השנים חולפות, ומי שהיו חלוצים עוּלי⁻ימים והרפתקנים במקצת – הפכו לעובדי⁻אדמה שנתקבעו במקום מושבם, הקימו בתי⁻אב בכפריהם וקומתם כבר נתכופפה והזקינו קימעה. השעה כאילו היתה דוחקת תמיד, ובינתיים גדלו הבּנים, בגרו, הגיעו לפרקם, ובבת⁻אחת צמחה בעייה חריפה: הדור השני במושבים מה יהא עליו? השאלה לפי תוכנה חינוכית היא. אבל חינוך אינו, כמקובל אצל רבים, ענין של הקניית ידיעות והשכל⁻ידים בבתי⁻האולפנא. משמעוּתו כוללת יותר והוא מקיף את הכשרתו של האדם, את כל האדם, לקראת חייו העתידים. ובעיקר מתרכז הוא בשתי נקודות אלו: מהו הדבר שאדם זה, בגידולו ובהתפתחותו, יקח עמו מן הדור שקדם לו, ומה הדבר שיוסיף עליו?

אלא שהחינוך בכפר קובע לו תחומים בפני עצמו. בעיר חובתו לגדל אדם הוגן, ובגבולות אלו הוא מצטמצם. אין ייעודו לכוון את החניך אל מלאכתו. אין סוג ההתעסקות צורך חברתי. אני יודע, כי השיטות החדשות, שהושפעו על⁻ידי תורות פסיכולוגיה מסוימות השכיחות בזמן הזה, רואות את בחירת המקצוע עיקר גדול, רואות אותה מכרעת להתהוותה הנכונה של האישיות בתוך החברה. מצויים אפילו משרדים של יועצים ומפלסי⁻נתיבות, שממנים את עצמם להראות לכל עול⁻ימים את דרך החיים אשר ילך בה. אבל לפי שעה לא יצאו הדברים מכלל גישוש ונסיון. ולמה אכחד תחת לשוני, איני להוט אחרי המשמוש הזה שרופאי⁻אליל ממשמשים בנפש הרכה ומסבכים אותה, איני מאמין בחכמתם הרבה, מכל⁻מקום דבר אחד ברור" שאלת המקצוע בעיר היא שאלה פרטית. בשביל בניינה של העיר ובשביל הרכבה של החברה לא איכפת אם בן זגג יהיה לנגר, או שפועל בבית⁻ חרושת⁻של נעלים יגדל בן שיכנס לחרושת הסבון, או שיהא מנגן⁻בתזמורת, מהנדס או רופא. מה שמסמן את העיר הוא ריבוי וגיוון של המלאכות ושל המקצועות. הדבר אינו כן בכפר. אף⁻על⁻פי שחקלאות מלאכותיה רבות, הריהי אחדוּת כלכלית וחברתית ביחידה המשקית של בית⁻האב הכפרי. הכפרי אינו רק מעמד בפני עצמו, הוא גם סוג קיבוצי בפני עצמו. ומכאן ענינה של החברה, אם מטעמים לאומיים או כלכליים או ביאולוגיים⁻מוסריים, שסוג אנושי זה לא יתמעט במספרו, לא יצא מגדרו, אל יעסוק במלאכה אחרת. אין זה מספיק כל⁻עיקר לחנך את יליד הכפר שיהא אדם הוגן ובעל השכלה. נוסף על ההגינוּת אנו תובעים מהחינוך במקום זה שישמור עליו, שיתן איזה קמיע בצוארו, שהבחור או הבחורה יוסיפו לשבת בכפרם ויעבדו אדמתם.

רק על ענין עצמי ומיוחד זה שבחינוך הכפרי רצוני לעמוד. וכשנבוא לנסח את הבעייה במלוא פשטותה. לאחר שנסיר מעליה את כל תפארת המליצה, הרי בשביל עובד⁻האדמה, שמקור הצלחתו במשפחה המסתעפת והמתמדת באורח⁻חייה מדור לדור, היא תצטמצם בתביעה או בשאיפה אחת: היאך לגדל בנים שישבו במקום לידתם, בכפר, ושידיהם תהיינה עושות במלאכת אבותיהם?

מחמת הקבע של אוכלוסי הכפר, השתרשותם במקום גידולם, היציבות שלהם, היו דורות רבים אחוזים בבערוּתם. השכלתו הפגומה של האיכר וצמצום אפקיו הם שנטלו הימנו את כלי⁻ההגנה על עצמו, לאחר שנעקר מתחומי שדהו ונדד מעבר לגדרות ביתו וביקתתו. והם שאינסו אותו לשבת תחתיו ולשמור על נחלת אבותיו.

כלום יכולה הבערות לשמש גם לנו משען ומבטח? האמת היא, שהיא פסקה לאסור ולרתק את העובדים אל אדמתם אפילו בארצות ירודות ורחוקות מן היישוב. גם לאהלי⁻קדר של כושים מגעת יד “הציביליזאציה” ועוקרת שוכניהם ממקום גידולם הטבעי ומשליכה אותם אל ערימות הדומן של מכרות⁻זהב⁻ומחצבים. מכל⁻מקחם אין עבותת הבערוּת חבלי⁻הריתוק המתוקנים בשבילנו, ואין טעם להאריך בכך. לפנינו פתוחה רק דרך אחת, זו של ההכרה המלאה. ולעשות את הנוער לבן⁻הכרה, הוה אומר לחנכו מתוך כוונה תחילה.

לפי שעה, דומני, עלינו להרחיק מתוך הדיון את הצד הלאומי הרשמי, את עיקרי התעמולה השטחית, את “הסיסמאות המעוררות”, לשון זו הבוררת לעצמה סגנון של “הנוער צריך שיהא כך”. לשון של “צריך” אינה מוליכה לשום מקום, ובדעת תחילה אנו בוחלים בה. עניננו הוא ענין של ה“איך”. המטרה שקופה וידועה, התכלית ברורה. עלינו לבחון עכשיו את הדרכים המוליכים אליה.

* * *

קודם שאנו באים לדיין בהשפעה על חינוכו של אדם, מובן הדבר, שעלינו לעמוד על טבעו; בבחינת “דעהו והוא יישר ארחותיך”. במקומה, איפוא, השאלה: צעיר כפרי זה, יליד המושב, מהו?

לא זו בלבד שהוא, כפי שמעיד עליו פרופ' אדלר, גדול בקומתו מאבותיו, אלא ודאי יש בו כמה וכמה תכונות⁻נפש המיוחדות לו. ראשית כל דומני, בולטת בו מידה של בטחון עצמי וסיפוק עצמי; הוא כאילו בכל שעה מוכן ומזומן לפעלו. אין הדבר פרי הבחנה וחינוך ממושך שהגיע לידי הכרת החובה והאחריות. אדרבה, יש בו הרבה מן הנמהר הטבעי, מן החפזון הסמוי, מן הלהיטות הספונטאנית. והללו נובעים כאילו מתוך היעדרם של כוחות יודעים ואומדים את טיב הקוֹשי שלפניו. צעיר כפרי זה מאמין באמונה שלימה ועיורת (משום כך מידה זו מתגוונת קימעה בזה הקרוי “נימוסים רעים”) בתוקפו ובעוצם⁻ידו.

מקורה של אמונה זו שבו הוא אותה תערובת של כוחיות נפש וגוף, שלא קפאו עוד על שמריהם. הכפרי הצעיר הארצישראלי ניחן בהשכל⁻ידים, מסוגל הוא, הוא חש כי “חכמה” מבצבצת מראשי אצבעותיו. בכל מלאכה הוא עושה ומצליח. והוא עושה בקלות ובלי טרחה יתירה. יש בלי ספק בנוער הזה לאחר שנפרע לדורנו הממוכן את חלקו, הבנה רבה ותפיסה מהירה וגם משיכה גדולה לכלים ולמכשירים ולמכונות ולדרכי השימוש בהם, הוא בוחל במופשט, בהסברים מסובכים, בהגיונן של ההלכות. אבל את המלאכה המורכבת גופה, המיוסדת על הלכות אלו, הוא עושה כהלכה. מכאן שנשתקעו בנפשו שתי מידות המעצבות הרבה את אופייו. ראשית, הוא מזלזל קימעה בחשיבותו של עולם רוחני זה. שההלכות נמנות עמו; וסימן לדבר שאין לו הכרע בחיים, כיון שהאדם, שהחכמה באצבעותיו, רואה בין כך ברכה בעמלו ואינו נזקק לו. ושנית, אותה אמונה בכוחות עצמו, שהזכרתיה למעלה, אינה אלא תולדה של עמידה נפשית זו, אדם המצליח בכל דרכיו אינו מפקפק בשום דבר, שמא המידה שנטפלה אל הצעירים האלה “עֵשיוית” היא במקצתה, הואיל והיא נשענת רק על הידים.

ובזה הגענו אל אחת מנקודות⁻ההתנגשות שבין הצעיר הכפרי לאבותיו. מה שמציין את הנוער בסביבת המושב ומייחדו לחטיבה אחת, שהוא הפוך לנוער כפרי אחר בעולם. כאן לפנינו נסיגה⁻לאחור אינטלקטואלית של הדור השני. בכל משכנות האיכרים שבכל הארצות, האב הוא עם⁻הארץ והבן הוא משכיל. בתוקף חוקי החינוך אנוס היה לסיים לימודיו בבית⁻ספרו, ובהכרח קנה לו ידיעות קריאה וכתיבה, כשבאה אגרת מאת אחיו הבכור העובד⁻בצבא, האֵם פונה אליו. וכשבאה פקודה ממשרד המחוז, האב פונה אליו. הוא הקוראן לפניהם והוא המפרשן להם. יש, איפוא, בהתפתחות הכללית והרגילה משהו מן העלייה התמידית בהשכלת הבן על השכלתו של האב. אך לא כן הדבר בכפר העברי. כאן הלמדן, היודע⁻ספר איש⁻ הרוח, המשכיל הוא האב. הבן, אף⁻על⁻פי שאינו עם הארץ, הריהו בכל⁻זאת פחות דעתן מאביו. ירידה זו, כדי שעוקץ העלבון שבה יתמעך, תובעת פיצוי, שילומים. והיא מוצאת תיקון למקום שנתפגם בשתי דרכים. הצעיר הכפרי מבליט את עדיפות תכונותיו הגופניות, כושר⁻פעלו, חכמת⁻הידים שלו. הוא גבה⁻קומה, גמיש, בעל⁻שרירים, רזה נעים במראהו, חפשי בתנועותיו. וסגולות אלו מהוות שלא מדעת יסודות לאישיותו. ושנית, בלבו, מבטל הוא ומצמצם גבולותיו של העולם הרוחני שנתקל בו, ומזלזל בתפקידו של עולם זה בחיים.

ועוד דבר. אותו מושג של “קרבן”, הממלא בחשאי את חללו של בית⁻האב, זר לרוחו, אינו חביב עליו. על פני הוריו הוא רואה לעתים קרובות עננה נסתרת של אדם שנתן את הכל לדבר “שלא לכך נוצר”; הרי רק השאיפה, הרצון, משאת⁻הנפש הם שהכריעו ועשאוהו כמו שהוא. והנה כל אותו הנעלם של געגועים חבוּיים ושל הרהורי⁻נוחם מקוטעים וסתומים על עבר שאיננו – נבצר ממנו להבינו. הוא יליד הארץ הזאת, גידול אקלימה, בן לכפרו. החום אינו מתיש כוחותיו, והמעדר כלי⁻משחק לו מנעוריו, מובטחני, שהוא בז למשוררים באי החוץ הללו, שאינם פוסקים לשיר על ה“חמסינים” ונוראותיהם, כאילו אך קללה מרחפת באויר ארצו. לעיניו זיו שמש אשר יאהב, והוא נהנה לאורה. אפשר שכהוא מרחם על החורבה הגופנית שבבית⁻האב, פרי עמל שנים ודאגה רבה. אבל ברי שהוא אינו מכבדה, שלא מדעת יש בלבו משהו מן הבחילה למראה אותו הנכר ולאותו אפס⁻הכוחות, והרי שער שני בעולם הרוחני הנפשי של בית⁻האב, הנעול לפניו.

הניגודים בין דור אחד לשני אינם, איפוא, מן המצויים ומן השכיחים. במהלך ההתקדמות הכללית אנו נתקלים על⁻הרוב ברפיונה ובתנודתה של ההתעדנות התרבותית המתנגשים בחיסון הטבעי והראשוני. כאן כאילו נסתתמו הפרשיות במקום שהיו פתוחות, מה שהוא מוקדם היה למאוחר, וממילא הצו החינוכי שניסחנו אותו בפרק הקודם – היאך נביא את הבן שיעשה כמעשה האב? – תובע תיקונו. הרי אין אנו רוצים כל⁻עיקר, שצעיר כפרי זה יחדול מהיות כמוֹת שהוא. עם אופייו כמה וכמה תכונות⁻תרומה, שהישג גדול הן לעיצובו ולהתהוותו של מעמד כפרי בריא, ותכליתיוֹת הן בשבילו במילואן. הוה אומר, האב כשהוא בא לדון את בנו במושב חייב להודות, שהלה עבר עליו ומילא אחריו בהרבה תחומים חיוניים. איני יכול להבליג ולא לנגוע במידה אחת המצויה אצל הצעיר הכפרי הארצישראלי ושגם היא באה ללמדנו. כוונתי, הקמצנות שבו, הקשר העמוק לקנייניו והחרדה עליהם. רבות הרהרתי על מוצאם של רגשות אלו. ודאי שאין מספיק הפירוש האומר, הואיל והפרוטה אינה מצוּיה בבית⁻האב חביבה היא על הבנים. דומני, הסיבה עמוקה יותר. פרי הניגודים היא, שמניתי אותם למעלה. הבן רואה את הוריו, שהזיקנה קפצה עליהם קודם זמנם, כמבזבזים קלי⁻דעת שכילוּ כוחותיהם בלי חשבון ודעת. ודאי לבו לבו להם, אבל הוא גם לקח מוסרו. בלב נולדת טינה לפזרנות. מתאחזות בו זהירות והסתייגות מפני היד הפתוחה שאינה עושה חשבונה (החותמת, למשל, שטרות בלי הבחנה) ואינה דואגת דאגת מחר. והרי מידה זו ודאי שאין דינה שינוי וכלייה. נוהג חיובי היא ורב ערכה בהווי הכפרי.

עמדתי עד עכשיו על יסודות התלישה המרחיקים את הבן מבית אביו. אבל אין אלה כל היסודות שבנפשו. נמצא שם גם כמה וכמה מעלות טובות של השרשה, המרתקות אותו אליו. נתחדשה כאן הרגשתו של הקשר המשפחתי. אותו היחס אל המוסד החברתי הקרוי “הבית”, שניטשטש אצלנו, דור ימי⁻המעבר, ונתמעך מרוב עמל ונדודים ופיזורים, כאילו צמח בכפר שנית וגם גבר. יש אצל הצעיר הכפרי מאהבת המקום. הנהללי הוא נהללי והתל⁻עדשי הוא תל⁻עדשי ועל כפריהם גאווותם. מתרקם כאן כעין יחס אבות ומשפחות. אין חבל⁻טבורם של בני כפר אלו תלוי באויר אלא מחובר הוא לחלקת אדמה, לסביבתו המצומצמת וממנה יניקתו. אולי אופקי הבן צרים מאופקי האב, אבל הם קרובים יותר ומצויינים יותר ועמוקים יותר והם קניינו שקנה לו בעולמו.

ונמצא, שלאחר שאתה בודק ועומד על אופייו של צעיר כפרי זה, שאתה אומר לחנכו, אין שאלה זו, “כיצד מחנכים אותו?”, פשוטה כל⁻כך כפי שהיא בראייה ראשונה. מידות⁻יקר רבות נבטו וגם נקלטו בנפש רכה זאת, והנגיעה בהן אסורה; ובידנו לסייע לצמיחתן ולחיזוקן דווקא מתוך שלא נמשמש בהן ולא ניטפל אליהן, אלא ניתן להן לעשות את דרכן הטבעית בלי מפריע. אבל גם מזאת לא נעלים עין. מידות אלו, הן כשלעצמן אינן מספיקות, בדור מבוהל ורב⁻תנודה כדורנו, להשריש אדם במקום⁻לידתו ולשמור על משלח⁻ידו. אין לדעת עד כמה עשויה ההסתגלות הטבעית, שאין הכרה רוחנית מלווה אותה ומכוונת אותה ושליטה עליה, לעמוד בפני גורמי⁻העקירה המרובים הפועלים והגוברים מסביב. וכאן נקודת⁻התורפה שבנוער זה; החוליה הרפה שבכל השלשלת, בצעיר הזה תוסס אי⁻אימון ואפילו בחילה לכל דבר שאין בו מן הממש, מן הבעין, מן הנאחז ביד. ואין להתפלא על החומריות שגברה בו. הרי על הנסיבות המיוחדות שהביאוהו לכך התעכבתי. ואין “ההתלהבות הלאומית” הבוערת בלבו של צעיר זה, אותה הנכונות שלו, המסירות וחרוף⁻הנפש, צריכים להעביר אותנו על דעותינו. הצו היוצא ממדורות אלו אף הוא קורא למעשים ממשיים, נמהרים ומלבבים, ספוגים יצרים גדולים. אבל יש עולם מלא של חובה ואחריות, ושרצוננו להטיל על שכמו של הכפרי, שההתמדה האטית האפורה עיקר לו ושאין בו מן הליבוב שבחליפות. עולם זה תובע קביעות, יציבות, ויתורים, התאפקות. ומידות אלה אין אדם קונה לעצמו בתוך הווייה שנתרוקנה מערכים שבהכרה ושבדעת. ולמה נתעלם מן הדבר; גם הצו הלאומי השגור יש והוא מצטרף אל גורמי⁻העקירה, הואיל והוא משליך את הנפש למרחקים וחותך את הקשר במקום חיבורו של אדם אל חלקת⁻שדהו הקטנה.

והרי הבעייה על כל קשייה. בית⁻האב נשימתו ארוכה, הווייה רוחנית שפעה סבל ואורך⁻רוח, והם שהוליכו אל הויתורים ואל ההתאפקות, והנה דווקא עולם זה אינו חביב על הבנים. מפני עדיפותו הגופנית ממאס הבן ובועט בערכים אלה, רואה אותם ככוחות⁻הרס, שכופפו את קומת האב והרבו קמטים בפני האם. ולפנינו השאלה החמורה – כיצד מחזירים את הבן אל התחומים האלה שעזבם, מבלי שנגרע ומבלי שנפגע בסגולות⁻ראשית יקרות שקנה לעצמו ושבהן כוחו יפה מכוח האב?

שמא נצא בדרכים הרבים והכבושים והמקובלים כל⁻כך בימינו? אולם עד שנשיב על שאלה זו עלינו לבדוק תחילה את הדרכים האלה.

* * *

דור שבו משתלטת אחת משיטות החינוך, הריהי נעשית עד⁻מהרה מין פוֹתחת, מין מפתח כל⁻בו הפותח את כל הדלתות, כל כמה שמנגנונות מנעוליהן שונים זה מזה. הנוסחה המהלכת כיום והמשמשת “רפואה לכל מכה” היא – חינוך קיבוצי עצמאי; מין הסתמכות, בעינים עצומות, ביצר הגראגאריאלי שבאדם, בכוח הקסם הצפון במציאות זו שהוא בעל⁻חיים חברתי. יכול כל צעיר בפני עצמו להיות כושל בדרכיו, אבל כשאתה אוסף את הצעירים הרבים האלה יחד אל צריף עץ אחד ועוזבם לנפשם, הרי במעשה אסיפה זה גופו, במעמד “יחדיו” זה כבר הגית ממסילת חייהם רבות מאבני⁻הנגף הפזורות שם. קיימת איזו אמונה עיורת בפקחות כוחותיו של העדר, שמתוך נטייתו הטבעית מובטח הוא שלא יפנה לעולם אל נתיבות⁻תוהו ויבחר תמיד בדרך הבטוחה, הנכונה והישרה.

ואפילו פדגוג⁻אומן כיעקב הלפרין, המכיר יפה את נקודת⁻התורפה באופייו של הצעיר הכפרי במושב (עיין מאמרו “תורה עם דרך ארץ”, “תלמים”, י“ז וי”ח) ומעיד עליו: “שאינו מזדקק למאמץ יתיר, הרי הדברים נראים לעין בלתי מזוינת – כך הוא המראה והריהו סמוך לעיניך ולבך כמוּנח על פיסת ידך, והדברים לא בשמים הם. יכול אתה לקיימים במו ידיך, בלא ציוד מחשבתי ומדעי מוגבר. גם כיבוש חניתה ודפנא ניתן ליעשות בלא “מדעיות” יתירה. לשם מה, איפוא, כל ההתעסקת בספרות עתיקה, במשנה ובאגדה וכו', מה ירחיבו אלו את האפשרות לפועל⁻כפים, ליצירה מעשית ולכיבוש, להגנה ולשמירה?” – אפילו פדגוג אומן כמוהו, כשהוא בא להציע עצה ממשית אינו מסתפק במשאלת⁻לב (“ביה”ס בכפר צריך להיות פינת תרבות מאירה. צריך להיות כל הטוב והיפה הצפון בחיי ההורים והכפר כולו. המוסד צריך להיות מאורגן בצורה נאה מבפנים ומבחוץ. החצר צריכה להיות מוגדרת וכו'") ואין בפיו אלא רפואה בדוקה אחת – חברת⁻ילדים! “וזו בחלקה הקיים (וביחוד בגיל הרך) צריכה להיות מסורה לאחריותם המלאה של הילדים אלה יקבעו סדריה ויטילו את החובות על החברים הצעירים”. איני עוסק כאן בחינוך שבין כתלי ביה"ס הכפרי. הבאתי את הדברים האלה, הואיל והם באים ללמדנו, מתוך מידה של קל וחומר, גם על חינוך הבוגרים: מה חברת⁻ילדים שהיא עוגן⁻ההצלה האחד לגיל הרך, לגיל הבוגר על⁻אחת⁻כמה⁻וכמה דינה שתהא כך.

אבל יכול אדם לתאר לעצמו כמעט בדיוק הנדסי מהו העולם הרוחני ש“חברת⁻נוער” עצמאית זו במושב עתידה להשקיע בנפשו של הבוגר. נשער, כי נבנה צריף ונמסור אותו לרשותם של עשרים או שלושים בחור ובחורה המצויים במקום, והוא משמש בית⁻ועד להם. ערב ערב הם מתאספים בו. אין כל ספק, שכמה מהם, ולא דוקא מהמצוינים אלא מהתקיפים שבהם, יניחו את ידם על השאר ו“ינהיגו” אותם. מזמן לזמן יביאו לפניהם דברים כוללים, ועל הרוב מליציים, רגשיים ומשא⁻דברים על אחריות וחובה ועל צרכי השעה. אני מניח אפילו, שבימי היסוד הראשונים יתכנו איזו שיעורים קבועים ללימודים העיוניים. יסייעו בכך בני⁻התורה מיושבי המקום ואף מרצים באי⁻חוץ. אבל האבות יגעים מעמל היום, אינם מורי⁻הוראה על⁻פי מקצועם, ותורתם, אף⁻על⁻פי שלא נשתכחה מהם, הרי נפגמה בהירותה וממילא אין בה כוח מושך גדול. קימעה⁻קימעה ייעשה הלימוד הקבוע לארעי. תתכנס איזו הרגשה של מפח⁻נפש, המלווה תמיד ענין שלא עלה די צרכו. והריקות בצריפה של חברת⁻הנוער תגבר מאוד. אולם ריקות זו בהכרח שתתמלא. ירבו, איפוא, ביציאה במחולות. וטפסרים מפלגתיים ינסו להשתלט על הנאספים. ירבו בויכוחים סוערים. ישניאו את בית⁻האב ואת משאת⁻נפשו. כלומר, ריקות זו של החברה תתמלא באותן מידות שנוער זה ניחן בהן בלאו הכי. ואותה הבטיחוּת “שהדברים אינם בשמים” ואותם החושים “למעשיות” גדושה ונפרזת ידם תהא על העליונה. אמור מעתה, ייווצר מוסד משונה מאוד, שלכאורה מטרתו חינוך, ולמעשה לא ישנה מאומה ולא יתקן מאומה. אלא יחזק וישריש את זה, שבין כך קיים הוא ואילו בלי עזרה וסיוע. אין, איפוא, מימרא ארטילאית זו “חברת⁻נוער” אלא שם שנתרוקן מתוכנו, אינה אלא השתמטות מפני קשיי הבעייה, ולא יישובה.

הארכתי את הדיבור על שיטה זו של “מפתח⁻כּל⁻בּו”, משום שהיא נהוגה אצלנו. אלא שבעולם הגדול מצאנו שלושה נסיונות נכבדים, שביקשו דרכים בחינוכו של נוער כפרי, מתוך רצון להשרישו בנחלת אבותיו או בשדות אדמתו. מצויה שיטה אמריקאית הקיימת הרבה שנים, שהוּצאה לפועל ביד רחבה ומתוך שפע רב. נקודת⁻מוצאה היתה חינוך דרך המקצוע. ישנה שיטה רוסית, שהיקפה גדול מאוד ושעיקר כוונתה שיפוּר המקצוע בשביל הרעיון הקולקטיבי, והמגמה החינוכית היא מדינית מעמדית. ולפנינו שיטה שלישית, הסקאנדינאבית, צנועה בהיקפה, מכוּונת אל הפרט, ועיקרי החינוך שבה – תרבותו ורמת השכלתו של היחיד. מן הדין, איפוא, שנצא בעקבותיהן של שיטות אלו ונראה איזו מהן קרובה לנו וכשרה בשבילנו ומה יש ללמדו מכל אחת מהן.

(א) השיטה האמריקאית היתה, בעיקרה ובדרגותיה הראשונות, מרוכזת בהשתלמות החקלאית המדעית. תחנות⁻נסיון התעסקו בצירופיהם של קהל “חלוצים⁻כפריים”. בתחילתה היתה הכוונה להקים כוח⁻מקשר וצינור⁻השפעה בין המדע החקלאי ותוצאותיו, שנולדו בשדות נסיון ובמעבדות, ובין עבודת⁻האדמה הממשית, שבכפרים ובחווֹת. האבות, כדרכם של איכרים בעולם, לא היו להוטים אחרי החידושים ולא האמינו הרבה במהפכה החקלאית, שבעלי⁻ההלכה בישרו עליה בשאון רב. התעמלנים החקלאים, כשבאו לטעת בלבבות רעיונות חדשים ושיטות⁻עבודה חדשות, נתקבלו בהתנגדות מצד האיכר עם מסוֹרתו המאובנת והשמרנית. משום כך היה הכרח בהכשרת הדור הצעיר, שיעמוד על הברכה שבדרכים המדעיים בעבודות⁻השדה ושלבו יהא פתוח להם. והתחילו מן היסוד. חיברו יחדיו נוער כפרי וקראו להם בשם רב⁻קסם, רב⁻אחריות ומשמעות – חלוצים. ופירושו כאן אינו הרפתקאות ונדידה למרחקים ובנין⁻בראשית של ארצות נשמות; כאן הכוונה החלוצית היתה כמעט הפוכה למקובלת – עומס של משמעת ושל מצוות המדע, מעשים מתוך חשבון וזהירות ובהירות הגיונית. לידיהם מסרו תכניות ודימונסטראציות לדרכי תזונה, בירור זרעים ובעלי⁻חיים, מלחמה בפגעים, ובכוח ההדגמה הממשית והישרה מוטל היה על חלוצים הללו לשבור, מצד אחד, את המחיצה הקיימת בין המעבדה ובין בית האיכר, ומצד שני, הם, כאילו, מכשירים את עצמם גם אל עתידם. כשנוער זה, אמרו, ייכנס לרשות עצמו ויקים ביתו, ימצא ענין במשלח⁻ידו, כי יבינהו וממילא תיווצר הקירבה ההרמונית בינו ובין היכלי⁻המדע, שיבואו להורותו ולהוסיף על דעתו.

אלא שבמרוצת הימים הפכו אגודות⁻חלוצים כפריות אלו שלא מדעת לתנועה חינוכית עצומה. כשנתרבו קני החלוצים בכפרים ובחוות נוסדו גם בתי⁻ועד במחוזות, והללו נתחברו יחד למרכזים. היו תערוכות בגלילות, הכניסו את גורם ההתחרות בין חבורה לחבורה וניתנו פרסים למצטיינים. ממנים היו מדריכים מיוחסים בשביל נוער זה ונתקיים קשר מתמיד בין בתי⁻הספר הכפריים ובין מועדוני⁻החלוצים, בין המדריך למורה. וממילא פרצה עבודה זו את גבולות המקצוע, שתחמו לה מתחילתה, ורחבו מגמותיה. רבים התחילו לראות במנגנון המקצועי הזה סביבה רוחנית מחנכת ובונה את כל אופייו של האיכר העתיד⁻לבוא, ואמרו להשתמש מסגרת הארגונית הזאת גם לענינים השוכנים מעבר לידיעת העבודה והשימוש בכללים המדעיים.

קצר המקום במאמרי לפרט יסודות של בנין מפואר זה, שהוקם, במעוף ובהיקף אמריקאי טיפוסי, ולפרקו לכל מדוריו ותאיו. אולם המעניין אותי בשעה זו אינם פרטי האמצעים ולא הטכניקה של המנגנון. החשוב הוא, להיכן הוליכה התנועה החינוכית הזאת שהבטיחה כל⁻כך הרבה? ומה הם ההישגים הממשיים שהשיגה? והנה דווקא בנקודה זו אין הדברים מעודדים כל⁻עיקר. נתחוור כי גדול היה ההישג בתהליך חדירתן של שיטות עבודה מדעיות בבתי⁻האיכרים, אבל מצומצמת מאוד היתה ההשפעה התרבותית הכללית. לא הספיק המקצוע והההשתלמות בו בלבד להוות שדה ⁻התפתחות לאיזו תכונה מוסרית ורוחנית. ה“פּיוֹנר”, לאחר שבגר והיה לאיכר, ודאי שדעתו היתה מרוּוחת ופתוחה לחקלאות מדעית יותר מדעתו של אביו. אבל כלום היה על⁻ידי כך איכר יותר? כלום שימשה ההכשרה המקצועית תריס ומגן בפני עקירתו מן הכפר ובפני הנדידה לענפי⁻מלאכה ולארחות⁻חיים אחרים? אדרבה, יש והיא גופה לא היתה אלא שלב ליציאה זאת.

ואפילו למעלה מזה. ברבות הימים, לאחר שעוּמם ברק החידוש של המוסד ואירגונו המסועף, התחילה מתפשטת איזו ריקות במועדוני⁻החלוצים. באו בתלונות, גם הבנים ועל⁻אחת⁻כמה⁻וכמה האבות, שאין ההסתדרות אלא תחום⁻ניצוּל בשביל מוסדות המחקר החקלאי, או כלי⁻של⁻פעולה בשביל המדריך שגם בו התחיל האיכר לראות פקיד נוסף על שאר הפקידים, אסירה של שיגרה, של חובה מלומדה עם קפּאונה ושעמומה, שאין לשום בן⁻אדם חפץ בה חוץ מן המתעסק בה. ונמצא כי מוסד זה שהיה (בעיקר בשנותיו הראשונות) גורם נכבד מאוד בהפצת הדעת החקלאית המודרנית, לא הצליח להתעלות ולהפוך גורם חינוכי מתמיד וכללי. והנסיונות העקשניים להביאו לידי כך לא נשאו את הפירות ולא מילאו את התקוות שתלו בהם.

בשבילנו נמצאות בנסיון האמריקאי שתי הנחות חינוכיות רבות⁻ערך. ראשית, העבודה עצמה, זאת ההתעסקות התמידית הסופגת אל תוכה את המרץ האנושי, גורם חינוכי תרבותי היא מצד מהותה. סוף⁻סוף מה שמחבר עד היום הזה איכר אל אדמתו ומקיף את החווייה שלו בבריאות רוחנית ובחוסן מוסרי אינו אלא עולם עשייתו. אבל ההסבר המדעי, האימון הטכני המחויר את פרטיו של עולם זה, את חוקותיו והגיונו הפנימי, אינו מספיק בשום פנים להוות יסוד לסביבה חינוכית⁻תרבותית. הדעת הטכנית מועילה היא, ובתקופה שלנו הכרח היא ואפשר אפילו רבת⁻ענין היא, אבל אין היא יוצרת מרכז של חיוּת, הבונה את האופי ואת תכונות האישיוּת. ומפני כך ההדגשה על “המדעיוּת” (“גם כיבוש דפנה וחניתה – כאילו מלגלג יעקב הלפרין על צמצום אופייו של הצעיר הכפרי – ניתן ליעשות בלי “מדעיוּת” יתרה”), השגורה כל⁻כך בפי המחנכים, אינה מוליכה אל פתרון הבעייה שאנו מדיינים בה.

ושנית, וכמסקנה מתוך ההנחה הראשונה: הואיל וההסבר המדעי אינו מספיק, מן המושכל הוא, שנפריד בינו ובין המטרה החינוכית שלפנינו, ואל נערבב את התחומים. אימוּן במקצוע לחוד ואופי ועולם רוחני לחוד. בבית⁻הספר ודאי אנוסים אנו לצופף את הנושאים הלימודיים, האנושיים והמעשיים יחד. אבל בחינוך הבוגר מן הדין שיהיו שתי רשויות. דבר אחד הוא לזיין צעיר במושב בידיעת ההזנה, הבירור, ההשקאה, הכנת הקרקע, המיכאניקה. ודבר אחר הוא להזרים בנשמתו עיקרים ומשאלות⁻לב, שעל פיהם יקים את נוהג חייו.

וכשנצא לבדוק בדברינו הבאים בשיטה הרוסית והסקאנדינאבית נמצא, שהנחות אלו חיזוק נוסף להן גם משם.

(ב) השיטה הרוסית, שנסיונה של אמריקה כבר היה לנגד עיניה, הלכה מראשיתה בנטיות רבות ושונות. גם לפני שלטון המועצות עמד ענין ההכשרה הטכנית של הנוער הכפרי בכל חריפותו. עיקר עיקריה של ההפיכה הקיבוצית במשק הכפרי נתבסס על השימוש המלא בקניני המדע. החקלאות הקולקטיבית הגדולה אינה יכולה להתקיים ולהתפתח עד שתהא ממוכנת, עד שתישען על כלי⁻חרישה⁻ואסיפה משוכללים, מהירי⁻תנועה ורבי⁻⁻תוצרת כדוגמת הטראקטור והקומבין; על מחזור זרעים מחושב, על תּיאוּם הזנים והגידולים לאזורים קרקעיים ואקלימיים; ועל שאר אופני החקלאות המדעית וההישגיה. אלא שבכפר הרוסי, שקדם למהפכת אוקטובר, גדלה, בידוע, הבערות עד מאוד. מספר הבּוּרים שבאוכלוסיו, שלא הכירו פשוטו כמשמעו, צורת אלף, מרובים היו. אנוס היה, איפוא, שלטון חדש זה לשים את כל מבטחו בדור הצעיר הגדל ובא. אי⁻אפשר היה להאמין בבני⁻אדם שהגיעו כבר לשנות⁻העמידה, שיסתגלו לתנאי חיים זרים ומורכבים אלה ויתרגלו לדחף⁻העבודה הנמהר והנמרץ, שהכפר הממוכן והמודרני מחייבם, בדעת השליטו כאן תקופה של ימי⁻מעבר, וידעו מלכתחילה שאין התיקונים מגיעים מיד למלוא היקפם ופעולתם, הואיל וקצב החליפות בעושים את המלאכה אינו משיג את קצבם של השנויים המתחוללים בסדרי העבודה וכליה. אלא בימי⁻מעבר אלו ניתנה שהות להכין את האדם, שלבו ומוחו יהיו פתוחים להם, וקימעה⁻קימעה להביא את העושה ואת המעשים הנעשים לידי תיאום מסוים. אין תימה כי “החלוץ הכפרי”. בנוסחו ובתוכנו האמריקאי, כלומר ההטעמה על העיקר המקצועי, נתקבל גם בסביבה זו, וחניכי תנועה זו נקראו לקיים את התפקיד שהוטל עליהם – ההשתלמות הטכנית.

אולם ברוסיה לא היתה הצורה הקיבוצית של המשק החקלאי רק דרך של כלכלה ראציונאַלית, מכוּונת אל רווחים או יבולים יתירים. אדרבה, קדמה לה מגמה חברתית. לא משום שהחרושת בארץ זו ודרגת התפתחותה גבהו כל⁻כך, נתהווה גם השינוי במשטר החברתי, אלא מתוך שהחליטו וגמרו אומר להקים את המשטר הזה. הרכיבו עליו, דבר שלא היה קיים עוד, את הטכניקה המורכבת הזאת. ענין רצוני זה, שקדם לכל ענין אחר, בהכרח שטבע טבעו בדברים מראשיתם. אי⁻אפשר היה שהפּיוֹנר הכפרי הרוסי ישמש, כדוגמת הפּיוֹנר האמריקאי, רק צינור⁻השפעה בשביל ההסתגלות לשיטות מדעיות. הוא היה, קודם כל, החלוץ האידיאולוגי לתורת⁻חיים חדשה. וממילא נזדווגו כאן יחד, מתוך הכרח פנימי ואורגאַני, שתי הרשויות – התרבותית⁻הכללית וההכשרה המקצועית. “החלוץ” הרוסי שומה היתה עליו לא ההצטיינות בכושר⁻עבודה בלבד, אלא אף החובה להיות סמל ומבקיע⁻דרך בעיצוב דמות⁻דיוקנו האנושית של האיכר הסובייטי העתיד⁻לבוא: להיות מצוין בחריצותו, בהתמדתו, בנימוסיו, ביחסייו בינו לחבריו. כלומר, אל התועלתיות המקצועית הישרה נוספו יסודות מוסריים רוחניים כלליים שכוונתם היתה בנין אופי האדם ונפשו.

אי⁻אפשר לומר, עד כמה שהדברים עודם בוסר ותוך כדי תסיסתם כי שיטה מעורבת זו לא הביאה פירותיה בשתי מגמותיה, נוטה אני אפילו להניח, כי תוצאותיה הגדולות באו מפני שנערבבו הרשויות ומשום שלא עמדה ההכשרה המקצועית בשלטונה המוחלט כנושאת את עצמה. הכל מפארים כיום, אפילו אויביהן של המועצות, את הדור הכפרי החדש ברוסיה; עד כמה גדלה יכולתו הטכנית לנהוג טאנקים ולטוס באוירונים. ודור זה הרי אינו אלא אותו האיכר הצעיר, שידיו נתאמנו כמה וכמה שנים בחרישה בטראקטור ובדישה בקומביין. אבל, ענין זה חשיבותו יתירה, הכל, שבאו במגע עם איש⁻צבא הרוסי (הוא הוא אותו “החלוץ הכפרי”), מעידים גם על מעלתו התרבותית שגבהה מאוד, על נימוסיו שנשתפרו ועל ריכוזו הנפשי שגבר ועל מתינותו ושיקול⁻דעתו שעלו. הוא אינו שותה לשכרה. אינו נוטל מה שאינו שלו. אינו מנבל פיו, ולשונו נקייה. ומי שאין השקפת⁻עולמו חומרית קיצונית, הרשות עמו לקבוע ולומר – הואיל והאדם נשתנה, הואיל והנימוסים והמידות נתחזקו, נקלטו גם במהירות רבה הידיעות הטכניות וגדלה התבונה לטפל ולהתעסק בכלים מורכבים, התובעים אחריות והשכל⁻ידים כאחת.

בין כך ובין כך, בשבילנו, לענין שאנו דנים בו, חשובה העובדה כשהיא לעצמה – בכפר הרוסי עשה חינוכם של הבוגרים חייל רב, מפני שבתוקף התנאים המיוחדים הכרח היה לחבר את ההכשרה המקצועית אל ההתקדמות התרבותית הכללית, תוספת זו, לא בלבד שעיכבה את הדעת הטכנית ואת ההסתגלות אל דרכי פעולתה, אלא גם שימשה כוח מדרבּן לסגולות אלה; וכדעת יחידים, יודעי דבר, תוספת זו היא⁻היא מקור החיים העיקרי לתמורות הגדולות שהתהוו בכפר הרוסי. ומאלה אין להסיח את הדעת.

(ג) בדרך אחרת, שונה מן הקצה אל הקצה מן המקובלת, הלכה האיכרות הסקאנדינאבית. אין לי צורך לעמוד על טיבה ועל הרכבה הכלכלי ובניינה האינדיבידואלי⁻השיתופי. הדברים מפורסמים וידועים. אבל גם לפניה עמדו שתי השאלות – מצד אחד, ההכשרה והסיגול המקצועיים לעבודת אדמה מודרנית מסובכת בהלכותיה והתובעת הבנה רבה, ומצד אחר – הדאגה היתירה לשמור על ילידי⁻הכפר, שלא ייעקרו מאדמתם ולא ייסחפו בשטף הכרכי. את הענין הראשון פתרו כרגיל וכמקובל: הדרכה, קורסים זמניים, ריכוזה של תכנית⁻הלימודים בבית⁻הספר מסביב לבעיות החקלאיות וכיוצא בהם. אולם כל אלה לא הספיקו בשביל עיצובו של הפרצוף האנושי של הכפר. ראשית כל, עמדו בסקאנדינאביה על כך, כי הכרח הוא להבדיל בין ידיעת המקצוע לחינוך האדם. אין המסוגל שבאיכרים במובן המקצועי גם האיתן שבכפריים. החקלאות המודרנית מעבירה הרבה יסודות כרכיים אל תוך הכפר – מכונות, דעת טכנית, קצב מהיר, חפזון. ומרובים היוצאים מן הכפר דווקא אצל הללו, שההצלחה החומרית האירה להם פניה בתנאים מחודשים אלה. על⁻כל⁻פנים מרובים היו הבנים שיצאו אל העיר בבתי⁻הורים שהסתגלו לתנאים אלה וכיוונו חינוך בניהם אליהם. בסקאנדינאביה ראו עוד דבר. למען הקים קשר של קיימא ולדורות בין הכפר המודרני ובין יושביו אין זה מספיק, כפי שאמרו בארצות⁻הברית וכפי שחזרו על כך מתוך חיקוי בכמה מארצות אירופה, להעביר אל הכפר את הציביליזאציה הכרכית כמות שהיא, להסיע אל תוכה, את הנוחות, את הקומפורט העירוני. תרופה זו אינה אלא לשעה קלה. בהשפעתה המתמדת – גורם של הרס ועקירה היא. הנוחות הכרכית חודרת אל בית⁻האיכר מאליה, ואין טעם ואין יכולת לעכבה בידים. אבל אין גם להרבותה ולסייע להתפשטותה בדרך מלאכותית. גורם של חינוך אינה.

במקום נוֹחוּת זו, שאמרו היא שתשמש תריס מפני פורענות העקירה, הואיל ולאחר שנכניס את העיר אל הכפר לא יהיה צורך ללכת מן הכפר אל העיר, – במקום נוֹחוּת זו יש לקחת מן הכרך דבר⁻מה אחר ולנטוע אותו בסביבתו של עובד⁻האדמה. הרי העיר גידלה לא השכלה טכנית תועלתית בלבד אלא גם השכלה אחרת; זו המופנית כולה אל עולם של דעת רוחנית, שאין רווחים או תענוגים חומריים בתחומיו. עולם זה נעול היה בפני הכפרי בכל דורות קיומו. בתקופות הקדומות הבערות והעוני הם שנעלו שעריו בתקופות ימינו הבולמוס המקצועי הבולע את הכל הוא שנועל אותם. חייבים אנו, איפוא, להחזיר לכפר את הקנינים האנושיים האלו שנלקחו ממנו. את הטובים ואת המסוגלים שבבחורים עובדי⁻האדמה אין ללמד אך ורק יסודות של מניע בן⁻ארבעה⁻קצבים, או בדיקת שומן⁻החלב. או הרכבם של המזונות. ידיעה זו ודאי הכרחית היא במשק המודרני ואין להקל ראש בה, אבל אין היא מספיקה. בקו מקביל לה יש להכניס אל הכפר דעה אחרת. השכלה אחרת, לא שימושית, זו הרוחנית⁻הכללית, האנושית, הכפרי לא יהא רק בעל מקצוע טוב. הוא יהיה גם אדם משכיל, ואל סביבתו יתכנסו מלבד יסודות הציביליזאציה גם יסודות הקולטורה, לא רק עושר והנאה חומריים, גם אושר וענין רוחניים.

הקואופראציה החקלאית הסקאנדינאבית פתחה בתי⁻ספר גבוהים מיוחדים לתכלית זו. הטובים והמסוגלים שבילדי הכפר הולכים לשם לשנה או לשנתיים. אין לומדים בהם ענינים שימושיים. לימודים אלה אפילו אסורים שם, במקומם באים ספרות ותולדות עמים ותורת⁻החברה ותולדות אמנות ופילוסופיה ותולדות אמונות ודעות ומדעי טבע. זאת היא תורה לשמה במלוא העיון ובכל עומקה. והנה רבים מעידים על השפעתם העצומה. חניכיהם של בתי⁻ספר כפריים גבוהים אלה אינם בורחים ממשלח⁻ידם, אינם יוצאים אל העיר. אדרבה הם מהווים בכל מקום מושבם גרעין השרשה תרבותי איתן לכל הקהילה הכפרית. רגש של נחיתות זה שהעיק ודיכא את הכפרי (“כל הבינה באה מן הכרך”) כאילו נסתלק, מתרקמת מחדש הכרה מעמדית של עובדי⁻אדמה המאמינה בכוחותיה ובקושט חייה. הוויתורים על ההנאות הריקות והמשעשעות שבכרכים מתרבים. קוראי הספרים בספריות מספרם עולה. והכפר כאילו חוזר לעומקו.

ודאי לא מקרה הדבר, כי שיטה זו של חינוך בוגרים בכפר, שהבדילה בדרך קיצונית את ההשכלה מן הידיעה המקצועית צמחה דווקא אצל החקלאים הסקאנדינאביים. אורגאנית היא לכל משטר חייהם – שיתוף וקולקטיביות עד גבול האפשרי בעולם השימושי, מבלי לוותר על ההתעלות האינדיבידואלית בעולמו הנפשי והרוחני של היחיד.

וכלום אין מושב⁻העובדים העברי בארץ חייב ללמוד משהו מנסיונות אלו?

* * *

תכלית דברי עד עכשיו לא היתה להגיע על ידיהם עד כדי תכנית⁻לימודים ערוכה לכל פרטיה, אף⁻על⁻פי שבמפורש הם מכוּונים לכך. אם אתה מוציא את המטרה הדידאקטית הישרה הזאת, הכל הופך להלכה עיונית ומופשטת שאין בה הרבה ממש, הואיל ולעולם אין היא מצטרפת למעשה. אלא שלפי שעה רצוני היה להטעים הטעמה יתירה את שתי הפנים שבכל ענין של חינוך. אם שהוא מפנה אותן אל המועיל, או שהוא מוליך אל החובה. ודאי אין להפריד בין שתי מגמות אלה, כי דבקות הן זו בזו. אין מושב⁻עובדים בארץ, עם שאיפתו הלאומית⁻החברתית, יכול להגיע אל מבוקשו עד שישליט על עצמו את חוקי המועיל על כל חומרותיהם. מפני כך ההכשרה המקצועית החקלאית אין לראותה טפלה וצדדית ואנוסה. אדרבה, עיקר גדול היא. אין החקלאי מוצא קיומו בימינו, עד שהוא מזוין בכלי⁻הדעת הרבים שמשלח⁻ידו תובעם הימנו. אלא שהכשרה זו אינה מספיקה, עד כמה שלא תהא משולמת אינה מביאה על שום שלימות. מצע היא, תנאי היא לדבר⁻מה נוסף, שאפשר הוא העיקר, הוא המכריע. עולם החובה אינו נכלל בידיעת המקצוע. מקורו אחר והדרכים המוליכים אליו אחרים הם. ומשום כך גם שדה⁻חינוכו אחר הוא.

יש הרבה מן האמת בדעה המבליטה את היסודות המיטיבים, המשביחים והמחלימים שבמשלח⁻היד ואורח⁻החיים הכפריים גופם. אין לבטל כל⁻עיקר את השפע היוצא מן המגע עם הטבע על הבנין הנפשי. אף⁻על⁻פי⁻כן עלינו לעמוד על הדברים ולראותם כמו שהם. דווקא טבעיות זו, ההכשרה המקצועית כאילו מקעקעת אותה. היא מצמצמת תחומיה בלי הרף. הכפרי שבימינו, מתוך שמשלח⁻ידו כפוף לסדרי המדע, סופג בהכרח מן המלאכותי והעשוּי⁻בידים שבכל משטר מדעי, וממילא הוא נבנה על חורבנו של הספונטאני והטבעי. הכפר הופך יותר ויותר חצרות וקרפפים מאשר מרחבי⁻שדות וכרים. בתיו מצטופפים ואפקיו מתכווצים. היא “מתקרת”, לא רק בנימוסיו אלא גם במבנה הגופני שלו, בנוף שלו. ומשום כך כוחו לפעול על הנפש באויר המיוחד שלו, העושה את מלאכתה מאליה, פוחת והולך. כיום אין הטוב שבאיכר מבטיח בשום פנים את הטוב שבאדם. אדרבה, טוב ראשון זה יש והוא משמש קרש⁻קפיצה אל הרע. גם א. ד. גורדון ז"ל ראה את הדבר. “והרגשת ביום ההוא, הוא אומר, בכל כוח לבבך את הלחץ אשר קירות הבתים בעיר – וגם בכפר – לוחצים על נפשך”. ותוספת זו “גם בכפר” לא בכדי נאמרה ומשמעותה עמוקה.

ועוד דבר. בארץ סומכים הרבה על הכוח הסוּמא הצפוּן בחברה ובמשא⁻הנפש הקיבוצי שלה. הואיל וזה הקרוּי “תנועה” (מושבי⁻עובדים, קבוצות, קיבוצים, חטיבה וחטיבה ומשא⁻נפשה) ספוגה עיקרים ואמונות, אי⁻אפשר שהצעיר הגדל בסביבה זו לא יקנה לעצמו קנייני רוח אלה, אפילו כשאין יד מחנכת נוטעת אותם על תלמי הלבבות. ההאצלה הבאה מאליה מתירה לזלזל בכל דרכי⁻עקיפים. כאן פיתוח הנאמנות⁻לתנועה נושא את עצמו, ויהיו דרכיו מיכאניים, סופם שימלאו את המוטל עליהם. מכאן ההסתפקות באגודות ובחוגים ובחברות. ובנידון שלפנינו – כשנארגן, אומרים, את הנוער הכפרי לשם הנאמנות⁻למושב, הרי יצאנו ידי חובתנו. אין לומר, שאין כל ממש בטענה זו. כובדה של הסביבה במבנה הנפשי של המתחנך בה ודאי גדול הוא עד מאוד. אפילו בית⁻האב, שמטבעו לבוא בניגודים ובהתנגשות עם בניו, נותן הרבה מטעמו בנושא רוחני. אף⁻על⁻פי⁻כן גם משענת זו רצוצה היא. ושמא מקום⁻התורפה נעוץ בהאצלה זו. בתהליך המעצב אופי מבעבעת נקודת⁻משבר אחת, ומרכזה בתחום⁻מעבר זה, שעודנו ענין של הכרה לתחום ההפוך לו, שאינו עוד אלא “מצות⁻אנשים⁻מלומדה”. והחינוך המיכאני, המכשיר אדם לנאמנות לסביבתו, ומסתפק בהכשרה זו, מופנה כולו אל הסעה זו שהוא מסיע את חניכו מן עולם החובה אל עולם המצוה, מן המוּכּר אל המלומד.

והנה מלומד זה, זו המצוה⁻המלומדה שאין עמה תורה והכרה, שנראים לרבים איתנים, בטוחים, עמוקי⁻שרשים, כמעט טבע שני, הם⁻הם הקלים להזזה. אם שהם קופאים כמעשים שאין בהם רוח⁻חיים ומהווים יסוד מגביל ומטמטם. וממילא ירידה כאן במעלה לגבי אלה שהנחילו מצוות⁻מלומדות אלו ותהליך הירידה בהכרח שיהא רצוף ומתמיד ומתגבר מדור לדור. או שהטובים שבשומרי מצוות אלו, העֵרים שבהם, המקוריים שבהם, המחוננים שבהם ובעלי שאר⁻רוח שבהם יפנו עורף לחיים מלומדים אלה, יבחלו בהם ויצאו לבקש, עירומים ודלים, אחר דבר⁻מה שאין להם כוח לשקלו ולעמוד על אופייו. ועל הרוב ימצאו סיפוקם ברגש המרד וההתקוממות נגד עוֹל המצוות עצמו, ועליו יבזבזו את כל מרצם הרוּחני ולא יגיעו לעולם לחוף שאננים. ודומני, כבר נראים סימנים ראשונים למשבר זה, הרומזים מה מיצער הוא חינוך הסביבה מאליה ומה מוגבל תוקפה של מצות⁻אנשים מלומדה, ניכרים אפילו בדור צעיר ראשון של המושב. ההליכה אל הקיבוץ, במידה שישנה, מובטחני שאינה הליכה להתם בהכרה ובדעת, אלא בריחה מכאן, מחמת דחף עיור ומעומעם; הואיל וה“כאן” הזה אינו ידוע ואינו מוכּר. על סכנות אלו האורבות למושב⁻העובדים בסתר רצוני לעורר את הלבבות. מצוּיים בני⁻אדם הנהנים מן ההגירה החוֹלנית הזאת, הם עוטרים אותה בעטרת הדינאמיות. אבל מושב⁻עובדים יצא לבנות בנין של קבע ושל מסורת. יסודו, מקור חיותוֹ, רוח⁻החיים שבו הם בית⁻האב ויוצאי חלציו – המשפחה הכפרית. השולחן הערוך הגדול והרבים המסובים אליו. ובשום פנים אינו יכול להסתגל לנדידה, לארעיות ולחליפות.

הענין הוא איפוא, חמור מכפי המשוער. היכן תיקונו? רק דרך אחת פתוחה לפי דעתי – לחנך את הבוגרים במושבה שיהיו בני⁻הכרה. ואפשרי הדבר רק בתנאי אחד, כשירחיקו בכוונה תחילה כל מועיל מתוך תחומי חינוך זה. המושבים הכפריים הסקאנדינאביים, הקרובים כל⁻כך ברוחם ובמגמתם למושבים העברים בארץ, שאסרו תכלית איסור בבתי⁻הספר הגבוהים שלהם על לימוד מקצועי⁻תועלתי, וריכזו את כל ענינם במדורות הדעת הכלליים, ידעו יפה מה שהם עושים. הואיל ועמדו על כך, שמוסד חברתי זה (מושב⁻עובדים מוסד חברתי הוא) אינו בר⁻קיימא לדורות, עד שיתחדשו ויתקדמו המשמרות מתוכו, וחידוש וקידמה אינם באים סתם אלא מתוך הכרה ודעת, לפיכך אמרו הכרח הוא שהחינוך יקלע כל חציו אל המטרה האחת הזאת.

דעתי היא וגם הצעתי, שמושבי⁻העובדים חייבים לפתוח בדיון למעשה ומתוך כובד⁻ראש, כיצד להקים בית⁻ספר המיוחד להשכלת בניהם ובנותיהם הבוגרים. איני קובע פרטיו, אבל אני קובע וקובע כמה מעיקריו: (א) מיוחד הוא להשכלה ולא לידיעת המקצוע; (ב) השכלה זו מדעי⁻הרוח מכריעים בה; (ג) היא כללית, כלומר, אינה מכוּונת להשפעה אידיאולוגית אלא להקנאת דעת ממש; (ד) היא אינה נותנת לחניכיה שום יתרון בחיי המעשה. איני יודע, לפי שעה, מה תהא צורתו של בית⁻אולפנא זה? מי יהיו מוריו? מה הם לימודיו, אף⁻על⁻פי שאני יודע שדרגתם צריכה להיות גבוהה. כיצד בוררים במושבה את חניכיו? היכן מקומו? כמה שנות לימודיו, כלום רצופות הן או מסורגות? כלום אין להסתייע בלימוד שבכתב בין עונה לעונה? והרבה ענינים אחרים, התובעים בדיקה ובחינה אינם נהירים לי עוד. אבל הצורך עצמו ויסודותיו של בית⁻אולפנא זה נכונים בעיני כנכון היום.

אני יודע, האמונה בתריס הבערות לא נתערערה עוד. בעיני רבים היא נחשבת כשריון⁻הקשקשים של הכפרי המגן עליו מפני כל התקלות. ואמנם כל דברי לא באו אלא להזיז שרשיה של האמונה בבערות. היא לא תציל. אם שהמושב יתקדם או שיסוג לאחור. בניו יכולים לקדמו ובניו יכולים להסיעו לאחור. המושב אינו כפר בלבד. הוא כפר במגמה מסוימת. בנים בעלי⁻הכרה יעלוהו, נבערים מדעת יורידוהו. למושב אין דרך של אמצע. אם אינו כפי רצונו הוא רע מכפר סתם, שלא קיבל על עצמו חובות של חיי חברה.

ואיני חושש כל⁻עיקר שמא חניכים אלה עם תורתם בתוך מעיהם ימאסו בחיי עבודה ויתרחקו מדרכי אבותיהם. לאחר שיצאו מבין כתלי בית⁻ספרם, יהיו פחות מסוגלים להחליף אורח⁻חייהם מאשר קודם כניסתם. הם ישבו בנחלות הוריהם בהכרה ברורה ומרצון. הם יהיו הפרודה הנאמנה בכפר וישמרו עליו מכל משמר, על גידול מוסדותיו והתפתחותם; על הרעיונות והשאיפות שאבותיהם השקיעו בעפרו.