א    🔗

מעשה בבן־עניים, נסים בוּטוֹן שמו, שעלה לארץ־הקודש לפני כחמשים שנה, הוא ואמו, בעודו נער, ואחר שנים, כשהיה בחור בן טו“ב שנים, בא לגור עם אמו בחצרם של העשירים ה”חנוכים" הסמוכה לקמרון גדול, ליד רחוב־הקראים בירושלים עיר־קדשנו.

והבחור לא ידע, שהעשירים כבר לא היו אז עשירים והחצר לא היתה חצרם, כי כבר נמכרה לנושים ולמלוים ואפילו הם בעצמם, החנוכים, אינם גרים בה עוד, זולתי בית־אב אחד נשאר שם, הוא ביתו של סיניור יוסף חנוך, המעמיד עוד פנים ונוהג מנהג גביר.

הבחור, שהיה חדש בירושלים, לא ידע הנסתרות בה ורק הנגלות היו לעיניו. הוא ראה לפניו את קלארה, בת הגביר סיניור יוסף, שהיתה יושבת על־פי רוב בחלון הגדול אשר בדיוטה העליונה ועבודתה בין ידיה והוא ישב בדיוטה התחתונה, ליד מפתן חדרו, חדר צר וארוך, מול המדרגות ומול החלון הגדול.

בני־אדם תולים עיניהם בפלאי הכוכבים במסילותיהם ועיני הבחור היו תלויות בעיני קלארה, שהיו בעיניו תכולות וזוהרות מזוהר תכלת שמים ולובן פניה היה מבהיק לעיניו יותר מאור הלבנה.

והוא לא יכול, מובן מאליו, לשבת כל היום בביתו ולהביט בפני קלארה כחפצו, כי שכיר־יום היה בבית־חרושת־עץ, אבל כל שהיה בביתו (ותמיד אץ־רץ לבוא לביתו) היה יושב על שרפרף ליד מפתן חדרו ותולה עיניו בחלון שמנגד.

 

ב    🔗

ובת הגביר ספק ראתה, ספק לא ראתה, שעיני הבחור תלויות בה כל רגע וכל שעה שהוא בבית, אבל ודאי הוא שלא נתנה דעתה עליו כלל, כי מה לה לבת־גבירים כבוּדה ויפה לבחור, עני מבני ההמון, שאף תואר־פנים אין לו ולא הדר בלבושו?

אבל הבחור לא חשב חשבונות הרבה. הוא אהב את בת הגביר ביום ובלילה, בחלום ובהקיץ, בשבתו בבית ובלכתו בדרך. ולא עוד אלא כל כמה שנתמלא לבו אהבה, נתרוקן ממחשבה.

והרבה נכספה וגם כלתה נפשו של הבחור, שתואיל בת הגביר לדבר באזניו דבר מן הדברים, ולא זכה לכך. שבעה חדשים כבר גר בחצר ועדיין לא שמע את קולה של קלארה מדבר אליו. ושהוא ידבר אליה, גם לא עלתה על דעתו. בחור תם היה, “קצר־פנים” (בּיישן) ושפל־רוח ולא ידע דבּר כמשפט הבחורים. וזולת זאת גם קצר־לשון ממש היה, כי לא ידע לבטא “ריש” ויאמר “יש”.

שבעה חדשים כבר גר בחצר ויהיו בעיניו כשבע שנים.

 

ג    🔗

ואמו של הבחור, בוּסה לוּנה, אשה תמימה, טובה ונדכאה (כי עינה השמאלית סמויה מעודה), ראתה אשר ראתה מהליכות בנה ותתעצב אל לבה.

ויהי היום ותּשב ותקח דברים עמו: לא טוב בני – אמרה לו – אשר תשא עיניך אל חלונות גבוהים. כבר אמרו המושלים: אל תעמוד במקום גדולים. ראוי לאדם שידע מקומו וגבולו, כפי שקבע לו הקדוש־ברוך־הוא. הן אמת, הלבנה בשמים ברה ותמה היא. העל כן יוָאל אדם לשלוח ידו להורידה אליו? שוב, בני, מדרך־לא־דרך זו ואלהים ישלח לך ברכה כחפצו.

ענה בנה ואמר לה: אמת אשר תדביי (תדברי), אמי, ידעתי כסלי, ידעתי. אבל לא אוכל לסוו (לסור) מדיכּי (מדרכי). ידוע לא אדע מה היה לי, אבל ידעתי נכונה אשר יהיה לי. וזה אשר יהיה לי: או כי אעלה למעלה אליה והיא תהיה לי או כי ארד חיים שאולה.

ובדברו הוריד ראשו ויבך בכי מר.

ותחרד האם מאד, אבל החרישה ולא דיברה דבר, כי למה תדבר לשוא? הן כאש תבער האהבה בלבו ואין בינה עמו. ואיש מודע וקרוב לא היה לה, כי תדבר אליו. אבל לנפשה דיברה יום יום לאמור: איכה ידמה בנפשו לעלות אליה? הן כגבוה שמים מעל הארץ כן גבהה ממנו. הכנפים יצמיח לו? או בדבר פיו יהפוך עפר לזהב לתת לה עושר וגדולה כיאות לה?

כזאת וכזאת דיברה לנפשה ולא ידעה מרגוע.

 

ד    🔗

הגיעו ימות הקיץ והחום גדל בארץ. בבתים רבו חליי הקיץ ובבּורות מעטו המים. ובחודש אב כבר דללו ואפסו המים מבורות ירושלים. אז יביאו ערביים ממעין השילוח נאדות־מים ומכרום בבתי־היהודים. גם מן הבורות הגדולים אשר בהר־הבית ישאבו ה“עסקר” (חיילים תורכים) מים ויובילום בנאדות לבתי החצרות.

ויהי ביום ששי אחד ונסים לא הלך לעבודתו, כי חש בראשו. ביום ההוא לא הביא ה“שקא” (שואב־מים) הערבי מים לבית־הגביר סיניור יוסף. השעה קרובה לחצות יום ואין מים בבית, לא לשתיה ולא לבישול. רבה המצוקה וגדולה המבוכה. כי הגביר ושני בניו הבחורים רחוקים בעבודתם מן הבית.

ראה נסים ברדת פעם קלארה ופעם הגבירה עצמה ולא ידע מה נפל בבית הגביר.

ויהי כצאת הבחור מחדרו והנה קלארה לקראתו. והיא פנתה אליו ואמרה: אנא, שכן נסים, היטיבה נא עמנו, אולי תצא לרחוב ותפנה כה וכה והבאת לנו “שקא”, יהיה אשר יהיה, והצלתנו מצרה.

שמע הבחור את שמו נישא על שפתי קלארה ותּיפעם רוחו. לבו הלם בקרבו ועיניו גדלו כמו ראו מראות אלהים.

אבל התגבר, אסף חילים ויען לה לאמר:

כן, סיניוייה (סיניורה) קלאייה (קלארה). הלוך אלך. כּצו־מלכה דבייך (דברך) לי.

שמעה שיחו בת הגביר, הסתירה צחוק משפתיה ותודה לו.

כצאת אדם לבקש מזלו, אם בארחות מדבר ואם בלבב ימים, או כבקש עבד נאמן למלא דבר־אדוניו ולו גם בנפשו, כן יצא הבחור ברחובות קריה למלא בקשת קלארה הגבירה.

וברחובות אין שואב־מים אף אחד. חקר ודרש ויאָמר לו: חג היום למוסלמים, על כן נעלמו עקבות השואבים.

אז יעמוד תחתיו לשית עצות בנפשו. הגה וחשב, עד כי רחש לבו דבר טוב. נזדרז ושם פניו ל“מחכּמה” (לבית־המשפט) אשר בשער הקרוב להר־הבית, כי שם מצויים הבורות הגדולים.

אמנם אסור ליהודי להכנס שם, אבל עמד שם וחיכה.

רבים הנכנסים ורבים היוצאים והוא צופה ומצפה להשיג חפצו. ויהי כי ארכה לו העת וירא אחד השמשים המוסלמים מ“בית־המקדש” צועד לקראתו.

ניגש אליו והגיד לו דברו, כי ישיג לו נאד־מים.

– חג היום, בחור, אין שואבי מים היום.

– ידעתי, אישי, ידעתי. מצא אתה נאד מים באשר תמצא, צוה לאשר תצוה, כי ימלאנו מים ויביאנו הנה ואני אשא הנאד על גבי.

והוא נתן לו שכרו מג’ידיה (מטבע בת ארבעה שקלים) – שכר רב מאד.

כעבור שעה נשא הבחור נסים נאד מים גדול, בן ששה־שבעה דליים, על גבו.

בהגיע נסים אל ביתו יצאה אמו מחדרה והנה מראה זר לעיניה. זה נסים עולה במדרגות הגבוהות והוא ככורע תחת משאו. עמדה האם תחתיה ועיניה דומעות, אומללת, בני – דובבו שפתיה – אשר תשא על גבך משא כבד מנשוא למען עלות לבית הגבירים.

אבל הגבירה ובתה נשאו קולן בשמחה ועמדו ושיבחו מעשה חסדו וגבורתו.

הגישו לו שרפרף קטן בחדר הגדול, כי ישב וישיב רוחו וייבשו פלגי זיעתו. אז יספר להן כל אשר עמל ויגע, עדי מצא מוצא למים. ושתיהן, האם והבת, שמעו קוצר לשונו בדברו, כדבּר ילד קטן, הסתירו צחוק משפתותיהן והראו לו פנים טובות.

ובסור האם לחדר־הבישול לעבודתה ניגשה וישבה קלארה למולו והוסיפה לדבר עמו.

ונסים, בראותו את קלארה לפניו וזוהר פניה כזוהר החמה ולובן זרועותיה כלבנת השלג, היה בעיניו כחולם בהקיץ.

– ראה אראה – אמרה קלארה לשון־חלקות – כי טוב לבך, אשר טרחת ויגעת כל הטורח הזה להיטיב עמנו.

למענה, השיב לה נסים בחדוה, נכון היה לבוא באש כאשר בא במים.

ותוסף ותשאלהו על מוצאו, משפחתו ופועל ידיו – ויען לה ככל אשר היה בפיו.

ועוד שאלתהו: מה הסב דבר בואכם ירושלימה?

החריש נסים רגע ואחר ענה לה:

– המזל, סיניוייה קלאייה, גלגולי מזל.

– כן אמרת: הכל תלוי במזל. והאם טוב לכם באשר הנחה אתכם המזל?

– כי באנו לגוּיי (לגור), בעיי (בעיר)־הקודש, טוב לנו, וכי אינה לי המזל לגויי בחצייכם (בחצרכם) טוב לי שבעתיים.

– אכן גדולות תדבר ואני לא ידעתי.

אז השיב לה ואמר, אשר מזוהר עיניה ואור פניה גם אבן מקיר תדבר.

– אכן גם משל ומליצה תדבר – אמרה ותצחק בקול גדול.

היא שבה לעבודתה ונסים יצא מעם פניה כצמא אשר רוה ממעין מים חיים.

 

ה    🔗

בכוח הראיה ההיא, אשר ראה נסים את קלארה, התהלך ימים רבים כהתהלך איש בנאות־שדה נגוּהות־שמש. וכשמור איש מטמון יקר בחובּו כן שמר נסים זכר היום בקרבו ולבו עלץ וכל מעיניו פצחו שיר ותהילה לאל בורא עלילות.

ואולם מלב קלארה חלף הכל כאשר חלף היום ההוא. ולא זכרה עוד לבחור טרחו ויגיעו וטוב לבו – ותשכחהו. וכעלות פעם זכר שיחו על לבה, וחלף מהר עם צחוק קל על שפתיה.

ונסים, עם כל זאת, לא ראה רעה ואון בבת הגביר, או ראה ועשה עצמו כלא רואה. ואולם לאזני אמו הצדיק אותה לאמר: איכה תשוב לדבר עמו והוא אחד דל ואביון? די לו אשר ביומו נתנה לו שכרו, האירה לו פנים ולקחה עמו דברים. ואם קצרה ידו מהושיע לעצמו, מה היא כי ילון עליה?

אכן ככל אשר אזלה ידו להושיע לו, כן שמר את דברו בלבו.

 

ו    🔗

מקץ שנתים ימים האיר פתאום המזל פניו לנסים.

איש לא ידע ואיש לא פתר את הדבר, אם מציאה מצא במחשכים, אם ירושה ירש מקרובים רחוקים, או כי בדרך נס ופלא הגיע ממון לידיו. אך זאת נודעה לכל: חדל הבחור מעבוד כשכיר־יום בית־חרושת־העץ ופתח חנות לממכר מיני טבק וגם לחילוף מטבעות.

וכהיותו מעודו מצניע לכת ותמים־דרך כן הלך בנתיבו החדש. עם בוקר יצא לחנותו ועם ערב שב לביתו. בגדולות לא הלך, שמחות לא רדף ובסוד־מרעים לא ישב. גם את חדרו הצר בדיוטה התחתונה לא החליף באחר טוב ממנו. והבריות, מהם ראו גנאי בו שהוא צר־עין וידו קמוצה. אמרו: אם מידת הקמצנות מגונה היא לכל איש, על אחת כמה וכמה לבחור צעיר לימים. ומהם סיפרו בשבחו ואמרו: בחור תם הוא ושפל־רוח ואין לבו הולך אחר פאר והדר. אשרי אמו, שככה הוא.

אבל משהתחיל שולח ידו בסחורה וקָנָה ומָכַר בסיטונות מידות גדולות מכל מיני מרכולת, התחילו הסוחרים תוהים על טיבו של בחור זה, שנראה בעיניהם משונה מאד. הריהו פיקח ותם כאחד, רך כקנה וגם קשה כאבן, פעמים מבטל דעתו מפני דעת אחרים בקלות ופעמים נוהג עקשנות וקשיות־עורף, אפילו בא על ידי כן לידי הפסד. יש והוא סח עם סוחר בדעה צלולה, מתוך תפיסה קלה וטובה בענינים, ויש דעתו מבולבלת עליו ולא ידע כלכל דבריו כמשפט.

אמו לבדה ידעה, שכל תהפוכות לבו מקור אחד להן. היא, בת הגביר, ציר מהלכיו ותכלית פעליו. והיה בגבור אמונתו בלבו, כי יצלח ויעלה אליה והיא תפול בחיקו – יראה בטוב עולמו והוא שקט ורך, ובכרסם הספק בלבו – יחשך עולמו בעדו ואין שלום ברוחו. בגללה לא יצא ולא יבוא בין הבריות, בגללה לא יחליף את דירתו. והיא, שאף הגה לא תשמיע לאזנו ואף מבט־עין לא תאצל לו, הרי היא אוחזת בצוארו כצייד האוחז בצידו.

על כן התעצבה אמו אל לבה ולא ידעה שלוה ולבה ניבא לה רק רע כל היום.

 

ז    🔗

והבחור נסים הולך ומצליח בדרכיו. כעבור שנה מאז החל לעסוק בסחורות מרכולת כבר נודע בין הסוחרים כאיש בעל כסף ובעל “חוש” משונה למסחר והיה מקובל ביניהם כמו שהוא, כלומר, בעיני אלה היה בחור ישר ותם ובעיני אלה – ערום מיתּמם, שמזימות בלבבו.

ואז כבר ידע והכיר נסים, שהגביר סיניור יוסף חנוך אינו גביר, שזה שנים מספר מטה ידו ואילמלא שנים מן הסוחרים, שזכרו לו חסדי ימים עברו והצילוהו פעמים מצרה, לא היה מחזיק מעמד עד היום.

ומחשבות הבחור התחילו סובבות וחוזרות כל הימים מסביב לגביר. בחשאי ובעקיפין חקר מהלכו ודרש למעמדו וידע אל נכון מאמציו ומצוקותיו. וכיושב במארב שעה ארוכה בלא ניע ולא זיע ומצפה עד בוא הרגע הנכון לשלוח חץ אל טרפו, כן ציפה הבחור באורך רוח ליום, שיבוא הגביר לדפוק על דלתותיו.

כתמול שלשום היה מסביר פנים לגביר ונוהג בו רוב כבוד ויקר, קם ממקומו בעברו על־יד מפתן חדרו ודרש בשלומו בענווּת ושם עצמו כלא־יודע כל עיקר מצבו וכרואה בו אותו הגביר המכובד מאז.

והגביר, בעברו בימים ההם ליד מושב הבחור על מפתן חדרו, יש יעמוד רגע וישאל אותו משהו או יאמר לו דבר שאינו מעלה ואינו מוריד. ובדברו עמו והיה כאיש הבוחן כלי סגור להבין ולדעת, כיצד כלי זה נפתח.

ויהי היום, והימים ימי סוף אב, הקדים הגביר לשוב לפנות ערב לביתו ונסים בוּטון יושב על מפתן חדרו.

משנכנס הגביר לחצר האט צעדו ובמטפחתו אשר בידו העביר זיעת אפיו ויאנח ויאמר:

– הו, מה נלאיתי מהחום הגדול הזה, עוד מעט וימעדו רגלי.

– אנא, אדוני – השיב נסים – יואיל בחסדו לישב מעט עד השיבו יוּחו (רוחו), גם ישיב יוחי (רוחי) לכבדני בחבייתו (בחברתו).

ויואל הגביר לשבת על כסא לימין הבחור.

ואחר אשר החליפו כמה דברים אשר לא עם לבם אמר הגביר לבחור: ואתה, כפי ששמעתי, בחור בן־חיל אתה ויד ושם לך בין הסוחרים, עשה והצלח, בני!

– אשמח מאד, כי אמצא חן בעיני אדוני.

– ברוך תהיה לאלהים ותשכיל בכל אשר תלך.

– אודה לה' ואודה לכבודו על טוב לבו.

– ומאשר אראה, כי לא תלך בחברת בחורים כי אם “אתה וביתך אתה וחנותך”, ידעתי, כי עשה תעשה וגם יכול תוכל, אך אחת דע ושמור, בני – נקיון כפים. כי זה העיקר. הישמר לך ושמור נפשך מאד. וכי תאבה לשאול עצה ולהבין דעה במקח וממכר או בשער העולה ויורד, וכיוצא בזה, נכון אני להיות לך לעזר אם ברוב או במעט.

– אודה לאדוני, כי מצאתי חן בעיניו. ואני מכבי (מכבר) אמייתי (אמרתי) לבקש עצה לעתים מכבודו, אך חששתי פן אהיה למשא.

– לא, לא, בני, בחפץ לב, בחפץ לב.

–הנה עתה יוצה (רוצה) הייתי לדעת, האקנה אוייז (אורז) המובא עתה מעבר לים, או כי אחכה עוד זמן־מה?

– איזו כמות בדעתך לקנות?

– חמישים שק. נאפוליון וחצי השק.

– אדמה, גדול הסכום מדי, למה תשקיע הרבה בסחורה אחת?

– לא, אדוני, כבי (כבר) קניתי שלשום סוכיי (סוכר) בחמשים נאפוליוניס וקמח אמייקאי (אמריקאי) בשבעים נאפוליוניס.

– אם כך, טוב הדבר.

– ועוד שאלה לי לאדוני. יש בייצוני (ברצוני) לקנות כמות גדולה שמן־אדמה (נפט), אבל אני לבדי אין בכוחי לקנות הייבה (הרבה). הייתי מבקש שותף. אשמח מאד, אם אזכה לסחוי (לסחור) עם כבודו. חצי הסכום כבודו וחצי הסכום אני, בסך הכל מאתים נאפוליוניס.

– כך? אולי צדקת. רעיון טוב הוא. אחשוב בדבר. אבל… לא, הפעם לא. אין בדעתי הפעם. תקנה לבדך כפי יכלתך.

– תמה אני. נדמה לי, השעה טובה. מובטח ייוח (רווח) גדול.

– יש דברים בגו, בחור. סוחר סוחר ומהלכו. אבל לא ידעתי איפה מחסן סחורותיך?

מחסן קטן לו, ענה הבחור. אין הוא צובר סחורות במחסן. הוא מעביר מיד ליד. מוטב, לדעתו, מעט רווח בזמן קצר מאשר להלין סחורה במחסן זמן רב. תדיר הוא גורס: לא תלין…

– כך… כך… לפנים הייתי גם אני נוהג כך. אבל בדרך כלל נהגתי אני: “טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. אבל זה זמן אשר פרשתי מסחורות מכולת.

– ודאי כבודו יודע דייכו (דרכו).

מכאן ואילך הואיל הגביר וישב לעתים עם הבחור ושוחח עמו בעניני מקח וממכר, בסחורות ישנות וחדשות.

ואחר כך הגיעו “הימים הנוראים” וימי חג הסוכות – ולא נזדמן הגביר עם הבחור בימים ההם.

אבל כחלוף ימי החגים, למחרת אסרו־חג של סוכות, כשנכנס הגביר לחצר לפנות ערב, ביקש את הבחור לשבת עמו בפינת החצר.

– יש עמי – אמר לו בקול נמוך – לשיח עמך בענין כמוס. ואני ידעתי, כי לב נבון עמך לשמור סוד ולהבין דבר.

– כשמוע בן דבר אביו כן אשמע דברו.

– טוב, בני. ידעתי והכרתי טוב לבך. הנה עתה דרוש לי לענין דחוף מאד סכום ממון. וכיום – דוחק גדול בקופתי, יש ויקרה כדבר הזה.

– ודאי, כזה וכזה יקרה לכל סוחר.

– ועתה הייתי מבקש עזרתך… להלוות לי סכום מסוים. הכרתיך, כי איש חסד אתה, ולבי אומר לי, כי תעמוד לימיני…

– כל אשר בידי לעשות אעשה מחפץ לב. – יברך ה'. אבל… עלי לגלות לך הכל… את כל אשר עמי… (וקולו רעד בדברו) אני… מטה ידי… כשלתי… עוד מעט ואפול לבלי קום…

– חלילה, אדוני, לא יבוא ולא יהיה…

עצר הגביר דמעותיו בגרונו ואמר: שלש מאות נאפוליוניס היו מישרים גבי; קרוב למאתים עלי לפרוע חובות והשאר לפתוח חנות־מכולת לסיטונות. בני ישבו בחנות. אפשר ממזלך יאיר גם לנו המזל פנים. ומשכון אתן לך, בית קטן, שרשום על שם “משפחתי” (אשתי); שויו כמאה וחמשים נאפוליון. ועל שאר המאה והחמשים אתחייב בשטרות ואפרע לך בשיעורים קטנים למועדים קבועים. רצונך, תבוא עמי מחר ואראה לך את הבית הקטן.

– לא אלך ולא אבוא, אדוני, ואת הכסף נכון אני ליתן בידו מחפץ לב, בלא משכון ובלא שטר.

– בלא משכון ובלא שטר? מה אתה סח?

– פשוטו כמשמעו. רוצה אני ליתן הממון נתינה עולמית, אבל אם מצאתי חן בעיניו ירשנו לגלות ל“חסדו” סוד שיש בלבי.

– גלה, בני, ואשמעה.

– ולא “יקח” (יאשים) אותי על דברי?

– אין חטא בדיבור־פה.

– אם לא ישית עלי חטאות, הנני להגידו: אני מבקש מ“חסדו” את ידה של קלארה. אהבתיה מיום שראיתיה. כל חלומותי וכל מחשבותי – היא. לא אשאל כסף ולא אדרוש שום תנאי, ולא אבקש שום דבר בשבילי. כבודו יבנה את עצמו ויתן לי לבנות ביתי.

– הבינותי, הצדק עמך – אמר וקולו עלה כאוב מארץ –כך, כך, זה דמות המזל תמיד. שני פנים לו. צד אחד ששון וצד שני יגון. למה הדבר דומה? למי שניצל מתליה ופגע בו חץ. אבל אין אני אוטם אזני. תן לי מועד ואחשוב בדבר. אכן השעה דחוקה עלי מאד. אחשוב יום־יומים ואראה. מה יגזור המקום עלי.

 

ח    🔗

לולא מידות נאות ונימוסים טובים של גבירים, בפרט של מי שהיו גבירים, שאין מרימים קולם בדברם ואין מגלים ברבים קלונם ומקפידים מאד על כבודם, כי אז היו קירות הבית נבקעים מבכי וזעקה בשעה שדיברו שם על גזירה קשה זו, שירדה על ראשם.

רק אחר שנאבק הגביר שני ימים עם מצוקת נפשו לבדו ולא מצא מוצא אחר לו, גמר אומר לגלות הדברים לבני ביתו. בערב ההוא, בשעת סעודת ערבית, ראו בני הבית, שפניו קדרו משחור וקולו חנוק בדברו. ומשגמרו הסעודה נכנס לחדר הגדול וישב שם לבדו שעה ארוכה. ואחר נשמע קולו בקראו: קלארה!

– יצוה אדוני! – ענתה ממקומה, כי כן יענו בני גבירים דרך כבוד לאביהם.

עמדה קלארה לפניו, מחכה למוצא שפתיו.

ראי, בתי יקירה לי – אמר חרש – טרם אשיח עם איש אשיח עמך. יודע אני, שהדבר אשר אגיד לך יבוא כרעם על ראשך. אבל אולי, אולי תוכלי לשאת זאת הגזירה. ואז תהי משכורתך שלמה מעם אלהי ישראל, ולא – לא אראה כל מגרעת בתשובתך, ואני כאשר אבדתי אבדתי.

והיא עמדה כמשתוממת, אף כי בלבה ידעה מאד כי על אודות הבחור ידבר עמה, כי ראה ראתה ממקום שבתה בדבּר אביה פעם בפעם עם זה, אך שמה פניה כמו לא תדע דבר ותאמר: אל נא, אדוני, כל אשר אשמע מפי “חסדו” טוב יהיה בעיני. אם מפי אדוני אבי יצא הדבר, גם לו יהיה רע, יהפך לטוב.

אז אמר לה לשבת על ידו ויספר לה את כל הדברים, כי רצון הבחור להושיע לו בבקשו את ידה וגם דבר הכלימה הגדולה המרחפת על ראשו הודיעה, כי אם בעוד ימים מספר לא יפרע חובותיו, יוקח למאסר ואין מציל.

וקלארה לבשה כשריון שלות־רוח ולא נתנה דמעה לעלות על עיניה, פן יראה אביה ושב מדברו, ותען ותאמר לו: אתפלא על חסדו, האם הרעה אשר תשיג חלילה את אדוני אבי, לא אותנו תשיג? ואני, האחפוץ חיים, אם אראה חלילה את אבי בקלון? לזאת אפוא, כל אשר עלי לעשות בחפץ לב אעשנו.

אז קם אביה ויחבקנה וינשקנה, ואחר שם לחבקה ולנשקה ויקרא לכל בני הבית אליו.

ובספר האב באזניהם את כל הדברים האלה קמה דומיה גדולה בבית, כמו נפחה קלארה נשמתה לעיניהם. האם הורידה ראשה ובכתה חרש בכי מר לנפשה. ושני הבנים נאלמו דומיה באין מלה בפיהם. היקומו וידברו דבר לחלץ את אחותם משברה? הן על ראש אביהם יפסעו. ואם על ראש אביהם יחוסו ונפל הגרזן על ראש אחותם. אותה שעה דומה היתה המשפחה כמו עמדה בשביל צר ככף־רגל, תהומות ים מזה וקיר סלע זקוף מזה, מאחריהם שממה ולפניהם אימה.

 

ט    🔗

יש צוחק בפיו ולבו דמעה, יש ההולך לאור היום וצלמות בעיניו. כן צחקו בני הבית בשמחת ליל־האירושים ולבם סף דמעה, וכן התהלכו כה וכה לאור המנורות הגדולות וצלמות בעיניהם.

ואולם כאשר יגור איש הולך לניתוח פן ימצא מותו בתיקונו, כן יראו בני המשפחה, איש איש לפי מוסר לבו, משלחם את בתם ואחותם לחתונה זו.

וקלארה עצמה ניסתה עוד פעם אחת לבקש מנוס לה.

ימים מספר אחר האירושים מצאה קלארה עצה, כי ילכו בני הבית לשעה ארוכה והיא נשארה לבדה. איש לא ידע דבר מאשר עם לבה. ולנסים הודיעה בלאט, כי יסור אליה עת תהיה לבדה.

בבואה לא גילתה לו פנים טובים או רעים. אך דברים גלויים דיברה עמו:

אל נא תדבר אתה דבר, אמרה. ידעתי, ברוב או במעט, כל אשר תאמר. תן לי ואדבר ואתה תשמע. הן ידוע תדע, נסים, לא בחרת לך עלמה, כי אם רצחת עלמה. בשלוש מאות נאפוליונים רצחתני. ואם גם אינשא לך ואהיה עמך ובנים אלד לך, שנא אשנאך כל ימי. ועתה אבקשך בקשה אחרונה. הנה הואלת להגדיל חסדך עם אבי. כולנו מודים לך באמת על זאת. ואולם התאבה לעשות את חסדך טהור וזך בלי שתגאלנו בחטא ובלי שתרמוס אותי ברגליך? התוכל להעניק לאבי את הכסף בתורת מלוה ובמשכון כמשפט מלוים טובים? אז יהיה חסדך לצדקה ולישע לכל.

אל נא תיחפז לענות, חכה ואכלה דברי. לא אאלץ אותך למלא בקשתי. אכן הגדתי לך את אשר עם לבי, אבל הברירה בידך, אם תיאות ואם תמאן. כפי אשר תגמור אומר, קבל אקבל. אך אחת אבקש ממך: אל תספר דבר לאבי מכל אשר דיברתי עמך כעת. אם תספר – אטרוף נפשי בכפי. היועץ עם לבך, לבדך, ואחכה למענה־פיך שבוע ימים.

 

י    🔗

והבחור נסים, שידע מאד לשית עצות בנפשו לבדו בדרכי מקח וממכר ובשבילי בשער העולה ויורד וראה תדיר נכונה ומצא הצלחה, לא ידע ולא הבין עתה, מה מענה יביא לקלארה אהובתו. אובד עצות, כגלמוד תועה בישימון, התהלך יום ולילה. מו הנמנע כי ידבר דבר עם הגביר. הן בנפש קלארה יתנקש. והאם מפי אמו יבש עצה? גם בלי אשר תדע אמו דבר, לא תחדל דמעה מעינה יומם ולילה. ואיש מודע נאמן או שאר־בשר, כי יבקש עצה מפיו, אין לו.

נדדה שינה מעיני נסים. גם מאכלו לא מאכל ומשקהו לא משקה. גם עסקו זנח וסגר חנותו. אל מחוץ לעיר יצא, בדרך להר־הזיתים הלך, ירד אל עמק קדרון ועד קבר רחל, ליד בית־לחם, הרחיק צעדיו. יום אחר יום יצא בארחות שוממות, לבקש עצות לנפשו, מענה לקלארה ארושתו.

אבל הלוך הלך נסים לבקש פתרונות וימצא חידות. חידות לאין ספור המו בלבו והלמו בראשו. היאות, כי תלך קלארה מעמו? הן חמש שנים נכסף, חלם, עמל וקיוה, התענה יום ולילה בתקותו, כי יראה חיים עמה – ואחר כל אלה תלך מעמו? ואם תלך – למה לו חיים? ואולם היטרוף הוא נפשו בכפו למען קלארה, כי תראה היא חיים וגיל? אכן אהוב יאהבנה כנפשו, גם נכון הוא לתת נפשו תחת נפשה – ואולם הזה חפץ אלהים מעמו? ומדוע יחפוץ אלהים זאת מעמו? ולמה הביאהו גורלו ממונסטיר הרחוקה עד ירושלים הקדושה וקירבהו לזאת החצר ומילא ידיו כסף וזהב? או אולי גזר־דין אלהים הוא, כי בא יומו עתה להיכרת מהחיים? אבל למה גזר אלוה דינו להכריחו מארץ חיים בעת עמדו על סף אשרו? אי אפשר. שומה עליו להיות לאיש לקלארה, כי כן סלל הגורל דרכו מאז צאתו ממולדתו ועד היום הזה? הייטב לו, אם יבחר בדרך זו? והן אמרה: שנוא תשנאנו כל ימי חייה. היבטח בחסד אלהים, כי תצלח דרכו מחר כאשר הצליח בדרכו תמול ושלשום?

איזו הדרך יבור לו?

איה נביא, איש אלהים, כי יגיד לו דבר וידע?

כסוב הכוכבים במסילות לילה לילה, כן סבו שרעפיו אלה ושבו וסבו עליו בלכתו בהר ובגיא, בנחל קדרון או בדרך חברון.

ויהי ביום החמישי לנדודיו והוא עייף ויגע ואין־אונים – יום אחר יום עינה בדרך כוחו ולחם לא אכל גם תמול גם שלשום ורק מים שתה בכל אשר הלך בחום השמש – ורגליו הביאוהו לעת הצהרים על יד הבריכה התחתונה בדרך העולה ירושלימה וישב על אחת האבנים להשיב רוחו.

ויהי כי פקח עיניו ויתפלא וישתומם מאד אשר שוכב הוא במיטתו בחדרו. ובחדר אופל בין־הערבים. אין קול ואין הגה בבית, ואמו יושבת למולו, והיא קמה והעלתה אור במנורה ותשב למקומה ותרא והיה עיניו פקוחות הן ולא דיברה אליו דבר לבלי הכביד עליו.

– – והנה איש נכנס החדרה. ליד אמו עבר ולא אמר לה שלום, וגם היא לא שעתה אליו. ופני האיש ידועים לו (אם כי לא מודע קרוב היה לו), הוא ר' מאיר, איש־בבל, תושב ירושלים, וזקנו ארוך מאד ועד ברכיו יגיע. ניגש אליו האיש ודיבר אליו דבר ברור: אמור לה: בחיים תקוה, אולי ישוב האל וירחמנו. ויפן ויצא את החדר.

ונסים אמר לשאת קולו ולקרוא לו ולא יכול דבר.

והנה שב האיש, כהכּנסו בראשונה נכנס בשניה. ואולם עתה לבוש היה מדים לבנים, כמשפט יום הכפורים, ומצנפת גדולה מאד על ראשו. ויקרב אליו לעיני אמו ויאמר לו: קום, בני, תן ידך ואקחך אליה ויתחזק נסים ויקם על רגליו וידו שלוחה לאחוז ביד ר' מאיר – – והנה קמה אמו מבוהלת ותאמר לו: למה תקום, בני, שכב, הרגע.

אמר לה נסים בקול לחש מאין־אונים: אנה הלך? ומדוע לא דיברת אליו דבר?

– אל מי, בני?

– אל ר' מאיר בבלי, הן ראית אותו… בבואו… ובצאתו… הן שמעת… אשר דיבּר… למה לא פנית אליו?

– לא היה בזה איש ולא פצה את פיו – חלום חלמת, בני – חלומות טובים עלינו.

אז יזדקף נסים וישב במיטתו ויאמר: החלמתי? ההיו עיני עצומות? הגידי לי, אמי!

– לא ישנת, בני, עיניך פקוחות היו כל העת.

– ואיכה לא ראית ולא שמעת דבר?

ותבך אמו חרש ולא השיבה דבר.

הבוקר היה ונסים התחזק ונחפז לצאת ולבקש את ר' מאיר בבלי, ויאָמר לו, כי נסע האיש ב“שליחות” לארץ מצרים בראשית הקיץ.

ויאמן נסים ויבטח, אשר השמים הראו אות לו למלטו מרעתו. אז ישלח מענה לקלארה לאמר: איש פלאי אמר אלי כדברים האלה:

אמור לה: בחיים תקוה, אולי ישוב האל וירחמנו.

 

יא    🔗

מן הנמנע להעלות על גליון כל אשר קרה ועבר בימי חג הכלולות של קלארה ונסים. הן רבו הקרואים, קרובים ורחוקים בשבעת ימי המשתה ולאיש ואיש רחשי־נפשו והגיגי־לבו מאשר ראה והרגיש בזאת החתונה. רב לנו אם נאמר: לא היתה מעולם חתונה אשר יבכו בה רוב בכי, בסתר בסתר, כאשר בכו בני המשפחה, מקורבים ומרוחקים, בחתונה הזאת, ומעולם לא נתכסו היגון והעצבון במסוה של שמחה וששון כאשר התכסו פה. הכל שמו על פניהם מסוה, המדברים והשומעים, המברכים והמזמרים, קרובי משפחה וזרים. גם הרבו השמחה והגדילו הזמרה יום יום ולילה לילה, כאשר ירבּה איש מר־נפש לשתות לשכרה יינו, למען השכיח יגונו. ויודעי דבר אמרו: אף הכלה, אשר לבשה עדיים יקרים למכביר, צמידי־זהב גדולים ונזמי־זהב כבדים וענקי־פנינים לגרגרותיה ואבני פטדה וברקת משובצות לרוב בשערותיה – לא היו כל אלה כי אם מסוה־ברק. כי לא מידי החתן היו לה כל אלה – ממנו לא חפתה לקחת כל עדי זולת טבעת הקידושין – כי אם בשאלה שאלוּם לימי החתונה מבית־ממכר־פנינים להגדיל פאר והדר.

אולם אך כלו ימי החתונה וכבר ידע נסים, מה כבדה יד קלארה עליו. דברה הראשון, אשר דרשה ממנו, נפל על ראשו כמהלומת־אבן וכמעט כרע נפל תחתיו. כי דרוש דרשה ממנו לשלח את אמו מביתו. לעולם לא תגור אמו יחד אתם. בטרם תבוא היא לביתו, עליו לשלח את אמו. אם יאבה לפקוד את אמו באשר תגור כל הימים וכל הלילות, לא תמנע זאת ממנו. ולא עוד אלא שמוח תשמח, כי ירבה לפקוד את אמו וירחק אותה שעה ממנה, קלארה.

מה אומלל נסים בשלחו בידיו את אמו מביתה (בקצה הרחוב שכר חדר לה). הן כפושע הרוצח את הנפש כן ראה את פעלו זה. ואולם אמו, בענוות רוחה, דיברה טובות באזניו ולא התאוננה כל עיקר.

וזולת זאת עוד רבּה התמורה בחצר. הגביר עקר דירתו מכאן, כי הגבירה, אֵם קלארה, אמרה, יכול לא תוכל לראות יום יום ביגון בתה. דיה כי יודעת היא, אשר נקבור נקברה בתה בחייה ואיכה תראה ברעתה כל הימים? ואולם קלארה עצמה מאנה לצאת מן החצר ולא הטתה אזנה לחפץ בעלה לעבור לבית אחר יפה וטוב. כי אמרה: מה כי תחליף קברה בקבר יפה ממנו? ורק מן החדר שמלמטה עברו לחדר גדול ממנו באותה דיוטה.

זאת כל התמורה אשר קמה בחיי נסים החדשים.

ואת אשר דוה לבו במסתרים ואת אשר השביעתהו קלארה תמרורים יום יום ולילה לילה לא ידע איש, כי לא היה לנסים איש קרוב וידיד־נפש לשפוך לפניו מרי רוחו וצפונות לבו. אך כל עין בוחנת ראתה, כי הולך האיש בנתיבו נדכא ושפל־ברך כהלוך איש נושא משא כבד מנשוא.

 

יב    🔗

כעבור כמה חדשים – וקלארה הרתה אז ללדת – שמע נסים לפתע, כי שב ר' מאיר בבלי ממסעו וילך אליו כלכת איש לקבל פני אחד הקדושים.

ור' מאיר בבלי איש תם וירא־אלהים, הוגה בתורת ה' ומצניע לכת. ואולם עם למדנים ידועי שם לא נמנה והוא איש נצרך וקצר־יד.

משסיפר לו נסים את קורותיו אחת לאחת התפלא האיש והשתאה מאד. ידוע לא ידע דבר מכל הדברים האלה, ויאמר לו, ראה אראה, כי צדקתך היא ולא צדקתי. אתה זכית לרמז משמים, לא אני. גם לא אדע, על שום מה בחרו מן השמים בי לגלות רמז זה לך. אפשר רצון־שמים הוא, שאעמוד לימינך ואהיה עמך, כי אין לך – כאשר אמרת – קרוב ומודע בארץ. אם כן הוא, נכון אני להיות לך ידיד נאמן כאח.

ואם גם הועם הזוהר וסר הפלא מעל ראש ר' מאיר בבלי, נעמו דבריו באזני נסים, כי הכיר בהם יושר־לבו וענות־רוחו. ומאשר נכסף באמת לאיש קרוב וידיד לו קירב אליו את ר' מאיר ויענק לו מפעם לפעם מתּת, וכן היה “החכם” לאיש־סודו ולרועה נאמן.

ואולם לא ניתּן לנסים לאָרח את עמיתו בביתו. רק פעם אחד הביאו אל ביתו ולא יסף. מששמעה קלארה דברים, שסח לה נסים, כי זה האיש אשר נראה אליו ב“חזון”, פקדה עליו לבל יראה עוד לפניה. מאז היה ר' מאיר פוקד את נסים בחנותו הקטנה והוא קבע לו שם מקום על שרפרף קטן לצדו. וכאיש נגוע מחלת־עור אשר יתגרד בלי הרף למצוא מרגוע לכאבו, כן הוסיף נסים לשיח ולגלות סתרי לבו לפני ידידו. ור' מאיר, אף כי דאב לבו לשמוע עינוייו של נסים מידי אשה קשה זו, הטה אוזן והקשיב ברצון לענינים הנסתרים של רעהו. משל לאדם שאוכל פלפל חריף; גם כי תיצרב לשונו, ינעם לו לאָכלו.

 

יג    🔗

כחדשיים ימים אחרי קום קלארה מלדתה את בנה הבכור, את שאול, ישב ר' מעיר כדרכו בחנות ליד נסים. משהכיר שפני רעהו קודרים היום מכל הימים, שאלוֹ לסיבת הדבר.

– הן “חמת המלכה” ודאי שככה מעט מעת היות ילד בחיקה.

– אל ישאל ייבי (רבי) מאיי (מאיר)… אש שוייפת (שורפת) לבי.

– בר מינן, בר מינן (לא עלינו), מאי הוה שוב?

– שלחה אש בעצמותי… אש שלחה…

– מה פירוש?

– אתמול לקחתי הילד בזרועי. שמחתי עליו כשמוח אב על בנו, נשקתיו וחיבקתיו באהבה. עמדה היא והביטה אלי וצחקה צחוק יע (רע) בדייך (בדרך) בזיון. וכאשר שאלתיה, מה כי תצחק ככה? השיבה לי בלעג וקצף: עליך אני צוחקת!

– למה?

– כי אוהב אתה כל כך את בני – השיבה.

– פשיטא – השבתי לה – גם בני הוא וגם אני אוהבו, שהוא בנך.

בני הוא – געייה (גערה) – לא בנך! לשוא תשמח. אל תשמח! לא בנך הוא. הנה דע לך – וימס לבך.

ביקשתי לדבר עמה ולהשקיט כעסה. לא תפסתי באותה שעה, למה היא מתכוונת. אבל היא צווחה: דום! בל אשמע קולך. רוצח נפשי אתה, שנוּא אתה לי – די!

אמר ר' מאיר לתומו: על גערות שלה אתה מיצר כל כך, ר' נסים? אמת, צער הוא לבעל, שאין שלום בביתו, אבל כלום הצער והלעג שלה חדשים הם? הן, לדאבת נפש, הסכן הסכנת לכך – מאהבה שבלבך אליה…

לא… לא, ר' מאיר… אלה הם דברים חדשים. דבר זה שאמרה אתמול – סכין דקרה בלבי.

– מה כי אמרה? דברי שטות! “לא בנך”, “רק בני” – כך סחות נשים שדעתן קלה.

– דעתה של זו, יודע אני, לא קלה – חמוּרה, חמורה מאד היא.

– מה תמשוך צער על עצמך? מה איכפת לך שאמרה? תאמר!

– זה פצע ישן בלבי. עתה נפתח ודמי שותתים…

– מהו פצע ישן? כיצד? מאימתי?

קירב נסים פיו לאזנו של ר' מאיר וסח לו, קול לחש בדרך סוד, שבליל החופה, “לא היה כלום” לא נתנה לו כלל לקרוב אליה. בידה החזיקה צנצנת קטנה ואמרה: הרעל מוכן בידה. אם יגע בה הלילה, תשתה לעיניו ויבוא הקץ לחייה. אף אם יספר דבר מן הדברים האלה למי שהוא, לא תתמהמה ותאבד עצמה לדעת. אלא עליו להמתין עד שתתרגל אליו. היא בעצמה תגלה לו רצונה הן יודע הוא: מוצא פיה תשמור. ימתין לה לפחות חודש ימים. רק לא עכשיו.

וכך היה. כחודש ימים לא היה כלום ביניהם. לא ראה אף טפח מגופה. כאשה זרה היתה לו.

– אה… אה… במחילה, ר' נסים – שאלוֹ ה"חכם: – וסימן־בתולים, “ופרשוּ השמלה”, היאך היה כל זה? אם לא ראו למחרת היום כלום – הא כיצד שתק העולם? הא?

– אל ישאל, אל ישאל, ר' מאיר. כלום דעתו היתה צלולה עליו? איזה ליל־כלולות היה לו! “בר מינן” (לא יבוא עלינו). אף לא לכלב חוצות! את ראשו הממה בדברים. שעה ארוכה שפכה עליו בלחש אָלות וקללות… תחת חיבה ואהבה – שׂטנה ואיבה. ולמחרתו – אינו יודע… משהו עשתה… איזו ערמה… איזו תרמית – פרשו השמלה והיה סימן בתולים – והכל נתפסו לאותה תרמית… והוא עצמו היה מבולבל… מטומטם… הנה: זה הפצע שבלבו. עתה נפתח: נדמה לו… חשד יש בלבו… לא בתולה היתה לו… לא בתולה… וזה שאמרה בפיה: לא בנך – זהו ששורף לבו עכשיו.

שמע ר' מאיר וניער חצנו כמי שמנער מעליו עוון חמור. נתבלבלו בו חושיו ולא מצא בפיו לא דברי נחמה ולא דברי פיוס. אף הקדים לצאת מן החנות שלא כדרכו ובלכתו היה כאיש טעון שרעפים למעמסה.

ומאותו יום ואילך הוקיר רגליו מחברתו של נסים בוטון.

 

יד    🔗

מיום החתונה ועד אותו יום שאמרה לו קלארה אותו דיבור – “הבן לא בנך” – היה לבו של נסים בוטון נתון תדיר ביגון ודאבון. מאהבתו לקלארה אהבה גדולה היה רואה עצמו כל הימים אשם בצרתה. משום כך היה מוריד ראשו לפניה. וכל שבערה כאש חמתה ודיברה עמו בבזיון והפכה דברו לצחוק, היה מקבל יסוריו בשתיקה. באמת אמרו: גדולה אהבה, שדוחקת כל צרה. ובאהבתו של נסים נראתה אמת זו עין בעין. כמה פעמים, כשנדמה לנסים שהשעה כשרה לשדל אותה בדברים, היה יושב ומדבר אליה בקול דכא, כקול אוב עולה מארץ, כאילו היה מסיח עם עצמו, והיה אומר לה דברים כגון אלה: הרי יודע אני, שאת קלארה. רצוני לומר, שדמך דם אצילים ואני איני ראוי אפילו להיות הדום לרגליך. כלום סבורה את, שעלי אני מצטער? שהדי במרומים, שעליך אני מצטער. לבי נקרע, שאני גרמתי למחות צחוק משפתיך ולהכהות אור פניך. כלום אין אני רואה, כי פניך עצובים ומרים תמיד? כי אין את יוצאת ואין את באה, כי נשית טובה ואבדה שמחה מלבך? ואיך לא ימס לבי בקרבי? אבל מה אשמתי, כי שגיתי ברואה ודימיתי שמן השמים ריחמו עלי וציוו לי שלום וחיים? ועתה יהמו־נא רחמיך עלי ויהא צערי כפרתי.

כך וכדומה לכך היה סח לפניה. והיא, פעמים לא השיבה אף דיבור אחד כאילו מדבר הוא לקיר, ופעמים היתה אומרת: כבר התחיל הגלגל השבור להתגלגל. די לך להמם ראשי! עתה אין אני חיה אלא בשביל הילד. יגדל מעט ואראה ואדע, מה יהא עליו ועלי.

ברם, משאמרה לו אותו דיבור – “הבן לא בנך” – נזדעזע לבו. משל לאילן, שעומד במקום שרוחות פרוצות פוגעות בו תדיר והוא מיטלטל ומרכין ראשו לכאן ולכאן ובכל זאת שרשיו מחזיקים בו והוא עומד תחתיו איתן. אך משבא פתאום נחשול־שטפון שפוגע בשרשיו. מה כוח לו שיעמוד?

פחד גדול נפל על ראשו של נסים, מאותו דיבור, פחד כפול ומכופל: פחד שמים, פחד קלארה ופחד עצמו. כל שהיה מהלך יחידי בחוצות קריה, היו שפתיו דובבות: אי שמים! אם אמת דיבור זה – הרי חרם היא לו. אסורה לו בנגיעה. אסור לו לדור עמה בכפיפה אחת. חייב הוא לילך ולמסור דינו לבית־דין. הן בקרב ביתו חטאת שוכנת. אי שמים! אי שמים!

ואם עד כך הגיעה זו, מה יבצר ממנה להכותו נפש? עלולה היא להשקותו רעל, או שתמיתו בחנק –

ושוב היה מתנחם וסובר; שמא דברי קנטורים בלבד אמרה לו? הן זו דרכה להמם ראשו בדבורים קשים ומשונים, כדי להכאיב לבו. לו אמת נכון היה זה הדבר, חלילה, כלום לא היתה מגלה לו סודה? היאך יכולה אשה לגלות חרפתה? ודאי דברים בטלים אמרה לו. מי הוא ואיזה הוא האיש, אשר – לא יבוא ולא יהיה – חילל יצועו? והרי אין בריה נכנסת לבית ואין היא יוצאת מן הבית. ברם – הרי בפיה הודתה והוא שמע באזניו – היאטם אזנו ויעלים עינו ויהיה מחפה עוון? התהיה כזאת בישראל?

יום אחר יום היה סובב באלו המחשבות. ומרוב שרעפים, שאפפוהו כדבורים, לא היה מעשהו מעשה ולא דיבורו דיבור ולא נשא ולא נתן עם הבריות אלא מן השפה ולחוץ, ונדמה לו, שעברו עליו ימים רבים, אבל באמת לא עברו עליו אלא שלשה ימים.

ויהי ביום השלישי ונסים נתמלא עוז כגבור וגמר בלבו לדבר עם קלארה דברים קשים ותקיפים, כדי שיעמוד על האמת.

ומשנכנס לבית בערב לא אמר ברכת שלום כדרכו. דומם נכנס, ישב ליד השולחן והיה מחזק לבו ומאמץ לשונו לגעור ולזעום, בדומה לאותו שוחט שמשחיז את החלף קודם שיגש לשחיטה.

ואולם עוד טרם פתח נסים בדיבור, אמרה לו קלארה מעצמה בלשון קלה־קלה, כאילו משיבה להרהורי לבו: דייך, נסים, כבר נתענית שלשה ימים, קום נטול ידיך וסעד. ואני דיי, שניקמתי ממך יפה יפה בדיבור אחד. ואתה, פתי, מאמין לכל דבר. פתי היית ופתי נשארת.

זקף נסים ראשו ונשא עינים מתחננות אליה כמי ששומע בת־קול־פלאים מנסרת על ראשו. והוא פתח ואמר: מה? אמת היא שהיא מדברת אליו? אמת היא מה ששמעו אזניו? ושמא רואה הוא כמראה שראה בשעתו את ר' מאיר?

– לא, פתי גדול שלי, פי המדבר אליך.

ואז קם על רגליו ואמר כתינוק שפייסו אותו בדברי־מתיקה: אמת נכון שאני פתי שלך… שלך?

– כך… כך… זהו מזלי.

והוא צעד והתקרב אליה לאטו ככלב, שמהסס לקרוב אל מי שמשדלו בדברים, וכשקרב אליה חיבקה ונשקה והיא לא דחפה אותו – – –

מכאן ואילך נתרכך מעט לבה של קלארה והיא נהגה עם בעלה לא ברעה, אם גם לא בטובה.

 

טו    🔗

רבות מחשבות בלב איש – ובלב אשה כפל כפליים. באמת אמרו: לב אשה אפל מאפלת שאול, וערמת שועל כאין היא לעומת ערמת אשה, וקשה נשמתה מנקמת גואל הדם.

מזמן שנתפייסה קלארה לבעלה שינתה טעמה והחליפה עורה. עד כאן היתה תובעת ממנו ממון. שמלות נאות לא לבשה, תכשיטי־זהב לא ביקשה ולא שמנים ותמרוקים, וכל שכן שלא שאלה רהיטי־ברושים עם חפצי־בית יקרים. כל עצמה היתה כאחת שנזדמנה עם אחד בעראי. אבל לאחר שנתרצתה לבעלה, תבעה ותבעה. החלה בקטנות ועלתה בגדולות. גם שמלות־משי עשתה לה וגם עדי־עדיים תלתה על עצמה. כשכור שאינו יודע שבעה כן לא ידעה שבעה בתכשיטים, שמלות ותמרוקים. וכל־אימת שעמדה לפני בעלה, לבושה מכלול ועדויה הדר, היתה עמידתה כעמידת לסטים שאומר הב הב…

ונסים אף על פי שנמלא לבו גילה וששון, שקלארה מסבירה לו פנים, היה מפחד מתפיסה מרובה של זו והיה מסביר לה, שאין הוא חס על ממונו, שהרי ממונו כממון שלה הוא, אלא שהיא עוברת על המידה, שכן אין הוא עשיר גדול. כל ה“קבדאל” (קרן) שלו אינו אלא אלף נאפוליוניס ומזמן שהיא מהלכת בגדולות כבר נעשה בו חור גדול.

וגם ידוע ידעה קלארה, שבימים ההם שוב עשה נסים חסד עם אביה ומשפחתה. שכן לא עמד הגביר על רגליו אחר הנתינה הראשונה של נסים; הבנים לא השכילו ולא הצליחו במעשיהם והמשפחה היתה ברע, עד שראו הכרח לעצמם לשנות מקומם, וכששמו פניהם ללכת ולהשתקע בברזיל שבאמריקה, הלוה נסים לאביה (אף שידע שהלואה שאינה חוזרת היא) חמשים נאפוליונים, והם היו למשפחה להוצאות הדרך ולמחיה.

ידעה קלארה כל זה והיתה כמחרישה.

ומעת שהרתה קלארה שנית, שמח נסים שמחה גדולה וביתר שאת שלח ידו במיני פרקמטיה להגדיל קרנו ולהרבות כספו, כדי לספק תאוות אשתו. גם בעסקי בורסה שלח ידו, והרבה פעמים היתה ידו על התחתונה – ולא ראה ולא הרגיש בחקרי לב אשתו.

ולמקץ שלש שנים לחתונתם ילדה קלארה בת ותקרא שמה ויקטוריה לאמר: נצחון. ולשמע אוזן ידאב כל לב, כי אכן היה עד כה נצחונה שלם. ונסים לא ראה ולא הרגיש.

 

טז    🔗

ובהיגמל הילדה ירדה על ראש נסים שואה גדולה ולא ידע שחרה – והיא היתה לו התחלת סופו.

מכבר נתן נסים ידו בשותפות, בעניני ממון וסחורות, גם עם סוחרים גויים. ביניהם היה מעשהו עם ג’ורג' הארמני, בעל התחנה הגדולה הסמוכה למנזר הארמנים. אמת, שג’ורג' זה היה איש טוב וישר, נאמן בדיבורו ובחתימתו, והיה אוהב את נסים בוטון אהבה רבה, שהכיר טוב לבו ויושר מהלכו. אבל משנפטר גוי זה במיתה חטופה ירשו בניו ממונו ועסקיו – והם לא היו דומים לאביהם והיו חיים ברווחה ומבזבזים ממון הרבה.

ויהי היום – והימים ימי “בין המצרים” ונסים שב מחנותו מבעוד יום, שלא כדרכו. ראתה קלארה את פניו והנה נפולים הם וצהובים כעלה כמוש. תמהה ושאלתהו לפשר הדבר. סח לה, שסכסוך רע בא עליו והוא שממרר יומו ומחשיך עליו עולמו. היום הזכיר לבני ג’ורג' על דבר שטר על סך שבעים נאפוליונים, שהלוה לאביהם וזמן פרעונו אחר כמה ימים. ענו לו: לא היו דברים מעולם. אדרבא: שטר יש מאביהם על נסים בוטון בסך עצום של ארבע מאות וחמשים נאפוליוניס וזמן פרעונו אחר חודש. בתחילה חשב שמשטים הם בו ואך לצון חמדו להם והוא הוכיחם על פניהם, שאין נוהגים במסחר קלות־ראש. אבל הם טענו: לא, כי אמת וממש בפיהם. אין זאת אלא שבנים כחשים אלה “מקימים עליו” שטר מזויף. הענין יבוא לערכאות.

שמעה קלארה ולא השיבה ולא כלום. גם איש נכרי, לו היה שומע דבר־בליעל זה, היה מצטער ודואג. אבל אשת־חיקו של נסים לא אמרה לו דבר וחצי־דבר. היאמן כי יסופר? על כגון זה נתכוון שלמה המלך: אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי.

כחדשיים ימים ארכו ימי הקטרוג והדיון בערכאות. כל שהיה נסים טוען ומוכיח צדקתו, היו הרשעים מוסיפים לסכסך כנגדו. גם עדי־שקר העמידו, גם שבועת־שקר נשבעו ושוחד הרבה נתנו על ימין ועל שמאל. ובעוד נסים מקוה לאור משפט – חשך עולמו בעדו. פסק־דינו יצא לחובה. שטר־חוב שעליו עומד בתקפו וחייב הוא לפרעו, ושטר קטן שלו על ג’ורג' נמצא מזויף, כביכול. ובסופו של דבר גזרו עליו מאסר שנה תמימה כדין מזייף שטר.

 

יז    🔗

לא יאמן כי יסופר. איש לא שמח לאידו של נסים בוטון כקלארה אשתו. אוזן שומעת הלא תחרד לשמע אלו הדברים. אבל כאין וכאפס הם לעומת כל אשר יזמה ופעלה זאת האשה בסתרי סתרים.

אם נבוא להעלות על ספר פרט לפרט אותם רגשי השנאה והנקמה, שהראתה קלארה לבעלה בימי מאסרו, לא יספיק גליון גדול. דיינו בטיפות מועטות מאותה כוס גדולה, שכן דיין טיפות מועטות כדי להכיר טיבו של הרעל. ואלו הם מעט ממעשיה הזרים: בכל ימי מאסרו יצאה למראית־עין לבקרו בבית־הכלא, אבל לא באה אליו אף פעם. גנאי הוא לה – שלחה להגיד לו – לבוא למקום כזה. גם את לחם יומו לא היא הכינה לו ולא היא שלחה לו. בידי אמו נתנה מעות, ואמו הביאה לו תבשילו ערב ובוקר. וכל מי שלא ראה שברון־לבה של אם נסים בלכתה תשושה ומדוכאה יום יום לבית־הכלא, לא ראה שברון־לב מימיו. אף את הילדים לא שלחה כי אם פעם או פעמיים בחודש, וצו נמרץ ציותה את האיש המוליכם: רק רגעים מעטים ישהו שם.

 

יח    🔗

כלתה שנת המאסר ולא כלו כל קללותיה. נסים מצא, כשיצא ממאסרו, כדברי הפתגם: “הבית שרוף והבנים פחמים”. מעט מזומנים, שנשארו לו, ביזבזה קלארה כדי לפרנס את עצמה, את הילדים ואת בעלה – והוא יצא נקי מנכסיו.

אמת, שגופם של הילדים לא לקה. בריאים היו וטובים, אלא נפשם נפגמה (כפי שנגלה לאחר זמן). והיא עצמה, קלארה, יפה היתה משהיתה. גופה השמין, בשרה הִוְריד ועורה החליק. אם כי גילוי פניה היה כמו תמיד חמוץ ורגוז. הכל ידעוה כאשה קשה, משונה ומוזרה, שאינה נוהגת כנימוסי הבריות, אינה שואלת כהלכה ואינה משיבה כהלכה. כל דרכה עיקש ופתלתול. אף מבטי עיניה היו נוקבים באשר הביטה. בני אדם, ביחוד נשים, העדיפו שלא לבוא בקרבתה. חוששים היו לפגיעה קשה שתפגע בהם. וכל שכן שילדיה פחדו פחד גדול מפניה. בגערת פיה היתה מבעיתה אותם ולא היו עוברים על מצותה.

ונסים עצמו – לא עליכם, כמה ירד גופו ונדלדל בשרו. בלאו הכי היה כל ימיו כחוש ושחרחר, ועכשיו צפד עור פניו מקמטים שלא כגילו, מהלך היה בראש מורד וקומתו, שהיתה בינונית, כאילו נכפפה. דעתו היתה סתומה עליו ורוחו נבוכה.

ובעודו הולך כמבולבל ותוהה לכאן ולכאן לדעת, מה תהא עליו – ירדה עליו שואה חדשה, שעלתה על כולן והטרידתהו מן העולם.

ביום שבת – ראשית שבט היה, כשבועיים לאחר צאתו ממאסר – והחמה זרחה כביום אביב, יצא נסים עם רפות היום לשוח מעט מחוץ לעיר. מתאוה היה תאוה גדולה, אחר שיצא מבית הכלא, להתהלך הרבה ולשוטט מחוץ לחומות. מכיון שקלארה לא רצתה לצאת עמו (גם לשעבר יצאה עמו רק לעתים רחוקות), לקח עמו את ילדו שאול, בן החמש. הם הלכו לאט והילד שאל לכל מראה עיניו והאב השיב לו והיו שניהם שמחים. מענין לענין התחיל הילד שואל את אביו על טיבו של בית־הסוהר. השתמט האב מהשיב תשובות ברורות ומהרבות דיבורים בענין זה והילד חזר ושאל ולא הרפה ממנו. ובתוך השאר שאל את האב: מדוע לא היו מניחים לו לאבא לבוא הביתה אף פעם ביום, כשם שהיו מניחים לו לפעמים לבוא בלילה?

– אף בלילה אין מניחים.

– והיאך היה בא כמה פעמים?

– לא היה בא.

– היה בא.

– וכי מי אמר לו, שהיה בא בלילה?

– הוא עצמו יודע. כלום אין אבא זוכר, איך היה סח עמו כשהיה שוכב במיטת אמא?

– ודאי חלום חלם.

–לא. כשהיה מתעורר בלילה משינה ולא יכול להרדם, היה בא למיטת אמא ושוכב במיטה יחד עמם – איך אינו זוכר?

– אפשר הוא טועה, דוד אחר ודאי היה שם.

– אפשר. חושך היה. תמיד היה חושך. אבל אמא אמרה תמיד, שאבא בא ואיש לא ידע. אסור בהחלט לספר, שנותנים לאבא לבוא בלילה. אם יספר – שוב לא יתנו לו אף פעם לבוא. גם אמרה, אם יספר מלה – הרוג תהרגנו.

– והיא לא אמייה (אמרה) לך, שאסוי (שאסור) לספיי (לספר) גם לי?

– למה? הן אבא בעצמו יודע, שהיה בא.

שתק נסים, לבו הלם בו ונשימתו קצרה כמעט מעדו רגליו.

החל גשם נוטף. הוא נשא את הילד על זרועו ועיניו זלגו דמעות. לא ידע ולא ראה, היאך עשה דרכו עד שבא הביתה. לא עצר כח ללכת להתפלל ערבית בבית־הכנסת.

כשנכנס לביתו מצא את קלארה יושבת וסחה עם שכנתה בשקט ובשלוה.

ישב דומם והמתין שעה ארוכה, עד שהשכיבה את הילדים לישון. שאלתהו, למה לא יברך ברכת ה“הבדלה” ולא השיב לה, כי לא שמע דבריה.

לבסוף קם וסגר את הדלת, התחזק ואמר לה בעוז: השיבי לי מיד מה שאשאל אותך. מי הוא זה שהיה בא אליך ועלה במיטתך בלילות?

רגע כהרף־עין נזדעזעה בכל גופה. אחר נעצה בו עינים מתיזות רשפים.

– למה תביטי ותחיישי (ותחרישי). אני שואלך, מי הוא זה?

והיא השיבה לו במנוחה גמורה: אחד אהוב שלי.

– ושכב עמך במיטתך?

– כן.

– ושקיית (שיקרת) לשאוּל, שהוא אבא?

– לא שיקרתי. הוא אבא שלו. וגם אבא של ויקטוריה.

– מה? הזנית כל השנים? זנית? זנית?

– נקמתי.

– אייוייה (ארורה) את לאלהים, זונה! זונה!

– אם יש אלהים בשמים – אני עושה נגדו, ואם אין – דיי שאני עושה נגדך.

– מיד אלך לבית־דין – מיד אלך אל הרב!

– לך.

– מחר יסחבוך ככלב בחוצות ירושלים.

אז נזדקפה מלוא קומתה, הביטה אליו בזעם גדול ואמרה לו:

– שמע, נקלה שכמותך! מחר יסחבו גופך, לא גופי. ועכשו צא מיד מן הבית, אסור לך להיות יחד עם אשה כמוני.

והיא עמדה ודחפה אותו לפתח.

יצא נסים מביתו ואופל לילה כיסהו.

 

יט    🔗

נעלמו עקבות נסים בוטון. עבר יום אחד ויום שני ולא נודע איו. איש לא ראה ולא שמע שמץ דבר ממנו.

ביום השלישי עלה סרחון מן הבור אשר במרתף ב“חצר החנוכים”. ירד צולל לבור. סבלים סחבו והעלו גופת אדם – גופתו של נסים בוטון.

למחרתהיום הובל לקבורה מחוץ לגדר בית־עלמין.

הכל אמרו: אוי לו למסכן, משנתרושש מכספו ונחרב מעמדו איבד עצמו לדעת.

 

כ. סוף המעשה    🔗

ירא הקורא וימצא המתבונן בזה המעשה הנורא דברי ר' עקיבא, דברי אלהים חיים, שהוא היה אומר: הכל נתון בערבון ומצודה פרושׂה על כל החיים: החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה, והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמכו והדין דין אמת וכו',

שלושה חדשים בלבד עברו מיום שמת נסים בוטון – וכל סודות חייה של אשתו, שהיו כמוסים וסתומים עמה, נגלו לעין כל.

ומי גילה אותם?

היא עצמה.

לאחר שלשה חדשים התחילו השכנים מבחינים בקלארה והכירו בה יותר ויותר, שאין דעתה שפויה עליה. כל הימים היתה יושבת במרתף סמוך לבור.

בתחילה חשבו הכל, אך מעגמת־נפש על בעלה, שמצא מותו בבור הזה, נתקעה באותו מקום, והיה לבם דוה עליה הרבה.

ברם, כל שמשכו אותה בדברים ושאלוה, על מה ולמה יושבת היא כאן תדיר ולמי היא ממתינה כאן, היתה משיבה, שסוד כמוס עמה, ובה בשעה היתה אומרת, שהיא ממתינה לשמעון.

– איזה שמעון?

– כלום אין אתם מכירים – היתה משיבה להם – את שמעון סיקרון? בחור כארז, גבה־קומה ויפה־עינים ושערות לו תלתלים ועינין כשני כוכבים מאירים? מכאן, מזה הפשפש, היה בא אלי, בסתר בסתר היה בא אלי. אבל עכשיו כבר נישאתי לו. כלום לא הייתם בחתונה? לא הזמנתי אתכם ולא רקדנו הרבה הרבה?

היו השכנות מושכות אותה בלשונה והיא מספרת להם דברים שונים ומשונים שכל שומעם תצילינה שתי אזניו, ואף על פי שהיו דבריה מתבלבלים בפיה, ניכּר היה, שחותם האמת טבוע בהם.

וכל הוא קיצור הדברים, כפי שנתגלה לכל:

שמעון סיקרון, בחור יפה־תואר מבני ההמון, בית־קהוה היה לו בקצה הרחוב, שבו “חצר החנוֹכים”. וקיר של חדר־הבישול בבית־הקהוה משותף עם קיר המרתף ליד הבור שב“חצר החנוכים”. פשפש קטן, סמוי מן העין בחשכת המרתף, היה שם, ודרך בו היה הבחור נכנס למרתף, מן המרתף לחדר־הבישול של קלארה וממנו לפתח חדרה, הסמוך לו ממש.

מעת שנישאה לנסים בוטון בחרה אותו, את שמעון סיקרון, לאהוּב לה. מכאן היה נכנס אליה בסתר בסתר ואין איש רואה זולת עין פקוחה שבמרום.

עכשיו נתברר, על מה ולמה מיאנה לעזוב את זו החצר, וכן נגלו כל צפונות לבה של זו, שכן היתה בדעתה, כשתוציא את נסים בוטון מן העולם – תנשא לשמעון כדת משה וישראל, כביכול. והלה ניאות לה, לכאורה. וכל אותו ממון שהיתה המושכת מבעלה נתנה לו, לאהוּב שלה,

ברם לאחר שש שנים, שהיה עמה, כבר היה לבו גס בה. יום אחד אסף את ממונו וכל אשר לו וברח לחוץ לארץ.

משנודע הדבר לקלארה נטרפה דעתה עליה.

מאז ראוה מהלכת בשמלות בלות וקרועות בפינות ירושלים וממלמלת: שמעון… שמעון… שמעון…

קרוביה החנוכים, אף על פי שהיו רחוקים ממנה – שכן התרחקה מכולם – אספוה מזמן לזמן אל אחד הבתים ונתנו עליה משמר (בימים ההם טרם יהיה בית־מקלט לחולי־רוח). וכמה פעמים שיצאה בחשאי והתהלכה בקצוי העיר בין החומות, היו מושכים אותה גויים ומתעללים בה עד אור הבוקר.

ובסופה – בין החומות נמצאה ואין רוח חיים בה.

תהא מיתתה כפרה על כל אשר עוללה לעצמה, לבניה ולבעלה.