אם ירא אתה ורך הלבב, אלופי הקורא?

הלא כלנו חכמים משכילים כיום הזה – ומי חכם או משכיל אשר לבו יגפנו ביום שמעו דברים אחדים על אחד הרוחות או על דבר שד קטן אשר ראה פלוני בהקיץ או בהלום? כיום הזה כלנו נבונים, ואם יספר איש באזנינו דבר על הרוחות והשדים, וידענו כרגע כי רק משל בפיו; ואם יבוא אלינו איש וישים לפנינו את ספוריו ואת קורותיו בכבד ראש ובאמת ובלב תמים, ובנפשו ישבע לנו אלף אלפי פעמים כי רק את אשר ראה בעיניו אותה יספר לנו, – וידענו כרגע כי האיש הזה שקרן הוא, כזבן הוא, ומלבד אלה גם סכל הוא המאמין בנפשו כי ילדים קטנים אנחנו, והוא יצליח בדרכו אשר בחר לו להטות את לבנו לפי רוחו ולשום לנו אמונה בדבר אשר בדא מלבו. – מי יאמין בדור דעה כזה להבלים כאלה?

אכן יש אשר נבוא בין המצרים ולא נדע לשית עצות בנפשנו, ולמרות רוחנו נקרא: אוי לנו מיצרנו, אוי לנו מיוצרנו! יש אשר לפעמים תשמענה אזנינו דברי איש אשר נֹדעהו זה שנים רבות, ואנחנו נדע כי האיש הזה דובר אמת בלבבו ובשפתיו והוא לא יכזב ולא ישקר לנו לעולם, ואף גם במשל לא יפתח האיש הזה פיו, ואף גם זאת נדע כי הוא כאחד ממנו: משכיל, הכם חוקר והוגה דעות והוא איננו בא לעולם להפליא את השומע ולנסוך עליו רוח עועים ותמהון ולהוסיף פלא על פלא, כי אם להפך, להוציא את העקמומיות שבלב הוא בא, והוא רגיל לבלתי ידבר דבר עד אם יבחנהו ויכירהו ויבינהו. האיש הזה נאמן לנו עד מאד וכל אחד מאתנו יודע אל נכון כי יכול נוכל להאמין לו, ולא נוכל להשוד אותו עד עולם ולהטיל ספק בדבריו – ובכל אלה הנה יש אשר איש כזה יבוא אלינו, ובפנים נזעמים ורוח שפלה יספר לנו את אשר ראו עיניו בלילה: רוח או שד, ואנחנו לא נדע מה נעשה. הן יודעים אנחנו נאמנה כי האיש הזה לא יהתל בנו, וגם זאת אנחנו יודעים נאמנה כי האיש הזה אינו שקרן וכזבן, ואם הוי ידבר ואם פיו יאמר לנו “ראיתי”, הנה הוא כאלו יוכל כל אחד מאתנו לאמר “אני ראיתי” – או אז נשאל בהשכלתנו ובחכמתנו, בחקירתנו ובהגיון דעותינו, ולשוא, כי פתרונים לא נמצא! איכה היה כדבר הזה? איך ראה פלוני בן פלוני את המראה הנורא הזה? האם באמת יש רוחות ושדים בעולם, למרות כל השכלתנו וחכמתנו, חקירתנו והגיונותינו?

“יוכל היות”, יאמרו בשפה רפה רבים מן הפוסחים על שתי הסעפים.

“לא יוכל היות! היה לא תהיה!” יאמרו אלה אשר רוחם עשוי לבלי חת.

אכן אם כה ואם כה, פתרונים נבקש ולא נמצא, ולבנו הומה בקרבנו ורוחנו הולך הלוך וסעור. – אם יודעים אנחנו נאמנה כי האיש הדובר בנו לא יחמוד לצון לו, ואם גם זאת נדע נאמנה כי האיש הזה לא יכזב ולא ישקר לנו ודבריו קדושים לנו, אז נבקש לנו דרך שלישי למצוא פתרונים, לאמר: אמת היא כי האיש הזה ידבר אלינו באמת ובלב תמים, אמת היא כי הוא איננו שקרן ואיננו כזבן, ואולם האיש הוה הוא בעל דמיון עז מאד, והוא הוליך אותו ויטמטם את חושיו עד כי יאמין, כי בעצם עיניו ראה את המראה אשר הוליד לו דמיונו.

אמנם כן, אלופי הקורא! הדרך השלישי הזה הוא הדרך שהאמת נקנית בו, ואם לא נקנה אותה בשלמותה וקנינו אותה במקצתה, ואם חפץ אתה לשמוע, הנני ואלך גם אני בדרך הזה, ואספר לך את הדבר אשר ראיתי במו עיני.

גם אני ראיתי באחד הלילות רוח או שד או חזיון מחזיונות הלילה – –

האם ידעת אותי, אלופי הקורא?

אם לא ידעת אותי, הנני ואתיצבה לפניך ואערכה לפני את ערכי: ראשית דבר דע לך כי לא באתי לספר באזניך היום דבר שלא היה ולא נברא ואשר רק משל הוא, ספור הוא, גוזמא הוא, לצון הוא אשר יחמוד לו הסופר כפעם בפעם בבוא עליו רוח השירה והחזיון – התולים אין עמדי היום ולצון רחוק ממני. ואף גם זאת אבקש מלפניך כי תאמין לי אך הפעם אשר לא שקרן ולא כזבן אנכי – הן אמנם קשה מאד הדבר הזה, קשה מאד השאלה הזאת, ובפרט במקצוע זה שאנחנו עומדים בו, אחרי כי הדבר בכללו איננו תלוי בלתי אם באמונה, וכל נוכל וכל כוזב יוכל לבוא אליך ולהטיל עליך את האמונה, בשאלו ממך כי תאמין לו “אך הפעם”, ובכח האמונה הזאת יספר באזניך את כל הדברים הנפלאים אשר יברא מלבו; ואולם אנכי לא כן עמדי, ואם ראיה לדבר לא אוכל להביא לך כי איש נאמן אני, מיגו יש לי, ואתה תוכל להאמין לי במיגו: כי למה זה אעשה דבר באיסור אם אוכל לעשותו בהיתר? למה זה אספר לפניך דבר אשר לא היה ולא נברא, אם אוכל לספר באזניך מעשה שהיה ודברים כהויתם ואשים להם פתרונים אשר בין תבין להם? וגם אתה למה תעשה דבר באסור אם תוכל לעשותו בהיתר? למה תמתח עלי קו חשד, אם יכל לשמוע לי באמונה אחרי תתי לך את הפתרונים? – ומלבד כל אלה הגני בא היום ואומר “נניח נא”; נניח נא כי הנני איש אשר לא יכזב ולא ישקר, נניח נא כי הנני כאיש הלז אשר אמרתי למעלה, שהוא נאמן לפניך ונפשך יודעת נאמנה אשר לא ישקר ולא יכזב לך לעולם, ואז נניח נא כי האיש הזה הוא המספר את הדברים, ואני לכשעצמי אין לי כל חלק ונחלה בכל הדבר הזה.

וגם בעל דמיון עז מאד אינני אלופי הקורא!

בכתבי היום את הדברים האלה אין לי בלתי אם לשום לפניך חקירה קלה, בדבר הרוחות והשדים ובדבר החזיונות אשר יוכל האדם לראות בלילה –

באחד מלילות הקיץ-החמים ראיתי את המראה אשר אמרתי, והוא קרוב אל המטה אשר שכבתי עליה. לפני עלותי על משכבי פתחתי את החלון הגדול אשר בחדר-מטתי. ולבלתי יפוח בי רוח קר מן החוץ בלילה, הורדתי גם את היריעה אשר על החלון, והיריעה הזאת לבנה ובהירה מאֹד, ועליה תמונה מאחת התמונות אשר נוהגים עושי היריעות למשוח על יריעותיהם, ואם לא אשגה היה על היריעה ההיא כדמות תמרים אחדים בשדה, וביניהם עלמה לבנת פנים ואדום ללבושיה. בשכבי על מטתי ובהביטי ממרגלותי והלאה ראיתי את היריעה, אשר אור דק זרוע עליה מחוץ, והיא נעה ונדה ברוח פעם בכה ופעם בכה, ולימיני ראיתי את אחת מידות החלון הפתוח, וכל אלה ראיתי אך לאור כהה מאד, וצד המטה אשר ממרגלותי כסה על פני חלק גדול מן התמונה אשר על פני היריעה. אני ישנתי ולא ידעתי עוד דבר.

ויהי בחצי הלילה ואני הקיצותי פתאום וארגיש כי לבי דופק בי מאד וכל עצמותי תרחפנה. הרימותי את ראשי ואפקח את עיני האחוזות בחבלי השנה, והנה – לא שכבתי עוד על המטה אשר עליתי עליה, כי אם על מטה קטנה, מטת ילדים, אשר שכבתי עליה בעודי נער קטן, וסביב לה שבכה מעשה שבכה; וקרוב לעיני ראיתי דבר קטן ולבן וג­ֹדלו ככף יד איש, ואת גבוליו לא הכרתי היטב. שלחתי את ידי לגעת אל פני הדבר ההוא, וארא כי הוא נסוג לאחור עד חצי גוי; שלחתי את רגלי לגעת אל פני הדבר ההוא ולרמוס אותו, ויסוג גם הפעם לאחור עד קצה המטה למרגלותי. אז החילותי לראות ולהביט היטב ואכיר את המראה הזה: תמונת אשה עוטה לבנים והיא נשענת אל מטתי למרגלותי; חצי גופה העליון נשקף אלי ממעל לכרכוב המטה, ואני אודה ולא אבוש כי לא קבלתי את האשה המעולפת הזאת בסבר פנים יפות כמנהג הדור, וגם הפעם הרימותי את רגלי ואבעט בה בכח, ולשוא – כרגע הרגשתי כי שלחתי את רגלי אל תוך האויר ומאומה לא מצאתי בעמלי.

אז התעוררתי ואסיר שנה מעל עיני ואשב על המטה רגע אחד – כרגע שב אלי רוחי ואדע כי ער אנכי, ובינתי שבה אלי גם היא וכל ידיעותי ולמודי אשר ידעתי ולמדתי שבו אלי גם המה. ירדתי מעל המטה ואגש אל התמונה למען אוכל לראות אותה היטב, והיא נסוגה אחור גם הפעם, ומרגע לרגע גדלה עד כי גדלה מאד, וכן נמוגה, ויחדל להיות לה צלם כאשר היה לה, ואחרי כן עמדה וגם אני עמדתי, וארא פתאם והנני עומד – לפני היריעה הלבנה הפרושה על פני החלון ואור זרוע עליה מחוץ ועל היריעה ראיתי את תמונת העלמה בין התמרים אשר בשדה.

כרגע ידעתי את כל הנעשה בי, ואבין היטב את משפט המראה ואת תולדותיו, וגם לא תקצר ידי משום את הדבר הזה לפני הקורא מבואר היטב, – כפי אשר אבין הקיצותי משנתי ברגע אשר אחזני לחץ-הלב, שהוא יאחז לפעמים את הישן להחרידהו ולהרגיזהו ממקומו על פי מראות וחלומות, אשר על פי רוב נשכחם ברגע הקיצנו, ולרגלי הלחץ הזה רחפו כל עצמותי ולבי דפק בי בחזקה וכח דמיוני התגבר עלי, ויהי כים נגרש, ורוחי אשר נחו עליו עוד החלומות וההרהורים נטה ברגע הזה נטיה גדולה לבקש לו תמונות וציורים בדמיון, וכל הדברים מסביב עמדו לו לעזור אחריו.

על פי הציור אשר אשים לפניך בזה תראינה עיניך את האותיות האלה:

ציור    🔗

האותיות דסוז הם המטה אשר שכבתי עליה; האות ה הוא מקום העין; האותות אב שהם קו יורד מלמעלה למטה על פני היריעה. האיש המקיץ משנתו, בעוד אשר רוח תרדמה נסוך עליו, רואה את היריעה אב אשר אור דק זרוע עליה, ואולם לא יראה אותה על פני המקום אשר היא שם, כי אם קרובה מאד אל עיניו וחושב כי התמונה עומדת על פני המקום אשר שם האותות א ב; ומובן הדבר כי הקו א ב כאשר יקרב אלינו עד א ב, יקטן בעינינו מאד במדה ידועה, אחרי כי העין רואה את הקו בכל אופן בזוית האחת ההיא. אכן דעת לנבון נקל, כי כל זמן אשר דמיתי שהיריעה היא על פני המקום א ם לא גדל בעיני גם חלק היריעה הנשקף אלי ממעל לכרכוב המטה למרגלותי, בלתי אם כמדת א ג, לאמר: היריעה היתה בעיני לדבר קטן ולבן אשר גדלו ככף יד איש.

אז יתעורר המקיץ ויעשה את התנועה הראשונה, ובעשותו את התנועה תבוא אליו גם ההכרה, כי הדבר הנראה אליו איננו קרוב אל עיניו כאשר חשב ברגע הראשון; ואולם גם הפעם לא יוכל עוד לדעת את מקום המראה אל נכון, ורוחו, אשר עוד תרדמה נסוכה עליו, ידחף את התמונה אחורנית עד חצי המטה ואחרי כן עד מקום רגליו. ובכן דמיתי גם אני כי היריעה היא במקום האותות ק ד, והחלק הנשקף אלי היה לעיני במקום האותות ק ג. והוא בערך רגל אחת וחצי במדתו, שהוא כמדת שליש גופו של אדם, וכח דמיוני אשר היה כים נגרש עשה לו בין רגע אחד אדם בצלמו, בצלם דמות התבנית אשר על פני היריעה, ואחרי כי רשמי התבנית הזאת היו דומים לרשמי תבנית אשה, לכן נראה אלי המראה, ועיני ראו – תבנית אשה. וכאשר הקיצותי והתעוררתי כליל, לא יכלתי גם עתה להכיר את משפט המראה אל נכון, ורק כאשר רדפתי אחרי התמונה וארא כי נסוגה היא לאחור עד מקום האותות אב, אז שבה אליה גם המדה אשר היתה לה בעצם וראשונה, ועיני ראו פתאם כי עומד אני לפני היריעה.

אבל מי זה הוציאני מן המטה אשר שכבתי עליה ויביאני אל תוך המטה הקטנה אשר היתה לי בעודני ילד קטן?

הלא זה הדבר: לימין הידיעה נראה אחת מידות החלון הפתוח, ועינה:עין הקו ג ד, שהוא קו מזהיר ומפיק נוגה מעט; ואם נדמה בנפשנו כי הקו הזה הקריב לבוא אלינו ואל עינינו עד מקום האותות א ב, אז יהיה בעינינו פתאום לשחיף עץ דק, או למטיל ברזל קטן הנוצץ לעינינו מעט, והוא יעמוד לימין האותות א ב על שפת המטה אצל האות ב; והקו הזה היה גם בעיני לשחיף עץ דק, ואאמין כי הוא אחד משחיפי העץ האחוזים בתוך השבכה אשר לפני מטתי הקטנה שהיתה לי בעודני ילד, וכרגע יצר לי דמיוני הנבהל והנגרש שחיפי עץ כאלה רבים מאד, ובהיות הבהלה ברגע הראשון, האמנתי אל נכון כי הנני שוכב על המטה הקטנה. – אכן מקרה כזה איננו יוצא מן הכלל והוא מצוי מאד, ובלי ספק יש רבים גם בין קוראי הדברים האלה אשר עלו על משכבם כפעם בפעם, ובלילה הקיצו פאתם משנתם וברגע הראשון חשבו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, ועל ראשם חשבו שהוא ינוח במקום הרגלים והרגלים במקום הראש, ועל החדר חשבו שהוא נהפך כלו, צד הפתח נהפך לצד החלון וצד החלון לצד הפתח, ועוד דמיונות רבים כאלה, וככה עברו עליהם רגעים אחדים עד כי מצאו את ידיהם ואת רגליהם, וידעו את כל אשר מסביב להם.

גם אני כאשר שבתי מן החלון אל המטה אשר שכבתי עליה, לא חדלה עוד חרדת נפשי ולא סרה עוד ממני הבהלה אשר באתי עלי לרגלי לחץ-הלב, ובכל העת אשר היתה עוד עלי יד הבהלה הזאת יכולתי לראות לרצוני את המראה הנורא; והיה אם סגרתי את עיני רגעים אהדים ואחרי כן פקחתי אותן, וארא שנית את התמונה עומדת עלי לרגלי מטתי, אם כי ידעתי היטב בנפשי שהתמונה הזאת לא היתה ולא נבראה ורק יליד דמיוני היא; כי ראשי ראה מראות שוא אם כי ידע אשר שוא הוא, והבהלה פרעה פרעות בגופי, עד כי עשתה עיני את מלאכתה מלאכת רמיה, אם כי ברוחי לא היתה רמיה; ורק כאשר עברה הבהלה עד תמה, לא יכלתי עוד לקסום קסם ולהעלות את התמונה לפני עיני, אם כי עצמתי ופקחתי אותן, ולא קמה עוד התמונה לנגד עיני לרצוני, ורק את היריעה ראיתי לכל פרטיה ודקדוקיה.

כמראה הזה וככל המשפט הזה אשר שמתי כה לנגד הקורא, קראתי לפני ימים רבים גם בכתבי-העתים, וארא כי הדברים האלה אינם יוצאים מגבול המציאות וכי החזון הזה נפרץ מאד. – הן חזון לא נפרץ הוא כי יקוץ איש משנתו אחרי היות לו לחץ אשר הלב לוחץ אותו, והיה אם לנגד עיני האיש ההוא יהיה דבר או כלי, אשר בשחת העין את דרכה יוכל להיות נהפך למפלצת, אז יעשה הדמיון את כל אשר בכחו להפוך את הדבר או את הכלי ההוא למפלצת בין רגע אחד; כי רוח האיש המתעורר מן התרמדה מבקש לו פתרונים לדעת את רגש הבהלה והלחץ אשר בלבו ואם ברוחו אין נכונה ברגע הראשון למצוא את הפתרון הנאמן ולדעת כי נשקע הדם רגע אחד ועל כן בא לו לחץ הלב, אז יערוך לפניו דמיונו פתרון שוא בהראותו אותו את הרוח או את השד, והפתרון זה רב לו לפי רגע.

אכן שאלה קטנה לנו לשאול עתה ואחרי כן נחדל: אם מאה אנשים יראו מראה כזה, כמה נמצא בהם אשר יש להם הידיעות הנחוצות למען יוכלו למצוא את הפתרון הנכון על נקלה? כמה יש בהם שעושים את ההפך, ובשעה שהם רואים את המראה המרגיז יתעטפו בשמיכה ויכסו את ראשם במכסה המטה מרוב פחד וחרדה ובתום לבבם הם נשבעים לנו כל הימים, כי בעצם עיניהם ראו את “הרוח” ואת “השד”! – רבים מן הספורים הזרים אשר התנחלו להם בני האדם נולדו בדרך הזה; רבים מן הרוחות והשדים הרוקדים בתוכנו ובספרינו קמו ויהיו על פי “נסים” כאלה, ואני מאמין כי גם אחרי מאמרי זה יולדו לנו עוד ימים רבים על ברכינו שדים ורוחות עד שלשים ועד רבעים, ואני לא אוכל לעצור בהם.

הלא גם אני ראיתי בעצם עיני את המראות עולים אלי מן הרוח.

---

מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

אל תירא, אלופי הקורא: אין אני מתחיל בזה את סדר התפלה של שחרית ואין אתה נזקק לי לקרוא את הדברים בדחילו ורחימו ולענות אחריהם: אמן, ברוך-הוא וברוך-שמו, וגם אין אני בא הפעם לחזור על דבריו של בלעם הרשע משום שכך חביבים עלינו תמיד דברי צוררינו, עד שאחד בכתבי-עתנו מקדיש להם כמעט את כל גליונותיו וקורא לצורר פלוני “שוטה” ומחכה עד אשר יקרא הצורר את “השטות” הזאת, – לא זה אף לא זה! הקריאה אשר קראתי אינה בלתי אם מליצה טהורה ונקיה מכל רעיון שיש לו מטרה וטנדנציה, והדברים אשר אמרתי אינם בלתי אם תולדות השתפכות הנפש והתרגשות הלב למראה האהלים והמשכנות הטובים ובתי-הקיץ היפים, אשר ראו עיני בנואת דשא בכפרים בסביבי העיר, אשר השתוממה עליהם נפשי בימים האחרונים כי ראיתי בימים האחרונים את ישראל שוכן למשפחותיו על פני השדות בבתי-הקיץ אשר להם, ויתפעל לבי בקרבי ותשפך עלי נפשי הן אדם אנכי קרוץ מחומר, וגם אתה הקרוא קרוץ מחמר ולמרות השכלתנו ומדותינו יש אשר תבוא עלינו שעה שאינה מוצלחת, ואנחנו נשכח את ההשכלה ואת המדות והנמוסים ופתחנו את פינו והוצאנו את כל רגשי לבנו חוצה ולא נדע הכלם! האם יחר אפך בי, אלופי הקורא? האם אסתניס אתה ולא תוכל לשמוע דברים כתובים בהשתפכות הנפש? אמת היא אלופי, אמת היא, וגם נפשי יודעת מאד כי לא כל קורא יחפץ בזאת, וכל סופר הנותן מתנה כזו לחברו צריך להודיעו, וכל מחבר המחזיר על הפתחים בסחורה כזאת אל יכנס לבית חברו פתאם, אלא אם כן הכה על פני הדלת ואמר: “הריני בא הפעם מלא דברים על פי השתפבות הנפש כנאד נפוח”. ולפיכך אנחנו צריכים להודות ולהלל את המליצים והמשוררים הראשונים שהיו לנו, שהם לא המליצו את מליצותיהם ולא שרו את שיריהם בלתי אם בכתבם בראשונה הקדמה קטנה לכבוד בת השירה ולכבוד רוח השיר ולכבוד אלהי החזיון, ולכבוד הסוס שיש לו כנף מזה וכנף מזה, ויהיו מתחילים על פי רוב לאמר: עורי בת שירתי, עורי האירי", “עורה נא אלי, עורה הרוח”, “אורך שלח אלי אם עזך אשירה”, “הה פרשי בת שיר עלי הכנפים” – ואלהי השיר שמע כפעם בפעם את תפלתם, והקוראים שמעו גם הם ויבינו את אשר לפניהם, וידעו אם לקרוא ואם לחדול. – טובים היו הימים הראשונים האלה, טובים מאד! ואולם כיום הזה נשתנו עלינו כל סדרי בראשית אלה שסדרו לנו הראשונים, ואם יראה סופר משכנות מבטחים על פני השדה ואהלים כגנות עלי נהר, וישראל שוכן בהם לבטח, אז לא יתפלל כל תפלה מיוחדת ולא יתכוון כל כונה יתירה, אלא מיד הוא בא וקורא: מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל!

אחרי המלה “ישראל” כתבתי את סמן-הקריאה, כאשר עיני הקורא רואות: ואלם האמת אגיד לך כי תאוה היתה בלבי רגע אחד לכתוב שני סמני קריאה תכופים זה אחד זה, לאות ולעדה כי האהלים והמשכנות טובים מאד מאד ונעימים מאד מאד ומצאו חן בעיני מאד מאד, עוד יותר מאשר הפה יכול להגיד. כנחלים נטיו ראו עיני את האהלים והמשכנות ההם; רוח צח יפוח מכל העברים, והעצים הזקנים יניעו ראש וענפיהם משיקים איש אל אחיו ומספּרים איש איש מפּה לאזן ספורים נפלאים ומעשים אשר נעשו בימים מקדם. מה ידבר אפוא עץ-אלטון זה אשר לנגד עיני? מה תמלל השטה הזקנה הזאת אשר בתוך הגן? הנה רוח עובר בין הענפים ומתרפק עליהם רגע אחד, ומביא להם בכנפיו חדשות מקצוי ארץ ומאיים רחוקים, והם שומעים ומנידים בראשיהם. האם יאמרו לו כי כבר קדמו לו כתבי-העתים, והחדשות אינן חדשות? האם יענו אותו כי מיום שהחלו כתבי-העתים לרוֹב על פני הארץ, חדלו דברי הרוח מהיות ברשות הרוח ונכנסו לתוך רשותם של כתבי-העתים? – אכן אנכי בשעה שהייתי בתוך הגן ובשעה שהתהלכתי בערוגות השדה לא חשבתי את המחשבה הקטנה הזאת, כי לבי היה נתון לדבר אחר ומלא מכל אשר ראו עיני! הנה פה תראינה עיני את הגנות עלי נהר, ופה יזלו מים חיים מדליו; פה ארזים עלי מים ועצי שטים ואלטונים לרוב, ופה האהלים הטובים אשר נטעו ידי בונים נפלאים; פה הסכות אשר בגן והן נשקפות מבין עפאים, ופה הילדים המצחקים אשר קול שחוק פיהם יורד חדרי לב; פה ערוגות השדה המלאות ציצים ופרחים, ופה פרחים נותני ריח נפלא אשר לא אדע אותם בשם. האם הם “הדודאים” אשר מצא ראובן בשדה בימי קציר חטים ויבא אותם אל לאה אמו? מי יודע! הפרחים האלה לקחו את לבי, ועוד פרחים אחרים ראיתי בשדה: את פרחי התכלת שאהבה נפשי ואת פרחי היהקינתא, או יקינטינון, ואת יתר פרחי הדגן, ומי יודע עד מתי הלך לבי אחרי כל הדברים האלה, לולא הפריעה את המחשבות האלה העלמה הכבודה אשר הלכה על יד ימיני, באמרה אלי פתאם: “הידעת כי פרחי התכלת האלה דומים כמעט ביפים ובפניהם החדשים אל הפרחים אשר קנתה אננא סרגיונא בבית-מסחר הפרחים והנוצות של “באֲן מרשה” לשים אותם על פני הצניף אשר על ראשה?” –

הנה יצא מפיה – וכל החזיונות ורוח השיר והמליצה נסתלקו ממני, ואתרוקן מן השכרון בין רגע אחד.

איה איפה אנכי? – באחד מנאות-השדה אנכי בתוך אחי ועמי אשר עזבו את משכנותיהם ובתיהם אשר בעיר וילכו לגור בבתי הקיץ הנטושים על פני השדות ובתוך הכפרים והפרורים ומגרשי העיר ובנותיהן. הנני אומר: בתוך אחי ועמי, יען כי רוב היוצאים לגור בכפרים בני ישראל המה, ולפי ערך יגדל מספרם ממספר האזרחים יושבי הארץ. – והאנשים האלה מדי שבתם שם ישכחו את רישם ואת עשרם גם יחד, והנה הם חוגגים ושמחים ומבלים את ימיהם בנעימים ואת לילותיהם בטובה, ואוכלים מעבור הארץ לפי דעת הרד"ק, וצוחקים בקפלים, בוינט ובפרפירנס. בקולות ובצעקות ובסערת חמה, כחק לאנשים המוסרים נפשותיהם על הדבר האהוב להם והם נכונים להיות נהרגים ולא יעברו. אמת היא כי ישיבת כפרים בקיץ ומשחק הקלפים הם דברים סותרים זה את זה, אמת היא כי העושה המעשה הזה הוא כטובל ושרץ בידו; ואולם טובלי שחרית וערבית וצהרים אלה אינם משגיחים בדברים קלים, כאלה והנה הם אוחזים את השרצים הקטנים בידיהם בדחילו ורחימו, ושורצים את השרצים באהבה ובחבה ונותנים אותם מיד ליד ומאיש לאיש. – הנה כן נאצו אלה את אלהי האביב, הכעיסוהו בהבליהם, מררוהו במעשיהם ויעשו לפניו נאצות גדולות; ואנחנו האנשים הפשוטים אשר ידענו את האביב מתוך ספרי משוררינו ואשר למדנו מנעורנו לכבד אותו ולהזכיר את שמו בסילודים, אנחנו נעמוד נאנחים ונאנקים ונעצום את עינינו מראות ברעה אשר תמצא אותו, ומקרב לבנו נקרא: אלהי האביב! אנקת מסלדיך תעלה, ותבוא לפני כסא כבודך המחולל בידי זדים, ונקמת הפעם לעינינו את נקמתך ולא נוסיף לדאבה עוד! – ואולם האביב לא ירד עוד לנקום את נקמתו! אלכה נא אל היושבים האלה ואלחש באזניהם דבר או חצי דבר אשר ישים רגע אחד רוש בכוסם הרויה.

הנני מכעכע רגע אחד ומשמיע קול גיהוק ופיהוק בכדי למשוך עלי את עין היושבים.

– רבותי! בשעה שאתם יושבים פה ומטיבים את לבכם וצלמיכם בידיכם, בשעה הזאת נדון אחינו העברי מאיר בפריז המו“ל את מכה”ע “גולוא” ¹, על שום שנלחם בצורר-היהודים דרומון, והעדים העידו עליו כי בשעת המלחמה שכח את אשר לפניו, ויהי הדבר נראה כאלו אחז בחרב אויבו ומדי אחזו בה נתן את הפצע בבשרו, והדבר הזה איננו כדין, כי הפוצע את חברו צריך לעופף את חרבו לא למעלה ולא למטה, לא לפנים ולא לאחור, אלא כמצליף, ולכן שפטו השופטים את משפטו לשלם כסף ענושים מאתים פרנק…

אחד המצחקים הביט בפני רגע אחד, ואחרי כן פנה אל רעיו: אל נשחית בעבור המאתים! – ויוסיפו לצחק.

– אבל רבותי! אם קטנו המתאים האלה בעיניכם, הן גדולים הם בעיני סובורין וסיעתו; הביטו נא למשל וראו “נאָוואָיע וורמיא” בספרו גם הוא את דבר כסף הענושים עונש גדול הוא!"; ואנחנו אשר ידענו היטב כי כל ישראל ערבים זה בזה, אנחנו נוציא משפט כי מאתים פרנק אלה לא מכיסו של ה' מאיר לבדו ינתנו כי אם מכיסם של כל הערבים והמשתתפים יחדו, ולפיכך נמצא כי כל היהודים בצרפת וכל היהודים אשר ביתר הארצות משתתפים בהיזק זה, וגם אתם רבותי נעשיתם שותפים לזה בעל כרחכם, ואם נבוא לחשב חשבונות של שברים ושל שברי-שברים ומצאנו גם את חלקכם – ועל מה אתם יושבים פה היום שמחים והוגגים?

– לצון חמדת לך, אהובי, – ענה האחד ואת עיניו לא הסיר אף רגע מן הקלפים אשר לפניו – לצון, לצון, ותו לא מידי; איש כמוך ימצא תמיד מקום להתגדר בו בלצונותו, גם אם יהיה לפניו ענין מלא תום אשר לא נשפוט עליו בלתי אם בשום שכל ובשום לב.

בראותי כי לא יכולתי להם לתפוש אותם בלבם באופן הזה, ויהי עם לבי לנסות באופן אחר. – החלותי לכעכע ולהשמיע קול שיעול רק כאדם המקשקש בזוג על סביביו.

– רבותי! הנה לצון אחמוד לי הפעם ואספר לפניכם מעשה שהיה: עיר קטנה יש על פני כדור הארץ ודלהינוב שמה, ובעיר ההיא היתה מהפכה, כי הכו את היהודים…

– ידענו, ידענו!

– אין דבר, אין דבר!

– כבר קראנו, כבר קראנו!

ויהי האחד מפיל את הקלף מבין אצבעותיו וקורא: המלך האדום! ותוך כדי דבור פנה גם אלי ואמר: קראתי, קראתי! כמדומה לי שמצאתי את החדשה הזאת במכה"ע שלכם. כן, כן! רמיזה קלה מצאתי שם. – שבעה מן האדומים, רבותי! קרא אל המצחקים, ואלי הוסיף: רק רמיזה מצאתי ותו לא מידי; כן דרככם תמיד להסתפק אך ברמיזות. – רבותי! את שבע כבשות הצאן האדומות תציגו לבדנה!

לא אדע, אדוני הקוראים, אם מלאו המצחקים את בקשתי ויציגו את שבע האדומות לבדנה כאשר שאל. כי לבי לא הלך עוד אחרי הצחוק. – אנכי נסיתי לספר להם עוד ספורים אחדים שונים, ואמרתי לספר להם גם על אדות מיכאל הכותב ושמשי המוחק… כפי המסופר בספרינו; ואולם בראותי כי גם לבם איננו הולך אחרי הדברים האלה, ואחדל.

לב משכילינו אלה איננו הולך אחרי מקרים ומעשים כאלה, ובשעה שהם חוגים על פני השדות באהליהם ובמשכנותיהם, דואגים הם לדברים אחרים –

מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

---

הרשוני נא, רבותי, ואדון לפניכם היום באחת משאלות היהודים.

הנה אנכי אומר באחת משאלות היהודים, יען כי אין כונתי אל “שאלת היהודים” הכללית, כפי שהיא מובנת אל רוב הקוראים העברים, אחרי כי השאלה הכללית הזאת לא לנו היא כי אם לאלה אשר בידם טובנו וגורלנו. ולכן אומר אני, כי כאשר יקום איש מקרבנו ויאמר שגם לנו השאלה הזאת, וידענו כלנו כי עוכר הוא אותנו, אחרי שהוא עוד בא לשאל ולהטיל ספק באותו דבר, אשר ברור הוא בעינינו כשמש בצהרים. אנחנו אין לנו לשאל עוד, ורק חכה נחכה לדבר אשר יענו אותנו; השאלה הכללית, שאלת היהודים, אינה בלתי אם שאלה לאדוני הארץ. – ובכן אפוא בכל מקום אשר אני מזכיר במאמרי זה את שאלת היהודים, אין כונתי בלתי אם אל אותן “השאלות” שעשו להם סופרינו בינם לבין עצמם בעצם ידיהם, ושאין להם כל דין ודברים עם המעשים הנעשים מחוץ לתחומנו. ומי מן הקוראים אשר לא יזכור את “השאלות” הרבות האלה אשר בראו להם הסופרים ברוח פיהם? מי לא ידע את הפלפולים הרבים בכל הדברים אשר סופרינו קראו להם שמות, פעם בשם “שאלות היהודים” ופעם בשם “שאלת החיים”? מי לא קרא את הוכוחים הרבים אשר התוכחו הסופרים איש עם אחיו בדבר צרכי הנפש וצרכי הגוף אשר לעם ישראל? – אכן הדרת קדש היתה חופפת על כל הדברים אשר הוציאו סופרינו מתחת ידם, וקהל הקוראים קראו אותם ביראת הכבוד ויאמינו בסופריהם אמונה גדולה, ויחשבו תמיד כי כל מה שסופר בישראל כותב וכל מה שהוא עתיד לכתוב, הכל לשם שמים הוא ולשם האומה ולשם הדבר שהוא עוסק בו, עד שבאמת נאה ויאה לדברים האלה השם שאלת היהודים.

אכן עברה עת הזהב, עברה עת האמונה. באו כופרים נחלתנו ויהפכו הקערה על פיה; עזי פנים שבדור חתרו חתירות תחת כסא כבוד האמונה בסופרינו ובדבריהם.

ובכן נכרתה האמונה מלב העם ולא יאמין עוד בסופריו וגם בגדוליו ישים תהלה. והיה אם יבוא סופר בישראל ומן הבוקר ועד הבוקר יקרא כי כל מה שהוא עושה אינו עושה בלתי אם לטובת הכלל ולכבוד האומה ולכבוד התורה ולכבוד שאלת היהודים, ושמעו האנשים מרי הנפש ההם לקול דבריו, וכל אחד יענה אותו במנוחה: הבינותי את דבריך עד היסוד בם; כל מה שאתה עושה אין אתה עושה בלתי אם לטובת הדבר שאתה מכרת לו את נשמתך ואת גופך; הנה אני אומר “מכרת” במ' רבי ובכ' רבתי ובר' רבתי ובת' רבתי; גם מגדולי סופרינו יש אשר ישמיעו היום את ההפך מאשר השמיעו אתמול, והכל רק משום שאתמול לא היו עוד נמכרים לאחיהם, והיום הם מדברים אלינו אחרי כלות המקח והממכר!

האם יצדקו האנשים “הכופרים” האלה? היש ידים לחשד הנורא הזה?

יוכל היות כי גם הם אינם מדברים בסופרי ישראל כלם כי אם ברבים מהם. – אכן אם כה ואם כה הנה, עברה עת הפלאות, עברה עת הזהב, והעם כיון שפקח את עיניו שוב אינו חוזר וסוגר אותן. העם יודע עתה את מנחת-המרחשת ההיא ומבין את כל משפטי הלבונה הזכה הזאת. העם לא יחדל אף רגע אחד מלחשוד את סופריו ומהביט אחריהם האהלה. אמנם אשמים אתם, אשמים אתם בעצמכם, כי לא הבינותם לשום את המסוה על פניכם כראוי לכם עד שלא יוכל ההמון להכיר עוד בכם!

היוצא לנו מכל אלה הוא כי הקוראים – או לכל הפחות רוב הקוראים – יודעים ומבינים עתה את כל הסודות אשר לסופרינו, והם מביטים עתה על “הקדשים” ועל שפתותיהם שחוק, ובבוא סופר פלוני לשאת ולתת בפומבי בדבר שאלת היהודים, וידעו כל העם מקצה כי הוא נושא ונותן רק בשאלות החיים, שאלת הלחם, שאלת הלחם אשר הוא אוכל – ולמה לכם אפוא כל “החזיון” הזה אשר אתם מעלים יום יום על הבימה? למה יעשו סופרינו את בתיהם תיאטרותיהם? רוב העם יודע ומבין עתה כי הסופר בישראל בשעה שהוא צריך לדבר בדבר הנוגע אל עצמו ואל בשרו אל חייו ואל לחמו, הסופר הזה הולך ולוקח את עצמו זה ואת בשרו זה ומטיל אותם על הצבור, ומערבב את מטלטליו אלה עם נכסי הכלל, ועושה לפני הקוראים את מנחת המרחשת ההיא, עד שתעמוד לו לשאת את משלו על כלל ישראל ולהרחיב את דבורו על שאלת היהודים.

כאלה וכאלה – יאמרו הכופרים המטילים ספק בכול, – היו “שאלות היהודים” אשר עסקו בהן סופרינו בשנים האחרונות; כזה וכזה היה היסוד ושרש העבודה אשר עבדו הסופרים לעינינו בקולות ובלפידים, ברעם וברעש ובחמת-רוח גדולה.

אין אני מוצא בי את הכח להכזיב את האנשים האלה על פניהם.

לא אדבר בזה על הלאומיות ועל הישוב ועל יתר הרעיונות החביבים על כל בן ישראל, אשר לקחו להם איזה מן הסופרים אל תוך רשותם ויהיו להם לפרה חולבת – העם כבר יודע ומבין מעט את הדברים האלה, והנה הוא מביט עתה בשבע עינים על סביבותיו לבלי יחרוך עוד רמיה צידו. ואולם ענינים אחרים אני מוצא לפני אשר עסקו בהם סופרים אחדים, והענינים האלה היו להם – ל“שאלות היהודים”.

אדבר נא דברים אחדים על שאלת מכתבי-העתים לבני ישראל, כלומר: על מכתבי-העתים שהחלו בזמן האחרון לצאת מדי יום ביומו, וגם על אלה שלא זכו עוד או שלא הספיקה להם עוד השעה לצאת לאור יום יום. – מובן הדבר מעצמו כי הענין הזה היה לשאלת היהודים לרוב האנשים שהם נוגעים בדבר הזה.

אך למה לנו כסות העינים ולמה נתחפש באפר? למה זה נצחק בצחוק “הפרה עורת העין”? נסיר המצנפת ונרים העטרה! מה אנחנו רואים?

מכתב_עתי עברי החל לצאת לאור מדי יום ביומו. האחרים אשר לא זכו עוד או שלא הספיקה להם עוד השעה או שלא הספיק להם דבר אחר להוציא לאור גם את גליונותיהם יום יום, באו תכף ומיד ויחלו להתעסק בשאלת היהודים, כלומר: הביאו אלף אלפי ראיות להוכיח כי מכתב-עתי כזה למותר הוא, ואם לא מצאו את לבם להשמיע את הדברים האלה בפרוש, השמיעו אותם ברמיזות ובדקירות ובעקיצות שונות, ואחד כתב בפרוש כי טוב פר בן בקר אחד משבת לשבת מצרור גליונות וניר הרבה שאינם עולים בלתי אם במשקל ובמאזנים. ובכן פתר האחד הזה את שאלת היהודים על פי דרכו להוכיח, כי מכתב-עתי עברי מדי יום ביומו אינו נאה ואינו יאה לישראל. ואולם האחד הזה זכה גם הוא ברשיונו אשר הביא לו, ומובן הדבר מעצמו כי שאלת היהודים הזאת מצאה לה בין לילה אחד פתרונים אחרים. ועוד שני לו ראינו אשר לא ידע להכריע את הכף אם לכאן ואם לכאן, ויחקור ויעמול הרבה בשאלת היהודים, וינסה לפתור את השאלה פעם בכה ופעם בכה, עד שבאה השעה המוצלחת שהביאה בכנפיה את הרשיון גם לו, ומובן הדבר מעצמו כי הפתרונים לשאלת היהודים קבלו מיד צורה מוחלטת. אכן עד היום יש לפנינו עוד הרבה אחרים, בחוץ לגבולנו, במדינות אחרות, ומובן הדבר כי האנשים האלה עוסקים גם הם בשאלת היהודים וידיהם מלוכלכות בדיו, ובמאמריהם הראשים הם מוכיחים באלפי ראיות כי האנשים המוציאים לאור מכתבי-עתים עברים יום יום מביאים על בני ישראל שואה אשר לא יוכלו עוד להמיש צואריהם ממנה, ורק הם (שאינם מוציאים יום יום), הם לבדם עומדים עוד בפרץ להציל את ישראל מיד עושקיו החדשים האלה. ואולם האנשים האלה היושבים מחוץ לגבול אינם בעלי צורה בעיני הקוראים בארצנו, ודבריהם אינם נשמעים ואין איש שם אליהם לב. העיקר הוא כי אלה היושבים בקרב הארץ באו כלם לכלל דעה אחת לראות ולהכיר את הטוב, ולהוציא לאור את מכתבי-העתים מדי יום ביומו. – ובכן מצאו כלם פתרונים לשאלת היהודים והשאלה נפתרה עתה פה אחד, כי נחוצים מכתבי-העתים לבני ישראל יום יום!

אכן עד שלא שקעה שמשה של השאלה הזאת, זרחק שמשה של שאלה אחרת, שאלת הטלגרמות, ומובן מעצמו כי היתה גם היא לשאלה כללית, שאלת היהודים.

פה צריך אני להקדים שתים שלש מלים: מחיר הטלגרמות עולה בשנה לכמה אלפים רובל…

אל נא נשלה את נפשו: מי גבר יקפוץ בזמן הזה לאבד מעותיו, אם יכול הוא לצאת ידי חובתו לשמים ולבני אדם יחדו גם בלעדי המעשה הזה? הלא קל הדבר לכל מבין להבין, כי הסופר יוכל לבחר לו דרך אחרת, למשל: הוא יוכל לעשות את “השאלה” הזאת לשאלה כללית, לשאלת היהודים, ולמצוא לה פתרונים להוכיח כי הטלגרמות אינן נחוצות לישראל, ולא עוד אלא שהן גם מזיקות לו במאד מאד!

ובכן אפוא היה דבר הטלגרמות לשאלת היהודים, והסופרים החלו להוכיח באלפי ראיות, כי האנשים הללו שמביאים לקוראיהם טלגרמות, מביאים עליהם שואה אשר לא יוכלו להמיש צואריהם ממנה עד נצח נצחים. הטלגרמות מזיקות מאד לישראל. למה לו לבן ישראל “לדעת את כל הנעשה בארץ יון ושם הלא היה בימי קדם הרשע אנטיוכוס הצורר את היהודים”? למה לי לדעת “את דבר הבחירות בלונדון ובערי אנגליה האחרות “? מה איכפת לן אם “היהודי בראחמיסטריוקה ישמע את השמועה בדבר לודויג השני מקץ ימים אחדים”? על היהודי לדעת רק את הנוגע ליהודים: את דברי הת”ת ומקואות והמחלוקות בדבר העליות וכדומה; ואולם אם הדברים הנעשים בשאר מדינות המלכים יאחרו לפעמים לבוא אליו ימים אחדים, אין רע. – אבל אם ככה הוא, הלא נשאל: למה לנו בכלל מכתבי-עתים יום יום? האם באמת לא יוכל היהודי בראחמיסטריוקה לעלות על יצועיו בלילה אם לא יבואו אליו דבר הת”ת והמקואות והעליות יום יום במועדים? האם באמת לא נצא ידי חובתנו אם נשלח לו את הדברים העקרים האלה פעם אחת בשבוע ודיו? האם באמת “העקרים” האלה הם מן מן הדברים שחמוצם קשה, ואם חם וחלילה נלין את נבלתם עד הבקר השני ומצאנו עון?

יודעים אנחנו ויודעים כל הקוראים היטב את המשל הנחמד בדבר השועל אשר ראה את הענבים שהם מרום ממנו, ועל כן קרא כי ענבי-רוש המה. – גם הקרואים העברים יודעים את המשל, אחרי כי קראוהו בספר “משלי יהודה”.

ובכן מצאו האנשים ההם לטוב להם לפתור לפי שעה את שאלת-היהודים בדבר הטלגרמות ולהוכיח כי הטלגרמות הן למותר לגמרי, ולא עוד אלא שהן גם מזיקות. ואולם אם נשאל על דבר הטלגרמות את איש שאינו נוגע בדבר ושאין לו עסק כלל עם “שאלת היהודים”, מן המין המובחר הזה, אז יענה אותנו בלי ספק כי גם לאיש היושב בראחמיסטריוקה נחוצות הטלגרמות. – גטה הגדול היה אומר, כי הדבר הזר לרוח הקורא פועל בנפשו פעולה יותר גדולה מכל הדברים הידועים והקרובים לו; וגם היהודי היושב בראחמיסטריוקה בקראו, למשל, טלגרמה בדבר מרוץ-הסוסים אשר התחרו במרוצתם איש ברעהו ובעליהם זכו על ידי זה בפרס של 20,000 רובל, הלא יעלה רעיון על לבו לאמר: אכן יש עולם גדול ואנכי לא ידעתי! יש ויש עולמות גדולים גם מחוץ לתחומי הצר הזה, ובני האדם אשר שם הוגים וחושבים הגיונות ומחשבות אחרים מאשר אהגה ואחשוב אנכי! ואף אם אי אפשר הוא שיהיה לראחמיסטריוקוני זה מושג ברור מכל אשר יקרא וישמע, ואולם התפעלות תהיה לו והרגשה תהיה ואף גם לבו יגיד לו כי יש ויש חיים אחרים בארצות החיים; וגם הדבר הזה לא ריק הוא ממנו.

ואולם מחיר הטלגרמות עולה בשנה לכמה אלפים רו"כ – ובכן אפוא יותר טוב לפתור את “שאלת היהודים” הזאת בתשובה של לאו, ולהוכיח כי הטלגרמות הן למותר.

אכן עד ששקעה שמשה של “שאלת היהודים” הזאת עלתה שמשה של שאלה אחרת: האם מוטל על מכ"ע עברי היוצא לאור יום יום לתת לקוראיו ידיעות מעולם המסחר, אם לא?

צריך אני להקדים גם פה כי הידיעות והטלגרמות המיוחדות לעניני המסחר נקנות במחיר כמה מאות רובל בשנה…

מי גבר יחפוץ לאבד מעותיו בידים? אם יחפוץ איש לאבר מעותיו דוקא ודוקא, אז יקנה לו כלי זכוכית להשתמש בהם, אבל לא תלגרמות וידיעות מעולם המסחר. – ובכן אפוא נקל הדבר להבין כי גם “שאלת היהודים” הזאת נפתרה בתשובה של לאו. והקוראים שמעו דברים מפורשים וברורים: כי התלגרמות והידיעות האלה למותר הן לגמרי.

כאלה וכאלה היו “שאלות היהודים” אשר עסקו בהן סופרינו בימים ובשבועות האחרונים.

למה לנו אפוא להתחפש באפר על עינינו ולצחק בצחוק “הפרה עורת העין”? למה זה לא נסיר את פני הלוט, הלוט על כל האנשים ההם? נסיר המצנפת ונרים העטרה והיו עיני הקורא רואות את אשר לפניו, ולא יוכיח עוד למשמע אזניו, ורק למראה עיניו ישפוט.

אלה הם הדברים אשר חפצתי לדבר באזני הקורא גם אני בדבר אחד משאלות היהודים.