ארץ⁻ישראל ארץ עתיקה    🔗

ארץ⁻ישראל אינה ארץ חדשה, היא אינה מה שקוראים ארץ⁻בתולה, ארץ רחבת⁻ידים שכל האפשרויות פתוחות לפניה. עתיקה היא. ובה תופעת ההתישבות החקלאית שונה ביסודה משל שאר סוגי ההתישבות שעל⁻פני כדור העולם. פעם עמדה ארץ זו על פרשת⁻דרכים של חבלי⁻ציביליזאציה גבוהים שבעולם; מוקפת בראשית קיומה תרבות בבל, מצרים וצור, וקרובה לתרבות יון ורומה בסופה.

עסקי החקלאות היו משלח⁻ידם העיקרי של תושביה ומרכז חייהם, שטבעו דפוסים לאופיים הלאומי. על⁻כך מעידים הפולחנים של אלילי הכנענים והצורים וחגי ישראל, שהם כפריים על⁻פי מהותם. החקלאות הישראלית מעלתה היתה גבוהה מאוד. והמצוות התלויות בארץ ופירושיהן במשנה ובתלמוד מצטרפות כדי תמונה של עבודת⁻אדמה משוכללת ומגוּונת ורבת⁻ענפים⁻וידיעות. היא שעשתה צמחי⁻בר לגידולי⁻תרבות, ביררה אותם וסיגלה אותם לצרכי בני⁻אדם. היא שיצרה לעצמה כלי⁻עבודה וקבעה נוהג חקלאי לכל פרטי פרטים ולפי המסיבות והתנאים – זמני⁻זריעה, זני⁻תבואות, מחזורי⁻זרעים, מטעים, הרכבתם והברכתם. ופיתחה חרושת חקלאית בשביל פירות אדמתה: טחנות לקמח, גיתות ליין, בתי בד לשמן ובתי⁻אורגים לפשתה ולקנבוס. היא שגידלה בהמות⁻בית לחרישה ולמשא, סוסים ופרדות וגמלים וצאן לחלב ולגבינה ולבשר. זאת היתה מערכה מתוקנת של חוקים חקלאיים ודרכי⁻שימוש בכלים ומכשירים לכל חליפות העתים והצרכים. כאן היה מרכז של עבודת⁻אדמה. אחד מערשי⁻מולדת של החקלאות שבמזרח, אשר נסיונה עבר גבולות אסיה ופשט גם לשאר ארצות ים⁻התיכון ונתערב בתוך התרבות האירופית החדשה, במידה שעקבותיה של חקלאות זו עודם ניכרים בתרבות אירופה עד היום הזה.

אלא שפעילות אנושית זו, שהיתה כה רבת⁻המצאות⁻וחידושים בשעתה, הגיעה, מתוך השתלשלות הענינים של מלחמת כיבוש וסכסוכי דת, לידי עמידה וסופה שנשתתקה וקפאה על הישגיה הראשונים ופסק בה כוח ההתפתחות וההתקדמות.

את הירושה הגדולה מתקופת הפריחה ההיא קיבל הפלח הערבי הארצישראלי ושמר על קניניה ומסורתה בעקשנות רבה בכל חליפות⁻הזמנים. ובהמשך של הרבה מאות שנים לא שינה בה אלא מעט, מתוך הסתגלות אל תנאיה המיוחדים של הארץ בה ישב בלבד, ומתוך אותה דרך ארוכה ורבת⁻חתחתים של ניסוי וטעות, טעות⁻וניסוי, שתוצאותיהן אינן אלא ענין של דורות.

 

החקלאות הפלחית    🔗

אין בשום פנים לומר, שמשק זה חסר את ההגיון הפנימי. אדרבה, מלוכד הוא ומאוחד הוא מתוכו. די לו לאדם לעבור את הארץ בימי אביב, מדרומה לצפונה, ולהסתכל בשדות החטים, המשתנים בזניהם, ולהיווכח עד⁻מהרה, מה עשירה היתה כאן הפעילות האנושית ומה עֵרה היתה. מכל⁻מקום נאמן היה הפלח על הירושה החקלאית שנפלה בחלקו מהדוֹרות שקדמו לו. זני חטה אלו, שהם משמשים לי דוגמה אחת מרבות, מן המררית שבדרום, הג’ולג’ולית שבעמק השרון, הנורסית באדמות הכבדות שבעמקים הפנימיים בצפון הארץ, והאטית שבעמק⁻הירדן וסביבות הכנרת והגליל – כל זו תפקידו וסיגולו לתנאי⁻מקום ולמצב⁻רביעה ולסוג⁻קרקע ולשאר נסיבות טבע. ואין דברים כאלה נולדים מכוח עצמם. הם מחייבים עבודת אגירה אטית, מעשיהם של בני⁻אדם המכוונים דברים אל תכליתם ושומרים על הישגיהם שלא יחזרו לטבעם.

זאת ועוד אחרת. בארץ זו אשר רוחותיהם החמות והחרבות של המדבריות המקיפים אותה נושבות בה באביב ובסתיו ושולחות רצון בשדות הבר שלה; ארץ אשר גשמיה אינם בשפע, ואינם מתוקנים כל צרכם במידת חלוקתם – כאן נתקל הפלח בשאלת השאלות של עבודת⁻האדמה בארץ הזאת, בתהליך זה של אגירת⁻הרטיבות בקרקע ובשמירה על הלחות בשביל הצמחים, כשתבוא השעה שיצטרכו לה. ועלינו לומר לשבחו של הפלח: הוא גבר על מכשול זה בהשכל⁻ידים ובתבונה רבה. אין כמוהו שמכיר ויודע מלאכת⁻מחשבת זו שמכניסה אל עבי⁻הקרקע את המים היורדים עליה, ואין כמוהו שיודע לסגור עליהם ולשמור עליהם לאחר שנכנסו אל תוך האדמה. פעמים נדמה לנו, כאילו נהירים היו לו כל ההלכות והחוקים של תנועת המים והרטיבות בקרקע! מדע מסובך מאוד ודק מאוד, שעודנו בימינו אך בראשיתו. הפלח פותח את שדהו לגשמים במחרשה שאינה הופכת את רגב העפר על פניו. ואף⁻על⁻פי שהיא קלה מחרשה זו, הרי שפודה מתחת את האדמה לעומקה. יודע הוא לכוון כל עונות עבודתו: אימתי סוגרים את הפתיח ואימתי מבערים את העשבים ואימתי מצניעים הזרעים בתוך העפר התחוח, הספוג לחות והתוסס חום, כדי שיתנו יבולם; יבול זה שהוא שומר עליו מכל משמר וכופף עליו גבו ימים ארוכים, הוא ובני ביתו, לעשבו ולעדרו בידים חרוצות ובאותו חוש טבעי של בן⁻אדם שנתחבר אל רגב⁻אדמתו ושניהם היו דבר אחד.

אולם קפאון התרבות שהקיף דורות רבים את כל הוויתו של הפלח, הביא את כוחות ההסתגלות שלו לטבע עד כדי אי⁻יכולת להתנגד לו ולחדש בו משהו; ועד כדי השתעבדות גמורה לכבלי⁻המסורת שקיבל מן הדורות שקדמו לו. מסורת זו עגה סביב עוגתה. בתוך היקפה עשה מה שעשה, החליף והמיר, חידש משהו וּויתר על משהו, אבל מן העיגול ולחוץ לא פרץ מעולם. תהליך זה של שעבוד מוחלט אל הטבע נטל ממנו את סגולת השינויים והחליפות. אם לפי התנאים הטבעיים בארץ⁻ישראל, הבקר מוצא מרעה רק בכמה מחדשי החורף והוא רעב למחצה בכל שאר חדשי השנה, הרי נכנעה החקלאות הפלחית אל מסיבות אלה, וגידלה בקר דל וקטן⁻קומה המסתפק במועט. אולם בכוחות⁻עבודה רפים אלה לא הספיקה האדמה לפרנס אף את בעליה ואף את בהמתה. מכאן מחזור⁻זרעים זה של דגנים ודורה ושומשום ומעט קטניות, שהם כולם גרעינים לצרכי בני⁻אדם, אם כמזונות לבני⁻הבית או כגידולים היוצאים לשוק; ולבהמה לא נשאר אלא מעט קש ומעט תבן, פסולתה של גורן. ובעל כורחו העמיד הפלח כל משקו על פוריות אדמתו והטבעית והמצומצמת והנתונה כולה בידי שמים. הואיל ולא היו לו זבלים להחזיר לאדמה את המזונות שלקח ממנה, הרי התיש כוחותיה ודלדל אוצרותיה עד תמציתה. והרי לפנינו אותו מעגל של איכר יורד בחקלאות⁻עוני⁻ורעב. כל המחובר אל משק זה, גם החי וגם הצומח, אין לו אלא דרך⁻קיום אחת, קיום של הסתפקות⁻במועט, של ירידה בדרגת התרבות. אמנם המוצא היה לשבר את העיגול ולפרצו. אולם הקפאון ואפס⁻המעשים, הכניעה המלאה למסורת והפחד מפני כל חידוש עמדו כמו חומה ושמרו על מעגל⁻העוני השלם ולא נתנו שיבוא בו אפילו סדק כחודו של מחט.

פעם אירע איזה חידוש, אלא שלא האריך ימים ולא פיתח את כל האפשרויות שבתוכו. ודאי בהשפעת האיסלאם נתגלגל תפוח⁻הזהב לארץ. ובמרוצת הימים אף נולד כאן זן מיוחד זה, “השמוטי”, אשר מטובו אנו נהנים עד היום הזה. פרדסי הדרים פשטו ביפו ובסביבותיה. אי⁻אפשר היה לגדל תפוח⁻זהב בלי השקאה. התקינו הערבים בארות וכלי⁻שאיבה על⁻פי דרכם. דומה כעין רמז רמזו להם מן השמים, כי אמנם ישנם דרכים לגבור על הדלות הטבעית. אבל רמז זה לא הגיע אל הכרתו של הפלח. ולא היה בשבילו כלל ונוסח לכל החקלאות. הקפאון שהקיף את הארץ ויושביה והמורא מפני החידוש שמא יערער את הקיום היו חזקים מהנסיונות האלה. עד⁻מהרה נכנעו גם הם לשלטון הנוהג והמסורת שהאדם השליט על עצמו. תפוח⁻הזהב הגדל במים לא היה ראשיתו של מוצא, פתיחה לשינוי עקרי ומעבר מחקלאות⁻בעל לחקלאות⁻שלחין. אף הפרדס, מעגל⁻העוני סגר עליו עד⁻מהרה והבליעו.

 

השפעות במאה התשע⁻עשרה    🔗

מבפנים היה כנראה הפלח אסיר אורח⁻חייו ונוהגו עד כדי כך, שניטל ממנו הכוח לקדם את החיים ולשנותם. הכרח היה שיבואו כוחות מבחוץ ויעוררו את החקלאות הארצישראלית מתרדמה. כל החידושים בעבודת⁻האדמה שחידשו המאה השבע⁻עשרה והשמונה⁻עשרה כמעט שאין עקבותיהם ניכרים בחקלאות הפלחית. אלא שהארץ היתה קדושה לכנסיות נוצריות ולכיתותיהן, ונפתח פתח ראשון של קידום על⁻ידי כוהניהן, האחים והאחיות, שבאו להשתקע במקומות הקדושים להם. נזירי המנזרים ובתי⁻היראה, אף⁻על⁻פי שכניסתם לארץ⁻ישראל היתה בריחה מחיי⁻חולין, הביאו בכל⁻זאת עמם מארצות אירופה מולדתם כמה צרכים שלא יכלו בשום פנים לוותר עליהם. היו ירקות ופירות, שהיו חביבים עליהם מתוך הרגל; והיתה אותה נטייה לטבע ולבדידות טבועה בחותמה של נצרות קדומה, שהביאה את הנזירים להתעסק במלאכה כבוּדה ונקייה זו של עבודת⁻האדמה. וכן נעשו המנזרים שבסביבות ירושלים ונצרת מרכזי תפוצה לצמחי⁻תרבות חדשים, שאת שתיליהם ואת זרעיהם הביאו הנזירים והכוהנים מארצות מולדתם, וגידלום סביב מנזריהם ואף לימדו את שכניהם הערבים לעשות כמוהם. כך בוודאי נכנסו העגבניה ותפוח⁻אדמה וכרובית וכיוצא באלה מן הירקות ופשטו בארץ. כך נכנסו כמה וכמה זנים של עצי⁻פרי, תפוחים ודובדבנים ואפרסקים, בהררי יהודה ונפתלי. אולם השפעה חיצונית זאת היתה בראשיתה זרה ואפילו מנוגדת לעם הארץ, מחמת הקנאות הדתית ששלטה בזמן ההוא, ומטבע הדברים שמרחב השפעתה יהא מצומצם. תחילה נענו לחידושים הכפרים הערביים הנוצרים והיו הראשונים ליהנות מהם. לאחר שנשתרשו בכפרים אלה ונתנו פירותיהם ונתפרסמו ברבים, עברו לאט⁻לאט גם אל כפרי המוסלמים. השפעת⁻התיקונים של המנזרים והכהונה על החקלאות הארצישרלאית, שהיתה מקרית ומצומצמת פשטה יותר במרוצת הימים, ושימשה בוודאי גם פיתוי לקרב את לבבות התושבים אל הנצרות, ולפיכך הקימה מוסדות⁻חינוך חקלאיים קבועים הקיימים עד היום הזה, וידם היתה רבה בהתפתחות החקלאות הערבית בארץ.

בפרשה זו של עירובי התחומים של דת ועבודת⁻אדמה חייבים אנו ליתן מקום מיוחד להשפעתם של הטמפּלרים הגרמנים ולמושבות שיסדו במחציתה השניה של המאה התשעה⁻עשרה (1868 שנת ייסוד שרונה). תנועת הטמפּלרים היתה דתית⁻פרוטסטאנטית, בתוך הגרמנים הכפריים שבסביבות וירטנברג. הם האמינו, שהגאולה הנוצרית לא תבוא לעולם בשלימותה עד שבני אמונה זו יעלו לארץ הקדושה ויתישבו בה ויחיו בה. בני כיתה זו עובדי⁻אדמה היו, איכרים חרוצים ומנוסים. ובשנות השמונים של המאה שעברה, יצאו רבים מהם לגור בארץ⁻ישראל ולבנות כאן ביתם ולהוסיף להתעסק במשלח⁻ידם שהתעסקו בו בארץ שיצאו משם. הם הביאו עמם נוהג חקלאי משלהם וגם אורח⁻חיים משלהם. לא היו נזירים שברחו מן החברה אל תאי⁻בדידותם. הם ראו ביישובו של עולמם, בהשתרשותם של נוצרים רבים בארץ⁻ישראל, את הדרך לגאולה הרוחנית⁻הדתית אשר אליה נשאו נפשם. הם ראו את עצמם חלוצים ראשונים, דוגמה לשאר⁻בני⁻עדתם שיבואו אחריהם לחיות כאן ולהתקיים בכבוד וברווחה. וממילא עבודתם הראשונה היתה לחזק מעמדם החילוני⁻האזרחי, שנתקדש מאליו מתוך ישיבתם בארץ⁻ישראל. אף הם מצאו לפניהם את החקלאות הפלחית הקופאת ואת חיי העוני והרעב של בעליה. וכיוון שבשום פנים לא יכלו לוותר על דרגת צרכיהם, מיד מאסו בחקלאות זו. וכיון שהיו עובדי⁻אדמה מנוסים מבית⁻אבותיהם, החליטו להעביר את יסודות⁻החקלאות שהיו רגילים ובקיאים בהם ולסגלם אל התנאים החדשים. כאן אנו עומדים על ספה של הפירצה הראשונה, הרחבה ורבת⁻החשיבות, בחקלאות הפלחית בארץ.

ראשית כל עבודת⁻אדמה, קבלה היתה בידם, חייבת לגדל פירותיה לא רק לבני⁻אדם אלא גם לבהמותיה המסייעות עמה, הם זרעו שדותיהם חציר, גידול שהפלח לא ידעוֹ. אנשי שרונה מצאו כאן את הבקיה בצפונה של הארץ ובסוריה שכנתה ולקחו מזרעיה, ובתערובת של דגנים, וזרעו שדות של בקיה⁻לחציר. שדות כאלה לא היו כאן לפניהם. עוד קבלה אחת היתה בידיהם. אי⁻אפשר ליטול מן האדמה ולא להחזיר לה כלום, כדרך שנוהגת החקלאות הפלחית, שאינה אלא חקלאות של גזל. בסביבות וירטנברג מזבלים את השדות בזבל⁻בהמות אחת לכמה שנים. זוהי מצוה שאין איכר עובר עליה לעולם. אולם בבלי שיהא זבל ושיספיק לשדותיהם הכרח לגדל בקר שמזונותיו מרובים. הבקר הארצישראלי קל הוא במשקלו וקטן בקומתו ומסתפק במועט ואינו שופע חלב אלא לתקופה קצרה ונותן זבליו במידת מזונותיו. לא היתה דרך אחרת לפני איכרי שרונה אלא להביא גזעים כבדים יותר אל משקם. מצאו את הגזע הבירותי בלבנון ואת הדמשקאי בסוריה, שהם כבדים מן הבקר המקומי וגם שופעים חלב יותר ונתנו אותם במקומם. ואף באלה לא הסתפקו. הביאו פרים אוסטפריזיים מארץ⁻מולדתם והרביעו בהם את גזעי המזרח. וכך נעשה נסיון ראשון של השבחת הגזע בארץ.

בשביל לזבל בזבל אורגאני את השדות אי⁻אפשר לזרעם רק חטים ושעורים. קמתן תרבץ מרוב דשן ותשתבש בעשבי⁻בר. אנוסים היו איפוא, לגוון את מחזור הזרעים שלהם בגידולי עידור ובגידולי חציר נוספים, מזון ירוק ועסיסי לגזעי הבקר המשובחים. הביאו מארצם את סלק הבהמות, ולקחו את התלתן האלכסנדרוני, אם במצרים שבדרום או בדמשק שבצפון, וצירפו אותם אל מחזורם. וכך נולד טיפוס משק לאדמות⁻הבעל שבארץ, השונה בעיקרו מן הקיים. יסודותיו גידול חצירים (בקיה, תלתן, תירס) גידולי⁻עידור (סלק⁻בהמות) וצמצום הדגנים (חטים שעורים וש"ש); ומרכזו יציאי גזע של בקר לחלב שנשתבח הרבה בדם אוסטפֹּריזי. כאמור טמפלרים אלה ישבו בשרונה. לפניהם לא עמדה שאלת ההשקאה, המקום מבורך ברביעתו והאדמה עידית. הם ישבו בקרבת יפו, שאז כבר היו מצויות בה משפחות⁻פקידים וסוכני⁻דואר ומסחר מיוצאי אירופה. וממילא מצאו שוק לתוצרתם החקלאית וראו ברכה בעמלם.

 

התישבות יהודים    🔗

כמה שנים לאחר בואם של הטמפלרים פתחה ההתישבות היהודית בארץ. מקוה⁻ישראל נוסדה בשנת 1870, שנה אחת לאחר שנוסדה שרונה. ופתח⁻תקוה נוסדה בשנת 1878 – עשר שנים לאחר שרונה. אולם משנת 1882 ואילך התחילו יהודי הגולה שבים קמעה קמעה אל ארצם. ואני מטעים במיוחד את המושג “שבים”. בסגולה זו של “שיבה” מצויינת רק ההתישבות היהודית בארץ⁻ישראל. ובזה היא שונה משאר סוגי התישבות שהיו בעולם. מצד “היציאה” מן ארץ⁻המולדת יש משהו משותף ביניהם, גם ההוגונוטים, למשל, הלכו לאפריקה הדרומית מפני שאנוסים היו לעקור ממולדתם, שלא ראתה אותם בעין⁻יפה. כך היו גם המהגרים שהלכו לארצות⁻הברית וכך הללו שהלכו לאוסטראליה. אף היהודים אנוסים היו, בתורת קיבוץ, לעקור מארצות מגוריהם. אבל בשביל האחרים לא מיוחדת היתה הארץ אשר אליה הלכו להתישב שם. ההתישבות היהודית ידעה אל נכון אל איזו ארץ היא הולכת; משום שבתוך “יציאתם” היתה כבר כרוכה ה“שיבה”. כאן גם המעשה היה ברור – בנין חורבותיה של ארץ⁻אבות עזובה. ותכלית מפורשת זאת, שהיא יסודה של תנועת המהגרים האלה, בעל כורחה שתקבע ותגוון את כל התפתחות הדברים שיבואו. כאן מבראשית עד חפץ קיבוצי, שיודע את דרכו רבת⁻המכשולילם שלפניו, ובהכרה הוא מקדם את פניהם של המכשולים, לנסות כוחותיו בהם ולגבור עליהם ולהגיע אל מטרתו. ההתישבות היהודית היתה תנועת חלוצים.

המהגרים הראשונים, אשר חיבת⁻ציון שלחה אותם לארץ, לא היו דוגמת הטמפלרים הגרמנים איכרים ובני⁻איכרים מדורי⁻דורות. ילידי עיירות קטנות שבתחום⁻המושב הרוסי היו, בניהם של בעלי⁻מלאכה וסוחרים וחנוונים. ומשהגיעו לארץ והתחילו עוסקים בחקלאות מדעת ובהכרה, לא היתה לפניהם אלא דוגמה אחת של עבודת⁻אדמה אשר ממנה ילמדו ויעשו – המשק הפלחי. מה תימה, שנאחזו בו, למדו ממנו ויצאו בעקבותיו. המושבות הראשונות, גדרה וראשון⁻לציון וזכרון⁻יעקב וראש⁻פינה עשו כן. מתוך מאמצי⁻כוח רבים התחילו לאמן ידיהם במלאכה שלא עסקו בה מעולם; עבודת⁻אדמה פלחית, טבעית זו הריהי משלח⁻יד קשה מאוד. והיא תובעת מעובדיה כמעט סגולות⁻ירושה וחינוך⁻מנוער, מידות שלא באו להם, לחובבי⁻ציון הללו, מבית⁻אבותיהם. לא קל לחרוש במחרשה ערבית ובצמד בקר ארצישראלי לא⁻למוד זה. אבל, כאמור, מהגרים אלה שבו לארץ ישראל, מוכנים לסבלות⁻מעבר מאורח⁻ חיים אחד אל השני. וכשלמדו את תורת החקלאות הפלחית על כל הלכותיה ופרטיה, אמרו בלבם: הנה ההצלחה תאיר להם פניה.

אולם כאן, בתוך ההצלחה האישית הזאת, היה כבר מקופל מפח⁻הנפש האובייקטיבי. מיד נפתחה לפניהם הסתירה העמוקה בין המשק הפלחי והכנסותיו, שקיבלו מתושבי הארץ הערבים והסתגלו אליו, ובין ההוצאות שהוציאו לצרכי ביתם; צרכים שלא היו פלחיים כל עיקרם ושהביאו אותם מעבר לים ולא יכלו בשום פנים להיגמל מהם. כל זמן שראו את עצמם לא⁻מושלמים במלאכתם עוד היתה התקוה בלבם, כי באי⁻ידיעתם מחסורם. אבל לאחר שחשו שאין הם נופלים בעבודתם מרבותיהם הפלחים, מיד נתגלתה הסתירה ללא מוצא והיאוש הצפון בה. הם נוכחו לדעת, שהשעבוד הפלחי אל התנאים הטבעיים של רגב האדמה הטיל עליו גם דרגה שניה של שעבוד: לא בשדה כי⁻אם בבית; בירידה הכללית במעלת החיים התרבותית. את הראשונה קיבלו, אל השניה פנו עורף. בעל⁻כורחם תבעו לעצמם דירות נאות יותר, מלבושים ורהיטים מתוקנים יותר, מזונות אחרים חינוך לילדיהם, ספרים ועתונים בשביל עצמם. נטל הוצאות אלו לא יכול המשק הפלחי לשאת. ההתישבות היהודית בפסיעתה הראשונה היתה כשלון קשה, ונדמה היה שאין תקנה לה.

אז באה לעזרתה ידו הנדיבה של הבארון אדמונד די רוטשילד (1883). האדמיניסטראציה שפעלה בשליחותו של הבארון עמדה מיד על הקלקלה והעריכה כראוי את דרכי תקנתה. הואיל ויש ניגוד בין צרכי החיים של המהגרים ובין טיב החקלאות, הרי אין דרך אחרת אלא לשנות את החקלאות. כי השינוי בצרכי החיים ודאי שאינו המוצא, אין מחזירים את החיים לאחוריהם. אמנם תנועת חיבת⁻ציון, שהיתה מושפעת הרבה על⁻ידי התרבות ה“מוּזשיקית”⁻הרוסית⁻העממית, לא נרתעה מפני הירידה ברמת⁻החיים, שארץ⁻ישראל דורשת מחלוציה. היה אפילו איזה הוד רומאנטי, שאפף את העוני הכפרי. אבל אלו היו יותר שאיפות קודם⁻למעשה, שלא הספיקו אלא לזיין את החלוצים בסבלנות ובאורך⁻רוח בראשית דרכם החדשה. היתה כעין התנגדות אינסטינקטיבית בלב המתישבים לעשות את השיבה לארצם – ירידה בדרגת תרבותם. מעמד פלחי זה אפשר לקבלו כתקופת⁻מעבר וכהכנה למשהו אחר. אי⁻אפשר לקבלו כמעמד תמיד.

לפיכך היתה תבונה רבה בהחלטתה של האדמיניסטראציה הרוטשילדית לשנות את החקלאות היהודית ולסגלה אל בני⁻האדם העוסקים בה. לפניה היתה דוגמה של אלג’יר הצרפתית וכרמיה. והתחילו נוטעים כרמים של גפני⁻יין משובחים באדמות הקלות של ראשון ובמדרוני ההרים של “זכרון”.

הביאו מצרפת את הטובים שבמומחים לגננות ולגידול גפנים בשביל להדריך את האיכרים במקצועם החדש: בהרכבה ובזמירה ובקביעת הצורה ובטיפול ובבצירה. את מקומה של המחרשה הערבית לקח ה“וורנט” הצרפתי; מין מחרשת⁻כלאיים, פשרה בין המחרשה הערבית והאירופית. והאדמה האדומה של גבעות ראשון⁻לצציון, ואדמת זכרון⁻יעקב החומה נענו למטעים אלה. כעבור כמה שנים הוריקו מסביב לכפרים שדות כרמים מרהיבי⁻עין. שוב האירה התקוה בעיני המתנחלים, כי עתידים הם להוציא לחמם מן הארץ הזאת. האדמיניסטראציה של הבארון נתנה בהקפה כספים ביד רחבה, בשביל בנין הכפרים; והקימו בתי⁻אבן מרווחים ורחובות מסודרים, ונטעו שדרות אילנות לאורכם, ובנו בנינים ציבוריים, בתי⁻ספר ובתי⁻כנסת ובתי⁻מרפא, עם מוריהם ורופאיהם, וגני⁻נוי עם אילנות⁻סרק סוּבּטרוֹפיים ואכּסוֹטיים במרכזי הכפרים. האיכרים, הכורמים לעתיד, אף קיבלו כספים למחיתם, עד שהמטעים ישאו פריים, לפי גודל המשפחה וצרכיה; והעוני והמחלות, שהתחילו מרפים את ידיהם של המתישבים הראשונים, נסתלקו.

האדמיניסטראציה הבארונית ביקשה גם דרכים אחרות בשביל לחזק את הכנסותיו של המשק היהודי. היא אמרה לפתח תעשיה של משי. לתכלית זו נטעה חורשות תותים והביאה גזעי תולעת⁻משי משובחים, ואימנה את ידיהם של האיכרים ובני⁻ביתם בגידול התולעת ובהכנת הפקעות ובדרכי טווייתן. על⁻ידם סייע בית⁻הספר החקלאי מקוה⁻ישראל, שהיה קנינה של חברת “כל ישראל חברים”; חברה שמרכזה בצרפת, אותה מדינה גופה אשר ממנה באה האדמיניסטראציה הרוטשילדית והרשויות היו מעורבות. נעשו אז כמה נסיונות לאקלם בארץ צמחים חדשים (ירקות, תירס לגרעינים, שיח⁻התה, גידולי⁻בושם והרבה אילנות⁻סרק, לעצים ולנוי, ובתוכם האקאליפטוס) בשביל ליתן גיוון למשק היהודי; והכיוון העיקרי היה להוציאו מן הפלחה, המפרנסת בעליה בדוחק, ולהעמידו על המטעים רבי⁻ההכנסה.

אולם לא שיחקה לה השעה לחקלאות זו. משיצאו הכרמים משנות ערלה ורבעי ומשהתחילו שנות⁻בציר; ולאחר שנבנו יקבים כתיקונם בראשון ובזכרון, והיין הארצישראלי יצא לשוק, והיה כבר בטחון בלבות הכורמים שסוף⁻סוף ייפטרו מן התמיכה שתמך בהם הבארון נתקלה חקלאות זו בשני מעצורים קשים. יינותיהם נכנסו לשוק בשעה לא מוצלחת, כשמשבר חמור בתעשיית היין, בצרפת ובשאר ארצות, היה בעצם תוקפו, ולא עמדו יינות חדשים אלו, ללא שם ופרסום, בפני ההתחרות. ועוד דבר. מותר היה להניח, כי יינות ארץ⁻ישראל מכרמי יהודים ימצאו להם מהלכים בבתי אחיהם שבגולה; ובעיקר במזרח⁻אירופה, במקום שמיליונות של יהודים חרדים ושומרי⁻מסורת היו מיושבים בצפיפות בעיירות של תחום⁻המושב הרוסי. אולם יין זה עלה על שולחנם בשבתות ובחגים לעתים רחוקות מאוד. ברוסיה הצארית היה הסעיף בהכנסות השילטון ממס אלכוהול (המונופול הידוע) סעיף עיקרי. ומס גבוה הוטל על יינות⁻חוץ ועל יין ארץ⁻ישראל בכללם. מחירו הגבוה של היין הארצישראלי סתם את הדרך לפניו אל המוני ישראל שבגולה. ובשאר ארצות עמדה צרפת עם יינותיה המפורסמים ועם לקוחותיה הקבועים ולא נתנה ליין הארצישראלי לבוא בשווקים. ושוב ירדו ימים קשים על התישבות צעירה זו.

משבר זה תוצאותיו קשות היו אף מהצד החברתי מבפנים. משאזלה השעורה מן הכד באה התיגרה בבית. כשלון זורע פירוד לבבות. אנוסה היתה האדמיניסטראציה הבארונית, שהאיכרים היו תלויים בה, וכל זמן שהכרמים לא נשאו פרי, היו כעין אריסים אצלה, לקיים את הישוב הזה ולפרנסו, לא הישוב היה האחראי למצוקתו, מפני עסק היין שנשתבש ולא קיים מה שהבטיח, והתחילה תקופה של “תמיכה” בקיום משפחות המתישבים שהכניסה מרירות רבה בלבבות. התמיכה הפכה עד⁻מהרה לצדקה. האדמיניסטראטור היה כעין מחלק⁻נדבות, והוא חש שקיומם של בני⁻אדם תלוי בחפצו; בידו היה לנהוג רחמים עם האחד ולקפח את האחר. ותקלותיו של משטר זה לא איחרו לבוא. כפולה היתה הקלקלה שבהן. מצד אחד, בא סבך מוסרי קשה בלבות המתישבים עצמם, פתאום הפכו מחלוצים מלאי⁻מרץ⁻וחלומות לפושטי⁻יד. מצד שני, הפך האדמיניסטראטור, שתחילה היה תפקידו לשרת את המתישבים, לאפוטרופוס השולט עליהם והמצוה עליהם. והדברים היו יגעים עד מאוד. באו ימי⁻מריבה ארוכים ומרים בין האיכרים ובין האדמיניסטראציה ימי מרד ועונשין משני הצדדים. ואפילו בשביל קופתו של הבארון היתה תמיכה ללא קץ במאות משפחות, לשם קיומן וקיום כרמיהן ומשקן, משא כבד ללא נשוא. באו תרעומת, צימצום וקיצוץ ומעיינות ה“תמיכה” התחילו מסתתמים. ודאי היו גם איכרים, שהחשבונות שהגישו לאדמיניסטראציה לא היו בתכלית הדיוק, דבר שהגביר את הרוח הרעה ואת החשדים ביחסים שבין ההמתישבים ובין הממונים עליהם. מכל⁻מקום ברור היה, כי בירידה הזאת המטרה העיקרית נעדרת. לא כך בונה עם את ארצו.

היתה עוד טעות אחת יסודית בהתישבות הבארונית. לפניה היתה דוגמה של אלג’יר הצרפתית (מכאן “קולוניסט” לאיכר ו“קולוניה” למושבתו), ולא הבחינה במיוחד ובשונה שבשיבת ציון. היא נתנה לכורמים שטחים נרחבים של מטעים (250–200 דונאם למשפחה), ועל כורחה בנתה את המשק על עבודה של פועלים שכירים. הכורם הארצישראלי דוגמת הצרפתי בצפון אפריקה, היה המשגיח והעוסק בעבודות הדקות (הרכבה, קביעת צורה וכדומה) וזרים עשו את שאר המלאכות, את העבודה ממש. והמושבות היהודיות מלאו פועלים ופועלות למאות ולאלפים, שבאו מן הכפרים הערביים שבשכנות המושבה. האיכר היה פטור מעבודה, ומשפחתו ובני⁻ביתו על⁻אחת⁻כמה⁻וכמה שלא באו במגע עם המשק ולא התערבו בו – מצב כזה, ברור שהביא לידי התנוונות חמרית ורוחנית כאחת. לא היה כל קשר בין החיים האלה שהם מצויים בהם ובין החיים שחובבי⁻ציון תיארו לעצמם בשעת שיבתם אל ארצם.

אגודות חובבי⁻ציון הללו שבגולה, שמפני מיעוט הכספים שברשותם לא פעלו גדולות בהתישבות החקלאית בארץ, עינם בכל⁻זאת היתה צופיה על כל המתהווה שם. הם ראו את עצמם בעלים להתישבות ואחראים לה, אם גם הממון לצרכיה מקופתו של הבארון בא. והם מתחו בקורת ללא רחמים על ההתישבות הבארונית ואפילו הגזימו לבקרה. אחד⁻העם יצא במאמריו “הישוב ואפוטרופסיו” וסיים בקריאה: Hands off! הסירו ידיכם מהרעיון הציוני! ואל תשחיתו אותו בבטלה, בשררה ובבזבוז. הקרע היה לכל העומק, ולא נשאר אלא טעם מר ורוח נמוכה של נסיון שלא הצליח.

 

יציאה מן המיצר    🔗

אף⁻על⁻פי ששני הנסיונות הראשונים של החקלאות היהודית בארץ, הפלחית והבארונית, נתקלו בעיכובים קשים ונשברו על⁻ידי המציאות, הרי המעשים עצמם עשו את שלהם ושימשו נקודת⁻מוצא והתקדמות למעשים שיבואו. בינתיים מאות ואפילו אלפים של יהודים יוצאי⁻הגולה נתחברו אל הארץ ואף השרישו בה. התרגלו לאקלימה ולסדריהם של חיי⁻כפר וגם אימנו ידיהם בהצלחה ובדעה מרובה בשני ענפי⁻יסוד של החקלאות – בגידולי⁻השדה ובמטעים. וכאן המקום להעיר, שלא כל המושבות נתייחדו, דוגמת ראשון⁻לציון ביהודה, לגידול גפנים. זכרון⁻יעקב בשומרון וראש⁻פינה בגליל⁻העליון, שאף הן היו מושבות הבארון ונטעו כרמים, וכאמור אפילו יקב מיוחד נבנה בזכרון⁻יעקב, לא ויתרו בכל⁻זאת מעולם על הפלחה שלהם שהיתה ראשית עסקם, ומטעיהם (גפנים וזיתים) היו כעין תוספת לשדותיהם. היתה גם פתח⁻תקוה, מושבה גדולה שאוכלוסיה מרובים וקרקעותיה מרובות וכבדות ועמוקות, וזו נבלעה רק מקצתה בתחומי השפעתה של האדמיניסטראציה הבארונית, ולא היתה להוטה כל⁻כך להעמיד את כל משקה על גידול אחד כאחותה ראשון. בפתח⁻תקוה הוסיפו לזרוע בשדות הפוריים את החטים והשעורים וגורן עגולה הצהיבה בלב המושבה. משהו למדה מן הטפמלרים שבשרונה שכנתה בכל הנוגע לכלי⁻עבודה (מחרשות ומשדדות ומקצרות ודרכי אסיפה והובלה) וראתה ברכה בפלחה שלה. ובמרוצת הזמן (אנו עומדים בשנות התשעים של המאה שעברה) הגדיים נעשו תיישים. במשפחות בגרו הבנים, ואם כמה וכמה מהם יצאו מן הארץ לבקש אושרם במרחקים, הרי רבים מהם נקלטו בכפרים, נכנסו בעול במשק של בית⁻אביהם. ביחוד בפתח⁻תקוה ובמושבות השומרון והגליל העליון, והצטיינו בבריאות הגוף ובידיעת העבודות. וקהל אנושי זה שנתבגר ונתחבר אל הקרקע והשלים עמה, היה הניצן החדש, הארצישראלי, להתעוררות חדשה.

בשנת 1890 קצרה תנועת חיבת⁻ציון ברוסיה את קצירה הראשון. כבר יצא שמעם של “הקולוניסטים” בארץ, והרבו לדבר על כרמיהם ועל משקיהם. ואפילו הביקורת והוויכוחים והעירעורים על הכשלונות הרבו את הענין אל הנעשה בארץ הגבירו את החיבה לה. ובתוך ערי הגולה שבתחום⁻המושב הרוסי (וארשה, ביאליסטוק) התחילה התעוררות בתוך הסוחרים האמידים לעשות את הרעיון הארצישראלי שנשאו בלבם לדבר של ממש. קם גל עלייה חדש. בערים ובעיירות נתקבצו יהודים בעלי⁻הון⁻ויכולת לחברות⁻שותפות בשביל לרכוש לעצמם נחלה בארץ⁻ישראל ולתמוך בּה בכספיהם, עד שנחלתם תישא פרי ותיתן רווחים. ובדרך זו יעתיקו מעט⁻מעט את מקום מושבם, תחלה הבנים ואחריהם כל בני המשפחה, לארץ. תנועה זו לא האריכה ימים. העלייה הייתה מבוהלת, כמעט ספונטאנית, ללא סדר ומשטר ויד מנהלת. וספסרי⁻קרקעות ביפו שסיבכו את העולים בהבטחות שלא נתקיימו וגזלו ממונם, קיצרו ימיה. אין גם להסיח את הדעת שארץ⁻ישראל נמצאה אז תחת שלטונה של תורכיה: שלטון גוסס ומושחת ששוחד וקנוּניות ושעבוד מלכות הביאוהו לידי רקבון גמור. אף⁻על⁻פי⁻כן פירותיה של עלייה זאת היו שתי מושבות, חדרה ורחובות, שבעליהן בנו אותן בממונם ולא היו תלויים בחסדה של האדמיניסטראציה הבארונית. כאמור, לא כל בעלי הקרקע היו בין המתישבים. רובם נשארו בגולה ושלחו באי⁻כוחם, בנים וקרובים, שיכינו את משקם בשבילם, או מינו באי⁻כוח מאנשי הארץ, מתוך המתישבים, להשגיח על משקם הנבנה והולך (חברת “מנוחה ונחלה” ברחבות, למשל).

משקים חדשים אלה הכרח היה להם שיבקשו גם דרכי חקלאות חדשים. עסק היין היה עוד בכל רע. והיקב בראשון⁻לציון, שלא ידע מה לעשות בענבים של כורמיו, ודאי שלא היה להוט אחרי ענביהם של הכורמים הפרטיים ברחובות, שלגביהם לא היו לאדמיניסטראציה הבארונית שום התחייבות ואחריות. אף⁻על⁻פי⁻כן השיגרה עשתה את שלה. והמתישבים החדשים הוסיפו לנטוע כרמים מתוך תקוה, שעד שכרמיהם ישאו פרי, ישתבח עסק היין וראשון⁻לציון תפתח יקבה לפירותיהם, או שבהמשך הזמן ימצאו מקלט אחר להם. אותה האילוסיה, שמלווה תמיד את ענף המטעים, התובע לעצמו שנים רבות עד שהוא מכניס פירות, ולפי שעה הוא מפטר אותך מדאגת השוק וההכנסות, היא שחיזקה גם את הלבבות של אנשי רחובות ודומיהם; על⁻אחת⁻כמה⁻וכמה שהדבר היה מניח דעתם של הללו שנשרו בגולה והוסיפו לעסוק שם בעסקיהם, ולא על נחלתם בארץ פרנסתם. ובכל⁻זאת המשבר בנטיעת הגפנים לא נתן להעמיד את המשק על הענבים בלבד. גם האדמיניסטראציה הבארונית עמדה על טעותה זו שבנתה משק מוֹנוֹקוּלטורי, שזעזוע קל שבקלים מיד מביאו לידי סכנת כלייה, ואף היא ביקשה אחרי דרכי גיוון. לפי שעה עוד היה להם עקרון זה, המעדיף את המטעים על גידולי⁻שדה דלי⁻ההכנסה, לקו ומשקולת בדרכי ההתישבות שלהם. אבל בתחומי המטעים לא הסתפקו בגפנים בלבד אלא מחפשים היו אחרי מינים נוספים. ואז התחילו נראות חורשות השקדים במושבות יהודה. השקד הוא פרי יבש, ניתן לאכסנה ואינו דוחק כל⁻כך ביציאתו לשוק ואין צורך לו בהשקעות כספים לבנין יקבים ולדמי⁻מחזור מרובים. השקד אינו בררן גדול גם בטיב האדמה. כל הטעמים האלה יחד מזרזים היו ומסייעים ברעיון הגיוון המשקי והבחירה בשקד, שהשקעותיו מועטות ונאה הוא לסוג מתנחלים מן המעמד הבינוני. ושני רעיונות אלו היוו התקדמות גדולה בחקלאות הארצישראלית, ועוד נמצאם בהתפתחות הענינים שיבואו. אלא שמעבר מהיר זה מגידול כושל לגידול חדש אי אפשר היה לו בשום פנים שיתרחש, אילמלא מלאו המושבות היהודיות בני⁻אדם שידעו כהלכה אילן מהו ונטיעה מהי, וידעו לאחוז באיזמל⁻הרכבה ובמזמרה בידים נאמנות. באותה תקופה גופה, ומתוך חפץ זה לגוון את המטעים, התחילו אף ליתן את הדעת על הפרדסנות, שהיתה עד הזמן ההוא כמעט כולה בידיהם של האפנדים הערבים. אבל בגידול⁻הדרים אנו עומדים בהתחלה, ולידי התפתחות רחבה לא באו עוד הדברים.

מצד אחד הבארון רוטשילד, כיון שלא ראה נחת בעסקי הגפנים והיקבים ושבע רק מרורים מן המחלוקת שפרצה בישוב מחמת המשבר בשוק היינות, הפנה פתאום את פעלו אל הקצה השני, ויתר לגמרי על המטעים וריכז ענינו בחקלאות החדשה⁻נושנה – בנין מושבות שיסודן משק על גידולי⁻שדה. בכוונה בחר לתכלית זו במקום מרוחק ממושבות יהודה הטרחניות והסוערות, וקבע מרכז לחקלאות הפלחה המחודשת בגליל התחתון. גם בסוג המתישבים שבחר בו, היה מן החידוש. לא אנשי⁻גולה חובבי⁻ציון ומחוסרי⁻נסיון, שעליהם לעבור תחילה שבעה מדורי⁻גיהנום של התאקלמות בארץ והתאמנות בעבודות השדה; הוא בחר בצעירי המושבות, דורם השני של איכרי זכרון⁻יעקב וראש⁻פינה, כמעט ילידי⁻הארץ היודעים לחרוש מענית⁻השדה והרגילים בחיי צימצום והמחוברים לכל מנהגי הארץ והליכותיה. וכך קמו מושבות הגליל התחתון: מסחה, יבניאל, מנחמיה, על⁻ידן פתחה חברת יק“א, מיסודו של הבארון הירש )”אליאנס“, “יק”א” ו“האדמיניסטראציה של הבארון”, אעפ"י שהיו חברות העומדות כל אחת ברשות עצמה, הרי אותן הידים עסקו בשלושתן) חוה להכשרה חקלאית בסג’רה, שתשמש מרכז חינוכי למושבות הפלחה ותאמנן בשיטות⁻עבודה מושלמות יותר. אמנם היה קיים כבר אז בארץ משק פלחה⁻בעל של הטמפּלרים הגרמנים. ובינתיים, לאחר ביקורו של הקיסר וילהלם בארץ, יסדו מושבה חדשה נוספת, את וילהלמה בקרבת לוד. אבל יש, כנראה, גם להשפעות עת⁻ביכורים, ועד שלא בשלו כל צורכן ולא הגיעה שעתן אין מעשה החיקוי מתגלה. המתישבים בגליל התחתון, ואפילו המומחים בחוות ההכשרה בסג’רה לא ראו פשוט את המשק הטמפּלרי והתמורות שהכניס לפלחה בארץ ולא למדו ממנו מאומה.

והנה, אם ביהודה התחילו מושבות המטעים להגיע לאט⁻לאט לידי פריחה כל⁻שהיא, מתוך שעסק היין התחיל משתבח מעט ומתוך שחורשות השקדים התחילו להביא פירות שנמכרו במחירים טובים, ומתוך שהפרדסנות שהתחילה פושטת יותר ויותר, הראתה את הטובה המרובה הגנוזה בה, הרי הענינים בגליל התחתון היו יגעים מאוד. 250 דונאם קרקע הקצו לכל בית⁻אב. משק הבית, הרפת והלול מעמדם היה נמוך. אותה הפרה הערבית שמזונותיה קב תבן ואותו הטיפול המרושל במעט העופות המנקרות באשפת החצר. ובשדות, חוץ מכמה כלי⁻עבודה חדשים, לא נשתנה מאומה. במקום המחרשה הערבית באה הדו⁻מגרופית, ובמקום המגל באו החרמש והמקצרה. אבל אלה, לא זו בלבד שלא היה בהם בכדי להעלות את ההכנסה, אלא גם העלו את ההוצאות ללא תמורה להן. ומכיון ששטח המשק גדול היה התחילו האיכרים להסתייע בעבודתם בפלחים ובבדווים שבשכנוּתם. המנהג היה, שהערבי עבד כ“חורש”, משמעו פועל העושה עם בעליו כל ימות השנה והוא כעין שותף לרביע היבול; יושב עם משפחתו בחצר האיכר, וזה מפרנס אותו ובני ביתו עד לחשבון, והאיכר נפרע מפועלו בסוף השנה, מחלקו של החורש בגורן המשותפת. וכך נוצרה מין חקלאות כלאיים משונה, שהיו בה מגרעותיהם של שני הצדדים, שנתנו ידם זה לזה, ומעט מאוד מאוד ממעלותיהם. המחרשה האירופית הכבדה עם עקבה השטוח היתה כובשת את אדמת הגליל הכבדה אבל את היבול לא העלתה. והפרידות שמשכו במחרשה זו מזונותיהן היו רבים ממזונותיו של צמד השוורים הערבי, אבל פירות לא הירבו להביא ממנו. יבניאל ומנחמיה ואפילו מסחה כבר להטוֹ של עמק⁻הירדן נושב בהן ובאו גם שנות בצורת ורזון המצויות באזור זה. ושוב באו אחריהן דלות וירידה ועייפות. והרעיון הראשון של הבארון על מושבות⁻פלחה מחודשות נתערער מתחילתו. שוב נשאו את העינים אל המטעים. איכרי הגליל נטעו שקדים וכרמים. אבל בשביל השקד לא זו האדמה. עד⁻מהרה התנוונו החורשות ושרשיהן היו למאכל לתולעי הקאפנוֹדיס. ושוב באו ימי תמיכה וחסדי הבארון ועניוּת מנוולת. ובינתיים הגענו אל סופה של המאה התשע⁻עשרה.

 

פעולותיה של הציונות    🔗

הציונות המדינית, שפתחה בפרסום מחברתו של הרצל “מדינת היהודים” בשנת 1896, הגיעה בשנת תרס“ד (1904), לאחר המשבר הגדול והעמוק שהצעת אוגאנדה הביאה במחנה הציונים המדיניים ההרצליאניים, לידי גל חדש של עלייה לארץ, ו”עבודה⁻מעשית" הותרה בה; עבודה זו שהיתה אסורה על הציונות בשנותיה הראשונות. העולים היו רובם ככולם מבני⁻הנעורים, שהציונות המדינית חינכה אותם ושגדלו על עקרונותיה והאמינו בהם. וכיון שהיו יוצאי⁻רוסיה ממילא השפיעה עליהם גם הסערה הסוציאלית שמישמשה ובאה בארץ⁻מולדתם. כאשר עלו לארץ⁻ישראל מצאו לפניהם את מושבות יהודה והגליל וכל אשר עבר עליהן, ובתוכן יצאו לעבוד כפועלים שכירים. הם נתקלו במעמדם הנמוך של המתישבים אכולי⁻יאוש⁻כשלונותיהם. הם מצאו את החקלאות היהודית עשויה יום⁻יום בידי הפועלים הערבים, ביהודה המשופרת, ואת ה“חרתים”, בחצרי האיכרים בגליל החרב בדלותו. את המשטר הזה לא יכלו לקבל בשום פנים. בבעלות הקוּשאנית המקנה ליהודי את זכותו על אדמתו בכוח שטר⁻הקנין שבידו, ושלמעשה הערבי הוא העובד אותה, בזה כפרו תכלית כפירה. לא זו הדרך לעם המקים ומחייה ארץ אבותיו. לא היה בתנועה הזאת אפילו צל קל שבקלים מן הכוונה לדחות את רגלי הפועל הערבי. אדרבה, הם באו להיות כמוהו, עמו עבדו יחד; שכרו היה כמעט כשכרם ועד⁻מהרה למדו לדבר בשפתו; ובמעגל אחד עמם ישבו בפרדסים ובשדות ואכלו אתם בסעודה משותפת. מה שהביא אותם להכריז על כיבוש העבודה במושבות היה החפץ להיות לעובדי־האדמה ולא לאדוניה. חמש שנים כסדרן טרחו העולים מ⁻1904 במושבות, התאמנו בכל עבודות החקלאות בפרדסים ובכרמים ביהודה, ישנו על משכבותיהם ברפתי האיכרים בגליל כחבריהם ה“חרתים” הערבים ועמם יחד חרשו בשדות וקצרו קמתם. ולאחר שנות⁻הכנה אלה בשנת 1909, כשהתחילה הציונות המדינית לעסוק גם בהתישבות חקלאית ממש, מצאה את הצעירים האלה, ששמרו על עצמוּתם החלוצית, עומדים הכן לשרתה.

החקלאות של הציונות המדינית פתחה בחווֹת⁻הכשרה, בשביל ליתן חינוך ואימון חקלאי לפועלים קודם התישבותם, וגם בשביל למצוא את דפוסי החקלאות ולקבוע צורתה. שתי חוות היו, אחת בכינרת והשנייה בבן⁻שמן ועל אדמות הקרן הקיימת נבנו. נתעכב בעיקר על השנייה, בן⁻שמן, כי מנקודת⁻הראות של ההתקדמות החקלאית היא המכרעת. חוה זו היתה בקרבתו של כפר הטמפלרים וילהלמה, שהיה לפי טיבו כפרי יותר מאחותה שרונה שבקרבת יפו. אדמתה היתה מרובה, ובחלקה הגדול כבדה היתה האדמה וכשרה לגידולי⁻שדה. האיכרים הגרמנים בוילהלמה כבר השתמשו בנסיונם של חבריהם שהקדימו לבוא לפניהם. ומכיון שגרמניה ביקשה אז נקודות⁻אחיזה מדיניות במזרח הקרוב, הרי המטרופולין שלהם קירבה את המתישבים החדשים וסייעה עמם. המכון ההאמבורגי לחקלאות טרופית שלח אגרונומים, שפתחו בנסיונות⁻שדה על הזיבול הכימי והאורגאני וקבעו הלכות בחקלאות למקום לפי חוקי מדע. ומשק⁻הבעל שבמרכזו רפת חלב וגידולי חצירים שנתחדש בשרונה, נשתבח בהרבה כאן והיה מושלם ומתוקן כל צורכו. את סדרי המשק הזה מצאה החוה בן⁻שמן שבשכנות וילהלמה עם מנהלה יצחק וולקני, והתחילה להעתיק סדרים אלה ולסגלם למשק היהודי. אף בן⁻שמן הביאה פרות מדמשק ומבירות ופרים אוסטפריזיים גרמנים להשביח את גזעי הבקר. אף היא הכניסה את מחזור⁻הזרעים המתוקן של וילהלמה עם התלתן וסלק⁻הבהמות והתירס לירק. אף היא התחילה לבדוק את השפעתו של הזבל האורגאני והכימי ואת שיטות העיבוד הנאות ואת כלכלת המשק. והתוצאות לא איחרו לבוא. עד⁻מהרה והאדמות שהביאו 60–70 ק“ג חטים לדונאם התחילו מביאות יבול כפול, 120–150 ק”ג וגם למעלה מזה. ובמקום התבן והגרעינים התפלים, מזונותיהם של הפרות, באו תלתן ירוק מפברואר עד מאי, וסלק⁻בהמות עסיסי ממאי עד יוני ותירס ירוק לאחריו. החקלאות היהודית, שהיתה תועה ללא דרך, מצאה פתאום את מסילתה הישרה: משק⁻בעל שיסודו בהמות⁻חלב וחצירים ועליית יבולים ע"י זיבול ודרכי⁻עיבוד מתוקנים באמצעות המדע החקלאי. בבן⁻שמן התחילה הקרן הקיימת גם בייעורן (יער⁻הרצל) של קרקעות שאינן ראויות לשימוש אחר, ונטעו חורשות ארנים, חרובים וזיתים ונעשו נסיונות רבים באילנות⁻סרק אחרים.

וכשנוסד המושב הקואופרטיבי במרחביה שבעמק יזרעאל על⁻פי עקרונותיו של פראנץ אוֹפּנהיימר, וחלוצי שנת תרס"ד קיבלו על עצמם עול חקלאות והתחילו לממש הלכותיה, שיצאו מבית מדרשה של בן⁻שמן, הראה המשק⁻הבעל הטמפלרי⁻הבן⁻ שמני את כוחו בסדריו ובשיטתו. אמנם עננה קטנה ככף היד נראתה בשמים. התוצאות הטובות לא היו מפורשות כל⁻כך, כפי שהיו בוילהלמה ובבן⁻שמן. בסביבות עפולה פחותים הגשמים מאשר במקומות אלו. אבל בשעתם פירשו את הטשטוש שבתוצאות, בחוסר הנסיון המעשי של המתישבים ובקושי הכרוך בצורת⁻החיים⁻החברתיים החדשה שנצטרפה אל טיפוס⁻משק זה. בפירוש הזה ראו תירוץ מספיק לעיכובים שנתגלו בהם. המצב היה חמור יותר בעמק הירדן: בחוות כינרת ובאום⁻ג’וּני, שנוסדה בינתיים, היא דגניה שבימינו. כאן כאילו גלוי היה לעיני כל שהשיטה הבן⁻שמנית אינה פועלת כשורה. ודאי שזרעו בקיה לחציר וסלק בהמות ותלתן; גידלו פרות דמשק ובירות ומעורבות, ואף⁻על⁻פי⁻כן הברכה לא באה. תבואות קיץ אי⁻אפשר היה לגדל באקלים זה, מפני מיעוט גשמים ורוב החום. התלתן לא עלה יפה; צפרים אכלו נבטיהן של חלקות ירק בודדות אלה בעמק החרב הזה. והשדות שניצלו ממקוריהן של הצפרים לא הביאו את היבולים המקוּוים. וכשמעטו הגשמים מאוד והיתה בצורת למחצה לא יכלו המקצרות אפילו לקצור את הקמה בשדות. ודאי אפשר היה ללמוד מכל אלה, כי השיטה הבן⁻שמנית⁻הטמפּלרית אינה מפתח⁻כולל, הפותח את אוצרות האדמה בכל אזורי הארץ. אבל ספקות אלה, לא הספיקה להם השעה שיעוררו את המחשבה. בינתיים היו המתישבים עסוקים בבנין המקום ובקביעת צורת חייהם החדשה, הקיבוצית, וראו באי⁻הצלחתם חבלי⁻לידה ראשונים שהם הכרח בכל מקום. וכשהיתה השנה גשומה, הרי נענתה להם אדמתם הברוכה בשפע יבול. ודאי הירדן זרם במרחק של כמה עשרות מטרים מאדמותיהם ונחלתם מישור, פרושה לפניהם ככף היד. ומי הירדן נמוכים מאדמתם רק בכמה מטרים. ואין לך דבר פשוט יותר מליתן משאבה בתוך הירדן להעלות מימיו על⁻פני השדות הצמאים. אבל החיים אינם פשוטים כל⁻כך. ושתים⁻עשרה שנים ישבו אנשי דגניה וכינרת על מעיינותיהם והתייגעו וטרחו ושבעו רוגז ורזון, ואת המים על אדמתם לא העלו. ובינתיים באה מלחמת⁻העולם הראשונה וטרפה את כל סדרי החיים.

כאן עלי להזכיר חבורה אחת של אנשי⁻שדה, שעשתה הרבה בהתפתחות משק⁻הבית ובעיקר בענפי הירקות והלול. לא כאנשי תרס"ד שעלו לארץ היו, אף⁻על⁻פי שהיו כמותם, לפי חינוכם ושאיפותיהם. הללו הלכו ראשונה לארצות⁻הברית, להתחנך שם ולהכשיר את עצמם בעבודת⁻אדמה. כמה מהם למדו בבתי⁻ספר חקלאיים וקנו לעצמם ידיעות רבות בדרכי החקלאות המשוכללת שבאמריקה. וכשעלו ארצה נתכנסו בכנרת. הם הביאו עמם את תורתם על בירור והזנה בלולים וברפתים ועל דרכי טיפול במשתלות ובגן הירקות. את ידיעותיהם אלה, ואף את הידיעה להשתמש בכלי⁻עבודה מתוקנים, התחילו להשריש בעמק הירדן מקום מושבם, ואחרי⁻כן גם בבן⁻שמן. ושני ענפים אלה, הלול וגן הירק, שהמשק היהודי בארץ היה כמעט חסר אותם (הערבי גידל ירקות⁻בעל בעמקים ובהרים, ובכמה מקומות, כמו בשכם בג’נין ובביתר, אף גידלו ירקות⁻שלחין) התחילו כובשים מקומם. הרבה חידושים הכניסה חבורה זו הן בבנין הלולים והן בבירור הלהקות והן בתזונת העופות וההיגיינה והן בגידול המינים והזנים של הירקות, וחידושים אלה שימשו אחרי⁻כן יסוד למשק האינטנסיבי היהודי המתוקן. אבל מלחמת⁻העולם וטרדותיה, והרעב ששלט בארץ והרדיפות מצד התורכים שרדפו את היהודים, לא נתנו לפעולות אלה מרחב והתפשטות וממילא לא היו אלא עוּבּרי⁻התקדמות שהמתינו לשעתם.

באותה תקופה גופה, בערבּה של מלחמת העולם, נבנתה תחנת⁻הנסיון החקלאית בעתליט על⁻ידי האגרונום אהרונסון המנוח. מעשה זה עצמו, שנותנים זימון לגורם המדע לסייע לחקלאות הארץ וקובעים מדור מיוחד לו, מעיד כי משהו עיקרי נשתנה. מתהלך היה אז בעולם החקלאי רעיון התיחוח (Mulch) המפורסם, ואמרו שעל⁻ידיו אפשר ליתן די רטיבות לצמחים אף בחרבים שבגלילות הארץ. רעיון זה, שהיה מיוסד על הערכה לא נכונה של תנועת המים בקרקע ושל מקורותיהם בה נתבטל בימינו, כי תיחוח זה היה לסחף⁻הרוח שעתיד להפוך גלילות רבים לשממה. אבל בשעתו כבש את הדעות ואת הלבבות, ואהרונסון בא לארץ וה“דריי⁻פארמינג” בידו כמלאך⁻גואל לכל תקלה. הוא היה אדם רב כשרונות, עֵר, ורב פעלים; בן⁻הארץ, יליד זכרון⁻יעקב, ואיכר מבית⁻אביו ומחונן בחוש המצאה רב. ישיבתו בארץ זעזעה את המוחות, זימנה אותם לחידושים ולקשיים ולא נתנה להם להיקפא. לא היתה קרן⁻זוית במשק שלא נטפל אליה – תיקן את הגדרות, הכניס זני חטה, בירר, ריפא מחלות, חקר ואיזן בלי הרף. הוא גילה לבני⁻הארץ את האפשרויות הגנוזות במדע החקלאי, את הפתרונות שהוא נותן, השיטות בהן הוא הולך. ואילמלא באה המלחמה והפסיקה פעולתו בשדה זה, ודאי שהשפעתו היתה גדולה על החקלאות בארץ. אולם כשפרצה המלחמה סחפה אותו לשדות אחרים ושם גם אבד לעולמים.

 

מימי הכרזת באלפור ואילך    🔗

לאחר מלחמת⁻העולם הראשונה ולאחר אישור המאנדאט ותוכנו, כשהתחילה ההנהלה הציונית לעסוק בהתישבות חקלאית עממית, ולעומת ההתישבות שבעבר, גם על פני כברות⁻ארץ נרחבות, מה היה הנסיון החקלאי שבידיה לאחר ארבעים שנה של עבודת⁻אדמה יהודית שקדמו לה?

ביהודה היתה פרדסנות מוזנחת וחרבה מחמת המלחמה ושקועה בחובות, שהיתה עסוקה להציל את המעט שניתן עוד להצילו מכלייה גמורה. היו כרמים של ענבי⁻יין ויקבי ראשון וזכרון, שאמנם היו מוכרים את המשקאות שלהם לצבא הכובש הבריטי והאוסטראלי, אבל עתידו של ענף זה לא היה ידוע, כי ניתק מן השוק היהודי שבמזרח אירופה עם החליפות המדיניות שהתהוו ברוסיה ובפולין. היו בערך כ⁻28.000 דונאם שקדים, שזניהם לא היו מן המובחרים ושלא עמדו מפני ההזנחה הכללית שבשנות המלחמה. בגליל התחתון והעליון ובעמק הירדן היו כמה נקודות⁻ישוב, שתכנית משקן לא נתבררה עוד כל צורכה ושלא יצאו ממעמד של גישוש וניסוי וביקוש אחרי בסיס לקיומן. ודאי היתה הנוסחה הטמפלרית⁻הבן⁻שמנית למשק בעל מעורב. אבל עדריהם של גזעי הבקר שנשתבחו, אצל הגרמנים ואצל היהודים, אבדו בימי המלחמה ונתבזבזו באטליזים, ושוב הכרח היה להתחיל את כל הענין מראשיתו. ענף העופות לא מצא עוד את דרכו. הירקות היו מועטים וידעו מעט מאוד על דרך גידולן. ומשק מעורב שאין הלול והרפת ערוכים בו כהלכה, הריהו יותר סיסמה ממציאות. לפיכך יפה עשתה ההנהלה הציונית שהקדימה לכל ההתישבות את פתיחתה של תחנת⁻נסיון (1920) על כל מחלקותיה, שתבחון הלכה למעשה את האפשרויות החדשות ותצרפן לסידרה אחידה. ברור היה, שבלי עבודה שיטתית המקיפה את כל פרטי החקלאות ולכל ענפיה, ההתקדמות תהא מקרית ותגשש באפלה ותהא בזבזנית מאוד אף בעמל בני⁻אדם ואף בממונם.

אולם מצד אחר, אי⁻אפשר היה להמתין באפס⁻מעשים עד שתחנת⁻הנסיון עם שיטות המדע שלה, שעל⁻פי טבען איטיות הן, תגיע לידי הצעות של ממש. המדע החקלאי הוא מדע מעשי, הבודק את דרכי קידומה של מציאות קיימת, ואין הוא יכול לפעול בתוך הריקות. אין הוא יכול לדעת מראש מה הן הבעיות ומה הן התקלות שעבודת⁻האדמה תיתקל בהן לכשתיעשה. אי⁻אפשר לדעת מה יהיה טבעם של המזיקים והמחלות שייפגעו בגידול חדש ובסביבה מסוימת, עד שהגידול אינו קיים שם. ואין ללמוד משדות⁻נסיון ותוצאותיהם במקום אחד שיחזרו ויבואו תוצאות אלה במקומות אחרים, וביחוד בארץ כארצנו שחליפות האקלים וסוגי הקרקע מרובים בה ומשתנים מעמק ועמק ומרמה לרמה. מכאן שמצוּוים היינו לאחוז את החבל בשתי קצותיו, – ליישב כפי היכולת וכפי הידיעה ולא להירתע מפני העדר הנסיון, ולבחון באותה השעה גופה את הנעשה, בתוך כדי עשייתו, ולהשביחו ולהשלימו. ובדרך זו תתהווה מעין השפעת⁻גומלין בין עבודתו של המוסד המדעי ובין עבודתם של המתישבים, המתאזרחים והמתנחלים בגלילות הארץ השונים. שותפות זו, בין המעשה וההלכה, שתחילתה כמעט מתוך אין⁻ברירה, הפכה במרוצת⁻הימים לעקרון מתמיד בחקלאות הארצישראלית, הואיל והוכיחה מה רבה הברכה הצפונה בה. ובמידת התפשטותה של החקלאות גברה הנטייה הזאת והיתה לנוהג קבוע.

הקבוצה הקטנה היא שהיתה שדה⁻הפעולה המעשי להתקדמות החקלאית הזאת, וכמעט שלא תתואר בהיעדרה של צורת⁻התישבות זו. הבעייה העיקרית שעמדה לפני עבודת⁻האדמה כאן היתה, כיצד להשביח את ענפי⁻החקלאות בחצר המשק ובשדותיו. הכל ידעו שעל המשק להיות מעורב. המשבר בעסק היין והכרמים, המשבר בפרדסנות בשנות המלחמה עדים חיים היו שהזהירו באזהרה מפורשת מאוד שאין לבנות על חול של מוֹנוֹלקוּלטורה. אבל אם דינו להיות “מעורב”, הרי הכרח הוא שהחלקים שבתערובתו יתעלו וישתבחו. והנה המשק הפרטי הקטן אין בכוחו להעלות ולהשביח את ענפי⁻משקו. בשום מקום בעולם לא עשה זאת. אין בן⁻אדם אחד יכול להיות מחונן במעלות יתירות כל⁻כך, שיצטיין בגידול בהמות ובגידול עופות ובגידולי שדה ובירקות ובעצי⁻פרי ושעניינו ונטייתו יהיו נתונים לכל אלה במידה שווה. אין גם שעתו של האיכר פנויה ליתן דעתו על כל ענף וענף בפני עצמו, דייהו שהוא מקיימו. בחקלאות באירופה עשתה את מלאכת ההשבחה הזאת האחוזה הקטנה ולא המשק הקטן השקוע בטרדותיו ועל⁻אחת⁻כמה⁻וכמה לא הלאטיפונדיה שענינה רק בצע כסף. בארצות הברית עשה זאת הפארמר היחיד, שבעצם אינו שונה בהרבה מבעל⁻האחוזה הקטן שבאירופה. במשק זה הענפים מפורדים בהנהלתם ובתוצאותיהם וחקלאי מנוסה עוסק בכל ענף בפני עצמו והוא אדון לתיקונים שהוא מתקן ועינו גם צופיה בתקלות שהוא נתקל בהן. ההתקדמות החקלאית בארץ אי⁻אפשר היה לה שתיעשה אילמלא מצאה לפניה צורה זו של משק. והקבוצה הקטנה ששטחה מועט ושהיקף עסקיה אינו מביא אותה לתוך סבכי אדמיניסטרציה מורכבת, לא היתה בעצם, מצד הטיפוס החקלאי, אלא אחוזה קטנה, בה הענפים השונים כאילו עומדים, בכל הנוגע למקצוע, ברשות עצמם והאנשים העומדים בראשם מתמחים על⁻ידי כך הרבה במלאכתם. כל המעלות המרובות שמנו מומחים באחוזה הקטנה מצאה החקלאות הארצישראלית בקבוצה הקטנה. ואילו לא נוצרה כשם שנוצרה, מטעמים החברתיים שלה, שדבר אין להם עם החקלאות לכשעצמה, הרי מוטל היה על ההתישבות הציונית ליצור דוגמתה בשביל צרכי החקלאות. הוה אומר: מכל הצדדים נדחפה החקלאות הזאת אל שיתוף פעולה קרוב בין עובד⁻האדמה ובין מוסדות המדעים שבאו לסייע עמו.

 

החקלאות בעמק יזרעאל    🔗

כשלוש שנים לאחר שונוסדה תחנת⁻הנסיון פתחה ההנהלה הציונית בהתישבות חקלאית גדולה בעמק יזרעאל רחב⁻הידים, גם בחלקו המערבי וגם בחלקו המזרחי, בעמקים אשר בין הרי כרמל, נצרת וגלבוע. אז נוסדו בבת⁻אחת כפרים רבים – נהלל, גניגר, מזרע, תל⁻עדשים, מרחביה המחודשת, כפר⁻יחזקאל, גבע, עין⁻חרוד, תל⁻יוסף, בית⁻אלפא וחפצי⁻בה; ומאות מאות משפחות עלו על הקרקע והתחילו לבנות ביתם בעמק הזה. התישבות במרחבים כאלה ובזמן אחד לא היתה עוד בארץ הזאת.

והנה, בשביל העמק המערבי, המרובה בגשמים ושאקלימו נאה, היתה הנוסחה הבן⁻שמנית בת⁻פעולה בשלמותה, מחזור הזרעים של גידולי השדה ומשק החלב שבמרכזו היו בסיס נאמן למקומות אלה, ולאחר שהוסיפו עליהם ענבי⁻מאכל (האגרונום אטינגר) וכמה עצי⁻פרי (שזיפים, תפוחים) שעלו יפה ומצאו שוק בערים הקרובות (חיפה) לתוצרתם, הרי התחזק המשק בהרבה מתוכו. וכך נוצרו כפרים כנהלל וגניגר, מושב וקבוצה, שהרבה שנים היה משקם בעל, ואף⁻על⁻פי⁻כן בריא היה ונושא את עצמו מכל הבחינות ומכלכל בעליו בכבוד. אולם הנוסחה הזאת לא היתה בת⁻פעולה בשלימותה בחלקו המזרחי של העמק, מעפולה והלאה, כשהוא יורד אל בקעת⁻הירדן ושגשמיו מתמעטים והולכים ואף אין לבטוח בהם אם גם שהקרקעות, לפי הרכבתם ולפי פוריותם, מן העידיות היו. כאן ברור היה, כפי שהיה ברור הדבר בשביל המתישבים בבקעת⁻הירדן, שהנוסחה הטמפלרית⁻ הבן⁻שמנית כמות⁻שהיא, אף⁻על⁻פי שרעיון “המשק המעורב” הכרוך בה נכון הוא, הרי חסרה היא בגלילות אלה משהו עיקרי ויסודי. מיד חשו המתישבים במציאותו של החסר הזה, אבל כיצד למלאותו לא ידעו. והרי הפגום שבחקלאות אינו נראה לעין בשנות⁻הקיום הראשונות, כשהידים עודן עסוקות בבנינו של המקום, בהבראתו, בייבוש ביצותיו בניקוזו ובקביעת סדריו. כל מכשול נזקף על חשבון התוהו ובוהו של מעשה⁻בראשית. אף⁻על⁻פי⁻כן חשו המתישבים בעמק המזרחי, כי משהו אינו כשורה במשקם. מימי נחל עין⁻חרוד זרמו אל הירדן וחצו את אדמות נוריס ללא כל תועלת. אנשי⁻המקום לא ידעו את מלאכת ההשקאה. כל מחשבותיהם ומערכי⁻לבם היו מכוּונים אל משק⁻בעל, שהיה בדוק ומנוסה ומקובל. אמנם האריסים הערבים שבסביבות נחל עין⁻חרוד (נוריס) היו משקים בשנות בצורת את שדות הפלחה שלהם, ופעמים עשו גם אנשי עין⁻חרוד כמוהם. אלא שדרכי השקאה אלה, שהאדם ברגלו היחפה פוסע לאחוריו ומתווה חריצים למים הזורמים בעקבותיו, היתה מלאכה קשה ומטרידה, כמעט מעשי⁻להטים, ואפילו בקהל הפלחים לא היו מרובים שידעו את כל מסתוריה, ועל היהודים ודאי שלא נתחבבה. וכמו תמיד בשעת מצוקה המיפלט היה בענף המטעים. נטעו שקדים בעין⁻חרוד, וסוף⁻סוף עקרו אותם. נטעו כרמים לענבי⁻מאכל, שאמנם גידולם נאה היה, אבל לא היו בהם אותה הבריאות ואותו החוזק כמו לכרמי נהלל. מבקעת⁻הירדן באה הבשורה, שאנשי דגניה רואים הצלחתם בגידול חדש: באנאנות ובהשקאה. זאת היתה פסיעה ראשונה על פני דרך חדשה; סוף⁻סוף נתנו בדגניה משאבה בירדן והעלו מימיו על אדמותיה. ויצאו ונטעו גם בעמק יזרעאל המזרחי באנאנות. זלזלו בשינוי האקלים שבין בקעת⁻הירדן ובין מקום⁻מושבם. ומלבד פגעים ובזבוז של כוחות וממון לא השיגו מאומה. הפרי לא בשל כראוי ומחלות תכפו על המטע עד שויתרו עליו ועקרוהו. והשאלה הקשה, שאלת הקיום, עמדה ותבעה, מה נעשה לעמק יזרעאל מזרחי זה, שאין הנוסחה הבן⁻שמנית מראה פלאיה בו כבשאר המקומות? באותה שאלה גופה נתקלו האיכרים בעמק הירדן לפני שתים⁻עשרה שנים ותשובה לא מצאו לה עוד.

 

דרכים חדשות    🔗

בימי המלחמה עשה איכר אחד בפתח⁻תקוה, מר ליפקיס, מעשה רב על דעת עצמו: הוא השקה שדות תלתן בקרקעות שעל גדות הירקון ולגודל תמהונו קצר בשדה המושקה שבע קצירות של חציר בזו אחר זו ואסף הרבה קרונות ירק לרפתו בכל חדשי החורף, איכר זה לא עסק בנסיונות ולא שקל יבולו והסתפק בעצם הצלחתו. אבל אחרים זרעו אספסת בשכנותו וזו הצהיבה ואבדה, וממילא נשתקע הענין ונשתכח. כשנתים לאחר מעשה זה ניסה כותב הטורים האלה במקוה⁻ישראל להשקות שדות תלתן באדמות בית⁻הספר וגם בשדות שרונה הגרמנית. עכשיו שקלו יבול כל קצירה וקצירה בפני עצמה, ומנו את מספר ההשקאות שניתנו לשדות התלתן ורשמו את התאריכים אשר בין קצירה לקצירה. כזאת עשו גם בקיץ בשדה תירס לירק. והתוצאות היו כה ברורות בשפע החציר הירוק שהביאו השדות (12 טונים תלתן לדונאם ו⁻4¹/₂ טונים תירס ירוק לדונאם בחמשים ימי גידול!) שאי⁻אפשר היה שהעוסקים בנסיונות אלה לא יחושו בחידוש ובטוב הגנוזים בשיטה חקלאית אינטנסיבית זו שנתגלתה לעיניהם. ובלי מחשבות רבות, ושמא גם מתוך פזיזות מעטה, הואיל ולא היה עוד בסיס לדעותיהם אלא נסיון של שנה אחת, הכריזו על הגידול⁻במים שהוא כלל לכל החקלאות בארץ, בכל גלילותיה ואזוריה, ועתידה שיטה זו של שדות⁻שלחין לבוא במקום שדות⁻הבעל אפילו באזורים הגשומים; דבר שכעבור עשרים וחמש שנים נתקיים במילואו.

בתחנת⁻הנסיון של ההנהלה⁻הציונית התחילו עוסקים בינתים בהשבחת הענפים שבמשק החקלאי. נסיונות רבים ומפורטים עשו בזיבול כימי בבן⁻שמן (מרדכי וולקני) ומצאו דרכים להעלות בדרכי זיבול אלו את היבולים בשדות⁻בעל. מחזור⁻זרעים שלש⁻שנתי (בקיה לחציר, תירס לגרעינים, דגנים) שמר יותר על פוריות הקרקע מן המחזור הדו⁻שנתי (דגן, כרב) הנהוג. והחטים או השעורים, שבאו לאחר שנתים של כרב ושנזדבלו בזבל כימי, קפצו קפיצה והגיעו במקומות מסויימים ל⁻200 ק"ג לדונאם וגם למעלה מזה; מספרים שהאוזן לא היתה רגילה להם בארץ הזאת. בירור הזרעים של זני המקום וכניסתם של זנים חדשים ובחינתם עשו אף הם את שלהם ונתנו מחלקם בהשבחות טיב התבואות ובעלייתן בכמותן. מחלקות למחלות צמחים ולפגעי החרקים אספו את גורמי המחלות והמזיקים שהחקלאות לקתה בהם; למדו והסתכלו בהליכות חייהם, במידת התפשטותם, במקומות⁻התורפה שלהם בשביל למצוא דרכים לצמצם נזקיהם. אף בענף הלול נעשה משהו: שוב הכניסו תרנגולות רבות מגזע לגהורן מארצות הברית ואף⁻על⁻פי שנכשל הנסיון, הואיל והלולים היו נגועים בקרציות והמחלות המיתו את התרנגולות עד אחת, הרי כשלון זה יותר משהיה מרפה את הידים, היה מפנה את הדעת אל מחלות העופות וגורמיהם והמלחמה בהן, ולחשיבות שבנקיון הלולים, ובתנאי ההיגיינה הכלליים של משכנות העופות. וכשחזרו והביאו עופות מגזע לגהורן, לאחר כמה שנים, האירה ההצלחה פניה לנסיון זה וההטלה עלתה עד 120 ביצים לשנה לתרנגולת, ואף למעלה מזה, הוה אומר, היו בתקופה כמה רעיונות חקלאיים, שאף⁻על⁻פי שלא הספיקה להם השעה לעבור למעשה ולהתאחד בכפרים, הרי נתנסו בהם בכמה מקומות ופתחו שער להתפתחות נוספת והעידו על הדרך הנכונה שהולכים בה; לעמוד על הבעיות ובאופן זה להעלות נוסח של משק חקלאי נאה לתכליתו ונושא את עצמו.

עקרון זה, שהכרח הוא להקיף את הבעיה מכל צדדיה, נתחזק במלואו ממקום אחר. חבורה של עובדי⁻אדמה צעירים, מומחים ובעלי⁻מקצוע, מי⁻שהיו תלמידיהם של בתי⁻הספר החקלאיים שבקאליפורניה, התישבו בבנימינה, מושבה שנבנתה על⁻ידי פיק"א. חבורה זו הביאה עמה את מרץ החידושים ואת דחף הפעולה, שהיו רגילים להם בארץ חינוכם. שם ראו שדות אספסת ופרות מן הגזע ההולאנדי וכל אחת שופעת חלב לאלפים ליטרים לשנה, יצאו וזרעו אספסת באדמת⁻הביצות של בנימינה ולא ניקזוה תחילה; הלכו והביאו פרות ופרים משובחים מהולאנדיה ולא השגיחו בקרציות השורצות סביבן. עד⁻מהרה נוכחו לדעת, שאין להשביח ענף חקלאי בארץ חדשה⁻עתיקה זו, עד שהמחקר מקיף אותו מכל צד ובוחן כל התנאים שמסביב לענף. הם הסיחו דעתם מן הקדחת הטרופית, שמפילה חלליה בבקר שנה שנה והם שכחו את תלמודם, כי פרה זו שההולאנדים הפכוה למכונת⁻חלב, כוחות⁻ההתנגדות שלה נתמעטו, לא יעמדו בפני פגעים אלה שבחליפות התנאים שבין ארץ לארץ, ותהיינה הארצות קרובות מאוד זו לזו, דוגמת קאליפורניה וארץ⁻ישראל. בביצות בנימינה הרקיבו שרשי האספסת ואבדו ולא היו והקדחת הכחידה את עדר הבקר ההולאנדי בזמן קצר. ואף⁻על⁻פי⁻כן מעז יצא בכל⁻זאת מתוק. הפרים המשובחים ההולאנדיים הספיקו קודם מיתתם להפרות כמה פרות מן הגזע הבירותי והדמשקאי. והדורות המעורבים שיצאו מתערובת גזעים זו הצטיינו בשפע של חלב, והואיל והיה בעורקיהם דם מקומי, אף רגישתן של הפרות האלו למחלות המקום לא היתה גדולה כל⁻כך כפי שהיתה אצל אבותיהן. ומכאן, בהמשך הימים ולאחר מאמצי בירור ארוכים, יצא טיפוס הבקר⁻לחלב הארצישראלי, גזע⁻כלאים משובח זה שמנינו כיום מגיע קרוב לעשרים אלף ראש, ושנותן תנובתו 4,000–3,000 ליטר לשנה. עדרים אלה הם כיום רכוש לאומי גדול, וחשיבותם רבה למזרח התיכון כולו, כי הם מרכז ריבוי והתפשטות בשביל משקי החלב שיבואו בעתיד. ועל⁻ידי הכלאה מוצלחת זו מצא לו המשק היהודי שעת⁻כושר לפרוע חובו למשק הטמפּלרי הגרמני. אף במושבות שרונה ווילהלמה, על יסוד הנסיון היהודי, החליפו את הפרים האוסטפריזיים הגרמנים בהולאנדים.

באותה תקופה של ביקוש אחרי דרכים המתקינות משק יהודי נושא את עצמו ומספק צרכיו של בן⁻תרבות, אף ענף⁻המטעים שהיה לו עבר נאה ביהודה ובשומרון, נתגוון ונשתבח יותר. עכשיו פשטה החקלאות היהודית בכל אזורי הארץ וגם על הרי ירושלים לא דלגה. בקרית⁻ענבים ודאי שהנוסחה הבן⁻שמנית לא היתה בת⁻פעולה ובעל כורחך אתה מכניס משהו מיוחד לסוג של ישוב זה. והתחילו בנסיונות איקלום (אטוינגר) של זני תפוחים ואגסים ודבדבנים ואפרסקים, שהביאום מן החוץ וכמה מהם נקלטו יפה ונתאזרחו. כאן אף התאמנו בשיטות דירוג וסיקול וייעור, ומטבע הדברים שנסיונות אלה יפרצו ויעברו את התחומים ההרריים. אלא כיון שירדו לעמק יזרעאל עם אדמותיו הכבדות ועם גשמיו המעטים נחלשו האילנות עד⁻מהרה ונפגעו מכמה וכמה פנים; נשירת עליהם של האילנות, תקופת תרדמתם וזמן יקיצתם וחניטת פירותיהם וכל ארחות⁻חייהם לא היו כשורה; מחלות שורש ופגעי חרקים )קאפנודיס) ורוחות קדים וים הכו בגזעם ובעליהם ועיקמו צורתם. אלא שבקרבת הבתים במקום שהמים היו מצויים, גברו האילנות במידת מה על מעצורים אלה. ושוב ניתן רמז לעוסקים בעצי⁻הפרי בעמקים – אם ישנה דרך של הצלחה לשדה האילן בגלילות אלו אינה אלא באמת⁻המים שתשקה האילנות ותחזק גידולם ויעמדו בפני הפגעים הרבים שבדרכם. ונמצא, שמשק⁻השלחין צירף יסודותיו מן המעשה ונבנה מן ההצלחה והכשלון כאחד.

 

הדרכה חקלאית    🔗

לשם מזיגתו של משק מחודש זה ואיחודו פתחה ההנהלה הציונית מחלקה מיוחדת להדרכה חקלאית, שעתידה היתה לצרף את המפוזר והתלוי באויר ולהעבירו באחדותו המשקית לכפרים ולחיי מעשה. ואלה הם הדרכים בהם יצאה ההדרכה לעבודתה:

(א) בשביל האזורים החקלאיים מעוטי⁻הגשמים (העמק המזרחי ובקעת הירדן וכיוצא באלו) אין למשק המעורב תקנה אלא בשדות⁻שלחין ועליו לגדל במים את האילנות, הירקות, התבואות וכל שאר גידוליו.

(ב) לענפי המשק החי, פרות ועופות, יש להכניס שיטות בירור והכלאה ערוכות כהלכה, ולהקיף בבת⁻אחת את כל ציבורי⁻הבעיות – הזנה ראציונלית, היגיינה, חשבון כלכלי וכיוצא באלה – ולא להסתפק בקטעי הישגים במקום אחד ולהסיח את הדעת מן המקום האחר.

(ג) בתוך ענפי⁻השדה הקיימים יש להשביח זני הצמחים ולהוסיף עליהם גידולים חדשים: ירקות מכל המינים, תפוחי⁻אדמה, ענבי⁻מאכל ועצי⁻פרי בהשקאה.

(ד) החוק היסודי במעשי הדרכה אלה הוא שלא יבוא הצו מלמעלה למטה; בשום פנים לא תהא ההדרכה אדמיניסטראציה. הכל ייעשה בה מתוך שותפות והסכמה בין המדריכים ובין המתישבים. לשם כך מזמנים יחד את החקלאים לפי המקצועות והם מכוונים את עצמם אל התכלית הרצויה; ובכל הנוגע בשיטת הסבר והקנאת ידיעות, הרי יוצאים בעקבות מוסדות הדרכה ונסיונם בארצות אחרות, משהתאימו את השיטות לצרכי המקום ונוהגו.

בשנת 1924 פתחה מחלקה זו בפעולותיה, לרשותה עמדו כל מומחיה של תחנת⁻הנסיון וחבר⁻מדריכים מסור למלאכתו והם שמצאו את הנתיבות אל לבות האיכרים וקנו אימונם ושיתפו עצמם בבנינו של המשק האינטנסיבי. הם שקבעו כל פרטי ההלכות של זמני זריעה, צרכי זיבול, קליטתם של זנים חדשים, אסיפת הפרי, הכנתו ואריזתו לשוק, המלחמה המעשית במחלות ובמזיקים וכל שאר העבודות המרובות, הקטנות, התובעות לעצמן דיוק בזמן ובדרך ההוצאה⁻לפועל, ושהן⁻הן גופי הדברים של כל חקלאות נושאת פירות. אלא שבמקום ניסוי⁻וטעות, טעות⁻וניסוי מקריים ופעולה של דורות היתה בשותפות זאת שבין המעשה וההלכה קפיצת⁻דרך גדולה. ואי⁻אפשר היה לנהוג אחרת הואיל ולא היה פנאי, כי הכפרים כבר היו מיושבים. בשנים אלה התקינו את כלי⁻העבודה לשדות המושקים; בחורים ישבו, ובידיהם בוליטינים של קאליפורניה ואוסטראליה, בבתי⁻המלאכה של הקבוצות והעתיקו את צורות הקרשים, והמדפנים ושאר הכלים וגם הכניסו בהם בשעת ההעתקה כמה וכמה תיקונים על דעת עצמם. ניסו שיטות השקאה בתלמים ובחריצים ובהצפה והמטרה, וקבעו איזו שיטה נאה לגידול זה ואיזו לגידול אחר ועד⁻מהרה שטחי עמק יזרעאל המזרחי ובקעת הירדן כוסו ירק שדות תלתן בימות הגשמים ושדות תירס ואספסת בימות הקיץ. נפתחו שדות⁻הדרכה להדגמה ולנסיונות למאות, שעסקו בכל בעיות החקלאות המגוונת. ובכל האזורים בחנו זנים חדשים לעגבניות, זמן זריעתם, זמירתם והדלייתם, תקופות ביכוריהם, התנגדותם למחלות. ולכל שאר הירקות עשו כן – לכרובית, לגזר, לחציל, ולתות⁻השדה וכיוצאי באלו. עמדו על צרכי הזיבול לפי סוגי הקרקעות והקצו מנת מים לכל סוג של צמח ולכל סוג של קרקע. הביאו תפוחי⁻אדמה מקפריסין ומאיי בריטאניה, נכשלו במבכירים והצליחו בזנים האפילים וסיגלו אותם לאקלים הארץ לעונות הסתיו, החורף והאביב.

ברפת הפרות קבעו מנות מזון לפי משקל הבהמה ותגובתה בחלב. ואת שדות החציר הירוק התאימו לצרכי הרפת. הקימו מגדלי⁻החמצה באזורי הבעל, בשביל שהפרות ייהנו ממזון עסיסי גם בתקופות הרזון. פתחו ספרי⁻עדר ברפתים והקפידו בבירור הדורות לפי תנובת החלב הכללית ומתכונת השומן בו. סייעו עם מומחי האוניברסיטה בירושלים ליצור נסיובות למחלות העגלים והעגלות, והקימו נוסח של טיפול בבעלי⁻חיים על כל פרטי פרטיו. גידלו ידים מאומנות בחליבה למאות, רשמו רשימות מדוייקות לכל פרה ולכל פר שהצטיינו בסגולותיהם, ושמרו על שלשלת היוחסין שלהם. היתה כאן עבודת נמלים ממושכה שמוסדות⁻מדע יחד עם עמל האיכרים עשו אותה יום⁻יום ושנה⁻שנה, עד שנוצר אותו נוהג⁻של⁻חקלאות קבוע ועומד וגמיש בסיגולו לכל שינוי וחליפות. ומה שאירע ברפתים אירע בלול העופות, שוב הכניסו גזעי לגהורן ואיקלמו אותם, רשמו את המצויינות שבמטילות, קבעו את מקום עמידתו של הלול, אם במזרח ואם בדרום, הכניסו כלי אכילה ושתיה, איבוסים וכדים וטבעות לסימון. ודברים אלה לא היו מצות⁻ אנשים⁻מלומדה, כאמור, לא היתה כאן אדמיניסטראציה, פקידות שפקדה. הרצאות לאלפים השמיעו המדריכים בערבים במשקים. נפתחו קורסים קצרים בכל ענף וענף בפני עצמו, ואלפי איכרים באו והשתלמו בהם. נדפסו חוברות ועלונים שפשטו בכפרים. עבודת הסבר זו משכה את האיכרים אל תוך תוכן של הבעיות וגרגר אחד של דעת נתחבר אל השני, עד שחזקו היסודות של המשק האינטנסיבי היהודי בארץ. הפעם פרעה החקלאות היהודית ביד נדיבה פרעונה למשק הטמפלרי הגרמני. שרונה העבירה את כל אדמותיה להשקאה וגידלה חציריה וירקותיה לפי השיטות והדרכים שקבע המשק היהודי; השתמשה בזנים שהוא איקלם אותם בארץ ובכלים שהתקין ובכל המשטר החקלאי שהנהיג.

ועבודה זו נעשתה בתקופה קשה מאוד לחקלאות בעולם כולו ואף בארץ. בעשרים השנים הללו, שהחקלאי היהודי היה טורח על אינטנסיביות משקו, מעטות היו שנות המנוחה והרווחה. ברוב השנים היה מכה את עובד⁻האדמה משבר חקלאי, שלא היה עוד כמותו ושהקיף את כל ארצות העולם. השוק בארץ נתמלא בפירות חוץ ובשער נמוך, הואיל והממשלות שבארצות נכר תמכו בתוצרתן החקלאית – תפוחי⁻אדמה מהולאנד, חמאה מאוסטראליה ומלאטביה, תפוחי⁻עץ מקאנדה ומקאליפורניה ומאיטאליה וכיוצא באלו. ובשנים אלה, תוך כדי בנינו של המשק האינטנסיבי, נסתבכו הענינים בארץ גם מבפנים ויחסי⁻השכנות שבין היהודים והערבים לקו מאד: מכל⁻מקום לא נחת כלכלית, ולא שלווה מדינית היו בני⁻לווייתו של המשק האינטנסיבי בימי תקומתו.

 

משק⁻השלחין השלם    🔗

כאמור, החקלאות בבקעת הירדן ובעמק יזרעאל המזרחי היתה מכוונת בתחילתה למשק⁻בעל. ומתוך הנחה זו קבעו גם את יחידת הקרקע לכל בית⁻אב 120 דונם או 150 דונאם ואף למעלה מזה, הכל לפי סוגי⁻האדמה וטיבה, אלא שתוך כדי בנינה נתקלה חקלאות זו, כפי שראינו, במעצורים קשים שלא יכלה לגבור עליהם עד שמצאה את ההשקאה שתוציאה למרחב. ולפיכך עקבותיהם של עירוב שיטות אלה, אחת שבתכנית ואחת שבחיים, ניכרים במקומות אלה עד היום הזה. לפנינו במחוזות אלו משק שמקצתו שלחין ומקצתו בעל. ואפילו בבקעת הירדן השחונה, שהמים זולים שם ומצויים בשפע רב, עוד אנו נתקלים כיום, בשדות חיטים ובקיה לחציר זרועים כתבואות חורף לפי המנהג הישן. אבל במידה שהמים מצויים יותר שטחי השלחין פושטים יותר ונעשים עיקר, ולא זו בלבד שהם פושטים בעמק המזרחי שרביעתו מצומצמת, אלא אף בחלקו המערבי הגשום. בכל מקום שהמים מצויים, הרי חצר⁻האיכר עם בעלי⁻החיים שבה, הגינות ושדות⁻השלחין אשר בקרבתה (ירקות, תפוחי⁻אדמה, שדות חציר, עצי⁻פרי, כרמים בהשקאה) עליהם משענו ועליהם דאגתו; בהם ענינו ובתוכם הוא משקיע רוב עמלו ומהם מחייתו ופרנסתו, שדות⁻הבעל שנשארו עוד לפי שעה ברשותו, אינם עכשיו אלא ענף מצומצם; לפי ימי העבודה שבכוח האיכר להקצות לענף זה, לפי חלקו בהכנסותיו של האיכר. וכיון שהחלק האינטינסיבי שבמשק בולע את רוב שעות העבודה, הכרח היה במקומות, ששדות⁻בעל ושדות⁻שלחין מעורבים בהם, לעשות את הפלחה במכונות, חרישה בטראקטורים ובמחרשות מרובות⁻מגרופיות וקצירה ודישה בקומביינים; כי אין לאיכר יכולת להשקיע בדונאם פלחה אחד הרבה ימי⁻עבודה לדונאם ולשנה אחת. כי במידה שהמשק נעשה אינטנסיבי ומגוון יותר באותה מידה נוטל הוא את כל ימי העבודה וממילא הפלחה החרבה ענין היא למיכון ולאכסנטסיביות; ולא בקבוצות בלבד כן המנהג אלא אף במושבים נוהגים כך.

דוגמה נאה לגלגוליהם של סוגי חקלאות נותנת לנו באר⁻טוביה (קאשטינה) שבדרומה של הארץ. לפני חמשים שנה נוסדה על⁻ידי חובבי⁻ציון ככפר איכרים ממש ולמופת, עם כל הרומאנטיקה שבימים ההם; שדות⁻בר ושירת⁻חורש ושלוות עובדי⁻אדמה. אבל אז לא נבראו עוד הכלים והידיעה לעשות את המאוּוה למציאות. בעל כורחה סיגלה לעצמה את החקלאות הפלחית, הואיל ודפוס אחר לא היה לעיניה, ושקעה בדלות. עם מאורעות⁻הדמים בשנת 1929 נחרבה באר⁻טוביה על⁻ידי פורעים, וכמה שנים לאחר חורבנה נבנתה מחדש. אז היו כבר הרעיונות על משק שלחין מנסרים באויר, ולפי שיטות קדיחה משוכללות יותר ירד המקדח באדמתה למעמקים וגילה מים בשפע, ובמשאבות צנטרוופוגאליות שהתקינו לצרכי השאיבה אף לא גבה מחירם. אולם עוד משק⁻השלחין לא היה מקובל על המוסדות המיישבים ועוד לא ידעו אל⁻נכון את כל פרטי השימוש במים. לפיכך קבעו לשם זהירות יחידת קרקע מעורבת – מיעוטה שלחין ורובה בעל. עכשיו, אחרי שמונה⁻עשרה שנות קיום קם כפר בטוח בפרנסתו ובריא ביסודות כלכלתו. אבל מקורות בטחונו והכנסותיו אינם באותן עשרות הדונאמים בעל שהקצו לו בשעתו. ושאין השעה מספיקה לאיכר מבאר⁻טוביה לעסוק בהם כראוי; בטחונו ופרנסתו בדונאמים המושקים המעטים אשר על⁻יד ביתו.

באותו זמן גופו, כשעסקו בבנינה של באר⁻טוביה המחודשת, פתחה הסוכנות בשרון (עמק⁻חפר) בהתישבות רחבה, שדמתה במרחביה להתישבות בעמק⁻יזרעאל. קרקעות השרון אדמות⁻חול הן ברובן, קלות מאוד ורזות מאוד; אלה היו אדמות התורמוס והאבטיחים המפורסמות, החטים לא עלו יפה בהן ואפילו השעורים לא הביאו הרבה. במקום זה ובתנאי קרקע אלה, אף⁻על⁻פי שהחבל מבורך בגשמים, אי⁻אפשר היה להשתמש בנוסחה הבן⁻שמנית. אנוסים היו לבקש מים במעמקיהן של קרקעות זיבורית אלה ולהשקותן. כי דרך אחרת של יישוב לא היתה. ומכיון שהמים מצויים כאן וכאמור, עבודות הקדיחה ושאיבה נשתכללו בארץ לא נתקלו בקשיים מרובים במציאת המים. ומדרך זו נולד משק⁻שלחין שלם, המגדל במים על פני כל הקרקע שברשותו ואין בו גידולי⁻בעל ולא כלום.

אלא שביהודה עמדו אז בבולמוס ההדרים. עלו פתאום הכנסות הפרדסים לגובה גדול. ומשנתפרסמו בגולה עסקי ההדרים ומתוך גוזמי⁻גוזמאות, ובעיקר בפולין ובגרמניה שהאנטישמיות ההיטלראית כבר הטילה מורא בלבבות היהודים, מיד נמשך הון פרטי רב, הנמלט מארצות הגולה לעסקי הפרדסנות, נולד כעין טיפוס חקלאי חדש, שהארץ עוד לא ידעה כמותו: פרדסן יושב תל⁻אביב, חי חיי פזרנות בעיר, ולכמה שעת ביום הוא יוצא מן העיר במכוניתו לפרדסו שבמרחק כמה מילין ממקום⁻מושבו. התפשטות זו של הפרדסנות היתה ללא השגחה, ללא זהירות ובהולה מאוד, בעלי⁻ההון שבאו מן החוץ. או ששלחו את כספם לארץ, היו נתונים בידי משגיחים וחברות אשר לא תמיד היתה הצלחת בעליהם לנגד עיניהם. לא בדקו בטיב הקרקעות שנטעו, בכל מקום ובכמה שנים הוכפל שטח הפרדסנות היהודית והשתווה בגודלו לשטחם של הערבים. אמנם בהלה זו במטע ההדרים, אף בימי גדולתה ואף בימי מבוכתה, הביאה עמה התקדמות גדולה בפרדסנות. כשההכנסות היו גבוהות כל⁻כך והון רב מן החוץ היה מרחיב ומרחיב את שטחי ההדרים, ממילא נתרכז הענין בענף חקלאי שופע⁻ברכה זה. נבדקו מחדש שיטות העבודה וההשקאה הנהוגות. הרי שאלת הכדאוּת לא עמדה לפני פרדסנים בזבזנים אלה. האשכולית פשטה הרבה, הואיל ואין היא מקפדת כל⁻כך בכובד הקרקע ובתנאי האקלים, דוגמת תפוח⁻הזהב השאמוטי, הבררן והאיסטניס. אף האשכולית חזקה מתפוח⁻הזהב ומקדימה לשלוח פירותיה לשוק ממנו. פרי זה אפילו לבקעת הירדן ולעמק יזרעאל הגיע והצטיין שם ביבוליו ובביכוריו ובטיב טעמו. ומשהתחילו לחוש במבוכה הקרבה; כיון שתפוח⁻הזהב הארצישראלי, שמיליונות תיבות של פירותיו יצאו פתאום ובבת⁻אחת לשוקי העולם, והוא דוחק את רגלי עצמו, הרי התחילו אף לגון את פירות הפרדס במיני הדרים אחרים, שעונת בשילתם מאחרת ושהשוק בארץ פתוח לפניהם (קלימאנטינות), התחילו לשמור יותר, מאחר שהשוק אינו קולט את כל היבול, על טיב הפרי וחוסנו. והממשלה חוקקה אפילו חוקים ומינתה מנגנון של בודקים שישגיחו בטיב הפרי היוצא לשוקי אירופה; שוק אירופה זה עם חומות הדיביזם שלו ורעיונות האבטארקיה שלו שבימים ההם. אף⁻על⁻פי⁻כן המשבר היה ממשמש ובא. הזעיקו מומחים מקאליפורניה לטכס עצה. ניתנו כספים לתחנת⁻ההנסיונות שברחובות, מאוצר הממשלה ומכיסי הפרדסנים, לשם חקירתן של המחלות המרקיבות את הפרי בדרכו מחוף הארץ אל חופי אנגליה. וכל עבודות⁻ההצלה האלה, שנעשו מפני מוראו של המשבר, הביאו עמן טיוב והשבחה בענף הפרדסנות. כנראה, לגבי חקלאות בבנינה אין רע מוחלט; אף מתוך כשלונותיה היא לומדת, אוספת כוחות חדשים ומוצאת תיקונה.

באותו בולמוס של מטעי⁻ההדרים שאחז את הישוב, עם הכנסותיהם המוגזמות, באו המומחים בשעה זו וקבעו את התכניות החקלאיות למתישבים החדשים בעמק חפר. וכיון שמרכזו של המשק היו שבעת הדונאמים של הדרים, העתידים לתת פרנסה בריווח לאיכר, הרי צמצמו את יחידת הקרקע לבית⁻אב למעלה מן המותר והעמידוה על חמישה⁻עשר דונאם. וכדינה של כל טעות, עד⁻מהרה נזדקרה לעין תקלתה. עד שזכו איכרי השרון לראות את פרי ביכוריהם בפרדסים, כבר היו ימי הגיאות ענין של עבר וכבר התחילו ימי שפל קשים בענף ההדרים בארץ. והפרדס לא זו בלבד שלא היה מפרנס בעליו, אלא שהיה מעמסה כבדה על המשק בראשית קיומו. בעל⁻כורחם חזרו המתישבים אל שבעת או שמונת הדונאמים אדמת⁻שלחין והתחילו להקים בהם טיפוס של משק⁻מעורב, ירקות, חצירים ודגנים וענבי⁻מאכל, מקובל ורגיל עם רפתו ולולו במרכז. אלא ששבעה⁻שמונה דונאמים הללו שברשותם לא הספיקו לתכלית זו, והמשק לא נשא את עצמו והמתישבים ראו את עצמם מקופחים ומותעים, ותבעו תוספת קרקע, והענינים היו יגעים מאוד.

כשלון זה בעמק⁻חפר הוא שהביא את מוסדות המחקר וההתישבות לידי בדיקה כללית ולידי ניתוח מורט של כל הרכבו וצרכיו של משק השלחין האינטנסיבי. בדקו סעיפי הכנסותיו, סדרי המחזור שלו, דרכי גיוונו, ימי⁻העבודה שהוא דורש וחלוקתם בכל ימות⁻השנה. ולפי העונות ולפי הענפים. ניתוח משקי זה גילה את טיבו של משק⁻השלחין, והאפשרויות הגנוזות בו וגבולותיו. נתגלתה הכדאוּת של כל ענף וענף שבו ומידתו; נבדקו הגורמים המעכבים והמקצצים בכדאוּת זו – מרחק השדות מבית⁻האיכר, מחירי המים להשקאה לכל סוג של גידול, פריון העבודה של האיכר ובני⁻ביתו, ההוצאות במזומנים וכיוצא באלו. ניתוח מפורט ומייגע שעסקו בו (יוסף קליבנר) שנים רבות, עד שנצטרפה דמותו השלימה של משק⁻שלחין מאוזן ומעויין מתוכו ושמידתו 35–25 דונאמים.

וכשבאו כעבור כמה שנים ליישב בדרום הארץ (כפר⁻וארבורג), שימש טיפוס זה מצע לבנינם של הכפרים החדשים, שכל אדמתם שלחין, ויחידת⁻הקרקע נצטמצמה בהם עד כדי עשרים וחמישה או שלושים דונאם. כפרים אלה הוכיחו, לאחר קיום של כמה שנים, שיסודות משקם איתנים והרכבו נאה ונכון, ושההתישבות הזאת היא שעתידה להיות דפוס ודוגמה לכל החקלאות האינטנסיבית בארץ ולכל יושביה.

־־־־־־־־־־־־־

אלה היו חבלי⁻הלידה של החקלאות היהודית, עליותיה וירידותיה, כשלונותיה והישיגיה, עד שהגיעה אל צורתה השלימה.