אתה בתורת אמן, אינך מגיב במישרין על עובדות שבהווה.. הן חייבות להפוך תחילה לעבר, לזכר, לכל היותר אתה מחדד ומוסיף אֶפּילוג למערכות שמשחקן נגמר זה מזמן מאחורי הקלעים…
הערה זו העיר לי פעם אחת חבר־לנסיעה מקרי, ודוקא כזה שקרא, כפי שנתברר בהמשך השׂיחה, אך מעט מאד מן הדברים שלי, וגם אלה בתרגום גרמני או רוסי.
־ אתה – הוסיף בבת־שׂחוק – אוכל אולי פירות כפי שהם נקטפים מן העץ, לנו אתה נותן את התמצית. ותודה לך, שאתה נותנה עם ריחה הרענן.
ונכון הדבר: על עובדות שבהווה, ואפילו בחיים הפרטיים, אני מגיב תגובה רפויה, או כלל לא. העובדות כמות שהן נראות בעיני פשטניות ביותר, ומניעיהן מסוכסכים, מסובכים; הצבעים – צעקניים, הצלילים – קולניים ביותר, הקוים – גסים!
בזֵכר הדברים הכול מתעדן ומיטהר… בחיים אני מתפלל: שיעבור רק הגל הזה! וקודם שהוא עובר, יש בי כנגד כל גל מידה רבה של יאוש מסתורי ויציבות פילוסופית. אין אני מניח לשבור אותי. את פנימיותי שלי אני שומר מפני כל התערבות קלה שבקלות. בחוץ – מטר של כל מיני פורענוּיות: בתוך תוכי – אין אני נרטב… אולם את כל הגלים הללו, לאחר שחלפו ועברו בחיים ונתחדשו בזכרון, אני מתחיל לאהוב.
מתוך התוהו־ובוהו, “מתחת לסף ההכרה”, הם עולים ויוצאים טהורים כזהב; ממורקים בחול־המעמקים ומזוככים…
מי מעורר את יְשֵנֵי־העבר? מה הוא הדבר התוקע לתחית־המתים?
על־פי רוב אצלי – הניגוד, הקונטראַסט. מכל צורות האסוציאציה החזקה ביותר היא אצלי צורת הנגודים. המעלית המעלה את הניגודים פעילה תמיד. ואם העובדה של ההווה אף היא נעצרת לרגע, מתבלטים ומתבררים לי העובדה וניגודה גם יחד – ושניהם כנתונים ושקולים על כפות המאזנים. ויניח הקורא את אהדתו כמשקל־מכריע לצד ימין או לצד שׂמאל…
נער שנולד וגודל בזאַמושץ‘, אנוס אני, בשביל לראות את זאַמושץ’, לגלות ממנה מרחק שלושה מילין – לשעֶבּרשין.
רק בעיר הבנויה עץ (בית־החומה היחיד היה אז הבית שבנו פריצים לשם השׂכּרה, באמצע השוק – בית־האורחים, מסעדה וחנויות גם יחד); רק בשעֶבּרשין, שכולה בתים נמוכים, מכוסים רעפי־עץ או גגות־קש, מבצבצת ועולה ומתייצבת לפני עיני הלחות מגעגועים עיר־מולדתי הבנויה אבן ולבנה, על בתיה של שלוש וארבע קומות, וגגותיה המכוסים פחי־ברזל ורעפי חרשׂ… עיר שאינה מתמשכת לאורך, “משל לדג הקרוב לגווע”, אלא היא אנוסה, משום שהיא דחוקה בין הסוללות, לגדול בגובה, כלפי־מעלה.
חייב הייתי לראות תחילה את מפלצת־העץ המשונה והמוזרה של שעון־העיר – בשעֶבּרשין, בשביל שארגיש פתאום את הפאר המרומם של מגדל־השעון בעיר מולדתי, הנושׂא ראשו, כפי שנראה לי אז, עד אל העבים! ואנוס הייתי לראות תחילה את “ברכי נפשי” שמסביב לשעֶבּרשין, את “לבשו כרים הצאן” – אותה מפה ירוקה, המגוּונת כתום ואדום של הבהמות, עם הגשר אל הנהר ואל טחנת־המים, המושחרת מרוב זוקן ומוּלבּנת מקמח, ־ בשביל שאבחין ואראה ואדע להעריך את חינו המיוחד של “מאחורי המבצר” שלנו, שתיארתי אותו ב“ימות המשיח” שלי; ושל מקומות־טיול צנועים ומוצלים בין הסוללות, המקום החבוי שנקרא “אוּציעֶצ’קא”, שבו הולכתי בטיולם של הקוצקאי ואת הבּעֶלזאי ב“שהשמחה במעונו”… וכן את כרי־הדשא הרטבוביים עם אגמי־הצפרדעים, הזרועים “פרחי כוסמת” צחורים ו“מברשות” קטיפה זקופות־קמה וזהבהבות…
מתעורר וצץ ועולה כל מה שהיה עד לפני זמן־מה סמוי ונעלם, ועם ה“מראות” מעיר־המולדת, שראיתי אותם בעיני ממש, מתמזג גם כל מה ששמעתי, זאַמושץ' הישנה, זו שאזני בלבד קלטה.
כבר ברגע שעליתי על העגלה הייתי כחולם.
מסרו אותי ליהודי משעֶבּרשין, שהבטיח הבטחה גמורה, שימסור אותי בשלום לביתו של ר' פינחסל – אך אין אני רואה את היהודי הזה; עינים מעורפלות יש לי. אני מרגיש רק שאדם צנום הוא – כל כך הרבה מקום הניח לי על־גבי המושב. וגרום הוא – כך אני מרגיש כשהעגלה מתנדנדת ומרפקינו מתנגשים, וגבוה הוא, ־ קולו מגיע אל אזני מלמעלה. אזני פתוחה ומקשבת: לא ראיתי מי ומי יצאו מן הבית אל העגלה, אך שמעתי את היהודי אומר:
־ אל תדאגי (בלשון אַתּ – נמצא: יהודי בן־בית!) ריבעֶלעֶ, ־ עלי ועל צוָארי.
ובפנותו אל בעל־העגלה:
־ויוֹ!
העגלה זזה. קולות קוראים: סע לחיים ולשלום! והקולות מעורבים: צעירים וזקנים. ואבא מוסיף:
־ והיה אדם…
מטרטרת העגלה על־פני מרצפת הרחוב, נכנסת בצל בית־היראה, פונה לשׂמאל, נכנסת באפלולית של השער השעֶבּרשיני; וכשהיא יוצאת אל אורו של עולם, מיד היא נעשית שקטה יותר; כאן כבר דרך־המלך.
פירוש הדבר: אני נוסע לשעֶבּרשין. ללמוד אצל ר' פינחסל! מי הוא ר' פינחסל ומה הוא, אין אני יודע. שמא ביקשו ומצאו בשבילי תליין? אני מרגיש פתאום מין מרירות על לשוני. ובפנים שומע אני קול:
־ אין דבר!
שעֶבּרשין לא זרה היא לי… את יהודי שעֶברשין מכנים בשם־גנאי “חמילות של שעֶבּרשין”. מפני מה – אינני יודע, כשם שאינני יודע, מפני מה קוראים לבני העיר־החדשה “אנשי היער”, ואותנו – “זוללים זאַמושצ’אים”. הרי לא כל בני העיר הם מיני דודה פריידל, האופה לה תדיר עוגות־גבינה… אצלנו בבית אוכלים כל יום דייסה ברוטב…
על שעֶבּרשין שמעתי אפילו הרבה. זאַמושץ יש לה תדיר מגע־ומשא עם שעברשין. דחוקה, כאמור, בין הסוללות, כעיר־מבצר לשעבר, שאינה יכולה להתפשט למרחב, עדיין יש לה לזאמושץ משׂרד־הדואר שלה בעיר־החדשה, ובימים ההם היה בית המשפט הישן שלה בשעֶבּרשין, שם יושב האַסעֶסור, הפוסק גם בדיני־ממונות וגם בדיני־נפשות ובידו נתונים החיים והמוות. מזאַמושץ מוליכים אליו גנבים שלולים בשלשלאות… מטומאַשוב, היושבת על הגבול, דרך זאַמושץ, שבה סרים רק למשׂרדי־המחוז לערוך פרוטוקול – מוליכים לשעֶבּרשין סוחרים שנתפסו עם סחורתם המוברחת מוקפים משמר של חיילי־הגבול, עם פסים ירוקים במכנסיהם… בחצר של משׂרד־המחוז סחב פעם דויד’ל גנב, בנו־יתומו העזוב של אביגדור המלמד, וסילק מעל העגלה, לעיני המשמר, צרור אריגי משי, ובזה שחרר יהודי, בעל לאשה ואב לשמונה ילדים, מן התפיסה. אותו יום סלחה ומחלה לו העיר כל עוונותיו; החליקוהו בחיבה על כובעו, וצבטוהו בלחיו על מלאכת־המחשבת שעשׂה. ולא אחד אמר לו:
־ בוא והיכנס אלי לקבל כותונת.
בענייני משפט אזרחיים נוסעים לשעֶבּרשין אל ה“ערכאות” בּעלי־דינים שהבוררים לא הצליחו לפשר בעניהם, והרב לא יכול היה לפסוק עניינם על־פי תורה, אנשים עקשניים, נצחניים, אנשים שאינם מהוגנים…
לשעֶבּרשין נוסע תכופות אביו של יצחקל חברי, הלא הוא פ' ג'.
פ' ג' שם־דבר הוא. אדם המושלם (“איי איי, ועוד איזה מושלם, כמעט מלומד”) ואפיקורוס שאין למעלה הימנו; את חלקו לעולם הבא לא היה שום אדם קונה במחיר משלוש־פרוטה! והדבר בא לו בירושה, אביו שלו גם הוא היה מאותן הבריות… בעל־דקדוק, בעל־קורא שאין כמותו בעולם, חברם של צדרבּוֹים, אייכנבוים ושאר משׂכילים שבימים ההם…
והוא הוא האיש, שהביא אותי ואת חברי יצחקל, נכדו, בנו של פ' ג', עד אל ה“מורה נבוכים”. אנחנו היינו סתם מפשפשים בארונות, והורדנו במקרה את ה“מורה נבוכים”. והיה הוא במקרה באותו מעמד,־
־ לא בשבילכם, קונדסים, לא לפי כוח שׂכלכם!
וזה היה די בשבילנו, שלא נוציא עוד את הספר מידינו ואחר־כך נתייצב לפניו למבחן..
ובנו שלו, פ' ג' עוד עולה עליו.
ספורי־מעשׂיות שלימים מספרים עליו, ומלאו האזנים משמוע.
האם סיפורי־המעשׂיות על פ' ג' נכונים הם? הרי מספרים כל־כך הרבה דברים הרחוקים מן האמת… ואני יכול לשאול על־כך את חברי יצחקל, כהיום הזה רופא בזאַמושץ, והוא היה משיב לי מיד מהי האמת. אך לא אעשׂה כדבר הזה, משום…
משום שהאגדה אמיתית תמיד יותר מן המאורע הממשי; ויצירת־העם – יותר מן העובדה האמיתית… האדם מבטל את רצונו, מסתיר את פרצופו האמיתי, ועושׂה מעשׂיו כפי שנאה לעשׂות ואילו החברה יש לה חוש־הריח, והיא מרגישה את תוכו ואת עצם מהותו של האדם, והיא מספרת עליו מעשׂים, שהיה עושׂה אותם אילו נשאר נאמן לעצמו ולמהותו; את העובדות שהיו קורנות ויוצאות מתוכו, אילמלא המכשולים והמעצורים המקריים..
הכלל “אחרי מות – קדושים” אף הוא יוצא מכאן. העניינים המקריים, ה“מעשׂים לשם פרנסה”, מחמת כעס, לשם נצחון של רגע – כל אלה מתבטלים, שוקעים בים השכחה, ויוצאת ומתגלה לפנינו נשמה טהורה, כמעט מעורטלת לחלוטין… ומלבישים אותם מחד, בלבושים הראויים לה, וכך מופיעים אנשים שלמים לפנינו; שלמים, חזקים, לא צללים מתנודדים, כמו שהיו בחייהם…
וזהו גם הקסם והאמת שבסיפורי העם.. כמו הקסם והאמיתיות שב“אמנות” בכלל…
נחזור אל פ' ג'.
פ' ג', כאמור, הוא אפיקורוס: אינו רוקק ב“עלינו”, דולג ופוסח על שמות המלאכים מתקיעת־השופר, נשאר עומד זקוף באמירת “כורעים”; ויודעים אתם, מה הוא עושׂה בבית? מתפלל שחרית בטלית ותפילין, אומר שמונה־עשׂרה, וכשהוא נחפז לנסוע לשעֶבּרשין, הריהו מצחצח באותה שעה את מגפיו במברשת ובמשחת־נעלים… על השולחן כבר עומדים מוכנים בשבילו לחם בחמאה עם קהוָה, ואם הסכין קהה, הריהו משחיז אותו ברצועה של התפילין… ב“כּפרות” אינו מודה, והושענות – מנהג נביאים – אף זה לא. ויודע דוקא “פסוק”, כל התנ"ך כולו בעל־פה.
וגם – מוח של ברזל… ומלומד במדעים, והכול מעצמו. פעם אחת קנה במקרה בשוק, מידיו של גוי שכור, במחיר עשׂור אחד, את הקוֹדכּס הפולני, ולמד מתוכו את החוקים עם הלשון הפולנית גם יחד! וכן גם – מצא באיזה מקום בעלית־גג, ספר מתימטיקה בצרפתית (עוד מימי נפוליון, מזמן שהתחילו מתעטפים בגלימת־השכם האדומה, ומשתמשים בממחטות ואומרים “אָגאֵל” במקום היינו־הך ו“מאַלעֶר” במקום אסון) ולמד מתוכו צרפתית עם חשבון וחכמת־המדידה גם יחד; אמנם, המורה שבא מוַארשה ממלא פיו צחוק. באשר־בכן – הלשון הצרפתית יש לה “קרי” ו“כתיב”, לא ככתיבתה וכהדפסתה כן קריאתה, ואילו פ' ג' קורא את הדברים ככתיבתם… ובכן, לועגים לו למורה. הוא יודע לפטפט צרפתית עם אשתו של הרוקח; ואילו זה יודע באמת חכמת־המדידה;
־ וכי צחוק הוא בעיניכם, פ' ג'?!
בחכמת החשבון הוא משתמש מעט מאד. הנה, כשמזדמנת משנה קשה בסדר זרעים, ואפילו מיכל השמש (שכבר נזכר) מתחיל “מגמגם בלשונו ומפלבּל בעיניו”, רצים הביתה אל פ' ג' (ואגב כך אפשר להתבונן בהתנהגותו), ומפיו כבר שומעים דיבורים ברורים…
פעם אחת חזרו מביתו וסיפרו, כיצד עקר לעצמו פ' ג' שן רעה. לא הלך אל הרופא. פ' ג' אינו אהב לבזבז כסף! לקח מסמר גדול, ותקעו כמעט עד לראשו בשולחן הגדול. נטל אחר־כך משיחה קצרה, קצה האחד קשר היטב בראשו של המסמר, נטל פטיש והכה עוד פעם על ראש המסמר, עד שנכנס ושקע כולו בטבלת־השולחן. אחר־כך קשר היטב את הקצה האחר של המשיחה מסביב לשן הרעה… כך הוא עומד רגע אחד כפוף מעל לשולחן, ולפתע פתאום הוא מטיל ראשו לאחוריו. השולחן – קופץ כלפי־מעלה, השן – קופצת ויוצאת.
“אפילו לא שטף את פיו מן הדם, ונטל את המשנה ואמר..”
בעיקר הוא מסתייע בחכמת החשבון בעשׂייה מהירה של לפ“קין. חולשה יש לו ללפ”קין. מכתבים שלימים מלאים לפ“קין הוא כותב, כמו המוכן; “כל שורה ושורה – לפ”ק!”
ואמור אומר הוא, כשהוא נצרך לכתוב מכתב כזה, הריהו שוכב לישון, וכשהוא מתעורר – כל הלפ"קין כבר מוכנים ומזומנים אצלו; “המוח עובד אצלו בתוך שנתו”!
פעם אחת יצא אפילו בחכמת החשבון והמדידה שלו לפני כל העולם כולו; בוכּוּח בין גבריאל יהודה ליכטנפלד עם סלונמסקי, יצא הוא במכתב גלוי לצד ליכטנפלד..
ידיעתו בחכמת־המשפט שימשה לו יותר, נתנה פרנסה, אם כי לא שלימה; אשתו יש לה כמין חנות. אך הוא מנהל תכופות מאד משפטם ממושכים, כותב פּרוֹשבּעֶ“ס, אלו הבקשות אל השלטונות, ונוסע אל האַסעֶסו”ר לשעֶבּרשין. במקצוע הזה הריהו בעל נצחון גדול, אינו נסוג ואינו מוַתר. חייבת האמת לצוף ולעלות כשמן על פני המים. משפט שאין צדק ביסודו לא יקבל; בזה הוא סמל האמת והיושר. שתים־עשרה שנה, מספרים, היה מנהל משפט ממושך אחד בשל ליטרא של חמאה, הוצאות־משפט הגיעו עד 600 כזה: שש מאות זהוב; כסכום ששילם בעד הכלבלב החובש (שנתעשר פתאום) לפלוניתו של הסמוטריטיעֶל, הוא המשגיח.. איזה צד נתחייב לשלם את ההוצאות, דבר זה אינני יודע…
בין כך ובין כך, יצחקל מספר לעתים קרובות:
־ אבא שלי נסע –
ותכופות יותר:
־ אבא שלי הלך לשעֶבּברשין…
פ' ג' מתנהג בפשטות, כדרך הטבע.
“יהודי – אומר הוא – חייב להיות בריא כמו גוי”. והוא – אומרים הבריות – קל לו מאד להיות בריא: “מתעורר בלילה, הריהו נותן אל פיו רקיק של שומשומין” (והכוָנה היא" חלה שלימה), וכל זה – בלא נטילת ידים! (הוא סובר כמאן־דאמר, רק מים־אחרונים – חובה). והולך לו היהודי הזה מרחק שלושה מילין לשעֶבּרשין ברגל…
־ איך אפשר, ר' פ' אדם בשנותיך, מהלך שלושה מילין…
־ אני מהלך ברגל רק מיל אחד…
־ ואחר־כך?
־ אחר־כך עד מיל ועוד מיל… וכך עד שהוא מגיע לשעֶבּרשין.
והלוך הולך הוא בדרך כהרגלו של אבא חלקיהו בשעתו – יחף, והמגפיים על־גבי מקל מעֵבר לכתף. הכביש יש בו חדודי אבן. הרגל דרכה להתרפא מפּצעיה, מגף חייבים לשלוח אל הסנדלר! והוא פוסע! מהלך כאיש־צבא בסך, ומפקד לעצמו:
־ ראַז־דווּאַ, ראַז־דוואַ! כלומר אחת־שתים, אחת שתים! “מפני – אומרים בשמו – שהקול יפה להליכה”… “אומות העולם יש להן שׂכל”.
והריני יודע, שאני נוסע בדרכו של פ' ג'.
והנה, אך העליתי רעיון זה על דעתי, ואני רואה אותו! ואני תוהה ומשתומם בלבי, בכמה בהירות וחריפות אני רואה אותו! הנה הוא הולך… יחד עם העגלה. במשהו מהרהר הוא. וַדאי הוא עוסק בלפ"קין, או מחשב חשבונות סתם.. הגבינים – הארוכים, הצהובים והדוקרניים – מעל לעינים כלפי־מטה. מעולם לא ראיתי את עיניו שלו ממש. אין אני יודע, מה גוָן היה להן… לא שהיה מחביא אותן, אד גלוי היה – אדם גלוי, צודק וחזק! – אלא גבינים ארוכים, צהובים ועוקצניים כל־כך היו לו, וארוכים עוד יותר היו הצללים שהטילו!
לאחר שנים מרובות, כשהייתי בלוָיה שלו, והוא היה מוטל על שׂפת הקבר הכרוי, תוקף אותי לפתע פתאום חשק מוזר, לראות את עיניו שלו. “אם לא עכשיו אימתי?” – זה הרגע האחרון, הקברן כבר קופץ ויורד אל תוך הקבר, עוד רגע ויורידו את המת – אני מוכרח לגלות את פניו. אך מתוך התכריך הלבן משתרבב אניץ אחד של זקן הכסף ואינו מניח לי… אני מבקש לנגוע בידי, שׂערת־כסף אחת נחרדת…
בינתיים הוא הולך על ידי ומהלך… יהודי קצר וחזק, כנפות הקפּוטה שלו מופשלות כלפי מעלה, והידים מיטלטלות בקצב, שׂמאל וימין, אך פּקד אין הוא מפַקֵד על עצמו.
והריני עושה זאת במקומו, ואני מתחיל:
־ראַז־דוואַ, ראַז־דוואַ!
קולו של שכני הגבוה:
־פ"עֶ!
“בחור נוסע אל ר' פינחסל, תורה ללמוד… יודע אתה, קונדס שכמותך, מי ומה הוא ר' פינחסל זה? ר' פינחסל הוא קוצקאי ותיק..”
“קוצקאי ותיק” מעורר בי עניין. אני משתתק. פ' ג' נעלם. אני רוצה לשמוע; בני אדם משונים הם – הקוצקאים הותיקים. יודעים תורה – ואינם לומדים, יש בהם דביקות – ואינם מתפללים… ואולם היהודי הארוך שכני אין לו מה לספר, או שאינו יודע לספר… נופלות רק מלים בודדות, יבשות, בתוספת שריקה צורדנית: פּי“ש פּי”ש! “ר' פינחסל, פּי”ש פּי“ש! קוצקאי, פּי”ש, פּי“ש…!” כלומר, לעילא ולעילא מעל כל תושבחתא… ואני נרדם למחצה, ובמקומו של פ' ג' כבר מהלך בדרך ר' לייבּוש צימעֶלעֶס. היהודי הארוך, קצר־הזקן, החיוור, העינים הכבויות, עם המקטרת הקבועה תמיד בין השׂפתים המצהיבות… הקוצקאי הזקן השתקני, הנראה כמיותם, המהלך תמיד על־פני בית־המדרש, למן ארון־הקודש ועד אל האשנב של אשת השמש, שמתוכו באים הטיפה המרה ורקיקי הביצים לקינוח־שתיה (ראה “הציץ ונפגע”), הלוך וחזור… לפעמים הוא מתעכב על־יד האשנב, מתופף עליו חרש באצבע קלילה, כמתוך געגועים ורפיון, ומקבל כוסית עם רקיק… שותה עד גמירה, ומקנח בפירור של רקיק… ושוב – הולך וחוזר… ואין מעכב אותו, אף קונדס שבקונדסים מפנה לו דרך. הכול יודעים, הוא היתום של דורו, ואין לו אתנו ולא כלום, אין לו מה ישאל אותנו, אין לו מה יספר לנו… ישנו עוד אחד קוצקאי, אדם בשנותיו, אך ההוא עשיר הוא, מחזיק בית־מרזח שאינו מהוגן (ר' בּעֶרל מן “ציורי המסע”) ולא אדם כערכו הוא…
והנה הוא מהלך על־פני הכביש. להיכן? מן־הסתם לקוצק… לקבר אבות. בדרך של שעֶבּרשין? שמא תועה הוא? אני רוצה לצעוק אליו, ואינני יוכל להוציא את הקול מגרוני… כבר אני שוכב, ראשי וכתפי על מושב העגלה…
..מין המצאה הא זאת! חלמתי, שאני נוסע לשעֶבּרשין! וכי מה, שלח שילחו אותי מן הבית? אבא הניח לי לנסוע? ואמא – התחילה שׂונאת אותי פתאום?! הרי אני בבית על־גבי הספה שוכב אני, על־יד החלון. ורואה כיצד הקהל הולך ברחוב את בית־המרחץ. ה“תם” עם מטאטא־הזרדים, וגם ה“בהמה”! מיד לאחר השבת נשדר לו שוב כתב־רבנות, שלוּח כביכול מעיירה רחוקה, והוא ירוץ הביתה אל אשתו להביא לה את הבשׂורה הטובה ולבקש ממנה רשות לנסוע…
אך משום מה אני שוכב? מן הסתם – חולה. כן, הגב כואב כל־כך. אך וַדאי אין בזה משום סכנה. אבא הלך לו בשלוָה לקבלת־שבת, ואמא ניגשת להדליק הנרות. שני זוגות יפים של פמוטות יש לנו, והעיקר הזוג הגבוה, עם השושניות והכתרים… אמא מברכת על הנרות בסבר־פנים של חשיבות, של כובד־ראש, הוי, כמה יְרֵאת־שמים היא אמי! ואף־על־פי־כן בטוח אני, שהיא מציצה עלי מבין האצבעות… כך, ישר־ישר, אין היא מביטה על שום אדם… היא מביטה ומחייכת בוַדאי… והנה, כבר היא עומדת בסמוך לחלון השני… כבר ברכה על הנרות והיא מצפה לאבא שיחזור. לכבוד שבת התעטפה במטפחת הטורקית; העגילים הארוכים משתלשלים מאזניה ומרטטים. היא רוצה לנגב את השמשה המוהבלת, ונזכרת: שבת, ואינה עושׂה כן. ברחוב חושך, ואת אבא היא תכיר בהילוכו… כשהיא רואה אותו הולך, מיד היא מעלה סומק בלחייה, בחשאי בחשאי, ופונה מעם החלון ויושבת בקרן־זוית, ופניה מוסבים למחצה לצד הקיר… מפני מה עדיין אין אבא בא? חטיבות של נר כבר נחסרו בפמוטות… ודאי הפליג בשׂיחה עם מישהו… או שהוא ברר לו אורח מהוגן לשולחן של שבת… והנה – הדלת נפתחת.
־ שבת שלום, שבת שלום; אבא – קולו עליז, ואחריו חוזר ואומר האורח – בקול צורמני וגס משהו. אמא משיבה בנחת: “שבת של שלום ושנה של שלום”, ועוברת כל החדר לארכו ומתייצבת למראשותי. אני אינני משיב, לי לא אמר אבא שבת שלום, אותי הוא לא ראה! יעלה תחילה בזכרונו וישאל, היכן הוא ליבוש. הוא אינו שואל, מקדש על היין. מביט עלי ואינו סח מלה אחת. אני חולה, והוא סובר, אני ישן. הוא מביט ברחמים רבים, ודאי שהיה נאנח, אך שבת היא מלאנח… קרוב לוַדאי, שהורע מצבי… משום כך אמא עומדת למראשותי, מפני מה אין היא מנחת את כף־ידה על מצחי? היא תעשה כך, אנוסה תהיה לעשות כך. שאם לא כן אפרוץ בבכיה! – בינתיים נוטלים ידים; תחילה אבא, אחר־כך האורח. נוטל הוא, האורח, את הנטלה הגדולה הכבדה שלנו בת־הידותים, המלאה מים, אל תוך כף־ידו האחת, שופך בבית־אחת על כף־היד השניה, שואב מן החביונה, מחליף את כפות הידים – ושופך שוב מלוא הנטלה מים. וכך שלוש פעמים… אצלנו נושא מים אייזיקל הקטן החולה, המפרנס בנשׂיאת־המים אשה עם שמונה ילדים, ושׂכרו הוא מקבל מאתנו לא לפי מספר הדליים, אלא שׂכר שבוע; החבית אסור שתהיה ריקה… אומרת אמא, העומדת למראשותי, בחשאי ואל עצמה, אך אני שומע:
־ מדקדק במצוָה על חשבונו של אייזיקל!
אמרתו של אבא “עולם שלם אין חובשים בבית־הסוהר” ואמרתה של אמא “מדקדק במצוָה על חשבונו של אייזיקל” – שני גרגרי־זרע אלה, שהטילו אל תוך נשמתי הצעירה, שוב לא אבדו מתוכה לעולם. תמיד בחשאי ובהסתר, היו נובטים ועולים בכל הדברים שכתבתי… אך בינתיים אוכלים בלעדי. האומנם כל־כך חולה אני?…
אבל אינני נוסע לשעֶבּרשין! בעודני חולה בוַדאי שלא! הגב כואב. אך למה זה לשעֶבּרשין? לשעֶבּרשין נוסע זלמן בעל בית המזיגה. אל בית־משרפות היי“ש, שמרים להזמין… והוא שׂוכר אצל ר' ישׂראל־הז’דדאַנובי את העגלה. אך הרי אנו בגלות וישיבתנו ב”רע־פּולין“, ומחוייב אדם לנסוע או בסוסי־הדואר או בסוסים משלו, או לשלם מס על כך שאינו משתמש בעגלת הדואר.. כן, “רע־פּולין” – נאנח הוא בסַפּרו – והריהו שולח שליח אל המגיסטרא”ט בעיר החדשה, והלה מביא לו תעודה, שהסוסים שלו עצמו הם. אבל כאמור, “רע־פּולין”, השומר בדרך יניח חוטמו ועיניו על־גבי החותם עם החתימה ויבדוק אותם, ואפשר שעוד יוסף וישאל: שמא התעודה מזוייפת? ור' זלמן המוזג יהא מרגיש, החלב שינק משדי אמו מתמלט מתוכו, ־ והריהו שולח אותו שליח עצמו פעם שניה אל העיר־החדשה ורוכש לעצמו כתב־הרשאה לנסוע בעגלה שׂכורה… והוא מוסיף ומתיישב בדעתו: “רע־פּולין”, ושולח בפעם השלישית לעיר החדשה ומבקש שיביאו לו את עגלת־הדואר…
והנה הוא זה האיש הנוסע לשעֶבּרשין…
מחצצרים בחצוצרה: טרה – טרה – טרה…
ובאמצע החיצצוּר:
־ טפּרוּ – ו –ו –ו! עמוד!
הגענו…
היהודי הארוך חוטף את חבילתו ונעלם מתחת להפודציעֶני"עֶ, היא סככת־העץ המצלה, בין חנויות, דוכנים ונשים צעקניות… ר' פינחסל, נתברר, איננו בבית… באה מן הכפר בת מיניקה, שחלתה בשד, לדרוש אל הרופא, והיא תפסה את הקיטון שלו… וקם הוא ויצא למשך כמה הימים הללו אל חתנו בכפר. הקוצקאים שׂונאים עצבות, מחלות, גניחות ואנחות…
אותי ואת תיבתי מורידה מעל העגלה הרבנית. יהודיה שחורה, גבוהת־קומה, מגודלת־שׂיער…
ובמאמר מוסגר: להאמין לדברי מלה במלה אין אתם מחוייבים. אין אני מתאר דיוקנאות בני אדם כמות שהיו באמת, אלא כפי שנשתקפו בעיני, ובבאותו של האדם לעתים רחוקות ביותר היא דומה באמת לאדם עצמו; רצוני לומר: לחיצוניות של האדם. נשאר אצלי תצלום שחור של אדם בהיר־שׂיער שהשמיע באזני רעיון שחור, ותצלום בהיר דוקא – מאשה שחורה שהטילה אל תוך לבי קרן־אור, מתוך עין עוד יותר שחורה… הקוים והגוָנים הנפשיים הפנימיים יעלימו אצלי ויכסו את קוַיו וגוָניו של הגוף… והרבנית הנזכרת אפשר שמראה היה אחר לגמרי…
ואולם איך שלא היה מראה, היא מורידה אותי עם תיבתי ועוקרת אותי בקושי מתוך כנופית הנשים, שכבר נתכנסה מסביבנו.. מבין הנשים עפות ומגיעות אלי מלים בודדות:
־ בנו של ר' יוּדדעלע… בנה של ריבעֶלעֶ… הבן הבכור. שלחו אותו לכאן… מן הסתם – סחורה טובה! אל ר' פינחסל – הוא כבר יעשׂה אותו כלי שלם… מה שאלה היא… נטע רך כזה..
־אבל איזה שתי רוֹאוֹת יש לו! ראו ראו!
הריני משפיל את עיני, והרבנית מוליכה אותי… והיא מוליכה ומכניסה אותי לתוך חדר אפלולי, ־ רק דלת עם חלון בו הפונים אל מתחת לסככה המצלה.. ובחדר, בקושי אבחין, תנור־אפיה עם ארובה גדולה, שולחן וספסל ארוך. כמה כסאות.. סמוך לקירות – שקים… הקירות אפורים, מעוררים בכי (בדיוק ביתנו אנו, הבהיר עם הקירות המצויירים!..) השׂקים מלאים תפוחי־אדמה, ואחד מהם שכבר שפכו מעט מתוכו… ערימות בצלים, גזר… היא מושכת אותי הלאה, אל הקיטון… – קיטונו של ר' פינחסל, עכשיו תפוס… בתי שלי, המסכנה… בעזרת השם יתברך… תבריא ותסע לה בימים האלה. ר' פינחסל יבוא… בקיטון תלמד אצלו תורה…
הקול גם הוא שחרחר ושׂעיר, ואין היא שוכחת להוסיף:
־ נרות, נערי, תקנה אתה..
והיא מחייכת מין חיוך שומם לתוך החשכה:
־ האם לא נכון, נערי, אמא בוַדאי נתנה לך לדרך מעות קטנות..
וביתר לחץ:
־ נכון?
אבל לומר: כן! כן! – אין אני יוכל, והריני מצלצל בידי במטבעות שבכיס מכנסי.
־ הרבה, הרבה… ובכן, נערי, שב לפי שעה… הרי אתה עייף מן הדרך. הנה כאן, נערי! הכיסא הזה איננו מתנדנד…
היא מושיבה אותי.
־ וכאן, אתה רואה, בסמוך אל הקיר הזה, בין הארון ובין חבית המים (מן הקיטון נשמעות אנחות, היא: מיד, מיד, בתי שלי, הריני רצה מיד להבהיל את הרופא!) כאן יהיה משכבך. אציע לך משכב רך ונוח. ולפי שעה (אנחה – מיד, מיד, בזה הרגע… הרי הנער רעב!), הנה רואה אתה, קערית מלאה בצלצלים, זה עתה התקנתי אותם; ידעתי, אתה עתיד לבוא. וצנון מעט, מזיע מן המלח… אכול, אכול… אני ממהרת רק להקביל פניו של הרופא, ומיד אני מגישה לך כוס חלב.. והנה רקיק של ביצים. שלא תצטרך ליטול ידים.
היא נעלמת. הרעב עושה את שלו, ואני רוצה גם לבלוע ול“הבליע” את האנחות המגיעות מן הקיטון…. אני אוכל. והדמעות (על שום מה?) נוזלות מעיני על־פני הלחיים ומשם אל תוך הקערית… אבל – משום־מה הגלוני מן הבית? מה חטאי ומה פשעי? – אני מנסה להרהר בדבר, רוצה להעלות בזכרוני, משתקע בהרהורים ואיני יכול להעלות בזכרוני ולא כלום. ותוך כדי הרהורים גמרתי לאכל כל מה שהיה בקערית.
מעורר אותי ממחשבותי צמאון נורא. מורגל כבר מעט אל האפילה, הריני רואה על השולחן כוס חלב. סובר אני, הרבנית כבר היתה כאן, הביאה, ואני לא הרגשתי בכך. והריני חוטף ושותה עד גמירה, ־ ובעוד הכוס בתוך ידי, ־ באה הרבנית עם כוס חלב!
־ אוי ואבוי לראשי! שוד ושבר!
שתי כוסות נופלות: אחת מתוך ידי ואחת מתוך ידה. שני צלצולים של התנפצות. זעקה של חרדת־מות עולה מתוך הקיטון…
מתברר, שתיתי עד גמירה את כוס החלב שהוציאו מן השד החולה, בשביל להראות לו לרופא.
סוף סוף אומרת הרבנית:
־ אומרין משוגע, תאמין!
ובכן, גם שעֶבּרשין כבר יודעת על שגעונותי, על חלומותי והזיותי, על טבעי לעשות הכול בהפכפך. ובבית־המדרש, כל מי שרוצה נוטל חתיכת גיר, מצייר על־גבי השולחן עיגול ובאמצע העיגול – נקודה. מסביב לעיגול כותבים כל המעלות הטובות, שאפשר שתהיינה מצויות אצל אדם: מוח חריף, לב טוב, עין טובה… ובאמצע, ליד הנקודה הקטנה, רושמים – “משוגע”…
“משוגע־במקצת לא היה מזיק, אבל אם השגעון עומד באמצע, וכל המעלות הטובות מסביב, ־ הרי שהכול משוגע…”
בינתיים הבריאה הבת המניקה וחזרה בשלום אל ביתה. ור' פינחסל – חזר מן הכפר, ותפס את מקומו בקיטון….
נרות, להאיר בהם את הקיטון, לוקחים משלי; לא הוא, הרבנית… כל פעם היא אומרת: “אילו היה ר' פינחסל יודע, את הכוּמתה מעל ראשי היה פורע…” אני מבחין, שהדברים נאמרו ב“חרוז”, ובזכות זה אני מוחל לה… אך למוֹד בקיטון אין אני לומד אלא לעתים נדירות ביותר. ביום עסוק ר' פינחסל על־פי־רוב בבוררויות… ונוסע לפעמים ליום שלם לבוררות באיזה כפר, או באיזו עיירה סמוכה. בלילה יש לו בקיטון התבודדות, פוסע מעלה ומטה, או יושב וכותב “חידושי תורה”… בעל־מחבר הוא ר' פינחסל! ביום מן הימים, אומרים, עתיד העולם לראות אור גדול בוקע ועולה מק"ק שעֶבּרשין… את האור הבוקע לא ראו… ר' פינחסל הוּבא בזמנו לקבר ישראל,־ להיכן נעלמו, “חידושי התורה”, ־ לאחר זמן חקרתי ודרשתי בדבר, ־ אין שום בן־אדם יודע; אף לא הרבנית… ואני לומד בלעדיו, העיקר – אומר הוא – היא הכנת דף־הגמרא מעצמך… הלימוּד בפני עצמך. חידוד המוח בידי עצמך… אל הרב יש לבוא רק עם ספיקות, עם שאלות… עם “הדבר הקשה”..
ועיקר הלימוד הוא לפנות בוקר… מאימתי…
והוא עוסק לו בשלו בקיטון כל הלילה לאור הנרות שנקנו בכספי, ולי הוא נותן חבר, שילמד עמי יחד לפנות בוקר בבית־המדרש… הביתה אין אני כותב על כך ולא כלום. ראשית – עצל אני לכתיבת מכתבים, עד היום הזה! שנית יש בזה ריח של מסירה! ושלישית – מאחר ש“הם” שילחו אותי מן הבית, הרי אין זה עניינם ודאגתם כלל… ויש עוד רביעית – וזה העיקר – אני אסיר תודה לו, לר' פינחסל, בעד החבר. החבר הזה, שהוא גדול ממני בשנים, התחלתי אוהב אותו אהבת־נפש. בשׂמחה אני קופץ, בארבע לפנות בוקר, מעל משכבי, ורץ אל החבר… ומצפה לבואו בלב דופק מאהבת נעורים! למוֹד לומדים אנחנו “זבחים”, ואני מתחיל אוהב, בגללו, את הסוגיא…. הרי זה אברך, המעלה בי את דמותו של דודי ליייבוש עם הורידים הכחלחלים המרקדים אצלו בסמוך לרקות. ההוא גם־כן אוהב ללמוד לפנות בוקר. שכבתי פעם חולה אצל סבתא בחדר הגדול. וכל יום לפנות בוקר הקשבתי, כיצד הוא לומד חרש, בניגון זמרורי חרישי. האברך הזה, חברי, לומד אף הוא בקול נלבב. הקול – רך,קטיפתי, מתגנב וחודר אל הלב. ופיאות שחורות יש לו, מתנוצצות שחורות ומסולסלות. ותופס לעתים קרובות קצה פאה אחת ומכניס אל תוך פיו. אל בין שׂפתותיו האדומות־העסיסיות, אל בין שיניו הצחורות כחלב, ועינים יש לו מתחת למצחו, כהיום הזה, הייתי אומר: “לחות־מגועגעות”, ואז חשבתי: “כל־כך טובות, טובות”… “טוב” ו“עצוב” היו אצלי בימים ההם דבר אחד ממש. פעם אחת, ברוצי כך לפנות בוקר על בית־המדרש, ראיתי “רוח”. היה מתנודד בחלל־האויר, כשהוא תלוי ומשתלשל מתוך חלון של בית ישן… “אין רוחות בעולם”, דבר זה יודע אני! אבל הלב דופק, הדם זורם ברהטיו. ומה אעשׂה – ואני רואה אותו אף־על־פי־כן, אך אין זה מעכב אותי… אני רץ, ועובר על פניו, לא אל בית־המדרש, המקום הקדוש, לא אל מסכת “זבחים”, ־ עכשיו אני יודע דבר זה בפירוש, ־ אלא אל “החבר” שלי… עיניו קוראות לי… אחר־כך התברר: מישהו תלה בחוץ לפני החלון כותונת לייבוש.. אך מה גדול היה פחדי, ומה גדול היה שׂכרי בעד הפחד – חיבתו וחמלתו שלו!…
לאחר כמה שנים בא האברך הזה לזאַמושץ, לבקש פרנסה. אבא שלו היה תמיד עני ואביון, ועם בנו עשה שידוך של ממון, עם מחותן שהיה חוכר עשיר של טחנה. בינתיים נשתנה הפריץ, התחיל דורש הוספות, והעסק נעשה גרוע יותר ויותר, והטוחן – בדיל הדל, והאברך שלי בא לחפשׂ ולמצוא לו איזה עסק, שיוכל לפרנס בו – את עצמו, את אשתו וילדיו שלו, ואת חותנו הזקן עם בני־ביתו. אדם אחר היה. הפנים גרמיות־קשות, בעינים – דאגת־פרנסה, דאגת־פרנסה איומה ומפחידה… לבי לבי אליו, ואף־על־פי־כן אני נמנע מלהפגש עמו. אני יש לי בלב תמונה יפה של אדם אהוב; ועם כל פגישה עמו נעשׂית התמונה כהה יותר, מאוּפלת יותר, והרי אני מבקש לשמור עליה כעל אוצר… ועל־כן אני נמנע מלהפגש עמו…
הריני קם, כמסופר, בארבע לפנות בוקר, ובלילה אני ישן שינה רעה מאד. חבית המים מצינה את ראשי; רוצה אני להסב מראשותי לצד האחר; הרבנית השחורה שלי סופקת כף אל כף:
־ משוגע שכזה, ברגליו אל הדלת רוצה הוא לשכב..
והריני ישן ולא ישן, ושומע כל מה שמתרחש סביבי. שומע אני, כיצד ר' פינחסל מתהלך הלוך וחזור על־פני הקיטון, או מחריק את נוצת־האוָז שלו על־גבי הנייר, או עולה על הספסל ועומד לחפשׂ ספר בשידת־הקיר התלויה… מעט “נגוע” הנני כבר, ואני מהרהר, מה מחפשׂ הוא: “קולא” או “חומרא”?
־ אך כתוֹב כתב לא דברי הלכה, אלא מיני פשטלעֶ“ך… ביקש להוציא ספר עם פשטלעֶ”ך בשביל נערים שהגיעו ל“בר־מצוה” ובשביל חתנים הנכנסים לחופתם… כאמור, הכול אבד ולא נמצא!
הרבנית מתאוננת לפעמים:
אילו עזר לי לפעמים בעבודתי…
והוא משיב בלשון נסתר:
־ אומר אני, כשאגמור בעזרת השם את ספרי, אקנה לה פנינים…
הרבנית השחורה השׂעירה, עם היבלת (שאני מרגיש בה רק עכשיו) על המצח, מעלה סומק מרוב נחת. עיניה הקטנות מתנצנצות לפתע, פנינים יהודיה אוהבת, תורה – גם כן! ופונה, בשביל להסתיר את התרגשותה, ומפנה עצמה אל הקיר… הרי זו תנועה הרגילה אצל אמי, אך כמה חסרת־חן ומשונה היא כאן, ונוסף לכך (מה שמאוס בעיני עוד יותר) היא חוטפת את הסינר אל חוטמה.
ולעתים קרובות אני מקשיב ומאזין על כרחי, היאך הרבנית עושׂה חשבונותיה עד שעה מאוחרת בלילה עם שכנות, שעמהן קנתה ומכרה בשותפות מציאה…
התחל מתחילה מלאכת החשבון בלחש, בלחש.. משל, לשונות־אש חשאיות מצשצשות, נחשחשים משתלחים זה כנגד זה בצישצוש (התרשמות מן הימים ההם; מהיכן לקחתי את הביטוי הזה, אין אני יודע!) ומדי פעם בפעם: “הססס… הנער ישן”. או: “אל תעירו את השגעוני הזה”. וגם “ר' פינחסל כותב דברי־תורה!” ופתאום – דיבור קולני, ומיד לאחריו דיבור גס, ועוד אחד, ועוד אחד..
־ “גנבנית, גזלנית”… קללה חריפה… ותמיד מתכוונים בזה לרבנית “שלי”… ושוב: שַה שָה!
היא מוותרת! כספה שלה, נשמתן שלהן! ובלבד שלא יעירו את פינחסל שלה… ואת ה“תכשיט” הזה, שהוא עלול לכתוב מכתב הביתה…
והשׂיחה חוזרת שוב ללחישה… ולאחר החשבונות – סתם דבּוּרים.. מפהקים, ומתחילה מתרקמת שׂיחה סתם. על פי רוב מדברת הרבנית, היושבת ליד ארובת התנור, לא הרחק מן הפתח וממשכבי. ודבּר מדברת היא על מחרוזת הפנינים שהיא עתידה לקבל בעולם הזה, ועל החלק שהיא עתידה לקבל – מר' פינחסל שלה – בעולם הבא, ולעתים קרובות ביותר היא מסיחה בי…
אותה שעה אני כולי ער. הדבר הזה מעיר ומעורר אותי ומושך את לבי. היא מזכירה אותי הרבה פעמים, ודברים הרבה נודעים לי ממנה. שהרי אני עצמי עושׂה הרבה דברים שלא בידיעתי ועוד יותר מזה שוכח אני דברים שעשׂיתי.
היא מדברת. ואגב־כך היא סורגת פוזמק או מאחה קרע בבגד ישן. האחרות אף הן עוסקות בעבודה כגון זו; אין אשה יוצאת מפתח ביתה בלא עבודה ממין זה בחיקה. וכולן נותנות דעתן עלי, על ה“תכשיט”, על “המשוגעוני”, עם “העינים הגדולות הלוהטות”. “כמו הבדלות דולקות”, המשילה אחת; ואני קבעתי המשלה זו ב“מוניש” שלי. והרבנית הולכת ופורטת את שגעונותי. מספרת כיצד אני תולש וקורע מעלי כל בגד, כיצד אני משפשף במהרה את העקבים של מגפי. “אפילו את הכובע קורע הוא…”
־ ומה פלא בדבר! בחור מתרוצץ לו חפשי ימים תמימים… ר' פינחסל הרי תמיד הוא מהורהר בעניינים משלו, למדן שכזה! ועד שהוא פונה כה וכה להשגיח עליו, והילד איננו! (שקר הדבר, אין הוא פונה כלל להשגיח עלי!) מחפשׂים אותו (אף דבר זה אמת הוא אך לעתים רחוקות), והיכן מוצאים אותו? מחוץ לעיר. ומה הוא עושׂה שם? שוכב לו מפורקד על שׂפת הנהר. מביט אל רקיע השמים, או מתהפך ופניו מופנים אל הדשא… או מפליג עד שמגיע אל טחנת המים (הטחנה החכורה לו לחותנו של האברך, חברי ללימודים). “ומה יהיה, אם יתגלגל מעט הלאה, ויפול על הגלגל? ומה יהיה אם פרה, הרועה בקרבת מקום, תרים אותו על קרניה או תגח אותו? מי יהיה אשם בדבר?”
ועוד ועוד כיוצא בזה. המון פרטים קטנים: עבר במרוצה מתחת לסככה המצלה, ומעשה־שׂטן – נאחזת בכפתור בגדו צמתה של בתו היחידה של מנחם־מנדל… ונשמעים קולות קוראים: מזל טוב! מזל טוב, חתן וכלה! הרי לשונה של אשה אין בה עצמות! ומה עושׂה הבחור הזה, פושט שתי ידיו אל ראשה של הנערה – מחזיק אותו ישר פנים אל פנים ואומר: אדרבה, נערה יפה! שמעתם כדבר הזה?!
־ וסבורים אתם, ־ עוברים, לא בלי יוהרה, לדבר על מוצאי ויחוסי, ־ סבורים אתם “מי־שהוא סתם”? – אחד שהאבן ילדתהו והרחוב גדלהו? מצד אביו, ר' יודל – מורשה של תורה וגדולה, ועשירות שלשלת גדולה עד אל הרבי ר' העֶשיל!…
קפיצה גדולה היא, משום שהרבנית אינה “בקיאה” ביחוס שלי מצד אבי. כנגד זה היא מפרטת יותר את יחוסי מצד אמי – זאַמושץ!
ונודע לי (אם אמנם אמת הדבר), כי אביו של סבי מצד אמי היו קוראים לו סטאַרוֹסטעֶ“ר, כלומר: זקן־העדה; “ר' לייבוש סטאַרוסטעֶ”ר. ואני נקרא על שמו – ליבוש המשוגע (אף־על־פי־כן אין רוחי נופלת בי!), ומפני מה היו קוראים לו סטאַרוסטעֶ”ר? משום שהיה נוהג בביתו כמו סטאַרוסט“אַ, כמו שׂררה משלהם, להבדיל. היה לו חדר מיוחד משלו. לא קיטון אפל, ושולחן עם כסאות צבועים אדום; פוזמקאותיו היו של משי, גרמנית היה מדבר כשטף מים במורד, וכשהיה בא השׂררה זאַמויסקי, הוא האורדינִאַ”ט שבנה את זאַמושץ. היה קורא לו והיה מדבר עמו פה־אל־פה. ולא בנוסח: “סלוכאי, ז’ידקו!” (הקשב, יהודון) אלא ברוב דרך־ארץ… ואֵם־סבתי חנות היתה לה, חנות גדולה של סחורות קוֹלוֹניאליות, באמת מכל טוב וגם – מעֵבר לים… סחורה מליפסיאה; כהיום הזה נמצאת החנות ברשותו של דודי בעל המגבעת הקשה, כפי שכבר הזכרנו – מי שעתיד להיות מאספם ושומרם של שירי הראשונים ילידי־הבית. ובחנות הזאת – שמעו, מה שיהודיה צדקנית מסוגלת לעשׂות! – היו שתי מגירות נבדלות: אחת מלאה צימוקים, האחרת מלאה שקדים, קודש לעניים. כל הפדיון משתי אלה – לצדקה! ואם נכנס ילד משלה ומבקש לקחת צימוק או שקד, הריהו מקבל סטירות על כף־ידו; ואם כבר לקח, הריהו אנוס לשלשל מחיר הצימוק לתוך המגירונת המיוחדת בשביל העניים… פרוטה אחת (בימים ההם עדיין היתה הפרוטה המטבע העוברת לסוחר).
ולאחר ששׂיחת הנשים משתתקת והתרדמה גוברת עלי, מתרוממת ונבנית לעיני זאמושץ “שלי” ושל זאַמויסקי – פּאַריס הקטנה. וכפי שכבר הזכרתי, מעורבת עם זאַמושץ הנושנה, זו ששמעה בלבד הגיע אלי בילדותי.
ואני רואה את זאַמושץ בעודה מבצר, בּירה הדוּרה ומלאה גבורה, ורואה את כל מוראה שכבר ניטל הימנה… מסביב – לא סוללות־עפר מוזנחות, משופּכות, מסולקות למחצה; ובין סוללה לסוללה – תעלות מים; מים עמוקים, צלולים… חייל אחד, מכפר רחוק שבעומקה של רוסיה, גברו בו פעם הגעגועים על ביתו, ברח מן הקסרקטין, ביקש לעבור את תעלת־המים בשׂחיה, היו לו מגפים כבדים מדי – וטבע בתעלה. מסביב, על גבי הסוללות – תותחים וכלי יריה אחרים, טעונים כדורי־מות, ־ אסור לרמוז עליהם באצבע! חייל מזויין מהלך שם על המשמר הלוך ושוב, ואם נמצא מי שמרמז לשם באצבע – פּיף־פּף! כבר ירה, ולית דין ולית דיין! כזה הוא חוק המלכות!
השערים עדיין שערים הם. בבוקר תוקעת חצוצרה ואותה שעה פותחים אותם. לפנות ערב מנגנים “זוריס”, הוא שיר הזהרורים של בין הערבים – ואותה שעה נועלים את השערים. השער הלובליני נמצא מול חלונות בית־המדרש.. בין אנשי המשמר שבשער הזה ישנו אחד חייל מאַנטוניסט, מן “החטופים”… כל היום כולו הוא שוכב בחוץ, עיניו נטויות ואזניו קשובות אל חלונות בית־המדרש… לאחר ה“זוריס”, כשהמשמר מהלך הלוך ושוב, מתגנב לו הקאַנטוניסט אל בית־המדרש ויושב ללמוד תורה.
פעם אחת תפסוהו בכך, ועל המגרש שבין המשמר ובין בית־המדרש הריצוהו “סקווֹז סטרוֹי”, כלומר: בין שני טורים של מלקים בשוטים… הדם היה ניתז, הוא לא השמיע אנחה.. בשתיקה העקשנית הזאת הביא את הקצין שהיה באותו מעמד ליד רתיחה: הרי לך ז’יד! ואל עושׂי־דברו השמיע פקודה: ז’יווע“י רעֶביאַט”אַ! כלומר ביתר התעוררות, בחורים! ורק אז התחילה ההלקאה האמיתית… כמו ב“שלוש המתנות”… בבית־המדרש התעלפו רבים… היללה בעזרת־הנשים, שנתכנסו בה הנשים במרוצה, היתה אין־לשער – “כל נדרי” כאין וכאפס לעומת היללה הזאת!
שמונים מלקות קיבל ונעלם… נשתלח לאיזה מקום מן המקומות…
ומעל ל“מימי” התעלות, מאחורי כל שלושת השערים – גשרי הברזל התלויים על שלשלאות… קודם פתיחת השערים משלשלים אותם למטה, קודם נעילת השערים מגביהים אותם למעלה…
פתאום משתנה התמונה. אני רואה כיצד “מחתימים” פושע באמצע ככר־השוק… עדיין אני ילד קטן, יוצא אותה שעה מחדרו של מלמד־הדרדקי ואינני יכול להגיע הביתה. הכל נתכנסו לראות, הרי “יחתימוהו” עכשיו…
באמצע השוק עומד שולחן, על־גבי השולחן דולקת אש בתוך איזה כלי. על השולחן ניצב הפושע מעורטל לחצאין… סמוך על־ידו – קוטל הכלבים, שהוא גם התליין. הוא מחזיק בשׂמאלו את הפושע, ובימינו יד־העץ של חותם המתלבן באש… איזה מלה מגונה ונוראה חקוקה בחותמת הזאת: גנב, או רוצח… שוב איני זוכר… מסביב לשולחן – חיל־המבצר עם תזמורתו, ומסביב לצבא ולתזמורת – קהל… בני־העיר, גויים עירוניים גרי הפרברים, ואפילו איכרים ונשותיהם, שבאו במקרה מן הכפר. כל כיכר־השוק – מלאה וגדושה. החלונית מלאים ראשי אדם, ומלאה הגזוזטרה של בית הרוקח… אנשים קטנים – על הגגות, מסביב לארובות העשן (אף פרט זה נכנס ל"שלוש מתנות). דודל הגנב מטפס ועולה על מרזב של פח… מישהו מעיר לו:
־ המרזב יינתק!
והוא קופץ למטה בדומה לחתול…
פתאום – שקט ודממה כמו לפני תקיעת שופר. קוטל־הכלבים מוציא מן האש את החותם, התזמורת משמיע קול רעם ורעש, החותם נטבע במצחו של הפושע, ואחר־כך גם בזרועו החשׂופה…
לפתע יתקפני קור, אני מושך עלי את השׂמיכה וכולי רועד. איזו יד (קשה, של הרבנית!) ממשמשת במצחי…
־ פינחסל, פינחסל… חום יש לו!
לאחר שהבראתי, ועד סוף ה“זמן” ממילא לא נשאר הרבה, משלחים אותי הביתה, בין כך וכך צריך ר' פינחסל בימים הללו לנסוע להכשיר טחנות־קמח לפסח. ותלמיד כזה אינו דרוש לו. אולם על מחלתי אין מספרים, כנגד זה משלחים אותי עם צרור שלם של “מסירות”: “אין לעמוד בכל המעשׂים שהוא עושׂה. הרי זה משוגע אמיתי”. למעשׂה, מה פרטים מסרו במסירות הללו, אין אני זוכר. הדברים לא נגעו אל לבי תכף ומיד במועדם, אבל זכור לי, שהדברים היו בדויים, שקר מראש ועד סוף. בשביל להצטדק אין לשון בפי. אבא צועק במקצת, סופו שיצעק עד שיחדל. אמא מבקשת לבכות מעט, אבל מטילה בי מבט־עין חטוף, רואה את שלות־נפשי ומשיבה את דמעותיה; דומה, שלא מדעת בטוחה היא, כי – לא נורא הדבר…
בבית־המדרש מסיחים בי מעט. אחרים מבקשים יותר לדעת מה ומי הוא ר' פינחסל… אין אני יודע מה לומר. כמעט לא ראיתי אותו, או שכחתי.
־ מה לימד אותך?
נדמה לי, לא כלום.
ולא נעים להעלות כל זה על הלב. טוב שנגאלתי, שנשתחררתי..
אבל לא לזמן רב. “תלמד בבית” (רע הדבר!) “כמה שעות ביום” (הו!) אצל ר' אברהם־יהושע… אתה וגם… מזכירים שמו של חבר, שלמדתי עמו באמת יחד זמן קצר, ואינני יכול להעלות עכשיו בזכרוני בשום פנים לא את שמו של החבר ולא את דמות־דיוקנו, ואף לא מה שלמדנו יחד. ככלל מתעופפות בתוך מוחי סוגיות שלימות, חטיבות גמרא ויין? כשאני שואל שאלה זו, עוברים עליה בשתיקה. אין לו גדולות אבל אצל מי למדתי את אלה ואימתי? אינני זוכר.
ר' אברהם־יהושע היה תחילה דיין. מפני מה חדל מלהיות דיין? כשאני שואל שאלה זו, עוברים עליה בשתיקה. אין לו אפילו מזל לענייני בוררות. אין לוקחים אותו ברצון. “מוח חריף וסובב סביב” אומרים עליו. למדן הוא, מן העמקנים, ומחשיב את מוחו שלו – עולם ומלואו… כלפי־חוץ ־ ירא־שמים גדול. אך משום־מה אין הלב מאמין בכך… יהודי קצר־רואי, ארוך־הראש, שׂפמו מלוכלך בטבּיקי, הבוש ספּודיק“ל ישן עם דשים משתלשלים על האזנים. אצלנו בבית תלויים על הקיר שני פּורטרעֶ”טים, שקנה אותם אבא במקום מן המקומות במכירה פּומבית, נאַפּוליאון השלישי ואשתו – היפהפיה, הקיסרית אָוּז’עֶניא. הולכים אנחנו וקובעים את היפהפיה על הקיר סמוך לירא־השמים. מציץ הוא עליה הצצה קלה, מסיר מבטו בחפזון ומכאן ואילך כבר הוא מביט אל הקיר שכנגד, שבו קבועה תמונתו של נאַפוליאון, ולאחר שהחלפנו מקומותיהן. למחר – תלויה שוב אָוּזעֶניאַ במקומה הראשון… שוב הוא נכווה, ומעכשיו אין הוא מסתכל עוד בקירות כלל…
אך משמגיעים לדבּר ב“ידיעות”, מיד מזדקרת גאוָתו בשלימות, כחרב הנשלפת מתוך נדנה.
לשונות? הבלים! אילו רצה לדעת לשון כלשהי, היה נוטל מלון ולומד אותו במשך חודש ימים אחד על־פה, והריהו יודע אותה לשון…
– וחכמותיכם שלכם!
– רבי, כיצד, למשל, אפשר לדעת, כמה רחוקה מאתנו השמש?
– “דבר של מה בכך”!
נוטלים נר, מודדים לגUבה ולרוחב – את כל היקף השלהבת. אחר־כך נוטלים ומרחיקים לאט־לאט את הנר, למשל: למרחק ד' אמות, ומודדים שנית… ורואים, שהנר נעשׂה במרחק ד' אמות, כך וכך קטן יותר. מחלקים את המהלך אל השמש בד' אמות הרי זה חילוק פשוט, ומכפילים אותו בשיעור ההקטנה של השלהבת… הרי זה כפל פשוט…"
פורצים אנחנו בצחוק:
־ אך כיצד מודדים את המהלך אל השמש?
“גם כן פשוט”, ־ ונוטל ריחה של טבּק, ־ “חשבון פשוט הוא, אַך להפך… כשיודעים כמה גדולה השמש וכמה קטנה היא נראית בעינינו… והשאר מודדים כבר בעין ־ ־ ־”
מהדהד צחוק חדש. והריהו מרגיש עצמו נעלב וחוזר אל הלימוד.
הויכוח, כפי שהרגשתם בוָדאי, עולה ממנו ריח ספרו של בּרנשטיין.
כיצד הגענו אנחנו אל ברנשטיין?
“הניצנים נראו בארץ!” – וב“פאריס הקטנה” כבר עלה ריחה של ההשׂכלה…
ועל כך בפרקים הבאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.