לא בבת־אחת רצים ועוברים מבית־המדרש היהודי אל הגוֹיי. הרי יש לו לאדם מישׂראל לב יהודי, והולם הלב. אני מרגיש, אם כי לא הרגשה ברורה, שאני ניתק ממשהו וממישהו, ממשהו קרוב ביותר, יקר ביותר… לילות רצופים עוברים עלי בלא שינה, וימים תמימים אני מהלך תועה מעֵבר לשערי־העיר. אמנם, כבר אני “פורץ גדר”, בהרבה דברים כבר חדלתי מלהאמין. הרבה מן הקדוש נעשׂה חולין בעיני, אבל כל זה בתוך הבית פנימה, בתוך בית־המדרש, שהוא סמוך אל בית הּכנסת הגדול…
ואני רואה את עצמי, איך אני הולך בפעם האחרונה, כשאני מהפך באגרופי את המפתח העבה והמוחלד שבכיס, מעֵבר לשער הלבובאי, במשולש של הכביש בין בית־העלמין “שלנו” ו“שלהם”, ואני מתבודד עם עצמי, ומאזין לויכוח בין “היצר הטוב” ובין “היצר הרע”, כפי שמסרתי אותו, אך מתובל ב“פלפל” נוסח היינה, ב“מוּניש” שלי… אך את מוּניש אל החורבה קוראה “מאַריה”, היא מרמזת אליו מבעד לחלון, מושכת אותו בקול זמרתה. ואילו “מַאריה” שלי מהלכת לה ומטיילת עם יונה’טשה, ערב ערב, בין מנחה ומעריב, באולפן לרכיבה, ו“הכלה שלי מן החורבה” עסוקה בהכנת מלבושי־החתונה שלה. נערות־תופרות יושבות אצלם בבית ותופרות כלי־לבן, והיא מתרוצצת בין החייטים ומודדת את המלבושים… אותי קוראה ומפתה “הדעת”… אך היצר־הרע גובר גם אצלי כמו אצל מוּניש.
ורואה אני את עצמי הולך בכובע שחור, במעיל עליון נוסח־בּיסמאַרק ובמגפים המלבינים מרוב בוץ שנתייבש (במקרה אני מתחיל אז רואה ומבחין בצבעים!) ומהלך על־פני הרחוב המרוצף, מן הקסרקטינים האדומים אל המבצר הירוק (הימים ימי־אביב) ונשאר עומד בסמטת־העֵרב לפני המבצר, בפינה, במקום שהבית ההוא עומד; הבית עם הספריה הנעוּלה בעליית־הגג. אני פוסע ועובר את הסף שלא ברצוני. כמה טפות זיעה מפנינות על מצחי! הבית צר לי; כאן אין גרים יהודים. במקרה. ואולי משום הקרבה אל המבצר! הבית חדש, ואותו זמן החדש ביותר בעיר, ומדרגותיו מוארות, אותו זמן חדר־המדרגות היחיד המואר בעיר. אני עולה מעוֹדד; סימן טוב – דרך מאירה! ואני עולה באור. דיוטה אחת, דיוטה שניה, – הנה גרם־המעלות המוליך אל קומת־הגג, כאן האור כבה והולך… אני מתחיל חרד במקצת. אך “כל באיה לא ישובון”. שיבה – אין כאן! היד רועדת במקצת, אף־על־פי־כן היא ממשמשת ומוצאת את הדלת, ובדלת – את חור־המנעול. “תחילה נציץ פנימה!” אני מגיש עין: חושך. ממול – חלון שתריסיו מוגפים מבפנים. אך מבעד לסדק שבתריס חודר עמוד של אבק־שמש רוטט, חודר ויורד עד שהוא מגיע אל ערימה של ספרים על־גבי הרצפה.
“עמוד הענן!”
“עמוד האש!”
“שניהם מראים את הדרך במדבר!”
ואני מסובב את המפתח! חריקה במנעול הישן, בלב – חרדה קלה, אף־על־פי־כן – הדלת כבר פתוחה, התריס – נקרע ונפתח בחזקה, וכבר אני נמצא בתוך “בית־מדרשם שלהם”…
שיש לנו חלק בכל בתי־המדרשים, ביודעים ובלא יודעים, – דבר זה אינו עולה על דעתי אותה שעה. אך כל־כך הרבה ספרים! סביב על כל ארבעת הכתלים, מפוזרים מתחת לרגלים, על־גבי הרצפה.
– אני אקרא הכול, וכסדר!
***
“הכול” לא קראתי; שלוש שׂפות היו: הרוב פולנית (אם כי רוּבּם תרגומים…), אחר־כך מעט גרמנית, והיה משהו מועט צרפתית גם־כן.
צרפתית אין אני יודע כלום. אף לא לקרוא. במשך הזמן אלמד אמנם, למען הספריה, אוֹלעֶנדוֹרף שלם בעל־פה, מטבלה לטבלה, – אך זו תהיה ברכה־לבטלה: כבולעו כך פולטו, אשכח הכול… ועם הידיעה מאוֹלעֶנדוֹרף בלבד אצא מבית־אבא כשתגיע השעה. את הקריאה בגרמנית, שבה תעמוד לי, כפי שקיויתי, זכותם של כמה שעורים אצל המורה שטעֶרן, אני דוחה בכל זאת לאחר־כך. יותר מדי גדול צמאוני ל“דעת”, שאהיה יושב ומתאמץ לקרוא הברה־בהברה.
ואני קורא על־פי הסדר “לב חכם לימינו” – אני מתחיל לוקח ספרים מצד ימין ליד הכניסה. והספרים מסודרים בלי סדר, תוהו ובוהו של ספרים. רומאַנים ודברי־מדע. מעורבים, ומפוזרים, – הרומאַנים מרובי כרבים; ובייחוד התרגומים מצרפתית: דומא, סי, ויקטור הוּגוֹ, וכיוצא בהם. מזדמן ונופל אל היד כרך עשׂירי של סי, אחר־כך תשיעי של דומא, ותיכף לאחר זה כרך שלישי – הוגו… אך אני קורא! אין אני מחפשׂ את סיפור־המעשׂה. אף תיאורי־טבע אינני קורא, אין הם מזכירים לי שום דבר, אינם מעוררים בי שום תמונות! יש לי כל כך מעט היכרות עם הטבע. פרט אחד יוצא מכלל זה – תיאורן של מדשאות ירוקות אצל ויקטור הוגו ב“העובדים על הים” – ישנם כרי־דשא מסביב לעירנו; וגם דרך־גרר של מחבר פולני, נדמה לי קוזשעֶניוֹבסקי – שלג כבר ראיתי! בעיקר מושכים את לבי ותופסים את כולי הדיאַלוֹגים – “הקטעים עם הקוים בתחילתם”, כפי שהייתי מכנה אותם בימים ההם; המקומות שבהם בני־אדם מדבּרים. כל קו כזה היה נראה בעיני כמין סדק שבו אפשר להציץ אל נשמתו של אדם. והחיבּה אל הדיאַלוֹג, אל התיאור המשתמע משׂיחות בני־אדם, נשארה בי עד היום הזה… ולספר סיפּוּר־מעשׂה בפני עצמו, בפשטות, לא למדתי כל ימי. לכל היותר, כפי שהעיר אחד ממבקרי – “מעשׂה בתוך המעשׂה”; ולקוי במבנה הוא אולי הדבר הטוב־ביותר אצלי: “שלוש חופות”… כך היתה דרך קריאתי. תוך כדי קריאה היו מסתבכות ונקלעות יחד כל־מיני מעשׂיות; ואני אינני יכול, אף אינני רוצה להתיר עצמי מתוך הסבך. ובספריה ערבוביה, כמין יריד! מלוא השוק בריות בני־אדם; ערב־רב של אנשים! מכל־מיני מעמדות, ובעלי עסקים שונים! חבורות־חבורות הם עומדים, ומשׂיחים בינם לבין עצמם, כל חבורה יש לה עיסוקה שלה… ואני מטייל על־פני השוק, עובר מחבורה לחבורה, מטה אוזן, חוטף קטעי־קטעים של שׂיחות, ומשער מאומד ומשמיעה במה הדברים אמורים…
אך הנה נופל לתוך ידי לאחר זמן קצר הקוֹדכּס של נאפּוֹליאון בתרגומו של זאַוואַדסקי. אני קורא, וראה זה פלא – אני מבין, מחייה נפשות; אינני מעמיק, ואפשר שאינני מבין כהלכה – אך כולי פליאה! דינים, ובלא שמעון ולוי, אלא כללים בלבד!… אפילו הרמב“ם ב”היד החזקה" לא השׂיג מדרגה כזאת של קיצור! ובעוד זמן מה – תולדות הציוויליזציה האנגלית של בּוֹקל! עוד קודם שאני מתחיל מבין, מזכיר לי הסגנון (כך נראה לי) את בעל־“העקדה”!… גם זה מין דרוש הוא. ואני בא ומגיע גם אל הפיסיקה. רבונו של עולם! לא השׂמיכה מחממת אותי, אלא גופי הוא המחמם את השׂמיכה! ואפשר שיעשׂה אדם שלג! ויבריק ברקים! מחוסר הכנה מתימטית, הריני מדלג על כל הספרות והסימנים האַלגבּראיים, כמלמד פּוֹלני המדלג על כל מקומות הדקדוק שברש“י, ונופל שוב לתוך ים של דיאַלוגים רוֹמאַנטיים שברומאַנים, וצף ועולה שוב באחד מ”מדעי הטבע"… תיאוריהם של גופים ואֵיברים, גם של צמחים וגם של חיות, אינם מושכים את לבי, נראים לי כנטולי־חיים! ושוב מאותה סיבה אין הם מעלים בזכרוני שום דבר, אינם מעוררים בי כלום! מה שראיתי הרי זה כלבים, סוסים וכמה חתולים. לעתות־הקיץ פורחות צפרים קטנות תחת השמים הגבוהים, ואתה לך והכר כל אחת בפני עצמה במחנה הגדול הזה! לפעמים הן נוחתות ויורדות, אל האבק ואל הבוץ, ללקוט גרגר שנשתייר אחרי עגלתו של איכּר, או פירור מפתו של נער שלקח עמו לחדר, ומיד הן מתעופפות ונעלמות… אל ראשו של מגדל־השעון מתייצב לו לפעמים עורב – ומי זה ידע את כולם!
כנגד זה תיאור דרכי־החיים, של צמח ושל חיה, כל גילוי של יצר ותבונה, ההרגלים, ההסתגלות בקו ובצבע אל הסביבה… בניין־הקנים, גידול הצאצאים, אגירת המזון לימות החורף, כינוסיהם של בעלי־כנף מתחת לשמים התכולים, מועצותיהם הגדולות; הסעֶרעֶנאדוֹת, אלה שירי־האהבים שאומרים הזכרים בלילות לחשוקותיהם, זקיפת הנוצות הססגונית לראוָה, – המלחמה בדבר ה“היא” – הקרב למען החיים והאהבה, – כל זה תופס את נפשי בחבלי־קסם…
רבונו של עולם, כמה גדול העולם הזה שבראת, ומה שונים ומשונים יצוריו, וכמה תבונה בהם, כמה רוח…
ופתאום:
– הכול אינו אלא חומר! (הארטמאן).
– אין חופש לרוח! (עשׂרות חוברות). וקארל פוגט:
– המוח מייצר ומעלה רעיונות, כשם שאֵבר אחר באדם מייצר – שתן…
***
משהו בתוכי קופא ומתאבן. משהו בו הולך וגוֹוע. חסל סדר מעשׂה־ראשית, חסל סדר מעשׂה־מרכבה. אין שמַים במציאות. והתכלת שאנו1 רואים אינה אלא סוף תחום־ראייתה של עיננו. ואין שׂכר־ועונש, הרי האדם ממילא אין לו ברירה…
עם מי אוכל לדבר על כך? לפני מי אוכל להשׂיח את לבי? אל תוך אזניו של מי אוכל לשפוך את הקינה על החורבן הזה שבמוח ועל החללים שבלב? עם האנשים הסובבים אותי? כנגדם אני עומד בלא לשון בפי. על הדברים הללו, שקראתי בספרים, אין אני יכול לדבר ביידיש, בשביל זה אין לי מלים ביידיש. אני מנסה לדבּר עם עצמי ואינני יכול…
להציל אותי יכול ש' ח' בלבד.
תחילה נצייר את דמות דיוקנו. אך את דמות־דיוקנו, באמת, לא אוכל לצייר! אין אני מכיר אותו. אל פנימיותו של האדם מסתכלים מבעד לעינים, והוא מפלבל בעיניו. בבותיו אינן פוסקות מלהתרוצץ רצוֹא ושוֹב על־פני הלוֹבן־שבעין, כמו מפּחד שמא יתפסו אותן בקלקלתן. לא אתאר איפוא אלא את הקוים הכלליים שלו: מוצאו ממשפחה ענייה ומדוכדכת בליטא, ולא למד מעולם להביט אל אנשים ישר אל עיניהם… סיים את בית הספר לרבנים בזשיטוֹמיר, ובא אלינו בתורת מורה־לדת… ומלמד מתוך ספר־לימוד רוסי את “ההיסטוריה הבּיבּלית”. מתרחק מן הקהל היהודי; מדבר רק רוסית. אף־על־פי־כן, כשהמאַגיסטראַ"ט רוצה לטהר את השוק מעגלותיהם של האיכּרים, שיהיו נעמדות אך ורק בכּיכר של שוק־הבהמות, ומחליט לחלק את כּיכּר־השוק שבעיר לארבע רחבות ישרות, חתוכות ברחובות, ואילו הרחבוֹת ייזרעו פרחי־נוי ויינטעו אילני־סרק… והסוחרים, שיש להם חנויות בשוק והם מפחדים שמא יאבּדו את הפדיון של האיכּרים, רוצים לבטל את הגזירה, ופונים אל המורה־לדת, כאל מקורב־למלכות – הרי הוא כותב את הבקשה על “נייר קיסרי”, בדיו שחורה אמיתית ובכתיבה תמה ויפה, לאמור: היות ועומדים להתקין כאן רחבוֹת ולנטוע בהן אילנות, ועתידים האילנות במשך הזמן הזה לגדול ולשגשג ולהיות לעצים גדולים, שענפיהם מרובים ועליהם מרבים צל בשפע… והואיל והעיר מוארת תאורה שאינה מספקת ולילות ישנם גם אפלים, עתידים בלילות החשכה להסתתר בין צללי העצים האפלים כל מיני גנבים, גזלנים ורוצחים, ותהיה בהם סכנה לכל העיר כולה… וכן עתידים בערבי הקיץ, בתקופה שהטבע (כאן בא תיאור־טבע נמלץ) מעיר ומעורר באנשים צעירים את האהבה – להתייחד בצל העצים ולהגיע לידי עבירה, מה שעשׂוי להזיק למוסרה של העיר ולהשחית את הנוער הלומד בבתי־הספר, מה שעתיד מצד אחר, לא עלינו ולא על שום אדם, להביא מחלה על מחצית העיר, אם לא על כל העיר כולה…
ואם מעט לכם, הנה הולכים קווי־התיאור ונמשכים הלאה:
הוא מאבד את משׂרתו בתורת מורה־לדת, אינני יודע, או אינני זוכר, בשל מה, והוא משתדל אצל הגובּעֶרנאטוֹ"ר ומצליח בהשתדלותו ונעשׂה שלא בידיעתה של העיר – רב מטעם הרשות. ומיד משקבּל את כתב המינוי הוא משנה פתאום את התנהגותו: חובש בבית כובע לראשו, חדל מלעשן בשבת ומתחיל הולך להתפלל בבית־הכנסת הגדול בוקר וערב.
הקהילו החסידים אסיפה ושלחו להודיע לו:
אם רצונך, פלוני אלמוני, לקבל מן העיר שלוש מאות רוּבּל לשנה בחינם, הרי מה טוב. אין אתה גרוע ממישהו אחר, שאינו־ישׂראל, הנוטל בחינם ממונם של ישׂראל.
אך אם אתה מבקש לעשׂות מעשׂים כלשהם ממש – יהיו עוקרים אותך מן השורש…
על־כן מודיעים לו, שיחזור תכף ומיד למנהגיו הראשונים, מנהגי גוי, יסיר את היארמוּלק"א, יחדל מלבוא להתפלל, ויתחיל שוב מעשן בשבת בריש גלי…
והוא מציית למה שאמרו לו וחדל לאחר זמן מועט מלהיות רב־מטעם, אך כנגד זה הוא נעשׂה צנזור בוַארשה.
אך בימים ההם עדיין עמדנו בראשיתו של הקו הזה, בשלב הראשון של הקאַריעֶר"א שלו. מקבל הוא אותי בסבר פנים יפות, מקשיב לדברי, כשאינו פוסק מלפלבל בעינים, שומע כל ספיקותי וצערי ומשיב:
– ניטשעֶבוֹ! (אין דבר!).
חייב אני להיות לאדם של ממש, לברוח למקום תורה! לזשיטוֹמיר, לוילנא… כל הספקות עתידים ליפּול מאליהם, הכול עתיד להתלבן
ולהתברר, והיה העקוֹב למישוֹר…
והוא יעזור לי בדבר!
אולי באמת! ואני אורב לכלה שלי מן החוּרבה על־גבי המדרגות, להתייעץ עמה ולשמוע מה דעתה. בראשונה היא נפחדת פחד מות. זמן רב כל־כך כבר לא עצרתיה בחדר המדרגות, והרי היא מתקינה עצמה לחתונה… אך כיוָן שהיא שומעת במה הדברים אמורים, הריהי נרגעת, נוטלת את ידי באהבת־אחות ומוליכה אותי למַטה אל החצר, ומשם דרך הפשפש אל האולפן לרכיבה, ושם אנו מתיישבים שנינו על ספסל ומסיחים… ומסיחים וכפות־ידינו משולבות, והרגשה נלבבת ושלוָה אופפת אותנו.
– כן, סַע – אומרת היא, והדמעות מחנקות את קולה ועיניה מתנוצצות בברק לחלוחי… סַע! הודיעני מתי, וארד אליך להיפרד ממך…
נוטל ש' ח' ונותן בעבוט את שרשרת הזהב שלו, שיהיה לי להוצאות הדרך. וקובעים יום אחד לפנות־בוקר כּשעה ליציאה הסודית. מזמינים עגלה, ואני אורז את חפצי בסודי־סודות. שוכב מוקדם לישון, כביכול, עם הצרור מתחת לכּר שלראשי, אך לא אעצום עין כל הלילה. צפצוּף הבא מצד הרחוב יהיה האות… אני מכבה את העששית הקטנה, נפרד בלבי מכל נפש חיה ומכל דבר שבבית; ולבי לא קל עלי… אך אני אנוס לנהוג כך… שוכב אני, ושומע פתאום רחש חשאי עולה מן החדר הסמוך. אני מקשיב. בשקט נפתחת הדלת. בחשאי, יחפה, באה ונכנסת אמא, בקושי אני רואה אותה לאורה הרופף של הלבנה בחלון. היא מרחפת וקרבה אלי עד אל המטה, מתיישבת מנגד, מביטה בכאב אל פני… אין אני יכול לעצום את עיני, מוכרח אני לראות אותה, ולראות איך מעיניה נוטפות חרש־חרש הדמעות… כך היא נפרדת מעלי… מי גילה לה את סודי?
אך היא ערה ושומרת על־ידי, דמעותיה עֵרות ושומרות; ואין אני נוסע…
אבא לא היה בבית. וחזוֹר חזר הביתה לאחר כמה ימים, וידיעה הביא:
– עשׂיתי עמך שידוך… עם גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד.
אני נכנע; אינני רואה מוצא אחר. קרבן לדמעותיה של אמא!… שרשרת הזהב של ש' ח' נשתקעה אצל המלווה… העגלה שהמתינה לי חזרה ונסעה לה אל פרבר־העיר… “כלתי מן החורבה”, שירדה על־חינם ממטתה בבוקר השכם, מעורטלת־לחצאין, בשביל ללוותני, קיבלה לזמן ארוך נזלת חריפה… ולאחר זמן קצר אני נוסע אל החתונה שלי…
לצום אין אני מסכים… את החופה מעמידים בחוץ, בכפר… וכשמתחיל באמצע יורד גשם, אני בורח מתחת לחופה אל תוך הבית. והחופה אנוסה ללכת אחרי. גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד צוחק… בתו הכלה בוכה…
ואני אינני מסוגל לברר לעצמו את פשר התנהגותי אז.
***
ובזה מסתיים הכרך הראשון של זכרונותי… מתחיל מתפזר הערפל של שנות הילדות והנעורים, והוא נעלם עם הזמן. וננעל גם אוצר התמונות והרישומים מבית אבא. וכל מה שאני רואה מכאן ואילך בנכר, כל מה שאני מוצא בערים ובעיירות, בדרכים ובשבילים, אני רואה היטב וחוקר! אך אין אני מרגיש בו הרגשה בלתי־אמצעית. האם נשמתי נתקשתה, ושוב אין בה היכולת להשתּפּך ולחדור אל תוך זולתה ולחזור עשירה יותר, סַסגונית יותר, נבונה יותר? או שמא אין בכלל, חוץ מן המיצוּע של החושים, גישה אל העולם שמחוץ לבית־אבא ומחוץ לילדות?
היינו הך.
חסל סדר גירסא דינקותא.
הערפל הנושׂא ראשי אדם, ולכל היותר פרוֹטומוֹת; עם עינים הצפות ועוברות על־פני, שעה שאני עוצם את עיני שלי – הנה הוא נמוג ונעלם.
-
במקור: “שאינו”, הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.