים אלה עליו לבקש פתרון שאלותיו ואושר עמו (ויש ליתן את הדעת שפתרון שאלותיו קודם לאושר העם. ש.צ.)? האם בספרים אלה יביא חיים לעמו? אבל הוא גמר אומר בלבו להבקיע בעד החושך וללכת הלאה. איש⁻צבא הנהו ועליו להילחם!”.

אני יודע, דברים אלה נשמעים אולי תמימים מאוֹד באזני רבים כיום הזה. אבל אַל נקל ראש ברגשות תמימים. הם סערו בלבות בני⁻אדם חיים וביקשו להם שדה⁻פעולה ומוצא. וראו, במקום אידיאל של רוקח באה ההתעוררות הלאומית וציותה על אידיאלים אחרים. אתה חובש בית⁻המדרש, איש⁻צבא הנך ועליך להילחם!

על שני אלה, על חריקת השיניים ההומלית, על הצבאיות שלה, באה צבאיות נוספת, זו של “הוי אמר רבא, הוי תנו רבנן”, שפרצה בערים נידחות בכל תפוצות הגולה, ועל שתיהן נפרש חלום גדול – חלומו של הרצל. הנוער בימים ההם הירבה לקרוא את אחד⁻העם וגם התעמק בו. אבל לא בו השקיע את חום בחרותו. כל השנים, כשבגר ועמד על דעתו, התייצב הכן והיה אוחז את השעון ביד. הוא קרא את “מדינת היהודים” בתרגומו של ברקוביץ ואת “אלטניילאנד” בתרגומו של סוקולוב וראה את הדברים פשוטם כמשמעם: את מערכות העבודה, חיל כבד זה היוצא לבנות הריסות הארץ, כשיינתן הצו מפי המנהיג. מתיחות זו של צפיה וחרדה מילאה כל הנפש. היא שהיתה גם הפתרון לסבך והמבוכה הפנימיים, אשר בהם נתפתלה הרוח הצעירה. ציון לא היתה מקלט למי⁻שהוא. ציון היתה אגדת קסם, אותה ארץ פלאות שתיישר את כל ההדורים אפילו בנפשו של הפרט. לא “בית יעקב לכו ונלכה!” אלא אני, עתידי שלי, שאלת חיי הפרטיים, שדה המעשים שלי – כל אלה ימצאו פתרונם שם. קשר אישי זה, שחיבר אז את הנוער אל הארץ, הגיע לידי ביטוי בתולדות הציונות בפעם הראשונה. ודאי היו מתי מספר שהרגישו לפני תרס"ד מה שהרגישו הצעירים העולים האלה, אבל לידי תנועה, לידי מצב⁻נפש כללי וקיבוצי, לא הגיע הדבר. וקו זה, שנזדווג אל ההתישבות העובדת מראשיתה, אני רואה אותו כקובע את כל עתידה.

 

ג    🔗

מתוך האמור, בידנו לציין כמה קוים טפוסיים באופיים ובמהלך⁻רוחם של בני⁻האדם, שהיוו גרעין ראשון להתישבות העובדת בראשית צעדיה.

(א) בהרכב האנושי היתה כפילות (לא שניוּת) שהשלימה את עצמה: 1) מצד אחד, הקבוצה ההוֹמלית יציאי ההגנה העצמית ברוסיה, עממית ביסודה, אמיצת⁻לב ומלאה חרף⁻נפש וגאון אנושי טבעי. 2) מצד שני, קבוצה של חובשי בית⁻המדרש, ספוגה תרבות ומסורת עברית עתיקה וחדשה עם האי⁻שקט הרוחני שבלבה.

(ב) עולים אלה באו על דעת עצמם ועל אחריותם ובדידותם. לא היו מאוגדים בחוץ⁻לארץ לשם עלייתם, וסיסמאות של גאולת⁻עם לא קדמו לצאתם ולא הלכו לפניהם.

(ג) בהליכתם לארץ⁻ישראל ראו גם מוצא למצבם הנפשי, שהגיע עד משבר, והעלייה היא שיישבה כמה ניגודים בחיי היחיד והפרט.

אפשר ומתמיה הדבר, שבמקום דיבורים על התישבות ממש, קרקע, מים וגידולי בעל ושלחין ומחזורי⁻זרעים וכיוצא בהם, אני מאריך את הדיבור על מהלך⁻רוחם של העתידים להתישב וגורמיו. אבל מי שמצוי אצל בעיות אלה ודאי לא יתפלא על כך. בתוך כל העילות המביאות התישבות לידי הצלחתה – פוריות הקרקע, תנאי שיווק, ידיעת העבודה – הגורם האנושי הוא המכריע והשליט, הוא הגוזר דינה של כל התישבות לטובה או לרעה, לשבט או לחסד. מצויה ספרות מחקר ענפה בארצות⁻הברית הטורחת להשיב על השאלה הפשוטה הזאת – מפני מה ההתישבות בקליפורניה, שתנאיה האובייקטיביים אינם יפים כל⁻כך כתנאיה של פלוֹרידה, עולה בכל המובנים על זו האחרונה? ולא מצאו טעם אחר מלבד ההפרש בהרכב האנושי שבשתי הנפות החקלאיות הללו. אנשי קליפורניה, ראשוני מתיישביה היו בני⁻חייל, בעלי⁻מרץ ורבי⁻פעלים, בניהם של מחפשי זהב לשעבר, מוכנים לכל פגע, מאמינים בכוחות עצמם, רגילים לעמידה ברשות עצמם והיתה בהם אותה מידה של הרפתקנות טובה ויוצרת שעושה גם את המדבריות למקומות ישוב. לעומת זאת היו אנשי פלוֹרידה מפונקים ורשלנים ובניהם של בעלי⁻אחוזה עצלים, שטופי כל טוב, ועבדים משרתים לפניהם עושים כל מלאכתם, עד שנרדם המרץ האנושי ונשתתקו כוחות פעולתו. אני יוצא, איפוא, מתחומי הנושא שלפני – מבוא לתולדות ההתישבות העובדת – אם אני שם ביסוד דברי את הניתוח הנפשי⁻החברתי של אלה העתידים להקים את ההתישבות הזאת.

אל הקוים שמניתי למעלה יש להוסיף עוד כמה קוי⁻ראשית. עולי תרס“ד היו חניכיה של הציונות המדינית. זאת היתה תקופת הפאר וההוד של התנועה ההרצליאנית. חלום הגאולה השלימה והמהירה חדר אל עמקי לבם של הנוער והרעיד בו כל נימת סתר. כבר אמרתי למעלה, שפלוגות העבודה הזכורות ב”מדינת⁻היהודים" נתפרשו אז פשוטן כמשמען כל אחד ראה את עצמו מועמד, מתכונן ליום פקודה. מצב⁻הנפש היה דרוך ומתוח אקטיביות, רצון פעלים, שהרצל היה מדרבּן אותו בתוקף, בנסיעותיו המסתוריות לקושטא בחצר הכליף, ללונדון אל קברניטי האימפריה הבריטית, לארץ⁻ישראל לקדם את פני וילהלם. וכאלו היה מכריז ואומר– עמדו הכן, כי קרוב היום! בטחון זה, כי אמנם קרוב היום והוא עומד מאחורי חלונותינו, היה בלי ספק כוח⁻מניע נפשי כביר, שביקש ביטוי לעצמו.

והנה לפתע פתאום בא הקונגרס הששי עם הצעת אוּגאנדה. אם בכו ציריו הרי בכל עיירות תחום⁻המושב נצטרפו דמעות עיניהם של אלפי נערים אל דמעות אלו של שליחי העם בבאזל. זאת היתה שוֹאת פתאום, שזעזעה את הנפש עד התמצית. אלא שכדוגמת כל משבר רוחני הביאה גם היא עמה את ההתבגרות, את היקיצה ואת העֵרוּת. נולד חפץ עז לראות את החיים כמו שהם, לראותם נכוחה, להיות בני⁻אדם של מציאות ולראות את החלום אשר שעשע ימים רבים ונראה שמציאותו קרובה – לראות חלום זה כמשא נפש מרוחק, המיתוס של נקודת⁻ההישג האחרונה ולא נקודת⁻המוצא. זו, נקודת⁻המוצא, תהא המציאות כמוֹת שהיא.

הנה הרכב נפשי שרצוני להטעימו ולחזור ולהטעימו. אותן שתי רשויות של חלום ומציאות, שתיהן שתיהן בלי פשרות, שהגיעו לידי מזיגה מיוחדת במינה בנוער של הימים ההם. מזיגה זו תתן את אותותיה בכל המעשים שיבואו, תגוון אותם תהווה את הדרך לפניהם, תהא הרוח החיה בהם. מזיגה זו – להיות מעשי ומציאותי במעשי יום⁻יום, אולם לכוון את המעשים אל משא⁻הנפש, כלומר, לעשות את המציאות כלי⁻שרת לחלום, שהיא בעצם המסמלת את התישבות העובדים והיא הכוח המניע העיקרי בה, שאינו נותן לה להירגע, להיקפא, אלא דוחף אותה וממריצה תמיד לפעולות חדשות – המקור הנפשי למרץ חיוני זה הוא במזיגה זו שציינתיה למעלה.

אנוס אני להוסיף עוד גורם אחד שסייע בבנינו של האופי האנושי בימים ההם. כונתי – המצב המתוח והמלא חרדה וצפיה וייחולים, ששלט אז ברוסיה בערבה של מהפכת 1905. אמנם שחורים ועגומים היו החיים. אבל באופק כבר האדימה זריחתם של חיים אחרים ושל משטר אחר. עמדנו בימי מלחמת יאפאן ורוסיה. הצאריזם הוכה מכה אחרי מכה. תנועת הפועלים ותנועת המרד בערבה הרוסית הירוקה התעתדו למעשים מכריעים. וכיון שלא יכלו לעשותם בגלוי נתחבאו במחתרת, במסתרים. ודרכי סתר אלה היה בהם כוח⁻⁻משיכה נוסף שאין לתארו בדברים. הנוער היהודי בתחום⁻המושב הלך אחרי כל אלה בעינים עצומות. הפקיר את קניניו הלאומיים, הפקיר את עתידו ההיסטורי, התיך את עצמו ומסמס את עצמו, והיה, כפי שניסחו אז, “שמן לגלגלי המהפכה”. הקרבה עצמית זאת, שהיה בה הרבה מן השעבוד הפנימי, המלווה תמיד כל תופעה של התבוללות וּויתור על העצמי שבך, לא יכלה לקנות לב הכל. מועטים, אבל ודאי מן הבחירים. ומן האמיצים שבחבורה, ביקשו מוצא אחר. אז קמה אגודה זו שחיברה, בשם שקראה לעצמה, את העבודה ואת ארץ⁻ישראל יחד – תנועת פועלי⁻ציון. על⁻פי מהותה היתה מציאותית, מעריכה ומטעימה את הגורמים האובייקטיביים, הכלכליים החברתיים. אבל היא היתה על⁻פי מהותה גם שטופה חלומות. לאחר שהוסיפה אל דגלה את השם ציון, ממילא גבר אצלה הגורם הרומאנטי פי כמה. הקבוצה ההוֹמלית, שהזכרתיה בראשית דברי, היתה פרי ביכורים של התנועה הזאת. והרי לפנינו שוב מזיגה זו בין חלום ומציאות, שנקבעה בנפשם של עולי תרס"ד.

אלא אוירו של ערב מהפכה שברוסיה השפיע גם על הנוער שהיה עוד שקוע בראשו וברובו בתרבות היהודית ובמסורתה. נוער זה שקרא את אחד⁻העם ואת “דרך תשובה” של לילינבלום ושנתחנך על ברכי הציונות המדינית. לחצו של ריכוז המרץ האנושי הגיע עד מחשכי בית⁻המדרש הנידח. וככל מתיחות תבעה התפרקות, מוצא של פעילות. והדרך הישרה וההגיונית לתביעות אלו היתה בשביל נוער זה – ארץ⁻ישראל.

אי⁻אפשר לי לעבור בשתיקה על השפעתה של הספרות העברית בימי עליית תרס“ד. ושוב לפנינו שני זרמים, לכאורה מתנגדים זה לזה, ולמעשה פועלים במידה שווה על התהוות המסכה הנפשית של הנוער הזה. מצד אחד מנדלי⁻מוכר⁻ספרים ובית⁻מדרשו. אותה השאיפה הקנאית לראות נכוחה, לראות את החיים כמו שהם בכיעורם ובניווּלם, על פרטיהם ופרטי פרטיהם, בלי ניצוץ של אור ובלי שביב של תקוה. אז גם ראה אור “בחורף” של ברנר. אותם החיים הקטנים של העיירה היהודית בתחום⁻המושב על זוהמתה, עניניה התפלים וריב פרנסיה וערמתה הקטנה ומאווייה הקטנים. מתוך ספרות זו יצא כעין קול מכריז ואומר – אל תשלו נפשכם בדרכי שוא ובחלומות הבל, את המציאות ראו ודעו אותה! אבל מצד שני, הגיע קול אחר ודברים אחרים. מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, בקונטרסיו בהוצאת “תושיה” ו”הוצאת צעירים", סינן והעביר את עיקרי החיוניות והפעילות הרומאנטית של תורת ניטשה, וכשחדרו אל מחשכי העיירה השאירו אחריהן אור מקסים ובושם משכּר. ברחובות התהלכו בחורים ומלמלו מתוך התרגשות רבה “החיים שבמות והמות שבחיים”. כלומר מוחלט זה שבמציאות אינו אף הוא אלא יחסי. והעיירה גופה על כיעורה אינה מכוערת עד סופה, כי יש “יופי שבכיעור וכיעור שביופי”. זה עורר געגועים גדולים על המפואר ועל הנשגב, ושאתה בן⁻האדם אדון הנך לעצמך ולכוחותיך לבוא ולקחתם, בידיך החיים ואתה הממונה עליהם לשנותם ולעשותם כרצונך וכאוות⁻נפשך.

עכשיו כבר זקנו הרגשות אלו, אבל בשעתן עֵרות היו ופועלות ותובעות סיפוקן. הטפה זו לארציות, חדוות החיים, היצירה, הרצון – כל אלה רחשי לב היו, שנטמעו בבנין הנפשי של הנוער בימים ההם. ועד היום הזה שומרת ארץ⁻ישראל הבונה את אהבת נעוריה לזרם ההוא בספרות ישראל, שמרד ולא קיבל עליו את מרותו של גזר⁻הדין ההיסטורי המיכאני.

ועל⁻אחת⁻כמה⁻וכמה שכאן המקום להזכיר את שמו של פייארבּרג. הוא שהיה הפה לנוער היהודי. בדבריו רעדו מיתרים רכים וענוגים, שנגינתם נגעה עד הנפש. חובש בית⁻המדרש זה מזוואהיל קרא למעשים ולאקטיביות. הוא ציוה להמשיך. אסור לשבת “בתוך המאורה ולינוק את הכף”. גם הוא דיבר נגד “ההגיון הקל והישר”. פקד "לבקש את החופש, האהבה לחיים רחבים, התקוה לעבודה חדשה ופוריה והשאיפה הגדולה לכבוש (שמא מכאן מושג זה של “כיבוש” שיתבלט כל⁻כך בנוסח הלשוני של אנשי תרס"ד) עוד פעם את המקום הראוי לו בחברה ובעמים. איש צבא הנך ועליך להילחם. ועל שאלת “לאן?” המטרידה מצא סוף⁻סוף את התשובה – אל המזרח!

עכשיו כל אלה אינם אלא עלי פרחים, שקמלו ודהו ונשתכחו בין דפי חיים נושנים. אבל אז היה ריחם מבשים ותוסס ומשכּר. כי היו רגשות ורצון ושאיפה ותום ואהבה ועלומים.

ובסוף – הגורם האחרון: ארץ⁻ישראל גופה. אז היתה כבר מציאות, אשר ההרהורים העמומים מצאו להם מקום להיאחז בה. היתה “האמת מארץ⁻ישראל” הכּנה והקפדנית של אחד⁻האם. היתה “נחלה מבוהלת” משנות תר“ן. היה “הישוב ואפוטרופסיו” ופקידות של בארון וזדון שיד המרד נגדו עם ה⁻Hands off! שלו; היו כרמים ויקב ויין כרמל עם האשכול הכבד שנושאים אותו במוט בשנים. והיו קורספונדנטיות מתוקות של משה סמילאנסקי ב”הצופה", הודיעו על גשמים ועל קאנטארים של שקדים ועל בצורת ועל דאגות קטנות וגדולות ועל מחלוקת ועל כוח ועד המושבה ועל בתי⁻ספר ועל צעיר שאינו מדבר אלא עברית. היתה מציאות מצומצמת, אבל חביבה, ואורה הבהב ונצנץ ממרחקים והיא ששימשה בית⁻ קיבול ונקודת⁻גיבוש ודירבוּן וחיזוק לכל שהתרחש בנפש. וגורם אחרון זה ודאי שהוא במכריעים. אילמלא מציאות ארצישראלית זו ועברה, ודאי כל ייחולי⁻הלב היו אובדים ללא זכר וללא מעשים.

ובאלה הגיעו דברי אל סופם על הגורמים השונים שהתקבצו יחד להניח את היסוד האישי⁻הנפשי לאדם שיקבל על עצמו את ההתישבות העובדת. כוונתי היתה להראות, שאין לומר סתם: באו כמה נערים ונעצו קנה, ושרטון התאסף סביבו ונוצר מה שנוצר. מקרים כאלה אינם בחיים. שתופעה כזאת תהא אפשרית, מן ההכרח היה, שמן הראשית, שבאבן⁻היסוד יתרכזו כל הטבעים, ניצני טבעים, עוּבּרים של טבעים, שנראה אותם בעתיד מתפתחים וגדלים ומתפשטים בשטח החיים. פתח⁻תקוה, סג’רה, דגניה, נהלל – כל אלה אינם מקרה. יש קילוח חיים אחד השוטף את כל המעשים האלה ויש מקור לזרם זה – האדם החדש שהופיע בארץ. ועל כמה וכמה קוים שבאדם זה התעכבתי.

 

ד    🔗

תהליך עיצוב פניהם של הנוער היהודי בגולה לפני ארבעים ואחת שנה הראה לנו מה מגוּונים היו גורמיו ומה חדש ומרובה⁻צדדים, עשיר ברגשות, דחפים, רעיונות, יציאי⁻חוץ וילידי בית, היה הרכּבם. אבל מציאותו של הרכּב נפשי זה לא חייבה כל עיקרה את שמירתו והתפתחותו ויציאתו לפעלים ולמעשים. ארץ⁻ישראל בימים ההם, המרוחקת מישובו של עולם, השקועה ברפיון רוחני, פרי חינוכה של הנהלה מיישבת בזבזנית וזדונית כאחד, שבמקום עידודן של מידות החלוצים במתיישבים וחיזוקן היתה ממיתה בהם כל חפץ של עמידה ברשות עצמם – ארץ⁻ישראל בימים ההם היתה מרכז שופע קור וצינה, אשר כל טיפת מים חיים שירדה אל תחומיה מיד קפאה לגביש קרח. ודאי לא אחר היה גם גורלו של קומץ נוער זה שעלה לפני ארבעים שנה; ודאי היה מטביע את עצמו בישוב הקיים וסדריו, היה נגרר אחריו ובטל מן העולם, כשם שקפאו, נשתתקו ואפסו רבים וטובים לפניהם.

אבל שיחקה להם השעה לאנשי תרס“ד, שמצאו גם בארץ גופה, מיד כשדרכה כף רגלם על חוף יפו, כוחות ששמרו עליהם, הבדילו אותם מן השאר וציוו עליהם פרישות ורשות לעצמם. ארץ⁻ישראל בשנת תרס”ד סגרה בפני העולים על כל הדרכים שהוליכו אל הטמיעה, והכריחה אותם להיות עם בּוֹאם גוף זר בתוך הישוב. ואני רואה בהתבדלות הזאת, באותו מצב של פרישות מן הציבור הקיים, אשר אל תוכו באו האנשים החדשים, באותה אי⁻יכולת להתבולל בין המרובים והשליטים גורם ראשון לכל אשר יבוא. אילמלא פרישות זו – גם ההתישבות העובדת לא היתה באה.

מהו הדבר שהביא לידי כך? מפני מה עמד עולה זה מיד בראשית מצעדיו יחיד נגד הכל? שלושה ענינים אני מוצא לפני: 1) האוּגאנדיזם קל⁻הדעת והמהולל, שהקיף את הישוב העברי בארץ. 2) הבטלה היהודית או העבודה הזרה, שהתפשטה בישוב, עד שכמעט כל מלאכה בכפר נעשתה בידים שאינן יהודים. 3) ירידתה של התרבות העברית, ששפת צרפת ונימוסים לבאנטיניים דחקו את רגליה. ואם שמתי את הבטלה היהודית באמצע, בין האוּגאנדיזם להתבוללות האַליאנסית, הרי עשיתי זאת בכוונה תחילה, הואיל ואני חושב, שהיא שהיתה החוליה המרכזית שחיברה את השלשלת משתי קצותיה – מעבר מזה פרץ של בגידה, שלא היה כמוהו בחיי עם ומעבר מזה התנוונות. אשר גם היא אינה אלא התכּחשות לעצם הווייתך. והבטלה באמצע.

(א) חסידי אוגאנדה בארץ⁻ישראל לא היו חסידים סתם אלא קנאים וסיקריקין של הטריטוֹריאליוּת. פסיכוזה ציבורית בהמון ובסך. היה זה מחזה מעורר יגון ומדכא את הנפש לראות את האנשים האלה, כמעט כאיש אחד, שהיו בכל⁻זאת הראשונים שבּנו כאן מה שהיה בּנוי, והנה הם עומדים בפומבי ומביישים את עברם, רוקקים בפני עברם. מציאות מעליבה ובזויה מאוד היתה תופעה זו בארץ. כי תנועת אוגאנדה הפכה עד⁻מהרה שנאת מות לארץ גופה. ולא נאמרו הדברים לתפארת המליצה. כל מה שאוציא מפי אינו אלא הד רחוק ומעומעם של דברי הנאצה המרים, שהיו מנסרים אז באויר הארץ. באיטליה הדרומית נתפשטה פעם מחלת רבים. אמונת הבל השתרשה בלבבות, שכנגד עקיצת עכביש אחד אין לך תרופה אחרת אלא יציאה במחול. ורבבות בני⁻אדם נתפסו לריקוד הטראנטילה. גם כאן בימים ההם מי שעקצוֹ העכביש האוגאנדי, לא ידע אל סחרחורת זו של ניוול שהיתה מנוולת את שם הארץ. בתוך כתלי בתי⁻עם במושבותיהם של ראשונים⁻לציון עמדו אברכים חניכי האַליאנס והשמיעו בלשון צרפת את דבריהם, השמיעו בפּאתּוס נבוב ובההתלהבות מזוייפת דברים קשים על ארץ זו ארצם, מתוך בוז ושפלות שאין בפי מלים לתארם. לא היה לארץ⁻ישראל שם אחר מלבד ארץ הפגרים והקברים; ארץ קדחת, מחלות עינים, ארץ אוכלת יושביה. באידיש אמרו בתכלית הפשטות – דאס געפגרטע לאנד". ולא מעשה יחידים היה המעשה. אדרבה, היחידים, אחד במושבה ושנים בעיר, היו הנאמנים שלא התחברו אל קהל המחרפים והמגדפים. אנו יודעים את שמותיהם של יחידי⁻סגולה אלה. אבל כל הישוב החדש ביהודה, שומרון, גליל תחתון ועליון, יפו, טבריה וירושלים – כאיש אחד עם הגדפנים נמנו. בתוך ישוב רודם וקופא זה נתעוררה פתאום פעילות רבה. קראו לאסיפות עם, ואנשים ונשים וטף באו. ונואמים שיננו לשונם ומי שהירבה להשפיל כבוד הארץ לו והירבו להריע. וכל הארץ היתה כמרקחה.

עלעלתי בימים אלה בגליונות “השקפה”, שבועונו של בן⁻יהודה, משנות תרס“ד–ס”ה, והמחזה על כיעורו קם שנית לנגד עיני. איני יכול להבליג ברוחי, שלא להביא כמה פסקאות מן הדברים שנתפרסמו אז, ואני בוחר בשקולים ובמתונים שבהם ויבואו ויעידו על עצמם:

“…בעמל ד”ר הרצל הגענו לידי כך שאומה גדולה ואדירה קראה לנו לבוא להיות לעם על אדמתו, ועוד יש אנשים בינינו והמפקפקים בדבר, המתנגדים לזה, מפני שזו לא הארץ היקרה, הקדושה ללב היהודי!… והם מרעישים שמים וארץ נגד כל ארץ חוץ מציון! והם קוראים להרצל, הבו לנו ציון, רק ציון! היש בעולם עם כל כך משולל חוש עממי! הה, הירח מרקיע השמים! בוודאי דבר יפה, בוודאי דבר נחמד! אבל ילדים עיקשים! אתם אינכם יודעים, כי לעת⁻עתה עוד אי⁻אפשר להציב סולם ולהגיע אל קערת כסף נחמדה זאת! ואין כח להמתין עד עֵת הפלאות ההיא, אשר יוכלו להציב סולם זה. – – –

ידעתי כי תמימי⁻לב בהמתנגדים למדינה היהודית בחוץ לארץ (בארץ הרי אין מתנגדים) חושבים, כי רק בארץ⁻אבות יש תקוה לישראל לשוב ולהיות עם ולחיות חיים עממיים. ואין ספק בדבר כי הסגולה של ארץ⁻אבות גדולה מאד… אבל מי נתן למי שיהיה רשות לחרוץ משפט, כי בלי סגולה זו לא יוכל עמנו לשוב להיות עם, ולא בלבד עם בכלל אלא עם ישראל… הנשמה, אמר זאנגביל, יותר חזקה מן האדמה. ואני מוסיף ואומר, אפילו מאדמת אבות.

פעמים רבות בכל יום מזכיר איש ישראל את ציון וירושלים בשבתו בגולה. הוא מתפלל על הגשמים ועל טל ועל רוחות בארץ⁻ישראל. ורבים רבים משתוקקים להיקבר באדמת ארץ⁻אבות. כל זה טוב ויפה, דתי, אולי זה פיוטי, אך זה גלותי. זה פרי גלות וגם ההתנגדות למדינה יהודית בחוץ לארץ, במעמד הענינים עתה, היא פרי אותה הגלות. כי לא להמיר ארץ אחת בארץ אחרת יש לנו. כל האומר כך הוא עיור בעצמו או רוצה לעוור עיני אחרים. והלעת⁻עתה יארך זמן רב. אין מה להמיר".

אם הבאתי פסקאות אלו, הרי כוונתי היתה שיעידו על כמה וכמה דברים, שהם חשובים לפרשה זו שאני מדיין בה. ראשית, ההתנגדות לאוגאנדה היא רק בחוץ לארץ. בציון הכל היו נגד ציון. על זה מכריזים במין גאוה מיוחדת ומתוך התפארות אוילים. שני, יש גלות ויש ארץ⁻ישראל שאינה גלות. כאן האנשים רמי⁻מעלה, בני⁻חורין, כאן חלוצי העם וראשיו. ודווקא חופש זה דווקא מידה זו שאינם גלותיים, היא שמביאה אותם להתכחש לארץ. ובאמת כך היה הסגנון השליט בימים ההם. בנאמנותנו לציון, היו מכריזים, לא יהין איש להטיל ספק. אנו הבונים, אנו הראשונים. ידנו עשתה את החיל הזה שאתם מרימים אותו על נס לנגח בו את הרצל. והנה פינו זה המדבר אליכם – ענין ארץ⁻ישראל אינו אלא מקסם⁻שוא, אחיזת עינים, חלום בטל. והחובה עלינו לצאת בראש ולהזהיר על כך!

פתאום והאחריות הגדולה תקפה אותם. ולא היה דבר שהביא את הלב ליאוש מר מאשר קול בגד ומעל זה שבקע מציון.

כעין תוספת לפרשת אוגאנדה הארצישראלית היתה אז עוד פרשה אחרת. גם היא זעזעה את הירוקת על פני האגם הנרדם. בשנת תרס“ג, בשעה שהתאסף הקונגרס הששי ובידו ההצעה על מזרח אפריקה, נעשה נסיון על⁻ידי הועד האודיסאי (כלומר, על⁻ידי אוסישקין) להביא את הישוב החדש אל תוך מסגרת אירגונית אחת. בזכרון⁻יעקב היתה האסיפה המיסדת של “המסדרה”, כפי שקראו לה אז. היתה כאן שעה של התרוממות הרוח בישוב, זיק אחרון קודם שכּבתה השלהבת. ד”ר הלל יפה עמד בראש המסדרה וכמה עסקנים מהוגנים סייעו עמו. ניסו לעשות את הישוב הקיים כבר בארץ מקור השפעה על הגולה, למען הטותה לפעולות ולמעשים שפסקו עם הציונות המדינית. אין זה מעניני להיכנס לפרטי הדברים. פרשה זו כלולה בעבר אחר שאיני מדבר עליו אבל במידה שהיא מצטרפת לענינים שאני דן בהם, אני מוכרח גם להעלותה. והנה מלבד כמה וכמה סכסוכים אישיים, משפחתיים, פרנסיים (בלשכות “בני⁻ברית”) שהמיתו את העוּבּר האירגוני הנולד, אסר גם האוגנאדיזם הארץ⁻ישראלי מלחמה על המסדרה, בחרמות ובמחאות ובכתבי⁻פלסתר ובמהלומות – מרחובות הנאורה עד יבנאל הפלחית והרחוקה. את המסדרה קראו על שם אוסישקין. וכיון שאוסישקין עמד בראש הלוחמים נגד הצעת אוגאנדה. הרי מצוה לעקור מעשי ידיו מן השורש. “ורגש פנימי אומר לי בלבי כותבים ב”השקפה“, כי צריך להרוס את המסדרה. עשרים וחמש שנים חיינו בלי מסדרה נחיה עוד שנה אחת בלעדיה”. – שנה אחת, כי הצעת אוגאנדה קרובה וממילא אין ערך לנעשה בארץ נידחת זו. ובינתיים אַל ידברו “שמשיו” של אוסישקין בשם הישוב, אַל יספרו בשבח הארץ. מציון יצא קול אחד – קול הבגד והכחש.

בסוף שנת תרס“ד וראשית תרס”ה מצאו העולים החדשים את חורבנו של נסיון זה, ורק אש המחלוקת הגדולה שלחה עוד לשונותיה בכל מקום. אויר הישוב היה ספוג ריב ושטנה ויד איש ברעהו. והנה תארו לפניכם, כי בתוך מהומה זו מתכנסים כמה צעירים שבתום לבם באו אל הארץ הזאת לכרות ברית עמה. שמות אלו, ראשון⁻לציון, גדרה, זכרון⁻יעקב, קדושים היו בעיניהם כמעט קדושה דתית. יושביהם היו גבורי העם, בני ביל"ו, חלום לבם הסמל לרצון להיות כמוהם. ופתאום ישוב זה מקדם פניהם בלעג ובבוז, בפה פעור רחב ושחור, המחרף והמנאץ את כל היקר להם. מה יהא עליהם לעשות? טבעית היתה התגובה – הבה וניבּדל מן העדה הרעה הזאת! וכאן מקורה של הפרישות, שהיתה במרוצת הימים בנין⁻אב לעתיד לבוא. בתוקפה של התבדלות מן הישוב הקיים היתה הרגשה זו של נכר, המצטרפת אל שנות האיקלום של עולה, למידה יסודית שאין לטשטשה אלא מצוּוה אתה להבליטה ולשמור עליה. במקום השאיפה “להיות כמוהם” שעולים אלה הביאו עמם מן החוץ, נולדה שאיפה אחרת “לא להיות כמוהם” ושמקום⁻לידתה היה הארץ. והפיכה זו שימשה מקור להבחנה, לבדיקת דברים ועמידה על אופיים ועל נטיותיהם.

היה עוד דבר. סיסמה זו “לא להיות כמוהם” פתחה מיד שדה⁻פעולה רחב⁻ידים לעשות בו כגוף חברתי ברשות עצמו. רשות זו היתה המלחמה הממשית היום⁻יומית באוגאנדיזם הארץ⁻ישראלי. לא קל היה הדבר. בסך הכל היו אז כעשרים בחור בארץ, מפוזרים ביהודה ובגליל התחתון. לעומתם עמד הישוב מאוחד בקנאותו. ועליה התנוסס שם הרצל. ואין צריך לחזור ולומר, מה היה שם זה לעולי תרס“ד. ואף⁻על⁻פי⁻כן לא היתה דרך אחרת. כמה מנינים של נערים בודדים לנפשם, כל אחד במושבה שהשתקע בה יצאו להילחם בתקיפים, ב”פני"⁻הישוב, קברניטיו וזקניו. באסיפות, שהיו, כאמור, שופעות בזמן ההוא, ניסר קולם בכל עוזו. והמטרה ששאפו אליה – אל הקונגרס השביעי יסע גם ציר שיגן על הארץ – נתמלאה. משה סמילאנסקי נשלח בשם ציוני⁻ציון הארצישראליים לבאזל.

כך היה צעדו הראשון של הפועל החקלאי הצעיר. בהתבדלו מן הישוב, עג סביבו את עוגתו הראשונה על קניניו, על רקמת נפשו ועל תעודתו, כי פרישה זו תלויה כסמל מעל ראשו – פרישה לשם נאמנות לארץ.

(ב) לעמידה זו ברשות עצמו, או כפי שאני קורא לה בלי היסוסים, לפרישה הזאת, הביאו גם ענייני העבודה והבטלה בישוב.

החקלאות היהודית עמדה אז על פרשת דרכים. מצד אחד עברה ההשגחה על מושבות הבארון לידי מנגנון מחודש של פקידות שהתחילה מסתגלת אל שיטות היק"א. התיקונים של אמיל מאירסון, שבאו לצמצם במידת מה את האחריות של הפקיד הממונה לגורלו הפרטי של המתיישב, אף⁻על⁻פי שתיקונים אלה לא היה בכוחם לרפא את המכות אשר אפוטרופסות קיצונית הכתה את הישוב, הרי הכניסו בכל⁻זאת שינוי כלשהו ברוחו, עוררו בכל⁻זאת מקצת מן המקצת מחפץ פעילותו. אמנם בעקיפים ובמישרים לא נמחקה עוד ההתמרמרות והשתדלנות, אולם למראית עין ולמשמע אוזן נשתנו הדברים קמעה, המונח תמיכה נתחלף ומקומו לקח המונח הלוואה. יקב ראשון⁻לציון, הגם שלא היה עוד מוסד מסחרי טהור, קישטוהו בשלט חדש וקראוהו בשם קואופרטיב שהכורמים עצמם שולטים בו. ובאויר רבו השמועות, שקרובה השעה וכל אלה שהיו סמוכים על שולחן הבארון, עליהם יהיה לדאוג לביתם ולהישען על עצמם, כי אזל תומך וסומך.

לאחר המשבר בשוק היין ניסו ליישב, תחילה במתולה ואחר⁻כך בגליל התחתון, עובדי⁻אדמה ממש, שהפלחה ותבואות השדה ישמשו להם מקור מחיה ראשון ועיקרי. הפקידות הבארונית לא שבעה נחת ממושבות המטעים ביהודה, שהיו לאט⁻לאט לעיירות בהליכות חיייהן, והנוער יצא מהן והתפזר לארבע רוחות העולם, להיות מלצרים בבתי⁻מלון שבמצרים או רוכלים בבירות אירופה. אמרו משום כך ליישב בריחוק מקום מחופי הארץ, לבודד את ההתישבות החדשה מן הישנה, והלכו לשם כך אל הגליל. גם באנשים חדשים בחרו – בבני הארץ ילידי “זכרון” וראש⁻פינה ובפועלים ותיקים שחיו על עבודתם. יק"א פתחה בכספיה חוות⁻לימוד⁻והכשרה (סג’רה), בה הכשירו את עצמם המועמדים להתישבות והתאמנו בעבודות השדה, קודם עלותם על הקרקע.

הישוב שנוסד בשנת תר"ן, על⁻ידי חברות ופרטים (רחובות, חדרה), אף⁻על⁻פי שנבלע ונטמע במשטר הפקידות הבארונית, זו האחרונה ראתה אותו והתיחסה אליו כמו אל בן⁻חורג, וממילא נשתיירה בו מידה מסוימת של קוממיות ועמידה ברשות עצמו. ולאחר שהבארון צמצם תכניתו גם למתישביו, יצאו בני הישוב הפרטי בראשונים, מתוך הכרח ורצון כאחד, לבקש אחרי דרכי⁻קיום חדשות.

שני ענפים חקלאיים התחילו אז מתפתחים במושבות – הפרדסנות, בעיקר בפתח⁻תקוה וברחובות, ומטעי השקדים. טיבם של מטעי השקדים מיוחד היה. לא תבעו כספי השקעה רבים. הסתפקו באדמות דלות ותלולות. שיווּקם של הפירות לא היה תלוי בעונה (הפרי יבש) ולא בחרושת (יקב, למשל), השוק היה חפשי והפרי ניתן לאחסנה קלה. מטע השקדים היה איפוא, חקלאות של מעוטי רכוש. בכל מושבה נמצאו אז משגיחים ומנהלי⁻עבודה ממונים על נחלותיהן של חברות ויחידים שישבו בחוץ⁻לארץ. המשגיחים הללו היו אוספים מעט כסף וקמעה⁻קמעה היו מתאחזים בקרקע ובענפים חקלאיים זולים אלו. ונמצא, שהמצב הכלכלי בישוב החקלאי, אף⁻על⁻פי שהיה רעוע ובן⁻תנודה בימי מעבר אלה, הרי רבתה תנועתו וערוּתו. והיו תלויות באויר גם כמה צורות התישבות, שפתחו את הדרך לחיי רווחה ועצמאוּת.

אבל מאֵרת אלהים רבצה על הישוב – בטלתו. אינני אומר שלא עבד ולא עמל. אבל הוא לא היה מכבד את העבודה. למעמסה היתה עליו ואמר להשתמט מפניה בכל הדרכים. את העבודה הפשוטה ראו כהתעסקות של ירודים. בן הישוב ראה אז את עצמו רק שׂכל מניע, ממציא ומסדר, בנוסח הקולוניסט הצרפתי באַלג’יר. וכך נקרא שמם: המושבה – קולוניה, והאיכר – קולוניסט. אולם את עצם המלאכה, שהיא המפרנסת בעליה, לא החשיב. לכל היותר ראה את תפקידו כעוסק במלאכה הדקה, התובעת דעת וחשבון והתמחות דוגמת הרכבת עצים, טיפול וכיוצא בהם. אולם הבנה זו, כי מלאכת⁻הידים היום⁻יומית היא⁻היא העיקר בחקלאות היא⁻היא מקור הברכה – מהשקפה זו היה הישוב רחוק אז תכלית ריחוק.

לא עולי תרס"ד היו הראשונים שהבליטו את המופרך והמסוכן שבמהלך⁻מחשבות זה ובאורח⁻חיים זה – מופרך לגבי הבנין הלאומי שעומדים להקימו ומסוכן לעצם קיומו של הפרט המתיישב. רבים ושלימים ראו את הדבר והזהירו על כך. כל ענין קשׂטינה, כאמור, לא בא אלא כתגובה לכך. לא ברעיון היה איפוא, החידוש, החידוש היה, שבפעם הראשונה הופיע חבר אנשים שראו את עצמם המיועדים והשליחים לשנות את מהלך⁻המחשבות הזה ולקבל על עצמם אורח⁻חיים שהוא בניגוד גמור לקיים. הפעם לא בלבד שהגדירו את הרעה והצביעו עליה, אלא באו אנשים לבער בידי עצמם את הרעה.

כדי שהרעיון יעבור מן המופשט אל הפעולה, מן המוח אל הידים, חייב הוא לתפוס תחילה את כל ההכרה. וכדי שרעיון העבודה יהא מנת⁻חלקם של אנשים חיים מן ההכרח שלבם יהא פתוח לו. והנה ההתנגשות האוגאנדית היא שעוררה את השאלה – זכות בעלות על ארץ מהי? הציונות הטריטוריאליסטית השיבה – צ’ארטר. כלומר, זכות פורמאלית, שטר קנין. בניגוד לכך אמרו הללו שהתנגדו לאוגאנדה – לא שטר קנין אלא ההתאחזות למעשה, המרץ הלאומי והאנושי המתגשם בפועל, יום יום, בלי הרף; הקשר החיוני הממשי הם המקנים זכות בעלות, גם מוסרית וגם פורמאלית על ארץ. כל האויר היה, איפוא, מלא דעות אלו. עליהן התווכחו לילות ארוכים, אותן חיזקו בכל הראָיות ובכל העדויות, והיו בשר מבשרם של המחזיקים בהן.

ויכוח זה, שהיה מנסר בשמי הציונות בכל העולם מצדו העקרוני, עבר כאן לארץ בתחומיו המקומיים המעשיים. מהי זכות בעלותן של המושבות הקיימות על אדמת ארץ⁻ישראל, זו שנגאלה והיהודים אדונים עליה? התשובה היתה שוב שטר קנין, קוּשאן, כלומר זכות פורמאלית ולא חיונית, זכות של נייר ולא של ערכים אנושיים. וההגיון הישר הוליך בעל⁻כורחו אל התשובה האחת והאחרת – הזכות האמיתית, זו הפנימית, זו שהאדם דבק בה ומוכן להגן עליה, זו הזכות שהלב מסכים לה ושאחרים מודים בה תהא נקנית רק בדרך אחת, בדרך ההתקשרות המלאה, היום⁻יומית עם נושא הקנין – בעבודה. כך נולדה המחשבה הראשונה על מה שהיו קוראים אז בשם “האידיאה של המעדר”. היא היתה ילידת בית, השתלשלה במישרים מתוך ההרגשות וההרהורים שהיו מטרידים אז כל צעיר בישראל. לא היה כאן מעשה נגד מישהו, לא היתה הכוונה לדחוק רגלי מישהו מתוך צרוּת–עין או קנאות עיורת – היתה כאן מחאה טבעית נגד הבעלוּת הקוּשאנית על הארץ; בעלות זו, ראו, היא מובילה אל האַדנות ואל כל הנגרר אחריה – תלישות, ירידה מוסרית, פשיטת⁻רגל כלכלית, והכרוז היה: לא אדוני ארץ זאת תהיו, אך עובדיה!

בנקודה זו נתקפלה איפוא, ולוּ גם בצורה עובּרית בלבד, השקפת⁻עולם מוסרית רבת⁻משקל. נזדמנו יחד הרבה יסודות הפותחים דרך לבנין עולם אנושי ויהודי מלא. כי שלוחותיו של “הרעיון על המעדר” עברו את תחומי הזמני והחולף ונגעו בשאיפות שיש בהן מן הכללי ומן המתמיד.

ושוב עמדו כמה מנינים של צעירים, פזורים במושבות יהודה וגליל, נגד הישוב כולו. שוב הכרח היה להכריז – לא להיות כמוהם! להיות ההיפך מהם. שני בחורים שעבדו במושבה עשוּה כמרקחה. איחדו את הכל נגדם. נעוצים היו כגוף זר שאינו מתאחה עם הקיים והמתייהר באי⁻רצונו להתאחות עמו. בחנוכה תרס"ה ערכו תהלוכה של לפידים לכבוד חג המכבים, ופקידוּת היקב חרקה שן. במקום אחד התריס אַחד העולים נגד בעליו והוכיח לו משוגת חייו על פניו, והלה פטרהו מעבודה, טעמה, איפוא, תנועה זו את טעם הרדיפה בראשית הופעתה. שלושים צעיר ירדו אל החוף, וכל הארץ רתחה ונרעשה עד היסוד.

את הרוח הרעה שהשתלטה בין הישוב הקיים לנוער העולה הביא עוד דבר אחד, שהיה בעצם מקרי. עמדנו אז בימי מלחמת רוסיה ויאפאן. כמה וכמה קרואי⁻צבא יהודים נמלטו לארץ. דבר לא היה להם אל כל הנעשה פה. לא רצו להרחיק נדוד עד אמריקה ובחרו להם בארץ⁻ישראל כמקום מקלט ארעי עד יעבור זעם. כתום המלחמה קיוו לחזור אל בתיהם ואל עסקיהם. וכך לקחו כרטיסי⁻ספינה במחירים זולים מן הועד האודיסאי וירדו על חוף יפו. הללו התרכזו בפתח⁻תקוה. מאין ברירה יצאו לעבוד בשדות ופרדסים. קראו להם בשם “היאפאנים”. בחורים אלה שישיבתם היתה ארעית נתבוללו עד⁻מהרה בין האיכרים, היו מבאי בתיהם וצירפו תלונותיהם אל תלונות בעליהם על הארץ הזאת האוכלת יושביה. האיכרים היו מקרבים אותם, בוררים להם עבודות⁻השגחה קלות ורואים אותם כשלהם.

“יאפאנים” אלה היו המגופה בה היו האיכרים סותמים את הטענות נגדם. כשבאו עולי תרס"ד לתבוע עבודה מהם, והם דוחים בלך ושוב – אמתלא אחת היתה מצטרפת תמיד אל סירובם: אין לנו כלום נגד עבודה עברית אלא שלבּנו רע עליכם; צאו וראו, הנה באו בחורים שקטי⁻רוח והם חיים עמנו ומתפרנסים עמנו ואנו אפילו מיטיבים עמם; אבל אתם, לא את העבודה ואת הפרנסה אתם מבקשים, אלא להשמיע לנו תורתכם, ללמד אותנו דרך חיים וזאת נלאינו לשמוע.

רעיון העבודה נולד במזל מאדים. ביום צאתו לאויר עולם חייב היה לעמוד על נפשו.

כאלה היו פירכוסיו הראשונים של הרעיון בארץ. אי⁻אפשר אפילו להראות באצבע מי הולידו. כריח פרחים היה – בתוך האויר. גידול טבעי היה שקלט אל תוכו מתנאי המקום ומערכי סביבתו. לרעיון זה לא היה אבות רוחניים. כי לא מתוך תכנית מחושבת מוצאו. הוא היה קיבוץ אנושי שחייו היו התכנית השקולה. לא “יורה דעה” אלא “אורח חיים”.

 

ה    🔗

אם התקדמנו מעט בבירורן של כמה מחשבות והרגשות שהיו קנינם של עולי תרס“ד, הרי בזמן לא רבה היא ההתקדמות. אנו עומדים ודשים בשנות תרס”ד (סופה של השנה) ותרס"ה ואנו משמיעים בעצם דברים על מה שהתהווה בחייה של קבוצה קטנה של אנשים, שמספרם מצער ואינו עולה על עשרים⁻שלושים נפש. וגם הללו מפולגים היו בשני מרכזים – קבוצה אחת, ביחוד זו ההוֹמלית, ישבה בסג’רה. השניה פזורה היתה במושבות יהודה. אַמת⁻המידה של המרחק היתה אז בארץ ההליכה ברגל. ומהלך של שלושה⁻ארבעה ימים הפריד בין יהודה לגליל התחתון. וממילא היו הקשרים רופפים מאוד.

באותו גליל תחתון ישב אז יוסף ויתקין. היה מורה בבית⁻ספר כפר⁻תבור (מסחה). שמועות הגיעו ממרחקים והתהלכו במחנה הפועלים שביהודה, כי ראשו הומה מחשבות על חידוש ימי ביל"ו. אבל השמועות היו מעומעמות ואיש לא ידע אל נכון מה פירושן. והנה יוסף ויתקין זה פירסם, אמנם לא בחתימת שמו אבל ידעו את המחבר, קול⁻קורא לנוער בחוץ⁻לארץ לעלות ארצה. בו סימן כעין תכנית⁻פעולה לנוער העולה, שתכליתה האחרונה היא עלייה על הקרקע והתישבות חדשה.

בקול קורא שלו מצויים כמה וכמה ענינים ראויים להטעמה ולהבלטה: 1) המלה “חלוצים” שגורה בו בפעם הראשונה. 2) העבודה בארץ אינה אלא הכשרה ואימון⁻ידים בעבודת⁻האדמה. 3) הכשרה מכוּונת להתישבות חקלאית. 4) ההתישבות תהא באמצעים עצמיים ובלי תמיכה מן המוסדות ותבוא מן החסכונות, שהפועל יקבץ על יד בימי הכשרתו. 5) הנוער העולה מהווה מסדרה (כלומר, הסתדרות). 6) צעירים, הרוצים לעבוד את עמם ושאינם מוכשרים להיכנס אל המסדרה, יכולים בגולה לעזור הרבה לאחיהם “שיעבדו את עמם בארץ.”

בספרות הדנה בתולדותיה של התישבות העובדים רואים קול⁻קורא זה כנקודת⁻פרץ ראשונה, קול מבשר ראשון. איני יודע מה היתה השפעתו הממשית בחוץ לארץ, אבל כאן רישומו היה גדול בעיקר ביחס השלילי אליו. ועד כמה שהדבר מתמיה, האמת היא, שתוכנו היה בניגוד גמור ומוחלט למהלך⁻הרוחות ששלט אז בין הפועלים המועטים. מלה זו התישבות טעמה וריחה מיוחדים היו. אסורה היתה, כי נרדפת היתה למושג אחד בזוי מאוד – תמיכה, חלוקה, טפיליות (מלה זו לא היתה קיימת עוד ונקראה בשמה הלועזי “פארזיטיות”), “אינסטלאציון”, “זיך איינארדנען”. הדעות שהתחילו משתרשות בלבבות היו – עבודה בניגוד להתישבות. משא⁻נפש זה היו מנסחים, בערך, בזה הלשון: “עלינו להיות סמל חי בתוך ישוב בטל זה. כי האסון הגדול ומקור כל הרעות הם הבטלה. עצם העובדה, שאנו המעטים והבודדים עומדים בכל בוקר בשוק העבודה ב”ראשון" ובפתח⁻תקוה ובין מאות הידים השלוחות אל המעדר ואל הטורייה שלוחות גם ידינו – עובדה חיה זו יפה כוחה מכל תכנית, מכל אומר ודברים והיא שתשא פרי“. ובלב היו עוד ערים דברי הבוז של אחד⁻העם על השאיפה האנוכית ועל הירידה הרוחנית שבנפש “פועלי” הועד האודיסאי, בשעה שהם דופקים על שערי החברות השונות ל”סדרם" וליישבם.

בחודש אדר תרס“ה (את התאריך המדויק אין בידי לקבוע) היתה אסיפה ראשונה של הפועלים החקלאים מעולי תרס”ד, ונדונו בה עניני ההתישבות. בחדרה הקטן של אחת הגננות שביפו התכנסו חמשה או ששה צעירים לעיין בתכנית ויתקין ובקול⁻קורא שלו, והאסיפה הביעה, לאחר ויכוחים ארוכים את יחסה השלילי גם לנוסחו וגם לתוכנו של הקול⁻קורא. היו טעמיה: 1) בדרך⁻כלל העלייה צריכה להיות ספּונטאנית ולא ערוכה מראש; אין לנו לקרוא לאנשים שיבואו, אלא עליהם להתעורר מעצמם ולבוא. 2) אם קוראים לנוער אין להזמין אותם מלכתחילה להתישבות; יש בזה כבר הבטחה לסידור חייו הפרטיים של הנקרא. 3) אין תקוה שהפועל יאסוף כספים משכר עבודתו וחסכונות אלו יספיקו להוצאת התישבותו, וממילא אנו נופלים אל רשת התמיכה השלטת בישוב, וסופו של ציבור זה יהיה כסופם של הקודמים לו; כי אין אנו טובים מהם. אדרבה, ודאי הללו היו טובים ממנו, כי קדמוּ לנו, אלא שאנו אומרים להלך בדרך שתכריח אותנו להיות טובים מהם – ודרך זו היא בעבודה ולא בהתישבות. 4) יש מקום במושבות הקיימות לאלפי צעירים שיחיו בהן חיי פועל; וזאת היא המטרה – לכבוש את העבודה הזאת. 5) מה יעמוד לפנינו, כשנהיה חבר עובדים לאלפים החיים על עמלם? מה יהא כוחו של הישוב הקיים אז. דברים אלה אין לראות מראש ואין לתכן תכניות בשביל העתיד הזה. המטרה האחת היא, איפוא, כיבוש עבודה (כאן באספה קטנה זו נולד המושג הזה), חיי עבודה, המעדר והטוּרייה ובשום פנים לא התישבות! העבודה אל ההתישבות, מתוכה תגיע בדרכה הטבעית, ואין לדחוק את אינה הכשרה לשם התישבות לשמה היא. ואם היא תגיע פעם הקץ על⁻ידי מסדרות וקולות⁻קוראים.

ביחוד עורר התנגדות הסעיף האחרון שבתכנית ויתקין. מה פירושו של הדבר, שהחברים של המסדרה, שאינם יכולים לעלות ארצה, יעבדו בשביל אלה שעלו לארץ? עזרתם מה תהא טיבה! הם יאספו כספים למתישבים! – הרי התמיכה הבזויה בצורה מחודשת. זהו ענין לועד האודיסאי, אבל אינו ענין לנו, והקול⁻קורא של ויתקין נדחה פה אחד על⁻ידי כל הנאספים. תנועת העבודה בארץ (כלומר ששת הנאספים האלה) לא קיבלה אותו כסיסמה ואת תוכנו לא אישרה.

עד כמה שהדברים מוזרים ומתמיהים, כי הסתדרות העובדים פתחה דרכה בהתנגדות קיצונית להתישבות – ועוד ניתקל בה בחריפות יתירה בימי הויכוח על “עין⁻גנים” – הרי יש להודות, כי בני⁻אדם אלה הראו בכך, אולי בדרך בלתי⁻אמצעית, בגרות מחשבה רבה מאוֹד. אילו היתה התנועה בראשיתה נותנת דעתה על ההתישבות, אין ספק שהכל היה מסתיים בעוד קולוניה אחת כדוגמת קשטינה.

אלא מה לעשות בינתיים? בינתיים יש לעשות שני דברים, שבעצם אינם אלא דבר אחד. ראשית, למה לנו לקרוא לנוער מן החוץ שיבוא הנה, וספק אם יבוא וספק אם לא יבוא. הרי לפנינו יליד המושבה, היוצא מארצו ומתפזר בכל רוחות העולם או שהוא מתנוון בבית אביו בבטלתו. מפני מה לא ננסה דברינו אליהם? מדוע לא נעבירו אל מחננו? אנו איננו אומרים בני⁻אדם רעים הם. סוף⁻סוף תלמידי אחד⁻העם אנחנו וחניכי “פירוריו”. התנאים הם האשמים בכל. נוציא, איפוא, נוער ארצישראלי זה לעבוד עמנו שכם אחד, ובזה נשנה גם את מבנהו הנפשי. אנו מאמינים בהשפעה ובחינוך, ברוח ובתרבות, נגזול את הבנים מזרועות אבותיהם ונצילם.

כיצד עושים מלאכה זו? אין צורך להתקשות בכך. הדרך פשוטה וברורה. הגע בעצמך, משום מה יוצא נוער זה מן הארץ? מפני שהתחנך על תרבות ליבאנטינית⁻אליאנסית זו, על פסנתרים אלו שאצבעותיהן הענוגות של בנות “ראשון” פורטות על פניהם. נוסף על העבודה יש משום כך להעמיס על העובד החקלאי תעודה אחרת – להיות נושאה של התרבות העברית בארץ הזאת. להילחם על הדיבור העברי החי ויחד עם המורים לשפר לשון זו, לחבב אותה ולהפיצה ברבים. ועוד דבר. מצוי בארץ נוער אחר, שמא טוב מבניהם של האיכרים, קרוב מאוד אל התרבות העברית, הרי אלה הם הבחורים בישיבות ירושלים ושאר ערי הקודש. מנינם מגיע למאות ולאלפים. קרבן הם למולך הזה הקרוי חלוקה. המורא מפניה של זו הוא שהביא אותנו בשעה זו לדחות קול⁻קורא המזמין להתישבות. נאחוז את השור בקרניו ונזעזע את הרע משורשו. התאיר לנו ההצלחה את פניה בדרך זו? כלום לא התהלך בן⁻יהודה בחוצותיה של העיר הקדושה בחלוק והעלה חרס בידו? אבל אין ממוטטים ייחולי הלב בראיות מכשלונות העבר. עולי תרס"ד שאלו את עצמם – ואנחנו מה? כלום לא היינו חובשי בית⁻המדרש ובאנו בכל⁻זאת עד הלום? הרי אנו כאן מתקוממים נגד כל הישוב, אומרים לשנות מראהו, להפוך את כל התנהגותו, את נפשו ואת מאודו. למה לא יעשו בחורי ירושלים כמונו? ניתן בידיהם אותם שירים עצמם שהסעירו את נפשנו עד תמציתה. –

כְּעָנִי אֶעֱמֹד לִפְנֵי הוֹד הַקָּמָה הַמְּאִירָה וּשְׂמֵחָה,

וָאֵדַע אַךְ⁻עַתָּה אֶת⁻עָנְיִי מָה רַב, הָהּ, אַךְ⁻עַתָּה אֶרְאֶנּוּ!

לֹא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדַי קוֹמַתְכֶן טִפֵּחָה,

לֹא⁻כֹחִי פִּזַּרְתִּי בָּזֶה, לֹא אֲנִי אֶצְבְּרֶנּוּ.

מאותה אסיפה, שדחתה את תכנית ויתקין, יצאו הפועלים עמוּסים תעודה חדשה: מעדר ותרבות עברית כאחד. כשם שהבטלה והליבאנטיניות האַליאנסית דבר אחד הן, כך עבודה ותרבות אינן אלא דבר אחד. מכאן ואילך ינסו לייסד במושבות אגודות “התחיה”, להשכלה ולספרות, אגודות קנאים לדיבור עברי. המפעילים יהיו הפועלים. הנוער במושבות הולך אחריהם. נשלחו גם שליחים בסתר לדבּר אל לבם של בחורי הישיבות בירושלים, – ענין שלא נעלם מעיני המנהלים והראשים, והחרדה ב“מאה שערים” ובעיר העתיקה גדלה מאוד. היתה למפנה זה השפעה רבה על התפתחות הדברים העתידים לבוא. הוא שהקים את קנאי ירושלים נגד “הפועלים החדשים”, כפי שקראו להם אז. זה שעורר את חמתם של איכרי פתח⁻תקוה, חימה שנסתננה דרך צינורות הקנאות הירושלמית האונגארית ועד ראש המושבה הגיעה, ושנסתיימה בסכסוך הגדול והמפורסם “הבּויקוֹט בפתח⁻תקוה”. אולם הוא⁻הוא שגיבש את קהל הפועלים הקטן ושמר על עצמוּתו.

באסיפה זו נחתכו ענינים גדולים נתרקמה סיסמה וניתן לה שם – כיבוש העבודה. מתוך הוויכוחים והדיונים כאילו צף הרעיון מאליו – עבודה לשמה, עבודה מרפא לנפש הישראלית, ליחיד ולרבים. הדיבורים היו ארוכים והמשא ומתן היה נרגש מאוד ורק כשעתיים אחרי חצות נפטרו ששת הבחורים לבתיהם. אחד נשאר ביפו. שלושה הלכו לפתח⁻תקוה. שנים יצאו ל“ראשון”. היה ליל אדר בהיר וקר. ועד שהגיעו לביתם האיר להם השחר. ללכת לישון לא היה כדאי, והתחילו בהכנת פת שחרית. הוסיפו לשוחח באותו רעיון נעלה, שנתגבש בלילה וששמו נקרא עליו “כיבוש העבודה”. תיכנו תוכניות מה לעשות ל“ראשון” זו שפקידי היקב שלה, המדברים רק צרפתית, לא ישלטו בנוער המושבה, עד שהגיעה השעה לצאת לשוק הפועלים שבמקום ולפשוט יד ולבקש עבודה. הימים היו ימי עידור בכרמים. להקות להקות של בחורים, נשים, ריבות, ילדים, תושבי הכפרים סארפאנד ובּית⁻דג’ן היו ערוכות בשוק, והאיכרים מבררים מתוכן את פועליהם. ביניהם עמדו שני בחורים מן הנאספים אמש ביפו בחדרה של הגננת. עמדו עד בוש ואת המעדר, מעדר זה שעליו התווכחו כל הלילה, לא קיבלו. איכר אחד, שחש כנראה קורטוב של נוחם בנפשו, נגש אליהם ואמר להם כמתנצל – “לשלם ארבעה גירש, מחיר שאני נותן לערלות קטנות אלו, אין הלב היהודי נותן, ולשללם יותר אין הכיס נותן, בין כך ובין כך חדלו לכם משטות זו שנכנסה בכם”. והלך לו. גם שני הפועלים הלכו אל שעמום חדרם. חלומם הסוער בלב, והמציאות האכזרית בעיניהם.

 

ו    🔗

באלה באה אל סוֹפה הפרשה הראשונה של ההתהוות הרעיונית, עיצוב ההרגשות וגיבושן שבתנועת העבודה. אמנם לא היתה תורה שבכתב. אבל כבר ערה היתה התורה שבלב על כל מצוותיה המעשיות, מצויה היתה גם אַמת⁻מידה מוסרית⁻חברתית אצל כל חבר, למוֹד בה את המאורעות ואת השאיפות ולהיענות להם מתוך תגובה קיבוצית. המושג “כיבוש עבודה” לא היה נושא להתעסקות מצומצמת לשעתה אלא שימש בית⁻קיבול אשר אל תוכו זרמו ובו השתמרו כל נסיון נוסף, כל דעה שנתבררה, כל רגש שנתחזק, והישוב חש, מי בעינו הטובה ומי בעינו הרעה, שהפעם אין החזיון חולף וארעי, אש קוצים שהתקלחה וסופה להידעך עד מהרה, אלא שעומדים אנו בשחריתה של תקופה חדשה, ששינוייה נוגעים ביסוד היסודות.

גם ירושלים הקנאית והשמרנית תפסה שלפנינו דבר מה שונה מכל שהיה עד היום הזה. אותו הבוז התוקפני נגד החלוקה והתמיכה, שלא במאמרים ובדברים שבכתב, אלא בתוך הווייתם העמוקה של אנשים חיים, החריד מאוֹד את מנוחתה. היאך כתב א.ד. גורדון ז“ל במכתבו הרוסי מהארץ? “מהמחלות הפנימיות הגרועה ביותר היא מחלת החלוקה. כלומר, לא אותה החלוקה, שבאה לעזור לזקנים ולעניים ולחולים ולמוסדות צדקה שונים, אלא אותו חלק החלוקה (וכפי שאומרים חלק הארי), שבא לפרנס אנשים בריאים ומוכשרים לעבודה, ולעתים קרובות להעשיר את האמידים המיוחסים. בחוץ לארץ אינם יודעים כלל איזו מכה אנושה היא החלוקה. וביחוד מסוכנת היא, מפני שיש לה שרשים באקונומיקה שבארץ. כאן לא רק שאין כל בושה לקבל חלוקה – להיפך, היא משמשת תעודה לבעל⁻בתיות הגונה וליחוס אבות. יש גם אינטליגנטים שמקבלים חלוקה. אין פלא שבירושלים עצמה, שתושביה מתפרנסים על הרוב מן החלוקה, מושלת האלימות, ותקיפים אחדים מחזיקים בידיהם את כל העיר כבמלקחים. אפשר לכל אחד לתאר לעצמו כמה צביעות ורמאות וכולי נתרבו בתוך ממשלה זו”. ראשי הכוללים בירושלים וכל טפסריהם לא שמעו מעולם לשון כזו ודברים כאלה ושלפו מיד את חרבם החדה, את חרב החרמות והנידויים, והוציאו את “המופקרים”, “מחללי⁻השבת” ו”אוכלי⁻הטריפה", מכלל ישראל.

נגד חרמות אלה נשמע רק קול אחד ממחנה החרדים – קול רבה של יפו. אז לא ידעו, כי רב זה עתיד להיות רבה הראשי של הארץ הקדושה, אבל הישיש אלכסנדר זיסקינד רבּינוביץ, שהיה מבאי ביתו של הרב קוק זצ"ל, והשמיע עליו טובות וסיפר, שלבו פתוח לצעירים סואנים אלה אשר התחילו מתקבצים כאן לבנות הריסות ציון. הוא פירסם אגרת “לצאן מרעיתו” במושבות יהודה, אל הכורמים והיוגבים, שייטיבו עם בנים אלה השבים לארץ מכורתם. ודאי שהעיר גם למוסר את אזני הבנים האלה שישמרו על קדושת הארץ וישמרו מצוותיה ולא יטמאוה על⁻ידי עוברי עבירה המתכחשים לאלוהי ישראל. יד אבהית זאת, קול רעים זה היה מעשה רב בדממת הקפאון ששררה אז מסביב.

אני מביא דברים אלה, הואיל והם מעידים מה עצומה היתה השפעתם של שלושת המנינים של הצעירים שעלו בתרס“ד. את הכל הרתיחו: את כוללי ירושלים, את ועדי המושבות ואת תושבי הערים. והגיעה, איפוא, העת לעשות. לעבור ממצב ההצטרפות וההתהוות אל מצב של ציבור מסודר, היודע דרכו וכובשו לפניו. הכל חשו את הצורך באיחוד הכוחות בשביל המטרה האחת. חיזק את הצורך הזה מאורע אחד שאירע ביקב ראשון⁻לציון בימי הבציר בשנת תרס”ה. הנהלת היקב היתה אוגאנדית קיצונית, והיא היתה מוכרת שקלים “אוגאנדיים” לפועלי היקב. צעיר אחד מעולי תרס“ד מחה בפומבי על מעשה עוול זה, והוא הוכה על⁻ידי מנהלי היקב. מיד עשתה לה השמועה כנפים ועברה את כל מושבות יהודה. א.ד. גורדון, שעבד אז ביקב, התפטר לאות מחאה. בדרך ספונטאנית התאספו ביום אחד כל הפועלים שביהודה לעצרת ביפו. זה היה בחודש אב במוצאי שבת נחמו תרס”ה. זאת היתה אסיפת הפועלים הכללית הראשונה. אסיפה סוערת מאוד. נבחר ועד חשאי שיתבע פיצויים על העלבון שהעליבו אחד מחבריהם. אבל באסיפה זו דיברו על הצורך באיחוד הכוחות, על הצורך – בההתאחדות!

בסוף שנת תרס“ה התחילו פועלי יהודה להתרכז בפתח⁻תקוה. כאן היתה העבודה מצויה וקבועה יותר, כי הפרדסנות התרחבה. פתח⁻תקוה היתה, איפוא, מרכז קטן לתנועת הפועלים, וצעדי איחוד ראשונים נולדו בה. באחת משבתות אלול שנת תרס”ה נתוועדו כעשרה פועלים לדון למעשה בשאלות אירגון. אסיפה זו היא גם שחתכה את גורלה של תנועת הפועלים בארץ, כי בה נתפלגה לשני מחנות – פועלי⁻ציון והפועל⁻הצעיר.

כאמור, משתתפי האסיפה לא היו מרובים, לא למעלה ממנין אחד. חמשה מהם כבר הלכו לעולמם. באסיפה זו נתגלה גם א. ד. גורדון בפעם הראשונה בציבור והשמיע דעותיו ברבים. על הפרק עמדה שאלת “סידור התנועה”. בצורך עצמו לא פיקפק איש. אולם בתוכנו ובעיקר בשם שיקראו לו נמצאו הדעות מחולקות. הנאספים לא היו מעור אחד. המיעוט, מי שהיו פועלי⁻ציון בגולה, והרוב צעירים סתם, שהיו לפועלים רק אחרי עלותם לארץ, הראשונים משנתם היתה שגורה על פיהם: מלחמת מעמדות, התהליך הסטיכי, וגם השם היה קבוע ומשורש שאין מפקפקים בו – פועלי⁻ציון. האחרונים דבר לא היה קבוע עמם. תסס איזה רעיון בלב – שיבת ציון, תנאי ראשון והכרחי לה השיבה אל העבודה ממש. א. ד. גורדון בשיחותיו צירף אל אלה גם שיבה אל הטבע. דיבר על עממיות, דיבר נגד הציביליזאציה ועל כמה הרהורים טולסטויים⁻רוּסוֹאיים אחרים. כל “הרומנטיקה” הזאת לא לקחה את לבם של פועלי⁻ציון וזרה היתה לאזניהם. אבל הם היו ודאי מוותרים בנקודה זו, אילמלא ענין השם של האגודה החדשה. הם הציעו את שמם פועלי⁻ציון. הוא היה טבעי ופשוט ואי⁻אפשר היה לטעון נגדו. אלא שבשבילם היה יותר משם בלבד. היה מסורת של מפלגה שעמה נמנו עוד בגולה, היה נאמנות לדגל, לשבועה, לזכרונות נעורים שחיים רבים נתקפלו בהם.

לצד השני היה שם זה כשאר השמות. אלא דווקא דברים אלה שהיוו יתרון והכרח לאחרים נמצאו עיכובים ופיקפוקים להם. הימים היו ימי ס"ס. הדעות הטריטוריאליסטיות נתפשטו בתוך אגודות פועלי⁻ציון. היו החברים במינסק ובכמה מרכזים אחרים שהטריטריאליזם שלהם היה תוקפני וברור, ואף⁻על⁻פי⁻כן הוסיפו לשאת את שם “פועלי⁻ציון”. נתעוררו משום כך חששות. שם זה עתיד להכניס ערבוביה ויטשטש את צורתה של האגודה החדשה הנולדת כאן בארץ. ויסוד היה לחששות אלו לאחר פרסומו של האוגאנדיזם הארצישראלי. א.ד גורדון עוד החמיר את המצב בהתנגדותו העקשנית לכל צל ורמז למלחמת מעמדות וסוציאליזם רשמי בסעיפי התוכנית. אותם הצעירים שהיו לפועלים רק בארץ תמכו בו. והאסיפה, שנאספיה באו לשם איחוד, יצאו ממנו מתוך פילוג בולט. והחבילה נתפרדה. קשה לנחש, מה היו פניה של תנועת העבודה בארץ, אילו באו הנאספים האלה לידי עמק השווה. ודאי השתלשלות אחרת היתה לכמה וכמה ענינים. אבל העובדה במקומה עומדת. הדברים לא נסתייעו. הגרעין הראשון גרעין תאומים היה מראשיתו. וכל זרע ביקש אחרי קרקע משלו לגידולו.

היה עוד דבר שעמד כשטן בפני האיחוד. אנשי פועלי⁻ציון היו שלמים בגופם, גבורים ממש. במושבות הלכו כשהם מבליטים שריריהם. הם ידעו לשאת נשק ולהשתמש בו. היו קלעים טובים. אהבו את מקום הסכנה. הם היו חניכי המהפכה הרוסית וההגנה⁻העצמית. לעומתם צעדו צעירים רכים אלה, שעבודת המעדר הפילה את פניהם ושהקדחת החלישה את גופם ושידיהם לא היו מאומנות במלאכה. הוה אומר, נעדרה שפת הבשרים המשותפים לשתי קבוצות אלו. ועוד, הללו משנתו של אחד⁻העם דיברה מתוך גרונם – תרבות עברית, תחית השפה תולדות עם, מסורת אבות. והללו לא היו להוטים אחרי דיבורים מופשטים ולא מובנים להם כל צרכם. במקום עם אמרו המון, במקום שפת⁻אבות נתאחזו בשפת⁻הדיבור של ההמונים; במקום תרבות לאומית אמרו מלחמת מעמדות. גם שפת הרוח לא היתה משותפת. והדברים לא נסתייעו.

אלא כשנתפרדה החבילה באסיפה זו, עצם שאלת ההתאגדות לא ירדה עוד מעל הפרק. אדרבה, מתוך הוויכוחים הלוהטים ומתוך ההתנצחות של שני הצדדים נתבהרו רצונו ודרכו של כל צד. ובאותה שבת גופה, לאחר שרוב הנאספים יצאו מן הצריף של חנקין (שהיה פועל⁻ציון), פנו אל צריף אחר ברחוב פינסקר והוסיפו לדון בצורך להתאגד על יסודות שנראו להם חשובים ונכונים. ופועלי⁻ציון? אם יתנו ידם להתאגדות מוטב ואם לאו ייעשה הדבר בלעדיהם. בשבת זו נבחרה ועדת האיניציאטיבה, עליה הטילו להכין ראשי⁻פרקים של תכנית וגם לקרוא לאסיפה בחג הסוכות הממשמש ובא. א.ד. גורדון לא ניאות להשתתף בעבודות הכנה אלה וגם לאסיפותיה של ועדת האיניציאטיבה לא היה בא.

בזה הגענו לאחד הפרקים החשובים מאוד בתולדות ההתישבות העובדת. אנו עומדים ערב יסודו של הפועל⁻הצעיר. אנו עומדים ערב פרעות רוסיה לאחר דיכוי מהפכת 1905. אונ עומדים לפני גל⁻עלייה חדש של ההגנה ברוסיה ועמו לפני ייסודה של מפלגת פועלי⁻ציון בארץ ישראל. מי המנוחות אשר עליהם שטו חיים בודדים ומרוחקים אלה יסערו פתאום. יבוא חרם “פתח⁻תקוה” שיחריד את כל הישוב, שילכד את הפועלים, שישלחם גלילה. שם יופיעו חיים אחרים וחלומות אחרים. במקום פועל שכיר⁻יום יבואו מרומי הרים, יבואו סכנות ומסירוּת לאדמת⁻אבות, תבוא השמירה, יבוא “החרת” (החורש). במקום הפרדס יבוא השדה. במקום חולות ומישור עלייה והעבודה בה. שם יתרקמו גם הרהורים ראשונים על התישבות.

 

ז    🔗

כבר העירותי למעלה, כי בסוף תרס"ה התחילו הפועלים, שהיו פזורים בכמה וכמה מושבות ממושבות יהודה (ראשון⁻לציון, רחובות, נס⁻ציונה, גדרה), מתקבצים לפתח⁻תקוה. זה לא היה מקרה בעלמא. כמה סגולות שבמושבה זו שימשו כוח⁻מושך לפועלים לבחור בה מרכז לפעולותיהם ולביטוייהם. היא נקראה אז בפי כל “אֵם⁻המושבות”. ובאמת היתה בה ממידת האמהות: פשטות רבה והיא טורחת תמיד ואינה משגיחה בנוי החיצוני שלה והיא קפדנית ושומרת על הסמכות שלה. מתייחסת בקלות⁻ראש למעשי הילדות של הדור הצעיר שבא מן החוץ וסואן סביבה. ובעומק הלב כאילו היא נהנית מהם וגם מסייעת להם מן הצד וכלאחר⁻יד. נחטא לאמת ונהיה כפויי טובה, כשנאמר, הפועל העברי לא מצא סעד ותמיכה בפתח⁻תקוה בראשית מצעדיו, אדרבה, לא היה מקום אחר בארץ שהוסיף קצת לבביות לענין כמו במושבה זו.

כשאדם נכנס אל תוכה כיום, על רבבות תושביה, לא יעלה על דעתו, שלפני ארבעים שנה היו פניה כפני מחנה גדול שתקע אהליו ללינה ארעית. לא היה בה ההידור של ראשון⁻לציון. לא היתה בה השלווה היחסנית שברחובות. צריפי עץ נוטים לנפול, רחובות ודרכים שהפכו בוץ עמוק בימות הגשמים ושהעלו ענני אבק בימות החמה, ללא הדר וללא סדר. תושביה לא קראו, כדוגמת משכילי רחובות, את ה“רוּסקוֹיה בוֹגאטסטבוֹ” ולא היו נותנים דעתם על הליבראליזם של קוֹרוֹלנקוֹ ומיכאילוֹבסקי. אבל גם פרשה זו של “האופנה”, שהכניסה חמדה בן⁻יהודה כמדור מיוחד ב“השקפה”, לא גזלה את ענינן של בנותיה. אנשי פתח⁻תקוה היו קהל מנומר, עממי, שומר על מסורת של עיירה יהודית עם תוספת של קנאות ירושלמית⁻אונגרית ופקחות ויובש ליטאיים. לא דיברו רוסית ברחובותיים. לא התקשטו בצרפתית כראשונים. פתח⁻תקוה דיברה “ז’ארגון” בפרהסיא ומתוך יהירות. בשעות הצהרים היו התינוקות פועים בחדריהם של “תלמוד⁻תורה” (בית הספר היה של הבארון) כל מקרא שבחומש ותרגומו ה“ז’ארגוני” בצדו. בשבת היו תבשיליהם תבשילי תנור וכיריים, וסיגריות לא היו מעשנים אפילו בצנעה. האדיקות היתה תקיפה, חוק המקום לכל תושב, אורח⁻חיים של כל בית ובית. והמהנדס של המושבה, מודד⁻הקרקעות הרשמי, הבקי בחכמת המשולשים והצלעות, קודם שהיה יוצא לשדה עם מכשיריו, חצובותיו ומשקפותיו, היה מתפלל בציבור ואומר “חוק לישראל”.

אבל מושבה זו ידיה היו גם מלאות עבודה. בניה לא עזבוה. אבות ובנים יחד היו מהלכים בכל בוקר לשדותיהם ולפרדסיהם ולכרמיהם, מי ברגל ומי רכוב על חמורו, לעשות את מלאכתם, ומלבושיהם חול, בגדי⁻עבודה ממש. היתה גם גורן שם, כי המשק מגוּון היה, ובעיניך ראית צעיר המקום, מן המשפחות הטובות והאמידות, נוהג ביוהרה קרון מלא בר תלול וגבוה דרך כל רחובות המושבה הגורנה. פתח⁻תקוה היתה כפר ממש. בפשטות מנהגיה ובלהט המעשים וההתעסקות שבה. אז רכשו חבלי קרקע רחבי⁻ידים על גדות הירקון וגבעות בסביבות יהודיה ווילהלמה. היתה כאן עבודת כיבוש גדולה, בנטיעה, בחפירת בארות, בחרישה עמוקה, בעבודות “בחר”. הפרדסנות העברית התחילה אז להיות ענף חי נושא את עצמו. ודיברו על רווחים. על פרנסה, על פרנסה בכבוד. רבים מאיכרי פתח⁻תקוה קיבלו את הפועל בסבר פנים יפות. לא בזו לחפצו לחיות על העבודה. הרי גם הם לא היו הולכי בטל. מהם פתחו את משקם לצעיר העולה מתוך רצון רב, אימנו את הטירונים וחיזקו ידיהם. אין זה מדרכי להזכיר כאן שמות בני⁻אדם. אולם אפשר והיה צורך להעלות שמות של איכרים שהראו חיבה מיוחדת בפתח⁻תקוה לעולי תרס“ד. יהושע שטאמפר ז”ל (אביו של מי שהיה בימינו ראש פתח⁻תקוה) אמר פעם בפומבי: “בנים נאמנים הם לארץ, אבל אילו היו גם בנים נאמנים למקום – את נפשי הייתי מוסר עליהם”. והוא היה יהודי קנאי מאוד מאוד.

הנה אלה היו המסיבות אשר אל תוכן התקבצו פזורי הפועלים במושבות יהודה וכזה היה האויר אשר בו נולדה ההתאגדות הראשונה של תנועת העבודה. במקום זה לא היה יאוש ועצלות ורפיון⁻ידים וחשבונות קטנים. פתח⁻תקוה כשמה כן היתה. מלאה התעוררות ומתכנת תכניות רבות בלי הבארון, בלי הועד האודיסאי. מתוכה היתה דולה את האפשרוית הצפונות באדמתה; אדמה זו שהיתה אז הפוכה על פניה, פתוחה בורות המצפים לנטעים שיבואו אל רגביה ועפרה.

כאמור, בפגישה הראשונה בחודש אלול תרס“ה הגיעו הפועלים לידי פילוג, מחמת השם שלא נשתוו עליו. בחודש תשרי תרס”ו, בשמיני⁻עצרת, התאספו תשעה חברים שנית בפתח⁻תקוה, קבעו ראשי⁻פרקים של תכנית, בחרו בועד זמני ובמזכיר וקראו את עצמם בשם “התאגדות הפועלים העברים הצעירים בארץ⁻ישראל”. אסיפה זו היתה בלי פועלי⁻ציון. גם א. ד. גורדון לא השתתף בה. ענין זה של “צעירים” שנצטרף לשם היה לו נימוק משלו. השם “פועלי ציון” נפסל. השם “פועלים עברים” כבר היה תפוס על⁻ידי שרידי הפועלים שנמנו עם הועד האודיסאי והיה צורך להיבּדל מהם. נולד הרעיון על ההוספה “צעיר”.

בימים ההם התחילה התסיסה במזרח הקרוב. בכל נפה ונפה מנפותיו קיימים היו איגודים חשאיים מהפכניים. בתורכיה עצמה היו “תורקים צעירים” ומקום מרכזם פאריז. במצרים היה “המצרי הצעיר” בסוריה (בעיקר בלבנון) “סוריה הצעירה”. למען הוסיף למפלגת הפועלים שנולדה גוון מזרחי ארצישראלי, וגם להראות לפועלי⁻ציון שאין המפלגה מתכוננת למחוק מתכניתה את יסודות המהפכה, נתחבר כינוי זה “צעירים” אל השם, שבקיצורו עתיד הוא להיות “הפועל⁻הצעיר”.

בתכנית זו היתה מלה אחת שלטת – כיבוש. מקורה בסיסמה כיבוש העבודה, שנולדה בניגוד לקול⁻הקורא של ויתקין, והיא שנזדווגה אל שאר המטרות – כיבוש העמדות הכלכליות, כיבוש העמדות התרבותיות, כיבוש העמדות המדיניות. סדר הכיבושים המנויים לא היה מקרי – עבודה בראש, התרבות אחריה וההישג המדיני יוצא מתוך שתיהן. לא היה, איפוא, סדר זה ענין של צורה, אלא גם דבר שבאמונה ושבהוכחה. אין להסיח את הדעת, כי עומדים אנו בתוך תוכו של הסכסוך הטריטואיליסטי בהסתדרות הציונית, ואלה ששבו לציון פנו עורף לפלאי הקפיצות, “לציונות של בבת⁻אחת”, אימנו את רגליהם אל ההליכה האטית, פסיעה אחר פסיעה בעולם המעשה והממש, ונעלו מאחוריהם את שערי הנסים והנפלאות.

לאחר אסיפת⁻היסוד בפתח⁻תקוה יצאו מיסדי הפועל⁻הצעיר ליפו וקראו לאסיפה פומבית פתוחה לכל והביאו את תכניתם ואת שאיפותיהם לפני “ההמונים”, כלומר, לפני עשרות מורים ופועלים תושבי עיר זו. היה ויכוח ער. פועלי⁻ציון שלא נצטרפו התקיפו – מרובה התרבות בתכנית, תחית השפה והספרות; הציונות גדושה בה על המידה; התכנית היא של חובשי בית⁻המדרש, של משכילים הרחוקים מן “השדרות הרחבות של העם” הסיסמה כיבוש העבודה היא בניגוד “לסולידאריות הפרוליטארית” וכיוצא בהן מן הטענות שהיו שגורות אז בכל פה. אבל לאחר האסיפה הפומבית ביפו ולאחר שעברו את כבשן האש של הוויכוחים בשלום היתה ההתאגדות של הפועלים הצעירים מעשה חי, וכשנתפזרו החברים לבתיהם היה הכרח לפתוח בפעולה.

ייחולי הציונות והגאולה השלימה, אלה היו משא⁻נפש רחוק ורם – בינתיים יש לייסד מטבח משותף לפועליה של פתח⁻תקוה, שאלה זו לא היתה פשוטה כל⁻כך. במושבות לא היו מלונות, ואלה שהיו לא לפי כוחו של הפועל היו. והנה עברו חדשים רבים, ואנשים לא טעמו טעם תבשיל חם. בצלים, זיתים, מין גבינה צפתית מלוחה וקשה כאבן, חאלווה – אלו היו מזונותיהם של הפועלים יום⁻יום, לרבות שבתות ומועדים. ומאחר שעל המעדר היה “לנגן” בידים נחלש ורפה הגוף, והקדחת תקפה אותו, והאנשים התחילו לילך כצללים וכמעט בלי השגחה רפואית. עכשיו יש להסתדרות מטבחים קואופרטיביים לרוב, והם מצוידים במכשירים מושלמים להזנה ציבורית, עושים חשבון הקאלוריות ובודקים מכסת הוויטאמינים במזונות. טוב שידעו – כל אלה יצאו מן העובּר הראשון של המטבח המשותף בפתח⁻תקוה, שנוסד בשנת תרס"ו בראשית הסתיו.

היתה עוד בעיה אחת, שלמעשה אינה פוסקת מלהטריד את מוסדות הפועלים עד היום הזה, והיא שאלת קליטת העלייה והכשרת העולה החדש לעבודה. ועד כמה שהדבר נראה מתמיה, שאלות אלו, המקיפות עכשיו עשרות אלפים נפש, עמדו גם אז בכל חריפותן לפני קומץ אנשים. באותו סתיו של שנת תרס“ו נולדו בפתח⁻תקוה כמה נבטים של מוסדות, שאת המשכם אנו רואים באילן הרם והנישא ורב⁻הסעיפים שבמוסדות ההסתדרות הכלכליים בימינו אלה. ראשית, שיכון העולה. אמנם מעטים באו אז ארצה, ואף⁻על⁻פי⁻כן כל ספינה מאודיסה או מטרייסט הביאה עמה שנים⁻שלושה צעירים חדשים והיה צורך לקבל פניהם ולסייע להם. לשם כך נבחרה ועדה מיוחדת שקראו לה ועדה להכנסת אורחים. עולה חדש, זכות היתה לו לשבת בביתו של “הותיק” ולאכול עמו כמה וכמה ימים, עד שימצא מקום עבודה ויתאזרח כלשהו במקום. שנית, שאלת האימון וההכשרה – לתכלית זו לקח על עצמו ועד הפועלים עבודה בקבלנות, ו”ותיקים" וטירונים עבדו שם יחד ובתנאים שווים, היתה חפירת באר מפורסמת של סלומון, ולשם נשלח כל חדש, כל חולה קדחת ונכשל. לתכלית זו עצמה קיבלו גם את ה“בחר” המפורסם, שעוד נדבר בו בענין החרם. ושתי כוונות היו כאן, אחת, להקל על החדש את ימי המעבר בתקופת הסתגלותו לתנאי הארץ והעבודה. ושנית, והיא העיקר, כי לא חסו אז כל⁻כך על הפרט, לשמור על שמו הטוב של הפועל העברי, שיצא לבקש לחמו בפרדסים ובכרמים של האיכרים לאחר שידיו כבר נתאמנו, ועור כפיו כבר נתקשה. היתה עוד ועדה אחת, מין לשכה של עבודה. חיו אז בפתח⁻תקוה כשלושים או ארבעים איש, רובם שכירי⁻יום ומיעוטם פולעים קבועים. והיה צורך להכין ערב⁻ערב עבודה בשבילם. וכדי שלא יחזרו על פתחי האיכרים ביחידות ומתוך שתדלנות, היתה העבודה מרתרכזת במקום אחד, והועדה היא שהיתה מחלקת אותה, מין עבודה מאורגנת בזעיר⁻אנפין.

עוּבּרים של שלושה מוסדות אלו – שיכון העולה והכשרתו, המשרד הקבלני ולשכת העבודה – נולדו בסתיו בשנת תרס"ו. לא שמו של הפועל⁻הצעיר נקרא עליהם. נחלת הכל היו. במטבח אכלו אפילו הללו שהיו מכונים “יאפּאנים”. אבל למעשה לא היתה התאגדות אחרת מלבד הפועל⁻הצעיר. אמנם היו חברים שקראו את עצמם פועלי⁻ציון, אבל לכלל איחוד עוד לא הגיעו. וממילא הרוח החיה, היד המדרבנת היתה ידם של קבוצה קטנה זו, שבחג הסוכות התאחדו למפלגה והוציאו לפועל את סעיפי תכניתם, כלומר, נוצר המנגון המעשי למימושו של האידיאל – כיבוש עבודה.

 

ח    🔗

בחורף של שנת תרס"ו באו כמה מעשים שהפנו את תנועת העובדים החקלאים לדרכים חדשות. ולא תהא מובנת נטייה זו אם לא נעמוד על פרטיהם של המאורעות.

המלחמה בין רוסיה ליאפאן היתה מפלה קשה למשטר הצארי והיא שגילתה לעיני כל העולם את רקבונו. היא נסתיימה בשלום מחפיר ובמהפכה גלוייה והתקוממות המונית. מפלגותיו של הפועל הרוסי הופיעו בכל כוחן הרב. השביתה הכללית ברכבות הרעישה את המדינה וקעקעה את מרותו של המשטר. אבל מיד התחילה הממשלה להתאושש ולהכות את המתקוממים באכזריות רבה. וכמו תמיד היו היהודים השעיר לעזאזל. במקום קישיניוֹב והוֹמל, שהיו רק אותות מבשרים רעה, היו הפרעות לשיטה ולמוסד קיים שהמדינה עומדת בראשו. מן הדברים האלה אין להסיח את הדעת, כשבאים לדון על מה שהתהווה בתנועת העבודה בשנת תרס"ו.

באותו חורף היו ימים טובים לקיבוץ הפועלים שהתרכז בפתח⁻תקוה. במושבה עצמה ראו אותם בעין יפה. הנוער המקומי שהיה עובד עם הפועלים בפרדסים, נגרר אחריהם מחמת גילו וגם מחמת אותו סעיף שבתכנית שחייב את ההשפעה על הדור הצעיר במושבה. והחברה הקטנה של עולי תרס“ד–תרס”ה התחזקה הרבה מבית ומבחוץ. הם לא היו עוד טירונים. בינתים עברה שנה תמימה והידים היו כבר מאומנות ויש מהם שהצטיינו ביכולתם ובידיעתם – מהם היו מרכיבים מעולים, והעובדים במעדר (ועל עבודה זו היתה גאוותם) היו גם מרוויחים בפתיחת בורות כארבעה בשליקים (ערכם כיום כשל ארבעים גרוש) ליום. והאיכר בפתח⁻תקוה, לאחר שעשה את חשבונו, את חשבון הכדאיות הפשוט, נמצא שהיה לטובת הפועל העברי.

גם מבפנים, בינם לבין עצמם, נתלכדו בני⁻האדם. עמדה מפלגה בראש, שהשפיעה וניהלה את הענינים. היתה איזו משמעות לחיים. לא סתם חשק מופשט של “בנין ארץ⁻ישראל”, אלא דרך ברורה וקרובה המכוונת את המעשים אל מטרה מסויימת. המוסדות שנוסדו הקלו בהרבה על תנאי החיים. ונדמה, סוף⁻סוף באו אנשי תרס"ד אל מנוחתם. ולחג החנוכה התעתדו לחוֹג נשף מכבים יחד עם נוער המושבה, ברוב עם וברוב פאר. איכר אחד נתן ביתו המרוּוח לחגיגה זו, וכמה בחורות מבנות המושבה וממיטב משפחותיה למדו את שירי ביאליק ופרישמן בעל⁻פה לדקלמם בנשף, והתכונה היתה גדולה. אמנם השתתפות זו של בני האיכרים ובנותיהם יחד עם הפועלים היתה בעיני כמה מראשי המקום כצנינים. הפקודה באה מירושלים הקנאית לעמוד בפרץ ויהי מה. אבל ילידי המושבה לא שמעו לאזהרות אלה, כי טבעי היה הדבר שלבם יהא נמשך אחרי הפועלים שגילם היה כגילם. וכך נסתבכה שלא מדעת תנועת הפועלים במלחמת אבות ובנים.

באחד הערבים נודע במושבה, כי הד“ר שטיין, רופא המקום, שהיה מקבל את עתון “טאן” הצרפתי, מצא כתוב בעתונו כי מאה וחמש ערים ועיירות בתחום⁻המושב שודדו ונחרבו ומאות ואלפים יהודים הוצאו לטבח. קשה לתאר מה שהתרחש בלבם של העובדים. רובם ככולם היו יוצאי רוסיה או פולניה הרוסית. שם ישבו הוריהם, אחיהם ואחיותיהם. הלב לא נקשה עוד לצרות ישראל כבימינו אלה, והידיעה בסתמיותה זעזעה את הלבבות. כל הפועלים התאספו על⁻יד ביתו של ד”ר שטיין, לשמוע עד כמה יש ממש בדברים. וכשנתאמתו הלכו הכל אל הדואר האוסטרי הקטן להריץ מכתביהם עד שכלו בולים מדואר באותו ערב.

לא היה ספק, כי נשף המכבים יידחה בימי חרדה ואבל אלו. אלא שכמה מחברי הועד של פתח⁻תקוה, שקיבלו כבר פקודתם מכוללי ירושלים ללבּוֹת אש מחלוקת ופירוד בין הפועלים והתושבים (ובעיקר בינם לבין הנוער המקומי) ניתלו מיד במאורע זה, ופרסמו הודעה, שהועד האחראי למתרחש במושבה, אינו יכול ליתן רשות שהפועלים יחללו את כבוד הקדושים חללי הפרעות, ושלח הודעה לאיכר שפתח ביתו לנשף, שהוא אוסר עליו לעשות כן, “בימים קשים אין ליתן, אמר, שבאֵם⁻המושבות יתהוללו בחורים ובחורות בנשפי⁻חשק”.

כשנודע הדבר לפועלים בערה חמתם. הא כיצד? מפי ועד פתח⁻תקוה עליהם לשמוע דברי מוסר שלא לחלל את זכרונם של הרוגי הפרעות? ומה מלאכתם כאן? ולשם מה הם יוצאים בוקר⁻בוקר אל הפרדסים? כלום לא משום שהימים קשים לישראל? הפועלים פרסמו איפוא, הודעה שכנגד. אין כאן שאלת ריקודים והוללות. הכל קרואים לאסיפת⁻אֵבל⁻ומחאה, וההכנסה נתונה לנגועי הפרעות, ליתומים ואלמנות, ותשמש אסיפה זו פתיחה לאוסף כספים כללי בכל הארץ לתכלית זו.

אולם ועד המושבה, או הנרגנים שבו, עמד על שלו. לא הועיל גם התיווך של טובי האיכרים, לא הועיל גם רצונו הטוב של בעל האכסניה, שאמר תחילה למרוד בפקודת הועד ולפתוח ביתו להתאסף בו כאשר הבטיח. אבל יד הועד חזקה עליו. היו כאן גם חשבונות פרטיים, חשבונות ישנים שבין איכר זה לועד זה, ואיימו עליו שיסגרו בחצרו את ברז המים, יפסיקו את שמירת נחלתו ויאסרו על רופא המושבה לשמש אותו. הפועלים עצמם יעצוהו להישמע לפקודה, כי לא חפצו להכשיל אדם זה, והחליטו להעתיק אסיפתם למקום אחר. אלא שבינתיים נכנסה המחלוקת לדרגת התפתחותה השניה. נצחנות, תקיפות, משמעת, כרגיל. ראשית כל, בין שהפקודה נכונה ובין שאינה נכונה, הואיל וניתנה יש להיכנע לה. לאחר כך, מוכן הועד להיפגש עם באי⁻כוחם של הפועלים ולדון עמם על כל הענינים – שכר⁻עבודה, מעונות, עסקי דת ונימוסים.

ואף⁻על⁻פי⁻כן האסיפה התקיימה. בדירתו של אחד הפועלים שהיה בעל משפחה גדולה וחדרו מרוּוח, התאספו ודיברו בעניני השעה. גם הנוער של המושבה, שהיה בימי סכסוך זה על צדם של הפועלים, בא ברובו לאסיפה. כאן פקעה סבלנותו של הועד וראה את המעשה כמרד גלוי. מיד התכנס לישיבה והחליט לשלוח את השומרים המזויינים ולפזר את הנאספים בכוח. הבדווים של אַבּוּ⁻קישק, נוטרי המושבה, באו עם המארטינים טעונים על כתפם עד פתח הבית, ראו את הנאשמים, ובתוכם מרובים בני האיכרים בעליהם, ושבו כלעומת שבאו. לאחר לכתם סערה האסיפה מאוד.

באותו ערב נפתח הסכסוך שרגילים לכנותו בשם “הבּוֹיקוֹט של פתח⁻תקוה”.

בעל הבית, שאצלו דר הפועל, שבדירתו התקיימה אסיפת המחאה, היה חנוני וקוניו היו בעיקר מן הפועלים. לא רצה להקניט את לקוחותיו שעליהם התפּרנס ותמך בהם. אבל מיד בא על שכרו. הועד הפסיק לו את שירות המים, השמירה והרפואה. דבר זה הוסיף אש על המדורה. כמה וכמה איכרים חששו מפני היד ותקיפה של שמרני הועד, כי ידעו, מתחת הסכסוך הזה פועלת היד השחורה של כוללי ירושלים. אלא, שהרוב הלך אחר הועד. ונמצא, שענין הפועלים היה לסלע מחלוקת אצל האיכרים בינם לבין עצמם.

בינתיים בא לארץ גל עולים שני, פליטי ההגנה והמהפכה הרוסית, שהיו אנוסים לעקור מן המדינה מחמת האשמות שהטילו עליהם. בתוכם בלטה בעיקר חבורה אחת שבאה מרוֹסטוֹב שעל נהר דוֹן. הם באו מן הדרום הרוסי, שהיה תמיד תלוש ומרוחק מתרבות עברית והווי יהודי. לא ידעו אפילו לדבר “ז’ארגון” כהוגן (המלה “אידיש” עוד לא היתה מצויה) וממנהגי ישראל לא ידעו מאומה. והנה נפלו עליזים ורעננים ומלאי מרץ אל תוך המושבה בשעת הסכסוך. אין תימה, שראו אותו המשך לסכסוך שמתוכו אך באו – מלחמת מעמדות בין פועלים לנותני עבודתם. כל הנפתולים המקומיים לא היו נהירים להם ולא היו מובנים להם. הם הביאו עמם נוסחה ברורה ואמרו בלבם שהיא הולמת את המעשים בכל מקום ובכל שעה. עד כמה מרוחקים היו עולי רוֹסטוֹב מההווי היהודי תעיד אַנקדוֹטה אחת. במושבה שמעו שמרבים לדבר על הפועלים שהם מחללי שבת בפרהסיה. מלה זו היתה תמוהה מאוד באזני הרוסטובים ולא ידעו פירושה. והנה אחד מהם יצר לו מחקר לשוני כזה: הוא ידע שהאות ג ברוסית משמשת גם במקום ה, שאינה באלפא⁻ביתה שלה; הוא ידע את המלה היהודית “פארגעסען”; והסיק ש“בפרהסיה” ודאי מקורה מ“פארגעסען”, כלומר אדם השוכח ששבת היום ומחללה.

אלא שרוֹסטוֹבים אלה, היו צעירים תמימי⁻לב, פשוטים וחביבים על הכל בשמחת⁻החיים הטבעית שבהם. חיש הסתגלו אל מצבם החדש והיו בתוכם שהצטיינו בעבודתם. הם היו עוד ברוסיה פועלי⁻ציון. כאן התחברו אל חבריהם מעולי תרס"ד, שלא נצטרפו אל הפועל⁻הצעיר, חיזקו אותם והרבו מספרם. ובימי הסכסוך בפתח⁻תקוה הופיעו רשמית שתי מפלגות נפרדות זו מזו – הפועל⁻הצעיר ופועלי⁻ציון.

והנה אירע מעשה ביש. אַחד הרוסטובים נמצא מעשן סיגריה בשבת בפרהסיה בלב המושבה. מיד עיכבו את הקריאה בבית⁻הכנסת. ראשי המושבה נאמו נאומים נלהבים. מר שטאמפר קרא את המתפללים לרדוף את הפועלים עד חרמה, והקהל יצא מבית⁻הכנסת מוכן למלחימה. למחרתו קיבל האיכר, שאצלו עבד רוסטובי זה שעישן סיגריתו, פקודה מאת הועד לפטר את פועלו. דרשו להרחיקו מפתח⁻תקוה, ובעל הבית שאצלו גר “מנודה” זה קיבל פקודה לגרש את דיירו. ענין זה לא נתמלא, כי בעל הבית סירב להישמע לועד. למעשה גם עבודה ניתנה לו. עם גל העלייה החדשה השיג “המשרד הקבלני” של הימים ההם מאת יהודי בּיאליסטוֹקאי חפירת “בחר” לכמה עשרות דונם. העבודה היתה בקבלנות, וּועד הפועלים היה בעליה. בבחר זה מצא הרוסטובי המנודה והחוטא את מקלטו.

דבר זה לא יכול ועד המושבה נשוא. באחד הערבים התאסף לישיבה והחליט על הוראות כוללות בענין מציאותם של הפועלים בפתח⁻תקוה. א) עליהם להתנהג על פי דת משה וישראל. ב) להישמע ולהיכנע לפקודות הועד. ג) לא לשתף את בני המושבה באסיפות הפועלים ובנשפיהם. ד) כל פועל שיחתום על התחייבות זאת ישיבתו במושבה מוּתרת ויקבל גם עבודה בה; פועל שאינו חותם – אסור להשכיר לו דירה ואסור להעסיקו בשום מלאכה.

לפועלים נודע על ישיבת הועד בשעת דיונה. אחד מצעירי המושבה, שהיה מעורב ומקורב עמהם, הביא את הידיעה על המתרחש במושבה. כל פועלי המקום נקראו לעצרת. נשלחו שני אנשים לעמוד מאחורי חלון בית הועד ולרשום את דברי המתווכחים וגם את ההחלטות. הפועלים חיכו מתוחים ורוגזים עד שוֹב שליחיהם. וכששבו וסיפרו על ההחלטות, קמו כאיש אחד ונשבעו לא להיכנע. למחרת ביום⁻ראשון הופיעה המודעה הרשמית עם ארבעת סעיפיה בתוך מסגרת המודעות שעל⁻יד בית הועד. וכל המושבה היתה כמרקחה.

אותם הקרויים “יאפאנים” מילאו כאן תפקיד משונה: הם נתאספו יחד והחליטו ללכת אל בית הועד ולחתום. כמה מהם, מהטובים שבהם, שהיו אחרי⁻כן חברים נאמנים בתנועת העבודה בארץ, יצאו מן האסיפה והצטרפו אל כלל הפועלים. אבל אלה היו מועטים מאוד.

במודעה ניתנה שהות של כמה ימים בשביל החתימה, לאחר זמן מה, איימו, יתחילו מיד בפרשת העונשין. יום אחד לפני מועד זה נועדו יחד כל פועלי יהודה. באו אפילו עסקנים מיפו (דיזנגוף ואלכסנדר⁻זיסקינד רבינוביץ) לתווך ולמצוא נוסחה של פשרה, שהפועלים יסכימו לחתום עליה. אבל שידולים אלה לא הועילו. באסיפה החליטו לסרב לכל נוסחה של טשטוש ופשרה. מראשי המדברים היה שוב א. ד. גורדון. הוא היה אז יהודי חרד ושומר מצוות, אף⁻על⁻פי⁻כן הלהיב את הלבבות, שהיו המומים למדי, להתנגד עד הסוף ויהי מה, ויבואו ויגרשו את היהודים הפועלים מגבולות “אֵם המושבות”. באסיפה זו נבחרה ועדה חשאית, בת חמשה חברים, שכוחה לדון בכל הענינים, מלבד בענין החתימה עצמו. גורדון הסכים להיות יועצה, ודבר זה נתן תוקף לה.

הועדה החשאית ביקשה ראיון מוועד פתח⁻תקוה, ובהשפעת המתונים שבו ניתן לה ראיון זה. הישיבה היתה ארוכה ורבת⁻ענין. נפתח ויכוח תיאולוגי ארוך. והפועלים טענו, היאך לחתום על כתב התחייבות בדברים שהיהודי נשבע ועומד מהר סיני? וכי גדול כוחו של הועד מכוחה של תורת משה? אבל רוב הדברים לא הועילו. אלה בשלהם ואלה בשלהם. וכעבור ימים מספר התחיל הועד להוציא לפועל את חוק העונשין שלו. פקודות סתר נשלחו אל כל האיכרים שהעסיקו פועלים עברים או ששיכנו אותם בבתיהם, וביחוד את האקטיביים שבהם, לפטר אותם מעבודתם ולגרשם מדירותיהם. לא הכל נשמעו לפקודות אלו. אולם מתוך לחץ תמידי ועקשני התחיל בכל⁻זאת מספר הפועלים המפוטרים עולה משבוע לשבוע. כשנסתיימה עבודה אחת לא מצאו אחרת במקומה. מתוך אמתלאות שונות נתפסו חדרי הפועלים על⁻ידי בעליהם, ודירה חדשה אי⁻אפשר היה למצוא. בינתיים ומספר הפועלים בפתח⁻תקוה עלה. הספינות היו מביאות עכשיו אחת לשבועים את פליטי הפרעות והמהפכה הרוסית, והכל הלכו לפתח⁻תקוה ששמה נתפרסם מאוד. באו ימי מחסור. הפרוטות המעטות אפסו. הצפיפות בחדרים המעטים, שהפועלים עוד לא גורשו מהם, רבתה. והמצוקה גדלה מאוד. אז פירסם הועד החשאי כרוז אל פועלי שאר המושבות ויפו לסייע ל“מנודים” שבפתח⁻תקוה. שליחים יצאו ל“ראשון”, רחובות, נס⁻ציונה, גדרה, יפו, קראו לאסיפות (בהן לקחו חלק גם נאורי האיכרים) והסבירו את פרטי הסכסוך ואספו גם כספים. זאת היתה פעולת⁻סיוע שיתופית וכללית ראשונה של הפועל בארץ.

אז עמדו גם על ערכה של העבודה בקבלנות, כשהפועל שליט על מקום עבודתו. מראה זה, שהיה מרהיב כל עין, בשוב הפועלים ערב⁻ערב מן הפרדסים, כל אחד עם סלו על זרועו ועם מעדרו על שכמו, נוהרים ומתקבצים עם שקיעת החמה מכל צדי הדרכים אל רחובות המושבה – מראה זה נסתלק. חוץ מכמה איכרים יוצאים⁻מן⁻הכלל שלא נכנעו לפקודות הועד, הרי מקומות העבודה הלכו ונצטמצמו מיום ליום. נשאר רק כתם אור אחד – הבחר של היהודי הביאליסטוקאי, שעבדו בו בקבלנות ושועד הפועלים היה בעליו. כל נידח מעבודתו, כל עולה חדש בא הנה, לקח מעדר ועמד בשורה. צפופים יחד עמדו למעלה מחמשים איש בתוך החפירות ומעדר נגע במעדר. בסוף הכרח היה אפילו לפתוח חריץ בקצה השדה השני והחופרים עמדו במערכה זה מול זה כבני⁻אדם המנקרים בנקרה. והפס של אדמת בוּר הלך וצר משעה לשעה, וידעו כי בשעה ששתי המערכות יקרבו אחת לשניה תיתם העבודה, ואחרת לא תבוא במקומה.

אבל לפנות ערב, אחרי כלות יום עמל קשה, נכנסו עובדי ה“בחר” אל רחוב פינסקר בשירים ובקול תרועה. המעדרים שנתלטשו בשפשופם באדמת הבחר התיזו ניצוצות באור שמש שוקעת. ומכל הבתים היו יוצאים בני האיכרים ובנותיהם לראות במחנה המריע. ודאי הפגנות אלו לא סייעו לשכך את הרוחות. מתחת לרשת הברזל של מסגרת המודעות אשר על⁻יד בית הועד היתה תלויה פקודתו עלובה ועזובה, וכאן באים הפועלים עשרות⁻עשרות ערב⁻ערב ממקום עבודתם ורינה בפיהם. והדבר חרה לועד המושבה עד מאוד.

בסוף חודש שבט נעשה שוב נסיון של תיווך. אל ה“בחר” שהיה עכשיו המועדון של פועלי פתח⁻תקוה, ואפילו לבטלים ולחולים שבהם, קרב רכוב על חמורו אחד מנכבדי המקום, מן המתונים והנאורים שבו ומבעלי⁻ההשפעה, והזמין אל ביתו באי⁻כוח הפועלים לשם משא ומתן. גם ישיבה זו לא הביאה את הענין אל סופו. הציעו שינוי נוסח בכתב ההתחייבות, שלא יהא עוקץ ומכאיב כל⁻כך, ולהשאירו בצורה של מסירת מודעה, שהפועלים מקבלים על עצמם להישמע לפקודות הועד ולהתנהג לפי מנהגי המקום. לוותר כל⁻עיקר על החתימה, אמרו, אין הועד יכול, אם אין רצונו לבטל סמכותו במושבה. אמנם טעות היתה בידו להטיל מרותו ביד גסה כזו, אבל לאחר שהפקודה כבר יצאה, על הפועלים להבין את המצב “העדין” ולהעריכו בדרך ריאלית ולהגיע לידי פשרה. שנים מחברי הועד החשאי, שנשאו ונתנו עם איכר זה, לא רצו לקבל על עצמם את אחריות ההחלטה וקראו לאסיפה כללית של כל פועלי הארץ.

בין הפועלים עצמם התחילה הרוח מתרופפת. הצפיפות בדירות גדלה יותר והימים ימי גשמים. גם המחסור גדל יותר. ורצועת הבוּר בבחר רוחבה רק אמות אחדות. והיו שיעצו למצוא דרך של פשרה. היו גם שהאשימו את הועד החשאי בתקיפות יתירה ובחמימות⁻מוח יתירה. באסיפה הכללית שהיתה ביום שבת נשמעו תלונות אלו בגלוי. יושב ראש האסיפה גופו נטה לפשרה. התחילו מזלזלים בטעם המשעבד שיש בחתימת הודעה שאינה מחייבת כלום. גם עסקני יפו יעצו מתינות ורוח שלום. ונדמה היה, שהאסיפה הולכת לחסל את הסכסוך. ההצעה הממשית היתה – לא חתימה אישית, אלא כל הפועלים יוצאים בהפגנה אל בית הועד, בוחרים מהם באי⁻כוח והם החותמים בשם הכלל, ובשעת חתימה מוסרים מודעה, שנכנעים לכוח בּרוּטאלי; הואיל וענין העבודה במושבה אינו פרטי, אלא מפעל ציוני גדול, ופועלים אלה שהם שליחי עם הבונה ארצו אין ביכלתם להפקיר מושבה עברית ולפטרה מעבודה עברית, הם נכנעים וחותמים. קולם של המתנגדים להצעה זו, שהיו חברי הועד החשאי והמקורבים להם, ושאליהם היו מכוונות בעיקר כל טעות המבקרים, היה נמוך.

פתאום ביקש את רשות הדיבור א. ד. גורדון. ההצעה, אמר – כשתתקבל, חובה היא על הכל ואין רשות לשום אדם להשתמט הימנה. גורדון הודיע בהתרגשות רבה, שהוא לא ישמע להחלטה והוא יהיה הראשון שימרוד בה. הרשות בידי הנאספים להחליט מה שיחליטו, אבל אין להם רשות לחייב את מישהו שיחתום על הודעה מחפירה זו. לאחר שכילה דבריו היתה דממה ארוכה. היא הופסקה בהצעה שניה – להחליף את יושב⁻הראש, המטה את האספה אל ההכנעה, ולבחור באחר במקומו. ההצעה עמדה למנין ורוב מכריע הסכים עמה. בא יושב⁻ראש אחר (מר נשרי, כיום מורה התעמלות בגימנסיה הרצליה), אדם שקט ומיושב, ועד⁻מהרה היתה ההחלטה לא לחתום, לחוק.

אבל בינתיים ועבודת הבחר נסתיימה. הגיעו ימי אביב. הרעב גבר. הבטלה קשתה עד מאוד. עבודה חדשה לא ניתנה לשום פועל. אמנם הועד החשאי פקד, שאין רשות לפועל לצאת מפתח־תקוה בלי הסכמתו. אף־על־פי־כן התחילו קמעה־קמעה להתפזר לכל רוח, אחד אחד. מי שהלך לשמור בכרמי רחובות ומי שהלך לשמור כרמי נזלה בזכרון וגרנותיה. ועד המושבה רדף בעיקר את העומדים בראש והקפיד בעיקר עמם. היה משעמם מאוד ומר מאוד.

אז התחילו מתהלכות שמועות על הגליל. אחד החברים שהלך לשם שלח אגרותיו ליהודה, שסחו על חרישה בשדות ועל חיי איכרים שקטים ועל החווה סג’רה, שאפשר להתכונן בה לעבודת⁻אדמה ממש. והלב נרעד למרחקים אלה. כאן, חשו, מוצא אָין. רעיון כיבוש העבודה הוכה מכה אנושה. מתוך הסכסוך בפתח תקוה יצאו הפועלים בכבוד, אבל סוף⁻סוף עמל רב, עמל של שנה ומחצה, נתבזבז וחלומות יקרים וחביבים פרחו להם באבק מחלוקת. שלא מדעת התרוממו שרשרות ההרים בגליל באופק, והלב כאילו כמה וניבא – שם המוצא!

 

ט    🔗

לאחר שסכסוך פתח⁻תקוה נתמעך ושכך ונסתיים בתיקו, ללא נצחון וללא מפלה, באו חיי יום אפורים, חיי בטלה ואפס מעשים. כי העבודה לא ניתנה למורדים. היתה זאת גזירה נוחה מאוד שגזר הועד על האיכרים. חזירתה של העבודה הזרה היתה בהיתר. עמדנו בראשיתו של קיץ תרס“ו; העונה המתה במשק המטעים המיוסד על כרמי גפנים ושקדים. ולא היתה מצויה התעסקות אחרת במושבות יהודה מלבד השמירה בכרמים. חברת “מנוחה ונחלה” פתחה כרמיה בשנה ההיא לשמירה עברית בשביל “גולי” פתח⁻תקוה, גם “ראשון” עשתה כך, ואפילו “זכרון” מסרה את גרנה ואת כרמי נזלה לשומרים יהודים, אלכסנדר זייד ז”ל היה שם בין הנוטרים ונפצע קשה באחד הלילות. זה היה דף ראשון לפרשת “השומר”, העתיד בקרוב להיפתח בגליל.

השמירה בכרמים היתה ענין חדש, ענף⁻עבודה שלא ידעוהו עוד, ובפעם הראשונה אחזה היד שאימנה את עצמה בכוונה תחילה למעדר גם ברוֹבה, ונצטרפו לכך הרבה מן הרומאנטיקה ומן הכיסופים. נוצר כעין הווי מיוחד לשומר כרמים עם סלו ומגבעתו רחבת⁻השוליים, זה התועה בלילות חושך, חמוש רובה⁻ציד, תחת שמים זרועים כוכבים. הארץ היתה שקטה. חיי אדם היו יקרים מאוד ואיש לא העיז לפגוע בהם. עיקר השמירה היו מפני תנים ומפני גמלוֹת העוברות בצדי הכרמים. מפני כך הסתפקו הנוטרים להקיש על פחים ולהבריח את התנים או להשמיע קול שיר בשעות סיוריהם בחשכת הליל לאות אזהרה ולעדות, שהנוטר ער ועינו פקוחה.

כשנכסו גולי פתח⁻תקוה לשמירת הכרמים במושבות יהודה חשו שאין שירי⁻הלכת המעטים מספיקים. ומאֵין ברירה התאימו בעצמם מנגינות של רומאנסים רוסיים ואוקראיניים, שלאחר המהפכה היו שופעים מאוד, לשירי ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור. מזל מיוחד היה לשירו של ביאליק, שהיה בוקע ועולה לילה לילה מגבולות רמלה עדי גבולות “עגר”, והוא טיפוסי מאוד למצב⁻הרוח של הפועל, לאחר שגורש מפתח⁻תקוה על לא עוול בכפו.

בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם

הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם,

עֵת יְבַקֵּשׁ הַלֵּב פִּנַּת שֶׁקֶט לַחֲלוֹם –

בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף!

בַּשִׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפּוֹץ בָּדָד הֱיוֹת:

וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס

אַל תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא יָבִין אֶת זֹאת –

וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִּיגוֹנִי.

אולם לאחר שנחה הנפש הפצועה מתוך חלומות בפינת שקט ולאחר שהכרמים התחילו מאדימים בסימני שלכת ראשונים עמדה שוב שאלת “לאן?”. ברחובות היו הפרדסים מועטים. עם תום השמירה פסקה גם העבודה. פה ושם מצאו עוד התעסקות בקילוף השקדים. אלא שמלאכה זו נמוכה היתה ולא נתפס אליה לבו של הפועל בימים ההם, זה שנשבע אמונים למעדר ולטורייה. וכאילו כל השערים ננעלו. ובינתיים שנת תרס"ו רבת המאורעות באה אל סופה.

כבר הזכרתי למעלה, שבתוך ימי הסכסוך בפתח⁻תקוה נסתלק אחד הטובים שבחבורה והלך גלילה. עכשיו שב חבר זה ליהודה לעשות נפשות לרעיונו – התאחזות במושבות הגליל התחתון. האיכרים שם הסכימו לאסוף אל בתיהם כמה פועלים כ“חרתים” (חורשים) ומוכנים ליתן אוכל, שתיה, לינה ועשרה פראנק במזומנים לחודש. ונדמה היה, ששאלת “לאן” זו תמצא פתרונה ברפתות הגליל ושדמותיו.

גליל זה, כאמור, היה מרחק גדול בימים ההם. ולמעשה איש לא ידע מה צפוי לו שם, אבל דווקא מרחק זה וערפל זה הם שמשכו את לבם של גולי פתח⁻תקוה שנפצע פצע עמוק. למה רדפו אותנו? למה גירשו אותנו? שאל כל אחד בלבבו ותשובה לא היתה, רעיון המעדר כאילו נשחט. כיבוש העבודה כאילו נשבר מתוכו. ואמרו: נשנה מקום ושמא גם נשנה מזל. על⁻כל⁻פנים לא הספיק הכוח לפתוח מחדש ביהודה אחר מעשה פתח⁻תקוה, ובאישון לילה התאספו, בראשית שנת תרפ"ז, שבעה בחורים ואמתחותיהם על שכמם, יצאו מפתח⁻תקוה ופניהם צפונה. זאת היתה העלייה הראשונה גלילה. עלייה ממש ברגל. עוד השירים העגומים של נוטרי הכרמים בפיהם – “עת יבקש הלב פנת שקט לחלום, בוא אלי, בוא אלי, רע עייף”. אבל בלב כבר רעדו מיתרי התלהבות בשירה חדשה.

הדרך היתה ארוכה ויגעה. דרך חולות, שהרגל היחפה נכוית בהם כחום היום ושוקעת בהם עמוק עמוק. עברו את קלקיליה ואת קאקון וירדה עליהם השמש עם מדרוני הר “זכרון”. כאן נחו לשעה קלה, כי אמרו לבוא עוד הלילה לבת⁻שלמה. לפנות בוקר יצאו מהמושבה הזאת לחצות את עמק יזרעאל אל כפר⁻תבור. עמק זה שהיה מכונה בפי כל “אמבר⁻החיטה” של ארץ⁻ישראל היה שומם ומצהיב בחרבוני סוף קיץ. הגלגל הסתובב לפני ההולכים לרחבי המישור, הישובים הערבים המעטים, אריסיו של סורסוּק, פניהם היו ירוקות ממחלות ומעוני, וכרסי הילדים היו נפוחות מקדחת. מרחבים גדולים היו מכוסים גזר⁻בר יבש וצהוב. שממה אחת גדולה. אבל מרחוק התנוסס הר התבור, כולו מכוסה יער אלונים עבות וירוק, ואליו נמשכו הבחורים, שבעת הבחורים גולי פתח⁻תקוה, בשמונה שעות הליכתם.

כשנראו גגות בתים ראשונים פתחו בכל⁻זאת בשיר. זה אלפי שנים מיום מלחמת סיסרא ושירת דבורה, לא שמעו הרים אלה שירה עברית עזה כזאת. היה רק שיר⁻לכת אחד עמם “חושו, אחים, חושו”, אבל פיהם לא ניתק ממנו, עד שנכנסו אל רחוב המושבה. כל אנשי המקום קידמו פניהם בשמחה רבה ובלבבות סוערים. לאחר סכסוך פתח⁻תקוה היתה קבלת⁻פנים כזאת פליאה רבה בעיניהם, פליאה נעימה ומעודדת. לאחר רגעים אחדים נודע להם הדבר הגדול שעשו שלא בידיעתם, ולמה ועל מה שמחו והתושבים לקראתם?

מסחה היתה אז מוקפת שבטים בידווים וכפרי מוגראבּים ומסוכסכת עמם. מעשי תגרה בישובי המקום היו מן המאורעות השכיחים. סביבות התבור היה מחנה גדול של הזבּיחים, שבט עז, חמסן ומלסטם את העוברים ושבים, ובראשם שודד מפורסם, שהממשלה התורקית הכריזה על פרס גדול למי שימסרהו בידי הרשות. והנה באותו יום עלו הכפרים המוגראבּים על מסחה וכבר פרצו להם מעבר אל תוך המושבה וגזלו כמה בהמות מהרפתות שבירכתיה, אמנם אנשי מסחה עמדו על נפשם בעוז ובחירוף⁻נפש, אבל תוקפיהם היו מרובים. פתאום ראו את הערבים והנה הם נסוגים אחור בחפזון ובורחים, לא הבינו פשר דבר. רק עתה עם כניסתם של הבחורים הפועלים למושבה נתברר, שקול שירתם של שבעת העולים גלילה הגיע לאזני המתנפלים. שלחו שליחים לעמוד על טיבם של הקרבים, והללו מיהרו לשוב ולהודיע כי מחנה כבד של היהודים באים לעזרת המסחאים. מיד הרפו מן המושבה ונמלטו על נפשם. עולי הגליל הראשונים נכנסו, איפוא, אל הגליל כמושיעים. כלום היה בזה אות מן השמים, כי תפקיד שמילאוהו הפעם בהיסח⁻הדעת עתידים הם לעשותו מדעת? בין כך ובין כך קבלת⁻הפנים היתה לבבית מאוד. וכשנאספו אל בנין בית⁻הספר לנוח בו, הלכו יושבי המקום אחריהם להאכילם ולארחם. והערב הראשון בצללי התבור היה לנשף גדול, והשתיה והריקודים יחד עם בעליהם העתידים ארכו עד עלות השחר. הפסיעה הראשונה על פני אדמת הגליל היתה בשעה טובה ומוצלחת.

למחרתו באו ימי חול. שבעת הבחורים עברו אל בתי האיכרים לעבוד עבודתם ולגור עמם ולהיות סמוכים על שולחנם. קבוצה זו שעלתה גלילה היתה מטובי הפועלים שביהודה, אבל מה הועילה כל חכמתם ושלימותם ב“נגון” המעדר בפני השוורים, הפרדות, המחרשות וקרונות⁻סולם אלה? הכרח היה לפתוח הכל מחדש. המשק במסחה היה משק פלחה גדול, ואדמתו כמאתים וחמשים דונאם לבית⁻אב. הנוהג היה, שפועל ערבי קבוע, “חרת”, הדר בחצרו של האיכר עם נשותיו וילדיו, הוא כעין שותף לשדות ותנובתם והוא עושה, הוא ובני משפחתו, עם האיכר כל ימות השנה ומקבל שכרו מקצתו במזומנים ומקצתו בשער היבול. במקום “חרתים” אלה באו עכשיו בחורים יהודים אלה. החקלאות עצמה שפלה מאוד, אף⁻על⁻פי שהאיכרים חרוצים היו, ילידי הארץ ועבודת האדמה הפלחית נהירה להם כל צרכה. מה שמכונה “משק בית” לא היה בנמצא, ועדרי הבקר לא היה בינם לבין עדרי הפלח הערבי ולא כלום גם כלי⁻העבודה היו ברובם פרימיטיביים ורק הדו⁻מגרופית, מכונת הקצירה והמשדדה העידו על התקדמות מועטה. המאלמת האחת והיחידה היתה בחווה סג’רה וגם זו עבדה רק בנסים.

פועלי הפרדסים מפתח⁻תקוה, שהמעדר היה כבר “מנגן” מאליו בין אצבעותיהם, נפלו לתוך משטר חדש ולא ידעו בו בין ימינם לשמאלם. שעות העבודה לא היו כשעות שכירי⁻יום. יום העבודה ארך כאן עד אין סוף. לפנות בוקר, בעוד הכוכבים בשמים, היה הפועל קם לעמלו, מכין את הזרעים, מתקין את הכלים יוצא לשדהו וחורש בו יחד עם בעליו, סועד ארוחת בוקר וצהרים על פני רגבות המענית החרושה ושב לביתו עם שקיעת השמש. אלא עכשיו התחילה העבודה ממש; להוליך את העדר אל המעיין ולהשקותו, להביא מים לצרכי הבית, אם על גבי חמור, או בחביות שבקרון, להאכיל את בהמות הבית וכן בלי הרף עד שנראו כוכבים בשמים.

טבעי היה שלמראה אזלת⁻היד של הבחורים התייחסו בעליהם בקצת ביטול אל פועליהם, אבל היה זה ביטול של טוּב⁻לב שלא האריך ימים. היתה מתהלכת אַנקדוטה אחת במחנה זה, שהיא טיפוסית ועדוּת נאמנה על חבלי ההסתגלות של הפועלים במקום זה. סחו, פעם יצא איכר ממסחה עם ה“חורש” שלו אל טבריה. הדרך משובשת וזרועה כולה אבני⁻נפץ. היתה זאת חכמה מיוחדת להטות את הבהמות ימינה ושמאלה, שהגלגלים לא ייתקלו באבנים. והנה מסר האיכר את המושכות לידי החורש וציווה עליו לנהוג. לאחר נסיעה קלה אמר לו: “שמא תסב את הקרון ונחזור קמעה על עקבותינו”. הפועל שלא השגיח בלגלוג בעליו התחיל ממלא אחרי פקודתו. אבל הלה הפסיקו באמצע ואמר לו מתוך צחוק גלוי – “פוּק וחזה. ישנה אבן אחת מאחוריך שלא העלית עליה את גלגל העגלה. אמרתי לשוב שתתקן את הדבר, אבל סוף⁻סוף נמלכתי בכך, הרי בידנו לעשותו בשעת חזירתנו הביתה”.

אולם לאט⁻לאט למדו הבחורים את המלאכה, למדו אותה על בּוּריה ועל כל פרטי פרטיה. גם פרצוף⁻הפנים השתנה. השערות גדלו וארכו, כי לא היה ספר בסביבה. גדל גם הזקן, הואיל ולא היתה שהות לגלחו יום⁻יום. במקום הנעל והסנדל הקלים, שהספיקו בחולות יהודה, בא המגף הגבוה שהגביה את קומת האיש וחיזק אותה. נתכופפה קמעה השכם הימנית מהליכה אחרי המחרשה, והפועל שביהודה הפך לאט⁻לאט לאיש⁻שדה. ובלב כבר הבהבה מחשבה חדשה – כלום הפועל העברי בא הנה לכבוש את העבודה הקיימת בלבד? או שמא תעודה אחרת לו? התעודה עצמה לא היתה עוד ברורה די צרכה, אבל הספק שהוטל ברעיון כיבוש העבודה שאינו כל התורה, פתח את הדרך להרהורי התישבות ראשונים.

 

י    🔗

עם כניסתו של עולה תרס"ד לגליל התחתון הגיע בעצם מבוא זה אל סופו, אלא שנשתיירו עוד כמה קוי⁻אופי שהגליל הטביע בו, שאיני רשאי לפסוח עליהם. ואסיים את הדברים מתוך סיכום רוהט.

העבודה לקחה גם ביהודה את לבם של הצעירים בימים ההם. היתה יוהרה גדולה כשהמעדר היה “מנגן” בין הידים, היה חפץ עז להצטיין, להראות כושר⁻פעולה. לפנות ערב, בשעת החזירה מן הפרדסים אל המושבה, השאלה הראשונה ששאל אחד את השני היתה – “כמה בורות עשית?” “כמה צלחות פתחת?” ומי שהיה יכול לנקוב מספר גדול יותר היה גם משובח יותר. אבל מידה זו של אהבת העבודה, של אימון בה, של ידיעתה, דבר זה שאנו מכנים, להכניס שכל ודעת אל תוך ראשי האצבעות, לתפוס מצב דברים ומעצוריהם ולמצוא את הדרכים לצאת מן המיצר – כל המידות האלו התחילו מתגבשות בגליל לפולחן מלא ערכים עד שהיו מרכז החיים והענין.

בגליל המרוחק והשתקן לא היתה בושה גדולה מאשר מענית שדה, שהחורש לא היה חוצה אותה לשני חצאים שווים כשהמחרשה פולחת בה את התלם האחרון. “צריך לחתוך אותה, היה שגור בפה, כשם שחותכים גבינה של כבשים”. כשהובילו קרונות בר לגורן, הפכה ההובלה להתחרות. קרונו של מי תלול יותר ומסודר יותר ונאה יותר. וכשיצאו לקצור בחרמשים, אוי לו לאדם שחודו של החרמש ננעץ בקרקע. ללעג היה בעיני כל עד ימי החריש הבאים.

לאט⁻לאט ועולם גלילי זה היה לעולם נעול בפני עצמו. שוב באו ימי פרישה וריכוז רגשות ומחשבות. ביהודה רעשו כבר שתי המפלגות במלחמתן זו כנגד זו. מלחמת מעמדות קודמת או כיבוש עבודה קודם? עברית או ז’ארגון? סטיכיה או רצייה? אולם כאן בגליל שררה דממה גדולה. סג’רה, חווה זו של יק"א אשר אל תוכה התחילו מתכנסים הבחורים הגליליים, היתה רחוקה מאוד, והקשר האחד עם החוץ הגדול היה עתון “העולם” הקלנאי עם כריכתו הצהובה, שהגיע אל מורה המקום באיחור של כמה וכמה שבועות, עיקר הענינים כאן היה בעבודות השדה, בפרדות ובשוורים, בצאן ובעשיית גבינה, במחרשות ובמכונות⁻קצירה.

אני עומד על הפרטים האלה לא מחמת הנוי הרומאנטי שבהם, אף כי גם במידה זו אין לזלזל, אלא משום שאני רואה דבר גדול בהתלכדותם של אנשים מסביב למלאכה אחת, בכינוסם לתוך עולם עשייה אחת, עד הגליל היה הצעיר מעולי תרס"ד, פועל שכיר המבקש אחרי יום עבודה. כאן הפך עושה. כל מרצו השקיע בעשייה זו, כל חלומות לבו שם בדעת זו של עבודות השדה. ורק הכרה זו שהוא יודע ויכול היא שהוליכה אותו אחרי⁻כן אל הכרה אחרת, כבדה במשקלה, שראוי הוא וכשר הוא להתחיל ולעשות על דעת עצמו וגם להיטיב ולעשות מן הקודמים לו, כאן בהכשרה מקצועית זו, שהיו כה להוטים אחריה, חבוי למעשה הגרעין הראשון של ההתישבות הממשית שלא תאחר לבוא. ושמא מכאן נובע גם חפץ הדעת הטכנית המלווה התישבות זו עד היום.

מעשה קטן אחד ייטיב לתאר ולהסביר את הלך⁻הרוח, שאפף את עשרים הבחורים שפרשו מן הציבור הגדול והלכו להתבודד בין הררי הגליל. היה בסג’רה צעיר אחד יליד חרסוֹן, בחור גבוה ושחור, שהשוט שבידו היה מנפץ קולו בשדות ובהרים, ואיש לא יכול לעמוד במחיצתו מחמת קנאה. חכמה זו, חכמת קול השוט ונפצו, הביא עמו מעבר לים, כי היה בן לכפרים היהודיים שבפלך חסרון, והנה בחדר האפל הארוך שבחוות סג’רה, מקום משכנם של מנין פועלים, היה חרסוני זה השליט, הרודה בכל, בזכות אותו השוט שהיה תלוי מעל למטתו. ידעו, כל זמן ששאר השוטים, התלויים מעל לתשע המטות האחרות, לא ישמיעו נפץ כמוהו, לא ייפטרו ממשובתו של החרסוֹני שהטרידה את כל דרי החדר. פעם נמנו וגמרו, כי יש לעשות דבר⁻מה, וביום גשם אחד, כשלא יצאו לשדות, נתאספו כל יושבי החדר מזוינים שוטיהם ולא זזו משם עד שלמדו את המלאכה על כל הלכותיה. למחרת נתבהרו השמים והלכו לחרוש בשדות וכל השוטים היו מנפצים קולותיהם במקהלה אחת והחרישו את קול נפצו של החרסוני, מיום זה ואילך ירד מגדולתו והיה כאחד האנשים.

המדע החקלאי היה אז בראשית התפתחותו, ואף⁻על⁻פי⁻כן נפתח בגליל הקורס הראשון לחקלאות. לא עלה מעולם על דעת פועלי יהודה להתכנס יחד ולשמוע פרק בהלכות פרדסנות וגידול גפנים שהיו עסוקים בהם. אולם בגליל הלך⁻הרוח אחר היה. בלא יודעים חשו האנשים בשליחותם ושתכונתם גדולה. מנהל החווה סג’רה, מר קרויזה, קרא בערבים שיעורים בחקלאות בז’ארגון השבור שלו. בפעם הראשונה נתגלו לעולי תרס"ד סודות קרקע, סודות גידול וצמיחה, חוקי חקלאות הגיוניים. אל הטכניקה, אל ידיעת העבודה נוספו יסודות של דעת. העבודה ספגה אל תוכה מושגים של טבע. ידעו להבחין בשדות נבטים ראשונים של עשבים שוטים וידעו לקראם בשמותיהם הערביים, כשם שידעו לשבת ישיבת קבע על גבו של סוס אציל דוהר. אם אחרי⁻כן נזדווגו המושגים של טבע ושיבה אל הטבע אל ההתישבות העובדת מחמת השפעתו האישית של גורדון, הרי אירע הדבר משום שלמעשה כבר היו הלבבות פתוחים לכך קודם לכן.

וכמו תמיד, כשבני⁻אדם מחוברים יחד באורח⁻חיים ובמשא⁻נפש, שאיפתם לסייע לחיים אלה היקרים להם שיתקדמו ויתחזקו. בשנת תרס“ז נוסדה אגודת “החורש” של הגליליים. היא היתה מעל למפלגות. הדעת נותנת, שאנשי יהודה, שעמדו אז בעצם הוויכוחים וההתנצחות, לא ראו בעין יפה את “האידיליה הגלילית” הזאת, כפי שקראו בלעג ובביטול את ההתאגדות הזאת, אין לנגד עיני תכניתה הראשונה של אגודה זו, שנכתבה עוד בשנת תרס”ז, זו המצויה בספרות היא המתוקנת, לאחר שנצטרפו אליה השפעות “השומר”. אולם השם עצמו מעיד על השינוי הגדול שהתהווה במהלך⁻הרוחות. “פועל” או “עובד” כולל כל המלאכות ומכוון יותר אל האדם מאשר אל עבודתו. “חורש” יש בו מן היחוד המבליט את עצם המלאכה ומשלח⁻היד. אין רצוני לומר, כי במושג “חורש” כבר הגיע לידי ביטוי חפץ ההתישבות, אדרבה זו היתה עוד פסולה ואסורה. אבל אנשי “החורש” דיברו כבר, כי תעודתו של הפועל העברי אינה רק לכבוש את העבודה, אלא גם לגאול את האדמה. תוספת ארצית זו חידוש היא. כיבוש עבודה פניו אל היהודים. גאולת קרקע פניה אל אדמת ארץ⁻אבות. ואמנם בשבתות היו מתכנסים ה“חרתים” באחת ממושבות הגליל התחתון ומדיינים ארוכות על אדמה, אדמת הארץ, רזונה, ירידתה, שממותיה. גם כאן נתפקעה אחת האגדות שלא היו בהן ממש. החפץ לראות נכוחה, את המציאות כמוֹ שהיא, הוא גם שגילה את עיפותה של אדמת הארץ ורזונה. גם כאן חוזרת ומתעוררת השאלה – להיטמע או להיבּדל? להקים חיים חדשים או להעביר את המרץ אל תוך הדפוסים הישנים? וההכרע היה לחדש, לטוב יותר, למושלם יותר, וכשהפקידות הבארונית בנצרת (רוזנהק) התחילה נותנת דעתה על הבחורים החדשים ואמרה ליישבם במושבות הגליל התחתון, על⁻מנת לחזקן ולחדש דמן, הדעה שהתהלכה אצל ה“חורשים” היתה מנוגדת לכך. ורק מעטים ויוצאים⁻מן⁻הכלל הלכו אל המושבות להתאכּר בהן.

אולם בתחילת שנת תרס“ח נשתנה מהלך הענינים מן הקצה אל הקצה. כמה מחברי “החורש” ירדו לימי החג ליהודה לעשות נפשות לגליל. באויר ניסרו שמועות על איזו אגודה חשאית, שמקורה במפלגת פועלי⁻ציון, ושבדעתה ללכת לסג’רה ולשאר מושבות הגליל ולקבל על עצמה את השמירה, שהיתה נתונה בידי הבדווים והצ’רקסים, על אחריותה. פתאום וגליל נשכח זה היה לשיחה בפי כל. ה”חורשים" התמימים היו לאנשי⁻שם. וכאילו מרכז⁻הכובד עובר לתחומים אלה. היו עוד שמועות אחרות, כאילו מנהל סג’רה אומר ליתן את החווה לרשות הפועלים שיעבדו בה על דעת עצמם ועל חשבונם, וכאילו הנהלת יק“א (סג’רה היתה קנינה של חברה זו ולא של הבארון) הסכימה לכך. חברי “החורש” הראשונים, העסקנים שבהם, שהיו חברי הפועל⁻הצעיר, חששו לשינוים אלה, שידי פועלי⁻ציון ממשמשות בהם. אבל כשחזרו לגליל לאחר סוכות ועמם תשעה חברים נוספים, העתידים להיות “חרתים”, היו כבר שתי המלים “שמירה” ו”קואופרטיב" נישאים על כל השפתים.

בימים ההם לא היה רשאי האיכר לאסוף את תבואת גרנו אל אסמיו, עד שבעל העשור נותן הסכמתו לכך. וכשהיה סכסוך בהערכה, יש שהשהו את התבואה בגורן עד ימות הגשמים. בשנת תרס“ח היה מצב כזה בסג’רה. כששבו החורשים, עם חבריהם החדשים שרכשו ביהודה, מצאו עוד את הפולים ואת השעורים ואת החטים מעורמים בגורן, והתבור כבר היה מתעטף עננים בוקר וערב, והגשמים כאילו תלויים באויר. הובילו, איפוא, יומם ולילה את הבר אל האוסם. בעבודה זו עסוקים היו הפועלים הוותיקים. אולם באחד הערבים כשחזרו לביתם, מצאו הרבה פנים חדשות. ענין הקואופרטיב יצא מכלל שמועה והיה למציאות. בעליה של החווה סג’רה לשנת תרס”ח יהיו הפועלים עצמם. ובזה הגענו אל הפעולה הממשית הראשונה. לאחר שלש שנים של הכנה והליכה סחור⁻סחור, בהתישבות העובדת. אלא שתולדותיו של נסיון זה וכל הבא אחריו אינן מתכנסות בגבולות מבוא זה אלא הן תולדות ההתישבות גופן, ומהוות פרק בפני עצמו.

* * *

כוונת הדברים שנאמרו בזה ברורה ומפורשת. להבליט של חיבת⁻ציון פנה מלכתחילה ישר אל ההתישבות, אל את אופייה המיוחד של התנועה הם באים. עד תרס"ד כל גל ההתנחלות. לשם כך התחברו בני⁻אדם אפילו קודם לעלייתם. התישבות העובדים לא הלכה בדרכים אלה. קדמה לה הכנה ארוכה, קדמו לה שנים של עיצוב האופי החדש, מידות ומנהגים ורחשי⁻לב שהיתה אוספת בשנות חיפושיה ולתעיותיה. עד שנוצר בן⁻אדם חדש עם דעותיו והשקפת⁻עולמו ומגמתו הנכונה. ומכאן חיוּתה וכוחותיה. רצוני היה להראות עוד דבר. גם בהתפתחות קטנה זו אין מקריות, אין חלל ריק שהאדם מתגלגל בו, אלא יש השתלשלות אורגאנית, יש משמעות לדברים המתהוים. ונמצא, יסודות⁻חיים הללו של היום כבר נעוצים היו וכלואים היו בצורתם העוברית מיד עם הופעתו של בן⁻אדם החדש. ואם עכשיו התישבות זו עומדת כאילו על סף מעשיה והיא מלאה מרץ ורעננות אין זאת כי⁻אם הראשית עצמה כבר הכילה את המרץ הזה ואת הכוחות האלו. על הראשית הזאת, שהיא סתומה לרבים ושהיא עלולה להשתכח מלבבות וללכת לאיבוד, אמרתי טוב אעשה כשאבנה אותה מחדש כדי לאספה ולשמרה.