ככל שאני מתבגר יותר, יותר מסתלק ממני עב־הענן – המרה־שחורה; ופחות טראגי אני נעשׂה. לאחר שנעשׂיתי חתן, הוקל לי עוד יותר. הנה אזדמן בקרוב עם גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד, אביה של הכלה שלי – והוא מתימַטיקאי, פּילוֹסוֹף ואדם, כפי שהיו אומרים, בעל “ידיעות” גדולות – והוא כבר יפתור לי לטובה את כל חלומותי הרעים; ואת כל שאלותי בדבר אלוהים ועולם יתרץ. ואני מניח וצובר את כל השאלות והספקות בזכרוני, עד לפגישה הראשונה אתו… על הכלה אינני מרבה מחשבות… אם היו ראשי־פרקים ותנאים – אינני זוכר כלל וכלל, אך ליום־החופה אני מצפה כמו למשיח. הפודה והגואל מכל הספקות בוא יבוא! לפי שעה משתעשע אני בשעון ושרשרת־הזהב שקיבלתי; לכך יש בי עוד מידה מספקת של נערוּת, וכשחבר אחד שלי מבית־המדרש, בחור חסידי בגילי, מתפאר לפני שמלבד שעון קיבל גם תיק־תפילין מרוקם של קטיפה, אני מחייך מעשׂה־פיקח. מי יודע, אם גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד מניח תפילין כלל…
– וטלית יתן לך? וקיטל?
– ראוֹ אראה!
ואני חי בינתיים חיים כפולים. כלפי־חוץ – צורתי צורת שאר כל בחורים־חתנים בעלבתיים; התחלתי אוכל במתינות־יתר, מהלך לטייל מתון־מתון, נכנס לפעמים בשׂיחה עם אברכים בעניינים של כובד־ראש. שהרי עוד מעט ואהיה כאחד מהם… בשבת לפנות־ערב הריני הולך, עם אבא ועם הדודים, כאורחים לסעודה־שלישית של־חלב אצל ה“גביר” בחוָה הקרובה, למעלה מתחום־שבת; לשם־כך הניחו ערוּב־תחומין בערב־שבת. בדרך אני מדבר בדומה לשאר כל ההולכים בעניינים של חשיבות: אם מותר לכתוב כפי שעשׂה פּאַפּירנא: “הדראַמאַ” – אם “דראַמאַ” זו מלשון־עם־זר מצטרפת עם ה"א הידיעה העברית לזיווּג כשר למשמע האוזן העברית. יש אומרים – כן, ויש אומרים – לא; אני מציע, שיהיו כותבים “ה’דראמא”. “וכיצד יהיו מרגישים בקו קטן זה בדבּוּר?” שואל מישהו, מחמיר בטהרת הלשון, ולי נראית השאלה הזאת מוזרה. לשם מה צריך לקרא בקול? שאפשר גם לדבר ממש בלשון־הקודש, דבר זה לא עלה כלל על דעתי. ואנו מפליגים, אגב שׂיחה על דקדוק ושאר דברים, והולכים חבורות־חבורות בשביל בין שׂדות חיטה ושיפון. וביותר נמשכת עיני אל שיבולת־השועל התכלכלת, המציצה מבין שבלי הזהב. מישהו – מבין הצעירים – תולש גבעול של שבולת־שועל, מגיש אותו אל חטמו, אין ריחו נודף; והוא תוקעו בחור הכפתור. אחד מן הקשישים גוער בו: “שבת!” והאחרים מתבדחים: “הוא שכח, שאסור בשבת”; “הוא שכח ששבת היום”; “הוא שכח, שיהודי הוא”… לשם הפגנה רוצה גם אני לקטוף ציץ כחול, והיד אינה נשמעת; איננה רגילה. ואני מצטדק בפני עצמי: אינני קוטף משום צער־בעלי־חיים… שכן יש מאן־דאמר (לא יהודי!), שהצמח חי ומרגיש… ומאן־דאמר זה, ואחרים שכמותו שאינם־יהודים, דעות, רעיונות, רגשים, אידיאלים והשקפות־עולם מתוך ספרי חוץ – כל הבליל הזה מתבשל אי־שם מתחת לסגור־הלב שלי כמו בתוך קלחת; מקציפים וניתכים ומתמזגים יחד הלכי־נפשי ומראי־עינים מתוך ספרים הלקוחים מחדר־הספרים שלי, ומתבשלים ונוצרים מאוַיים חדשים בעלי אופי ומזג שונים. ולפתע פתאום, בקלחת מתגברת הרתיחה, ולשונות־אש עם אבכי־עשן פורצים ועולים מתחת לסגור־הלב אל חלל־העולם, והם נגלים לאור־העולם בדמות תנועות לא־מחושבות ותגובות פתאומיות, מבטי־פרא של עינים מלוהטות, ומלים מוזרות ומשונות, הניתקות פתאום מעל הלשון.
הכל תמהים; ואני גם־כן…
ממשיל אני את האני שלי באותם הימים לשדה־נפט; על־פני השטח יבש הוא, אך כל מקום שאתה מטיל גפרור מודלק – עשן ולהבהבות… ואני עושׂה תכופות מעשׂים שלא ייעשו, אני מסיר פעם אחת לעיני כל הקהל בבית־המדרש מעל־גב איצטבה שבארון ספר גדול ונכבד של “שאלות ותשובות”, ואני מוחק בפרהסיה בעפרון אדום (שאין כמותו אלא אצלי בלבד) שתים או שלוש שורות, שבהן אין המחבר מרוצה מן ה“מורה נבוכים”. הקהל מבקש להתנפל עלי – אני קופץ ועולה אל ארון־הקודש, מתייצב לפני הפרוכת בעמידה של גיבּוֹר, שהוא מוכן ומזומן, לכל הפחות, למות על קידוּש־השם, משׂכּל את ידי, מעשׂה נאפּוליאון, וכך אני עומד ומביט בעינים של פלדה ובעמידה זקופה ועושׂה דוקא רושם על הקהל, והוא נסוג אחור לאט לאט וממלמל בחשאי: משוגע…
עולה בדעתו של מישהו:
– צריך לכתוב אל המחותן…
ואחר משיב על־כך:
– מצא את המקום הנכון! הוא עתיד לשלוח לו עוד מתנה יפה!
וגאוָתי גדלה ועולה בי, בשעה שבתוך־תוכי הרי כבר הפלגתי מן ה“מורה נבוכים” והלאה, והוא עם אריסטוֹ גם יחד ירדו אצלי מעל “סדר היום”…
***
ככל שמתקרב יותר יום החופה, שעתידים להעמיד אותה בכפר אחד באמצע הדרך בין אַפּט וזאַמוֹשץ (את שמו של הכפר אינני זוכר; שום תעודה משם לא נשארה לי; את “תעודת הנישׂואין” עשׂו רק אחר־כך, בשעֶבּרשין) כן גדלה והולכת אי־המנוחה בלילות, וחלומות רעים יותר מתעוררים בתוך לבי וצפים ועולים אל המוח: ומה אם הכלה עיוורת היא באחת מעיניה? ומה אם היא צולעת? ו“כלה” היא, ולא “אהובה”: לא זו שביררתי מבין רבות, לא זו שבחר בה הלב… ומה יהיה, אם בשעת כיסוי־הכלה אראה לפנַי פתאום מפלצת? מראות אלה מעוררים אותי משנתי, ואני שוכב ער שעות על שעות ומהרהר: מפני מה כלה דוקא מאַפּט? מפני מה לא בחרתי לי בעצמי כלה מזאַמוֹשץ? אמנם כן, אין לנו כאן בזאַמוֹשץ מחותן כגבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד. ושום בעל־בית אחר, חשוב כלשהו, שאבא שלי נאה לו להשתדך עמו, לא יהא לוקח אותי חתן לבתו… וכי אין יודעים עלי הכול?… אך משום מה לא נהגתי כפי שמתואר ב“ספרים”: להתאהב, לגנוב את הנערה האהובה ולברוח אתה אל מרחקי העולם… ולהתגורר באיזו בקתה בתוך יער, ד' על ד'…
“רוֹים איזט אין דעֶר קליינסטעֶן היטעֶ”… כלומר: מקום יש לשני אוהבים בסוכה, אם האהבה עשירה ומתוקה. כמאמרו של שילר ואחרים.
ובמי, לאמיתו של דבר, הייתי רוצה מכל בנות עירי?
ואני כּוֹבר ומעביר בנפה את כל הנערות שאני מכיר. בזו אחר זו הן מתייצבות לפנַי, כל בנות זאַמוֹשץ המטיילות באולפן־לרכיבה, וכולן שחרחרות־חינניות, מסמיקות ורעננות, או מקסימות בחוַרוָרוּתן. על כל אחת ואחת מהן אני אומר לעצמי: לא… ואילו האחת והיחידה, שעליה הייתי מוכן להשיב “כן”, כבר היא של אחר… כבר סמוכה באיזה מקום אל שולחן חמיה… חבל; משום־מה נעשׂה לי עצוב כל־כך, ורק במאוחר לפנות־בוקר אני נרדם, מתוך מכאוב־לב חרישי, ובשעה שאני נרדם הריני גומר עוד בלבי ומחליט: איך שלא יהיה, ביום החופה צוֹם לא אצום! והכלה רשאית לעבור את סף־הבית לפני, אמונה תפלה היא זאת… ולגזוז לכלה את שערותיה, מאיזה צבע שלא יהיו, לא ארשה בשום פנים ואופן! ומטפחת לראשו או פאה נכרית לא תהא חובשת לראשה, אלא שׂערותיה שלה יהיו לה… בין שהן צמות ארוכות ובין שהן צמות קצרות ובין שהן תלתלים… ואני מחייך, כבר מנמנם־למחצה, אל תוך הכר, או אל תוך החשכה: גבריאל יהודה ליכטעֶנפעֶלד יהיה נהנה ממני… ואפילו הצד־שכנגד שלו, חיים זליג סלוֹנימסקי – הרי ידען הנהו לכל הדעות! ואף הוא יודה בצדקת מעשׂי, יסכים בנדנוּד הראש…
ואני ישן כך לפנות בוקר, ולבבי, לב ילד שהזקין, עֵר בו, ולמַטה, לפני החלונות, באות ונעצרות שתי עגלות, שני איכּרים מצליפים בשני שוטים צליף באויר, פעם ועוד פעם, וכך הם מודיעים, שהגיעה השעה לנסוע אל חתונתי שלי. אני מתעורר, וחוזר ומאשר, עוד לפני נטילת־הידים: לא לצוּם, לא להניח לגזוז את השׂערות, ואף לא לשבור את הכוסית מתחת לחופה, ויעבור עלי מה! ואפשר ראוי גם להתעקש ולא להניח לסובב את הכלה מסביבי שבע פעמים! מפני מה – שבע דוקא? מן הסתם מנהג־עכּו"ם הוא…
אני נוטל את ידי, ומרגיש בתוך לבי כמין מטיל־עופרת כבד:
– אף־על־פי־כן, מה צורה ומה מראה לה?…
ובינתיים תופסת בי מאחורי דודה שלי, שהיא השכנה הקרובה ביותר, נדמה לי – הדודה יעֶנטעֶ, וחטיבה של סבון ירוק בידה, והמשרתת מעמידה מלפני באותו רגע קערה מלאה מים חמים… ומיד – רבונו של עולם – צועקת הדודה פתאום – צוָאר יש לו לזה! – ומרכינה את ראשי על־כרחי אל המים, ומשפשפת את צוָארי ומשפשפת… אמא מוציאה כלי־לבן… ורק עכשיו אני מבחין: על־פני הרצפה סביב־סביב – צרורות בגדים, מאכלים, ואני רואה גם את הערימה של עוגות־חמאה, שאורזים אותן רק עכשיו לתוך שׂק חדש… אַי, אַי, מכריזה ואומרת דודה שניה, המסיימת באריזה: כשכוח את המוות, שכחתי את המלח!
– הניחי – משיבה אמא – בתוך השׂק של עוגות־החמאה, קשרי בתוך מטפחת ושׂימי בפנים…
– להתפלל, להתפלל! – מפקד בינתיים אבא…
עוד שעה קלה, ואנו נוסעים… נוסעים ועוברים על־פני ארץ־מישור, בין שׂדות הנמשכים מימין ומשׂמאל, כאילו עיפים, קצורים, ושקועים במרה־שחורה… אף־על־פי שמעליהם פרושׂ רקיע כחול חגיגי!
– גשם – מעיר מי שמעיר – וַדאי שלא ירד היום…
– החתן הרי איננו לקקן…
– והכלה אף היא, כנראה, לא!
אני שומע ושוקע עד מהרה בהרהורי שלי. אני יושב בעגלה של הנשים, עם אמא ועם כמה הדודות, כבר אינני זוכר אילו מהן, וכולנו יחד ארוזים ודחוקים בתוך הקש. בעגלה הראשונה, ההולכת בראש, – אבא עם הדודים… ואני אין לי מה לדבר עם הנשים, ממראה הרקיע שׂבעתי עד מהרה, הכול כחול וכחול… וסביב בשׂדות גם־כן אין מה לראות. נמשך ונמשך כל הזמן אותו נוף המישור. קצת מן השׂדות יש עוד עליהם מעט ירק, ובתוך הירק (שאלו אותי בחרם, אם אני יודע מהו זה) – מזדחלים כתמים אפורים ולבנים, אלה האיכּרים והאיכּרוֹת הלבושים לבושי בד ממלאכת־הבית; כאותם איכּרים, שאני רואה אותם כל יום ראשון בשבוע בשוּק… ואני נזכר פתאום, שאני צם, ואני מתכעס, מושך ומוציא את השׂקיק המלא עוגות־חמאה, הדודות מביטות בי בעינים אומרות חרדה ואי־רצון, אמא משׂימה עצמה כלא רואה; אני מוציא עוגיה אחת כרוכה, נועץ בה שיני – כולה מלח! שׂקיק־המלח הותר בשעת הנסיעה, והמלח נשפך על הכול… כדי הנאת־אכילה אין כאן, אבל כדי יציאת־אכילה יש כאן, שוב איני צם! ווידוי בתפילה של מנחה וַדאי שלא אומר!
ומשום־מה מתחיל אני מצטער על־כך. מפני מה? אני מתחיל מהרהר ומחפשׂ, אך איני מוצא הסבר לדבר… ובינתיים מתחילה הדרך עולה פתאום במעלה־ההר. ומעלה־ההר הזה עושׂה עלי רושם עצוּם, יותר ממה שאתרשם אחר־כך בשוייץ…
הסימלונים מתרוממים מעל לראשיהם של הסוסים, האיכּר קופץ ויורד, ואני־אחריו, ואנחנו הולכים, הוא עם המושכות ביד, ואני – מלקט חלוקי־אבן עגולים ושטוחים זהובים ואמוצים, המוטלים לרגלי חומות־הסלע, שביניהם אנו מפלסים לנו את הדרך בלבו של “ההר”.
– מן ההר הזה חוצבים מיני־מתכת, נכון, אבא?
אבא טרוד בשׂיחה בדבר עסק שראוי לבחור בשבילי… שנה אחת יתן לי הוא מזונות על שולחנו, ששה רוּבּלים לשבוע אקבל מכסף הנדוניה, ועסק – מפליג הוא גבוהה – כבר מצוא ימצא בשבילי, ואדם כבר היוֹ יהיה!
ואני מצפין את חלוקי־האבן המלוקטים בשביל גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד; הוא כבר ידע!
ובינתיים כבר חוזרים ונוסעים במורד־ההר – קירות־הסלע מתרחקים לימין ולשׂמאל ומשתפלים ויורדים יותר ויותר עמוק, ונעלמים, – והנה נוף חדש. כאן רב יותר הירק שנשתייר בשׂדות. ותחת רקיע־השמים הכחול כאן, נדמה לי, עוד יותר, בין גלי־הירק שבשׂדות, מסביב לכל מיני לוחות־שח צבעוניים, וחלקות־אדמה זיגזגיות ותלמים שונים – משׂתרכים לאטם איכּרים שלבושם שונה לגמרי מאלה שאנו רגילים בהם. הצבעים חיים ורעננים. אדום, ירוק, ועוד איזה צבע, שאין אני יודע לכנותו בשם. גם הם מזדחלים כפופים ועושׂים איזו עבודה, ואני איני יודע מה היא, ואני מצטער צער רב:
– מפני מה אין אדם אחד יודע, מה היא העבודה שעושׂה אדם אחר?
ובינתיים מזדקף איכּר מן האיכּרים בשׂדה, מיישר קומתו ומביט אלינו: זשיד“י יאַדוֹ”ן! כלומר: יהודים נוסעים! ומתחיל מונה אותנו במספר. אנחנו שותקים, ומתוך שתיקה אנו נוסעים ונכנסים אל תוך עב־ענן סמיך של אבק; ומיד אנו נמצאים בין עדר של פרות, והנה –
– ברוך השם! – אומר אבא – הגענו!
– שיהיה למזל! – אומרת אמא.
אנו נוסעים ונכנסים אל תוך הכפר. וכבר רץ לקראתנו היהודי, שאצלו נהיה מתאכסנים, לבוש בגדי שבת, כן הוא וכן אשתו, יהודיה רחבת־כתפים, שילדה קטנה יחפה, מפוחדת מפני האנשים הזרים, מחזיקה בה בסינורה, ומעוָה את פרצוּפוֹנה המלוכלך ואינה יודעת: לבכות או לצחוק…
אנו יורדים מעל העגלה, ומכאן כבר ניגש ברגל… מישהו משלנו שואל:
– המחותנים כבר באו?
– עדיין לא, – משיבים – בעזרת השם יבואו מיד…
– מיד – אומר אבא – לכשיבואו, שיזדרז חיים (יהודי אחר, שאצלו יתאכסנו המחותנים מצד הכלה) ויודיע, ומיד ילכו לכיסוי־הכלה, ותכף סמוך לכך – החופה.
– אדם שלעולם שעתו חפוזה עליו! – רוטנת אמא, שאינה מרוצה מכל מעשׂיו הבהולים של אבא. והדודה יעֶנטעֶ מוחה:
– ומתי אפשר יהיה להתרחץ, ולהתלבש?
אני נחרד מחשש לצוָארי, עדיין הוא מלהט מן הרחיצה הקודמת… נכנסים אל הבית. אותי שוכחים לפי־שעה בחוץ, וכבר תלשתי מעל סינורה של האֵם את הילדה הקטנה המלוכלכת, בעלת שיער הפשתן הלבן. עינים תכולות יש לה, נפחדות ועם זה חייכניות, ואני נוטלה בידי, מטיל אותה כלפי־מעלה וחוזר ותופסה בחלל־האויר, והילדה צוחקת, צוחקת, וקול־צחוקה מצלצל כל־כך עליז וחי, וחפשי. – –
והנה חיים בא מן העֵבר השני נושם ונושף, ועוד מרחוק הוא מכריז ומודיע:
– באו! באו! – שיהיה למזל!
***
שברחתי מתחת לחופה, בגלל גשם מועט כלשהו, אל הגזוזטרה שלפני הבית, והכלה עם הכליזמרים, עם נושׂאי ההבדלות הדולקות, עם החופה ועם גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד הקטן והמחייך חיוך נלבב, כולם הלכו ובאו אחרי – דבר זה כבר הזכרתי.
למחרת, שמש־סתיו עזה פורצת בכוח אל תוך החלון הכפרי הקטן, בין עלים סבוכים, הבּוקעים ועולים מתוך קדרוֹת־עציצים צהובים ומזדחלים על־פני השמשות. והשמש הזאת מעירה ומעוררת במוחי רעיון אפור המזדחל בעצלתיים:
– וכבר? זהו כל העניין?
פלג־גופי השני, שניתן לי אך זה עתה, שוכב ומכוסה עד למעלה מן הראש. ישנה, ואולי לא, אולי היא ערה ומהרהרת במה שמהרהר אני. ואולי ביתר בושה, ביתר דאבון־לב… ואולי גם בוכה היא בחשאי, ותוקפת אותי פתאום רחמנות על שנינו יחד, כמו על שני דגים רכים, העתידים לפרפר בתוך רשת אחת.
וכבר? וזהו הכול?
וה“כאילו כפאו שד” אמיתי יותר מכל אותם הספרים והספרונים שם, בבית, בחדר־העליה של הבית הזר… נולד משהו, והוא מזדחל בתוך הלב… אין זה אלא יצור זוחל, בלא כנפנפים של זהב, בלא עינים זוהרות, בלא צבע וגוָן… מתנועע בעצלתים, ובלא צליל… אין אני מספיק להשלים את תמונתי־רעיוני עד הסוף: אחד הדודים דופק. דוד קורא לתפילה; זהו הדוד המשׂכיל: למניין דרוש אני… אני מעלה עלי בחפזה את הבגדים – “מיד, מיד”, ורץ ויוצא אל הפרוזדור… ו“דודי חמק עבר” – כבר איננו, הדוד, והפרוזדור יש לו פתח פתוח אל גינה כפרית קטנה, ופתאום מקיץ אותי אויר־סתיו עז וריחני… ואני בורח מקולות־התפילה הבוקעים מן הבית, פונה לימין ופונה לשׂמאל, ונשאר עומד בגינה זרה קטנה, ירוקה ושונה בצבעיה מן האחרות… מאיזה מקום חבוי מצפצפת צפור, ואני שוכח בבת־אחת את היצור החדש שלי, החרש והאילם, החבוי בחדר מחדרי הלב. ואני נושם בחיקה את האויר החפשי של העולם הזר הזה ומושכו אל תוך חזי הצר, הרגיל באויר העיר ובית־המדרש, ואני יונק בעינים צמאות את הצבעים הכפריים־הצעקניים… ואני קופץ וניגש ומכיר בשׂמחה את מכרי־מלשעבר הפרג (היה נמצא למכירה בשוק), ואני מנענע ראש־פרג סמוך לאוזן ומאזין לקשקושם של גרגריו השחורים, ואני רץ וקרב אל שושנת־ורדים אדומה־לוהטת, ששׂלמותיה העליונות מפרפרות באויר הנע ניעה כלשהי. אל נא תרעדי, שושנת־הורדים, ידי איננה רגילה לקטוֹף… והנה, מתוך גבעולים דקיקים מתמשכים ויוצאים עלים צרים, תכולים־חיוורים, בדומה לסרטים הנמשכים מכיפת־הראש של אמא בראש־השנה… מה שם קוראים לכם, סרטרטים? שותקים הם ומפרפרים… והנה ערוגות אחדות… נובטים ועולים מהן, מול הרקיע הכחול, מיני זנבות ארוכות וכפופים, של צנון, של גזר, או של מי יודע מה… ונעשׂה לי פתאום צר המקום ועצוב לי בגינה הקטנה, שיש בה כל כך הרבה בריות לא מוּכּרות לי, ואני קופץ ויוצא אל הכביש החפשי, הפתוח… היכן ביתי? מימין, או משׂמאל?…
“מעֶ!” שומע אני פתאום, ורואה באר… שגצל קטן, יחף, עומד על מיבנה־העֵץ של הבאר, דולה מתוכה ושופך אל תוך השוקת… הפרות ליד השוקת, ראשיהן כבדי־תוגה ועיניהן הגדולות נוצצות משהו, עומדות ושותות ונושׂאות את ראשיהן, בין לגימה ללגימה, כלפי הרקיע, מול התכלת הדוממת של חלל העולם. מעֶ־עֶ. ואין להכיר מעֶ־ע זה מה הוא אומר: שׂמחה או עצב?
השגצל שומט מידו את הדלי המרוֹקן. הדלי מתנודד רגע בחלל־האויר, מיטלטל, מפרפר עוד פרפור קל והוא נרגע ונשאר תלוי במנוחה. אַש היה אומר: מסתכל ומתבונן בסוֹדה של הבאר… השגצל בעל הגוף החום כארד, הנשקף אצלו מתוך מיפתח הכותונת של הבד האפור, ובעל הרגלים המלוכלכות בטיט צהוב, קופץ מעל מיבנה־העץ, מרים מעל־גבי הקרקע את השוט, מוציא מתוך פיו צפצוף־של־הפקר, ומיד הפרות מַפנות את ראשיהן למעלה; צליף בשוט, והפרות זזות ממקומן… והולכות ויוצאות מתוך הכפר, על־פני השׂדה השלוּף, אל המקום שבו נראה מרחוק איכּר משׂדד במשׂדדה, ובמרחק מה ממנו כמה איכּרות מלקטות משהו… מעֶ־עֶ נשמע עוד מרחוק קול הפרות, ואיזו צפוֹר מבקעת בצפצוּף רם־ביותר את חלל־האויר הנסוך כולו זהב־השמש, כך נדמה לי, ושוב דממה… אך הדממה הזאת זרה לי ומפחידה אותי, לא שלי היא… אין זו הדממה שאני רגיל בה בבית־אבא, בשבת או בחג… אני נכנס אל תוך הדממה הזאת, אך כמו לתוך מקדש זר, בצעדים כבושים, ואני פוגש את…
גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד… והוא לבוש מין מקטורן מרוקם, וחלוּק־שינה, ונעול נעלי־בית – וכולו מחוייך. ומתגלה תיכף ומיד לעיני דמיונו לר' משה וַאהל, אותה לבביות עצמה, אותן העינים־הכוכבים עצמן… אשאל אותו, הכול אשאל אותו. הוא יודע, הוא וַדאי שהוא יודע הכול… ואנו הולכים ומתקרבים זה לזה, קרוב יותר וקרוב יותר, ומן הלב כבר צפות ועולות השאלות המרות, ומהן יש שמתפתלות ועולות כמין מחרוזות סבוכות. והוא שואל פתאום: אין אתה בין המתפללים?
ומיד הכול שקע ונפל בתוכי, כקצף של חלבון־ביצה בנשוב בו רוח קרירה. והכול מתקפל ומתכרבּל בתוכו ומתכווץ, ובמקומו של הפילוסוף קופץ ויוצר בחור־הישיבה ומשיב בשאלה: והוא? מהלכים אנו שעה קלה שותקים, בשׂפתים הדוקות, ועינים מושפלות, עד שהוא פותח ושואל שוב: אתה כותב איזה שירים?… אני כותב… מה אתה כותב? אני מספר, וכמו מתחתיות ארץ צץ ועולה הדוד שלי, המשׂכיל, הוא ה“קוהלת” שלי – האוסף את כתבי ושומר עליהם… במה אתם משׂיחים כאן קודם התפילה? אם הוא כותב? כותב ומאבד, כותב וקורע ושוֹרף… אלא שׂיחק לו המזל שיש לו דוד כּמותי… הריני גונב ומוציא לו מתחת לידים… פיסות־נייר קרועות אני מאסף וגונז… מדביק יחד… הוא עתיד להיות סופר. “יש לך משהו אתך?” שואל ליכטעֶנפעֶלד. אותו רגע נשמע קולם של כלי זמר עולה מן הבית הרחוק… צריך לאכול ארוחת־בוקר, לומר שבע ברכות, לנסוע הביתה…
הכול נעשׂה, ואני עדיין לא שאלתי את גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד ולא כלום, ותשובות לשאלות לא קיבּלתי, ואף השאלות עצמן איבדו את חיותן ועסיסיוּתן, את חריפותן ומרירותן. הן נכמשו בדומה לעשׂב־בר שאיחר לנבוט, נצטמקו ונתכמשו, ונתקפלו באיזוֹ קרן־זוית אפילה של הנשמה, עמוק־עמוק, ושם תהיינה מונחות זמן רב, רב מאד, עד שירד עליהן מבחוץ אור חדש וטל חדש ויתעוררו בי לתחיה כשאלות נצחיות, ולא תהיינה מצפות לתשובה משום מקום, לא מן הארץ ולא מן השמים… אך התעורר תעוררנה לתחיה, ולבוש חדש תלבשנה, וצליל חדש יינתן להן…
הגיע שעת הפרידה, בלבביות וביושר־לב אני נפרד מעל גבריאל־יהודה ליכטעֶנפעֶלד, שלא אשאלנו עוד לעולם שום שאלות, אלא אהיה לומד אצלו מעט מתימטיקה ומוציא אתו יחד ספרון־שירים, המטיל בּי סומק כל שעה שאני נזכר בו, ואנו נוסעים בחזרה הביתה… לי ולפלג־גופי השני שׂכרו דירה למַטה בקומת־הקרקע, עם חלון היוצא אל הפּוֹדציעֶני"עֶ, הוא מוסך־השוק; דבר זה נודע לי בשעת ברכות־הפרידה, אבא מספר זאת לליכטעֶנפעֶלד קודם שהוא עולה ויושב על העגלה… כשיבוא אבא להתארח אצלי, ימצא חדר מוכן למענו…
והנה יושב אני, אדם נשׂוי־אשה, עם פלג־גופי יחד בראש העגלה, מול דוד אחד ודודה אחת… וכשהם מתנמנמים מחמת עייפות (כל הלילה רקדו), וראש אל ראש מתנקשים ונרתעים וחוזרים ומתנקשים, מתבייש אני לצחוק על כך. והיא מנצלת את נמנומם, ושואלת בחטיפה ובביישנות:
– באמת גדול כּוחך בּתורה?
– כן…
והיא תופסת ידי בהבעת־תודה…
– ואתה יושב ולומד בהתמדה?
– לא, לא!
והיא שומטת את ידה; ולאחר רגע:
– ואם אני אבקש ממך?…
והיד מתקרבת בחזרה; אך במקומי משיב העגלון: ויוֹ נבלה! ומקול צעקתו מתעוררים הדוד והדודה.
שוב אדמת־מישור. שיעמום. הדוד והדודה כבר שוב הם מנמנמים, – ופלג־גופי גם־כן. הדממה והנמנום נפסקים מזמן לזמן מקולות־הקריאה הבאים מן העגלות האחרות שמאחורינו; שם, כפי הנראה, הנוסעים משׂמחים את לבם… וכן מקולות הקריאה טפּפררו־וּ – שבהם עוצר העגלון מזמן לזמן את סוסוניו האמוצים קלי־הרגל, קופץ ויורד, מתקן מה שמתקן בעגלה הישנה, העשׂויה קשרים־קשרים, מציב כף־רגל על הגלגל, ושוב הוא על מושב־העגלון, ושוב – ויוֹ, פגירה!
הסוסונים אינם נפחדים, אינם נעלבים, העיקר שאין כאן צליפת שוט, זזים מן המקום ורצים להם הלאה במהלכם המזורז־השליו על־פני דרך־החול שנתקשתה, ובדממה נשמע קול חיבּוּט־חזיהם של הסוסים תחת רקיע־השמים הדומם, הפרושׂ כחופת־תכלת רחומה, וקול החיבּוּט כקוֹל חלוקי־אבן בתוך שׂקיק. ופתאום צליף של שוט על גבם של הסוסונים, והאיכּר מַפנה עצמו אלינו תפנית של שלושה רבעים, וכאילו בשביל להצטדק על האכזריות כלפי הסוסונים האמוּצים הקטנים, הריהו אומר: גשם יהיה…
והוא מַפנה עצמו בחזרה ומשקיע ראשו עמוק יותר אל תוך שׂפת הסעֶרעֶמיעֶנגה, הוא מעילו העליון. “גשם יהיה” מגיעים פתאום הדברים לאזניו של דודי המנמנם, והוא מתעורר, מתבונן על סביביו בחרדה. ואני מביט גם אני אחריו. אכן הרקיע מקדיר, האויר – ספוג רטיבות, משׂמאל זז ועולה אלינו קיר של ענני־גשם, מלמעלה השמש מתחיל טובל, כמו מראה מבריקה, בתוך קרעי עננים צחורים, מהם – צמר־גפן, ומהם – כסף, ומתפשטים ועולים גם אפרורים כעשן – מסתערים על השמש, על השמש!
– לך לא קר? – פונה הדוד אל הדודה בנעימה של דאגה וחרדה. ומבלי להמתין לתשובה ממנה, הריהו מתקן את הסודר על כתפיה, רוכס את מעילה בסמוך לצוָאר. “לא, יוסף”, משיבה הדודה, וקולה משום־מה רך כל־כך, ועיניה הגדולות־הגדולות מביטות על הדוד לחלחות, לטפניות, חורדניות ואומרות־תודה. רק עכשיו אני רואה אֵילו עינים גדולות־גדולות יש לה לדודה ואת שׂפתיה שלה, הדקות והכחלחלות, ואת רזונה אני רואה, ומבחין רק עכשיו בדבר שכבר הכול יודעים אותו, שהיא חולנית. רוח מתעוררת ממקום שמתעוררת, הסתערות העננים על השמש המסתלקת כבר נעשׂית מזורזת יותר, הצל מתרבה, צינה מנשבת, טפות מטפטפות.
– לא היית צריכה לנסוע! – רוטן הדוד.
– אין בכך כלום! – משיבה הדודה.
– גשם גדול יהיה? – פונה הדוד אל האיכּר, כשהוא דופק על כתפו הרחבה, כמו שדופקים על דלת…
– רוח נתעוררה – משיב האיכּר, כשהוא מזרז את סוסוניו – אפשר שתעצור את הגשם עד שנגיע אל הפונדק…
הדוד מַפנה שוב את מבטו הנסתר אל הדודה. והיא משיבה לו גם־כן במבט – כמעט מנחמת אותו, ואני מרגיש כי מבטיהם, כשהם נפגשים באויר, מתחבקים ומתנשקים… זוג זקן ונוהג בחיבּה כל־כך!
והנה הפונדק! הגענו בדיוק ברגע הנכון. הגשם כבר מתחיל מטפטף סמיך יותר. הדוד יוסף כבר קפץ וירד מעל העגלה והוא מוריד את הדודה ומוליך אותה אל הפונדק. אף אני הנני כבר למַטה, ורוצה לעזור לפלג־גופי, שכבר קמה והציבה רגל אחת על סולם־העגלה, אך ידי שלי – ידים של עץ, אותן הידים עצמן, שאינן רגילות לקטוף פרח, שאינן נשלחות לעשׂות דבר… ומסייע בדבר מישהו שהגיע הנה מן העגלה השניה. וכבר אנו בפנים, וכבר חוטפים ומכניסים את החבילות, יהיה משהו לשתות ומשהו לקינוח־השתיה:
– העֶרבּאַט“אַ! העֶרבּאַט”אַ! – מכריז הדוד יוסף.
הפונדק של גויים הוא. – לא אשתה! – מתעקשת הדודה.
– פתיה, לשתות מותר…
– מי יודע, באיזה סיר הרתיחו…
הדוד יוסף רץ ויוצא לפני פתח הבית וחוזר ונכנס ובשורה בפיו: סאַמוֹבאַ"ר! כלומר: מיחם.
הנשים מתירות את הצרורות ומוציאות ומשׂימות על השולחן, שדודה אחת כבר הספיקה לכסותו מפה.
– הניחי מחצית השולחן בשביל מאכלי חלב! – אומרת אמא.
– בשביל מאפה־הסוכר שנתערבב במלח?
– מי הולך ליטול ידים?
רעש והמולה. אחדים נוטלים ידיהם, אחרים כּבר מהלכים על־פני החדר וכוסות טיי על כפות ידיהם השטוחות, ואני מתהלך אחד־יחידי על־פני הפונדק ומצפצף, בתוך־תוכי מצפצף, כמו שצפצף השגץ היחף ההוא על־גבי הבאר, ואני מרגיש כי נעשה לי קל יותר, וכי שארית הערפל של ענני התוגה נמוגה והולכת… מילא, הכול הבל, צריך לצפצף על הכול, הפה, כמובן, בדומה לידים, אינו מציית, אך בתוך נפשי מתפשטת כברת־הפקר ומשׂתרעת על שטח של שנים רבות מאד… על זאמוֹשץ, על אַפּט, על צוזמיר, על וַארשה, על פולין־גדול ושוב על וַארשה – עד שיבוא משהו חדש… צפצוף־הפקר זה פועל כנגד כל מה שחודר אל תוכי שלא־בצפוּי, קודם שיש לי שהות לסגור כנגדו שער ופתח, ולהתעטף בפניו בעב־ערפל. ברבּים מן הדברים שכתבתי יהא נשמע הצפצוף הזה: “המלמד מחלם”, “חויזיק”, וכיוצא באלה. ומַשהו מזה יישמע ב“שטריימל”, אף־על־פי שכוָנתי היתה אחרת…
אני מצפצף בפונדק בדרך הילוּכי, במסתרי נפשי, ונהנה מזה… ופתאום, פלג־גופי בסבר פנים זועפות:
– היכן היית בשעת התפילה?
– שמעתי כיצד מצפצפים.
היא משחימה מרוב זעם: מה?
ואני מספר לה על השגצל היחף, על פרותיו שלו ועל עיניהן, ועל שריקתו… והיא שומעת, ושחמומיות הכעס נמוגה ואיננה, והיא מתחייכת… ושואלת לבסוֹף, אם גם אני עצמי יודע לצפצף.
ומעלה אני בזכרוני עכשיו עוד מין צפצוף אחר, ששמעתי אך לפני כמה שנים, ושהשפיע עלי אחר־כך השפעה גדולה ועמוקה יותר מן הצפצוף הראשון. הדבר היה בשוייץ, על הר, שהייתי שכוּב שם לעת־ערב לאחר התקפת־לב חזקה, עיף, שווה־נפש, רואה ולא רואה ושומע לא שומע מה שמתרחש סביבי. האזנים פקוחות והעינים פקוחות, ומסביב – מראות ארץ שוייץ, ולראות ולשמוע אין חשק. מה שבא מעצמו, מה שמתגנב ונכנס – נשאר; אבל נשאר רופף ואפרורי ונטול־חיים ואינו מתערב עם מה שיש בתוכו, ולפיכך אינו פועל עלי כלל… על גב ההר, נמוך יותר – שטחי דשא, פרות־שוייץ, מתעורר ומצטלצל זוֹג אחד פה, וזוֹג אחר שם, צף ועולה פה ושם מתוך הדשא הדל ומתלבט גב־פרה שמן אדמדם, מתרוממת גולגולת כבדה־כבדה ומביטה סביב בלי לראות דבר… ושוב, גלין גלין, הפרה גילתה חתימת־דשא דשנה והיא עוברת אליה… ולמַטה, למרגלותיו של ההר, משמיע קולו כנגד צלילי הזוֹגוֹת פֶּלג־ההר הצר, הכסוף, המתפּתל, השובבני, האץ לדרכו… ומעבר לפלג – בתים קטנים מצחירים מלובן, עם תריסים ירוקים פתוחים וחלונות מבהיקים כבדולח, המביטים צחקניים ומאירים וחפשיים אל עולמו של הקדוש־ברוך־הוא – ומתוך החלונות הפתוחים בוקעים ועולים צלילי שירה ונגינה, וגם נגינת־פסנתר נשמעת. בהרים הרחוקים יותר משמיעים הרועים קולות יוֹד“ל יוֹדל והדיהם מתנענעים־מתנענעים בחלל־האויר… וכל הצלילים כולם שטים ומתמזגים יחדיו באויר הבשׂוּם ומגיעים אל אזני… והגוָנים משתפכים יחד הירק, הלובן, אפרורית הסלע שלמעלה, והרקיע התכול מעל לכל זה, והכול יחד מלטף את עיני הקופאה למחצה. ופתאום, מבין לעביבי־הענן הצחורים ושׂיאי־ההרים הלבנים – קול רעם, ועוד אחד, התראה: הסער הולך ובא! ולפתע – עב־ענן כבד גח וזוחל ומתקרב, מתקרב, ורוח, כחית־פרא שניתקה מן השלשלת, מתפרצת בהמייה… הפרות רצות ויורדות, בפחד מצלצלים הזוֹגוֹת בצואריהן. ורועה קטן, יחף ובלי כובע, עוד מוסיף ומצליף אחריהן בשוטו הארוך, הארוך והמשונה בארכו היתיר… ולמַטה מגיפים את התריסים, הפסנתר – נאלם, ושירת יוֹד”ל יוֹד"ל נפסקה… אני מהלך בעצלתיים, עייף־עד־מות, ומשׂרך דרכי כלפי מַטה, ואני רואה איך השגצל השוייצי מכניס את הפרות, סיעה אחרי סיעה, אל תוך הרפתים – וסוגר עליהן את הדלתות בחפזה. והוא עצמו אינו מסתתר, הוא הולך בחזרה, במעלה־ההר הולך הוא… לקראתי, אך מבלי לראות אותי. וחלל־האויר מלא המייה, ובין שׂיאי־ההרים הלבנים, שכבר נתעטפו ערפל, מתבקעים ומתחוללים הרעמים, וקול שטף הגשם בהינתכו, מבול מן השמים, ורעש והמולה ואופל. הגן־עדן השוייצי נעשׂה פתאום גיהנום שואג ונואק – והשגצל השוייצי שלי, היחף, הערום־למחצה, עם הראש הגלוי והפרוע, קופץ בגבו של ההר ועומד על־גבי צוק־סלע, מגיע את כפות־ידיו המושטחות אל פיו ומצפצף אל חללו של עולם, וחותך ומבקיע בצפצופו, כמו בסכין, את האופל, את המטר הסוחף בעוז, את גלגולי־הרעמים מבין ההרים, וכך הוא עומד ומגביר את שריקתו, ביתר עוז, ביתר חריפות.
– עתידים אתם, מוכרחים אתם לשמוע את קולי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.