הספר הניתן בזה לקוֹרא העברי כוֹלל את המעשׂיות שנוֹצרוּ בישראל מהימים שלאחר חתימת התלמוּד עד ימינוּ. מחוּץ לתחומי הספרות המסוֹרתית משׂתרע השדה הרחב של יצירוֹת העם: סיפוּרים ובדיוֹת, מעשׂים ומעשׂיוֹת, סיפוּרים היסטוֹריים ודמיוֹניים, סיפוּרי מוּסר וסיפוּרי חכמה.

הסיפורים האלה נמסרו לרוֹב בעברית פשוּטה, בשפה בלתי־מליצית, שלעתים מוֹצאים בה גם הד הפתוֹס התנ"כי והחידוּד התלמוּדי; והם מפוּזרים בכל רחבי הספרוּת הדתית והחילוֹנית הכתוּבה עברית מימי־הביניים ואילך.

כאן המקוֹם לעמוֹד על הגבוּל שבין האגדה שלנו והמעשׂיה – לברר את כל המבדיל והמפריד שביניהן. השם אגדה מציין בדרך כלל את החלק הבלתי־הלכי שבשני התלמוּדים וּבמדרשים. תכנה ותפקידה הוּא פירוּש וּביאוּר למקרא ולהיסטוֹריה, וצוּרוֹתיה העיקריוֹת הן: הדרשה, ההערה, המאמר, הפתגם. כוָנתה היא נימוּסית־חינוּכית. היא באה להוֹרוֹת את הדרך הישרה וּללמד יראת ה'. יש לה סגנוֹן משלה, על־פּי רוֹב אפילוּ שׂפה משלה: השׂפה הארמית. היא היא הביטוּי הספרוּתי לתקוּפה מסוּימת בדברי ימי ישראל. לא כן המעשׂיה: תוֹכה הוּא תמיד מאוֹרע, אם מאוֹרע היסטוֹרי ואם מאוֹרע אנוֹשי סתם, בין עוּבדה וּמקרה מן החיים, וּבין עלילה דמיוֹנית, חזוֹן החיים. רבים, ורבי־גוָנים, הם סוּגי המעשׂיה: בדיה לילדים ובדיה למבוּגרים, סיפוּרי גבוּרה וסיפוּרי קדוּשה, נוֹבֶלוֹת וּמשלי שוּעלים, מליצוֹת וּבדיחוֹת. אך

המעשׂיה לא באה סתם לשעשע: כי יש בה גם מן המוּסר, אלא שהמוּסר הוא רק לבוּש לה, הוּא סוֹף דבר – ולא במחשבה תחילה. מעשׂיוֹת כאלוּ פזוּרוֹת בפינוֹת נידחוֹת של הספרוּת העברית הבלתי־רשמית אשר מחוּץ לקאנוֹן של התוֹרה שבעל פה. וסגנוֹנן הוּא עממי, בלתי־ספרוּתי בהחלט, מעין לשוֹן דיבוּרם של הדוֹרוֹת שעברו – אילוּ דיברוּ עברית.

היוֹצא מזה, כי ‘ספר האגדה’ לחוּד וספר מעשׂיוֹת לחוּד. ‘ספר האגדה’ הוּא ספר מבחר השירה והמחשבה של אנשי התוֹרה והחכמה בישראל בדוֹרוֹת התנאים והאַמוֹראים; הוּא תמצית יצירוֹתיהם הספרוּתיוֹת של החכמים, שהשתמשוּ אף הם ביצירוֹת העם, בדברי המשלים והסיפוּרים שלהם, אבל יצירוֹת אלוּ נבלעוּ בתוֹך יצירוֹתיהם הם ונעשׂוּ לחלק בתלת־נפרד מהן, והכל יחד הגיע לידי נוֹסח ולידי קבע עם קביעוּתוֹ בספרי החכמים, הספרים המקוּבלים והמוּסמכים של המסוֹרה הדתית. לעוּמת זה בא האוֹסף הזה לכנס את הסיפוּר העברי העממי, את יצירוֹתיהם של כמה מאוֹת אלמוֹנים ואנשי־שם מוּעטים, יצירוֹת לאו דווקא של חברים, שעל־פי רוֹב נאספוּ ונקבצוּ בספרים רק בזמן מאוּחר, בערך. כאן לא ה’מדרש' הוּא העיקר, אלא ה’מעשׂה‘. אם יש לראוֹת את ‘ספר האגדה’ כ’עֵין יעקב’ של ימינוּ, הנה נאספוּ באוֹסף הזה מעֵין ‘סיפוּרי סבא וסבתא’ בישראל.

דרכוֹ של הסיפוּר העממי העברי שוֹנה מדרכוֹ הרגיל של הפוֹלקלוֹר הבין־לאוּמי. אצל עמים אחרים המעשׂיוֹת העממיוֹת הן תוֹרה שבעל־פה, דברים המסוּרים מאבוֹת לבנים, ורק בימי ההתבגרוּת של העם באים המלוּמדים ואוֹספים את פרי היצירה של העם. והם הרוֹשמים אוֹתוֹ בספר. מה שאין כן אצל העם המכוּנה ‘עם הספר’. ישראל והתנ"ך כאילוּ ירדוּ כרוּכים; אפילוּ התוֹרה המכוּנה ‘תוֹרה שבעל פה’ תוֹרה כתוּבה היא. העם חוּנך על ברכי שתי התוֹרוֹת והוּא רגיל שכל אשר חי וצוֹמח בקרבוֹ יירשם בספר. ועל־כן מי שאוֹסף סיפוּרי מעשׂיוֹת של ישׂראל, עליו לא לפתוֹח אוֹצרוֹת הזכרוֹן, אלא גנזי הכתוּבים. ה’בדיוֹת' של האחים גרים לקוּחוֹת מפי עשׂרוֹת מסַפרי מעשׂיוֹת אשר במדינוֹת גרמניה; סיפוּרי האוֹסף הזה מוּצאים מתוֹך מאוֹת ספרים נדפסים וכתבי־יד.

אצל כמה אוּמוֹת מהווים אָספי מעשׂיוֹת וּבדיוֹת חלק הגוּן וניכר של ספרוּתן. הספרוּת ההוֹדית העתיקה, למשל, מה שנוֹדע ממנה מחוּץ לגבוּלוֹת הוֹדוּ, שייך ברוּבוֹ המכריע לסוּג ספרוּתי זה: בדיה וּמשל. וכן הספרוּת הערבית הקלסית: מה שידוּע ממנה לעוֹלם הגדוֹל, חוּץ מספרם הקדוֹש של בני מוּחמד, הוּא ספר מוֹפת אחד: ‘אלף לילה ולילה’. הנוֹבילוֹת לבוֹקצ’יוֹ שיש לצרף גם אוֹתן לחשבוֹן זה, הן ממיטב היצירה הקלסית שבאיטליה. בבחינת־מה אפשר להגיד, כי הרוֹמן העממי יצא מסין, המשל הפילוֹסוֹפי־דתי (פָּרָבּוֹלָה) מהוֹדוּ, הסיפוּר מערב, הנוֹבילה מאיטליה וּמספרד, הבדיה לפעוֹטוֹת מגרמניה. הספרוּת העברית לא זכתה בתקוּפתה הקלסית לספר מעשׂיוֹת, שיצטרף לספרי מוֹפת מסוּג זה, אוּלם על־פי הסיפוּרים והמעשׂיוֹת המפוּזרים בספרים אפשר לנוּ לקבוֹע את האוֹפי המיוּחד ואת הסוּג, שלוֹ שייך החלק הגדוֹל ביוֹתר של סיפוּרי־המעשׂיוֹת העבריים, והוּא המעשׂיה הדתית והסיפוּר המוּסרי, בקיצוּר: הַלֵגֶנְדָה.

הלגנדה היא הצוּרה הטיפוּסית של המעשׂיה העברית. הסיפוּרים הלאוּמיים שלנוּ מספרים בעיקר אם על נצחוֹנם הממשי של קנאים לאמוּנת האל היחיד על עוֹבדי האלילים (מעשׂה אברהם; דניאל ואלהי בבל; איליאוֹדוֹרוֹס וחוֹניוֹ הכהן), אוֹ על נצחוֹנם הרוחני של המנוּצחים למראית העין, של המתים על קידוּש השם (אֵם הבנים; הרוּגי מלכוּת; הקדוֹשים בימי מסע הצלב וכו'). לימוּד התוֹרה וּשמירת כל תרי"ג מצווֹתיה, שׂכרוֹ של הצדיק וענשוֹ של הרשע, גמוּל מעשׂיו של האדם בעוֹלם הזה אוֹ בעוֹלם הבא, כפרה הבאה על־ידי גלגוּל, פוּרעניוֹת של הנשמה, נשמת החוֹטא התוֹעה בחלל העוֹלם וּפדוּתה – זהו התוֹכן והמגמה של הסיפוּר הדתי העברי, המפאר את נאמני הדת שבכל התקוּפוֹת וּמגנה את המפירים ברית האבוֹת. אפילוּ אוֹתם הסיפוּרים שאין לכנוֹתם אלא סיפוּרי־עם סתם, ויש בהם מן הבדיה וּמעשׂי־נסים – הרקע והמסגרת שלהם הם התוֹרה ויתרוֹן שוֹמר מצווֹתיה על העוֹבר עליהן. תפקידוֹ של בעל הנסים, המיישר את המעוּוָת והמתווך בין אדם למקוֹם, נמסר לאליהוּ הנביא, דמוּת דתית־לגנדרית מתחילת הוֹפעתה באגדה. אף סיפוּרי־המזרח, שנוֹצרוּ בישׂראל בהשפעתם של עמי־המזרח, ורוּבם סיפוּרי חכמה וּמשל, לבשוּ כעין צוּרה דתית; הם נהפכוּ ללגנדוֹת.

מה היא בכלל הלגנדה, מה היא הבדיה? אנוּ עוֹסקים פה בצוּרוֹת קדוּמוֹת של הסיפוּר, ועוֹמדים ליד ראשית ביכוּרי הספרוּת, שגדלוּ ונתבשלוּ, כאילוּ מאליהם. אנוּ חוֹזרים לימי הילדוּת של המין האנוֹשי, כשבני־האדם, כילדים, היוּ משעשעים איש את אָחיו, בספרם מאוֹרעוֹת מחרידים וּמבדחים מחייהם הם, בהפריזם, כיד הדמיוֹן הטוֹב עליהם, בתיאוּר הרפתקאוֹתיהם, וּבדחנים מלידה המציאוּ מלבם המצאוֹת וחדוּ חידוֹת, כדי לשׂמח את הלבבוֹת. אין לנוּ עסק פה בתעוּדוֹת דתיוֹת אוֹ היסטוֹריוֹת טהוֹרוֹת; הסיפוּר העממי סוֹתר לעתים את ההיסטוֹריה וּפוֹרץ את גדר הדת ואינוֹ מבחין כלל בין מוּקדם וּבין מאוּחר. ואף־על־פי־כן טמוּן גם בוֹ גרעין של אמת, ולא אחת – של האמת המוחלטת. זוֹ שאינה נתפסת בתפיסה של החיים הריאליים. כי בדיה אין משמעה בדוּתא. ההמצאה הדמיוֹנית מקוֹרה המציאוּת. כל נס שמסוּפר עליו הוּא נס שקרה. אמנם רק המשוֹרר – במקרה שלנו: העם המשוֹרר – בכוֹחוֹ להבחין בחיים ולחזוֹת בהם את הפלא הסתוּם.

הקוֹרא סיפוּרי־מעשׂיוֹת בעברית לא יבקש בהם מקוֹר חדש לדברי ימי ישׂראל והתגלוּת חדשה של אמוּנת ה'. אוּלם יש למצוֹא בהם משהוּ מן ההערכה המעשׂית של גיבוֹרי האוּמה וּמן הקיוּם המציאוּתי של עיקרי הדת והמוּסר בקרב העם. הנוֹשׂאים התנ“כיים, למשל, ששימשוּ יסוֹד לכמה סיפוּרים עממיים שנרשמוּ אלף ואוּלי אלפיים שנה אחרי חתימת התנ”ך, לא באוּ כדי לתת לנוּ מתן שני את זה שאפשר להסיק בדרך ישרה מן התנ"ך עצמוֹ, אלא יש בהם כדי להעיר על נצחיוּתם המיוחדת של כתבי־הקוֹדש, שטבעוּ את חוֹתמם בכל חָמרי החיים היהוּדיים לכל התקוּפוֹת.

רוֹב העמים יש להם זמן פריחה של הספרוּת העממית, והוּא אחד, מוּגבל וּבלתי־חוֹזר. אצל אוֹתן האוּמוֹת שדוֹמוֹת כאילוּ הן קיימוֹת מימי בראשית אפשר אמנם להבחין זמני פריחה שוֹנים, אבל אין המשך טבעי מזמן לזמן. המיתוֹס היוָני הקדמוֹן והבדיה היוָנית החדשה של ימינוּ דוֹמוֹת עלינוּ כיצירוֹת של שני עמים שוֹנים. וכן אין אחדוּת בין אגדוֹת הרוֹמאים הקלסיים וּבין הנוֹבילוֹת של התחיה האיטלקית. ספרוּת ישׂראל היא במוּבן מיוּחד שרשרת אחת של יצירוֹת. אמנם שוֹנה הוּא הסגנוֹן בכל תקוּפה וּתקוּפה, וכן הרוּח היא אחרת בזמן שלטוֹן גיבוֹרי האוּמה ובזמן שלטוֹן כהני הדת; אבל לשוֹן התעוּדה הקדוּמה ביוֹתר שגוּרה עוֹד בפיו של צעיר המחברים של היוֹם, והיסוֹד והרקע התנ"כי אינם חוֹלפים והם עוֹמדים לנצח.

וכן נוֹצרה ונוֹלדה המעשׂיה העברית שלוֹש פעמים בהמשך הדוֹרוֹת. באוֹתם הימים הקדוּמים, שקדמוּ לזמן אסיפת כתבי־הקוֹדש, היתה קיימת, כפי שיש לשער, גם בקרב ישׂראל ספרוּת עממית בלתי־כתוּבה בספר, ששׂרידיה עוֹד ניכרים בספרי התנ“ך (משל האטד ליוֹתם בין ירוּבעל, הגרעין של מעשׂה יוֹנה והדג, או מעשה איוֹב והשׂטן וכו'). בפעם השניה צמחה ספרוּת עממית בקרב בני עם יהוּדה ושוּב כוּנסה בתקופה קדוּמה בספר, הרי הם סיפוּרי המעשׂיוֹת והמשלים שבדבריהם של חכמי התלמוּד, התנאים והאָמוֹראים, הנשמרים בתוֹך שני התלמוּדים וּבספרי המדרשים הגדוֹלים. יצירוֹת שתי התקוּפוֹת הללוּ, התקוּפה התנ”כית והתקוּפה התלמוּדית, כפי שנשתמרוּ לנוּ, יש להן מַטבּע ספרוּתי אָפייני וללא שוּם תמוּרה: האֶפיקה השוֹטפת בסיפוּרי

בראשית, הקיצוּר הנמרץ והמוּעט המחזיק את המרוּבה במעשי התנאים והאָמוֹראים. ושוּב, אחרי סיוּם הקאנוֹן ההלכי, קמה לתחיה וכאילוּ נוֹצרה מחדש המעשׂיה העממית של עם ישראל, והפעם לא נשתעבדה לסגנוֹן מוּגבל וּלנוֹסח קבוּע. כי לא נאספה לתוֹך ערוּץ אחד, לא נבלעה לתוֹך איזה ספר קלסי, אלא חיתה במשך דוֹרוֹת חיים עצמיים הרחק מדרך המלך של הספרוּת המקוּבלת, ולבשה צוּרוֹת שבלי שוּם תנאי מוּקדם אפשר לקרוֹא להן עממיוֹת, פשוּטוֹת.

את היצירוֹת של התקוּפה השלישית הזאת בלבד, אוֹסף וּמכנס ספר המעשׂיוֹת הזה. הנוֹשׂאים הקלסיים של שתי התקוּפוֹת שעברוּ התחדשוּ בה – הכוֹבד התנ"כי הוּקל במקצת, הצמצוּם התלמוּדי הוּרחב במקצת – ונצטרפוּ לנוֹשׂאים חדשים, פרי הזמן החדש והמחוּדש.

הספרוּת העממית, שנאספה באוֹסף הזה, מתחלת בזמן שקיעת המדרש. הדוֹרוֹת הקוֹדמים הנחילוּ לבני הדוֹר ההוּא שלוֹשה מפעלים ספרוּתיים עיקריים, שבאוּ זה אחר זה, ויש שאין אף גשר המחבר אוֹתם זה אל זה: התנ"ך (והספרים החיצוֹניים), כתבי יוֹסף בן מתתיהו, התלמוּד (וספרי המדרש העיקריים). אחרי חתימת התלמוּד כאילוּ התמזגוּ שלוֹש הספרוּיוֹת השוֹנוֹת האלה ושימשוּ יחד יסוֹד לתרבוּת עם שהלכה ונבנתה.

סיפוּרי התוֹרה עם כל האגדוֹת שנצטרפוּ ונתחברוּ אליהם בימי שלטוֹנם של בעלי־המדרש לבשו צוּרה חדשה־ישנה באחד מספרי־עם הראשוֹנים שחוּברוּ בישׂראל, ב’ספר הישר', המאַחד את הסגנוֹן התנ“כי עם החוֹמר המדרשי. במקוֹמוֹ של יוֹסף בן מתתיהוּ, אשר כתביו הכתוּבים בלע”ז לא נתאזרחוּ בישׂראל, והעוּבדוֹת והמעשים הנכללים בם מהווים חלק בלתי־נפרד מידיעת העבר – מוֹפיע המחבר האלמוֹני של ‘ספר יוֹסיפוֹן’, החוֹזר על קוֹרוֹת הבית השני בלשוֹן המוּבנת לכל. על תקוּפת התוֹרה שבעל פה וּפעוּלוֹתיהם המעוּלוֹת של החכמים – על מה שכבר מסוּפר בתלמוּדים ועל מה שרק מרוּמז בם – חוֹזר בעל ‘ספר מעשׂיוֹת’ הראשוֹן בישׂראל, רב נסים גאוֹן. ההיסטוֹריוֹגרפיה העברית מימי ר' אברהם אבן דאוּד ואילך מביאה נוּסחאוֹת חדשוֹת של הסיפוּרים הלאוּמיים העתיקים וּמוֹסיפה עליהם מעשׂי נסים וּגבוּרה מימי השמד השוֹנים, הד ויכוּחי הדת, הגזרוֹת, הגירוּשים וקרבנוֹת יחיד ורבים. התקוּפה הערבית בספרוּת ישׂראל מכניסה לשׂדה הסיפוּר העממי את המעשׂיה המזרחית, בדיוֹת וּמשלי הוֹדוּ, פרס וערב, וּמעשירה אוֹתוֹ גם בדרך בלתי־ישר, הן מבחינת הנוֹשׂא (העברת סיפוּרי־חכמה מזרחיים על שלמה המלך ויתר גיבוֹרי המקרא) והן מבחינת הסגנוֹן (מליצוֹת, לשוֹן נוֹפל על לשוֹן, פרוֹזה חרוּזה וכו'). לצד הספרוּת הזאת, שהיא עממית ואמנוּתית כאחת, עוֹמד ברשוּת עצמוֹ הסיפוּר המוּסרי הקצר, הלגנדה הגנוּזה בפינוֹת נידחוֹת של ספרי הלכה ושל ספרי מוּסר, פילוֹסוֹפיה, תפילה וכו' וכו‘. בימי הקבלה והחסידוּת נדחית המעשׂיה החילוֹנית כמעט לגמרי, ושוּב נוֹצרים ונוֹלדים סיפוּרי־קדוֹשים בלבד, מעשׂים מפוֹארים על צדיקי הדוֹר ועל הצדיקים הנסתרים. לצדה של המעשׂיה העברית התפתחה המעשׂיה בשׂפה היוּדית, שזכתה עוֹד על סף הזמן החדש בספר מעשׂיוֹת משלה, ב’מעשׂה־בוּך’ לנוּסחאוֹתיו הרבוֹת, ובסיפוּרי־עם החסידיים, שבהם נתערבבוּ התחוּמים של שתי הלשוֹנוֹת, וּשתיהן כאילוּ משמשוֹת בערבוּביה. מן האוֹצר של מעשׂי־עם גנוּז גם חלק הגוּן בספריהם העבריים של בני הכיתוֹת (שוֹמרוֹנים, קראים). יש להעיר גם על הנוּסחאוֹת העבריוֹת המאוּחרות של סיפוּרי המוֹפת אשר ב’ספרים החיצוֹניים', שהן לנוּ תמוּרת המקוֹר העברי האבוּד.

הספר הזה מכנס בפעם הראשוֹנה מיטב הסיפוּרים שנוֹצרוּ בישׂראל בתקוּפוֹת שוֹנוֹת. את כוּלם אי־אפשר לכנס, כי אוֹצרוֹת רבים שמוּרים עוֹד בכתבי־יד המחכים לגוֹאליהם. וּמאוֹת סיפוּרים חיים עוֹד בפי העם. גם בין הסיפוּרים שנדפסוּ בספרים נמצאים כאלה העוֹמדים על הגבוּל שבין המדרש ובין סיפוּר־המעשׂה, והמאסף היה מוּכרח להוֹציאם מאָספוֹ, כדי שלא לטשטש את הגבוּלים. כמוֹ כן נכללים בחוֹמר העממי לעתים פרקים שהם רק מחזוֹר שני של יצירוֹת ספרוּתיוֹת קלסיוֹת, ואף עליהם היה עליו לוַתר. אוּלם אפשר להגיד, כי עיקר היצירה הסיפוּרית העברית העממית נכלל בספר מעשׂיוֹת זה.

כל החוֹמר המגוּוָן הזה, שהגיע כאן לכלל כינוּס, היה זקוּק גם לסידוּר, לסיסטימתיקה, כדי שהקוֹרא יוּכל לעמוֹד על העוֹשר הרב של יצירוֹת הדמיוֹן העממי וגם ימצא בנקל את הדרוּש לוֹ בכל שעה.

הסיפוּרים מחוּלקים פה לארבעה מדוֹרים ראשיים. הראשוֹן, ‘סיפוּרים לאוּמיים’, כולל את היצירוֹת המחוּברוֹת חיבוּר חיצוֹני עם ההיסטוֹריה העברית: תקוּפוֹת השלטוֹן העצמאי (בית ראשוֹן, בית שני), תקוּפוֹת שלטוֹן הזרים (גזרוֹת, ישראל בגוֹלה), גוֹרל הארץ הקדוֹשה והגעגוּעים אליה (השבטים האבוּדים, משיחים וּמשיחי השקר, סיפוּרי ארץ ישראל). השני, ‘סיפוּרים דתיים’ כולל את הסיפוּרים הקשוּרים בהיסטוֹריה הפנימית, הרוּחנית, בדת: הגיבוֹר במערכה זוֹ הוּא הרב, המוֹרה – החל מהראשוֹנים לתוֹרה שבעל פה וכלה באחרוֹני המקוּבלים. במדור השלישי (‘סיפוּרי־עם’) מוֹפיע האדם היהוּדי וּבן־האדם סתם, והעיקר בה הוּא עצם הסיפוּר ולא האישיוּת. במדוֹר הרביעי יינתן מבחר אוֹתן היצירוֹת העממיוֹת, שנוֹצרוּ בהשפעתם של העמים. בני־שם וּבני־יפת, וספרוּתם העממית.

המעשׂיוֹת מוּבאוֹת בלשוֹנם וּבסגנוֹנם של מחבריהן. יש נוֹשׂאים החביבים על העם וּשגוּרים בפיו והם הוֹלכים וּמסוּפרים מחדש בכל דוֹר ודוֹר; אוּלם המאסף מנע עצמוֹ מצירוּף כל הנוּסחאוֹת לנוֹסח אחד משוּכלל: אוֹ שהוּא בוֹחר לוֹ מן הנוּסחאוֹת את הנוּסחה המתאימה ביוֹתר, אוֹ שהוּא בוֹחר לוֹ מן הנוּסחאוֹת את הנוּסחה המתאימה ביותר, אוֹ שהוּא נוֹתן כמה נוּסחאוֹת, זוֹ אחר זוֹ, כשהשניה באה להוֹסיף על הראשוֹנה.

מ. י. ברדיצ’בסקי־בּן גָריוֹן התמכר לחקר הסיפוּר העממי העברי וּלחידוּשוֹ. הוּא חזר וסיפר בעצמוֹ, ברוּח יצירתוֹ הוּא, סיפוּרי־מעשׂיוֹת ואגדוֹת והן מקוּבצוֹת בספרוֹ ‘צפוּנוֹת ואגדוֹת’, שהוּא

חלק בלתי־נפרד ממפעלוֹ הספרוּתי. מאלה יש להפריד את הסיפורים שבספר מעשׂיוֹת זה, שהן פרי עמלוֹ של המאסף והחוֹקר ברדיצ’בסקי. הוּא ביקש וּמצא את המעשׂיוֹת בכתבים עבריים מימי־הבינים ועד ימינוּ, יסד לעצמוֹ מעֵין ארכיוֹן של האגדה והסיפוּר העממי העברי ואסף את החוֹמר לספר הזה, שאמר להוֹציאוֹ לאוֹר בשם ‘ספר המעשׂיוֹת’, ואף תיכן את תכנית הספר לפרטיו, אוּלם לא הספיקה לוֹ השעה להשלים מלאכתוֹ, כי נסתלק קוֹדם זמנוֹ – והיא נשלמה בידי.

עמנואל בן־גריון

תל־אביב, אלול תרצ"ח