ח שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ נָכְרִים, וְאַל יָדוּר בְּחוּץ לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ וְכָל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים” (ויקרא כה, לח). וְכִי כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: “כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שמואל א כו, יט). וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד: לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחִרִים? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה (כתובות קי ע"ב).
יָדוּר – יגור.
“לָתֵת לָכֶם” וגו’ – והפסוק נדרש כאילו רק מי שגר בארץ כנען, בארץ ישראל, הקב"ה עמו.
לוֹמַר לְךָ – זו היא כוונת המאמר של רבותינו.
“מֵהִסְתַּפֵּחַ” – שלא להתגורר.
*
ט תַּנְיָא, רַ' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּטָהֳרָה הֵם. כֵּיצַד? נָכְרִי שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְזִמֵּן כָּל הַיְּהוּדִים שֶׁבְּעִירוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים מִשֶּׁלָּהֶם וְשׁוֹתִים מִשֶּׁלָּהֶם וְשַׁמָּשׁ שֶׁלָּהֶם עוֹמֵד לִפְנֵיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ” (שמות לד, טו) (עבודה זרה ח ע"א).
תַּנְיָא – ראו קטע ו.
עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּטָהֳרָה – אף שהם נוהגים בטהרה ומקפידים במצוות, בכל זאת הם נחשבים כעובדי עבודה זרה.
מִשְׁתֶּה – סעודת חתונה.
מִשֶׁלָּהֶם – מזון כשר.
שַׁמָּשׁ – משרת, מלצר.
מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב – הפסוק מתייחס אליהם.
זִבְחֵי מֵתִים – כינוי גנאי לקורבנות שזובחים לעבודה זרה.
*
י “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן… וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים” (בראשית יז, ח) – רַ' יוּדָן אָמַר: אִם נִכְנָסִים בָּנֶיךָ לָאָרֶץ הֵם מְקַבְּלִים אֱלוֹהוּתִי, וְאִם לָאו
אֵינָם מְקַבְּלִים (בר"ר מו, ט).
אִם נִכְנָסִים וגו’ – רק הכניסה לארץ מבטיחה שהקב"ה יהיה לאלוהיו של עם ישראל.
*
יא “זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוּחַ עָלַי נַפְשִׁי” (איכה ג, כ) – שָׁנַה רַ' חִיָּא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְחַמַּת גְּדוֹר וְנָטַל בָּנָיו עִמּוֹ, פַּעַם אַחַת הִקְנִיטוּהוּ וְנִשְׁבַּע שֶׁאֵינוֹ נוֹטְלָם, לְמָחָר יָצָא הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ וְלֹא הָיוּ בָּנָיו עִמּוֹ, וְהָיָה נִזְכָּר לָהֶם וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: הַלְוַאי יִהְיוּ בָּנַי עִמִּי, וַאֲפִלּוּ מַקְנִיטִים אוֹתִי. כָּךְ הַמֶּלֶךְ – זֶה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא, בָּנָיו – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיוּ יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ אָמַר: הַלְוַאי הָיוּ יִשְׂרָאֵל עִמִּי וַאֲפִלּוּ מַכְעִיסִין אוֹתִי; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים” (ירמיה ט, א) – אָמַר הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא: הַלְוַאי יִהְיוּ בָּנַי עִמִּי כְּמוֹ שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁהָיוּ מַלִּינִים עָלַי. וְכַיּוֹצֵא בָזֶה: “בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ” (יחזקאל לו, יז) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַלְוַאי יִהְיוּ בָּנַי עִמִּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמְּאִין אוֹתָהּ (איכ“ר לפסוק; ילק”ש לאיכה, תתרלח).
“וְתָשׁוּחַ” – תצטער (והפסוק נדרש כדברי הקב"ה לאחר החורבן וגלות ישראל).
חַמַּת גְּדוֹר – מקום נופש ומעיינות חמים ליד הירמוך.
נָטַל – לקח.
הִקְנִיטוּהוּ – הכעיסו אותו.
לְמָחָר – לאחר זמן.
כְּמוֹ שֶׁהָיוּ וגו’ – כפי שהתלוננו בתקופת המדבר (והיא דרשה על המילים “במדבר מלון”).
*
יב אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: כָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָווֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָעָם הַיֹּשֵב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן” (ישעיה לג, כד) (כתובות קיא ע"א).
הַדָּר – המתגורר.
שָׁרוּי בְּלֹא עָווֹן – חי בלא חטא.
*
יג וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" (ישעיה מב, ה) – אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן עוֹלָם הַבָּא (כתובות קיא ע"א).
“וְרוּחַ” – ודורש מילה זו על הרוח שמחיה את המתים לעתיד לבוא.
אַרְבַּע אַמּוֹת – כשני מטרים, מידה מועטת של מרחק.
*
יד “מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה” (תהלים נה, ז) – לָמָּה כַּיּוֹנָה? אָמַר רַ' עֲזַרְיָה בְשֵׁם רַ' יוּדָן: כָּל הָעוֹפוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהֵם יְגֵעִים הֵם נָחִים עַל גַּבֵּי סֶלַע אוֹ עַל גַּבֵּי אִילָן, אֲבָל הַיּוֹנָה הַזּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא פּוֹרַחַת וִיגֵעָה – הִיא קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ וּפוֹרַחַת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ; “הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד” (שם שם, ח) – נִדְנוּד אַחַר נִדְנוּד, טִלְטוּל אַחַר טִלְטוּל; “אָלִין בַּמִּדְבָּר” (שם) – מוּטָב לָלִין בְּמִדְבָּרוֹת שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֶל וְלֹא לָלִין בְּפַלְטְרָיוֹת שֶׁל חוּץ לָאָרֶץ. (בר“ר לט, ח; ילק”ש לתהלים, תשעא).
“אֵבֶר” – כנף.
פּוֹרַחַת – מתעופפת.
קוֹפֶצֶת בְּאֶחָד מֵאֲגַפֶּיהָ – מצמידה לגופה את אחת הכנפיים (ונחה עליה).
נִדְנוּד אַחַר נִדְנוּד – נדודים רבים וממושכים.
טִלְטוּל – הליכה בגלות. לָלִין – ללון.
פַּלְטְרָיוֹת – ארמונות.
*
טו “וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם” (ויקרא כו, ה) – בְּאַרְצְכֶם אַתֶּם יוֹשְׁבִים לָבֶטַח, וְאִי אַתֶּם יוֹשְׁבִים לָבֶטַח חוּצָה לָהּ (ספרא בחקותי, א).
*
טז דָּרַשׁ רַ' שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶה רַבֵּנוּ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ הוּא צָרִיךְ אוֹ לִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשה: הַרְבֵּה מִצְווֹת נצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (סוטה יד ע"א).
וְאֵין מִתְקַיְּמִין וגו’ – שחלק מן המצוות ניתן לקיים רק בארץ (כגון מצוות שמיטה).
*
יז מַעֲשֶׂה בְּרַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה וְרַ' מַתְיָא בֶּן חֶרֶשׁ וְרַ' חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַ' יוֹנָתָן שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים חוּצָה לָאָרֶץ וְהִגִּיעוּ לִפְלָטוּס וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעותֵיהֶם וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה: “וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים” (דברים יא, לא–לב), וְחָזְרוּ וּבָאוּ לִמְקוֹמָם, אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
וּמַעֲשֶׂה בְּרַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ וְרַ' יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים לִנְצִיבִין אֵצֶל רַ' יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה לִלְמֹד הֵימֶנּוּ תּוֹרָה, וְהִגִּיעוּ לְצִידוֹן וְזָכְרוּ אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, זָקְפוּ עֵינֵיהֶם וְזָלְגוּ דִּמְעוֹתֵיהֶם, וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְקָרְאוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה: "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים (שם). חָזְרוּ וּבָאוּ לָהֶם לִמְקוֹמָם, אָמְרוּ: יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה (ספרי דברים, פ; ילק"ש לדברים, תתפה).
פְּלָטוּס – מקום (לא מזוהה בוודאות) בגבול ארץ ישראל.
זָקְפוּ – הרימו.
הַמִּקְרָא – הפסוק.
שְׁקוּלָה – שווה בערכה. נְצִיבִין – עיר בבבל.
הֵימֶנּוּ – ממנו.
*
יח “וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם” (ירמיה מ, י) – אָמַר חִזְקִיָּה: בַּמֶּה תְפַשְׂתֶּם? בִּישִׁיבָה. דְּבֵי יִשְׁמָעֵאל שָׁנָה: “וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ” (דברים יא, לא) – בַּמֶּה יְרִשְׁתֶּם? בִּישִׁיבָה (קידושין כו ע"א).
יְשִׁיבָה – תפישת הארץ או ירושתה אפשריות רק למי שיושב עליה.
דְּבֵי יִשְׁמָעֵאל – חכם מבית ר' ישמעאל.
*
יט אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֵת שֶׁמֶר… וַיִּבֶן אֶת הָהָר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה… שֹׁמְרוֹן” (מלכים א טז, כד) (סנהדרין קב ע"ב).
עָמְרִי – שהיה מלך חוטא.
כְּרַךְ – עיר גדולה.
*
כ “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב… וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו, מב) – מִן הַפָּסוּק הַזֶּה אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַמִּילָה, כְּשֵׁם שֶׁמִּילָה דוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ כִּבּוּשָׁהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (ילק"ש לדברים, תתס).
שְׁקוּלָה – שווה בערכה.
מִילָה דּוֹחָה וגו’ – ומלים את התינוק ביום השמיני ללידתו, גם אם הדבר כרוך בחילול שבת.
*
כא הַלּוֹקֵחַ בַּיִּת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹתְבִין עָלָיו אוֹנֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת (בבא קמא פ ע"ב).
*
הַלּוֹקֵחַ – הקונה.
אוֹנֵי – חוזה, שטר מכירה.
אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת – אם כי על ידי אמירה לנוכרי.
*
כב מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּמַטָּע תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם” (בראשית ב, ח) – אַף אַתֶּם כְּשֶׁנִּכְנָסִים לָאָרֶץ לֹא תִּתְעַסְּקוּ אֶלָּא בְּמַטָּע תְּחִלָּה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְכִי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ – וּנְטַעְתֶּם” (ויקרא יט, כג) (ויק"ר כה, ג).
מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ – עם ראשית הבריאה.
מַטָּע – נטיעה.
*
כג אָמַר רַ' לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְהַלֵּךְ בַּאֲרַם נַהֲרַיִם וַּבַאֲרַם נָחוֹר רָאָה אוֹתָם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּפוֹחֲזִים – אָמַר: הַלְוַאי לֹא יְהֵא לִי חֵלֶק בָּאָרֶץ הַזֹּאת. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר, רָאָה אוֹתָם עֲסוּקִים בְּנִכּוּשׁ בִּשְׁעַת הַנִּכּוּשׁ, בְּעִדּוּר בִּשְׁעַת הָעִדּוּר – אָמַר: הַלְוַאי יְהֵא חֶלְקִי בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בר"ר לט, ח).
אֲרַם נָחוֹר – חרן (בראשית יא, לא).
פּוֹחֲזִים – מתהוללים.
סֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר – רכס הרים דרומית לצור (צפונית לראש הנקרה של היום).
נִכּוּשׁ – עקירת עשבים רעים מן השדה.
עִדּוּר – חפירה במעדר.
*
כד רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה נְטִיעָה בְּתוֹךְ יָדְךָ וְיֹאמְרוּ לְךָ: “הֲרֵי לְךָ הַמָּשִׁיחַ” – בּוֹא וּנְטַע אֶת הַנְּטִיעָה וְאַחַר כָּךְ צֵא וְהַקְבִּילוֹ (אדר“נ נו”ב, לא).
נְטִיעָה – שתיל.
הַקְבִּילוֹ – קבל את פניו.
*
כה “הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים” (בראשית יז, א) – לְמָה אַבְרָהָם דּוֹמֶה? לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁרָאָה אֶת הַמֶּלֶךְ מְהַלֵּךְ בַּמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְהִתְחִיל מֵאִיר עָלָיו דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן. הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ וְרָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה מֵאִיר לִי דֶרֶךְ הַחַלּוֹן – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: עַד שֶׁתְּהֵא מֵאִיר לִי מִמֵּסוֹפּוֹטַמְיָה וּמֵחַבְרוֹתֶיהָ – בּוֹא וְהָאֵר לְפָנַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (בר"ר ל, י).
מְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים – רחובות חשוכים (והוא סמל לאזור שטוף בעבודת אלילים).
מֵסוֹפּוֹטַמְיָה – ארם נהריים.
חַבְרוֹתֶיהָ – האזורים הקרובים לה.
*
כו כֵּיוָן שֶׁהֱעֶבִיר יַעֲקֹב בָּנָיו וְצֹאנוֹ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עָמַד וּמָכַר כָּל מָה שֶּׁהֵבִיא בְּיָדוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ וַעֲשָׂאוֹ כְּרָיוֹת שֶׁל זָהָב. אָמַר לְעֵשָׂו: יֵשׁ לְךָ חֵלֶק עִמִּי בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ – לִקַּח כְּרָיוֹת אֵלּוּ שֶׁל זָהָב אוֹ לַחֲלֹק עִמִּי? הִתְחִיל עֵשָׂו אוֹמֵר: מָה אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִן הַמְּעָרָה הַזּוֹ? זָהָב זֶה אֲנִי מְבַקֵּשׁ.
תֹּאמַר שֶׁחָסַר יַעֲקֹב דָּבָר? אֶלָּא מִלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֶסְרוֹנוֹ וְהֶחֱזִיר לוֹ מִיָּד הַכֹּל (תנחומא בובר וישלח, יא).
כְּרָיוֹת – ערימות.
חֵלֶק עִמִּי – כדין אחים היורשים את הוריהם.
לִקַּח – לקחת.
תֹּאמַר שֶׁחָסַר וגו’ – האם יעלה על דעתך שיעקב הפסיד כך משהו מרכושו?
*
כז “טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל” (קהלת ד, ו) – רַ' יִצְחָק פָּתַר מִקְרָא זֶה בְּשֵׁבֶט רְאוּבֵן וּבְשֵׁבֶט גָּד שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְרָאוּ כַּמָּה בֵּית זֶרַע יֵשׁ בָּהּ, כַּמָּה בֵּית נֶטַע יֵשׁ בָּהּ, אָמְרוּ: “טוֹב מְלֹא כַף נָחַת” בָּאָרֶץ הַזֹּאת “מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל” בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. חָזְרוּ וְאָמְרוּ: לֹא אָנוּ בָּחַרְנוּ לָנוּ? (ויק“ר ג, א; קה”ר לפסוק).
פָּתַר מִקְרָא זֶה – השליך את האמור בפסוק על אירוע מקראי.
שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ – אחרי שביקשו נחלה בעבר הירדן.
בֵּית זֶרַע – שטח לזריעה.
בֵּית נֶטַע – שטח לנטיעה (שלא כעבר הירדן שכולו אזור מרעה).
“עָמָל” – יגיעה במרעה צאן.
לֹא אָנוּ וגו’ – האם לא אנו עצמנו העדפנו את עבר הירדן כמקום מושב?
*
כח “טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב” (משלי יז, א) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: “טוֹב פַּת חֲרֵבָה” – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֲפִלּוּ אוֹכֵל אָדָם בָּהּ פַּת וּמֶלַח בְּכָל יוֹם וְדָר בְּתוֹכָהּ זוֹכֶה לְעוֹלָם הַבָּא; “מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב” – זֶה חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁהִיא מְלֵאָה חֲמָסִים וּגְזֵלוֹת (ילק"ש למשלי, תתקנו).
“חֲרֵבָה” – יבשה.
“זִבְחֵי רִיב” – מזון עשיר שבצדו חוסר מנוחה.
פַּת וּמֶלַח – מזון בסיסי ודל.
דָּר – מתגורר.
*
כט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין יוֹצְאִין מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא אִם כֵּן עמְדוּ סָאתַיִם שֶׁל חִטִּים בְּסֶלַע. אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקַּח; אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִקַּח – אֲפִלּוּ עָמְדָה סְאָה בְּסֶלַע לֹא יֵצֵא. וְכֵן הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֱלִימֶלֶךְ, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּפַרְנָסֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּמִפְּנֵי מָה נֶעֶנְשׁוּ? מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי” (רות א, יט). מַהוּ “הֲזֹאת נָעֳמִי”? אָמַר רַ' יִצְחָק: אָמְרוּ: חֲזִיתֶם נָעֳמִי, שֶׁיָּצְאָה מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ – מָה עָלְתָה לָהּ?! (בבא בתרא צא ע“א; בר”ר כה, ג).
עָמְדוּ סָאתַיִם וגו’ – מחירם של שתי סאין של קמח (כשנים־עשר ק"ג) האמיר והגיע לארבעה דינרים (שערכם סלע).
לִקַּח – לקנות.
פַּרְנָסֵי – מנהיגי.
נֶעֶנְשׁוּ – כשמתו במואב (כמסופר בפרק א של מגילת רות).
חֲזִיתֶם – ראיתם.
מָה עָלְתָה לָהּ – מה קרה לה.
*
ל שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בָּא אֵצֶל רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: כְּתֹב לִי אִגֶּרֶת כָּבוֹד וְאֵצֵא לְפַרְנָסָתִי לְחוּץ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: לְמָחָר אֲנִי הוֹלֵךְ אֵצֶל אֲבוֹתֶיךָ, יְהוּ אוֹמְרִים לִי: נְטִיעָה אַחַת שֶׁל חֶמְדָּה שֶּׁהָיְתָה לָנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִתַּרְתָּ לָּהּ לָצֵאת לְחוּץ לָאָרֶץ?!
כּוֹהֵן אֶחָד בָּא אֵצֶל רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: מַהוּ לָצֵאת לְצוֹר לַעֲשׂוֹת דְּבַר מִצְוָה, לַחֲלוֹץ אוֹ לְיַבֵּם? אָמַר לוֹ: אָחִיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ הִנִּיחַ חֵיק אִמּוֹ וְחִבֵּק חֵיק נָכְרִיָּה, וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנְּגָפוֹ! – וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת כַּיּוֹצֵא בּוֹ (ירושלמי מועד קטן ג, א).
בַּר בָּא – בן אבא (ארמית).
אִגֶּרֶת כָּבוֹד – דברי שבח, כתב המלצה.
לְמָחָר וגו’ – כשאמות ואפגוש בעולם הבא את אבותיך.
נְטִיעָה אַחַת שֶׁל חֶמְדָּה – כינוי של חיבה לר' שמעון.
מַהוּ לָצֵאת לְצוֹר – האם מותר לצאת לעיר צור שבלבנון.
דְּבַר מִצְוָה – אחיו של הכוהן מת בצור בלא בנים ועל אחיו מוטל לשאת את האלמנה (ייבום) או לשחרר אותה (בטקס החליצה).
אָחִיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ – אחיך.
חֵיק אִמּוֹ – דימוי לארץ ישראל.
חֵיק נָכְרִיָּה – דימוי לחוץ לארץ.
הַמָּקוֹם שֶׁנְּגָפוֹ – הקב"ה שהרגו.
כַּיּוֹצֵא בּוֹ – כמוהו (ומוטב שתבוא האלמנה לארץ).
*
לא “וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ” (בראשית לא, ג) – אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ” – אָבִיךָ מְצַפֶּה לְךָ, אִמְּךָ מְצַפָּה לְךָ, אֲנִי בְעַצְמִי מְצַפֶּה לְךָ. רַב אַסִּי בְּשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִכְסֵי חוּצָה לָאָרֶץ אֵין בָּהֶם בְּרָכָה, אֶלָּא מִשֶּׁתָּשׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ אֶהְיֶה עִמְּךָ (בר"ר עד, א).
נִכְסֵי חוּצָה לָאָרֶץ – נכסים שקונה אדם מחוץ לארץ ישראל.
*
לב אֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא מֵאֶרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ (בבא בתרא צא ע"א).
עוֹמֶדֶת לוֹ – מגִנה עליו.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.