… אתם בני־אדם משׂכילים! אני יהודי פשוט, לא כחל ולא שרק, מששת ימי בראשית. ואני אומר לכם, שצריך אדם להיות עיור מאד, שיאמר כי הגלגל חוזר בלא מנהיג… אתם אומרים: לאו? אפשר חייבים אתם תודה על כך למשקפים הכחולים שלכם; הם מראים לכם את העולם כמין כביסה מוכחלת, רחמנא ליצלן! אני יודע רק, שאני רואה! אני רואה בחוש!
הנה אומרים אתם, למשל, שאינכם מאמינים בזווּגים. סבורים אתם שהמזווג זווּגים הוא אצלנו יעקל השדכן, ואצלכם – פשוט, היצר־הרע! באמונה שלי – טועים אתם!
שכן, נחזור ונעיין בדבר: וכי מה הוא, סבורים אתם, כל עצמו של יצר־הרע? גם כן שלוּחוֹ של מקום! הקדוש־ברוך־הוא שולחו, הריהו הולך! בלי רשוּתו שלו לא יהא זז ממקומו אף זיזה כלשהי! ושדכן גם הוא אינו אלא שלוּחוֹ של מקום. שכן, אם לא כך, מהיכן היה יודע כי “בת פלוני לפלוני”?
אפילו מומחה, רופא, או גם דוֹקטוֹ"ר שלמד באסכולות שלהם, גם הם אינם אלא שליחים למקום. הנה הוא בא אל חולה, עושׂה כפי שכתוב בספר: עלוקות, קרני־אומן, שמן־קיק, מרשם צנצנות מכל מיני צבעים, ולפעמים – החולה הולך ומבריא.
הכלל, תאמרו שהמכנסים הארוכים – הם הם הרופא־חולים? אם כן, מפני מה לפעמים הם מועילים ולפעמים אינם מועילים? מפני מה אצל החולה האחר, באותה מחלה עצמה, כל אותן התרופות עצמן אינן מועילות? הרי אלו אותן העלוקות עצמן, אותן קרני־אומן, אותו בית־מרקחת, ואותם הבקבוקים!
אדרבה, אמרו אתם – מה נשתנה?
הא תינח – אצל בני עניים; עומד הדוקטו“ר בפתח הבית, רושם מרחוק, מרפא בעל־פה, ויתכן שתהיה טעות… אבל אצל גבירים! שני חולים מן הגבירים; אותה מחלה עצמה, אותו דוקטו”ר עצמו, ואותה רפואה, – ואחד מתנשא ויורד מעל המטה, ואת השני, רחמנא ליצלן, מורידים ונושאים על המטה.
נו, מה נשתנה?
אפשר תאמרו, שבודאי היתה טעות, שהרוקח טעה, או הדוקטו“ר… אמת! אפשר שתהיה טעות… לפעמים בא הדוקטו”ר כמסומם מבית־השמחה, מאמצעו של רקוד או מאמצעו של משחק, לאחר ששה לילות כאלה… את הרוקח מוציאים אחר חצות הלילה ממטתו, ממיטב השינה. נו, ויוכל היות, שהדוקטו"ר רשם, על פי טעות, שלא כדבעי, או שהרוקח עשה את התרופה שלא כהוגן…
אבל אני אראה לכם, במקום שלא תוכל להיות טעות!
הנה, קחו את ברל מומחה שלנו! כאן כבר יהא כל העולם כולו מעיד, שאין מקום לשום טעות! אין הוא, חס ושלום, שכור לעולם, אינו מרקד עם נקבות, עושה בעצמו את כל התרופות, ואינו זז מן המטה, עד שהוא עצמו שופך אותן לתוך פיו של החולה… את השינים הוא פותח לו, ובלבד שישקנו הוא עצמו!
נו, אם כן, מפני מה אף אצלו: חומו של זה – כנטול בידים ממש! וחומו של זה דבוק בו כמין זפת, נדבק אליו כמו כותונת רטובה?
והרי שוב אותה שאלה עצמה – מה נשתנה?
על כרחך אתה אומר, שלא בהם תלוי הדבר, שהם אינם אלא שליחים.
הכל שליחים הם להקדוש־ברוך־הוא! והוא הדין יעקל שדכן, אף הוא אינו אלא שלוחו של מקום!
רואים אתם, הדוֹקטוֹ"ר לא יודה לכם בדבר הזה; פרנסתו שלו אינה מניחה לו להודות; הוא חייב להתנפח ולומר: “כוחי ועוצם ידי”, אלא מה?
ואם הרפואה אינה פועלת, הרי החולה אשם! הוא חטף ואכל בוַדאי משהו בגניבה! אם החולה שאינו־יהודי הוא, מיד הריהו מנחש, שאכל “חזיר”; ואצל יהודי, להבדיל, הקוּג“ל אשם! אף על פי שעוד מימי אבות־אבותיו אוכל הוא קוּג”ל ומעולם לא הזיק לו! חמין של שבת הרי חיוּת יש בהם…
נוּ, כלום מדבּר הוא כבן־אדם, כבר־דעת?
אפילו הרופא, רואים אתם, כבר מעקצים, במחילה מכם, פרעושים בחטמו… הרי הוא חייב לילך בדרכו של הדוֹקטוֹ“ר! אלא מהיכן, סבורים אתם, מקור המאמר שאמרו, טוב שברופאים לגיהנום? הוא אומר, שהדוֹקטוֹ”ר אשם! לו עומד הדוֹקטוֹ"ר כעצם בגרון!
השקר, כנראה, נעוץ כבר בעצם הפרנסה! משום שאפילו – בּרלי מומחה – לכאורה, יהודי פשוט, אף הוא עצמו לוחש עוד לפעמים על עין־הרע… ואף הוא כבר מעקם לפעמים את חטמו!
אין אני רוצה, חס ושלום, לדבּר עליו רעה. העולם כולו יודע, שבמשחה של שלוש פרוטות רפא אותי מחבּורות־ראש גדולות כשזיפים, שהעולם לא ראה דוגמתן; אבל האמת נתּנה להאמר, אף הוא כבר מנוּגע, “וישמן – ויבעט”. ההצלחה מביאה אותם לידי כך…
אבל יעקל שדכן הוא באמת יהודי פשוט בתכלית הפשטות; הוא לא יאמר לכם: כוחי ועוצם ידי! דבּרו אתו, ומיד יודה לפניכם, שאין זוֹ חכמתו שלו, לא מעשׂי־פלא שלו, ושעל פי רוב באים אליו השדוּכים בחלום.
– הריני עולה על משכבי – אומר הוא – ושוכב לישון ומוחי ריק, ואני קם וראשי כתיבתו של נח: הכול זוגות זוגות בלבד.
אין אתם מאמינים בחלומות?
רואים אתם, דבר זה כבר באמת הוא שטות מצדכם! בדידי הוָה עובדא, אני עצמי כמעט נעשׂיתי מיליוֹנ"ר על ידי חלום.
ומעשׂה שהיה כך היה:
פעם אחת, בליל שבועות, כלפני עשׂרים וחמש שנים בערך, הריני יושב עם ה“תיקוּן שבועות” ואני נרדם כך וישן. בשנתי רואה אני מרחף לפני בחלל־האויר מספר 613. לכתחילה הייתי סבור (כלומר, בחלום), שאלה הן תרי“ג – 613 מצווֹת. אך מיד הבינותי, שהמספר תרי”ג צריך להיות באותיות קדושות, ולא בספרוֹת גוֹאיוֹת! בינתים אני שומע קול חצוצרה, ורץ־שלוּח בא, הוא מצליף בשוטו באויר; אני שומע, שהוא נעצר בסמוך לבית־המדרש והוא שואל עלי.
מישהו – שומע אני – שואל אותו, מה הוא רוצה; ואומר הוא, שיש לו בשבילי שׂק מלא אדרכמונים.
זכיתי בזכיה הגדולה!
נתעוררתי. חבל מאד היה לי, שהשׂק המלא אדרכמונים נעלם. אך יום טוב! אסור להצטער! אני נמלך וגומר עם אשתי, עליה השלום, מיד מוצאי יום־טוב לנסוע לעיר גדולה יותר ולבקש את המספר 613.
והרי יודעים אתם… עסקים יהודיים!
מיד לאחר יום־טוב לא נזדמן לי הסך להוצאת הדרך, אחר כך נפל אצלי למשכב, לא עליכם ולא על כל ישׂראל, ילד שלי… והלך לעולמו… ישבתי שבעה…
אחר כך נתרחש בהקהילה איזה עסק בענין שוחט, מחלוקת, ולא יכולתי לזוז מן העיר…
ואחר כך, לאחר כל המניעות, כשעליתי כבר וישבתי בתוך הכּילה, בעגלה, בפנים, שולח אלי יהודי את ידו: שלום עליכם!
– להיכן נוסע יהודי?
אני אומר לו.
– לשם עסק?
אני מספר לו, שנוסע אני לקנות שטר־גורל…
וצוחק הוא, – כבר אחרי ההגרלה!
וכך הפסדתי את הזכיה הגדולה שלי!
לא רציתי אפילו לחקור־ולדרוש, בכמה זכה שטר־הגורל הזה, מי לקח את כספי שלי… ראשית, רציתי לשכוח את הדבר, להסיר את זכרו מלבי, הרי זה כאב־לב גמור; שנית, היתה אשתי, עליה השלום, מכרסמת, שתמחל לי, את מררתי, עד שראשי היה סובב־הולך עלי כגלגל… ושלישית, נתרחשו שוב איזה עסקי־קהל, חטאים מגונים של ראשדוּכן אחד, את המקווה חתּמו!
דבר זה כבר אינו שייך לענין; ראוֹה אף־על־פי־כן רואים אתם, שחלום אינו דבר של מה בכך! שחלום אין מבטלים כלאחר־יד! מפני מה, אם כן, לא תאמינו, שליעקל שדכן מודיעים בחלום: היכן, למי ואימתי יש להציע?!
ואני אומר לכם, שאני מאמין באמונה שלימה, שאם מגיעים לפעמים לידי גט, הרי זה אך ורק משום שיעקל שדכן, שהוא שוטה, מטבעו, יש לו לפעמים טעות והוא משבּש מה שהראה בחלום!
והוא ראיה: באמת רואים אנחנו, שאם בעל חי עם אשתו שנים רבות בשלום, כמצוַת השם, הם נעשׂים באמת דומים זה לזה בקלסתר־פניהם, ממש צורה אחת! אותן ההעוָיות, אותן התנועות, כאילו היו תאומים מלידה! מהיכן זה בא?
אתם תאמרו: הרגל! לא, אחי! דבר זה כבר הוכיח הרמב"ם, עליו השלום, לאריסטו, שההרגל הוא אַין ואפס! קחו והטילו – אומר הוא – עכבר לפני חתול, מיד החתול חוזר לטבעו וטורפו, אף על פי שכבר החתול בן־תרבות הוא ויכול לאכול ליד השולחן בכף ובמזלג!
אריסטו – אומרים – אמנם לא הודה לו, לרמב"ם… לא היה נאה לו להודות! ספרו בענין ההרגל עם הקדמתו של אלכסנדר מוקדון כבר יצא אז בדפוס ונתפשט בעולם, אבל עמוֹד עמד בלי שום תשובה בפיו!
נו, ומחזיקים אף אתם עוד בתורת ההרגל? לא! ההרגל אינו משנה טבע! אלא מאי, הקדוש ברוך הוא הריהו, כביכול, בעל־עגלה טוב; כשהוא אוסר יחדיו זוג סוסים, הרי זה זוג אמיתי!
ויודעים אתם, מה שאני אומר לכם?
האמת היא, שאתם יודעים את האמת בלבכם! שכן, באשר בכן? אינכם מזרע אברהם, יצחק ויעקב? נשמותיכם שלכם לא היו במעמד הר סיני, חס ושלום?! אצלכם, רואים אתם, צפה הכפירה, כלומר, האפיקורסות, ועולה למעלה, לפיכך היא עולה תכופות על שפתותיכם… אבל בפנים! אתם מכחישים? אלא מה תאמרו? אני אומר לכם, כשמן על המים!
כך הוא הדבר! בחדר הרי למדתם פעם: התורה, קיימא לן, משולה למים… אמנם אמת, ששמן – אף הוא תורה, נר־תורה… אך כלום מי אומר, שהכפירה, רחמנא ליצלן, משולה לשמן? בוץ היא, בנאמנות – בוץ ולא יותר! לשון בני־אדם תפסתי: כשמן על המים!
ושרשו של הרע הזה – במוד“א! וכהיום הזה המוד”א היא ללגלג על מנהג יהודי, ללעוג לאמונה יהודית… ומה אין אתם עושים למענה של המוד“א! הנה אתם לוחצים את גרגרתכם; מסמיקים כתרנגול־הודו, מנשמים בכבדות כבר־אוָז, ולשם מי? לשם השניפּס”ל, וכל אותה מציאה אינה אלא כזית, כשעורה… באמת, – כדאי? ועכשיו, איך אתם כובלים את רגליכם בקאַמאַשי“ן הללו, עם הקצוות?… באשר – אין לכם יבלות, תאמרו, מהו? אלא מאי – מוד”א היא! הכרח הוא לכם, שתהו מתדמים אל הרוקח! והרי הרוקח מגזע אחר הוא; אין לו גרגרת, ורגלו שלו מתאימה אל בית־מגפו כאיגרתו של הפריץ אל מעטפתה שלה… אבל אתם מוכרחים לרקוד אחריו!
ולכן, כשהרוקח מלעיג על יעקל שדכן, אומרים אתם, שאינכם מאמינים בזווגים!
אצלי זה קדוש ומקודש!
והא ראיה! פעם אחת ראיתי, היאך שאשכנזי אמיתי, אבל אמיתי באמת, בלא תפילין, דייט“ש לכל פרטיו, שׂיחק באוֹק”א! באמצע משׂחקו לא הלוָה לשום אדם בשום פנים שלוֹש־פרוטה, ולא פרט רוּבּל, ולא רצה לספור את הממון אפילו פעם אחת! וקודם לכן, כנגד זה, כשלא היה מצליח, חטף פתאום את הארובּה שלו, כלומר, את המגבעת, ונעלם לרגעים אחדים…
נוּ? תרצו להוכיח לי, שאינו מאמין בסגולות? הריני ערב לכם, שהוא יצא לרגע החוצה כדי לעשׂות את הסגולה…
רואים אתם, אני איני עושׂה כן! כשאני משׂחק בקלפים, רצוני לומר – בקוויטלי"ך, הריני משׂחק ביושר… על־פי דרך הטבע!
הדבר ההוא כבר דומה עלי כשקר, קנוניא וכנופיא עם אותן הבריות!… אך מה דאגה היא לי! רצונו – יעשׂה לו סגולה… אך מפני מה הוא מלעיג לו ליהודי ירא־שמים, האַ?
אומר אני לכם, שאתם מאמינים! שאתם מאמינים בשווה לשאר כל היהודים! והא ראיה: נסו, שתהא שן מציקה לכם ארבעה שבועות, או קדחת תהא מטלטלת אתכם, או רגל תהא דואבת, כלום לא תהיו רצים אל יהודי־טוב?…
ואם לא – אל מנחש־מלחש! בסטרא אחרא הרי מאמינים אתם בוַדאי!
רואים אתם, אני אומר לכם קושט, דברי אמת! ולאמיתו של דבר: מה לי לשקר?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.