סה “וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל” (משלי ח, כו) – רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: תֵּבֵל – זוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ” (שם שם, לא). ולָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ תֵּבֵל? שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בַּכֹּל, שֶׁכָּל הָאֲרָצוֹת יֵשׁ בְּזוֹ מָה שֶׁאֵין בְּזוֹ וְיֵשׁ בְּזוֹ מָה שֶׁאֵין בְּזוֹ; אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶאֱמַר: “לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ” (דברים ח, ט) (ספרי דברים, לז).

“וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל” – המובחרת שבאדמות העולם.

“אַרְצוֹ” – של הקב"ה, היא ארץ ישראל.

מְתֻבֶּלֶת – מעורבת בתבלינים רבים.

כְּלוּם – דבר.

*

סו “וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ” (דברים לג, יג) – מְלַמֵּד שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל יוֹסֵף מְבֹרֶכֶת מִכָּל הָאֲרָצוֹת, שֶׁהָיָה טַל מָצוּי לָהּ בְּכָל שָׁעָה וְהָיְתָה מְרֻבֶּצֶת בְּמַעְיָנוֹת וּפְתוּחָה לַחַמָּה וּפְתוּחָה לַלְּבָנָה, מְלֵאָה וְאֵין חֲסֵרָה כָּל בְּרָכָה (ספרי דברים, שנג).

מְרֻבֶּצֶת בְּמַעְיָנוֹת – המעיינות מרטיבים תדיר את אדמתה.

פְּתוּחָה לַחַמָּה וגו’ – השמש והירח מאירים תדיר על הארץ ומעניקים לה מסגולותיהם.

*

סז “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” (דברים יא, יא) – אוֹ בִּגְנוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא מְדַבֵּר, שֶׁמַּזְכִּיר בָּהּ הָרִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּבְקָעֹת” – מָה בְּקָעוֹת לְשֶׁבַח אַף הָרִים לְשֶׁבַח; וְעוֹד שֶׁנּוֹתֵן טַעַם בָּהָר, טַעַם בַּבִּקְעָה, שֶׁפֵּרוֹת הָהָר קַלִּים וּפֵרוֹת הַבִּקְעָה שְׁמֵנִים.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כְּשֶׁהִיא בִּקְעָה הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה בֵּית כֹּר, כְּשֶׁהִיא הַר הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה בֵּית כֹּר מִן הַמִּזְרָח, בֵּית כֹּר מִן הַמַּעֲרָב, בֵּית כֹּר מִן הַדָּרוֹם, בֵּית כֹּר מִן הַצָּפוֹן, בֵּית כֹּר מִלְמַעְלָה – נִמְצָא חֲמִשָּׁה מְכֻפֶּלֶת.

“כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' זֹאת יְרוּשָׁלַיִם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת” (יחזקאל ה, ה) – אֶרֶץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִינֵי אֲרָצוֹת הַרְבֵּה: בֵּית אֲרָצוֹת, בֵּית הַחוֹלוֹת, בֵּית הֶעָפָר.

דָּבָר אַחֵר: “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” – מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת הַר לְטַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה וְלֹא טַעַם פֵּרוֹת בִּקְעָה לְטַעַם פֵּרוֹת הַר. מִנַּיִן שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם הַר וְהַר, טַעַם בִּקְעָה וּבִקְעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” – הָרִים הָרִים הַרְבֵּה, בְּקָעוֹת בְּקָעוֹת הַרְבֵּה.

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲרָצוֹת נִתְּנוּ כְּנֶגֶד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וְלֹא שָׁווּ טַעַם פֵּרוֹת שֵׁבֶט זֶה לְטַעַם פֵּרוֹת שֵׁבֶט זֶה.

רַ' יוֹסֵי בֶּן מְשֻׁלָּם אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנוּ מַטְעַמִּים בָּאָרֶץ כָּךְ נִתְּנוּ מַטְעַמִּים בַּיָּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים” (בראשית א, י) – מַגִּיד שֶׁלֹּא שָׁווּ טַעַם דָּג הָעוֹלֶה מֵעַכּוֹ לְטַעַם דָּג הָעוֹלֶה מִצּוֹר, וְלֹא הָעוֹלֶה מִצּוֹר לָעוֹלֶה מֵאִסְפַּמְיָא. אוֹ לְפִי שֶׁעֲפָרוֹ שֶׁל הַר קַל וְשֶׁל בִּקְעָה שָׁמֵן, יָכוֹל יְהוּ מַיִם גּוֹרְשִׁים אֶת הָעָפָר לִמְקוֹם בִּקְעָה וּתְהֵא בִקְעָה מְחֻסֶּרֶת מַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת” – הַר לְפִי מָה שֶׁהוּא, בִּקְעָה לְפִי מָה שֶׁהִיא; אוֹ לְפִי שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְכֻפֶּלֶת בְּהָרִים יְהֵא גָּלוּי שׁוֹתֶה, שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי אֵינוֹ שׁוֹתֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” (דברים יא, יא) – גָּלוּי וְשֶׁאֵינוֹ גָלוי שׁוֹתֶה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “אַף בְּרִי יַטְרִיחַ עָב, יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ” (איוב לז, יא) – שֶׁהָיוּ הֶעָבִים מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ וּמַשְׁקוֹת אוֹתָהּ מִכָּל רוּחַ; אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים, אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי נְחָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם” (דברים ח, ז); אוֹ לְפִי שֶׁשּׁוֹתָה מֵי נְחָלִים, אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” – כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר מַיִם, אַף מֵי שְׁלָגִים, וְכֵן הוֹא אוֹמֵר: “כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם” (ישעיה נה, י); אוֹ לְפִי שֶׁשׁוֹתָה מֵי שְׁלָגִים אֲבָל אֵינָהּ שׁוֹתָה מֵי טְלָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: “לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם” – אַף מֵי טְלָלִים תִּשְׁתֶּה (ספרי דברים, לט; ילק"ש לדברים, תתנט).

אוֹ – האם?

הָרִים – שהעבודה בהם קשה והיבול מועט.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים (מזכיר בצד ההרים גם בקעות, היינו אזורי מישור, ויש ללמוד מהזכרת הבקעות על ההרים).

נוֹתֵן טַעַם וגו’ – אפשר להסביר מדוע הפסוק מזכיר גם הר וגם בקעה.

קַלִּים – ממהרים להבשיל.

שְׁמֵנִים – עסיסיים.

כְּשֶׁהִיא בִּקְעָה וגו’ – שטח אדמה מסוים בבקעה מניב כ־400 ליטרים יבול, אך אותו שטח אדמה בהר מניב פי חמישה בשל ארבע צלעותיו של ההר שגם אותן אפשר לעבד.

מִינֵי אֲרָצוֹת הַרְבֵּה – סוגים שונים של קרקע: אדמה שאפשר לעבד, אדמת חול גס (להפקת זכוכית) ואדמה חולית.

מַגִּיד שֶׁלֹא שֶׁוּוּ וגו’ – הזכרת הרים ובקעות בנפרד מלמדת שאין טעמם של הפירות של הר שווה לטעם פירות של בקעה, אך מניין שגם קיים הבדל בין טעמם של פירות בין הר להר ובין בקעה לבקעה?

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲרָצוֹת – נחלותיהם (של השבטים).

מַטְעַמִּים בָּאָרֶץ… בַּיָּם – כשם שיש הבדלים בין טעם הפירות השונים כן בין דגים הניצודים במקומות שונים.

אִסְפַּמְיָא – אזור ספרד של היום.

עֲפָרוֹ שֶׁל הַר קַל וגו’ – אדמת ההר דלילה ואוורירית יותר מזו של הבקעה, ואם יהיו מי הגשמים סוחפים אותה לבקעה, היא עשויה לכסות את אדמתה, להתייבש עד מהרה ולמנוע מן המים להגיע לשורשי הצמחים.

הַר לְפִי מָה שֶׁהוּא וגו’ – ההר יישאר בצורתו (וכן הבקעה) ואדמתם לא תתערב.

מְכֻפֶּלֶת בְּהָרִים – שיש בה הרים רבים.

גָּלוּי שׁוֹתֶה – השטח שעל פני ההר יזכה למטר.

שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי – צלעות ההרים.

“אַף בְּרִי” וגו’ – והפסוק מתבאר כעוסק בעננים המפיצים את גשמיהם לכל הכיוונים.

“תִּשְׁתֶּה מָּיִם” – מכל הסוגים היורדים משמים: גשם, שלג, טל.

*

סח “כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא” (דברים יא, י) – אֶרֶץ מִצְרַיִם שׁוֹתָה מֵימֶיהָ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה מֵי גְשָׁמִים; אֶרֶץ מִצְרַיִם נָמוֹךְ שׁוֹתֶה, גָּבוֹהַּ אֵינוֹ שׁוֹתֶה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתֶה נָמוֹךְ וְגָבוֹהַּ; אֶרֶץ מִצְרַיִם גָּלוּי שׁוֹתֶה, שֶׁאֵין גָּלוּי אֵינוֹ שׁוֹתֶה, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּלוּי וְשֶׁאֵין גָּלוּי שׁוֹתֶה; אֶרֶץ מִצְרַיִם שׁוֹתָה וְאַחַר כָּךְ נִזְרַעַת, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה וְנִזְרַעַת, נִזְרַעַת וְשׁוֹתָה; אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵינָהּ שׁוֹתָה בְּכָל יוֹם וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה בְּכָל יוֹם; אֶרֶץ מִצְרַיִם אִם אֵינוֹ עָמֵל בָּהּ בְּפָסָל וּבְקַרְדֹּם וְנוֹדֵד שְׁנַת עֵינָיו עָלֶיהָ אֵין לוֹ בָּהּ כְּלוּם, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כֵּן – הֵם יְשֵׁנִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְהַמָּקוֹם מוֹרִיד לָהֶם גְּשָׁמִים.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה בֶּן טוֹבִים אֶחָד וּמָסַר לוֹ עֶבֶד אֶחָד לְשַׁמְּשׁוֹ; שׁוּב רָאָה בֶּן טוֹבִים אֶחָד מְעֻדָּן וּמפֻנָּק וְעָסוּק בִּפְעֻלָּה וּמַכִּירוֹ לוֹ וְלַאֲבוֹתָיו, אָמַר: גְּזֵרָה שֶׁאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה בְיָדְךָ וַאֲנִי מַאֲכִילְךָ. כָּךְ כָּל הָאֲרָצוֹת נָתְנוּ לָהֶם שַׁמָּשִׁים לְשַׁמֵּשׁ: מִצְרַיִם שׁוֹתָה מִן הַנִּילוֹס וּבָבֶל שׁוֹתָה מִן הַנָּהָר, אֲבָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ כֵּן, אֶלָּא הֵם יְשֵׁנִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד לָהֶם גְּשָׁמִים; וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא כְּדַרְכֵי בָּשָׂר וָדָם דַּרְכֵי הַמָּקוֹם, בָּשָׂר וָדָם קוֹנֶה לוֹ עֲבָדִים שֶׁיִּהְיוּ זָנִים וּמְפַרְנְסִים אוֹתוֹ, אֲבָל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם קוֹנֶה לוֹ עֲבָדִים שֶׁיְּהֵא הוּא זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָם (ספרי דברים, לח; ילק"ש לדברים, תתנז).

שׁוֹתָה מֵימֶיהָ – מושקית על ידי נהרותיה.

נָמוֹךְ – מקום נמוך, שהמים זורמים אליו מן הנהר.

גָּלוּי – שטח פתוח שהמים זורמים אליו.

שֶׁאֵינוֹ גָּלוּי – צלעות ההרים (וראו הקטע הקודם).

שׁוֹתָה וְאַחַר כָּךְ נִזְרַעַת – רק לאחר השקאת השדות אפשר לזרוע אותם (שאם לא כן יסחפו מי הנהרות את הזרעים).

נִזְרַעַת וְשׁוֹתָה – הגשם יורד על הזרעים ובניגוד לנהרות אינו סוחף אותם.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹתָה בְּכָל יוֹם – גשם בחורף וטל בקיץ.

אִם אֵינוֹ עָמֵל בָּהּ וגו’ – אם אינו טורח בעזרת כלי חציבה בהכנת תעלות ההשקיה, דבר שבגללו אינו מצליח לישון, אין לו מאדמתו שום תועלת.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

בֶּן טוֹבִים – אדם ממשפחה מכובדת.

לְשַׁמְּשׁוֹ – לשרתו.

מְעֻדָּן – עדין.

עָסוּק בִּפְעֻלָּה – עמל לפרנסתו.

עוֹשֶׂה בְּיָדְךָ – טורח במו ידיך.

הַנָּהָר – נהר פרת.

מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם – הקב"ה.

*

סט שָׁנוּ חֲכָמִים: בְּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֵּית סְאָה עוֹשֶׂה חֲמֵשֶׁת רִבּוֹא כֹּרִין, בִּישִׁיבָתָהּ שֶׁל צֹעַן בֵּית סְאָה עוֹשֶׂה שִׁבְעִים כֹּרִין, וְאֵין לְךָ מְעֻלָּה בְּכָל אֲרָצוֹת יוֹתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (בראשית יג, י), וְאֵין לְךָ מְעֻלָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם יוֹתֵר מִצֹּעַן, שֶׁהָיוּ מְגַדְּלִים בָּהּ מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הָיוּ בְצֹעַן שָׂרָיו” (ישעיה ל, ד), וְאֵין לְךָ טְרָשִׁים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵחֶבְרוֹן, שֶׁהָיוּ קוֹבְרִין בָּהּ מֵתִים, וְאַף עַל פִּי כֵן חֶבְרוֹן מְבֻנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצֹעַן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם” (במדבר יג, כב). וְכִי אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת לִבְנוֹ קָטָן קֹדֶם שֶׁיִּבְנֶה לִבְנוֹ גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן” (בראשית י, ו)? אֶלָּא שֶׁמְּבֻנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצֹעַן. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּטְרָשִׁים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּטְרָשִׁים חֲמֵשׁ מֵאָה; בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא בְּבִרְכוֹתֶיהָ, אֲבָל בְּבִרְכוֹתֶיהָ נֶאֱמַר: “וַיִּזְרַע יִצְחָק… וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים” (שם כו, יב) (כתובות קיב ע"א).

בְּבִרְכוֹתֶיהָ – בשנים ברוכות.

בֵּית סְאָה וגו’ – שטח שבו זורעים סאה (6 ק"ג) של תבואה מפיק 50,000 כור (בכל כור 30 סאים) של חיטה.

בִּישִׁיבָתָהּ שֶׁל צֹעַן – בימי השפע של אזור במצרים.

טְרָשִׁים – אדמה מסולעת הקשה לעיבוד.

קוֹבְרִין – במערת המכפלה.

מְבֻנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה – פורייה פי שבעה.

בְּנוֹ קָטָן – כנען (הנזכר אחרון ברשימת בניו של חם).

בְּנוֹ גָּדוֹל – מצרים (וכיוון שהתשובה היא שלילית, אי אפשר לפרש “נבנתה” כעניין בנייה אלא כעניין פריון ותפוקה).

שֶׁלֹא בִּטְרָשִׁים וגו’ – בשאר חלקיה של ישראל אפשר להפיק מסאה של גרעינים חמש מאות כור של חיטה.

שֶׁלֹא בְּבִרְכוֹתֶיהָ – בשנה רגילה.

“מֵאָה שְׁעָרִים” – פי מאה משנה רגילה, כלומר 50,000 כור (כאמור בראש הקטע).

*

ע אַתָּה מוֹצֵא בְּסַנְחֵרִיב כְּשֶׁבָּא לְפַתּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל מָה אָמַר לָהֶם? “עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם” (מלכים ב יח, לב) – “אֶל אֶרֶץ יָפָה מֵאַרְצְכֶם” אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא “אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם”. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִי שֶׁבָּא לוֹמַר שִׁבְחָהּ שֶׁל אַרְצוֹ לֹא אָמַר גְּנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: שׁוֹטֶה הָיָה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ לְפַתּוֹת. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָׁה. אָמַר לָהּ: אָבִיךְ מֶלֶךְ וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָשִׁיר וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, וְאֵין זֶה פִּתּוּי. כֵּיצַד פִּתּוּי? אוֹמֵר לָהּ: אָבִיךְ הֶדְיוֹט וַאֲנִי מֶלֶךְ, אָבִיךְ עָנִי וַאֲנִי עָשִׁיר, אָבִיךְ מַאֲכִילֵךְ מִינֵי יָרָק וְקִטְנִית וּמַשְׁקֵךְ מַיִם וַאֲנִי מַאֲכִילֵךְ בָּשָׂר וְדָגִים וּמַשְׁקֵךְ יַיִן יָשָׁן, אָבִיךְ מוֹלִיכֵךְ לְמֶרְחָץ בְּרֶגֶל וַאֲנִי מוֹלִיכֵךְ בִּגְלֶקְטִיקָא. וּמָה אִם מִי שֶׁבָּא לוֹמַר שִׁבְחָהּ שֶׁל אַרְצוֹ לֹא אָמַר גְּנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, קַל וָחֹמֶר לַמְּסַפֵּר בְּשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ספרי דברים, לז).

אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.

סַנְחֵרִיב – מלך אשור שביקש לשכנע את בני ירושלים להיכנע לפניו ולבוא עמו לארצו.

לֹא אָמַר גְּנוּתָהּ – לא מצא דבר שאפשר לומר לגנותה של ארץ ישראל.

קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְחָהּ וגו’ – ובוודאי מי שיבוא לדבר בשבחה של הארץ, לא ימצא בה דבר שלילי.

שׁוֹטֶה – סנחריב.

לִשָּׂא – לשאת.

הֶדְיוֹט – אדם פשוט.

גְּלֶקְטִיקָא – מרכבה מפוארת.

*

עא “וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” (דברים יא, יד) – שֶׁתְּהֵא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְלֵאָה דָגָן וְתִירוֹשׁ וְיִצְהָר, וְכָל הָאֲרָצוֹת דּוֹבְאוֹת לְמַלְאוֹת אוֹתָהּ כֶּסֶף וְזָהָב (ספרי דברים, מב).

תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר – יין ושמן.

דּוֹבְאוֹת – שופעות (הון).

*

עב “וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם” (ירמיה ג, יט) – מַהוּ “צִבְאוֹת גּוֹיִם”? שֶׁכָּל הַגּוֹיִים צוֹבִים בָּהּ וְרוֹצִים אוֹתָהּ (מד"ת ה, א).

צוֹבִים – חושקים.

*

עג “וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי” (ירמיה ג, יט) – “אֶרֶץ חֶמְדָּה” – אֶרֶץ שֶׁעֲשׂוּיָה חוֹלָאוֹת חוֹלָאוֹת לִמְלָכִים וְשֻׁלְטָנִים, שֶׁכָּל מֶלֶךְ וְשֻׁלְטָן שֶׁלֹּא קָנָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: וְכִי שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מֶלֶךְ שֶׁשִּׁעְבֵּד יְהוֹשֻׁעַ כֻּלָּם הָיוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים בְּרוֹמִי עַכְשָׁו, שֶׁכָּל מֶלֶךְ וְשֻׁלְטָן שֶׁלֹּא קָנָה פְּלַטְיָאוֹת וְחוֹלָאוֹת בְּרוֹמִי אוֹמֵר: לֹא עָשִׂיתִי כְלוּם, כָּךְ כָּל מֶלֶךְ וְשֻׁלְטָן שֶׁלֹּא קָנָה פְּלַטְיָאוֹת וְחוֹלָאוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם (ספרי דברים, לז; ילק"ש לבמדבר, תשמג).

חוֹלָאוֹת – מצודות.

שֻׁלְטָנִים – שליטים.

קָנָה – רכש (מקום).

לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם – לא השגתי במעשי דבר.

שְׁלוֹשִׁים וְאֶחָד מֶלֶךְ – יהושע יב, כד.

פְּלַטְיָאוֹת – ארמונות.

*

עד “עַמִּים הַר יִקְרָאוּ” (דברים לג, יט) – מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁהָיוּ אֻמּוֹת וּמְלָכִים מִתְכַּנְּסִים וּבָאִים לִפְרַגְמַטְיָא שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְנִצְטַעַרְנוּ וּבָאנוּ לְכָאן נֵלֵךְ וְנִרְאֶה פְּרַגְמַטְיָא שֶׁל יְהוּדִים מָה טִיבָהּ, וְעוֹלִים לִירוּשָׁלַיִּם וְרוֹאִים אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד וְאוֹכְלִים מַאֲכָל אֶחָד, לְפִי שֶׁהַגּוֹיִים לֹא אֱלוֹהוֹ שֶׁל זֶה כֶּאֱלוֹהוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא מַאֲכָלוֹ שֶׁל זֶה כְּמַאֲכָלוֹ שֶׁל זֶה – וְהֵם אוֹמְרִים: אֵין יָפֶה לְהִדָּבֵק אֶלָּא בְּאֻמָּה זוֹ.

מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאֵין זָזִין מִשָּׁם עַד שֶׁמִּתְגַיְּרִים וּבָאִים וּמַקְרִיבִים זְבָחִים וְעוֹלוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: “שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק” (שם) (ספרי דברים, שנד; ילק"ש לדברים, תתקסא).

“עַמִּים הַר יִקְרָאוּ” – הפסוק נדרש על אומות העולם העולות לירושלים.

פְּרַגְמַטְיָא – לצורכי מסחר.

נִצְטַעַרְנוּ – טרחנו בגלל קשיי הדרך.

אֵין יָפֶה לְהִדָּבֵק – אין דבר טוב מאשר להצטרף (על ידי גיור).

אֵין זָזִין מִשָּׁם – ואין חוזרים לארצותיהם.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

*

עה “כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ” (דברים לג, יט) – זֶה יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁכָּל סְפִינוֹת שֶׁאוֹבְדוֹת בַּיָּם הַגָּדוֹל וּצְרוֹרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְכָל כְּלֵי חֶמְדָּה, שֶׁהַיָּם הַגָּדוֹל מְקִיאָם לְיַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא? תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ”.

אָמַר רַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ מִכְּזִיב לְצוֹר, וּמָצָאתִי זָקֵן אֶחָד וּשְׁאִלְתִּיו בְּשָׁלוֹם. אָמַרְתִּי לוֹ: פַּרְנָסָתְךָ בַּמֶּה הִיא? אָמַר לִי: מֵחִלָּזוֹן. אָמַרְתִּי לוֹ: וּמִי מָצוּי? אָמַר לִי: הַשָּׁמַיִם, מָקוֹם בַּיָּם, שֶׁמֻטָּל בֵּין הָרִים, וּסְמָמִיּוֹת מַכִּישׁוֹת אוֹתוֹ וּמֵת וְנִמּוֹק בִּמְקוֹמוֹ. אָמַרְתִּי: הַשָּׁמַיִם, נִכָּר הוּא, שֶׁגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא (ספרי דברים, שנד; ילק"ש לדברים, תתקסא).

“שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ” – והפסוק נדרש כעוסק באוצרות שמעניק הים.

יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ שֶׁגָּנוּז – האוצרות השמורים בחוף יפו.

שֶׁהַיָּם הַגָּדוֹל מְקִיאָם – הים התיכון סוחף אותם.

כְּלֵי חֶמְדָּה – כלים יקרים.

כְּזִיב – אכזיב.

חִלָּזוֹן – החי במים וממנו מפיקים את התכלת, שהוא צבע יקר המשמש לצביעת חוט שעל הציצית.

וּמִי מָצוּי? – האם אפשר למצוא אותו?

הַשָּׁמַיִם – לשון שבועה. מָקוֹם בַּיָּם וגו’ – יש מקום בים שבו מצוי החילזון בין הרים.

סְמָמִיּוֹת – לטאות ארסיות.

נִמּוֹק – נרקב (ומן הרקב מפיקים תכלת).

נִכָּר – ברור.

*

עו “וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל” (דברים לג, יט) – “שְׂפֻנֵי” זֶה חִלָּזוֹן, “טְמוּנֵי” – זוֹ טָרִית, “חוֹל” – זוֹ זְכוּכִית. לְפִי שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל זְבוּלוּן הָיָה מִתְרַעֵם לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְאַחַי נָתַתָּ אֲרָצוֹת וְלִי נָתַתָּ יַמִּים; לְאַחַי נָתַתָּ שָׂדוֹת וּכְרָמִים וְלִי נָתַתָּ חִלָּזוֹן. אָמַר לוֹ: סוֹף שֶׁאֲנִי מַצְרִיכָם לְיָדְךָ עַל יְדֵי חִלָּזוֹן זֶה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מוֹדִיעֵנִי דָּבָר זֶה? אָמַר לוֹ: זֶה סִימָן יִהְיֶה בְּיָדֶךָ: שֶׁכָּל מִי שֶׁגּוֹנְבוֹ לֹא יְהֵא בִּפְרַגְמַטְיָא שֶׁלּוֹ כְּלוּם (ספרי דברים, שנד; ילק"ש לדברים, תתקסא).

“וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל” – מילים הבאות בברכה לשבט זבולון והנדרשות כאוצרות שנותן לו הים.

חִלָּזוֹן – ראו בקטע הקודם.

טָרִית – דגיגים קטנים (הנאכלים כשהם מלוחים ומחירם גבוה).

מִתְרַעֵם – בא בטענות.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

סוֹף שֶׁאֲנִי וגו’ – בסופו של דבר כולם יצטרכו לקנות ממך (את התכלת).

מִי מוֹדִיעֵנִי וגו’ – מה הראיה לכך (שרק שבט זבולון ייהנה מן התכלת)?

כָּל מִי שֶׁגּוֹנְבוֹ וגו’ – אדם שאינו משבט זבולון וינסה לעסוק בתכלת, לא יצליח במסחרו כלל.

*

עז “לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים” (מלכים ב כה, יב) – כּוֹרְמִים – שָׁנָה רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ מְלַקְּטֵי אֲפַרְסְמוֹן מֵעֵין גֶּדִי וְעַד רָמְתָא; יוֹגְבִים – אֵלּוּ צַיָּדֵי חִלָּזוֹן מִסֻּלָּמוֹת שֶׁל צוֹר וְעַד חֵיפָא (שבת כו, ע"א).

“לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים” – אותם השאירו הבבלים בארץ ישראל לאחר שהגלו חלק מתושביה.

מְלַקְטֵי אֲפַרְסְמוֹן – אוספי פרי שממנו מייצרים בושם יקר.

רָמְתָא – עיר בעמק הירדן.

חִלָּזוֹן – ראו בקטע עה.

סְלָּמוֹת שֶׁל צוֹר – אזור ראש הנקרה של היום.

*

עח “וְחַמַּת” (יהושע יט, לה) – זוֹ טְבֶרְיָא, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ חַמַּת? עַל שֵׁם חַמֵּי טְבֶרְיָא.

“רַקַּת” (שם) – זוֹ צִפּוֹרִי, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רַקַּת? מִשּׁוּם שֶׁהִיא גְּבוֹהָה כְּרַקַּת נָהָר. “וְכִנֶּרֶת” (שם) – זוֹ גִּנּוֹסָר, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ כִּנֶּרֶת? שֶׁמְּתוּקִין הַפֵּרוֹת כְּקוֹל הַכִּנּוֹרוֹת.

רָבָא אָמַר: “חַמַּת” – זוֹ חַמֵּי גָּדֵר, “רַקַּת” – זוֹ טְבֶרְיָא.

רַ' יִרְמְיָה אָמַר: “רַקַּת” שְׁמָהּ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ “טְבֶרְיָא”? שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּטַבּוּרָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

רַבָּה אָמַר: שֶׁטּוֹבָה רְאִיָּתָהּ.

אָמַר זְעֵירִי: “קִטְרוֹן” (שופטים א, ל) – זוֹ צִפּוֹרִי. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ צִפּוֹרִי? שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר כְּצִפּוֹר.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲנִי רָאִיתִי “זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” שֶׁל צִפּוֹרִי וְהָיְתָה שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל עַל שִׁשָּׁה עָשָׂר מִיל.

“וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר” (צפניה ב, ד) – זוֹ קֵיסָרֵי בַּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת בֵּין הַחוֹלוֹת וְהִיא הָיְתָה יָתֵד תְּקוּעָה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי יְוָנִים, וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנָאִים וְנִצְּחוּם הָיוּ קוֹרְאִים אוֹתָהּ אֲחִידַת מִגְדַּל צוֹר (מגילה ו ע"א).

חַמֵּי טְבֶרְיָא – המעיינות החמים שבקרבת העיר.

רַקַּת נָהָר – אדמת הסחף שסביב הנהר (בארמית: “רקתא”), הגבוהה ממנו.

קוֹל הַכִּנּוֹרוֹת – הערֵבים לאוזן.

חַמֵּי גָּדֵר – חמת גדר.

טַבּוּרָהּ – מרכזה.

טוֹבָה רְאִיָּתָהּ – מראה העיר יפה.

“זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ” שֶׁל צִפּוֹרִי – האזור השופע כל טוב שסביב ציפורי.

מִיל – כק"מ.

קֵיסָרֵי בַּת אֱדוֹם – עיר החוף קיסריה, מרכז השלטון הרומי בארץ ישראל.

יָתֵד תְּקוּעָה – כינוי לגורם מציק.

הָיוּ קוֹרְאִים וגו’ – אירוע כיבוש קיסריה זכה לשם “אחידת [=כיבוש, לכידת] מגדל צור” (“צור”/“שר” הוא גלגול שמה העתיק של קיסריה: מגדל סטראטון).

*

עט אָמַר רַ' יִצְחָק: “לֶשֶׁם” (יהושע יט, מז) – זוֹ פַּמְיָאס. “וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר” (צפניה ב, ד) – זוֹ קֵיסָרַי בַּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא הָיְתָה מֶטְרוֹפּוֹלִין שֶׁל מְלָכִים. יֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמְּגַדְּלִים בָּהּ מְלָכִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמַּעֲמִידִים מִמֶּנָּה מְלָכִים (מגילה ו ע"א).

פַּמְיָאס – היא בניאס של היום.

קֵיסָרֵי – ראו בקטע הקודם.

מֶטְרוֹפּוֹלִין – עיר ואם, עיר מרכזית.

מְגַדְּלִים בָּהּ מְלָכִים – כי לשם היו המלכים שולחים את בניהם כדי ללמוד ולהתחנך. מַעֲמִידִים – ממנים (מבין תושביה).

*

פ מִכְמָס וּזְנוֹחָא – אַלְפָא לְסֹלֶת, שְׁנִיָּה לָהֶן – עֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה (מנחות ח, א).

מִכְמָס וּזְנוֹחָא – הן מכמש וזנוח (עזרא ב, כז; יהושע טו, לד).

אַלְפָא לְסֹלֶת – החיטה המשובחת שבהם (שממנה עושים סולת) היא הטובה מכול, ו“אלפא” היא האות הראשונה ביוונית, המסמלת עדיפות ויתרון.

שְׁנִיָּה לָהֶן וגו’ – ובמקום השני מצויה תבואתה של העיר עפריים (היא חֲפָריים [יהושע יט, יט]) שבעמק יזרעאל.

*

פא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם” (ויקרא כו, ד) – לֹא שִׁכּוֹרָה וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַגְּשָׁמִים מְרֻבִּים מְטַשְׁטְשִׁים אֶת הָאָרֶץ וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה פֵּרוֹת.

דָּבָר אַחֵר: “בְּעִתָּם” – בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, שֶׁיָּרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ חִטִּים כִּכְלָיוֹת, וּשְׂעוֹרִים כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים, וַעֲדָשִׁים כְּדֵינְרֵי זָהָב, וְצָרְרוּ מֵהֶם דֻּגְמָה לְדוֹרוֹת. (תענית כב ע“ב–כג ע”א).

לֹא שִׁכּוֹרָה – שלא ירדו גשמים עד שתהיה האדמה ספוגה יתר על המידה.

וְלֹא צְמֵאָה – מחוסר גשמים.

מְטַשְׁטְשִׁים וגו’ – האדמה נעשית בוצית.

“בְּעִתָּם” בזמנם הראוי.

בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וגו’ – בימי שלישי ושישי בערב, שבהם נמנעו אנשים מלצאת מן הבית (ראו פסחים קיב ע"ב), והגשם לא הטרידם.

כְּלָיוֹת – קטניות שגודלן כשעועית.

דֵּינְרֵי זָהָב – מטבעות.

צָרְרוּ מֵהֶם דֻּגְמָה – שמרו מהם דוגמה לדורות (כדי להראות את ברכתה של ארץ ישראל).

*

פב “יוֹרֶה” (דברים יא, יד) – שֶׁמּוֹרֶה אֶת הַבְּרִיּוֹת לְהַכְנִיס פֵּרוֹתֵיהֶם וּלְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶם וְלַעֲשׂוֹת כָּל צָרְכֵיהֶם; “יוֹרֶה” – שֶׁמִּתְכַּוֵּן לָאָרֶץ וְאֵינוֹ יוֹרֵד בְּזָעַף; “יוֹרֶה” – שֶׁמַּרְוֶה אֶת הָאָרֶץ וּמַשְׁקֶה עַד תְּהוֹם.

“מַלְקוֹש” (שם) – שֶׁמְּמַלֵּא תְבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ; “מַלְקוֹשׁ” – שֶׁיּוֹרֵד עַל הַמְּלִילוֹת וְעַל הַקַּשִּׁין (ספרי דברים, מב; תענית ו ע"א).

מוֹרֶה – מצווה, מלמד.

לְהַכְנִיס פֵּרוֹתֵיהֶם – לבתים, שלא יירקבו מן הגשם.

לְהָטִיחַ גַּגּוֹתֵיהֶם – לחדש את הטיח האוטם את הגג.

כָּל צָרְכֵיהֶם – כל שנדרש (לפני עונת הגשמים).

מִתְכַּוֵּן לָאָרֶץ וגו’ – מתחשב באדמה ואינו יורד עליה בזעף אלא במתינות. “מַלְקוֹשׁ” – הגשם האחרון בשנה.

מְמַלֵא תְּבוּאָה בְּקַשֶּׁיהָ – מוסיף שפע (“ממלא”) לתבואה הבשלה ולגבעוליה (הם הקש).

מְלִילוֹת – החיטים שבראשי השיבולים.

קַשִּׁין – הגבעולים.

*

פג אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים מֵאוֹצָר טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ” (דברים כח, יב). בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם וּשְׁרוּיִים עַל אַדְמָתָם – גְּשָׁמִים יוֹרְדִים מֵאוֹצָר טוֹב, בִּזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאַרְצָם – אֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים מֵאוֹצָר טוֹב (בבא בתרא כה ע"ב).

אוֹצָר טוֹב – מאגר גשמים מבורך ברקיע (בניגוד למאגר גשמים אחר, שאין בו ברכה).

“יִפְתַּח” – בעתיד, לאחר קיבוץ גלויות, ולא כעת.

עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – חיים בדרך שהקב"ה דורש מהם.

שְׁרוּיִים – מצויים.

*

פד “וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי” (ירמיה ג, יט) – לָמָּה נִמְשְׁלָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִצְבִי? לומַר לְךָ: מָה צְבִי זֶה כְּשֶׁאַתָּה מַפְשִׁיטוֹ אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת פֵּרוֹתֶיהָ. דָּבָר אַחֵר: מָה צְבִי זֶה קַל מִכָּל הַחַיּוֹת, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה מִכָּל הָאֲרָצוֹת לְבַשֵּׁל אֶת פֵּרוֹתֶיהָ; אִי מָה צְבִי זֶה קַל וְאֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה לְבַשֵּׁל וְאֵין פֵּרוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג, יז) – שְׁמֵנִים כְּחָלָב וּמְתוּקִים כִּדְבַשׁ (כתובות קיב ע"א; ספרי דברים, לז).

מָה צְבִי וגו’ – כשם שאי אפשר להחזיר לתוך עור הצבי המופשט את כל בשר החיה (כיוון שהעור מתכווץ), כך אין המחסנים שבארץ ישראל יכולים להכיל את כל עושר יבולה. קל – מהיר.

לְבַשֵּׁל – להבשיל.

אִי מָה וגו’ – האם ארץ ישראל היא כמו בשר הצבי, שהוא בעל חיים מהיר אך בשרו אינו שמן וטעים?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

שְׁמֵנִים – עשירים (הפירות) בטעמם.

*

פה פֵּרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלִּים לֶאֱכֹל מִכָּל הָאֲרָצוֹת (ספרי דברים, לז).

קַלִּים לֶאֱכֹל – מתעכלים בקלות.

*

פו הָיָה רַ' מֵאִיר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר “וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ” (ויקרא יט, כג) אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא? אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר “עֵץ מַאֲכָל” (שם)? לְהָבִיא עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה. וְאֵיזֶהוּ? – זֶה הַפִּלְפְּלִין. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ” (דברים ח, ט) (ברכות לו ע"ב).

מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר וגו’ – ממה שכתוב בפסוק על דין עורלה שהוא חל על עץ שיש לו פרי, ברור שמדובר בעצי פרי, אם כן מדוע נזכר באותו הפסוק גם “עץ מאכל”?

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

לְהָבִיא וגו’ – להוסיף עוד צמח, שאפשר לאכול את פריו ואת גזעו גם יחד.

פִּלְפְּלִין – הצמח שממנו נעשה תבלין הפלפל.

כְּלוּם – דבר.

*

פז רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל נִזְדַּמֵּן לִבְנֵי בְּרָק, רָאָה עִזִּים שֶׁאוֹכְלוֹת תַּחַת תְּאֵנִים. וְהָיָה דְּבַשׁ נוֹטֵף מִן הַתְּאֵנִים וְחָלָב מְטַפְטֵף מִן הָעִזִּים וּמִתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה. אָמַר: זֶהוּ “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” (שמות ג, יז) (כתובות קיא ע"ב).

דְּבַשׁ – מן הפרי הבשל.

מִן הָעִזִּים – מעטיניהן.

*

פח מַעֲשֶׂה בְּרַ' יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב תַּחַת תְּאֵנָה אַחַת, וְהָיְתָה הַתְּאֵנָה מְלֵאָה תְּאֵנִים יָפוֹת. יָרַד טַל וְהָיוּ הַתְּאֵנִים שׁוֹאֲבוֹת דְּבַשׁ, וְהָיָה הָרוּחַ מְגַבְּלוֹ בֶּעָפָר. בָּאָה עֵז אַחַת וְהָיְתָה מְנַטֶּפֶת חָלָב בִּדְבַשׁ, וְקָרָא לַתַּלְמִידִים וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּרְאוּ דֻּגְמָה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב” (יואל ד, יח) (תנחומא בובר תצווה, י; והזהיר ק ע"ב).

שׁוֹאֲבוֹת דְּבַשׁ – נוטפות דבש פירות.

מְגַבְּלוֹ – מערב אותו.

מְנַטֶפֶת – מעטיניה.

דֻּגְמָה מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא – דבר הדומה במקצת למה שיתרחש בעתיד.

*

פט אָמַר רַ' יַעֲקֹב בֶּן דּוֹסְתַּאי: מִלֹּד לְאוֹנוֹ שְׁלוֹשָׁה מִילִין. פַּעַם אַחַת קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וְהָלַכְתִּי עַד קַרְסֻלַּי בִּדְבַשׁ שֶׁל תְּאֵנִים (כתובות קיא ע"ב).

אוֹנוֹ – יישוב בשפלת החוף.

שְׁלוֹשָׁה מִילִין – כשלושה ק"מ.

קִדַּמְתִּי בַּנֶשֶׁף – יצאתי לדרכי מוקדם, קודם לזריחה.

דְּבַשׁ שֶׁל תְּאֵנִים – ראו בקטע הקודם.

*

צ “וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע” (דברים לב, יג) – כְּגוֹן סִכְנֵי וְחַבְרוֹתֶיהָ. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַ' יְהוּדָה לִבְנוֹ בְּסִכְנֵי: עֲלֵה וְהָבֵא לָנוּ קְצִיעוֹת מִן הֶחָבִית: עָלָה וְהוֹשִׁיט יָדוֹ וּמְצָאָהּ שֶׁל דְּבַשׁ. אָמַר לוֹ: אַבָּא, שֶׁל דְּבַשׁ הִיא. אָמַר לוֹ: בְּנִי, הַשְׁקַע יָדְךָ לְתוֹכָהּ וְאַתָּה מַעֲלֶה קְצִיעוֹת.

“וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר” (שם, שם) – אֵלּוּ זֵיתִים שֶׁל גּוּשׁ חָלָב. מַעֲשֶׂה שֶׁאָמַר רַ' יוֹסֵי לִבְנוֹ בְּצִפּוֹרִי: עֲלֵה וְהָבֵא לָנוּ זֵיתִים מִן הָעֲלִיָּה. הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָעֲלִיָּה שֶׁצָּפָה בְּשֶׁמֶן (ירושלמי פאה ז, ג; ספרי דברים, שטז).

סַכְנֵי וְחַבְרוֹתֶיהָ – היא סיכנין שבגליל והיישובים הסמוכים לה.

קְצִיעוֹת – תאנים מיובשות (שאף הן שפעו דבש).

הוֹשִׁיט יָדוֹ – לתוך החבית.

הַשְׁקַע וגו’ – הכנס ידך עמוק יותר לחבית.

גּוּשׁ חָלָב – יישוב בהרי הגליל העליון המסולעים.

עֲלִיָּה – עליית הגג.

צָפָה – מוצפת.

*

צא “וּלְאָשֵׁר אָמַר… וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ” (דברים לג, כד) – שֶׁאַרְצוֹ שֶׁל אָשֵׁר מוֹשֶׁכֶת שֶׁמֶן כְּמַעְיָן.

מַעֲשֶׂה שֶׁנִּצְרְכוּ לָהֶם אַנְשֵׁי לוֹדְקְיָא בְּשֶׁמֶן וּמִנּוּ לָהֶם פּוֹלְמוֹסְטוֹס אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ וְקַח לָנוּ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. הָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְצוֹר. אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְגוּשׁ חָלָב. הָלַךְ לוֹ לְגוּשׁ חָלָב, אָמַר לָהֶם: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ אֵצֶל פְּלוֹנִי, הָלַךְ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא בַּשָּׂדֶה. הָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה עוֹזֵק תַּחַת זֵיתָיו. אָמַר לוֹ: שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶגְמֹר אֶת הַזַּיִת. מִשֶּׁגָּמַר אֶת זֵיתָיו הִפְשִׁיל כֵּלָיו לַאֲחוֹרָיו וְהָיָה מְסַקֵּל וּבָא בַּדֶּרֶךְ. אָמַר פּוֹלְמוֹסְטוֹס: אֶפְשַׁר שֶׁיֵּשׁ לָזֶה שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא? דּוֹמֶה, שֶׁשְּׂחוֹק שָׂחֲקוּ בִי הַיְּהוּדִים, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ הוֹצִיאָה לוֹ שִׁפְחָתוֹ קֻמְקוּם שֶׁל חַמִּין וְרָחַץ בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו. הוֹצִיאָה לוֹ סֵפֶל שֶׁל זָהָב מָלֵא שֶׁמֶן וְטָבַל בּוֹ יָדָיו וְרַגְלָיו (לִקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ”). לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמַד וּמָדַד לוֹ שֶׁמֶן בְּמֵאָה רִבּוֹא. אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ לְיוֹתֵר? אָמַר לוֹ: הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי דָּמִים. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח קַח, וַאֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶטֹּל דָּמָיו. מָדַד לוֹ שֶׁמֶן בִּשְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא. אָמְרוּ: לֹא הִנִּיחַ אוֹתוֹ אִישׁ לֹא סוּס וְלֹא פֶּרֶד וְלֹא גָּמָל וְלֹא חֲמוֹר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא שְׂכָרוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעִירוֹ יָצְאוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ לְקַלְּסוֹ. אָמַר לָהֶם: לֹא תְקַלְּסוּ קִלּוּס זֶה אֶלָּא לְאָדָם זֶה שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה רִבּוֹא, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֲמַר: “יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל, מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב” (משלי יג, ז) (ספרי דברים, שנה; מנחות פה ע“ב; ילק”ש לדברים, תתקסב).

מוֹשֶׁכֶת – שופעת.

לוּדְקְיָא – עיר בצפון סוריה.

פּוֹלְמוֹסְטוֹס – ממונה (על שליחות כלשהי).

קַח – קנה.

מֵאָה רִבּוֹא – סכום אדיר (של כסף, והריבוא ערכו 10,000 מטבעות).

עוֹזֵק – עודר.

הִפְשִׁיל כַּלָיו לַאֲחוֹרָיו – שם את כלי עבודתו על שכמו (כאחד הפועלים).

מְסַקֵל וּבָא – תוך כדי הליכתו מסלק אבנים שעל הדרך.

דּוֹמֶה – נראה לי.

חַמִּין – מים חמים.

כְּלוּם – האם?

דָּמִים – כסף.

הִנִּיחַ – השאיר.

שְׂכָרוֹ – שכר אותו (להובלת השמן).

לְקַלְסוֹ – לשבח אותו (על הצלחת מסעו).

לְקַיֵּם וגו’ – הסיפור בא לאמת את האמור בפסוק.

“מִתְעַשַּׁר”, “מִתְרוֹשֵׁשׁ” – נראה כעשיר או כעני.

*

צב אָמַר רַ' חֲנִינָא: כְּשֶׁעָלִיתִי מִן הַגּוֹלָה הִתַּרְתִּי אֲזוֹרִי וְשֶׁל בְּנִי וְשֶׁל בְּהֶמְתִּי לְהַקִּיף קוֹרָתוֹ שֶׁל חָרוּב אֶחָד וְלֹא יָכֹלְתִּי.

וְאָמַר רַ' חֲנִינָא: כְּשֶׁעָלִיתִי מִן הַגּוֹלָה מָצָאתִי חָרוּב וּפְצַעְתִּיו, וּמָשַׁךְ מְלוֹא יָדִי דְּבַשׁ (ירושלמי פאה ז, ג; ילק"ש לשמואל, קח).

אֲזוֹרִי – חגורתי (כדי לקשור בשאר החגורות).

קוֹרָתוֹ – גזעו.

פְּצַעְתִּיו – עשיתי בו חתך.

מָשַׁךְ – נבע (מן החרוב).

*

צג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: זָכוּרְנִי, כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק בּוֹצֵעַ חָרוּב – נִמְשַׁךְ חוּט שֶׁל דְּבַשׁ עַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו.

ואָמַר רַ' אֶלְעָזָר: זָכוּרְנִי, כְּשֶׁהָיָה עוֹרֵב נוֹטֵל בָּשָׂר – נִמְשַׁךְ חוּט שֶׁל שֹׁמֶן מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל וְעַד הַקַּרְקָע (בבעא בתרא צא ע"ב).

בּוֹצֵעַ – חותך לשניים.

נִמְשַׁךְ – נמתח (הדבש הצמיג).

נוֹטֵל בָּשָׂר – מרים חתיכת בשר (שהיתה מונחת על הקרקע) ומעלה אותה לגג.

שֹׁמֶן – שומן (הבשר).

*

צד כְּשֶׁבָּא רַב דִּימִי אָמַר: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ” (בראשית מט, יא)? – אֵין לְךָ כָּל גֶּפֶן וְגֶפֶן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין צָרִיךְ עַיִר אֶחָד לִבְצֹר; “וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ” (שם) – אֵין לְךָ כָּל אִילַן סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַשּׂוֹי שְׁתֵּי אֲתוֹנוֹת. וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵין בּוֹ יַיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: “כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ” (שם), וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵינוֹ אָדֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּבְדַם עֲנָבִים” (שם), וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵינוֹ מַרְוֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר “סוּתוֹ” (שם), וְשֶׁמָּא תֹאמַר: אֵין בּוֹ טַעַם, תַּלְמוּד לוֹמַר: “חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן” (בראשית מט, יב) – כָּל חֵךְ שֶׁטוֹעֲמוֹ אוֹמֵר לִי לִי; וְשֶׁמָּא תֹאמַר: לַנְּעָרִים יָפֶה וְלַזְּקֵנִים אֵינוֹ יָפֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב” (שם) – אַל תִּקְרָא “לְבֶן שִׁנַּיִם” אֶלָּא “לְבֶן שָׁנִים” (כתובות קיא ע"ב).

כְּשֶׁבָּא – לבבל מארץ ישראל.

אֵין לְךָ כָּל גֶּפֶן וגו’ – כל גפן בארץ ישראל צריכה עַיִר (חמור צעיר) כדי להוביל עליו בשעת הבציר את יבולה הרב.

אֵין לְךָ כָּל אִילָן וגו’ – וכל אילן שאינו עושה פירות זקוק לשתי אתונות כדי לשאת את יבולו (להסקה או לבניין).

אֵין בּוֹ יַיִן – הענבים הרבים (שעל הגפן שנזכרה לעיל) מוציאים יין מועט.

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

“כִּבֵּס בַּיַּיִן” – בגלל הכמות.

אֵינוֹ אָדֹם – אין טיבו משובח.

מַרְוֶה – משכר.

“סוּתוֹ” – נדרש מלשון הסתה, שהיין המשכר מסית את לב האדם.

לִי לִי – תן לי עוד.

יָפֶה – מתאים, ראוי.

בֶּן שָׁנִים – זקן.

*

צה רַ' חִיָּא בַּר אַדָּא מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁל רֵישׁ לָקִישׁ הָיָה. בָּטַל שְׁלוֹשָׁה יָמִים וְלֹא בָּא. כְּשֶׁבָּא אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ: מִפְּנֵי מָה בָּטַלְתָּ? אָמַר לוֹ: דָּלִית אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא וּבָצַרְתִּי מִמֶּנָּה יוֹם רִאשׁוֹן שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אַשְׁכּוֹלוֹת, אֶשְׁכּוֹל לְגָרָב; יוֹם שֵׁנִי בָּצַרְתִּי שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אַשְׁכּוֹלוֹת, שְׁנֵי אַשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב; יוֹם שְׁלִישִׁי בָּצַרְתִּי מִמֶּנָּה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אַשְׁכּוֹלוֹת, שְׁלוֹשָׁה אַשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב. וְהִפְקַרְתִּי יוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ. אָמַר לוֹ רֵישׁ לָקִישׁ: אִלְמָלֵא שֶׁבָּטַלְתָּ הָיְתָה עוֹשָׂה יוֹתֵר (כתובות קיא ע"ב).

בָּטַל – נעדר. דָּלִית – גפן התלויה לגובה על עמודים וחוטים. הִנִּיחַ – הוריש. אֶשְׁכּוֹל לְגָרָב – כל אשכול ענבים הפיק יין שיכול היה למלא כלי חרס קטן. הִפְקַרְתִּי – השארתי על הגפן לכל מי שיחפוץ. אִלְמָלֵא וגו’ – לולא פסקת מהוראת התורה (כדי לבצור ענבים) היתה הגפן מפיקה יותר.

*

צו אָמַר לוֹ מִין אֶחָד לְרַ' חֲנִינָא: יָפֶה אַתֶּם מִשְׁתַּבְּחִים בְּאַרְצְכֶם, בֵּית סְאָה אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא. מִמֶּנָּה שֶׁמֶן, מִמֶּנָּה יַיִן, מִמֶּנָּה דָּגָן וּמִמֶּנָּה רוֹעָה בְּהֶמְתִּי (כתובות קיב ע"א).

מין – כופר.

בֵּית סְאָה – מידת קרקע שבה זורעים סאה (כשישה ק"ג) של חיטה.

*

צז שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יוֹסֵי: סְאָה בִּיהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ סְאִין: סְאָה קֶמַח, סְאָה סֹלֶת, סְאָה סֻבִּין, סְאָה מֻרְסָן וּסְאָה קִבּוֹרִית (כתובות קיב ע"א).

סְאָה בִּיהוּדָה – קרקע האמורה לתת יבול בכמות של סאה (כשישה ק"ג).

סֹלֶת – קמח משובח.

סֻבִּין – קליפות דקות של חיטה, בעיקר למאכל בהמה.

מֻרְסָן – קליפות עבות של חיטה, בעיקר למאכל עופות.

קִבּוֹרִית – קליפתה החיצונית והגסה ביותר של החיטה.

*

צח שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין בְּאֶחָד, שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו קֶלַח שֶׁל חַרְדָּל, שֶׁהָיוּ בּוֹ שְׁלוֹשָׁה בַּדִּין, וְנִפְשַׁח אֶחָד מֵהֶם וְנִמְצְאוּ בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין חַרְדָּל, וְסִכְּכוּ בוֹ סֻכַּת יוֹצְרִין.

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן תַּחֲלִיפָא: קֶלַח שֶׁל כְּרוּב הִנִּיח לָנוּ אַבָּא וְהָיִינוּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ כְּעוֹלֶה וְיוֹרֵד בְּסֻלָּם (כתובות קיא ע"ב; ספרי דברים, שיז).

שִׁיחִין – כפר בגליל התחתון.

הִנִּיחַ – הוריש.

קֶלַח – גבעול מעובה.

בַּדִּין – ענפים.

נִפְשַׁח – נקרע.

תִּשְׁעָה וגו’ – כתשעה ליטרים זירעוני חרדל.

סִכְּכוּ וגו’ – השתמשו בו לעשיית סכך לסוכה של יוצר כלי חרס.

*

צט מַעֲשֶׂה בְּסוֹפֵר אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְהִכִּירוּ אוֹתוֹ בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיָה גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, אָמְרוּ לוֹ: טֹל לְךָ חֲמִשִּׁים זְהוּבִים בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וְשֵׁב לְךָ אֶצְלֵנוּ. אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לִי גֶּפֶן אַחַת וְהִיא יָפָה לִי מִכֻּלָּן, וְהִיא עוֹשָׂה לִי שָׁלֹושׁ דְּיוּפְרָיוֹת בְּכָל שָׁנָה, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת חָבִיּוֹת הִיא עוֹשָׂה בְּכָל שָׁנָה, הָרִאשׁוֹנָה עוֹשָׂה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁנִיָּה מָאתַיִם וּשְׁלִישִׁית מֵאָה, וַאֲנִי מוֹכֵר אוֹתָן בְּדָמִים יְקָרֵים הַרְבֵּה (תנחומא בובר תצווה, י).

סוֹפֵר – כותב ספרי תורה.

טֹל – קח.

דְּיוּפְרָיוֹת – יבולים.

הָרִאשׁוֹנָה – עונת היבול הראשון.

דָּמִים – סכום כסף, מחיר.

*

ק כְּשֶׁבָּא רַב דִּימִי אָמַר: עִיר אַחַת הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סְפָלִים טְרִית לְקוֹצְצֵי תְּאֵנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

כְּשֶׁבָּא רָבִין אָמַר: אִילָן אֶחָד הָיָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ מוֹרִידִין מִמֶּנּוּ אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת מִשָּׁלֹושׁ בְּרִיכוֹת בְּחֹדֶשׁ (ברכות מד ע"א).

כְּשֶׁבָּא – מארץ ישראל לבבל.

הַר הַמֶּלֶךְ – כנראה הרי יהודה ודרום הרי אפרים.

שֶׁהָיוּ וגו’ – צריך היה להביא כמות אדירה של דגים קטנים ומלוחים (טרית) לצורך האכלת האנשים שקצצו תאנים במהלך השבוע.

סְאָה – כשישה ק"ג.

בְּרִיכוֹת – עונות של הטלה ודגירה.

*

קא רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִזְדַּמֵּן לִגְבָל, רָאָה אַשְׁכּוֹלוֹת שֶׁהֵם עוֹמְדִים כַּעֲגָלִים. אָמַר: עֲגָלִים בֵּין הַגְּפָנִים! אָמְרוּ לוֹ: אַשְׁכּוֹלוֹת הֵם. אָמַר: אֶרֶץ, אֶרֶץ, הַכְנִיסִי פֵּרוֹתַיִךְ! לְמִי אַתְּ מוֹצִיאָה פֵּרוֹתַיִךְ? לָעַרְבִיִּים הַלָּלוּ שֶׁעָמְדוּ עָלֵינוּ בְּחַטֹּאתֵינוּ?! לְשָׁנָה נִזְדַּמֵּן רַ' חִיָּא לְשָׁם. רָאָה שֶׁהֵם עוֹמְדִים כְּעִזִּים. אָמַר: עִזִּים בֵּין הַגְּפָנִים! אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ – וְלֹא תַעְשֶׂה לָנוּ כַּחֲבֵרְךָ (כתובות קיב ע"א).

גְבָל – אזור מדרום מזרח לים המלח.

עוֹמְדִים כַּעֲגָלִים – גודלם כגודל עגלי בקר.

שֶׁעָמְדוּ וגו’ – שפגעו בנו (וכך נענשנו על חטאותינו).

כַּחֲבֵרְךָ – שקילל את האדמה ופגע בפוריותה.

*

קב רַבִּי אָמַר לְרַ' פְרִידָא: אֵין אַתָּה מַרְאֶה לִי אֶשְׁכּוֹל מְשֻׁבָּח שֶׁבְּכַרְמְךָ? אָמַר לוֹ: הֵן. יָצָא וּבִקֵּשׁ לְהַרְאוֹתוֹ. עֲדַיִן הוּא רָחוֹק רָאָה כְּמִין שׁוֹר. אָמַר לוֹ: וְאֵין שׁוֹר זֶה מְחַבֵּל אֶת הַכֶּרֶם? אָמַר לוֹ: שׁוֹר זֶה שֶׁאַתָּה סָבוּר הוּא הָאֶשְׁכּוֹל. קָרָא עָלָיו: “עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ?” (שיר השירים א, יב) – בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרַב, וְאַתָּה עוֹמֵד בְּקַשְׁיוּתְךָ?! מִיָּד נִתְבַּקְּשׁוּ וְלֹא נִמְצְאוּ.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו שְׁנֵי צְנוֹנוֹת מִבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם כִּפּוּר, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיָה. וְהָיָה בָּהֶם מַשָּׂא גָּמָל; אָמַר לָהֶם: וְאֵינָם אֲסוּרִים? וְלֹא סְפִיחֵי שְׁבִיעִית הֵם? אָמַר לוֹ: בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית נִזְרְעוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתִּיר רַבִּי לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית (ירושלמי פאה ז, ג).

רַבִּי – יהודה הנשיא.

שׁוֹר – ראו בקטע הקודם.

קָרָא עָלָיו: “עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ” וגו’ – ציטט בקשר אליו פסוק, הנדרש כנזיפה בגפן: בית המקדש (משכן המלך) כבר חרב, ואתה עדיין נותן בעקשנות ובהתמדה את יבולך בשפע?

מִיָּד וגו’ – מאותה שעה לא היה אפשר למצוא עוד פירות שכאלה.

מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – השנה שלאחר שנת שמיטה.

וְהָיָה בָּהֶם מַשָּׂא גָּמָל – גודלם היה ככמות שיכול גמל לשאת על דבשתו.

סְפִיחֵי שְׁבִיעִית – ירקות שהחלו לצמוח בשנת שמיטה ויש לחשוש שמא אף נזרעו בשנה זו.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וגו’ – כשראה רבי את המהירות שבה גדלים הירקות בארץ ישראל, הרשה לקנות אותם בראשית השנה השמינית בלא לחשוש שמא גידולי שביעית הם (ראו שביעית ו, ד).

*

קג אָמַר בֶּן אֱמוֹרִי אֶחָד לְבֶן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: אוֹתוֹ דֶּקֶל שֶׁעוֹמֵד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן כַּמָּה אַתֶּם גּוֹדְדִין מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: שִׁשִּׁים כֹּר. אָמַר לוֹ: עֲדַיִן לֹא נִכְנַסְתֶּם בָּהּ הֶחֱרַבְתֶּם אוֹתָהּ. אָנוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כֹּר הָיִינוּ גּוֹדְדִין מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי מִצַּד אֶחָד אָמַרְתִּי לְךָ. (כתובות קיב ע"א).

בֶּן אֶמוֹרִי – מצאצאי האמורים (מעמי כנען בימי כיבוש הארץ בתקופת יהושע).

גּוֹדְדִין – קוטפים (תמרים).

כֹּר – כ־400 ק"ג.

עֲדַיִן וגו’ – רק כבשתם את הארץ וכבר פגעתם בפריונה.

צַד אֶחָד – מארבעה צדדים.

*

קד רַב הוּנָה בְּשֵׁם רַ' אָבוֹן: קִנָּמוֹן מַאֲכַל עִזִּים הוּא, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְגַדְּלִים אוֹתוֹ (ירושלמי פאה ז, ג).

קִנָּמוֹן – צמח בושם (ובשל שפע היבול ניתן גם כמאכל לבעלי חיים).

*

קה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מִגַּבַּת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת הָיוּ, הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהֶן הָיְתָה בֵּית שֶׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ: “וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ… שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ” (שמואל א ו, יט). וְאֵלּוּ מֵרוּחַ אַחַת הָיוּ; וְעַכְשָׁו אִם אַתָּה נוֹטְעָהּ קָנִים אֵינָהּ מַחֲזֶקֶת. אָמַר רַ' חֲנִינָה: קָפְצָה לָהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (ירושלמי תענית ד, ה; שם מגילה א, ה).

מִגַּבַּת וְעַד אַנְטִיפַּטְרִיס – גבולות ממלכת יהודה (מן הערבה שבדרום עד אזור ראש העין של היום).

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

וְאֵלּוּ וגו’ – כל אותם 50,070 איש באו מצד אחד של העיר בלבד.

וְעַכְשָׁו וגו’ – לאחר החורבן אין באזור בית שמש מקום אפילו לכ־50,000 קנים דקיקים. קָפְצָה – התכווצה.

*

קו בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: דָּגָן בִּיהוּדָה, וְתֶבֶן בְּגָלִיל, וּמוֹץ בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. חָזְרוּ לוֹמַר: אֶין דָּגָן בִּיהוּדָה, וְאֵין תֶּבֶן בְּגָלִיל אֶלָּא מוֹץ, וּבְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לֹא זֶה וְלֹא זֶה (אדר“נ, נו”א, כז).

בָּרִאשׁוֹנָה – בימים עברו.

חָזְרוּ לוֹמַר – לאחר החורבן.

אֵין דָּגָן בִּיהוּדָה – אלא תבן בלבד.

*

קז אָמַר רַ' זְעֵירָה: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הִיא חֲצוּפָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲדַיִן עוֹשָׂה פֵּרוֹת.

מִפְּנֵי מָה הִיא עוֹשָׂה פֵּרוֹת? שְׁנֵי אָמוֹרָאִים; אֶחָד אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁמְּזַבְּלִין אוֹתָהּ, וְאֶחָד אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִין אֶת עֲפָרָהּ. (ירושלמי תענית ד, ה; איכ"ר פתיחתא לד).

חֲצוּפָה – חסרת אחריות (ולא מתחשבת בחורבן).

שְׁנֵי אָמוֹרָאִים – שני חכמים מתקופת התלמוד ישיבו על השאלה.

*

קח רַ' חֶלְבּוֹ וְרַ' עֲוִירָא וְרַ' יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא נִזְדַּמְּנוּ לְמָקוֹם אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֵבִיאוּ לִפְנֵיהֶם אֲפַרְסֵק שֶׁהָיָה כְאִלְפַּס כְּפַר הִינוֹ (וְאִלְפַּס כְּפַר הִינוֹ כַּמָּה הָיָה? חָמֵשׁ סְאִין). אָכְלוּ שְׁלִישׁ וְהִפְקִירוּ שְׁלִישׁ וְנָתְנוּ לִפְנֵי בְּהֶמְתָּם שְׁלִישׁ. לְשָׁנָה נִזְדַּמֵּן רַ' אֶלְעָזָר לְשָׁם וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו. נְטָלוֹ בְּיָדוֹ וְאָמַר: “אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ” (תהלים קז, לד) (כתובות קיב ע"א).

אִלְפַּס כְּפַר הִינוֹ – סיר גדול תוצרת כפר בגליל (אולי: כפר חנניה) שהתפרסם בטיב תוצרתו.

חָמֵשׁ סְאִין – כשלושים ליטר.

הִפְקִירוּ – לכל מי שרוצה לאכול ממנו.

לְשָׁנָה – לאחר שנה.

וְהֵבִיאוּ – אפרסק.

נְטָלוֹ בְּיָדוֹ – אחז אותו בידו (ללמדנו על גודלו הקטן יחסית).

“אֶרֶץ פְּרִי” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי בשל רעתם של התושבים הפכה ארץ פורייה לאזור שומם.

*

קט “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ” (ויקרא כו, לב) – זוֹ מִדָּה טוֹבָה, שֶׁלֹּא יְהוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: הוֹאִיל וְגָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, עַכְשָׁו הָאוֹיְבִים בָּאִים וּמוֹצְאִים עָלֶיהָ נַחַת רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹשְׁבִים בָּהּ” (שם) – אַף הָאוֹיְבִים הַבָּאִים אַחֲרֵי כֵן לֹא יִמְצְאוּ עָלֶיהָ נַחַת רוּחַ (ספרא בחוקותי, ב).

זוֹ מִדָּה טוֹבָה – בקללה זו יש גם צד חיובי.

עָלֶיהָ – בארץ ישראל.

*