א 🔗
עלייתו של אבא ל’פלשתינא" היתה מתוכנת מראש. ברור היה לו לאבא מלכתחילה, כי אביו, בן הרב, לא יסכים לעולם לדבר. כיצד יבייש את הרב הזקן, שהכריז לא פעם ברבים, בבית־המדרש ובישיבות של טובי־העיר, כי כל ענין “פלשתינא” לא בא לעולם אלא להדיח את בני ישראל מדרך הישר? מכל שכן חותנו של אבא, בעל חנות המנופקטורה הגדולה ביותר בעיירה, ששמו מפורסם בלודז' ובמוסקבה, חזקה עליו כי יראה את כל הענין של עליית חתנו, לוקח בתו, ל“פלשתינא” כמהתלה רעה. מצבו ב"ה איתן, בתי־החרושת נותנים בו אימון, כח האשראי שלו לעילא ולעילא, אינו מתכוון לפשוט את הרגל ולברוח לאמריקא או לפלשתינא…
ידע אבא גם ידע את הדבר. ואם הסכמת אביו אינה אלא דבר שבלב, ענין כיבוד אב, הרי בהסכמת חותנו תלוי כל קיומו וקיום ביתו. את כסף הנדוניא שקיבל הפסיד זה כבר, וגם ה“תוספתא”, שהיה חותנו מוסיף לו מזמן לזמן, הלכה לאיבוד קמעה קמעה; לאו בר־מזל היה אבא. כל מסחר שהיה מתחיל בו – תכניתו מתוכנת, לכאורה, מראש לכל פרטי פרטיה, והכל עולה בחשבון יפה, וכשמגיע הדבר לכלל מעשה, מיד מתפורר העסק כבנין של קלפים.
חוה שאתו של אבא, אהבה את בעלה והיתה מסורה לו בלב ונפש, אבל מתוך הנסיון למדה לנהוג ספקנות כלפי מעשיו. לה בלבד גילה אבא את פרטי התכנית לעליים לפלשתינא, והיא חששה כי גם הפעם יהיה כאן עורבא פרח. ואילו אבא חישב ותיכן את ענין העלייה כדלקמן:
העיירה, עיירת מולדתם של אבא וחוה, היתה בנויה על חוף אחת הזרועות של הדניפר. הימים ימי קיץ, ובני העיירה יוצאים להתרחץ בנהר, מי בבוקר ומי לפנות ערב. מנהגו של אבא להתרחץ בנהר לפני תפילת שחרית. וכן יעשה: כשיצא בבוקר להתרחץ, יקח עמו עוד חליפת בגדים. את החליפה האחת, זו שהוא רגיל ללבוש, יפשוט מעליו ויניחנה על החוף, ואת החליפה השניה ילבש ויברח אל תחנת הרכבת, ומשם לאודיסה. תעודת מסע לחוץ־לארץ כבר מוכנה עמו, וגם מזוודה, בה ארוזים חפצים הכרחיים, שמורה לו בתחנת הרכבת. את כרטיסי הנסיעה יקח רק לתחנה המרכזית, לזנאמינקה, ומשם… כשיגיע ליפו, יכתוב לחותנו ויבקשהו לשלוח אליו את אשתו ואת שני ילדיו ושלשת אלפים רובל “המגיעים” לו לפי חשבון ה“נדוניא”, ויאיים עליו, שאם לאו – יברח לאמריקה.
מדוע שלושת אלפים רובל דווקא? הכל היה שקול ומחושב אצל אבא מראש. בסוד החליף מכתבים עם משה ליבּ לילינבּלוּם, עם יחיאל מיכל פינס ועם אגודת “מנוחה ונחלה”, שנוסדה אותה שנה בוורשא, ומתשובותיהם היה ברור לו כשמש, כי בשלושת אלפים רובל, היינו, שבעת אלפים וחמש מאות פראנק, המטבע המתהלך בארץ־ישראל, יקנה לו קרקע, יטע כרם ויבנה בית, והיו המנוחה והנחלה מובטחות לו כל ימי חייו.
חוה פקפקה בדבר, ואחם אבא עמד בשלו אף הצליח להפיק את מחשבתו.
ב 🔗
מכתבו של אבא, שהגיע מ“פלשתינא”, הטיל רעש בעיירה. נדמה הדבר כאילו קם מת מקברו. בבית אבא היתה צהלה ושמחה, בבית חותנו מבוכה ומהומה. החותן פניו הוריקו למקרא המכתב. החותנת התעלפה. והכל תמהו על חוה שאינה מתרגשת.
לא ארכו הימים והאשה הצעירה הגיעה לחוף יפו וילדיה עמה: תינוקת בת שלוש ותינוק בן שנה, וצרור הכסף המבוקש בידה. אבא חיכה לה בנמל. הוא היה נעול נעלים ערביות אדומות, על ראשו כובע־קש עגול בעל שוליים רחבים, ולבושו מכנסיים וחולצה אפורים מבד עבה, תוצרת ירושלים. פניו היו שזופים, ידיו מיובלות. הוא חיבק ונשק לאשתו, לקח את תינוקותיו על ידיו, קרא לסבלים כי ישאו את המזוודות, והחבורה שמה פעמיה ל“חן מנעולי”. שם חיכתה להם עגלה קטנה. ישבו בה ונסעו אל המושבה, בה עבד אבא כשכיר יום בכרמים.
המושבה, שבחר בה 1אבא, הוקמה רק שנה לפני כן. שני רחובות היו מסומנים בה, ומספר בתי אבן וצריפי עץ נבנו בהם. במשך ימי עבודתו במשובה נתוודע אל אחד המתנחלים, שבא במצוקה והחליט למכור חלק משדהו ומגרשו. וכשהגיע לידי אבא מכתבו של חותנו, שהוא מקבל עליו את הדין, נדבר עם מכירו זה לקנות ממנו שבעים דונם אדמה בשדה, ושני דונמים של מגרש במושבה. את האדמה הזאת, שעתידה היתה להיות שלו מדד אבא בשעלו כל יום שבת, כשנפנה מעבודתו. אף בימות החול, בשובו עייף מעבודת יומו, היה פונה לרגעים מספר אל “נחלתו” להסתכל בה. וכבר הספיק לתכן תכנית מפורטת, היכן יטע גפניו והיכן שקדיו, וגם מעט עצי זיתים ועצי תאנים יטע. “אדמתו” היתה אדמת טרשים ומדרונות של גבעות, ורק מיעוטה אדמת מישור פוריה, אבל הוא אהב את החלקה כולה למן הרגע הראשון. היטב חרה לו, אם מי שהוא ממכיריו דיבר בגנותה של החלקה, וראה בכך עלבון לעצמו. אלמלא מנהג המקום לבנות את הבתים כולם יחד במושבה, היה בוחר לבנות את ביתו על “אדמתו” בתוך הכרם. אבל אין לפרוש מן הציבור. בחן היטב את מגרשו ותיכן לו תכנית של בית, רפת, מחסן וחצר סגורה, את הבניינים החליט לבנות בצפיפות, כדי להשאיר מקום לגינת ירקות, לגינת עצי פרי וגם לערוגות פרחים. חוה שלו אוהבת פרחים! וגם את משק החצר תיכן מראש: שתי פרות יקנה לו; חוה תלמד לחלוב ולטפל בהן; לול יקים לו, וכשיגדלו התינוקות יטפלו בתרנגולות; וסוס יקנה לו לחרוש בכרם; וגם חלקת אדמה יחכור מן השכנים לזרוע עליה חיטים ושׂעורים. בימי חופשתו מעבודה ירתום את העגלה ויסעו הוא, חוה והילדים לטייל במושבות, ולימי החגים יעלו ירושלימה. כרמו יהיה כרם למופת. וכבר נטל עצות במקוה־ישראל ומאת שליט בראשון־לציון וחזנוב בגדרה. את הביקור הראשון שלו עם בני ביתו יערוך בגדרה, אצל הבילויים.
ג 🔗
את חוה ואת התינוקות הביא אבא אל דירתו, חדר צר, ששכר בביתו של אחד האכרים. תחילה גרו עמו בחדרו עוד שני פועלים, אבל לשמע הבשורה על בוא בני ביתו ויתרו על מקומם. דיירי המשנה יצאו מן החדר ערב בוא האורחים, והחדר היה מלוכלך ואפל. חוה, אשת־חיל, רוחה לא נפלה עליה והיא השיבה מבט של חיבה על מבטו הנבוך של בעלה. למחרת קיפלה את שרווליה וניגשה לעבודה, ולאחר יומיים לבש הנווה צורה נאה. את כתלי החדר סיידה במו ידיה, את רצפתו שטפה יפה־יפה, את החלונות צחצחה, וילונות לבנים ומגוהצים תלתה עליהם, ומחיצה הקימה בחדר: מדור לתינוקות ומדור לה ולאבא. על השולחן הקטן פרשה מפה, – ויהי אור.
וגם אבא לא טמן ידו בצלחת. במשך יומיים הקים מטבח קטן ליד החדר, ו“כיריים” העמיד בו עשויים שני פחים של נפט, ו“תנור” לאפיית לחם התקין בעזרת ערבי, שהוזמן מן הכפר, אף הביא שני גמלים עמוסים חומר הסקה, שרשי שיחים יבשים. אבא עזר לחוה להכנס לחוּג החיים החדשים, שלא היתה רגילה בהם, והיא נכנסה מתוך רצון טוב ומתוך החלטה גמורה להסתגל לכל. בלב שלם חפצה לשכוח את החיים הישנים ולהגמל מהם לחלוטין. אמנם, דאגה נסתרת קיננה בלבה ולא גילתה אותה לבעלה: הידע אבא למצוא כאן מקור של פרנסה לבל תצטרך שוב לעזרת אביה?
כשסיים אבא לסדר את ביתו, נתן לבו להגשמת תכניתו. הלך ליפו – רגלי הלך כדי לחסוך שני פראנק שכר נסיעה, – החליף את שלושת אלפי הרובל שהביאה חוה, וקיבל שלוש מאות שבעים וחמשה נאפּוליונים. גם את המתנות מימי היותו חתן, מנורת־חנוכה של כסף ושעון זהב, שהביא עמו במזוודתו מחו"ל, מכר בעשרים וחמשה נאפּוליונים, כדי “לעגל” את הסכום. בשובו לביתו, – גם הפעם הלך רגלי, – היה לבו טוב עליו. הוא נשק לחוה ולילדים וכולם ישבו לאכול את ארוחת הערב מתוך שמחה. למחרת נועדו אבא ומוכר הנחלה בועד המושבה לסיים דבר הקניה. רשיון לקנות את הנחלה ולהביא את בני ביתו אל המושבה כבר ניתן לאבא לפני כן, באספה כללית, כמנהג המושבה. אבא שקל על יד המוכר, לעיני חברי הועד, שבעים נאפּוליונים מחיר שבעים דונם הקרקע, עשרה נאפּוליונים מחיר המגרש, ולועד שילם מס קרקע מוס חתימה שני נאפוליונים וחצי, וחצי נאפּוליון תרם לקופת בית הספר. המוכר והקונה עשו קבלת־קנין, כמנהג ישראל. המוכר חתם על שטר המכר, עדים שנים העידו, הועד אישר וקיים את המכירה, והאדמה נרשמה בפרטי־כל על שם הקונה. הנוכחים ברכו את אזרח המושבה החדש במזל־טוב ובשעה טובה.
אבא הביא את שטר המכר לביתו, חיבק ונשק לחוה והכריז:
"מעכשיו פּלשתינאים אנו באמת!”
מיד לקחו את ילדיהם על זרועותיהם והלכו לראות את אדמתם. עתה ראה אותה אבא בעינים חדשות, ופניו קרנו מרוב אושר. אשרוֹ נאצל גם על חוה; שעה ארוכה ישבו על הגבעה, ואבא סיפר לאשתו את כל שבחי אדמתם וסגולותיה. חוה הסתכלה בבעלה בחיבה, אבל בעומק לבה חשבה: מנין לך, בעלי, תורת האדמה? מסבא שלך הרב, או מאבא שלי החנווני? אבל את מחשבתה לא גילתה לו. גם אל המגרש הלכו וקבעו בדיוק את מקום הבית והרפת, אף סימנו את המקום לירקות, לעצי פרי ולפרחים.
ד 🔗
לאחר קנית האדמה, ולאחר הערב, בו הרגיש אבא את עצמו כבערב כלולותיו עם חוה, נדדה שנתו מעיניו כל הלילה. מאז “טבע” בנהר של עיר מולדתו ועד היום עברו רק חמשה חדשים. כיום אחד נדמו עתה החדשים האלה בעיניו, אבל כמה מרובות היו החוויות שעברו עליו! ופתאום זכר אבא ימי נעוריו, וכל חייו עד אותו יום, שיצא בו ל“התרחץ” בנהר, עברו לנגד עיניו כצללים.
רך וענוג גדל בבית אביו בן־הרב. אביו לא נמנה עם העשירים, אבל את הנער פינק והתברך בו. תחילה בחדר ואחר־כך בישיבה הצטיין הנער בשקידתו ובתפיסתו. יודעיו ניבאו לו כי יירש בעתיד את כסא הרבנות של סבא. הנבואה לא התקיימה. הישיבה היתה בעיירה רחוקה, וביום בהיר אחד ברח אבא מעיירת הישיבה אל העיר אשר בה גימנסיה, ויהי ל“אֶקסטרן”. אבא לא סבל כל מחסור אף אז. אביו אמנם כעס ולא רצה לשמוע את שמע בנו, ומאת סבא, הרב, הסתירו את כל הדבר; אבל האם, שהיתה אוהבת את בנה וחשבה אותו לגאון, שעשעה בסתר לבה את המחשבה, שבנה יהיה לדוקטור ולא לרב. היא היתה שולחת לו על ידי בעלי־העגלות מתנות־כסף ומזונות מדי חודש בחדשו. אבא עשה חיל בלימודי חול, כאשר עשה לפני כן חיל בלימודי קודש, וגם הרבה לקרוא בספרים. ספרי פּיסארוב, דוֹבּרוֹליוּבדוֹב ובילינסקי היו שגורים על פיו ותקועים בזכרונ כהויות של אביי ורבא. הוא ומוריו־ידידיו היו בטוחים, שבמשך שנתיים יעמוד בבחיננ, יקבל תעודת בגרות, והדרך אל האוניברסיטה בקיוב תהיה פתוחה לפניו. אבל גם הם התאכזבו. מבית סבא נפתחה הרעה על אבא. במשך שנה הצליחו להסתיר את הדבר מהרב, ולפתע פתאום נודע לו כי נכדו יצא לתרבות רעה. התאבל עליו הרב כעל מת. לבנו ולכלתו הודיע, כי אם לא יחזירו את בנם הביתה יכריז עליהם חרם, ויהיו מנודים מעדת ישראל. הלכו האב והאם אל בנם וישבו אצלו שלושה ימים רצופים בבכי ובתחנונים; נשבר לב הבן בראותו את צער הוריו, וחזר הביתה. איום החרם על הורי אבא בוטל, אבל עליו עצמו חל איסור חמור לדרוך על סף ביתו שלסבא, כי בעיניו נחשב כמת.
בינתיים קם בעיירה חבר משכילים, אשר קראו את מאמרי סמולנסקין, לילינבּלוּם ופּינס, והתנבאו לעלייה ל“פלשתינא”. אבא התחבר אליהם. גם חוה, בתו של גביר העיירה, בעל חנות המונפקטורה הגדולה, שה“פריצים” בעלי האחוזות וקציני גדוד הצבא החונה במקום, היו שוקדים על דלתותיה, היתה חברה לחבר ה“פּלשתינאים”. עוד בילדותם הכירו אבא וחוה זה את זה. עתה גדלה חוה, למדה מפי מורים רוסים, היתה קוראה ספרים, בקיאה בשירי לרמונטוב ושופכת דמעות על הרומאן של צ’רנישבסקי “מה לעשות?” אביה של חוה כיבד את הרב, שכל העיירה התגאתה בו, אבל גם את ההשכלה כיבד, כי אין להשיא בת אם אינה משכלת. את חבר ה“פלשתינאים” לא יכבד אביה של חוה, אבל הוא עצם עיניו מן החברותא של בתו, כי אמר בלבו, שמוטב לה לבוא בין אלה, מאשר בין הבחורים הגויים וקציני הגדוד, שביקשו קרבתה.
חוה היתה נערה פיקחת וחננית, ומצאה חן בעיני כל הבחורים שבעיירה וגם בעיר הקרובה, עיר המחוז שעל שפת הדניפּר. אף ידוע היה כי אביה הקציב לה ששת אלפים רובל נדוניא, והכסף שמור ב“בנק האצילים”. בחבר ה“פלשתינאים” נפגש אבא וחוה והתידדו. חוה חלמה על “דוקטור” וכן גם הוריה. אבא לא היה “דוקטור”, אבל בחור עליז ופיקח היה ודיבר רוסית רהוטה ושוטפת. בויכוחים, אפילו עם סטודנטים, בני עיר המחוז השכנה ובני ה“פּריצים” בעלי־האחוזות שבסביבה שהיו באים אל העיירה השוכנת ביער לעונת החופש מקיוב, הכה אא5 תמיד את הצד השני שוק על ירך. לבה של חוה התחיל דופק בחזקה לעומת אבא. ואבא, מדי ראה את חוה, נדמה לו כי הוא רואה אותה לראשונה. וכשחלם עתה על “פלשתינא”, התמזגו במחשבתו ובחלומותיו “פלשתינא” וחוה.
כשנודע הדבר, לא היה קץ לשמחתם של הורי אבא. גם אמה של חוה אמרה בלבה: מוטב נכדו של הרב מאשר איזה איוואן איוואַנוביטש. בעיר המחוז שעל שפת הדניפּר קרו מקרים שבנות ישראל ברחו עם קצינים. לא כן אביה של חוה. הוא “עקם את החוטם”. לא על חתן כזה חשב ולא לזה פילל. אבא נראה לו קל שעת, ובעל לשון מהירה מדי. הידע לכלכל בעתיד את החנות? אבל קסם הרב השפיע, ולכן הסכים גם האב כמי שכּפאוֹ שד. והרב ברך ברכה של תחית־המתים והרשה לנכדו כי יבוא לפניו.
לאחר החתונה נתן אביה של חוה לחתנו רק שלושת אלפים רובל במזומנים, ואת המוֹתר “השליש” בידי עצמו על כל צרה שלא תבוא. וה“צרה” לא איחרה בוא.
ה 🔗
אבא התחיל בבנין ביתו. במו ידיו חפר את חפירת היסוד, וגם בור כרה לסיד ובעצמו מיחה אותו. חוה היתה מוצאת שעה חפשית לעזור לו. כשהתחילו הבנאים והנגר בעבודתם, עבד אבא עמהם בכל. הוא חשב לבנות את הרפת תחילה ואת הבית אחר־כך. התכוון לקנות מיד פרה חולבת, והיה חלב לילדים ולחוה. כי פני חוה נפלו. החום, העבודה הקשה, שלא היתה רגילה בה, האוכל הזעום נתנו בה אותותיהם. אבא חשב כי החלב יועיל.
תכניתו של אבא הצליחה הפעם רק למחצה. כשסיימו את בנין הרפת והתחילו להקים את קירות הבית, יצאה גזירה מאת הרשות שאסרה על הבנייה. שבעה אכרים התחילו בבנין בתים ורשיונות לא היו בידם. באו שוטרים מן העיר, הפסיקו את מלאכת הבנין, גרשו את הבנאים, כולם ערבים בני רמלה, ומשמר הועמד מטעם הרשות במושבה, לבל יונח עוד אריח על גבי אריח. קרוביו של בעל־הבית, אשר בדירתו גרו אבא וחוה, באו באותו זמן מחו"ל. בעל הבית דרש בכל תוקף, שדייריו יפנו את החדר, וחדר אחר אי אפשר היה להשיג במושבה. מה לעשות? אבא טייח את קירות הרפת, התקין בה תקרה של קרשים ורצפה ארעית, קרע חלונות קטנים בקיר, וחוה סייסה את הקירות ושמה וילונות על החלונות. אבּא, חוה והילדים התישבו ברפת, ותהי להם – לבתי. חוה שמחה כי על כן באה עם הילדים לשבת בצל קורה משלהם, אבל אבא התעצב אל לבו, כי תכניתו לא התגשמה במלואה. אכן, לא רק תכניתו זאת בלבד לא התגשמה.
בחורף נטע אבא את כרמו. הוא בחר לנטיעתו הראשונה את חלקת אדמתו הטובה אשר בבקעה. היבלית היתה מרובה ועמוקה, והוצאות ההכשרה עלו פי שנים מהמשוער. ועוד צרה באה עליו: אבא לא העלה על דעתו כי פועליו יעבדו והוא יעמוד על גביהם וישגיח; לקח מעדר ועבד עמהם כל היום. ורגיל היה אבא שלא לעבוד לאטו, כי אם ב“סערה”. הפעם ביקש גם להשקיט בעמל את היתוש שניקר במוחו, הרהוריו על חוה שלו ועל ילדיו היושבים ברפת. לבו היה נוקפו. אולם לא כך חשבו פועליו. סבורים היו כי בעליהם מתכוון ללחוץ אותם, שיעבדו למעלה מן הרגיל, ולכן התנקמו בו ולא השגיחו בהוצאת היבלית. לאחר שגמר אבא את נטיעת כרמו, והגפנים התחילו נובטים, נבטה גם היבלית. לשוא כילה אבא את כוחותיו בקיץ.
ההשתדלות לבטל את גזירת הממשלה שגזרה על הבנייה הצליחה, והרשיון ניתן להשלים את בנין הבתים. גם אבא ניגש להשלים את בנין ביתו. הכין לעצמו קורות, קרשים, רעפים, חלונות ודלתות. מחסן בשביל כל החמרים הללו אל היה לו, על כן סידרם בחוץ ליד הרפת שגר בה ובלילות היו חלקים מהם “נעלמים”. כשרצה אבא לסיים את הבנין, הוכרח לקנות כמה דברים מחדש.
שנתיים לאחר הנחת אבן־היסוד השלים אבא את הבנין: שני חדרים, מרפסת ומטבח. קטן היה הבית, אבל לאחר שנתיים של ישיבה ברפת נדמה בעיני חוה כהיכל, והילדים ששכחו, או כמעט שלא ידעו, טעם בית מהו, – בעיניהם היה כליל השלימות והיופי. הילדה הגדולה, בת חמש, התחילה לומדת בבית־הספר, וגם אחיה בין שלוש, היה רץ אחריה למקום של תורה.
שמחת הבית – אחריתה היתה תוגה.
את ארבע מאות הנאפיליונים שלו השליש אבא זמנו ביד ידידו ביפו, שהיתה לו חנות מכולת. את חשבונו הראשון ידע אבא; מאה נאפוליונים לקח מידידו לתשלום הקרקע ולהוצאותיו הראשונות. אחר כך שכח את חשבונו. פנקס לא היה לו וזכרונו לא עמד לו. ידידו היה מסלק בדיקנות את ה“משיכות” של אבא. איש נאמן, טוב לב ודיקן היה הידיד, זהיר בממון חברו יותר מבשלו. מדי שלושה חדשים היה מוסיף על חשבון אבא, לזכותו, רבית על כספו, כפי שהיה משלם למלויו, ומדי שלושה חדשים היה שולח לאבא העתקה של חשבונו. הוא עצמו לא עיין בחשבונות; למה יבטל את זמנו? סמוך היה ובטוח כי כספו יספיק לו עד שכרמו יתן פריו. שני דברים הגבירו את בטחונו: הוא חסך מעצמו וגם מבני ביתו כל הוצאה מיותר, ועבד קשה כל הימים יחד עם חוה, ומפי המומחים ידוע לו אל נכון, כי שלושת אלפים רובל דיים לביסוס נחלה בארץ.
והוא הרי הוסיף עוד עשרים וחמשה נאפיליונים~
בשבועות האחרונים לפני השלמת הבנין, כשהיה אבא מרבה ב“משיכות” מאת ידידו, ביקש ממנו הלה פעמים מספר לבוא אל ביתו. עם גמר הבנין לבש אבא חליפה נקיה וירד אל ידידו העירה. בבואו אל החנות, מצא אותה מלאה לקוחות. ידידו האיר לו פנים, ברכהו לחנוכת ביתו ושאל אותו, אם אומר הוא ללון בעיר, כי עליו לדבר עמו ביחידות. אבא ענהו כי אמנם חושב הוא ללון בעיר, שכן יש עם לבו לקנות רהיטים לביתו ויהיה זקוק לכסף. לשמע הדברים עבר צל על פני הידיד. בפעם הראשונה התעורר חשד בלבו של אבא, הי כדבר שביקש ידידו להגיד לו, אינו אלא בענין חשבונו. האומנם אפס הכסף? והרי כרמו יתן פרי רק לאחר שנתיים? אבא הרגיש כאילו איזמל קר נגע בלבו. בערב, כשבא אל בית ידידו, נגלה לו הדבר: על אף ארבעים הנפוליון, שהוסיף ידידו רבית על חשבונו במשך הזמן התגלה בו גרעון של חמישים נאפוליון. ידידו הרגיש במבוכתו ואמר דרך ריתוי כי כך גורלם של המתנחלים הראשונים: התכניות והתקציב מאכזבים. אין להתיאש, הרווחה בוא תבוא. אבא ישב דומם ולא ענה דבר. מחשבה אחת פלחה את מוחו: מה אעשה? איך אגלה את הדבר לחוה? ומה יהיה גורל ילדי?
“הבה נחשב כמה יחסר לך,” אמר הידיד.
רהיטים – עשרה נאפוליונים; העבודה בכרם במשך שנתיים נוספות – עשרים וחמשה נאפוליונים, מלבד עבודת אבא בעצמו; מחיה לשנתיים – ארבעים ושמונה נאפוליונים במזומנים; שתי פרות – עשרה נאפּוליונים. סך־הכל: תשעים ושלושה.
“נוסיף עוד שבעה נאפוליונים, הוצאות בלתי צפויות מראש – הרי מאה נאפוליונים”, סיים הידיד.
“ועוד חמישים נאפוליונים מכסת חובי לך”, הוסיף אבא באנחה קלה.
“אחכה, עד שירחיב. תוסיף את הרבית שאני משלם למלוה.”
שני הידידים נאלמו דום.
החשבון של המומחים היה מוטעה, – הגה אבא בלבו.
“יש לי קשרים בועד הפועל. אנסה לבקש למענך הלואה של חמישים נאפוליון,” אמר הידיד.
“חס וחלילה!” קרא אבא. וקפץ ממקומו כמי שעקצוֹ עקרב. ובלחש הוסיף: “לא… לעולם לא!”
ושוב שתקו שניהם שעה קלה. לבסוף התנער אבא ואמר: קשה לי מאוד, אבל אין ברירה. יש לי שבעים דונם קרקע, אמכור את החצי." הדברים יצאו מפיו בדי עמל, כאילו עקרן בצבת מתוך לבו.
פני הידיד אורו. קם, לחץ את ידו של אבא ואמר:
“יישר כוחך, כי מיאנת לבקש מכסף הציבור. ועד שיימצא לך קונה לאדמתך דע כי חנותי פתוחה לפניך.”
ו 🔗
כשיצא אבא למחרת מיפו לשוב לביתו ולמושבתו, –רגלי הלך, – היתה לו רווחה ללבו. בלילה, בשכבו על מיטתו בבית ידידו, תיכן תכנית חדשה: מחצית אדמתו, שלושים וחמשת הדונמים, יכניסו לו שבעים נאפוליון; מחיר האדמה במושבה עלה פי שנים ומעלה. על חשבון החוב יסלק לעת עתה שלשים נאפוליון; מיטות לילדים ושולחן־אוכל יקנה בחמשה נאפוליונים; שתי פרות יקנה בעשרה נאפוליונים. חוה תטפל בפרות ויהי חלב לילדים וגם למכירה, ומעות קטנית להוצאות. ישארו עוד עשרים וחמישה נאפוליונים, בהם יקנה לעצמו עגלה וצמד סוסים ויהיה ל“בעל עגלה”; עד שיתן הכרם את פריו, יפרנס ביתו ויכלכל את כרמו בשכר עבודתו זו. בכל המושבות יש בעלי עגלה והם מפרנסים את בתיהם.
כשקרב אבא לביתו, הרגיש שוב מועקה בלבו. מה יגיד לחוה? הילדים שמחו וצהלו לקראת אביהם. חוה הבינה כי מקרה רע קרה, אַף ידוע ידעה מהי הרעה; את אשר יראה כל הימים בא לה. היא אימצה לבה, לא אמרה ולא שאלה דבר, מיהרה להכין לבעלה תה חריף כאשר אהב, ורק בערב, לאחר ששכבו הילדים לישון במיטותיהם הרעועות, ישבו שניהם בפינת החדר והתחילו מדברים בבת אחת. בלחש דיברו וכאילו המשיכו בשיחה אחת ישנה. חוה לא הופתעה כל עיקר מן “החשבון”. הוצאות שהוציאו לא היו רשומות גם אצלה בפנקס אבל חרותות היו בזכרונה. תמיד היתה משתוממת על תמימותו של בעלה, שאינו רואה ברעה המתרגשת לבוא.
אבא סיפר על תכניתו החדשה, וחוה הקשיבה בצחוק על שפתיה ובניצוץ חיבה בעיניה. “חלום חדש”, אמרה בלבה עם ראשית דבריו של אבא. כשגמר, הבינה כי יש הפעם קורטוב של מציאות הכרחית בדבריו. זמן רב שתקה ובסוף אמרה: “על אשר מיאנת לבקש הלוואה מאת חובבי־ציון, אני משבחת אותך”. היא שתקה רגע. “ועוד על דבר אחד אני משבחת אותך ומודה לך”. היא לא גמרה הפעם את דבריה, אבל אבא ידע את מחשבתה. היא מודה לו על שאינו מציע לבקש “ההלוואה” מהוריה. הוא ידע מראש, כי חוה לא תסכים לכך בשום פנים; בגללו לא תסכים, לבל ינתן פתחון־פה לאביה לבוז לבעלה.
לא! שפחה אהיה בבית זרים, ולבזיון כזה לא אתן את אבא, אמרה בלבה. אולם גם העצה למכור את מחצית האדמה אינה נראית לה. היא ידעה, כי המעשה הזה יפצע את לב אבא פצע שלא יירפא ימים רבים. הרי אוהב הוא את אדמתו, כאשר יאהב החי את החי.
“אבא, נמכור את תכשיטי. נמשיך עוד שנה ונראה, איך יפול דבר”, אמרה חוה לאחר שתיקה ממושכה. אבא נרתע ממקומו. הוא ידע כמה יקרו לה תכשיטיה; לא היו לחוה תכשיטים, כי אם פנינים שקיבלה מאמה ערב חופתה, ואמה קיבלה אותם ערב חופתה מן הסבתא, והסבתא מאמה שלה. ירושת משפחה היא מדור דור. כששמה אמה את הפנינים על צואר בתה בערב החופה, לחשה על אזניה ובירכה אותה כי תזכה לתיתן לבתה בערב חופתה. והפנינים אף יקרות־המציאות היו. סוחר־תכשיטים ממוסקבה, שנזדמן לביתם, העריכן באלף וחמש מאות רובל.
חוה הרגישה במבוכת בעלה, הניחה ידה על ידו ולחשה:
“למה לי תכשיטים? לא אתקשט עוד בהם”.
“חשבתי כי תשמרי אותם לכלולות בתנו.”
“שוטה שלי, למה פנינים לבתנו? היא תתקשט ביום חופתה בפרחי שדה. התזכור, איך מתקשטות הכלות בכפרים האוקראיינים?”
שניהם צחק בבת אחת.
למחרת נסעה חוה העירה, לנה בביתו של הידיד, ואשתו של זה הלכה עמה אל איש יהודי מעדת הספרדים, סוחר תכשיטים. מראה הפנינים הפתיעהו, וכשנוכח אחר בדיקה קפדנית, שהן פנינים אמיתיות, נוצצו עיניו. תחילה הציע עשרים וחמשה נאפוליונים. לבה של חוה קפא אבל חברתה ידעה לעמוד על המקח, וגם את נפש הקונה ידעה, ולאחר משא ומתן ארוך קיבלה חוה שבעים וחמשה נאפוליונים.
בחמשה נאפוליונים קנתה חוה מיטות לילדיה, שולחן־אוכל וארבעה כסאות; שלושים וחמשה נאפוליונים נתנה לידיד על חשבון החוב; ואת המותר, שלושים וחמשה נאפוליונים, הביאה לבעלה שקיבלם מידה בלב נוקף ובידים רועדות.
את חנוכת־הבית חגגו אבא וחוה “כיד המלך”. הידיד מיפו ואשתו וכל בני המושבה באו ושתו יין, – מתנה ששלחו ידידים מראשון־לציון, – אכלו לחם, דגים מלוחים וזיתים, שרו שירים ורקדו עד אור הבוקר. אבא היה בראש כל הרוקדים. שעה ארוכה רקד “סולו”: “חסיד’ל” ו“קוזאצ’וֹק”. פניו חורו ואדמו חליפות ועיניו נוצצו. לשוא הפצירה בו חוה, כי יחדל וינוח. לשוא משכוהו ידידיו בכח מ“העיגול”; הוא לא חדל לרקוד, עד כי נפל ארצה.
למן העת שבא המשבר, לא היה ניכר כל סימן מן המתהווה בלבה של חוה. רק לפעמים היה עובר רעד על שפתיה, ביחוד כשהיתה מביטה על ילדתה. ומיד היו פניה חוזרים לקדמתם, גם הפעם, כשראתה את ה“ריקוד” של בעלה, היה עובר לרגעים אותו רעד על שפתיה, עובר ונעלם. אולם כשנפל אבא מלוא קומתו ארצה, חשה אליו בקול קריאה. היא לא ידעה עוד לשלוט ברוחה ובכי תמרורים פרץ מגרונה.
ז 🔗
ימים קשים באו לאבא ולחוה, קשי הימים הראשונים היה כאין נגדם. אבא קנה לחוה שתי פרות ערביות, ולעצמו זוג סוסים ועגלה משומשת. את הרפת חילקו לשתים – חציה לרפת וחציה לאורווה. במו ידיו הקים אבא סמוך לרפת דיר קטן, “מדור” לשתי העגלות, והעבודה המפרכת התחילה: אפייה, בישול, כביסה, תיקונים וניקוי. חוה הטילה על עצמה גם את הטיפול בפרות וחליבתן, ועשיית חמאה וגבינה למכירה. הם עצמם, חוה ואבא, לא טעמו מן החלב ותוצרתו ורק נתנו מעט לילדים, המוֹתר היה למכירה, כדי שיהיה מעט מעות במזומן לשוק ולחנות, הטיפול בילדים הוקל מעל חוה, הילדה בת החמש דאגה לעצמה וגם לאחיה בן השלוש, שלא היה מפונק מילדותו, ואבא עשה עצמו “בעל עגלה”: עם חשכה היה רותם את עגלתו ויוצא לעבודה, ועם חשכה חזר הביתה. את הטיפול בכרם מסר לידי פועל, ורק פעמיים בחודש היה מוציא בשעות הלילה את הזבל מן הרפת ומסיע אותו לכרמו. בשבתות ביקרו הוא, חוה והילדים, בכרם. הוא עבד בחומר ובלבינים בבניני היקב בראשון־לציון, היה מסיע אבנים מן המחצבה למושבתו, ופעמיים בשבוע היה מסיע נוסעים מן המושבה ליפו וחזרה, אותם ואת מטענם. סוסיו לא הצטינו בזריזות, הדרכים היו קשות, ובסגולות יתרות של “בעל־עגלה” לא היה מחונן. גופו רזה ונחלש משבוע לשבוע. העבודה קשתה עליו ואכילתו היתה חטופה. חוה היתה מסתכלת בו ונאנחת במסתרים.
אולם מצב רוחו של אבא השביח כמעט כבימים הראשונים לבואו ארצה. ההרגשה, שהוא מרויח את לחמו ובני ביתו אינם אוכלים מן “המזומן”, שהביאו מן הגולה, היתה כדשן לעצמותיו. מטבעו אוֹפּטימיסטן היה. רק מיום שהפסיקו “החיילים” בכוח את עבודה הבנין בביתו, שלטה בו העצבות מזמן לזמן. במשך החודש מאז גילה לו ידידו את “סוד” הקופה שלו ועד אשר קיבל את שכר עבודתו הראשון מאת הגזברות של היקב, התהלך כאבל. זה היה החודש הקודר ביותר בחייו, אם כי שמח והרבה לרקוד כל כך בליל חנוכת הבית. משבוע לשבוע, מיום תשלום ליום תשלום, עלה רוחו ואילו בשרו ירד וכחש.
ביחוד שמח כשהצליח לשלם לידידו את מוֹתר החוב. שוב היה מזמן ניקוד של “חסיד’ל” ודבריו תובלו בבדיחות. הנוסעים מן המושבה אהבהו את “בעל־העגלה” שידע לבדח את לבם בדרך המשעממת. גם תחבולותיו לעורר את סוסיו, שהיו “נכי־רוח” לפי טבעם ומרודים מרוב עבודה קשה ומזונות מצומצמים, – הקנו לו שם. שמשיה ישנה היתה לאבא, שהביא מן הגולה. בימי הקיץ היתה משמשת לו סוכה לשכב בצלה לעת הצהרים, בזמן שהיה עובד בחומר ובלבינים מחוץ למושבה. בימי החורף היתה לו מגן מפני הגשם. והיא, השמשיה, היתה גם אחת מתחבולותיו להוציא את סוסיו מ“אדישותם”. כשהיו עומדים בלא ניע בהר־חול שבמבוא למושבה ו“תחבולותיו” הרגילות, – השוט, הגערות, הקללות וגם שיר, ששר באזניהם, לא הועילו, היה אבא “יורה” בסוסיו בשמשיתו. היה מעמיד כנגדם את השמשיה ופותחה וסוגרה במהירות כדי להפחידם. פעמים מספר עמדה לו התחבולה, הסוסים נבהלו, נרתעו הצדה והוציאו בינתיים את גלגלי העגלה מן החול. אבל לבסוף סרה אימת השמשיה ולא היתה עוד על הסוסים, ואבא היה מטריח את נוסעיו להמשיך דרכם ברגל למושבה, והוא עצמו מעביר על כתפיו הרזות את מטען העגלה מעבר לחול. כשנתרוקנה העגלה ממשאה, הוציאו אותה הסוסים מן החול, ואז חזר אבא והטעין את העגלה מחדש. במקרה כזה היה חוזר למושבה בחצות לילה ומוצא את חוה עומדת ומצפה לו מתוך חרדה בחוץ.
פעם חיכתה חוה לאבא עד בוש.
בקיץ האחרון באה על ביתם צרה חדשה. מחלת עינים קשה דבקה בילדים. רופא לא היה במושבה. הרוקח היה גם החובש והוא שריפא גם את מחלת העינים. והמחלה הלכה והתפשטה מבית לבית. במשך שני חדשים, בשלהי דקייטא, היתה מוליכה חוה יום יום את בתה ואת בנה, שגדלו בינתיים, אל בית־המרקחת, אל החובש, למשוח עיניהם במשחה ולטפטף בהן טיפות. חוה היתה מוכרחה ללוות את ילדיה, כי לאחר הטפטוף והמשיחה היו עיניהם נסגרות מרוב כאב לשעה ארוכה ולא יכלו לשוב לבדם. יותר מן העבודה הנוספת הכבידה על חוה הדאגה לילדים ולעיניהם. אולי נשקפת להם סכנה?
עם בוא החורף רפתה המחלה, אבל העינים לא נרפאו. באחד מימי חנוכה, כשבית־הספר סגור והילדים היו חפשים מלימודיהם, לקחם אבא עמו בנסעו ליפו. ביקשה גם חוה להלוות אליהם אבל עבודתה הרבה עיכבתה.
הנוסעים – נשף חנוכה שנערך בעיר עיכּבם, ואבא שמיאן להשאר עם ילדיו בעיר, פן תדאג להם חוה, הטעין את עגלתו מטען גדול של תפוחי־אדמה בשביל המושבה, – כי עונת הזריעה הגיעה, – וחזר לביתו. את שני ילדיו, שבדק הרופא, הושיב על גבי השקים. בדרך התחילה מנשבת רוח דרומית־מערבית, וטרם הגיעו לראשון־לציון, בחצי הדרך, נִתך עליהם גשם עז. השמשיה, שהיתה צפונה בעגלה לכל צרה שלא תבוא, שימשה הפעם מחסה לילדים. גם את מעיל־הגשם המשומש שלו הלביש אותם אבא ועטפם היטב. הוא עצמו התחיל מזמר ניגון־חסידים עליז כדי לשמח את לב הילדים וגם לעודד את “רוח” סוסיו.
בראשון־לציון התעכב אבא שעה קלה אצל אחד מידידיו, הכיס את הילדים הביתה לחממם, נתן מספוא לסוסיו וגם שתה לתיאבון כוס תה חם. הידידים הפצירו בו ללון עמהם, לבל יסכן את עצמו ואת ילדיו. מי יודע? אולי נתמלא ה“ואדי” שבדרך. אבא פקפק. אם לא ישוב בזמנו, יגרום צער ופחד לחוה, אש תחכה להם. כשחדל הגשם, השמים התבהרו ובקצה־המערב יצאה השמש מבין העננים הקלים, רתם אבא את סוסיו. רק את ילדיו השאיר בבית ידידו כדי שיראו נשף־חנוכה שערכו ילדי בית־הספר.
השמש שקעה כשהגיעה עגלת אבא עד ל“ואדי”. הואדי היה מלא על כל גדוליו. זרם מים עז זרם מן המזרח אל המערב, מן ההרים אל הים. אבא עיכב את סודיו והעיף עין דואגת. השמש, שטבעה זה עתה מאחורי החולות שעל שפת הים, האדימה עוד את פני השמים, והעננים הקלים, שרחפו למעלה, צרו ציורי־קסם. רק ההמיה הקרובה של המים ב“ואדי” וההמיה הרחוקה שבאה מן הים הפריעו את הדממה. פתאום התחלחל אבא: נדמה לו כי רואה הוא בשמים חוט ארוך של פנינים, בהירות, שקופות… והנה נעלמו הפנינים ואינן – והוא רואה נחל מים גם ברקיע. גם הנחל נמוג. והנה רואות עיניו ברור, ולא בשמים, כי אם לפניו על פני הקרקע, את חוה כשהיא עומדת ליד הבית ומצפה לו ולילדים בפנים מלאים חרדה. התחלחל אבא, דפק במושכות שבידו האחת והצליף בשוט שבידו השניה. הסוסים הזדרזו, נכנסו לתוך המים, והשוט הצליף עליהם שוב בעוז. הם התמתחו ומשכו בכל כוח. והנה עברו הסוסים את השבולת. חלפה הסכנה, – עברה מחשבה בלבו של אבא. פתאום נתקלה העגלה, הטעונה משא כבד, באבן או בחריץ על קרקע הואדי, וכהרף עין התהפכה על צידה ומשכה אחריה את הסוסים שרגליהם מעדו. קול צעקה פרץ מפיו של אבא לתוך החלל הריק. זרם המים, שהתעכב רגע במצור הפתאומי שבדרך, גרף את העגלה, ואת הסוסים ואת גופו של אבא, המתפתל בין רגליהם, מטה־מטה.
ח 🔗
רוכבי המושבה, שיצאו עם חשכה לקראת אבא, על פי הפצרתה של חוה, לא מצאוהו בדרך. כשהגיעו לואדי ראו פנסיהם עקבות עגלה מן העבר האחד בלבד. לבם נפל עליהם. באו עד ראשון־לציון, ונודע להם כי אבא יצא לפנות ערב בעגלתו לדרכו ואת הילדים השאיר בבית ידידיו. אז הבינו כי אסון בא עליו.
למחרת מצאו הרוכבים את העגלה ההפוכה ואת גופות הסוסים במקום אחד, ובמקום אחר – את גויתו של אבא כשהיא תקועה בין השיחים, במוצא הואדי על יד נחל רוּבּין.
-
במקור “בא” – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.