“הניצנים נראו בארץ” – ההשׂכלה מתחילה נובטת בארץ פּולין.
ואם עתידים לנבּוט ולעלות ציצים חדשים, הרי זאַמושץ (כמובן, חוץ מוַארשה) היא העיר בעלת הזכות המלאה לביכורי־הציצים!
הביקוש יהיה!
אפילו צנוניות ראש־חודש מופיעות אצלנו (כך מתפארים) מוקדם יותר מבכל מקום אחר, וכך הדבר אחר־כך לגבי שאר כל הירקות והפירות. ואפשר הדבר, כפי שעולה על דעתי ברגע הזה, שמשום כך קוראים לנו, כפי שכבר הזכרתי: “הזוללים מזאַמושץ!”
ההשׂכלה, לכשתופיע, לא יהיה לה אצלנו צביון של התבוללות. ייתכן, שיעלה אצלנו עמוד השחר, ייתכן, שגולדפאדן צודק כשהוא דופק על תריסינו: מכבר האיר היום! וצריך, הגיעה השעה, לצאת אל הרחוב. אך ברחוב אין אומות העולם ממתינות לנו, על טיול בשליבת־הזרוע ועל מעגלי־ריקוד משותפים אין אצלנו מה לדבר…
פּאַריס הקטנה היא עולם קטן מיוחד לעצמו, מתוחם לעצמו תיחום ברור וגמור.
אין עולה כלל על הדעת להתערב במישהו, וגם אין במי להתבולל!
זוהי ממלכה יהודית־בעלבתית מיוחדת לעצמה. כיכר־שוק מרובעת (רחובות צדדיים נוספים אחר־כך) עם שתי וערב של שני רחובות מרוצפים. אם אתה עומד, דרך משל, באמצע העיר, בנקודה שבה נפגשים שני הרחובות המרוצפים, ופניך אל בית העיריה עם שעון המגדל – הרי לפניך כל הממלכה הבעלבתית־השלוָה המתוחמת לעצמה.
הרי לפניך – רחוב צר אל מקום־השוק; וממקום־השוק – עוד רחוב צר, אל השער הלובליני.
מימין, קצת מאחוריך – השער הלבובאי… לפנים – קרובה היתה לבוב. כהיום הזה יש צורך בדרכון של חוץ־לארץ בשביל להגיע לשם. אנו יוצאים ידי חובה בטומאַשוב, שהיא לפני הגבול, הלא היא הבּירה של “שמע ישראל”.
בין שני השערים, ומעל לסוללה – קסרקטינים. בתי־צבא גדולים, חזקים, מצוּפים מבחוץ לבנים אדומות, מכוסים גגות של פחי ברזל.
משׂמאל מוליך הרחוב המרוּצף אל המצודה. גינה, פתוחה – מצד העיר, ומאחור – מוקפת משלושה צדדים בתים, שבהם גרים הקצינים. שני מעברים, שלא קל ביותר לעבור בהם, נמצאים בין הבתים, בפינות, ומוליכים למטה אל תעלה, אל בית־הנשק, מקום התותחים והכדורים וכל זה נמשך ורץ עד אל בית – האסורים שליד השער השעֶבּרשיני, הנמצא מאחוריך. משׂמאל, באותו קו עגול־למחצה, נמצא השביל הצר המוליך אל ביתו של הסמוטריטיעֶ"ל שלנו, הוא המשגיח, ומשם אל הנהר; וקלוב־הקצינים – בית הועד לבני האצילים. לפני הקלוב – בית־האולפן לרכיבה, והלאה, והלאה, עד לשער הלבובאי – שוב סוללות, בניינים ממלכתיים וכיוצא באלה.
הרי שתיארתי הכל מסביב, כמי שמתאר תכנית בגיר על הלוח…
מי יש לנו בעיר מן הפולנים?
הרוקח המוכר בהתאפקות מתונה־גאה של אציל שירד מנכסיו – תרופות על הרוב “משקה וינאי” ומים מרים) ויושב לו, כשהשעה פנויה לכך, על המעקה הפונה לצד העיר ומדפדף ספר של תמונות מלכי פולין מימי קדם. אם דלתות־הזכוכית אל החדרים פתוחות, נשמע משם קול הפסנתר. האשה ושתי בנותיה מנגנות. גם האשה וגם שתי בנותיה מכוערות ביותר, משל לשלושה לילות שחורים ממושכים, אף נגינתן איננה יפה. הבן, זה העתיד למלא מקומו באחד הימים, עדיין הוא לומד באיזה כרך.
האומן של מנקי־הארובות, הגר בבית הקטן עם החצר הגדולה ליד בית־האולפן לרכיבה, מבלה את ערבי־החורף בשׂחקו עם אשתו (ילדים אין להם, לפחות – במקום הזה) במשחק הטעֶרטע“ל־מעֶרטע”ל; בימות האביב הוא זורע ונוטע את הגינה שבחצרו, ואם הוא מופיע לפעמים בקיץ בשוק, מתחת לסככה של הדוכנים, פורחות אצלו העינים, מסמיקות אצלו הלחיים, ומצעדו קליל וגמיש, כשל מי שמהלך על קפיצים; פסיעותיו רכות, מעוגלות, מוגבהות – והבריות משתמטים מלפניו; חולשה יש בו – להתנשק! לא אשמתו היא זו, אלא של אשתו ה“נסתרת”, ששום בן אדם אינו זוכה לראותה במו עיניו. מין שׂרף־דובדבנים שכזה היא מוזגת לו. אַ קאַפּעל"ע מעֶד, כלומר, מעט מי־דבש, הוא יודע לבטא כמה מלים ביידיש.
הרופא ד“ר סקשינסקי, האינטעֶליגעֶנ”ט הזקן טוב־הלב, אך זעפני־רתחני הוא עד כדי גיחוך. אף הוא יש לו אשה עם בנות שלוש, וגם הן – לילות שחורים. והוא עצמו – פג טעמו. לאחר המבחן בימי נעוריו סגר את הספר ולא שב לפתחו עוד. אומנותו מקויימת בידיו, זוכר כל התורה כולה בעל־פה, בא אל בית־החולים, הולך ועובר בין שתי שורות המיטות, מעיף עין על כל חולה, דורש להראות לו לשון ומציץ בה. כך מצד ימין, ובדרך חזירתו מצד שׂמאל, והוא פונה והולך אל המשׂרד. החובש מהלך מאחוריו, וכשהם מגיעים אל השולחן, הריהו רושם בתנופה שלושים וכמה רצפטים בבת־אחת ומוסר אותם לחובש: מאַ“ש, פּשאַקרעֶ”ב, כלומר: הא לך, בן־כלבים…
מה שנתחדש בתורת הרפואה לאחר שהוא עמד במבחן, – לא עניינו הוא. לאחר כמה שנים, כשדודתי־החורגת, עם היהלומים בעגילי־אזניה ועם הרביד המשובץ פנינים, אשתו הקטנה הגחכנית של י' מ', תפול למשכב ויבהילו להתייעצות רופא מפורסם מוארשה, והרופא המפורסם יהיה בודק את הלב ומקשיב לדפיקותיו, – לא יוכל סקשינסקי להתאַפּק, יניח כף ידו על פיו ויפרוץ בצחוק:
קולעֶג"אַ, גם אתה מאמין במעשי הכשפים הללו?
מי עוד היה שם?
אינני זוכר יותר מזה. גוי־של־שבת? נדמה לי, דוקא גויה־של־שבת…
אחת בשם “לאפּיי” – כך היו קוראים לאותה בריה, אשה זקנה ומכסיפה, ששׂכלה אינו שלם עמה. והיתה מהלכת על־פני העיר לא על כל כף רגלה, אלא על קצות בהונותיה, ותפוחי עקביה הפוכים כלפי־מעלה, ראשה המכסיף, עיניה המימיות, פיה הפתוח למחצה ושתי שיניים עקומות מציצות מתוכו – היו מוגבהים כלפי מעלה ישר אל רקיע־השמים, כטוענים טענה קהה: לשם מה בראתני? בשביל לשטוף רצפות? – אך אינני בטוח, אם לא היתה “לאפּיי” זו מבנות ישראל…
מי עוד? מתחת לסככה הארוכה יושבות גויות ישישות, ליד דוכני נקניקים שחורים־ארוכים ושומן־חזירים…בעומקה של הסככה השׂמאלית סמוך לבית־העיריה – מושב זקנים לנוצרים; לפעמים נפלטות ויוצאות מן הבית הזה גויות ישישות (גברים אינם נראים שם), מגוּבנוֹת, עווריריות, מכופפות, לבושות שחורים עם כיפּות שחורות על צמותיהן, צלבים שחורים על חזיהן, ו“מחרוזות” שחורות משתלשלות על פתילים שחורים – לצואריהן. ולהקה זו מהלכת וכושלת, ומנהמת מין המייה זעפנית, וממלמלת משהו – בדרך אל בית־היראה ובחזרה משם…
ואורח שכיח בעיר הוא “דיעֶדעֶ”, בּנאי מן הפרבר. גבה־קומה, תמיד מגולח שלא כהלכה, פנים שׂעירות צהובות, בדומה לשדה־שלף לאחר הקציר, – כך הוא מהלך מתחת לסככה, עיניו מעורפלות, והוא כמחפשׂ משהו בחלל האויר, מהלך ישר קדימה, בלא לראות להיכן, וכולו קרוע ובלוי, וקרעי הבד תלויים מאחוריו… נתקל ברגליו הארוכות והעקומות בכל מה שמוטל על הרצפה, מושך בידיו הארכניות המשונות כעכים ומיני פירות מן הדוכנים, ומקלל בקצף על השׂפתים, ואין איש שומע ויודע את מי הוא מקלל. אומרים: את אשתו, ובנו, שנטלו ממנו את כספו שהשׂתכר במלאכת־הבניה, מאחר שהתחיל משׂתכר… וגם את הבית עם חלקת השׂדה לקחו ממנו והשאירוהו עזוב והפקר…
פריצים של ממש אין לנו. ישנו רק האחד, האורדינאַ“ט זאַמויסקי, אך אין רואים אותו כּלל… בא, אומרים, מזמן לזמן ל”קבר־אבות" בכנסיה הלבנה, שבה הם מוטלים טמונים בארונות של ברזל, של פלדה, של ברוֹנזה ושל כסף במרתפים שמתחת לבניין, והם תלויים במרומי הכנסיה בצורת דיוקנאות וקלסתרים, מצנפות־שׂיער גדולות לראשיהם ומגפים צהובים לרגליהם. תכופות באים חוכרי אחוזותיו. לפנים, אומרים, היו הללו יהודים, בזה אחר זה דחקו את רגליהם, ורק י' מ' לבדו נשאר בחכירתו. והרי הם באים לפעמים בכרכרות־רכיבה קלות ובעגלות־שׂדה, קונים מה שקונים, הגברים – בחנויות לצרכי־ברזל ובניין. והנשים – בחנויות המכולת, ולפעמים גם בסאַלון היחידי לענייני מוֹד"אַ שמחזיקה אשה אלמנה עם שתי בנותיה המזקינות וכבדות הבשׂר (הללו שמרננים אחריהן; קציני צבא יוצאים ונכנסים בביתן) ואוכלים לפעמים ארוחות צהרים בבית־היין של ק־ן ברחוב המרוּצף.
נשאר איפוא עם־האיכרים שמסביב… זה הבא בכל יום אחד בשבת אל היריד, ובכל חגא אל הכנסיה. הרי זו חטיבה של עם נכנע… אך זה עתה שוחררו מן ה“שיעבּוּד”; הזקנים עדיין מתגעגעים על השיעבּוּד הזה, כמו שהתגעגענו אנחנו לפנים על מצרים, על סיר הבשׂר, ואילו הצעירים – עדיין אינם יודעים מה יעשו בה בחרות, ועדיין הם נתונים־נתונים להשפעתם של הזקנים, ומקבלים מהם בהכנעה סטירות־לחי, אם לא דקדקו לברך את הפריץ בהרכנת הראש עד לקרקע, בלא כובע ובחיבוק ברכיו של הפריץ… וכשהם באים העירה, דומה שחסרים הם מה, תנועותיהם נבהלות וחרדות, והליכתם על־גבי המדרגות כושלנית ומגוחכת. מסוכנים נעשׂים אותם צעירים רק בשעה שהם באים העירה לסוּבּרעֶוויזי“אַ, כלומר, לבדיקת־המשנה לצבא – אותה שעה הם נמצאים בין המצרים: מן המשק לקחו אותם, מן המשטר הכפרי נשתחררו, ואל המשטר הצבאי עדיין לא הוכנסו, – ומה יעשו ולא יערכו סוּקצעֶס”ן, כלומר, שערוריות ופרעות קלות. מורטים לו ליהודי פיאה אחת מפיאותיו, חוטפים כעך מכעכיה של תגרנית שבשוק, מפוצצים שמשה בבית מרזח… ושוב הם שקטים ונוהגים מנהג דרך־ארץ ביהודי, שזה לא מכבר עמד כמתווך בינו, בין האיכר, ובין הפריץ. בכפר מושקעֶ הוא “כול וכול”. בלעדיו אין פונים אל רופא, אין נוטלים עצה מעורך־דין, – והוא גם הבורר בכפר בסכסוכים שבין איכר ואיכר…
עם ה“חם” הזה להתבולל? נשאר איפוא הצבא שבעיר. לחייל הפשוט אין מניחים אפילו לעבור מתחת לסככה. “דרכו לילך ולהזיק, גונב במבט־עין”… סגני הקצינים הפעֶלדפעֶבּ“לים, הללו כבר מהוגנים יותר, יושבים אצל מנדל המוזג בקיטון מיוחד ומיטיבים לבם בקורקבנים ובצוָארים ממולאים כמנהג היהודים, מעשה־צלי שבו מפורסם הבית הזה, אחר־כך הם משטיפים ומדיחים את בשׂר־הצלי ביי”ש – ומסיתים את הבת לשמד… בעמל רב שיחררו אותה…
“חברה טובה” אין הצבא נחשב…
נשארים הקצינים…
אתם כבר יש מגע־ומשׂא… הם שותים יין אצל ק–ן בבית היין, שוברים לאחר השתייה את הכוסות, חורטים בטבעות־היהלומים את שמותיהם על־פני המראָה הגדולה שבמסגרת עץ המהגוני, או על שמשות החלון… הם משאילים לבתו הקטנה, השקטה והבלונדית של ק–ן ספרים רוסיים… והם “שוהים” לעתים תכופות, כמי שבאים לשאול לנשותיהם או “סתם ככה”, בסאַלון־המוד"אַ הנזכר של האלמנה עם שתי בנותיה הבוגרות ועם בנה (שעדיין לא הזכרתיו) יונה’טשעֶ…
אחרי הבנות, כאמור, מרננים… והן הן היצר הרע של לא בחור־ישיבה אחד בלבד: “שעה שהקרה עזה ומתלקחת, ואתה נוסע עם אחת מהן ביחד, אין הבדל עם איזו מהן, בתוך כילה מתנודדת, היא בקור מתקרבה אליך… שייחם לה, ולא תהיה בודדת…” ויונה’טשעֶ מוקצה מחמת מיאוס… גוץ ומסורבל, פרצוף אדום, סנטר מגולח, ואינו פוסק מלסחוט לו את האבעבועות מן הסנטר המגולח… “שליח לדבר עבירה” אצל הקצינים, נושא מכתבוני־אהבה ומתרועע עם המשרתות…
פוי! – אומרים עליו – ומתקנאים בו מעט…
על כל פנים – עולמם של הגויים עולם זר הוא. ואף־על־פי־כן, מתחיל מתרקם יחס כלשהו… לא, חס וחלילה, כנגד הפולנים… פולנים הננו נלהבים! וכי כמה זמן עבר מאז אמרנו תהלים לנצחונה של המרידה השניה?!
חיִל פולני, פולני מזויין, לא ראינו במו עינינו. מלבוב הגיעה טעֶלעֶגראַ“מא חשאית (תיבת־הדואר היא מגעָרה בקיר החומה של שער־הסככה), כי זאמושץ כבושה; ואפילו מצור לא הושׂם עליה. ואפילו מעל המעקון שמסביב למגדל־השער לא נראה בכל הסביבה גדוד מזויין… והיינו אנחנו, נערי־החדר ובחורי בית־המדרש, חיל פולני! ובסך־הכול לא היה לנו אלא אויב אחד ויחיד: בחור שבא לפני זמן מועט מביאליסטוק אל דוד שלו; סומא באחת מעיניו. ובאמת קרובים היינו לנקר לו גם את עינו האחרת, ופעם אחת שברנו עצמותיו עד כדי כך, שבמשך חדשים רבים היה שוכב חולה ובקושי עלתה לו ארוכה… ומי הוא נאַטשאַלני”ק פוביאַט“ו, כלומר, מושל־המחוז הפולני? מי שולח אל היער לחם ובגדים שאספו, ולפעמים גם מעט תחמושת, גנובים מבית־הנשק של המבצר? בנו (האובד) של י' מ‘… פעם אחת חזר י’ מ' זה מוארשה ועבר ביער, ותפסו אותו המורדים הפולנים; מצאו בכיסו פּאַספּור”ט רוסי, ובמגפו – כתב־חוזה שבו התחייב לספּק כך וכך שחת ושבולת־שועל בשביל הקוזאַקים. ביקשו הפולנים לתלותו. בא הבן, המסייע בידי המורדים, וברגע האחרון הוריד את האב מן התליה ממש! במקרה נזדמן לשם…
ואף־על־פי־כן – עוסקים בעסקי קבלנות! נפגשים עם קצינים בבית־האולפן לרכיבה… בנות־ישראל חינניות הן. מעט רוסית נוטלים בהקפה… אפילו אותי מתחילים ללמד רוסית… לאחר ה“פקוד פקדתי”, לאחר אולעֶנדורף הגרמני, אנוס אני ללמוד את הדקדוק הרוסי של גרעֶטש ובורח מן המורה (לבלר בגדוד) שריח היי"ש הגרוע נודף מפיו כמו מתוך כבשן…
משהו מתרקם והולך, ופתאום – כל הקוּרים ניתקים בבת־אחת.
באה עלילה!
***
בינינו ובין הקצינים גבה קיר, והוא מתגבה והולך…
בגינה של הארמון, שבו גרים הקצינים, בין עצים קטנים מוריקים, נמצאת קופת הגדוד. שמורה היא, כמובן, בידי חייל מזויין בחרב וברובה. נכנס מישהו בתוך דל"ת אמותיו – הריהו יורה!
פעם אחת, לפנות בוקר, באים להחליף אותו, והנה החייל שלנו, עם כל ציודו ונשקו, מוטל קשור בתוך שק. הקופה – פרוצה, תיבת־הברזל עם הכסף – נעלמה!
את תיבת־הברזל מוצא עוד אותו יום איכר מאחורי העיר, מנעולה שבור וכולה מושלכת בעשב.
יודעת כל העיר, מה פירוש המעשה הזה.
הפּוּלקובני“ק, הוא שׂר־הגדוד – אדם זקן, בעל שׂפם מחודד, ראש זקן מגולח, עינים זעירות נוטפניות, ורגל אחת, נשׂרכת אחריו, פּוּלקובני”ק זה יש לו אשה צעירה; כולה “חלב ודם” ו“אשת־חיל” – רוכבת על סוסים, שותה יין־שאַמפּאַן, נוסעת וחוזרת ללובלין ולוַרשה, נעלמת לימים תמימים ביערות לפּיקני"קים… ושלושה קצינים צעירים, הסובבים־הולכים סביבה – משתקעים בחובות… וחותמים ומוסיפים וחותמים שטרות… ומשמגיעים ימי הפרעון ואין במה לשלם, מחליפים את השטרות בשטרות אחרים, עד שבא ומגיע יום שבו מוכרחים סוף סוף לשלם…
ומפניהם עשׂוי היה החייל שעל המשמר, חייל טירון בן איכרים מקוסטרומא, להבּהל ולהכּנע…
העיר יודעת, אך לא המבצר! בפרט שאחד משלושת הקצינים תאבי־השמחות הוא השליש שבגדוד…
את הגבור מקוסטרומא משליכים קודם־כל אל בית־הסוהר… בדרך נופל על החייל, החנוק־למחצה והמת־למחצה מתוך פחד, ברד של מכות נאמנות, בחרבות, בקתות־הרובים – על שחילל את כבודו של כל הגדוד! במבצר מהרהרים עדיין: מה לעשׂות? החייל האסור חי זה שני ימים על לחם ומים בלבד, ואחר־כך גם בלא לחם ומים כלל… ורק ביום השלישי מופיע השליש שלנו בלוית חיילים עם שבטים בידיהם… מצליפים, והשליש שואל ומרשם…
החייל אומר: גנבים יהודים… באו פתאום… יחפים… את השׂק השליכו עליו מאחור… מעולם לא ראה אותם קודם־לכן… אבל הללו וַדאי יהודים היו… זקן ופיאות היו להם… ואחר־כך – – –
הוא מתלעלע בדם ונחנק ומת…
היינו הך, – לחתום שמו ממילא לא היה יכול. השליש חותם במקומו ושולח אל שׂר־הגדוד את הפּרוטוקול… כתוב וחתום…
שולח שׂר־הגדוד לקרוא לחיילים, שהיו באותו מעמד.
שמעתם?
טאַ“ק טוטשנ”וֹ (אמנם כן)!
מה?
הוא כתב…
מה הוא כתב?…
ני“עֶ מוגי”ם זנאַ"ט (אין אנו יכולים לדעת).
לא שמעתם היטב?
טאַק טוטשנ"ו.
והשליש שמע?
הוא, זה ענין אחר. אוּטשוֹנ"י (מלומד הוא)!
וכבר כועס במקצת:
הוא שמע?
מן הסתם…
אמור בפירוש! דבר ברור!!
טאַק טוטשנ"ו!
תישבעו על כך?!
אם יצוו לנו…
תשבעו באמונה?
טאַק טוטשנ"ו…
ונשאר הדבר – “גנבים יהודים”…
הולך מיד כתב־פקודה אל המאַגיסטרא“ט: היות והקופה, כפי שנתברר, נפרצה ונתרוקנה בידי גנבים יהודים, נדרש המאַגיסטרא”ט להמציא תיכף ומיד את כתובתם של כל הגנבים היהודיים שבעיר…
משיב המאַגיסטרא"ט: אין כאלה! היה נער גנב דויד’ל, ונעלם. עוד נער גנב היה, גנב סחורה מחנות אחת, – והריהו יושב תפוס בשעֶבּרשין… אלא אם כן בעיר־החדשה…
יהא בעיר החדשה.
מכינים רשימה… ושולחים להביא את הרשומים. ומביאים אותם מן העיר החדשה שלולים בשלשלאות, ומשליכים אותם אל מרתף־הסוהר החשוך והרטוב שמתחת לסוללה.
באים מיד נשים וילדים העירה בבכיה…משקיטים אותם, עתידה האמת לצוף כשמן על־פני המים. לא כימים מלפנים הימים הללו!
“הרי בלילה הזה לא היו כלל בעיר…”
“שלי היתה לו גניבה ב…” והיא מבליעה את שם המקום.
“שלי היה בשליחות בכפר אצל הפריץ…”
אם כן, הרי טוב, יטענו טענות אלה, יביאו עדים… והרי למעשׂה כולם גנבים הם, ואין בכך כלום שיהיו יושבים מעט בבית־הסוהר… אבל בינתיים יוצא שבוע אחד, ועוד שבוע, ופתאום נשמע הקול: הודו בפשע!
אי אפשר… ובינתיים מגיעה השמועה: הודו מתוך אונס!
על־גבי לוחות־ברזל מלובנים הרקידו אותם יחפים… מסמרים מלובנים נעצו להם מתחת לצפרנים… ואת צפרני הרגלים עקרו להם במלקחיים… שׂערות גביניהם מרטו להם…
שוב יללה של נשים וילדים…
עכשיו כבר אין מחרישים. כבר כותבים כתבי־בקשה. מי כותב? עורך־הדין שלנו פ' נ'… כותב הוא פולנית, מחזירים את הכתב… כותב הוא רוסית, ובאמת אינו יודע רוסית, מחזירים את הכתב: פּ“ו ניעֶגראַמוטנוסט”י (על שום חוסר הדיוק בלשון)…
קוראים לו למורה שלי… הוא אינו רוצה, אסור לו… שופכים לתוכו כוס אחת, ושניה, ושלישית מהולה מכמה מינים, ורביעית – מהולה ועם תוספת של משהו. המורה שלי מתחיל בוכה בקול, כדרך השכורים. ומבקש להתנשק. כתוב יכתוב, הוא אוהב אותנו אהבת נפש, גוֹטוֹ"ב, מוכן ומזומן ללכת למען יהודי אפילו עד סיביר; והוא כותב…
למחרת היום – הלבלר נעלם… יותר לא ראו אותו. אולם כתב־הבקשה פעל את פעולתו. פעם שניה לחקור את האסירים, לחקור שנית במאַגיסטראַ"ט, ובשעת החקירה יהיה נוכח גם הרב דמתא…
והרי הם מודים, בנוכחותו של הרב ר' משה וַאהל: הם הם שהטילו את השׂק על ראשו של החייל על המשמר, והם ששדדו את הקופה… פרצו את תיבת־הברזל, והשליכו אותה במקום שהשליכו…
ר' משה וַאהל שואל: ולהיכן הבאתם את הכסף? מעיר השליש את אזנו, שלפי הפקודה שנתקבלה צריך הכל להיות וו’יאֶהוֹ, ראַוינ“א, פּריסוּטסטווי”עֶ, כלומר, במעמדו של הרב אולם לחוות דעה אינו יכול, לשאול שאלות אסור לו. והוא קורא בקול את הפּרוטוקו“ל ושואל: ויעֶרנ”וֹ? כלומר: אמת ויציב?
משיבים האסורים: ויעֶרנ"וֹ…
ור' משה וַאהל אנוס לחתום…
וכשהוא יורד וחוזר מן המאַגיסטראַ"ט, ושואלים אותו:
מה נשמע? מה מראיהם?
הרי הוא פורץ בבכי, כמו ילד קטן…
עכשיו כבר מוכרחים לעשׂות מעשׂה, לגשת אל העניין במרץ. הרי מוכרחים לגלות, במה הצליחו להטיל עליהם פחד כזה… שיבוא רק י' מ' מוַארשה, הוא כבר יחקור וייוָדע לו… אך בינתיים מתכנסים לאסיפות, חושבים מחשבות ומטכסים עצות, לעשׂות משהו הרי חייבים…
שמועה עוברת בעיר, אין יודעים מה מקורה, אך וַדאית ונכונה היא – אחד מן היהודים מת במרתף־האסורים!
מעלים על הזכרון את מותו של החייל־השומר; בוַדאי גם זה מת מרוב הלקאה וצליפה. וכבר יודעים בבירור, כי יציאת־הנשמה היתה עוד לפני כמה ימים… אינם מסכימים להוציאו, מפחד שיראו מה עשׂו בו. הם רוצים שהגוויה תירקב… ואפשר יטילוהו לתוך איזו מערה, או לנהר – וסופו של היהודי הזה שאפילו לקבר־ישׂראל לא יגיע! וכבר יודעים, מי הוא הקרבן: משה! ובכל הרחובות כבר נשמע הקול: משה! משה! ומבלי להידבר תחילה, יוצאים בבת־אחת זקן וצעיר, ילדים וטף, גברים ונשים, – ועולים אל בית־האסורים! והכול משמיעים זעקה אחת, יללה אחת: – השיבו לנו את הבר־מינן!… עומד קצין אחד ליד בית־האסורים, והרי הוא צועק: משה חי…וקורא אל תוך בית־האסורים: שיַראה את פניו! ובאשנב הצר של תא בית־הסוהר למעלה מתגלה ראשו של משה, חי וקיים –
אין מאמינים למראה העינים, וצועקים אליו: הניעה את פיך, מצמץ בעיניך!
והוא עושה כן. אך אין די בזה: צעק משהו, שנשמע!
הוא מניע שׂפתיו, אך קול לא יישמע… לדבר אין בו כוח… אך העיקר שהוא חי, חוזרים הביתה בשמחה: הוא חי, הוא חי…
אותו יום עצמו הולך כתב־תלונה ללובלין: היהודים עוררו מרד, התנפלו על בית־הסוהר, חפצו לפרוץ… אנוסים היינו להראות להם את הגנבים… ביקשו לשחרר אותם בכוח הזרוע… ומזלנו הוא, שקצין פלוני אלמוני עמד בפרץ…
מקבל אותו קצין כתב־תודה, מציגים אותו לפני השלטונות הגבוהים ומציעים לתת לו אות־הצטיינות: ז“א כראַברוס”ט, כלומר: על מעשׂה־גבורה, ובעיר מכריזים על מצב־מלחמה. לא להתגודד בחבורות. אסור שילכו יותר משנים ביחד…לאחר שקיעת החמה – להגיף את התריסים, לא להיראות ברחוב… לא לכנס אסיפות, לא בבתי־מדרשות ולא בבתים פרטיים… וקוזאַקים רכובים על סוסיהם עוברים בכל העיר משמרות־משמרות ומגלבים בידיהם… ובלילה – משמרות כפולים… נראה מישהו ברחוב – מריצים אותו בצליפות־מגלבים אל בית־הסוהר… על רבים מתנפלים באמצע הרחוב גם לאור היום ועורכים אצלם חיפושׂ. ואם מוצאים איזה סימן שהוא לעניין הנדון – מיד בצליפות־מגלב אל בית הסוהר… אימה נופלת…
רצים אל בית־המדרש לומר תהילים, – באים ומפזרים במגלבים… נשים רצות לבית־הכנסת הגדול לקרוע שמים בזעקותיהן – באים קוזאַקים בדהירה, עולים ודורסים בסוסיהם… תולשים את הכיפות מעל ראשי הנשים, את העטיפות והמטפחות, ונעלמים מיד… מן העיר החדשה רצים אל בית־העולם, לעורר את המתים שיעמדו בפרץ… יצאו בחשאי, בלילה, בליל אפילה, נפלו לארץ, שׂפתותיהם אל אבני המצבות, ביללות חנוקות… אך הקול נשמע עד “בית פרעה” – נודע הדבר במבצר, ומיד הוקף בית־העלמין, ואת הנמצאים בו הוציאו אחד אחד מן השער. להיכנס פנימה פחדו, מורא המתים עליהם.
גם העיר דומה לעיר של מתים… וי' מ', הוא התקוָה היחידה והאחרונה, עדיין לא בא… יש אומרים: חולה, ואחרים אומרים: מפחד לבוא… והיוצא מזה: אל תבטחו בנדיבים…
ובתוך דממת המות נשמע הקול: בית־דין צבאי הגיע…
וכמה ימים לאחר מכן: שוב הודו…
ופסק הדין – תליה!
פסק הדין נשלח לאישור…
ומעלים על הדעת: הרי סוף־סוף ישנם עוד בעולם יהודים שיש להם דעה, שיכולים לעזור, שחייבים לעזור!
אך כיצד מגיעים אליהם? השערים – שמורים שמירה כפולה, תעודות־מסע אין נותנים; ותעודות־מסע לחוץ־לארץ על אחת כמה וכמה לא יתנו… דעֶפּעֶ“שוֹת לא יקבלו, ומי שירהיב עוז בנפשו ללכת לדואר עם דעֶפּעֶ”שא כזאת, יפּול בלי ספק אל בית הסוהר…
יש הכרח, שיתנדב מישהו לגנוב את הגבול במסירות־נפש ויגיע לטומאַשוב, מרחק שלושה מילין בסך־הכול, ומשם ללבוב, ישנו שם הרב המטיף לעֶוועֶנשטיין, ומשם יטלגרפו אל משה מונטיפיורי בלונדון, אל קרעֶמיעֶ בפּאַריס…
מי רוצה לקנות לו עולם־הבא, לזכות בחיי עולם? נמצא אחד…
אברהם מאניס – זה שמו; על שם אשתו: אברהם מאניס של רוֹניעֶ; שם אשתו רוֹניעֶ…
מי האיש?
בעל־בית? פרנס? מתעסק בצרכי צבור? מושלם בכל המעלות? משׂכיל נסתר או גלוי?
לא שום דבר מכל אלה…
יהודי זקן, קרוב לשמונים, מתכונן זה מכבר לנסוע למות בארץ־ישראל, אלא שזוגתו תחי' מסרבת. אינה רוצה ואינה יכולה לעזוב את בית־העולם של זאַמושֵץ, שבו יש לה כל משפחתה שלה… אפילו בבית־המקדש עצמו היתה מרגישה עצמה יתומה בלי המתים הללו… ובלי רוֹניעֶ אשתו לא יהא אברהם מאַניס נוסע… הכיצד קם יהודי ונוסע בלי אשתו?
ולאחר שנתיים ימים, כשכפה עליה דעתו, והיא נוסעת עמו, ומגיעה עמו עד אל צפת עיה"ק, הריהי מוסרת אותו בידים נאמנות ונעלמת לו מתחת לידים, ובורחת בחזרה הביתה, אל בית־העלמין שלה… וברוך־השם שאברהם מאניס עבר בשלום את הים.. וכחזרה הביתה, נחפזה מיד אל בית־העלמין בשׂמחה ובבכיה, נשקה ונשקה לאדמה, בקושי רב התיקוה משם…
איך יחיה שם בלעדיה אברהם מאַניס? קשור ודבוק היה בה… בעל־תוקע היה, פעם אחת הלך אחרי שחרית הביתה לחטוף תנומה קלה… מפוזר בדעתו היה, וכשחזר לבית־הכנסת הביא עמו במקום הקיט"ל – כותונת לבנה של רוֹניעֶ
–אין דבר, אומר הוא, אשה צנועה היא, רוֹניעֶ, צדקת גמורה, בכותונת שלה מותר לתקוע…
מה עוד היה? חסיד בטלן, בתחילה בהסתר; שוחט היה; ובימי זקנתו, כשנעשׂו עיניו חלושות יותר, הסתלק מן השחיטה, ורק לאחר מכן הודה: הוא חסיד בעֶלזאי. מושלם בתורה לא היה; אפילו חטיבה של עם־הארץ בתנ“ך… אומר פעם, בשמו של הבעֶלזאי, נוטריקון על סולמו של יעקב אבינו, ואינו יודע כי “סלם” במקרא חסר וא”ו…
מתגלגלים היינו מצחוק!
והוא הבטלן הזקן, יהא נוסע…
וגם נסע…
את “כתב ההרצאה” על העניין, שמסרו לו בשביל המטיף לעֶוועֶנשטיין, שגם לי היה בוֹ חלק, התפירו לו בתוך הכותונת…
עבר בשלום את השער… עבר בשלום, בלי תעודת־מסע, את הגבול –
בעוד שלוש ימים: נתבטל המשפט!
את הקצינים ראו לאחר זמן בוַארשה, בלי כתפות, ואפילו בלי מגפים… קרועים־בלואים…
הו זאמושצאי? תן כמה גרושי"ן…
***
ושוכחים את הצרות… את אברהם מאניס מלוים לארץ־ישׂראל בכבוד גדול, ובמשך הזמן מתחילה מתבעבעת שוב ההשׂכלה!
“מתבעבעת”, משום שאצלנו בפאריס הקטנה לא יהיה התהליך הזה מסוכן, בלא טעֶמפּעראַטור“א גבוהה כלל. וכשיבוא יום, ואני עם חברי יחזקאל נתגלה ביום־שישי בהיר אחד פתאום, בטיילת שמתחת לסככה, לבושים “אשכנזית”, באפודות קצרות, –ואחר־כך, כשחברי יחזקאל ייכנס לפרוגימנאזיו”ם שנפתח בעיר זה עתה, לא יגיעו הדברים לידי מעשׂי־תגרה כנגד ההשׂכלה…
תהליך ההשׂכלה יעבור, עד כמה שאפשר, בשקט; הלידה – בלי חבלי לידה קשים – “בת השמים” לא תובא לעולם במלקחיים, – ראשישה אינו כלל גדול כל־כך, והלידה לא תהיה לידה ראשונה…
אך על כך להלן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.