א 🔗
“האם יודעת היא שיפה הנה?…”
שאלתי את עצמי בתמיהה, כשראיתי בפעם הראשונה את הדיה, והיא אז כבת ארבע־עשרה או חמש־עשרה שנה, ודמתה יותר לחיה פראית מאשר לבת אדם. הדבר היה בשנה האחרונה למלחמה העולמית הראשונה. אורחות אורחות גדולות של בני־אדם ובני־בקר, אלה ואלה רעבים, נדדו מן הדרום אל הצפון, בברחם מתגרת יד הצבא הטורקי, הנסוג מן הנגב, ומתגרת יד הרעב. אנשי אחת האורחות הללו התישבו על שדה הבּוּר הריק של הכפר השכן, מאחורי פרדסי, ויקימו להם “אהלים” רעועים מאד: שקים פרושים על גבי כלונסאות דקים. לא אנשי אהלים ולא אנשי קידר היו אלה מימיהם, כי אם אנשי בתים, ממגורשי חן־יוּנת ועזה, מבני דלת־העם, כי האמידים שבהם ברחו מזרחה לבית־ג’יברין, חברון וירושלים.
הגברים נפוצו בסביבה לבקש להם עבודה או עניני רכוּלה להתפרנס מהם, והנשים והילדים פשטו בשדות, לקטו ואספו גללי בקר וצאן, והביאום אל פרדסינו ואל כרמינו למכרם. ואנו המשכנו לקנות זבל, אם כי גם אנו צפויים היינו לגירוש, שכּן הזבל נמכר לנו כמעט בחינם: סל זבל בעשיריה אחת, שלושה סלים בגרוש אחד…
גם אני קניתי זבל בשארית פרוטותי.
הדיה היתה אחת מאלו, שהיו מביאות זבל למכירה לפרדסי. ביום שהאיר לה המזל היתה יוצאת מפרדסי ושלוש עשיריות בידיה ופניה זורחים אז מנחת. וביום שלא הצליחה לאסוף כי אם סל אחד זבל ושכרה היה עשיריה אחת – התכסו פניה צעיף של אבל. ובין שהיתה רווּיה נחת ובין שהיתה שרויה בצער – יפה היתה תמיד. פניה וגם גופה הדק והרזה, שהיה מציץ זעיר־שם זעיר־שם מתוך קרעי השק, ששימש לה “שמלה”, היו מלוכלכים מאד. אין זאת, כי אם במשך שבועות ארוכים לא באו מים על בשרה. ועף־על־פי־כן יפה היתה. עינים שחורות תמיד והם מתיזים ניצוצות ניצוצות של אש. ולמרות כל הלכלוך היו הפנים הקטנים מלאים חן. כל תג ותג של קוי פניה ושל קמטי גופה, שנגלו מתוך הקרעים, היו ספוגים חן. ושערות ראשה – כשער טלה רך בן יומו, ונראה היה שלא טעמו טעם מסרק מימיהם. כשהיתה יושבת כפופה ליד סל הזבל שלה דמתה לילדה קטנה. וכשהיתה קופצת ממקומה ועומדת לקבל שכרה מידי, דמתה לארז צעיר, רך בשנים, ובכל פעם, כשהיתה מקבלת את כספה מידי, היו מהבהבים נרות התמיד שבאישוניה וכאילו מתיזים את חציהם בי. כך היו נוצצות עיניה גם כלפי שומר פרדסי, יהודי גורג’י זקן, או כלפי פועלי שהיו משקים אותה מים מן הליבריק, לפי בקשתה, וצחוק קל וגנדרני היה מרפרף על פניה המלוכלכים. ואז, ברגעים האלה, הייתי חושב בלבי ושואל את עצמי: האם יודעת היא שיפה הנה? ועוד הייתי חושב בלבי: האם ידועים גם לה, לילדה הפראית הזאת, תכסיסי אשה? ומפי מי למדתם לדעת? האם ראתה והסתכלה פעם בחייה בבבוּאה שלה? היודעת היא שיש בעולם כלי, אשר ראי שמו?
פעם אחת אמרתי לנסותה. הבאתי עמי מן הבית ראי קטן אבל מלוטש יפה. וכשהתרוממה מעל פני האדמה לקבל את שכרה, העמדתי את הראי ישר מול עיניה עד שכל קלסתר פניה הופיע לנגדה… והתחרטתי: פניה נפחדו, נעוו, כאילו מכאב, קול צעקה, קול בהלה פרץ מפיה. קפצה, נשאה את רגליה הדקות והגמישות וכאילה פרחה מחוץ לפרדס אל עבר השדה.
מכאן ואילך לא ניתן לי לנסותה עוד ולתהות על קנקנה. היא לא הוסיפה לבוא אל פרדסי. לאחר שבועות מספר באו חיילים טורקים מרמלה ויגרשו את כל האורחה מסביבתנו. ולאחר ירחים מספר באו חילות האנגלים וגרשו את הטורקים מיהודה. לא ניתן לי לנסות עוד את הדיה, אבל ברור היה לי הדבר כשמש, כי מימיה לא היה ראי בידיה ומול פניה, ומימיה לא הסתכלה אל קלסתר פניה. ואת תכסיסי האשה לא למדה מפי איש; אין זאת כי מידיו של “שר חוה” קיבלה אותה במישרים.
ומדוע נבהלה? אולי חשבה, כי בכור־השטן נגלה לעיניה בראי?
ב 🔗
זכרון הנערה־הילדה הפראית, שלא ראתה ראי מימיה, ואשר חשבה, כנראה, את בבוּאת פניה לפני השטן, נשכח מלבי.
יום אחד, כחמש שנים לאחר גמר המלחמה, הלכתי בדרך מפרדסי לביתי במושבה לארוחת־הצהרים. מעבר המושבה באה לקראתי ערביה, רכובה על סוס אפור, ושני ילדים דבוקים אליה, האחד לפניה והשני מאחוריה. הרוכבת השגיחה בי מרחוק והורידה צעיף שחור על גבי פניה. “עירונית”, חשבתי בלבי, כי הפלחיות אינן מסתירות את פניהן. וכשעבר הסוס על פני, ראיתי, שהילדים השנים אמנם לבושים הם כילדי ערבים עירוניים, ועיניהם היו עטופות במטפחות. אין זאת, כי אמן הביאה אותם אל רופא מושבתנו לרפא את עיניהם. אבל הערביה היתה לבושה שמלת אשה פלחית וכה זקופה היתה וכה דקה…
“האמנם היא האֵם?” הרהרתי בלבי. ברגע הזה הסתכלתי וראיתי שחגורת האוּכף המהדקת אותו אל גו הסוס נפתחה וקצה האחד נגרר על פני האדמה ומתלבט בין רגלי הסוס. הרוכבת לא הרגישה, כנראה, בכך. בעצם הדבר לא היתה התקלה קשה, הרוכבת ידעה לרכוב, אבל ידעתי כי בפרדסי נמצא אוטו־משא, שהביא לי זבל כימי מהעיר, ובכל רגע היה יכול לצאת אל אם הדרך, והרעש יפחיד את הסוס, וירתע ויקפוץ הצדה ועלול להטיל את הרוכבת ושני ילדיה ארצה… קראתי לה שתעצור בסוס. קולי הפתיע אותה, כנראה, וקול פחדים, קול בהלה פרץ מפיה. הקול נראה לי כה מוּכּר, היכן שמעתיו פעם? הערביה עצרה בסוס והפנתה את ראשה אלי בלי להרים את הצעיף השחור והעבה מעל פניה. ושוב פרץ מפיה קול קריאה. אין זאת כי השגיחה וראתה שהאוּכף אינו מהודק לגו הסוס וכי חגורתו ניתרה ונשמטה. הסוס הרים את ראשו, זקף את אזניו ורעד־מה עבר בכל קמטי בשרו. מצד פרדסי נשמע קול המית האוטו. בתנועה מהירה קפצתי לאחורי, תפסתי ברסן הסוס והחזקתיו בכוח. האוטו יצא מהסימטא, הפונה מפרדסי אל דרך המלך, ויעלה ישר עלינו, כשהוא הומה ורועש. רק בעמל רב הצלחתי לעצור את הסוס שלא ירתע ולא יקפוץ הצדה כשעבר האוטו בטיסה לידינו. הנהג ועוזרו הסתכלו בי ובחברתי המוזרה, הצטחקו ונעלמו.
משנרגע הסוס, קשרתי ואימצתי את חגורת האוּכף ופניתי ללכת לדרכי; אותה שעה נתקלתי במבט עיניה של הרוכבת, שהסתכלה בי מתוך סדק צר שבצעיפה. ולבי הכני והרהרתי: “מה יפות העינים של בנות כנען…”
ורק כשהתרחקתי צעדים מספר מהמקום שעמדנו בו, נזכרתי פתאום: הרי ראיתי פעם את העינים הללו, השחורות כליל, המוארכות כלשהו ונרות־תמיד דולקים באישוניהן ומתיזים ניצוצות של אש. היכן ואימתי ראיתין? ומתוך תהום הנשיה עלו ורחפו פתאום לנגדי פניה ועיניה של הילדה־הנערה הערביה הפראית עם שערות הטלה בן יומו בראשה. ידעתי בבירור שזאת היא הדיה – זכרתי גם את השם, כפי שהיו קוראות לה חברותיה. עמדתי והפניתי את ראשי לאחורי. הסוס ורוכביו נעלמו מאחורי פרדסי.
ג 🔗
חדשים מספר לאחר אותה פגישה בא אלי לפרדסי איש ערבי עירוני, נוסע בכרכרה רתומה לסוס אפוּר. הוא הציג את עצמו כאיש חברון, אשר קנה לו פרדס בכפר הסמוך לחולות הים, והוא בא לשאול בעצתי על מחלה שפרצה בעציו: הם הולכים ומצטהבים ומתיבשים ומתים. לפי הסימנים שנתן ולפי תיאור אדמת פרדסו ובני עציו, הבנתי, שזאת היא מחלת ה“קוּמוֹז”, שעשתה אז שמות בפרדסינו. אנו למדנו כיצד לטפל בעצים החולים וגם הצלחנו להדביר את המחלה, ויעצתיו מה וכיצד לעשות. הוא הקשיב קשב רב, הודה לי, ויבקשני לגשת עמו בכרכרתו לפרדסו להראות לו ולפרדסן שלו, מה לעשות לעצים הלכה למעשה. הכפר, שפרדסו נמצא בו, היה כמהלך חצי שעה בכרכרה מפרדסי, ושעתי היתה פנויה, והסכמתי לנסוע עמו. לאשרו של הערבי לא היה גבול. וכשיצאנו לדרכנו, ואני הסתכלתי שוב בסוס הרתום לכרכרה, הכרתיו: הרי זהו הסוס שהדיה ושני הילדים רכבו עליו… לבי פעם בי כאילו מצאתי איזו תעלומה, ולא יכולתי לשלוט ברוחי ואשאל את הערבי היושב לידי בכרכרה אם יש לו שני ילדים שהיו חולי עינים? הוא הציץ בי כמשתאה, ופתאום, כאילו נזכר דבר־מה, פרץ בצחוק, ובלי להסיר מעלי את מבטו המופתע אמר:
“אם כן, אתה הוא היהודי ששיח ושיג לו עם ה”שטן“, ואשר הציל את ילדי שלא יפלו מעל סוסי? איזה מקרה מוצלח! קודם הצלת את ילדי ועתה הנך הולך להציל את עצי…”
הוא צחק שוב מטוב לב.
“האם שם הפלחיה, אשר לוותה את ילדיך הוא הדיה?”
“נכון הדבר כנכון היום! הדיה שמה. אבל אינה פלחיה, ורק שמלות פלחיות היא לובשת. בת שבט של בידואים היא, מבני המדבר הרחוק, שבט פראי כמעט. בראשית ימי המלחמה ברחו הוריה מן המדבר מפני מעשה של גוֹם ויתישבו בחן־יוּנת. ובסוף ימי המלחמה גורשו משם, ומני אז מתגוררים הוריה בין הבידואים שבחולות הים…”
וכשסיים הערבי לספר לי את סיפורו, שאלתיו בצחוק: “האמנם חושבת הדיה עד היום כי הראי מעשה שטן הוא?”
ושוב הביט אלי הערבי, כמשתאה. סיפרתי לו את מעשה פגישתי הראשונה עם הדיה. הוא צחק מטוב לב ואמר: “הפעם הבנתי את פשר ה”שיח ושיג" אשר לך עם השטן!…"
“האם אין בביתך ראי?” שאלתיו, ושנינו צחקנו בבת אחת.
הוא סיפר לי, כי הדיה משרתת בביתו זה כשנה, והיא חרוצה מאד, וידיה שלוחות ומסתגלות לכל עבודה, והיא קשורה באשתו ומסורה לילדיו. גם אשתו התקשרה בה, לימדה אותה לרחוץ במים חמים את פניה ואת גופה ולהשגיח בנקיון. ורק דבר אחד מיאנה ללמוד: להסתכל בראי. בפעם הראשונה, כשנתנה אשתו ראי לידיה והיא הסתכלה בו – השליכתו ארצה, ואת סיבת הדבר לא אמרה לנו. ואת שמך לא הזכירה לפנינו אף פעם. ורק אז, כשחזרה עם הילדים נבהלת ונפחדת, סיפרה לנו כי יהודי, ש“שיח ושיג לו עם השטן”, הציל את הילדים.
ופתאום נשתתק הערבי. צל מה עבר על פניו. ובמשך רגעים אחדים עמדה שתיקה בינינו, ובשתיקה היה דבר־מה כבד. ופעמים הרגשתי במבטו האלכסוני שנפל על פני, כאילו בדק דבר־מה וחקר.
“האם לא היתה הדיה עדיין לאיש?” שאלתי את הערבי לאחר רגעי שתיקה.
“לא… לא על נקלה תהי הדיה לאיש.”
“למה?”
“אומללה… אביה קבע את “מוהר” בתו מאה לא”י… ואין בזה מקח־טעות… יפה היא מכל הבנות, שראיתי עד היום, ופיקחת אף כי פראית היא. אבל הפלחים בני הכפר לא ישאו אשה שמשבט בידואים יצאה. הבידואים שבסביבה עניים הם, ואל שבטי הבידואים הרחוקים תמאן ללכת…"
“ומדוע תמאן ללכת?”
הערבי נשתתק שוב. נדמה לי כי דבר בלבו, אשר לא ישכחנו. לבסוף אמר, ובקולו צלצלה נימה חדשה, נימה של איבה כמעט:
“איני יודע… אבל אשתי כועסת ואומרת, שהמושבה קלקלה אותה.”
“קלקלה?”
“כן… ה”שטן" כאילו מפחיד אותה ומושך אותה. כל מחשבתה וכל הגיגה רק במושבה. שם המושבה לא יחדל משפתיה ולא תחמיץ כל שעת כושר מלכת למושבה."
“מעולם לא ראיתיה במושבתנו, חוץ מן המקרה ההוא עם ילדיך…”
הערבי הסתכל בי רגע כבוחן אם אמת בפי, ולבסוף אמר מתוך לצון מה: “אין זאת כי רואה היא ואינה נראית… ומנחש אנכי, שהיא כבר מחכה לנו בין העצים בפרדסי. הרי ממנה יצא הדבר, הרי היא דיברה על לבי השכם ודבּר, כי במושבה יודעים תרופה לעצים חולים.”
מימין לדרך נראה פרדס ובית. בעל שתי קומות.
“והנה פרדסי!” אמר הערבי מתוך הקלה, ויט את הכרכרה ימינה.
ד 🔗
השערתו של הערבי, אשר קינא כנראה את הדיה על נטיתה ל“מושבה” לא התקיימה. לא ראיתיה לא בפרדס בין העצים, בו ביליתי שעה ארוכה בחברת בעל הפרדס והפרדסן, אף שהסתכלתי היטב לכל צד אולי הסתתרה מאחורי אחד העצים ועיניה צופיות אלינו. ואף לא בביתו של בעל הפרדס, בו נתכבדתי בקאפה שחור וריחני ובדבש מתוק לחך, אשר אך הבוקר נרדה מן הכוורת. את הקאפה הגיש לנו בספלים קטנים על גבי טס מצויץ אותו פרדסן גופו, אבל הכינה אותו האשה, כי קול של אשה קול רוגן שמעתי מן החדר השני. והקול רגן על… הדיה, שמאז הבוקר נעלמה ואיננה.
חזרתי הביתה מאוכזב, והערבי ליווני בכרכרה. היטב חרה לי על אשר לא ראיתי הפעם את הדיה בגילוי פניה, בצל קורה של בית, כאשר קויתי לראותה, בצאתי בכרכרה אל פרדסו של הערבי, וביחוד חרה לי על אשר לא יכולתי לרווֹת את סקרנותי לדעת, אם שערות ראשה של הדיה עדיין דומים לשער הטלה בן יומו.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי לפרדסן את השאלה, שהעסיקה את מחשבתי. מובן, לא במישרים שאלתיו, כי אם סחור סחור ובעקיפין ומתוך רמז. אבל הוא הבין את שאלתי ואף ענני בקול של רוגז:
“אין בני ערב מסתכלים בשערות ראשן של בנותיהן. שיער שבאשה – ערווה.”
ולאחר שתיקה ממושכת, כשהיינו כבר קרובים לשער פרדסי, נזרק מתוך פיו:
“בנות שטן!”
לא ידעתי, אם על חשבונה של הדיה באה הקריאה הנואשה והמרה הזאת, ואם על חשבון של בנות־חוה בכלל.
ה 🔗
שנה לאחר ביקורי בפרדסו ובביתו של הערבי החברוני, שמעתי כי הוא “ריחם” את הדיה, שילם לאביה את ה“מוהר”, מאה לא"י וישא אותה לאשה שניה על אשתו הראשונה. את פרדסו מכר, ואת כל רכושו, ואת שתי נשיו ואת ילדיו שם על גמלים וישוב לחברון. אין זאת כי חשש להחזיק את אשתו השניה בקרבת המושבה.
מפיו של הפרדסן, שהמשיך לעבוד בפרדס אצל בעליו החדשים, ושבא שוב לשאול עצה מפי, שמעתי את הדבר. אף הוא סיפר לי מתוך מרירות, מרירות על חשבונן של בנות חוה, כי הדיה התנגדה לרצון אביה וחתנה, ורק לאחר שעינוה במשך שבועות מספר, והכוה יום יום מכות נמרצות, הסכימה ללכת לחופה. וכשהושיבוה על הגמל, להביאה עם כל בני הבית חברונה, קשרוה במצוות בעלה בחבלים לבל תצנח מעל הגמל בדרך ולא תברח.
“בת המרדוּת!”
סיים הפרדסן את סיפורו וירק יריקה עזה כלפי העצים…
העצים שלי מה חטאו?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.