א 🔗
באתי אל בית הורי, להתיצב לעבודת הצבא. ארבע שנים לפני כן עזבתי את הבית ואת העיירה הקטנה והלכתי לעיר המחוז הגדולה לשקוד על התורה, ועד האוניברסיטה הגעתי. העיר רחוקה וכספי מועט, וכל אותו זמן לא ניתן לי לבקר אצל הורי. יצאתי בעוד טל ילדות על ראשי, ולאחר שטעמתי טעם החיים– חזרתי; אולם עדיין תמימותי עמי, ועדיין רגש בושה סוגר פתחי־פי.
אבא נסתכל בי בגאווה; אמא– מתוך דמעה חמה בין ריסי עיניה, ואחותי הגדולה ממני ישבה אצלי כל הימים והציצה לתוך עיני:
“מה יפה אתה וחזק! כל הנערות תאהבנה אותך!”
“היש אצלכם נערות יפות?” שאלתי ועיני מטייפות לצדדין. לא ידעתי אם מותר לשאול שאלה כזאת מפי אחות.
“יש ויש! ואתה – כלום יודע אתה לסובב עלמות?”
“יודע גם יודע!”
אחותי צחקה מטוב לב: “שמעו־נא, בטחון זה שיש בו! ועדיין אמא מסיחה בו כאילו נער קטון הוא!”
עוד צחוקה על שפתיה הסמיכה ראשה לראשי ולחשה: “אבל את היפה בבנות שלנו – לא תראה.”
“מדוע?”
“היפה בבנותינו היא חוה’לה בת הרב, ואותה לא תראה, ועליה לא תוכל לחזר. אין היא באה בחברתנו; אמה הרבנית אינה מניחה לה, מפני שאנו מטיילות עם בחורים”.
שוב צחקה אחותי ועיניה הבריקו.
“פראות שכזו!” קראתי בקול ולבי התחמץ בקרבי. “כלום כלואה היא בביתה תמיד?”
“כלואה? לא! הרי איננה תורקיה! היא יוצאת לטייל עם אמה ועם אחותה הגדולה בשבתות ובחגים. פעמים היא יושבת במרפסת בית אביה ומסתכלת בעוברים ושבים פעמים היא הולכת עם אחותה לראות בחנויות. וכי מה? האומר אתה לשמור צעדיה?”
“למה זה? מה לי ולה? ולמה את לועגת לי?”
“על מה אתם ניצים? אך זה בא האורח היקר, וכבר הם ניצים!” אמרה אמא כמתרעמת, נגשה אלינו ונסתכלה בי בעיני חיבה.
“אמי, אין הוא נער עוד כאשר חשבת!”
“ודאי!” ענתה אמא בבת צחוק של גאווה, וחיבקה ראשי בידיה.
ב 🔗
למן הימים הראשונים לבואי נתוודעתי אל בנות העיירה. אחת אחת באו אל ביתנו. זו נכנסה לשאול דבר או להחזיר דבר וזו נכנסה סתם. כולן ביקשו לראות את “האח” שבא מן הכרך אלא שכיחדו את הדבר תחת לשונן. רק אחת, אסתר’קה השחרחורת, שאלה את אחותי בעודנה מתקינה עצמה בפרוזדור: “היכן אחיך? הראיני אותו. האומנם יפה הוא כמו שמספרות הבנות?”
ובדברה צלצל צחוקה בכל הבית, והיא ואחותי פרצו שתיהן בצהלה אל האולם, בו ישבתי ושוחחתי עם אמי, ובטרם יציגוני לפניה מדדתני אסתר’קה בעיניה מכף רגל ועד ראש, ואמרה" “אכן, יפה הוא, יפה מכל בחורינו.”
היא הושיטה לי את ידה, יד קטנה וחמה. הרגשתי: לולא היתה מחשבתי עסוקה מיום בואי בחוה’לה בת הרב, כי עתה התאהבתי בזו הנצבת לפני. חוט של חן וחוצפה היה מתוח על פניה, עיניה השחורות נתלו בי, ורעננות חיים זרמה מכל דיבור שיוצא מפיה.
בטרם אמצא ידי ורגלי במבוכתי וכבר ישבה אסתר’קה על ידי והיתה חוקרת ודורשת על הכרך הגדול, על חייו ואנשיו – ועל התיאטרון שבו. דבריה וצחוקה מילאו את כל חלל־הבית. אסתר’קה היתה מלכת כל הנערות בעיירה. כל הנערות התקנאו בה, אבל אהבוה מאד, וכל הבחורים חיזרו עליה, כמובן. היא וחברותיה היו מבקרות לעתים קרובות בביתנו, ויחד עם אחותי היו יוצאות לטייל בחורשה, וגם אנוכי הייתי נלוה עליהן כי על כן חפשי הייתי מכל עבודה. אכן צדקה אחותי: הרבה נערות נחמדות היו בעיירתנו, אלא שאני – את חוה’לה ביקשתי לראות. והיטב חרה לי: האומנם אצא מן העיירה ואת היפה בבנותיה לא אראה?
את בית הרב ידעתי, וכבר עברתי עליו פעמים אחדות בדרכי אל בית הדואר, ומדי עברי הייתי משהה צעדי בכוונה: שמא תצא הנערה אל המרפסת ואראה את פניה. אך ההצלחה לא האירה לי פניה.
פעם אחת יצאתי מגדרי ושאלתי את פי אסתר’קה: “האלו כל הנערות שלכן – אשר ראיתי עד כה?”
ידעתי כי פני הסמיקו בדברי.
נתנה בי אסתר’קה את עיניה השחורות־הצוחקות וענתה בשאלה: “המעט לך כל אלה?”
“את חוה’לה הוא מבקש לראות”, נענתה אחותי בקריצת צחוק כלפי חברתה.
“אה, הלזו לא בשבילך היא, אדוני. תחילה גדל־נא זקן ופיאות, אחר תשלח שדכנים אל הרבנית לדבר נכבדות בבתה, או אז תזכה לראותה.”
פתאום שינתה הנערה את קולה ושאלה בכובד ראש:
“מה מצאת בה בחוה’לה? נערה ככל הנערות!” רגע קט נשתררה שתיקה כבדה בחדר, אך מיד חזר קולה של אסתר’קה והריע בצהלה: “ומה תתן לי אם אסבב את הדבר כי תראנה?”
“מה לי ולה? לא ראיתיה ואיני להוט לראותה.”
רגזתי ולא ידעתי על שום מה.
ג 🔗
אנוכי ראיתי את חוה’לה ודווקא ביום שהסחתי דעתי הימנה. ידיעות לא טובות הגיעוני; ועדת הבקורת הצבאית מצאה פסול בתעודת זכויותי. הורי נתמלאו דאגה, ואף אני לא ידעתי שליו. להפסיק ממשנתי ולהלקח לצבא במיטב עלומי – לא רציתי. יצאתי לבית הדואר כדי לשגר טליגראמה אל אחד שתדלן שבעיר הסמוכה, והלכתי שחוח שקוע בהרהורי. פניתי לסימטה צרה העוברת בין שני רחובות ויצאתי לבית הדואר. בקרן הרחוב נתעכבתי פתאום. נשאתי עיני והנה מעבר הרחוב מזה, על גבי מדרכת הקרשים הצרה, עוברות שתיים: אשה צעירה ועלמה רכה בשנים. שתיהן העיפו בי עין, וכן שמעתי גם רחש לחש שעבר ביניהן. הן לא עצרו צעדיהן והישירו נכחן כבנות מלכים בגדוּלתן.
עמדתי משתאה למראה. שתי הנשים יפות היו להפליא, אך יופי כזה של הנערה לא ראיתי מעודי. הבינותי מיד: זאת חוה. עמדתי על עמדי תוהה ומשתאה. מקץ רגעים אחדים נשאתי רגלי ושבתי הביתה. ורק כשהגעתי אל שער הבית נזכרתי כי יצאתי לשגר טליגראמה חשובה.
ד 🔗
ימים אחדים התהלכתי כאיש אשר נס נתרחש לו בחייו ועדיין הוא נרעש ונפעם. הורי סבורים היו כי חובת השירות בצבא מדריכתני מנוחה, ועמדו לנחמני בדברי ניחומים. אחותי היתה תוהה עלי לרגעים בשתיקה ומבקשת למצוא חידתי. לבה הגיד לה כי לא רק דאגת הצבא מקננת בקרבי. משום מה נמנעתי מספר לה כי ראיתי את חוה’לה.
והנערה אשר ראיתי נצבה כל היום לנגד עיני. קומתה הזקופה, פניה הצחות, עיניה השחורות – כל אלה נחרתו בזכרוני. קלסתר פנים כזה אי אתה רואה בכרך. פנינה כזאת מתגוללת לה בסימטאות עיירה נידחת! אך מאידך גיסא – מהי הפתעה זו שהופתעתי? כלום פסו נערות יפות מן העולם? היטב חרה לי וביקשתי להפליג דעתי ממנה. וכי מה? עלמה יפה, ובכן מה הרעש? האם אהבה היא שקפצה עלי למבט עין ראשון? ושמא פתיה היא? ובכלל, מה לי ולאהבה בעוד חובת הצבא מרחפת עלי? אך הרהורי דברים לחוד, וחרדת נפש לחוד.
אחותי ואסתר’קה היו מתלחשות חרש. ידעתי: עלי הן מתלחשות. ובאחד הימים נגשו שתיהן אלי ואמרו:
“אריג חדש נתקבל בנויות, ואנו רוצות לבחור לנו שמלות, שמא תילוה עלינו?”
“שמלות?”
“ודאי ראית שמלות נאות בכרך, ותוכל לעוץ עצה!”
הבינותי כי השתים קשרו קשר עלי, אף על פי כן הלכתי עמהן. שכחתי כליל את אשר שמעתי מפי אמא כי חנות גדולה לה לרבנית, חנות לאריגי נשים.
רחוב החנויות בעיירה רחב־ידים היה; פרנסתם של החנוונים לא על העיירה העניה היתה, כי אם על הסביבה העשירה שבעלי אחוזות מרובים בה.
נכנסנו לחנות מרווחת המלאה פרקמטיה ערוכה בטוב טעם. שני משרתים עמדו בפתח לקבל את הלקוחות, ובפנים־החנות נמצאה אשה בשנות העמידה, ופניה אומרות מרץ ותקיפות וסימני יופי בהם מלשעבר. הכרתיה מיד: זו אמן של השתים! לבי נתפעם בי; היטב חרה לי על הנערות שטמנו פח לרגלי. אבל את הנעשה אין להשיב.
בעלת החנות חייכה במאור־פנים ושאלה את אחותי לשלום אמא. “וזה אחיך שבא מן הכרך?”
נענעתי לה ראשי במבוכה רבה. גם הנערות נבוכו קמעה, ובשפה רפה ביקשו לראות את אריג החורף החדש.
רמזה הרבנית למשרתים והללו התחילו מגוללים לפנינו גלומי אריג.
“חוה’לה כבר בחרה לה שמלת חורף?” שאלה אחותי פתאום. הרבנית הציצה בה בתמיהה: כלום יש ללמוד מפי חוה’לה ענייני אפנה?
“חוה’לה? כן, היא כבר בחרה ואף נתנה לתופרת. והנה היא באה – לו את המשיח הזכרנו…”
היא נצבה בפתח. חכליל קל פרח בלבנת לחייה. עיניה התמהות נתלו חליפות באמה ובנערות, אחר נחו רגע עלי ומיד כבשו אותן בקרקע.
“חוה’לה, גשי הנה. הנערות עומדות לבחור להן מן האריג החדש – הראי להן מה בחרת לך את.”
הנערה נדחקה־נכנסה אל החנות כאילו בעל כרחה. היא הושיטה ידה לאחותי ולחברתה, והללו נסתכלו בה כאילו ראוה לראשונה היא נשאה עיניה אלי כאובדת עצות.
“זה אחי,” אמרה אחותי והציצה ברבנית כשואלת" המוּתּר?
אף אני נבוכותי: האושיט לה את ידי? לא הושטתי לה את ידי רק בראשי נענעתי לה.
“אנחנו, אני ואחותי, ראינו את אחיך,” אמרה חוה’לה במפתיע חזרה והסמיקה וכבשה עיניה בקרקע.
צל תמיהה חלף על פני הרבנית, ואף שתי החברות, אחותי ואסתר’קה, עמדו כנדהמות.
“הנה מן האריג הזה מרבות ללבוש בנות הכרך,” אמרתי בקול רם והוריתי על אחד הצרורות. לא ידעתי אל נכון אם ראיתי אריג ממין זה, אלא שביקשתי ליחלץ מן המבוכה ויהי מה.
“איזה? איזה?” שתי החברות נפלו על המציאה, ואסתר’קה אף מצאה שעת כושר להטיל בי מבט תוכחת: ראית אותה ולנו לא הגדת!
חוה’לה עמדה ליד הרבנית, כילדה הכרוכה אחרי אמה. עיניה השחורות רחפו חליפות על האריג, על הנערות, על האצטבאות ורק עלי פסחו. ואילו אני “מצאתי לבי” ולא גרעתי עין ממנה יופי אשר כזה! ויותר מיופיה הקסימוני תום פניה, צניעות נפשה מתחת למגבעתה הציצו קווצות שיער דק כמשי, וצמה שחורה התפתלה כנחש על ערפה עד למותן.
הנערות השתים שכחו כנראה את עיקר מטרתן, ושיקנו ראשן ורובן באריג.
“חוה’לה, למה אינך מראה לנו מהו הארג אשר בחרת?” קראה אליה אחותי.
“הנה זה… אשר הראה אחיך.”
“האומנם? כיוונת לטעמן של בנות הכרך. גשי־נא הנה ונראה אם יהא הארג הולם אותך.”
חוה’לה קרבה אליה, ואחותי פרשה על כזה את פאת הארג.
“יאה לה, אסתר’קה? ואתה מה דעתך, בן כרך?” ניצוץ משובה הבריק בעיני אחותי.
“כל ארג יהא הולם פנים כאלה.”
ומיד ניחמתי על הדברים. פני חוה’לה החוירו; נדמה לי כי דמעה עלתה בעיניה, ופני הרבנית לבשו רוגז.
“כלום כך מסיחים בבת־רב בפניה? הכאחת משלנו היא?” כך הוכיחוני על פני שתי הנערות בשובנו בדרך הביתה.
“ולמה כחדת ממנו כי ראית את חוה’לה?”
“ראיתיה ברחוב ולא ידעתי כי זאת היא.”
“לא ידע!” צחקו הנערות בפני.
“אולי משום כך נסער היית בימים האחרונים! ואנחנו אמרנו להפיג דאגתך ולהראותך את חוה’לה בחנות אמה!”
אחותי הוסיפה לצחוק, אך אסתר’קה נשתתקה פתאום; לבי היה טוב עלי, ולא ידעתי מדוע.
ה 🔗
כחידה היתה אסתר’קה בעיני. ראיתי בעליל כי הרושם שעשתה עלי חוה’לה היה לה למורת־רוח; ובכל זאת מדי בואה אל אחותי היתה חוה’לה כל שיחתה. ואחותי שמחה מאד, כאילו התגאתה ברושם שעשתה עלי, “בן־הכרך”, הנערה בת־עיירתה.
פעם אחת, עם דמדומי ערב, נגשה אסתר’קה אלי ולחשה על אזני:
“רוצה אתה לפתות את חוה’לה?”
מה?! מה את סחה?"
“חפצתי מאד כי תפתנה,” המשיכה בנחת. “חפצתי מאד כי חוה’לה תתאהב בך. אל־נא תתהלל כי כאין וכאפס הגברים בעיניה. תתאהב בך – ואחר תחזור לכרך שלך.”
“האמנם כך היא מתהללת, שהגברים כאין וכאפס בעיניה?”
“אינה מתהללת במו פיה, אין היא מדברת בכלל: מלה בסלע אבל גאה היא עד־מאד. נסה נא!”
היא דיברה אלי כמתחננת על נפשה. רגזי פג ודעתי נתבדחה עלי.
“כיצד אנסה, ואני אינני רואה אותה? הלא בחברתנו אינה באה ואין אנו באים אל ביתה.”
הרגשתי כי פני מסמיקים, והנערה נוסיפה והציצה ישר לתוך עיני.
“הרוצה אתה לסור לביתה?”
שתקתי.
“אחותך אמרה לי, כי מיטיב אתה לשחק בשחמט. לא כן?”
“כן,” עניתי.
“הרב חובב מאד את משחק השחמט. בשבע עינים יתור לו משחקים טובה. לך אליו ואם יווכח לדעת כי יפה כוחך במשחק שוב לא ירפה ממך, וביתו יהיה פתוח לפניך תמיד.”
מה חפצה של נערה זו? ניקרה התמיהה במוחי, אך ההצעה שימחתני מאד.
“מה אתם מתלחשים שם? על מי אתם קושרים קשר במסתרים?” קראה פתאום אחותי, שנכנסה מן החדר הסמוך.
“לא לך לדעת, סודנו הוא”! צוחה אסתר’קה ורצה לקראת אחותי, נפלה על צוארה ונשקה לה ותמהר לשוב לביתה.
ו 🔗
ביד רועדת פתחתי בפעם הראשונה את דלת ביתו של הרב. בחדר הכניסה מצאתי את חוה’לה. היא ישבה על ספּה רחבה וסרגה גרב. בראותה אותי קפצה ממקומה בבלי דעת מה לעשות. אף אנוכי נתבלבלתי במקצת.
“כבוד הרב בביתו?”
“אבי?” שאלה הנערה בתמיהה. “בחדרו הוא, הנה אלך אגיד לו.” היא הטילה את הגרב על הספה ונעלמה. בחדר הסמוך נשמע קול צעדים, הדלת נפתחה ואיש, אשר שיבה זרקה בשערות ראשו וזקנו, נכנס אל החדר שעמדתי בו; מאחוריו נשקפו פניה של חוה’לי וּמבטה התוהה עלי.
“שלום עליכם,” פנה אלי הרב ותקע לתוך ידי כף שמנה, מכוסה זיעה.
"עליכם שלום, רבי – "
“האתה השׁטודנט” של ר'…?
“כן, רבי, יסלח לי כבודו על שהטרחתיו. שאלה רציתי לשאול מפי הרב.”
“שאלה?” הרב הסתכל בי בתמיהה. ומתוך העינים שלה נצנצה אלי תוכחת של תרעומת.
צחקתי בלבי ומיהרתי להוסיף:
“שאלה שחמטית. לא ירדתי לסוף פתרונה…”
“אה! – שאלה שחמטית – אדרבא ואדרבא. ומה היא השאלה? מהיכא תיתי, הגידה לי ואשמעה!”
“אבא, מדוע לא תבקש את האורח לשבת?” נשמע קולה הנלבב. היא יצאה מן החדר הסמוך, ובפניה פרח אודם קל.
“בבקשה, בבקשה! אבל מוטב שנלך אל חדרי, שם הלוח ושם הכלים. בבקשה, בוא עמדי.”
נכנסנו אל אולם יפה ומרווח, ומשם אל חדר הרב. השאלה לא היתה מסובכה כל עיקר. הוא פתרה כלאחר־יד, ויפן אלי ודעתו בדוחה עליו:
“הלזאת תקרא שאלה מסובכה? פ־ס־ס! שאלות נכבדות מאלה פתרנו. וכי מה– האם בעלן אתה לערוך שח?”
“אם רצונו בכך…”
בפעם הראשונה הכּני “שוֹק על ירך” ברגעים מספר. לא תארתי לי שהוא מפליא כל־כך לשחק. הוא חייך למראה מבוכתי. “אין דבר, נחזור עוד פעם.”
מנוחת הנפש שבה אלי, אף תפסתי את מהלך משחקו. גם הפעם ניצח במישחק, אבל אחרי עמל רב, ופניו הפיקו מבוכה במקצת.
“עוד פעם.! אדרבא ואדרבא.”
בפעם השלישית נסתיימה המערכה בתיקו. הוא שלח בי מבט תועה.
“אה! ואנוכי כבר ביטלתיך בלבי. אמרתי: שטודנט, לבו להבלי הספרים החיצונים. אל יתהלל חוגר כמפתח. עוד פעם!”
הפעם עמדה לי מבוכתו והכיתיו.
“בבקשה, בבקשה. יש לרדת לסוף דעתך במהלכך, יש להתעמק. הרי זה דבר חדש: כיצד אתה מסכן את המלכה מלכתחילה?”
הוא התעמק, ומחשבתי רחפה אל מעבר לדלת, אל מלכה אחרת – ויכני פעם, פעמיים ושלוש.
דמדומי הערב מילאו את הבית. הרב קם ממקומו ופניו מפיקים רצון.
“נו, תפילת מנחה הגיעה שעתה, זה כבר הגיעה!” הוא התפלל בקול רם, בניגון רווי נחת. אנוכי נבוכותי – זה לי שנים רבות שאין התפילה שגורה בפי; חמקתי מן החדר אל האולם. חוה’לה ישבה וידיה עודן שלובות בגרב.
“אבי אוהב מאד את משחק השחמט,” אמרה.
“אביך מפליא לשחק.”
“כן?” קראה, ועיניה אורו.
“הגם אַת משחקת בשח־מט?”
היא כבשה את עיניה: “מעט… כשאין לו לאבי חבר לשחק עמו.”
“כן? בעיירה זו ודאי קשה להשיג ספרי־קריאה, ומוטב לפעמים לבלות את הזמן בשחמט…”
פניה החוירו. נגעתי בלי משים במקום כאב.
“אינני יודעת קרוא. רציתי ללמוד, אבי הסכים, אך אמא לא נתנה בשום אופן…”
באולם השתררה שתיקה כבדה. ראש הנערה צנח, כאילו עייף מאד, ואנוכי עמדתי נפעם. היא אינה יודעת קרוא וכתוב! הלמה מחשבה כפטיש על ראשי.
“חוה’לה, הגישי לנו תה,” נשמע פתאום קול הרב, שיצא אלינו, אל האולם, “רואה אַתּ צעיר זה? איש מן המשחקים שבמקומנו לא יעמוד בפניו. מהיר־מחשבה מאין כמוהו. וגם היא,” פנה הרב אלי ורמז כלפי בתו, “יודעת פרק בשחמט. חבל, כי נולדה אשה…”
אך אני לא השתתפתי בצערו של הרב.
ז 🔗
נעשיתי בן בית אצל הרב. בעל מוח חריף היה ועם זאת איש תם ויושב אוהל. במילי דעלמא לא הבחין בין ימינו לשמאלו, ובענייני פרנסה עסקה אשתו, אשת־חיל, בת למשפחת סוחרים עשירים, ואת הליכות הבית היתה צופיה בתו הבכירה, אשר ישבה עמו באלמנותה. כנגד זה רב היה כוחו בהלכה, בכלל זה גם בהלכות שחמט והמשחק היה חביב עליו מאד. גם אנוכי אהבתי את המשחק הזה; אמנם לא הייתי חריף כרב, אך כנגד זה מהיר־מחשבה הייתי, וזריזות זו היא שעמדה לי לעתים קרובות.
הרב התחיל מחכה לי בכליון עינים. ואם התמהמהתי היה שולח את השמש לקרוא לי, ובבואי היה פורש מתלמודו ויושב לשחק עמי. אני אהבתי אותו ואת תמימותו, אלא שדבר אחד היה עוכר את שהותי עמו: השחמט היה בולע את כל שעתי, ולא נותרו אלא רגעים מספר בשביל חוה’לה. רק משהתחיל מזמין גם אותה לישב עמנו בשעת משחק נחה דעתי עלי. היא היתה באה ויושבת שעות תמימות בצד אביה ומסתכלת בלי להוציא הגה מפיה, ורק הכרת פניה ענתה בה. עם כל “מהלך” נאה, בין שלי ובין של אביה, היתה זורחת מרוב הנאה; בהיות יד אביה על התחתונה היו פניה מפיקים צער ודאגה, ואם היה מיצר צעדי ביותר היתה נותנת בו עיני תחנונים: אַל־נא!
לבי היה מתפעם כל עת שבתה עמנו. חש הייתי בקרבתה ומחשבתי נתעית מעם המשחק. הרב היה מעמיק חשוב, ושוקל בדעתו כל המלך, ואילו אני נחפז מאד. הרב היה זוכה במשחק, ואילו אני הייתי זוכה וזן עיני בקלסתר פניה. וכבר בקי הייתי בכל קו וקו שבפניה, דבר לא נעלם מעיני. תחילה היו מבטי מפחידים אותה; יש אשר היתה מציצה בי בתרעומת, ויש אשר היתה מאדימה פתאום כדם. לפעמים היתה קמה ומבקשת להסתלק, כמבקשת לה מפלט, אלא שהרב היה מעכב בידה:
“אל תלכי, חוה’לה, אל תלכי. אדרבא, הביטי וראי מה המצאה המצאתי. הנה יפול בפח אשר טמנתי לו. הבה ונראה אם ימצא עצה להמלט. אדרבא!”
ואני מחזיק לו טובה לרב; יטמון לי פח על פח ובלבד שתוסיף חוה’לה לישב עמנו ופניה גלויים לעיני.
מעט־מעט הסכינה עם מבטי. וברגעי הכרעה חמורים על לוח השחמט, עת כל מעייני נתונים היו למשחק, יש אשר הייתי חש פתאום כי עינה נחה עלי, וחם לבי בקרבי.
ויש אשר שאל מבטה את מבטי בהפגשם: מה? מה? ועיני תענינה: אתּ היפה בבנות! אז תרוץ דאבה בעיניה: אבל אני אינני יודעת ספר! ואילו מבטי מנחם ומפייס: יקרתּ לי מכל הספרים שבעולם! אז תחרד ממקומה ובעיניה עַדיין ניצוץ מנצנץ: האמנם?
ח 🔗
פעם אחת באתי אל בית הרב ואת הדלת פתחה לי המשרתת ולא חוה’לה. גם בחדר לא מצאתיה ולבי התחיל נוקפני.
“היכן גברתך הצעירה?”
“בחדרה,” השיבה המשרתת בבת צחוק.
בשלמה היא לועגת לי? שאלתי את נפשי בפנותי אל חדרו של הרב. הוא קם מכסאו ופניו אמרו חיבה, אף על פי כן הבחנתי גם בו עקבות מבוכה.
מה אירע אמש בבית הזה?
לוח השחמט היה מוכן ומזומן. “הלבנים” של הרב נערכו במערכה כנגד “השחורים” שלי. הקרב התחולל, אבל דעתי לא היתה נתונה לו. לעתים שמעתי קול מצעדיה של חוה’לה באולם, אבל אל חדרנו לא באה.
מה הוֹיה? למה אינה נכנסת לכאן? הרהרתי בלי הפוגה, והרב היה מעירני ומכריז באזני כי הגיע תורי. עוד לא קרני כדבר הזה: שכּל הימים הייתי אני מחכה למהלך שלו. הפסדתי במשחק בזה אחר זה ולא הרגשתי בכך, ולא הבחנתי בין משחק אחד למשנהו.
“שח!”
קול אזהרתו של הרב הגיעני ממרחקים. ידי נשלחה בהיסח הדעת אל אחד החיילים.
“שח אני אומר לך!”
ננערתי בתמיהה. “סליחה, לא השגחתי בכך.”
“אין דעתך נתונה היום למשחק, הבה ונפסיק. הפסדת זו הפעם העשירית.”
“העשירית?”
דמדומי ערב התחילו ממלאים את חלל האויר. הרב קם, נטל את ידיו והתחיל מסלסל בתפילת מנחה. קולו היה נוּגה מאד. יצאתי לאטי אל האולם. חוה’לה ישבה על הספה, דחוקה בפינה ועטופה מטפחת עבה. לשמע צעדי נתחלחלה כמעט.
“קר לך? והרי חם כאן מאד… ומדיע לא באת היום לראות במשחק?” היא החרישה ועיניה כמבקשות על נפשה. “חיכיתי לך כל הזמן.”
אודם פרח בלחייה והבהוב חם עלה בעיניה. שפתיה נעו אך קולה לא יישמע.
“מזלי בגד בי היום. כל הזמן הפסדתי.”
“האומנם?”
“בשלך. כי על כן לא באת אל חדרנו.”
היא נתרעדה ועיניה נקרעו לרווחה. וכאילו חששה שמא תאחר את המועד אמרה בחיפזון: “אמא גערה בנו אמש, בי ובאבי. לא נאה לבת־רב לשבת כל הימים עם גבר זר בחדר אחד.” הדלת נפתחה והרב נכנס.
“ערב טוב, חוה’לה. בואי והגשת לנו טה. אדרבא!”
היא קפצה ממושבה ונמלטה מן החדר.
ט 🔗
“האֵם שלה!” דובבו שפתי בלכתי בדרך מבית הרב. “ואם בת רב היא– אטו משום כך? מה הדר הזה? האם טרוף אטרפנה?” נראה כי לא נמצאתי כשר בעיני האם. אכן, גם בעיני אני לא נמצאתי כשר ביותר.
“הטוב המעשה אשר אתה עושה?” היה קול מקטרג בנפשי פנימה. “מבוכה אתה מכניס בלבה של נערה תמה. אתה תשוב למקומך ואותה תעזוב לאנחות.”
“איני מטיל בה כל מבוכה!” ניסיתי לעמוד על נפשי. אך קול המקטרג עלה ביתר שאת:
“לא כי, שעות נאות של קורת רוח אתה מבקש לך! אתה מסתכל בה להנאתך, והיא תהא סבורה כי אתה אוהב אותה, ואף היא תקשור לך אהבה.”
“ואם באמת אאהבנה? ואם לנצח לא אעזבנה?”
“שקר אתה דובר. ולוּ גם אהבת אותה– עזוב תעזבנה. אתה לא תקח אשה שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואפילו יפה היא כבת מלכה ולבה אין חקר.”
שחוח ומר־נפש הייתי מהלך בין סניגוריה וקטיגוריה שבלבב. פתאום שמעתי קול צחוק מאחורי. עברתי על פני ביתנו ולא השגחתי בכך. אחותי וואסתר’קה שישבו בפתח מילאו פינן צחוק.
“ערב טוב!” בירכתי אותן לשלום ונגשתי וישבתי בצדן.
“מדוע רעים פניך?” שאלה אחותי בדאגה.
“אנה אמרת ללכת כשעברת על פנינו?” שאלה אסתר’קה ועיניה חופשות חדרי בטן.
“לטייל.”
“לטייל!” צחקו השתים.
“האם בגד בך מזלך השחמטי?” שאלה אחותי.
“או שמא לא האירה דוֹרוֹתּיאה את פניה להרמן?” שאלה אסתר’קה.
“מה הדבר הזה לכן?” קראתי בכעס. אסתר’קה נבוכה ונשכה שפתיה, ופני אחותי חפו.
י 🔗
עברו יומיים, לאחר מלחמה כבדה שבלב הלכתי לבית הרב. אותו יום – חמישי בשבת היה, הוא יום השוק בעיירה ידוע ידעתי כי הרבנית טרודה בחנות כל הבוקר, וכן ידעתי כי חוה תשהה בבית כל היום: מחר ערב שבת. ביד רועדת דפקתי בדלת.
“תיכף!” נשמע קולה, אך הבחנתי כי לא אלי נתכוונה. ואכן, משפתחה את הדלת וראתה אותי החוירה ונסמכה אל מזוזת הפתח. אחר נתאוששה ואמרה:
“אבא איננו בבית. הוא הלך לשמחת מצוה.”
“חבל, ואני כבר התגעגעתי על השחמט.”
"גם אבי חיכה לך אתמול ושלשום… " דומה כי העלימה ולא סיימה בדברה.
“ואת לא חיכית לי כלל?”
"שפתיה רעדו. “אני? מה אני? נערה אנוכי.”
“התרשיני להמתין עד בוא אביך?”
היא נבוכה. “בבקשה. הכנס. אבי יחזור בעוד שעתיים…”
ניחמתי בלבי על המעשה. “שעתיים? מוטב, איפוא, כי אבא מחר. סליחה.” הושטתי לה את ידי שלא במתכוון. היא נסוגה כדי פסיעה, אחר הושיטה לי את כפה, כף יד קטנה, חמה ורועדת. ניצוץ של בושה נתלקח בעיניה.
בצעדי חפזון יצאתי ונפשי הומיה.
מה נחמדה היא! זאת הפעם הראשונה אחזה ביד גבר!
דבר מה התרונן בי, נתמלאתי מעין הרגשת מנצח.
רשע, לבך חוגג והיא אפשר ונשברו חייה הפעם? אפשר ויושבת היא עתה בקצה הספה ונפשה מתעטפת על חטא שחטאה, ועל אותו ‘משהו’ שנתעורר בלבה והיא אינה יודעת מהו?
אותה שעה פחז עלי יצרי לשוב אליה, ללחוץ כפה אל לוח לבבי ולהשבע באזניה כי אהבתיה ולעולם לא אעזבנה, – ולא שבתי.
יא 🔗
הימים חלפו עברו. השתדלן הצליח במאמציו וזכויותי אושרו ולאחר שלושה ימים אמוּר הייתי להתיצב למבחן הצבא, ומשם? שוב אל הכרך, אל העבודה. וצר היה לי הפעם: משעשע הייתי את נפשי במחשבה כי אם לא אצליח – אבקש עצה לדחות את המבחן הצבאי לשנה הבאה, ואבלה את כל השנה בבית הורי.
הלכתי לבית הרב ליפרד, ולבי נוקפני. בשלמה?
חוה פתחה לי את הדלת. “אתה? אבי חיכה לך עד עכשיו והלך לבית הכנסת.” עיניה היו כבושות בקרקע בדברה.
“הפעם אמתין לו,” אמרתי. “אנסה כוחי עוד הפעם בטרם אסע מכאן.”
“לאן אתה נוסע?” נימה דקה רעדה בקולה, ולבי נתפעם.
“נוסע אני להתיצב לצבא.”
“מתי?”
“מחרתיים.”
“כל כך מהר!” המלים נתמלטו בעל כרחה, ופניה הסמיקו. “הכנס־נא לאולם, למה תעמוד בפתח?”
עמדתי תחתי ועיני הישירו בפניה. האוסיף לראות עוד את הפנים האלו?
“חוה, האם צר לך על שאני נוסע מכאן?”
היא נתחלחלה וראשה צנח על חזה.
“התשוב הנה?” אמרה בלחישה לאחר שתיקה ממושכת.
“אשוב, חוה, אשוב.”
היא נשאה את ראשה, ודמעה נוצצה בעיניה.
“לא, אתה לא תשוב.”
“חוה!” אמרתי לתפוס בידה, אלא שאותה שעה נשמע קול צעדים בחוץ. חוה נמלטה על נפשה. הצעדים עברו לפני הבית ונתרחקו. רגע הייתי כמהסס, אחר יצאתי בלאט כמתגנב.
יב 🔗
למחרת לא הלכתי אל הרב. רק ביום נסיעתי מיהרתי אל ביתו להפרד. הרב עצמו פתח לי את הדלת.
“אה!.. ברוך הבא! ואני אמרתי בלבי, כי כבר שכחתני.” הוא לחץ ידי בחמימות.
“הייתי טרוד מאד. אני נוסע היום, ובאתי לקחת את ברכתו.”
“כבר? היום?”
בו ברגע נפתחה הדלת מן החדר הסמוך, וחוה’לה נכנסה. פניה היו חיורים מאד. עינינו נפגשו. תחנונים היו במבטה. נענעתי לה בראשי, ואף היא הניעה ראשה בלי אומר ודברים. נכנסתי עם הרב לחדרו, ישבתי רגעים מספר, הודיתי לו על מידת הכנסת אורחים שנהג בי, וקמתי להפרד. הוא קם והלך עמי ללוותני, ופתאום נתעכב לרגע. יצאתי לאולם לפניו. חוה עמדה סמוכה אל השולחן והביטה אלי, כאילו חיכתה לי.
“שלום וברכה לך. להתראות, חוה…”
היא לא הספיקה להשיב דבר, והרב יצא אלינו.
“חוה’לה, אורחנו נוסע מזה לבחינת הצבא, ברכי אותו כי יצליח ה' דרכו וישיבו בשלום לבית הוריו.”
“ישלח לך ה' את ברכתו…”
“יברך אלהים גם אותך.”
הרב הביט אל שנינו בעינים חמות וטובות, ונדמה לי כי התאנח. חוה הסבה פניה אל הקיר.
יג 🔗
אנוכי לא חזרתי.
לאחר ששוחררתי מעבודת הצבא טלגרפתי להורי כי אבוא אליהם לשבועות אחדים בטרם אשוב לעיר לימוּדי. וגם לרב כתבתי. הודעתיו על שחרורי, הודיתי לו על השעות הנעימות שבילית בביתו, וביקשתי ממנו כי יברך בשמי את חוה בתו. הוספתי: להתראות בעוד ימים מספר. ולא עמדתי בהבטחתי. דבר־מה עיכבני, ולא ידעתי מה. כשהלכתי לבסוף אל תחנת־הרכבת על מנת לנסוע לעיירת הורי, לקחתי ברגע האחרון כרטיס ל – עיר לימוּדי. וכשבאתי העירה החלטתי לשכור חדר, לסדר את עניני באוניברסיטה ולשוב לבית־הורי לימים אחדים; אך הדבר הלך ונדחה, וכיון שהתחילו הלימודים לא יכולתי עוד לחזור.
בחוה’לה הגיתי כל הימים, ואת פניה שיויתי לנגדי תמיד. תיכנתי תכניות שונות, להוציאה מבית אבותיה, ללמדה ולפתחה, אחר אקחנה לי לאשה… לא פיקפקתי אף רגע כי הלוך תלך אחרי אל כל אשר אקראנה.
וימים חלפו עברו. דאגות וטרדות רבות התחילו דוחקות בי את דמותה של חוה’לה. יש אשר תשוב ותיזכר לפני, והתעורר בי הרצון להשליך הכל אחר גוי ולרוץ אליה; ויש אשר נשתכחה ממני ולא הייתי זוכר אותה ימים שלימים.
פעמים הייתי שואל את עצמי: האם חטאתי לחוה’לה? קול אחד שבלבי עונה ואומר: “מה חטאתך? לחיצת יד חמה אינה מחייבת!” ושוב מיסרני קול שני: “ועיניך? כלום לא משכוה אחריך? כלום לא הבטיחו לה דבר?”
שונים היו הרגשות שהתרוצצו בי. יש שהייתי פוקדה בזכרוני מתוך געגועים רבים והרגשת סבל, ויחר לי עד מות כי לא חזרתי אליה; ויש אשר הרגשתי כעין הרגשה סתומה של הקלה, כמי שנחלץ מנסיון קשה. האם אהבתי את חוה’לה?
יד 🔗
אחותי היתה כותבת לי לעתים קרובות. פעם בפעם היתה מזכירה לפני את חוה’לה; ובכל פעם, מדי ראותי את שמה שחור על גבי לבן, היה לבי נוקפני. זמן קצר לאחר נסיעתי כתבה לי אחותי, כי חוה’לה התידדה עם אסתר’קה והיא לומדת מפיה, בסודי סודות ובשקידה רבה, קרוא וכתוב. אחר כתבה לי, כי הסוד נודע לרבנית, ותתנפל באמצע הרחוב על אסתר’קה בחרפות ובגידופים וגם את שמי הזכירה לגנאי. את חוה’לה כלאו בבית ולא נתנוה לצאת החוצה.
הדברים הסעירו את רוחי ואתהלך ימים אחדים כאובד עצות.
עברו חדשים אחדים. אחותי חדלה להזכיר במכתביה את שם חוה’לה, ואנוכי לא הרהבתי לשאול על אודותיה, אף כי מדי פתחי את מכתביה חרדה נפשי גם חרדה לראות את שמה. והנה סוף סוף נזדקר לעיני שם חוה’לה מן השורה הראשונה של מכתב אחותי; וכה כתבה לי:
“חוה’לה נתארסה. חתנה – בן־עשירים בעיר הסמוכה.”
צל הקדיר רגע את עיני, ולבי נתכוץ. אך רגע משנהו אמרתי לנפשי בקול רם: “נתארסה? מזל־טוב!”
שוב קראתי מכתב אחותי, שמא אמצא בו יתר פרטים על חוה’לה – ולא מצאתי. הפעם כתבתי לאחותי ושאלתי על חוה’לה, על חתנה; חפצתי לדעת, אם מאושרת היא. אבל אחותי לא ענתה מאומה בדבר הזה, ואנוכי לא הוספתי לשאול.
טו 🔗
מקץ שנתיים, כשבחינותי הראשונות עברו בשלום וכבר נעשיתי “דוקטור־למחצה”, נעתרתי לבקשת הורי ובאתי לראותם. נסעתי בלב קל. ידעתי כי אחותי נישאה לאיש, לקורת־רוחם של הורי. וגם ידעתי כי חוה’לה יושבת בבית־בעלה בעיר הסמוכה…
בבית־הורי לא מצאתי נחת יתירה. אבי ואמי נזדקנו, הפרנסה לקתה, וכלולות אחותי אכלו את שארית אמצעיהם. הורי שמחו עלי מאד והקיפוני דאגה רב. אמא לא פסקה מספר על “הנחת” שלה, על הבת, ואבי לא גרע ממני את עיניו הספוגות דמעה.
למחרת היום באה אסתר’קה לבקרני. היא עומדת עתה ברשות עצמה, יש לה שיעורים בעיירה. משתכרת לא־מעט ומסייעת גם בידי הוריה, שגלגל־החיים נהפך עליהם. היא שמחה, עליזה מלאה חיים – כאז.
“יודע את? חוה’לה שוב כאן!”
דבר־מה נרתע בתוך־תוכי.
“היא כאן זה שנה ויותר… עזבה את בעלה… לא שמעת?… אחותך לא כתבה לך?…”
"כן! הלא על כרחה נישאה. עוד לפני החתונה ברחה מבית־הוריה, והסתתרה בחדרי שני ימים ושני לילות. רציתי להודיעך, אך נודע לה הדבר – ותפרוץ בבכי. על כרחה החזירוה הביתה ועל כרחה הכניסוה לחופה. ואחרי החתונה רבו הקטטות בבית בעלה. היא דרשה גט. הבעל היסס; אביה תמך בה ואמה צעקה חמס: ‘תמות נפשה – וגט לא ינתן לה!’ ובאחד הימים, חדשים מספר אחרי החתונה, שבה לבית הוריה, והודיעה בהחלט: “הרגוני־נא הרוג – אל בית בעלי לא אשוב. שנאת־מות שנאתיו'. הרבנית אמרה לגרשה מן הבית ולהחזירה אל בעלה בחוזק יד. אבל הפעם נתעורר הרב ועמד לימין בתו בכל תוקף: אם אותה תגרשי – גם אותי! הרבנית נכנעה. הרב עצמו נסע לבקש על בתו כי ינתן לה גט, ובעלה באחת: תשאר עגונה כל ימיה וקיפחה את חייה כמו שקיפחה את חיי!”
שמעתי ושתקתי, ופני כבושים בקרקע. הרגשתי במבטה, מבט־תוכחה של אסתר’קה המכוון אלי ולא נשאתי את עיני.
כעבור ימים מעטים אמרתי להורי כי נחפז אני לשוב לעיר לימודי. שני זוגות עינים כואבות ומחרישות ננעצו בי.
את חוה’לה לא ראיתי הפעם. וגם אחרי־כן לא יספתי עוד לראותה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.