א 🔗
צריחת־לילה משונה, צריחת ינשוף, העירה את מחמד משנתו. “ינשוף?” חשב בדאגה, מחשבתו עודנה אחוזה שינה למחצה. נחפז וקפץ מעל דרגשו, אשר במחציתה העילית של האורווה, עמד והביט בחרדה, לאור הפנס העמום אשר בפינת הקיר, אל האבוס שבמחציתה התחתית, מקומו של זוג “הערמונים”, – הזוג איננו!
פחד נפל עליו והדהימו. אך פתאום הוארו פניו השחומים וסבר רצון זרח עליהם. “הלא עם עלות השחר, אתמול, נסע הוא העירה בעגלתו וצמד סוסיו, ואשתו ושני בניו הנערים עמו! הם לנים שם. חולה היא…”
מה טוב שבעליו והסוסים לא שהוּ בחווה הלילה הזה. הלילות האלה, כמה איומים הם!
“ינשוף?” חשודה היתה צריחה זו בעיניו. הוא לא שב אל דרגשו, אף כי השעון הקטן, התלוי מעל לראשו, הראה כי מוקדמת השעה: אחת אחרי חצות. הוא ירד אל תחתית האורווה, פתח את הפשפש שבין האורווה לרפת, והסתכל: שני צמדי השוורים, שתי הפרות והמבכירה רבצו בשלוה על רפידת התבן, לועסים למחצה, מעלים גרה ונרדמים למחצה. הכל כשורה. ופתאום נשמעה שוב צריחת ינשוף מחרידה. לא מן המקום הקודם באה הצריחה – מעבר אחר באה. הפעם ידע מחמד ידוֹע היטב: לא ינשוף הוא אשר צרח. את אזנו לא יוליכו שולל קולות הלילה!
“הם!” הלמה מחשבה ברורה את מוחו.
חרדתו חלפה בן־רגע. עוז רוחו שב אליו. כיבה את אור הפנס, נתן ידיו בשרוולי הסודר (מאת אדוניו הוא לו), פתח חרש את דלת האורווה ויצא אל החצר. את הדלת סגר אחריו ואת המפתחות שם על המשקוף.
היה ליל סתיו, בסופו של חודש. חשכת הלילה ודממתו עטפו את כל היקום. מחמד נשען אל הקיר, רחש דק כרחש רמשי־לילה בין עשבים נגע באזנו. “הרחוקים הם?” ושוב הקשיב רב קשב. “כמאה צעד מן החצר. מצד מזרח הם באים.” נעקר ממקומו ועבר על בהונות רגליו לרוחב החצר ונגש אל השקמה אשר בפינה. “ישישה”… המנוח – אבי אדוניו – מצאה כאן בבואו להקים את חצרו, וכל עשרות השנים הללו טיפל בה וישמרנה כבבת עינו. חלל עמוק היה בגזעה, ופתח החלל פתוח אל על, אל הצמרת המתחילה להסתעף בגובה חמש אמות מעל פני האדמה. ובחלל שמור רובה וכדורים, היינו הרובה השני; מקומו של הראשון לא נודע אף לו, למחמד. ושק סותם את פתח החלל, ועל השק פחית כבדה, ועליה שכבה עבה של עלים, קן צפרים ריק.
מחמד חיבק בשתי ידיו את גזע העץ, נצמד אליו ברגליו ואמר לטפס למעלה – אך חזר בו ויעמוד תחתיו. “לבדי לא אעמוד בפניהם, ולמה יפול הרובה בידיהם? ישאר לו אשר לו; עוד יצלח בידו.”
אותה שעה פסק רחש ה“רמשים” בין העשבים. מחמד שמע, ויותר מששמע הרגיש בנשימה מאחורי שער־החצר. “כמה הם? ארבעה.”
מחמד נזדקף ונגש ברגל ישרה אל השער.
“מה הרעה על פתח בית אדוני?”
“פתח, כלב היהודים!”
עוד המלים מנסרות בחלל האויר – ומעל לקיר החצר קפצו כשדים ארבעה אנשים מזוינים וכוננו את רוביהם אל עבר מחמד.
“ידיך למעלה! השלך את כלי זינך! דמך בראשך!”
“הנה ידי, וכלי־זין אין עמדי. אדוני הלך העירה וכלי זינו עמו.”
שנים מן האנשים אחזוהו בידיו ושני הנותרים קשרו מטפחת עבה על עיניו וחבל שמו על ידיו וכפתון לאחוריו.
שעה קלה שוטטו האנשים בחצר, בדקו את הדלתות ואת החלונות שבבית, באורווה ובמחסן, הקשיבו קשב רב – וחזרו אל מחמד, תפסוהו, הרימוהו והשליכוהו כפגר אל מעבר לגדר. אף הם קפצו על פני הגדר החוצה, וכהרף עין נעלמו כולם בחשכת הלילה.
ב 🔗
עם פנות היום חזר יעקב בעגלתו מן העיר אל חוותו. הסוסים הערמוניים התנהלו לאטם במעלה הגבעה אשר מאחרי הוואַדי, החוצה את הדרך בין המושבה ובין החווה. הם עיפו מן הדרך הרחוקה, ועוד לפניהם מרחק חמשה קילומטרים מן המושבה לחווה. ורוחו של יעקב קצרה, לבו כבד עליו. זה לו שנתיים שאין השמחה בלבו. מאז בא האסון על הארץ נעכרה רוחו. לא כך היה נוסע בעגלתו לפנים ביום־פגרא העירה עם אשתו האהובה. “הערמונים” היו מגמאים ארץ, ועליזה רעיתו, כשמה כן היתה: פיה מלא שירה. מקור לא־אכזב של גיל וחדות־חיים היתה נפשה – גם בבית, גם בעבודתה במשק, ואין צריך לומר בנסיעות־טיול. והוא עצמו, בצאתו העירה, היה פורק מעליו את דאגות המשק וכולו מתרונן. זה שנתיים כבד לבו של יעקב כל הימים. נהפך עליו הגלגל. הוצאות העבודה מתרבות והכנסה פוחתת. לפני שנתיים עיין כפות מאזניו בדוחק, ואילו השנה יצא בהפסד. לולא החסכונות המעטים מן השנים הקודמות, כי עתה כלתה אליו הרעה. אין הוא יודע להסתבך בחובות ו“להסתובב”, כרבים מבני המושבה. בחדשים האחרונים קשתה רוחו מאד. עליזה שוּנה טעמה. פניה הולכים ורעים מיום ליום ונפשה נדכאה. האסונות אשר קרו בכל פינות הארץ דכדכוה מאד. שנים מבני בית אביה נרצחו, ולילות־הביעותים הפילו עליה מרה שחורה. חן הבית, חן המשק ואף חן הילדים לא היו עליה עוד. שותקת היא כל הימים, איננה מוציאה הגה מפיה; ואולם יעקב יודע את נפשה – עיניה עונות בה: קשה עליה הבדידות בחווה בזמן הזה. ויעקב אינו יכול אפילו להעלות על דעתו לעזוב את החווה. היוכל לשבת במושבה ולטפל במשק ממרחק חמשה קילומטרים? ואיך יעזור לאשתו, איך ישיב לה את מנוחת נפשה? פעמיים נסע עמה העירה, לשאול בעצת רופא, – אך ללא הועיל.
כשיצאה העגלה מן המושבה ועברה את הוַאדי ועלתה במעלה הגבעה, כבדה עקת־לבו כפליים. הרגשה נעלמה התחילה מציקה לו מאד, והיטב חרה לו על סוסיו שהם מתנהלים לאטם. נפשו כלתה אל חצרו, אל משקו, כאילו לא תמול עזבם, כי אם לפני ימים רבים. עיניו הביטו נכחן: מתי תיראה חורשת האקליפטים1, והככר הקטנה אשר לידה? מחמד ודאי כבר הוציא שמה את הבקר. ואימתי ייראו הגג האדום של ביתו הקטן, הגגות האפורים של בניני־המשק וקיר־האבן אשר מסביב לחצר?
עגמת ההורים השפיעה גם על הנערים השנים, שישבו בעגלה; האחד, הצעיר, על הכסא הרך ליד אמו, והשני, הבכור, ליד אביו על דוכן העגלה. עיניהם נטויות אל עבר פני החווה: מתי יבוא הקץ לנסיעה שארכה כל־כך?
דבר־מה הצליף כּשוט על פני יעקב ועל לבו. כשהגיע העגלה לראש הגבעה, נראתה לו החווה כפרושה לפניו על כף ידו. הנה החורשה, הנה החצר, הנה הבית… מה זאת? עינו החדה הבחינה מרחוק כי שער החצר סגור ומסוגר כבלילות, ובחצר אין נפש חיה.
“אבא, מדוע לא הוציא מחמד את הבקר אל הככר?” שאלו הנערים. יעקב לא ענה דבר. נדמה לו כי דממת־מות עוטה את חוותו ואת כל אשר בה.
“יעקב, למה הקדים מחמד לסגור את השער? מה יום מיומיים?” נתעוררה גם עליזה מדכאונה. זו הפעם הראשונה מקץ כמה וכמה חדשים ששאלה דבר בענין המשק. אך דעתו של יעקב היתה נתונה כולה לאשר לפניו, ולא הפך ראשו אל אשתו שחזרה בתשובה.
יעקב דפק בסוסים, ולאחר שעה קלה עמדה העגלה לפני השער. השער סגור ומסוגר. מתוך החצר, מן הרפת, נשמעה געיית הבקר, שהרגישו בבאים, ומשק כנפי האווזים הגיע מן הלול.
“מחמד!”
קפץ יעקב בחרדה מעגלתו, קפצו גם עליזה והנערים ונצבו מאחוריו. יעקב דפק פעם פעמיים על השער: אין קול. עוד יעקב עושה כה וכה – והנה הבחינו עיניו על פני האדמה, ליד הקיר, עקבות אנשים וסימנים של גופת־אדם על הקרקע.
וידע יעקב: אסון קרה.
ג 🔗
זמן רב הלך מחמד חבוש־עינים וכבול בין ארבעת מלויו – אחד מלפניו, אחד מאחוריו, ושנים לצדדין, האחד אשר משמאלו היה מזרזו פעם בפעם בדחיפת רובה בלי אומר ודברים. הרגיש מחמד שאין הם הולכים בדרך־המלך, כי אם בשבילים צרים ועל פני שדות בּוּר. תחילה היתה האדמה חולית תחת רגליהם, אחר־כך נעשתה כבדה ומבוקעה, ולבסוף התחיל חצץ חורק תחת כפות רגליהם – וידע כי עד ההרים הגיעו. פתאום עמדו. מחמד נשם בכבדות. עיף היה, אף כי רגליו, רגלי חרת, רגילות בהליכה. אולי מפני שעיניו חבושות וידיו כפותות לו לאחוריו?
שיחת־לחש עברה בין המלוים, אחר־כך התחיל אחד מהם מילל כשועל. מבינות להרים התחילו שועלים מיללים כנגדו. נדמה לו למחמד כי שלשה הם המיללים. ושוב היתה דממה. ואחרי הדממה קול שקשוק פרסות־סוסים. לא היו רגעים מועטים וידע מחמד אל־נכון כי שלשה רוכבים הולכים וקרבים אליהם, נגשו ועמדו. ושוב עברה שיחת־לחש בין מלויו הרגלים ובין הרוכבים שבאו. וגם הפעם לא הבין לשיחם. “הכבדה אזני?” תמה מחמד בלבו. ושוב דחפוֹ אחד המלוים בקת רובה, וקול מצוה גער בו: “הזדרז! עלה על הסוס!” ותוך כדי דיבור החזיקו בו שני זוגות ידים חזקות והטילוהו על גב סוס. מלפניו ישב אדם רכוב על אוכף, ואותו הושיבו על חלק־הגב שאינו מרופד, ויקשרוהו ויהדקוהו אל האוכף הדק היטב. הרוכבים דפקו בסוסים, והרגלים נשארו עומדים על עמדם.
הרגיש מחמד בשמש שעלתה ובקרניה שטפחו על פניו. הרגיש בהרים משני עבריו: הסוסים טיפסו עליהם בזהירות. עיף היה, צמא ורעב, ובדי עמל התחזק לבלתי צנוח. כמה זמן ארכה הנסיעה לא ידע; אבל נדמה לו –זמן רב מאוד. פתאום הגיעה לאזניו המולה עמומה: חריקת חצץ וצעדי בני־אדם. הסוסים עמדו. ושוב מששוהו שני זוגות ידים קשות ואמיצות, התירו את החבל שהיה כפות בו והורידוהו ארצה, הסירו את הקישור מעל עיניו ואת החבל מעל ידיו. כמתעתע הביט על סביבותיו, והסתכל בפני האנשים הנזעמים מאד. איש מן הנצבים לא הגיד לו דבר ולא שאלו דבר, ורק מבטי זעם ננעצו בו. התנשאו הרים מכוסי אלונים נדירים, קוצים ודרדרים. וממולו, במרחק מאתיים מטר, עמד בנין־אבנים עתיק ימים, מרובע ונמוך מאד. משמאלו, בין רוכסי שני הרים, התגולל אוירון מרוסק. משני עברי הבנין, שהיו מופנים אליו, עמדו במרחק־מה זה מזה כעשרים איש, חמושים, איש־איש רובהו בידו. ופני האנשים זרים ומוזרים למחמד, לא כפני ערבים פניהם, ושפם ארוך לרוּבם. עוד הוא מסתכל ומגרד אזניו הכאובות, לאחר שהיו חבושות עם עיניו ביחד וקול גערה החרישו:
“יאללה!”
אחד ממלויו דחפו שוב בקת רובהו. מחמד נזדרז, אם כי רגליו כושלות ושיניו נוקשות זו לזו, והמלווה הולך עמו, הלוך ודחוף אותו אל הבנין. כשקרב ראה פתח מערה במורד ההר, ובפתח יושבים במעגל אנשים רבים, כנופיה גדולה, סועדים את לבם ומשוחחים בקול רם – ולא ערבית שפתם. מי אלה? אל פתח הבנין, משני עבריו, נצבים שני שומרים מזוינים. ראוהו – ודפקו על הדלת. יצא ערבי עירוני, לא־מזוין והכניס את מחמד פנימה. אולם ארוך, שולחנות לאורך הקירות, ואל השולחנות ערבים עירוניים, כותבים על הניירות אשר לפניהם.
אחדים מהם תקתקו במכונות, וניירות כתובים נפלטים מקרבן. מכל עבר נתלו במחמד עינים סקרניות, ונצנוץ לעג באישוניהן. האיש שהכניס את מחמד נעלם, ומחמד נשאר עומד נבוך ונפחד.
כעבור רגעים מעטים חזר האיש, רמז למחמד כי ילך אחריו, יצא עמו מן האולם אל מסדרון צר, ומן המסדרון נפתחה דלת לחדר קטן ואפל. האיש דחף את מחמד פנימה וסגר את הדלת בעדו.
ד 🔗
ביקש יעקב לטפס על הגדר ולרדת לתוך החצר, לראות מה קרה שם, אבל עליזה ננערה ונאחזה בו בכל כוחה:
“הם יושבים שם במחתרת…”
מן הדרך נשמע טרטור מכונית מתקרבת.
אנשי המושבה חוזרים מן החריש. אולי הגיע שמץ דבר לאזניהם, – הרהר יעקב והסב פניו אל עבר הדרך.
לאחר שהתחוללו מהומות בארץ האכרים הותקפו, פעם בפעם, בשדה, – פעם נגזל מאת האכרים צמד פרדים, ופעם נהרג אכר שהתקומם ולא נתן את פרדותיו לשודדים, – החליטו האכרים למכור את פרדותיהם ועגלותיהם וגם למשכן את יבולם, ולקנות טרקטורים, מכונת־זריעה וקומביין ולעשות את הפלחה שלהם בשותפות. אמרו ועשו. גם ליעקב הציעו להתישב במושבה ולהשתתף עמהם בעבודה, ועליזה עיניה התחננו אליו כי יקבל הצעתם, – אבל הוא מאן ודחה אותה בשתי ידים. הימכור את “הערמוניים”? היעשה את חקלאותו פלסתר? קדרא דבי שותפי? לא! מוטב שיסכן את נפשו ולא יסכן את משקו. ביקש כי ינתן לו על חשבונו גאפיר, לשמור עמו בלילה; אבל חבר הגאפירים לא הסכים לכך: קטן מספרם, והם כבר הפרישו שלושה מהם לשמירת הטרקטורים בשדה, והם לא יסכנו את חייו של גאפיר יחיד. אחת משתי אלה: או שישב יעקב עם כל המושבה יחד, או לבדד בחוותו, בודד.
המכונית התעכבה אצל הנצבים מול שער החווה. נוסעיה ירדו, והנהג סח להם כי עוד בבוקר, בדרך אל החריש, תמיה היה על השער הסגור ואין סימן תנועה בתוך החצר.
“אין זאת כי עוד בלילה קרה דברר.”
“מה ‘הדבר’?”
“חוששני, ש’הם' לקחוהו בשבי. כל הימים האחרונים היה מחמד ירא מפני כך.”
“מחמד ‘שלך’ כמוהו כמוהם. ודאי ידו עמהם.”
פני יעקב כוסו צל, ובעיניו נצנצה תרעומת:
“מחמד לא יבגוד בי.”
רגעים מספר עמדו כולם דומם, כאילו מלאך־רע עבר ביניהם ויגע בהם בכנפיו.
“עוד מעט ויחשך. הן לא תלונו הלילה פה לבדכם?! בואו עמנו למושבה, ומחר בבוקר נראה איך יפול דבר.”
“הבקר לא אכל ולא שתה כל היום, – היאך אפקירנו?”
וכעדוּת לדבר עלתה געיית קובלנה מן הרפת, ומן הלול נשמע משק כנפיהם של האווזים.
אמרו האנשים: “יסעו נא עמנו האשה והנערים, ואנו נשלח הנה מן המושבה גאפירים אחדים, נאסוף את הבקר ונעלה עמו לאט.”
“היה לא תהיה. יגוע הבקר למות כאן, אך מנחלתו לא יצא.”
עוד המלים בפיו ויעקב קפץ מעל לגדר וירד לחצר. שנים מבאי המכונית קפצו אחריו.
על משקוף אורווה מצא יעקב את צרור המפתחות במקומם הקבוע. פניו נהרו: בטרם ילקח בשבי דאג מחמד למפתחות!
פתח יעקב את האורווה ואת הרפת ואת הלול, הוציא את כל בעלי החיים, והחצר התמלאה שאון. בסיועם של בני המושבה חלב את הפרות, השקה את הבקר, מילא את האבוסים מספוא, ופיזר גרעינים לעופות. אחר החזיר את כל בעלי החיים למקומם, וסגר על מסגר. כשכילה מלאכתו נגש אל השקמה ועלה בה בזריזות רבה וטיפס בה עד לצמרת. צידד בחפזה את העלים והסיר את הקן מלב הגזע, הרים את הפחית שמעל לחלל והוציא משם רובה מעוטף בשק ומשוח בשמן, וכן חגורת כדורים. ושוב נהרו פניו: מחמד לא בגד! לאחר מכּן נכנס הביתה, ובצאתו והנה רובה שני בידו ותרמילי כדורים.
בלי דבּר דבר יצא מן החצר ונעל את השער, הושיב את אשתו ואת ילדיו בעגלה והסב אותה לעבר המושבה. אותה שעה הגיעה מכונית נוספת מן המושבה ובה חבורת גאפירים: במושבה התחילו דואגים לחורשים כי אחרו לשוב.
ה 🔗
שעה יתירה ישב מחמד בחדר האפל. שתי פתות־לחם הגישו לו וחופן זיתים אך מים לא ניתנו לו, אם כי ביקש מאד שכּן הציק לו הצמא. לבסוף הוציאוהו משם למרחב אורה, ועיניו הוכו כמעט בסנוורים. שוב הובא לחדר נרחב ומרוהט; בכורסה מרווחת הסמוכה אל שולחן־כתיבה הסב ערבי לבוש קומבּז ארוך וכיפה אדומה בראשו, וכל פניו אומרים אימה. על ספה רכּה מן הצד ישב אחד נכרי, שערותיו צהובות ופניו לבנות, ועיניו כחולות דוקרות כמחטים. הנכרי ישב והחשה.
“כּלב! לָמה אתה עובד את היהודים! הלא התרינו!” הרעים הערבי בקול עד שמחמד נתחלחל ועצמותיו רחפו.
“דבר! למה נאלמת דום, בן־זנונים!”
“מילדותי אוכל אני מלחם אדוני…”
פני הערבי חורו ואדמו חליפות, קפץ ממקומו ונגש אל מחמד, וברצועת־העור שבידו הצליף על פניו. חשכו עיני מחמד וכמעט שנפל תחתיו.
“וכזה אכלת, בן מות? חצץ נותנים לפיכם ואתם אומרים לחם! רעל שופכים לתוך גרונכם ואתם אומרים מים…”
רצוֹא ושוב התרוצץ הערבי בחדר, וחזר לשבת על מקומו.
“כלב! מחר יעמידוך לדין ויתלוך על עץ כתלות נבל.”
דממת־מות השתררה בחדר. לחש דברים מן האולם הסמוך הגיע לאזני מחמד, וקול צעדים מן החצר. ובן־הנכר היושב על הספה אינו גורע עין ממנו.
“אם חפץ חיים אתה, ענני קושט אמרי־אמת על כל אשר אשאלך.”
“תדבק לשוני אם אשקר…”
“הגד לי: הנכון הדבר כי אין שלום בין אדוניך ובין המושבה?”
“נכון.”
“על מה הריב?”
“לא ידעתי.”
“אל תשקר, כלב! הם שונאים אותו מפני שלבו טוב אליך, הערבי; מפני שלא התחבר עם כל המושבה להלחם בנו…”
“אדוני אוהב את אדמתו ואת משקו…”
“אל תעשה את עצמך שוטה: אין יהודי אוהב אדמה; יהודי אוהב כסף! (פני הנכרי, שישב על הספה, הפיקו רצון הסכמה) שמע־נא! חייך ינתנו לך במתנה, אם תלך ותשוב אל אדוניך ותאמר לו בשמי: יתן את ידו לנו – הלא אחיו שונאים אותו! יפתח בלילות את ביתו לאנשינו, יתן לנו כספו, ירגל לנו במושבה ובעיר. וכשתפול כל הארץ בידנו, נשלם לו כגמולו ונשימהו שר ונגיד לאחיו.”
עמד מחמד חרד ורועד, שומע ואינו שומע, ולבו הוגה נכאים: “רעה נגד פני אדוני!”
“וגם זאת הגד לו: אם יפחד מפני אחיו וימאן לשמוע בקולנו, – מרה תהיה אחריתו: אש נשלח בנחלתו, ואותו ואת בני ביתו נכה לפי חרב. ואותך נתלה ככלב על עץ השקמה אשר בחצרו.”
ושוב קמה דממת־מות בחדר, ושוב הגיעו לאזני מחמד קול דברים מן האולם הסמוך ושאוֹן צעדים בחוץ.
הערבי והנכרי שלחו רמזי מבטים איש לרעהו בלי אומר ודברים.
“צא מזה, כלב!”
התחלחל מחמד ונרתע לאחוריו; אותו רגע נפתחה הדלת מאחריו, והאיש אשר הכניסו הנה בא והוציאו, מחמד הולך לפניו ומתנועע כשיכור. ושוב הוא מסוגר בחדר הקטן והאפל, ושוב הוגשו לו שתי פתות וחופן זיתים, – ומים לא ניתנו לו, והוא צמא עד מות. כשהציקתו בטנו – דפק פעמיים ושלוש בדלת הסגורה על מסגר, ולא נענה, וישאל את נפשו למות.
מחוץ הגיעו פעם בפעם לאזני מחמד קולות ריצה, פקודה, צחצוח חרבות, נקישת רובים, צהלת סוסים, גערות וצעקות. כל הלילה היה מוטל על הרצפה כמתעלף מעיפות, מכאב ומן הצחנה אשר בחדר. עם שחר בעטה בו הרגל הגסה של השומר: “קום!” בעמל רב התרומם מחמד ממקומו ויצא מן החדר והלך אחרי השומר במסדרון. בחוץ חיכו לו שני רוכבים מזוינים, ויצווהו ללכת לפניהם בשביל הצר אשר במורד ההר. הלך מחמד ברגלים כושלות והרוכבים דוחפים אותו מאחוריו בקתות רוביהם.
השמש כבר עמדה ברום השמים כשיצאו שני הרוכבים עם אסירים ובטרם יעזבוהו לנפשו נתנו מכתב בידו ויצווהו:
“מסור לידי אדוניך!”
הרוכבים הפכו פניהם אל ההרים ונעלמו כהרף עין.
ו 🔗
בלילה – זה הלילה הראשון של יעקב במושבה – נדדה שנתו. עליזה והילדים עיפו מהרפתקאות היום וישנו שינה עמוקה, ואילו יעקב התהפך על משכבו. הוא קם, הוציא את רובהו מנרתיקו, בדקו היטב, לקח עמו תרמיל כדורים, ויצא על בהונות רגליו מן החדר, אל מרכז הנוטרים. הנוטרים רובם אנשים צעירים שלא ידעו את יעקב, שמרו לו עברה על אשר לא עזב את חוותו עם החמרת המהומות ולא נתן ידו למושבה, לעבוד ולשמור עמה שכם אחד. וכשבא אליהם בלילה והציע להם כי יספחוהו לשמירה, לא נראה להם הדבר. אבל ראש השומרים, מותיקי המושבה, אשר ידע את עוז רוחו של יעקב ואת בקיאותו הרבה בסביבה, הסכים בחפץ־לב וגם את לב חבריו הטה לחפצו. סימני השמירה וסיסמותיה נמסרו ליעקב, ויצא למקום הנועד. את המקום בחר לו בעצמו. מאחורי המושבה יש גבעה, שיעקב ידע אותה עוד מימי לימודיו בבית־הספר של המושבה, ומעליה יכול אדם לראות לאור היום את החווה כולה כעל כף היד. בה בחר יעקב ועליה עמד כל הלילה ומסביבה התהלך. אפלת הלילה כיסתה את החווה, אבל יעקב ידע והרגיש, בכל נימי לבבו הרגיש וידע את מקומה, ולא גרע עין ממנה. ומכל הסביבה כולה לא גרע עין ולא אטם אוזן. הוא ידע את כל דרכיה ושביליה, חש אותם, אף אם לא ראה אותם ראיה ברורה. ואת קולות הלילה ידע ושמע, – כל בת־קול וכל רחש לא נעלם מאזנו. יליד הארץ הוא.
את החווה יסד אביו שנים רבות לפני הוולד בנו. בחווה הזאת ראה יעקב את אור העולם, ובה גדל עד גיל בית־הספר. מן השנה השישית לחייו עד גיל ארבע־עשרה היה הולך ברגל כל יום מן החווה לבית־הספר של מושבה, ומבית־הספר לחווה. רק בימים של מטרות־עוז, כשאין עבודה בשדה, והוַאדי שליד המושבה –מתמלא מים ואין לעבור בו ברגל – מביאו החַרתּ של אביו, אבּוּ מחמד, בעגלה אל המושבה ומן המושבה הביתה. אז יחזיק הנער במושכות וילמד בחשק רב הלכות עגלונות. מילדותו דבקה נפשו לאהוב את עבודת המשק ואת המשק, ובעוד ידיו רכות היה עושה בכל מלאכה, ביחד עם הנער מחמד בּן החרתּ.
עוד בטרם יגמור יעקב את חוק לימודיו בבית־הספר, עזבו אחיו הבכור ואחותו הגדולה ממנו את החווה לנצח. שניהם גודלו שנים רבות בעיר, בבית סבא, אבי האם; שם למדו ושם התחתנו מקץ ימים ובנו להם בתים. וכשגמר יעקב את לימודי בית־הספר נתעורר ויכוח חם בין האב ובין האם: האם, אשה עירונית, ביקשה לשלוח גם אותו העירה, ואילו האב התעקש: יהי־נא לפחות הבן הצעיר לו ולמשקו. גם האב אהב מאד את החווה, ולבו התפלץ כשבתו ובנו בכורו יצאוה שלא על מנת לשוב אליה. לבסוף החליטו ההורים לשאול את פי הנער; על פי חפצו יקום דבר. והנער ענה ואמר:
“אהבתי את המשק.”
פני האב נהרו משמחה, ופני האם נפלו.
“התדע להחזיק מחרשה בידך?” שאל האב כמתלוצץ.
“ידעתי… וגם לזרוע ידעתי!”
“חברו של מחמד,” הרהרה האם ברוח קשה. – – –
אורות השחר נגעו בפניו של יעקב, וילך וישב הביתה, מקום לינת בניו ואשתו. רחץ את פניו ואת ראשו במים קרים, לחש על אוזן עליזה כי יוצא הוא אל החווה, לדאוג לבקר, וישוב לפנות ערב; וציווה עליה להשגיח על הסוסים. ביקשה עליזה כי ישתה כוס חמין – וימאן; כי נחפז לצאת ביחד עם מכונית החורשים.
“את מחמד לקחו ממך… מכור את סוסיך ואת בקרך ואת מוֹתר התבואה, קנה טרקטור והיה שותף לכולנו. ואת החווה עזוב עד יעבור זעם. ואולי נרכז בחווה את כל הטרקטורים ונשמור עליה.”
כך אמר אחד האכרים בשבתם כולם במכונית. פני יעקב החוירו. ולא ענה דבר. אך בעמוד המכונית מול שער החווה, להורידו, לחשו שפתיו:
“עוד נטכס עצה…”
יעקב פתח את החצר, געה לקראתו הבקר מן הרפת, והעופות שבלול קרקרו לעומתו, ויונים ירדו מן השובך וישבו על כתפיו.
נחה דעתו ולבו שקט. סידר את כל ענייני המשק, ורק אז נזכר כי לא טעם הבוקר מאומה, וגם אמש לא בא אוכל אל פיו. לקח את כד החלב אשר חלב זה עתה, ואמר להכנס הביתה, להכין ארוחת־הבוקר… פתאום עמד תחתיו: צל אדם ליד השער. מחמד! מחמד עמד בשער, נכלם וחיור; דומה שזקנה קפצה עליו.
ז 🔗
מחמד נכנס לחצר פנימה, ראה את העופות המטיילים ואת הבקר המתרוצץ חפשי לנפשו ואת אדוניו הנצב כעמוד־שיש אצל דלי־החלב, – ניגש אל אדוניו, תפס ידו ונשקה, ולא אמר דבר; רק דמעה חמה נשרה מעיניו.
עמדו שניהם שעה קלה, ואין מלה בפיהם. בלי דבּר דבר הבינו שניהם כי בא הקץ, ואין לדחותו עוד ואין לשנותו. גזירה היא מן השמים. צנחו שניהם וישבו על האדמה סמוכים זה לזה, מחרישים.
אז שלה מחמד מכתב מקופל מתוך קמטי־בגדיו ויתנהו ביד חרדה לאדונו, וידו של יעקב רועדת גם היא באחזה במכתב. מה המכתב הלזה? יעקב ידע קרוא ערבית. פתח את המכתב ויקרא בו בקול, כאילו ביקש לשתף את מחמד בקריאה, ובמכתב כתוב:
“…ידוע לנו כי אין לבך ליהודים – לבך עמנו. פתח לנו, איפוא, את שערי חוותך והיתה למקלט ולסתרה לאנשינו. ואתה תהיה להם לפה ולעינים, תרגל למעננו את מסתרי היהודים והאנגלים, להודיענו סודותיהם ומזימותיהם. ואנחנו ניטיב עמך, נשמור סודך, ומקץ ימים תהיה לשר ולגדול במדינה הערבית. וזה יהיה האות כי הסכמת להצעתנו: בלילה הזה תניח את כספך במקום־סתר בחצרך, על ראש גזע השקמה, במקום שצמרתו מסתעפת, ותדליק אש על גג ביתך, שלוש פעמים תדליק ותכבה ובלילה למחרתו, בשמעך צרצור צרצרי־לילה מן השדה, אל תפחד– ותפתח להם את שער חוותך. אם פחד היהודים נפל עליך, ואם תמאן לשמוע בקולנו – מרה תהיה אחריתך. את חוותך נשלח באש ואת נפשך ונפשות ביתך נהרוג לפי חרב..”
ישב יעקב נדהם ונכלם, כאילו נשפך על ראשו קיתון של שפכין.
מדוע הרשו לעצמם להציע לו כזאת? מדוע פירשו פירוש כזה את התבדלותו מן המושבה ואת חיבתו למחמד?
רק דבר אחד נתברר לו ליעקב: עליו לעזוב את חוותו; אין ברירה.
זמן רב ישב כמאובן ולא יכול לזוז ממקומו. וגם מחשבתו כאילו אובנה וסומרה לנקודה אחת.
לבסוף קם והלך אל עבר ביתו, פתח את הדלת ונכנס. כעבור רגעים מעטים יצא – בידו האחת שני שטרות־כסף, עשר לירות כל אחת (מחמשת השטרות שעדיין נשתמרו עמו בתיק הישן של אביו) ובידו השניה ילקוט־עור מלא מזונות. את כל אלה מסר למחמד וגם את דלי־החלב נתן לו. – את חלקו בגורן כבר קיבל מחמד בשעתו והעבירו לבני משפחתו שבכפר.
דבר לא הגיד יעקב למחמד. ושוב תפס מחמד את יד אדונו ונשקה, ושוב נשרה דמעה חמה מעיניו. בצעדים כושלים יצא מחמד מן החצר אל עבר פני השדה. עמד יעקב והביט אחרי מחמד עד העלמו.
צנח וישב על הקרקע זמן רב, עד שהרגיש כי שעת הצהרים הגיעה. קם ונשק לבקר ולעופות, ויתן להם את מנת מאכלם – ויצא בפשפש האחורי של החצר אל חורשת האקליפטים: עצים עבותים וגבוהים, שניטעו בעצם ידיו של אביו. מן החורשה יצא אל הכרם, כרם גפנים וזיתים. את הזיתים נטע הוא עצמו בהעשותו אדון לנחלתו אחרי מות אביו, ואת הגפנים נטעו הוא ועליזה יחדיו, אחרי חתונתם. ומן הכרם יצא אל שדהו, בו התיחד כל ימיו עם עבודת־האדמה.
וילך יעקב הלוך וצעוד לאורך שדהו, כהולך אחרי המחרשה.
ח 🔗
…עברו חדשיים מיום שנצח האב את האם עם גמר לימודי בנם בבית־הספר. היורה הראשון הרטיב את פני האדמה, ואביו קרא לו ואמר:
“עת החופש ועת מרעה אווזים עם מחמד בשדה – חלפה. עת לעבוד! הבה נבחן אותך, אם אמנם מיטיבה ידך לחרוש ולזרוע כאשר היטיבה לשונך להתפאר בפני אבא ואמא”.
בבוקר יצאו אל השדה הבוחנים השנים, האב ואבּוּ־מחמד החרתּ, ויעקב הולך אחריהם. ומחמד, הרועה את האווזים בחורשה, מסתכל בהם מרחוק.
פני הבוחנים היו רציניים מאוד, ועל פני החרתּ אף סימני חרדה: תלמידו הוא שיעמוד למבחן.
צמד שוורים נרתמו למחרשה ערבית – ערבית דווקא דרש החרתּ, והאב הסכים עמו, – והמחרשה נמסרה ליעקב וגם מוט ארוך ניתן לו, לנקות את המחרשה מן העפר הלח אשר ידבק בה, ולדפוק בשוורים. וסימן ניתן ליעקב בקצה החלקה – דרדר גבוה במרחק חמש מאות מטר, ונצטווה להעביר תלם ישר אל הסימן ולחזור בתלם שני. חרדה נסתמנה בפני הנער, באחוז ימינו את ידית המחרשה; אבל ידיו לא רעדו וקולו קרא בבטחון קריאת־זרוז לשוורים. שפתי החרת לחשו תפילה.
עומדים היו הבוחנים, והשוורים זזו ממקומם. וככל אשר התרחקה המחרשה, כן הלכו ונתעלמו אותות החרדה והצפיה מעל פניו של החרתּ, ועל פני האב עלתה אורה.
התלם מאחרי המחרשה היה ישר ומכוון כחוט, אף עיקום או שבר כלשהו לא נראה בו לכל ארכו. וכשחזר הנער ומחרשתו הפקיעה תלם שני, אח לראשון, – תאומי תלמים, – היו פניו הצעירים זורחים מרוב אושר, ופני החרת צוהלים.
“עתה ייבחן הנער בזריעה…” גזר האב, והוסיף בפנותו אל החרתּ: “לך־נא והבא לנו מעט מן החיטים המבוררות לזריעה.” “חיטים?” שאל החרתּ בתמיהה ועיניו נבוכו. גם הנער הביט משתאה אל אביו – ידוע ידע היטב עת לכל זריעה: “עת זריעת השעורים לנו…”
“רק בחיטים ייבחן הזורע,” פסק האב ללא ערעור. החרת פנה ללכת וידו מגרדת בגבחתו.
בינתיים נכנס האב בשיחה עם בנו. זו הפעם הראשונה שדיברו בעסקי שדה, כדבר שנים שווים, כשני פלחים. ביקש האב “למשש את דופק בנו,” אם רכש לו מסודותיה של האדמה. ולשמחתו נוכח לדעת כי אכן הלך וגדל בתוך ביתו, בהסח הדעת, עובד אדמה. לא רק היד רגילה במחרשה, כי אם גם מחשבתו קשורה בה. כבר יודע הוא את מאוויי הקרקע ואת תביעותיה: אימתי לחרוש ואימתי לחדול, אימתי לזרוע ואימתי לזבל.
עקבות המבוכה לא נמחו מעל פני החרתּ גם בשובו וילקוט הזרעונים בידו. ושוב טיכסו הבוחנים עצה, ויחדיו מדדו ברגליהם חלקת־אדמה כדי הזרעים שהובאו, וציוו על הנער להפקיע שני תלמים משני עברי החלקה, למען תהי בולטת לנגד עיניו – והפקודה ניתנה: לזרוע!
נטל הנער את הילקוט וחבשו על זרועו השמאלית, ובידו הימנית לקח חופן גרעינים. נופף ידו פעם ופעמיים באויר, כאומר לנסותה ולהרגילה – ויצעד קדימה. חורו פניו כמעט ויצר של יצירה נצנץ בעיניו…
שני זוגות עינים נצמדו אל הנער הזורע. הוא צעד צעדים בוטחים ומדודים, מניע ידו תנועות שקולות, קצובות, ומפזר על פני הקרקע את הגרעינים הזהבהבים. בהגיעו עד קצה החלקה, הפך את פניו וחזר ומילא את הזרוע חצאי־חפנים; ובהגיעו עד המטרה היה הילקוט ריק.
זרחו פני הנער. ומאחריו, על פני החלקה, זרח זהב הגרעינים, שהיו מונחים זה בצד זה כמו לפי מידה מדודה מראש.
הבוחנים כרעו ישבו על האדמה הזרוּעה. איש־איש פרש כף ידו על פני האדמה וכיסה טפח אחד זרוּע, הרים את היד ומנה את מספר הגרעינים על פני הטפח שכיסתה ידו. פעם, פעמיים ושלוש… בבת אחת קמו, ופניהם מפיקים קורת רוח. מספר הגרעינים שבכל טפח שוה זה לזה. והושיטו שניהם את ידם לנער ודבר לא אמרו בפיהם, אבל הכרת הפנים ענתה בהם: אח אתה לנו, איש עובד אדמה. והאב אמר בלבו: “קם לי יורש” – – –
ט 🔗
חזרו חורשים במכוניתם מן החריש ונתעכבו ליד החווה לקחת את יעקב עמהם, כפי שנדברו בבוקר, ויתמהו מאד בראותם כי אין שער החצר נעול ויעקב לא ייראה. קראוהו בקול – ולא ענה. נכנסו לחצר וביקשו בכל מקום – ולא מצאוהו. נפל מבטם על הפשפש הפתוח, מיהרו ויצאו דחופים אל מעבר לגדר.
ובצאתם מן החורשה בעברם את הכרם, נבהלו בראותם מרחוק והנה יעקב שוכב פרקדן על פני האדמה. שכוב היה כמבקש לנוח, אבל פניו היו חיורים מאד בלי קורט דם, ועיניו קמות בחוריהן. קראו החורשים, ואין עונה. נגעו בו בידיהם – ונרתעו בפחד ובמורא: יעקב שכב קר. התאוששו חבריו, בדקוהו מכל צד, אך לא נראו בו כל סימני מכה או פצע.
“אבל הוא מת!”
הנהג נחפז אל המכונית, להבהיל את רופא המושבה; אך החברים הורידו באבל ראשיהם: אפסה כל תקוה.
השתררה דממה.
“אם אינני טועה, מת אביו מיתת פתאום, משבץ” לחש האחד.
“כן,” ענה חברו בלחש: “הדבר היה בסוף המלחמה, כשהחיילים הבורחים שדדו את מחסנו, שחטו את פרותיו והובילו עמהם את סוסיו.”
“רק שלוש מלים הספיק לומר לפני מותו: ‘יעקב יירש אותי’…”
“אולי אמר גם הוא דבר ואיש לא שמע?”
“עליזה האומללה,” לחש האחד.
פתאום הרימו כולם ראשיהם: מן המושבה חזרה המכונית ובה הרופא ועליזה פרועת־שיער…
-
כך במקור – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.