… אתם בני־אדם משׂכילים! אני יהודי פשוט, לא כחל ולא שרק, מששת ימי בראשית. ואני אומר לכם, שצריך אדם להיות עיור מאד, שיאמר כי הגלגל חוזר בלא מנהיג… אתם אומרים: לאו? אפשר חייבים אתם תודה על כך למשקפים הכחולים שלכם; הם מראים לכם את העולם כמין כביסה מוכחלת, רחמנא ליצלן! אני יודע רק, שאני רואה! אני רואה בחוש!
הנה אומרים אתם, למשל, שאינכם מאמינים בזווּגים. סבורים אתם שהמזווג זווּגים הוא אצלנו יעקל השדכן, ואצלכם – פשוט, היצר־הרע! באמונה שלי – טועים אתם!
שכן, נחזור ונעיין בדבר: וכי מה הוא, סבורים אתם, כל עצמו של יצר־הרע? גם כן שלוּחוֹ של מקום! הקדוש־ברוך־הוא שולחו, הריהו הולך! בלי רשוּתו שלו לא יהא זז ממקומו אף זיזה כלשהי! ושדכן גם הוא אינו אלא שלוּחוֹ של מקום. שכן, אם לא כך, מהיכן היה יודע כי “בת פלוני לפלוני”?
אפילו מומחה, רופא, או גם דוֹקטוֹ"ר שלמד באסכולות שלהם, גם הם אינם אלא שליחים למקום. הנה הוא בא אל חולה, עושׂה כפי שכתוב בספר: עלוקות, קרני־אומן, שמן־קיק, מרשם צנצנות מכל מיני צבעים, ולפעמים – החולה הולך ומבריא.
הכלל, תאמרו שהמכנסים הארוכים – הם הם הרופא־חולים? אם כן, מפני מה לפעמים הם מועילים ולפעמים אינם מועילים? מפני מה אצל החולה האחר, באותה מחלה עצמה, כל אותן התרופות עצמן אינן מועילות? הרי אלו אותן העלוקות עצמן, אותן קרני־אומן, אותו בית־מרקחת, ואותם הבקבוקים!
אדרבה, אמרו אתם – מה נשתנה?
הא תינח – אצל בני עניים; עומד הדוקטו“ר בפתח הבית, רושם מרחוק, מרפא בעל־פה, ויתכן שתהיה טעות… אבל אצל גבירים! שני חולים מן הגבירים; אותה מחלה עצמה, אותו דוקטו”ר עצמו, ואותה רפואה, – ואחד מתנשא ויורד מעל המטה, ואת השני, רחמנא ליצלן, מורידים ונושאים על המטה.
נו, מה נשתנה?
אפשר תאמרו, שבודאי היתה טעות, שהרוקח טעה, או הדוקטו“ר… אמת! אפשר שתהיה טעות… לפעמים בא הדוקטו”ר כמסומם מבית־השמחה, מאמצעו של רקוד או מאמצעו של משחק, לאחר ששה לילות כאלה… את הרוקח מוציאים אחר חצות הלילה ממטתו, ממיטב השינה. נו, ויוכל היות, שהדוקטו"ר רשם, על פי טעות, שלא כדבעי, או שהרוקח עשה את התרופה שלא כהוגן…
אבל אני אראה לכם, במקום שלא תוכל להיות טעות!
הנה, קחו את ברל מומחה שלנו! כאן כבר יהא כל העולם כולו מעיד, שאין מקום לשום טעות! אין הוא, חס ושלום, שכור לעולם, אינו מרקד עם נקבות, עושה בעצמו את כל התרופות, ואינו זז מן המטה, עד שהוא עצמו שופך אותן לתוך פיו של החולה… את השינים הוא פותח לו, ובלבד שישקנו הוא עצמו!
נו, אם כן, מפני מה אף אצלו: חומו של זה – כנטול בידים ממש! וחומו של זה דבוק בו כמין זפת, נדבק אליו כמו כותונת רטובה?
והרי שוב אותה שאלה עצמה – מה נשתנה?
על כרחך אתה אומר, שלא בהם תלוי הדבר, שהם אינם אלא שליחים.
הכל שליחים הם להקדוש־ברוך־הוא! והוא הדין יעקל שדכן, אף הוא אינו אלא שלוחו של מקום!
רואים אתם, הדוֹקטוֹ"ר לא יודה לכם בדבר הזה; פרנסתו שלו אינה מניחה לו להודות; הוא חייב להתנפח ולומר: “כוחי ועוצם ידי”, אלא מה?
ואם הרפואה אינה פועלת, הרי החולה אשם! הוא חטף ואכל בוַדאי משהו בגניבה! אם החולה שאינו־יהודי הוא, מיד הריהו מנחש, שאכל “חזיר”; ואצל יהודי, להבדיל, הקוּג“ל אשם! אף על פי שעוד מימי אבות־אבותיו אוכל הוא קוּג”ל ומעולם לא הזיק לו! חמין של שבת הרי חיוּת יש בהם…
נוּ, כלום מדבּר הוא כבן־אדם, כבר־דעת?
אפילו הרופא, רואים אתם, כבר מעקצים, במחילה מכם, פרעושים בחטמו… הרי הוא חייב לילך בדרכו של הדוֹקטוֹ“ר! אלא מהיכן, סבורים אתם, מקור המאמר שאמרו, טוב שברופאים לגיהנום? הוא אומר, שהדוֹקטוֹ”ר אשם! לו עומד הדוֹקטוֹ"ר כעצם בגרון!
השקר, כנראה, נעוץ כבר בעצם הפרנסה! משום שאפילו – בּרלי מומחה – לכאורה, יהודי פשוט, אף הוא עצמו לוחש עוד לפעמים על עין־הרע… ואף הוא כבר מעקם לפעמים את חטמו!
אין אני רוצה, חס ושלום, לדבּר עליו רעה. העולם כולו יודע, שבמשחה של שלוש פרוטות רפא אותי מחבּורות־ראש גדולות כשזיפים, שהעולם לא ראה דוגמתן; אבל האמת נתּנה להאמר, אף הוא כבר מנוּגע, “וישמן – ויבעט”. ההצלחה מביאה אותם לידי כך…
אבל יעקל שדכן הוא באמת יהודי פשוט בתכלית הפשטות; הוא לא יאמר לכם: כוחי ועוצם ידי! דבּרו אתו, ומיד יודה לפניכם, שאין זוֹ חכמתו שלו, לא מעשׂי־פלא שלו, ושעל פי רוב באים אליו השדוּכים בחלום.
– הריני עולה על משכבי – אומר הוא – ושוכב לישון ומוחי ריק, ואני קם וראשי כתיבתו של נח: הכול זוגות זוגות בלבד.
אין אתם מאמינים בחלומות?
רואים אתם, דבר זה כבר באמת הוא שטות מצדכם! בדידי הוָה עובדא, אני עצמי כמעט נעשׂיתי מיליוֹנ"ר על ידי חלום.
ומעשׂה שהיה כך היה:
פעם אחת, בליל שבועות, כלפני עשׂרים וחמש שנים בערך, הריני יושב עם ה“תיקוּן שבועות” ואני נרדם כך וישן. בשנתי רואה אני מרחף לפני בחלל־האויר מספר 613. לכתחילה הייתי סבור (כלומר, בחלום), שאלה הן תרי“ג – 613 מצווֹת. אך מיד הבינותי, שהמספר תרי”ג צריך להיות באותיות קדושות, ולא בספרוֹת גוֹאיוֹת! בינתים אני שומע קול חצוצרה, ורץ־שלוּח בא, הוא מצליף בשוטו באויר; אני שומע, שהוא נעצר בסמוך לבית־המדרש והוא שואל עלי.
מישהו – שומע אני – שואל אותו, מה הוא רוצה; ואומר הוא, שיש לו בשבילי שׂק מלא אדרכמונים.
זכיתי בזכיה הגדולה!
נתעוררתי. חבל מאד היה לי, שהשׂק המלא אדרכמונים נעלם. אך יום טוב! אסור להצטער! אני נמלך וגומר עם אשתי, עליה השלום, מיד מוצאי יום־טוב לנסוע לעיר גדולה יותר ולבקש את המספר 613.
והרי יודעים אתם… עסקים יהודיים!
מיד לאחר יום־טוב לא נזדמן לי הסך להוצאת הדרך, אחר כך נפל אצלי למשכב, לא עליכם ולא על כל ישׂראל, ילד שלי… והלך לעולמו… ישבתי שבעה…
אחר כך נתרחש בהקהילה איזה עסק בענין שוחט, מחלוקת, ולא יכולתי לזוז מן העיר…
ואחר כך, לאחר כל המניעות, כשעליתי כבר וישבתי בתוך הכּילה, בעגלה, בפנים, שולח אלי יהודי את ידו: שלום עליכם!
– להיכן נוסע יהודי?
אני אומר לו.
– לשם עסק?
אני מספר לו, שנוסע אני לקנות שטר־גורל…
וצוחק הוא, – כבר אחרי ההגרלה!
וכך הפסדתי את הזכיה הגדולה שלי!
לא רציתי אפילו לחקור־ולדרוש, בכמה זכה שטר־הגורל הזה, מי לקח את כספי שלי… ראשית, רציתי לשכוח את הדבר, להסיר את זכרו מלבי, הרי זה כאב־לב גמור; שנית, היתה אשתי, עליה השלום, מכרסמת, שתמחל לי, את מררתי, עד שראשי היה סובב־הולך עלי כגלגל… ושלישית, נתרחשו שוב איזה עסקי־קהל, חטאים מגונים של ראשדוּכן אחד, את המקווה חתּמו!
דבר זה כבר אינו שייך לענין; ראוֹה אף־על־פי־כן רואים אתם, שחלום אינו דבר של מה בכך! שחלום אין מבטלים כלאחר־יד! מפני מה, אם כן, לא תאמינו, שליעקל שדכן מודיעים בחלום: היכן, למי ואימתי יש להציע?!
ואני אומר לכם, שאני מאמין באמונה שלימה, שאם מגיעים לפעמים לידי גט, הרי זה אך ורק משום שיעקל שדכן, שהוא שוטה, מטבעו, יש לו לפעמים טעות והוא משבּש מה שהראה בחלום!
והוא ראיה: באמת רואים אנחנו, שאם בעל חי עם אשתו שנים רבות בשלום, כמצוַת השם, הם נעשׂים באמת דומים זה לזה בקלסתר־פניהם, ממש צורה אחת! אותן ההעוָיות, אותן התנועות, כאילו היו תאומים מלידה! מהיכן זה בא?
אתם תאמרו: הרגל! לא, אחי! דבר זה כבר הוכיח הרמב"ם, עליו השלום, לאריסטו, שההרגל הוא אַין ואפס! קחו והטילו – אומר הוא – עכבר לפני חתול, מיד החתול חוזר לטבעו וטורפו, אף על פי שכבר החתול בן־תרבות הוא ויכול לאכול ליד השולחן בכף ובמזלג!
אריסטו – אומרים – אמנם לא הודה לו, לרמב"ם… לא היה נאה לו להודות! ספרו בענין ההרגל עם הקדמתו של אלכסנדר מוקדון כבר יצא אז בדפוס ונתפשט בעולם, אבל עמוֹד עמד בלי שום תשובה בפיו!
נו, ומחזיקים אף אתם עוד בתורת ההרגל? לא! ההרגל אינו משנה טבע! אלא מאי, הקדוש ברוך הוא הריהו, כביכול, בעל־עגלה טוב; כשהוא אוסר יחדיו זוג סוסים, הרי זה זוג אמיתי!
ויודעים אתם, מה שאני אומר לכם?
האמת היא, שאתם יודעים את האמת בלבכם! שכן, באשר בכן? אינכם מזרע אברהם, יצחק ויעקב? נשמותיכם שלכם לא היו במעמד הר סיני, חס ושלום?! אצלכם, רואים אתם, צפה הכפירה, כלומר, האפיקורסות, ועולה למעלה, לפיכך היא עולה תכופות על שפתותיכם… אבל בפנים! אתם מכחישים? אלא מה תאמרו? אני אומר לכם, כשמן על המים!
כך הוא הדבר! בחדר הרי למדתם פעם: התורה, קיימא לן, משולה למים… אמנם אמת, ששמן – אף הוא תורה, נר־תורה… אך כלום מי אומר, שהכפירה, רחמנא ליצלן, משולה לשמן? בוץ היא, בנאמנות – בוץ ולא יותר! לשון בני־אדם תפסתי: כשמן על המים!
ושרשו של הרע הזה – במוד“א! וכהיום הזה המוד”א היא ללגלג על מנהג יהודי, ללעוג לאמונה יהודית… ומה אין אתם עושים למענה של המוד“א! הנה אתם לוחצים את גרגרתכם; מסמיקים כתרנגול־הודו, מנשמים בכבדות כבר־אוָז, ולשם מי? לשם השניפּס”ל, וכל אותה מציאה אינה אלא כזית, כשעורה… באמת, – כדאי? ועכשיו, איך אתם כובלים את רגליכם בקאַמאַשי“ן הללו, עם הקצוות?… באשר – אין לכם יבלות, תאמרו, מהו? אלא מאי – מוד”א היא! הכרח הוא לכם, שתהו מתדמים אל הרוקח! והרי הרוקח מגזע אחר הוא; אין לו גרגרת, ורגלו שלו מתאימה אל בית־מגפו כאיגרתו של הפריץ אל מעטפתה שלה… אבל אתם מוכרחים לרקוד אחריו!
ולכן, כשהרוקח מלעיג על יעקל שדכן, אומרים אתם, שאינכם מאמינים בזווגים!
אצלי זה קדוש ומקודש!
והא ראיה! פעם אחת ראיתי, היאך שאשכנזי אמיתי, אבל אמיתי באמת, בלא תפילין, דייט“ש לכל פרטיו, שׂיחק באוֹק”א! באמצע משׂחקו לא הלוָה לשום אדם בשום פנים שלוֹש־פרוטה, ולא פרט רוּבּל, ולא רצה לספור את הממון אפילו פעם אחת! וקודם לכן, כנגד זה, כשלא היה מצליח, חטף פתאום את הארובּה שלו, כלומר, את המגבעת, ונעלם לרגעים אחדים…
נוּ? תרצו להוכיח לי, שאינו מאמין בסגולות? הריני ערב לכם, שהוא יצא לרגע החוצה כדי לעשׂות את הסגולה…
רואים אתם, אני איני עושׂה כן! כשאני משׂחק בקלפים, רצוני לומר – בקוויטלי"ך, הריני משׂחק ביושר… על־פי דרך הטבע!
הדבר ההוא כבר דומה עלי כשקר, קנוניא וכנופיא עם אותן הבריות!… אך מה דאגה היא לי! רצונו – יעשׂה לו סגולה… אך מפני מה הוא מלעיג לו ליהודי ירא־שמים, האַ?
אומר אני לכם, שאתם מאמינים! שאתם מאמינים בשווה לשאר כל היהודים! והא ראיה: נסו, שתהא שן מציקה לכם ארבעה שבועות, או קדחת תהא מטלטלת אתכם, או רגל תהא דואבת, כלום לא תהיו רצים אל יהודי־טוב?…
ואם לא – אל מנחש־מלחש! בסטרא אחרא הרי מאמינים אתם בוַדאי!
רואים אתם, אני אומר לכם קושט, דברי אמת! ולאמיתו של דבר: מה לי לשקר?
כידוע, בעווֹנותינו הרבים, אין העולם מדקדק ביותר ואינו נזהר כלל בענין של כבּוּד אב. אין אני צריך לומר לכם, כמה לא מן החכמה הוא, שיהא אדם נוטל על עצמו את האחריות למעשׂה כגון זלזול הורים ומורים. אלא מאי, בורא העולם אֵל ארך־אפּים הוא ואינו מעניש תוך כדי דבּוּר, אלא הוא ממתין ומצפּה, שמא יגיע הבשׂר־ודם לידי חרטה, יחזור בתשובה ותהיה לו כפרת עווֹן… לפיכך אין עינו של בשׂר־ודם רואה את העונש שהוא כרוך בעקביו של החטא ונגרר אחריו, בחינת “והוא ישופך עקב”, והוא סבור שהעולם, חס ושלום, הפקר הוא, לית דין ולית דיין! אבל כנגד זה יארע לפעמים, שהחטא הוא הטפּה האחרונה, הממלאה את הסאה, – ואז רואים כבר בחוש את העונש, ואומרין: הנה זה הוא החטא, והנה זה – מידה כנגד מידה – העונש החמור, כפי שנתארע באמת בזה ספּוּר־המעשה, שאספּר לכם בכאן.
וספּוּר־המעשׂה פשוט הוא:
היה אצלנו אחד אדם גס: בּוֹינם־בּר היה שמו. שם שהוא מגושם ויהודי שהוא מגושם. בלא ריח של תורה, בלא משהו של יראת־שמים. גר כמעט “מחוץ למחנה” – בבקתה מיוחדת, בסוף־סופה של העיר. עסקים יש לו רק עם אִכּרים, יהודי לא יכניס אצלו את האף מעֵבר לסף. ידיו שלוחות תמיד בעגלותיהם של האִכּרים, –והיה הוֹיה הוא – גביר, בעל גוף כבד, וכשהוא זז ממקומו – נאנחים קרשי הרצפה תחת מצעדיו. ידים ורגלים – כלונסאות כבדים של עץ. כשהוא מניח יד על כתפו של גוי, מתוך חבּה שבידידות, אותו הגוי מרכין עצמו הרכנה בתר הרכנה, ובשעת “ירגזוּן” כשהוא מתכעס ובועט במישהו בעיטה אחת ברגל, טס הנבעט ופורח מתוך הפתח כצפור־כנף ממש!
הגויים מרעידים מפניו, ולא היו מחליפים אותו בשום יהודי אחר שבעולם. זאת הפעם הראשונה רואים הם יהודי כזה. מהיכן בא? הוא בא ממקום מן המקומות והופך עולמות! וכל היום כולו – פשתן ופשתן! עומדים על המקח, מצעקים, הגרונות נצרדים, עד שמגיעים לבסוף אל עמק השווה, ומתחילה טפיחת כפים, כף על כף וכף על כף, כאילו רעמים מרעימים, הופכים ושופכים לתוך הגרון פחית אחר פחית מן השׂורף־השׂורף הזה ואין פוסקין מללעוס גבינה קשה לקנוּח־שתיה, וטוחנות השינַיים בלא הפסק כמוריגים… מעט תבשיל־קדירה לא יזכר ולא יפּקד. כשאדם חי אחד ויחיד בפני עצמו…
אשה היתה לו, ועינה אותה עד שפרחה נשמתה. לא, חלילה, שהיה מכה אותה, אילו היה נוגע בה נגיעה כלשהי, מיד היתה מתפוררת – אלא בשתיקה. משבא למקומנו, ראה אותה באיזה מקום שהיתה שם משרתת, נשׂאה חן לפניו, בשל צניעוּתה ועדינותה דוקא. ושלח הוא בעצמו שדכן. היא, יתומה, גלמודה כאבן, נאחזה בזה כטובע בשבּוֹלת הנאחז בשבּוֹלת… אבל מיד לאחר ימי־המשתה סר חינה בעיניו. “אין בה ממש” – אומר הוא. נעשׂה בשׂרה של העלובה חדוּדין־חדוּדין; וגובר בה מיום ליום הפחד מפני בעלה המגושם, שהוא מתהלך ושותק, וכשהוא מגביה גבּה מגבּוֹתיו ומציץ בה, דומה עליה שהוא חותך בה כבסכין חדה. ומתהלכת היא, העלובה, כצל ולא אדם, חיורת, נפחדת, בעינים בולטות מארוּבּותיהן, תוהה ומביטה, – שמא רוצה הוא משהו. ושתי השׂפתים החיורות מרטטות, וכך היא מהלכת ומתהלכת יחפה בבית ומתעסקת במה שמתעסקת, עד שאין ה“מקלות” שלה, – כך הוא מכנה את ידיה ורגליה, – יכולים לשׂאת אותה עוד, והיא נופלת לבלי קום… שלושה בנים־זכרים הניחה לו, ואין הוא נותן בהם עינו, ב“הממזרים הדקיקים”… הוא שׂונא ילדים דקים כגבעולי־קש… הוא רוצה בילדים בריאי־בשר, ולשם כך ישא אשה. אבל לשאת אשה אין לו פנאי, וכל בוקר הוא משליך להם לנערים פרוסת־לחם לכל אחד ופותח להם את הדלת, הן בחורף והן בקיץ, ומתהלכים הם, הנערים, בלא חדר, בלא אֵם ובלא השגחה של אב. ומה יעשו הבנים? משוטטים ברחובות, משרכים דרכיהם בסמטאות… וכשהם רעבים, הם חוטפים מן הדוכנים של נשי־השוק, ומשבא הקיץ – מלקטים פטריות וכמהין ביער הסמוך, ואחר־כך רצים אל הנהר. לא זמן מרובה נמשך הדבר. אחד מהם הגדיש את הסאה, לעת החורף, עם הקור הראשון שירד, בבליעת גדילי־הקרח היורדים ותלויים מן הגג, הצטנן, התחיל קודח, גרר עצמו הביתה, ובוער כולו כאש לוהטת, הטיל עצמו על המזרן בקרן־זוית, ושוב לא קם ממשכבו… הגיע הקיץ, עוד באמצעיתם של ימי הספירה, רץ השני אחד ויחיד לרחוץ בנהר, שוחה ומתרחק ונסחב לתוך מערבולת, רגליו נאחזות בעשבי־מים… וכשהטילו אותו המים לאחר שלושה ימים אל שפת הנהר, מצאו יהודי ונשׂאוֹ ישר לבית־העלמין, מבלי להודיע על כך להאב… מתהלך השלישי, נער בן שש או שבע, אחד ויחיד בהיער, נטפל אל הצוענים שהיו מסתופפים שם במשך הקיץ, ונעלם, מיד משירד הקור הראשון, עמהם יחד…
אומר בּוֹינם־בּר: מן השמים הוא! והוא מפטר את המשרתת, מוכר את שארית כלי הבית, ומשייר לעצמו רק מטה אחת עם מצעות… אהוֹב אוהב הוא לישון גבוה, להקל על הנשימה. בעל־בשר שכמותו, ולאחר כמה מידות כפולות ומכופלות מן השורף־השורף הזה, שהוא מסיק בו את גופו במשך היום כמו תנור בוער – הריהו משייר לעצמו שלושה כרים! אין עיניו רואות סימן של תבשיל, לועס פת־קבּר, הופך ושופך לתוך הגרגרת פחית אחר פחית ומלפּת בגבינה יבשה.
ומתארע מעשה כזה. מאביו שלו, מרחק כמה מילין מכאן, ברוֹח ברח, משום שציוָה לו להתפלל מנחה ומעריב, והנה, פעם אחת בערב, בא אביו אליו. לא מתוך נחת בא אליו, יהודי הנהנה מיגיע־כפיו היה, סבּל נושׂא משׂא, והנה נתאלמן היהודי. ולא היה מי שישגיח עליו, שידאג לו. בינתים, מתוך צער והזנחה, הזקנה קפצה עליו, ואין הוא יכול לשׂאת עוד משׂאות. העצמות מתפקקות, הידים רועדות, וכשהוא מבקש עזרה ותמיכה ממי שמבקש, מלעיגים עליו. יש לו בסמיכות־מקום בן עשיר, והוא בא להשׂיג גבולם של עניים אחרים… ומַפנים לו עורף. באין ברירה – הוא מתעטף בבּוּרק"עֶ והולך, והוא בא ומגיע אל בנו.
קבלת הפנים לא היתה יפה ביותר.
– למה באת?
הוא מספר לו.
– רוצה אתה, אם כך, להשאר אצלי… נוּ…
והוא מביט בו הבטה חדה וקרה, כפי שאך אדם אכזר יכול להביט. הזקן – דמעותיו חונקות אותו בגרון, מה יכול הוא, המסכן, לעשׂות?
פת ערבית – הס מלהזכיר. צריך לשכב לישון. והריהו מוכן לשכב לישון.
– יש לך בּוּרק"עֶ, טוב מאד, תציע לך מתחתיך על הרצפה. אני מוכרח לישון במטה… כר אחד אתן לך.
על פי דין, כשיש לו לאדם מישׂראל שלושה כרים והוא קונה לו עבד עברי, אסור לו לעצמו לישון על כרים יותר משנתן להעבד העברי, והרי הוא חייב ליתן להעבד העברי, להמשרת, שני כרים, והוא עצמו ישכב על כר אחד. והלזה משליך לו לאביו כר אחד… ואינו אומר לילה טוב, משליך מעל עצמו את הבגדים, מכבה את הנר, מטיל עצמו אל תוך המטה ומכסה עצמו עד מעל לראשו בכסת…
עומד האב ומעפעף בשתי העינים המופחדות בתוך החשכה. מתחיל הוא חש כאב ברגליו, והוא כופף את ברכיו ויושב; הוא מתחיל חושש בגבו, והריהו מתפרקד על הרצפה, לא הוא מבקש ולא הוא מוצא את הכר שהשליך לו הבן. לישון אין הוא יכול, מתוך כאב הלב, מתוך צער ובושה. הוא שוכב כך, עד שמבעד לסדק התריס פורץ ונכנס הסילון האפרורי החיור הראשון של הבוקר, ממלמל “מודה אני”, קם ממשכבו, נוטל ידים, גומר את ברכת־השחר, פותח בלאט את הדלת ומתחמק, ויוצא על פני העולם לפשוט יד לנדבה…
וזו היתה הטפּה האחרונה, שמילאה את הסאה.
מיד לאחר שנשק האב הזקן את המזוזה, יצא מן הבית וסגר את הדלת מאחריו בחשאי, התחילה תנועה במטתו של בּוֹינם־בּר. קודם־כול מתחילים להתנועע הכרים, מתנועעים, מתנפחים, כאילו נתמלאו רוח, ומיד מתרפּים ושוקעים, וחוזר חלילה, למעלה ולמטה. בּוֹינם־בּר אינו מתעורר. יום משוּפּע בהשׂוֹרף־השׂוֹרף היה יום אתמול. מתחילים הכרים, כנראה, להתכעס, מתאמצים התאמצות יתירה ומשחררים עצמם, מנופחים, מתחת לראשו של בּוֹינם־בּר, ופורחים, כאילו צמחו להם כנפים, וטסים ישר לתוך שמשת־חלון ומפוצצים אותה, ונופלים למטה, על הרצפה. בּוֹינם־בּר אינו שומע. הראש נפל לאחוריו ומוטל על המזרן בלבד, והריהו נשאר מוטל, בדומה לסלק אדום גדול, עם פה פתוח ונשימה כבדה. מתחילה מתנפחת הכסת. מתנפחת, מתפחפחת, ופורחת אף היא, כאילו נתּנו לה כנפים, מעל הגוף ומעל המטה, והוא מוסיף ומנחר, ונחירתו מחלישה והולכת. אך עין עדיין אינו פוקח. התריס יש בו סדק רחב, הבוקר קר מאד, הפנים עם הצוָאר, והחזה המחוּשׂף מתחת לכותונת הפתוחה, הכול מכחיל ומשחים מן הקור, הגוף מרתת קמעה־קמעה. – אבל הוא עדיין אינו פוקח עין, עדיין מחמם אותו הדלק שקלט גופו במשך יום אתמול.
מתכעסת המטה עצמה, מנידה עצמה, כועסת בקול, מתנדנדת… בּוֹינם־בּר מתחבט במטה המתלבטת – ועדיין לא התעורר; אותה שעה מתייצבת המטה על שתי כרעים לרוחב, ומטלטלת אותו מתוכה אל הרצפה, עד שמהדהד קול הנפילה, וכאילו לא אירע דבר היא חוזרת ומתייצבת במקומה. רק אז מתעורר בּוֹינם־בּר, פוקח את העינים, עצמותיו כואבות בו, הוא מסתכל על סביבותיו ומתחייך. חורבן נאה, מהרהר הוא, עשיתי כאן בשעת שנתי. בענין אביו אין הוא חושב, בודאי שכח מכול וכול, שאביו היה כאן אורחו. והוא קם ממשכבו, הולך ונגש אל החלון, דוחף את התריס ופותח – השעה עוד שעה מוקדמת של שחרית. הוא מרכין את ראשו ומשרבבו החוצה, עדיין אין נשמע קול טרטורו של גלגל עגלה. יש לו עוד שהות לישון קצת. ומוזג לעצמו כוס לחמוּם הגוּף, מאסף את כלי־המטה שנתפרחו, מציע אותם במטה, עולה ושוכב ונרדם.
ומיד משנרדם, – כל אותו משׂחק חוזר חלילה.
הכרים מגביהים עצמם ונופלים חזרה, משחררים עצמם מתחת לראשו, פורחים להם, הכסת פורחת אחריהם, המטה כמעט שמפרקת עצמה, מתייצבת על שתי רגלים, משליכה אותו מתוכה מכול וכול. בּוֹינם־בּר מוטל הפעם על־גבי הרצפה וממשמש באבריו ובודק עצמו, אם לא נשברה עצם מעצמותיו…
לא, עצם לא נשברה. אבל מין כשוּף יש כאן!
הוא קם בכבדות ממקומו, יושב על כסא, הוא יצפה עד שיאיר יפה היום, וישלח את הגוי הראשון שיזדמן לו בחזרה אל הכפר, שיביא לו מלחש־לחשים – הגויים כול־יכולים הם! בינתיים הוא נרדם עוד פעם, והנה, מיד משנרדם, מתפרק מתחתיו הכסא…
חושב הוא: הכסא כסא רופף, והוא עצמו נעשׂה עבה יותר, כבד יותר; יתיישב על התיבה המפורזלת. וכך הוא עושׂה. ויושב ומהרהר…
– ואם אין זה כשוּף… ואם מלחש־הלחשים לא יעזור – מה יהיה? הוא נזכר באביו. מתבונן מסביב – הלך ואיננו. הלך להתפלל עם הותיקין… אבל יכול היות, זהו עונש מאת אלהים על מנהגו הקשה באביו… יכול היות. כשיחזור אבא מן התפילה, יבקש אותו שימחל לו… לא, להתחנן, סליחה לבקש – מוטב שיקרא תחילה למלחש… אפשר אף־על־פי־כן אין זה אלא כשוּף בלבד. מעט מסַפרים הם, הגויים, על מעשׂים כאלה שהיו? והוא נזכר מעשׂיוֹת ממעשׂיוֹת שונות, ונרדם אגב כך מעייפות – לחשוב מחשבות מלאכה קשה היא אצל ברנש כזה! – ומיד משנרדם – מנעולה של התיבה מתפקע, המכסה מתרומם באלכסון – בּוֹינם־בּר כבר הוא מוטל שוּב על הרצפה…
הוא כבר יהא מוטל כאן שעה קצרה, עד שיבוא האב או עד שיבוא גוי וידפוק על הדלת. הוא פושט רק יד אחת ומקרב אל עצמו כר ומשׂימו מתחת לראשו הכבד, שאם לא כן אין הוא יכול לנשום… והוא שוכב כך, עד שהוא נרדם. ומיד משהוא נרדם, הכר פורח לו, והראש – נופל בכוח על הרצפה, ופוגע דוקא במסמר…
כבר הוא רואה, כבר הוא יודע…
כל זמן שלא יבוא האב ולא ימחל לו, כבר יהיה הוא ישן, לילה לילה, על הרצפה הערומה…
אך משעובר יום אחר יום והאב אינו בא, נעלם, אין לו פנאי ללכת לבקש אותו. הרי לא יעזוב את הגויים עם הפשתן, – והוא מרגיל עצמו ומתרגל, וישן על גבי הרצפה הערומה…
שוב אין עולה על דעתו, שיכול להושיע לו בדבר הזה מלחש־לחשים. מוטב שלא יסיח על העונש לשום בן־אדם בעולם אפילו דבּוּר אחד, מחמת בושה, עד שלא יחזור האב, הרי מוכרח יהיה לחזור פעם…
אבל האב לא חזר, והוא ישן כך לילה ועוד לילה, חודש ועוד חודש. פעם אחת בבוקר השכּם, אכּרים באים – הפתח סגור והתריסים מוגפים. הם דופקים ומתדפּקים – אין תשובה. הם פורצים את הדלת ונכנסים – בּוֹינם־בּר דנן מוטל קפוא על הרצפה. מודיעים הם בעיירה, חברה־נושׂאים באה, רוצים להרים אותו, להשכיבו במטה ולחזור ולהורידו על הקרקע, לפי המנהג. אבל הבר־מינן שלנו אינו מניח להזיז עצמו מן המקום – עד כדי כך נעשׂה כבד? ונפחדים הם. אבל נושׂאים הרי נושׂאים הם, שותים כוסית נאה, ונגשים אל המלאכה, יכול להיות גם על הרצפה. על הקרקע מניח להם הבר־מינן שיעשׂו בו הכל כרצונם! מטלטלים אותו, מגלגלים אותו, נוהגים בו כבכל המתים… מביאים את המטה, מניחים אותו על־גביה, כבד הוא, אבל נשׂוא נושׂאים אותו אף־על־פי־כן…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
ובית־העלמין נמצא אצלנו ברחוּק מקום ובמעלה־ההר מחוץ לעיר. והיה היה הדבר בתחילת החורף, והדרך לחה ורכה, לאחר שלג שירד. בקושי מוציאים רגל שנתחבה בבוץ. ללוָיה גדולה לא היה בּוֹינם־בּר זוכה ממילא, – הנושׂאים נושׂאים ויוצאים מתוך העיר, עולים בכבדות במעלה־ההר, בקושי־בקושי מוציאים רגל שננעצה בקרקע הרך. פתאום באה רוח קרה וחדה, שורק, נושב, כמו להכעיס, ומושך ומוציא את הכרית השחורה הקטנה מתחת לראשו של הבר־מינן ונושׂאה ומטילה הרחק בשׂדה…
ומתעכבים: יעזוב מישהו את המטה וירוץ אחרי הכר! נושב בינתים הרוח נשיבה חזקה, בתוספת שריקה, ומושך משיכה של ממש, וקורע מעל המטה את הסוּדר השחור, ונושׂאו בתנופה, משׂיאו אל הצד, ומגביהו כלפי־מעלה, גבוה! הנה הוא עף ומתרומם, כמו עורב שחור, ונעלם… משתאים ומשתוממים בפחד וביראה, עוד מעט־קט והשמיטו את המטה מתוך ידיהם. אבל הנושׂאים הרי נושׂאים הם, מוציא אחד ועוד אחד בקבוק מתוך בית־החזה, גומעים גמיעה אחת וגמיעה שניה, ונושׂאים הלאה… יהא בלא כר, יהא בלא הכסוּי השחור; העיקר, לקבר־ישׂראל יבוא! וזזים מן המקום, אבל ביני־וביני נקפא הבוץ, והדרך – חלקלקות! מחליקות הרגלים במעלה ההר ומתחלקות, מועדות תחילה רגליהם של הזוג הראשון והם נופלים, זה – לימין, וזה – לשׂמאל. המטה נמצאת עומדת פתאום במשוּפּע, הבר־מינן מתגלגל ומחליק למטה, מועד ונופל מתוך פחד הזוג האחר, המטה נופלת על־גבי הקרח ומתבקעת, ומתפוררת בקעים־בקעים.
מבקשים להרים את הבר־מינן ולשׂאתו, וחוזר כל אותו דבר שכבר היה בבית קודם הטהרה – אין הוא מניח להגביה עצמו. מפחדים לשלוח לקרוא לאנשים ולהביא מטה חדשה. שמא ידבק בינתים הבר־מינן ויקפא אל הקרח…
ומתאזרים הנושׂאים עוז, ובשביל להתאזר עוז שותים כוס ועוד כוס, וגוררים את הבר־מינן על־פני האדמה הקפואה…
־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־
ועד שהגיע הבר־מינן אל שער בית־העלמין, כבר לא נמצאה על גופו מטלית אחת שלימה של תכריכים.
- שולמית רפאלי
- נורית רכס
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.