לפני כשיבעים שנה, בתקופת שילטונם של הטורקים בארץ, שימש הרב שמואל סלנט, זצוק"ל, כרב־ראשי לעדת היהודים האשכנזים בירושלים. הוא פעל הרבה לשם־שמיים ולזכותו ניזקפים דברים חשובים רבים, וכמובן שהכל כיבדוהו וחיבבוהו.
בעיר־העתיקה התגוררה, בימים ההם, בחדר צר, אשה באה־בימים ויראת־שמיים. היא עזבה בחוץ־לארץ את קרוביה ומכריה ובאה הנה להסתופף בקירבת־מקום לכותל־המערבי ולחיות במחיצתם של “יהודים־טובים” בארץ הקדושה. מחזרת היתה על הפתחים ובמעט שהיתה מקבצת מאחינו־בני־ישראל, הרחמנים־בני־רחמנים, התפרנסה וגם נתנה מזה, בעצמה, מעשר לצורכי צדקה. הגם שהיתה צדקת ושומרת מיצוות — קלה כחמורה, הנה בפרט אחד, פשוט, לא השתוותה עם הרב הראשי, ר' שמואל סלנט, זצוק"ל, ולא נטתה לקבל את פסק־דינו, עד שניתגלגלו העיניינים והגיעו־למה־שהגיעו, ומעשה שהיה כך היה.
מחמת אדיקותה נוהגת היתה לבלות הרבה מזמנה בעזרת־הנשים שבבית־הכנסת ולהאזין לתפילות. מעולם לא החמיצה אפילו “אמן”, או “ברכו”, אחד. עונה היתה בכוונה עצומה “אמן”, “אמן — יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא”, “ברוך הוא וברוך שמו” ו“ברוך ה' המבורך לעולם ועד”. בחזרת הש“ץ, כשהגיע ל”קדושה", או לברכת כהנים, היתה עולה למדריגה גבוהה של קדושה והתעלות רוחנית כי, אכן, אשה צדקת היתה.
מכל־מקום, היתה לה חולשה, שלא יכלה להתגבר עליה: בעת שהקהל הקדוש אמר “קדושה”, נוהגת היתה לצאת מעזרת־הנשים ולעבור בפתח של בית־הכנסת השייך לגברים. אז היתה פוסעת פסיעות אחדות ומתקרבת, עד כמה שהעיזה, לעבר התיבה ומשתתפת באמירת ה“קדושה” עם שאר המתפללים, כלומר: עם הגברים… לא הועילו כל תחנוניהם ודרישותיהם של המתפללים, אשר עמלו להסביר לה את חומרת האיסור שבהופעת אשה בבית־כנסת, בעת שהגברים מתפללים, והיא נישארה בנקודה זו חזקה, כצור, ולא זזה מדעתה אפילו כמלוא־הנימה.
משכלו כל הקיצין, הוזמנה לדין־תורה בפני הרב הראשי, ר' שמואל סלנט, זצוק“ל. היא השמיעה את טענותיה, כי חפצה היא בכל לבבה ובכל נפשה להשתתף בקידוש־שמו של הקב”ה ומרגישה היא שרק באופן זה מסוגלת היא להתעלות ברוחה ולהתקרב אל אביה־שבשמיים. הרב סלנט פסק: הגם שכוונתה טובה, הנה מחוייבים אנו לנהוג על־פי הדין, הקובע שאסור לאשה להכנס לבית־הכנסת על־מנת להתפלל יחד עם הגברים. לכן, אוסר הוא עליה לנהוג כן בעתיד ועליה לוותר על רצונה העז, ולהתפלל אך־ורק בעזרת הנשים, כמינהג בנות־ישראל.
אם־כי היתה צדקת, הנה גבר עליה, בנקודה זו, היצר־הרע שלה והיא לא הסכימה עם פסק־דינו של הרב הראשי והוסיפה להטריד את קהל המתפללים — כדרכה. ישבו בבית־הדין וחשבו, מה לעשות עם אשה זקנה וגלמודה זו ובאילו אמצעים ראוי לנקוט כדי לאלצה לקיים את הפסק שהוציא בית־הדין ובינתיים נעשו ניסיונות ללא־ספור לשכנעה ולהכניס בה את ההכרה, שיש לנהוג על פי הדין בכל דבר, ואפילו בעיניין זה.
בליל העשירי בשבט חלמה חלום, והנה הרש“ש, הוא המקובל האלקי, יסוד־עולם, ר' שלום שרעבי, זכר צדיק וקדוש לברכה, ניצב לפניה. הוא לבש, בחלומה, גלימה רחבה ודיבר אליה בפנים מפיקים רצינות: “דעי לך, כי נישלחתי היום, שהוא יום השנה לפטירתי, להזהירך, כי אם תוסיפי לעבור על דברי בית־הדין ולהיכנס לבית־הכנסת המיועד לגברים, ולא תחזרי בתשובה תוך חמישה ימים מהיום, כלומר: עד ט”ו בשבט, תיגרם לך תקלה גדולה”.
היא התעוררה בבוקר בהתרגשות וחשבה רבות על החלום, אולם היצר־ הרע שלה, שתפסה בנקודה רגישה, אמר לה, שאין ממשות בחלומות, ובפרט בחלום מעין זה, והסיתה להמשיך כדרכה ולא להתחשב באיסור.
*
בחמישה־עשר בשבט יצאה מן העיר העתיקה וחזרה על הפתחים בבתים אשר מחוץ לחומה. היא הגיעה לשכונה החדשה, נחלת־שיבעה, ותרה בעיניה אחר מקומות שתוכל להשיג בהם נדבות ומשהו לאכול. בבית־מידות אחד ראתה מעל השער כתובת:
“שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד”.
הסיקה הישישה מכך, כי פה מתגורר, לבטח, איזה יהודי צדיק ומשכה בחוט הפעמון. וזאת יש לדעת, בבית זה גר היהודי המומר הידוע — שלמה רוטנשטיין. פתח מומר זה, שהיה מיסיונר, את הדלת והכניסה לביתו בסבר־פנים־יפות, כדרכם של המיסיונרים. הוא הגיש לה ארוחה דשנה וטעימה, כדבריו: לכבוד ט"ו בשבט, ולאחר מכן אמר לה:
היודעת את שאכלת חזיר ומזון לא כשר?"
היא ניזדעזעה ולא האמינה למישמע־אוזניה.
הוא הוסיף:
“האם לא שמעת עלי? — אני המיסיונר שלמה רוטנשטיין”.
כעת ניזכרה וחשבה להתעלף. שם זה אמר רבות, כי מן המפורסמות היה בירושלים של הימים ההם דבר מעלליו של המומר להכעיס, שלמה רוטנשטיין, אשר קיבל מן הכנסייה הנוצרית תפקיד מיסיונרי להסית־ולהדיח, וכן ידועה היתה פרשת הלשנותיו, בפני הרשות, במגמה להציק לאחיו היהודים.
באה עליו האשה בטרוניות:
"אם־כן, מדוע הטעית אותי? כיצד כתוב מעל לשער ביתך הפסוק הקדוש, מתורתנו הקדושה: “שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד?”
אמר לה המומר, כי גם הנוצרים משתמשים בפסוק זה לצרכיהם. הוא גם היפנה את תשומת־לבה לעובדה, שאין מזוזות בביתו.
הזקנה קמה ממקומה בבהלה, הפכה את עצמה בכיוון ליציאה ונימלטה על נפשה מן הבית הטמא כשלבה דופק בחוזקה. היא הגיעה לעיר־העתיקה, לביתו של הרב סלנט, בבכיה נוראה.
“רבי”, צעקה, “הצילני־נא”, וסיפרה לו, באופן מקוטע, תוך כדי בכיות וזעקות, על ר' שלום שרעבי, שבא להזהירה בחלום, לבל תוסיף עוד להיכנס אל מקום התפילה של הגברים, ועל הארכה שנתן לה עד ט"ו בשבט. היא תיארה לרב את המוצאות אותה ביום זה והתחננה אליו שיעשה לה תיקון כדי להצילה מן החטא האיום־והנורא, שחטאה בעצם ישיבתה בביתו של מומר־מיסיונר ועל אשר אכלה אצלו, ובביתו, טריפות־ונבילות וחזיר — רחמנא ליצלן!
אמר לה הרב, כי מוכן הוא לעשות לה תיקון, בתנאי שתואיל, מעתה־ואילך, להישמע לצו בית־הדין ולהימנע מלהיכנס לבית־הכנסת של הגברים, בעת שהם מתפללים שם. הסכימה הזקנה, ואילו הרב עשה לה תיקון והיא יצאה מלפניו מרוצה. למותר להוסיף, כי מאותו יום ואילך, הכירה אשה קשישה זו את מקומה בעזרת־הנשים בלבד.
*
סיפור זה נכון־ואמיתי הוא ושמעתיו מפי הרב, ר' אברהם־חיים ברנשטיין, עורך הירחון “קול־השבת”, ששמעו מדודו, הרב ר' ישראל־יעקב ברנשטיין, זצ"ל, מיקירי ירושלים, שהיה באותו מעמד.
הוא הוסיף ואמר, כי אשה זו נהגה, בשנים שלאחר־מכן, להזמין בט“ו בשבט לביתה תלמידי־חכמים ועניים ולכבדם בפירות משיבעת־המינים, שנישתבחה בהם הארץ, כדי שיברכו עליהם לעילוי־נישמתו של הרש”ש הקדוש — ר' שלום שרעבי, זצוק"ל — לזכר השתדלותו, בחלום ובמציאות, להחזירה בתשובה, דבר שחל ביום זה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.