¹

כלום העבודה מאֵרה בה, בחינת גזירה וקללה של אדם לעמל יולד, ובעל⁻כורחה ומטבעה עינוי היא, הואיל ורעתה בה עצמה, והחיים כך סדריהם שאין להימלט מפניה? ולפיכך אין לצפות, שפעם תהא שופעת הנאה, אפילו לכשתצומצם מאוד; וממילא תקותם האחת של העובדים אינה אלא להמעיטה עד כמה שהיד מגעת, ובדרך זו להרבות שעות⁻הבטלה (שעות הפנאי) שנסתלקה מהן רעה זו? או שמא עצם העשייה נאה לבן⁻אדם וברכה לו ואפילו חביבה עליו, אלא שבמשטר של מרכולת, שהעבודה בו ענין של מקח⁻ממכר, נתגללו הטובות שבעשייה זו בטורח ובשעבוד ובמשא כבד; ומידות אלו, ולא העבודה גופה, הן שנוטלות ממנה את הנעים והמלבב הגנוזים בה? אין כוונת הדברים הבאים להשיב לשאלות אלו מתוך הבחנה בדרכים המתקנים קלקלתם של סדרי החברה, הכוונה אינה אלא עמידה על רחשי⁻הלב בטבע האנושי שהם בני⁻לוייה לעשיתו: מהנים הם או מענים?

חוקר טבע בעל השקפת⁻עולם מיכאנית, שבעיניו גוף חי אינו אלא מכונה מתוקנת, ילך בודאי אל הפיסיקאי ויבקש מפיו מענה לשאלה זו. והלה ישיב כדברים האלה: עשייה, כוונתך עבודה, היא כוח הגובר על מעצורים, על התנגדות; הרי לפניך ברחוב מכונת⁻חצץ בפעולתה; הכוח הכמוס בשמן⁻נפט גובר על התנגדותם של חלקי האבנים הדבקים יחד ומפוררם. אלא בתחומיהם של רחשי⁻לב, הרושם הישר, בין שהוא נכון מצדו המדעי ובין שאינו נכון, הוא המכריע. איוב כתב ספרו ותיאר בלהט אמריו את ההוד הנורא של טבע הישימון ולא ידע הרבה על מסילתם של “כוכבי בוקר הרנים יחד”. ולאמנות יוון לא עמדה חכמת האיצטגנינות התמימה לשטן על דרכה. ינסה נא אחד להשליך מחלון ביתו לרוח⁻היום נוצה ואבן ויסתכל בנפילתן מטה. את האבן יראה והיא פעילה, מרוכזת ומאומצת ונחפזת בקו ישר אל הקרקע – מטרתה. אך הנוצה תהסס בדרכה, תיסוב ללא⁻החלטה, תועה ומחוסרת מחוז⁻חפץ ונוטה לכל עֵבר, כאילו אינה יודעת לאן עליה לפנות. אם נשאל את המדע על עצמוּת זו שבנוהג הדברים יאמר לנו – ההפרש בין הנוצה והאבן הנופלת הוא במידת יכולתן לגבור על העיכוב שהאויר שם לפניהן. טול מכאן עיכוב זה לא יהא בין נפילה זו וזו ולא כלום. פעילות שתיהן תהא שווה ואל מטרתן יבואו בשעה אחת. עשייתן תהא שווה, משום שתהא מחוסרת מאמצים. גאליליי ניסה זאת בצינור שהוציא את אוירו מתוכו, והדבר היה כן.

אבל גוף חי הריהו למעלה ממכונה מתוקנת די צורכה. כוחות דוחפים אותו לקראת שלשלת ארוכה של מעשים ערוכים ומשולבים יחד ויודעים את מטרתם. אך צא וראה: אף כאן, אם רצוני להתחקות אחרי עוצמתם של הכוחות האלו, אין אַמת⁻מידה אחרת, מאשר לעמוד על גודל היכולת שבהם לגבור על קושי. החוקר וארדן² אמר לבדוק את תקיפותם של מניעי⁻נפש, מוטיבים שונים. מה עשה? בנה שני כלובים, שם ריווח בין שניהם וכיסה את השטח שבין כלוב לכלוב ברשת של חוטי⁻ברזל והעביר בהם זרם חשמל. בכלוב אחד נתן עכבר לבן שהקדים והרעיבוֹ יומיים; ובשני נתן מעט אוכל שאין בו כדי להשביע, אבל יש בו כדי לעורר את התיאבון. לפני בעל⁻החיים אחוז⁻בולמוס האכילה פתוחה היתה רק דרך אחת אל מבוקשו – דרך המכאובים על פני הרשת המחושמלת. והנה הנסיון מראה, שהעכבר הרעב גובר על המכשול ששמו לפניו, כלומר, הוא מקבל על עצמו את היסורים ויוצא לבקש אוכלו. אם חוזרים על הנסיון במשך עשרים רגע, יעשה העכבר 18 פעם את דרכו זו. באותו האופן ניסו את מסירות האם לפרי בטנה (בכלוב אחד נתנו את האם ובכלוב השני את ולדותיה, ונתיב הרשת המחושמלת מפריד ביניהם) ובעל⁻החיים עשה 22 פעמים את דרכו במשך עשרים רגע; כך ניסו גם את המניע המיני (בכלוב אחד שמו את הזכר ובשני את הנקבה) והיו רק 13 מעברים בין כלוב לכלוב במשך עשרים רגע. על יסוד הנתונים האלה מיינו את מידת עוצמתם של המניעים האלה אצל העכבר הלבן: ראשון במדרגה אהבת⁻האם, שני – רעב, שלישי – יצר מיני. מיון זה נשען על היכולת לגבור על קושי. יצר אחד מוליד כוח הבלגה גדול או קטן מן האחר. מידת⁻המאמץ⁻הכובש היא המודדת את העשייה החיונית, שאינה דומה כל⁻עיקר אל המיכאנית. הרי אין להשוות סער רגשות של אם לוולדותיה לאבן נופלת אל הקרקע.

המעצור בנסיונו של וארדן הריהו, כלפי המנסה, דקירות אלו ופירכוסי⁻השבץ הננעצים בבשר החי בלכתו על פני הרשת המחושמלת. לגבי העכבר, מסופקני, אם כאן הקושי. הוא מתרכז כולו, יש לשער, במעט המזונות שבקצה הדרך המושכו אליו. ברם, כלום אין לנו רשות להניח, כי כל חי⁻העושה חייב לעבור דרך מכאובים זו עד שהוא מגיע אל מחוז⁻חפצו? – נתאר לנו את האדם – אך נזכור יפה שתיאור זה משל הוא ואין בו כלום מעובדה אנתרופולוגית – ברגע שנתעורר בפעם הראשונה לקראת עשייה מכוונת אל תכליתה. את המעשים עצמם עשה כבר במשך הרבה דורות פעמים אין מספר. אלא שמעולם לא תהה עליהם, לא התבונן בעשייתו ולא חש בה. עכשיו נולדה בו סגולה של תהייה על עצמו ועל מעשיו; מעומעמת וקלושה ומעורפלת, אף⁻על⁻פי⁻כן דבר⁻מה דומה לתהייה פירכס בו. והריהו יושב בצל אילן הנושא פירותיו הבשלים. רעב מציק לו. עליו לשלוח ידו לקטוף אגוז⁻קוקוס ולמלאות בטנו הריקה. לפנינו עשייה מכוּונת אל תכליתה. ודאי מכילה היא גם כיבוש מעצור. אילמלא כך לאו שמה עשייה. אבל מעצור זה היכן הוא? היכן כאן נתיב הרשת המחושמלת שעל אדם קדמון זה לעבור על פניה? שמא תאמר מצוקת הרעב! אבל הוא אינו יודע מאומה על התכווצותם של שרירי הקיבה, הוא אינו יודע מאומה על מניעים פנימיים הדוחפים למעשים. בעל⁻כרחו שמימש את המעצור בדבר שראהו בעיניו, שקלט רושמו ושממנו קפץ המעורר וקרא למעשים. הקושי היה באגוז⁻הקוקוס שתבע, שמשך, שהכאיב, שהניע את היד להישלח אליו. בו נתלתה גם אי⁻המנוחה, ההשתוקקות והרגשת הלחץ הפנימי שהרעב הולידן. מעט דמיון וקורטוב זה של כוח⁻מקשר וממזג פנים⁻וחוץ התרכזו כולם בפרי שהתנדנד בין הענפים. אף הריר שמילא פיו, מן הדבר הזה בא. נפשו של האדם הקדמון, המחוסרת חישוב של “דבר מתוך דבר” רק דרך אחת היתה פתוחה לפניו – ללכת אחרי מראה⁻עיניו. הוא לא ידע רעב מהו. אגוז ראה וחש כאב של תשוקה. ורק מקום אחד היה פנוי ליתן בו את הכאב שהרגיש, את הקושי – באגוז.

אבל פרי זה הוא גם המטרה. אליו היתה היד שלוחה. כשהאגוז היה נתון בין השיניים הוליד תענוג, הנאה, השביע, נסך רגש של התגברות על מעצור. עכשיו לא היה עוד עיכוב, אלא מקור של סיפוק. הוה אומר, הקושי והמטרה ירדו עליו כרוכים יחד, נתונים בדבר אחד, ואין להבדיל ביניהם. המעצור מקופל במטרה גופה, המקוּוה הוא הקושי. ואף הסיפוק לא מן השובע בא. כשם שלא היתה כל יכולת לדעת את הרעב, כן אין יכולת לדעת את השובע. הסיפוק היה באגוז הנתון בין השיניים. החכם וארדן בנסיונותיו רואה את הקושי אשר על העכבר לגבור עליו ברשת המחושמלת. אולם העכבר הרעב ודאי אינו “חושב” כן. הוא מרוכז כולו, לא בהפרדה של גורמים, אלא בריח המגיע אליו מנתח החלב בכלוב שמנגדו. בשבילו הקושי הוא בנתח הזה. הואיל והעשייה אינה כיבוש מעצורים לשם השגת המטרה, אלא פעילות היא שמטרתה כיבוש מעצור והבלגה עליו, הואיל ואין הפרש בין התכלית ובין הדרך המוליכה אליה.

תנודה זו בין האדם ובין הדבר שבה וחוזרת פעמים רבות עד אין מספר. חזר הרעב וחזרו עמו זעזועי דמיון ראשונים; התעמקו, שקעו, בלטו, נאחזו במחבואי⁻סתר, נתחברו יחד, נתנו יד זה לזה והיו לשוכני⁻נפש. וביום בהיר אחד קטפה היד השלוחה לא אחד, לפי הצורך, אלא שני אגוזים. אחד נאכל והשביע, השני נשאר במקומו מונח. עכשו במצב של שובע לא היתה כל השתוקקות אליו. ואף⁻על⁻פי⁻כן הוא היה כאן ואי⁻אפשר היה שלא להתבונן אליו. הוא לא היה על האילן, למעלה ממנו, כעיכוב שיש לגבור עליו, אלא על הקרקע, מלמטה, כבוש ומובלג. וקשורה היתה העין אליו אם גם לא היה חפץ בו. היד אפילו מישמשה אותו. כי היה בו איזו גירוי. הוא הוליד איזו עניינות. היתה איזו הנאה להסתכל באגוז זה בשעה שהוא מלמטה. נטפל אליו גוון רחוק, הד מעומעם מכל מה שנתן בו האדם בהיותו עוד שם בצמרת האילן, שקועה היתה בו העשייה שהורידתו הנה. היה בו איזו עבר, זכר למאמצים שגברו עליו, בשעה שהיה עוד מעצור ועיכוב.

ביום שקטף האדם שני אגוזים, אחד אכל ואחד שייר, היה האגוז השני לבעייה ומאורע שהכריעו את דרך עתידותיו. הוא לא יכול להשתמט מפני מישקע חדש זה הצפון בו. פירוש וביאור תבע לכל הוויתו. היה לחידה גדולה שהדריכה מנוחתו. מה שלנגד עיניו הוא אגוז ממש בעל קליפה ותוך, מראה וצורה ושלל צבעים, אלא שאליהם נצטרף דבר⁻מה מטושטש ודמיוני, רחוק כצל זה של אילן שמתחתיו הוא חוסה. הפרי השני שלא נאכל נשא עמו את עקבותיה הנעלמים והנסתרים של העשייה שחדרה אל תוכו. וההנאה שעצם ממשי זה היה שופע, מהתוכן שהוא נתמלא על⁻ידי העשייה באה. באותה שעה למד האדם ערך חדש בחייו. הוא למד את ערך העבודה. כלומר עשייה לא לפי הצורך וההכרח, אלא לשם העשייה, שהיא ההנאה המלווה את התהליך הנפשי של התגברות על עיכובים. כי בשבילו לא היה כל הבדל בין דרך ובין מטרה.

אם לא נראה את העבודה שהיא ממזגת בה עשייה, שהבלגה על מעצורים לכשעצמה מקור של סיפוק היא, תהא פרשת האדם על פני תבל סתומה מאוד. כבר הפכו וחזרו והפכו בשאלה זו – מהו הכוח המניע את הפחח, למשל, לעשות מאה משפכים, בשעה שאינו זקוק אלא למשפך אחד? או מהו הכוח המניע את האיכר לחרוש שדותיו בימות הגשמים, בשעה שמטמורותיו עודן מלאות בר מגורן אשתקד? ודוק. לא “לשם מה” הוא עושה כך, לא לדבר שהוא מתכוון אליו בעשייתו אנו דנים. הכוונה ברורה היא. חשבון ביתו ומשפחתו עשה והוא יודע אם לא יכין בערב שבת לא יאכל בשבת. אבל אצל כוחות הדחף של העבודה אין חשבון קר זה בלבד, הוא לא היה מספיק להביאה אל העולם במידה זו, שנתפשטה בו. את העבודה מלווים כוחות נפשיים מעדנים ומהנים. “מחוץ לתועלתן של התוצאות שהשיגו, אומר ווּדווֹרת (Woodworth) שהרי כל הישג גדול מקור הוא לסיפוק בשביל זה שעשה אותו, כי הוא פותח דרך למישחקו של יצר⁻השליטה”. למטה נראה כמה מופרז ומופרך הוא לראות ברגש של סיפוק זה את מישחקו של יצר⁻השליטה. אבל העובדה עצמה במקומה עומדת. כי יש הנאה לשמה, אוֹטוֹטאלית, בעבודה אין היום איש שיטיל ספק בכך. אדם הגודע אילן רם ונישא, אם הוא יודע מלאכתו ואם אין זו מיגעתו למעלה משיעור כוחותיו, הריהו מניף קרדומו מתוך חדוה פנימית.

אין לנו, איפוא, הסבר אחר למציאותו של הסיפוק בעבודה אלא ביאור זה שאני מנסה לתיתו במקום זה. בשביל החשבון והדעת, המעצור והמטרה שני מומנטים נפרדים הם; המטרה היא הצורך שאי⁻אפשר בלעדיו, המעצור היא הדרך המוליכה אל הצורך הזה. האיכר העושה את חשבון ביתו ומשפחתו, היה עמל כל השנה לשם אותם הדינרים שנשתלשלו לכיסו כשהוציא פרי עמלו לשוק. הדרך הארוכה והקשה אינה בעיניו אלא אותה רשת מחושמלת הפרושה לפני העכבר הלבן – רע שאין להימלט מפניו. אבל איכר זה עצמו, כשהוא מחוץ לחשבון ודעת, כשהוא עם נפשו, והוא פוסע ביום אביב בהיר אחרי מחרשתו, רענן ומלא⁻כוחות, והוא מצניע בין רגבי עפר המהבילים והזוהרים את העשבים השוטים ששיבשו שדהו, ולבו הומה גיל פנימי שאינו יודע שחרו, ופיו מפזם פזמון כפרי – לאיכר זה שנפשו נשתקעה בעבודתו, אין החרישה עמל וטורח ורע שאין להימלט מפניו, אלא מקור סיפוק והכרת⁻כבוד לעצמו ולפועל⁻כפיו. כאן המטרה והקושי נתמזגו יחד. במעצור גופו שוכנת התכלית. אין ה“לשם⁻מה” הרחוק, שיהפוך את העמל בעוד שנה לדינרי זהב. יש כאן תהליך של התגברות, הכיבוש הזה כמות שהוא ולשם עצמו.

באוירו של עולמנו משוטטים אמרים רבים, שמשמעותם כאילו קרובה לפירוש המלה כיבוש והתגברות על מעצורים, שאני מנסה להגדיר בה את התהליך הנפשי של העבודה, ובכוחם להטעות. אדלר המפורסם, לאחר שעזב תורת פרויד רבו, יצא לבקש אחרי דבר⁻מה שיבוא במקום היצר⁻המיני והמרץ⁻הפועל היוצא⁻ממנו. הוא מצא את חפץ השלטון, התאווה להיות ראשון ושהיד תהא לעולם על העליונה, השאיפה להיות נישא על כל שפתים, להפליא, להרהיב עין, להגיע לידי הצטיינות, רוממות וראשות בחברה. מאויים אלה מידרבנים ומתרכזים ומתחזקים, אם הם נתקלים במעצור ובפגימה שמולידים רגש של נחיתות גופנית או רוחנית. מכשול זה מהווה מקור שופע מאמצים פנימיים ומבקש טובת⁻הנאה ותגמול ממקום אחר, תמורה להפסד ולפגם שלקה בהם היחיד במקום אחד. והנה, אם דרך הביקושים עולה יפה, האדם מטפס ועולה בסולם החברה, כוחות הנפש גוברים והולכים, והיחיד מגיע אפילו למדרגת משורר גדול, ממציא מפורסם, מצביא, מנהיג⁻מדינה. אם המאמצים להיבנות במקום אחר אינם מצליחים ואובדים בחוסר⁻אונים הרי נמלטת הנפש אל אפלתן של מחלות⁻רוח והזיות, שאביהן הוא רגש הנחיתות שלא בא על שכרו.

לא היה לנו ענין לעסוק בסוגייה זו אילמלא נתערבו דעותיה בעקיפין בהלכות העבודה והנאותיה. כוונתי, הדברים שאנו שומעים על המניעים (מוטיבים) אצל בעלי הפסיכולוגיה⁻של⁻תכלית. רגילים היו לראות את הכוח הדוחף אל העשייה בשכר התענוג או הפסד הכאב שבסופה. כל עשייה, שנו, אם שהיא מוליכה אל תענוג או שהיא מונעת את הכאב, ומכאן, מהתוצאות, אמרו, זורם המרץ המפעיל את האדם ומביאו לידי מעשים. – בימינו אין גורסים כך. הפעילות אינה תלויה בהרגשה המהנה והמכאיבה העתידה לבוא, אלא סגולה היא שמלכתחילה. האדם דורש אחרי תכלית ועוסק בדרישתו, מפני שכך הוא בעצם ברייתו. “האדם בנוי באופן כזה, אומרים, שהוא נלחם, דוגמת שאר בעלי⁻חיים בני⁻סוג אחרים, להשיג מטרות טבעיות רבות ומסוימות – מזונות, מחסה, חברותה, בן⁻זוג, דעת וכיוצא באלו”. נטיות אלו הוא מביא עמו מלידה ומבטן ואינן צריכות לימוד. בירושה הן עוברות מדור לדור והן נחלתם של כל בני⁻הסוג. כל דרכי העשייה האנושית אמנם מכוונות אל התכליות האלו או אל האמצעים המסייעים להביאנו אליהן. ועד כמה שהפעולות נראות לנו רחוקות ובלתי⁻תלויות, הרי קו אחד מחבר אותן אל התכליות הטבעיות האלו. כי האמצעים לובשים צורה של תכלית. כן, למשל, הממון, שהיה תחילה אמצעי לתכלית טבעית, הפך לכעין מטרה בפני עצמה.

מניע, או מוטיב, הוא מרץ⁻עשייה השופע מבפנים, בלי שיהא גירוי מן החוץ הדוחפו לכך. הפעילות של אכילה, למשל, הגירוי המעורר הישר והחיצוני שלה יהא המזון. אולם הכוח המביא עדרי צבאים רעבים בתקופות חורף להתגבר על פחדם הטבעי ולגשת עד פתח ביתם של האיכרים ולבקש אוכל, כל הפעילות הזאת, שהיא מורכבת מאוד, לא מתוך המעורר החיצוני יצאה אלא מתוך דחף פנימי. הוא שהדריך אותם צבאים חרדים להוציא לפועל מערכת שלימה של מעשים הקשורים והמאוחדים לשם תכלית אחת. והנה ברשימת המניעים, שאינם פרי לימוד ונסיון והמפעילים את היחיד אפילו בניגוד להרגשת כאב (אהבת אם לפרי⁻בטנה, היצר המיני וכולי), מונים גם את מניע⁻השליטה או החפץ⁻להכריז⁻ על⁻עצמך (Mastery Motive, Self – assertion) מה שמסמן מניע זה הוא, שלא נתייחד לו סוג של פעילות. לרעב יש המשיכה למזונות; למין – זה שאינו מינו; לאהבת אם – ולדותיה. המניע של השליטה דרכו ללבוש לבושים רבים ושונים. “בצורתו התוקפנית הוא בא במאמציו לפקד, להנהיג, לשלוט על המצב, למשול על העצמים; ובצורת הגנה הוא מופיע בהתנגדותו לשליטה ובאי⁻חפצו במפלה”.

שמהלך מחשבות זה קרוב למשנתו של אדלר ומושפע על ידיה, ברור וגלוי. אך כל זמן, שהמניע שוהה בגבולות החברתי אינו ענין לנושא שלפנינו. שמטבעו של האדם למאוס בקבלת פקודות ולנטות יותר להיות נותן פקודות (אמנם אצל בעלי המניעים יש גם אחד והוא הכנעה והתרפסות); שהאדם הוא יצור מתחרה, שהוא מפגין כוחותיו או רודה, שהוא נהנה⁻להיות⁻מנהיג ויוצא בראש – כל הוויכוח הזה אם מכוח ראשון נובעות מידות אלו, אם הן פרי מניע, דחף, נטייה, מידה מלידה או רכושה, כל הויכוח הזה, עד כמה שחשיבותו מרובה, אינו נוגע בכל זאת בנושא שאנו דנים בו. אלא שמצויים חוקרים המרחיבים ממשלתו של מניע⁻השליטה מחוץ לחברתי ומחוץ ליחסים שבין אדם לחברו. “מעשים הנובעים מיצר⁻השליטה, אומר ווּדווֹרת, אינם מכוּונים רק כלפי אנשים, אלא אף אל כל מיני חפצים שהיד דרכה להשתלט עליהם. חצוצרה בידי ילד, לא ירפה ממנה עד אשר ידע לחצצר בה. אף האדם במכונית שלו כך. אם היא נעצרת, עצירות זו מדרבנת אותו לגבור על המעצור; אולם בשעה שהיא רצה אורחה בקלות, רגש של שליטה וחזקת⁻היד מהנה אותו. לגדע אילן גבוה, או להסיע אבן גדולה במנוף – אף מעשים אלה מהנים; גם חיתוך בסכין חדה, או ירייה בקשת וברובה, אף הנעת מכשיר ומכונה המגבירה את רגש הכוח באדם”.

יצר השליטה התופח בשיעור הזה, על⁻כורחו שיכרע תחתיו. הגע בעצמך, מהו הקשר הפנימי שבידו לקשר חפץ⁻מימשל או התנשאות⁻נפש להצטיין ולצאת בראש חיי החברה, שלעולם יש בהם מחברי היוהרה והמגוחך שבקטנות, עם רגש בריא ומעורר כבוד והנאה שאינם תלויים בפומבי ובפרסום, אשר לב האדם מתמלא עם גידוע אילן או הנפת אבן כבדה? ינסה מישהו לבדוק את הדבר אצל עצמו ומיד יתגלה לו ההפרש היסודי שבין זה לזה. יצר השליטה דורש תמיד את הכרת⁻הערך⁻מן⁻הזולת. זכותו הוא עומד ותובע מן האחרים. לא כבודו שלו מעצמו הוא מבקש. תאוותו היא שהאחרים יתנוהו לו ויביעוהו בפועל – מחיאת⁻כפים, בחירה למנהיג, אותות הצטיינות, שבת ותהלה, התרפסות לפניו וכיוצא באלו. לעולם פשוטה ידו לקבץ מנדבות ההערכה של האחר. לעצמו אינו נותן מאומה. שפת⁻הדיבור אומרת – “רדיפה אחרי הכבוד, רדיפה אחרי השלטון”, והלעג וההיתול כרוכים בשבע כריכות במבטא זה “רדיפה”. הכוונה היא אם גם אתה ראוי לכל אלה, הרי מפחית אתה זכותך מתוך שתובע אתה אותה. הנואם שהשמיע מימרה חריפה ומבדחת, או הטיל בליסטרה כבדה שנפלה על ראש מתנגדיו, והדברים עשו להם כנפים ורושם, והוא מפסיק בכוונה בדיבורו כמצפה לתגובתם של קהל שומעיו, הרי על הרוב הוא מקבל את “מטר מחיאת⁻הכפים” שביקש. אבל בצאת הנאספים מן האולם, לא נמחק מזכרונם תו⁻הקטנות החרות עמוק בתביעת כבוד זו. כאשר נאפוליאון אסף את כל שריו ונבחריו להפגין על ידו החזקה ואמר לטאליראן: “בידי לשברך לרסיסים ככוס זכוכית זו, כי לי השלטון”, הצטחק הלה ולחש על אוזן אחד ממקורביו: “חבל, כה גדול האיש וכה לא טובים נימוסיו”.

אולם אדם העומד יחידי ביער ומניף קרדומו על אלון חסון ועתיק⁻ימים, ולבו מתמלא גיל משחק שריריו, חדות תנועותיו המדודות והקולעות אל המטרה – רגש זה שונה מן הקצה אל הקצה מן הקודם לו. הוא לא רדף, אחרי דבר. לא תבע מאיש דבר. לא יוהרה ולא קטנות מעיבות בצלן על זוך רגשותיו. כלום מן האילן הוא תובע שיכיר בכבודו, בכוחו וברוב גודלו? בחור שיוצא לטייל עם ריבתו והוא מפגין לפניה את זריזותו בנהיגת מכונית, כמה וכמה זעזועים נפשיים פועלים בו. בתוכם גם הצגה⁻לראוה, גם חיזור וגם יצר של כיבוש, אבל נהג שמלאכתו בכך, השמח להטייה נכונה וגמישה באחת הנליזות שבמעלה⁻ההר – כאן בעבודה ולא בציבור, הגורמים אחרים הם ואף ההנאה אחרת היא. המעשה שעשה הוליד בו רגש⁻של⁻כבוד⁻לעצמו ולא שהוציא מלב אחר הבעה של כבוד אליו. אף יש כאן שמחה חבויה להצלחתם של כלי⁻מלאכתו, שחיבה להם בלבו. בכך ודאי הדין עם אדלר. כל תביעת אישור מאת אחרים לערך העצמי שלי מעידה על רפיון פנימי ונובעת מן הפגום והפצוע, מן הנחיתות שבקרבי. אבל באותה תוספת הנאה שאדם חש בזוהר ההצלחה הדבק בפועל כפיו יש הכרת⁻תודה, ואף הכרת⁻כבוד, חשאית וחמימה, השופעת מן הדבר אל האדם ומן האדם אל הדבר, ואין בה כלום מן ההבל שבהתנשאות ריקה.

ליצר שליטה יש משל קלאסי: התיש המהלך בחשיבות של מנהיג בראש העדר, ובכל עקשנותו נלחם הוא ומגן על מצבו הרם. אבל מעֵינו של האדם לא נתעלמה השטות שדבקה במאמצי⁻כוח אלה. תיש אינו שם של כבוד. גם סוס מציג לראוה את אדירותו; מותח שרירי עורפו, זוקף רעמתו, מגביה גבו, מצהיל קולו ורוקע בפרסות רגליו, אלא שבעמידה⁻של⁻גאון זו לעולם יש מקצת מן המגוחך. כל הפגנה של כוח, המכוּונת להטיל רושם באחר, גון של התנפחות נטפל אליה. ומנהגו של תרנגול⁻הודו טיפוסי לה. אבל האדם חתך את גזר⁻דינו עליה באמרו “הריהו מתנפח כתרנגול⁻הודו”.

כמה חוקרים שבארצות הברית, המבליטים את ערכו וכוחו של יצר⁻השליטה מערבבים מושגים ורגשות מרובים, כורכים אותם בכריכה אחת ומגדירים אותם בשם כולל – יצר⁻שליטה. נכונה וצודקת שאיפתם לראות בפעילות האנושית, לא שורה ארוכה של גירויי התרשמות נתונים זה אצל זה, אלא מערכת של מעשים כלואה בדפוס המטרה, אבל יוצאים הם מגדרם בשעה שהם בוללים כל מזון באבוס אחד. מגזימים הם בהכללתו של הערך החיוני הצפוּן ביצר⁻השליטה. שמא הביאה אותם לידי כך סביבתם הרוחנית⁻הציבורית, שהיא באמת שטופה יצר זה. ברם, לכשיתחקו יפה על שרשיה של התופעה בארצם יכירו גם בה, שהיא חברתית לעולם, יד פשוטה לקראת נדבת לבם של האחרים שיהיו מכירים בערכם וידוע ידעו שהנחיתות חבויה תחתה.

אלא כל זמן שההתנצחות בדעות נתונה בתחומי החברתי, נראים טעמים לכאן ולכאן ויש מקצת אמת בדברי הכל. אולם בשעה שהיא עוברת גבולותיה ומתחילה להקיף כל רגשות האדם המחוברים אל פעילותו ורואה את ההתרברבות ואת הכוחות היוצרים הגדולים כפירות אילן אחד, ששורש יניקה אחד להם, הרי אלה השערות רעועות אין השכל הישר מקבלן, הואיל וחסרות הן את התוקף הפנימי. נוסחה שתאמר, כפי שאומר ווּדווֹרת, – “מעשים הנובעים מן יצר⁻השליטה אינם מכוּונים רק כלפי בני⁻אדם, אלא אף אל כל מיני חפצים שהיד משתלטת עליהם”, אין לה על מה לסמוך. אמנם קוראת היא לעזרתה את האהדה⁻הסמלית, את ה“איינפיהלונג”, של ליפס. אולם משנכנס יסוד זה לוויכוח – אנו בתחומים אחרים; מכל⁻מקום אנו מעבר להתרברבות וקטנות ורדיפה⁻אחרי⁻שלטון ציבורית⁻חברתית. אנו בממשלת הדברים ויחסם לאדם. וחפץ הכיבוש שבממלכה זו אוויר אחר לו ושמים אחרים.

מק⁻דגאל בספרו “מבוא לתורת⁻הנפש של החברה” מגדיר את העשייה של יצור בעל⁻הכרה ובעל⁻בינה ומעמידה על ארבעת הסימנים האלה: (א) השאיפה והמאמץ למטרה סופית טבעית: (ב) התגברות על מעצורים מתוך שינויים העולים יפה והמסייעים למהלכה של העשייה; (ג) נובעת היא מן הכוּליות החיונית של היצור! (ד) על⁻ידי חזרה על המעשים מגיעים אל המטרה במהירות יתירה ואף התוצאות משובחות יותר. – והנה, בין הסימנים שניתנו כאן במושג עשייה חשובים בשבילנו שנים הראשונים – המטרה והדרך אליה מתוך התגברות על מעצורים. לפי הגדרה זו, התשוקה להגיע אל המטרה היא המדרבנת את העשייה; אולם המעצורים, בשעה שהם הולכים ונכבשים בדרך אל התכלית, אף הם שופעים מרץ. אילמלא כך היה האדם מצפה לנס מן השמים שימלא משאלות⁻לבו, ולא היה עושה. מק⁻דוגאל בא, איפוא, ומוסיף לפרש: “כל מאמץ שהצליח ועלה⁻יפה, אב הוא להרגשה נעימה. וכל מאמץ שנוצר ונתעכב, כל מפלה מולידים והרגשה של אי⁻נעימות. והרגשות המורכבות מצוינות בכך שהן מכילות את הנעימות או את אי⁻הנעימות, התלויות בזה, עד כמה שההצלחה (או הכשלון) בת שיווי⁻משקל היא בהרכבן של הנטייות הפועלות בנו בשעה מסוימת”. ויוצא לפי זה, שההרגשה המלווה את העשייה לאורך כל דרכה, הגם שאינה המטרה, אף⁻על⁻פי⁻כן העשייה מסתייעת בהרגשה זו או נפגעת על ידיה. “כי ההרגשה הנעימה מעודדת, סועדת ותומכת בתהליך המאמצים”. וזו הלא⁻נעימה מחלישה את המאמץ ומפחיתה את מידת המרץ הזורם אליו. לא כאן המקום להיכנס לפרטי הסוגייה, אם הנעימות שבהרגשה בכוחה להווֹת מקור מרץ. רבים החולקים על הנחה זו. אבל ברור הוא, בנפש החיה ולא בשכל המבחין לדעת את משמעותם של החיים, הפילוג בין המטרה הסופית ובין הנעימוּת שבהתגברות אינו קיים. האדם כשהוא עושה רואה את מערכת המעשים הארוכה, את הדחיפה הראשונה הפותחת בה ואת האחרונה המסיימת אותה, ואת הדחיפות המרובות הפזורות לאורך דרך החתחתים המוליכה אל התכלית, כתופעה אחת, כלואה במעגלה, ובו גם הדרך וגם המטרה היו לאחד – מאמץ הנובע מן העוצר, מן המעכב, מן המונע ומן החפץ הזה לעשותם כבושים ומובלגים.

שהדבר כך, תבוא ותעיד העשייה האוטומאטית. פקיד המהלך יום⁻יום אל משרדו זה שנים רבות, הליכתו אינה מעוררת בו שום הרגשה של מאמץ. משמים משרך הוא דרכו באותם הרחובות ובאותן העליות והירידות. אף במקום⁻עבודתו ימצא את שולחנו וניירותיו ואת האנשים ואת העסקים בלי שינוי ובלי חידוש וסגופים שעמום כבד. מתוך לימוד, הרגל והתאמצות נתיישרו כל ההדורים על פני דרך העשייה וחתחתים אין בה. דישה זו במסילה המוליכה אל המשרד היא כעין שיר שחרוזיו “ארץ–קרץ”, “פז–אז”, “מים–שמים”. אמנם המעצורים לא נסתלקו, אלא שהאני הסתגל אליהם והיו כלא⁻היו, ופרחה לה העשייה מן הפעילות הגולמית הזאת וכיון שהמכשולים כאילו אינם, אף המטרה איבדה את כוח⁻התעורה שבה. – עכשו נדמה, שפקיד זה נתאחר בבוקר אחד לקום ממשכבו, ואת הדרך שהוא רגיל לעשות במשך עשרים רגע, עליו לעשותה במחצית זמנו. מיד ורוח של התעוררות רבה ירדה עליו. המטרה שלשמה הוא הולך אל משרדו כל ימיו שבה אל עלומיה. אתה יחד נזדעזעו כל המעצורים שבדרכו ומבליטים חודם. הרחובות אינם עוד בלי טעם ומשמעות. כל מכונית המפסיקה הילוכו, אמנם מרגיזה אבל אף מלאה חיוּת. המדרכה הסדוקה מכשילה את הרגל, אלא הואיל ולא נכשלה עלתה ובצבצה השמחה. הכוחות הנפשיים והגופניים קרואים לעמוד הכן. הפעילות האוטומטית והתפלה שוב היתה לעשייה רבת⁻ענין ותעורתה מרובה.

ואשתמש במשל אחר, שהייתי עד⁻ראייה לו. בבית⁻החרושת לאוטומובילים של פורד בדיטרוֹאיד עומד פועל בסוף “הסרט”, כשהמכונית כבר מורכבת בשלימותה, ומוטל עליו לבדוק את פנסי⁻המאור והאיתות ואת החצוצרה. הסתכלתי בפניו הקודרות של אדם זה המוציא לפועל בקביעות כמה תנועות בידיו ובעיניו, ולא היתה כמעט מחיצה בינו ולמכונה שהוא בודקה. פתאום לחץ על כפתור⁻ההגה, והחצוצרה לא חיצצרה! מיד כוסו פניו אור. הוא תסס מרץ. כוח לחיצתו על הכפתור גדל. הידים האיצו תנועותיהן, העין העמיקה להתבונן והשתקף בה מאמץ רוחני. ודאי העביר בדמיונו את כל האפשרויות המביאות לידי שתיקה זו. לסוף מצא את החוט שלא היה מתוח די⁻צורכו, תיקן את התקלה, לחץ, שלא כדרכו, בקצת גנדרנות על הכפתור, וקול תרועה דירדר מעל לשאון הגלגלים הקהה, והמכונית שוּלחה על הפסים הלאה.

מה נתרחש בלבו של פועל זה בשני רגעים ומחצה אלו? המטרה הסופית היתה כאן, לשלוח בזמן המיועד את המכונית הלאה. ודאי תכלית זו היתה הסיבה האובייקטיבית הראשונה, שהביאתו לידי עשיית התיקון. אולם כלום היא שעמדה לנגד עיניו והולידה בו את ההתרגשות הרבה? הדבר לא היה כן. התעורה באה מן העיכוב. אילמלא הוא גם המטרה היתה מחוסרת כל חשיבות. אלא שפתאום בא דבר⁻מה עוצר: החצוצרה אינה משמיעה קולה. המכונית תתעכב כאן למעלה מן הקבוע לה, יתפשט העיכוב לאורכו של כל ה“סרט”. הגולם הפורדי הענקי השקוע במלאכתו יתבלבל מפני קורטוב של חיוּת, שפועל זה מכניס לחפצו לגבור על העיכוב שנתקל בו. ולמעשה אין שום יכולת להבדיל בין המטרה ובין הדרך אליה. דבר אחד הם.

מורגאן³ רצה לדעת, כיצד מגיב אדם בשעה שהוא גובר על מכשולים שגורמים המפזרים את הנפש מביאים אותם. הושיב כתב מנוסה אצל מכונת⁻כתיבה ופקד עליו להעתיק כתב⁻יד בכל המהירות שהוא מסוגל לה. באמצע העבודה התחילו הכתלים מצלצלים, חצוצרות הריעו בכל פינה, דפקו בדלתות ובחלונות. קולות אלה ודאי שפיזרו את נפשו של הכתב וזעזעוּ את כוח התרכזותו בעבודה שהטיל עליו. הוא התחיל, איפוא, נאבק עם העיכובים, וכעבור זמן⁻מה גבר עליהם ושב והעתיק במהירות הקודמת. מכשירי מדידה, הקובעים את עוצמת הלחץ של האצבעות על אותיות⁻המכונה ואת נשימתו של הכתב וכולי, רשמו את השינויים שחלו בשעת ההבלגה על המעצורים, ושני סימנים בלטו: הלחץ על האותיות גבר, והקריאה בכתב⁻היד לא הסתפקה בראייה, אלא הסתייעה גם בשפתי⁻הפה. והנה, כשמורגאן מסתכל לאחר מעשה בעקומות שרשמו מכשירי⁻המדידה זכותו לומר – המטרה שהיתה לפני הכתב, להעתיק בכל המהירות האפשרית, היא שהביאה אותו להרבות את הלחץ ולהניע שפתיו. ברם האדם שישב אצל המכונה ועשה, יצר את הלחץ באצבעותיו והביא את שפתיו לידי התנועה מפני הקולות שהפריעו לו והדהימו אותו. בשבילו שניהם, הדרך והמטרה, רשות אחת הם. אולם, יחד עם זה, אין בדעתי לאמר, שהמטרה אין לה תפקיד בעבודה. בלעדיה אף הדרך איננה. עשייה שיש בה דרך ואין לה מטרה היא עשייה של מישחק ולא של עבודה. זו הרי בסופה מביאה דבר, מעשי⁻ידיה, לעולם, ודבר זה הוא תכליתה. אלא בשעת העשייה אין כל ההנאה בדבר שיושג אלא בעיקר בעצם המלאכה.

היוצא מדברינו שאין אפס⁻המעשים חביב על האדם מטבעו. בשעה שהעבודה למעלה מכוחותיו ותנאיה מיאוס וטירדה, הריהו מבקש, בגופו וברוחו, מעט מנוחה להשיב את נפשו. ויתר על כן, הבטלה לשם עצמה היא בניגוד לטבע הוייתו. רק השיטות, שעיקריהן בריחה מחיי⁻המעשה והשתקעות בחיי⁻התבוננות, רואות את העבודה כקללת אלוהים מפני החטא הקדמון. הללו שקיבלו את החיים ואת האדם במציאותם ובסתירותיהם אינם רואים אותם כך. אפילו אריסטו, המרבה לספר בשבחן של שעות⁻הפנאי, מודה בנטייה הטבעית של עיסוק הנתונה במזגו של אדם. אין האדם מקבל באהבה את מעמדו להיות לעולם תולדה, תוצאה של כוחות הרודים בו מן החוץ. רצונו להיות סיבה ועילה למה שמתהווה. ותכונה זו מתעוררת בו משחר ילדותו. ברגעי היקיצה הראשונים בפעילות הילד בא החפץ לשנות פני דברים, וחפץ זה מתגלה בשתי צורותיו: בנין וחורבן; והאחרון קודם לראשון. ויליאם שטרן, חוקר מפורסם בנפש הילד, מתאר את תשוקת ההרס הזאת בדברים אלה: “פיסת⁻נייר שתיפול בין ידיו, לא תצא משם עד שתיהפך קרעים קרעים. כלי⁻מישחק סופם כפיפה ושבירה; בובות – בדיקה והפיכה במעיהן, החפצים ערוכים כסדרם סופם טלטול ואנדרלמוסיה; אפילו מגדל⁻פאר זה שאמא הקימה מקוביות⁻בנין לשמחת לבו של הילד, פי שבעה תגדל שמחתו לראותו מוטל בחורבנו. אולם מניעיו של חפץ⁻הריסה זה, אין להעמיק בהערכתם ואין להגביה למעלה מן המידה. הילד אינו יודע כל⁻עיקר שהוא מחריב ערכים. אף ההסבר האחר, על דחף⁻הדעת⁻והחקר שאצל הילד מיישב רק באקראי את חפץ⁻ההריסה בגיל הרך. הדבר פשוט יותר: הילד מתאמן בחפצים ומנסה כוחותיו בהם והללו נתקלים במעצור המגביר לדרבן את עיסוקם והוא צוהל על הנצחון הבא בסופו ואינו נותן דעתו על התוצאות. ההכרה של היות⁻סיבה, אשר גוניה הנאה מרובים כל כך בה, אינה יכולה להגיע במלוא⁻תוקפה הראשוני כמו בשעת הריסה. כל בנין דורש זמנו ומוליך אל המטרה לאט⁻לאט ובהדרגה; אבל דחף זה, “הנה אני נוגח במגדל שלפני”, מוביל כהרף עין ובפרץ רגשות רב אל ההצלחה”.

הוה אומר, הרדיפה אחרי כיבוש⁻מעצורים, אחרי היות⁻סיבה, עשייה, עבודה היא מתשוקותיו הטבעיות של האדם, שמקורות סיפוקה גנוזים אף בתהליך הכיבושים גופו ולא בתולדה⁻שבתועלת בלבד הכרוכה בסופו. זהו “המופלא שבהדוניזם” אצל סידז’ביג, שבספר “חמשה טיפוסים” מסכמו ברואד בזה הלשון: "יש להבחין בין תענוגים סבילים, כמו העונג הבא לנו מריחם הטוב של ורדים, ובין תענוגים היוצאים מן הרדיפה אחרי מטרה. האושר בא בחלקו הגדול מן הרדיפה אחרי המאוּוה ומן ההתגברות המוצלחת על קשיים בשעת הרדיפה. יחסים אלה שבין הנאה לתשוקה מסובכים קמעה. ההנאה שברדיפה לא תענג אותנו, אלא אם כן נפתח לכל הפחות בתשוקה קלה שבקלות אל המטרה שאחריה אנו רודפים. אולם עוצמתה של ההנאה⁻שברדיפה יש ולא תהא כל⁻עיקר בהתאם אל העוצמה שפתחנו בה בתשוקתנו אל המטרה. במרוצת הרדיפה עצמה גדל והולך כוחה של התשוקה להגיע אל המטרה. וכך לאחר שהשגנו את המאוּוה, יש ונתענג לא רק על ההנאה⁻שברדיפה, אלא גם על ההנאה שסיפקנו תשוקה שהיתה תקיפה מאוד… ולעתים קרובות מחכמה הוא ליצור בידים תשוקה למטרה איזו⁻שהיא, כדי להתענג על ההנאה ברדיפה אחריה. ועוד, אם תתרכז המחשבה למעלה מן המידה בהנאה העתידה לבוא מן הרדיפה אחרי המטרה, בזה תתמעט התשוקה אל המטרה וממילא תקטן גם ההנאה ברדיפה אחריה. אם רצונך, איפוא, לקבל מידה גדולה של הנאה מרדיפתך אחרי א, מוטב שתסיח דעתך ממנה שהיא תכליתך ותתרכז באופן ישר בדרכך אל המטרה א, עובדה זו קורא סידז’ביג בשם ה’פאראדוכס שבהידוניזם' ".

מכל האמור נובע, כי ישנם ערכים בעשייה עצמה הקודמים למטרתה התועלתית והם אף מחוץ לה. יש דחף⁻ייצור, חפץ⁻פעלים המבקש סיפוקו בשאיפה טבעית ומהנה זו לגלגל עיכובים בכיבושים. עוד פוּרייה ביסס עליה את משטרו השיתופי. והאַנארכיזם הקומוניסטי, על כל גווניו וזרמיו, מימי באקוּנין, קראפוטקין, הסינדיקאליזם הצרפתי, תנועת⁻הגילדות האנגלית עד ברטרנד רוסל ועד בכלל – נקודת⁻המוצא שלהם, בהתעצמותם עם האסכולה של הסוציאליזם⁻שבמדינה, נתונה בהנחה ראשונה זו, שאין לחירות השלימה לחשוש מפני חפץ⁻הבטלה שבכוחו להחריב את סדרי חברה כשהכל נהנים מפירותיה לרצונם, ולפיכך כאילו אף משטר⁻סוציאליסטי אינו פטור מחוקי⁻כפייה ועל⁻כורחו שעליו לרדות בהמונים; הואיל וחץ⁻בטלה זה הוא גופו אינו אלא ספחת שגדלה על גבו של משטר⁻הממון, שהפך את העבודה לעונש מן השמים. אולם האדם בן⁻החורין אינו יודע חפץ⁻בטלה מהו, אדרבה, החפץ ההפוך לו, חפץ⁻הפעלים הוא הטבעי לו והוא היקר לו באשר הוא אדם.

קרובים להנחה זו הם בימינו רעיונותיהם של חכמי⁻הנפש גרוס, רימלין, ביהלר, ייניגס ואחרים, המקבלים מציאותו של יצר⁻פעלים מחוסר⁻מטרה, עשייה שמוצאת סיפוקה בה עצמה. "אפשר, איפוא, לתפוס את יצר⁻הפעלים, אומר גרוס, כשאיפה שאין בה נטייה מפורשת, מין צורך ריק לעשות ב’איזה⁻מקום איזה⁻דבר' או להתבונן בו. ואין נפקא⁻מינה מהו סוג החווייה שיהא מיוחד לעשייה זו. בכרך 113 של כתב⁻עת לפסיכולוגיה (1929) בחן קורט לוין את הנחתי זו בביקורתו עליה. לפי דבריו, אמנם החווייה הסובייקטיבית היא לעתים קרובות כפי שתיארתיה; האדם חש דחף לעיסוק ‘איזו⁻שהוא’, ולא ירגיש נטייה ברורה ומסוימת לה. אולם באופן אובייקטיבי הדבר איננו כן. אף הילד אם הוא ‘מוכן⁻לפעולות’ דרכו לבדוק ולבחון בחוסר⁻מנוחתו, עד שהוא מוצא את הדבר שנותן סיפוק לו. הרי שהביקושים האלה להעיד הם באים על מציאותם של מעשים רבים, שהילד דוחה אותם לפי שעה; סימן הוא, שאין כאן נטייה לעיסוק ‘איזה⁻שהוא’ ".

אמנם מחובתנו להודות, שאסור לנו להעביר את הרושם הסובייקטיבי, מוסיף גרוס ואומר, של ‘היות⁻מוכן⁻לפעולות’ מחוסרת כיווּן ונטייה ולראותו שהוא כך אף בתנאיו האובייקטיביים. בכל מעשה ומעשה בפני עצמו יהא זה, שאנו קוראים לו בשם ‘דחף⁻פעלים⁻כללי’ לובש צורה ויוצא בעקבות נטיות שבתורשה או שבהרגלים רכושים; וממילא לא יהא מקרי ומתוך אדישות, כשהפעילות של היש החי יוצאת בכיוון זה או אחר. אף⁻על⁻פי⁻כן אני רואה עצמי אנוס להוסיף ולהחזיק במושג זה של דחף⁻פעלים⁻כללי. לוין עצמו אומר לנו, שיש צרכים “שלפי שעה אין לקבעם ואין לכנסם כאמצעים המספקים את הנפש, אלא מטושטשים הם באופן יחסי”. למה, איפוא, לא נניח, שהחי השלם של האורגאניזמוס בשלימותו יש בו הכנה להתפרקות, אשר התגשמותה ודאי שתהא תלויה בהשפעתם של צרכים ותנאים מסוימים? תהליך זה של הגבה מתוך גירוי, המתעורר מתוך השפעות⁻חוץ, אשר שארלוטה ביהלר מבדילה בינו ובין הנאת⁻העלילה הנובעת מן הפנים, אף יינינגס נתקל בה. ובחקירותיו על דרגות⁻החיים הנמוכות הוא מניח מציאותו של דחף⁻לפעולות ספונטאני.

אל הדברים הברורים האלה רצוני להוסיף כמה מלים. אותה שאיפה להתעסק “באיזה⁻מקום באיזה⁻דבר” אינה בכל⁻זאת סתמית כל⁻כך. ונכון הדבר, שלעולם היא יוצאת בעקבות נטיות שבתורשה ושבהרגלים. ואף⁻על⁻פי⁻כן “צורך⁻ריק” זה יש בו איזה מלאי ותוכן ויש בו (כדברי קורט לוין) כוחות הקוראים להעדפה. כי ילד זה המתגלגל מחדר לחדר וממקום למקום ותּר אחרי התעסקות, אמנם בררן הוא, דוחה דבר אחד ונמשך אחרי דבר אחר. אבל מה שהוא מבקש אינו דבר מסוים שיהא פרי עשייתו, אלא עשייה מסוימת. כאן בילד חפץ⁻הפעלים על טהרתו, וממילא נטול הוא איזו תכלית אובייקטיבית, תולדתה של העשייה וסופה. אצל הילדים אנו בעולם העומד על המאמץ בלבד, ואין בו מה שאנו רגילים לקרוא בשם מטרה; שהמאמץ נראה ככפוף לתוצאה. אצל הילדים המטרה והדרך כרוכות יחד ואין בשום פנים להבדילם זו מזו, ואצל מאמץ הקיים לעצמו, הדרך היא המטרה. הדבר אינו כן בתחומי העבודה, אצלה נתחבר לתהליך המאמצים הערך התועלתי של הדבר שנוצר על ידיהם. אלא שאין לך טעות גדולה מאשר למחוק את הראשוני ואת הטבעי שבמתן ראשון, את חדוות המאמץ, מפני התוספת הזאת. דומה הדבר, כאילו היית אומר, קיום יש לעלייה בלי הבית ויסודותיו שמתחתה.

אין מטילים ספק בכך, שהעבודה בימינו, בחברה שאנו קיימים בה, טורח גדול היא. והעניינות אליה וההנאה ממנה נעקרו ממקום גידולן הטבעי קודם שהספיקו להכות שורשן. כיום המניע האחד השולח אדם לעמלו אינו אלא השכר, שבלעדיו אין לו קיום. וכיון שהעובד אינו עוד בעל⁻מלאכה שלימה אחת על כל חליפותיה, אלא כפוּת הוא לקטעי קטעים של מקצוע, ודאי ששדה⁻העיכובים הצטמצם מאוד, וממילא עשייתו כבושה מלכתחילה וניטל ממנה כל חדוותה. ואף חדל העובד מהיות סיבה למעשה⁻ידיו: “מכונה הוא הנשמעת לפקודות אדונים”. וכל זמן שהמשטר הכלכלי המדיני במקומו עומד, כיצד יבוא לידי גילוי חפץ⁻הפעלים שהושפל עד עפר? מצד אחר, אם החברה המתוקנת לא “תהפוך את העבודה לתענוג” (מתוך שיקצרו שעותיה ומתוך שיגוונו את אומנותיו של היחיד ומתוך שישתפוהו בסדריהם של בתי⁻המלאכה ודאגותיהם וכיוצא באלו) אין ביכולתה לשנות הרבה. לעולם היתרון ההידוני זמני הוא ובן⁻חלוף בטבע האנושי. אם העבודה רעה היא ביסודה, והפחיתו, למשל, לפועל שעותיה, הריהו נהנה מהשבחה זו עד שהתרגל לה; כל עוד התקלה ורעותיה שמורות בזכרונו ואפשרית ההשוואה בין מה⁻שהיה ובין מה⁻שישנו⁻בשעה⁻זו. אין אני נהנה כיום מזה שאינני יושב ומתענה במחילות עפר דוגמת אבותי הקדמונים, דווקא אני מיצר בפגימות שבמשכני שעודן מצערות אותי. כיון שנסתחפה שדה⁻ההשוואה ביני ובין אבותי הקדמונים ההם הרי ניטל התענוג אף מן ההשבחה שבמעמדי.

תיקון החברה אפשרי בתנאי אחד – שיהיו גנוזים בתוך העבודה אוצרות של סיפוקים, אלא שנצטמצמו ואבדו מחמת גידולי⁻באשה שעלו בשדה העשייה האנושי ושיבשוהו. ולכשייעקרו גידולי⁻פרא אלה, שוב תעלה העבודה ותצמח בתנאיה הטבעיים ותגלה את מקורות החדווה הטבועים בה מראשית ברייתה. דומני אין יכולת, ואפשר אין צורך, שהעבודה תיהפך כולה יצירה של שמחה. דייה שתתעיין מתוכה ותשווה משקלה לגבי כובד היסורים והכורח שבה על⁻ידי גילוי כובדם של יסודות החדווה שבה. אולם בכדי שיתגלו יסודות אלו, ראשית כל עליהם להימצא שם, אם לא בגלוי לכל הפחות בסתר. זאת בעצם היתה תכלית דברי. להעיד על מציאותם של כוחות מהנים בעבודה. אף⁻על⁻פי שצער של שעבוד ועינוי של עוני מחפים עליהם ודוחקים מקומם.