לאברהם־יוסף שטיבל בהוקרה רבה

 

א    🔗

בימי אביבה, בבית אבא, רב העיר בחברון, מסביב לאחים הגדולים, המכובדים והחשובים בקרב בתי המשפחה הענפה, היתה היא, נזרה, בת־הזקונים אשר לבית הגדול — הפיקחה, הנבונה, התופסת בכל דבר את תוכו ואת צדי־צדדיו בלגלוג קל, הנובע מתוך בטחון ונסיון אשר לבית הנכבד, היודע ורואה הרבה מכל אשר בעיר — חותכת את דינה על הבריות ועסקיהן בכל אשר יקרהם ויאתה בחיי החצר¹. ועל טעמה, משפטה וסברתה באה לרוב הסכמת האחים היודעים, המשכילים. “על נזרה אפשר לבטוח”, “תפיסה נכונה לה” — כך היו מודים בגלוי. עוד מעת למדה בנערותה מפי האחים את השפה הערבית ושנתה הרבה בשירתה ומליצתה, נוכחו לדעת, כי לנזרה “טעם ורגש”.

ונועם פניה השחרחרים ושטופי החן, להט העינים העליזות, החודרות באשר תנחנה, מתיקות הפה הקט בהיגלות בו בת־צחוקה החמודה, ועל הכל — זוך קולה הצלול והענוג, — שפע סגולות החמדה הללו היו כערובה בטוחה בעיני כל, כי עתידות טובים נכונו לאשר כמוה בחייה עלי אדמות.

ברם, באחד מימי העלומים הבהירים, בהיותה כבת שמונה־עשרה, נגלה פתאום לעיני כל בני המשפחה כי מעדו רגליה של נזרה הנבונה ועם כל סגולותיה הטובות הכזיבה את תקוותיהם. היא ידעה אהבה וגם נתנה ידה “לאפרים זה”, בן המשפחה הירודה והפשוטה שבין תושבי העיר. וכשניטשה המערכה בבית בתוקף ובמרי — קמה היא איתנה, מוצקה ועמדה כנגד כל המשפחה ותיאבק בגבורה לקחת לה את בחיר לבבה ויהיה מה.

 

ב    🔗

אפרים, “האברך” הטוב, חביב העיר, “בעל לב הזהב” — נתקבל ב“כולל”, ל“כותב”, כשנה לפני היגלות הקשר בינו ובין נזרה. למשרתו זו לא פסלה אותו ה“סביבה” הפשוטה שלו — זה שגיסו האחד היה סנדלר והשני חמר, ושרוב קרוביו היו מ“מדרגות” כאלו — כאשר חששו מאז גם הוא וגם אמו; כי הרי לפנים היתה גם משפחתו, משפחת לאבו, מן החשובות בעיר; היא רק “ירדה” זה שתי עשרות שנים, ביחוד מיום מות אבי אפרים, האחרון לבני המשפחה. “ברצון האל תעלה מחדש המשפחה על ידו, משתיל פורה ישגשג אילן רם וחסון” — כן שפכה האם את שיחה כשעמדו להעלותו ל“סופר הכולל”, וסגולותיו ויתרונותיו יקרים היו בעיירה. בחור כמוהו, יודע פרק בגמרא, עובר לפני התיבה בקול חמודות, בעל כתב “נאה להפליא” ויודע ידיעה הגונה בשפה הערבית — בחור כזה לא נשאר כבר בעיירה: כולם, כל חברי אפרים, נפוצו לבתי־הספר אשר בכרכים — בירושלים ובבירות. רק הוא (אשר עליו נפל משא בית משפחה גדול) נשאר כאן יחידי — והוא כבן עשרים ושלש.

בעברו בימים ההם ברחוב, בשעה שקיבל את משרתו החדשה, המטירו העוברים ושבים, גברים ונשים, את איחוליהם הטובים עליו: מברך, מברך (מבורך)! בהצלחה, אפרים! והוא כמו כיוץ את קומתו הגבוהה והדקה, הודה בענוה, בהרמת יד על המצח תכופות, בצירוף בת צחוקו הטובה — והיה מאז הנושא את סבלם וטרחם, דאגתם וריגונם של כל הדופקים על פתחי ה“כולל”.

ובשבת אפרים על יד שולחן הסופרים הנמוך, באיצטבת שני החלונות אשר בעליה (מקום עבודתו), והוא כפוף־גב וארכובתו זקופה סמוך לעיניו בכתבו וברשמו בעניני הכולל — היה בעיני הבאים וההולכים כמו מצאה הפינה הלזו את תיקונה אחרי העדר הסופר הקודם: הנה נמלא חללה עתה וגואל נאמן קם לה…

ולאפרים גם נועם פנים, ורוך וחן, וקול דברו משקיט ומרגיע. עיניו, קטנות ופוזלות במקצת, תבענה ענות־רוח וטוהר לבב. וכך ימשוך במידת חסד צנועה את הבריות אליו לאהבה אותו.

ונזרה — מאז בא אפרים למקום עבודתו — היתה כטווה ומושכת, בלאט וברוך, מאותה פינה אשר בחלונות־העליה שטופי הזוהר, חוטי חסד ואהבה ענוגים ויקרים; חרש חרש היתה כגוללת בין ידיה, יום יום, קמעה קמעה, קורי משי טהור שזורים עדנה ושכרון־געגועים — עדי גדלה ועצמה פקעת המשי בין ידיה…

וכך התחילה נזרה את רקמת מפעלה: למשרתת, הנערה אשר בבית, הקצתה את נקיון חדרי הבית והחצר, אך את “הישיבה”, החדר הפנימי (מקום מושב אבא הרב), והעליה, החדר החיצוני (מקום מושב אפרים), לקחה נזרה לעצמה. והיו בוקר בוקר הכסתות והכרים מוצעים ומתוקנים כלנוי ולראוה, ומכשירי הכתיבה, מן הקולמוסים, הקסתות, עד הסרגל והמחוגה, היו נקיים ומבריקים, כאילו הוכן הכל לדבר חג המזומן לבוא באחד הימים… ובהגיש נזרה פעם בפעם ספל קפה קט לאבא — ויהיה לה לחוק להגיש גם לאפרים בלי הסח פעם דעתה ממנו. ותוך כדי עמידה עם מגש הקפה לפניו — היתה כנוסכת בלהטי עיניה לחשי “סגולה” לעורר נרדמים… ואפרים היה ימים רבים כתוהה, לבו חרד ולא האמין למראה עיניו. האומנם? האומנם?…

בעודו מנחש כה וכה — והוא טרוד בערבי חג יום יום מאז הבוקר עם הצובאים על ידו לצרכיהם, עד כי אינו נפנה לסעוד פת שחרית או ארוחת הצהרים — קרה פעם ושתים, כי קראה לו נזרה לעיני כל באמתלת מה, ב“ענין דחוף” בדבר האב — וכשיצא החוצה אמרה לו בתוכחת אהבה: “הנה הצלתיך לרגעים מספר… לך וסעד לבך, אחי, הלא תחלה מעבודה ומצום”… ופעמים גם שלחה לו ביד ילד עתי, בערמה, ארוחה קלה וטעימה — כאילו שלוחה היא לו מאמו — ותאלץ ככה את העומדים על ידו לסור ממנו לשעת ארוחתו; ואחרי זאת מצא לו אפרים שעת כושר ומסר לה בהודיה את דברו: “השלום והטוב לידים האלה, הדואגות לי בנדיבות… מה תנעם לחך ארוחה השלוחה מיד כה יקרה”… כזאת אמר לה בהמית לבבו וקולו רועד…

ואז היה אפרים מרגיש ורואה תכופות את העין הטובה הצופיה אליו באהבה; וכשצירף וחיבר את קטעי הדברים ופרטי המעשים נקודה לנקודה וקו לקו — ראה לתמהונו, כי עלה החשבון לערך רב לזכותה, והוא — איכה יעמוד עמוס חובות לפניה וידיו ריקות מכל? לבו, אמנם, גם הוא מלא על גדותיו — אבל במה יבוא הוא לפניה? או אולי יתגבר ויחדל להעלות הדבר על לבו? ירמז לה, כי טעות היא בידה, כי לא שביל אחד “לבת אריות ולגור כלבים”? אך מאין יקח לו עוז כזה וקשי לב אכזרי להכותה נפש, אותה וגם את עצמו? אי זה האדם אשר יקרה האושר לפניו, כאשר לא יקרה אחת לרבבות, ויבעט בו ברגל רומסת? ואולם איך יתחצף ויזכה בו? האם הוא, הפעוט והדל, אשר פתחו לפניו דלתות הבית הרם, הוא העני אשר הסמיכוהו נדיבות על שולחן הנכבדים, ישלח יד ויתן אל כיסו גביע־הזהב אשר למשפחה? היתכן? והאחים — איכה ישא עיניו אליהם? אנא יברח ממבטם? והם גם היו מוריו (בלימודי השפה הערבית) שנים רבות — הכזאת יגמול להם? והעיר כולה — מה תבוז לו “לפרי נפסד” כמוהו; אף אמו, אם יודע לה, תגיד אל נכון: עד מהרה נפלת, בני, כי נשאת את עיניך אל אשר לא לך… עכרתנו, אפרים…

ובעודנו מהסס ימים על ימים, והנה באחד הערבים, בשעה שהורק החדר מאדם ואיש לא היה בבית, באה היא לפתע וישבה על יד שולחן הכתבה הקטן והחלה להטיף לו מטר בדיחות ודברי חן ככל אשר עלה על לשונה:

— ואתה, הבחור, חושב הנך לכתוב את כל המכתבים של הכולל לכל העולם בבת אחת? הלא תנוח ותחוס על עיניך? מה אתה אץ ולמה אתה משקיע את ראשך בין אלה הניירות עד כי יכהו עיניך מראות מעט גם עולם זה… אי, אפרים, כלום תחשוב כי המכתבים של “הכולל” הם “תכלית העולם והחיים”? ה“האל יסעדך” בדבריך…

אז השמיע על שפתיו את כל אשר הגה באותם הימים:

— לא, הגבירה, אין רע… אין דבר… עלי לעבוד… הן סוף סוף עראי אני בעבודתי זאת… אחשוך מעט כסף ואחר… ולא ידע אפרים, איך יכלה דברו ונאלם בדברו.

— ואחר? מה, למשל?

— אחר — נראה…

— מה בדעתך? כלום סוד כמוס הדבר? גלה לי — אני שומרת סוד — האמן…

— לא, אין זה סוד פשוט… אחר כך — אסע ללמוד הוראה או רפואה… צריך אני ללמוד… הן אני היחידי שנותרתי פה מכל חברי — את יודעת…

— כך? עיניך איפוא למרחקים. — אמרה היא כמלגלגת בהסתירה את מבוכתה.

— האל יודע, אם אשיג מה… אך חייב אדם לנסות…

אז קמה היא לאטה, כמרושלה, ותאמר ברחקה ממושבה בבת צחוק מהתלות:

— השלום ל“מוסיו” לעתיד! מי ידמה לך ומי ישוה? ברם, אל נא תשכח את חברון המסכנה בהרחיקך לעולם הגדול… — ויצאה את החדר.

מאז לא נראתה ימים מספר בעליה.

ובשבת אפרים כדרכו בפינתו כפוף־גב ומבטו תקוע בכתב שעל ארכובתו — פעמים היו עולים עם דממת צהרים או עם בוא הערב הדי קול שירתם הרם והצלול במוָלים (סונטות) ערביים, והשתברו הקולות לצלילי צלילים בין כתלי החדרים והתגלגלו וירדו על ראש אפרים ויהי כקורס וכורע תחת מטר “חצי השירה” אשר חיממו את כל הויתו. ופעמים היה מניח את עטו מידו והטה אזנו, מאזין ושומע מתוך כוסף והמית לב לתוכחת דבריה הבוטים כמדקרות; לרוב השמיעה ב“מקמים” (נעימות) שונים, פעם חג’אזי, פעם בג’דדי או אספהני (פרסי) — את המול של “בת השיך”:

אִמְרוּ, אִמְרוּ, אִישִׁים לַנֶּאֱהָב:

הַמֶּרְחַקִּים יַרְאוּ רַק מִקְסַם שָׁוְא.

לָמָּה יִשָּׂא עַיִן לַמֶּרְחָב—

וְאָשְׁרוֹ הֵן פֹּה הוּא לְפָנָיו.

שְׁקֹט, לִבִּי, לֵב כָּמֵהַּ,

חַכֵּה חַכֵּה וְאִם גַּם יִתְמַהְמֵהַּ…

אז ידע אפרים עינויי נפש לא ידעם מעודו, ויהי בז לעצמו ברטנו: כך נאה לחדל־אישים ובן־יורדים כמוך, אשר לבו לב שפן… הלא תבוש בפני הנערה….

ומה מאד רצה גם הוא לשאת קולו בשירה, לענות על דבריה ככל אשר יהמו רגשותיו בקרבו, לגלות פעם את מצפוניו ומכאוביו, אשר ישאם בדומיה. אז גמר בלבו והמציא לידיה “תשובת בן העני” — שיר חרוזים בערבית כאשר עלה בידו:

עַנוּ לְ"בַת־הַשֵׁיךְ, עֲנוּ נָא לָהּ:

לֹא לַמֶּרְחַקִּים נַפְשׁוֹ חוֹלָה —

כִּי לַשַׁחַק מְעוֹן זבוּלָהּ.

אַךְ שְׁבוּר־כָּנָף דּוֹדָהּ הוּא בַּבָּנִים —

וְאֵיךְ יַגִּיעַ עַד שִׂיא עֲנָנִים?

סִלְחִי, רַחֲמִי נָא, בַּת נְדִיבִים,

עַל אִיש דַּל מְעֻנֵּה־נְדוּדִים.

לָךְ נַפְשׁוֹ וְגַם לִבּוֹ קְשׁוּרִים —

אֶרֶץ וְשָׁמַיִם הֵם עֵדִים.

הָבִי אַתְּ עֵצָה לְאוֹבֵד נָתִיב —

כְּעֶבֶד נֶאֱמָן לָךְ יַקְשִׁיב.

ואחר באו ימי הפגישות בסתר, ימי מארב וציפיה לרגעים קטועים, ספורים, אלה היקרים מכל הון, עת מבטי עינים חולפים כמו יאצרו בחובם מכמני אושר רבים, עד כי נקשרו לבבות הנאהבים קשר אמיץ לבלי הפרד עוד —

ולא ארכו הימים — ודבר אפרים “הצדיק” ונזרה “המכשילה” היו לשיחת “החצר”. וזוך ימי האהבה — ברכת ביכורי החיים ביפי עדנת טהרם ובתום רגש קדושתם — נפגע ונכתם מלשון תושבי “החצר”. הולכי רכיל ודוברי כזב העלו את חמת משפחת הרב עד להשחית. הבית נהפך לגיהינום, והשערוריות גדלו יום יום בחדרי חדריו של בית הרב. ואפרים שמע, ברור שמע, מפינות עליתו לא פעם אנקת קולה של חמדת נפשו בהתגלע דברי ריב בינה ובין אחיה, גם בשלוח האחים את ידם על גוה ברגזם כי רב.

עלוב וכואב, כנושא נטל כלימה כבד, ישב אפרים באותן השעות על ניירותיו. מה מאושר היה לו יכול לתת את גווֹ למכים תחתיה! אך הוא היה כאסיר, אשר יתעללו זרים בבחירתו וידיו נתונות בנחושתים

האחים ובני הבית לא פנו אל אפרים במאום, לא בדיבור ולא ברמז — כאילו לא יכלו נשוא את החרפה להיגלות לפניו בקלון אשר הומט עליהם וכאילו לא נחשב בעיניהם.

ואז אמר המעולה שבין האחים להשפיע בדברי בינה על האחות. (האב, הרב, היה מטבעו רחב־לב ורחוק מתפיסה שמרנית אבל הפעם נמנע מהכריע את הכף נגד הבנים הנפגעים בכבודם). האח אליעזר, החוקר “דין” בממשלה, הוא המהולל בפי כל בהשכלתו ובבינתו; הוא השולט במכמני השפה הערבית ובספרותה, שמפיו נושרים לעת מצוא מכתמים וחרוזי שירים ממשוררי ערב לתקופותיהם, כנשור פרי אילן רב־ענפים בגעת יד מי באחד מענפיו. הוא קרה לנזרה אליו, בהיפנות פעם הבית מאדם, כאילו חשש גם הוא לצאת למערכה גלויה עם האחות התקיפה.

— הנה אין איש בבית, — פתח מתונות, — איני חושב להציק לך ולהשפילך בדברים; רצוני להבין לרוחך ולשמוע דברים מפיך. הן אמרו:

לִפְנֵי הַתְּרוּפָה — דַּע מְקוֹר הַמַּחֲלָה

הַגּוֹרֵם וְהַסִּבָּה — הֵם הַתַּקָּלָה.

מה איפוא, מצאת כי נאחזת “בו” עד ככה? החשבת את אשר עשית, אחות? הטוב בעיניך כי נהיה לחרפה ולשנינה בפי כל? איכה נסב במסיבה אחת אנו “והם”, בני משפחתו? לאלהים הגדוּלה! אך הוא גם חילקה לבני אדם… ואין זאת כי לא העמקת לחשוב ולא ידעת בחפזך את אשר עשית, — והאדם בן טעות הוא, אך ההודיה על האמת אינה מגרעת; ואולי יצר לך כי הבטחת והועדת ואולי גם נשבעת — אך הן יודעת אתּ:

רֵאשִׁית הַנְּדִיבוֹת — מַלֵּא דְבָרְךָ בְּלִי > חֶסְרוֹן:

אַךְ אִם נִכְשַׁלְתָּ בְּטָעוּת — לָאֱמֶת > הַיִּתְרוֹן.

ומה מצאת בו? מה השני והעדיים אשר ילבישך? — איכה נכשלת, אחות? אמרי נא לי את כל אשר בלבך — ואדעה.

— מה אענה, ובפי ובלבי אין חרטה, באשר לא טעיתי. אתם כואבים על “הבושה” ואני לא ארגיש, חי אלהים, עד מה מצערכם… וכלום לי להזכיר לך, אלעזר, אשר אמרו:

אֶתְפַּלֵּא לָאוֹמְרִים: “אָנוּ”, “אָנוּ” —

וְהֵן “אָנוּ” לֹא יוֹדְעִים מָחָר מַה יָבִיא > לָנוּ…

אתה אומר: אם חשבתי ודנתי, אם לא טעיתי ונכשלתי — ואני לא אדע כל אלה:

מַה תְּבַקֵּשׁ, הֶחָכָם, חֶשְׁבּוֹנוֹת > בָּאַהֲבָה?

וְהִיא גְבוֹהָה מִכָּל חֵקֶר וּמַחֲשָׁבָה.

— איפה מצאת זאת, “מורתי”? אני, במחילת תורתי, איני זוכר שיר כזה —

— כזאת אמרתי אני לעצמי באלה הימים המרים…

— אכן, — אמר הוא במנוד ראש ולשון לעג — הפאר לאפרים “אהובך” כי נתן אותך לסוררת וגם… למשוררת…

אולם בטרם כילה האח דבר מהתליו — הורידה ראשה לפניו ושפכה תחינתה בבכי לאזניו: יהיה הוא לעזר לה… אל ילעג לה… יחוס עליה… בו אמרה היא לשים מבטחה… היא חשבה כי הוא יבין לרוחה… ואם עוד יעמדו נגדה — תשים מחנק לנפשה. הנה כשל כוחה… עייפה היא עד מות —

ובשטוף דמעות האחות לפניו נשבר גם לבו: האם היא באה עד כדי שפיכת תחנונים — אות הוא כי אין לחזור עוד. אך לא גילה את לבו, כי אם אמר: נראה איך יפול דבר —

ואפרים — בודד היה במערכה הכבדה: לעזרתו לא יכלו לבוא מקורביו. בין אלה הפשוטים וחסרי יתרון־מה היה הוא תמיד הנבון, “הפאר שבמשפחה” — ומי יהיה לו לפה ולמליץ “לפניהם”, לפני המשפחה הנעלה? עלוב היה בדלות משפחתו, בהרגישו כי עומד הוא בידים ריקות ובאין תומך בו. רבים היו המחבבים את אפרים, אך להשקיע עצמם בענין רב־תוצאות כזה לא נמצאו ידידים — לזאת דרושה דאגת אב ואהבת אחים…

ובצר לו הבהיק מאפלתו שביב אור: בירושלים יש לו קרובים נכבדים, אף כי קרובים־רחוקים; בין אלה נודעה לו חיבה משאר בשרו, רע בן גילו, מאיר כהן, אשר היה מכהן במשרת מורה עברי בגימנסיה בכיתות המתחילות. אליו נסע אפרים נסיעה חטופה וגולל לפניו את פרשת עינוייו. יומים אחרי שוב אפרים מירושלים בא מאיר כהן להיות לו לפה לפני “המשפחה”. הלה — בחור גבה קומה הוא, לבוש יקרות, פנים חיורים לו במקצת ובינתו וחשיבותו תיראינה גלוי ברשמי פניו.

ו“בחצר” — נודע לכל כי הלה בא לתווך ו“לגמור” את הענין. ויהיו תושבי ה“חצר” מביטים בהדרת כבוד בפני הבחור הלז, כאשר יביטו בסקרנות פלא בערי המזרח אחרי “קונסול” צעיר, רך־שנים, בצאתו ובבואו לפני שרים גדולים ובאים בימים. ואמנם לפני השכלתו וחשיבותו של מאיר כהן נכנעו גם האחים. ועלה עלה בידו לישר ההדורים בהשפעתו וביתרונות רוחו.

למראה הבחור החשוב, הקרוב לאפרים, חדלו בני המשפחה לדבר על פיסול משפחתו של אפרים. — אך הם טענו: אמנם אפרים בחור הגון הוא, אבל קצרה ידו מבנות לו בית. על זאת ענה מאיר כהן בחשיבות, כי דרך אפרים עודנה לפניו וגם הוא ילמד וישתלם ויבנה את ביתו כמו־רמים.

— מאין לו אמצעים?

— אז הודיע הקרוב מתונות כי הוא נכון להלוות לאפרים סכום כסף מאשר חשך בשנות עבודתו (וכשיגמור אפרים את למודיו — יחזירהו לו קמעה קמעה). משהו אסף אפרים אסף בעצמו וגם הם הן לא ישלחו את בתם ריקם — והיה להם למחיתם בשנים הראשונות, ואחר — אין דבר, אם גם יתענו מעט, ככל השואפים תורה ודעת.

לפני נדיבות ממשית אשר כזו לא יכלו עמוד בני המשפחה — והתנאים סודרו במשך ימים מספר כחפץ שני הצדדים.

 

ג    🔗

כתום שתי שנות ההתאבקות — באו ימי הכלולות.

ו“צד” אפרים, אנשי משפחתו לבתיהם, כיונו לערוך את החתונה ברוב תכונה — כאילו ביקשו להשתוות אל ה“צד” השני בנהגם בכל מנהג־רחבוּת וותרנות רבה; ידעו: נדיבות הלב ויחוס המשפחה הנם להם במעשה ובפעולה… בבית הגדול המפואר מכל בתי העיר, הדומה לארמון שרים, שכר אפרים חדרים אחדים לירח החתונה; מירושלים הכרך הוזמנו מנגנים בעלי שם מהוללים; ועגלות עגלות נשאו את הקרובים החשובים ואת חברי אפרים דורשי ההשכלה אשר בירושלים — לימי החתונה.

ברחובות קרית־ארבע עברה תהלוכת החוגגים ביום החופה בהמן רב; בכל מקום עבור התהלוכה יצאו מקורבי החתן ב“שורביט” (משקה מתוק) אדום, ריחני וקריר וכיבדו את ההולכים. ובעבור ההמון החוגג על יד בתי־קפה של ערבים יצאו מיד הבעלים ושפכו לרגלי החתן והכלה קיתוני קהוה שחור מעלה הבל — לאות הוקרה רבה וסמל לאושר ונדיבות.

ומדי לילה בלילה, בשבוע החתונה, נערכו השולחנות הגדולים במסדרון־האולם הרחב הארוך לעשרות עשרות המסובים. בפנים המסדרון־האולם הלזה, על יד השולחנות הנוהרים מזיו אורות מבהיקים נתונים המסובים הרבים בשכרון השירה והזמר אשר יערפו המנגנים ברוב חדוה וגיל — כאלו זרקו מאחרי גבם עולם ומלואו, ושם בירכתי האולם הנתון באפלולית קלה יראו משרתים נחפזים, נשים ועוזרי הבית, רצוא ושוב, עמלים וטורחים, להגביר ולהאדיר את חום העליצות והצהלה בקרב הנאספים… והיה אז לאולם הלזה מראה אגדי כאשר יסופר על נשפי משתה בחצרות מושלים וכאילו יחוגו כאן החוגגים — חג נצחון…

מפה ושם יקומו מקורבים ורעים וירימו את כוסם בברכות מאליפות לבעלי השמחה — עד בוא תור המנגן המובהק, החורז שירו במליצה רמה וישמיע קולו:

שְׁאָלוּנִי: מִשְׁכַּן הַשָּׁלוֹם אַיּוֹ וְהַטּוֹב וְהָרַחֲמִים?

עָנִיתִי: בֵּין הָרוֹעִים תִּמְצָאֵם כָּל הַיָּמִים.

אָמְרוּ: וְאָנוּ הֵן רְאִינוּם וְהִכַּרְנוּם בִּידֵי רַבֵּנוּ?

וָאַעַן: אָכֵן צְדַקְתֶּם: הוּא רַבֵּנוּ הוּא רוֹעֵנוּ!

והמסובים הריעו לקראתו בקול צהלה והסכמה.

ואחרי רגע יחבר שנית אמריו:

וְזֹאת לַאֲחֵי הַכַּלָּה לִתְהִלָּה!

בָּנִים — כַּכּוֹכָבִים יָהֵלּוּ בַּשְּׁחָקִים.

כָּל עַיִן תַּעֲרֹג לָהֶם וְיִשָּׂא הַלֵּב תְּפִלָּה:

בַּל יָעִיב אוֹר זֶה לָעַד אֵד מַחֲשֲׁכִּים!

וקול צלול באון עליצות ישמע עוד:

אֵרֶא מַרְאוֹת הוֹד, כְּבִמְרוֹמֵי שָׁמַים,

עֵת צִבְעֵי הָהָר וּנְגֹהוֹת יִתְלַכָּדוּ.

כִּי הַיּוֹם הַטּוֹב וְהַיֹּפִי כְּאַחַת נִצְמָדוּ.—

הֲלֹא הֵם: נַזְרָה הַכַּלָּה וְהֶחָתָן אֶפְרִים!

וקול “הידד” ותרועת כפים ינשאו בצהלה בין המסובים.

ככה עברו הנשפים בשבוע החתונה מרובי חדוה ושטופי גיל בחברת הקרובים והידידים.

ואחרי החתונה עבר הזוג החדש מן “החצר” ויהי חדר מגוריו הרחק קצת מחוץ לעיר, באחד הבתים הגבוהים, בני שלש קומות רמות. מן החלונות הפונים לרחוב נשקפו צפופים למכביר חצרות, גגות רחבים וכיפות בתים עד קרבת ההר אשר בדרומה של העיר — ויראו כל אלה מן החדר העליון אשר לזוג החדש כבתי מושב נמוכים, רגילים, אשר להמון בני אדם פשוטים, מול מעון אנשים מורמים מעם; אורות זריחה ראשונים, מבהיקים וצוהלים פקדו בגל זהרם יום יום דרך חלונות המזרח את החדר הרפוד טוהר ונועם. ובצעוד אפרים לעתים אנא ואנה בחדרו — יש ודמה הוא עצמו בעיניו לצפור זה שטס ועלה עם זוגתו, בת־נשרים צעירה וגאה, וישם קנו בשיא פסגות הרים.

ונזרה, בהשקיפה לעתים מגובה החלונות אל הרחוב למטה, בעבור אפרים פעם בכה ופעם בכה, בלוית אנשים ונשים דורשיו ומבקשי דבריו ועזרתו — ותדע בנפשה צהלה חרישית, בראותה עתה את בחירה רצוי וחביב לבריות כאשר היה תמול ושלשום ותהי מתברכת בנפשה לאמר: אין עינם רעה בו ובחלקו… שלמים הם אתו, הנה יכירו בו גם עתה את אפרים שלהם, הוא לא רחק מהם בקחתו אותי לו — אכן לבו ונפשו שופעים טוב וחסד אשר לא נגרע גם ממנה וגם מהם דבר…

ובשעות בטלה, בהיותה לבדה בחדרה, ישבה כמנהגה לעתים על יד “כיס המכתבים” הגדול אשר החליפו ביניהם בשנות “ההתאהבות” — ושבה לקרוא לאטה ברעדת גיל אותם המכתבים שהיו בשעתם מזון ישע לנפשם. מבין דפי הכתבים הקמוטים היתה נושמת ריח ימים רוויי געגועים חוויות עמוקות וכאילו היה למכתבים אלו כוח קסם להשיב בלחש אמרותיהם גלגל הזמן אחורנית ויהיו כקוראים ומחיים אותם הימים אשר דימתה היא אז לשמוע בהם, בכל שעה ושעה את “דופק החיים” עצמו בכל הודו ועצמתו…

ברם היא ידעה גם מכאובי נפש נסתרים בימי חדוה אלה, בירחי הזיו הראשונים לחייהם, כששבה וקראה אותן השורות, פה ושם, אשר ציין הוא לא אחת ושתים — כי אחרי השיגם את משא נפשם, כתום השנה הראשונה אחרי החתונה, יסעו יחד למען “ישתלם”; “כל זמן שלא אָדמה להם לא אמצא מרגוע בחיי”… “רק בראותם כי רכשתי לי “עתיד” — נעלה שנינו בעיניהם, רק אז נהיה שנינו לבני המשפחה”…

כך כתב רבות במכתביו. והיא בסערת נפשה ובחום אהבתה — נשבוע נשבעה לו והבטיחה נאמנה, כי כדברו יקום ויהי.

אך עתה, מה יחרד לבה בדברו על הנסיעה העתידה כעל חפץ קיים ועומד, מה תגמגם לשונה בפיה בהזכירו את אשר יארזו מרהיטי הבית ואת אשר ימכרו בעת הנסיעה. איך תעזוב חדרה זה, פינה שלוה וחמודה זו, ותנוד ל“עולם הגדול”? רגש לה, כאילו הוטל עליה גזר דין אוילי: אשר תעקור שיניה הבריאות מפיה למען הרכיב לה שיני זהב מבריקות…

וככל אשר עברו הימים — רבתה גם מבוכתה, כי לא נמצא איש על ידה אשר יהיה לסעד לה להניאו ממחשבתו. תקותה היתה בידיד הקרוב, במאיר כהן, שהיה יכול להבין לרוחה ולהשפיע על אפרים כי יחדל מחשוב על נסיעה. אך הוא נסע בעצמו לערי אשכנז להשתלם.

וכשחש אפרים, כי היא כובשת בלבה דבר סתר עת ידברו על הנסיעה — היה מרגיע אותה ומנחמה בתום אהבתו: קיומם הלא בטוח; הוא סידר את עניניו כשורה ומחסור לא ידעו — ולמה אפוא תדאג? אור עיניה ינחמהו בצר לו בנכר ואם לבה מלא דאגה ככה, אותך הוא, כי דל ורש הוא בעיניה מהעניק לה בטחון ומרגוע…

אז תען גם היא אמריה הטובים אליו, כי רק אימת הנכר והעדר נסיונה בדרכי החיים יבעתוה; הן מעודה לא יצאה מעיר מולדתה, על כן תהלך הנסיעה עליה אימים; אך הנה זוכרת היא את דברי המשורר לאחותו בעת הינשאה.

לוּ כַגָּמָל לְאִטּוֹ יִצְעַד אַחֲרֵי בְּעָלָיו,

לוֹ יִמָּסֵר דּוּמָם וְדַרְכּוֹ לְלֹא פַחַד,

תֵּלְכִי אַתְּ אַחֲרֵי אִישֵׁךְ וִיהָבֵךְ עָלָיו —

כִּי אָז גַּם הָאשֶׁר יִצְעַד אִתְּכֶם יָחַד.

ובהיוכחה לדעת כי נבצר ממנה למענו מחפצו והבינה כי אין רשות לה לעקור מלבו את שאיפתו ללימודים — קיבלה עליה את הדין מאהבה.

 

ד    🔗

בבירות, הכרך השואן, היה מגורם של הזוג החדש חדר קטן מרופד וערוך ברוב נקיון. חלונות החדר יפנו לרחוב הראשי ומעבר המזרחי־צפוני נשקף מעל הגזוזטרה הקטנה הר־הלבנון הנישא, עטור השלג במרחבי פסגותיו. ובחיים ה“חדשים” אשר יצרו להם הזוג החדש פה תלַום עתה נשמה חדשה — היא מרים הבת, אשר ילדה נזרה בחברון. הם חכיו עד מלאת לילדה שנה תמימה — ובאו הנה. הוא נתקבל לכיתת המכינה במכללת הישועים לרכוש את ידיעת השפה הצרפתית, כדי שיוכל לעבור אחרי שנה אל מחלקת הרפואה.

מרבית שעות היום נמצא אפרים במכללה או בחוץ — ונזרה נתונה ברוב זמנה לעבודת יומה ולטפולה בילדתה הקטנה.

עתה, מקץ חדשי מספר לשבתם בכרך, שקטה נפשה בקרבה. עד אשר הסכינה לחיי הנכר וליסורי הבדידות והזרות אשר לפניה, היתה ימים רבים כאובדת ישע. אכן קשתה עליה למאד מלחמת נפשה בנשאה בחובה דאגה כפולה: לנצח במלחמה את — עצמה, גם לאסור מלמה זו בסתר, בקרב עצמה, לבל יחוש הוא דבר ולבל תרפה את ידיו. בימים הראשונים נדמה לה, כי ינודו לה כל רואיה או ישתאו לבוא המשפחה בת שלש הנפשות להחל “מאלף־בית” את ספר החיים בבירות העיר…

וכחריצי השלג הללו אשר בצלעי הלבנון, ההולכים הלוך והתפתל, הלוך והעקם, כן הלכו הלוך והסתבך הרהורי נזרה ושרעפיה בקרבה, עת ישבה דומם על הגזוזטרה הפונה אל מול הלבנון ועסקה במלאכת ידה. למול הלבנון הכביר והיהיר, השולח את מבטיו אטומים וקרים ממרומיו העצומים, קטנה נזרה בעיניה והיתה כיצור דל וקט בבואו במיצר, באין מוצא, והוא חרד ונבוך… אי לרוח אשר נשאתה וטלטלתה הנה! מה כמוסים דרכי זאת האהבה המעלה את בעליה בדמיון עד לשחקים ותורידם בלי משים עד למעמקים… איכה תעצור כוח לשאת את חייה אלה בנכר, היא והקטנה אשר על זרועותיה, חמש שנים תמימות? איכה תשא את בדידותה זו בחדרה הקט, הדומה בעיניה לאי שומם, באין איש קרוב ומודע לה? ומה יעיקו עליה דאגותיה וחשבונותיה אלה החוזרים תדיר סביב פרוטות המחיה, על הלחם הצר ועל התבשיל הדל אשר לה פה בכרך הזר?

בעתות כאלו יש ויעלה לאזניה קול הלמות פעמוני הטרם, בנסעו הלוך ושוב ברחוב הראשי — כקול מוזר, מדכא, בשפה אשר לא ידעה מתמול שלשום, ונשמעו הקולות הללו בנפשה כקולות יבבה וקובלנה נדחים, נישאים ואובדים בסערת “זה הזמן”, באין שומע ומקשיב להם ולניבם. ואז יש ופרץ, בימים הראשונים לבואה לכרך, בלא רצונה, קול שירתה, חדור צלילי יגון ונהי, כדברי המוַל הבגדדי:

מִסְכֵּן הגֵּר בַּנֵּכָר

אֵין גַּם אֶחָד, גַּם דָּבָר —

הוֹ, אֱלֹהִים!

תִּזְרַח הַשֶׁמֶש — וְאוֹרוֹ לֹא אוֹר

וְלֵיל הַקַּיִץ עָטָה כְּסוּת קֹר —

הוֹ, אֱלֹהִים!

יַעֲבֹר אֱנוֹשׁ, וְהוּא — לֹא מוֹדָע, זָר…

שְׁאוֹן־גִּיל לָרְחוֹב, וְהַלֵּב — צָר —

הוֹ, אֱלֹהִים!…

ככה הגתה נזרה נכאים בסתר חייה — בימים הראשונים, ואפרים לא ראה ולא חש את אשר נשאה בקרבה כי נזהור נזהרה בדאגתה לו לבל תהיה לו במאום למכשול בדרכו.

אך בעבור ימי־הנסיון הקשים, ובראותה את אפרים בבואו ערב ערב, בשבתו על יד השולחן לאור המנורה שחוח על עבודתו, שיהתלו בבחינת פולחן, בשננו את כללי הדקדוק ואת ניבי הלשונות הזרות, ופניו היו כפני נער שוקד על למודיו, שוקטים ורשומי גיל — היתה מתמלאת בושה. לפניו, לפני רצונו של זה התלמיד, הגבר־הבעל־האב, אשר נלחם בחרף נפש על שאיפתו ועל משא נפשו, היתה היא רואה את עצמה כשותף זה היושב לו בפינת ביתו באפס מעשה בשעה שחברו עמל ויגע יומם וליל. איכה זה תירגן היא בלבבה על קשי הדרך אשר להם עת הוא יאבק וילחם בתום ובאמונה בעד גורל חייו וחייה.

מאז היו פניה בערב בערב טובים וצוהלים ודברה שָלב וספוג אהבה וגם לבשה רצון להעניק לו מגנזי שירתה (בישנה את ילדתה לילה לילה, או בהיות רוחה טובה עליה) — צלילים רבי קסם כאלה אשר ברגע האחד יהלמו ויפצעו את לב המאזין, ובשני — ירפאו וירגיעו וישימו לאַל את משא הימים אשר על כתפי האדם.

באותה שעה היה אפרים חש ברגשותיה אשר יהמו בקרבה… ידוע ידע מאז כי את אשר תחוש ותשא בקרבה תעלה בצלילי קולה, כי היא כמו תחצוב מלבה את שירה… ויהי מתרפק באהבה עליה בהודותו לה על טובה וחסדה עמו

 

ה    🔗

ולפתע — באו ימי המלחמה העולמית.

במשובת זדון והפקר, כאבנים המתגלגלות ונופלות במורד, כן התגלגלו וירדו ימי הרעה על ראש נזרה בתקופת אֵימים זו: כמו מאליהם נשכחו ימי האושר. הגלים נשאו אותה מדחי אל דחי, משבר אל שבר. בפרוץ המלחמה נסגרה המכללה, והם עברו לשבת בירושלים. באו ימי עוני, ימי מחלות, שאכלו את מעט הכסף. אז ישמש אפרים מורה לשעורים פרטיים בערבית והתקיימו ברוב דוחק. תקופה עגומה זו נראתה אחר כך כמאושרת בהגיע לזוג ימים רעים יותר, בהלקח אפרים לצבא. אז התגלגלה נזרה לטבריה. כאן גברו השממון והיאוש: בדידות, מחלות הילדה, מחסור, רעב. ופתאום בשורת הקץ: אפרים מצא את מותו בנכר ממחלת הטיפוּס, שבועות אחדים לפני שביתת הנשק. היתה זו ידיעה סתומה ומחרידה: לא נודע יום מותו, כאשר לא נודע גם מקום קברו.

*

נזרה התגוררה אחרי המלחמה בירושלים, מקום שעברו שמה לגור גם אחיה. הללו בעלי “עמדה” הם עתה. נזרה ישבה עם ילדתה בבית האח האחד, ממנו עברה לשבת בבית האח השני — ועד מהרה רחקה כמעט מכולם. עטויה בגדי אלמנותה השחורים עברה בצדי דרכים במשכה את ילדתה בידה, הלוך וסחוב; כצל נחפז ומתחמק נדמתה בעיני עצמה. ידוע ידעה כי אין מחבא, והיה בטלטוליה מיגיעת הסבל המעביר את משאו מכתף אחת לחברתה — לעמן החליף כוח רגע…

מקץ שנה, אחרי תום המלחמה, שב מגלותו גם מאיר כהן. הוא שב עם אשתו ובנו ויהי למורה בגימנסיה כמקודם. חרד ונדהם לשמע הקורות את נזרה ביקש לפגשה ולראותה. אך — לא בנקל עלה לו למצוא אותה. אחד האחים, הנוח ביותר, אמר לו קטועות, כמתנצל — כי לא רע לה ביותר… אין היא מדוכאה כאשר יצייר לעצמו. לא כלום… להיפך… בכלל — אי אפשר להבין אותה…

מקץ ימים מספר גילה מאיר כהן לבסוף את מקום מושבה: היא “אחות” בבית חולים למחלות עינים.

לפנות ערב דפק על דלת חדרה. כשנכנס — קיבלתהו, נפתעה, בשמחה גלויה ובאותו הסבר של חן ובדיחות קלה המיוחד לה. מחריש ומשתאה ישב בפינת הספה אשר פינתה לו; מתוך עינים מתאפקות מדמע הסתכל וראה את ראשה עטור התלתלים הצפופים, השחורים; הביט והשתאה לגזרת גופה הנאה, העדינה; ובפניה היפים־רעננים כמו חרות עתה משהו חסון, גא, חדש — זאת רכשה, כנראה, בכוח הסבל… היא העתירה עליו שאלות על הקורות אותו בימי־המצוקה, והוא ישב נבוך ומבולבל. אחרי רגע ביקשה סליחתו: עליה לצאת לרגעים מעטים בעסקי עבודתה, ומיד תשוב.

הוא התאושש בינתים מעט, ובשובה הצהילה שוב את קולה. עתה היא פנויה לגמרי. רצונו — יצאו לטייל בחוץ, בשדות… היא מטיילת תכופות לבדה. טוב שבא… תודה לו באמת… היא שמחה לקראתו… לרע קרוב כמוהו — התפללה כל הזמן. טוב שהוא בא… עתה, אפשר, יוטב לה במקצת… הבדידות קשה לה… בין צעירים אינה רוצה לבוא — אמרה בצחוקה העליז כמאז — אינה מוצאת לה מקום… בין זקנים — אין ענין… בבתי האחים סבלה מרעש החברה — בשקט ייטב לה מעט…

היא נכנסה לחדר השני ויצאה לבושה מדיה וצעיפה השחורים.

אחרי שעה קלה טיילו בין גבעות הצפון אשר בעיר. הם הלכו לאטם ודיברו על הילדה, על מרים, שנתקבלה זה לא כבר בבית היתומות. היא נחה מדאגתה אשר אכלה ימים רבים את לבה… הילדה היתה כמכשול לה… אכן רק בשבילה לא איבדה היא את חייה בידיה… היא הפריעה… “בשעות השחורות” — לא נתנה היא לה למות… אחרי כן… אחרי כן — השיב לא נתנה לחשוב… כל זמן שהיתה הקטנה על ידה לא יכלה לחשוב.. באמת… הצורך היחידי שיש לה עתה הוא — לחשוב… מהומה בראשה… כך. מהומה. כאילו הולכת היא, כמו שאומרים בספרדית, “במרחץ בלי מים” (היא דברה חליפות עברית וספרדית) — אבל הנה היא מרבה לדבר… רק היא מדברת… אך אל יתפלא עליה. היא חושבת שהוא יבין לה. את אשר אתה “באמת”, את אשר עמוק בנפשה — קצרה לשונה מלברר… קשה גם לה לעצמה לברר — טוב איפה שיספר הוא… הן הוא כה מיטיב לספר… דבר, יא מעלמי (רבי), אמרה בתנועת יד של "הבל הבלים " ונשתתקה פתע.

— לא אחות, אני שומע ומקשיב לדבריך… לו יכולתי להקל משהו מעליך… שותק אני — לבל אפריעך… הן זאת הפעם הראשונה שראיתיך מאז… הכל בשבילי כאילו קרה היום… אַת גם כן תביני לאשר אתי בשעות אלו… — אמר נוגות ולא יסף לדבר.

— כן… אני מבינה… אבל אני אומרת בפירוש: חדלתי מכבר להעלות על לב את העבר… אני איני בוכה על אשר קרה… בכיתי בימים הראשונים “מהפתאומיות” אתה מבין? אחרי כן לא בכיתי. על העבר לא אבכה… על היום, על ההווה יש שאני בוכה, אבל גם זו שטות — אין כדאי לבכות… מה יתן הבכי? על מי תשפוך הדמעות? ומי יקבלן? הוי, דיניה חאַראַבּ! (הוי לעולם הרוס זה…).

— כן, נזרה, יש בוכה בדמעות ויש בוכה במלים…

— אה! גם את אלה ואת אלה ישא הרוח… — אמרה ושבה לדבריה:

אסונה הוא, שאיזה דבר מציק לה, אינו נותן לה מרגוע. משהו נשבר בה. היא אינה זוכרת מתי ואיך קרה הדבר, אבל עמוק בנפשה כְעֵין אימה — ואינה יודעת מה. לשם כך באה הנה לעבוד, אבל גם זה לא יועיל… היא אינה מסוגלה לכך… — נשים אירופיות — אולי יכולות… הן יכולות למצוא מרגוע בעבודה זו, למצוא מה שאומרים: סיפוק … אבל היא — מה לה ולחולים אלה? היא אינה יכולה לרמות את עצמה… והיא אינה יודעת, באלהים, למי שך העולם ביותר — לחולי עינים אלה או לה… ואיך “לב שבור” יביא מרפא לאחרים?… היא עשתה נסיון… אך היא חוטאת לחולים… היא מרגישה… עוד מעט בודאי יפטרו אותה… היא — אינה בן אדם… אולי ייעץ הוא לה עצה? מה היה מיעץ?… ושמא הוא מדמה, שהיא חושבת את עצמה ל“אומללה הגדולה” שבעולם? היא אינה מיתממת… היא יודעת: “יאַ מה קטע סיף אל חרב!” (מה רב אשר אכלה חרב המלחמה) כמוה — בודאי נשארו רבבות… או אולי חושב הוא, שנפצע ככה לבה מ“האבדה” לא! בפירוש היא אומרת: כלל לא. בלבבה אין מקום לאהבה עוד. משהו הכה עליו לאין מרפא. היא שכחה את הכל. גם את אפרים שכחה; אינה חושבת רגע עליו… ניתק הכל. לא היה דבר. היא אומללה רק משום שאינה יודעת מה לעשות כעת באלה החיים? הוא מבין? כל ימיה ידעה מה שהיא רצתה, גם עשתה מה שהיא רצתה — אבל עתה אין לה כלום ואינה רוצה כלום… האדם עייף ממשא, מכובד המשא, אך גם זה ממלא את החלל הריק. הוא יודע, מה שמעיק עליו. אך היא עייפה באין משא… עתה היא יודעת, כי האפס הזה שהיא רואה בעיניה — כבד הוא מנשוא… האפס — הוא הדבר הכבד בעולם….

היא שתקה רגע ארוך והוסיפה מעצמה כקובלת: מה תגיד לו? גם לשיר אינה יכולה… היא ידעה תמיד נחמה בשירה — אבל דומה, כי השירה אבדה לה עם אבדן טעם החיים… על זה ידוה לבה…

הוא הלך על ידה והעיר לרגעים מה שהעיר לאות השתתפות.

היה ברור, שאין מה להשיב, ובכל זאת אמר:

— צריך להוקיר מה שנשאר. לשמור עליו. גם זה ממלא את הריק. הנה מרים הקטנה שלה — יש במה להאחז. היא זקוקה לטיפול. צריך לחננה. היא יכולה להיות למקור נחמה…

היא נענתה בראשה וענתה: אויה לתנחומות אלה… מה נלעגה נחמה זו.. לחנך את הילדה. אך לְמה תחנך אותה? לאן תוביל אותה ודרכה שלה נסתרה? איך יאחז עיור ביד עיור להוליכו? לאן הלכה היא — היא, הגיבורה, אשר הלכה בבטחון אוילי כזה ואמרה לכבוש לה “אושר” בחיים? כלום ל“אושר” שכזה תכוון גם את בתה הקטנה? מאין תקח כוח למלאכת־רמיה זו? מה טוב היה לולא ידעה הילדה המסכנה, כי אֵם לה — כמה טוב היה זה לשתיהן?

— זה גורל הדם עלי אדמות… ניסה שוב להרגיעה — כעיורים אנו מגששים. גורל חיינו הוא, כנראה, להפוך בעמל ובעינויים את המר — למתוק, את היגון לנחמה, ובדם לבנו נשלם בעד ה“עונג” הזה…

— אה! — ענתה כדוחה מתוך קוצר רוח את דבריו— מגורל האדם ומ“פילוסופיה” אין היא יודעת. אך זאת תדע נכונה: היא לא תירגע… אינה יכולה… אינה יכולה להשלים… זה לה שנה ויותר מעת האסון — אך עוד היא פצועה כביום הראשון… היא נעלבה עתה כמו אז… יותר מאז… ועלבון זה חתם את החיים בעדה — חתם לנצח…

הם נשתתקו שניהם. השמש שקעה מאחורי ההרים. ואופק המזרח האפיל וקדר. ירדה תוגת ערב. והם היו מהלכים זה על יד זה כשהם נתקלים באבני הנגף אשר בדרך הבודדה… היא הלכה שקועה בתוך עצמה, כמו הוסח מדעתה בן־לויתה… נראה, עייפה היא ממאמצי יגונה. וגם צר לה, כנראה, שהריקה את מכמני יגונה החוצה…

הם התקרבו לרחוב בית־החולים. הוא הבטיח לפקוד אותה לעתים ולהקל מעליה באשר יוכל — ונפרד הימנה מתוך המית לב מכרסמת. אבל הוא ראה ברור שאין תקנה. והחיים האלה, שהוטלו לנגד עיניו בעצם לבלובם, תבעו את עלבונם.

 

ו    🔗

נזרה ביקשה בעצמה את פיטוריה מבית החולים. היא התגוררה אחר כך בבדידותה בחדר שתי מכרותיה הגננות, ודאגה לצרכיהן כגמול ללחם יומה הדל אשר אכלה על שולחנן. לעתים ביקר אותה מאיר כהן והיו יוצאים שניהם לטייל. איש לא היה רואה אותם כמעט. פעמים היתה סרה אל בית הדוד, שופט ידוע בעיר, אבי הבנות, שהיו מפורסמות ביפין ובטיבן. הן מחבבות את נזרה בגלל הזרוּת שבה. ובבית הדוד רבים המבקרים הנכבדים נזרה נמצאה פעם בבית הדוד עת באו פקידים גבוהים במוסד לאומי ואתם מנהל המוסד ד"ר ויזל — והתודעה אליהם.

עוד מן הפגישות הראשונות רב היה הקסם אשר הטילה הג' לאבו (נזרה), ה“טיפוס המזרחי המקורי”, בקרב החברה. מאז היו נפגשים אתה לעתים בבית הדוד וידעו את עברה והכירו את מצבה. ביחוד היה נוהה אחרי הג' לאבו ד"ר ויזל.

בערבים — יש שתפרוט בת הבית הצעירה על הפסנתר במסיבת האורחים, או יבלו את השעה בשיחות רעים.

באחד הערבים, במימי חול־המועד של סוכות, נועדו ידידי בית אחדים וד"ר ויזל ובני חברתו “לבלות” במושב רעי בבית הדוד. גם נזרה נתבקשה כי תסור בערב אליהם.

היא היתה לבושה שחורים — צבע שמלתה התמידי — ובפשטות מלאת חן ישבה מימין לפסנתר בסלון המואר אור רב וחגיגי. והיתה כמובדלת קצת מן המסובים. ברם, אי־אפשר היה שלא להרגיש בה. יפיה קרן מתוך הפינה. את תלתליה השחורים ענד קרנפול מלא, ואודם חכלילי לו, רענן וחי, והיא — כמעלה על לב רוֹאה נס קט, המתנוסס בפסגת מצודה, רחוקה מאדם, האוצרת בחובה סגולות יקר ורזי מכמנים…

ד"ר ויזל, אדם גבה־קומה, רחב־כתפים, בעל פנים לבנים ומלאים, יערוך דברו אליה בבקשו ממנה שתיטיב לפנות לו מקום על ידה. הוא ידליק באדיבות רבה את הסיגריה שבידה וילחש לה בהתרגשות קלה: הוא מודה לה באופן מיוחד (כי על כן כל המסיבה תשמח לראותה ביניהם), אך הוא באופן מיוחד יודה לה כי ניאותה הפעם לעטר את המסיבה בנוכחותה. מעתה אל נכון, לא תהיה “סרבנית” עוד. ועוד לו לאמור לה, כי יכול היה להביע הרבה מרחשי לבבו, אלא שיקשה לו הדיבור בעברית. הנה שיחותיו אשר היו לו אתה באמצעות מר ז. (מזכירו) ומר מ. (רעו) לא יספקו את אשר היה רוצה הוא להביע לה.

— אין דבר, אדוני, גם אני איני דברנית גדולה בעברית ואני מבינה די ברור את דבריו…

— זאת אומרת: היא מבינה ל“שפת הלב”… זאת, אמנם, אשר הוא רוצה…

— לשפת הלב"? לא, אדוני — העירה בצחוקה הגלוי… — זאת לא אמרה… אין אדם אשר יבין לשפת לבב.

— יש… ודאי יש… הנה האוהבים — הם יבינו גם ידברו בשפה זו…

— נכון מאד — חה… חה… חה… אבל היא, לדאבונה, אינה יודעת אהבה לאיש — ואיכה תבין?…

— אבל גם אם הצד האחד אוהב — מספיק זאת למען תובן שפת הלב… אם גם יש דלת הדוקה וסגורה על מסגר — הנה למפתח קטן תיענה היא ברצון ותיפתח…

— כן… כן… יפה מאד. חה… חה… אבל, נחוץ למפתח כי ימצא את דלתו אשר לו… לא כל מפתח יתאים לכל דלת…

— לא, גברת… מפתח האהבה — היא כמו השירה, הנגינה אשר לפסנתר הזה כל לב יבינה…

— אכן… הנה בנגינת הפסנתר הזו היא אינה מבינה כלום… הנגינה האירופית בלתי מובנה כלל… היא דוקא תינהה מעודה אחרי שירה וזמרה… ובנגינת הפסנתר הלזו תשמע רק שאון צלילים בעלמא…

— איכה? היא אינה מרגישה שירת מוצרת או מה שניגנו עתה מבטהובן?

— בפירוש — לא. לא שמעה את שמם ולא תדעם — גם לא תמצא כל טעם בצלילים האלה…

— אבל זהו דבר שבהרגל… אם יש אוזן מבחינה במוסיקה, אפשר לסגל לה בקרב הזמן גם נגינה אשר תישמע בתחילה כזרה ולאוזן… בזה הוא בטוח… אבל עתה רוצה הוא לשאלה דבר יותר חשוב: במה עוסקת הג' כעת? היש לה עבודה?…— לא. היא בטלה. “כך”…

— זה לא טוב… בלי עבודה כל שהיא — יקשה ענין החיים — האפשר לו להציע לה משרה?

— אם תהא הולמת אותה — מדוע לא? היא רוצה לעסוק בדבר־מה… והיתה מודה לו…

— יש לו צורך בצעירה ל“מכונת הכתיבה” באחד המשרדים. אם אינה יודעת עוד את העבודה, אין דבר; אפשר ללמוד תורה זו במשך ימים מעטים, ואחר כך תמצא לה מנוחה בעבודה קלה ובשכר לא רע…

— זה לא בשבילה… קשה עליה מלאכה מעין זו. במשרד — לא, זה לא מקצוע שלה…

— למה? כלום זו עבודה מעליבה?

— לא. אבל היא לא תסכון לעבודה משרדית. ואינה יכולה להסתגל לאורח־חיים לא לה. כן, למשל, לא תחליף תלבשתה, ולא תחבוש כובע אירופי לראשה — מה הוא אומר לזאת? ודאי, שטות. חה… חה… חה…. אבל היא לא תוכל לעשות זאת לעולם…

— כלום כל־כך לא נאה ללבוש אירופית?

— לא, חלילה! אלא היא איננה אירופית… ולא תיאות להתלבש כאירופית.

— אה… אה!… האומנם קנאית היא כל כך למזרח?

— איננה קנאית כלל. היא רק נשמעת לטעמה. תלבושת אירופית לא תהלום אותה. את היתרונות אשר לאשה האירופית בכל מקצועות החיים היא יודעת להעריך — למאד יודעת. ברם… תלבושת היא ענין חיצוני.

— כך… כך… ובכן — חשב הד"ר ויזל ואמר: — נחוץ למצוא איזו משרה לגברת בביתה… צריך לחשוב…

וכאשר החלו צלילי הפסנתר לרעוף על ראשי המסובים והזוגות התכוננו לריקודים, הודיע הד"ר ויזל למסובים, שהוא לא יוכל לרקוד הערב — הוא עייף מאד; וג' לאבּו גחן ולחש במתק שמתים: מכיון שהיא אינה רוקדת, שאינה רגילה בריקוד אירופי — לא ירקוד גם הוא, לא יוכל לרקוד עם אחרת… אילו ידע ריקוד מזרחי, היה רוקד ברצון אתה…

היא השמיעה קול צחוקה העליז: אבל, אדוני, המזרחים אינם רוקדים כלל.. ומה גם גברים עם גבירות…

— טוב, ובכן הוא יחכה עד אשר פעם תרצה היא לרקוד לבדה ריקוד מזרחי…

— או, אדון דוקטור, יהיה עליו לחכות הרבה…

מאותו ערב לא ידע הד“ר ויזל מנוחה. הוא יצא מגדר השלוה המשרדית אשר לו ויהי כהלום געגועים. האדם “המסודר” הזה נעשה פזור־נפש גם בשעות עבודתו רבת האחריות. ימים רבים היו הפנים האלה, בעלי הצבע השחרחר, והעינים הזורקות חיצי מבט משכרים, בלוית בת־צחוק זו החוטפת לב בנעימותה המופלאה־מופלאה, כל דמותה זו של הג' לאבו — היתה מרחפת בחלל משרדו השטוף נגוהות, ויש שגם נכנסה ובאה בין שורות המכתבים והחשבונות, עד שהיה רואה אותה מעוטרת בתלתליה השחורים עם גזרת גופה המחוטב בכל אשר פנה. הענין היה מכאיב ומושך, מכאיב ומושך. בתהום זו של אשה בלתי מובנה היה מן המתק המסוכן שבכוחו להכריע עצומים. הד”ר ויזל הכיר בסכנה זו, ונמשך אחריה…

 

ז    🔗

לאחר הנשף היתה הג' לאבו כמתחמקת ונמנעת מהפגש עם הד"ר ויזל. אך הוא היה עוקב ממרחק ידוע אחריה בפקחנות צייד האורב לאטו ומתחקה אחרי צידו. הוא קיוה והאמין, כי לא תשתמט מידו הזהירה.

הוא היה טוב אליה כמקודם. היה מוכן לתת לה משרה או עבודה מתאימה — ובלבד שתהיה קרובה אליו, ובעודנו עושה כה וכה, שמע לפתע כי הג' לאבו נסעה מצרימה!

כשבא ד"ר ויזל באחד הערבים אל בית דודה השופט — שם ידעו את מחשבתו הטובה אשר חשב על הג' לאבו — ושאל על דבר נסיעתה הפתאומית, האריכו הבנות לספר ולבאר כיד הלשון האנגלית השגורה בפיהן. אין זה אלא התפרצות חדשה של אותה הרוח הנכאה אשר תפקדנה לעתים. היא התהלכה תקופת־יסורים “כאדם הסובל מכאב שיניים”, מבית־קרוב זה אל בית אחר, ממקום למקום, ובאשר באה האירה פניה והתאמצה להתבדח. האיש שאינו מכיר אותה, היה בודאי בטוח, שהיא צוחקת מטוב לב. אבל הן, הבנות, יודעות שזוהי התקפת יאוש חדשה. גם אצלם באה לפני ימים אחדים והודיעה, שהתגעגעה עליהם והתנצלה על שלא באה כל השבוע שעבר… ברם, היה חשוד הדבר. היה היתה “יותר מדי שמחה”…. ישבה כשעה ולקחה לפתע את הצעיף וביקשה ללכת בחפזון — “עליה ללכת אל אלעזר”, זה אחיה. ולא היה סיפק בידם לעכב בעדה. מיהרה לעזוב את הבית. היא הלכה אל אלעזר — ושם הורע לה… היא פרצה בבכיה… היא ביקשה בכל תוקף שיתנו לה לנסוע לאיזה מקום, והחליטו כי טוב שתסע אל אחיה במצרים (אח רוקח לה שם) — למען תתבדר מעט; אלעזר נתן לה להוצאות הדרך…

ד"ר ויזל שמע ורוחו נפלה עליו. כשיצא מהבית בחשכת הערב, היה מהלך יחידי ולבו סוער. הכל נדמה לו כשרוי בערפל. מי ומה היא אשה מזורה זו, שעמדה כצל בדרך־חייו הבהירה?

הוא לא יכול לשלוט בעצמו והיה שאל תכופות: “מה כותבת הג' לאבו?”—

— היא אינה כותבת דבר… אין לה ממנהגה לכתוב… אך מאחיה מתקבלים מכתבים. טוב לה… לעת עתה טוב לה — היא מרוצה מנסיעתה.

— היא … היא מרבה לבקר את מקומות הזמרה. הן היא אוהבת מאד ויודעת שירה… אגב: היא מבקשת עבודה שם. הבטלה נמאסה עליה…

ופעם סיפור לו הבנות, שהן כתבו לה, שהילדים בבית־היתומים מתגעגעים מאד עליה — הילדה היתה ביום השב אצלם והיתה עגומה כל־כך…

ושוב סיפרו לו מתוך מכתב האח: היא מבקשת שיפייסו את הילדה וירגיעו אותה… היא, הילדה, צריכה להתרגל למצב זה.

ואחרי שבועות מספר נודע לד"ר ויזל שהג' לאבו חזרה כבר. אז החליט לאמץ את כל כוחותיו ולבלי אחר שנית את ההזדמנות… חבר מרעיו שראו בצערו ובפיזור נפשו, עמדו מוכנים לעזרתו.

החלו ימי טיולים באוטו מחוץ לעיר, בכפרי הסביבה, סדרות של “פיקניקים” וחגיגות. הד"ר ויזל לא נרתע מפני כל טורח, ובלבד שיהיה בחברת הג' לאבו לעתים תכופות.

הג' לאבו היתה משתתפת לרצונה בכל הנשפים האלה. ואיש לא ידע מה היא הרוח הטובה שעברה בימים ההם עליה. אך היא מצאה ענין בחברה זו, משום שנמשכה אחרי עורך־הדין הצעיר מאוסטריה בלומנטל שהיה גם הוא אחד מבני החבורה; כולם זרים היו לרוחה ולטעמה; אך בלומנטל זה היה רצוי לה… זה היה בחור גבה קומה, ערמוני, יפה תואר ועינים מתוקות לו בזיוָן; אתו אהבה לשוחח ולהתבדח… הם נעשו ידידים. הוא היה ה“נחמד’יקו” שלה… פעמים טיילו בערבים שעה ארוכה וקרבתם המסותרה גדלה מיום ליום…

ברם, גם כאן נבעה הפרץ מהר.

היה ליל שלהי חורף בהיר ונעים. רוחות קלים נשבו כמבשרי אביב מוקדם… בלומנטל בא אל הגברת לאבו בשעה מאוחרה קצת ויצאו לטייל… היא היתה בימים האחרונים עגומה; ובאותו ערב התהלכה בכבדות ומתוך נפש פזורה — והיה כמו העיק מה שהוא על לשונה. הוא הרגיש במצב רוחה הקשה ושאל וביקש מענה מפיה —

— מה תסתירי ממני? מה קרה? אני נבוך… שמא פגעתי…

— לא, לא — הפסיקתהו — אין לך מה לחשוש, חביבי.

— אלא מה? אף פעם לא היה מנהגך עמי ככה…

— הנה… קשה לדבר על זאת… קשה מאד… אך אני חייבת… אני מוכרחה לדבר אתך בגילוי־לב. איני יודעת דבר “דברים יפים”… אך רואה אני, כי אביא עליך רעה, ואני איני יכולה, איני רוצה בכך… ועל כן אני אומרת לך גלוי: אני איני חושבת על שום “עתיד”… אתה רמזת כמה פעמים, ולא ידעתי לענות תיכף… אם אתה יכול להיות לידידי, “כמו שאנחנו עתה” — מוטב, ולא — אני אחדל… אני אתרחק…

הוא הספיק להכיר את טיבה ואת מהלכיה בתקופת החדשים האחדים אשר התרועע אתה — ונמנע מלכת בעקיפין… נסיה להיות גם הוא גלוי ופשוט:

— מדוע? מדוע? מי זה המר לך? למה לבך כבד ככה? — היה הוא כמתחנן בדברו — מודה הוא, בלבו האמין, כי האיר לו הגורל את פניו… ומה ימנענה? מה?

— לא כלום… אין בו כל דופי… הן הוא מרגיש בכל אופן שהיא אוהבת אותו… ברם, היא אינה יכולה — אינה מסוגלת לחיות… היא אבודה… אבודה… היא היתה צריכה מכבר לשים קץ לחייה… אלא שעם כל זה — את החיים היא אוהבת… החיים רעים, רעים מאד, והמות גם הוא רע… והיא עומדת באמצע; אין כוח להכריע. החיים, יש בהם אורות ירח, יש פרחים (והוא יודע, כמה היא מחבבת אותם). ויש… הנה יש!.. (אמרה בהחליפה דיבורה הנוגה בקול רק צחקני) יש עינים… מאירות ומתוקות שלו — ובמות הרי אין זה… ודאי אין זה… לא. את המות היא יראה בכל זאת.

— אבל מדוע? (הוא לחף אותה אל לבו בלהט חיבה) מה זה הביא אותך, שנוצרת לחיים, למחשבות כאלה?

— כך… יודעת היא: היא כלי שבור. אין בכוחה לשאת את החיים… היא יראה עוד יותר את החיים… היא יראה את עצמה… הוא מכיר אותה שעות מספר ביום, אבל ביום יש עשרים וארבע שעות, ומהן יש שהיא אוכלת את עצמה כחיה טורפת… אוכלת את עצמה… והיא אינה רוצה לטרוף את נפש אחרים… את חיי עצמה היא נושאת ככל אשר תוכל, אבל לא את חיי האחרים… הוא מבין? היא אינה יכולה לבאר עוד… אבל יאמין לה… לכן החליטה לדבר אתו, למהר עד כמה שאפשר — קודם שיהיה, אולי, מאוחר… והיא תסבול, מאד תסבול מכאובים, אם היא תגרום לו צער ויסורים בדבריה — אך מה לה לעשות? הוא יבין לדבריה — וירגיש…

הוא הלך כפוף־ראש ועצר בדברו לבלתי הפריעה. הוא ראה עתה, כי לא הכירה כלל… גם כעת אינו בטוח בזה. אך מן הקול העגום שיבּב לאזניו ומדברים החותכים הבין ברור מאד כי אין לו כל תקוה ואין לו על מה להשען. אותה שעה היה הוא בעיניו כשולה פנינים זה, שדלה מן הים מרגלית יקרה, ובעודנו מסתכל בה ברעדת גיל — החליקה מידו וצללה שוב בתהומות אין חקר להם…

הם שבו הביתה. ובעת הפרדם נתנה בו מבט אחרון, מבט משכר, שהיה כגחלת אש בלבו. הנה היא האהבה ללא־ברכה, ללא תקוה! מי זה יפתור חידת אשה זו, חידה חיים אומללים אלה?

וד"ר ויזל נוכח לדעת, כי למרות מאמציו וטכסיסיו — הצלחתו ומשא נפשו עודם ממנו והלאה. בימי ההתרועעות עם נזרה הכיר וידע, כי כאן לא יהיה כיבושו קל ומהיר כיתר כיבושיו פה, בארץ המזרח… דרכו זו הסלולה והחלקה, השפעתו ההולכת בטוחות ונכונות במשרתו וזו ההשתררות במוסדות שהוא מנהל, שהיא תמיד כמובנה מאליה בזכות בינתו, יכלתו ובעיקר בזכות האירופיות שלו — כל הודאות הזאת היתה בעיניו כמוטלת בספק מפני “המזרחית” הלזו, מפני כח רצונה כי עז… ברם, במידה שהיתה נזרה מתחמקת מחוג השפעתו — נמשך אליה ביתר שאת. הוא לא נואש. עליו לאזור חיליו ולצעוד מתונות, ללבוש סבלנות ושלוה. צפור דרור כזו אינה ניתנת להתפס מתוך התקפה מבוהלת.

הוא חיפש ומצא, סוף סוף, ענין מה להעסיק את נזרה בדבר ההולם אותה: הוא השיג מאחד מידידיו המלומדים כתבים ערביים עתיקים, יקרים (משלי חכמה ופתגמים ממשוררים קדומים) להעתיקם לכתב נקי. על התשלומים הוסיף הוא משלו שלא בידיעת נזרה.

באחד הערבים פרש לפניה את הצעתו זו כשהיו מטיילים לבדם בגן, בבית הדוד. הוא דיבר על לבה והיה מחבב עליה את הענין: בחדרה תעבוד, אין לה צורך אפוא לבוא בין הבריות. בלי התאמצות תעסוק בזה. גם לא כל־כך לשם התשלומים, רק למען תמצא ענין להתעסק בו. כתבי היד אינם גדולים ביותר. תגמור את ההעתקה במשך חדשים. אין העבודה דוחקת.

הצעה זו היתה לה ענין להתבדח: תהא סופרת חדשה בישראל — בסימן טוב! — ברם, — הוסיפה בשלחה דבריה אל החשכה שמסביב: — על כבוד הד"ר לחשוב, שאם דואג הוא לה ומבקש טובתה — ידע נא מעתה כי אין ביכלתה לשלם לו פעם כגמולו… אם כך… לשם שמים כונתו, הרי תסכים לקבל, ולא — אל ישלה את נפשו בשוא… חה… חה… חה…

לגלוג זה צבט אותו. הוא חש, כי עלתה אדמומית בפניו, כאיש מתחפש במסכה והנה — קראו לו בשמו…

אך הוא התאושש ובדברו יצא מפיו נרגש, מעורב צרפתית ועברית, כנחצב ממקור אמת.

הוא דורש שלותה ומנוחת נפשה — הוא אוהב אותה במידה זו, שהעיקר לו שלומה וטובתה… הוא היה חושב את עצמו למאושר, לו יכול לשנות את מצבה ולתת ענין ותוכן לחייה… ולו גם רק מתוך ידידות נאמנה…

סוף סוף הסכימה הג' לאבו לקבל את העבודה.

ובאשר היתה חסרה פינה שוקטה למלאכתה, הוצע לה למחרתו, מפי בני החברה, חדר בדירה נאה ברחוב שגרים בו ד"ר ו. ומרעיו.

היא עברה אל החדר החדש. החדר לא גדול — מרוהט בטעם. מהחלונות — מראה מרהיב לב: הרי מזרחה של העיר יתנשאו במרחק לא גדול רמים ואיתנים. גם כלכלתה סודרה על ידי בעלי הבית.

שבוע ימים או עשור היתה נזרה כמהלכת בנכר: החדר החדש, הסביבה הזרה לה וענין העבודה היו מעסיקים את מחשבתה באלה הימים… היא היתה כמנסה לפסוע פסיעות בדרך חיים לא ידועה לה… אבל לאחר זאת החלו תוקפים אותה יגונה ומרי נפשה והיו מחלחלים בה במכאובות גו קשים. בשבתה בימים אלה על ניירותיה, בקראה ובכתבה את הדברים המשעממים לרוב (דברי ענין בשבילה היו מעטים בכתבים), היתה מרגישה פתאום כמין סחרחורת והרהור לעג מכאיב היה צורם אותה: מה זאת היתה אתה?! איך באה היא כיום ל“מלאכה” זו? ומה הצפוי לה הפעם ממלאכתה זו אשר בידיה? מה העתידות, כביכול, אשר נכונו לה?

ובדממת החדר המואר נגוהות קפואות היה קולמוסה סורט על הגליון שבין ידיה כמדובב באזניה נכאים ונוגות… ובכלותה את מלאכתה — היה מבטה קופא ומשמים שעה ארוכה כשידה שלוחה לרוחב השולחן והיא שקועה בשרעפיה האפלים.

כשבא לפנות ערב באחד הימים מאיר כהן לבקרה, כדרכו לעתים — מצאה עגומה ומדוכאה ובעיניה עקבות אודם מלהט דמעות.

אזנו לקחה משהו מיחסו של הד"ר ויזל אליה, וחשב: אפשר הגיעה לה באמת שעת מנוחה.

— למה זה פניה אינם כתמול ושלשום? — שאלה בזהירות.

— כך… מר לה… די… אינה יכולה לשאת עוד את עבודתה — היא רוצה להשיב את הכתבים.

— מה קרה?

— לא קרה כלום — אלא חייה כבדו עליה, הוא רוגזת על עצמה, היא רואה את עצמה נמאסה בעיניה… היא רואה עתה מה היא היום: אומללה הזקוקה לרחמי נדיבים… כך עלתה לה…

היא שתקה — ושבה שנית לדבר בקול נכא: אני עייפה. כנראה, חביבי, כשל הכוח… אני נושאת את רגלי והולכת באשר יוליכוני — אין אני הולכת עוד לרצוני, הדרך נמשכת — באשר נמשכת…

— מדוע תשקע ככה בעצבות? זה רק כשבועים שהחלה בענין חדש — מודע לא תתאמץ להמשיך? הן היא עובדת. ועבודה, כל עבודה, יכולה לרפא…

— היא לא תרמה את עצמה… העבודה הזאת אינה נחוצה לא לה ולא לד"ר ו., אמצעי היא בידיו… והיא — ימר לה כי נתנה עצמה לנסיונות בידי אנשים טובים… כי נעשתה חומר לחזיון מבדח זה.

הם שתקו רגעים ארוכים…

מעבר לדלת נשמעו צעדי אנשים —

נכנסו ד“ר ו. ושנים מבני חברתו. הם רגילים לבוא לעתים לראות את שלומה, הם נכנסו והציפו את החדר קול צהלה. ד”ר ו. ניגש אל השולחן והחל שוקל בידיו את הדפים המועתקים: — ברבו! 35 עמודים כבר! שליש העבודה… הרי היא חרוצה, לכשתרצה… וכמה נאה כתב ידה!

היא ישבה שותקת על הספה הקטנה, כמו לפני מראה נלעג ומדאיב כאחד… הנה הם מפארים את מעשי ידיה מתוך רחמים… למה? למה? למי נחוץ משחק מעליב זה?

היא היתה נכונה להפליט מפיה דבר מה, — אך לא יכלה לענות קשות למיטיבה, לאיש הגומל לה חסד. והכרה זו היתה מכאיבה עוד יותר. אחרי רגעי מספר הלכו כולם, גם הג' לאבו אתם, לשתות תה בבית ד"ר ו.

למחרתו שלחה נזרה את המכתבים לד“ר ו. ואמרה לעזוב תיכף את החדר, אך לרוב הפצרותיהם ודבריהם של ד”ר ו. ורעיו שהכבירו עליה כשבאו בערב אל חדרה, — הסכימה להשאר עד סוף החודש מאחר ששילמו כבר את שכר החדר…

מתוך רוגזה ועוצב חלתה אז נזרה במחלה קלה בחדרה.

אחרי ימים מספר, כשהוטב לנזרה, בא בלומנטל עם ערב לבקרה (הוא היה כמוקיר רגליו קצת מחדר נזרה מעת עברה לגור בחדרה החדש — מרצונו להיות צופה מן הצד “איך יפול דבר” — אך היא התרעמה כל הימים לזאת ויחזק עליו דברה לסור אליה כמאז). היא היתה שרה אותה שעה בדבקות, כדרכה לעתים, כשדלת חדרה סגורה והיא יחידה. כשנכנס היה החדר שרוי בדמדומי ערב קלים. היא ביקשתהו לשבת והמשיכה את שירתה.

הוא ישב על שרפרף נמוך בקרן זוית, מרוחק הימנה, כמכוון להצטמצם ככל האפשר לבל יראה בחדר — ושמע את שירה, בהשתפך נפשה עליה.

שירתה היתה קולחת ארוכות בדמדומי הערב.

כשקמה להדליק את המנורה, הסתכל דומם בפניה. עיניה מלאו עייפות ועוצב רך וחולם, כאדם שביקש־ביקש ונוכח שהכל ריק ואין דרך.

הם ישבו על הספה הקטנה.

הוא שאלה אם מרגישה היא את עצמה בריאה לגמרי.

— היא לא היתה חולה כלל… הרגישה אך כאב ראש חזק שלשה— ארבעה ימים. אך שום חולשה לא חשה — הנה התרופות שנתן לה ד"ר ניסן (סגנו וידידות הקרוב של ד"ר ו. — פסיכיאטור לפי מקצועו — אך נזרה ידעתהו בחברה כרופא סתם) לא לקחה כלל… מה יועיל? הנפש, חביבי, הנפש חולה… — הוסיפה כדרכה בקול קובלנה — מה לעשות בנפש הזו, בלומנטל? אח!

— לנפש החולה דרושה נפש בריאה שתטפל בה, שתקל לה את סבלה… זה הכל…

— כן… נפש בריאה כד"ר ויזל — ישמרהו האל ויחיהו — אמרה מהתלות.

— הוא, בלומנטל, חשב אמנם כי היה אפשרי הדבר… הוא קיוה כי יוטב לה. ביכלתו של ד"ר ו. באמת להיטיב לה…

היא הפסיקתהו בדבריו בתרעומת: — אל יריגז אותה בדברי הבל… או כולי כונתו ללעוג לה? הבאמת חשב הוא כזאת? הוא — המכיר אותה….

— מתוך חפצו העמוק לראותה שלוה ומאושרת האמין בזה…

— אה… אתם הגברים! אמרה בלגלוג ובמנוד ראש — אין אחד מכן מבין דבר מחוץ לאשר דרוש לכם… אך להבין את האחר — לא תוכלו… אתם חכמים — להשיג את חפצכם… בזאת חכמתכם וגבורתכם ואולי הצדק אתכם — אמרה בלשון ענוה ותהיה: — אתם יודעים לחיות… מוכשרים לחיות… אתם יודעים להשיג בכל מחיר מה שנחוץ לכם — ודי.

— הוא מבין ואינו מבין לדבריה… האם החיים לא ניתנו לשם כך, לחיות? האם אינם מכריחים אותנו לחיות? ואם כך — עלינו לדעת לחיות, ללמוד לחיות…

— כן… האבל היא, לאסונה, אינה יכולה להכיר בהכרח החיים… אינה רוצה לחיות כרצון החיים… לעולם לא! באמת, כל מחלתה הפעם (מעולם לא חשה ולא ידעה שום חולשה ומיחוש) באה לה משום שהחלה כופפת את ראשה לפני החיים, משום שנמצאה לפתע מובלה בדרך… לא, כך אינה רוצה.

הוא קרב אליה ונלחץ מתוך חיבה אל ידה: — תאמר נא — פנה אליה בקול רך ומלבב — הוא היה מאושר לאין גבול לו ידע איך יוכל להנחיל לה אושר ושלוה…

הוא נשק את תלתליה מתוך רוך — ושתק.

היא ענתה אחרי רגע קט רכות: — איך אגיד לך מה שאיני יודעת בעצמי, חביבי? אני יודעת מה שאיני רוצה… אך בעצמי לא אדע מה שאני רוצה… מה דרכי ומה חיי? — אמרה נכאים — … היה טוב לי — אני חושבת לפעמים — היה טוב, לו יכולתי לחיות “כך”… בלי משא, בלי עול — לא בית ולא “סלון”, אפילו — בשמחה, בחדוה, מעומק הלב… בשחוק… לשחק עם החיים… לרדוף אחרי החיים כאשר ארצה, ולא שירדפו הם אחרי… אה, חביבי, למה לא יהיו החיים כך שהאדם יעשה את דרכו בחיים ולא שהם יעשו את דרכם על גבו… למה נפחד? מה טוב לו היו בני אדם משחקים בחייהם כאשר ישחק איש בחפץ יקר לו… אבל… אני יראה… אני מרגישה שאין לשחק… אסור לשחק… ומי יודע מה לעשות ומה לא?…

היא נשתתקה.

הוא העיף עין עליה. תלתליה הגדולים הצפופים ירדו מפוזרים בין כתפיה — וכמו היה בסיבוכם דבר חי, הוגה, מתלבט… בעיניה הוצת מה והוא שתה את ברק עיניה החמודות. הוא חפץ, שרגע זה ימשך… לאין סוף.

הוא ישב על ידה והרגיש את מגע קרבתה כמגע מי מנוחות במקום הרחק מאדם. שקט גם הדם, והלב לא חפץ מאומה.

כשקיבל ד“ר ויזל את המכתבים מנזרה ושמע את החלטה לעזוב את החדר — ידע כי התמוטט בנינו והוא נוטל ליפול כליל. ברם, הוא לא ניתק את חבלי תקותו כל עוד לא ניסה את “נסיונו האחרון” לרכוש את לבה. אל נכון דבר־מה ילין בקרבה, יש יסוד מה נסתר בנפשה… כך גם הביעו את דעתם חבר מרעיו… בימי מחלתה הקלה של הג' לאבו הוחלט, כי הד”ר ניסן יטפל בה, ישוחח כבדרך אגב ויחקור בדבר מתוך נקודת מבט של רופא פסיכיאטור — אפשר שהבחנה מדעית תפיל אור על הענין…

וד“ר ניסן האריך הפעם בחביבות רבה את ביקורו עד כדי שעה מלאה, שוחח אתה באופן “טקטי” ושאלה על עברה ועל פרשת חייה… בשיחתו שילב והציג את דברו ויחסו של ד”ר ו. אליה. הוא שילב בתוך דבריו, כי אדם זה יכול לשבת באשר יבחר — אין הוא תלוי בשום תנאים חיצוניים, בשום משרה. הודות לעשרו הוא עומד ברשות עצמו לחלוטין. הוא יכול לתת לה את האושר אשר לו תקוה, באשר בה מצא את האידיאל של האשה אשר עליה חלם תמיד.

לא יכלה שלא להתיחס בבדיחותה הרגילה לתיווך זה של הרופא הפסיכיאטור, וזה ראה תיכף, כי גם הרפואה קצרת־יד להועיל כאן.

הוא מסר את תוצאות “מחקרו” לד"ר ו. באריכות וציין, כי היא אמנם בעלת מחשבה תקיפה וישרה, אך לפי כל דבריה ותשובותיה רואה הוא כי היא שייכת לסוג בעלי ה־ Agraphobie (מצבי־פחד) — היא מפחדת מחיי נישואין… זה הכל…

אז גמלה הכרתו של ד"ר ויזל שעליו להתיאש כליל.

 

ח    🔗

הגיעו לנזרה ימים קשים. מעט־מעט נפסקו כל קשריה עם בתי המשפחה המקורבים ועם בתי האחים. היא לא מצאה נתיבות אליהם והם לא דרשו בשלומה: זרים ומשונים הם מהלכיה בעיני האחים בעלי החשיבות, העושים את חייהם ואת עשרים כבני אדם מהוגנים; יכול לא יכלו עוד לשאת את טרחה ולהביט לנתיבה ההולך עקלקלות. “מה דרכה זה אשר לה?” “מה תהיה אחריתה?” והחליטו: “תלך — באשר תלך”…

זאת הסבלנות של האחים נגדשה בשמעם על ה“הילולות” והטיולים שהיא עורכת עם פקידים בחורים, אשר הכירתם בחברת ד"ר ויזל (עת שמעו האחים את מהלכיה עם ד"ר ויזל עצמו — היו דוקא מרוצים ומחרישים…). הבריות התחילו מרננים אחריה, על זאת חרה להם מאד.

והיא אמנם לקחה חלק, אם גם לעתים רחוקות בטיולים אלו. ונכונים היו גם דברי הבריות: באחד הטיולים שנערך ברכיבה על חמורים לאחד הכפרים הרחוקים מן העיר — היתה נזרה “נשמת” הטיול. היא לא חדלה מתת בשיר קולה. כמו נפתח אז סגור לבה… ביום ההוא אמרה את שירה לנפשה. על פני הגאיות והעמקים נישאו צלילי קולה. היא שרה להם ולעצמה… ומעיני הערבים, בעלי הבהמות, המלוים את הרוכבים — הזילה דמעות… הם הלכו אחרי הרוכבים לאטם — ושתו את שירתה בצמא.

— האל ינצור את ה“סית” (הגברת) הזו! מאין לכם זאת? מי היא? חברונית? “בנת ערב”? (בת הארץ) — אכן נודע הדבר — “בנת ערב” היא… אילו רצתה — היתה יכולה להיות למשוררת מעולה ב“תיאטרוֹ”… ישמרנה האל… יום מאושר לנו היום… השלום לפה הזה!

ובני החבורה — שמעו והרגישו… יש שגם נפגעו מהיגון הלזה הנישא במרחבים והכובש לב… "אין זאת — העיר “בעל אוזן מוסיקלית” מבין החברים — כי השירה הזאת היא ילידת הנוף הזה, כעין התלכדות ומזיגה רבתי בין אלה הקולות ובין אלה הגאיות וההרים…

וענו צלעות ההרים — בנות־קול כקריאות חרדות ונפעמות ועל כנפי רוח נישאו הדים שבורים, מרוסקים, כשברי לב מרננים. היא רכבה בריחוק מקום קצת, מאחרי החבריא, והתנהלה לאטה — וקולה עולה וגובר, בשאתה אותם ה“מוָלים” החיג’אזים:

עֲמוּס פִּגְעֵי הַזְּמָן אֶרְדֹּף אַחֲרָיו — וְאֵינֶנּוּ!

מָחַץ הַשֶּׁכֶם זֶה הַנֵּטֶל, עַּד אָן אֶשָּׂאֶנּוּ?

לוּ אַהֲבָתִי בְּלִבִּי הוֹתִיר — לֹא בִקַּשְׁתִּיהוּ,

אַךְ חָמַק — וְאַהֲבָתִי אִתּוֹ, עַל כֵּן קִלַּלְתִּיהוּ.

וחזרה באין הפוגות על השיר האהוב לה:

מַה כִּי נָתַתָּ לְכַוָּן² לֵב רַגָּשׁ וָעֵר —

וּמְלוֹא עוֹלָמְךָ — גָּדַרְתָּ בַּעֲדוֹ?

יַעֲרֹג, יִכְמַהּ, יֹאהַב מִלֵּב בּוֹעֵר,

וְיֶחֱרַד לִשְׁלֹחַ בְּעֵץ הַחַיִּים יָדוֹ?

אך לאחר ימי טיולים ספורים, שנעתרה להשתתף בהם, מנעה עצמה גם מזה “לא מפני הבריות, או מפני האחים…” — אילו יכלה היתה הולכת על אפם ועל חמתם… — אך היא אינה רוצה, אינה יכולה…

שעות מרגעה ונחמה מעטות היו לה אז בטיוליה בערבים לעתים עם בלומנטל או עם מאיר כהן — אך הלה הוזמן למנהל בתי הספר באחת מערי בולגריה ועם ראשית הקיץ נסע הוא ומשפחתו.

ועל בדידותה וקשי יומה נוסף אז לנזרה מחסור ודוחק. במאמצים השיגה את לחם יומה הדל. על זאת לא תגלה דבר לאיש ואל אחיה לא תפנה היא בשום פנים. כאובדת עצות התהלכה שבועות מספר עד שנודע לה יום אחד, כי אלמנה כבודה, ממשחה יהודית אנגלית, אשר שמה משכנה באחת ממושבות שומרון, מבקשת לה אומנת לילדיה הקטנים. הדבר נודע לה על ידי בלומנטל, והוא, שהכיר את המשפחה, הנעים את המשרה על לבה: האנשים טובים ועדינים למאד, וכל אשר עליה לעשות הוא לטייל עם הילדים ולהיות אתם. עבודה שלא תכבד עליה בכל אופן.

היא הסכימה ונסעה.

בסביבה החדשה, באחוזה אשר בקרב החוה הבנויה פאר על פסגת ההר, בחיים השלוים בדמי הכפר, היתה נזרה כאילו עברה בחסד אלוה אל מקלט־מחסה לה. מחלונות החדרים ישתקפו פה ושם מראות נועם קוסמי לב; הרים ובני הרים, גבעות ותללים יקיפו מצפון וממזרח את המרחבים עד האפקים העטויים לרוב עדת עננים קלים והם — כמו יצפּו, כמקשיבים בדמי, לאשר נרקם ונארג, בשעות רחמים ובעתות חסד, בפמליות מרומים, על חיי תבל זו ועל דבר הקורות את אלה הדרים עליה… בין אלה רומי ההרים, בני הקביעות והבינה אשר לבריאה, הנתונים מאז, בשלות אלים, להרהוריהם — מה ישקוט הלב ויהמה גם יחד מתוך החגוים הצרים, הנמשכים כבנפתולי חן אנא ואנה — כמו עלו וירומו לעת ערבים רוחות טובים מבשרי גיל וישע ללב הכמה… ומראה עדנה ורוך לאלה הגבעות הנוסכות בדמי־ברכה גם בטחו, גם אמונה, גם ניחומים…

ושם, במערב, יחוג תדיר תדיר זה הים הגדול במרחבי ממשלתו את חג משחק האורות בגוני העצמה והעזוז אשר לו. כשליט כביר, שוקט בגבולותיו — יתפנק יומם לאור השמש ולילה ישתעשע למול קרני ירח שוחקות ובין גלי־לובן רנים; וזה השרון, טהור המרחב, ככוהן עטוף מדיו הקדושים יראה שרוי תמיד בכוונת רוממות, הכן כל הימים על משמרתו — על יד משכן הים, — אכן קרבה ומגע יחוש כאן הלב אל אדירי הבריאה הללו ואל יוצרם…

לב נזרה שקט. דממה ירדה עליה. היא עסקה בעבודתה בחברת הילדים; שעות רבות בילתה אתם בחורשת הארנים והאקליפטוסים או טיילה אתם ליד רוכסי ההרים אשר על יד החוה; בין אלה השיחים המפוזרים פה ושם במדרוני ההרים, כעדת יצורים אשר פרשו להם בשלוה, התהלכה לחפצה גם היא, באלם נפשה, להיותה כאחד מהם…

יש כי הלכה ונהגה בידה את עגלת המשחק אשר לילד הקטן בין שדרת העצים ההדורים, העומדים במבוא האחוזה, ואחריה רצות ומשתובבות שתי הילדות וחניכיה, והיא קולטת ללבה את חמדת האושר של ימי ילדות.

אכן יש כי בעתות ערבים, בהלכה בדרך החלקה בשדרת העצים טרודה ונתונה למשאלות הילדים — עלה לפתע על לבה זכר ילדתה מרים, והיה — כמו נצבט לבה בקרבה: היכן היא ילדתה? מה לה, לנזרה, כי נדונה לגורל מקולל אשר תתן את כוחה ואהבתה לילדי זרים ואת ילדתה תזניח במאפלת בית־יתומות קודר ועגום? איכה יתכן לה לבּה דמי ומרגוע עת ילדתה קרועה מבין ידיה? והיו בעיניה אלה העצמם כשורת יצורים זועמים, רומזי עדות אילמת, כשעומדים על גבה ורואים את האם פה, בין חמדת ירד ושלות חיים, ויקוננו דומיה על גורל הבת הרחוקה, העזובה, הנשכחה — אך היא עמדה והשתיקה את רגשותיה: הן קבעה את חיי הילדה לבל תדע עד מה מאמה, ומדרכה זאת לא תסור, לא תוכל לסור…

ועת הסתובבה, לרגל עבודת יומה, בחצר החוה המרווחת, בחדרים המפוארים ביקר רהיטים או בסלון המקושט בין קשתות העמודים העדינים העשויים אבל חלקה לבנבנה, — בפינת שקט זו יש שעמדה כתוהה ושאלה את נפשה: מה לה פה?… מה היא כאן? היא, נזרה בת הרב מחברון העיר, אשר טלטולי גורל ונדודי חיים, בשחקם לאַוָתם את משחקם הנלוז — הביאוה לעת כזו להיות משמשת אנשים לא ידועים לה מתמול שלשום, ילידי אנגליה הרחוקה?

האם זה חסד מיד אלהים או לצון יחמוד לו עמה? אך פה תחוש, כי הוקל מה מלבבה; אין לה להתחרט על בואה הנה, אם גם כי זרה היא פה וגלמודה כשהיתה. לחיות חיים שאננים כאלה ברשותה שלה — ליד ד"ר ויזל, למשל?… כי אז היתה היא כיום גברת לביתה במעון רמים כזה?… לא! לבה רחוק מזה. יעשו אחרים את דבר החיים והיא תעמוד מן הצד כשעמדה רק כשומרת פקדון אחרים היא פה, ועת אשר תרפה ידה תשיב את הפקדון ותלך לה באשר תלך… בבדידותה היא בת־חורין, שלטת בחייה, ומוכנה תמיד לעזבם ברגע כי יכבידו עליה מאד.

ככה חיתה נזרה את תקופת החיים השוקטה הזאת.

לעת מצוא טיילו גם הילדים בעגלה אשר לבית בסביבה, במושבות הקטנות, המפוזרות פה ושם. אז יש גם שבעה תענוגות אמת בשוטטה בסביבה, בין כרמי ענבים וזית, בין שדות תבואה ובר לאיכרי ישראל. ובלבה הנטרד תמיד בסרעפי עצמה וגורלה — היה כמתפנה בעתות אלו מקום לרוחה בחשבה ובהרגישה בכל הטוב אשר בנחלת עובדי האדמה בארץ האבות; אז יש גם האמינה, כי הנה הולך לבה הלוך ורפוא וכמו שב לאיתנו… בעתות כאלו זכרה את מאיר כהן אשר ביקש להקל מכאובה בהטותו לבה לחיים החדשים, שהלכו ונוצרו מסביבה יום יום.

ובאחד הערבים, עת שבה מטיולה עם הילד, בישרו לה הבנות, בדלגן בשמחה לקראתה, כי הנה יתכוננו לנסיעה בקרוב… וגברת הבית סיפרה לה את דבר המכתב שנתקבל זה עתה, כי הוטל עליהם לעבור לאנגליה, לשנה בערך, בשביל עניני המשפחה וסידור הנכסים אשר להם שם. הנסיעה תהיה בעוד חודש ימים; והיא רוצה שהג' לאבו תהיה אתם עד היום האחרון לפני הנסיעה… הילדים רגילים כל־כך אתה…

אך אחרי ימים מספר ביקשה נזרה לנסוע, ככה טוב יותר, לדעתה, בשביל הילדים. הם יתרגלו להיות בלעדיה ולא תקשה עליהם הפרידה.

כתום חמשה חדשים להיותה במושבה שבה אל הכרך אשר באה משם… בעזרתם של ידידים השיגה נזרה אחרי זמן מה משרת “משגיחה” על משק הבית והמטבח אשר לבית־יתומים גדול. היא ביקשה אז להתאושש ולהבליג על מצבה אחרי שובה מדוכאה מן המושבה, אך עבודתה, שהעסיקתה במשך כל היום הרחיקתה מבלי רצונה מחברת רעים. בערב הולכת היא אל חדרה, עייפה מעבודת יומה. היא לא הרגישה, איך חייה הולכים ומצטמצמים מיום ליום. היא חיתה רק עם נפשה.

ובינתים היו חליפות ותמורות חלות לאט לאט בסביבתה, והיא כמו לא שמה לבה להן; שתי בנות הדוד נסעו להתחתן בנכר. רבים ממכריה הפקידים, גם בלומנטל ביניהם, החליפו את מקום דירתם בערי הארץ האחרות, גם ידידיה המעטים עברו אל שכונות חדשות מרוחקות מן העיר…

ובאחד הימים נודע לה, כי גם ד"ר ויזל עזב את הארץ.

 

ט    🔗

עברו כחמש שנים.

בסוף הקיץ הגיע לארץ מאיר כהן. הוא בא רק לשבועות מספר, ושאל מיד לנזרה ולשלומה, אך לא יכול להציל דבר ברור. החליט להיודע מפי האחים על מקום מגוריה ולבוא בערב אל ביתה. אך הללו לא ידעו אל נכון, היכן ביתה ומה מעשיה. והם תלונתם עוד בפיהם — כי בשגעון תנהג. מה שידוע להם הוא — כי היא עובדת בבית היתומים…

וכמו אז, לפי שבע שנים, חיפש וחזר אחרי משכנה עד מצאו את הבית: באחת השכונות בקרבת מגורי הנוצרים, בבית גדול ונאה ונקי למאד, הראו לו את דלת חדרה.

הדלת סגורה, והשעה מוקדמת עוד כל־כך. בפרוזדור הגדול — נראו דלתות אחדות, פה ושם נפתחה אחת הדלתות. הציצה דמות אשה — ונסגרה הדלת. הוא עזב את הבית והלך.

למחרתו הקדים לבוא בשעה — ושוב הדלת סגורה.

כזאת קרה גם ביום השלישי. הוא פנה לשוב בהתיאשו למצאה בבית. במסדרון נראתה גברת, אנגלית לפי פרצופה, ואמר לו: דבר נחוץ לו, כנראה, אל הג' לאבו. היא בחדרה. היא מקדימה לשכב. הוא יכול לדפוק שנית. ניגש ודפק וכשענה על שאלתה מי הוא הדופק, נשמע קולה:

— אללה, אללה! רגע… רגע… סליחה. היא תתלבש.

נפתחה הדלת, היא קיבלתהו בשמחה בחיבה.

החדר קטן. נקי, ריק מכל. מיטה, שולחן וכסא. — ישב הוא על הכסא והיא תשב במיטה. אור המנורה רפה… — אמרה בהעלותה שני נרות שעוה… הן “זיני” (תאורה) עליה להדליק לכבוד אורח כמוהו…

למול האור שהאיר את הפינה שלח את מבטיו הבוחנים — ונדהם. בתלתליה הפזורים נראו שערות לבנות… רבות… מתחת לעינים קיפולים קטנים ומראה מעוך להם… במבטה העובר — יברוק חליפות ניצוץ עז, זר… הפנים רזים — וכל גו כמו צמק במעט…

זה היום השלישי שהוא בא? חבל! למה לא דפק שנית? שלשום לא שמעה את הדפיקות — עייפה היתה וישנה. אך תמול שמעה — ולא רצתה לענות… לא יכלה…

— מדוע תקדים כל־כך לישון? מה לה?…

מה תעשה? מה תוכל עשות לבדה? והיא עייפה… ופה, חביבי — אמרה בצחוק צוהל ורם מדי — פה רווקיה… הבית הזה נקרא — הרווקיה… רק גבירות גרות פה… משכירים רק לגבירות — חה…חה… חה….

— פקידות נוצריות, יהודיות, “אחיות”, גבירות מ“הדסה”, כולן — אד עשר כוכבים במספר — חה… חה…

— פה, אפוא, בית “חרים” (בית נשים)?

— כן, יא מעלמי (אדוני) — ענתה בצחוק — פה מנזר הפורשות מן החיים… זקנות וצעירות — ונזרה ביניהן… ואני, מה תחשוב — הוסיפה לפתע — זקנה או צעירה? אה? את האמת אמור…

— נשתנית…

— זאת אומרת — זקנתי — זקנתי… אני יודעת… הי! ילך הכל באשר ילך… והוא — כמה הבריא והשמין! ככה טוב לו שם? שלשה ילדים יש לו כבר? הנה כן טוב מאד… יפה מאד… יספר… יספר — מה עוד אצלו שם?

— תספר היא. איך היא חיה עתה?

— היא חיה, כביכול, “ברעה ובזפת” — לא נשאר כלום… הנה פה פינתה, פה קבר הלילה, ושם, בבית היתומים, קבר היום…

הוא רצה להטותה לשיחה נוחה — אך היא הפסיקתו: אבל אין דבר… תהבהב לה הפתילה עד שתדעך… הן הצואר הזה למוד מהלומות ועלבון… והוסיפה שנית בצחוק צוהל: אבל הוא לא אמר לה, אם נשתנתה מאד לרעה? היא זקנה הרבה? אה? כן… כן… עוד היא מבינה… שכלה הבהיר עודנו אתה… “הם”, האחים הנכבדים, אומרים שהיא כבר נשתגעה — אבל, לדאבונה עדיין לא השתגעה…

הוא ביקש לענות מה ומשפתיו נפלטה שאלה: למה לא תבוא קצת בחברה? איה חברתה מאז?

— כולם הלכו איש לעברו… אני — דחיתי תמיד והם, כמובן — שכחוני… ובקולה נשמע כעין התפארות.

— וד"ר ויזל עדיין פה?

— הוא נסע כבר — לפני שנה וחצי או שנתיים… בראשונה היתה עוד מבקרת אצלו לעתים… אחר חדלה. היא הרגישה כי לא היה מקבלה בפנים מסבירים כמאז… היא מיד מרגישה… היא ראתה, כי התחיל אצלו קור נושב — חה… חה… הוא נסע ולא נודע לה כלל הדבר… עתה אינה באה כלל בחברה… כך היא — בודדה…

— לדעתו, לא טוב כלל, שהיא רחוקה מחברה… הוא חושב —

היא הפסיקתו בדבריו: היא יודעת, שעתה איננה רצויה כל־כך לחברה — מה לה ולאנשים? מה?… היא קוראת לפעמים…קראה עברית הרבה… אבל כל הספרים הם — “כך”… אין כלום בהם בשבילה… הם יודעי רק להציג שאלות — אבל אין אחד עונה… יאמר הוא לה בחייו, יש באילו ספרים מענה? אה?

— לשאלות הגדולות — הוא התכונן להאריך תשובתו — לחידות ההויה — אין מענה… מאז —

— ומה עשו באמת ה“חכמים” — הפסיקתהו שוב — אם לא מצאו מענה על שאלה אחת קטנה: למה ברא ה' את האדם עם אלה היסורים והחרפה, החרפה הזו! למה נחוץ כל זה?… אלפי חכמים ופילוסופים באו, חיו ומתו ולא ידעו כלום… הוא מצטחק? הוא לועג לה?…

— לא, כלל לא. הוא שומע את דבריה —

— גם היא לועגת לפעמים לעצמה, היא אומרת לעצמה: מי שם אותך ל“קטיגור” על בורא העולם נזרה? מי נתן המשרה הזאת על שכמך? חה… חה… חה…

ומבלתי יכולת לעצור בעצמה המשיכה לדבר על עבודתה ועל ילדתה — בעוד איש שיחה חושב במגינת לב: שטף זה של הדיבור לנפש סגורה זו אות מחריד הוא.

הוספה לדבר על קרוביה ועל אחיה — הנה אלעזר בנה עתה בנינים רמים וחנויות העולים לעשרות אלפי לירות, — אך בשביל ילדתה מרים אין לו יכולת להעניק מאום… היא כבר נערה — ילדתה, נערה בוגרת כבת שלש־עשרה… עוד מעט תצא מבית היתומות… עליה — לבה דוי… מה יהיה עליה? מה בפיה לדבר אל בתה? מה תגיד לה? איך תנחה אותה בדרך החיים, והיא בעצמה נבוכה כל־כך…

ניסה להרגיע אותה, הפליט דיבורים ולא לבו — ונשתתק.

השעה היתה מאוחרת. הוא ביקש את סליחתה כי השעה דחוקה לו — ועליו ללכת. הוא יסע בעוד שבוע — ויסור שנית אליה…

היא מבקשת מאד להיטיב ולבוא.

בצאתו — היה כמי שניעור מחלום בלהות: דבריה עוד המו בראשו. הקולות הדחופים רדפו אחריו, רדפו והדביקוהו, כמו ניתכו מאחורי גבו. היה כאיש קורא להצלה, קורא לחזור. והוא ידע, שאין במה להציל.

הלילה היה אפל. והוא הלך ונכשל. לפניו עברו חיי נזרה כתומם. ובעין דומעה חשב: למה באו? ומה עוד צרור בהם? לבו נשבר בו בראותו אותה בתחנת־חיים זו. הנה כבר מחשבתה אתה צלולה כאשר היתה. “רוב דברים” שבפיה, והתבודדותה הנפרזה, רומזים על ערפל המגיח ויורד בעולמה… הנה היא מתאבקת עוד, נלחמת על נפשה. נלחמת להוכיח את האפס, והוא ברור כל־כך. וכמה ירחק עוד היום, בו תדבר ארוכות ובסגנון אחר — באותו סגנון של בטחה שלמה ובאותו גאון של נצחון גמור….