לידי מעשׂי־תגרה לא יגיעו הדברים.
זאַמושץ – עיר מהוגנת היא!
מאז ומעולם “עיר מלאה חכמים וסופרים”, תמיד היתה עיר של תורה, ו“מקום התורה – שם החכמה” – – – –
וכי חכמה היא להיות עילוי כהיום הזה?
אחר־כך בתורת “מוניש”, מעביר אני יפה יותר את הקורא אל הימים ההם… הימים עת –
עוֹד חָיוּ בַּעֲלֵי־הַבַּתִּים הַוְּתִיקִים,
מִשְקָפַיִם – נְחֹשֶת, רִקְמַת־כֶּסֶף – הַתִּיקִים,
“עֲטָרוֹת” שֶׁל זָהָב, שֶל בַּרְזֶל – הַמֹּחוֹת,
אֲחֵרוֹת הַשָּנִים, אֲחֵרִים הַכֹּחוֹת…
בית־המדרש מלא “ראשי־שבּוטא”, למדנים מופלגים, וצר המקום: “ולומדים עוד בפלוש, ועל־גב המדרגות”… וכאמור:“במקום התורה – שם החכמה”. כך היה תמיד. כך מספרים! לא לי מספרים, אני רק מקשיב מן הצד. כל מקום שמספרים כלום על הימים שעברו, שם אני “צץ ועולה כעשׂב לא זרוע” ו“יושב כמו גולם” ופי פעור לשמוע. המבוגרים תמהים: “ראש עילוּיי, מה לו ולמעשׂיות?” והחברים: בחור כמו “כספית”, ומוכן לוותר למען ספּור־מעשׂה – על דף גמרא, על ההחלקה בחורף ועל הנהר בקיץ! אף אני עצמי איני מבין זאת, אך אני נמשך בכוח. בעד ספּור־מעשׂה מוכן אני לוַתר אפילו על משׂחק החתן־וכלה בחוּרבה, – אלא שמעצמו נפסק… בנות דרכן שהן מקדימות להתבגר1; בחורות־כלות! עם הכלה שלי מן החורבה גר אני באותו בית־מדרגות ממש ואינני נפגש עמה…
בדרך הטבע אוהב אני מעשׂיות.
מתפללים בבית־המדרש שני יהודים, שתי יונים אפורות, אחים־תאומים, דומים זה לזה כשתי טיפות מים. אין מבינים, כיצד הנשים מבחינות ביניהם, כיצד הילדים מכירים אותם… “ייתכן – מחייכים – שיש גם טעויות לפעמים!” ותמיד הם יוצאים־ונכנסים יחדיו, מחזיקים בשותפות מלון־אורחים ברחוב המרוצף, ויושבים בבית־המדרש “עיר” סמוכה ל“עיר”, גבם אל השולחן ופניהם אל ארון־הקודש. ואינם סרים זה מזה, וכשהם משתהים לפעמים בבית־המדרש שעה יתירה, הרי הם מתרתרים כיונים ומספרים על הזמנים הנושנים; ואני כבר אני עומד ליד השולחן, זוקף את אזני בין שני הראשים המכסיפים.
“וכי דבר של צחוק הוא, זאַמושץ מלפנים, ה’גאון' – ‘ראש־הברזל’!”
בזה הכונה לרבה של זאַמושץ מן הימים ההם. ושניהם: “חי־חי־חי־!” – שׂפה אחת אחת וצחוק אחד. ושתי כפות־ידים שטוחות מתרוממות יחד אל השׂפתים, מנהג צרפת; ד“ר סקשינסקי אף הוא עושׂה כן: שלא יהא אדם מתיז בפיו. וספּר מספּרים הם מעשה מבדח, שכבר ספּרו אותו מי־יודע כמה פעמים, – מן ה”גאון":
היה מעשׂה: יום קיץ, הפתח פתוח, באה נערה משרתת ומביאה “שאֵלה”, אוָזה חמימה על־גבי צלחת… צלי־מחבת שהוציאוהו זה עתה, חתכו ומצאו בו משהו… מהלכת הנערה יחפה, ואין שומעים את כניסתה; הרב יושב מעל לספר!… והריהי ניגשת אל השולחן, מעמידה לפניו את ה“שאֵלה”, הוא איננו רואה, משוקע בספר. והריהי הולכת ונסוגה עד אל הפתח ונצבת להמתין, שהרי לא תבטל את הרב מתלמודו… ויש לו, להגאון, חוש־הריח, והוא מבחין בריח האוָזה הצלויה ורואה אותה… סובר הוא, הוא יושב בסעודה… מתבונן – אוָזה. “אַי אַי הרבנית!” “כמה היא מעדנת אותו במאכלים!” והריהי מוסיף ולומד בעינים, ובידים הוא חוטף חתיכות מן ה“שאֵלה” ומטיל אל בין הזקן והשפם, אל תוך הפה… הבתולה – נדהמת ומאובנת מפחד. ועוד קודם שהיא מתעודדת, ועוד קודם שהיא זועקת אל הרבנית הנמצאת בחדר־המבשלים, ועוד קודם שהרבנית יוצאת ובאה – האוָזה איננה!
אומר הוא: – שַׁה, שַׁה, רבנית! אם אני אכלתי סימן שכּשר הוא. ממצמצת הרבנית בעיניה, והוא:
אמרי לה, במחילה, לבתולה – הכלים כשרים!
ואותו גאון עצמו בקי בשבע חכמות. מנהל, מספרים הם, וכּוּחים עם הכוהן הנוצרי, והלזה יוצא תמיד אבל וחפוי־ראש, “כמנקה־ארובות ממש!”
ושמש אחד של בית־כנסת היה– – – עני ואביון… מטופּל בילדים!
– וכלל לא היו יודעים, שהוא “מזיק” גדול כל־כך..
והיהודי הזה מצא “אופן חדש” לחשב מראש, למשך מאות שנים, את כל ליקויי־החמה וליקויי־ הלבנה. לאחר פטירתו מוצאים אצלו את חליפת־המכתבים שניהל בעניין זה עם האַקאַדעֶמי"א בפּאַריס. עד היכן הדברים הללו אמיתיים הם, ולהיכן נעלמו הכתבים הללו, אין איש יודע, בחצות – אומרים – היו הוא, השמש, ור' ישראל זאַמושץ, הבעל־מחבר של “הטבע” (אם איני טועה), מתכנסים בביתו של “ראש הברזל”, ולאחר חצות, לפני עלות השחר, היו מתוַכחים בחכמה… על ישׂראל זאַמוֹשץ (ואפילו אם המעשׂה המסופּר אמת הוא) ממעטים לדבר. היה רבו של זה האיש משה מדעֶסוי; ומוטב לעבור בשתיקה. לא טובות ולא רעות.
וגבירים היו…
חוכרי אחוזות, נחלאות גדולות החזיקו.
רע־פּולין, וגירשו אותם.
ועוד הביאו אותם למשפט. הפריצים תקיפים בערכותיהם, האֶקוֹנוֹ"ם, הוא מנהל־המשק, אומר לפני השופט מה שהפריץ שם בפיו, ויהודי כזה, שאינו מזדרז לעזוב קודם שפג זמן החוזה, עוד מוכרים את כל־יש־לו מכירה פומבית. למשל – ר' יוֹסל! נפטר בעיר, – עני ואביון… ויתומה הניח – בת בוגרת…
בענין זה ידוע גם לי משהו. את היתומה הזאת מכיר אני. גבוהה, רזה, עם רגלים נגררות, עינים מימיות, ושׂערות – לבנות, כמו פשתן; שׂערות של בת־כפר. אולם משבחים מאד את דבּורה הפּולני. ועוד זאת: כמה הפורטרעֶטי“ם הקבועים אצלנו על הקירות: נפּוליאון השלישי עם אשתו הקיסרית אֶוּז’עֶניאַ, שבה עיניתי את הרבי האחרון שלי, – הארון האדום הגדול והרחב (“ארון הדומה לבית”), שבו הסתתרתי מפני נקמתו של ד”ר סקשינסקי ואגב־כך העברתי מן העולם קדירה מלאה ביצים, וגם שני המוטות השחורים הארוכים, ועליהם גולות נחושת, לתלות בהם וילאות, שאמא אינה מניחה לקנות אותם (“נשתגעתי, שונאי ישראל!”), ולפיכך הם מתגלגלים בעלית־הגג – כל שלוש המציאות הללו (אותה חבּה למציאות, שאני ירשתיה!) קנה אבא במכירה הפומבית אצל ר' יוסף בכפר.
“רע־פולין”… בזה אחר זה גירשו אותם העירה.
מי נשאר? י' מ' לבדו…
כי על כן י' מ' הוא!
אבל החוכרים הללו היו “מעורבים” עם הפריצים, והתנהגותם כשל הפריצים, באו והביאו העירה מנהגים של פּריצים, כדרך ש“סוחרי־לייפּציג” הביאו מלייפּציג – מעט אשכנזית! (אותה אשכנזיה, שהפכה לגלגול!).
מהלך נאה היה עד ללייפּציג!
והדרך בחזקת סכנה, גזלנים!
הרי קודם הנסיעה היו כותבים צוָאות, מניחים לנשים גיטין־על־תנאי… לא כימים הללו הימים ההם!
***
אבל שמוע שמענו עליהם, ספּר ספּרו עליהם!
ו“הימים הללו” אף הם לא רעים הם ביותר, אך זה עתה לאחר אייכנבּוֹים, צדרבּוֹים ואחרים, בא אל זאַמושץ אל ביתו של י' מ' – יעקב רייפמן ה“אֶפּיקוֹרוֹס” הגדול ו“חוקר הקדמוניות”… דודי, זה שהוא עתיד ללקט ולשמור את כתבי – חטאת־הנעורים שלי, אף הוא לבושו אשכנזי־במקצת, לא קצר ביותר, אך גם לא למטה מן הברכּים (שתים מידות היו: עד לברכים – דייטשמעֶרי“ש, כלומר אשכנזי־במקצת; וקצר־ביותר, כשאדם מתיישב ואין מקטורנו נוגע כמעט במקום־שבתו – דייט”ש־ממש). נוסעים ועוברים בעיר זמרי ברוֹד, הריהם באים אליו, שרים לפניו… אצלו מצויים הרבה ספרונים קטנים ב“ארון של זכוכית”. בין השאר: “סעֶרקעֶלעֶ” של ד“ר עֶטינגעֶר וכן ה”קוּגעֶל" שלו, שכתב ועיבד על־פי ה“גלוֹקעֶ” של שילר, והמשלים… וביתו של ר' זלמן הזקן? הוא עצמו – יהודי מן הדור הישן, בעל־בשׂר, לבוש טוּזלי“ק רחב, וביד – מקל בעל גוּלה של כסף, הולך לאסוֹף נדבות לצרכי עני נסתר ומקלו מהלך לפניו, והשמש מהלך אחריו נושא את קופסת־הכסף… אשתו (שמה נתעלם מזכרוני), יהודיה בעלת “פימה של שלוש קומות”, אזניה אינן נקובות; עגיליה הארוכים, משובצים יהלומים, משתלשלים ומתנדנדים על חוטי משי היורדים מעל השביס. ובבית יש גינה באמצע החצר, גזוזטרה של עץ, הסובבת ומקיפה את כל הקומה העליונה, וּוילאות בחלונות. ומאחורי הוילאות (אם מזג־האויר נוח – על הגזוזטרה, ובקיץ – בגינה, על־גבי ספסל שמסביב לעץ היחיד באמצע, באמצעיתה של ערוגת הפרחים הססגוניים), יושבת בת אלמנה עם שתי נערות (אחת בהירה ואחת שחורה) ולומדות צרפתית מתוך אוֹלעֶנדוֹרף וקוראות גרמנית כ”מים במורד"; ואיזה מין ספריה גדולה ישנה שם, לאחר ימים השׂגתי משם ספר פיסיקה.
והנה א' ל'… הוא עצמו כבר לבוש כמנהג אשכנז, אשכנזי ממש, גר בקצה העיר, מימין (מצד השוּק) לקלוב של הקצינים, בבית קטן מיוחד וכבר עם גן גדול, מוקף סביב גדר גבוהה של לוחות־עץ, ומבעד לסדקים שבין הקרשים, כשהולכים אל הנהר להתרחץ, – הבית עומד סמוך לדרך הצרה, – רואים איך בגן מתהלכת אנה ואנה בתו היחידה, גבּנת קטנה המתביישת להראות פניה בחוץ, והיא קוטפת פרחים או מעיינת בספר.
מצויים בגן עצי תפוחים ואגסים. אין אנו מטפסים ועוברים מעל לגדר. יש דרך־ארץ מפני הגבּנת הקטנה המלומדת ומפני – כלבו של הסמוֹטריטעֶ"ל, הוא המשגיח…
והנה ק'… זה שמחזיק את בית־ממכר היין, שבו הקצינים יושבים ושותים והפריצים מן הסביבה – יושבים ואוכלים וקונים הביתה יין ומיני מכולת. ישנה שם נערה בהירה נאה, “כלי חרסינה” ממש, עם צמות־משי בהירות ארוכות (זכרונה עוד יעלה לפנינו), והיא קוראה ספרים, שמשאילים לה הקצינים והפריצים.
ובביתו של י' מ' שהקצינים הגבוהים משחקים בו פרעֶפעֶראַנ“ס, ושהאפּיקורוּס הגדול יעקב רייפמן יבוא לשם בתורת מורה?! מניין ביתי ישנו שם, בעיקר למען הילדים; י' מ' עצמו שוהה על־פי רוב בוַארשה. לפני העמוד עומד ומראה את כוחו אחד כובעני, והמקהלה המלוָה אותו – אחיו, אף הם כובענים. כולם לא יראי־שמים ביותר. אח אחד יש להם חטיבה של אפיקורוס – מורה של כתיבה תמה, שהוא כותב שירים ביידיש, בדומה לעֶטינגֶר! אחד מן ה”משוררים" הללו עתיד לצאת בקרוב מן העולם, ויהיו מספרים עליו, שלפני גסיסתו ביקש שיתנו לי שזיף מתוּלע לאכילה: כשיהיו מלקין אותו בעולם האמת ומכריזים על כל מלקוּת ומלקוּת, על שום איזו עבירה היא באה, ויזכירו את השזיף המתולע, יהא יודע – סוֹף דבר! וכולם אומרים הם “עברי”! לא כמנהג ליטא, דבר כזה עדיין לא היה נסבל בימים ההם. ליטאי אינו אלא ראש־צלב. ליטאי אפשר לו שיהיה קובע לעצמו ישיבה בפונדק של ערלית ויושב ולומד תורה, ולאורח התמיה על־כך יהא אומר: “אי אתה יודע כלל, מה אשה צנועה היא זו!” הרי היא מאכילה ומשקה אותו ואינה מניחה להבטילו מתלמודו! (ראה “חלומו של מלמד ליטאי”). ליטאי, כשחברו קורא לו ללכת אחריו לשמד, הריהו משיב: “המתן לי מעט, עד שאתפלל מנחה”. והעיקר – ליטאי עדיין הוא יקר־המציאות בכל הסביבה. בזאַמושץ היה בסך־הכול אחד, ואפילו אברך הגון דוקא, הלא הוא חתנו של ר' זיינוועֶל, והלך, המסכן, ושבק חיים לכל חי; האלמנה אינה רוצה להינשׂא שנית, מבקשת לשבת באלמנותה עד שילבינו שׂערותיה…
הללו אומרים עברי בנוסח פולין. בשׂמחת־התורה – הגבירה עם היהלומים הגדולים בתנוכי האזנים, עם הצוָארון המרוּקם פנינים מסביב לצוָארה (כן בחיים וכן בדמות־דיוקנה המצויירת באולם־האורחים), הגבירה מחייכת בחביבות ומגישה כיבּוּד: טוֹר“ט (סבור אני, אחותה שלה אופה אותו בעזרתה של סבתי), אגוזים, בּירה, יי”ש מתוק; משהו יין גם־כן. והם, החזן עם המשוררים, שרים שירים! “ה’תעודה' עם המקבת, כבר דופקת ונוקפת”, וגולדפאדן – כבר מכה באגרופיו על תריסיהם של ישׂראל: “הבוקר כבר האיר; אומות העולם לכם מצפות!” אך בזאַמושץ הדברים במקצת מגוּחכים, שכן, כאמור – מי הם כאן אומות העולם? אבל השיר מושר!
והמניין הזה אינו אומר “פּיוט”. בשעת יזכור נפגש הקהל המעורב, של שאינם־יתומים, מחדר־הגברים ומחדר־הנשים (האולם), בפרוזדור – והרי התחלה של פליר"ט. ביום כיפּוּר מכבדים אלו את אלו בטפּות לחולשת־הלב, אבל תחילה חייב המקבל להושיט את הלשון כהוכחה לכך שהוא צם…
ושם מתפלל קינדעֶרפריינט, בחור זקן, גלוח, ויש לו סידור ומחזור עם תרגום גרמני. יודע על “פעֶדוֹן”, מדבּר על “יעֶרוּזאַלעֶם” – והריהו שואלי אותי פעם:
מהי הסיסמה שלך, ר' פלוני בן פלוני?
אני מעלה בזכרוני את הילל ואומר: ואהבת לרעך כמוך. אומר הוא: לא, אנוכי, זה הוא היסוד!
אמנם, אותה חברה עצמה כשנזדמן אליה פעם (שוב איני זוכר לשם מה) אדם אחד רפאל עֶסיגמאַכעֶר, יהוד גמגמן שיש לו בית־מלאכה לחומץ, ואך זה עתה חזר מחוץ־לארץ, לאחר שנעשׂה לו שם ניתוח, וספּר להם בלשון “בעיני ראיתי”, הוא במו עיניו ממש ראה עגלה שנסעה בלי סוסים – צחקו לו כל־כך ולעגו כל־כך, והתבדחו במה שספּר זמן רב כל־כך, שאותו יהודי ר' רפאל היה אנוס ל“הודות” שלא נתכוון אלא “לשַטות” בהם, ושהוא בדה את הדבר מלבו… אבל התחלה של השׂכלה כבר היתה! זרעון שיעלה ויצמיח זמנים חדשים – כבר הוטל לתוך הקרקע!
ואפילו יהודי פשוט, נדמה לי, שלא הדיר עצמו הנאה מן השתיה, עולה פעם אחת בדעתו והוא נכנס אל ה“חדר”, שבנו היחיד יצחקל לומד בו, ואומר:
רבי! (מפולין־גדול היה, והתיז את הרי"ש) זמנים חדשים הגיעוּ! חייב אדם להיות משׂכיל! בני שלי עתיד בקרוב להיות חתן!
מה בקשתך, ר' פלוני אלמוני?
“פסוּק” אין הוא רוצה. שייעשׂה בנו אפּיקורוס, דבר זה אינו רוצה אבל –
פרק של קוֹנקוֹרדנצי"א רשאי אתה ללמד אותו! כל יום פרק!
ומלבד אלה מתהלך עוד בעיר, נדמה לי, מועמד ל“תוכחה”, איזה יהודי זקן, גבוה, צהוב ורחב כתפים; את שם־המשפחה שלו לא שמעתי מעולם, וחניכתו – אי אפשר להעלותה על הדפוס, ושמו הפרטי “יואל”, ויהודי זה יש לו במקום מן המקומות ברוסיה בן השולח לו כסף בדואר, והוא פּוֹלנ“עֶ יעֶדנעֶרא”ל (געֶנעֶראַל גמור, לשון רוסיה־פּולין בכל הנוגע לענייני צבא).
מלאכה כלשהי לא תימצא כאן בשביל ההשׂכלה!
במקומות אחרים גדולים הרעש וההמולה, חסידים מלקים את המשׂכילים על־גבי קוֹנקוֹרדנציות, – משׂכילים כותבים ביד אחת שירים בשבח ההשׂכלה ועל ארבע תקופות השנה, ושירי תושבחה והלל אל הממשלה, ירום הודה, על החסד שהיא עושׂה לכנסת ישׂראל, וביד האחרת – כתבי מלשינות כנגד החשוכים מורדי־האור… ומלחמה מתנהלת כנגד תקיפי הקהילה, ומלחמה כנגד רביים, ומלחמה כנגד חסידים, כנגד רבנים…
ואילו אצלנו – לא סימן מכל זה.
אם עתיד אני להתאונן בשיר:
“עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה פְּרוּטוֹת חֲצִי קִילוֹ…”
ולשם חרוז:
“וְאֵינֶנּוּ רָאוּי לַאֲכִילַת־כֶּלֶב אֲפִילוּ”.
ואתאנח מרה:
וּמִשְׁקָל, אוֹי אֲבוֹי, הָרִשְׁעוּת אֵין לָהּ חֵקֶר!
“אֲבָנִים וַעֲצָמוֹת וּמֹאזְנַיִם שֶׁל שֶׁקֶר…”
ואחר כך עוד, ב“ספּוּרים בשיר” (שהדפסתי יחד עם חותני לשעבר ליכטנפלד), כשתבוא פואימה בשם “חנה”, והגבּוֹרה בשם זה כבודה מתחלל על־ידי בנו של ראש־הקהל, וראש הקהל הוא התקיף כו' וכו' – הרי אין כל זה אלא מעשה־חיקוי… כפי שהייתי מחקה את היינה… אבל במידה רבה יותר של חוסר־טעם. היוֹ היתה אצלנו חכירת מס־הבשׂר (מעין ה“טאקסה”), אבל בלא רמאות ובלא גזל, וגם זה נתבטל. דוגמה ומופת של ראש־קהל בזאַמושץ (כמעט עד לזמן האחרון!) הרי זה יהודי שאינו בעל־דבּוּר, ולא יהיה עומד ומפטפט במושב מועצת־העיר, יהודי שאינו יודע לחתום אלא בקושי (ולא יהיה חותם בלי ידיעתו של הקהל; חותמו של ראש ועד־הקהלה שמור בידי אחד מבעלי־הבתים!) והוא מקבל סטירות־לחי מאשתו, על שהוא עוסק בצרכי־צבּוּר ואינו דואג לבנותיו הבוגרות שהגיעו לפרקן…
לרביים של חסידים אין דריסת־הרגל בזאַמושץ, אין רוצים במחלוקת. שומעים, מישהו מתכונן לנסוע אל רבי מן הרביים, מיד רצים אל הנאַטשאַלני"ק, הוא המושל הגוי, והלה מציב משמרות ליד כל השערים. את העומד־על־גביהם, יהודי, נותן ועד־הקהילה. מתגלה ובאה עגלת־הכילה, מיד שואלים:
קוֹד"י (להיכן)? נאַזאַד (חזור)!
ר' גרשון־הניך, “בעל התכלת” (כך היו קוראים לו) רוצה דוקא לחדור לזאַמוֹשץ, ויהודי בעל־נצחון היה – והריהו קונה לעצמו בית בתוך העיר. הרי לא יגרשו אדם שהוא בעל־בית! ו“ליתר תוקף ועוז” הריהו בא ומתגנב לתוך העיר באישון־הלילה! הבוקר אור, ועוף־השמים הולך את הקול… כבר הדבר ידוע ברבים, והוציאוהו, במחילה, מן העיר, ולא בכבוד גדול.
החסידים שבעיר מועטים במספר ואין להם שום דעה והשפעה בעסקי הצבּוּר. עדיין הם מלקקים את “פצעיהם” שנפצעו, בימיו של הגאון, מצד הקהל ופרנסיו. מתארע שאברך אחד, כמובן, חתן בבית חותנו, שבא ממרחקים, תוקפים אותו געגועים על הרבי, והוא מתחמק ויוצא מחוץ לעיר. שולחים אחריו רצים רכובים על סוסים, תופסים אותו ועושׂים לו כדת וכדין. מוליכים אותו כך, בלוָיה נאה של הרצים הרוכבים, לארכו של רחוב־העיר, ובבית – מלקים אותו ארבעים חסר אחת, ואחר־כך מוליכים אל הרב. נתן לאשתו גט – מוציאים אותו מחוץ לשער! ואם מבני־המקום הוא, יושבים אחריו שבעה כאחרי המת… ואם מתארע שתופסים “מניין” שלם משלהם, מוליכים אותם אל בית מועצת־העיר, מקצצים בידי גויים את פיאותיהם ומגלחים את חצי זקנם… אנשים עדיין זוכרים את הדברים הללו!
כהיום הזה, ברוך השם, שקט! כלומר – הם מברכים להשם יתברך! לאחר שנים, כשיבוא הרבי מאישביץ וירצה לפסוק בדין־תורה אחד בניגוד לפסק־הדין של הרב מזאַמושץ (דוקא כבר לא שם־דבר!), נהיה אנחנו מטילים עליהם חרם: אנחנו – האשכנזים, נחרים אותם, את חסידי אישביץ!
וכי נצא למלחמה על הרב שלנו?
הרי הרב שלנו, מי שבוחן אותי כל שבת בשיעור השבוע, ועתיד לשמש לי דמות־דיוקן לר' זישעֶלעֶ – הוא ר' משה וַאהל.
אך לו ראוי להקדיש מדור מיוחד.
***
ר' משה וַאהל – תלמידו של הליסאי הוא. הליסאי מביא בשו“ת שלו דעתו של ר' משה ואהל וכותב: ותלמידי הגאון… היה חתנו של גביר, היה עוסק במסחר; משהפסיד כספו – נעשׂה רב בזאַמושץ. שׂונא־בצע, הריהו יושב על כסא־הרבנות יובל שנים, ואינו מניח שיתנו לו הוספה. “אל תהיו מרחיבים לי גרון!” רח”ש אינו לוקח! דמי־פסק בדיני־תורה הוא מחלק בין היושבים עמו בדין – דיינים או בוררים. ואינו נוטל אל פיו דבר שלא נתבשל בידי הרבנית שלו. בסעודת־מצוָה הוא טועם טעימה כלשהי, שיוכל לברך; ואוכל כזית חלה יבשה, שיוכל ליטול ידים ולברך ברכת־המזון.
ובסך־הכול – יהודי קטנטן שכולו ממתקים, זקנקנו זקנקן־כסף לבן ועיניו באמת “עינים־יונים”. ילדים אוהב הוא הוא אהבת נפש! ברחוב, בבית־המדרש, אך ייראה הולך, מיד חבורות הילדים מקיפה אותו, והוא נראה בולט מביניהם במשהו בלבד – כשׂכוי צעיר שהוא גדול במקצת מאחיו הצעירים. וקול יש לו, ליהודי הקטנקטן הזה, ילדותי ורוטטני – כפעמון־הכסף הדק. וכשהוא יורד לפני התיבה בבית־הכנסת הגדול לכל־נדרי, שהוא “חזקה” שלו, קולו מצלצל, מצלצל, משתפך, ונשמע בדממה הגדולה והעמוקה בכל פינות־הבית הרחוקות, גם למטה וגם למעלה, בעזרת־הנשים… וכל השנה כולה – פוסק לקוּלא… מן המקילים הוא… הכול אך כשר, כשר. כנסת־ישׂראל עניה היא, הכול בחזקת הפסד מרוּבּה הוא, היקרוּת גדולה תדיר… חוץ מבפסח. כדג שבמים כן רועד הוא מפּחד כרת שבמשהו!
ופסוֹק פוסק הוא ישר מתוך הגמרא.
אומרים לו, וכמובן, לא סתם אחד מישהו: פלוני אלמוני מגדולי הפוסקים אומר לא כך, משיב הוא בחיוך: בימי אני ובעירי שלי הריני הפוסק היחידי! ודי. שוב אין חוזרים לדבר בזה.
ומפני היהודי הקטן והמתחייך הלזה חרדים כמפני אימת המלכות; למן הגביר ועד החסיד ועד הקל־שבקלים… יש בכוחו להעניש! כלומר: לא הוא, חס ושלום, מביא עונש על הבריות, אבל ברור הדבר כבהירותו של יום: מן השמים שומרים על כבודו ונפרעים ממתנגדיו. בזכותו הוא – או שמא בזכות אבותיו?
את סופו של שמעיה הגבּוֹר, שהתריס כנגד הרב שלא־בפניו והתפאר: הנה הוא רץ לקרוע את השטריימ"ל מעל ראשו – כבר אתם יודעים בוַדאי, ואם לאו, קראו־נא את הרשימה ששמה כשם הגבּור.
הרי בשל כבודו נענש הטריסקאי בכבודו ובעצמו! וחסידי טריסק עצמם אינם מכחישים. והמעשׂה שהיה כך היה: בא לו פעם אחת לזאמושץ הטריסקאי (מאז באמת אין מניחים לרביים של חסידים להיכנס לעיר), ועולה בדעתו לנהוג כמו בעיירות אחרות, עיירותיו שלו, והוא נוטל לגבאי ושולחו לקרוא את הרב. מחייך ר' משה וַאהל והוא משיב: “לך, אמור לו, כבוד־התורה דורש, שיבואו תחילה אל המרא־דאתרא!” – אין הוא מציית, הטריסקאי, והריהו יוצא מן העיר ואינו מוציא שנתו…
היה הדבר מצד הרבי – אומרים הטריסקאים – כשגגה שיוֹצאה מלפני השליט…
והוסף מוסיפים הם, לא בלי גדלות: ועם צדיק יסוד־עולם כזה, כמו הטריסקאי, מדקדקים באמת כחוט השׂערה!
וכשבא יעקב רייפמאן עלינו, לביתו של י' מ‘, בתורת מורה או מלמד ממדרגה גבוהה יותר, ומישהו מטיל בסתר חרם כנגדו, מעשׂה־תעלולים של חסידים… ור’ משה וַאהל מצווה להכריז ולהודיע, כי מי שמחרים בלי ידיעתו של המרא־דאתרא ובלי בית־דין־הצדק שלו הוא עצמו נתון בשמתא… ואותה שנה עצמה מת אברך חסידי – הרי כבר הכול יודעים ברור כשמש בצהרים, כי המת הוא־הוא שהטיל את החרם בסתר! וזה היה העונש שהענישו הר' משה וַאהל.
מתחילים לקחת לעבודת הצבא. עצתו של אבי, שלא יהיו הולכים, “עולם שלם אין מושיבין בבית־האסורים”, אינה מתקבלת, כמובן, על דעתו של שום אדם. מתקרב מועדה של וַעדת־המשנה, ונמנים וגומרים, שכל אותם שילכו אל הצבא זכּאים לקבל תמיכה מן העיר; להם לדרך, ולמשפחותיהם בבית. ר' משה וַאהל מעמיד אצלו בחדר השני קופה גדולה ומצווה להכריז ולהודיע, כי מן היושר הוא שבעלי־הבתים יהיו מפרישים לקופה מעשׂר מרוחיהם… הטל מטילים לתוך הקופה, כאמור, בחדר השני, ביחידות. אין שום אדם רואה מה וכמה. אבל הכול יראים כל־כך לעבור ה“גזירה” של הרב, הכול מפחדים כל־כך מפני טעות בחשבון, שמוצאים אחר־כך בקופה שרפ"ט רוּבּל!
והכול תמהים ומשתוממים!
וכמה מציית לו עם־הנשים!
ראוי היה לכם לראות, כיצד בורחות הנשים מן החביות ומן הגיגיות של הדגים לשבת, אם הדייג מעלה את המחיר בפרוטה אחת, והר' משה וַאהל, החושש שמא לא יוכלו עניי־העיר להגיע לידי קניית דגים ולא תהיה להם שבת של ממש, שולח את השמש להכריז: אַל יקנו דגים!
כמפני הדליקה בורחים!
וי' מ', הגביר עצמו?
ר' משה ואהל חי עמו בשלום ובידידות יתרה. “יהושיעֶלעֶ!”… ואף־על־פי־כן, כשקוראים את “יהושיעֶלעֶ” לדין תורה, והרב שולח אליו את השמש להביאו, וההוא יש לו אורחים: הפלאץ־מאיוֹר, הסמוֹטריטיעֶל ועוד… והוא מבקש לומר לרב… אין שעתו פנויה עכשיו – אומר ר' משה וַאהל להשיב לו: אלהים ניצב עדת אל. ומי שאין שעתו פנויה בשביל הקדוש־ברוך־הוא, ייתכן, חס־ושלום, שלא תהיה שעתו של הקדוש־ברוך־הוא פנויה בשבילו…
וכשהוא שומע דבר כזה, כבר הוא מזדרז ורץ!
והקל־שבקלים?!
פעם אחת, בליל שבת, הוא מתעורר בשעה מאוחרת בלילה. איזה רשרוש העיר אותו, הריהו מתבונן סביב, גנבים מוציאים את הזגוגיות מן החלונות. ראש מתגלה, של שאינו־ישׂראל. והריהו נותן שבח ותהילה להשם־יתברך, ש“רוב גנבי ישׂראל” לא חיללו את השבת. הגנב בינתיים נכנס, מפשפש באפלולית ומוצא את פמוטות השבת. סופם של הפמוטות שיקנה אותם יהודי – והריהו מפקיר אותם! מברכת הרבנית שבת אחת בפמוטות קטנים של נחושת. אשה לעולם אשה היא – והריהי מנטיפה מעט דמעות בשעת ברכת הנרות. ודי בזה! בערב־שבת הבא, כבר מביאים את הפמוטות בחזרה. שני יהודים סוחרים־בגניבות קנו אותם, אצל האחד מתה אשתו, ואצל השני – נסתלק תינוק, לא עליכם, באסכרה.
ור' משה וַאהל זה, ידוע לכול, לא נטל ספר בידו זה כשלושים שנה. זוכר ש“ס ופוסקים בעל־פה. כל מקום שאדם פותח, הריהו ממשיך ואומר, אם דרוש, הלאה; כל־כמה שהוא רוצה, בעל־פה. וקרוֹא קורא הוא דוקא ב”ספרונים" הקטנים. מהיכן הוא מקבל אותם?
יושב אצלו בחדר הבית־דין דיין אחד, איש יהודי תם. בעלי־דינים אינם מצויים. ר' משה וַאהל, ספרון בידו, מהלך בחדר־הקהילה אנא ואנה, ופתאום הוא מתייצב לפני התם ושואל במפתיע:
מה דעתך? האם אפשר שיהא אדם מהלך ברגלים יחפות על ־ גבי שברי זכוכית?
נתכוון לחרבונה; קרא “מסתרי פאריס”…
***
כאמור, הבת־מלכה, ההשׂכלה, לא יהיה לה אצלנו אפילו כלשהו של עבודה. כל העניין לא יהיה אלא כמין רוֹמאַנטיקה בלבד. נערים יהיו מהלכים בשוקה של עיר ומדקלמים לאורה של הלבנה: “ציון, ציון”, “החמלה”, “יונה הומיה”…
ואגב כך יהיו מטילים מבטים של כמיהה אל פתחי־חנויות, שבהן יושבות נערות־כלות… משׂכיל יהיה עובר ממקום מן המקומות, יהיה סר אצלנו ואומר:
מוּשׂכל ראשון – אין אוכלים! יהודים אינם אוכלים! אילו ראיתם, כיצד אוכלים אצל אומות־העולם!
ואת הבגדים יהיו מקצצים ומקצרים!
ואף־על־פי־כן הריני זוכה לקבל שׂכר־השׂכלה!
***
אבל כאן אנוס אני להפסיק לשעה קלה ולקפוץ קפיצה קטנה בזמן – לאחור. ואחר־כך פסיעה גדולה קדימה. לבוא אלי בטענות על־כך אין אתם יכולים. אין אני כותב בּיוֹגרפיה, אף לא זכרונות לפי סדר־זמנים קבוע. אין אני מבקש אלא למסור לכם צרור מפתחות קטנים לדברים שכתבתי.
ולקפוץ קפיצה אחורנית חייב אני, משום שבדרך, מתוך חפזון, שכחתי מלמד אחד. ודוקא יהודי גבהתן, שכמותו קשה לאבד, ובעל פרנסה בלתי־רגילה (אצלנו לפחות), שהיתה צריכה להישאר חקוקה בזכרון – כותש־טבק היה! תחילה היתה עושׂה את המלאכה הזאת הרבנית, ואחר־כך חלתה והריהי מתענה במחלתה זמן ממושך, – שוכבת ונאנחת. והוא כותש את הטבּק, ושומע איך אנחנו לומדים ליד השולחן. הוא למדן מופלג, אומר לפנינו בעל־פה סוגיות שלימות, ועם זה – פשטן גדול. כשאני מתחיל משתעשע בפלפול – “אַהאַ, כבר הוא מעפיל בהררי־הררים!” ואם הוא אומר בלבד – אין בכך ולא כלום. אבל מתיירא אני, שמא יגש אל השולחן ויניח אצבעותיו על הגמרא. היהודי הזה מלא טבּק, וכשהוא ניגש מיד אני מתחיל מתעטש. ויש לו שש אצבעות בכל אחת משתי כפות ידיו, ואני מתיירא מפני האצבעות היתירות הללו! ומשום כך הנני כל אותו “זמן”, כרצונו, מן הפשטנים…
לאחר שנתפטרנו מן הטבּק ומשש האצבעות, כבר יכול אני לקפוץ אותה קפיצה קדימה, ולספר סיפור־מעשׂה שזמנו מאוחר הרבה יותר. סיפור־מעשׂה זה, העולה בדעתי כל שעה שאני מהרהר הרהור כלשהו בהשׂכלה…
***
הזמן כבר הוא זמן מרובה לאחר תקופת ההשׂכלה. כבר הסתלקו ממנה. כבר מביטים עליה, כמו בתקופה של שׂמלות צרות – על שׂמלת קרינוֹלינה הרחבה כחבית, ומאשימים אותה – לא סיפּקה מים וּמלָחים אל השרשים, ולא אויר ואור – אל הענפים, אלא קטפה זלזלים שלימים והרכיבה אותם בגזעים זרים. בבהירות, מה דרך אחרת יש לבחור, אין יודעים… אך הדרך ההיא לא היתה דרך כלל..
ואני כבר הנני סופר ותיק. כבר עברתי כמה כברות־דרך: החבר דינזון הדפיס את ה“תמונות” הנודעות; ואפילו פרוטה אחת לא חזרה אלינו. בעזרתם של אנשים טובים הוצאתי שלושה כרכים של ה“יידישע בּיבּליאָטעֶק”; הכול נמוג כמלח במים – יחד עם ההון שהושקע. וכבר אנו עומדים אחרי ה“יום־טוב־בלעֶטלעֶך”, שבני־הנוער המתקדמים לקחו אותם להפיצם, את הכסף לא גבו וגם, כמובן לא המציאו אותו בחזרה. וכבר גם אחרי חגיגת היובל.
הכתובת שלי: וַארשה, צעֶגלאַנה מס' 1. “הקן של אנשי־פרץ”… כבר הספקתי, איפוא, לייסד אסכּוֹלא.
“חדר” שלם היה לי – ונשארתי לבדי. כל העם כולו נע־ונד הוא, ובפרט הבּוֹהימה שלו – סופרים צעירים. יצאו בשבעה דרכים, ועם שמות גדולים!
ושמות גדולים, דבר זה חייב אני להעיר דרך־אגב (ה“דרך־אגב” עם המאמר־המוסגר הם חולשתי שלי!) שמות גדולים עשׂו להם ואשלי־רברבין נעשׂו – דוקא ה“קוּנדסים” שבחדר. אותם שלא נתנו עצמם להיות מוּנהגים! האחרים, שנכנעו כל־כך מרצון לצנזוֹר, שדחקו את כתב־היד אל מתחת לעפּרוֹן שלי – המקום ירחם עליהם!
אני זרעים פיזרתי, שבעה נקיים ישבתי עליהם, ובקושי רב זכיתי לפירות כלשהם. הנה מתגלה ראשיש כלשהו פורץ ועולה. ברוב עמל הוא מבקיע ועולה, וכבר אני נותן לו משען, אחיזה, שלא יהיה נסרח על־גבי הקרקע. עלה, התרומם! בסמוֹכוֹת תמכתים!
והסמוֹכוֹת בלבד נשארו!
ולבדי אני. אין באים אלי אלא בשביל לקבל “סמיכות”…
אולם התקופה של “עת לטעת” מזמן כבר עברה, קטנה הגינה, כבר הצמיחה עשׂבים שוֹטים הרבה, והגיעה “עת לעקור נטוע”… ואומרים הבריות: אני מגרש את הכשרונות הצעירים. והולכים יותר אל דינזוֹן בעל הלב הטוב; הוא אינו מהיר כל־כך לפסוק לחומרה. רק אלה שהם תקיפים ובטוחים בעצמם באים אלי. ובחיוך של חן הם באים: בך בלבד תלוי הדבר! אם אתה אומר: לאו! – מיד אני משבר את קולמוסי. ובעינים מלהט הבטחון המצוי אצל גאונים ואצל גרפומנים: לא תוכל לומר: לאו!
פעם אחת מצלצלים אלי. מפסיקים לי עבודה. מילא, שמא אף־על־פי־כן יתגלה משהו! אני פותח. בלא ברכת “בוקר טוב” פוסעות ועוברות לפני שלוש דמויות. בפרוזדור אפלולית, וגם היום היה אפלולי; אף־על־פי־כן רואה אני: נערה, פניה גרמיות, תסרוקתה חלקה, בלא כובע לראשה, ידים ארכניות מיטלטלות לאורך גופה. עקבות הנעלים, שומע אני, מהדהדים, וגבוהים הם; היא מתנודדת עליהם… ולאחריה – בחור ארוך ומשונה וכובע נוקשה לראשו, לחיו קשורה במטפחת כמי שחש בשיניו, כפות ידיו שחורות; ולאחריו – אחד כבד־בשׂר וקצר־קומה ולראשו כובע רחב עם שולים רחבים: כנף אחת נשענת בשׂפתה על הכתף; ואחרון אחרון חביב – עם כתב־יד מתחת לבית־השחי – המחבר עצמו. קטן־קומה, דל־בשׂר, זערער… והם פוסעים ועוברים לפני אל החדר. אני נשאר מאחריהם ונועל את הדלת. כשאני נכנס אל החדר, כבר יושבים הבחורים על־יד השולחן, הארכן והשמן סנטריהם שעוּנים בכפות־ידיהם, מוכנים לשמוע. ה“משורר” מחזיק את כתב־היד סמוך אל פניו, עד כדי כך קצר־רואי הוא ומשקפים אין לו, והבתולה מפסעת על־פני החדר, עקבות נעליה מהדהדים, הידים הארוכות מיטלטלות אנה ואנה, – אך נכנסתי לחדר, עוד לא הספקתי להתיישב כראוי בכורסה, ממולם ליד השולחן, והיא כבר מפקדת: קרא!
ושולחת מבט לוהט אל כתפו של המשורר. והוא מתחיל: “רוח הזמן”.
והוא קורא, ומתלהב בקריאתו, ומתנגן בהתלהבותו…
הבחורים – קשובים וכפופים – בולעים את הנקרא; הבתולה כבר מהלכת על קצות בהונותיה, שלא לאבד מלה אחת…
ו“רוח הזמן” גדל ועולה.
כמובן, לא ההוא, זה של ההשׂכלה, שׂמלת־הקרינוֹלינה הישנה… אלא החדש – הרדיקאלי!
אי־שם, בין שמים וארץ, תלוי או עומד שעון, הוא שעונו של עולם. ושעונו של עולם מצלצל ומונה: שעות, חצאים, רבעים, ונדמה לי – רגעים גם־כן…
הרקיע – אפל, מעולף שחור. עב־ענן כבד כעופרת מחפה את השמש המתעלפת…
משמיע השעון קול־צלצול, מיד מתעוררת השמש, משלחת קרן־אור, בדומה לצינור־סורגים, מנקבת את עב־הענן, נופלת על ראשו של רוח־הזמן, והוא נרעד וגדל מעט. שוב קרן־אור – צנור־סורגים דוקר, ושוב רטיטה ונביטה פתאומית – מחצית־האַמה, ואַמה שלימה בבת־אחת! רוחות – גושי עננים אפלים, ניתקים מן הגוש הגדול, טסים ויורדים בחמת־זעם אל המחוגים, נאחזים בהם בכנפיהם, רוצים להפסיק את מהלכם. אך לשוא! הם רק מתלשים בזה את כנפיהם. הם נאנקים מזעם אין־אונים ופורחים ונעלמים אי־שם מרוב החרפה. את שעונו של עולם אפשר אולי לעצור לשעה קלה, להפסיק מהלכו – זה לא!
וכשהוא משמיע קול צלצול – נופלים קרני־אור, וכל קרן – צינור־סורגים, צנור־שפע וגדל רוח־הזמן וגדל ועולה…
על־גבי כיכר־דשא ירוּקה עומד הוא, רוח־הזמן, וגדל ועולה! והנה כבר גדל ועלה והתרומם מעל להרים הקטנים, מעל להרים הגדולים – ההימלאים והקאַרפּאַטים! הנה, ראשו כבר מתנשׂא ולעבים יגיע! בקע ונקב את הרקיע! בתרי עננים נופלים ויורדים על־פני המדבּר… ועוד לא די לוֹ; השעון מצלצל, קרן־אור חדה כצינור דוקרת, והוא גדל. כבר עלה אל הרקיע הראשון, אל הרקיע השני… כך עתיד הוא להבקיע ולעבור כל שבעת הרקיעים…
ונופלת עלי אימה מפני רבון העולמים… עוד כמה צלצלי־שעון, עוד כמה קרני־אור דוקרות, ורוח־הזמן מגיע אל כסא־הכבוד… והופכו על פניו!
אך למזלנו – בא שינוי…
במפתיע הוא מרכין, רוח־העת, את ראשו כלפי־מטה ורואה על־פני ככר־הדשא ציץ־תכלת קטנטן, חינני וריחני… ובת־שׂחוק מתוקה משתפכת על פניו החמורים… הוא, שמתפקידו הוא להפיל ולמגר את כסא־הכבוד, מחייך חיוך טוב, מתכופף שולח ידו, וקוטף…
ואין ספק שהיה מרים את הציץ הריחני ומגישו אל שׂפתיו, ולפחות אל חטמו, אילמלא נצטעק משהו מתוך תוכי:
די!
הבחורים קופצים ממקומם, הבתולה, זה הפרח המלך על־גבי > עקבים גבוהים, פונה אלי, ודבריו קרים כקרח וחדים כסכין:
ידעתי! כשבא פּוּשקין הצעיר אל ז’וּקובסקי הזקן, קיבל אותו גם־כן בסבר־פנים כזה.
וביתר ארסיות:
וגם הָבֵן הבין אותו כך…
ומיד פסעה ויצאה, כשם שבאה… והבחורים אחריה!
***
וזהו ספּור המעשׂה, העולה תמיד על זכרוני בקשר לתקופת־ההשׂכלה ההיא… הכול מוכרח להסתיים אצלנו ב“ציץ־התכלת”, היינו הך, אם על־גבי עקבים גבוהים ואם על־גבי נמוכים, וכך יהיה גם להבא, כל זמן… אבל על כך נדבר בסוף, לאחר שאני עצמי אהיה מחוּוָר לעצמי היטב…
ואמנם:
בקושי אני מצליח להיכנס ברגל אחת אל “התנועה”. בגלל סיבּות, שעליהן ידובּר בפרק הבא, אין אני עתיד להיות טובע באותה כף של פושרין! היה אצלנו יהודי בשם דוד שיפמאן, לשעבר בעל בית־ממכר לטבּק, שבהיותי בן שש קניתי אצלו טבּק טוּרקי. בעד 45 גרושי“ן, שקיבלתי דמי־פורים, קניתי אצלו רבע של טבּק והתחלתי מעשן… אחר־כך, כשפסק מוֹנופּוֹל הטבּק של קרוֹנעֶנבּעֶרג מן העיר, פתח לו דוד שיפמאן חנות־טבּק לעצמו, עם מכשירי־כתיבה וספרי השׂכלה כתוספת, ומלבד זה נעשׂה גם מורה ללשון־הקודש, – ומן ה”פקוד פקדתי" של דוד שיפמאן זה אני בורח ונס כנס מן הדליקה; משעמם! אצל הגיבּן הקטן שטעֶרן, בנו של שטעֶרן הגדול, שבא ללמד גרמנית מתוך אוֹלעֶנדוֹרף: “גוּטמוֹרגעֶן, העֶר, ווי האַבּען זי געֶשלאַפן?” “גוּט” – לומד אני לשׂחק פרעֶפעֶראַנס. “אדם אינו חייב לדעת, איך קורין לו למגף בכמה וכמה לשונות”… את הרושם הרע ביותר עושה עלי יעקב רייפמאַן. אדם שהוא מוצא שיבּושים בתנ“ך יותר ממה שאנו מוצאים ראשי תיבות ב”פּרי מגדים", ומקפיד שלא ליטול ידיו מתוך נטלה שנפגמה שׂפתה ולובש טלית־קטן…
ועוד לא די בכל אלה, הריני בא אליו פעם אחת, ועל־גבי השולחן מתגלגלות פיסות־נייר… חומר לאבטוֹבּיוֹגרפיה שלו… הריני קורא, ומתברר שהוא נולד פעמים, וכל שתי הפעמים במזל רע: פעם אחת – ביום כפּוּר, הוא היום שאפילו דגים שבמים חרדים ורועדים בו, וכנסת־ישראל כולה משוטטת בדמעות והיא מלאה הרהורי תשובה וחרטה, והפעם השניה עוד רע מזה – בתשעה באב! הלא הוא היום שבו כנסת־ישראל לבושה שחורים ועטופה שחורים ומנהמת כיונה. ועל כך עומד הוא, היהודי גבה־הקמה ומגודל השׂיער השחור, ומנהם מרוב נחת־רוח ומחייך ושואל:
ומה? כתוּב יפה?
ועוד לא די בזה… הוא מוכרח עוד לקרוא לפנינו שיר. הוא, עש־הספרים, שאינו מניח לפתוח אצלו בבית אשנב קטן ונושם תמיד אופל ואבק־ספרים, רואה פתאום בחלומו – כרם, ובכרם – כל־מיני פירות ושבילים יפים וגם “פרחים עם שושנים” (כל שורה – שלוש מלים!), ובאותם השבילים – הוֹ, הזמנים המאושרים! – מטיילים “שלובי זרוע” שנַים שהם, כנראה, שׂונאים בנפש זה לזה! דהיינו: אחד המאמין כי יסודות־העולם ארבעה המה, ואחד הנשבע שאין הם פחות משבעים ושבעה…
המורה הרוסי שלי, בעל העינים הקטנות החוַרוָרות ועם הפה המעלה תמיד ריח של יי"ש, הוא וַדאי שלא משך אותי, ותורת־הדקדוק שלו על־פי גרעֶטש לא כבשה את לבי… אך כיוָן שפרשׂ שׂר־הרוח את כנפיו, ושעונו של עולם השמיע קול צלצול, מיד אני מקבל שׂכר־השׂכלה על־גבי המדרגות האפלוליות. כל המדרגות בזאַמושץ אפלוליות הן; מרוב צפיפות. ואני בחדר־המדרגות שלנו נער אחד, בעל עינים לוהטניות, כנגד שלוש נערות־אחיות!
ופעם אחת, ואני, “מוּניש, נקי מחטא, נקי מעוֹנש”, רץ ויורד, ולאמיתו של דבר – טס ועף מעל מדרגות, ובכיסי שלוש כעכים בחמאה בשביל בחור עני, בדרך אל בית־המדרש. והנה אני שומע, צעדים מתקרבים לקראתי. צעדים כלפי־מעלה, קלילים, זריזים! ומיד מתבהקות לפני עיני שתי זרועות צחורות, מעורטלות, ומתברקות כנגדי שתי עינים לוהטות, – והזרועות המעורטלות־הצחורות משתלחות מסביב לצוָארי, ונשימה חמה מהלכת על פני ותחינה נלבבת:
הבה נהיה נאהבים, לייבּוּשל…
וכשאני, – שאירע לי הדבר הזה בפעם הראשונה! – נרתע לאחור מבולבל, מפוחד, אומרת לילית הקטנה שלי, האמצעית בין שלוש האחיות, בנעימה של צער גדול ועלבון רב ואזהרה חריפה:
ככה?! אם כן, הריני הולכת אל יוֹנה’טשעֶ, אל בית האולפן לרכיבה!
היא יודעת היכן יונה’טשעֶ מצוי… ולאהוב מוכרחה היא. תוקפת אותי חרדה לשלומה, ואני צועק לה:
חס־ושלום! עיזה־פזיזה, שלא תהיני לעשות כדבר הזה! הוא…הוא…מנוּוָל! פחות־שבפחותים!
אם כן, אהב אותי אתה !
ואני אנוס להסכים…
ואנו מתנשקים בדרך ילדותית־שטותית ובחום מעוּשׂה… ואפילו עיניה שלה – כבות והולכות, הזרועות המלפּפות – מצטננות ומתרופפות. אפשר שהיא צריכה באמת לאהוב, אבל לא אותי…
ואף־על־פי־כן, נפגשים, מתנשקים… הרי נדברנו על־כך במפורש! ולילית תובעת, ומוניש נשבע… לא כל־כך גבוה! אין הדברים מרחיקים עד כדי כך, ולפיכך גם אינם נגמרים ב“טיסה על־גבי המטאטא למעלה”. והפגישות נעשׂות נדירות יותר ויותר… משום –
משום שאין עובר שבוע אחד, עד שאני נפגש עם האחות הבכירה, עם כלתי מן החורבה. שנינו אנו נשארים עומדים, שנינו מרוגשים משום־מה, נסערים מרגש תמים וחביב. ושנינו מביטים זה אל זו, בשלוָה ובחיבּה, אל תוך העינים. אנו שוהים בשתיקה. והיא מפסיקה הראשונה:
יודע עתה מה, לייבּושל, אתה צריך ללמוד…
ומשתנקת לרגע ומסיימת:
פּוֹלנית!
עונה אני, בקול לחישה מוזר, שאיני יודע עצמי מה טעמו:
לקרוא אני יודע!
ובאמת – את הקריאה למדתי בבית־המדרש, על־פי היתרי־ההדפסה של טוּגעֶנדהוֹלד: “ווֹלנוֹ דרוּקוֹבאַץ'” שעל־גבי השערים, כמו שלמדתי קצת לאחר־מכן לקרוא גרמנית ורוּסית…
שואלת היא, אם אבין כשאקרא?
“בוַדאי!” וכי נאה לענות אחרת, כשהשואלת היא נערה?
אם כן, היא תשאיל לי ספר. היא תתן לי את ספרו של קוֹזשעֶניוֹבסקי “קוֹלוֹקאַציה”. ואם אף־על־פי־כן לא אבין משהו, שאכּנס אליה, לשאול אותה. מרגיש אני משום־מה חמימות טובה מסביב ללבי:
אדרבה! וַדאי שלא הכול אבין! ואני מוסיף בשמחה:
ואני אלמד אותך לשון־הקודש.
טוב! – והיא מסמיקה, ושוב הפסקה. אני מפסיק את השתיקה ושואל, ושוב בקול שאינו קולי, ובלחישה חרישית עוד יותר מבראשונה:
את כועסת עלי?
היא שואלת, כאילו מתמהת:
על שום מה?
על שום המשׂחק בחתן־כלה… בגלל חלוק־האבן.
היא מבטלת את כל העניין הזה:
אַי־י־י!
כבר מזמן שכחה… אבל סימן עדיין יש לה. מגישה לי את הלחי.
רואה אתה?
אפלולית, קשה לראות, והריני מניח אצבע חרדה ונוגע נגיעה קלילה־קלילה… היא מסמיקה.
אם אתה רוצה – אומרת היא בחביבות ילדותית – יכול אתה לנשק במקום הזה!
מגיע אני את שׂפתי אל המקום ההוא, והריהן מרעידות עוד יותר מן האצבע! היא משיבה את ראשה לאחור ואומרת מרוגשת:
יודע עתה, אילו פגעת משהו גבוה יותר, כחוט השׂערה, היתה עיני נשפכת כולה.
חס ושלום!
כן, כן! אבא אומר כך, וגם אמא אומרת כך. ובמעט עצבות, ובחיוך:
ומי היה לוקח אותי לאשה עם עין אחת?
והריני מכריז בקול:
אני! אני!
והיא שואלת, לאחר הרהור כלשהו:
והיית אוהב אותי עם עין אחת?
ואני מכריז בקול:
לעולם, כשם שאני יהודי!
ואני מחבק אותה ולוחץ אותה בלבביות יתירה אל לבי.
ומשתומם על עצמי: מה אני עושה? ומנַין אלי הדבּורים הללו, והנלבבות הזאת? וקולי זה, – מה הוא רועד כל־כך, קולי? והנערה, מה היא חרדה כל־כך? ומפני מה מאירות אצלה כל כך העינים באפלולית?
**
והאחות השלישית, היא הצעירה ביותר. “עיזה צעירה”, כפי שאומרים בזאַמושץ. בגרמנית: בּאַקפי"ש, ובלשון־חכמים: פּגה! חולת ריאה, אך דבר זה יוָדע לי רק לאחר־זמן. וגבוהת־קומה היא. וכפופה מעט. ועינים יש לה חביבות ונלבבות כל־כך, גדולות; ואישוניה גדולים ביותר, דומה, צמאי־אור, שותי־אור, ותמיד מוּתמהים, שואלים, או (כפי שאני מרגיש עכשיו) נפרדות תמיד מן העולם…
היא, כשהיא נפגשת אתי בחדר־המדרגות, הריהי נעמדת, נסוגה ומתייצבת וגבה סמוך אל הקיר, או נשארת עומדת וידיה נשענות מאחריה אל המעקה, ואני, שלא ברצוני, מתחיל הולך לאט יותר, היא מביטה עלי, עד שאני עובר, בעיניה הגדולות והנלבבות, ומביטה אחרי עוד שעה קלה, עד שאני יורד למטה.
ואם אני נכנס הביתה אליהן, או שהיא באה אלינו, הריהי מתיישבת בקרן־זוית אפלולית ומשם היא מביטה אלי בחשאי… נגיעה מתוקה ומכאיבה נוגעות הן בי, עיניה הגדולות, ההולכות וגדלות משעה לשעה.
אך למה היא מתכוונת בזה?
האחות הבכירה, כלתי מן החורבה, לוחשת לי פעם סוד:
חולה, המסכנה…
וכשהיא אומרת מה מחלתה, גוברת בי הרגשת הכאב…
והנה היא נחלית, ומחלתה קשה…
פעם אחת אני נכנס לשם – שוב אותה ההבטה שלה בעינים הגדולות, ואותה הרגשת־הכאב המתוקה אצלי…
קודם הגסיסה, ואני נמצא שם במקרה, מבקשת היא פתאום, שכל הנמצאים בחדר יצאו, חוץ ממני. דבר יש לה לומר לי, בארבע עינים בלבד. עושׂים את רצונה. אני נשאר עמה לבד ורועד בנפשי פניה… היא מרמזת אלי: קרוב יותר, קרוב עוד יותר… וכבר אני סמוך למיטה… “עוד יותר קרוב!” אני גוחן מעל למטה…
יודע אתה, – אומרת היא בלחישה חרישית, חרישית, ונדמה לי עלעלים מרשרשים; לבי הוא השומע, ולא אזני – יודע אתה, אני אוהבת את אבא, את אמא, את אחי… את אַחיותי ואותך – יותר מכולם! – –
ומבקשת בקול חרישי עוד יותר: תן לי נשיקה במצח.
ועוד קודם שאני תופס כוָנתה: בפה לא, יש בזה סכנה…
ואני נושק לה על שׂפתיה…
***
רוצה אני, מתוך דילוּג על פרק זמן, שעוד אשוב אליו, לסיים תחילה את “האהבה עם שלוש אחיות”…
הצעירה ביותר – מתה…
את האמצעית זנחתי, בגלל הבכירה… או, כמו שהיא אומרת בתרעומת עלי: בגדתי בה… הפרתי שבועותי לה…
והיא כועסת, מחרפת ומגדפת אותי… במכתבים.
אם אני נמנע מלהפגש עמה, הריהי שולחת לי בידי הנערה המשרתת אגרות סודיות: הייתכן? מה פשר הדבר?
בשעה של משוּבה, כשהמוּז"א של שובבות, זו שלפי האמת עדיין אינני יודע על קיומה, יורדת ומשתלטת עלי, הריני משיב לה בחרוזים:
"כְּנֶגְדִּי אַתְּ טוֹעֶנֶת: נַשֵּׁק נִשַּׁקְתִּיךְ,
"הַאֲמִינִי, הָיָה זֶה וַדַּאי רַק טֵרוּף…
"מִין דִּבּוּק מְדֻבָּק מִזִמְרִי בֶּן־סָלוּא…
"הֲבַקֵּשׁ בִּקַּשְׁתִּיךְ לָךְ לִהְיוֹת לְאָהוּב?
"אֵין סָפֵק, זֶה דִבּוּק מִזִּמְרִי בֶּן־סָלוּא,
"לֹא מִמֵךְ אָז הָיִיתִי אֲנִי מְכֻשָּׁף…
"וְהַמְתִּינִי, אוּלַי עוֹד יָשׁוּב הַטֵּרוּף,
“וְאוּלָם לְפִי שָׁעָה עוֹד אֲנִי מְיֻשָּׁב!”
שיר זה חטאת־נעורים הוא, שמצאתיו אחר־כך בגניזה שבידי דודי, תיקנתיו הרבה, ולצערי “פורסם” בהוצאת־היובל שלי…
ואולם – היא התנחמה עד מהרה.
הבכירה, “קודש הקדשים” שלי, עוד קודם שהספיקה ללמוד ממני לשון־הקודש, נתארסה והיתה לכלה, לא שלי! מ“רוּסיה”!
התנאים נכתבו בחצי הדרך, באוּסטילה… בשעה שנסעה לשם לא הייתי בבית. אבא לקח אותי פתאום (אינני יודע, אם במקרה) עמו אל היער, במקום שהיתה לו חלקת יער לחטיבה, לא הרחק מאוּסטילה.
הוא מדבר על לבי (לשם מה? וכי אינני רוצה לנסוע?): “תראה יער, אם תרצה ותצלח לעסק, תישאר!” – אל העסק כנראה, לא צלחתי. אבל אותו יום התוַדעתי בפעם הראשונה אל היער ואל הנהר בּוּג.
תחילה היתה הדרך משעממת. הררים ועמקים…
“יעלו הרים, ירדו בקעות”, מהרהר אני. עוד איני רואה בזה נעימות יתירה! ומשני צדי הדרך שׂדות שטוחים לאחר הקציר, ושלפי הקש השחורים־הדוקרניים שבשׂדה מזכירים לי את סנטריהם של יונה’טשעֶ ודיעֶדעֶ, המגולחים שלא כהלכה…
אך לאט לאט מתחיל מתקרב, יותר ויותר, קול המולה דקה, והיא מתגברת והולכת, מקיפה את כולי… סובר אני ושואל:
נהר?
לא – אמר אבא – היער הוא זה, ההולך ובא לקראתנו (זו לשונו).
אני משתומם:
איך זה רועש יער?
בענפים, בעלים שהרוח מניעה (אמור אמר: מרחישה).
אהא!
ואמנם, מיד בא לקראתנו היער. אנו נוסעים ונכנסים לתוכו, אני נשאר עומד מכושף; גבורים כאלה, ענקים כאלה! אני נופל ברוחי, שפל בעיני…
בן כמה הוא, אילן שכזה?
אבא עצמו אינו יודע:
זקן מאד…
אֵילוּ עצים הם אלה?
אורנים… מאורנים גבוהים כאלה עושׂים תרנים לאניות… והם הולכים ומרחיקים להם הרחק, הרחק…
איך?
שטים על־פני המים. מן הבּוּג, שתראה אותו, אל הוַייסל, ומן הוַייסל אל הים בדאַנציג. ומשם – אל ימים אחרים… ואולם חלקת־יער זו עדיין אינה מכורה… אני חוטב קצת הרחק מזה, אלונים…
וכשאני בא ומגיע אל האלונים, ורואה כיצד איכּר קטן נוטל קרדום ונועץ אותו בבת־אחת בתוך אלון, נקרע משהו בתוך לבי. משהגענו אל המקום, הריני רץ נפחד ונרעש ובעיה גדולה בלבי, אל סוכתו של הלבלר, מפיל עצמי על מטתו, כובש פני הלוהטים בתוך הכר ורועד כולי, עד שהעיפות מתגבּרת ואני נרדם, וישן כך עד למחר בבוקר… למחר אני מתעורר:
היכן אבא?
הלבלר מחייך משום־מה מתחת לשׂפמו:
נסע לאוסטילה… לפנות־ערב ישוב. רוצה אולי ללכת היערה?
אני מניע ראשי:
לאו…
כשהרוח מביא בכנפיו הדה של מכת קרדום בעץ, כולי רועד.
לפנות ערב אבא שב:
מזל־טוב! – ומביט בי בעין בוחנת.
הכלה שלי מן החורבה היתה לכלה, נערה־מאורשׂה באמת; אך כאמור, לא שלי…
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
טראגדיה לא היתה בזה. לא מטיל של פלדה נשבר, אלא אלומה של קרני־ירח! אל היער התרגלתי. ואחר־כך נסענו אל הבּוּג. ומן הבּוּג והוַייסל, שראיתי אחר־כך סמוך לראכיב, נוצר “הדיבּוּק” שלי…
הסיבות שמנעו אותי מן ההשׂכלה ידוּבּר עליהן בפּרק הבא. אבל כאן חייב אני להוסיף עוד “עיקר שכחתי” אחד בדבר מעשׂה־שהיה בר' משה וַאהל, מעשׂה שהיה בי עצמי. מעשׂה שלא נמצא לי מקום לשבצו אגב תיאור דמות דיוקנו, ואף־על־פי־כן איני יכול לחסרו.
כל השנה כולה מתפלל ר' משה וַאהל אצלו במניין, בחדר הבית־דין שלו. אל בית־הכנסת הגדול אינו בא אלא ל“כל נדרי” וכל ערב ראש־חודש ליום־כיפור־קטן.
מתרחש פעם אחת, כנראה הקדים לבוא, ובית־הכנסת הגדול עדיין נעוּל. בית הכנסת הגדול ובית־המדרש – כפי שמתואר במחזה “בפּליש על השלשלת”. הריהו נכנס לרגע אל בית־מדרש, עומד לעיין בספר, בכותל־המזרח השׂמאלי, בפינה סמוך לארון־הקודש. תמיד עומד שם ה“תם” שלנו, הנקרא “יהושע בהמה”, שעדיין הוא מתאווה ומקווה לקבל כתב־רבנות, ואנו, בני החבורה, שולחים לו מזמן לזמן – כתבי־הזמנה מזוּייפים, והוא כפי שכבר הזכּרנו, רץ אל אשתו לשאול אותה, אם יסע ואם כדאי לו לקבל את ההזמנה… וגם הוא חבוש מין ספּוֹדיקל שכזה ולבוש מין קאפּוטה שכזאת… הריני נכנס, ומיד ברור לי, ה“תם” עומד שם! ואני מתקרב על בהונות – ומכבד אותו מאחור במתנת־יד, לא כדי להכאיב, אלא לשם ליצנוּת, – הוא מיסב פניו – ר' משה וַאהל, ואני נשאר עומד מאובּן.
והוא פונה אלי ומתחייך:
למי זה נתכוַנת, קונדס?
וכבר פורצות הדמעות מעיני.
אתה מתחרט?
מה שאלה היא! אבל לדבּר אין אני יכול; ניטלה לשוני.
רוצה שאמחל לך? רוצה לקבל "תשובה?
עדיין בלי לשון, מנענע אני ראשי לאות הן.
אם כן הבטח לי, שלעולם לא תהיה עוד מרים יד על שוּם בן־אדם…
אני מבקש להושיט יד;
“לא, תקיעת־כף – זה לא…”
־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
ואת הבטחתי קיימתי… וחוץ מפעם אחת, פעם אחת ויחידה, שלהבליג כבר היה למעלה מכוחו של אדם, עוד לא הרימותי עד היום ידי על שום אדם, לא בשביל להשיב מכה תחת מכה ואף לא בשביל להגן על עצמי..
-
במקור כתוב: להתגבר ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.