שוב שנים ערפליות, תוהו־ובוהו של ילדות… עתים איני אלא חתיכה של שעוָה, שידים רבות ושונות לשות בה; תמיד טביעות־אצבעותיהם של זרים ניכרות בנשמתי. ולפעמים מתעוררים, לשעה קצרה, אם לא אותות של רצון, הרי פחות שגיונות ומאוַיים שונים. ואני עושׂה, כפי שאומרים, מעשׂים שלא ייעשׂו, מעשׂי משובה ותעלולים… החיים הפנימיים עדיין רופפים מאד. איני אלא ספוג הסופג. וכל הנספג יורד ונופל לתוכי, ואני איני יודע על־כך, כאילו לא הייתי נוגע בדבר ושותף לדבר… העין רואה, אך אני אינני מביט, האוזן שומעת, אך אני אינני מקשיב. ובמהירות מתערבב הכול, והרשמים יורדים זה על־גבי זה… אם כבר נבנה משהו בפנים, מיד באות עם הרוח חוָיות־ילדוּת חדשות ומכסות את הקודמות במפולת – כך נבנים בניינים על־גבי בניינים… פה ושם מזדקר משהו ובולט מעל לשטח. חודו של גג, שבשבת של רוח, חטיבת ארובה…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

דודה “קרה” (חורגת) היתה לי, אמו של חברי יחזקאל. יהודיה גבוהה ורזה. חיוַריינית וחולנית. ממנה עשׂה ד"ר עֶטינגעֶר את סעֶקעֶלע שלו. נאנחת תדיר “הוי, כוחותי הולכים וכלים!” שותה כל הימים חלב־שקדים לרפואת הגרון, ואופה תמיד עוגות של גבינה (הדבר היחיד מדברי־מתיקה שאני אוהבו) ואוכלת… ואת עוגת־הגבינה היא מטמינה על־גבי ארון גבוה, שהילדים לא יקלקלו לעצמם, חלילה, את קיבתם. ואני מתחוך אהבה לעוגת־גבינה, ולה להכניס, וגם סתם, בשביל לעשׂות מעשׂה־שובבות – מקפץ כלפי־מעלה, נאחז בכרכוב הארון, סוחב חתיכת עוגה ומקלקל לי באמת את הקיבה. ובא הרופא הזקן הקפדן דוקטור סקשינסקי, זה שהוא עתיד לשחררני אחר־כך מן הצבא, ורושם לי משהו מריר ומלוח בתוך בקבוק, מין נוזל לבן. ואני, מיד משנפנים ממני, הריני שופך את התערובת הזאת, מוזג לתוך הבקבוק מעט מים וחלב ונוטל מזה כל־שעה כף־מאכל אחת, ודורש בשׂכר זה כל פעם מתנה חדשה, ובשעת הבליעה אני מעווה את פני, כאילו בלעתי אלוהים יודע מה… כיון שהבראתי – סקשינסקי גר בדיוק ממולנו, חלון כנגד חלון – הריני ניצב בחלון וממתין לו, וכשהוא מופיע – הריני מוציא כנגדו לשון. מיד הוא תופס מקל ורץ אלינו למעלה, לקיים בי מצוַת הלקאה, ובבית אין איש עמי אלא אני בלבד… הנה, כבר הוא רץ ועולה במדרגות… הריני פותח בבהלה פתחו של הארון האדום שבבית, קופץ לתוכו ומציג רגל אחת בדיוק בתוך קדרה מלאה ביצים…

ישנה אצלנו חורבה מכוסה ירק עשׂב, מן־הסתם רכוש שמתנהל עליו משפט ממושך בבית הדין. והריני משׂחק שם לעתים תכופות לפנות ערב עם נערות קטנות במשׂחק חתן־וכלה. החתן זה אני. אני, בעל העינים הלוהטות. והכלה – שאת־בשׂר שלי, נערה שצמותיה ארוכות. וכשהמשׂחק מחייב, שיהיו חתן וכלה רָבים ומשליכים זה כנגד זו את המתנות, תופס אני חלוק־אבן, מיידה ופוגע בה מתחת לעין, והיא נשאר לה סימן עד ליום חופתה האמיתית… עם זה כבר אני גענעראל, וסרים למשמעתי חבורה שלמה של נערי־החדר… שטרות כסף היו חסרים בזמן ההוא במדינה, וגם מעות קטנות – בצמצום, והתירה הממשלה, שיהיו סוחרים מכניסים במחזור “פתקים” במקום מעות קטנות – עושׂה אבא פתקים כאלה, ואני – שולח יד וסוחב ומוציא לחרבות־עץ עם נדנים של נייר ועם פתילים מושזרים, שיהיו חגוּרוֹת למתני גבּורי, ואני מתכונן למלחמה על “שודדי היער”, כפי שהיו מכונים הבחורים מן העיר החדשה, מרחק שני מילין מחוץ לזאמושץ. ה“פגישה” תהיה בחצי הדרך, מאחורי בית־העלמין המשותף לשתי הערים… ועם זה אני נהנה הנאה יתירה מחטיבת ר“ן נרחבת ויש לי עגמת־נפש מן המרכאות של ה”פרי־מגדים“, בודה מיני פשט’לעך ואומר אותם באזניהם של אברכים־סמוכים־על־שולחנות־חותניהם, המתהלכים בטלים בבית מדרש… ובבוקר איני אוכל את ארוחת־הבוקר, ושותה את הקהוָה בלבד, ואת הכעכים בחמאה אני לוקח ונותן לנער עני, יתום, המתגלגל בבית־המדרש, הלא הוא בנו־יתומו של אביגדור’ל המלמד, כך חייב אותי לעשׂות בעל “חובות הלבבות”. ואני מתפלל על־פי נוסח ה”יד החזקה" ועומד שמונה־עשׂרה לפי רצונו של הרמב“ם. כחייל העומד לפני המצביא, הידים אל התפרים… ויודע כבר על־פי הרלב”ג, שלא היו דברים מעולם: אליהו הנביא לא עלה כלל השמימה בסערה…

וכבר אני יודע, שלפי הרמב“ם כל הנסים כמעט שאינם נסים כלל, לא “שידוּד המערכות”. ואני מראה בבית־המדרש חידושים גדולים במשׂחק השחמט ובמשׂחק האישקוקי. הטבלה מסומנת בקרטון למעלה, על הרצפה שלפני ארון־הקודש (שם נקי יותר!), אבני האישקוקי וצורות השחמט – מכויירות מלחם לבן ומפּת־קיבּר ומיובשות, או שהן מגולפות מתפוחי־אדמה, הלבנות – מקולפים, והשחורות – בקליפות! ואני רץ לעתים קרובות להתפלל בשטיבּל של חסידי בעלז: מושכת את הלב ההתלהבות – להט האש, והשאגה, והטחת הראש בקיר בשעת שמונה־עשׂרה… ולמען (כפי שהייתי אומר כהיום הזה) ההשראה השקטה והשליוָה – אני הולך אל השטיבּל של חסידי גוּר,לשלוש־סעודות… וכבר אני מוצא את הדרך מצד אחד – אל ה”מורה נבוכים" העומד במדף הגבוה ביותר (מי נזקק אליו?), ומן הצד האחר – אל “עץ החיים”… – ועוד אגיע אל הזוהר… ולפעמים אני מוריד את ה“אורים ותומים” ומחדד לי את המוח כמו אבן משחזת…

עובדות של שלוש שנות־ילדוּת “מעורפלות” בלבד… מה אעשׂה בהן? מה חוט־השני, שעליו אשחיל את חרוזי־האבן והזכוכית ואת כמה הפנינים האמיתיות?

והנה מצטרפת לי לכאן התוָדעוֹתי אל הולכי־על־ארבע. ודבר זה אדע לספר כנאה־וכיאה!

עיר מולדתי, שמצאתיה קיימת ועומדת, והואיל והיתה דחוקה בין החומות והסוללה – לא היתה מתפשטת ולא משתנה, אתחיל לראות אותה אך בשעֶבּרשין, מרחק שלושה מילין מן הבית, ששילחוני לשם (כפי שיתברר להלן) אל מלמד אחד, לזמן שלם…. גם אנשים אינני רואה לפי שעה בעירי, מהאי טעמא… העיר עיר קטנה ושקטה. על נדידה, הגירה למרחקים, לא נודע אפילו בחלום רע, לעתים רחוקות מישהו “הולך למקום אשר ממנו אין שבים”, לעתים רחוקות משהו נולד במשפחה… פעם אחת הייתי בבית־יולדת בליל־שמורים, וכשהראו לי את הרך הנולד, האדום והצורח כמעט נפחדתי… אני זוכר עוד את קולות הרעם המהדהדים בשעה שפוצצו את המבצר, ואת פחדם של הרבי והרבנית, שחומות הבתים יסתדקו… וכן זוכר אני את הפחד, שעה שפרצה דליקה על “השעון”, כלומר, במגדל של בית־העיריה, השכנים כבר ארזו את צרורותיהם. שלג וסופה. המגדל הבוער מתנודד, והוא עלול לפול על הבתים, לימין או לשׂמאל, להרוס מחצית העיר, ולשלח את השאר בעשן ואש… אורזים את הצרורות בבית, ואני רץ אל בית־הכנסת הגדול, להציל את ספרי התורה…

אנשים אתחיל לראות רק לאחר־כך, באַפּטא, בצוזמיר, בפוֹלין־גדול, בוַארשה… לפי שעה אני בא בקשרי הכרות, כאמור, עם בעלי־חיים אילמים.

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

עם חתולים התוָדעתי עוד בחדר של הרבי ר' בערישל. אצלנו בבית היה גם־כן במשך זמן מסויים חתול, ושילחו אותו למקום ששילחו, שלא אהיה אני משׂחק עם חתול… פרות ושוָרים רואה אני אך מעט מאד. אני יודע מהיכן באים החלב, הגבינה, השמנת והחלב החמוץ… ויקרה גם, שמביאים לפעמים לרפואה, גם חלב עזים… לראות איני זוכה לא שור ולא פרה. געייה של פרה ופעייה של עֵז שומע אני רק מפי החברים, המחקים את הקולות האלה בשעת משׂחק ילדים. שוָרים ופרות מוליכים אמנם “אלינו” (סבי היה חוכר) אל בית־המטבחים, אך בדרך הכביש, מסביב לעיר. תיש “בכור”, שאני מתוַדע עמו תחילה מתוך התורה והגמרא, ואחר־כך מתוך הספרות, אינו מתהלך ברחובותיה של זאַמושץ (בפאַריז קטן", כפי שהיתה העיר מכונה בפי הסביבה)…

סוסים – מוכרים לי היטב, אך אף כאן – ממרחק מספיק… בחצר של ה“הייפל”, הוא בית ישן, גדול ורבוע, הפונה לארבעה רחובות שמסביב בקצה העיר, על־יד השער הלבובאי, סמוך למקום שהרבי גר שם, מתייצבים איכרים בימות השוק עם עגלותיהם… הרי מאחת מן העגלות הללו השׂגנו, מאחד מאופניה, עטרן של זפת למיחמו של הרבי. אני עושה קשתניות־של־כנור משׂערות סוסים, אך אני עצמי אינני תולש. קצת מחמת פחד, וקצת משום צער־בעלי־חיים…

האופיצירים שבחיל המצב יש להם סוסים. חיל־המצב הולך לו. באים במקומו קוֹזאַקים, ולפעמים אוּלאַנים, הוּסארים… במגרש־האימונים, בשעת הפרידה מן הצבא שהלך מאתנו אל מלחמת התוגר, היה רוכב גנראל צעיר על־גבי סוסה יפה ומרקדת, עורה משול לקטיפה וכולה מלאה חן ומקושטת במיני ציציות וניצוציות… עד כדי כך, שהנער ראה בה מין פירוש של “לסוסתי” שבשיר־השירים…

“סוסים כאריות” היו לו לישראל הז’דאנובאי, שאצלו שׂוכרים סוסים, כשיש צורך לנסוע בעניין דחוף, ואין פנאי להיגרר בעגלה של איכר.

“ז’דאנוב”, שלוש פרסות מאחורי השער הלבובאי, היתה לפנים מושבה יהודית. הממשלה הפולנית ביקשה למשוך יהודים אל עבח’ת האדמה והבטיחה הנחות למתיישבים יהודים; במשך שנים מרובות יהיו פטורים מתשלומי מסים, והעיקר – מעבודת הצבא… מייסד המושבה היה ד“ר עֶטינגעֶר. הוא עם ילדיו עבדו בשדה… לא בימַי היה הדבר. בימי שלי כבר היה ד”ר עֶטינגעֶר מזמן שוכן־עפר. בנו היה בונה כנסיות לנוצרים, ונתעשר יותר מיום ליום. “ואף־על־פי־כן – היו אומרים עליו מתוך קנאה – עוד נודף מאצבעותיו ריח הזבל שהיה מוביל…” ומכל המתיישבים היהודיים לא נשאר אלא איש אחד, ישׂראל, שהיה מנהל משק לא רע. היה מחזיק פרות (אשתו מוכרת את החלב בבתי העיר ולשבועות מביאה גם חמאה וחריצי גבינה) ומתחרה התחרות גדולה עם החלבן משטאַניעֶץ (כפר בצד אחר של העיר), המחזיק גם הוא “סוסים כאַריות”.

המאמר המוסגר לעיל עוד יידרש לנו. ועכשיו – התוַדעות שאני מתוַדע עם כלבים… תחילה אני שומע על כלבים…

אשכנזיה זקנה “הלכה לעולמה”, אשה חטאה. לא גזזה שׂערות ראשה, ועוד כתמים אחרים היו לה על נשמתה, דברים שאין מסיחין עליהם אלא מפה לאוזן, ומספרים, שנשמתה שלה נכנסה בכלב, ודוקא בכלב שחור ומדובלל (הוא נכנס ל“מוניש”), המתהלך כל לילה ולילה על הגג, מעל לבית שהזקנה היתה גרה בו. הראש־דוכן, המתקין אצלנו כל ערב־שבת את הדגים, ראה אותו במו עיניו ממש. בימי הסליחות אני הולך עם אבא, שעה גדולה לפני עלות השחר, לאמירת סליחות, ואני מחפש, לא לגמרי בלא פחד, את הכלב ההוא על הגג – ואין זכר לו. מן־הסתם כבר קיבל את ה“תיקון” הראוי לו…

חברים בחדר ובבית־המדרש מדברים הרבה על כלבים, ואברכים – אף הם. הכלבים הם אבן־נגף בדרך… אינם מניחים לנפש חיה לצאת אל מחוץ לעיר…

מאחורי השער הלבובאי, לאחר בית־העלמין, לאחר העיר החדשה, במרחק שתי פרסאות, ישנו כפר בשם יאטוּטוֹב. ויש ביאקוּטוֹב בית־מזיגה שמוכרים בו מי־דבש, מפורסמים בכל הסביבה. פריצים באים לשם לשתות. ואף אברך הסמוך על שולחן חותנו יש לו חשק לבוא לשם… לפנים, מספרים, היו בעלי־בתים קמים כל יום שישי של קיץ, לאחר המרחץ או הקזת־דם, והולכים ליאטוּטוֹב, לסעוד את לבם, לפני קבלת־שבת, בכוסית מי־דבש… לא כימים הללו הימים ההם… כהיום הזה שוב אין יכולים לעשׂות כן… משום מה הנהיגו להחזיק כלבים רעים. אחד אוכל־מזונות התערב, הוא יקום וילך ויגיע לשם. “יש לך פסוק כנגד הכלבים?” מלגלגים עליו. לא… יש לו “עצה טובה”. כלבים, יש לו בקבלה מפי איכר זקן, נפשם יוצאת ללחם רך, מרוח בזיעתו של אדם. ובכן, יקח חתיכה של לחם רך, יעסנה יפה בידיו, עד שתסתפג בזיעה,, וישליך לפני הכלבים… מתערבים (כך מספרים), הוא הולך, וחוזר, במחילה, בלא מכנסים וחסר חתיכה של “בשׂר רך” באחת מרגליו. כל הדבר מתגלה וצף כשמן על פני המים; ואת הבחור מכריחים לתת גט־פיטורין לאשתו…

שטאֵניעֶץ, מאחרוי השער הלובּליני, לאחר ביתו של השוחט, יש לה, כפי שכבר הזכרתי, חלבן. ויש לו מעין “אכסניה של של חלב”. והוא מוכר בימות־החמה קעריות־חרס מלאות שמנת. משלוש פרוטות כל קערית. קרה, מחייה־נפשות, מתוך המרתף, וחריצי־גבינה עם כמון – וגם שם – כלבים רעים בכפר!… אמנם, אפשר להתעכב על הכביש… ולקרוא בקול: יוסל! מיד הוא יוצא, ומוליך את הבאים בין הכלבים. עם השוט ביד… אך ייתכן שביום מן הימים לא יהא יוסל נמצא בביתו, ואת קול הקריאה ישמעו דוקא הכלבים! והנביחה בלבד, עד שיוצא יוסל, דבר מועט היא?

אפילו אל ביתו של השוחט, מקום שהשוחטים צולים עטיני פרות ומכבדים בו את כל הבא, אין להכנס; כלבים כאלה מתהלכים שם, עם עינים שטופות דם. עם הקצבים חיים הם בשלום, החיות הרעות הללו. מלקקים אצלם מעל הידים ומעל בתי־השוקים את הדם הניתז עליהם, ואילו השוחטים, הללו כבר נמצאים לפעמים בסכנה. הם לבושים קפוטות ארוכות, לא שפּעֶנצעֶרים קצרים חגורים בחבל, בדומה לקצבים, ־ וכלבים אינם מחבבים זאת… הכול מאמינים, כי גם בצאתם ממצרים היו היהודים לבושים קפוטות ארוכות, ולפיכך סבורים, כי הנס של “לא יחרץ” היה הגדול שבכל הנסים…

מאחורי הכיכר, מקום שהאוֹפיצרים דרים, נמצאים עמקים מוריקים, יפים יותר מכרי־הדשא על שׂפת הנחל מאחורי העיר. ופרחים גדלים שם, נחת־רוח לטייל ולראות. נוסף לכך מונחים שם כדורים ורימונים, ששׂרדו מן המבצר, ערימות־ערימות משולשות, כמעט פחד להסתכל! וכהיום הזה כבר מותר להביט, להראות באצבע, ואפילו לנגוע ביד (לא “מעניין”?). הרי המבצר אינו עוד מבצר, החומות מפוצצות, וכדי שלושה רבעים מן הסוללות הורדו ושופכו לתעלה, ־ אך המעבר למקום הזה הוא על־יד ביתו של הפּולקובניק, הוא שׂר־הגדוד, ובפרוזדורו של הבית הזה עומד כלב גדול, שחור, מדובלל (בצלמו ובדמותו, כנראה, תיארו את דיוקן גלגולה של האשכנזיה!). וגודלו – כגודל השור! אמנם, הוא שלול בשלשלת, אך מה יהיה, אם ינתק את השלשלת? מה קושי הוא לו לכלב, לנתק עצמו מן השלשלת? ובפרט כשיראה קאַפּוטה ויבוא לכלל כעס? לשם מהלך רק קרוב רחוק שלי (דוד חורג) י.מ. שיש לו בית בעיר, אחוזה מחוץ לעיר, ובית בוַארשה, שבה הוא מבלה חדשים שלמים. והוא קבלן, ובא אל הקלוּבּ, ומזמין תכופות את הפּוליבניק, שיש לו עסקים עמו, אל ביתו, ואף הוא הולך אליו תכופות לשחק בפּרעֶפעֶראַנ"ס… הוא מורגל בכלבים, יש לו כלבים משלו באחוזתו והוא יודע היאך לנהוג בהם, והעיקר – כבר הוא לבוש כאשכנזי למחצה…

ואפילו כלבלבים קטנים, יחסניים, שׂונאים הם לילדי ישראל… ושׂנאה זו מפריעה לרחיצה בימות־הקיץ, בפלג.

מסביב משׂתרעים כרי־דשא, מן המבצר לשעבר; את השחת קוצר ומוריד ה“משגיח” לשעבר, שנשאר ונשתכח כאן, כנראה. והלה אינו רוצה, שיהיו ילדי ישׂראל מתרחצים משום שאינם שומרים רגליהם בשביל קצר המוליך אל הפלג, אלא רצים ומתרוצצים על־פני העשׂב והשחת. והשביל הצר מן העיר אל הפלג, ־ אם אין רוצים לעשׂות דרך־עקיפין גדולה, דרך השער השעֶבּרשיני, דרך הכביש ואחר־כך שׂמאלה על־פני הבורות! – עובר בדיוק בין קטע־סוללה שכוּח אחד ובין חלונות הבית, שבו גר הסמוטריטעֶ"ל, הוא המשגיח… בעצמו של דבר, המשגיח גופו לא היה נחשב סכנה גדולה ביותר. לילות תמימים הוא משחק בקלוּבּ בקלפים (“ולוָאי והיה לנו בכיסנו, מה שי.מ., הגביר שלנו, מפסיד לטובתו כל לילה ולילה; הוא זקוק לו!”), וביום הוא מחבּב את הטיפה המרה – והריהו שותה וישן… הוא לא היה שומע, אף־על־פי שבימות הקיץ היה ישן ליד חלון פתוח (“מה שעולה בדעתו של גוי!”), חומקים ועוברים בחשאי: לפני הבית כבר חולצים את המגפים או הנעלים, מהלכים על קצות הבהונות, עוצרים את הנשימה.. ושומעים לבך פועם ומכה, והמשגיח נוחר…

ובכן, הרי טוב? אלא שיש לו אשה! והיא איננה משׂחקת בקלפים ואיננה שותה ולא כלום… היא “שם דבר” היא, פלוניתו של המשגיח. וכך מתארים אותה: “גבוהה ככלונס, יבשה כמקל, שטוחה כלוח־עץ, הפנים (אחרי אבעבועות!) כמגרדת ומטאטא של ציצים מעל לראשה” – מכל זה עשׂו שיר־זמר, וַדאי גם אני סייעתי בכך…

וגם בה לא היתה הסכנה רבה. ראשית – מזג־טוב של גויה. שנית, ילדים, ואפילו יהודים ובקאפּוטאות, היא אוהבת אהבת־נפש; אילו הניחו לה, היתה תופסת בהם באמצע הרחוב ומנשקת להם, יכול היות, משום שהיא עצמה אין לה, אף לא היו לה ילדים… ושלישית, אם אין היא עסוקה בקניות בשוק ובריצה מחנות אל חנות, מה שתופס אצלה שלושה רבעים מן היום, הריהי, יושבת יחידה ובודדה ומטילה לה קלפים. ובאמצע הפאַסיאַנ“ס, אפילו העולם חוזר לתוהו ובוהו, אין היא זזה מן המקום… כמה שנים לאחר־מכן שמעה פעם אחת קול דפיקה חזק בחדר בעלה, קול חבטה, כאילו מישהו נפל מעל המיטה, ־ והיכנס נכנסה לחדר רק לאחר שעה מרובּה ויתירה! תחילה סיימה את הפאַסיאנ”ס, ואת בעלה מצאה קר ובלא רוח־חיים…

ולא היתה היא, איפוא, משמשת לנו עיכוב ומניעה! אלא שיש לה – כלבלב! וכלבלב דוקא “יקר־המציאות”, מיוחס… אחר־כך, כשנתאלמנה, והחובש שלנו זכה בזכיה הגדולה, קנה ממנה את הכלבלב הזה בעד מטמון שלם. אומרים, בעד שש מאות זהובים! גם קנה לו בית בעיר, ופתח בו אוצר של ספרים “בכל הלשונות”, להרבות השׂכלה בעיר, ובית קטן קנה לו מחוץ לעיר… את הבית בעיר עם אוצר הספרים מסר לבנים, והוא עצמו (כבר אלמן) עקר דירתו ויצא עם הכלבלב אל הבית הקטן מחוץ לעיר, לשם התבודדות וחשבון־הנפש. ואני אך בקושי הצלחתי למנוע את חברי מלהתנקם בו בכלבלב הזה, ש“כבר נתיהד” – בעד חטאו שחטא בזמן שהיה עדין כלבלב של גוֹיה…

אך לפי שעה עדיין נמצא הכלבלב אצל אשתו של המשגיח, ואני חייב לספר כאן את חטאתו הגדולה!

היה היה זה, כפי שהזכרנו, כלבלב רך וענוג, כולו קטיפה, שחור ומבריק עם כתם לבן בין עיניו הקטנות, הנראות משום כך כמוכות סנוורים. וכרעים יש לו דקיקות, ולמטה הכפות כפופות כלפי אחור, ודומה עליך, הוא מהלך על הברכים… וכולו רוטטני, וקולו נשמע אף הוא כמרטט. וכשהוא מתעייף מלשבת בחיקה של פלוניתו של המשגיח, בשעת הפאַסיאַנ"ס, והוא מתחמק ויוצא לשאוף קצת אויר, לפני פתח הבית, והוא רואה אותנו, ילדי ישראל, מיד הוא מרים את קולו הרוטטני ומעיר את המשגיח משנתו, והוא כבר יודע, בשל מה הכלבלב נובח. והוא משלח אחרינו את אנשיו עושׂי־דברו, לקחת מאתנו את בגדינו… והרי זה גם חרפה וגם מכאוב־לב, ־ הציציות בידיהם של גויים! וצריך לפדות את הבגדים, או לעמוד ולצעוק ולבכות עד כדי כך, שהגויים יעוררו רחמיהם עלינו, או שמישהו מן היהודים בא ופודה אותנו.

אבא־אמא אומרים: “תבוא ברכה על ראשו של המשגיח! אלמלא הוא, כלום היו התכשיטים הללו עוצרים כוח לשבת בחדר לאחר ימי הספירה”.

על כלבים מספרת גם אומנתו של אחי החולה. אח קטן חולני היה לי, אחרַי השלישי… והוא זקוק להשגחה. אבא יוצא ונוסע אל פריצים בענייני מסחר, אמא – בחנות, האחות הקטנה – קטנה מדי, משׂחקת עוד באבנים, או לפני החנות בחול. בשביל האח לוקחים גויה מן הכפר.

זוהי גויה קטנה וזקנה, שׂערותיה דלילות ולבנות, פניה מצומקות. עיניה קטנות אך שקטות, ולחות הן, שכּוֹרות למחצה, היא שותה, ובשתותה היא נעשית עוד יותר טובה, יותר נאמנה. יש לה בעל בכפר, שהיא מתגעגעת עליו, מזמן לזמן היא נעלמת והולכת אליו, וחוזרת – מוּכּה וחבוטה ומרוטה, ערומה למחצה.. ונעשׂית קשורה עוד יותר לבית, נאמנה עוד יותר… והריהי מיישנת את אחי החולני בשירי־זמר ובמעשׂיות… פולנית מבין אני אך מעט, אבל אני מסיק דבר מתוך־דבר, מנחש מה כוָנת העניין. והריני מתגנב פעם לפנות־ערב ונכנס הביתה, עולה ושוכב במיטה, יש לי, כביכול, כאב־ראש, ואני מקשיב לגוֹיה, עד שאמא באה ונותנת וזיעֶטשעֶר"אַ, כלומר, ארוחת הערב. אשה היא, גויה זו, ותו לא, אבל דבריה מושכים!

היא שרה לו שירי קוֹלעֶנד"אַ, אלו השירים של ימי אידיהם, שמנגינתם ממושכת ומתמשכת, ואני מצפה בדפיקת־לב חשאית לפזמון החוזר:

־העָי קוֹלֶענד“ו, קו־לעֶנד”ן!

ועם זה יש בלבי רחמנות גדולה מאד על הגויה המסכנה, העזובה, שפניה מנוקדים גומות של אבעבועות. אני יודע, שירים אלה שהיא שרה הם יותר משירי־ערשׂ בלבד, אלה הם שירי־תחנונים. תפילתה שלה. והנה – מי שומע תפילה זו? היא אובדת ומתפוגגת באויר העולם… הרי אפילו בית־היראה שלהם שוקע כל יום כשיעור שׂערה אחת (רוצה הייתי למדוד שיעור זה, למצוא “תחבולה” כיצד למדוד!). מתוך רחמנות הייתי “פוקח לה את העינים”, שתסתלק מן הטעות… אוי, באמת מן היושר לעשות כך. יונה הנביא, שלא רצה להוכיח את נינוה, נענש אף הוא… אבל אנוס אני להמתין, עד שאלמד ואדע לדבר יפה יותר פולנית… (בזמן שכבר ידעתי, שוב לא היתה היא בחיים, ואני לא היה בי עוד החשק הזה…) פעם אחת עולה בדעתה והיא מספרת (שכורה למחצה) על מלאך־המות של הגויים – מין פּאַננ"א, כלומר עלמה, המתעופפת באויר העולם, מחזיקה מטפחת צחורה בידיה ומנפנפת בה… ואדם שהיא מנפנפת עליו – מסתלק מן העולם; ואם על עיר שלימה נפנפה, פורצת שם מגיפה… וזו טעת גדולה ויתירה! הרי אני יודע: מלאך־המות גבר הוא, ואלף עינים יש לו…

לפיכך חביב עלי ביותר, כשהיא מספרת על חיות ובהמות מן הכפר, וביותר – על כלבים כפריים ועל כלבי הפריצים. על אלה היא מספרת ברוב חיוּת, עם תנועות ועם קולות, מחקה בהעוויות את הנביחה, את החטיפה, את הריצה…

כלביהם של הפריצים זריזים הם, יוצאים עם הציידים לציד; במשיחות ארוכות מוליכים אותם. בתקוע השופר – מיד משחררים אותם, והם טסים כרוח בשדה… מרדפים אחרי החיות… ועוד זאת – גבורים הם! מתנפלים אפילו על חזירי־בּר, על דובים וזאבים, צדים בזריזות ארנבות ושועלים… על ציד החזירים – אני שמח, מצוָה היא! על הארנבות נעוֹרים בי רחמים, אף־על־פי שמעולם לא ראיתי ארנבת ואני יודע עליה רק מן התורה, שבה היא נזכרת בין “הבהמה אשר איננה טהורה”… אבל נפש רכה היא, לפי שהגויה מספרת, נפש רכה וחרדה. והשועלים – אף הם מצוָה להרוג בהם. חונקים תרנגולות, כך היא מספרת. והרי אלה הם, זאת יודע אני, שנאמר עליהם “שועלים הילכו בו”, כלומר, הם מתרוצצים על חורבות בית־המקדש… ומשיר השירים אני יודע, שהם מחבלים את הכרמים בארץ־ישׂראל… בחכמה יתירה מצטיינים הם, השועלים, דבר זה אני יודע, הלא המה הגבורים ב“משלי שועלים”. אך מה לי חכמתם, אם הם רק חכמים־להרע?

כלבי האיכרים אף הם בריות זריזות, שומרים מפני גנבים… הם סובלים הרבה. מחזיקים אותם, על־פי־רוב, שלולים בשלשלת, כך דורשת המשטרה. והגנבים מסַממים אותם… והם נאמנים כל־כך! הם נובחים ומעירים את הכפר בו ברגע שייראה ניצוץ, סימן של דליקה. או בימות־החורף, בלילות הקרה הגדולה, שעה שהחיות רדופות הרעב עוזבות את היער ויוצאות אל מקומות היישוב – מיד הכלבים מעוררים רעש, מהומה! מיד מתעוררים האיכרים, נחפזים ויוצאים עם מקלות, כלונסאות, מלגזים וקלשונות, הוּ־הא! מקיפים את החיה הרעה, חובטים בראשה, פוצחים את גולגולתה.

ומפני מה נתפסים הכלבים בעיר בידי ההיצ"לים (קוטלי־הכלבים)?

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ועד מהרה זכיתי להתודע מקרוב עם כלבי־פריצים חיים.

אבא, כמוזכר, סוחר עם פריצים. והוא צריך פעם אחת ביום חורף, לנסוע אל הפריץ לסטאַבּרוֹב, ועולה בדעתו לקחת אותי עמו. והריהו נוסע ומגיע לפני ה“הייפל”, בא אלי אל החדר – ובמאמר מוסגר: אין זה מן המנהג, לנסוע עם סוסים ועגלה דרך העיר. מי זה חייב לדעת, מי נוסע להיכן ומה עסקים יש לו למישהו? וכי דבר מועט הוא: התחרות, בלא עין־הרע!

אפילו דודי החורג העשיר, י. מ. הנזכר, המהלך על־פני העיר וידיו משולבות לו לאחוריו, אפילו הוא, ששולחים אליו את סוסיו שלו מן האחוזה בשביל להסיעו למקום שהוא צריך, אף הוא אינו נוסע ויוצא מן השוק, אלא מן הסימטה האחורית; עובר דרך החצר אל הכרכרה. אחרים נוהגים לצאת בכלל אל מחוץ לעיר, ושם הם עולים ויושבים. על־כן כניסתו של אבא ועמידתו לפני ה“הייפל” עושׂים רושם. כשהוא עולה במעלות, עולים כמה אנשים אחריו; ודאי לא בשל מה בכך בא! פתח את הדלת, אין מניחים לו לסגור אותה: מאחוריו נשאר עומד בפתח יהודי שעיניו לטושות, ואחרי היהודי – כמה נשים. החדר כולו משתומם. וכשאבא אומר, לשם מה בא לכאן, משתאים ומשתוממים עוד יותר. את אבא שלי “גם כן” מחזיקים כבר זמן רב אדם שהוא “לא כשורה”; “גם־כן”, משום שאני הריני כבד “אבוד” לחלוטין…

־ ר' יידל – מנסה הרבי להתנגד, מה פירוש? וביטוּל תורה?

אבא ממלא פיו צחוק. הוא יודע והכול יודעים, שאני ויחזקאל הרינו חפשיים חמשה מתוך ששת ימות הלימוד שבשבוע. הוא, מתון ומיושב בדעתו, מקשיב יפה לשעוּר מיד ביום אל“ף וממלא את מקומו של הרבי – שהוא טרוד לעתים קרובות באיזו פרנסה צדדית, שדכנות או בוררות – והוא טורח ללמד את השעור השבועי לחברים. ואילו אני, תורי ללמד אינו מגיע אלא ביום שישי… ביום שישי מקבל הרבי “בחצי־חינם” כופתה אחת מבית־התבשיל של ר' משה־יצחק, בשׂכר איזה שדוּך ששידך לו בזמן מן הזמנים. והנה לפני אכילת הכופתה מתקיימת החזרה הראשונה לקראת הפאַרהער”ן כלומר, הבחינה בשבת, ואני מלמד – לאחר הכופתה. הרבי אוכל ואינו פוסק מלנגב את השׂפם המשומן ומלנער את הפירורים מעל הזקן, ואני מנהל את החדר ביד רמה!

ובכן, אני נוסע. יחזקאל רוצה אף הוא לנסוע – אבא מתיירא לקחתו. הוא עלוּל להצטנן, חס וחלילה" ולא יוכל אבא להיטהר מלפני פריידל אמו בשום טענה־ומענה…

יוצאים ומגיעים אל השׂדה – מיד מקיפה אותי הרחבות הצחורה, הגדולה, שאני רואה אותה בפעם הראשונה. אבא כבר מהורהר בעניין החשבונות שיש לו עם הפריץ הסטאַקבּוֹבאי, ואני מסוּנוָר מן השלג, ומן ה“יהלומים” המפוזרים על־פני השלג, מן הזוך והטוהר הרב… הוא הלך־הנפש, שמסרתי אותו במחזה “מה שנעוץ בכנור”; יואל מספר זאת. אני מציץ אל הרקיע, ותופס את אבא בשרווּלו:

אבא, אבא, ראה נא שמש מעומעמת, בדומה לקופסת־האתרוג שלנו!

היתה אצלנו קופסת־אתרוג של כסף עמום… אך אבא אינו מניח אותי להבטילו מן החשבונות:

־אל תדבר דברי שטות. שב במנוחה.

והנה אני רואה את כתפיו של הגוי המצליף, רחבות כל־כך, ומצנפת־הפרוָה המצחיקה על ראשו… ואני פונה ומסתכל לפני קדימה… ורואה כצד הסוסים רצים, רצים… סוסים קטנים וזריזים, מתיזים מתחת לרגליהם ענני עננים של אבק שלג. והאיכּר יושב ואינו זז, בדומה לנציב מלח (המשל – מאשת לוט!) הוא יושב, והשוט נעוץ ועומד סמוך אליו, לצדו. אין השוט דרוש לו! המגררה מחליקה והולכת. לקחת את השוט? מה יאמר האיכּר? אך השוט יש בו מין יצר־הרע! אני מושיט את היד, ואבא, בקוצר־רוח:

־ ניט"עָ! כלומר, חדל מזה.

אני משיב את ידי. נעשׂה לי קר, לאבא אינני אומר, אני כועס עליו. בינתיים באים ומגיעים אל החצר. בית הפריץ דומה לבית עירוני… אך כלבים קופצים וופורצים פתאום מתוך איזו פינה… אחד, שנים, שלושה, ארבעה ־ ־ אני סופר, לא בלי פחד… הכלבים גדולים, לשונם תלויה מפיהם, מקצתם נובחים… וכולם קופצים אלינו… אבא אינו נותן דעתו עליהם. קופץ ויורד מעל עגלת־החורף, פושט מעליו את מעיל־הפרוָה, מעטף בה אותי סביב, והוא נגש אל בית־הפריץ, (איזה גבּיר הוא, אבא!) קצת מן הכלבים מהלכים אחריו, והם נובחים (הוי, איזה גבּור!!!) אך שנים מהם נשארים, מתייצבים, משני עבריה של עגלת החורף על כרעיהם האחוריות, ואת כפותיהם הקדומניות הם משעינים על המגררה ממש. אני רואה בחוש, הם מפשפשים בעיניהם במגררה, מחפשים בחטמיהם הרוטטניים האם אין כאן משהו טוב בשבילם? האיכּר, שכבר תלה תרמיל של שבולת־שועל לסוסים ונפנה אף הוא לאכילה, משליך לכלבים פרורים של לחם ושיירים של שומן־חזיר. בלחם אין הם נוגעים, את שומן־החזירים בולעים בלהיטות!

והדבר הזה אינו מוצא חן בעיני!

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

והנה בא שינוי גדול בחיי.

שבת אחת, אני נבחן לפני ר' משה וַאהל, לפני הרב. לפי דמות־דיוקנו ציירתי ב“ארבעה דורות” את ר' זושא… אדם בעל מזג טוב. אותי הוא אוהב, והריהו אומר לאבא:

־ הוא צריך למלמד אחר.

־ מהיכן נוטלים?

־ שלח אותו לשעֶבּרשין אל פינחסל… (על ר' פינחס’ל – להלן).

־ מה תאמר ריבעֶלעֶ?

־ יודע אתה מה, יידל? נסה “זמן” אחד בבית־המדרש. שילמד בפני עצמו.

ומחליטים כך. הימים באמת סוף “זמן”. אני מבטיח שאהיה טוב, שאהיה ישר, שאהיה לומד בהתמדה. ובזה אני אצא לחפשי! ומתנפל בלהיטות על ספרי חקירה וקבלה.. ועוד יותר אני מתרוצץ בבטלה… ועושׂה מעשׂים שלא ייעשׂו.

ובכן, לא טוב הדבר. נמנים וגומרים, מוכרחים להשׂיג מלמד הגון. לפי שעה אהיה לומד בבית, ובשביל שלא אוכל להתרוצץ סתם בבטלה, נוטלים ממני את המגפים לכל ימות החול. לי אין הדבר מפריע הרבה, הריני מתרוצץ בנעלי־הבית בתוך החצר. וכשנעשׂה צר המקום, הריני מטיל בתנועת־הרגל את נעלי־הבית למעלה על הגג, ומטפס ועולה דרך המעקה שלנו, על גגו של הבית בן שלוש הקומות, להוריד אותן. ופתאום אני רואה את העיר בפעם הראשונה מלמעלה, אך אין הדבר עושׂה בי רושם גדול. בתים אחרים, בני ארבע קומות, מסתירים את המראה… ואני נזכר דבר ששמעתי, מן המעקה שמסביב למגדל־השעון של העיריה רואים לא בלבד את העיר כולה אלא גם סביב סביב מהלך רב! תוקף אותי חשק לראות את המראה הזה. הריני זוחל ויורד מן הגג ומתהלך ימים על ימים תפוס הרהורים, כיצד גונבים ומוצאים את המגפים כיצד אני מתוָדע אל השען הזקן, העולה כל יום למעלה, לכונן את השעון, שיקחני עמו…

אומרים עלי: נתיישב מעט בדעתו… ואני מחייך בקרבי ומוסיף להרהר… בינתיים, בעמדי פעם אחת על המעקה נתון להרהורי, שומע אני איך אבא יוצא בפתח אל המעקה (אותי, מאחר שהוא טרוּד מאד, אינו רואה), והוא קורא לעבר הפתח השני, אל תוך המטבח:

־ מירל, הואילי בטובך, מהרי ורדי, קחי שליח ושלחי אל ישׂראל לז’דאַנוֹב, מגדל־השעון נדחה בינתיים. ואני רץ בנעלי־הבית ברחוב מלווים אותי במבטים של תמיהה. צועקים: מטורף! מבקשים לעצור בי. אני מתחמק, כמו נחש. ואם תופסים בי במפתיע, הריני נחלץ, ואני רץ ומגיע… ושואל (כולי האי פולנית כבר אני יודע) איכּר אחד מן הכפר, היכן ביתו של ישׂראל, “טאַם” (שם), משיב הוא, ומרמז לי באצבע. אני סובר, שכבר אני יודע, ורץ ונופל לתוך חצרו של שכן אשכנזי, מתיישב עשיר. ומיד משעברתי את הפשפש מתנפל עלי כלב, קופץ כנגד חזי, משׂים את כפותיו הקדומניות על כתפי, ומציץ בעיני הגדולות, האדמוניות־החכמוניות, ישר לתוך עיני: שמא אתה גנב! כלב מלומד ובר־דעת, הריהו עומד וממתין, עד שמישהו יצא מן הבית… מה שאני מרגיש בלבי, הריני משייר לכוח־דמיונכם. את כוָנותיו של הכלב אני מבין מעט מאד. והכלב כלב גדול, חום ושׂעיר… עצמותי מרחפות מפחד. ולצעוק אינני יכול, גרוני חנוק. זכות אבות עמדה לי, שראוני, בעודי בדרך, מאשנבו של ישראל. תוך כדי דבּור קופצת מעל לגדר נערה אחת, תופסת את הכלב בכתף אחת, משליכה אותו מעלי, מוציאה אותי מן החצר ומוליכה אותי לישׂראל…

בתו היתה זו..

נערה צעירה – חלב ודם. עינים בהירות, חכמניות ומתוקות. רשת של שׂיער שחור־מבריק. חטיבה של פירוש לשיר־השירים… וגבּוֹרה שכזאת… גם היא אפשר היה שתבוא מהררי־הנמרים…

וכשמתארע אחר־כך מעשׂה, ואני כמעט נופל אל תוך הבאר, מצער אותי הדבר, שעצרה בי מלנפול איזו יהודיה באה־בימים. ולא היא…

היא באה אלי בחלומות כל לילה ולילה… אך לצאת לז’דאַנוב, לראות אותה, דבר זה אינו עולה אפילו על דעתי…

כנגד זה עולה בדעתי להראות מעשׂה־גבורה ולתפוס כלב גדול צהוב בזנבו… והוא משתחרר, קופץ ומתיישב על האדמה, ומתרומם וקופץ אל כתפי…

יש לי עד היום סימן במקום ההוא…

וכבר מלאה הסאה ונגדשה, ושולחים אותי לשעבּרשין, אל ר' פינחסל…

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

הנה כך חודרת, כך לפחות חדרה במקרה זה, חטיבה של טבע אל תוך לבו של נער יהודי…