א    🔗

לייב’לה היה הנפח הראשון במושבה. שני רחובות היו לה למושבה, הרחוב האחד נקרא על שם מיסדה, ולרחוב השני עדיין לא נקבע שם. בו ברחוב היה גם ביתו של לייבּ’לה, ויהי קורא לו: “הרחוב שלי”, ובמשך שנים מספר, עד שקבעה המושבה שם גם לרחוב הזה, היה נקרא בפי כל: “שלי”. ברחוב הראשון עמדו תשעה בתים, בתי אבן, והאחד מהם בית־משותף בעל שתי קומות, וכן צריף־עץ ארוך, לתפקידים ציבוריים: בית־מטבח לפועלים, בית־כנסת, אולם לאספות, ספריה ומאפיה. ברחוב “שלי” היו בנויים ארבעה בתי אבן וצריף־עץ קטון, ששימש משכן להרביץ בו תורה לילדי המושבה, ועדיין לא הוחלט איך ייקרא המשכן, אם “בית־ספר” ואם “תלמוד־תורה” – על כך פרצה מחלוקת חרופה בין “הזקנים” ובין “הצעירים” ועוד לא הוכרעה הכף.

לכל בית משלושה עשר הבתים היתה רפת או אורווה קטונה, בנויה אבנים או עשויה קרשים, מאחורי הבתים, בתוך החצר. החצרות היו פתוחות ללא גדר, פרט לאחת המוקפה גדר של אבנים. כל אחד מן האכרים היו לו סוס או זוג סוסים, פרה וחמור. ללייב’לה היתה רק פרה. וגם עז אחת היתה במושבה, השייכת ל“שמש” והוא גם האופה וגר עם כל בני ביו המרובים בצריף הציבורי. כל אחד הבתים היה בנוי על מגרשו של האכר, שזכה בו על פי גורל, ורק החלק הקטון של האכרים כבר בנו להם בתים, ולפיכך היו הבתים מפוזרים על פני שטח נרחב. ועל פני השטח שבין הבתים רעוּ הסוסים והחמורים לפנות ערב, עם שובם מן העבודה, והפרות רעו בו בבוקר השכם, בטרם בוא הרועה הערב מן הכפר השכן לאספן אל העדר הקטון ולהובילן אל המרעה בשדה. והעז היחידה התרוצצה כאן כל היום. וכן ניקרו כאן באשפה התרנגולות. ויש אשר תקום פתאום בהלה ומהומה. שועל פרץ מן השדה וטרף אחת התרנגולות. כל חברותיה מרימות קול קרקוּר ואחריהן מתחילות לצווח הנשים, ויוצאות מבתיהן מזוינות במטאטאים להבריח את המשחית.

גם ילדי המושבה, מהם כמנין “תלמידים” וכשני מנינים פעוטים, שעדיין לא הטו שכמם לעול תורה, מתרוצצים על פני השטח הנרחב שבין הבתים ומחוץ לשטח; בחורף הם קוטפים כאן פרחי שדה, ובקיץ הם “בונים” לעצמם “בתים” ו“אורוות” בחול, ומסתכלים במלאכת הבנייה של הנמלים.

שלושה מארבעת הבתים שברחוב “שלי” עמדו בחברותא, בקצה הרחוב, ליד אם הדרך העוברת במושבה. שלשתם בנויים נוסח אחד, בתים קטנים, שני חדרים לכל בית. שנים מן הבתים עמדו מן העבר האחד של הרחוב, ושלישי – מן העבר השני. וזה הבית השלישי, ביתו של לייב’לה הנפח הוא. ועל הבית הזה גאוותו. מתוך הרחבת הדעת ומתוך הדגשה מיוחדת יגיד ויחזור ויגיד: “הבית שלי.” אמנם, על צד האמת, אין הבית כולו שלו. שני שותפים היו ללייב’לה בבית. השותף האחד, או יותר נכון שותפת, היתה אמו האלמנה. אשה רחבת־כתפים ובעלת כרס, אשר פנים של “בעלת־בית” חשובה לה. ומשום מה קראו דווקא לה במושבה: “דיע שמידירקע”, ולא לאשתו של לייב’לה, אשה קטנה, צנומה ורזה, חובקת כל שנה ילד חדש בחיקה, ומספרם כבר עלה לארבעה והיא הרה בפעם החמישית. ועוד שותף ללייב’לה: אחיו הצעיר, בחור העובד יחד עמו בקורנוס. את הבית בנו ואת חלקת אדמתם, עשרים וחמשה דונם, קנו ונטעוה כרם גפנים וכסף “הירושה”, שבאה להם במות עליהם האב, בעיירה פודולית, שנה אחת בטרם יעקרו מן הגולה לעלות ל“פלשתינא.”

הבית של לייב’לה היה שמונה מטרים באורך וחמשה מטרים ברוחב. ואף על פי שאת העבודה השחורה וגם את עבודת הנפחות לבית עשו לייב’לה ואחיו ואמו בעצם ידיהם, לא הספיקו לסיים את בניינו ולהשלימו, כי בינתיים, לאחר נטיעת הכרם, כלתה הפרוטה מן הכיס. כותלי הבית היו מטויחים ומסוידים רק מבפנים ולא מבחוץ. הקטון בשני החדרים נשאר בלי תקרה ורעפי הגג נשקפו לפנים החדר. גם חלונות עדיין לא היו לחדר הקטן ורק “תריסים” סגרו על החורים שבקיר המועדים לחלונות. ואת התריסים עשה לייב’לה עצמו משיירי הקרשים וגם בריחי ברזל התקין להם. בחדר הגדול היו גם תקרה וגם חלונות, אבל רצפה עדיין לא היתה בשני החדרים גם יחד. ידיה המנוסות והרגילות של ה“שמידירקע” לשו תערובת של חומר, טיט וגללי בקר טריים ומשחו את פני האדמה בשני החדרים. וכשהתיבשה היתה מוצקה כ“ברזל”. בחדר הגדול שכנו כל בני המשפחה, וכאן התכוננה אשת לייב’לה להביא לאור העולם גם את ילדה החמישי. ואת החדר הקטון היו משכירים ל“דיירים” בחמישה פרנקים לחודש, אם הדייר היה אכר, ובשלושה פראנקים, אם הדיירים היו פועלים. בחדר היה “מרחב” לשלושה דרגשים.

 

ב    🔗

בן שלושים היה לייב’לה כשזכה בפעם הראשונה בחייו לשבת בצל הקורה שלו. והבית “שלו” נראה לו כהיכל כמעט. אביו, חייט לבגדי גויים, ישב כל חייו בשכנות, בבית קטון, בפרבר שבין העיירה הפודולית והכפר. לייב’לה, שהיה מימי ילדותו שוליה אצל הנפח השכן לדירת אביו, פתח לו נפחיה משלו, לאחר שגדל ונשא לו אשה, במקום שכור. ואף דירה שכר לעצמו בביתו של גוי בכפר. וכל ימיו, ביחוד מאז לקח אשה והוליד ילדים, נשא את נפשו לבית משלו. ולו יהא אפילו קטנטן “כזית”, וחדל להיות “שכן”. המושג “שכן” היה בעיניו כמעט כקללה ורע מזה: כתואר של חרפה. כשמת האב נמצא בבגדי השבת שלו “קניפּל” ובו… אלף רובל, עשר “קאטארינות!” במועצה משפחתית גמרו אומר והחליטו לעקור ממקומם, לעלות ל“פלשתינא” ולקנות להם “קולוניה”. אמרו ועשו. ובמושבה זכה לייב’לה להגשים את חלום חייו: לשבת בצל קורת ביתו. רעפים, אבל תקרה ורצפה אין לה. ומחולקה היתה במחיצות נתמלאה משאת נפשו, ויהי מרוצה ושמח בחלקו. לא כל בני המושבה היו מרוצים ושמחים. היו ביניהם, אשר זכרו את “הדגה” שאכלו בעיירותיהם. היו ביניהם שקיללו את חובבי־ציון, אשר “פיתו” אותם לעזוב קערה מלאה ואת ה“בּוּג” וה“דניפּר” וללכת לארץ שממה, בה אוכלים לחם נקודים וקונים מים ב“ג’ארע”. אבל לייב’לה היה לועג להם ואומר: טוב לי לחם שחור ושום בביתי שלי, מ“חלה” ודגים בשכנות!

קצר קומה ודל־בשר היה לייב’לה, אבל שרירים של ברזל היו לו, וזריז, ומהיר וחרוץ היה וכל עבודה לא קשתה עליו. ולהיפך, במידה שהרבה לעבוד הרבה שמחה ורצון בלבו. וכל בני הבית אוהבי עבודה היו. עם צאת השמש כבר עומד לייב’לה בנפחיה שלו ומקיש בפטיש על הסדן, על גבי הברזל החם, שהוציא אחיו במלקחים מן המפּוח. הנפחיה בנויה קרשים ומכוסה גג של דקות לשלושה חלקים. הנפּחיה גופה נמצאת בחלק הגדול, האמצעי. בצד האחד “רפת” לפרה, אשר ה“שמידירקע” מטפּלת בה, והיא שקנתה אותה בכספה הפרטי, כי גם לה היה “קניפּעל” קטון משלה. והפרה שלה היתה מפורסמת במושבה, חלבה שמן, וה“שמידירקע” חולבת כל ערב וכל בוקר “דלי” מלא. היה לה “סוד” משלה, שאינה מגלה אותו לאיש, מחמת “עין הרע”, כיצד חולבין וכיצד בוללין את המספוא לפרה. ובצד השני של הנפּחיה – מטבח ותנור לאפיית לחם. בני ביתו של לייב’לה לא ישבעו על לחם קנוי מן המאפיה. שמונה “פיות” והתשיעי בדרך. הקורנוס לא יספיק לקנות למענם לחם. ובנפחיה גופה, באחת הפינות, נמצאת מחיצה גם לעגלה, כי לא תלון יחד עם הפרה לבל תבוא לידי תקלה. בנפּחיה מצאו גם התרנגולות “דירה” ללון בה, על כל מוט בולט התישבו ועל הקורות של הגג. לייב’לה למד לדעת על פי הקריאות־הבשורות של התרגול והמית־אנחותיהן של התרנגולות כמה ביצים הטילו התרנגולות במשך היום, וה“שמידירקע” יודעת את כל מחבואיהן, ושניהם בודקים אם החשבון של לייב’לה עלה יפה, כשאמו מלקטת ואוספת בערב את כל הביצים. בבישול, באפיית הלחם ובטיפול הילדים עוסקת אשתו של לייב’לה. בכביסה משתתפת עמה גם חמותה. ובהכנת החומר להסקה, לכביסה ולאפייה, הבעיה החמורה מאד, לפיכך שותפים לשתי הנשים גם הילדים ולפעמים אף הגברים. כולם אוספים גללי בקר וסוסים מן הדרך, כוסחים קוצים בשדות וקוששים קש. ומשקמה להם הרווחה מענפי הגפנים, שזומרים אותן שנה שנה, אורו עיניהם.

העבודה בכרם היתה לכל בני הבית, וראש לכולם לייב’לה, כחילוף המשמרות, המביא להם מנוחה. לאחר יום עבודה קשה בנפּחיה, במטבח, בבית ובחצר, היו יוצאים לכרם כל בני הבית, לרבות התינוקת, שנולדה למז“ט. הכרם היה קרוב מאד לביתם, כמהלך רבע שעה בדרך המלך. ושם בכרם הם מסיימים את שיחת עבודתם ביום. כל ימי השנה הם מוצאים עבודה בכרם. אין הכרם מצמיח עדיין פרנסה; הפרנסה באה מן הקורנוס, אבל עבודה ישנה. והעבודה כה נעימה ונותנת מרגוע לנפש וגם לגוף. אמנם עיקר העבודה היא רק בזמן זמירת הגפנים, הזיבול, עידור השורות, הנטירה והבציר. אבל גם בשאר ימות השנה תימצא עבודה, ניקוי שארית היבלית, הברכות, תלישת עשבים, גיפור, וסתם טיול בין השורות לשם הסתכלות. בזמן זמירת הגפנים מקדימים בני הבית לצאת אל הכרם ומאחרים עד חשכה. לייב’לה ואחיו זומרים, אשתו ואמו ובנו הגדול, בן שש הלומד כבר בבית־הספר, אוספים את הזמורות וקושרים אותן חבילות חבילות. חמשת אלפים שש מאות עשרים וחמש גפנים להם, וכל בני הבית יודעים את מספרן. בשנים הראשונות היתה עבודת הזמירה קלה, כי הגפנים עדיין קטנות היו; משנה לשנה כבדה, אבל במשך ארבעה שבועות לא יאוחר היתה העבודה נגמרת בשעות בין הערביים. וכשישובו בני־הבית עם חשכה מן הכרם יעמיסו כולם זמורות על גבם להביאן בזהירות רבה הביתה. ה”שמידירקע" רגילה ומנוסה בכך מן הכפר האוקראיני שלה, והיא מוצאת תחבולה להעמיס בבת אחת שתי חבילות גדולות על גבה. האם לוקחת את התינוק לחיקה וחבילת זמורות אחת על גבה; הגברים, לרבות ה“תלמיד”, נוטלים כל אחד חבילה, ושלושת הילדים הקטנים סוחבים אף הם כל אחד מספר זמורות. בזיבול עוסקים שוב כל בני הבית כולם. לייב’לה ואחיו חופרים את הגומות, בין גפן לגפן, הנשים השתים מזבלות, הילדים הקטנים ממלאים בידיהם את סלי הזבל מן הערימה, וה“תלמיד” סותם במעדר קטון על הזבל. את החריש חורש סוס שכור מן הכפר הערבי השכן, ואת העידור בין השורות עושים שני הגברים. השאר תולשים את התורמוס, שנזרע לשם זבל ירוק, ומטמינים אותו בתלמים. על הגיפור טורחת ה“שמידירקע”, השכם בבוקר עם הטל; בידיה ממש היא מגפרת ולא במכונת־גיפור. ועליה גם הנטירה. בזמן הנטירה היא מוסרת את הטיפול בפרה לכלתה, ואילו היא עוברת עם כל “כליה” אל המלונה בכרם, ושם היא נשארת ביום ובלילה. בשעות הערב מבלים עמה, כמובן, כל בני הבית, וגדלה אז המחה במעונם; לייב’לה מצליח ל“סחוב” גם אילו אבטיחים מן המקשה הקרובה לגבולם… בימי הבציר מספיקים בני־הבית לבצור בערבים את מנתם ליקב, ובלילה יבוא גמל מן הכפר להסיע את סלי הענבים אל היקב, וה“שמידירקע” מלוה את הגמל ברגל עד המושבה השכנה, שם נמצא יקב הבארון. ואת הנטירה בכרם היא מוסרת ל“תלמיד”, בו היא בוטחת שלא ירדם על משמרתו.

 

ג    🔗

לייב’לה שמח בחלקו. בית לו, רחוב לו וכרם לו. ו“קולו” נשמע במושבה. בעל בעמיו. מי התחשב עמו בעבר בעיירתו? “נפח”! ב“חדר” לא למד ואת מלאכתו ב“סידור” עשה בקושי. בשבת וביום־טוב, כשהיה בא לבית המדרש של “החייטים” היה מקומו במערב, מאחורי ה“בימה”. ל“עלייה” היה זוכה רק בשמחת־תורה “עם כל הנערים”, ולבוא אל אספה של “הקהילה” לא העיז אף פעם. וגם כשנעשה “חובב־ציון” ויהי מוזמן אל אספה של אברכי העיירה לא פצה את פיו. לא כך במושבה. בעל דעה הוא כאן. אין הבדל באספות בינו לבין מיסד המושבה גופו, אשר לפני הפחה יתייצב ועם פקידי הבארון ידבר, ולא בינו לבין האכר העשיר שקנה אלף דונם. לכל אחד מהם רק “קול” אחד. ואל האספות יבוא לייב’לה וישמיע את קולו ברמה. וכי יבוא אל ה”ועד“, והקשיבו לדבריו קשב רב כאל דברי אחד הנכבדים. וראש הועד יברכנו ברחוב לשלום וישאל למצב בנפחיה. כאן, במושבה, אין נפחיה בבחינת בושה. ו”נפח" אינו פסוּל במשפחה. ואילו היה רוצה בכך היה יכול לקנות לעצמו אפילו “חמישי” בימים הנוראים בבית הכנסת. וכשיש “מחלוקת” במושבה, בין “הזקנים” לבין “הצעירים”, יקח לייב’לה חלק בראש ויתלהב, וינאם, ויצעק וגם יחרף ויגדף. לייב’לה היה יכול לפי גילו להחשב על כת ה“צעירים”. רובם, וגם “מנהיגם”, בני שמונה עשרה הם, אבל יש ביניהם גם בני שלושים. אלא שלייב’לה הצטרף ל“זקנים” דווקא, ולא חדל כל היום לתבוע את זכות השם “תלמוד תורה” למוסד החינוכי. ושני טעמים היו לדבר. הטעם האחד, מפני שעדיין חרותים בזכרונו דברי אביו עליו השלום שהיה מצטער כי אין ידו “משיגה” לשלוח את לייב’לה בנו אל ה“תלמוד תורה” שבעיירה. והטעם השני, והוא חזק מן הראשון, טינא בלבו על “ראשם” של הצעירים “המשכיל”, שאין לו אפילו בית משלו וזמן מה היה “דייר” בביתו. וברנש זה היה ל“ראש”!… וכיון שזה מצדד בפרהסיא ובתקיפות בזכות “בית ספר”, רוצה לייב’לה להוכיח, שאינו ישות מבוטלת במשובה, וטוען בפרהסיא ובתקיפות בזכות “תלמוד תורה” דווקא.

כבודו של לייב’לה עלה במושבה, באופן מיוחד, פעמיים. ובכל פעם בזכות ה“טיצ’קה” שלו. לייב’לה – עיקר עבודתו בעשית מעדרים, פרזול סוסים, חישוק אופני עגלות ועשיית מחרשות ערביות. אבל ביחוד התפרסם בעשית “טיצ’קות”, הוא המכשיר שלו זקוקים כל מודד בעיר ובכפר וכל כורם ההולך לסַמן את שדהו לנטיעת עצים. שלשו “טיצ’קות” מסמנות את הקו הישר. לייבלה היה עושן בטעם רב, מתוך גישה של אמן כמעט, והיה יודע לבור בשבילן ביפו עץ מתאים, והן קלות וחזקות גם יחד. לו לעצמו עשה “טיצ’קה” מעץ אלון כבד דווקא ואת “פי” הברזל שלה האריך פעמיים מן הרגיל, ובמקום ברזל שם – עשת. לו לעצמו משמשת ה“טיצ’קה” שלו לתפקידים שונים מתפקידיה הרגילים. היא לו במקום “מקל־טיול” ובמקום “כלי זיין”… והוא אינו נפרד ממנה אף פעם, פרט כשידיו עסוקות בקורנוס, במעדר או במזמרה. כשהוא יוצא לטייל במושבה – ה“טיצ’קה” עמו, אף כי ארוכה היא פי שנים מגובהו. כשהוא בא לאספה לא יפרד ממנה. וכשה“פעמון” העומד בראש הגבעה של המושבה משמיע צלצול של חרדה, ביום או בלילהף יתפוס לייב’לה את ה“טיצ’קה” שלו ויתפרץ אל מקום הסכנה. ויש שהוא מצטער בעומק לבו שאינו יכול לקחת “אותה” עמו גם כשהוא הולך לבית הכנסת בשבתות ובחגים… אמנם יש “ערוב” במושבה, אבל לייב’לה מפקפק אם “ערוב” מתיר גם נשיאת “טיצ’קה” בשבתות. ולא לשם איום, חלילה, נוח לו ללייב’לה להחזיק את ה“טיצ’קה” בידו, כי אם לשם הנאה סתם. האם לא מתוך זה שהיא מחפה במקצת על ליקוּיוֹ הטבעי, על קוצר קומתו?…

 

ד    🔗

כיצד גרמה ה“טיצ’קה” לעלייתו של לייב’לה בציבור?

בפעם הראשונה קרה הדבר בזמן ההתנגשות השניה של המושבה. בהתנגשות הראשונה ביישה המושבה את עצמה. עדיין “ירוקה” היתה ולא נמצא לה איש שידריך אותה לדעת את מנהגי הסביבה. בהתנגשות השניה יצאה המושבה כמנצחת, וראש גיבּוריה היה לייב’לה. שני ה“מחנות” עמדו זה לעומת זה על שתי גבעות מאחורי המושבה. יריבי המושבה היו מזוינים ב“נאבּוּטים” וַחרבות, ואנשי המושבה – בידיות של מעדרים ומוטי־ברזל דקים, שלייב’לה חילק ביניהם. הוא, לייב’לה גופו, היה מזוין ב“טיצ’קה” שלו. זמן ממושך עמדו שני המחנות “קפואים” במקומם ולא העיזו לפתוח. הערבים שרו שירי גנאי להתקלס באויביהם, והעברים שתקו. לבסוף העיז לייב’לה. הוא פרץ בצעקה קדימה, ה“טיצ’קה” שלו התנופפה באויר וקצה־העשת שלה המושחז נצנץ כלפי השמש. הוא השתער על המחנה שלמולו, והכה בכוח ימינה ושמאלה, ואחריו פרצו כל בני המושבה, ויכו את יריביהם ויניסום לכל עבר. אבל בטרם הפכו פניהם לנוס הכו הללו אף הם בבני המושבה מכות נאמנות, וביחוד קלעו את מקלותיהם אל לייב’לה, ואמנם מקל אחד פגע במטרה וישבור את “אוכף” חוטמו. וכשחזר לייב’לה אל המושבה וזר הנצחון על ראשו היו כל פניו מכוסים דם. פצעו נרפא אבל צלקת עמוקה נחרתה ברוחב חוטמו, ועליה גאוותו. ובפעם השניה קרה הדבר בשעת ביקורו המפורסם של הרצל. ללייב’לה לא היה סוס משלו, ולא נמנה עם “רוכבי” המושבה. ובימים של התנגשויות עם הרועים השכנים בכרמים היה רץ ברגל אל המערכה. אבל אם ה“רוכבים” מתכוננים לצאת לפגוש אורח מוּרם מעם – שאני. ואפילו כולם מן ה“צעירים”, – מה בכך? הרי גם ב“שמחת תור” ירקד עמהם שכם אחד! לייב’לה ידע לירכּב על סוס, שכּן כשהיה מפרזל בעבר, בעיירתו, את סוסי הגויים היו הללו מרשים לו לפעמים לרכוב קמעא על אחד הסוסים. וישכור לו לייב’לה את הסוס של הערבי, שהיה חורש בכרמו, ואוכף של חמור שאַל משכנו, ויצא ב“מאסף” של הרוכבים שרכבו על סוסים אבירים. וה“טיצ’קה”, כמובן, בידו. וכל הזמן, בפגישה בדרך, בקבלת־הפנים בשער המושבה ובשעת המשתה, שנערך לכבוד האורח בביתו של ראש־הועד, התהלך לייב’לה נרגש בין הציבור החוגג וה“טיצ’קה, בידו. אין זאת כי הרגיש האורח בו ו”בה“, כי פעם פעמיים העיף עין להסתכל בו, וגיחוך טוב־לב רחף על פניו האציליים. וכשנפרדו ה”רוכבים" מהרצל על ראש הגבעה, בקצה המושבה, עמד לייב’לה מאחורי כל החבורה, וה“טיצ’קה” שלו מתרוממת מעלה מעלה. והנה לחש האורח על אזנו של ראש ה“רוכבים”, הוא מנהיגם של ה“צעירים”. הפנה הלז את ראשו כלפי לייב’לה ויקרא לו: “לייב’לה, בוא הנה, אמור שלום לאורח…” לבו של לייב’לה ניתר בקרבו; אותה שעה סלח לירובו ויגש לאורח, כולו חרד ורועד. את ה“טיצ’קה” שביד ימינו ועביר ליד שמאל, ואת ימינו הושיט להרצל. ומיד פרצה הצעקה מפיו:

“יחי הפריזידנט של המלוכה היהודית!”

כל ה“צעירים” הריעו תרועה, והרצל הניח את ידו על כתפו של לייב’לה…

ימים רבים אחר־כך היו צעירי המושבה וזקניה מביטים אל לייב’לה מתוך קנאה, והוא הצניע את אשרו הגדול בלבו ולא דיבר עליו דבר.

 

ה    🔗

לייב’לה היה שמח בחלקו. אבל ענן קטון ככף איש העיב את שמי אשרו, והעב הקטון הזה הלך וגדל, הלך והתרחב. וזה הדבר, וכאן טמון גם דבר הטינא שבלבו לראש הצעירים. לייב’לה ידע בלבו שהוא “עם הארץ” וגם ידע כי לכל בני המושבה ידוע הדבר. בני המושבה רובם “ליטאים”, יודעי ספר, וגם בני אוקראינה המעטים שבמושבה בני הורים אמידים הם שלמדו ב“חדר” ובבתי ספר של גויים. רק הוא, לייב’לה, “עם הארץ” האחד הנהו. אמנם ישנם עוד אחדים כמוהו, אבל להם יבוז לייב’לה בלבו, ואלה לא יבואו לאספות, כי אין להם זכות “דעה”. אין כל נחלה להם… ואף כי ידוע ידע לייב’לה ש“סודו” הרע גלוי לכול, עשה את עצמו כאילו אף הוא “יודע ספר”, ולא נמנע מהכניס את ראשו בכל שיחה. וכשקוראים עתון, בביתו של “מחלק הדואר” שהוא אחד משכניו, אף הוא מסתכל אל השורות, שהן לו “כספר החתום”, ועושה את עצמו כאילו אף הוא “קורא”. בעל שכל ער היה ותפיסה מהירה וכל מלה, שנקלטה לאזניו מפי אחד הקוראים, נתנה לו את האפשרות ללמוד דבר מחצי דבר ולהגיד את דעתו. וגם כשהיו משוחחים ומתווכחים על לימודי ביה“ס היה אף הוא מכניס דיבור “משלו”, דיבור שתפסה אזנו מפיו של אחד מ”דייריו" ונקלט בזכרונו. דווקא ההשתדלות הזאת להסתיר את “קלונו” היתה בעוכריו. לפעמים עשה את עצמו לצחוק. ולפיכך חרה אפו בראש הצעירים, כי נדמה היה לו שעיניו צוחקות לו… הוא חשד בכשרים. “יריבו” זה דווקא אהבוֹ, אבל חשדוֹ גבר משנה לשנה ופעם אחת לא ידע לשלוט ברוחו ויצא מכליו…

המחלוקת במושבה על השם שינתן ל“צריף הקטן” נסתיימה בנצחונם של ה“צעירים”, והשם ניתן: “בית־ספר”. ה“זקנים”, ולייב’לה בתוכם, שמרו את עברתם בלבם. והנה “מחלוקת חדשה באה, וגם זו “לשם שמים”. המורה החדש, שבא לבית הספר, ביקש להנהיג את ההברה “הספרדית” במקום ההברה “האשכנזית” שהיתה נהוגה בו עד אז. ה”צעירים" השמחים לכל תיקון תמכו במורה; ה“זקנים” התקוממו נגדו. המחלוקת לבשה צורה חריפה מאוד. המושבה הפכה ל“שדה־קרב” בין שני מחנות אויבים. ובכל אסיפה, גם שלא בעניני בית הספר וההברה, רבו שני הצדדים בחזקה וידברו בקנאה ובשנאה. ה“מתונים” שבמושבה החליטו לפנות אל גדולי הדור, לשאול לחוות דעתם. וכך עשו. ועשרות עשרות של “שאלות ותשובות” הלכו הלוך ושוב הין המושבה ובין ירושלים, ווילנא, ווארשא ואודיסה וגם התשובות היו מפולגות. מהן לימדו זכות על ההברה ה“ספרדית” ומהן על ה“אשכנזית”, וכל תשובה יצקה שמן על האש של אחד המחנות. ולבסוף הוחלט באסיפה כללית ברוב דעות, להנהיג בבית הזפר את ההברה ה“ספרדית”. אנשי המיעוט הכריזו על התבדלות ועל הקמת “תלמוד תורה” להם לעצמם.

בין אנשי המיעוט היו תלמידי־חכמים וכל אחד הוכיח באסיפה את צדקתו בראיות ובמופתים “חותכים”. הרוב, שצדדו בזכות ההברה הספרדית מתוך נימוקים ציבוריים בעיקר ולא בלשניים, הקשיבו אף לדברי יריביהם קשב רב, למרות שהחלטתם כבר היתה מסוימת וקבועה מראש. לא ידע לייב’לה להתאפק ברוחו לבלתי קחת חלק בויכוח ויקרא או צעק לאמר: “בסידור כתוב מפורש: “בריך”, והם רוצים להכריח את בנינו לקרוא “ברוך”.. – אמר לייב’לה והסמיק עד שרשי שערותיו, כי הרגיש שנפל ב”פח“… צחוק פרץ מפיות רבים משני הצדדים. ראש ה”צעירים“, שישב בראש אותה אסיפה, משל ברוחו: לא צחק ולא גחך. ויביט אל לייב’לה מתוך אהדה ומתוך רגש־מה של רחמים והשתתפות בצער… הצחוק של כל ה”המון" לא נגע אל לבו של “לייב’לה” ודווקא הבעת בניו של יושב ראש האסיפה, “יריבו”, זו היתה כמדקרות חרב בלבו. פרץ אל שולחן־הנשיאות רוּתח כולו וקרא בזעם אל היושב בראש: “אתה אמרת לי: עם־הארץ!”

“לא אמרתי דבר לייב’לה…” ניסה הלה להשקיט את רוחו, ולא הצליח, וכאילו עוד זרה מלח על פצעי לייב’לה ויצעק צעקה מרה: “עוד אזכה לראות את בני “דוקטור” והוא יקרא לך, בפני קהל ועדה “עם הארץ”!” ויברח מן האסיפה.

 

ו    🔗

במשך שנים היה דבר “הנקמה” הזאת כרקב בעצמותיו של לייב’לה. והמחשבה לעשות את בנו ל“דוקטור” נתקעה כמסמר במוחו. ודווקא ענייני המחלוקת כאילו הרחיקוהו ממטרתו. מתוך בולמוס המחלוקת הוציא לייב’לה את בנו מבית הספר אף כי למד בו בהצלחה, שכּן נער ער ומוכשר היה, ויתנהו ל“תלמוד תורה” שיסדו אנשי הכת שלו – והנער היה אומלל מאוד. בבית הספר למד בהצלחה חשבון, היסטוריה וגיאוגרפיה ויאהב את לימודיו ואת המורה החדש. ובתלמוד תורה ביטלו את לימוד ההיסטוריה וגיאוגרפיה לגמרי. המעיטו בלימודי חשבון וירבו כל היום בלימוד “שולחן ערוך”, ואת ה“מלמד” ארוך הפאות שהביאו מירושלים שנאו תלמידיו. בנו של לייב’לה ניסה לפעמים לגלות את כאבו לאביו. האב ידע כי הצדק עם בנו ועוד דבר ידע, כי בלי גיאוגרפיה, היסטוריה וחשבון לא יהיה בנו “דוקטור”, אף על פי כן היה גוער בנזיפה בבנו. ברם את היתוש שנקר במוחו לא השתיק, ורוחו הטובה של לייב’לה נעכרה ויהי מר לב ומר נפש.

ודבר חדש נפל במושבה, אשר הטיל מהומה ומבוכה בלבו של לייב’לה. עוד בשנה השלישית לקיום המושבה, כשחל משבר בישוב, מחמת הגזירות על העליה ועל הקרקע, ובעלי־הון חדלו לבוא ארצה, ונטיעת כרמים חדשים פסקה והעבודה נתמעטה, יצאו אחדים מבני המושבה לבקש את אשרם ועשרם מעבר לימים, ואחדים מהם הצליחו ויתעשרו ב“עולם החדש”. ויהי באחד הימים בא למושבה אחד מבניה שהתעשרו באמריקה לפקוד את קרוביו. ובשנה ההיא חל משבר חדש במושבות, בשל הירידה הגדולה במחירי הענבים. האורח מאמריקה בא הדוּר בלבושו ומצלצל במעותיו, ובמושבה עוד זכרו הכל איך ליווהו קרוביו וכל בני המושבה בלכתו לדרכו. כמלוים את המת ליווהו וילכו אחרי עגלתו עד מחוץ לתחומי המושבה אבלים ומורדי ראש. ופיו של האורח מלא כל היום את גדולתה של אמריקה ואת הצלחתם של יוצאי המושבה שם. והאורח נראה במלבושיו, בין בני מושבתו הלובשים סחבות כמעט, כחתן בין אבלים. האורח היה אחד מבניה שלה המשפחה, אשר בנתה את הבית מול ביתו של לייב’לה, ובכל הערבים כשלייב’לה נפנה מעבודתו יבוא אל בית השכן לשמוע על הניסים ועל הנפלאות של אמריקה. “הזוכרים אתם את החייט שלנו שהלך לאמריקה?” שואל האורח וכל מקשיבים בקוצר רוח. “הריהו עתה גבאי של בית־כנסת ועוסק בריאל־אֶסטייט…” פירושה של המלה ה“אמריקאית” אין לייב’לה יודע, אבל את ה“חייט” הוא זכר היטב. אחד מאלה שהיה בז להם בלבו. לא ידע אפילו לקרוא את ברכת התורה כהלכה והיה מגמגם ואומר. הוא לייב’לה, מברך על התורה בקול רם ובניגון, שלמדו עוד בנעוריו מפיו של אביו עליו השלום שידע נגן. “ואת העגלון של ה”עשיר" שלכם אתם זוכרים?…" ממשיך האורח ומוסיף ומספּר: “הנהו כיום אול־רייט, שופט־שלום בעירו, ובנו קיבל רק השנה תואר דוקטור. אצלנו, באמריקה, כל אדם ואפילו סבּל יכול לגדל את בנו להיות דוקטור. וכל אדם סתם יכל להגיע להיות פריזידנט בקהילתו…” לבו של לייב’לה נפל עליו. גם ה“עגלון” הזה היה מאלה שהיה בז להם בלבו. אפילו לחתום את שמו לא ידע “שופט” זה. גם לייב’לה חלש במקצת בענין החתימה; הוא חותם רק באותיות רוסיות, “לייבּקוֹ”, וכל אות גדולה כ“גוי”, והוא “מצייר” אותה בקושי, ולפיכך היה משתמט תמיד וחומק מן האסיפות הכלליות לפני חתימת הפרטי־כל. ואותו בר־נש שכל היום היה מחזיק את השוט בידו ולא ידע אפילו כיצד מחזיקים עט ביד – באמריקה הוא “שופט” ובנו “דוקטור”… ובנו של לייב’לה גמר את תלמוד תורה, ועתה מה יהא עליו? עדיין רב המרחק בינו ובין “דוקטור”! אימתי יזכה לנקום נקמתו?

אבל וחפוי־ראש היה לייב’לה חוזר מבית שכניו לביתו.

 

ז    🔗

הברה נפלה במושבה: שייב’לה מתכונן לנסוע לאמריקה. דבר שלא יאָמן. ידוע היה שמצבו של לייב’לה לא נפגע מן המשבר. בנפּחיה שלו רבּו לקוחות מן הכפרים הערבים, שהתחילו רוכשים לעצמם עגלות ומחליפים את מחרשות העץ במחרשות־ברזל. וגם בכרם של לייב’לה עדיין שורה הברכה, למרות מחירי הענבים הנמוכים; ה“שמידירקע” והנערים עושים כל עבודה בידיהם ממש ואת סוד הזיבול למדה כהלכה, ויהי יבול כרמם מגיע לחמשה קוּנטרים ענבים לדוּנם. מה הוֹיה לו ללייב’לה, איזו רוח רעה עברה עליו? והיו אשר הרשו לעצמם לשאול אותו במפורש: “אתה, לייב’לה, הא־כיצד? אתה הגיבור של המושבה אתה מ”רוכבי הרצל“… אתה – רוח החיה באספות ובכל מחלוקת שתפול במושבה. אתה, מנין לך?”

לייב’לה כובש את פניו בקרקע ואינו עונה דבר. מה יגיד להם, מה יכול פיו להגיד להם? טובה השתיקה. ויש אשר ירגז ויכעס והרים את קולו: “מנין לכם? לא היה ולא נברא. אינני נוסע לאמריקה כל עיקר. שונאי בדו את הדבר מלבם!” ואף על פי כן התכונן לייב’לה לנסיעתו. הנפח מן המושבה השכנה בא להתסכל אל ה“כלים” בנפחיה. פעמיים שלוש נסעו לייב’לה, אחיו וה“שמידירקע” ליפו. מאז באה זו אל המושבה לא נסעה מעולם אל עיר. וגם היא שמרה על סוד נסיעותיה בשתיקה. אבל הכרת פניה העידה כי צרה גדולה פרשה כנפיה על ראשה. ויום אחד נודע הדבר ב“ועד”, כי לייב’לה מכר את “כליו” לנפח של המושבה השכנה, וכי אחיו התארס עם נערה בת יפו ובכסף הנדוניה שלו קנה את חלקו על של לייב’לה, את השליש, בבית ובכרם. וכשקמו בני המושבה בוקר אחד נודע להם, כי בלילה, באין איש רואה, יצאו לייב’לה, אשתו ושבעת ילדיו, במשך השנים הביאה אשתו עוד שנים לאור העולם, – ליפו ועם אור הבוקר יפליגו לאמריקה. וינודו בני המושבה ראש ולבם נקפם, כי כולם אהבו את לייב’לה והתחבטו בשאלה, מהו שגרם לכך?

 

ח    🔗

שנים מספר לא שמע איש במושבה על לייב’קה ועל קורותיו. לאמו ולאחיו ולמכּריו לא כתב, כי גם באמריקה לא למד, כנראה, לכתוב. והמכּרים לא כתבו עליו. הוא לא נשאר בניו יורק, מקום שם היו מרוכזים כל יוצאי המושבה, כי אם הרחיק נדוד דרומה. ומעט מעט שכחו בני המושבה את הנפח שלהם, אשר סימני עבודתו נותרו על כל הבתים הישנים. ודור חדש קם במושבה, אשר לא ידע את השם “לייב’לה”, אף כי כולם ידעו את ה“שמידירקע”, האשה הזקנה והכפופה, אשר עד סוף ימיה המשיכה לילך אל הכרם. יחידה וגלמודה הלכה, כי בנה השני נעשה בהשפעת חותנו לסוחר. רק ראש “הצעירים”, שחדל להיות “ראש” וצעיריו חדלו להיות “צעירים”, ובמושבה קמו כיתות חדשות ומחלוקת חדשה, זכר את “יריבו” משכבר הימים ויהי חוקר ושואל לו מבני המושבה שבאמריקה. אם בנו של לייב’לה זכה להיות “דוקטור” – לא ידע איש, אבל על סופו המר של לייב’לה נודע לו. כל בניו עזבוהו והתפזרו בכל רחבי המדינה, והוא נשאר יושב בעיר שהתישב בה לכתחילה. יום אחד נפלה דליקה בבית חרושת סמוך לביתו של לייב’לה. בית החרושת נמצא בקומה השביעית, ובו עבד נכדו של מי שהיה שכנו במושבה. ליב’לה פרץ ועלה במדרגות לבית־החרושת האחוז להבה, ומוט ברזל ארוך בידו… והוא נשרף עם בית־החרושת ועם כל הפועלים שעבדו בו. האם עסק לייב’לה בנפחוּת באמריקה עד סוף ימיו? ומנין מוט הברזל הארוך בידו? איש לא ידע על כך עד היום הזה.