ספר זה, “הלמד־וו ועוד סיפורים”, הוא הספר הראשון היוצא לאור בהוצאת ראובן מס ירושלים, לאחר פטירת מייסד ובעל ההוצאה – ראובן מס ז“ל, ביום ז' לחודש סיון תשל”ט, למחרת מלאות לנפטר שמונים וחמש שנה. שם הספר מעיד על המו“ל בחייו. תנצב”ה. הוצאת ראובן מס ירושלים

עד גיל שלושים, היה יהודה כהן שייך למחנה החילונים. לא שהיה, חלילה, כופר, או רשע להכעיס, אלא שגישתו לחיים היתה עצמאית והוא דגל במדע, בקידמה ובשיטות מיוחדות.

במשך הזמן התחיל כיוון מחשבתו להשתנות, והשקפתו קיבלה יותר־ויותר השפעה של יראת־ה'. בסופו־של־דבר, בגיל שלושים, הפך ליהודי טוב, לאחר שהכיר את בוראו, והתחיל להחזיר לעצמו את אשר הפסיד בימי־חלדו בשל השפעתם ההרסנית של חיי “התרבות־והקידמה” הנוכחיים. הוא חזר־לאיתנו מבחינה רוחנית ונהג באורח־חיים של יהודי כשר: למד תורה, התפלל וקיים את מיצוות תורת־משה. השקפתו הדתית התחזקה מיום־ליום, וכן הליכותיו, ומעשיו נעשו יותר־ויותר לשם־שמיים.

בהתרגשות היה מספר לי, לעתים, על חוויותיו. בעיקר היו קורים לו, לעתים תכופות מעשי־נסים, אשר יחסם בוודאות, וללא כל שמץ של ספק, אל ה' אלקיו, שרק עתה למד להכירו מקרוב. יום אחד סיפר לי תוך התרגשות רבה:

"הזוכר אתה את אשר סיפרתי לך על־אודות הרב סיני, משכונת רוממה, שאני בא אליו לשיעור בתורה בכל ערב? ובכן, אספר לך על החווייה שהיתה לי אמש בקשר לשיעור זה:

"במיפעל, שאני עובד בו, הטילו עלי לשלם, בסוף החודש, את המשכורות לפועלים. היה זה אתמול. זהו תפקיד רציני, הדורש תשומת־לב, עירנות וריכוז המחשבה, וכל שגיאה, או טעות, עלולה לגרום גרעון בקופה עם תוצאות בלתי־נעימות. ובכן, בהגיע זמן סיום העבודה, בדקתי את מצב הקופה ומצאתי אי־התאמה בין המאזן ובין הכסף. בשל־כך נישארתי עד שעה מאוחרת, כשמצאתי את מקור הטעות.

"עליתי על אופנועי וללא כל דיחוי נוסף נסעתי לביתי אשר בעיר־גנים. עייף הייתי, ויגע, ומפאת שנישארתי עד שעה מאוחרת מבלי לאכול, התחלתי להזיע וידי רעדו. כשהייתי בין קרית־משה ובין בית־הכרם, הרהרתי:

"‘הנה, אגיע הביתה ואוכל ארוחה דשנה. לאחר־מכן אלבש פיז’אמה ואכנס למיטה חמה, אתענג ממנוחה מוחלטת ואשאר בבית עד מחר. היום אוותר על השיעור, בגלל עייפותי, ובשל הקור העז השורר בחוץ, אטול לעצמי חופש, וערב אחד אקדיש לבית ולמישפחה’.

"עודני חושב כך, והנה שומע אני קול חריקה מתחתי, והאופנוע נעצר באופן פתאומי. ירדתי מעליו ובדקתיו מכל צדדיו עד שמצאתי, כי השרשרת, הסובבת את הגלגל, ניקרעה ונפלה ארצה. לא ידעתי, אז, כיצד להיסתדר במיקרים כאלה, וגם כלי־עבודה לטיפול בקילקולים לא היו ברשותי, וכך נעמדתי בצד הכביש, ליד אופנועי, מבלי שאדע מה עלי לעשות. אודה, כי היה זה מצב מביך וכל תיקוותי היתה, שאיזה נהג יאבה לקחתני הביתה, או חזרה העירה, לאיזה מוסך של אופנועים, במכוניתו.

"למורת־רוחי, ולצערי, מכל כלי הרכב שעברו לא היה אפילו אחד שניאות להעצר על־ידי, למראה ידי המורמת, ובינתיים החל לרדת גשם. הרוח גברה והקור הציק לי. גם רעב מאוד הייתי, וכך הוספתי לעמוד במצב עלוב, מחוסר תיקווה ומזיע, כשמחשבות נוגות עולות במוחי. לפתע צץ בי רעיון:

“‘הנה’, אמרתי לעצמי, 'נעתרתי ליצר־הרע והחלטתי להעדר הערב מן השיעור בתורה אצל הרב סיני. מה למדנו אצלו רק אמש? מי שצרה מתרגשת עליו, יפשפש במעשיו. ובכן, ברור כשמש: הקב”ה הענישני על מחשבותי, והחלטתי הבלתי־רצוייה, והענישני. הנני מבקש איפוא מן הקב“ה שיסלח וימחל לי ושיואיל נא, ברוב חסדו, לסדר לי, מינייה־וביה, את עיניין אופנועי המקולקל, שאוכל לבוא, ללא דיחוי, הביתה כדי לאכול ולנוח, ואחרי־כן אחזור העירה לשיעור – כרגיל'”.

יהודה כהן הביט בי במבט רב־משמעות והמשיך לספר:

"תאמין או לא תאמין, אבל כך, בדיוק, קרה. בעודני חושב ומתחנן אל ה‘, עבר לידי תלתנוע נהוג בידי מוביל־משאות. כשראני עומד באמצע הדרך, בצד הכביש, ליד אופנועי, נעצר, למראה ידי המורמת, ובמבטו ניסתמנה שאלה. כשהסברתי לו את העיניין, אמר שהוא רגיל לקילקולים כאלה, וגם יש אצלו כלי־עבודה, ומכשירים, במיוחד לכך. הוא לא איבד זמן, ירד מעל התלתנוע שלו, הוציא כלים וניגש למלאכה. כעבור דקות מיספר סיים והודיע, כי הכל, כעת, כשורה וניפרד ממני ב’שלום רב!’ כשתודתי מלווה אותו. עליתי, בקפיצה, על אופנועי ובמשך זמן קצר כבר הייתי בביתי, ולמותר להוסיף ולציין, כי במשך כל הזמן הודיתי, במחשבתי, לה' אלקי על הישועה המיידית ששלח לי.

“בבית, החלפתי את בגדי הרטובים ביבשים. התחממתי, אכלתי ושתיתי, ולאחר שהחלפתי כוח חזרתי העירה לבית־המידרש, ללמוד תורה, יחד עם חברי, מפי הרב־הגאון סיני”.

*

לאחר ששמעתי מפי יהודה כהן סיפור זה, לא ניזדמן לי לראותו במשך תקופה ארוכה. שמונה שנים רצופות חלפו־עברו מאז, והנה ערב אחד פגשתיו, באקראי, בבית־הכנסת בזיכרון־משה. פניו האירו וזרחו, יותר מתמיד, וכולו הביע אושר אין־סופי, האופייני לאנשים הבוטחים בה' והולכים בדרכיו.

“מה נישמע, יהודה?” שאלתיו, “זמן רב לא ראיתיך!”

“נכון!” ענה כשהוא לופת את כף־ידי, “זה־עתה עברתי לגור במרכז העיר, כדי שאוכל ביתר קלות להגיע לשיעור”.

מיניה־וביה עמד וסיפר לי, כי ה' יתברך עזר לו, והוא הצליח, בסיעתא־דשמיא, לרכוש דירה טובה בטבורה של העיר ועבר הנה. כעת מגיע הוא לשיעוריו של הרב סיני בזמן וללא טורח, הוא הביט על שעונו ואחרי־כן עבר מבטו עלי:

“יש עוד זמן”, אמר. “הרב סיני מקפיד על הופעה בזמן, וכן על הופעה קבועה, ללא העדרויות, כדי שהלומדים לא יפסידו מן השיעורים המורכבים מחוליות־חוליות. המחמיץ חוליה אחת, דומה לשרשרת קרועה, כי כל החוליות, ביחד, מצטרפות ומהוות את השרשרת השלימה”.

הוא חייך אלי והוסיף:

“מה רב היה צערו של הרב על עצם בואי לשיעורים בסירוגים: פעם כן ופעם לא, בהתאם ללוח־הזמנים ולתפקידים, במישמרות, במיפעל שאני מועסק בו. פעם אחת בירכני, שה' יתברך יעזור לי כך, שאוכל להופיע בשיעורים בקביעות. בירכתו נתקיימה: כעבור זמן לא רב, יצא מנהל המדור לקיצבה, ואילו אנוכי הייתי לממלא־מקומו, ובתור שכזה הועסקתי, תמיד, במישמרת של לפני־הצוהריים ומאז הנני פנוי לבוא לשיעורים בכל ערב־וערב”.

*

הוא הביט שוב על שעונו. “שש וחמישים דקות”, אמר בחופזה והתחיל לצעוד. “עלי להיות שם בעוד עשר דקות. היה שלום, וכל טוב לך”.

הבטתי עליו בהערצה בעת שהתחיל להתרחק ממני.

“כל טוב”, קראתי אליו, “ויהי נא ה' אלקינו עמך!”

“כל טוב ושלום!”, קרא לפני שנעלם מעיני.

א.

פגישתי הראשונה עם המהנדס משה רבן (מקודם מוזס רוזנטל), היתה באקראי בעת הפגנה, והפגנה שכנגד, בשל חילולי השבת ההמוניים בירושלים הנעשים בפרהסיה. הוא עמד מן הצד והסתכל סביבותיו. לאחר מעשה פנה אלי, בהיותו עומד סמוך אלי, והעיר:

“מעניינת מסירות הנפש של הללו הבאים להלחם למען נסיעת כלי־רכב בשבתות גם במקום החרדי הזה. היצר־הרע עושה אותם כלי־שרת בידיו לשביעות־רצונו המוחלטת”.

הבטתי בו והשתוממתי. הוא היה גבר בגיל העמידה, גלוי־ראש ועשה רושם של אדם חילוני בהחלט. יצר הסקרנות תקפני וחפצתי לדעת פרטים על־אודותיו, כי חוש הסופר שבי אמר לי על איש זה, שיש לו הרבה לומר ולספר. על־כל־פנים, לאחר שנישתרר שקט במקום, הציץ בשעונו, ניפרד ממני לשלום, בהרכנת־ראש, ופנה לדרכו.

ב.

מאז חלפו חודשים מיספר והנה כשעברתי באחד הימים, בעת השקיעה, ברחוב, ניקראתי להשלים מיניין בביתו של אבל. התפללו שם מינחה וערבית והמתפללים היו, בעיקר, עוברים־ושבים ברחוב אשר ניקראו, כמוני, לבוא ולהתפלל בבית זה. תוך־כדי־כך ראיתי שם את אותו האיש, שפגשתיו לפני כמה חודשים באחת מהפגנות השבת. שוב־פעם אחזני יצר הסקרנות וחפצתי בכל־מאודי לברר את ימי־עברו ולשמוע מפיו משהו מעניין, שאוכל, כמובן ברשותו, לספר לאחרים.

בתום התפילה יצאנו יחד החוצה ופתחנו בשיחה תוך־כדי הליכה ברחוב. הזכרתי לו את פגישתנו הקודמת ומעיניין־לעיניין הצגתי את עצמי ואת עיסוקי, ואילו הוא אמר, שהינו מהנדס לביניין – ארדיכל – ומומחה, בעיקר, לבניית מיבנים גדולים. כשאמר לי את שמו, ניזכרתי בביניין הענק שבונים עתה ליד ביתי, ביניין של שתים־עשרה קומות, ואשר על השלט הגדול, שהוקם בחזית, ניזכר שמו באותיות גדולות כאחראי על צוות הארדיכלים המטפלים בתיכנונו ובהקמתו של מיבנה עצום זה.

“תמהתי עליך”, אמרתי, “בעת ששמעתי וראיתי את תגובתך באותה שבת, בעיניין אותם מרשיעי־הברית, העושים במסירות־נפש את רצונו של השטן, למרות שהיית גלוי־ראש ולא עשית בהופעתך החיצונית כל רושם, שהינך יהודי בעל הכרה דתית. יתר־על־כן, הנה מצאתיך גם כעת משלים מיניין ומתפלל בכוונה, אם־כי לא כאדם שתפילתו שגורה בפיו, בכיפה שהושאלה לך ע”י אנשי הבית".

הוא הביט בי והירהר. המשכנו ללכת. היה ערב חמים והחשיכה ירדה, זה־מכבר, על־פני הארץ. לאורות הבהירים של פנסי הרחוב וחלונות הראווה ראיתיו שקוע בשרעפיו ומביט פעם נכחו ופעם עלי – חליפות. לבסוף החליט ולהצעתו ישבנו על אחד מספסלי הרחוב, והוא התחיל לדבר ולספר, לאט ובמתינות, וכמי שמנסה להזכר בפרטי חלום שנישכח, את קורותיו.

ג.

הוא נולד בבית של יהודים מתבוללים בגרמניה ואביו היה בזמנו אזרח פרוסי וגנרל בצבאו של הקיסר ווילהלם. בעלות המפלגה הנאצית והצורר היטלר, ימח־שמו־וזיכרו, לשילטון היה מוזס בן אחת־עשרה שנה ואז עזבו בני־מישפחתו את הארץ הרעה הזאת והיגרו לצרפת הסמוכה. שם המשיך לקבל חינוך ככל הגויים, ללא כל־שמץ של תודעה יהודית, כבעבר, מבלי שמעשיהם של הנאצים, “בארץ־המכורה”, ישפיעו על חוגו במשהו.

הוא היה בעל־כישרונות ותפיסה מפליאה כך, שביום פרוץ מילחמת העולם השניה, בהיותו בגיל שבע־עשרה, סיים בהצטיינות את הגימנסיה ועמד להתקבל לבית־ספר טכני גבוה. באותו זמן, כאמור, פרצה המילחמה והוא גוייס לחיל התותחנים הצרפתי ביחידה שהיתה בפיקודו של איש־צבא נוקשה ויחד עם זאת אדם בעל השקפת־עולם עצמית ופילוסופית.

בגבור הקרבות, וכאשר המצב בחזיתות הוחמר וקיימת היתה סכנת כיתור והשמדה לכל חילות הצרפתים ובני־בריתם, הצליח המפקד להעביר, איכשהו, את מרבית חייליו, עם הציוד, לבריטניה, לאחר שעברו את כל מוראות הנסיגה מדנקרק, וסבלו, תוך־כדי־כך, אבידות. כל חילות צרפת שהיו בגולה, ומחוץ לתחומי הארצות שהיו תחת השפעת ממשלת וישי, הכירו בהנהגה העצמאית אשר בראשותו של הגנרל האמיץ שארל דה־גול ובמשך הזמן התקדם מוזס ועלה בסולם הדרגות הצבאיות. מפקדיו נתנו את לבם לידיעותיו הרבות והמקיפות בתורת המיספרים ובטיפולו המזהיר במכשירי דיוק, דבר שיכול היה להפיק ממנו תועלת רבה מאוד בפיקוד על סוללות תותחים, ואכן בימים שבאו אחר־כך, בעיקר בקרבות העקובים מדם, בעת פלישת בנות־הברית לנורמנדיה, שבחוף המערבי של צרפת, נוכחו־לדעת שלא טעו.

ד.

פעם אחת הטילו על יחידה אנגלית־צרפתית להשמיד מיתקנים צבאיים באחת מארצות צפון־אפריקה, שהיתה שייכת לממשלת וישי וכפי שנימסר, היו שם הרבה גרמנים אשר התעתדו להופכה ל“קרש־קפיצה” עבור תוכניות צבאיות ותוקפניות. לצורך זה הועלו החיילים, ובתוכם מוזס, על אונייה והונחתו בחשכת־הלילה על אחד מחופי אותה ארץ, והם התקדמו בתוכה בכיוון ליעדם. בדרך ניתקלו באוייב, שהיה מורכב מחיילים צרפתיים, משתפי־פעולה, וגרמנים. התפתח במקום קרב אכזרי, לחיים־ולמוות, ובאותה פעולה הראה מוזס את יכולתו. הוא ביצר, ביעילות, כמה עמדות של מיקלעים כבדים וכיוונם, בדיוק נימרץ, לפי כל כללי תורת החשבון, אל מטרות חיוניות.

באותו זמן, בראותו בעיניו אנשים משני הצדדים כורעים וקורסים תחתיהם בחירחורי גסיסה ומתים בעינויים מפגיעות רסיסים וכדורי־מוות, התחילו אצלו, בפעם הראשונה בחייו, הירהורים שונים־ומשונים. מה, בעצם, התחיל לחשוב, הוא ההבדל ביני ובין כל בעל־חי אחר. הוא נולד חי, עושה־מה־שעושה ומת, ולא נישאר כל זכר בעולם ממנו וכלא היה. אשר לי, מדוע טוב אני מסתם בהמה? – גם לי יקרה אותו הדבר ובו־ברגע שאיזה רסיס או כדור, יפגע בי, אעבור מן העולם, לא ארגיש מאומה ולגבי־דידי הכל תם־ונישלם. ובכן, לשם־מה נולדתי, לאיזו מטרה הנני חי ומה, בעצם, כל העיניין הזה אשר שמו מוזס רוזנטל?

מהירהורים מטרידים אלה עבר למחשבות פילוסופיות־דתיות? האם העולם נוהג כך, כפי שלימדוהו תמיד, בלי השגחה־עליונה? האם קיימת אפשרות, שבכל־זאת קיים במציאות אותו הכוח הטוב והאין־סופי שקוראים לו אלקים? הוא ניזכר בימי־ילדותו כאשר, לפעמים, ביקרו אצל הרב הזקן מפרנקפורט, ר' הירש להמן, אשר אביו המנוח חיבב ביותר, למרות השקפות העולם שלהם, שלא היו תואמות. בביקורים, זוכר הוא, היה הרב הטוב מכבדו בפירות, נותן לו כיפה ולבקשתו היה חובשה ומברך:

“ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ”.

כעת ניזכר מוזס בהסברו ובביאורו של הרב על החשיבות שיש בברכה, כדי שלא לגזול את הקדוש־ברוך־הוא, שתבל ויושבי בה, ועולם־ומלואו, ניבראו על־ידו ושייכים לו. במה אפשר לשלם לקב"ה, אשר ממילא הכל שייך לו? – הווי אומר, משלמים לו בברכה ואז מותר לאכול. ניזכר מוזס בזאת ובעוד הסברים, מהזדמנויות שונות, על עצם העובדה שהעולם לא הפקר ויש אלקים חיים – א־ל עליון, גדול, גיבור ונורא, הקיים לעד ולעולמי־עולמים, הנוהג בכל עולמותיו בחן, בחסד וברחמים, ואשר בחר בנו, בבני־ישראל, להיות לו לעם־סגולה וביקש ממנו להיות קדושים. כלומר, נעלים ונישגבים במדריגה העליונה ביותר – כמוהו.

המשיך מוזס לחשוב וניזכר במיקרים אשר קרו לו ובמאורעות שעברו עליו, שבהם, ממש, חזה במציאות בניסים־וניפלאות ובעצם קיומו של ריבונו־של־עולם, שלפי כל הסימנים נוכח־לדעת, מעל לכל ספק, כי הוא ה' אלקי ישראל, העתיד, בקרוב, לגאול את עמו ולהביא, באמצעות מלכו־משיחו, גאולה כללית, וישועה, לעולם כולו.

ה.

הוא היה בין השרידים מאותה יחידה־מעורבת שהצליחו לחזור אל בסיסן באנגליה ולאחר זמן, כשגרשו בנות־הברית את חיילי הציר ממושבות־צרפת באפריקה, הועבר אליהן עם צבאותיו של הגנרל דה־גול וביום ההיסטורי שפלשו בנות־הברית לאירופה, לניפוץ “החומה־האטלאנטית” של רומל, אשר הגרמנו־עמלקים השליכו עליה את יהבם, היה גם הוא בין הפולשים ושוב חזה במו־עיניו בהרג הרב שערכו אלה־באלה בשעה שנילחמו מילחמה נואשת על כל בית ועל כל עמדה – ממש על כל שעל אדמה. הוא עמד אז בראש סוללת־תותחים שהתחילה, בעודנה על האוניות, להמטיר פגזי־מוות, אש וגופרית, על המיפלצות דמויות האדם, הגרמנים בני גזע עמלק. בהיותו יוצא־גרמניה ואומן על־ברכי הדיקנות הגרמנית, אירגן את תותחיו בתוך סירות־אמפיביות שהורדו מן האוניות כשמגמתן – החוף המבוצר של האויב. כשהסירות היו עוד בים החלו התותחים לירוק אש־תופת חזקה לעבר ביצורי החוף. הוא כיוון, על־פי הוראות שנתן באלחוט, את לועי התותחים בסירות. הדיוק היה אצלו מופתי, על־פי כל כללי החישוב והמעלות, וכל פגיעה־ופגיעה היתה חיונית, קלעה למטרה ומחצה את כוחותיו של האויב העיקש.

כשעלו ליבשה עלו לוחמים רבים על מוקשים ונהרגו במקום או ניפצעו קשה. חיילי האויב, שהתבצרו בתוך מיבצריהם־מאורותיהם, לא ניכנעו בנקל, נילחמו בחירוף־נפש וגרמו אבידות כבידות לפולשים. בתוך כל הקלחת הזאת החליט מוזס רוזנטל, כי אם יעזור לו ה' אלקיו ויוציאנו שלם מגיהינום זה, ישוב אל צור־מחצבתו. הוא יגש אל רב־וגדול בישראל וילמד ממנו את דיני היהדות, ואורחות־חייהם של אחיו היהודים, ויהא יהודי כשר לכל דבר.

ו.

לאחר עוד הרפתקאות ניסתיימה המילחמה בניצחון בנות־הברית ומוזס חזר הביתה לצרפת, באותו בית שנישתכנו בו בני־מישפחתו בעת שבאו מגרמניה, והוא החל לחשוב ברצינות על ביצוע המחשבה שעלתה על לבו בעת שהתעטפה עליו נפשו, בעיתות צרה ומצוקה, כשהיה שרוי במרה־שחורה, והנה התגבר עליו יצרו והוא התחיל לדחות את ביצוע הדבר מעת־לעת ומשעה־לשעה.

תחילה, אמר, עליו להסדיר את עינייניו הפרטיים. יותר מאוחר החליט, כי לצורך הכנת בסיס כלכלי לחייו בעתיד, הרי צריך הוא להשלים את לימודיו וכך, ביום בהיר אחד, מצא את עצמו בבית־ספר גבוה, כשהוא לומד הנדסה ומתכונן להיות ארדיכל־מהנדס לביניין. בבולמוס הלימודים, שאחזו, שכח את מחשבתו לחזור, בשלימות, לחיק היהדות ותורת־ישראל ושקע עד לראשו בעסקי העולם־הזה. הוא שכח, לחלוטין, כי בשתי הזדמנויות, בעבר, כמעט ושלח יד בנפשו, מחוסר בסיס רוחני ומוסרי לחייו, ובשל התקפות של מרה־שחורה וריקנות נוראה. נעלם ממנו, זה־עתה, כי מצבים אלה הביאוהו להתעמקות במחשבה, שכתוצאה ממנה הגיע להכרה מליאה בבורא העולם וברצון לשוב אליו בכל מאודו.

לאחר סיום לימודיו הצליח בחיים ושמו הועלה, בקביעות, על דפי העיתונות, בכל רחבי צרפת, כארדיכל מוכשר ומהולל. במשך עשר שנים התפרסם עד למאוד ועלה מעלה־מעלה, והביניינים אשר תיכנן ניבנו והוקמו, לכבוד־ולתיפארת, במרכזים חשובים בערי צרפת והוא לא זכר את עמו ואלקיו, כפי שהחליט בלבו בשתי הזדמנויות, וישכחם.

ז.

תקופת ה“עיקבתא־דמשיחא” הנוכחית, אשר עליה דיברו רבותינו ז"ל ברוח־קודשם, לא פסחה אף עליו וכוח המשיכה האדיר, המושך יהודים רבים, מכל כנפות הארץ, לארץ הקדושה, משכה אף אותו ומבלי שידע מדוע, וללא התכוננות כלשהי מצידו מצא את עצמו, יום אחד, פה בארץ בין אחיו שרידי השואה. אתו עלו אמו הישישה ואחיו היותר גדול, שבא יחד עם אשתו וילדיו.

המישפחה עיברה את שמה ובמקום רוזנטל ניקראה מעתה: רבן. מוזס הפך להיות משה – משה רבן הארדיכל. הוא הביא עמו סכום גדול של כסף וניכנס כשותף בפירמה ידועה וגדולה של ארדיכלים, שעסקה בתוכניות לביניין שיכונים ובתים־משותפים וגם פה שלח ה' הצלחה במעשה־ידיו והוא שיגשג, עלה מעלה־מעלה והתפרסם.

שובו השיטחי ליהדות התבטא בזאת שבשבת לא עישן ולא נהג במכוניתו והוא השתדל, עד כמה שהבין וידע, להמנע מאכילת אוכל טרף ומשוקץ, כבשר חזיר, שפנים וכיוצא־בהם. התודעה היהודית היתה אצלו קלושה ביותר והמניע הקטן, שהחל עתה לדחפו לדתיות רופפת, היה בעיקר משהו שפעל מתחת לסף־הכרתו.

הוא שקע, יותר־ויותר, במלאכתו, שהביאה לו סיפוק רב, בראותו את עצמו כאחד משלוחיו של ריבון־כל־העולמים בביניין הארץ הקדושה בתקופה ניפלאה זו, שבה חוזרים אחינו בני־ישראל, שרידי החרב, אל הארץ היעודה. הגם שהיה עם הארץ ובור בכל הנוגע ליהדות, הנה חונן מאת ההשגחה העליונה בתכונות־שכל, שאיפשרו לו את ההתעמקות במחשבה והוא הבין, במיוחד עתה, את העיקר בנקל – בדרך ההרגשה.

באותה שבת, שבה הפגינו שלומי־אימוני־ישראל ומרשיעי־הברית, אלה־לעומת־אלה, בשל חילולי השבת בפרהסיה, שנועדו להרגיז את היהדות הנאמנה, ועלולים היו להעלות את חרון־אפו של הקב"ה על העם כולו, באשר בני־ישראל ערבים זה־לזה, עשה משה רבן את חשבון־הנפש שלו, ושל כל העם, באופן יסודי. באותה שעה, שעמד וחזה במו־עיניו במחזה אשר בו ניתגלתה האמת המרה בדבר היחס הנורא שמגלים אנשים רבים מישראל כנגד ה' אלקיהם, אלקי העולם כולו, דבר הנובע מחינוך בלתי־נכון, מבורות, מאי־הבנה, מהרצון להיות ככל הגויים, וסתם מרישעות, כאב וחרה לו והוא קינא לה' אלקיו, אלקי החסד, שברא עולם אין־סופי ויפה להפליא ובחר בנו להיות לו לעם־סגולה ומתייחס עמנו כאב אל בנים ואוהב אותנו אהבה כה גדולה, שאין אנו יכולים להשיגה בשיכלנו האנושי.

ח.

אם־כי לא היתה לו, למרות תפיסתו והבנתו הטבעית, ידיעה מספקת ביהדות ומבחינה רוחנית דומה היה לתינוק שנישבה, הנה הרגשת חוסר האונים שלו, בנוגע לתיקון המעוות הזה, דיכאה את רוחו ונפשו. בעת שישב על הספסל ברחוב, וסיפר לי את כל זאת, ניראה היה באמת כילד אובד המחפש בגעגועים נוראים את הוריו וביתו, ואילו אנוכי השתוקקתי מאוד לעזור לו.

מה שיכולתי לעשות, באותו רגע, עשיתי. הצעתי לו לבוא ולהשתתף בשיעורים בתורה, שנתן הרב סיני בביתו בכל ערב, והוא קפץ על המציאה והסכים. מאז הפך לתלמיד טוב והופיע בקביעות לשיעור וכן לא החמיץ בכל שבת את הדרשה על פרשת־השבוע מפי הרב.

לרב היתה סבלנות רבה ביחסו אל משה רבן והוא עזר לו, בהדרגה, להתרגל להתפלל, ללמוד תורה ולחיות כיהודי לכל דבר. מתחילה קשים היו למשה החיים היהודיים המסורתיים, כדת־וכדין, שכל יהודי חייב בהם, אולם במשך זמן קצר התרגל וניכנס למסלול הרצוי, והוא הפך לחביבו של הרב.

הרב לימדו, כי עיקר החיים הוא עשיית הטוב בעיני ה' יתברך ואילו שאר הדברים הינם התפל. הוא הסביר לו, כי נאמר: “נר ה' נשמת אדם”, כלומר: אנו, היהודים, הננו בניו־אהוביו של הקב“ה, המשמשים כנר לקב”ה, מבחינה רוחנית, והוא בראנו מתחת לכסא־כבודו ושלחנו משם אל הארץ מרחק עצום, כדי לעבור תקופת ניסיון ולחזור אליו עם התוצאות. על־כן, אל לנו לאבד את הזמן בהבלים ובאשליות, שהם המצאותיו של היצר־הרע, הוא השטן, כי־אם להשתדל ולהתאמץ ללמוד את תורת ה‘, שהיא המיצווה הגדולה ביותר (כדברי חז"ל: “ותלמוד תורה כנגד כולם”) ולקיים את כל מיצוותיה. אשר לעבודה ולמלאכה, אמר, הרי גם זו מיצווה, שנאמר: “בזיעת אפיך תאכל לחם”, אולם הכוונה לעבודת־כפיים מוגבלת, במידה שבאמצעותה נוכל להתפרנס ולקיים את כל מיצוות ה’ יתברך, אולם אל לנו להפריז בעינייני עבודה ופרנסה, כי ברגע ששוכחים את העיקר ופונים אל התפל, כלומר: ברגע שהאדם שוקע ראשו־ורובו בעיניינים גשמיים, בצורה מוגזמת, לא נישאר בידו פנאי לעשות את רצונו של אביו־שבשמיים וכך עוברים עליו ימיו־ושנותיו, מבלי להרגיש. וסופו שהוא חוזר הביתה, אל אלקיו, באמתחת ריקה.

ט.

משה עשה חייל בלימודיו ובעזרתו של הרב ניכנס בתלם היהדות והאמונה וזכה לראות את עצמו חבר לחכמים וליראי ה'. במשך תקופה קצרה, יחסית, למד תורה ודינים וחי כפי שכל יהודי צריך לחיות.

זה־לא־כבר דובר בו ניכבדות והוא קיבל את ההצעה לשידוך של גבאי החוג לקובעי עתים לתורה ונשא לאשה את בתו של השמש התימני, זכריה חבשוש, המכונה: “אבו־יחיא”. מבחינה גופנית שונה היה מן הנערה, רחל, שהיתה שחרחורת, בעלת גיזרה קטנה ונחבאת־אל־הכלים, לעומתו, שהיה בהיר, גבוה ורחב־גרם וגם מעורב עם הבריות. אולם ברוחניותם התאימו זה־לזו. היא נולדה וגדלה בבית של יהודים פשוטים ושלימים עם ה‘. את חינוכה קיבלה במוסדות־חינוך דתיים, נוסף לאופי העצמאי של יראת־שמיים שהיה לה, ובשנים האחרונות עבדה כמורה ומדריכה במוסד דתי לילדים. היא אהבה מאוד את ה’ והתפללה אליו תמיד שיזמן לה, כבעל, איש מושלם במידותיו, ירא־שמיים, אוהב ה‘, כמוה, ששניהם יחד יאהבו את ה’ יתברך בכל לבבם, ובכל נפשם ובכל מאודם, ויחד יעבדו אותו וינסו להתקרב אליו בכל נפשם.

לאחר חתונתם גדלה אהבתם וחיבתם, איש־לרעותו, עד למאוד. למרות שהיה גדול ממנה בשנים בכפליים (הוא היה בגיל 44 ואילו היא היתה בת 22 שנה) ראתה אותו, עתה, בכל סגולותיו: גיבור הגוף ועדין הנשמה, האיש המחונן במעלות רבות, שנישלח מן השמיים להיות בן־זוגה עלי־אדמות ולהקיפה במעגל של דברים ניפלאים, ואשר בשיתוף־פעולה יכינו לעצמם צרור של מעשים־טובים, צידה־לדרך, חזרה, כדי שיהא להם מה להראות לאדון העולם בעת שובם אליו בתום חייהם בפרוזדור זה על הארץ.

הפיתגם אומר, שהאדם דומה לראי. דבר זה נכון היה ביחסים שבין משה ורחל. כל־אימת שהיה מביט באשתו ורואה בפניה את כל אותם רגשות אהבתה וחיבתה אליו, מייד היה מחזירם אליה, בדומה לראי המשקף ומחזיר את מה שהוא מקבל. מתחילה לא ניראתה לו צניעותה המופרזת כלפיו: מה מסתירה היא, חשב לעצמו, ממני שלעולם אינה מראה לי, אפילו, את זרועותיה, או רגליה, כשהן חשופות? – תמיד היא לבושה ומכוסה, כשם שהיא נוהגת בלכתה ברחוב. האם אין אנו איש־ואשה הנשואים כדת־וכדין?

במשך הזמן נוכח־לדעת, כי צניעותה מוסיפה על נשיותה וחינה ומקרבתה יותר־ויותר אליו. שלא בדומה לנשים אחרות, חילוניות, המתירות לעצמן לערטל את חלקי־גופן לעיני בעליהן, הרי אשתו אינה נוהגת כך וזאת משום שהיא מכבדתו בכל נפשה, בראותה אותו ככליל השלימות, כי, למעשה, עיניין החופשיות הרבה ביחס הנשים לבעליהן, נובע מזילזול והוא דבר זול.

הוא למד במשך הזמן, עוד יותר, להכיר את אישיותה הנישגבה של אשתו “הקטנה” וידע, באופן מוחלט, כי ריבונו־של־עולם, ברוב חסדו וטובו, הואיל להעניק לו את המתנה היפה ביותר – את האשה הטובה, כפי שאמר החכם־מכל־אדם, שלמה המלך, עליו־השלום:

“בית והון נחלת אבות, ומה' אשה משכלת”.

י.

הילד, שנולד להם, היה שחרחר כאמו, אולם קלסתר־פניו ומיצחו דמו מאוד לאביו. הילד ניקרא צבי, על־שם אותו רב זקן בגרמניה, הירש (בעברית: צבי), אשר משה תפס ממנו בילדותו קצת מן ההשקפה היהודית־דתית ושכתוצאה מכך, בעיקר, חל השינוי הכביר באורח־חייו שנים רבות לאחר־מכן. הוא ואשתו סיכמו ביניהם והחליטו, כי הילד יקבל חינוך יהודי־דתי בשלימות ויתחנך על ברכי היהדות הצרופה, ברוח ישראל־סבא.

משה מצא, כי רוב־רובו של העם לוקה באי־ידיעת האמת ומכאן התופעה של המעשים הרעים בעיני ה‘, הנעשים בפרהסיה ובהמון־עם. הוא הסיק, כי הדרך היחידה, הקיימת להחזרת העם כולו אל ה’ אלקיו, היא ההסברה הטובה. לשם־כך המעיט את שעות עבודתו כארדיכל והתמסר לפעולה ברוכה זו, של ההסברה הדתית, והקדיש לה את עיקר זמנו, אונו והונו. מרווחיו והכנסותיו העצומים, בהקמת מיבני הענק שלו בערי הארץ, הפריש חלק ניכר למימון פעולות הסברה, בזאת שאירגן אסיפות והרצאות במקומות פרטיים וציבוריים. הוא גם השתתף בכל מאודו באירגון וקיום שיעורי־תורה במקומות רבים בארץ ויסד עיתונות מיוחדת, משלו, שהיתה עיתונות דתית בלתי־תלויה ועל־מיפלגתית, להחדרת התודעה הדתית וערכי היהדות בדרכי הסברה.

יא.

מכל־מקום, הוא מעולם לא היה שלם עם עצמו וחשב תמיד, וכך גם טען, שיכול הוא להיות, בקדושה, בטהרה, בלימוד התורה הקדושה וביראת־שמיים, במדריגה יותר גבוהה וככל שהתאמץ והשתדל, נוכח־לדעת, כי לא עלה דיו במדריגות הקדושה. דבר זה התבטא במסיבת סיום אחת המסכתות, שבה עמד הרב, מגיד־השיעור, סיני ודרש לפני תלמידיו. הוא העמיד את תורתנו הקדושה, ולומדיה, על נס והצביע על משה רבן כאיש היכול להיות דוגמה ומופת לאחרים בהתנהגותו ובאורח־חייו, לאחר שחזר אל צור־מחצבתו.

הוא הוסיף וציין, כי, באופן יחסי, הספיק משה ללמוד תורה הרבה, דבר שהביאו למעשים־טובים והפכו ליהודי טוב.

משה הסמיק למישמע־אוזניו והגיב על דברי השבח, שיצאו מפי הרב, כדרכו. הוא הודה לרב על שאמר את שבחו בפניו ושב להביע את צערו, שבכל־זאת אינו מצליח להגיע למדריגה שאליה הוא מייחל ומשתוקק. חפץ הוא, טען, להגיע לקדושה, ואילו אופן החיים, כיום, והזרם הכללי המושכו ודוחפו, יחד עם השאר, מפריע לו ומונע ממנו את האפשרות להשיג את נקודת הקדושה, כפי שחפץ הוא.

האזין הרב בתשומת־לב לטענותיו של משה וענה, בפנותו אל משה ואל כל הנוכחים:

“רבי טרפון, במסכת אבות, אמר: ‘לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן־חורין להבטל ממנה’. חייבים אנו לדעת ולהשיב אל לבבנו, כי מלאכת העיסוק בתורה ובמעשים־טובים רבה היא ולא נוכל, ביכולתנו האנושית ובזמן המוגבל העומד לרשותנו, לסיימה. לכן נישתדל נא וניתאמץ ללמוד תורה, ללמדה לאחרים ולעשות, כמיטב יכולתנו, הישר בעיני ה', למען נוכל להתקרב אליו, להיות קדושים כמוהו ולאהבו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו”.

הרב חדל לדבר, הביט על תלמידיו וסקר במבטו את ארשת־פניהם. אחר נעץ את עיניו בחלל־ריק וחשב. מבטו חזר אל המסובים והוא המשיך:

"רבותי! הנביא מלאכי אמר:

"‘אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'.

“הכוונה – אליכם, כי בדור מושחת זה, בעת־קץ, דור שכולו חייב, כאשר רוב־רובה של האנושות פנה עורף לקב”ה, ובגד בו, נחלצו אנשים מועטים, ובתוכם אתם בעצמכם, והם מגלים לו את נאמנותם המוחלטת. כגמול הודיע מלאכי נביאו, כי ה' יתברך מקשיב ושומע הכל ורושם בספר זכרון לפניו את מעשי יראי ה' וחושבי שמו, ובבוא היום הגדול והנורא, הוא יום ה‘, כאשר כל יושבי תבל יכירו וידעו כי ה’ הוא האלקים, יזכיר ה' יתברך לקומץ נאמניו מן הימים החשוכים, את חסד נעוריהם ויקרבם אליו. הבה ניתחזקה בהזדמנות מסיבת סיום המסכת, שאנו עורכים עתה, ונאחל איש לאחיו: ‘חזק, חזק וניתחזק!’"

יב.

אכן, דברים אלה עודדו את רוחו של משה והחזירו אליו את שלוותו. מיום זה ואילך עסק בתורה ובגמילות־חסדים כמיטב יכולתו, וכשהתחיל לחשוב על עצם העובדה, שאינו מספיק הרבה בחייו, ניזכר בדברי הרב ומפיו ניפלטו המלים המחכימות של רבי טרפון:

“לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן־חורין להבטל ממנה”.

הוא ידוע בירושלים כעסקן ציבורי, רב־פעלים, ומהנדס ביניינים לפי מיקצועו. בזמן האחרון מינוהו למנהל של מיפעל ציבורי גדול העוסק בהסברה דתית ובהצלת־נפשות.

א.

שמונה שנים חלפו מאז עזבתי את השיכון המרוחק וניכנסתי לביתי החדש אשר בטבורה של העיר. היתה זו עזיבה הכרחית, שכן הייתי אז בתהליך של חזרה לצור־מחצבתי, ואילו האווירה החילונית באיזור השיכון לא עלתה בקנה אחד עם החווייה הגדולה שהיתה לי אז – חוויית החוזר בתשובה.

בקירבת־מקום לביתי החדש מצאתי את בית־הכנסת הגדול בזיכרון־משה. מלבד האולם הגדול, המשמש כבית־מידרש וכמקום־תפילה, יש בו גם חדרים יותר קטנים, השטיבלאך, למעלה ולמטה, המתמלאים תמיד בקהל מתפללים גדול. בחגים מתפללים גם במיסדרונות, בכניסות, בחצר ו… בחוץ. זהו אחד הבתים הקדושים, שבו מוצאים תמיד, ביום ובלילה, מיניינים וקבוצות של יהודים טובים העוסקים בתורה ובתפילה. הללו לומדים גמרא ואחרים משניות, שולחן־ערוך, עין־יעקב, רמב"ם או משהו אחר, ויש כאלה האומרים תהילים או עוסקים בצדקה ובגמילות־חסדים.

במקום קדוש זה הרגשתי כציפור שמצאה את קינה. התפללתי, יחד עם האחרים, למדתי תורה, עשיתי מעשים־טובים והתמסרתי, כולי, לעבודת הבורא. כשחזרתי הביתה מן העבודה, אכלתי ושתיתי, נחתי קצת ועשיתי מה שעשיתי, ולאחר־מכן מיהרתי לבית־הכנסת ההוא ושם מצאתי את עצמי יושב, בעיקר, בתוך קבוצה של יהודים יחידי־סגולה ובעלי אופק נירחב.

ב.

המנהיג הרוחני של קבוצה זו היה “הרב האמריקאני הזקן” – יהודי יקר ומעניין. שמו המלא: הרב ר' יעקב־יוסף הרמן. כבר אז היה ישיש ובעל הדרת־פנים, אולם זקוף היה תמיד ובריא בגופו ובנפשו. היה זה איש מיוחד במינו, שסיפרו עליו ניסים־וניפלאות, ואילו בפרק הזמן, שנימשך כחמש שנים, אשר למדתי תורה מפיו והייתי במחיצתו, למדתי ממנו רבות.

ברחוב מאה־שערים היה לו בית־מיסחר לחפצי־קודש, כגון: ספרי־תורה, תפילין, מזוזות, טליתות וכיוצא־בהם. לפנות־ערב נועל היה את חנותו ובא רגלי, כמעט בריצה, עד לבית־הכנסת שבזיכרון־משה. שם היה מצטרף אלינו לתפילת “מנחה” ויושב ללמוד עמנו “עין־יעקב”. לאחר־מכן הצטרפנו אל המיניין הגדול, אשר באולם הגדול, לתפילת “מעריב” ואח"כ ישב הרב, שנית, ללמוד אתנו גמרא.

איש מופלא היה הרב הישיש הזה ובשעה שנתן שיעור לא השתעמם איש מאתנו. שלא בדומה למגידי־שיעור אחרים, שאינם סוטים מן הקו, היה הוא נוטה לצדדים, באורח־רוח, ומעביר את השיעור גם לפסים אחרים, בהתאם לשאלות שצצו וניתעוררו תוך־כדי הלימוד, בדרך־אגב. תמיד היה בשיעוריו משהו מגוון ומשעשע ותלמידיו לא הרגישו בחלוף הזמן.

גם מראהו החיצוני עורר אהדה. הוא היה זקוף־קומה, למרות גילו המופלג, נקי ומסודר וגם אדם בעל גמישות וזריזות. תמיד היה מחייך ומקבל כל אדם בסבר־פנים יפות. בחנותו, בביתו וגם בבית־המידרש היו באים אליו אנשים. מי בבקשת עזרה ומי בעיניין של הלוואה ללא ריבית. נוהג היה להיענות לכל־דיכפין בכל עיניין שהוא וגם בביתו סמוכים היו על שולחנו, בכל שבת וחג, למעלה מעשרה אנשים, בעיקר כדי שיוכלו לומר בברכת־המזון: “נברך אלקינו שאכלנו משלו”.

חפצתי פעם לראות במו־עיני כיצד נוהג הוא בביתו בליל־שבת והוא שמח לדבר זה והזמינני לעלות אליו לאחר תפילת ערבית של שבת. היתה לי חווייה נעימה ביותר כשניזדמן לי אז להיות באווירה קדושה של בית יהודי יקר. מסביב לשולחן הגדול, שהיתה פרושה עליו מפה לבנה, ישבו כמיניין אורחים חסרי־אמצעים. נרות־שבת דלקו בתוך פמוטות גדולים של כסף. הוא קידש בדחילו־ורחימו והרבנית הגישה “גפילטה־פיש” ושאר מאכלים שהפיצו את ריח־ניחוחם בכל החצר – למעלה ולמטה. מה ניצטערו הרב והרבנית כשאמרתי שעלי ללכת, כי ממתינים לי בביתי. הם חפצו מאוד שאצטרף גם אני אליהם…

ג.

בעת שסיים, עם תלמידיו, בבית־המידרש, מסכת בגמרא, היה עושה מסיבת סיום ומזמין לסעודה רבנים ועניים. במיקרים אלה סירב בהחלט שנישתתף בהוצאות – נוטל היה הכל על עצמו. אשתו הרבנית היתה מכינה את מטעמיה ואילו הוא היה מספק את שאר המיצרכים, דואג ומטפל בכל דבר – כקטן וכגדול.

פונה הייתי אליו בכל והוא היה עונה לי בסבלנות, מסביר ומדריך, מרגיע ומשפיע. חום מיוחד שפע ממנו והוא הצליח תמיד במשימתו. בדומה למים מרגיעים, הצליח להשקיט את אלה שבקירבם התחוללה מילחמה לחיים ולמוות – מילחמת היצר הטוב ביצר הרע, ולכוונם לדרך הטובה והנכונה דרך ה' שטופת האור.

בשבת אחר־הצוהריים היה דורש מפרשת־השבוע ונותן שיעור בחומש עם פירושים. קהל השומעים מגלה היה עיניין רב בשיעורי שבת בין־הערביים האלה, שנימשכו עד לתפילת ערבית של מוצאי־שבת־קודש, ואנשים רבים היו מתקבצים ומצטופפים מסביב לשולחן הארוך, שהוא ישב בראשו, והיו שותים את דבריו בצימאון.

פעם אחת דובר על אחד מבאי בית־המידרש שבזמן האחרון רבו צרותיו בביתו. הרב הציע שאותו איש יתן לבדיקה את כל מזוזותיו, כי מקור עיקרי לפגעים בבית הוא מזוזות פסולות. לאחר־מכן, כשחזרו והודיעו, שכמה מן המזוזות נימצאו לא כשרות, הציע להחליפן במזוזות כשרות למהדרין, רצוי במידה יותר גדולה, שניכתבו והוכנו בהידור ובהשגחה. למותר לציין, כי באותו בית חזר השלום על כנו.

מסביר היה לנו, כי צורך חיוני הוא בתפילה לומר את התפילות במתינות ובכוונה. בעיקר את “קריאת שמע”, שהיא קבלת עול מלכות־שמיים, צריך לקרוא במתינות, בכוונה ולבטא את מלותיה באופן מדוייק, כך שלא יבטאו, חלילה, “ואבדתם” במקום “ועבדתם” וכיוצא־בזה. כן התרעם על אותם האנשים המסיימים את תפילת “שמונה־עשרה” במהירות מופרזת ועלולים, תוך־כדי־כך, להשמיט מלים חשובות בהבלעה, או לשבשן ולסרסן, כגון: ב“הטוב כי לא תמו חסדיך” עלולה להיבלע ולהישמט המילה “לא”, כך, שעלולים, חס־ושלום, לבטא: “הטוב כי תמו חסדיך” במקום “הטוב כי לא תמו חסדיך”.

תוך־כדי לימוד היה מצביע על נערים, שמצאו את מקומם בבית־המידרש ולמדו בחשק ובהתמדה. הללו היו ניניו ומטעים היה בשימחה, כי צאצאיו, כולם, בני־תורה ויראי ה' והודה על־כך לאלקיו.

הוא הדריכני בדרכי היהדות, על־פי שיטתו המיוחדת, הסביר לי בסבלנות ובאורך־רוח את הטעון הסבר, העלה אותי במובן רוחני והביא פורקן לנפשי.

ד.

ערב אחד פגשתיו במעלה רחוב שטראוס. הוא נעל את בית־מיסחרו ומיהר לבית־המידרש לתפילה ולתורה. כשראני, חייך אלי בטוב־ליבו וברכני לשלום.

“רבי”, שאלתיו, “האם יכול הוא לפתור לי חלום?”

הוא אישר, שיש ביכולתו, בעזר ה' יתברך, לפתור חלומות ושאלני מה החלום אשר הראני ה'. עניתי, כי חלמתי הלילה והנה עובר אנוכי באותו רחוב, שבו הוא דר כשעל ראשי תפילין. חיוך רחב התפשט על פניו של הרב והוא אמר, שצריך לצבוט על לחיי… מיד, לבקשתו, הצטרפתי אליו ומיהרנו יחד לזיכרון־משה, לבית־המידרש. התישבנו על הספסל, ליד השולחן הארוך, והוא הוציא גמרא ופתח בפרק “הרואה”, במסכת “ברכות”, והראה לי תוך הדגשה:

“המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש”.

הרב הוסיף לחייך והעיר:

“בעיקר שים ליבך לדברי רבי אליעזר הגדול, התנא האלקי אשר חונן ברוח־הקודש, שהוסיף, כי אלו תפילין שבראש”.

עברו כמה חודשים ובישרתי לרב:

“רבי, הזוכר הוא את פיתרונו לחלומי בעיניין התפילין, הנה חלמתי הלילה עוד ושוב אני עובר ליד ביתו, כשאני עם תפילין של יד”.

“נו”, השיב, “חלמת קודם, שאתה מניח תפילין של ראש והנה חלמת הפעם על תפילין של יד – להשלים את החסר”.

שוב עבר זמן־מה וחלמתי, שהנני עובר ברחוב מאה־שערים, סמוך לחנותו של הרב, כשראשי עטור בתפילין של ראש וידי ענודה בתפילין של יד. כשסיפרתי לו חלום זה, נהנה מאוד ואמר:

“תעלה בחייך מעלה־מעלה”. הוא הביט עלי בחיוכו התמידי והוסיף:

“השתדל נא, בני, ללכת תמיד בדרך ה' ואז תעשה ותצליח”.

ה.

אצלו בבית היה ארון קודש, ספרי־תורה וחפצי־קודש כך, שלעתים שימש הבית גם כבית־כנסת. בשבתות היה מתאסף אצלו מיניין אנשים לתפילת שחרית. היה זה ציבור של אנשים יראי־שמיים, שהתפללו ברגש ובכוונה עצומה. זכורני, פעם אחת, כשמיהרתי לבית־הכנסת הגדול בערב שימחת־תורה, והוא פגשני בדרך ושאלני אם ברצוני לבוא אליו לביתו להשתתף במיניין שהתאסף שם, לא קסם לי הדבר אולם לא יכולתי להשיב את פניו ריקם והלכתי עמו. צר היה לי על שמחמיץ אנוכי את חוויית ליל שימחת־תורה, בבית־הכנסת הגדול וברוב עם, אולם אחרי־כן, כשספגתי מן הקדושה והתרוממות הרוח, שהיתה בביתו, היתה לי חווייה נעימה באמת, דבר שאיני שוכח לעולם. זכורה לי גם תפילת ליל פורים בביתו וקריאת המגילה שם. גם דבר זה היה אצלי בבחינת חווייה בלתי נישכחת, חווייה עמוקה ונעימה.

בביתו ראיתי ושמעתי דברים מופלאים והוא מילא את יצר סקרנותי, וכמיהתי לדעת כל דבר הקשור ביהדות הצרופה, והיה עונה ומסביר לי הכל בסבלנות ובמתינות. עיניו הפיקו תמיד אהבה לזולת וכאמור לא מש מפניו חיוכו הניצחי. פעם אחת, במוצאי־שבת־קודש, לאחר תפילת ערבית, סיפרתי לו, כי בקבוק היין שלי נישבר בפיו, בעת שחפצתי להסיר ממנו את מיכסהו ועל־כן חששתי לשברים של זכוכית, שעלולים היו ליפול לתוכו, ועל־כן שאלתיו אם רצוי להבדיל על משקה אחר. הוא ענה, הגם שעל־פי הדין אפשר להשתמש במשקה אחר (המהווה משקה המדינה), בכל־זאת יותר רצוי להשתמש לצורך מיצווה זו ביין ממש ולכן מציע הוא שאבוא אליו הביתה ואקח ממנו, בהשאלה, בקבוק יין.

לא התחרטתי על־כך. היה זה באמת בקבוק יין משופרא־דשופרא, שהכין וייצר בכבודו־ובעצמו – יין מופלא, שלא טעמתי מימי. נאמר לי, כי מדקדק הוא ביין כחוט השערה באשר מיועד הוא לפולחני הדת, וקיימים חששות רבים בנוגע לכשרותו. לכן עושה הוא אותו בעצם ידיו ומקפיד על כשרותו המוחלטת.

ו.

הוא היה נוהג לצום בכל שני וחמישי, וראה פלא – תמיד היה בקו־בריאות מצויין. מסתגף היה למען עם־ישראל ומתחנן יומם־ולילה אל בוראו שיסלח לעמו וירחם עליו. למרות זאת, כאמור, היה בריא בהחלט בגופו ובנפשו. קומה זקופה היתה לו וגופו היה, למרות שלא עסק מימיו בספורט ובהתעמלות, תמיר וחסון. הילוכו היה מהיר, כי חפץ תמיד “להספיק” למלא יותר־ויותר את יעודו עלי־אדמות, בטרם ימלאו ימיו־ושנותיו והוא יצטרך לחזור אל בוראו – אביו שבשמיים.

מעולם הסתפק במועט, אפילו כשהיה עשיר גדול, אולם ביחסו לעניים ולניזקקים גילה יד רחבה. יושב היה ומחשב את הכנסותיו ונותן מזה מעשר לצורכי צדקה. לעתים, כאשר התרבו הוצאות אלה, למעלה מן המותר על־פי הדין, זוקף היה אותן על־חשבון החודשים הבאים ולצורך זה ניהל פינקסים מדוייקים בקפדנות רבה.

מספר היה לנו על ילדותו בעיר סלוצק שברוסיה, לפני שהיגר לאמריקה. “עם תה”, היה אומר בתמיהה, “מי היה משתמש בסוכר? – רק העשירים! תה, אצלנו, שתו אז לא ממותק בכלל”. מוסיף היה ומספר, שאמו נהגה, כשאר האמהות, לתת לו פרוסת־לחם ולשלחו בבוקר ל“חדר”, שנימצא בריחוק־מקום ושם שהה עד הערב והסתפק בפרוסה זו במשך כל היום.

ז.

בגיל תשע נסע לאמריקה ושם למד תורה וגם שלח, ברוב הימים, ידו במיסחר, בעיקר בסחר הפרוות, שהיה אז אחד העסקים הגדולים. עסקיו פרחו ודמי המחזור שלו הגיעו לעשרות מיליוני דולארים. היו פונים אליו גדולי אומות העולם כגון: וודרו ווילסון, ג’ורג' הליפאקס ואחרים והוא עמד בראש אירגון עצום של מיסחר בפרוות־גלם, שהיו לו סניפים בבריטניה ובאוסטרליה. מס ההכנסה, ששילם מן ההכנסות, שהיו לו משכר הדירה מבתים, הסתכם במיליונים, שלא לדבר על הכנסות אחרות.

בזמן המשבר המפורסם באמריקה הודיע הבנק הגדול “אירווינג טראסט קומפאני”, כי הוא מוחל לכל בעלי־חובותיו. מנהל הבנק היה מתפעל מאישיותו של הרב ונהג לומר, כי רוחש הוא אימון גמור באדם זה בשל הגינותו המוחלטת, אשר לא ראה כדוגמתה, ובשעת המשבר הופיע בעצמו בביתו של הרב והעניק לו הלוואה “בתנאי שלא יחזירנה”… לאחר־מכן, כשהקב"ה עזר לרב, והוא התאושש מן המפלה המשקית, שלח ביד בנו, שהיה אז בן 16, את החוב למנהל הבנק. הלה החזיר את הנער כלעומת־שבא, מבלי לקחת מידו את הכסף וביקשו להזכיר לאביו הרב, כי בזמנו דיבר על תנאי, שההלוואה לא תוחזר. כששמע זאת הרב, אמר לבנו כי הוא עומד על־כך, שיש להחזיר את החוב למנהל הבנק והוא לא נירגע עד שהכסף הוחזר לו כרצונו.

ח.

בעת שהותו באמריקה יסד אגודה דתית גדולה וחזקה וגם חברה להכשרת המיקוואות. הוא כתב בעיתונות היהודית מאמרים וסיפורים, בכינויים סיפרותיים, אשר מגמתם ומטרתם היתה לקרב את המוני היהודים אל אביהם שבשמיים, והתמסר לפעולה של המרצת בעלי העסקים לסגור את עסקיהם בערב־שבת ללא איחור. הוא גר בקומה עליונה בבית־מידות בניו־יורק אולם, כשהגיע חג הסוכות, לא וויתר על סוכה כדת־וכדין, שהכין ובנה למטה בחצר ולא היה איכפת לו הטורח שבעלייה וירידה מן הבית, למעלה, אל הסוכה, למטה, הלוך־וחזור, פעמים רבות ביום.

לרגל עסקיו נסע לפעמים לאירופה ומשם נהג לשלוח, בכל יום שישי, מיברק דחוף אל אשתו עם שתי המלים: “הדליקו את הנר”, שעל־פי הדין צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב־שבת עם חשיכה. הוא היה משלם יותר ועושה חישוב מדוייק, שהמיברק יגיע ביום שישי בצוהריים, כדי שלא תיגרם תקלה של חילול־שבת – חס־ושלום! פעם אחת, בהיותו באירופה, לא מצא מיניין לתפילת שחרית והוא מיהר במונית מיוחדת אל שדה התעופה, שכר מטוס מיוחד, בכסף תועפות, וטס ללונדון – בלי ויזה… כדי שיוכל להספיק להגיע למיניין, שצריך היה להיות בו אחד הרבנים החשובים.

ט.

באמריקה היו מבקרים אצלו מגדולי היהדות של הימים ההם: ר' אלחנן־בונם וסרמן; הרב מקובנה, ר' אברהם שפירא; ראש־ישיבת חברון, ר' משה־מרדכי אפשטיין – זכר כולם לברכה.

לבסוף, היה לו באמריקה מישפט גדול. דין זה היה לו עם סוחר אחד והוא סירב, בכל־תוקף, למלא את רצון השופט ולהישבע. טען, שאינו נישבע, אפילו לאמת, ולא היה איכפת לו שהשופט פסק, בשל כך, לטובת בעל־דינו כך, שהפסיד את מרבית הונו. מעניין, כאשר שאלו את אשתו, כיצד מרגישה היא עתה, לאחר שבעלה העשיר התרושש, ענתה, כי אצלה לא חל כל שינוי – מקודם נהג בעלה לתת לה עשרה דולארים לשבוע, לכלכלת הבית, וכן עושה הוא עתה… אדם צנוע זה חי, באופן פרטי, בפשטות ואילו בהונו השתמש כבאמצעי לעשות את רצון אביו שבשמיים.

לאחר־מכן החליט לעלות לארץ. אמר ועשה, ובשנת תרצ"ט עלה על אונייה כשפניו מועדות ארצה. בהיותו על האונייה, בדרך, פרצה מילחמת העולם השניה וכל הנוסעים הועברו אל אונייה אחרת, שצריכה היתה להחזירם למקום־מוצאם. הרב יעקב־יוסף הרמן לא אבה לשמוע על חזרה לאמריקה וטען, כי לא יוותר על נסיעתו לארץ הקדושה. הוא מצא חן בעיני קברניטי האונייה, שראו בו אדם קדוש ובעל מידות יקרות, והם השאירוהו באותה אונייה וכך, בתקופה שהמילחמה השתוללה, הגיע לארץ.

י.

פה השתקע בירושלים ופתח בית־מיסחר לספרי־תורה, מזוזות, טליתות ושאר חפצי־קודש וה' הצליח דרכו והוא שיגשג במיסחרו. כמובן, שהמשיך באותה שיטה, שהכנסותיו קודש היו לצדקה ולמיצוות ואילו הוא ובני־ביתו המשיכו לחיות בצנע ובפשטות. מאז לא לן, אפילו לילה אחד, בעיר אחרת. וזכורני, שפעם אחת נסע לחיפה לקבל את פני בנו, שהגיע מאמריקה, וביני־וביני נעשתה שעת לילה מאוחרת וכבר לא היתה תחבורה ציבורית לירושלים. הרב לא היסס ושכר מונית מיוחדת, שתסיעם מחיפה לירושלים, במחיר גדול, כדי שלא לוותר על הזכות לישון בעיר הקודש. בנו סיפר לי, כי הדבר קרה בשימחה מישפחתית, שהיתה לפני שש־עשרה שנה בתל־אביב, שגם אז שכר מונית מיוחדת, בחצות־לילה, שהסיעתו לירושלים.

בדרך־אגב, סיפרתי לו, פעם אחת, כי העברתי את אמי, לאחר פטירתו של אבא ז"ל, מתל־אביב לירושלים. הוא נהנה מאוד מעובדה זו ואמר:

“היודע אתה איזה מעשה גדול עשית? – להעביר את אמא לירושלים! אין לך מושג מה פירוש הדבר לחיות ולפעול כאן – בעיר קודשנו”.

יא.

לרב יש בנות ובן אחד. בנו היחיד, הרב נחום־דוד הרמן, הינו פנים מוכרות בירושלים ומפעם־לפעם משמיע הוא דרשות נהדרות ונאומים חוצבי להבות־אש. הוא שימש באמריקה כרב ור“מ ומתפרסם הוא כאן מהכנסותיו מבתים שיש לו באמריקה. בארץ עוסק הוא בתורה ועבודה (עבודת ה' ממש) וגמילות־חסדים. הוא היה בארץ לפני־כן, משנת תרפ”ה עד תרפ“ט, למד בישיבה וחזר לפני מאורעות תרפ”ט לאמריקה בגלל שידוך. לאחר שנשא שם אשה, נסע עמה לעיר מיר בפולין ללמוד בישיבה המפורסמת, ושם נולדו ילדיהם – בן ובת. הבן, כלומר: נכדו של הרב הזקן, משמש כראש־ישיבה באמריקה, ואילו הבת נשואה לראש־ישיבה בירושלים. הרב הזקן זכה, בחסדי ה' יתברך, לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים – כולם יראי ה' ועוסקים בתורתו הקדושה.

בנו, הרב נחום־דוד, סיפר לי מעשה אופייני לאביו, שקרה לפני שלוש־עשרה שנה. הוא הזמין חליפת־שבת חדשה, לבשה בערב־שבת ובירך עליה “שהחיינו”. בליל־שבת, כשישבו לאכול, קיבל אחד מאורחיו, עני מיסכן ועלוב, התקפת עצבים ושפך עליו צלחת מלאה תבשיל. חליפתו החדשה של הרב ניתלכלכה מלמעלה ועד למטה. הוא חשש לתגובה שלילית מצד הנוכחים ולכן הזדרז ואמר אל כולם:

“אין דבר, רבותי – כלום לא קרה!”

יותר מאוחר הסביר לבנו, כי על־פי רצון ה' צריך לנקוט תמיד, ובעיקר לגבי אנשים מיסכנים ועלובי־החיים, במידת הסבלנות והרחמנות. אכן, הרב האמריקאני הזקן, במידותיו הנעלות, ובהתנהגותו היהודית למופת, אהוב היה על הכל. הוא הורה, שלעולם לא צריך לשקר ולא להכאיב לשום יהודי בעולם. מעתה־ואילך, אמר, אפשר כבר להתחיל לעבוד את הקדוש־ברוך־הוא.

יב.

כיום הרב הינו זקן בא־בימים ואינו מסוגל עוד לצאת־ולבוא. הוא חי אצל בנו וממשיך לעבוד את ה' יתברך כפי יכולתו. הבן מקיים בכל מאודו את מיצוות כיבוד אב ומטפל באביו במסירות. כשבאתי לבקר את הרב הזקן, הכירני מייד ושוב האיר אלי את פניו וחייך אלי באותו חיוך הזכור לי מאותם ימים מאושרים אשר הייתי במחיצתו. הוא הופיע בפרוזדור, הושיט לי ידו וקרא ברגש, מעומק לבו החם:

“תלמידי היקר – מה שלומך?”.

א.

בשירת “האזינו”, בתורה, שהיא כולה נבואה על העתיד לקרות לעם־ישראל באחרית הימים, מדובר על התקופה הזאת, בה יכעיסו בני־ישראל את ה' בזאת שיעבדו אלהים אחרים. “… אלהים לא ידעום. חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם”. ומפרש רש“י, שאפילו האומות לא היו רגילים בהם. נוכרי שהיה רואה היה אומר: “זה צלם יהודי”. בני־ישראל ימציאו, אז, עבודות־זרות חדשות ובלתי־רגילות, שיעוררו עליהם את חמתו של הקב”ה. אז, נאמר שם, יכעס עלינו ה' ויענישנו קשות על־כך.

כפי שמובא שם, עתידים בני עם נבל להמיט עלינו יסורי־שאול ולהכחיד את כולנו, אולם ה' מבטיחנו כי, בסופו־של־דבר, ינצל חלק קטן מעם־ישראל: “לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת”. בסוף מבטיחנו הקב"ה שהוא ישוב וירחם עלינו ויעניש את אותם הרשעים שכה עוללו לנו ולאחר־מכן ישיבנו חזרה לארצנו – “וכיפר אדמתו עמו”.

ב.

אם נתעמק בדבר, ונתבונן היטב בפרשת האזינו, ובפרשות הקודמות לה, ניווכח לדעת, ללא כל שמץ של ספק, כי הכל מתאים למה שעבר עלינו בדורנו. ניתפסנו לתורות זרות ולעבודות־אלהים שונות ומשונות כקומוניזם, סוציאליזם, פשיזם, ועוד, כהנה־וכהנה, איזמים, שאינם אלא פולחנים מודרניים, והתלהבנו מהם. חשבנו כי מהם ניגאל וניוושע, הערצנו וטיפחנו אותם ושפכנו את דמנו בעדם, ומה קרה? ניתקיימה כל הנבואה שבשירת “האזינו” וקיבלנו את עונשנו מידי ה‘, ששילח בנו את שבטי הברברים המודרניים. המעניין, כי הביטוי: "וירא ה’ וינאץ", דומה לשמם של הגרמנים, זרע הפורענות העמלקית באחרית הימים: “נאצים”…

ג.

עם נבל זה, שבו בחר ה' יתברך לשמש כשבט בידיו על־מנת לחבול בנו קשות, הינו, לפי כל הסימנים, עמלק אשר ביחס אליו ציוונו אלקינו למחות את זיכרו, ומבטיח לנו ה', שאף הוא, עצמו, ימחה את זכר עמלק. נישאלת כעת השאלה: האם גרמניה, שעוללה לנו כזאת, הינה באמת עמלק? נביא קצת מדברי גדולי־ישראל בעיניין זה:

1. בעל “חידושי הרי”ם" מביע את דעתו, כי עמלק זו גרמניה.

2. ה“חתם־סופר”, בהתאם לנהוג, כי גדול בישראל אומר משהו חשוב לפני מותו, אמר קודם פטירתו לתלמידיו, שגרמניה זו עמלק.

3. בעל ה“חוות־דעת”, שחי בגליציה וקיבל אחר־כך מישרת הרב של ליססא שבגרמניה, כשבתו ביקרה אצלו, והיתה צריכה לחזור, ציווה עליה לקשור את עיניה במיטפחת עד שתעבור את גבול גרמניה הרשעה (מעת פטירתו – 130 שנה בערך).

4. הצדיק, יסוד־עולם, הגאון מווילנא, אשר חי ופעל לפני כמאתיים שנה, כתב בפירוש באחד מספריו־ביאוריו, כי הגרמנים הם, למעשה, צאצאיהם של העמלקים הקדמונים.

5. רבה של ירושלים, בזמן הטורקים, ר' שמואל סלנט, התבטא בעת ביקורו של הקיסר הגרמני, ווילהלם, בארצנו, כי מלך זה הוא מזרע עמלק.

6. בגמרא מסופר על “גרממיא של אדום, שאילמלא הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו”, וב“חידושי־היעב”ץ" נאמר, כי זוהי אשכנז שלנו. ואומנם, ראינו־גם־ראינו את האסונות שפקדו את האנושות בעטיין של שתי מילחמות העולם, אשר פרצו אך־ורק בשל גרמניה, ועוד חשים אנו, זה־עתה, בחיל וברעדה, בסכנה הנוראה, סכנת השמדת העולם כולו, המאיימת עלינו, סכנת המילחמה הגרעינית, הטוטאלית, שעומדת להתלקח, חס־ושלום, שוב־פעם בשל גרמניה וברלין, בירתה, המבותרות.

ניפלא, כי גדולי־ישראל אלה, זצוקלה"ה, חזו ברוח־קודשם, לפני שנים רבות, ובתקופות שונות, כי שבטים טבטונים אלה, שנדדו לפני שנים רבות מאסיה והתישבו, לאחר מילחמות קשות ואכזריות, בלב־ליבה של אירופה אינם אלא צאצאיהם של מיודעינו העמלקים. עוד דבר מעניין, שמו של הצורר הקדמוני, המן, מסתיים בשתי האותיות “מן”, דבר האופייני לגבי שמותיהם של הגרמנים הנוכחיים: אייכמן, הרמן, ברגמן, שרמן וכו' (דרך אגב, במישפטם של פושעי המילחמה הנאציים היה אחד בשם “המן” – ממש…) גם לשם אשתו של המן הראשון: “זרש” צליל גרמני.

ד.

בספר “עזרא” מסופר על אלה ההולכים לירושלים, עם רכוש רב וכלים תרומת בית ה‘, אשר למרות הסכנות הגדולות שארבו להם בדרך, בושו לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרם מאויב בדרך “כי אמרנו למלך לאמר יד אלקינו על כל מבקשיו לטובה ועוזו ואפו על כל עוזביו”. הם חששו כי בקשת עזרה ממלך נוכרי תחשב כחילול ה’, מאחר והם, עצמם, אמרו למלך כי ה' אלקי ישראל מושיע את כל הפונים אליו, ולכן העדיפו לצום ולבקש מאלקים שיעזור להם, ואומנם הם נושעו.

דבר זה צריכים היו מנהיגינו הנוכחיים לדעת, ולזכור, בעת שכרתו ברית עם “הגרמנים־האחרים”, בעיקר בשל סיבות כלכליות וביטחוניות, דבר שהראה בעליל את אמונתם הקלושה בה' אלקינו. לו למדו משאול המלך, שהענישו ה' במיתה ולקח ממנו את מלכותו, כי אז עושים היו טובה לעצמם וחוסכים לעם, ולעצמם, צרות רבות.

ה.

הנביא ירמיהו אמר: “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?”, כן הדבר ביחס לגרמניה. בעולם כולו, וכן אצלנו, קיים עכשיו ניסיון להשלייה עצמית, שגרמניה הנוכחית היא גרמניה אחרת ובני עמה, עתה, שונים מן המנוולים־המיפלצות, אשר את מעלליהם חזינו על בשרנו, וטובים מהם. באה המציאות וטופחת להם על הפנים ומראה לנו כי עמלקי נישאר עמלקי, למרות הנסיבות השונות ברגע זה, וכפי שהתבטא אחד העסקנים הציבוריים, בעל שם עולמי, בעת שהתרחשו מעשי תועבה חדשים בגרמניה, הרי האנטישמיות טבועה בדמם של הגרמנים.

גם ההנחה שאוסטריה אינה גרמניה היא מטופשת, כי ידוע וברור שאין הבדל בין גרמניה ובין “אוסטריה”, שבשתיהן חיים בני אותו הגזע “המתורבת”. יתר־על־כן, מאוסטריה זו יצאו רבי הטבחים היטלר, קלטנברונר, סיים־אינקווארט, סקורצני ועוד המון מרצחים־סדיסטים אפלים, שרבים מהם חיים וקיימים, חופשיים ונהנים מחיים טובים, עד עצם היום הזה, ויש גם להוסיף שבתוכה התחנך אייכמן וגר בה שנים רבות.

ה“עם האוסטרי” יצא כאיש־אחד, במיליוניו, לקבל את פני היטלר, בהתלהבות היסטרית, ביום ה“אנשלוס” המפורסם. גלוי־וידוע שהאוסטרים ציפו לנחש ציפעוני זה והכשירו את הקרקע לכניסתו המפוארת, והם־הם אשר קידמו את ה“אנשלוס” בברכה. האוסטרים, עצמם, שלחו את היהודים למחנות האימים והמוות וירשו את רכושם, ומעניין שעד היום מסרבים הם לשלם פיצויים לשרידי היהדות האוסטרית, שכל נכסיהם עדיין בבעלות ה“יורשים” הנאצים המנוולים, בבחינת: “הרצחת וגם ירשת?”

מצב זה קיים על־דעת כל המיפלגות בפרלמנט ה“אוסטרי” ובתמיכת כל שדרות “העם האוסטרי”. האוסטרים אומרים בפירוש: “מאתנו לא תקבלו מאומה!”

למותר להוסיף ש“אוסטריה” זכתה אחרי מילחמת העולם השנייה להתפתחות כלכלית מזהירה, בעיקר בזכות התעשייה הכבידה שפיתח בה היטלר, בעזרת ההון היהודי השדוד.

יש להזכיר, כי פושע אוסטרי־עמלקי, שרצח באופן סדיסטי אלפי יהודים בפולין, והועמד, זה־לא־כבר, לדין ב“אוסטריה”, יצא זכאי ע“י בית־דין של “מושבעים” לקול תשואותיהם של ההמונים שצבאו כדי להביע את רגשי אהדתם למיפלצת זו. אין כל הבדל בין גרמניה ל”אוסטריה“. שתיהן מהוות את זרע הפורענות של עמלק, ואותו הדין להן. ללא כל ספק, ברגע שירגישו בני הגזע העמלקי כי קיימת אפשרות לחידוש מעשי תועבותיהם, יקומו כולם, כאיש־אחד, כ”בימי־הזוהר" שלהם, למסע צלב־קרס חדש, ואוסטריה בתוכם.

ו.

יש להצטער גם על כי רבים מאחינו בני־ישראל מרבים לשכוח ולסלוח, כאילו לא אירע מאומה, וכל המוראות והתלאות שעברו עלינו, זה־לא־כבר, כאילו בחלום היו. מרבים לנסוע לגרמניה ול“אוסטריה”, תיירים ו“אורחים” באים משם אלינו, ציוד וסחורות, שלהם, זורמים לכאן וכבישינו מוצפים במכוניות ושאר כלי־תחבורה מתוצרתם. הטימטום הגיע לידי־כך שיהודים רבים “ירדו” לשם כדי לשוב ולהתבולל בתוך “הגרמנים האחרים” – ללא כל בושה ונקיפת מצפון! קושרים עמם קשרים מדיניים ומיסחריים, מחניפים להם ומצפים ש“אנשים” אלה יעזרונו…

ז.

האחריות רובצת לא רק על האדם־המיפלצת, היטלר, הצורר הגדול ביותר שקם אי־פעם לעם־ישראל ולעולם כולו, אלא על הגרמנים כולם, שבלעדי תמיכתם לא היה מסוגל היטלר, וחבר־מריעיו, להוציא לפועל, בהצלחה כזאת, את מזימותיהם השטניות. יתר־על־כן, העם הגרמני, כולו, המתין בלב־ונפש, במשך דורות רבים, למנהיג הגדול, שיבוא לבצע את מאווייהם האפלים, וכשהופיעה המיפלגה הנאצית ופרשה לבני עם זה את מצעה, מצא חן בעיניהם, וכפי שחזה העולם כולו על בשרו, ביצעו, הלכה־למעשה, ועל הצד הטוב ביותר, את המצע הזה, על כל מעשי התועבה והזוועה הנוראים שלו, אשר עיין לא ראתה, ואוזן לא שמעה, מיום שניברא העולם.

ח.

ממשיכים לדון אצלנו, ולהתווכח, האם יש להשלים עם העמלקים או לא, ובינתיים מקיימים יחסים רישמיים, ובלתי רישמיים, אתם. מצערת העובדה, כי המדברים בעד וכנגד, אינם מוצאים־לנכון להסתמך על תורת־משה, המצווה בפירוש לזכור ולא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק, ולשאוף ליום נקם־ושילם. התנכרות זו לצו תורתנו הקדושה עלולה גם להתנקם בנו משום שכל פיוס, ויהא אשר יהא, עם הגרמנים, עלול להביאם (וגם עמים צוררים אחרים) לידי־כך, כי בשעת־הכושר הראשונה ינסו לחדש את מילחמת השמד כנגד היהודים, שנואי־נפשם, מתוך הנחה שבמיקרה שלא יצליחו לבצע את זממם, יהא אפשר, אז, להשלים אתנו על־ידי מתן שילומים – כסף תמורת דם ויסורים!

ט.

עלינו לסגל את עצמנו לא לשכוח: לזכור, בכל־מחיר, את אשר עוללו לנו מיפלצות דמויות־אדם אלה. צריכים אנו להחדיר בקרבנו, ובקרב בנינו, את תודעת השואה הנוראה שפקדה אותנו בדורנו ע“י בני־בניהם של שונאינו מדור־דור, הפתנים האכזריים, בני עמלק. אסור לנו, בהחלט, להתפייס עמם – אף לא עם ה”טובים שבהם". יש להחרים את הלשון הגרמנית ולא לדבר אף באידיש, הלקוחה מגרמנית, ולהתרחק מנימוסיהם, אורח־חייהם ותרבותם, ולא להשתמש בסחורותיהם וציודם, ובעיקר אל לנו לראות את מכוניותיהם נעות בכבישנו. עלינו לנתק עמם כל קשרי תרבות, כלכלה, מדיניות וכו'.

י.

במישפט אייכמן, כבהזדמנויות אחרות, נישאלה השאלה, מדוע לא התנגדו היהודים לכל אותם מעשי הזוועה שעוללו להם? ניתנו תשובות רבות, והסברים, לעובדה זו. התשובה הנכונה, והיחידה, שצריך היה לתת, כתובה בפירוש בשירת “האזינו”, המדברת, בנבואה, על תקופת השואה, ומסבירה:

“כי גוי אובד המה, ואין בהם תבונה. לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם. איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. כי לא כצורנו צורם, ואויבינו פלילים”.

ומפרש רש"י, שבני אותו גוי נבל, שיעוללו לנו כך, אילו היו חכמים היו מבינים שה' שלח להם הצלחה בפעולותיהם נגד היהודים עד כי אחד מהם ירדוף אלף מישראל, הואיל וה' הסגירנו, לפי־שעה, לאויבים כדי לכפר על עוונותינו.

יא.

למרות מצבה הנוכחי, המזהיר, של גרמניה, הנה יש לה יעוד רע, כהבטחת ה' יתברך. יתכן כי המילחמה האטומית הבאה, שבהתאם לנבואות אין מנוס ממנה, תהא תחילת קיצה, ואובדנה, של הממלכה הרעה הזאת, ואילו משיח־צדקנו, אשר לפי כל הסימנים צריך להופיע בקרוב, יקבל עליו את התפקיד של נקמת־דם עמנו ומחיית־עמלק, כמיצוות ה' יתברך, והוא יעשה זאת בהצלחה, בעזרת ה' אלקי ישראל, ואז יבוא יום הנקם־והשילם, ויושלם כסא־הכבוד של הקב"ה. הרגל, שחסרה בכסא־כבודו, בעטיו של עמלק, תוחזר למקומה.

אז, כשהעולם כולו ישוחרר מן הסיוט שהוא עמלק, לא יהיו עוד מילחמות ויקויימו בעולם דברי הנביא הגדול ישעיהו בן אמוץ, שאמר, בשם ה', על אומות־העולם באחרית הימים:

“וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מילחמה”.

א.

ר' חיים־משה ידוע למבקרים הקבועים בהר־ציון כאוהד מושבע של המקום ולי, אישית, נודע הדבר במיקרה. ניפגש הייתי עמו, לעתים, בתפילת “שחרית” בשטיבלאך שבזיכרון־משה. הוא הרוח־החייה במיניין ועל־פי רוב נוהג הוא לעבור בעצמו לפני התיבה ובהיותו שייך לכת של חסידים, אומר הוא, יחד עם כל הקהל, בתום התפילה, שלושה או ארבעה מיזמורי “תהלים” ולאחר־מכן אומרים כולם את התפילה שלאחר אמירת ה“תהלים”, עם בקשה לחולי־ישראל, וי“ג המידות. אח”כ מחלק הוא למתפללים “לקח” ומשקה ומברכים עליהם לעילוי־נישמת הצדיקים, גדולי ישראל, שיום פטירתם חל באותו יום.

פעם אחת שאלני אם חפץ אנוכי להשתתף במסיבת מוצש"ק, המתקיימת מדי שבוע על הר־ציון, לסעודת המלך דוד, שבה נערכים “תיקונים” ותפילות להחשת בואו של משיח־צידקנו, שצריך להיות מזרעו של המלך דוד, אהוב ה'. הוא הציע להשאיר עבורי מקום במונית היוצאת במוצאי־שבת־קודש מסביבות בית־הכנסת בזיכרון־משה להר־ציון ומה ניצטער כשאמרתי, שאינני יכול, לצערי, למצוא פנאי לכך וסוכם בינינו, כי בהיזדמנות הראשונה אצטרף אליו.

לאחר־מכן ניזדמן לי, פעמים מיספר, לפגשו, ביום, על־הר־ציון. פעיל היה על קבר דוד ובבית־הכנסת שלידו. לומד ומתפלל היה שם וקורא מספר ה“תהלים”, שחיברו “נעים־זמירות־ישראל” ברוח־הקודש ומתחנן אל ה' יתברך שיסלח וימחל לעמו המעונה, יקרבו אליו ויחיש את בוא הגאולה השלימה. פעם אחת במוצש"ק, פנוי הייתי והוא לקחני עמו, במונית המיוחדת, למסיבת המיצווה שנערכה בהר־ציון ושם ניצטרף אלינו הממונה על ההר וביני־וביני שאלנו את ר' חיים־משה החסיד לפשר זיקתו המיוחדת להר־ציון ולקברו של המלך דוד, והא פתח וסיפר לנו את סיפורו.

ב.

הוא נולד וחי שנים רבות בפולין, בעיר התעשייה לודז', היה בעל בית־חרושת לאריגים ובעל שרשרת של בתי־מיסחר לאריגים בוורשה, עיר הבירה, ובעוד ערים. כן היה ירא־שמיים גדול וזהיר בכל מיצווה־ומיצווה – קלה כחמורה. פעם אחת, בערב יום־כיפור, טבל במיקווה פעמיים – בפעם הראשונה טבל בבוקר השכם ואילו את הטבילה השניה עשה לאחר הסעודה המפסקת, ומייד, לאחר־מכן, הזדרז והופיע בין הראשונים לבית־הכנסת. שם ניתעטף בטלית וישב לקרוא את ה“תפילה־זכה”.

בין המקדימים היה גם ר' שמעון. עני עלוב היה ולאשתו לא נישאר מה להגיש לו לארוחה המפסקת. היא ניתקפה ברוגז ובעצבנות, בשל מצבם הדחוק, גערה בו ושלחתו מן הבית, מבעוד־יום ובקיבה ריקה. וכך ניכנס, גם הוא, לבית־הכנסת בשעה מוקדמת.

בעת שהעשיר, ר' חיים־משה, אמר בחשק רב את ה“תפילה־זכה”, כשהוא שקוע במחשבות קדושות ומנסה להתרחק מהבלי העולם הזה ולהתקרב, יותר־ויותר, אל השכינה, קרב אליו העני, ר' שמעון, ושאל ממנו קמצוץ של טבק. העשיר לא הרגיש בעני ולא שמע את מבוקשו. הוא הוסיף לאמר את ה“תפילה־זכה” בדביקות ולכן פנה אליו ר' שמעון בפעם השניה, וביקש ממנו קצת טבק־הרחה.

ר' חיים־משה, שהיה שקוע בעולמות העליונים, כאילו ניעור משנתו והביט על העני בתמיהה ולאחר שהלה חזר בפעם השלישית וביקש קמצוץ טבק, ישר ר' חיים־משה, העשיר, את טליתו על ראשו והביע בהבעת־פניו את תרעומתו על העני, אשר מצא־לנכון להפריע לו באמצע ה“תפילה־זכה” ומבלי שיתן לו את מבוקשו, המשיך לקרוא במחזור שבידו.

ניכלם וניפגע חזר ר' שמעון למקומו. הוא עמד והרים את ראשו כלפי מעלה. “אבי שבשמיים”, נאנח בשיברון־לב, “האם אין אני ראוי גם לקמצוץ טבק?”

ג.

עבר זמן־מה והנה פגש מיודענו העני ברחוב, באקראי, בידיד ותיק, שלא ראהו זה זמן רב. הם לחצו ידיים באהבה ושאלו איש־את־רעהו לשלומו, לשלום בני־ביתו ולמעשיו במשך כל הזמן שלא ראו זה־את־זה. כשנודע לחבירו של ר' שמעון על מצבו הקשה, הוציא מכיסו סכום־כסף והלווהו.

“קח”, אמר לו, “ועשה משהו בכסף זה, וה' יתברך ישלח הצלחה במעשי־ידיך”.

וכך הווה.

ר' שמעון, העני, קנה בכסף זה סחורה ומכרה ברווח ניכר. לאחר־מכן פתח חנות והחל לסחור בתבואה. דעת־לנבון־נקל, שאם מן השמיים שולחים לאדם הצלחה, מתחילים העיניינים לזוז וכל המיכשולים זזים הצידה, וכך הלך ר' שמעון ושיגשג, והוא הלך והתעשר מיום־ליום, ועלה מעלה־מעלה עד שהפך, במשך זמן קצר, לעתיר הנכסים הגדול ביותר במחוז.

ההיפך היה עם ר' חיים־משה העשיר. תקופה קצרה לאחר יום־כיפור נודע לו, כי אונייה שהובילה מיטען גדול של עצים, השייכים לו, טבעה. שבועות מיספר לאחר־מכן עלה באש סניף של בית־מיסחרו באחת מערי המחוז, בעוד שסכומי הביטוח היו קטנים. המהלומות מן השמיים ניתכו עליו בזו־אחר־זו ובהיותו אדם פיקח ונבון הבין כי משהו לא כשורה עמו, ועל־כן סר אל הרבי, הוא האדמו"ר הצדיק, סיפר לו על־אודות ירידתו הכלכלית, שבאה באופן פיתאומי, ובלתי־צפוי, ושאל לדעתו.

הזכיר הרבי את דברי חז“ל, שאם צרה מתרגשת ובאה על האדם, שיפשפש במעשיו, ואמר לו להיזכר בכל מה שעשה במשך השנה הקודמת ויספר כל דבר, שעלול היה להיות גורם לעונש מן השמיים. ישב ר' חיים־משה אצל הרבי והתאמץ להעלות נישכחות. הוא ניזכר במשהו וסיפרו לרבי, אולם הרבי אמר כי לא זוהי הסיבה. כעבור זמן ניזכר ר' חיים־משה בעוד מיקרה וגם כאן אמר הרבי כי דבר זה לא יכול לשמש סיבה. הוסיף ר' חיים־משה לדלות מיקרים ומעשים שהיו בשנה שחלפה, ואילו הרבי בשלו – לא זוהי הסיבה. לבסוף אמר ר' חיים־משה, כי, בעצם, לא נישאר דבר שלא הזכיר, חוץ מפרט קטן, שאינו מיחס לו חשיבות יתירה והוא סיפר לרבי את המעשה בערב יום־כיפור, שחבירו העני ביקש ממנו קמצוץ טבק־הרחה, בדיוק בעת שהיה באמצע ה”תפילה־זכה", והשיב איפוא את פניו ריקם. כששמע הרבי את כל הסיפור, קפץ ממקומו וקרא:

“זוהי הסיבה!”

כשהוסיף ר' חיים־משה ואמר, כי אותו עני, ר' שמעון, התחיל לשגשג ולהתעשר, בד־בבד עם ירידתו הוא, קבע הרבי, ללא כל שמץ של ספק, כי זהו שקבעו בשמיים. בעבור קמצוץ הטבק שסירב העשיר לתת לעני, התחלפו היוצרות – העשיר יהפך לעני, ואילו לרשות העני יועבר כל רכושו של העשיר. הסביר האדמו“ר לר' חיים־משה, כי הקב”ה מקפיד מאוד בשעה שנישמעת זעקת חלכאים־ונידכאים ובוודאי שאז קפצו מלאכי־השרת ממקומותיהם ונוצרה התרגשות במרומים, וכך, ללא־כל־ספק, יצא, באותו יום־כיפור, גזר הדין בשמיים, כי מצבם של ר' חיים־משה ור' שמעון יוחלף זה־בזה – העני יהפך לעשיר ולהיפך, העשיר יהפך לעני.

ד.

בכה ר' חיים־משה וביקש עצה מן הרבי, כיצד לתקן את המעוות. ענה הרבי, כי אין מה לעשות בעיניין זה הואיל וזוהי גזירה מן השמיים, שניגזרה בעצם יום־הכיפורים, אולם, בכל־זאת, יש לו להשיאו עצה לא כל־כך טובה, ברם זוהי העצה האחת והיחידה שיש לו. הדרך האחת והיחידה, אמר הרבי, היא שר' חיים־משה ישתדל לתפוס את ר' שמעון ברגע שיהא עסוק וטרוד ויבקש ממנו קמצוץ־טבק. במיקרה שהלה יענה בשלילה ויסרב לתת לו, יוכל, אז, ר' חיים־משה לפרוש את כפיו כלפי מעלה ולטעון, שהנה גם ר' שמעון לא נתן לו קמצוץ־טבק ולכן מבקש הוא מה' יתברך, שיעשה דין־צדק ויבטל את פסק־הדין מיום־הכיפורים – קמצוץ־טבק לעומת קמצוץ־טבק כך, שכעת שווים הם בהתנהגותם, ומצבם יכול לחזור לקדמותו.

המתין איפוא ר' חיים־משה להזדמנות וציפה, באורך־רוח, לרגע מתאים ופעם אחת הצליח למצוא את ר' שמעון כשהוא עסוק וטרוד מאוד. הוא ניגש אליו, דחפו במרפקו ושאל:

“אולי אפשר לקבל ממך קצת טבק?”

ר' שמעון לא ניטרד והשיב במאור־פנים:

“בבקשה!”

הוא הוציא את קופסת הטבק שלו וכיבדו בקמצוץ־טבק…

ה.

יום רדף יום, ושנה רדפה שנה, ובכל פעם מנסה היה ר' חיים־משה את חבירו, ר' שמעון, ומבקש ממנו קמצוץ־טבק. ברור, שהוא ניצל הזדמנויות כאלה, שהלה טרוד היה ביותר וגדולים היו הסיכויים שהוא ידחה את ר' חיים־משה ויאמר לו: “אין לי פנאי עכשיו – אתן לך טבק בפעם אחרת”. ר' שמעון, האיש שהתעשר, אדם סבלני היה ובעל אורך־רוח ומידות נעלות, כך, שמעולם לא ענה בסירוב או בקפדנות, ובינתיים התרושש ר' חיים־משה כליל והפך לאביון פושט־יד.

יום אחד עמד ר' שמעון, העשיר, להשיא את בתו. החתן היה בנו של המרא־דאתרא – רבה של העיר. לכבוד המאורע הגדול הוזמנו אורחים וקרואים רבים, נעשו הכנות מרובות והעיר צהלה ושמחה. לפני החופה והקידושין הלכו יחדיו, שלובי־זרוע, המחותן, ר' שמעון מיודענו, והרב. בשעת ה“שבע־ברכות”, כאשר מסדר הקידושין קרא, מן הכתב, את הכתובה, וכשהמחותן, ר' שמעון, שקוע היה, ראשו־ורובו, בעינייני החתונה, נידחק, לפתע, ר' חיים־משה הקבצן, הוא העשיר הגדול לשעבר, וניגש אל ר' שמעון. הוא דחפו בחוסר נימוס ודרך־ארץ ושאל:

“האם אפשר לקבל קצת טבק?”

המחותן העשיר לא הקפיד.

“בבקשה!” ענה והושיט את קופסת הטבק…

ר' חיים־משה לא יכול עוד לשאת את מצבו והוא נפל מתעלף.

ו.

קמה בהלה והמולה, ואילו הקהל המופתע נאסף מסביב לר' חיים־משה, ששכב על הריצפה במצב של התעלפות. שני המחותנים, רב העיר ור' שמעון, מיהרו להושיט לו עזרה. הם הרימוהו, הביאוהו פנימה והשכיבוהו על ספה ולאחר שטיפלו בו, הצליחו להשיב אליו את רוחו ולבקשתו השקוהו קצת מים קרים. לשאלתם, מה היה הגורם להתעלפותו, ישב מיודענו המיסכן וסיפר להם את כל הסיפור – מתחילתו ועד סופו.

השתוממו הרב ור' שמעון, מחותנו העשיר, ומיהרו שלושתם, במרכבה, לביתו של האדמו“ר, אותו הרבי אשר הסביר לר' חיים־משה, בזמנו, את סיבת התרוששותו. הם סיפרו לאדמו”ר את הקורות אותם באותו יום, ואת אשר אירע לר' חיים־משה, ומייד ביקש ר' שמעון העשיר לאמר משהו. הוא הציע, כי יתן, מרצונו, את מחצית הונו ורכושו לחבירו, ר' חיים־משה, יסלח וימחל לו על אותו מיקרה בבית־הכנסת, ביום־הכיפורים, ובכך יראו את כל העיניין כמחוסל.

וכך עשו.

ז.

ר' חיים־משה חזר איפוא לימי הזוהר שלו ומאז ניזהר מאוד לנהוג בעניים ובאביונים בסבלנות יתירה. הוא הודה לה' על חסדו והקדיש את עצמו לתורה ולמעשים־טובים. פעם אחת עלה בלבו רעיון למכור את כל אשר לו ולעלות לארץ הקדושה, ארץ־ישראל, לבלות בה את שארית ימיו ולהקבר בה. אמר ועשה ובאחד הימים עלה על אונייה שהביאתו לנמל חיפה ומשם המשיך מייד לעיר־הקודש, ירושלים, והתיישב בעיר העתיקה, בקירבת־מקום לכותל־המערבי.

הוא פיזר ממון רב לצורכי־צדקה ומיצוות ובילה הרבה מזמנו בבית־המידרש וליד הכותל־המערבי, שם שפך דמעות והתחנן אל הקב"ה, שיחיש את בוא הגאולה השלימה. לילה אחד חלם, והנה הוא עומד על הר־ציון, ליד שער־ציון, והוא שומע קול, שבא מלמטה ומלמעלה:

“ר' חיים־משה, ר' חיים־משה, אבקשך לבוא לבית זה שממולך, שבו קבור אני. שם תדליק נר ותקרא מספר התהלים אשר חיברתי”.

התעורר ר' חיים־משה משנתו, כשהוא מושפע מן החלום ולבו הלם בו מרוב התרגשות. הוא מיהר ל“כותל” והתפלל “שחרית” במיניין הקבוע, שהיה שם, ואח"כ ביקש מן השמש שיובילהו להר־ציון, כי עד אז לא היה שם. הוא הסתכל בתמיהה על שער־ציון ועל כל הסביבה ומרגע־לרגע גבר תמהונו – הסביבה לא היתה זרה לו, הגם שזאת היתה הפעם הראשונה בחייו שביקר פה. בחלומו ראה את אשר רואה הוא עתה – ממש!

מאותו יום נהג לבוא ולשלם לשומר הערבי את דמי הכניסה שגבה עבור הכניסה לקברו של המלך דוד.

ח.

לפני מילחמת העולם השניה ערכו הערביים, תושבי הארץ, פרעות ביהודים והיחסים עמם ניתחדדו מאוד. בשל סכנת־נפשות ופיקוח־נפש לא היתה אפשרות לבקר לא בכותל־המערבי ולא בקבר המלך דוד, שעל הר־ציון, ונפשו של ר' חיים־משה ניתרוקנה מתוכנה. הכותל־המערבי, שריד בית־המיקדש, מחמדנו, המקום שבו בחר ריבון־כל־העולמים למקום מישכנו, נישאר שומם, ואילו הרחבה שלפניו, ששם היו מתאספים יהודים, קדושי־עליון, לשפוך את שיחם לפני קונם, ריקה היתה מאדם. גם לקיברו של המלך דוד, נעים־זמירות־ישראל, לא הניחו שונאי ישראל לעלות והנפש עגומה היתה.

מכל־מקום, מילחמת־העולם השניה פרצה, מלווה בשואה הנוראה באירופה, ואחרי־כן קיים הקב“ה את הבטחתו לעמו, כפי שנאמר בפרשת “האזינו”: “וכיפר אדמתו עמו”, והוא החל להחזיר את בני־ישראל לארצם ולמולדתם, אשר נתן להם, וכפי שכתוב בתורתו הקדושה נותן הוא לעמו את הארץ, שיעד להם, בהדרגה והגם שהעיר העתיקה, עם מקום המיקדש, נישארה עוד בידי בני־ישמעאל, עד לעת־מצוא, הנה עמדה זכותו של המלך דוד, עליו־השלום, והר־ציון, שבו נימצא קברו, היה בין המקומות אשר הקב”ה הוציא מידי הגויים ונתנו, כבר מעתה, לישראל.

ט.

מתהלך איפוא ר' חיים־משה בשטח הר־ציון ומרגיש עצמו כדג במיים. עצם העובדה, שהאתר הקדוש הזה נימצא בקירבת־מקום להר־הבית, מרגיעה את נפשו והוא מבלה הרבה מזמנו על המיצפה ומסתכל בעורגה על הכותל־המערבי ומקום המיקדש הנימצאים בטווח ראייתו.

הוא הפך לעסקן ציבורי ולגבאי של אתר זה וקשר קישרי ידידות חזקים עם הממונה על ההר, המעריך מאוד אנשים מסוגו, שהוא מכנה אותם: “זיקני ההר”.

(חביבין יסורין (בבא־מציעא דף פ"ה))

אצל הצדיק, יסוד־עולם, המקובל האלקי ר' שלום שרעבי זצוק"ל, היה ניכנס־ויוצא יהודי בשם רחמים. אם כי היה עני מרוד ומטופל במשפחה גדולה, שהיה עמל בזיעת־אפו לפרנסה בדוחק, הרי נימנה על אותו חוג קטן של יהודים פשוטים, טובים ויראי־שמים. אנשים שבחזרם מן העבודה, בערב, היו נוהגים להיכנס לבית המידרש ולילמוד תורה ולישפוך את שיח־ליבם אל אביהם שבשמים ועשו את רצונו.

והנה פנה רחמים באחד הימים אל ר' שלום ולאחר שתינה לפניו את צרותיו וחייו המרים סיים באומרו שיש בדעתו לעבור לעיר אחרת. עיר גדולה אשר בה ישתכר יותר למחיתו ויוכל לכלכל ולפרנס את בני ביתו ביתר הרחבה, וילבשו ויחיו כיהודים אמידים. לשאלת הרב, מה יהיה על חינוך הבנים בעיר הגדולה ועליו עצמו, שחס־ושלום לא יוכל לבוא לבית הכנסת ללמוד ולהתפלל, ולהמצא בחברת יהודים טובים, לא ידע רחמים לענות תשובה ברורה.

כך חלפו חודשים מספר ורחמים היה מציק לרב בקובלותיו ובטענותיו עד שכלו כל הקיצין והרב אמר לו פעם אחת בנחת:

“טוב בני, שב לך פה על הספסל והמתן קצת, והיה אם תרצה בכל זאת לנסוע מכאן, אתן לך את ברכתי וסע עם ביתך לשלום”.

מיד חש רחמים בכעין שיכרון נעים וראשו היה עליו סחרחר. לפתע ראה את עצמו במיטת חוליו ורופא גוחן עליו ומאזין לדופקו במכשיר האזנה התלוי ויורד מאזניו. ערפל סובב אותו והוא איבד את הכרתו. ההכרה חזרה אליו, ולפניו עמדו שלושה רופאים והסתודדו בלחש. הם הביטו בו בחוסר תקוה. התיעצו ביניהם ולא הניחו לאיש להכנס אליו. הוא התחיל לגסוס… אשתו וילדיו ישבו לידו ובכו… כוחותיו כלו והלכו. רפיון כללי… הלב נחלש וכאב! רוצה היה למסור הודעה ולא יכול. לא רצה למות… חפץ לחיות, לחיות בכל מחיר! עז היה רצונו להדבק בשארית כוחותיו אל החיים.

שוב עירפול וחוסר הכרה ושוב־פעם מתחיל הוא להרגיש בנעשה מסביבו: הנה הוא מת… הוא מושכב על הרצפה ונרות מודלקים סביב לו… קרוביו ממררים¹ בבכי… ידידים ומכרים מתאספים… טיפול של החברה קדישה. לווייה.

לאחר שהכניסוהו לקברו וסתמו עליו את הגולל חדל לזמן־מה להרגיש ושוב הינו רואה את עצמו עונה לשאלותיו של המלאך דומה, הממונה על המתים, והוא מרחף בעולמות עליונים. הנה הוא הולך בדרך רחוקה שאינה מגיעה לסופה. נמשכת ונמשכת ואינה פוסקת. ההליכה נמאסת עליו, כוח עליון ממריצו להמשיך כך והוא הולך, הולך והולך מבלי לדעת לאן.

לפתע נשמע מאחוריו רעש. הוא מפנה את ראשו ורואה עגלה גדולה עמוסה חבילות גדולות ממהרת למחוז חפצה. הוא עוצר בעדה ומבקש מנהגה להרשות לו לעלות עליה, אולם הלה מסרב. העגלון מנענע בידו בשלילה ומפליט מלה אחת: “אסור!” רחמים תמה וסקרן לדעת מניין באה העגלה ולאן פניה מועדות. “הנני מוביל את עוונותיך לשקילה על המאזניים”, עונה העגלון, “מעשיך הרעים בימי חייך נארזו בצרורות והכל מובל למקום המאזניים”.

העגלון האיץ בסוסים והתרחק עם עגלתו עד שנעלם מן הראייה. רחמים המשיך ללכת וללכת, בקוצר־רוח, עד בלי די והוא אבד את חשבון הזמן. כמה השתוקק שהליכה זו תסתיים איך שהוא… דומה היה שכך ימשיך ללכת לנצח נצחים. והנה שוב פעם שמע רחמים קול רעש של עגלה מתקרבת ואחריה עוד אחת, ועד אחת – שיירה ארוכה של עגלות טעונות מטען רב של עברות השייכות לו! העגלות התקדמו והתרחקו ממנו והוא הוסיף ללכת וללכת, שוב פעם, עד בלי די.

לשמע קול שעטת פרסות סוס הפנה את ראשו לאחור וראה סוס דוהר מתקרב לקראתו. הוא עצר את הפרש ושאלו מניין ולאן.

“למאזניים”, ענה, ובהראותו לרחמים שקיק קטנטן מקטיפה עם ריקמת־זהב הוסיף: “אני מביא למאזניים את המצוות שרכשת בעולם התחתון. שם ישימון בצד האחד, ואילו בצד השני יניחו את עברותיך, והיה אם יכריעו המצוות את המשקל, תיכנס לגן העדן. אבל אם, חס ושלום, תכרענה העבירות כי אז תובל לגיהינום”.

נקל לתאר את צערו של רחמים בראותו את שקיק המצוות והמעשים הטובים שלו לעומת כל העגלות העמוסות בעברותיו. הוא ביקש מן הפרש לקחתו עמו, אולם הלה, גם הוא, השיב שאסור לו לקחתו, דירבן את הסוס ודהר קדימה בהשאירו את רחמים העלוב לבדו.

סוף־סוף הגיע רחמים אל המאזניים. המקום המה מפעילות. מימין למאזניים היה שער גן העדן שכתוב עליו: זה השער לה' – צדיקים יבואו בו ולידו עמדו מלאכים טובים כשהם מזמרים במנגינה מתוקה עד למאוד: “יבוא שלום – יבוא שלום…” ואילו מצד שמאל היה שער הגיהינום. זעקות אימה נשמעו מתוכו ומלאכי־חבלה מפחידים ונוראים עמדו לידו, מוכנים לתפוס בכפם את חייבי הגיהינום ולהכניסם כהרף־עיין למקום נורא ואיום ולענותם בעינויים קשים ביותר, אשר בן־תמותה לא יוכל להשיג את משמעותם. רגע אחד בגיהינום דומה במוראותיו לששת־אלפים שנה של יסורי איוב ולהיפך, רגע אחד בגן העדן שווה לששת־אלפים שנה של התענוגות הגדולים ביותר שבן־אדם יכול להעלות על דעתו.

פועלים החלו לפרק את החבילות מן העגלות ולרוקן את תוכנן לתוך כפות המאזניים. כל חטאיו, פשעיו ומעשיו הרעים היו לו עתה לרועץ. התחוור לו כי בשל זילזול בתפילה ובלימוד התורה, בעד קלות־דעת ביחס למצוות קלות, שאדם דש בהן בעקביו ואינו מייחס להן חשיבות, בגלל דברים קטנים כבחמורים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, נוצרות עבירות שנכתבו בספר ועומדות וקיימות לעולם ועד… נוסף לכך מצטברים כל המעשים הרעים ונישמרים על־ידי מלאכי חבלה עד לעת מצוא! כשראה את שקיק המצוות הקטן שעומדים להניחו על כלי המאזניים כדי להכריע את לשון הפלס, נאנח וצעק:

“אהה, אהה! אוי ואבוי. מה יהיה? מה יהיה?…”

הוא ספק את כפיו. הלא אין תקווה ששקיק קטן זה יכריע את לשון המאזניים לעומת כל משא העבירות! יסורים גדולים שאין לתארם סבל בשעה שלנגדו הוערמו על המאזניים, מצד אחד, כל חטאיו, שהגיעו לגובה רב ושקלו הרבה מאוד. כמובן שלשון הפלס הוכרעה לצד העבירות למורת־רוחו ולצערו הגדול. מלאכי החבלה ירקו אש מפחידה ואיומה והחלו לפסוע לעבר רחמים הניפחד בכוונה ברורה לתפסו ולהתחיל לענותו. פחד נורא אחזו הוא נאנח והפליט מפיו: “ריבונו של עולם! הצילני נא! אנא השם סלח נא לי…”

לפתע פתאום ניתרו מלאכי השרת ממקום עומדם, ליד פתח גן העדן, והגיעו עד למאזניים.

“רגע! המתינו”, זעקו, “עד שיעמיסו לצד שקיק המצוות גם את העפר והאבנים”.

מיד החלו להופיע מאי־שם בשמיים עגלות גדולות עמוסות עפר ואבנים, עפר ואבנים במידה מרובה עד למאוד. הפועלים מילאו לצד מקום המעשים הטובים עפר ואבנים עד שלשון הפלס החלה בהדרגה להתרומם ולרדת לצד הטוב. הפועלים המשיכו במלאכתם ותל העפר והאבנים שעל כף המאזניים הוסיף לגדול ולגבוה. הנה היה לתל… הנה זה מוסיף לגבוה ולגבוה עוד ועוד, והלשון ממשיכה לרדת ולרדת.

כאן מבהירים לו כי בעת שהיה עלי אדמות, עמל קשה כדי לפרנס את בני משפחתו ולספק להם את צרכיהם, על מנת שבניו יתחנכו לתורה ולתעודה ושיוכל להתפלל, ללמוד תורה ולקיים את כל מצוות השם יתברך. עבודתו היתה אז כפועל, לחפור באדמה, להוציא עפר ואבנים ולהעמיסם על עגלות. בשעת עבודתו הקשה חושב היה:

“ריבונו של עולם, כל זה עושה אני למענך, על־מנת שתהא באפשרותי לפרנס את משפחתי, לחנך את בני לתורה ולמעשים טובים, לאהבך, לעשות את רצונך ולגרום לך נחת־רוח”.

כעת לפי חוק השמיים, משתמשים המלאכים הטובים בעפר ובאבנים כאמצעי להורדת לשון הפלס.

אולם העבירות היו בכל זאת יותר מרובות ויותר כבדות. לא היה בכל העפר והאבנים הכובד הדרוש להכריע את הלשון לצד הטוב. מלאכי החבלה נהנו וכשהם מזרים אימה התכוננו שנית לגשת אל רחמים – ואבוי לו! שוב פעם ניתרו המלאכים הטובים וצעקו: “להביא את היסורים – הביאו את היסורים!” רחמים המיסכן נידהם. מסבירים לו כי במשך ימי־חייו על האדמה היו לו כל מיני יסורים שסבלם באורך־רוח לשם־שמיים. מידי פעם, כשהיה סובל, חושב היה:

“ה' אלקי, רואה אתה את יסורי? למענך אני סובל כל זאת. כדי לגרום לך קורת־רוח”. בגלל קידוש השם יתברך נשאר ליד הרב שלום שרעבי בסביבה קדושה ובחברת יהודים טובים אשר יחד עמם התפלל, למד תורה, חינך את הבנים לידיעה את ה', עשה טוב וסר מרע. יכול היה לעבור לעיר אחרת, להשתכר יפה, לחיות טוב ולהחלץ מחיי העוני ומעינויים רבים, אולם נוח היה לו לעבוד בפרך, לסבול ולהתייסר על קידוש השם.

עתה רואה הוא להרווחתו ולשמחתו הגדולה כי יסורים אלה מועלים ומוטלים על כף המאזנים והם די כבדים. לאט־לאט יורדת הלשון מכובד היסורים וממשיכה לרדת. רחמים מאבד את סבלנותו ומביט בקוצר־רוח ורואה כיצד ממשיכים לרוקן על הכף את צרורות היסורים, והוא מעריך לפי מצב לשון הפלס, ובהתאם לכובד הצרות, היסורים והעינויים כמה חסר עוד כדי שהלשון תכריע לטובתו אולם, אויה, לאכזבתו הגדולה נגמרו היסורים, כשהלשון עודנה נוטה לצד הרע, ועוד מעט ויצא פסק־דין מרשיע…

חיל ורעדה אחזוהו והוא התחיל לזעוק:

“עוד יסורים! הבו לי עוד יסורים… אוי ואבוי – עוד יסורים, עוד יסורים, עוד יסורים!”

רחמים פקח את עיניו ומצא את עצמו ישן על ספסל בביתו של הרב שלום שרעבי. הרב ישב על כסא לידו, הביט בו בעיניו הטובות ואמר:

“האם ערבה עליך שנתך?”

“האם רק ישנתי?” הזדעזע רחמים וקם מן הספסל.

הרב חייך בטוב לב.

“לאמיתו של דבר לא ישנת. כשבאת אלי היום בהחלטה נחושה לעבור למקום אחר, התפללתי אל הקדוש־ברוך־הוא וביקשתיו שיקדים להראות לך את הטמון ושמור עבורך בחיק העתיד, לאחר המוות. ברור היה לי, כי אילו ידעת את הצפוי לך, כי אז מבטל היית את רצונך ותישאר כאן בסביבה טובה זו. והשם יתברך, הטוב והמטיב, נעתר לי והראה לך באופן זה כמה מן הדברים הכמוסים מבני־אנוש”.

רחמים חזר וישב על הספסל, השעין את ראשו על כפות־ידיו ובכה, במשך זמן רב, כמו ילד. לאחר מכן הרים את ראשו ובעיניים רטובות ואדומות הביט על הרב הקדוש ואמר:

“אנא, רבי, סלח לי! עוד לא אציק לך ולא אטרידך. פה אשאר, על־ידך ובחברת היהודים הטובים שבסביבה זו ואראה לעשות תמיד רק את רצונו של השם יתברך!”

הרב הניח את ידיו על ראשו של רחמים וברכו שיראה חיים טובים בעולם הזה ויזכה לחנך ולגדל בנים ובני־בנים מאושרים ועושים תמיד רצון אביהם שבשמיים, ובישרו שמקומו בגן העדן שמור לו בין הצדיקים, יסודי־עולם, הגדולים והמאושרים.

*

סיפור זה שמעתי מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א בדרשה שדרש בשבת אחר־הצוהריים בבית הכנסת תפארת־בחורים אשר בשכונת מאה־שערים בירושלים. סיפור־מעשה נפלא זה משך את תשומת לב קהל השומעים ששתה בצמא כל מלה ומלה, ואשר לי הרי חפצתי גם לדעת אם הסיפור מקורי. כשיצאנו מבית הכנסת נלוויתי אל ר' שבתי והוא אמר לי שזקן בן תשעים, אשר שמעו מפי אדם בר־סמכא, סיפרו לו ויש לראותו כמעשה נכון שהתרחש בחוגו של ר' שלום שרעבי – זכר צדיק וקדוש לברכה.

ר' שבתי ברכני, שהשם יתברך ישלח לי את עזרתו ואצליח להעלות את הסיפור על הכתב ולפרסמו בעיתונות ובסיפרות דתית. סבור הוא שדבר זה יתרום הרבה להחזרת רבים מאחינו בני־ישראל לצור־מחצבתם. הגענו לשער הצפוני של השכונה ויצאנו לכביש. ר' שבתי היפנה אלי את מבטו הטוב, ברכני בשבת־שלום ובכל טוב, לחצנו ידיים וניפרדנו לשלום.

גיבור הסיפור, מר יעקב, פקיד הסוכנות היהודית וסוכן ניירות־ערך, סיפר להרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א את אשר אירע לו, לפני כשלושים שנה, וסיפור זה אנו מביאים פה, כלשונו, פרט לאי־אלה שינויים בסיגנון.

בוקר אחד התעורר מר יעקב משנתו והרגיש כי אינו רואה בעיניו. אז היה בירושלים רופא העיניים ד“ר טיכו המפורסם, והנה פנה מר יעקב אל ד”ר טיכו שהכניסו לבית־החולים המיוחד שלו לחולי־עיניים והחל בטיפול ובבדיקות. לאחר זמן־מה הודיע הרופא למר יעקב, כי אין לו מה לעשות בבית־החולים שלו הואיל וסיבת חוסר הראייה אינה בעיניים, אשר נבדקו ונמצאו בסדר, כי אם בגידול בראש. הרופא הסביר שהגידול נגע בעצבי הראייה וכתוצאה מכך חדל לראות.

נקל לתאר את מצבו של יעקב המיסכן, אשר באופן פיתאומי חשך עליו עולמו. לפי עצתו של ד"ר טיכו, אסף יעקב את כל חסכונותיו, מכר את רוב חפציו, לווה כספים ונסע לגרמניה אל הרופא היהודי המפורסם. הפרופ' צונדק (לפרופסור צונדק שני דודנים בירושלים, גם הם רופאים ידועים. אחד רופא כללי ופנימי, מנהל בית־החולים “ביקור חולים” ואילו השני רופא נשים).

כשהגיע יעקב לגרמניה, קיבלו הפרופסור צונדק, שהיה יהודי צדיק, בסבר פנים יפות והחל לטפל בו במסירות. לאחר שפתחו את גולגלתו, ניתחו שם את הגידול והרכיבו זכוכית על ראשו על־מנת לאפשר לרופאים לעקוב אחר כל התפתחות בלתי־צפויה של המחלה. כך שכב מיודענו המיסכן שלושה חודשים רצופים ונאסר עליו בהחלט לנוע או לזוז ימינה או שמאלה. נאמר לו כי עקב תנועה בלתי זהירה, עלול משהו לנגוע במוח, והתוצאה – מוות מידי.

בערב יום הכיפורים עבר ד"ר צונדק בין המיטות ופסק את כמות המזונות שצריך להגיש לכל חולה יהודי, לפי הדין, בהתאם למצבו.

לאחר שלושה חודשים של סבל גופני ויסורים נפשיים, החלים יעקב וקם ממיטת חוליו, לאחר שהסכנה לחייו חלפה עם הרחקת הגידול מראשו. הד"ר צונדק אמר לו כי חלק גדול מגולגלתו, עשוי כעת מזהב ורמז בנימת־צחוק שיש לשמור על הדבר בסוד לבל יוודע לגנבים העלולים, חלילה, לגנוב ממנו את ראשו…

אולם ראייתו, לצערו הגדול, לא שבה אליו. הפרופסור צונדק הדגיש, כי לחידוש הראייה, יש צורך בהתקנת שני תיילים קטנים של חומר־מתכת יקר, אשר תפקידם להפעיל שידור חשמלי ליד עצבי העיניים, וכתוצאה מכך ישוב לראות.

כדי לקבל טיפול זה, דרוש היה כסף תועפות. יעקב פנה למוסדות וליהודים טובים במקומות שונים, ויהודים, רחמנים בני רחמנים, נדבו עד שעלה בידו לגייס את הכסף, ושוב ניכנס אל ד"ר צונדק, בבית החולים, ושכב במיטה שלושה חודשים נוספים במכאובים וביסורים, וגם אין לתאר את מתיחותו וקוצר־רוחו. יום אחד פנה אליו הפרופסור אשר, כפי שהזכרנו למעלה, היה יהודי ירא־שמיים והודיעו כי מחר בבוקר, בעזרת השם יתברך, תוסר התחבושת מראשו ומפניו והוא יוכל לראות בעיניו. “ברצוני”, הוסיף הפרופסור, “שהדבר הראשון אשר תראה, יהא דבר מצווה. כדי לקיים את הנאמר בתורתנו הקדושה, וראיתם אותו, אעמוד, בעת הסרת התחבושת, מעיניך, מולך ואתה תביט בראשונה על הטלית־קטן עם הציצית שאני לובש”.

בבוקר הסירה האחות הרחמניה בזהירות רבה את התחבושות מעל עיניו של יעקב והוא הביט נכחו בפחד כשלבו הולם מעוצמת התרגשותו. כאילו בחלום ראה את הפרופסור הטוב והנה הוא ניצב מולו כשהוא עטוף בטלית־קטן ומשתעשע בידיו בציציות. לפתע ניתר מר יעקב והתנפל לרגליו של הפרופסור, ומלא התרגשות הודה לו על אשר טרח והשתדל בעבורו ושימש שליח לקדוש־ברוך־הוא, כרופא שבא להציל בני־אדם.

*

הפרופסור התכופף מעליו וטפח ברכות על גבו בשדלו אותו בקול נעים לקום. לאחר מכן אמר לו:

“ראה, מר יעקב, כשקמת באחד הבקרים ונוכחת לדעת כי אינך רואה בעיניך, אחזתך רעדה גדולה. הלכת לרופאים, נסעת לארץ רחוקה, ביזבזת את כל חסכונותיך ולווית כספים רבים, שכבת שלוש פעמים בבתי־חולים במשך תקופות ארוכות, סבלת כאבים נוראים, נוסף ליסוריך הנפשיים, תוך שכיבה ממושכת במיטה עם חוסר יכולת לזוז. לאחר כל זאת, כשהתחלת לראות שוב־פעם בעיניך, הרי אתה מלא רגש והודייה. תאר לעצמך ברגע נורא זה, יהודים קמים משנתם בבוקר וללא כל צער פוקח להם השם יתברך את עיניהם והם רואים. אולם למרבית הצער, כשהם מגיעים לברכה ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם פוקח עיוורים, אומרים הם אותה מתוך מיצוות אנשים מלומדה במהירות, בלא רגש וכוונה. סתם ככה, מתוך הרגשת חובה בלבד, מבלי להרגיש את מובנן הנשגב של מלים אלו. ועתה בני”, סיים הפרופסור הטוב, “זכור נא את הדבר תמיד ואהוב את השם אלוקינו בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך. ובמיוחד, כאשר תגיע לברכת “פוקח עיוורים” תרגיש את הדבר ותתן שבח והודייה לפוקח עיוורים”.

מר יעקב המאושר חזר ארצה והפך לבעל־תשובה גדול. הוא התפרסם ביראת השמיים שלו, במידותיו הטובות ובעזרתו לאנשים מיסכנים. כן זכה לגדל בנים ובני־בנים לתורה, לחופה ולמעשים טובים, וביתו נעשה בית ועד לחכמים – ירבו כמותו בישראל.

*

הפרופסור צונדק עזב את ארץ־עמלק עם עלות הצורר היטלר, ימח שמו וזיכרו, לשלטון ונסע למדינה אחרת, כי לא מצא את הרשעים ראויים לעזרתו הרפואית. פירסומו ותהילתו, ופרשת צידקתו וכשרונותיו הגדולים בשדה הרפואה, ומידותיו הנעלות, הינם עיניין לסיפור ניפרד.

ראיתיו יושב על הספסל בכניסה של בית־הכנסת הגדול אשר בשכונת זיכרון־משה בירושלים, בין מנחה למעריב. כשעברתי לידו, שמעתיו ממלמל פסוק מן התהילים: “ה', העלית מן שאול נפשי. חייתני מיורדי בור”. מוכר היה לי, כשם שהיכירוהו כל באי בית המדרש ואחרים, שהשכימו לפתחו ובאו אליו למשרדו, מי לבקשת הלואה בלי ריבית ומי למשהו אחר: נותן הוא ביד רחבה לצדקה, לעזרה לחולים עניים, לתמיכה לרבנים חסרי אמצעים ונושא בהוצאות שעורי תורה לעם, שניתנו, בעזרתו, באופן מאורגן במקומות שונים בעיר בכל ערב, לכל החפץ להשתתף בהם. רק אמש היה הרוח החיה במסיבת סיום מסכת “ברכות” וטיפל במו ידיו בהכנות לסעודה ונישאר, לאחר מכן, לבדו, להדיח את הכלים, לנקות ולסדר.

כשראני, ביקשני לשבת לידו וניכנסנו בשיחה ערה על תכלית החיים ועל מוסדות הצדקה והחסד בעיר הקודש. מעיניין לעיניין שאלתיו על מקום מוצאו ועל עברו. אמרתי, כי יש לי הרגשה שעברו עליו חיים רועשים עד הגיעו הלום, ולאחר שהפצרתי בו לספר מדוע עזב את אמריקה העשירה ובא לחיות כאן חיים פשוטים, נעתר לי וסיפר את סיפורו בתכלית הפשטות. הוא נולד לפני כששים שנה בפולין והתפרנס יחד עם אחיו, שהיה יותר צעיר ממנו, בחייטות, המקצוע שעבר להם בירושה מאביהם. יום אחד התיישב בדעתו, והחליט להגר לארצות־הברית. הוא מכר את כל אשר לו, קנה כרטיס זול באונייה שהפליגה לניו־יורק ונסע.

באמריקה שלח ידו בעסקים שונים, הצליח והתעשר. הוא נשא אשה ונולדו לו ילדים אשר למדו בבתי־ספר יקרים ודיברו בלשון המדינה. במשך הזמן הסתגל למנהגי הארץ, כרסו גדלה ותפחה, שבע נחת מעצמו ושכח את עברו ואת אחיו העני שנישאר בפולין עני ומרוד ומטופל במשפחה גדולה.

ויהי היום והאח העני צריך היה להשיא את בתו אשר הגיעה לפירקה, ולא היה לו הכסף הדרוש לנדוניה וצרכי החתונה. מה לא יעשה אדם במצבו? הוא ניסה להשיג את הכסף באופנים שונים, אולם המעט שעלה בידו לקבץ, דמה לטיפה בים מול ההוצאות הצפויות. כשאחיו העשיר, אשר מעבר לים, לא הראה סימני־חיים ולא שלח כל מענה, לא יכל יעקב, האח העני, לראות בצערן של אשתו ובתו, נטל קצת כסף לכרטיס־אוניה זול ולהוצאות ונסע גם הוא לאמריקה.

וכך, ביום בהיר אחד, עלה במדרגות הרחבות המובילות לכניסה הראשית בביתו הגדול והמפואר של אחיו בעיר ניו־יורק. למשרת, שפתח את הדלת והביט בו בתמיהה, אמר שהוא יעקב, אחיו של בעל הבית. המשרת אמר לו להמתין, והלך וחזר להודיע שבעל הבית, אשר במקום שמואל קראו לו עתה “סם”, אומר שלא ידוע לו שם כזה, ואין לו בכלל אחים.

נקל לתאר את השתוממותו של יעקב המיסכן. הוא דחף הצידה את המשרת ונכנס פנימה, ומה התרגש בראותו בטרקלין את אחיו יושב על כסא מרגוע ומעיין בעיתונים כשבפיו תקוע סיגר גדול וספל קפה מהביל לפניו.

“מי אתה ומה רצונך?” קרא לעבר יעקב.

יעקב התקרב אליו והושיט לו את ידו.

“אחי שמואל, האינך מכירני?”

פניו של שמואל האדימו.

“מה אתה סח? אין לי אחים ואיני מכירך”. בהצביעו על המשרת, שמיהר בעקבות האח אשר פלש לבית, איים על אחיו שיצווה להשליכו החוצה אם לא יזדרז לצאת בעצמו.

“טוב”, אמר האח הצעיר כשקולו משתנה ממפח־נפש, “יהא כך! הנני הולך ויבושם לך. אולם, זאת עליך לדעת: בעוד יומיים מות תמות!”

הוא כילה את דבריו, פנה על עקביו, יצא וטרק את הדלת מאחוריו.

שמואל נשאר יושב על כסא הנוח. תחילה היה נירגש, אולם בהדרגה חזר אל שלוותו הנפשית ושמח על שניפטר מהטרדן, אחיו, שבא ממרחקים להפריע את מנוחתו ולהוציא ממנו כסף, כי זאת יש לדעת שמידת הקמצנות גדלה והולכת בד־בבד עם גדול רכושו של האדם.

עברו שעות מיספר, ושמואל החל להרגיש מתחת לסף־הכרתו באי־נוחות. דבריו האחרונים של אחיו, שיצאו מפיו בחימה, שבהם בישר לו כי בעוד יומיים ימות, הפרו מפעם לפעם את שיווי־משקלו הנפשי. אמנם, בשנות שהותו באמריקה הפך לאדם “מתקדם” וחדל להאמין ב“שטויות”, אבל, בכל־זאת, את ארוחת הצוהריים אכל ללא תיאבון וסיימה מהר. הוא פנה להתעסקויותיו השונות, עבר על חשבונותיו, סיכם וסידר עיניינים שונים, אבל משהו החל לכרסם בליבו ולא מצא מרגוע לעצמו. לבסוף קם ולבש את מעילו ומיגבעתו ההדורה ויצא לחפש את יעקב, אחיו הצעיר.

לאחר שלא מצאו ברחובות הסמוכים, עלה בדעתו שיתכן מאוד כי אחיו ניכנס לבית־הכנסת, כי היכן יכול יהודי להיכנס? בזאת לא טעה – אחיו ישב בבית־הכנסת וקרא בספר תהילים.

הוא מיהר אליו וקרא:

“שלום עליכם יעקב!”

לאחר שלחצו ידיים, התנצל על כל אשר קרה, ביקש ממנו פעמים ללא ספור סליחה ומחילה, והחזירו אליו לביתו. הוא החזיקו זמן ניכר, האכילו והשקהו ונתן לו כסף רב עבור הכנסת־כלה לבתו ולהוצאותיו, העניק לו מתנות רבות ומלבושים לו ולבני־ביתו ושילחו בכבוד.

לפני הפרדם איש מעל אחיו, שאל שמואל את אחיו:

“אמור נא לי יעקב, חביבי, מדוע אמרת לי אז כי בעוד יומיים אמות?”

חיוך רחב התפשט על פניו של האח הצעיר.

“כשהפלגתי באונייה לאמריקה”, אמר, “חלה אחד הנוסעים באמצע הדרך. הרופא קבע שהחולה ימות בעוד יומיים. הרופא הוסיף כי יש לו סימן בדוק ומנוסה: אדם שהגיע במחלתו למצב בו אינו מכיר את קרוביו ומכריו, סופו למות בעוד ארבעים ושמונה שעות…”

שניהם צחקו וניפרדו בהתרגשות רבה, לאחר מכן ישב שמואל ועשה את חשבון הנפש שלו. אומנם בפולין חי בעוני, חיי חרפה, אבל היה יהודי טוב והלך בדרכי אבותיו הישרים. פה, באמריקה, עשה חייל רב, הגדיל את רכושו למימדים עצומים, חי, פחות־או־יותר, חיי שיוויון בין הגויים. אכל, לבש ונהג בהרחבת הדעת והרגיש טוב. בניו, שהתחנכו בחופש בבתי־ספר גבוהים, גדלו באוירה נוחה, כשהאחד מהם עורך־דין מפורסם, השני שופט והשלישי רופא. בעצם, מה חסר לו? ובכל זאת! בכל זאת, חסר משהו עיקרי.

הנה כל ה“תענוג” הזה יחלוף ויגוז במהירות, כצל. הוא ימות ויקבר, ומן הכל לא ישאר בידיו מאומה. בעולם הבא לא יתחשבו בכל הישגיו באמריקה. להיפך, נתון יתן את הדין על אי קיום המיצוות, על חינוך בלתי־מתאים לבניו, על ביטול תורה ועוד. הוא ניזכר בדברי קוהלת, המלך הנבון, שאמר: “מה יתרון לאדם בכל עמלו?” וניזכר שהעולם הזה הוא פרוזדור לחיי הנצח ובו נישלחים בני־האדם לתקופה קצרה למען נסותם, והעיקר הוא קיום מיצוות ה' יתברך. בחזרנו לעולם הנצח ישאלו אותנו אם עשינו את רצונו של הקדוש־ברוך־הוא וגרמנו לו קורת־רוח. יבדקו כל מעשה ומעשה שלנו, יראו אם יש בו משום מיצווה או עבירה.

בסיכום, מצא שמואל כי ימיו ברובם עברו עליו בהבל ורעות־רוח וליבו היה רע עליו. הוא ניסה לחזור בתשובה ולתקן את המעוות בחייו. נתן צדקה, למד תורה והתאמץ לקיים את מיצוות ה' יתברך. בערוב ימיו לאחר נישואי בניו ובנותיו, ובמות עליו אשת נעוריו, עלה לארץ הקדושה.

עד כאן סיפר לי האמריקאני את סיפור חייו. הבנתי מדוע לא המשיך. עניו וצנוע היה ולא חפץ לדבר על מעשיו במשך שמונה־עשרה שנה, מיום עלותו ארצה.

*

ברחוב מאה־שערים, בירושלים, ליד בתי הונגריה, מתנוסס לתיפארה ביניין גדול ומעל לכניסה הראשית חרוט באבני הביניין באותיות גדולות:

הוועד המייסד של מפעלי התורה

*

חברת גמילות חסדים לכל דכפין

*

האגודה לעזרה לחולים עניים

*

מפעלי צדקה וחסד

ביניין זה, על מוסדותיו, שייך לר' שמואל, החוזר בתשובה האמריקאני. הוא דחה בשתי ידיים הצעות חוזרות ונישנות מצד תעשיינים וסוחרים שביקשוהו להשתתף בעסקיהם. אחת החליט, להתקרב יותר־ויותר אל ריבון העולמים. הכרתו בבורא העולם גדלה והולכת ולאחרונה גידל גם זקן והוא מדבר בנחת וביראת הכבוד אל החלכאים הפונים אליו ועוזר לכל במתן עצה והדרכה, בנתינת הלואה ללא כל ריבית ותורם ביד רחבה. הוא מקבל קהל במשך כל שעות היום והלילה פרט לעתים שהוא הולך לאכול, או להתפלל וללמוד, וכמובן שאינו מקבל כל שכר.

בזמן האחרון כואב הוא את כאב עמו, בראותו את המריבות בשל חילולי השבת בכביש המריבה, הנמצא לא הרחק ממנו. משקיף הוא על הנעשה, מרים את ראשו כלפי מעלה פורש את ידיו ומתחנן:

“ה' אלקי ישראל! אנא סלח נא כי לכל העם בשגגה. החש נא את התגשמות נבואות נביאיך והשב נא את לב העם כולו אליך…”

שנת תש"ח, בין פסח לעצרת, והימים ימי מלחמת הקוממיות והמצור על ירושלים. קרבות היו נטושים במקומות שונים בעיר ובמבואה ותושביה, מזי רעב ומרוטי העצבים, עמדו בגבורה עילאית ובאומץ־לב, מול הפולשים הערביים ועוזריהם, שבאו להרוג ולהשמיד ולבוז בז. למגינים היהודים היה הביטחון המלא בה' אלקי ישראל שהפעם יחוס על שארית פליטת עמו, האוד המוצל, ויעמוד לימין אלה העוסקים בביניין הארץ ומכשירים אותה לקליטת אחיהם, שרידי השואה, מן הגולה השותתת דמם.

לאחר שהצליחו הערבים לכבוש את הרובע היהודי, בעיר העתיקה, ולהחריבה, הפנו את כל כוחם לעבר העיר החדשה, המאוכלסת יהודים. בעוד שבעיתונות העולם ובתחנות רדיו שונות, הושמעו דברי הרהב של השליט הירדני, שהבטיח כי בעוד ימים מיספר יגיעו חייליו לכיכר־ציון שבלב ירושלים, ניתכו פגזי־תותחים למכביר על העיר שעשו שמות בקרב האוכלוסיה האזרחית, מבלי להבחין בחולים, זקנים, נשים וטף.

במוצאי־שבת חדר פגז לבית אחותי והרג אותה עם בעלה וילדתה האחת בעוד שהילדה השניה נפצעה מרסיסים ברגלה ונלקחה לבית החולים. בשל המצב הדחוק בבית החולים, שניפגעי ההפצצות הובאו אליהם בהמונים, הוצאה משם למחרת בבוקר והובאה לביתי. השכבתיה במיטה כשאשתי משגיחה עליה, והלכתי לחנות המכולת, שבו היתה רשומה עם הוריה לקבל עבורה את הלחם הקלוקל אשר הוקצב במנות זעומות לתושבים. החנות היתה בשכונה מרוחקת וצריך הייתי לעבור, בדרכי, על פני שדה ריק, דבר שהגדיל את הסכנה מפני הכדורים התועים והפגזים המתפוצצים. כידוע שבשטח ריק גדולים הסיכויים להיפגע מבשטח בנוי, כך שמיהרתי לחצות את השדה ולהתקרב אל הבתים שבעברו השני.

כשעברתי בשטח של עצי־זיית, שמעתי קול קורא לי:

“רבי יהודי, רבי יהודי – לאן אתה נחפז?”

הפניתי את ראשי וראיתי יהודי זקן עומד ליד אחד העצים ומביט עלי.

“מה שמך?”, שאלני כשהתקרבתי אליו.

אמרתי לו את שם משפחתי.

הוא ניפנף במטה, שהחזיק בידו, באי שביעת רצון:

“לא שם משפחתך! – מה שמך בישראל?”

אמרתי לו את שמי הפרטי. הפעם ניראה כי נחה דעתו. הפנה את ראשו הצידה והירהר קצת, אחר החזיר מבטו אלי, אמר איזה פסוק שהיה קשור עם שמי והוסיף:

“לא צריך לברוח מפני הסכנה – צריך לברוח מפני החטאים”.

הסכמתי עמו וסיפרתי לו על האסון שקרה אמש למשפחת אחותי. סיימתי באומרי כי ממהר אני לחנות לקבל את המנות המגיעות ליתומה.

“לך לשלום”, אמר, “וזכור כי יש לברוח רק מהעוונות”. כשהתרחקתי פסיעות מיספר, קרא אלי שנית:

“בימים אלה יביא ה' שמחה במעונך ותנוחם מיגונך”.

הוא הניף את מטהו לאות פרידה ואני עניתי בתנועת ראש.

חלפו ימים מיספר ונולדה בתי, אשר היתה לנו כקרן־אור בימים הרעים ההם. קראנו לה בשם חיה, כשם אחותי שנהרגה, ובילדה זו מצאנו ניחומים מאסוני הכבד, כדברי הזקן.

בשל ידיעותי בלשון הערבית, הופקדתי, באותו זמן, לשמור על שבויים ערביים ומהם למדתי כי יהודי זקן הירבה להפיל בהם חללים. הם סיפרו כי הוא היה נוהג, מפעם־לפעם, להרים את מטהו כלפי מעלה, ובאותו רגע היו רבים מהם ניפגעים ונופלים. הם כיוונו אליו את אש רוביהם ומיקלעיהם וראה פלא – שום כדור לא פגע בו! על חיילי האויב נפלו אימה ופחד והם נסוגו בהשאירם מאחוריהם חללים, פצועים ושבויים.

חקרתי כמה מהם על אודות זקן מופלא זה ומתשובותיהם גדלה סקרנותי והלכה. למדתי מהם כי הזקן היה עובר מעמדה יהודית אחת לאחרת ובעת שהותו באחת מהן, היה מתרחש נס ושום כדור, או פגז, לא היה מצליח לפגוע בה. שאלתים בנוגע למראהו וללבושו, ותשובותיהם היו כי היה זה יהודי זקן ונמוך קומה, בעל זקן לבן ומהיר תנועה, לבוש מעיל אפור וארוך ובשעה שהניע, בידו האחת, את מטהו נהג להחזיק בידו השניה באבנטו.

נוכחתי לדעת, כי יהודי זקן זה לא היה אחר, כי אם אותו זקן שפגשני בשדה בעת שמיהרתי, אז, להביא לבת־אחותי את מנת הלחם שלה. לתמהוני, נודע לי, מפי כמה שבויים, כי באותו זמן, ממש, שראוהו החיילים הערביים ליד רמת־רחל, בדרום העיר, ראוהו חיילים ערביים אחרים ליד הר־ציון וגם בשכונת שיך־ג’ראח – הוא, למרבה הפליאה, נלחם, בעת ובעונה אחת, במקומות שונים ומרוחקים זה לזה.

לאחר מכן גדלה השתוממותי עוד יותר, כי גם בקרבות בנגב נחלו הערבים תבוסות וגם שם סיפרו השבויים, שנפלי בידינו, סיפורים נפלאים על אודות שלושה יהודים זקנים שהפילו עליהם את מוראם. המעניין, שבירושלים נראה לערבים יהודי זקן אחד. ואילו בנגב ראו שלושה זקנים שדמו זה לזה להפליא.

תקפני רצון עז לפגוש שנית את הזקן המיסתורי. חזרתי למקום בו פגשתיו לראשונה, בשדה, ועברתיו לאורכו ולרוחבו, כשאני סוקר ובודק את עצי הזיית; חיפשתיו ברחובות העיר, בשווקים ובבתי־הכנסת – ולשוא. לא מצאתיו בשום מקום. חקרתי את חברי ואת האנשים אשר היו בעמדות שתוארו ע"י השבויים הערביים, אך הסתבר כי איש, מבין אנשינו, לא הבחין בו. היחידים שראוהו, היו חיילי האויב.

מר בן־טובים, קבלן עשיר וידוע, החזיק בידו את אשכול הענבים היפה ובירך בכוונה:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ!

הוא תלש כמה ענבים והכניסם לפיו, וחזר והניח את האשכול על המגש שלפניו.

“יודעים אתם?”, אמר לאורחים שהסבו עמו, “תמיד התלבטתי בשאלה, כיצד לברך בכוונה מוחלטת. כל־אימת שהייתי מברך ידעתי־גם־ידעתי, כי הברכה נאמרה יחסית, ומימי לא שבעתי רצון וסבלתי קשות מעצם העובדה שאין ביכולתי לברך את בורא העולם ברכה הראויה לשמה, עד שבא המיקרה לידי”.

מר בן־טובים הביט על אורחיו, שהקשיבו לו בתשומת־לב, המשיך לאכול מן הענבים והמשיך:

"אז, בתקופה המנדטורית, עבדתי כנער־שליח בחנות מכולת גדולה והתגוררתי לבדי בחדר צר בירושלים. שכרי היה צנוע ובקושי חייתי את חיי. נוסף לכך ניגנב ממני ארנקי, יום אחד לאחר קבלת המשכורת, ובמשך חודשים מיספר הזנתי את עצמי בפיתה ופלפל שהייתי אוכל שלוש פעמים ביום. מנה פיתה ופלפל, בימים ההם, עלתה חצי גרוש, דבר זול אפילו ביחס לערך הכסף אז. ‘לוקסוס’ כזה יכולתי בהחלט להרשות לעצמי במצבי הכספי הקשה.

"מזון חדגוני זה נתן בי את אותותיו, ופני נפלו וחוורו. בעיקר השתוקקתי לאכול פירות אשר הוויטמינים שלהם חסרו לגופי, וכמיהתי לפירות הפכה לסיוט. מילחמת העולם השניה ניכנסה לשנתה השניה, המחירים החלו להאמיר בהדרגה ואילו שכרי נשאר בעינו. כמובן שלא נשאר לי הרבה, אפילו כעבור זמן־מה, לאחר שהצלחתי איכשהו לאזן את תקציבי, כך שלא היה לאל־ידי לקנות פירות במשך זמן די ניכר.

"והנה, מן השמיים עזרו לי! בהפסקת הצוהריים של אחד הימים ניתקלתי ברחוב בגדעון, חברי הטוב, כשהוא נוהג במכונית נושנה על מנת לבחון את כושרה. לידו ישב מוחמד מיודענו הוותיק, הנהג הערבי. על מוחמד זה ועלילותיו אפשר לכתוב סיפור מיוחד. הכרתיו אז כבחור נבון, תושב עין־כרם הסמוך לירושלים, אשר עזב את משלח־ידו כאיכר באחוזת אבותיו ובא העירה להשתכר למחייתו מעבודה בנהגות. הוא היה ידידותי מאוד, נבון ובעל־שיחה מעניין.

"בתשובה לשאלתו של גדעון אמרתי שברשותי כשלוש שעות פנאי. הוא בקשני להתלוות אליו, בהזדמנות זו, לביקור חטוף בביתו של מוחמד בעין־כרם. למוחמד היו שתי אחוזות: האחת במעלה ההר, במבואות עין־כרם, ואילו השניה בלב הכפר ליד העיין. הגענו לאחוזה אשר במעלה ההר, מול הר־הזיכרון שעליו בנויים עתה בנייני יד־ושם. עברנו דרך כרם רחב ידיים וניכנסנו לביתו. אביו הישיש קיבלנו בסבר־פנים יפות ולאחר שסיפר לנו רבות על עסקי המשפחה והיבול, שפך את ליבו והתאונן על מוחמד בנו־בכורו שממאן להמשיך במסורת המשפחה בעבודה בשדה ובכרם, והלך להשחיר את גופו ונפשו בעבודות מוסך מזוהמות.

"‘עירוני חפץ הוא להיות’. הפלח הזקן נעץ מבט מוכיח בבנו השותק. ‘מתבייש הוא בטבע, במסורת אבותיו בבני־ביתו האיכרים’.

"יצאנו החוצה לכרם שהקיף את הבית. היה זה גן גדול (בלשונם סג’רה), מסודר במורדות ההר במדריגות רחבות. היו שם עצי פרי רבים מסוגים שונים. התפעלתי למראה הענבים השחורים והלבנים שניתלו באשכולות על הגפנים הרעננים. מסביב חזיתי במחזה מרהיב של מישמשים ושזיפים קטנים וגדולים, בשלל צבעים, מזנים שונים. ראיתי תפוחי־עץ ואפרסקים בריאים, דובדבנים נחמדים ועוד – גן־עדן עלי אדמות! קפצנו וניתרנו ממדרגה למדרגה וירדנו מחלקה אחת לחלקה אחרת, במורד ההר, ומכל מקום ניבטו עלינו עצי־פרי עמוסים בפירות מטוב הארץ. כל זה, בתוספת הירק המלבלב וריח הצמחיה הנעים, נסכו בנו שיכרון נעים והרגשה מצויינת. "‘הרגישו עצמכם כמו בביתכם ואל תתביישו’, קרא מוחמד, בקוטפו אפרסק גדול מעל אחד העצים. הוא נעץ בו את שיניו והתחיל לאכלו בהנאה. ‘קיטפו כטוב בעיניכם ואיכלו’. הוא ניגש אלינו ועודדנו לקטוף מן העצים ולאכול. קטפתי אשכול גדול ורענן של ענבים גדולים ובירכתי בכוונה גדולה:

"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ!

"גדעון ענה אמן! בירך ואכל גם הוא. מילאנו את כרסינו בפירות מכל אשר באו לידינו, ובלבי רגש הודייה לקדוש־ברוך־הוא. שבענו, ובמצב־רוח טוב ומרומם, בירכנו ברכה אחרונה.

"מוחמד המריצנו למלא את כיסינו עד אפס־מקום בפירות מכל המינים, וגם אז לא נחה דעתו. נדיב־לב היה מטבעו וכאשר קיבלנו כאורחים אצלו, לא מצא מרגוע לנפשו. הוא ציווה לאחיו הקטן להביא שני שקיקי־נייר גדולים ועבים, ומילאם בכמות גדולה של פירות ונתנם לנו. כשנוכח לדעת כי שבעי־רצון אנו לחלוטין, חייך ואמר:

“אלחמד ל־אללה' (השבח לא־ל)”.

מר בן־טובים הביט על אורחיו וסיים:

“באותה הזדמנות למדתי מה פירוש הדבר לברך את ה' יתברך בכוונה”.

הענבים שעל המגש נתמעטו והלכו. הוא קרא לאשתו:

“שפרה! הביאי עוד ענבים. גם דובדבנים, שזיפים ואפרסקים – כל מה שיש בבית”.

הוא חייך ואמר לאורחיו:

“לזכר היום ההוא בגנו של מוחמד”.

בחברת הטלגרף והרדיו האמריקאנית עבד פקיד מופלא בשם ג’ורג' מאקמולן שעורר התעניינות גדולה בקרב האוכלוסיה האמריקאנית בשל העובדה שהצליח באומץ־ליבו ובעירנותו, ובעיקר – בביטחונו המלא באלקים, להתגבר על המחלה הממארת, היא מחלת הסרטן האיומה. לפני זמן־מה ניתפרסם בעיתונות בכל רחבי ארצות הברית והוא הפך למוקד התעניינותם של מיליוני אנשים.

ג’ורג' מאקמולן מילא בחברת הטלגרף והרדיו האמריקאנית תפקיד של מנהל מחלקה בוואשינגטון הבירה והיה אחד ממיליון אמריקאנים ויותר שזכה לצאת ממחלת הסרטן בשלום. לאחר שסבל מצרידות חזקה וממושכת, המריצתו אשתו לפנות לרופאים וכתוצאה מכך, עבר ניתוח של סרטן בגרונו. הניתוח הצליח ושלושה שבועות לאחר מכן החל מתאמן לדבר. לא ארך זמן רב וכושר הדיבור שב אליו והוא חזר לעבודתו.

כחבר פעיל בחוג האנשים שנירפאו מן הסרטן, וכנשיא לשעבר של המועדון לאנשים אשר איבדו את כושר הדיבור, בוואשינגטון, עודד מאקמולן חולים רבים שניזקקו לעזרה ולעידוד במלחמתם נגד מחלתם. הוא ביקר רבים מהם אשר סבלו ממחלות גרון חמורות ונסך בהם אומץ־לב לפני הניתוח ולאחריו. חולים רבים, בראותם אדם מאושר ומלא־חיים כזה, לאחר מה שעבר עליו, מוצאים נחמה ועידוד לנפשם והם חוזרים לחיים תקינים.

מאקמולן היה קצין בכמה מלחמות ולאחר מכן מילא תפקידים חשובים כאזרח עירו ומולדתו. הוא קיבל אותות־כבוד מערים שונות בארצות־הברית וזה לא כבר השתתף בועידה שנתקיימה על־ידיי האגודה האמריקאנית למילחמה בסרטן ואשר נמשכה יומיים. היתה זו ועידה גדולה ומפורסמת שהוצגה בטלביזיה ובה תיאר מאקמולן את השירות החיוני שמבצעת אגודת הסרטן.

מר מאקמולן עושה כמיטב יכולתו להמריץ את תושבי ארצו לשמור על עצמם ועל בני משפחתם בעזרת בדיקות מוקדמות, ובזה לקיים את מצוות ה' “ונשמרתם לנפשותיכם”. לאחר עשרים־ושלוש שנות עבודתו בחברת הטלגרף והרדיו האמריקאנית נשאר בחיים בשל העובדה שקידם את פני הרעה, ובקבלו את אות האזעקה לא התמהמה ומיהר אל רופאו.

בשיחה שהיתה להרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א עם יהודי “חופשי” אמר לו הלה:

“התרחקנו כבר מרחק רב מהר־סיני. כלומר, עזבנו מאחורינו את כל מיצוות התורה וערכי היהדות וכעת הוקל ורווח לנו”.

עמד ר' שבתי וסיפר לו מעשה בחכמי חלם:

"פעם אחת החליטו אזרחי חלם לסדר בית־קברות. הואיל והעיר גדלה, בד־בבד עם ריבוי אוכלוסייתה, לא מצאו מקום נאות ופנוי אשר יתאים לבית־קברות. עמדו וחשבו וכינסו את הזקנים, ישבו על המדוכה ודנו שיבעה ימים ושיבעה לילות. לבסוף נתקבלה הצעה להרחיק את ההר אשר עמד בקצה העיר. לא ידעו כיצד מרחיקים הר כזה, ושוב פעם ישבו ודנו שיבעה ימים ושיבעה לילות נוספים. קם חכם שני, מבין־טעם, גם הוא מגדולי חכמיה של חלם, ואמר:

"‘נקום כולנו כאיש אחד ונדחוף בכוחות משותפים את ההר ומובטחני כי הכוח המשותף יעמוד לנו ונצליח להרחיק את ההר מרחק ניכר, עד כי יווצר מקום מתאים לבית הקברות’.

"דברים טובים ונכוחים אלה, אשר יצאו מפי איש חכם ונבון, נכנסו בלבבם של שאר החכמים אשר בחלם ובקריאות הידד קיבלו את עצתו. הכרוז יצא אל הרחובות להכריז ולהודיע לתושבים את החלטת מועצת העיר ולקרוא לכל איש־ואיש לצאת ולתת יד במשימה כבירה זו של הזזת ההר על־מנת לאפשר את הכנת בית הקברות.

"עם חלם לא התמהמה ועם שחר התאספו במקום כל תושבי העיר: אנשים ונשים, זקנים וטף, והחלו לדחוף את ההר. כשהתעייפו, פשטו את מעיליהם ומלאי התלהבות המשיכו לדחוף. לאחר מכן, כשהחלו להזיע, פשטו גם את כותנותיהם ושאר בגדיהם ונשארו עירומים עד למותניהם, והם עודם דוחפים ודוחפים.

"בעוד אלה עסוקים במלאכתם החשובה עברה במקום כנופיית גנבים. משנוכחו לדעת מה העיניין, חזרו ובאו שנית עם עגלות גדולות והחלו להעמיס עליהן את בגדיהם של החלמאים השטופים בזיעה. הגנבים סיימו את מלאכתם ומיהרו להסתלק מן המקום מבלי שאנשי חלם ירגישו בבואם ובלכתם. לאחר זמן־מה היפנה אחד מהם, במיקרה, את ראשו אחורה ומה השתומם בראותו שבגדי הכל נעלמו.

"‘הביטו’, הרים את קולו, ‘הבגדים אינם’.

"שאר החלמאים חדלו מלדחוף את ההר והיפנו גם הם את ראשיהם אחורה. נקל לתאר את תימהונם כשראו שכל בגדיהם, אשר היו מונחים על הארץ, נעלמו. פיתאום נשמעה קריאתו של ראש החלמאים:

"‘משמע שהתרחקנו מן העיר, עד שאין רואים עוד את הבגדים. הידד, אנשי חלם, הידד!’.

"וכל תושבי חלם קיבלו את דבריו ללא היסוס ושאגו:

“‘הידד!’”.

כאן סיים ר' שבתאי את סיפורו ואמר לאיש־שיחו החופשי:

“בדומה לאנשי חלם, סבורים אתם, כי התרחקתם מהר־סיני, כלומר, מן היהדות, הואיל וכבר השלכתם אחרי גווכם את מיצוות השם־יתברך. כשאתם מסתכלים ונוכחים בהעדר ערכי היהדות, הינכם ששים ושמחים לדמות כי הצלחתם להתרחק מהם, אולם למעשה לא התרחקתם מהר־סיני, אלא מלבושיכם, כלומר הערכים המקודשים מכל הדורות והזמנים, נילקחו מאתכם”.

על הרב יהונתן איבשיץ זצוק"ל, מתהלכות אגדות רבות על צידקתו וחייו העשירים בתוכנם. בעיקר עזר בחכמתו ליהודים, שהצילם פעמים רבות מכף שונאיהם, ובגלל אישיותו המזהירה, קירבו המלך אליו והתייעץ עמו בדברים העומדים ברומו של עולם.

בין שאר רואי פני־המלך היה כומר רע־מעללים ושונא־ישראל מובהק, בדרגת חשמן, שניסה להשניא את היהודים ודתם על המלך. הוא העמידם באור שלילי ותיארם כאנשים נחותי־דרגה ורעים אשר, לדבריו, ניצמדו, חס־ושלום, לדת שקר בלתי ניסבלת. מפעם־לפעם ניכנס בויכוח ער וחריף עם ר' יהונתן. אולם תמיד היתה ידו של הכומר על התחתונה ויצא מנוצח מלפני הרב, שחננו ה' בשכל חריף ובהגיון בריא.

פעם אחת, לאחר כישלון חרוץ בוויכוח עם הרב, פנה הכומר אל המלך והשרים היושבים ראשונה במלכות וטען כי דת הנוצרים הינה, בכל זאת, הדת הטובה והנכונה. הסיבה, לדעתו, שאינו יכול לנצח את הרב היהודי אינה בשל נכונותה של הדת היהודית, כי אם במוחו החריף של הרב המצליח תמיד לצאת מנצח בוויכוחים. על־כן, מבקש הכומר להציג לפני המלך ושריו יהודי פשוט ורגיל אשר יעמוד בוויכוח עמו. “וניראה”, סיים הכומר הערום, “איזו דת היא הנכונה”.

מצאו דבריו אוזן קשבת אצל המלך ופמלייתו. נימנו וגמרו כי היהודי הפשוט הראשון, שייראה מבעד לחלונות הארמון, ייקרא פנימה ויעמוד בוויכוח עם הכומר. לא עבר זמן רב והנה עברה עגלה, רתומה לסוס אחד, במשעול ליד חצר הארמון כשעגלון יהודי נוהג בה. משרתי הבית מיהרו לעצור בעדה וחזרו לפנים הארמון כשהם מלווים, ברוב טכס, את העגלון שהיה לבוש בגדים מרופטים והחזיק בידו שוט.

לאחר שהוצג בפני המלך ויועציו, פנה אליו הכומר:

“הנני בא להציע לך עיסקא: תקבל מישרת רכב בארמון המלך ומשכורתך תהא גדולה; יחד עם בני־משפחתך תשוכן בדירת שרד מהודרת; תילבשו כולכם בגדים נאים ותיהנו מזכויות אזרחיות מלאות; תקבל תואר אצילים, לא יחסר לכם מאומה ותהיו מאושרים. נוסף לכך, נדאג לעולם־הבא שלך ושל משפחתך: תשבו, כולכם, בגן העדן ליד ישו הנוצרי ותתענגו מזיו השכינה, שתשרה עליכם אושר ניצחי. בתמורה, עליך להסכים רק שאשפוך עליכם קצת מים ובשעת מעשה אומר שזה בשם האב, הבן ורוח הקודש – כמינהג הנוצרים”.

הכומר סיים את דבריו והביט בשתיקה על העגלון הפשוט אשר האזין כל הזמן ושמע את דבריו בעמידה ובפישוק רגליים, כשהוא לופת את השוט בשתי ידיו. סמוך ובטוח היה הכומר כי העגלון היהודי התמים יסכים ברצון לקבל תנאים של “מה־בכך” אלו וימהר להתנצר ולנצר גם את בני ביתו. מהבעת פניהם של מרבית הנוכחים, ניכר היה כי גם הם חשבו כך, אולם מה השתוממו כאשר העגלון עשה בידיו ובראשו תנועות שליליות ואמר בקול נימרץ ותקיף:

“לא!”

הכומר הביט בו שעה קלה במבוכה. לבסוף התאושש ושאל:

“טוב בני! איש לא יכריח אתכם לעשות משהו בניגוד לרצונכם. אך, אמור נא לי מהו טעמך ונימוקך?”

עיניו של העגלון נחו חליפות על הכומר, על המלך ועל שאר הנוכחים.

ניכר היה בו שאינו יודע כיצד להגיב, מה לומר ואיך להתנהג. תנועותיו העידו בו על חוסר נוחות, וכפות ידיו שיחקו בעצבנות בשוטו. פיתאום אזר כוח ואמר:

“אדוני הכומר, כאשר פנית אלי בהצעתך שאחליף את דתי בדתך, ועוד הבטחת להעניק לי כהנה־וכהנה, מטוב העולם הזה, בתוספת מה שצפוי לי לדבריך, בעולם הבא, ניזכרתי באבי המנוח. אבא, זכרונו לברכה, היה גם הוא עגלון, ואדם פיקח ונבון. לפני מותו ציווני להיות יהודי טוב, סר מרע ועושה רצון אבינו שבשמיים. פרט לזאת לימדני פרק בהליכות־חיים ובמשא ומתן והזהירני כי במקרה וסוחר־סוסים יציע לי להמיר את סוסי בסוס יותר משובח, כשהוא מוכן להוסיף כסף, שלא אסכים! כי בודאי מקח טעות הוא. הואיל ולא לחינם עומד הוא לשלם לי. הסוס בודאי סובל ממחלה ניסתרת, או שהוא גנוב, או שיש בו פגם אחר שיתגלה אחר־כך. אם הסוחר יציע לי סוס אחר תמורת סוסי ללא כל הוספת תשלום, שגם כן לא אסכים. גם במיקרה זה יש לסוחר חשבון של רמאות והונאה, כי למה לו להחליף עמי סוסים ללא כל טובת הנאה לעצמו? אבל, אם יבוא סוחר ויאמר לי: ‘הא לך סוס במקום סוסך, אבל תמורת זאת, עליך לשלם לי כך־וכך כסף’, הרי זה מקח הוגן, כי הסוחר דורש תשלום עבור החלפת הסוסים ומכאן שכוונתו ישרה. ועתה, אדוני הכומר, הינך מציע לי כל טוב שבעולם הזה, בתוספת חיי הנצח הטובים אשר בעולם הבא ואינך דורש ממני כל תשלום, או תמורה. כל זה מראה לי בעליל כי סחורתך מדומה, פסולה וחסרת ממשות”.

פני ר' יהונתן איבשיץ אורו לשמע דברים כדרבנות אלו שיצאו מפי היהודי מן הרחוב. גם על פני המלך והשרים עלו חיוכים וניראה בזה כי נהנו מתוצאות ההצגה הנפלאה וששו למפלתו של הכומר, אשר גם הם לא סבלו אותו בשל מידותיו הירודות.

המלך ציווה לאשר על הארמון לתת לעגלון היהודי מתנות יקרות־ערך ושלחו מעל פניו לשלום. הכומר היה אחוז בשרעפים ולאחר זמן־מה כאילו התעורר, הביט על הרב ולאחר מכן עבר מבטו למלך ולשאר הנוכחים והודה:

“אין להכחיש, ניצחני רבם של היהודים גם הפעם”.

(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)

א. בכיכר השבת

כיכר השבת. מכאן משתרעים ומתפשטים רחובות לחמישה כיוונים, בנינים גדולים ובתים מודרניים נשקפים מכל מקום; המולת רחוב ותנועה בסביבה מלאת־חיים זו שתושביה ידועים כקנאים למען השבת (מכאן השם “כיכר השבת”). שעת בין־הערביים שבה הוזמנתי לבקר בשיבת “חיי־עולם” הנמצאת בלב הכיכר. אני בוחן במבטי את הבנין הגדול, המשתרע בסיבוב על פני הרחובות ישעיה וגאולה, ואת מירפסותיו הגדולות והארוכות. מול הכניסה בנוי קיר־בטון, שריד ממלחמת הקוממיות, שאז שימש כמיקלט.

עליתי במדרגות וניכנסתי למסדרון ארוך ורחב־ידיים, שהוא גם מירפסת. לשאלתי הראה לי אחד הילדים, שניפגשתי בהם, את הכיוון למשרד והסביר לי כיצד מגיעים שמה. המסדרון פנה שמאלה ודרך אחד הפתחים מצאתי את עצמי במירפסת אחרת באגף האחורי של הבניין, המשקיפה על בתי אורנשטיין ושכונת אחווה. עוד רגע קט והייתי במשרד.

ב. על כוסות מיץ קר

המנהל והגבאים שהמתינו לבואי, קבלוני בסבר־פנים יפות ובחיוכים. על כוסות מיץ קר מוחלפות הערות על מזג האויר הלוהט ששרר באותו יום והמנהל העיר: “אין אנו שולחים את הילדים לבתיהם בחום הזה, הגם שיש ברשותם לקבל חופש אם ברצונם בכך. כל אם, המעונינת בכך, רשאית באופן מיוחד להוציא את בנה לחופש בעונה זו”.

“כמובן”, אמרתי, “נוח להיות בתקופת החום בביניין המרווח הזה הבנוי במקום בו האקלים טוב”.

הוא הגיב בתנועת־ראש והתחיל לספר:

“התלמוד־תורה וישיבת חיי־עולם ובית־תבשיל ליתומים בעיה”ק ירושלים תובב“א (זהו שמו הרשמי של המוסד) נוסד לפני מאה שנה בקירוב בעיר העתיקה על־ידי הגאון מקוטנא וחתנו הגאון מקאליש מכספי נדיבים. בשנת תרפ”ט הועבר המוסד אל מחוץ לחומות, לעיר החדשה, לביניין זה שהוא רכוש פרטי.

“ראש הישיבה הינו מרן הגאון מטשובין שליט”א. מועצה מורחבת מגדולי הציבור ואישיה מחזיקה במוסד, שאינו שייך לשום זרם או מיפלגה ומתנהל ברוח ישראל־סבא, בעוד שאת התפקיד המינהלי ממלא ועד־פועל.

“התקציב השנתי קרוב לחצי מיליון ל”י וההכנסות באות מתרומות מישראל ומחוצה לה. המוסד מכיל גן־ילדים, ת“ת לתשב”ר, מכינה לישיבה ישיבה וכולל שהוא מכון להשתלמות להוראה של אברכים בוגרי־ישיבה מצויינים המקבלים תמיכה לכלכלתם. מבין חוסי המוסד, שמספרם עולה לאלף, הלומדים תורה מפי שלושים־ושניים מורים ומשגיחים ותשעה רמי“ם ומגידי־שיעור (כן ירבו, בעה"י), יצאו מאות המשמשים בקודש, בארץ ובגולה, כרבנים, ראשי־ישיבה, דיינים, שוחטים וכיוצא בהם. למוסד סניפים בקטמון, דיר־יסין (גבעת שאול ב') ועוד”.

לשאלתי אם יש להם תוכניות־ביצוע נוספות ענה המנהל בחיוב והטעים כי בשכונת רוממה כבר הוחל בהקמת שיכון לתלמידי הישיבה והכולל, וביניין נוסף למרכז, שישמש גם לפנימיה. הוא תינה את המצוקה הכספית של המוסד שגרמה, למרבית הצער, פיגור של קרוב למחצית השנה בתשלום שכרם של המורים והעובדים והוסיף כי לתורמים ולתומכים, המעוניינים בכך, זכויות מיוחדות בהנצחת שמותיהם או שמות קרוביהם בחייהם. לאחר הפטירה אומרים, לעילוי הנשמות, קדיש ולומדים משניות וכו' בהתאם לתקנות.

ג. ועינינו רואות

נפרדתי מהמנהל. שלושה גבאים חביבים יצאו יחד עמי מהמשרד להראות לי את פנים המוסד על מדוריו השונים. באותו יום התחתן אחד מתלמידי הישיבה, ובפניהם של שאר התלמידים ניכר בעליל כי השתתפו בשמחתו של חברם. בדרכנו דרך המרפסת האחורית הצביעו הגבאים אל הגג ואמרו כי עומדים לבנות עליו קומה נוספת לפנימיה שבה חיים תלמידי המוסד כמו בביתם. לשאלתי ענו כי החנויות, למטה, שייכות למוסד המקבל מבעליהן דמי־שכירות, דבר המהווה הכנסה נוספת, אם כי לא גדולה.

ניכנסנו לאולם הגדול של הישיבה, שהוא גם בית־הכנסת. בחורי־ישיבה ישבו ולמדו. על הקירות ניראו לוחות עם ציוני “יורצייטים”. אשר לפי השמות והתאריכים המפורטים בהם לומדים ומתפללים לעילוי נשמות הניפטרים.

משם הלכנו למיטבח, שמגישים בו מידי יום־ביומו ארוחות חינם למאות תלמידים עניים, ליתומים, לפליטי הגולה ולכל דיכפין. ארוחת־צוהריים מגישים ארבע פעמים, בזו־אחר־זו, למאה־ועשרים איש בכל פעם. המיטבח הענקי מחולק לשישה חדרים מרווחים ומאווררים. בכל מקום שררו ניקיון ונוחיות. באולם האוכל המואר ורחב הידיים היתה חרוטה על אחד הקירות, בשני לוחות־שייש גדולים, ברכת המזון – לנוחיותם של הילדים וכל אלה שאינה שגורה בפיהם. מבטי גלש מהקיר וניתקל בשולחנות ובכסאות הרבים המסודרים בטוב־טעם. הראו לי את חדר המלאי וחדר הבישול. פריג’ידר ענק, הנראה כשניים או כשלושה פריג’ידרים העומדים זה־לצד־זה, עשה עלי רושם. שאלתי את מלווי, בבדיחות הדעת, אם מקפידים כאן על הכשרות… הם הרגיעוני ואמרו לי כי העובדים אנשים חרדים ואין לחשוש.

הראו לי את גן הילדים. כאן מלמדים את הילדים “אלף־בית” וזימרה, ברכות ונטילת־ידים ומעסיקים אותם בצעצועים ובמשחקים. נוסף למדור המיוחד לילדי הגן, עומדים לרשותם סככה ומירפסות גדולות.

המשכנו וראינו את ה“חדר”, ה“תלמוד־תורה”, “ישיבת הבחורים” וה“כולל” – הישיבה הגדולה. לבסוף יש לציין את מרכז גמילות החסדים “עזרת עולם”, השייך למוסד, אשר ממנו מופעלות קרנות להלוואות בלי ריבית לניזקקים בתשלומים נוחים – גם לאנשים שמחוץ למוסד.

תלמידי־ישיבה וילדים הסתכלו בנו ובחנו אותנו בסקרנות. יהודי עטור זקן ובעל סבר־פנים, שעיניו הביעו בינה ויראת־שמיים, התקרב אלינו וחפץ לדעת מה מתרחש כאן. הכרתיו כאחד ממתפללי ולומדי בית־הכנסת בזיכרון־משה ולחצנו ידיים. כשעזב, שאלתי את מלווי אם הוא מורה במוסד. לתשובתם החיובית, הגבתי: “אני מכיר אותו מבית־הכנסת בזיכרון־משה, אבל אינני יודע את שמו. לפי חיצוניותו והתנהגותו הנחתי שהוא מורה בישיבה – קלעתי למטרה”. הם הגיבו במנוד־ראש וליד היציאה ניפרדנו בהתרגשות־מה, בלחיצות־ידיים חמות ובאמירות שלום.

הרב־הגאון, ר' שלום שבדרון שליט"א, היה נוסע מפעם־לפעם לעולם הגדול לקרב את הלבבות היהודיים לאביהם שבשמיים. בנסיעותיו נהג לבקר בכרך מנצ’סטר אשר באנגליה ושם, בעיר גדולה זו, היה מתאכסן אצל ידידו, היהודי היקר, ר' יהודה, ראש־ישיבת מנצ’סטר.

הגבאי והעסקן העיקרי של הישיבה, מר רוזנברג, ישב תמיד במשרד, בבית־מסחרו, וטיפל בהתנדבות בענייניה השוטפים של הישיבה: הכספיים, המינהליים, האירגוניים ועוד. בהזדמנות אחת סיפר להרב שבדרון את אשר אירע לו במגעו עם הרב הצדיק ר' אלחנן, שחי ופעל לפני מילחמת העולם הראשונה במיזרחה של אירופה, והרב שבדרון חזר וסיפר מעשה זה באחת מדרשותיו בירושלים:

היה זה לפני מילחמת העולם הראשונה, והרב ר' אלחנן, זיע"א, נסע לאנגליה והגיע לעיר הגדולה והעשירה מנצ’סטר. בבואו, התארח אצל ראש־ישיבת מנצ’סטר, והודיעו כי בא לאסוף כספים עבור ישיבות ומטרות צדקה במיזרח־אירופה וביקש כי יעזרו לו במשימה חשובה זו.

באותה עת היה מר רוזנברג צעיר, לאחר חתונתו, וכאשר נודע לו כי הגיע ר' אלחנן, הצדיק הידוע, והוא מבקש שמישהו יעזור לו לערוך מגבית בקרב יהודי העיר ועשיריה, למען הישיבות שבאירופה המיזרחית, ולמטרות צדקה וחסד, נטש את עסקיו, הופיע לפני ראש־הישיבה והציע את עצמו להיות לעזר לר' אלחנן.

הוא היה עול־ימים, בעל מרץ ורצון טוב, ועשה למען ר' אלחנן באמונה. הוא לא חס על זמנו וכוחו, ולאחר שטרח רבות, במשך שבועות מיספר, הצליח להתרים יהודים רבים ולגייס עבור ר' אלחנן סכום ניכבד של כסף.

לפני שר' אלחנן עמד לעזוב ולחזור למקומו, הביע ראש־הישיבה את שביעות־רצונו מפעולתו של מר רוזנברג, ושלא בנוכחותו של ר' אלחנן איחל לו “יישר־כוח”.

סיפר מר רוזנברג לראש־הישיבה על מצוקתו האישית ועל העסק שפתח לאחר חתונתו, שאינו מצליח, משום שקיים צורך חיוני בכסף רב כדי להכניס את העיניינים במסלול. “הנה”, הוסיף מר רוזנברג, “קניתי כרטיס־הגרלה של מרוצי־סוסים, העשוי לזכות בזכייה עצומה. הריני מבקש, על־כן, מכבודו להעתיר על ר' אלחנן, שיואיל להעניק לי ברכה, אשר לפיה אזכה בזכייה ואוכל לבסס את עסקי, ולהתחיל את חיי־נשואי על בסיס כספי נוח”.

ביום הנסיעה, כשר' אלחנן התכונן לעלות על האוניה, ניפרדו ממנו ראש־הישיבה ומר רוזנברג. ר' אלחנן הודה להם על יחסם הטוב, ובמיוחד שיבח את מר רוזנברג על שהואיל ללכת ולהשתדל עבור המגבית אצל בעלי הבתים ולהשפיע עליהם לתרום לדברים חשובים לשם־שמיים, ועל זריזותו לדבר־מיצווה.

רמז מר רוזנברג לראש־הישיבה שיתחיל לדבר עם ר' אלחנן עבורו. הבין ראש־הישיבה את הרמז ופנה אל ר' אלחנן:

“מר רוזנברג פתח, זה־עתה, בית־מיסחר לאריגים וניכנס בהתחייבויות. זה־לא־כבר נשא אשה והוא זקוק מאוד לכסף כדי לפלס לעצמו דרך בחיים ולכן, מבקש הוא, אם אפשרי הדבר, שהרב הצדיק, ר' אלחנן, יברכהו ויבקש מאת ה' יתברך, כי בהגרלת סוסי המרוץ, שצריכה להתקיים בקרוב, יזכה באיגרת הזוכה”.

ר' אלחנן שאל לשמו הפרטי ולשם אמו של מר רוזנברג ואמר:

“יתן נא ה' יתברך ליצחק בן פנינה בריאות וחיים”.

ראש־הישיבה ומר רוזנברג השתוממו על המענה שאינו מתייחס לבקשה. ראש־הישיבה חשש שר' אלחנן לא הבינו כראוי, ולכן חזר על בקשתו כמעט מלה־במלה.

ר' אלחנן הביט על ראש־הישיבה ואחר־כך על מר רוזנברג ואמר:

“אנה, ה' אלקי ישראל, תן נא רפואה שלימה ומהירה, וחיים, ליצחק בן פנינה”.

הם הבינו כי לא כדאי ללחוץ על ר' אלחנן, שעתיים יותר מאוחר הפליג באוניתו, ואילו ראש־הישיבה ומר רוזנברג חזרו איש לביתו.

* * * * *

כעבור שבוע־ימים, כשהלך מר רוזנברג ברחוב, חש באופן פיתאומי בכאב נורא בחזהו, ראשו היה עליו סחרחר, ולפני שהיה סיפק בידו להבין ולדעת את המתרחש, איבד את הכרתו. כשפקח את עיניו, מצא עצמו שוכב בבית־חולים, בעוד שהאחות הרחמניה מיהרה לקרוא לרופא, שבדקו וביקשו לשכב במנוחה ולא להתרגש.

הוברר, כי היתה לו התקפת־לב מן הסוג המסוכן ביותר. הרופאים הביעו את תמיהתם לעצם שובו לאיתנו, דבר הקורה לאחד מני אלפים, והודיעוהו כי יש לראות את חייו כחיים חדשים שהוענקו לו על־ידי אדון העולם.

כאשר עזב את בית־החולים, התחזק ביטחונו בה'. לבית־מיסחרו נתן תשומת לב מעטה בלבד, וכמובן שעיקר זמנו היה נתון למיצוות ולמעשים טובים. וראה זה פלא! למרות עובדה זו, הצליח מסחרו עד למאוד ושיגשג. במשך השנים הקים שרשרת של בתי־מסחר לאריגים במנצ’סטר ובלונדון והוא הלך מחייל־אל־חייל. למרות שהפקיד מנהלים, פקידים ועוזרים, שניהלו את כל עינייניו, בשכר, הנה לא אירעו תקלות, והכל הלך כשורה. מן השמים עזרו לו, כדי שיוכל להתמסר, יותר־ויותר, לדברים של מיצווה.

“רואה הוא”, אמר להרב שבדרון, “כי, בעצם, ידע ר' אלחנן, אז, שניסתיימו ימי ועלי למות במהרה, בעודני באיבי, ממחלה קשה, ולכן ביקש מה' שיתן לי רפואה־שלימה ומהירה, וחיים”.

מאז חלפו־עברו חמישים שנה, ויותר, וכיום מנוהלים עסקיו המרובים, והענפים, של מר רוזנברג על־ידי צאצאיו, וצאצאי־צאצאיו, בעזרת מאות פקידים, לבלרים ופועלים, על הצד הטוב ביותר. את חייו הארוכים והמאושרים רואה הוא כמתנה שניתנה לו מן השמיים, למרות שאינם שייכים לו, ולכן הקדישם, כאמור למעשים טובים וליראת ה' יתברך, ובעיקר לטיפול בעיניינים המרובים של הישיבה הקדושה.

א.

הוא מהנדס לאלקטרוניקה. לאחר שנות השתלמות בארצות־הברית חזר לארץ כמדען והתפרסם בכישרונותיו המקצועיים. במיפעל, שבו אני מועסק, הזדמן לי להכירו מקרוב. בגלל מערכת מכונות, המפעילות חלק גדול של המיפעל ואשר הופיעו בהן לקויים, שטובי המהנדסים לא יכלו לתקנם, הוזמן מתל־אביב – ירושלימה.

באחת ההפסקות שוחחנו על־אודות הטבע וההשגחה העליונה. סח לי המדען:

“בעצם, לפעמים מתחיל אנוכי לחשוב ואז מתגלים לי דברים ניפלאים. משווה אני את כל מה שלמדתי וראיתי ונוכחתי־לדעת, אל סודות היצירה והטבע הנהדר, ומשתדל אני לחדור יותר־ויותר, בעיני־רוחי אל היקום האין־סופי ואז מתגלה לי, בכל הודו והדרו, עד כמה שמגיע אני בחושי המוגבלים כאנוש, ריבונו של העולם”.

והוסיף המדען וסיפר לי, כי בבית־הספר הגבוה למדעים, באמריקה, היה במחיצתם של שלושה אנשי־מדע דגולים מיפן, מצרפת ומארצות־הברית. המשותף בכולם היתה הכרתם בבורא העולם כך, שברגע שאחד מהם היה נתון במצוקה, שופך היה את ליבו אל אדון העולם. מפעם־לפעם מתייחדים היו עם בוראם וככל שהתקדמו בחקירותיהם, להבנת מיסתרי היקום, גדלה הערצתם ודביקותם באלקים, ושגור היה בפיהם הפסוק מן התהלים, שאמר נעים זמירות ישראל:

“מה רבו מעשיך ה' – כולם בחכמה עשית”.

ב.

בשעות הפנאי מביע היה השקפת־עולם, שהיתה נוגדת את אורח־חייו. הוא הלך ללא כיסוי לראשו ונהג כאיש חילוני לכל דבר ועם זאת השקיף על העולם בפילוסופיה דתית, וניכר היה בו, היטב, כי הגיע להכרה חזקה ובריאה בבורא העולם. הוא הביע את מורת־רוחו על הדור האדיש – המטומטם וחסר הרגש וההכרה, ופעם אחת גבר רוגזו ופנה אלי:

“אחינו־בני־ישראל, שלגביהם נאמר: ‘בני־ישראל ערבים זה־לזה’, רואים לנגד עיניהם כל דבר רע שבעולם – באדישות. אוכלוסי העולם כולו רואים מעשי נסים המתרחשים לעיניהם, ממש, בכל יום, בכל עת ובכל שעה ואין שם אל לב. מהפיכות, מילחמות עם בעם, מעמד במעמד, חצי עולם אחד בחצי העולם השני – גם דבר זה לאיש לא איכפת. רואים כיצד איש בולע חיים את רעהו ובראש־חוצות ניתלים, בפני קהל־ועדה, ראשי־ממשלה, שרים ואנשים רמי־מעלה וכיצד מתקרב העולם כולו, במהירות מסחררת, לקראת מילחמה אטומית ואבדון, ולמי כל זה איכפת?”

הוא הוסיף וגולל לפני את תרעומתו על העולם הנוהג כמינהגו ועל כל אחד־ואחד החי את חייו בשקט ובשלווה וממשיך לארוג את חלומותיו הוורודים ואין צדיק, ופיקח אחד אשר יראה נוכחה את המצב ויבין, כי הקב"ה לא יעבור כך על סדר־היום וישתוק.

ג.

הוא תיקן את הליקויים במערכת המכונות, אצלנו במיפעל, לשביעות־רצון וחזר למקומו לתל־אביב. חלפו חודשים מיספר והנה הופיע ליקוי חדש במערכת המכונות וכמובן שנעשו ניסיונות להשיג שוב את אותו המהנדס המוכשר. מכל־מקום, בשיחה טלפונית עם מנהלי החברה ההנדסית, אשר העסיקתו, נאמר לנו, כי איש זה אינו מועסק עוד אצלם והם מסרו לנו את מענו הפרטי. גם כאן לא היתה כל אפשרות למצאו והמכתב שנישלח אליו בדואר חזר עם ציון הדוור:

“עזב מבלי להשאיר את כתובתו החדשה”.

הואיל ולמיפעל חשוב היה שמהנדס צעיר ומוכשר זה יבדוק מחדש את מערכת המכונות, נישלח איש מיוחד, מטעם המיפעל, לתל־אביב לחקור ולברר, ולגלות את עקבותיו. התברר שהלה התגורר בגפו בבית חד־מישפחתי וזה חודשים מיספר שאין רואים אותו בכלל. בגינה, שמסביב לבית בן הקומה האחת, וליד הכניסה, צמחו וגדלו עשבים, דבר המראה כי הדייר אינו בא לדירתו.

לא היתה איפוא ברירה והמיפעל הזמין מהנדסים אחרים אשר טיפלו במכונות והצליחו איכשהו לגלות את מקור הליקוי ולתקנו.

ד.

באותו קייץ יצאתי, בעת חופשתי, לבני־ברק ושהיתי שם ב“ירחי־הכלה”.

הרגשתי שם כדג במים וביליתי מצויין בשמיעת דרשות והרצאות. עומד הייתי שעה ארוכה ליד לוחות המודעות ובורר לעצמי את השיעור החביב עלי יותר, וכך עברתי מאולם אחד לשני וינקתי מתורתם של רבנים, דרשנים ומגידי־שיעור מגדולי התורה ואדיריה.

ביום האחרון לשהותי שם טפח מישהו על כתפי ומה הופתעתי, בהפנותי את ראשי, בראותי את אותו המהנדס לאלקטרוניקה עומד מולי ומחייך. הפעם חבוש היה מיגבעת וניראה קצת שונה, ובראותו את ארשת־פני ואת מבטי הבוחן, עמד והסביר לי, על־רגל־אחת, את מעשיו במקום זה.

לאחר לבטים רבים, אמר, החליט לנתק את כל הגשרים מאחוריו ולהתחיל בחיים חדשים, חיים עם תוכן ותכלית, שבהם יוכל להתקרב אל אותו הכוח האין־סופי – אל הקדוש־ברוך־הוא, שאותו העריץ ואהב תמיד. הוא התקבל באחת הישיבות בבני־ברק ושם למד את תורת ה' מפי גדולי ישראל והתעמק במדעי היהדות. בעונת “ירחי־כלה”, בישיבת פוניבז', נוהג הוא להכנס בה, מפעם־לפעם, ולהתערב בין אנשי ישיבה זו ואורחיה.

ה.

באותו ערב יצאנו למירפסת העליונה של הישיבה, ישבנו שם והסתכלנו בשמים. ראינו את כדור השמש השוקע, כאילו, לתוך הים. המהנדס בעל הנשמה היתירה התרגש והתפעל למראה כדור השמש הגדול בניפחו יותר ממיליון פעם מכדור־ארצנו והנמצא במרחק עצום מאתנו, בחלל החיצון, במרחק מיליונים רבים של קילומטרים.

“תאר לעצמך”, אמר לי, “מגלגל־אש נורא זה ניזרקות להבות למרחקים של מאות־אלפי קילומטרים לתוך חלל היקום ומבחינת המרחק מותאם כדור־ארצנו לאקלים הדרוש לייצורים החיים בו ולצמחייתו. אלו הוקרבו השמש וכדור־הארץ, זה־לזה, אך “כמלוא־הנימה” (במונחים אסטרונומים), כי אז לא היתה כל אפשרות של חיים אצלנו מפאת החום הנורא, שהיה שורר אז ומאידך אילו הורחקו שני “כדורים” אלה זה־מזה, במשהו־מן־המשהו, היה הכל קופא מקור”.

הוא הביט בי במבט רב־משמעות ואמר:

“אכן, יש מי שמשגיח על־כך שהשמש תהא במרחק מתאים מאתנו, באופן רצוי ומדוייק ביותר, והאקלים שלנו ישאר, בשל כך, מתאים ונוח”.

ו.

ביני־וביני נודע לי מפיו, כי שידכוהו עם נערה דתית מבני־ברק והוא עומד להקים בית בישראל. הוא גילה עיניין בכל מה שנעשה במיפעל ושמח לשמוע כי מהנדסים אחרים הצליחו להשתלט על המערכת המסובכת של המכונות ולתקנן. לאחר־מכן סיפר לי על אורח־חייו בעיר זו, החדשה לגבי־דידו מכל הבחינות, ועל סדר היום בישיבה. תוך־כדי־כך החשיך היום והוא הסתכל בשמים.

“היודע אתה”, הביט ואמר, “בחלל העולם קיימים מיליארדים־על־מיליארדים כוכבים־עולמות. כל כוכב – עולם בפני עצמו ובהם כוכבים גדולים הרבה מעולמנו אנו. כולם קבועים על־פי חוק וסדר מדוייקים להפליא. המעניין, כי במשך כל הזמן לא קרה שבתוך המיספר העצום של כוכבים ומזלות יהיו אי־אלה “תאונות־דרכים” וכוכב אחד יתקל בכוכב שני. התנפצות בין כוכבים עוד לא היתה”.

הוא הביט בשמים ובי, חליפות, ואמר: “גם כאן יש מי שמשגיח”.

באותו ערב צריך הייתי לחזור לירושלים והוא ליווני לאוטובוס ועזר לי לשאת את חפצי. בדרך, תוך־כדי שיחה על דא ועל הא, פנה ואמר:

“נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו במשך תקופה מסויימת היו נולדים בנים יותר מבנות, או להפך? כי אז היה זה סוף האנושות. אותו הדבר עלול היה לקרות גם אצל בעלי־החיים וגם בצמחים מסויימים. לאושרנו, יש מי ששומר על שיווי המישקל ועל היחס המיספרי”.

הוא הוסיף והדגיש, כי הקב"ה, ישתבח שמו לעד, ברא עולם יפה ומושלם להפליא. לכל דבר, יש סיבה והכל פועל בשלימות ובהרמוניה. כל דבר כקטן וכגדול, אם נביט בו בתשומת‏־לב, פועל וקיים בחכמה עילאית.

ז.

הוא התמרמר על התופעה, שבימינו ובתקופתנו קוראים לכל זאת “טבע” ומה רבים האנשים המיחסים הכל ל“טבע”, כאילו הוא “משהו” כל־יכול וכאילו הוא־הוא, חס־ושלום, יצר את הכל.

“פרח מראשם של הללו”, הוסיף המהנדס, “ההגיון הפשוט, האומר כי כל הדברים הנישגבים, שאנו מרגישים בחושינו, המשתלבים להרמוניה ניפלאה, ומהווים יופי לאין קץ, הם מעשיו של האלקים, ששכינתו נימצאת בכל הבריאה ואילו היה מוציאה, היה הכל גווע”.

עליתי לאוטובוס והוא המתין ליד החלון הפתוח. הוא הביט בשעונו וגילה, שעודנו צריך לגשת לבית ארוסתו. הביט בי בעיניו מלאות הרגש וביקש: “בקרוב, בעזרת ה', אשלח אליך כרטיס הזמנה לחתונתי ואשמח לראותך ביום שימחת־ליבי”.

האוטובוס התחיל לזוז וניפרדתי מיהודי יקר ויחיד־סגולה זה בלחיצת־יד.

כשחזר שלמה לביתו, קרוב לשעת חצות, ומצא את המיברק ששלחה אליו אמו, בו הודיעה לו כי אביו חולה ושאלה ממנו לבוא מייד, החל לבו דופק בחוזקה. הוא ידע־גם־ידע כי על דבר של מה־בכך אין הוריו נוהגים לקרוא לו, ומשום כך היה לו יסוד לחשוש כי משהו רציני אירע להם.

בבוקר למחרתו, כשהגיע לתל־אביב, מצא את אביו שוכב בבית החולים במצב אנוש ובחוסר הכרה. נודע לשלמה כי אביו נפל למשכב כשיבעה שבועות לפני כן והוריו, שלא חפצו להטרידו ולגרום לו צער, העלימו את הדבר ממנו עד שהרופאים קבעו ששעות החולה ספורות. הרופאים, ששלמה ניפגש עמם באותו יום, הודיעוהו גלויות כי אין כל תקוה להצלת חיי האב.

בשיחה עם אמו הוברר לו, כי גם מצבם הכלכלי בכי־רע: מחלת האב בלעה את כל כספם, ופרוטתם האחרונה אפסה. גם הכסף שהיה בידי שלמה היה בבחינת טיפה בים לעומת ההוצאות המרובות.

אך שלמה, בבטחונו בה', גרש מלבו את מחשבותיו הרעות ועודד את אמו:

“אל דאגה, אמא”, אמר לה, “השם יתברך יושיענו במהרה” והזכיר לה את הפסוק: “ישועת השם כהרף עין”.

אמו, אשה יראת שמיים, נענעה בראשה כמאשרת את דבריו ושפתיה לחשו: “אמן – כן יהי רצון!”

העיניינים נתגלגלו במהירות הבזק: עוד באותו יום הזדמן שלמה עם אנשים אשר פרעו לו סכומי־כסף שחבו לו מזה זמן־רב. בכסף זה, שנתקבל באופן לא צפוי, שילם שלמה בעד כל הוצאות המחלה, סילק את החובות שהצטברו עד כה וכן נותר גם קצת כסף לאמו להוצאות השוטפות של הבית. באותו לילה הוטב מצבו של אביו: חומו ירד ובפקחו את עיניו, הכיר את בנו שעמד על ידו והחל לדבר.

בבוקר הוזמן שלמה שנית לחדר הרופאים והזקן שבהם, לאחר שהחליף מבטים רבי־משמעות עם חבריו, אמר לו:

“ובכן, בני: לאביך, שהסתבך בעת ובעונה אחת בשלוש מחלות קשות, לא היו כל סיכויים לחיות, אך קרה דבר שאין לו תקדים במדע הרפואי – הוא יצא מכלל סכנה ובעוד ימים מספר יוכל לקום ולצאת מבית החולים. כנראה שבואך הביא לו את מזלו הטוב”.

“אין אני מאמין במזלות”, ענה שלמה, “כי אם בה' יתברך, הטוב והמטיב. מנסיוני אני למד, כי כל־אימת שצרה מתרגשת ובאה, אין טוב מלחסות בה'”.

הרופאים הוסיפו להחליף ביניהם מבטים, ושלמה המשיך:

“במיקרה זה דרושה היתה עזרה מהירה משמיים ונוכחתי לדעת כי הפסוק ‘ישועת ה’ כהרף עין' לא בכדי נכתב”.

סיפור זה שמעתי מפי הדרשן, הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א, ויש בו משום מוסר השכל על עניין שמירת השבת.

לפני שנים רבות, חי בפולין יהודי עשיר, וכידוע היתה אז ל“גבירים” השפעה עצומה. הוא היה עסקן ציבורי ואדם תקיף מאוד, ואנשי עיירתו התייחסו אליו כלאדם חשוב במידה כה גדולה שדימוהו לאיש עליון.

פעם אחת ניכנסה בו רוח־שטות או, יותר נכון, הניח ליצר הרע להשתלט עליו והוא ניראה בשבת נוסע על עגלה רתומה לצמד סוסים. כמובן שהדבר עורר תימהון וסערה בקרב התושבים היהודים שהיו כולם יראי־שמיים ומצניעי־לכת, אולם מי יעיז להתייצב נגד ה“גביר” ומי אינו חייב לו כסף? ואבוי למי שיעיז להוציא מפיו מילה נגדו. עלול היה לתבוע לדין את האדם המכובד ביותר, מבלי לחוס עליו, והתוצאות – מי ישורן? מצוי היה אצל השליטים הגויים שנטו לעשות את רצונו וכך היה לאל־ידו להתנקם בכל אחד־ואחד.

באין פוצה פה ומצפצף, עשה העשיר בפרהסיה את מה שלבו חפץ, וכדי להכעיס, עבר את העיירה לאורכה ולרוחבה בעגלתו השוצפת במרוצתה. לאחר שעייפה נפשו מהשתוללותו, חזר לביתו, הודיע שהוא הולך לידידים נוצרים בעיירה הסמוכה ונסע במהירות כשהוא מעלה ומשאיר אבק רב מאחוריו.

*

במוצאי־שבת־קודש נפלה הברה בעיירה. שמועה, שבתחילתה לא היתה ברורה, ולאט־לאט נתברר כי הגביר, אשר פניו היו מועדות אל העיירה הקרובה, לא הספיק אפילו לעבור את מחצית הדרך. העגלה ניתהפכה, ואילו הסוסים הניבהלים עלו עליו ורמסוהו ברגליהם, וכפי שסיפרו עדי־ראייה קשה היה להכירו – מרוטש היה לחלוטין!

מישפחתו עמדה על־כך, שיובל לקבר־ישראל כדת־וכדין ומתוך מורא עמדו פרנסי הציבור להספידו. קם אחד והעלה על־נס את הגינותו של המת. המספיד השני דיבר בשיבחו, בפרטו את פרשת עסקנותו הציבורית ותיווכו בין הנוצרים ובין היהודים. לאחר מכן קם נואם אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, שמתוך יראה וחנפנות חברו יחד להציגו לפני הכל כיהודי טוב. הצד השווה בכולם היה שהם ראו את מותו כמיקרה של תאונה מצערת. לבסוף קם הרב, מרא דאתרא, וניגש לומר את דברו. פניו היו חיוורים וניכר היה עליו שהוא נירגש. לאחר ציפיית מה, פתח ואמר:

“אחי ורעי, לאחר ששמעתי את דברי אלה אשר קדמו לי, שהסבירו באופן טבעי את מותו של המנוח, ניזכרתי בפסוק: אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. כלומר, אלה מסבירים את מותו בעגלה שניתהפכה ואלה מנסים להסביר זאת בסוסים שדרסוהו למוות. ואנחנו, שליבנו שלם עם ה' אלקינו, יודעים־גם־יודעים כי ה' יתברך זימן לו מיתה משונה כעונש על חילול השבת בפרהסיה, שהיינו כולם עדים לו”.

הרב המשיך וסיפר לקהל את דברי רבותינו ז“ל, שלא יאמר האדם: “אין משפט התורה עתה ולכן אין לי לחשוש מפני בית־דין שיפסוק לי אחת מארבע מיתות בית־דין על עוונות של חייבי מיתה”. כי הגם שאין כיום בית־דין אשר יפסוק עונשים מתאימים, מכל מקום מזמן הקדוש־ברוך־הוא לרשעים את העונש המגיע להם. מי שנתחייב מיתת שריפה, עתיד נחש להכישו. מי שניתחייב מיתת סקילה, מזמן לו הקב”ה חיה רעה שטורפתו, וזו דרכה לדרוס לפני שהיא טורפת. מי שנתחייב מיתת חרב, יפול במלחמה או על־ידי ליסטים ומי שנתחייב מיתת חנק, מזמן לו הקב“ה מיתה בלתי־טבעית בחניקה. כאן הצביע הרב על מיקרה הגביר שחילל את השבת בפרהסיה ואילו היה עומד בפני בית־דין מוסמך, צפוי היה למיתת סקילה, והנה זימן לו הקב”ה את מותו הראוי בדריסה שהוא בבחינת סקילה.

שמע הקהל ואיוושת רחש־לחש עבר בתוכו. היו שם אנשי בלייעל שניסו לכלות ברב את זעמם, אולם בסופו של דבר ניצח השכל הבריא. העשיר הובא בשלום לקבורה והמלווים ניתפזרו איש לעברו.

בני משפחת הגביר, נודעו לאחר המעשה כיהודים טובים ותרמו סכומי־כסף ניכבדים לישיבות, לבתי־כנסת ולצדקה לשם תיקון ועילוי־נשמה לאביהם. הישיבה הגדולה שהוקמה בתמיכתם, עמדה עשרות בשנים ויצאו מתוכה מאות ואלפי תלמידי־חכמים יראי־השם ולומדי תורה, עד לחיסולה, בתקופת מלחמת העולם השניה, בידי הרשעים הנאצים ועוזריהם – ימח שמם וזיכרם.

בזמן הצר ניקולאי היה ברוסיה סוחר יהודי מצליח בשם אברהם. הוא עסק בסחר עצים, שהיה קונה מבעלי האחוזות בסביבה ומוכרם בסיטונות לסוחרים יותר קטנים. היו לו שני בנים וארבע בנות שהתחנכו בדרכי אבות ואשתו, רחל, היתה לעזר כנגדו בהליכות הבית.

ויהי היום וההצלחה חדלה להאיר לו את פניה והוא החל לרדת מנכסיו בהדרגה. כמובן, היו לו עודפי נכסים, והשקעותיו פוזרו במקומות שונים, אבל אם השם חפץ לנסות את האדם, לא יועילו כל התחכמויות שבעולם וכך הגיע היום שאברהם מכר את כל בתיו ואף חיסל את עסקו, שילם את כל חובותיו ופתח חנות קטנה למימכר דגים מלוחים.

“השם נתן והשם לקח – יהי שם ה' מבורך”, היה אומר והרגיל את עצמו ואת בני משפחתו לחיים יותר צנועים בדירה קטנה ורעועה.

הגיע הזמן שצריך היה להכניס את בניו הבוגרים לחופה, וגם בנותיו הגיעו לפירקן, וכדי להשיג לכולם בני־זוג טובים, זקוק היה אברהם לממון רב. באותה עת נודע שהפריץ, בעל מרבית האחוזות שבסביבה, חפץ למכור את היער שליד העיירה אשר עבר אליו בירושה מאבותיו. בחושו המסחרי הרגיש אברהם באפשרויות הטמונות בקניית יער זה ובמכירת עציו לסוחרי הישובים הסמוכים, דבר שעשוי להביא להכנסות עצומות וכתוצאה יתכן שיחזור למעמדו הקודם ואפילו יותר. הוא מיהר אל הפריץ והגיש לו את הצעותיו לקניית היער בהקפה ובתשלומים זמניים, בהתאם לתהליכי מכירת העצים, והפריץ הסכים בתנאי שיואיל אברהם להמתין עד לסוף הקייץ. חשבונו היה, אולי יחפוץ גיסו הנמצא בצרפת לרכוש את היער. הלה צריך היה לבוא אליו עד לסוף הקייץ כדי להסדיר כמה עיניינים משפחתיים והפריץ הבטיחו, במכתבו האחרון, שלא יעשה שום עיסקה ברכוש המשפחה עד למועד בואו. נתן אברהם לפריץ סכום קטן וסמלי, בתורת דמי־קדימה, והסכים לתנאי.

על סמך עיסקה עתידה זו, שהיו לה כמעט כל הסיכויים להתקיים, מצא אברהם שידוכים טובים לבניו ולבנותיו, לווה כספים ועשה הכנות לקראת החתונות. בינתיים חלפו חודשים מיספר והגיעו ימי הסליחות ואברהם התפלל וביקש מאלקיו שישלח הצלחה במעשה־ידיו, והתחנן שעסק קניית היער מן הפריץ יצליח במהרה. והנה הגיעו הימים הנוראים והוא עמד בראש־השנה בבית־הכנסת, בעת ששליח הציבור חזר בקול על תפילת המוסף והגיע אל “ונתנה תוקף קדושת היום”, והמשיך:

“מי יעני ומי יעשיר – מי ישפל ומי ירום”.

חשב אברהם בלבו:

“הוי, ריבונו־של־עולם, עשה נא שיצליח העסק עם הפריץ, אבל מהר – מיד! אין זמן, כי משפחות בני הזוגות לוחצים ודורשים את קיום החתונות בהקדם. מייד, ריבונו־של־עולם מייד!”

תוך־כדי־כך חש במישהו שמשך את טליתו. הוא הביט וראה את בן־זקוניו.

“אבא”, לחש, “אמא נימצאת בחוץ וחפצה להודיעך כי הפריץ רוצה למכור את היער היום והיא מבקשת שתצא החוצה”.

רגשי גיל מילאו את ליבו והוא היה כבר מוכן למהר החוצה, כשניזכר פתאום שאסור לדבר.

“נו – או”, השיב אברהם לילדו ורמז לו שאינו יכול לצאת. בלית־ברירה חזר הילד אל אמו והודיעה כי האב אינו יכול לצאת החוצה באמצע התפילה. האשה חזרה הביתה והמתינה בקוצר־רוח לשוב בעלה מבית־הכנסת.

לאחר מכן, בשעת הסעודה, סיפרה לו כי הפריץ הופיע בבוקר בעצמו ושאל עליו. הוא אמר כי קרובו אינו מתנגד למכירת היער, ולכן יש בדעתו לבצע את העיסקה מייד. אם לא יבוא אברהם אליו עוד היום עם סכום נוסף של כסף, ולא יחתום על המיסמכים, לא ימתין הפריץ עד מחר והוא ימסור את היער לאחר. משהו הרתיע את אברהם.

“כיצד”, אמר, “עושים עיסקה ביום־טוב? מדוע דווקא בראש־השנה?”

אשתו ניסתה לשדלו בדברים ואמרה כי במיקרה זה יש משום פיקוח־נפש, וכידוע פיקוח נפש דוחה שבת, אולם אברהם התעקש וטען שב“שולחן־ערוך” כתוב שאסור לעשות עסק בראש־השנה והוא לא יעבור על איסור זה. בינתיים ניכנסו לבית קרובים ומכרים וכאשר שמעו את העיניין, ניסו גם הם להניעו שיגש אל הפריץ ויגמור את העסק, אבל הוא עמד כצור נגד כולם והוסיף כי אם חפץ השם יתברך, ישלח לו ישועה ממקום אחר וחלילה לו לעבור עבירה ביום קדוש זה.

הוא ויתר על ביצוע העיסקה ובינתיים נודע הדבר ליהודי אחר, שהניח ליצר־הרע להשלותו כי אין בכך משום איסור גדול והוא הלך אל הפריץ ובו ביום קנה ממנו את היער למורת־רוחה של אשת אברהם וכמה ממכריו. כשראו מחותניו שתוחלתו היחידה של מחותנם לעתיד, היער, נמכר לאחר, ביטלו את השידוכים. אשתו מיררה את חייו, אך הוא חזר וטען כי השם יתברך ישלח לו ישועה ממקום אחר.

עבר כחודש־ימים, וזמן קצר לאחר חג־הסוכות, בשעות הערב, הוארה כל הסביבה באור אדום שהדהים את התושבים. התברר שאיכרי העיירות הסמוכות, אשר רגילים היו מאז ומתמיד לגנוב עצים מן היער, שמעו על דבר מכירתו לסוחר יהודי שעמד לכרות את עציו ולמכרם. בראותם כי בעתיד לא תהיה להם אפשרות להמשיך בגניבות, עמדו והציתו את היער, שהפך למאכולת־אש, וכך התרושש היהודי שהזדרז לקנותו מהפריץ בעצם ראש־השנה, וירד מנכסיו באופן פיתאומי. הוא לא עצר כוח לעמוד נגד הרעה, ומחוסר ביטחון מלא בקדוש־ברוך־הוא עמד ושלח יד בנפשו. טרם מותו כתב צוואה ובה הודה כי לפני זמן־מה, בהיות אברהם עשיר, גנב ממנו חמשת־אלפים רובלים, סכום ניכר בימים ההם, ששמרם במקום סתר. הוא תיאר את המקום וביקש להחזיר את כסף הגניבה לבעליו תוך בקשת סליחה ומחילה.

בכסף זה, שקיבל אברהם באופן בלתי צפוי, פתח חנות חדשה למסחר בעצים. השם שלח הצלחה במעשה ידיו ותוך תקופה קצרה שיגשג מסחרו והוא החל לעלות מעלה־מעלה, ועד פורים היה לעשיר גדול – יותר מאשר היה אי־פעם. מחותניו חזרו בהם מביטולי השידוכים, הכל הוכן, בעזרת כסף רב, במהירות ועד לפני חג הפסח השיא את בניו ובנותיו הבוגרים. ביום השמחה הגדולה הרים אברהם את ידיו למרום ואמר:

“אודך ה' אלקי שסייעת לי לעמוד בניסיון והראית כי טוב לחסות בך מבטוח בפריצים”.

(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)

רבה של ירושלים בדור הקודם, ר' שמואל סלנט זצוק"ל, היה ידוע כאיש נבון וחכם.

פעם אחת עמדו לבנות מקווה וחסר היה הכסף הדרוש להשלמתו. תושבי המקום היו עניים מרודים והפרוטות שניתרמו על־ידם, לא הספיקו בהחלט והיתה סכנה של חוסר אפשרות לבנות את המקווה, עם כל הסיבוכים שיכלו לצאת מכך.

לבש ר' שמואל את מעילו, נטל את מקלו והודיע לעסקנים שהוא הולך אל הגביר וויטנברג להשפיע עליו שיתרום סכום שיספיק להוצאות בניית בית־המרחץ. בעיני העסקנים והגבאים עורר הדבר תמיהה, כי העשיר וויטנברג ידוע היה בקמצנותו הנוראה וברור היה כשמש שהוא לא יתן אף פרוטה וחבל על הטירדה ועל הזמן של הרב העסוק. אבל כשהרב מוצא לנכון לעשות משהו, אין מפריעים לו וכך אירע, בצוהרי יום לוהט, שהרב ניכנס לביתו של וויטנברג וברכו לשלום. “סקרן אני לדעת”, אמר וויטנברג לרב, לאחר ששמע את פשר ביקורו, “הרי חכם גדול אתה, איך אתה עושה מעשה שטות כזה ובא אלי לבקש כסף עבור המקווה, בעוד שידוע לך היטב כי לא אתן מאומה?”

הביט עליו הרב בעינים מבריקות, ישב על כסא נכחו ותפס בחוזקה את מטהו.

“דע לך, כי יום יבוא ותמות, ותובא לקבורה. שם יאכלוך תולעים, תסריח ותירקב. כשתעמוד לדין, בשמיים, ישאלוך מדוע לא עזרת בבניית המקווה וכתוצאה מכך ניפגעה טהרת המשפחה בישראל וניגרמו עוונות גדולים? תענה, שלא נתת כסף בעד בניית בית המרחץ משום שלא ביקשו ממך. אם כן, באתי אליך עתה לבקש ממך כסף ובכך לשלול ממך טענה זו”.

וויטנברג הזדעזע ואמר לרב:

“קח את מפתחות הקופה והוציא כסף כמה שתרצה, אבל שלא אראה בעיני!”

כל־כך גדולה היתה קמצנותו הטבעית שאפילו החליט לתת, לא יכול היה לראות זאת בעיניו…

מאותה עת השתנה וויטנברג, והיה לנדבן גדול. בירושלים קיימת שכונה על שמו בשם “בתי וויטנברג”, שבה מצאו שיכון־חינם עניי ירושלים יראי ה', מבני הישוב הישן.

(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)

ליל־שבת. השעה מאוחרת, ברם מהאולם הגדול של בית המידרש אשר בשכונת זיכרון־משה, בירושלים, בוקע אור. הרב הגאון והדרשן המחונן, ר' שלום שוואדרון שליט“א, דורש בהלכה ובאגדה ומטיף מוסר לקהל הגדול שמילא את בית־הכנסת ועזרת־הנשים, ומחוסר מקום צבאו המונים גם במיסדרון וליד החלונות – בחוץ. קולו הרם של הרב, נישא ונישמע היטב בכל מקום. אנשים ונשים, זקנים וטף מצטופפים ושותים בצמא דברי אלקים חיים. כמינהגו מדבר הוא מן העבר, מן ההווה ועל העתיד ומשלב בתוך דבריו סיפורים ומעשים שהיו. תוך־כדי־כך מתחיל הוא לספר על הגאון בעל ה”חזון־איש", זכר צדיק וקדוש לברכה. מספר הוא לקהל כיצד היה גדול ישראל זה מביט, במעוף־עיין, באדם וצופה ורואה תוכו כברו; עברו הוו ועתידו. ומוסיף הרב שוואדרון ומגולל לפני שומעיו את הסיפור הבא:

פעם אחת נסע הרב שוואדרון באוטובוס לבני־ברק, כשעמו שני רבנים אחרים. בדרך דיברו על החזון־איש ואחד מהם נאנח ואמר:

“חבל על דאבדין ולאו משתכחין”.

נענה השני והוסיף על דברי הראשון:

“נכון. החזון־איש מת ואיננו”.

הנהג, שהאזין לשיחה, פנה אליהם ואמר כי אילו ידעו את אשר קרה לאחד ממכריו, בעל־תעשייה ידוע, כי אז לא היו אומרים שהחזון־איש איננו. כשראה את סקרנותם, ביקשם להמשיך לתחנה האחרונה ושם, אמר, יספר להם סיפור העשוי לשפוך אור נוסף על החזון־איש. מובן שהם הסכימו ובתחנה הסופית סיפר להם הנהג, שהיה אדם חופשי וגלוי־ראש, את אשר אירע לתעשיין זה.

התעשיין, עשיר גדול, אלמן ואב לשתי בנות, זכה להשיא את בתו הגדולה לבחור טוב, והנה הגיעה העת שכרעה ללדת והוכנסה לבית־החולים. היה זה בית־חולים יקר ומפורסם ברופאיו הטובים ובטיפול המצויין הניתן בו. כשמזכירתו, בבית־החרושת, הודיעה לו כי בתו הועברה לבית־החולים, מיהר למכוניתו ונסע לבקרה. בחדר הקבלה מצא את האחות הראשית שדיברה עמו בזהירות והודיעה לו כי הלידה קשה והרופאים מיואשים מהיולדת, אשר מצבה חמור ביותר. יתכן שבעוד זמן־מה יאלצו לנתחה, אבל כל רגע עלול לקרות אסון.

נקל לתאר את מצב־רוחו של התעשיין שבשורה רעה זו נפלה עליו כרעם ביום בהיר ובין רגע חשך עליו עולמו. במקום נחת־רוח שבע רוגז וצער. הוא פכר את ידיו ועבר את חדר הקבלה הגדול, הלוך ושוב, ללא הפסק. במיקרה ניכנס שם אחד ממכריו וכשנודע לו מהעיניין, הציע לו לגשת אל החזון־איש ולקבל ממנו את ברכתו.

“הרי יש לך מכונית”, אמר לו, “הכנס לתוכה וסע מייד אליו”.

התעשיין, אשר מימיו לא בא שמע החזון־איש אליו, השתומם ושאל פרטים. חבירו ענה שהחזון־איש הוא יהודי יקר וצדיק וכדאי שיתפלל עליו אל אלקים ויתן לו את ברכתו.

“הוא מתגורר בבני־ברק. סע לשם מייד ואל תאבד זמן”, קרא אליו.

התעשיין, שבימים כתיקונם היה מקטני־אמנה, ובוש להראות כמאמין בה' ובתורתו, הנה במיקרה זה, בגבור עליו יאושו, מיהר להניע את מכוניתו והגיע עד־מהרה לבני־ברק. השעה היתה מאוחרת, אחר חצות־לילה, ויהודי בודד, שניראה ברחוב, הראה לו את ביתו של החזון־איש. מבעד לחלונות ראה התעשיין את צילו של הצדיק כשהוא מהלך בבית אנה־ואנה. הוא דפק קלות בדלת והחזון־איש פתחה וביקשו להכנס ולומר מה רצונו ובקשתו ומה יכול הוא, החזון־איש, לעשות למענו. לפתע געה התעשיין בבכי ושפך את מר־ליבו בספרו לצדיק את מעשה בבתו היולדת, בעובר שהסיכויים להצילו קלושים ובבתו הנימצאת במצב אנוש ועלולה כל רגע למות.

החזון־איש נעץ בו מבט חודר, חשב קצת וטפח בקלות על כתפו. אחרי־כן כיסה את עיניו בידו, חשב קצת, החזיר את היד ואמר בשלווה ובנועם, כדרכו:

“חזור למכונית, כי שמע ריבון כל העולמים את תחינתך. סע לבית־החולים, כי הנה ילדה בתך בן ולשניהם שלום”.

התעשיין חשב כי חולם הוא בהקיץ ולא האמין למישמע אוזניו, אולם החזון־איש המריצו למהר ולחזור לבית־החולים. כשהגיע שמה ומיהר לעלות במדריגות לעבר חדר הלידה, ניתקל באחות הראשית שבישרה לו בהתרגשות:

“מזל־טוב, אדוני, לבתך נולד בן. לשניהם שלום!”

*

שנים מספר לאחר הדברים האלה השיא מיודענו זה את בתו השניה. תישעה ירחים יותר מאוחר כרעה גם היא ללדת והובאה לבית־חולים אחר. הוא מיהר שמה והמתין ארבע־עשרה שעות רצופות יחד עם חתנו, בעלה של היולדת. הרופאה, שטיפלה בלידה, הסבירה כי זה מיקרה של לידה מסובכת ודרושה סבלנות. כעבור שלוש שעות נוספות חזרה והודיעה כי העובר מת ונעשים עתה מאמצים להציל את נפש היולדת הנימצאת בסכנה גדולה.

האב המיסכן ביקש מחתנו להישאר במקום, ואילו בעצמו מיהר למכוניתו ונסע גם הפעם לבני־ברק. השעה היתה אחת־עשרה לפני־הצוהריים והשמש יקדה, אולם הוא לא הקדיש לדבר זה תשומת־לב ונחפז לבית החזון־איש.

אנשים שעמדו בחוץ, וראוהו מתדפק בדלת, הסבירו לו, לאחר שהבינו מה חפצו, כי החזון־איש ניפטר והלך לעולמו לפני כשנה. הוא נישאר עומד כהלום־רעם, ולרגע לא ידע מה עליו לעשות וכיצד להגיב. לפתע ניצנץ בו רעיון והוא שאל למקום קבורתו של צדיק זה, הגיע לקבר והשתטח עליו כשהוא מתייפח וזועק ומתחנן שהצדיק יבקש מן הקדוש־ברוך־הוא שישלח לו ישועה גם הפעם. בצעקותיו הרעיש שמים וארץ והרטיב את האדמה בדימעותיו. לאחר מכן שב למכוניתו וכשהגיע לבית־החולים היתה שעת הצוהריים בדיוק. חתנו רץ לקראתו מלא שימחה, ובישר:

“ברוך השם! נולדה בת לשתיהן שלום!”

התעשיין, אשר מימיו לא היה מאמין וירא שמיים, ענה בדחילו ורחימו: “יהי שם השם מבורך מעתה ועד עולם”.

ניתברר שלמרות המצב הנואש, הצליח העובר, שנחשב כמת לצאת, איכשהו, חי כשלאמו ולו – שלום.

הנהג כילה לספר את סיפורו ופנה אל שומעיו:

“הנה אתם אומרים שהחזון־איש איננו. סיפור זה שמעתי ממכרי התעשיין, בכבודו־ובעצמו, והוא נכון מתחילתו ועד סופו. מה תאמרו עכשיו?”

הרב שוואדרון מילמל:

“צדיק גוזר והקדוש־ברוך־הוא מקיים. מאמר חז”ל זה מתייחס וגם לאחר מותו של הצדיק".

הוא הביט בשני הנוסעים האחרים, וכולם יחד בנהג, והודו:

“נכון. החזון־איש חי וקיים – אפילו לאחר מותו”.

בזמן השולטן עבד־אלחמיד חי בטורקיה יהודי עתיר־נכסים¹ בשם יהודה שם־טוב. היתה לו בת יחידה יפת־תואר ועדינת־נפש, שחונכה כהלכה ובהגיעה לפירקה קיווה להשיאה לבן־תורה עשיר, רם־יחס וכליל־שלימות ולכן כעס ורתח על השדכן שבא אליו להציע לו בחור־ישיבה עני. ברוב רוגזו לא שלט ברוחו, תפס את השדכן בצוורונו והשליכו החוצה. כעבור זמן־מה בא שדכן אחר והציע לו בחור עשיר, ברם כשעמד ר' יהודה ובחנו, מצאו בור ועם־הארץ. תפס ר' יהודה, מהיר החימה, גם בצוורונו של השדכן השני ומיהר לדחפו החוצה.

כן עשה ר' יהודה לשדכנים שבאו אחריהם והתוצאה – בתו נשארה בבתוליה עד שנתה העשרים־ושש והגם שלא חסרה מאומה, הנה באופן טבעי הרגישה שלא בנוח ונפשה היתה עגומה עליה. יום אחד, ביושבה על מרפסת ביתה, עברה ברחוב ריעותה לשעבר כשהיא נושאת בחיקה את תינוקה, בעוד ששני ילדים אחרים מחזיקים בידיה והולכים עמה. לאחר מכן עברה באותו מקום, במיקרה, ריעה אחרת, גם היא בלווית ילדיה. אשה צעירה זו נתעכבה קצת ושאלה:

“מדוע אינך נישאת לאיש גם את? ראי כיצד מתענגת אני ושבעה נחת מילדי”.

בתו של ר' יהודה מיהרה להכנס הביתה והתנפלה על המיטה בבכי. לאחר שאמה הפצירה בה לגלות את פישר עצבנותה ובכייה, אמרה לה: “ראי אמא, חברותי לשעבר נשואות ומאושרות וחובקות בנים, ומה יהא בסופי? האם עלי להשאר בבתולי עד שילבינו שערותי ואיש לא יחפוץ בי?”

ניכנסו דבריה ללב אמה, וזו באה בדברים עם האב. ר' יהודה נוכח לדעת שטעה בהתנהגותו ונדר נדר, שהבחור הראשון אשר יציעו לו יבוא בחשבון לנשואין.

באותה עיר למד בישיבה בחור עני ומיסכן שקראו לו מושיקו. איש לא ידע מניין בא ומי הם קרוביו והוא התפרסם מאכילת ארעי פה־ושם, לבש מלבושים ישנים, שנתנו לו יהודים רחמנים בני רחמנים, וישן בישיבה.

יום אחד נידברו ביניהם כמה בחורי־ישיבה והחליטו לשגר אל ר' יהודה הגביר אחד מחבריהם על־מנת לדבר ניכבדות במושיקו בעד בתו. כמובן, שחששו כי סופו של השליח יהא כסופם של השדכנים שהושלכו החוצה בבזיון, ולכן הפילו גורל ולפיו נקבע מי יהא השליח.

בזמן המיועד הגיע שליח זה עד לחנותו הגדולה של ר' יהודה. נקל לתאר את פחדו וחששותיו, וזמן־מה היסס עד שהעיז להכנס פנימה. לאושרו היה ר' יהודה, ברגע זה, על הסולם כשהוא ממיין סחורות באיצטבות העליונות ובחור הישיבה, השליח, ניצל את ההזדמנות וקרא:

“רבי יהודה! מה דעתך על מושיקו? – באתי להציע לך אותו כחתן לבתך”.

ר' יהודה הפנה את ראשו. הוא טרם הבין מה המדובר ושאל את השליח מה רצונו.

“באתי”, חזר השליח ואמר שנית, “להציע לפניך את מושיקו, אשר לומד אתנו בישיבה, שיקח את בתך לאשה”.

ר' יהודה מתחילה נידהם. הוא נדר נדר אשר הבחור הראשון שיזדמן יקח את בתו, והנה בחור אמנם עני, אך לאחר הכל הריהו ירא־שמיים, מתמיד ותלמיד־חכם. בשביל מה עמל הוא, ר' יהודה, אם לא כדי להשיא את בתו לבחור כזה ולתמוך בהם? מחשבותיו אלה חלפו במוחו כהרף־עין ומיד מיהר לרדת מן הסולם על־מנת לברר מן השליח את הענין כולו.

כשראה השליח את ר' יהודה יורד במהירות ובהתלהבות, חשב כי חפץ הוא לתפסו, להכותו ולהשליכו החוצה ועל כן נחפז להסתלק ולברוח על נפשו. ר' יהודה דלק אחריו עד הישיבה ושאל, מי הוא הבחור שהיה אצלו וניכנס, זה עתה, לישיבה.

נוצרה מהומה והתלמידים, שחששו פן יבולע לחברם ולהם, עשו עצמם כאינם יודעים מאומה. לבסוף ניכנס ר' יהודה לחדרו של ראש־הישיבה ופרש לפניו את המעשה בבתו, בנידרו, ובשליח שבא להציע לו את מושיקו, ובהצעה שניראתה לו, ולבסוף על המיקרה המוזר של בריחת השליח מחנותו. ראש־הישיבה ביקשו להמתין ובעצמו יצא לברר מהבחורים את זהותו של בחור הישיבה ששימש כשליח ולאחר מכן, כששמע מפיו ומפי חבריו את ספורם וקשרו עם מה שאמר לו ר' יהודה, הבין את כל מה שהתרחש ובעזרת ה' יתברך ניתארסו מושיקו ובת הגביר ותוך שנה אחת ניכנסו, בשעה טובה ומוצלחת, לחופה והקימו בית לתפארת בישראל.

במסיבת עיתונאים סיפר הרב אברהם־חיים ברנשטיין, עורך קול־השבת, את הסיפור הזה:

בימיו של הבעל־שם־טוב חי יהודי בעל־פונדק שנעזר לפרנסתו גם במיסחר. הוא היה אדם ישר־דרך וירא־אלקים וסמך גם על יושרם של האנשים, עמם בא במגע בעסקיו השונים.

ויהי היום, וסוחר ידוע, אדם מהימן ביותר, נסע לסחור בארץ רחוקה ומת בה, לאחר שהפסיד שם את כל רכושו. היתה זו מכה קשה לפונדקאי אשר המנוח נישאר חייב לו חמשת־אלפים זהובים, סכום ניכבד בימים ההם. ונוסף לכך, היה ערירי ולא השאיר שארי־בשר, כך שלא היה גם אל מי לפנות.

כסף רב זה, שלא הוחזר לבעליו הפונדקאי, היה הגורם להתדרדרותו ולרדתו מטה־מטה, ובהדרגה נאלץ למסור את הפונדק, את סוסיו ועגלתו ושאר רכושו עד שנישאר עני ומחוסר כל.

הוא לא התיאש ובטחונו בה' לא עזבו אף לרגע קט. עבר עם משפחתו לדור בבית קטן ורעוע והתאמץ להביא פרנסה לביתו.

יום אחד הזדמן לו בשוק סוס צולע ועלוב למראה שבגלל מחירו הנמוך יכול היה לקנותו. עד מהרה נוכח לדעת כי עשה מקח טוב, כי הסוס היה חרוץ וביצע במסירות כל עבודה שניתנה לו, כך שהפונדקאי החל, בהדרגה, לשלם את חובותיו ולהתאושש מבחינה כלכלית.

פעם אחת הגיע לעיר רבי ישראל בעל־שם־טוב, אשר בא ממדינה אחרת לסדר כמה עיניינים חשובים. באותה הזדמנות ביקר אצל הפונדקאי, ששמח מאוד לקבל את פניו, ושמע ממנו, בהתעניינות, את קורותיו בזמן האחרון.

הפונדקאי הראה לו את הפונדק החדש, שרכש עתה, במקום הפונדק הישן, ואת שאר רכושו ולבסוף הורידו לקומה התחתונה והראה לו את האורווה והסוס עם העגלה החדשה וכלי הריתמה. כשראה את הבעל־שם־טוב, צהל וגילה סימני שמחה, בקפצו ובהרימו את רגליו הקדמיות באויר. הפונדקאי סיפר על־אודות המציאה שהזדמנה לו בשוק, כשקנה את הסוס, אשר מתחילה עשה רושם רע ביותר וברגע שעבר לרשותו הפך לחרוץ, חזק ומסור מאוד. הפונדקאי הדגיש כי בשל עבודת הסוס חזר שוב לעמדתו הראשונה והריהו הולך מחייל־אל־חייל.

שאל הבעל־שם־טוב את הפונדקאי אם יאות לתת לו את הסוס במתנה. הפונדקאי התנצל ואמר כי בהיות סוס זה הגורם העיקרי לפרנסתו לא יוכל לוותר עליו.

ביני־וביני ניכנסו שניהם לטרקלין, והפונדקאי הראה לבעל־שם־טוב את עושרו. כבדרך־אגב שאל הבעל־שם־טוב את הפונדקאי אם יכול הוא להראות לו את כל שטרותיו, כדי שיראה מי נישאר חייב לו כסף. הפונדקאי, שתמה לשמע בקשה מוזרה זו, עשה את רצונו של הבעל־שם־טוב, פתח קופה והוציא ממנה צרור שטרות שקיבל מהאנשים אשר חבו לו כספים.

הבעל־שם־טוב דיפדף בשטרות ועין בכל שטר בתשומת־לב. לפתע ניתקל בשטר אחד, אשר משך את תשומת־לבו באופן מיוחד והוא שאל את הפונדקאי פרטים על האדם שחייב לו כסף לפי שטר זה.

הפונדקאי סיפר כי זהו החוב של חמשת־אלפים הזהובים שלא הוחזר לו, ואשר משום־כך ירד מנכסיו. שאלו הבעל־שם־טוב אם מסכים הוא לתת לו את השטר במתנה. ענה הפונדקאי, כי ממילא אין כל ערך לשטר זה, הואיל והחתום עליו ניפטר ולא השאיר אחריו כל רכוש, וגם לא קרובי משפחה, ונתן את השטר לבעל־שם־טוב.

כשקיבל הבעל־שם־טוב את השטר, מיהר לקרעו לגזרים. מייד נישמעו מלמטה צהלות משונות מהסוס, ושניהם מיהרו לרדת לאורווה ומה ראו עיניהם: הסוס רבץ על הרצפה מת. אמר הבעל־שם־טוב לפונדקאי:

“דע לך כי המלווה, שנשאר חייב לך את החמשת־אלפים זהובים, ניתחייב בבית־דין של מעלה להיוולד מחדש, בגילגול של סוס, על מנת לשלם לך, בעבודה מאומצת, את חובו. כאשר וויתרת על שטר החוב, ונתת לי אותו במתנה, מיהרתי להשמידו, על־ידי כך יכול היה למות, כדי לאפשר לנשמת הלווה לחזור למקומה כשהיא משוחררת מהתחייבותה.”

בעל הפונדק התרשם מאוד לשמע דברים אלה, אך לאחר זמן־מה שאל את הבעל־שם־טוב מה יהא עתה על פרנסתו, כשהסוס החרוץ איננו. ניחמו הבעל־שם־טוב וענה לו כי הרבה שלוחים למקום. הוא נתן לפונדקאי את ברכתו, כי הקדוש־ברוך־הוא ישלח ברכה במעשה ידיו ויצליח את דרכו בכל אשר יפנה.

וכך הווה.

*

סיים הרב אברהם־חיים ברנשטיין את הסיפור והוסיף, בשם החפץ־חיים, בספר החפץ־חיים על התורה, פרשת יתרו, שאמר יתרו למשה:

… וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

והלא יש בגמרא (ברכות דף ס"ד) מאמר רבי אבין הלוי:

“הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה: (שמות ד') לך לשלום, עלה והצליח. דוד שאמר לו לאבשלום לך בשלום, הלך וניתלה”.

וכן אמר רבי אבין הלוי (ברכות ס"ד):

"הנפטר מן המת אל יאמר לו: לך לשלום. אלא לך בשלום. שנאמר (בראשית ט"ו): ואתה תבוא אל אבותיך בשלום.

אם כן, מה ראה יתרו לאמר יבוא בשלום, במקום לשלום?

התירוץ – אם יעשו משפט־צדק, לא יצטרכו הנשמות, לאחר יום המיתה, לחזור בגילגול כדי לשלם באיזה אופן שהוא חובות שלא ניפרעו, ואז יוכלו להשאר בעולם העליון. במיקרה זה אפשר כבר לאמור:

“וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום”.

סיים הרב אברהם־חיים ברנשטיין באמרו:

“ה' יצילנו, שלא נישאר בעלי חובות”.

לפני כמה דורות חי באחת הקהילות היהודיות יהודי רשע־מרושע ועושה כל דבר רע שבעולם. ויהי־היום, ואדם זה הגיעה שעתו לעבור מן העולם ולהופיע בפני בית־הדין של מעלה על־מנת לתת דין־וחשבון על מעשיו בעולם התחתון.

מובן מאליו, כי הרבה לא ניזקף לזכותו, ומלא פחד חיכה לגזר הדין המרשיע וליסורי השאול הנוראים אשר עליו לקבל במשך זמן רב מאוד. לכן השתומם לשמוע שניגזר עליו לרדת ולהיוולד מחדש בעולם התחתון. הוא שטח את בקשתו לפני הקדוש־ברוך־הוא וביקשו לחוס עליו ולא לשלחו שנית שמה, אולם הקדוש־ברוך־הוא אמר כי גזירה היא מלפניו ואין לשנותה, ועל־כן, צריכה הנשמה לרדת, להיוולד מחדש ולהתחיל בחיים חדשים על־פני האדמה, במטרה לנסותה מחדש.

שמעה הנשמה והתחננה:

“ריבונו־של־עולם, אם גזירה היא מלפניך, אשמח לעשות את רצונך. אולם, מכירה אנוכי את עצמי וברי לי, כי בחיי החדשים אוסיף לחטוא, ובאופן זה אאלץ, אחר־כך, לתת את הדין גם על חטאים חדשים ומידת עונשי תיגדל מאוד ואצטרך לקבל עוד־ועוד יסורים נוראים, למשך תקופות יותר ארוכות, בגיהינום האימים. על־כן, אנא ה' אלקי, מלא את בקשתי האחת והיחידה, כי בעת הגיעי למיצוות, כאשר ימלאו לי שלוש־עשרה שנה, ילקחו ממני רגלי, כך שלא אוכל לרוץ ולעשות עבירות”.

נעתר לו הקדוש־ברוך־הוא ואמר כי בקשתו ניתקבלה, ובהגיעו לגיל מיצוות ילקחו ממנו שתי רגליו.

חזר מיודענו זה ונולד מחדש בגילגול. יום לאחר הגיעו למיצוות, כשהוא נעשה כבר אחראי למעשיו, קרתה לו תאונה, והרופאים אנוסים היו לקטוע את שתי רגליו.

מאז, היה יושב על כסא־גלגלים בביתו ומביט, מבעד לחלונות, ורואה אנשים ונשים, זקנים וטף, וגם חיות ובהמות, כשהם מהלכים על רגליהם וחופשיים ללכת ולבוא, לרוץ ולקפץ, מתוך חדוות החיים, ואילו הוא בעצמו רתוק על כסאו באין ביכולתו לקום.

וזאת יש לדעת, כי המגולגלים בתוך חיות, ובתוך הצומח והדומם, יודעים את אשר קרה להם בעולמות העליונים, וזוכרים את אשר ניגזר עליהם, בעוד שאלה אשר חזרו בגילגול, להיות שנית בני־אדם, אינם זוכרים מאומה ולא ידוע להם שום דבר.

ישב לו האיש הנכה הזה על כסאו, הרים את ידיו למעלה ונאנח:

“אהא, ה' אלקי! מה חטאתי לפניך, כי נענשתי כל־כך, ולמה יגרע חלקי מאחרים?”

אומר הוא ואינו זוכר, ולא ידוע לו, כי הוא עצמו, ביקש מהקדוש־ברוך־הוא שיעשה לו כך. ולטובתו נעשה הדבר.

(מפי הרה“ג ר' יחזקאל טויסיג שליט”א)

לפני למעלה מיובל־שנים חי באחד מכרכי אירופה יהודי בשם אורנשטיין. ויהי האיש ירא־שמיים, סר מרע ובעל יד פתוחה לעזור לכל המיסכנים ועלובי־החיים שניזקקו לו.

באחת מן העיירות שבסביבות העיר הגדולה, התגורר יהודי עני שצריך היה להשיא את בתו אשר הגיעה לפירקה. לאחר שהתייגע בפנותו לכאן־ולכאן, נוכח לדעת כי כל כספו לא יספיק לו אפילו כמלוא הנימה. אם גם יצליח לגייס את כל מקורותיו, ילך לאסוף להכנסת־כלה וילווה כספים, גם אז ידמה הכל כטיפה בים לעומת כל הדרוש.

ערב אחד, כשישב לדון עם אשתו על המצב, אמרה לו:

“מדוע לא תלך אל ר' אורנשטיין, הנדיב העשיר, ותבקשו לעזור לך להשיא את בתך? הן שמענו עליו רבות, שהוא ירא־שמיים ועוזר לכל הפונים אליו.”

ניראתה לו הצעתה של אשתו, ולמחרת היום הופיע אצל ר' אורנשטיין ושטח לפניו את בקשתו.

העשיר הביט בו בחמימות וביקשו, שישב בסבלנות ויחשב בקפדנות, מתוך שימת לב, לכל פרט־ופרט, יסכם ויודיענו מהו הסכום הכולל הדרוש לו כדי להשיא את בתו לבחור הגון.

ישב העני וחשב:

כמה כסף צריך הוא לנדוניה לבחור טוב, בן־תורה, מיוחס, ידוע במידות נעלות וירא־שמיים. כמה דרוש עבור תשלום לשדכנים, לבית עם כלים ורהיטים. לאחר שגמר לחשב כמה, בערך, צריכים לעלות בגדי הכלה ומה יהיו הוצאות החתונה, ועוד כמה פרטים, הגיע לאיזה סכום גדול של כסף. לאחר כמה היסוסים והתלבטויות, התאזר בעוז־רוח, אימץ את לבו והודיע לר' אורנשטיין את גודל הסכום.

מיד התחרט, כי תיאר לעצמו את רוב חוצפתו לבקש סכום כה גדול. פחד גדול תקפו, ובעיני־רוחו כבר חזה את העשיר כשהוא תופס בשרוולו ומושכו החוצה בחמתו.

להפתעתו, הביט בו ר' אורנשיין בחיוך ובטוב לב ואמר:

“הנני נותן לך את מבוקשך¹ בתנאי אחד…”

לפני שסיים העשיר את המשפט, נחרד העני ומחשבות תוגה החלו לעבור בלבו במהירות:

“מי יודע”, חשב, “איזה תנאי יציג לי עתה? לא לחינם עומד הוא לתת לי את הכסף”.

המשיך ר' אורנשטיין:

“… התנאי הוא, כי, בלי־נדר, כאשר יעזור לך ה' יתברך ויצליח את פועלך, תזמינני לחתונה”.

כמו אבן ירדה מעל לבו של העני, והוא התחיל לנשום לרווחה:

“בלי־נדר, בוודאי ובוודאי אזמינך”.

קיבל העני מן העשיר הנדבן את הכסף² וניפרד ממנו בהבעת תודה. תיכף ומייד התקשר עם שדכנים, וכשמצא בחור מתאים, המשיך במאמציו למצוא בית וכלים עבור הזוג הצעיר, הזמין בגדים לכלה ובעזרת הכסף, שהיה לו, סידר את שאר העיניינים במהירות, ובעזרת השם יתברך סודרו כל העיניינים, והוא זכה לראות, בהקדם, את בתו נישאת בשעה טובה, לאיש ובונה בית בישראל.

דעת־לנבון־נקל, שביום החופה היה מיודענו זה מבולבל בדעתו, בשל הטרדות המרובות, והוא לא זכר את מיטיבו – וישכחהו!

נעזוב נא לרגע־קט את העני והחתונה ונעבור לבית העשיר.

כמה גויים: שודדים, גנבים ואנשי־חמס, נועדו בביתו של אחד מהם ונידברו להתפרץ, בלילה, לבית העשיר היהודי, אורנשטיין, לשדוד את כספו ורכושו ולאחר מכן להמיתו, כדי שלא יוכל אחר־כך למסרם לשלטונות.

אמרו ועשו.

בגבור החשיכה, וכאשר כלתה כל רגל מן השוק, פרצו הפושעים אל בית ר' אורנשטיין, לאחר ששיברו את הדלת, וכפתו אותו ואת אשתו בחבלים.

“איה הכסף?” הרעימו עליו בקול, באיימם עליו ועל אשתו בפיגיונות אשר בידיהם.

ר' אורנשטיין הראה להם את המקומות אשר בהם שמר את כספו וזהבו, נתן להם את מפתחות הקופות ולימדם כיצד להשתמש בהם. כשנטלו את כל הונו, שבו לאיים עליו ועל אשתו, והודיעו להם כי יענו אותם קשות וישחטום אם לא יגלו היכן שמורים התכשיטים היקרים ושאר חפצי הערך. לבסוף, כשהכל היה כבר בידיהם וברשותם של הפושעים, הודיעו לר' אורנשטיין ולאשתו כי הם עומדים להורגם כדי שלא יגלו את עקבותיהם.

*

נחזור כעת אל החתונה.

ובכן, העני שכח את הבטחתו לעשיר ולא הזמינו. החופה והקידושין נערכו כדת־וכדין, תיזמורת העיירה פצחה בנגינות והשמחה היתה רבה. ביני־וביני, בעוד מצב הרוח הכללי גבר והלך, ניגשו בעלי השמחה, משני הצדדים, לערוך את השולחנות לסעודה, כסעודת שלמה בשעתו. בעוד הקהל העליז עושה כמיטב יכולתו להרבות שמחה על מנת לשמח את החתן עם הכלה, בשעה שהמחותנים דואגים לשאר הדברים, ניזכר המחותן העני בהבטחה שנתן לר' אורנשטיין.

הוא ניגש אל³ מחותנו וסיפר לו את כל העיניין. הלה, תלמיד־חכם ויהודי ירא־שמיים, הציע שלפחות, אם נישכח העשיר למעמד החופה־והקידושין, לפחות ישלחו לקרוא לו, כעת, לסעודה. כשנודע הדבר לקרואים, הציעו כמה מהם, כי לאות חרטה על ששכחוהו, וכתודה על נדיבות לבו, יצא כל קהל המוזמנים אנשים ונשים, זקנים וטף וילכו לבית העשיר לחלות את פניו ולהזמינו לחתונה.

וכך עשו.

הם הלכו, כמובן, בשירים ובריקודים והתיזמורת מנגנת בראש, ותיהום הארץ מן הרעש וההמולה אשר הקימו.

*

כאשר התקרבו החוגגים לבית העשיר, כבר עמדו בני הבליעל, אשר התפרצו לבית, לבצע את זממם. הם הספיקו להכניס את שללם בשקים ולקשרם בקפידה, פן יפול, חלילה, משהו יקר־ערך מתוכם, ולפני לכתם התכוננו להעלות את הבית באש על ר' אורנשטיין ואשתו.

לפתע נשמע קול־רעש של קהל מתקרב, ומרחוק ניראו לפידים שהחזיקו בהם אנשים אשר עשו תנועות משונות, כי ריקודי החתונה ניראו מרחוק בעיני הפושעים כמשהו מוזר אשר לא מן העולם הזה…

בעוד הפושעים משתוממים, הגיעו חלוצי המישלחת לבית והחלו לדפוק על השער החיצון. ניבהלו השודדים והחלו לברוח – ישר לעומת החוגגים, ומייד ניתפסו, איש אחר רעהו. הם זכו לצעקות ומכות ובאין־ברירה, הודו על מעשיהם והניחו לתופסיהם לכפתם בחבלים.

ניכנסו העני ומחותנו, הראשונים, ואחריהם שאר האנשים, והתירו את ר' אורנשטיין ואשתו מכבליהם, עודדו את רוחם, ביקשו מהם מחילה על שיכחתו של המחותן העני, שבעטייה לא נוכחו בחופה־וקידושין, וחילו את פניהם שיבואו, לפחות, עתה להשתתף בסעודת המיצווה. כמובן, שכך היה והלילה עבר על כולם בששון ובשמחה, ואילו הפושעים הובלו אחר כבוד למישמר.

כעבור זמן קצר, מכר ר' אורנשטיין את כל נכסיו, עלה עם אשתו לארץ־ישראל והשתקע בירושלים, עיר־הקודש. הוא בנה שכונה גדולה מבתי־אבן גדולים ומרהיבים, אשר במרכזה ניבנה הבניין האדיר, המכיל את בית־הכנסת הגדול ובית המרחץ.

שכונה זו, הנקראת בתי־אורנשטיין, קיימת עד היום הזה וההכנסות של שכר הדירה, קודש הן לחתנים ולכלות עניים ומחוסרי־אמצעים, לזכר אותו הנס אשר אירע לר' אורנשיין ולאשתו.

(מפי הרה“ג ר יוסף עובדיה שליט”א)

לפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה, בימי שלטון הטורקים בארץ, חי בירושלים יהודי בגיל העמידה שהכל הכירוהו בשמו הפרטי – יצחקיטו, כלומר: יצחק.

איש לא ידע את שם משפחתו ושאר הפרטים עליו, וגם לא היה בו משהו מיוחד אשר עשוי היה למשוך את תשומת הלב. ומאז ומתמיד ידוע היה בעיר העתיקה כמתבודד חסר מישפחה שהתפרנס מסבלות ושאיבת מים.

הגם שהיה מבני עדות המיזרח, הנה קשור היה אל האשכנזים, ובמיוחד אל לומדי התורה ומחזיקיה, מבני הישוב הישן. הם הלבישוהו ממלבושיהם, כך שנראה כאחד מהם, ושיתפוהו בכל אורח חייהם. לבסוף העסיקוהו כשמש בתלמוד־תורה ובישיבה לצעירים.

הוא אכל יחד עם בחורי הפנימיה, ואחת הספות הישנות, אשר שימשה לבחורי הישיבה כמקום ישיבה לכמה מהם, שימשה, גם לו, לשינה. כשהיה פנוי מעבודה, נהג לשבת באיזו פינה ולעיין בספר. מפעם־לפעם מאזין היה לבני הישיבה, או לתלמידי התלמוד־תורה, בעת שלמדו או התפלפלו בדברי־תורה.

פעם אחת נודע כי כמה זקנים, מקובלים, התאספו באחד מחדרי מושב־הזקנים וגילו כי מילחמה גדולה עומדת, חס־ושלום, לפרוץ ותרבנה הצרות – לא עלינו. הם ניסו להתפלל ולהתחנן אל הקב"ה כי יחוס על עמו ועל העולם כולו, ונאמר להם, ברוח־הקודש, כי גזירה היא מלפניו הואיל וניכנסנו לתהליך של ימי־הגאולה ועת־קץ ויש, על־כן, לכפר בצרות וביסורים על כל החטאים שניצטברו, ומוכרחים לפרוע את החוב לשמיים.

יצחקיטו נעלם באותו פרק־זמן וחזר כעבור שבוע־ימים, ובעיניו האדומות ניכר היה כי שפך דמעות רבות ולא ישן זמן רב. הוא התחמק מלתת תשובות וכעבור זמן־מה נישתכח הדבר.

יום אחד התקהלו אנשים ברחובות העיר לחזות במראה מוזר: השמש איבדה, בהדרגה, מזוהרה, עד שדמתה לירח ולאחר־מכן הפכה, במידה מסויימת, והיתה שחורה, ולמרבית החרדה היה כמעט חושך, זמן קצר, באמצע היום. לילות אחדים אחרי־כן ניראה ברקיע כוכב עם זנב ארוך דמוי־מטאטא.

הגויים ניבהלו, דפקו בפחים והיכו בתופים על־מנת “להבריח את החתול שכיסה את החמה”… היהודים ניזכרו בדברי הנביא: ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה… ניזכרו גם בדברי חז"ל, שאימתי מוגנים בני־ישראל מאותות השמיים, רק בעת שהם עושים רצונו של מקום. באותו יום נעלם יצחקיטו שוב־פעם וחזר כעבור ימים מיספר ושנית ניכר היה בו, כי לא ישן, ובכה הרבה. גם הפעם לא גילה כל רצון לספק את סקרנותם של מכיריו וידע להתחמק ממתן תשובה ברורה לשאלותיהם.

אחר¹ הדברים האלה עבר, ביום קייץ לוהט, ברחובות העיר העתיקה, כרוז שהכריז בקולי־קולות, לפני ההמון אשר התאסף סביבו, כי הסולטאן, ירום־הודו, הצטרף אל מדינות ההסכמה במילחמתן נגד מעצמות־הברית. מיום זה ואילך ניתכו על ראשי האזרחים גזירות והגבלות, ומיום־ליום הורע מצבם.

המילחמה הסתבכה ונימשכה חודשים רבים, ושנים רצופות, ובינתיים ניצלו הטורקים את יושבי הארץ: אכלו את מזונם עד תום, חיסלו את אוצרותיה הטבעיים של הארץ, ואת מלאי סחורותיה, והפקירוה לעוני, למחסור ולבסוף לרעב ממש, כי הממשלה האנגלית סגרה את הים התיכון בפני האוניות שבאו לארץ־ישראל. בעיקר פחדו האזרחים וחששו מפני גיוס לצבא הטורקי אשר חייליו היו נתונים במצב איום ונפלו כזבובים בחזיתות, במחלות ובתלאות.

בתחילת המילחמה נוסד “בית־לחם־ותה” על־ידי יהודי ירושלים העשירים אשר דאגו לאחיהם העניים, שקיבלו מנת לחם ותה באופן חופשי. גם מארצות הברית של אמריקה שלחו היהודים קמח ושאר מיצרכי־מזון ליהודי ירושלים. מזה נטלה ממשלת טורקיה חמישים אחוז עבור הצבא, ואילו השאר, שנותר ליהודי ירושלים, היה בבחינת “לחם צר ומים לחץ”.

יותר מאוחר, כשהמילחמה ניתלקחה יותר, וניתרחבה, וגם ארצות־הברית ניכנסו בה, חדלו אוניותיהן להביא מזון ובאותו זמן הפכו גם עשירי ירושלים לאביונים ואלה שהיו מקודם נותנים נהפכו למקבלים.

*

בגלל תנאי החיים הקשים, והרעב, ששררו בעיקר בירושלים, פרצו בעיר מחלות ומגיפות. הטיפוס והחולירע השתוללו והפילו חללים רבים ולא היה מידן מציל, ואילו השילטונות הוציאו צו אל כל הרופאים להודיע על כל מיקרה של מחלה ליחידה ממשלתית מיוחדת שטיפלה בעינייני בריאות. החולים רוכזו בביניין מיוחד, בסביבות הר־הזיתים, אשר בדרך ליריחו וים־המלח. שם היו נתונים בהסגר ולא נודע על איש אשר יצא ממקום זה בחיים.

בוקר אחד נפלו למישכב כמה עשרות תלמידים מהתלמוד תורה, ומהישיבה־לצעירים, אשר חלו בפעם אחת. נקל לתאר את צערו הגדול, ויאושו, של ראש־הישיבה אשר לא ידע מה לעשות. הנה נודע לו בביטחה כי החולים המובאים להסגר מורעלים מייד להבאתם וניקברים בהסתר באחת הגינות אשר במורד הר־הצופים. לגבי הקורבנות היהודיים היתה זו צרה כפולה־ומכופלת כי הללו לא זכו אפילו לבוא לקבר־ישראל כדת־וכדין וגורלם לא נודע גם למשפחותיהם.

נועץ ראש־הישיבה ברבה של העיר וברבי משה דיין, העסקן הציבורי, והוחלט להשכיב את הנערים החולים באולם אשר בקומה העליונה. לכל אלה שידעו את הסוד נאסר בתכלית האיסור לגלות שמץ־דבר, אפילו לקרוביהם. מיודעי־דבר נודע כי המוות קצר באותו יום, וביום שלפניו, קציר גדול בעיר. הואיל והטיפול העיקרי לנפגעי המגיפות היה שיפשוף גופם במטליות רטובות, מיהרו ראש־הישיבה ועוזריו, הרטיבו מטליות במים והחלו לשפשף בהן את הנערים החולים.

וכאן קרה מעשה הפלא.

רבי יחזקאל בן־דוד, מוותיקי ירושלים, סיפר לי, בהזדמנות אחת, את אשר אירע אז לו, כאחד הנערים, שלמד בתלמוד־תורה, ולריעיו:

הוא שכב במצב קשה והרגיש כי כוחותיו כלים והולכים וראה כבר את הקץ מתקרב, וכמוהו הרגישו חבריו. לפתע־פיתאום ניפתחה הדלת בכוח ובפתח הופיע יצחקיטו מיודענו. זה יומיים שלא ראוהו בשום מקום – דבר רגיל אצלו – ולכן, למרות מצבם הביש של החולים, שמחו לראותו. הוא התקרב אל הבחור הראשון, הקרוב ביותר אליו, ואמר לו בציווי:

“מה לך במיטה? – קום, לבש את בגדיך וחזור ללימודיך!”

וראה פלא! הלה קם מייד ועמד על רגליו. הוא עשה כמה תנועות וניכר היה בו כי חשב את עצמו לחולם בהקיץ, אולם יצחקיטו האיץ בו וכעבור דקות מיספר יצא מן החדר.

יצחקיטו עבר מנער לנער ולכל אחד מהם עשה אותו דבר. הוא הגיע גם אל יחזקאל בן־דוד, וכפי שהוא מספר הרעים עליו יצחקיטו בקולו וציווהו לקום ולעמוד על רגליו. מייד, מספר רבי יחזקאל, הרגיש, באורח־פלא, כי כוחותיו שבים אליו, והרגשת המחלה חלפה ועברה. תיכף ירד למטה אל חדרו, מצא את בגדיו ולבשם.

כחצי שעה יותר מאוחר ניפגשו כולם באולם־התפילות ובחדר־האוכל ושוחחו בהתרגשות על הפלא הגדול הזה שחולל, על גופם, יצחקיטו “השמש”. מאחר שמנהל הישיבה יצא להסדיר כמה עיניינים בחוץ המתינו התלמידים לבואו כדי לספר לו את אשר אירע להם ולשתפו בחווייה הגדולה. ביני־וביני הציע אחד מהם לגשת את יצחקיטו ולבקשו, בתור צדיק־ניסתר, אשר חונן ברוח הקודש, שיעניק לכולם ברכה, בהתאם למאמר חז"ל: “צדיק גוזר והקדוש־ברוך־הוא – מקיים”.

אמרו ועשו.

הם חזרו ועלו למעלה, אל האולם, ששכבו בו קודם, ותרו בעיניהם אחרי השמש, ולשוא – הוא לא נימצא בשום מקום.

לא עלה בידם למצאו כל היום ההוא, גם לאחר שראש־הישיבה חזר ושמע מפיהם את המעשה הנורא בשמש שהצילם ממוות בטוח במעשה־פלא.

יצחקיטו, השמש הספרדי, הנחבא אל הכלים, נעלם מן האופק. נעלמו עיקבותיו ושוב לא ראהו איש.

צפירות מכונית, מאחורי, ליד המדרכה, נתקו את חוט מחשבותי. היו אלה צפירות מיוחדות וקצרות, ולכן הפניתי את ראשי והיתה לי הפתעה נעימה לראות את צדוק, ידידי הטוב, יושב ליד הגה מכוניתו, שנעצרה באותו רגע. הוא פתח את הדלת הקדמית והזמינני להכנס ולשבת לידו.

כשישבתי, לצידו, בנוחיות, התניע את המכונית והמשיך לנסוע כשהוא מחייך בהנאה. מאחוריו, במושב האחורי, ישב איש זקן, לבוש בקפידה, שעשה רושם של אדם ניכבד ובעל־בעמיו. הוא הרכיב משקפים במיסגרת זהב ומתחת למיגבעתו ההדורה ניראו שערותיו המוכספות. לצידו ישבה נערה שחרחורת אשר מהתנהגותה וממבטיה הסקרניים אפשר היה להניח כי הסביבה זרה לה.

הגענו לתחנת דלק ותוך־כדי צפיה שאלני צדוק אם מכיר אני רחוב הנושא את שמו של הרב שמואל סלנט. כשעניתי בחיוב, הוסיף לשאול אם מכיר אני עוד מקומות המנציחים את שמו של גדול ישראל זה ואם ידועים לי פרטים עליו.

כשהרגיש בפני סימני תמיהה, הצביע לעבר הישיש, שנסע עמנו, והציגני בפניו.

“זהו ידידי, הסופר ברטוב, וסבורני כי יוכל לעזור לנו בעיניין הרב סלנט”.

הלה הושיט את ידו ולחץ את ידי בחמימות.

“אני פדרו פרץ מפאנאמה־סיטי”, אמר, “באתי שנית לארץ, לאחר שנעדרתי ממנה ששים־ושבע שנה, וזאת נכדתי לונה”.

הוא דיבר עברית טובה, אבל באטיות ובמיבטא זר והמשיך כי לפני שישים־ושבע שנה ביקר בארץ עם אביו, הסוחר העשיר מדרום־אמריקה. כעת תקפוהו געגועים ורצון עז לשוב ולראות את ירושלים, עיר־הקודש, ולברר גם באיזו מידה הנציחו את שמו של רבה הראשי דאז, הרב ר' שמואל סלנט – זכר צדיק לברכה.

אמרתי, כי עד כמה שידוע לי היה ר' שמואל סלנט רב ראשי לדעת היהודים האשכנזים בירושלים במשך תקופה ארוכה, בימי שלטון הטורקים בארץ, שנים מיספר לפני פרוץ מילחמת העולם הראשונה. הוא פעל רבות ונצורות, אירגן מוסדות תורה וצדקה וגם הקים את ישיבת עץ־חיים המפורסמת. היה צדיק גדול, עניו ובעל מידות תרומיות שחיבבוהו על כל שדרות הציבור היהודי בירושלים – אשכנזים וספרדים.

התייר הישיש שמע והביע את הסכמתו במנוד־ראש. הוא הפליט בלשונו:

“סי סניור!”

לבקשתו המשכתי לנסוע עמם והדרכתי את הנהג כיצד להגיע לרחוב המבוקש. כשהגענו, הביט סניור פרץ בשלט שכתוב היה בו רחוב הרב שמואל סלנט וניראה היה כמעלה נישכחות, הנהג הביאנו לאחר מכן לשכונה המרהיבה קרית־שמואל, שנקראה גם היא על שם הרב, והתייר הישיש יצא מן המכונית וסקר בהתפעלות את הבתים הנהדרים והרחובות החדישים.

בעודנו מתלהב מן הנוף הנהדר, שנישקף מסביב, החזירנו הנהג למלון המפואר, בו התאכסנו סניור פרץ ונכדתו. הוא הזמינני להיכנס פנימה והבטיח לספר סיפור יפה הקשור עם הרב ר' שמואל סלנט זצ"ל, וכמובן שלא סירבתי, ואילו ידידי הנהג, שנחפז לדרכו, ניפרד מאתנו בחמימות.

במירפסת המלון ישבנו על כסאות־מרגוע ולאחר שהוגש לנו כיבוד, אמר:

“ברצוני לספר לך על ארבעה דברים, שהיו אצלי במשך שנים רבות בבחינת חוויות בקשר לרב סלנט המנוח”.

הוא השתרע בנוחות על כסאו ודאג שארגיש טוב בחברתו. מייד המשיך:

"אבא, זכרונו לברכה, החליט לפני שישים־ושבע שנים לעלות לירושלים לביקור. הוא היה מצאצאי האנוסים, ולאחר שחזר לצור־מחצבתו החליט לחקור את היהדות וללמדה היטב. בגיל העמידה החל ללמוד תורה, להתפלל ולנהוג כאורח היהודים. בעיקר תרם הרבה למוסדות התורה והצדקה שבארץ הקדושה.

"כאשר עלה לארץ, התיצב בפני רבה הראשי של ירושלים שהיה אז, כאמור, ר' שמואל סלנט. הוא הביאני עמו, והייתי אז בגיל בר־מיצווה.

"כיהודי שרעה בשדות זרים, וחזר בתשובה לחיק אומתו, התרגש אבא מאוד למראה בני הישוב הישן בירושלים, החיים חיי דוחק, כשמטרתם היחידה בחיים ללכת בדרכי ה' אלקי ישראל ולעשות את רצונו. כמובן, שלפני עוזבו את ירושלים השאיר אבא אצל הרב סכום ניכבד של כסף למטרות צדקה וחסד ולתמיכה בתורה ולומדיה.

"בטרם נסיעתנו חזרה ראינו אצל הרב, בהזדמנויות שונות, ארבעה דברים מופלאים, החיים כל הזמן בזיכרוני. כפי שאספר לך עתה.

"המיקרה הראשון:

"נילווינו פעם אחת אל הרב בעת שהלך ממקום־למקום. בדרך עברנו ליד עץ־עבות. הוא הביט אל צמרתו והעיר כי לעץ זה יש, בסך־הכל, כך־וכך עלים. היה זה דבר בלתי־אפשרי לקבוע את מספר עלי העץ במעוף־עיין ובאופן מדוייק.

"לאחר מכן, כשחזרנו למקום שהתאכסנו בו, דיבר אבא על עיניין זה והביע את ספיקותיו לגבי חריפותו הגאונית של רב הצדיק, כי לא יאומן דבר כזה שאדם יקבע מיספר מדוייק של עלים בעץ תוך־כדי מבט.

"אמר לו הפונדקאי, כי יש לו עצה איך לברר ולדעת אם צדק הרב או לא. להצעתו יצא אבא, שוב פעם, עם הרב וכשניתקלו בדרכם בעץ אחר, שאל אבא את הרב למיספר העלים שבו. הוא רשם את המיספר שאמר לו הרב. יותר מאוחר חזר לבדו ותלש כמות מסויימת של עלים ורשם לפניו את מיספרם. מייד ניפגש עוד הפעם עם הרב וכשחזרו ליד העץ, ציין הרב את מיספר העלים, כפי שהם עתה. עמד אבא ועשה תרגיל של חיסור בחשבון, כלומר החסיר את מיספר העלים שתלש מהעץ מן המיספר שציין הרב בראשונה, והנה פלא: התוצאה היתה בדיוק כמיספר שציין הרב בפעם השניה.

"כשהרגיש הרב בתמהונו של אבא, ונודע לו פישר הדבר אמר:

“'במובן של חריפות איני מגיע לקרסוליו של הגאון, רבי יהושע־לייב דיסקין, זצ”ל'".

מר פדרו פרץ הפסיק ולגם מספל הקפה.

“זאת היתה החווייה הראשונה”, אמר, "הדבר השני שראינו אצל הרב, היה עיניין של צדקנות ניפלאה.

"יום אחד, כשהיינו אצלו, ניכנס אליו אחד ממכריו והודיע כי נוסע הוא ליפו. אז היה זה בבחינת דבר גדול, ולקראת הנסיעה על חמורים ופרדות, שארכה כשלושה ימים, היו עושים הכנות מרובות. שאלו הרב:

"‘האם אתה חפץ להעביר עבורי מיכתב למישהו ביפו?’

“הלה הסכים, והרב ישב אל שולחנו, כתב את המיכתב והגישו למכרו. ברגע שזה קיבלו והכניסו לכיסו, הוציא הרב ממגירת השולחן בול־דואר וקרעו. בראותו את מבטינו הסקרניים, הסביר כי אינו חפץ לקפח את הוד־מלכותו השולטן הטורקי, בזאת שאינו שולח את המיכתב באמצעות הדואר, ולכן מצא כחובה לעצמו לקרוע את בול הדואר…”

לאחר שהישיש נח, וחייך קצת, הוסיף:

"ביחס לדבר השלישי:

"פעם אחת סיפרה אשת הרב לבעלה כי קנתה איגרת־הגרלה. היתה זו הגרלה על סכום־כסף גדול, במיוחד בהשוואה לערך הכסף של הימים ההם. הרב הביע את מורת־רוחו מכך וביקשה להחזיר את האיגרת לאדם שמכרה לה, אף אם תיצטרך להפסיד משהו. הרבנית, אשה צנועה העושה רצון בעלה, עשתה כמובן את רצונו. אחר־כך הסביר הרב:

“‘על־פי הדין צריך האדם לתת צדקה מכל הכנסותיו מעשרה עד עשרים אחוזים. כעת ששכרי אינו גדול, לא קשה לי לעשות כך, אבל אם היתה איגרת זו זוכה בזכייה גדולה, מי יודע אם יכול הייתי לעמוד בפני הנסיון’…”

מר פרץ הפסיק, שוב פעם, לזמן־מה, הזמין עוד משהו מן המלצר ואמר:

“כעת אספר על מאורע היסטורי הקשור אל החווייה הרביעית אשר היתה לנו פעם עם הרב סלנט זצ”ל:

"באותם הימים ששהינו בעיר הקודש יצא הקיסר הגרמני, ווילהלם השני, לבקר בארץ הקדושה. התושבים השקטים ערכו לו קבלת־פנים חמה ביותר ונציגי הישוב היהודי ועסקניו יצאו למבואות ירושלים לקדם את פניו.

"הרב סלנט לא השתתף במהומה הזאת. לאחר מכן, כששאלוהו: ‘מה ראה כבוד הרב שלא השתתף בטכס קבלת הפנים לקיסר גרמניה?’ ענה, שידוע לו כי גרמניה זו עמלק, והוא לא חפץ לחלוק כבוד למלך מזרע עמלק!

“כל זה היה לפני שנים רבות, בטרם היות היטלר, ימח שמו וזיכרו, והמפלגה הנאצית, בעולם ואילו לרב גלוי וידוע היה כבר אז, ברוח הקודש, מה מסתתר בתוכם של הגרמנים העמלקים, השוכנים במרכז אירופה, והמתיימרים להיות האנשים התרבותיים ביותר בעולם”.

סניור פדרו פרץ סיים את סיפורו והביע את תודתו על הראותי לו את הרחוב ואת השכונה הנושאים את שמו של איש צדיק וקדוש זה. אמר כי מצטער הוא שאינו יכול לבקר בעיר העתיקה ולראות את הכותל המערבי, שריד בית המיקדש, המקום שבחר הקדוש־ברוך־הוא, מכל העולם לשכון בו.

הערתי כי, בודאי ובוודאיי, קרו מיקרים ניפלאים למכביר אצל הרב סלנט, אלא שהוא עם אביו חזו רק בארבעה מהם. סניור פרץ אישר את דברי במנוד־ראש והוסיף:

“היודע אתה? במשך כל אותן השנים, שחלפו־עברו, זכרתי תמיד את גאון־ישראל זה, ודמותו האצילית עומדת לנגד עיני עד עתה. במשך ימי־חיי היו לי שעות טובות ורעות. היו לי משברים, ומה רבים היו הרגעים בהם עמדתי לשוב ולנטוש את ה' ותורתו ולהתערב בין הגויים, אולם, תאמין או לא תאמין, בכל המיקרים ראיתי בעיני־רוחי את ר' שמואל סלנט, זיכרונו לברכה, לנגד עיני. פניו הנעימים והמפיקים קדושה הזכירו לי גם את שאר היהודים הטובים, בני הישוב הישן בירושלים, בעלי שאר הרוח אשר ידעו־גם־ידעו לשם מה הם חיים ומה תכליתם. אנשים אשר התחזקו והתאמצו לעבודת הבורא למרות קשיי חייהם, במגמה לגרום לו קורת־רוח”.

בעת שדיבר עמדה נכדתו, לונה, לידו והקשיבה ביראת הכבוד לכל מילה שיצאה מפיו ושתתה בצמא את דבריו. שאלתיו מניין יודעת היא עברית, והוא הביט בה בחיבה ואמר כי משחר ילדותה היקנו לנערה זו חינוך יהודי־מסורתי, בבית־ספר מיוחד, ובעזרת מורות פרטיות. הירהרתי, מה טעם ראה סניור פרץ לקחת עמו, בנסיעתו, דווקא את נכדתו, ומה ביחס להוריה ולשאר בני המשפחה?

אולם לא הוצאתי החוצה את מחשבותי, ובמקום זה איחלתי לו שיזכה לחזות בגאולה השלימה ובביאת משיח־צידקנו במהרה בימינו.

קמתי וניפרדתי ממנו לשלום, בחמימות, והוא לחץ את ידי בהודייה וליווני אל היציאה.

“שלום – סניור”, אמר בלבביות, “מוצ’אס גראסיאס!” (בלשונו: רוב תודות).

בעיר בריסק קרה פעם, שיהודי אשר היה אומר קדיש לעילוי נישמתו של אביו, בשנה הראשונה למותו, חלם חלום והנה אביו המנוח ניצב לפניו ואומר:

“בני, לפי פסק־דין בשמיים, ניתחייבתי להתגלגל בגופו של שור והנני סובל יסורי שאול. בקשתי אליך שתגאל את נישמתי בזה שתקנני ותדאג שישחטוני על־פי דיני ישראל, יאכלוני בברכה ובטהרה ויאמרו בסיום הסעודה את ברכת המזון בכוונה גדולה. אז יהא לי תיקון ונישמתי תיכנס מיד לגן־העדן, להצטרף אל שאר הצדיקים לחיי האושר הניצחיים. דע לך איפוא כי שייך אני לאיכר פלוני, בעיירה אלמונית, ואינני מניח לו למוכרני לערלים העלולים לאכלני, כדרכם, בטומאה ובכך יגרמו לי נזק בל־ישוער. כשתגש אלי, ארכין את ראשי בהכנעה ואתנהג בשקט – זה יהא הסימן בינינו”.

הבן התעורר בבוקר כשהוא מרוגש, אבל לאט־לאט נירגע. בהיותו אדם עסוק, העמל לספק את צרכי בני־ביתו, שקע במלאכתו והשקיט את מצפונו בשננו לעצמו כי “חלומות שוא ידברו”.

כעבור זמן־מה, כאשר עבר לפני התיבה בבית־הכנסת, בחזרת־הש"ץ, ראה לפניו את דמותו של אביו המנוח. היתה זו דמות מוחשית מאוד שדיברה אליו:

“אם אינך חפץ לעשות למעני את אשר ביקשתי ממך, כי אז מוותר אנוכי על חזרת־הש”ץ שעושה אתה לעילויי נישמתי".

הבן ניבהל ולמרות שהדמות נעלמה, סיים בקושי רב את התפילה ומיהר אל הרב הגאון, הגרי"ל מבריסק, סיפר לו את הדבר ושאלו מה לעשות במיקרה זה. הרבי מבריסק, הגם שנוכח לדעת כי הבן הינו אדם דחוק שאינו יכול לעזוב לכמה ימים את מקום עבודתו, משום שחבל לו להפסיד את שכרו, וגם אין לו כסף להוצאות הדרך לעיירה שניזכרה בחלום, יעץ לו להשתדל להשיג כסף ממקומות שונים ולעשות כפי שדרש ממנו אביו המנוח בחלום.

וכך הווה.

הלה נסע לעיירה ההיא וכשמצא את האיכר, שאלו אם יש לו שור למכירה. האיכר ענה בחיוב והצביע על שור שרעה רחוק באחו.

“זהו השור שמוכן אני למכור”, אמר, “אך הרבה ניסו לקנותו ולא הצליחו, כי הוא מרגיש בחושו ויודע מי החפץ לקנותו. ברגע שהקונה מתקרב אליו, מתחיל הוא להשתולל, לנגח ולבעוט, וכל המאמצים להרגיעו ולהשקיטו עלו עד כה בתוהו”.

אמר היהודי שהוא מוכן לנסות, והתקרב אל השור, לתימהונו של האיכר החרד. כשהגיע אליו, הוריד השור את ראשו בהכנעה והמתין בשקט עד שהאיש לקחו והביאו אל בעליו. הבן שילם את מחירו והביאו לבריסק ושם נישחט, כדין ישראל, ובסעודה השתתפו תלמידי־חכמים ועניים. בשר השור נאכל בטהרה ובקדושה והסועדים אמרו את ברכת המזון בכוונה גדולה, כבקשת המנוח.

בלילה חלם הבן, שוב פעם, שאביו ניצב לידו ואומר:

“תנוח דעתך שהנחת את דעתי”.

*

מעשה זה שמעתי מפי הרב־הגאון, ר' שלמה סובל שליט"א, שסיפרו לאחר השיעור בפרשת השבוע שנתן לקהל. לשאלתי, מנין שמעו, השיב כי סיפר לו אותו איש נאמן, שאפשר לסמוך עליו, אשר הסתופף בעצמו בחצרו של הרבי מבריסק, זכר צדיק וקדוש לברכה, וחזה במו־עיניו בהתרחשות העיניינים.

בימי בעל “עבודת־הגרשוני” נפוץ היה המינהג שדרשנים ומטיפים היו נוסעים מעיר־לעיר, ועוברים בכפרים ובעיירות, מסבירים לעם את תורת ה' יתברך, ומעוררים את הלבבות לחיזוק הדת, בכוונה להשיב את לב המוני היהודים לאביהם שבשמיים. לדרשנים ומטיפים אלה קראו “מוכיחים”.

פעם אחת נודע לרב כי “מוכיח” מפורסם נימצא בעיירה סמוכה והוא מלהיב את שומעיו ומחזיר רבים מהם בתשובה שלימה. שלח אליו לבקשו שיואיל לבוא אליו. כדי להוכיח אותו…

לא הסתפק בעל "עבודת־הגרשוני, בזאת, ובא לידי הסכם עם אחד המוכיחים הגדולים שיוכיח אותו באופן קבוע, תמורת תשלום. היה זה מתפקידו ומחובתו של המוכיח לעקוב אחרי הרב וברגע שיגלה כי פעל משהו שלא כשורה, צריך היה להוכיחו.

באחד הלילות ישב הרב לעיין בחידושיו של רבנו־תם ולא הבין כהלכה ארבעה מהם. במשך כל הלילה אימץ את כוחותיו הרוחניים והגשמיים על־מנת לרדת לסוף־דעתו של רבנו־תם. בבוקר, בשעה מאוחרת, בעזרת ה' יתברך, הצליח להבין את הכל ומייד הרגיש שהשעה מאוחרת, ובוודאי כבר הרחיקו לכת בתפילה.

לא היו שם שטיבלאך. קיימת היתה אז אצלם השיטה: ברוב עם הדרת מלך, ובדומה לבית־הכנסת הגדול שהיה קיים באלכסנדריה שבמצרים, אשר התפלל בו קהל גדול, עד שרובו הגדול לא שמע את החזן, וכדי שידעו המתפללים מתי לענות אמן, היה ניתן אות בדגל, וכן נהגו להתפלל, אז, במקומו של בעל “עבודת־הגרשוני”, במיניין אחד בבית־כנסת גדול. ניכנס איפוא הרב לבית־הכנסת בעת שהציבור סיים את קריאת שמע.

בתום התפילה סבור היה הרב שמן־הסתם יגש אליו המוכיח ויוכיחו על פניו בשל חילול־השם שניגרם בעצם בואו לתפילה באיחור, בהתחשב בעובדה שהדבר נעשה על־ידי אדם גדול. כשהלה לא ניגש אליו להוכיחו עד הצוהריים, סבר הרב שבוודאי עוד יגש אליו. בערב המתין הרב עד שעה מאוחרת. בבוקר, כשהמוכיח לא פנה אליו עד זמן־מה לאחר תפילת השחרית, פגה סבלנותו והוא בעצמו ניגש אל המוכיח ואמר לו כי חפץ הוא לפטרו מתפקידו.

לא הבין המוכיח את פשר התנהגותו של הגאון ושאלו:

“מה קרה, כבוד הרב?”

ענה לו בעל “עבודת־הגרשוני”:

“כאשר ניכנסתי לבית־הכנסת בשעה מאוחרת, לפני שהציבור החל בתפילת שמונה־עשרה, ברור היה שמעשה זה מהווה חילול־השם. ציפיתי איפוא שתיגש אלי, כמוכיח, ותטיף לי דברי־מוסר. המתנתי לך עד עתה, ובראותי ברגע זה בפניך את אדישותך למעשה זה, הנני מוצא שאינך ראוי להיות המוכיח שלי”.

עמד המוכיח, שהיה יהודי יקר גם הוא, וצדיק גדול, וסיפר:

"כאשר התחילו להתפלל, וכבוד הרב לא נימצא בקהל, אמרתי לעצמי:

"‘נו, נו, כבר אוכיחו על זה’.

"כשאמרו את יוצר המאורות, חשבתי:

"‘הוא כבר יקבל עבור זה’.

"לפני שהתחילו בקריאת־שמע, תיארתי לעצמי:

"‘אם יתברר שהרב לא היה אנוס, והוא יכנס לבית־הכנסת באיחור, אגש אליו לאחר מכן והוא ישקול כבר למיטרפסה’.

“בסיום קריאת־שמע ראיתי את כבודו ניכנס. רגזתי מאוד וכבר ראיתי את עצמי, בעיני־רוחי, מוכיחו על־פניו, בלי רחמים. ולפתע, והנה מה רואות עיני? ראיתי את רוחו של רבנו־תם הולכת בעקבותיו של הרב, ואז הבינותי, כי אם הרב ניכנס לבית־הכנסת, לתפילה, באיחור ורוחו של רבנו־תם הולכת בעקבותיו, כי אז יש דברים בגו, ומייד חזיתי ברוח־הקודש את כבוד הרב כשהוא עוסק במשך כל הלילה, עד שעה מאוחרת בבוקר, בתורה ובחידושי־תורה של רבנו תם”.

שמע הרב ודמעות ניקוו בעיניו. הוא תפס את המוכיח, חיבקו ונשקו ואמר:

“אשריכם ישראל, שחננכם ה' אלקיכם במוכיחים כאלה”.

(מפי הרה“ג ר' שלמה סובל שליט”א)

בחשכת ימי הביניים, תחת שלטון הרשע והאינקוויזיציה, בספרד, חי יהודי בר־אוריין בשם ר' תם אמירא ויהי האיש ירא שמיים גדול ומכובד על אחיו היהודים, בעירו, שנטו לקבל את עצותיו והדרכתו.

בגבור יד הרשעים, ומעשי הזוועה של אינקוויזיצית האימים היו בעיצומם, עמדו היהודים בפני הברירה: לנטוש את הכל מאחוריהם ולעזוב את ארץ הדמים והיסורים, או להתנצר למראית־עיין. בעירו של ר' תם אמירא נישארו חמישים משפחות אנוסים כאלה, שקיוו כי יוכלו להסתדר איכשהו.

לאחר תקופה קצרה של מוראות ומצוקות נוראות, נוכחו לדעת כי אין אפשרות להמשיך בכך, כי מפעם־לפעם ניתפס איזה אנוס מיסכן ב“קלקלתו” ונודע כי בחדרי־חדרים היה, ונשאר תמיד, יהודי. מייד היה מובא למרתפי האימים של האינקוויזיציה ושם היו מייסרים אותו ביסורים נוראים שרק רשעים אלה יכלו להמציא, וכל זאת כדי שיאבה להסגיר גם את חבריו וימסור את שמות אלה אשר כמוהו היו מקיימים בסתר את דיני ישראל.

עמד ר' תם אמירא והשפיע על חמישים משפחות האנוסים שיעזבו את ארץ ספרד ויעברו למדינה אחרת אשר בה יוכלו לשמור את מיצוות ה' יתברך באין מפריע. הם באו בדברים עם רב־חובלה של ספינה, שהסכים להביאם לאחד מנמלי צפון־אפריקה, נטשו את הכל מאחוריהם ועלו על ספינתו.

ההפלגה היתה נוחה, ובעיני־רוחם כבר ראו את עצמם בעיר פאס, מחוז־חפצם, אשר במרוקו. בעת שהיו קרובים אל מטרתם, הרגישו הנוסעים מעין התנהגות מוזרה אצל רב־החובל ואנשיו, שהירבו להסתודד ולרמוז איש לרעהו. לבסוף נודע, באיזה אופן שהוא, כי רב־החובל וחבר מרעיו החליטו להטיל את נוסעיהם היהודים לים וליטול את רכושם.

ר' תם אמירא ניכנס אל רב־החובל ושטח את בקשתו לפניו, שיואיל לרחם על הנוסעים, עלובי החיים, ולחון את חייהם, אולם הלה גילה יחס נוקשה ואי אפשר היה לשכנעו לבל יעשה מעשה נבלה כזה. בכה ר' תם ואמר:

"מה בצע בדמנו? אם תשליכונו לים, נהא לברות לשיני הדגים ואתם לא תנקו, כי ה' אלקינו ינקום את נקמתנו וידרוש את דמנו מידכם. ידו הנוקמת תשיגכם בכל מקום ובכל עת וחלף מה שעוללתם לנו תתנו את הדין ותשלמו ביסורים נוראים הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

אל לך לעשות הרעה הזאת, כי אם חפצים אתם לקחת את רכושנו, מוכנים אנו למסור לכם הכל תמורת חיינו".

הקשיב רב־החובל לדברי ר' תם, ולאחר שהעמיק במחשבותיו, הסכים שהיהודים ישאירו את כל חפציהם, לרבות בגדיהם, באונייה ואילו את הנוסעים יצווה להוריד באיזה חוף שומם.

וכן עשו.

הנוסעים היהודים ירדו כמעט ערומים לחוף מידברי והתביישו להביט איש על ריעהו. המלחים גמלו עמם חסד בזאת שוויתרו על הטליתות, שלא נחשבו בעיניהם כשווים משהו. את הטליתות קרעו, בדחילו־ורחימו, לאחר שהוציאו מהן את ציציותיהן וביקשו מחילה מאת ה' יתברך, וחילקו את קרעיהן שווה בשווה בין כולם כדי לכסות במשהו על מערומיהם.

הם התחילו ללכת, וכל הזמן הלכו במידבר ובשממה, בחולות הלוהטים.

כעבור זמן־מה נילאו והחלו לחוש ברעב ובצמא. מחמת תשישות נישארו ר' תם, עם אשתו ובתו, בת הארבע־עשרה, תחת שיח מידברי, שנזדמן להם בדרכם, ולא נתנו את דעתם על שאר האנשים שהרחיקו מהם כיברת־דרך.

לפתע ניראה מרחוק גמל אשר קרב והלך אליהם. עליו רכב ישמעאלי שחום־עור שמייד, בהגיעו אליהם, מיהר לרדת. מתחת לעבייתו שלף פגיון ואיים בו על בתו של ר' תם. הוא הוציא מכיסו חבל וציווה עליה לכבול את הוריה, וכשנוכח לדעת כי מסרבת היא למלא את רצונו אמר כי ידקרנה למוות אם לא תעשה את מה שיצווה עליה.

התחנן ר' תם אל בתו וביקשה לעשות כרצונו של הישמעאלי ולכבול אותו ואת אמה בחבל, כדי שלא ימיתנה רשע זה. הבת עשתה את רצון אביה וכבלה אותו ואת אמה, ולאחר שכילתה לעשות זאת תפסה הישמעאלי ומשכה לאחורי תל של חול.

מצעקותיה הנוראות של הנערה, הבינו הוריה כי הישמעאלי מתעלל בה, אולם הם היו כבולים ולא יכלו להושיעה. הם בכו וזעקו מרחוק אל המנוול־הפרא שירפה מבתם, אולם הוא התנכר להם, ולאחר שביצע את זממו עד תום, חזר והתכונן לעלות על גמלו. לפתע ניראה כמתחרט והוא הפליט מפיו כי יהודיה בזוייה זו עלולה ללדת ממנו בן לעמה הבזוי. הישמעאלי הירהר קצת חזר על עקביו אל הנערה ודקרה בפיגיונו למוות.

נקל לתאר את יסורי האיוב של ההורים בראותם את בתם העדינה, נחמתם היחידה בחיים, במצב של התעללות איומה זו וברציחתה. זעקותיהם בקעו שחקים והם קיללו נימרצות את פרא־המידבר השפל שמיהר לעלות על הגמל ולהסתלק מן המקום.

בעמל רב עלה בידיהם להשתחרר מכבליהם. הם מיהרו לאחורי תל החול ולמגינת־לבם מצאו את בתם, היקרה להם מכל, מתה. ר' תם אמר קדיש, בלי מיניין, ובאצבעותיו וציפורניו כרה קבר וקבר בו את ילדתו הנעימה והטובה.

לא היתה ברירה, והם נאלצים היו להתקדם על־מנת להשיג את שאר האנשים. אשתו לא יכלה להתגבר על צערה וחולשתה וכעבור כמה עשרות פסיעות כשלה ונפלה. ר' תם רכן עליה וגילה לחרדתו הגדולה כי גם היא כבר אינה בחיים, והוא נשאה והביאה למקום בו קבר לפני־כן את בתו. בשארית כוחותיו כרה גם לאשתו קבר, טמנה ליד קברה של הבת ואמר גם הפעם קדיש ללא מיניין.

עם שקיעת החמה הלך להשיג את חבריו. בדרך ראה את הגמל רובץ על החול, כשלידו שוכב הישמעאלי וישן שנת־ישרים. הוא התקרב וכשראה את פגיונו של הרוצח מבצבץ מכיסו, מיהר להוציאו ותקעו בזריזות לתוך חזהו.

לאחר שהרג את רוצח בתו, המשיך ר' תם להתקדם. היה חושך־מצריים מסביב והוא לא יכול להחליט אם להשאר במקום, כדי להחליף כוח, או להמשיך ללכת מבלי לדעת לאן. בעודנו חושב, שמע קולות מרחוק ומייד התברר לו כי אלה הם חבריו הנימצאים פה בקירבת־מקום.

כששמעו את קריאותיו, נחפזו אליו והביאוהו אל המקום בו התכוננו האנשים לפוש בלילה. הם שמעו מפיו, בצער רב, על האסון שפקד אותו בשכלו את בתו ואשתו בנסיבות מרות כאלה ועוד יותר הצטערו על אשר ניפרדו בדרך, שכתוצאה מכך ניגרמה הרעה הגדולה הזאת. הם ביקשו סליחה ומחילה, והוא הרגיעם באומרו כי מאת ה' היתה זאת ואין הם אשמים, כי מי יכול היה להעלות על דעתו שישמעאלי מנוול זה יעבור בשטח.

לאחר תלאות נוספות הצליחו, בעזר ה', להגיע למחוז־חפצם, לעיר פאס, וניתקבלו בחמימות רבה על־ידי אחיהם, תושבי המקום, שעודדו את רוחם, טיפלו בהם והכניסום מחדש לחיים מתוקנים.

בדרשתו הראשונה, לפני הקהל הקדוש, אמר ר' תם אמירא¹, בין השאר, כדברים האלה:

“עזבתי את ספרד העשירה ונטשתי מאחרי את רכושי ואת טוב הארץ. נתייסרתי כה רבות בדרך, ראיתי בעיני כיצד התעלל מנוול, פרא־המידבר, בבתי הרכה ולאחר מכן המיתה בדקירות פיגיונו. נוסף לכך חזיתי ביסוריה הנפשיים והגופניים של אשתי, שסבלה נוראות, עד שלא יכלה לעמוד בהם ונפחה את נשמתה. צריך הייתי, בשארית כוחותי, וממש בציפורני, לכרות להן קברים במידבר, מבלי שאדע אם אוכל, אי־פעם, לשוב ולבקר את מקום מנוחתן האחרון. כל זה עבר עלי, ובכל זאת הריני מרגיש באופן מוחלט, וללא כל שמץ של ספק, או פיקפוק, כי אוהב אנוכי את ה' יתברך באותה מידה, כשם שאהבתיו תמיד”.

ובברכת: “יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם”, שיצאה מעומק לבו הדווי של ר' תם אמירא, כילה את דרשתו.

בעיני רבים מן השומעים ניקוו דמעות והם געו בבכי. הקהל הנירגש ענה בקריאה אדירה:

“יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם”.

*

תושבי פאס היהודים נודעו בעולם היהודי כאנשים דגולים ומפעם־לפעם הגיעו שמה יהודים ממקומות מרוחקים על־מנת להצטרף אל קהילה קדושה זו. ידוע גם על כמה־וכמה מאחינו בני־ישראל מאשכנז ומארצות אירופה שעזבו ארצות עשירות ומפותחות כדי להשתקע בעיר פאס, אחרי ששמע יהדות נאמנה זו הגיע לאוזניהם.

(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)

א.

היתה שעת לילה מאוחרת. יוסף הביט מבעד לחלון המונית, החוצה, והתאמץ להבחין במשהו בחשיכה, כשלידו יושב בן־שלום, ריעו וידידו מן המישרד, שנילווה אליו. כל העת ראה בעיני־רוחו את אביו הזקן כשהוא קורא: ברכו את ה' המבורך, ואילו הקהל עונה אחריו: ברוך ה' המבורך לעולם ועד. כשמלים אלה מהדהדות באוזניו, ישב יוסף במונית ושקע בשרעפיו:

ימי ילדותו בירושלים. שחר־נעוריו. הבית – הוי הבית! הנה ליל־שבת: חוזרים מבית־הכנסת, אבא מקדש, בני־הבית יושבים לשולחן – איזה הוד והדר ואיזה תענוג! שבת וכל הכרוך בה… מוצאי שבת: אבא חוזר מבית־הכנסת ומבדיל על כוס של יין, בשמים ונר־קלוע. יוסף ניזכר בזמירות של שבת ובמנגינות של שבת וניתקף בגעגועים עזים לימים הטובים ההם, עד־כדי רצון לבכות. ושוב פעם החלו להדהד בו המלים: ברכו את ה' המבורך – ברוך ה' המבורך לעולם ועד.

ב.

אופיו העצמאי היה טבוע בו מאז ומתמיד ובשל־כך התמרד נגד הוריו ומוריו, בעט בערכים המקודשים של היהדות ושקע, ראשו־ורובו, בקריאת עיתונים וספרי מינות. תנועות הנוער הכופרות, אשר לתוך שורותיהן נכנס, העמיקו יותר את שקיעתו בבוץ הטומאה עד שביום בהיר אחד עמד ועזב את ירושלים וירד תל־אביבה.

שם מצא עבודה במוסד ציבורי והמשיך ללמוד ולהשתלם בלימודי־חול. במשך הזמן התקדם יפה בעבודתו, ועם קום המדינה הוטל עליו תפקיד חשוב במינהל הממשלתי ובהדרגה עלה מעלה־מעלה עד שהפך לכוח המניע והמכוון במשרד החשוב שעבד בו. עיסקות בשווי של מיליונים לא היו ניכנסות לשלב של ביצוע אם הוא לא היה מאשרן וציוד יקר־ערך וחיוני מאוד למשק המדינה היה נירכש על־פי החלטותיו.

הוא נשא אשה, נולדו לו שתי בנות, אשר גדלו באווירה של תפנוקים ומותרות, בבית הפאר שלו, וחי חיים שלווים.

ג.

המטפל בעינייני הסעד של המשרד, אדם בגיל העמידה, מיוצאי הונגריה, מר בן־שלום, היה הגורם שיוסף החל לעשות את חשבון הנפש שלו. מר בן־שלום היה אדם מיוחד במינו, אשר עבר את כל מדורי הגיהינום בתקופת השואה, ומן השרידים שנותרו באושוויץ וזכו להינצל, לראות במפלתם של שונאי־ישראל ולעלות ארצה.

הוא היה יהודי נאמן לא רק משום מוצאו החרדי, אלא גם מתוך הכרה מליאה בבורא העולם. קישרי ידידות חזקים ניקשרו בינו ובין יוסף, ובשיחותיהם רגילים היו לדון על תכליתו של עם ישראל, בעיקר בתקופת הרת־עולם זו שאנו שרויים בה.

“אינני מבין את עמדתם הנוקשה של הדתיים”, אמר פעם אחת יוסף, “עליהם להבין ולהכנע, אחת ולתמיד, למציאות ולהתאים את דרכם למצב הנוכחי בעולם ובארץ”.

עמד בן־שלום והסביר לו כי תורת ישראל לא ניתנה על־ידי בני־אדם, כי אם על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, בכבודו ובעצמו, אשר בעת שנתנה לנו ידע מראש את מצבי כל הדורות והזמנים ויהא זה אבסורד שנבוא, אנו, ונאמר לו כי בשל איזו מציאות שניראית לנו, צריך לתקן את מיצוותיו, חוקיו ומשפטיו.

הוא הוסף כי רבותינו ז"ל לא אמרו דבר מלבם ולא חידשו מאומה. הכל קיבלו והעבירו אחריהם, בקבלה, החל ממשה רבינו עליו השלום, שקיבל מפי הגבורה, מסיני, והעביר לתלמידו וממלא־מקומו, יהושע בן־נון, שמסר לשופטים וכן הלאה. יש דברים שלא היו ברורים, ואז ישבו חכמים ולמדו משלושה־עשר העיקרים שהתורה נידרשת בהם, דנו, ליבנו והתווכחו עד שהגיעו, כפי הבנתם, למסקנות. יש מאידך, דברים שלמרות הכל לא הגיעו לידי מסקנה והם נישארו בתיקו, כלומר: לא ידעו כיצד לפרשם, הגם שאין הרבה מיקרים כאלה.

ד.

יום אחד סיפר בן־שלום ליוסף על מיקרה שטיפל בו במישרד, בתפקידו כפקיד הממונה על עינייני הסעד. אחד מעובדי הגיזברות, שהיה אחראי לאחת הקופות, נהג, מחוץ לעבודתו במישרד, לעשות עיסקות פרטיות בחוץ. בחודשים האחרונים נטל כספים מן הקופות כדי לממן את עסקיו, במחשבה להחזירם. עד מהרה נוכח לדעת כי ביטחונו הטעהו, ולפני שהיה סיפק בידו לתקן את המצב, היתה כבר קופת המישרד בגרעון ניכר, ולחרדתו נודע לו כי בימים הקרובים עומדים לערוך ביקורת על הקופות.

הגיזבר העלוב היה במצב לא נוח וידוע־ידע כי רחם לא ירחמו עליו. במצב הנוכחי של מעילות וגניבות, ידונוהו בכל חומר הדין: הוא יאבד את פרנסתו ויכנס לבית־הסוהר, ואבוי לאותה בושה! ומה יהא על משפחתו?… ביאושו ניכנס אל פקיד הסעד, מר בן־שלום, ושפך לפניו את לבו. הוא סיפר לו על הסבך שניקלע לתוכו, בגלל סיכלותו, הבטיח שלא יוסיף לעשות כך והתחנן אליו שיואיל למצוא לו איזה מוצא להשיג את הכסף הרב שחסר בקופה על־מנת לתקן את המעוות.

סיפר בן־שלום ליוסף כי הגיזבר בכה, ממש כילד, וניכר היה בעליל שאם יצליח להשיג את כסף הגרעון, המתבטא בכמה אלפים לירות, יחזירו לקופה והוא ישוב בתשובה שלימה. השתתף יוסף בחווייה של פקיד הסעד, חברו, ובצערו של הגיזבר המסכן, שברוב איוולתו נכנס לבוץ זה, ולפתע צץ במוחו רעיון.

ה.

אביו של יוסף היה יהודי יקר ואדם ידוע בירושלים. היתה לו חנות להחלפת־כספים ברחוב מרכזי; עסק בעיסקי בנקים והיו לו שני בינייני־מגורים, שניקראו על שמו, אחד בשכונת מאה שערים והשני ברחוב המלך ג’ורג'. בתור אדם אמיד, מוכר היה כנותן צדקה לניצרכים ותורם, ביד רחבה למוסדות ראויים. הרבה מזמנו ומהונו הקדיש עבור מיצוות גמילות חסדים ומלווה היה לניזקקים ללא כל ריבית.

כעת, ניזכר בדבר והציע לחברו לנסוע יחדיו ירושלימה, לפנות אל אבא ולבקשו שיעזור לגיזבר שנטל כסף מן הקופה שלא כחוק, בשים־לב לנסיבות המיוחדות, ובהבטחה שהלה יחזור למוטב.

אמרו ועשו.

היו ליוסף נימוקים משלו שלא להשתמש לצורך נסיעה זו במכוניתו הפרטית, וכך ניכנסו למונית ונסעו. בדרך היה להם הרבה פנאי לשוחח, ומתוך כך למד יוסף להכיר יותר את חברו מר בן־שלום, מיחידי הסגולה שניצלו מן השואה הנאצית־עמלקית, המשמש כיום כפקיד הסעד של מישרד ממשלתי חשוב.

איש זה נהג ללמוד הרבה תורה, באופן עצמי ובציבור, בכל ערב, בבית־הכנסת שברחוב גאולה, בתל־אביב, והיה בר־אוריין. יראת־השמים שלו היתה איתנה, בלתי־מעורערת ומבוססת על יסודות חזקים של חינוך טוב, הכרה מלאה בבורא העולם, לימוד תורה והגיון בריא.

הסביר בן־שלום ליוסף, באופן הגיוני, מהו האדם, ובמיוחד – האדם היהודי, מה תכליתו ומה רוצה ממנו אלקיו. היתה זו הסברה שוטפת, ברורה ומושכת, אשר פתחה את לבו ועיניו של יוסף והוא חש ברגישות מיוחדת במינה ונעימה עד למאוד, שגרשה את שעמומו הניצחי ומילאה את ריקנותו בדברים מעניינים ונישגבים.

ו.

בשעה שניכנסה המכונית לעיר, היה כבר ערב. כשעברו ליד שוק מחנה יהודה היו עוד החנויות פתוחות, כי היה זה יום חמישי והרחובות המו מקהל רב שהמשיך, עד שעה מאוחרת, בקניות לכבוד השבת. כשירדו הנוסעים האחרים, ביקש יוסף מהנהג שיסיעם ישר לבית הוריו, דבר שחסך להם זמן יקר.

בבית קידמה האם את פני בנה בחמימות והושיבה אותו, עם חבירו, לשולחן וכיבדה אותם בכיבוד קל משום שלא חפצו להתמהמה. כאשר נודע להם, כי האב נימצא בבית־הכנסת, מיהרו לשם והספיקו להגיע ברגע שהציבור החל להתפלל ערבית, כשאביו של יוסף משמש כשליח־ציבור ועובר לפני התיבה.

ראה יוסף את אביו כשהוא משתחווה ואומר:

ברכו את ה' המבורך!

והקהל ענה:

ברוך ה' המבורך לעולם ועד!

יוסף, שמלפני שנים רבות חדל להתפלל והתרחק מן האמונה ומהחיים המסורתיים, ניזכר, בגעגועים חזקים, בימי ילדותו המאושרים, כשהיה בחיק משפחתו החמה. אז, כשהיה בא עם אביו לבית־הכנסת, לא הבין את משמעות הדבר שיהודים מברכים את ה'. כעת, תפס את העיניין: בני־ישראל, שהם אהוביו של הקדוש־ברוך־הוא, אשר ברא בחכמה עילאית עולם כה גדול ויפה, בחר דווקא בהם ואוהב אותם עד־בלי־די. יהודים אלה משיבים אהבה אל חיקו ומשתדלים הם ומתאמצים לברכו כראוי ואומרים בכוונה עצומה:

ברוך ה' המבורך לעולם ועד!

יהודים פשוטים אלה, שאינם כה פשוטים, יודעים את דרכם ועושים, בדיוק נימרץ, מה שהם באמת צריכים לעשות, כלומר: לומדים תורה, מתפללים, מקיימים מיצוות ובורחים מעבירות. הם עושים, כמיטב יכולתם, קורת־רוח לריבון־כל־העולמים שהריהם כל־כך אוהבים אותו.

מאנשים טובים והגיוניים אלה ברח והלך להצטרף אל פוחזים וסכלים שביקשו “לעשות־חיים”… כאילו יש איזו חשיבות לכמה רגעים של התפרקות, אשר לאחריהם באה ריקנות וחוסר סיפוק.

הביט יוסף וראה את חבירו מצטרף אל המיניין ומתפלל, ופיתאום עשה דבר שחדל לעשותו מזה שנים רבות: גם הוא הצטרף למיניין והתפלל, בכוונה גדולה, ערבית – התפילה שהתקין יעקב־אבינו. בפעם הראשונה בחייו חש במתיקות ובתענוג בעת שעמד ושפך את שיחו לפני אלקיו, ביקש ממנו, לפי סדר התפילה, בקשות פרטיות בשבילו ובקשות עבור כל עם ישראל, הודה לה' הגדול, הגיבור והנורא והרגיש כי הוא חי את התפילה והצטער על שהפסיד בימי חלדו את החווייה הזאת. בסוף, כשחזרו על ברכו את ה' המבורך! – ברוך ה' המבורך לעולם ועד! ניזדעזע, שוב־פעם, בכל גופו ונפשו מחמת התרגשות.

הם נישארו בבית־הכנסת בחברת אנשים פשוטים, יהודים מכל ימות השנה. אבל אנשים שלווים שידעו לשם מה הם חיים ומה תכליתם, ועמם ישבו ללמוד תורה, דבר המהווה את המיצווה הגדולה ביותר. לאחר מכן, בלכתם עם אבי יוסף לביתו ספרו לו יוסף וחבירו על מטרת בואם, ואחרי ארוחת הערב קיבלו הבטחה שאביו של יוסף ילווה, ללא כל ריבית, לגיזבר את כל הסכום החסר בקופה, על־פי עדים, ערבים וחתימות, כדת־וכדין.

בשעה מאוחרת חזרו שניהם תל־אביבה, עייפים אך שמחים שה' יתברך הצליח את דרכם. הורי יוסף, בעיקר, שמחו לראות את בנם ובמיוחד כשסיפר להם שהחליט לחזור לחיים תקינים, ככל היהודים הטובים, כשם שהורגל בילדותו ובנעוריו, וניפרדו ממנו ומחבירו בהתרגשות.

ז.

יוסף נילווה אל בן־שלום בעת שהלך בערבים ללמוד תורה. להרב, המגיד־שיעור, היתה שיטה משלו בשעה שישב ולימד את תלמידיו המבוגרים. מדרכו היה לקרוא באיטיות מתוך הספר ולהסביר בעל־פה, בעת־ובעונה־אחת, בסבלנות מרובה. טביעת־עיין היתה לו והיה מרגיש מייד אם מישהו מן הנוכחים אינו מבין משהו, או אינו מקשיב, ובו במקום היה עוצר ומתחיל מחדש באורך־רוח ובמרץ ולא היתה נחה דעתו, עד שנוכח לדעת כי הכל הבינוהו כראוי, ואז ממשיך היה הלאה.

נוסף לכך, נקט בשיטה יפה ומועילה. לפני השיעור הסביר בקווים כלליים את רקע הלימוד אשר לפניהם: את העיניין עצמו, את המשתתפים בשקלא־וטרייא, אישיותם של התנאים, או האמוראים, תקופתם ומקום־מושבם. בעת שדובר בגמרא על אביי, למשל, מוכר היה כבר ללומדים, מן הסיפור שסיפר להם הרב על־אודותיו, בתור ילד יתום שנימסר בידי אומנת טובה ואוהבת וגדל אחרי־כן בבית דודו, רבה־בר־נחמני. כן ידעו הלומדים מדוע מופיע רב אשי בוויכוחים, על־פי־רוב, בסוף, כ“מכה בפטיש” האחרון והקובע, משום שהרב הסביר להם מלכתחילה את פועלם הכביר של רב אשי ורבינא בחתימת התלמוד־הבבלי, בדומה לרבנו־הקדוש, הוא “רבי”, או רבי יהודה הנשיא, אשר חתם את המישנה.

הרב המלמד השפיע הרבה מאישיותו על תלמידיו וכל אלה שבאו עמו במגע. תמיד חייך וענה בסבלנות לכל שאלה. מוכן היה לחזור ולהסביר עוד־פעם ועוד־פעם, עד שנוכח לשביעות־רצונו כי הבינוהו כהלכה. דוגל היה בהסברה טובה וטען תמיד כי אילו היתה קיימת רשת טובה, משוכללת ומקיפה, של הסברה, בארץ ובגולה, כי אז אפשר היה בהחלט לקרב את העם כולו אל אלקיו.

בקווים כלליים נהג להסביר לפני השיעור, ביחס לעיניין הנדון, מי, מה, איך, מדוע, היכן ומתי. הוא הסביר את אופן השימוש בשפה התמציתית של המישנה והכין רשימה של מלים ארמיות, שהשתמשו בהן הרבה בגמרא, עם פירושן בעברית, וחילק העתקים מהן ללומדים. הסביר באריכות, ובצורה עיניינית, מונחים רגילים בגמרא, כגון: תא־שמע, מיתיבי וכיוצא בהם.

ערב אחד הביא לשיעור את מפת בבל בתקופת התלמוד והראה לתלמידיו באופן מוחשי את מקומותיהן של הישיבות הניזכרות בגמרא, כגון: סורא, מחוזא, פומבדיתא, נהרדעא וכו'. הוא הרצה לפניהם רבות על המטבעות, המישקלות והמידות שהיו בתקופות ההן ולימדם כללים לפסוק הלכה במחלוקת, ומידות שהתורה נידרשת בהן.

ח.

יוסף חזר, יותר־ויותר, אל צור־מחצבתו ולא היה איכפת לו לראות את מכריו, ואת אלה הנימצאים על־ידו, משתוממים ואפילו לועגים לו. “לפום צערא – אגרא”, חזר ואמר בכל הזדמנות את מאמר חז"ל, שפירושו: מה שיותר מצטערים לשם־שמיים, יותר גדול השכר שישלם בורא־העולם למצטערים על קידוש שמו. הוא עשה חייל בלימודיו, ובמרוצת הימים הסתגל לחיים הישנים־חדשים הללו ונודע כיהודי טוב. בין השאר קיבל על־עצמו, בלי־נדר, להסביר את תכליתו של היהודי לאותם האנשים אשר כמוהו, בעבר, תועים, עתה, בתוהו ובדרך־לא־דרך, להוכיח ולהסביר להם את אמיתות היהדות ולהצביע להם על הדברים היסודיים שהם מחמיצים ואשר בלעדיהם אין כל אפשרות לחזור אל אבינו שבשמיים.

חיים־זאב יצחק, בעל בית־מסחר לכלי מיטבח בשכונת גאולה, בירושלים, היה אדם מאושר. לפני כחצי שנה נשא אשה, שהיתה עתה בהריון, עיסקו שיגשג והיה לו בית נאה עם כלים נאים.

פרט למיחושים קלים נהנה כל ימיו מבריאות מצויינת. אומנם, בחודשים האחרונים היה חיים־זאב משתעל בתכיפות גדלה והולכת, אלא שכל המעשנים משתעלים והוא לא הקדיש לכך תשומת־לב מרובה. אל נשימתו הקצרה, שגדלה והלכה, התיחס כאל דבר רגיל הקשור עם תהליך ההתבגרות. ירידה קלה במישקל הסביר כיתרון. היה לו גם כאב קל בחזהו אך לא היה זה משהו רציני שכדאי להטריד בגללו רופא. והנה בוקר אחד, בשעה שרחץ את שיניו, השתעל עמוקות והעלה כיח עם קצת דם.

מובן, שחיים־זאב שמע על סרטן הריאה והקשר שבינו ובין העישון. כאדם שעישן הרבה, חשב אפילו, לצמצם את העישון. כעת הירהר על סימני סרטן הריאה כפי שידע: ליחה עם דם, זכר, היה אחד מהם. הוא החל לדאוג והלך לרופא.

בשל סימנים אלה התעוררו עד מהרה חששותיו של הרופא. מכל־מקום, גם סיבות אחרות יכלו לגרום כאב בחזה: שיעול, ירידה במישקל וכיח עם דם – דברים כגון מורסה בריאה, דלקת ושחפת. תחילה נעשה לחיים זאב צילום בחזהו וכאשר ניתגלה צל חשוד, ייעץ לו הרופא לפנות אל מנתח־מומחה.

כעבור יומיים פנה חיים־זאב אל רופא מיוחד. נעשו עוד צילומים מספר. אחר כך באה בדיקת־ליחה. סרטן הריאה מפיץ לעתים תכופות תאים אשר הרופא הפתלוג יכול לזהות את דוגמאותיהם. תוצאות הבדיקה היו חיוביות, ועל־מנת לפתור את כל הספקות נעשתה בחינה ברונכוסקופית. שפופרת דקה הורדה לתוך גרונו של חיים־זאב הניפחד. באמצעות מכשיר זה יכול המומחה לראות, לעתים תכופות את השיכבה החשודה ואף ליטול ממנה משהו לבדיקת הפתלוג.

כפי שהתבטא פעם אחד הרופאים, הרי שתי המלים “סרטן הריאה” הן המאוסות ביותר ברפואה. ברם, לחיים־זאב היתה האיתנות הנפשית לעמוד אל מול העובדות. הוא שאל על סיכוייו ונאמרה לו האמת.

כיום, ממאה אנשים החולים בסרטן הריאה, אמר לו הרופא, לארבעים־וחמישה לא תהא אפשרות להנתח בעת שהם מתיעצים עם רופא. הסרטן שלהם הינו, אז, בשלב כה מפותח שניתוח לא יועיל. חזם של חמישים וחמישה אחרים אפשר לפתוח. זהו ניתוח נועז וכאחד־עשר מתוך חמישים־וחמישה אלה, עלולים למות ממנו. בדיקת פנים בית־החזה נותנת עדות ברורה לפיזור סרטני, שיתכן וחדר אפילו ללב עצמו. במיקרים אלה יכול הרופא לעזוב את הריאה, מבלי לנגוע בה ופשוט לסגור את החתך. חולים אלה – יתכן שנים־עשר – ימותו תוך חודשים מיספר.

עד כה נותרו מהמאה הראשונים שלושים־ושניים חולים שאפשר לנתחם. המנתח מוציא את כל החלק של הריאה הנגועה ומקווה שלא נותרו זרעי־סרטן. אולם באחוז גדול ומצער של מיקרים, מסתתרות קבוצות של תאים אלה במחבואים ניסתרים וממשיכים לגדול. בהתאם לסטטיסטיקה כיום, ישארו בחיים, וכניראה יחלימו מן המחלה, רק חמישה מבין שלושים־ושניים החולים העוברים את הניתוח בשלום, כך שהחשבון הוא: חמישה ניצולים מתוך מאה קורבנות.

חיים־זאב קיבל מיספרים מחרידים אלה בשלווה חיצונית. הואיל ונאמר לו כי המהירות היא צורך השעה, אמר ששבוע אחד יספיק לו להסדיר את עינייניו. ברור היה שהיה זה שבוע רע.

כשניכנס לבית־החולים, היו עוד הכנות רבות. לפני הניתוח מוטל על הרופאים להחליט אם יכול החולה להתקיים עם ריאה אחת, או שתיגרם לו נשימה כבדה ומחניקה. אצל האדם המבוגר הממוצע¹, כשהוא בריא, פועלות הריאות פי שמונה מהדרוש בפעילות תוך־כדי ישיבה, אך שנים של עישון מופרז הורסות את ריקמת הריאות ומוחות את שולי הביטחון. “אז”, אומר ד"ר אוכסנר², מנתח החזה הידוע, “נותר לנו לעבוד עם השיריים בלבד”.

בבדיקות שנעשו לחיים־זאב צויינו שנותר עוד משהו מצומצם בריאתו שיאפשר את הניתוח. במשך שלושת הימים הבאים עשה תרגילים על־מנת להתכונן לחיים עם ריאה אחת. לפי הצעת הרופא חדל לעשן שבוע־ימים לפני־כן, בעת ביקורו הראשון.

לבסוף הגיע יום הניתוח וחיים־זאב הושכב על השולחן על צידו, כשזרועו מעל לראשו. כדי לאפשר דרך־אוויר נוחה, הורדה שפופרת לגרגרתו. לאחר־מכן עשה המנתח חתך גדול סביב למחצית גופו.

כשניפתח חזהו של חיים־זאב, היה השלב הראשון להפסיק את עורק הריאות. שני קשרים מכותנה, כל אחד בגודל של אצבע בערך, חסמו את זרם הדם. העורק הופסק בין הקשרים והצינור המוביל אל הלב קופל וניתפר בעדינות. אחרי־כן טיפל המנתח, באותו אופן, בשני ורידי הריאות. נישאר אמצעי חיבור אחרון לריאה: הסימפון העיקרי – אחד משני הצינורות המיסתעפים מקנה הנשימה, שנהדק ונפסק, והריאה הוצאה מתוך חזהו של חיים־זאב מיודענו. בדיקה שלאחר־כך הוכיחה כי הסרטן היה בערך בגודל של ביצת אווז.

כעת שוב הפנה המנתח את תשומת־לבו לסימפון. דבר חיוני הוא לסתמו לחלוטין, אחרת עלול לחדור לחלל בית־החזה אוויר טעון חיידקים מן החוץ העלול לגרום זיהום מסוכן. השפופרת ניתפרה יפה וחתיכת ריקמה, שנילקחה מדופן החזה, הורכבה בקצה. הסתימה נבדקה כדי להיווכח שאינה נוזלת, כשם שבדקו את תוך השפופרת: חלל בית החזה מולא בתמיסת מלח והמשקיפים השגיחו על בעבועים אשר יגלו פירצה כלשהי.

אז באה בחינת רגע של חלל בית־החזה. לעיתים קיימים סרטנים קטנים בגודל של קיטנית, או ענב, שבדרך כלל הם ורודים־אפורים. את אלה מנתחים ומוציאים בקפדנות, והוא הדין גם לגבי חתיכות גלויות אחרות של ריקמה סרטנית – מלאכה מאומצת העלולה להמשך עד לשש שעות. ברם חיים־זאב היה בר־מזל. לא היו סימנים שהסרטן התפשט אצלו מחוץ לריאה.

כדי שלא יחוש בכאבים, הוזרקה לחולה זריקה של סמים משתיקי כאבים, להרדמת עצבי החזה, שפעולתה נימשכת ימים מיספר. הצלעות הוחזרו למקומן וחוברו יחד. לבסוף ניסגר הפצע הפתוח על המקום הריק שהריאה היתה בתוכו. במשך הזמן תיגדל הריאה הנותרת ותמלא חלק של המקום הריק, והמקום הנישאר ימולא עד־מהרה בריקמה סיבית.

כדי להקל על ריאתו השניה, הוכנס חיים־זאב יום אחד, אחר הניתוח, למכונת חמצן. למרות פעולת הסמים המרדימים סבל מכאב רצוף ושיעול מציק, אולם הכאב פסק בהדרגה והפצע החל להגליד. כעבור עשרה ימים עזב את בית־החולים על מנת להחלים בבית.

רופאו אמר לו במפגיע לבל ישוב לעשן, כי עשן הסיגריות הוא הגורם העיקרי למחלה זו. אמר חיים־זאב כי תמיד חשש להפסיק את העישון, בחושבו כי קשה יהא לו לבצע את הדבר. “לו ידעתי כי כה קל להפסיק לעשן, הייתי עושה זאת מזמן”, אמר.

הרופא הוסיף וסיפר לו כי כיום נאמדים מיקרי המוות השנתיים, ממחלה ממארת זו, בעשרות־אלפים. הוא הביא את דבריו של ד"ר אוכסנר:

“מפחיד אותי לחשוב על העלול לקרות בעשר השנים הבאות, כשמינהגי העישון הנוכחיים שלנו יתנקמו בנו. סרטן הריאה כבר הגיע למימדים מבהילים בעולם כולו. יש משמעות לעובדה כי העלייה הגדולה של המחלה היא בדיוק לפי הערך במכירת הסיגריות. אני משוכנע כי אצל כל אדם השטוף בעישון יתפתח סרטן הריאה – אלא אם כן תופיע אצלו קודם מחלת לב או מחלה אחרת”.

אם כן, האם קיימת הגנה כלשהי לאלה השטופים בעישון? ד"ר אוכסנר, שאינו מעשן, מאמין שכן. מרבית סרטני הריאה גדלים במהירות, לכן חשוב הדבר לגלותם ברגע האפשרי הראשון לפני שהתפשטו לאיברים ולריקמות אחרים. בקיצור, לפני שהם נותנים סימנים חיצוניים.

בשלב זה אפשר לגלות סרטן רק ע“י קרני־רנטגן ובדיקות ליחה. ד”ר אוכסנר מאמין כי לאחר גיל הארבעים יש לעשות צילום רנטגן בחזה, לכל אדם המעשן חפיסת סיגריות ליום, לפחות בכל ששה חודשים, כן מאמין הוא כי אם אנשים במספר מספיק ינקטו באמצעי זהירות אלה, יתכן שלחמישים אחוז מחולי סרטן יהיו סיכויים להתרפא, תחת תשעים וחמשת האחוז שאין להם תקנה.

שמע חיים־זאב הנירעש את כל זאת מפי רופאו. לבסוף הודיע לו הרופא כי רק לאחר חמש שנים אפשר יהא לדעת אם הוא ישאר בחיים. בנוגע לסיכוייו, עוד מוקדם לומר. אם ינצל, יחיה חמש שנים באי־ודאות ורק בתום תקופה זו יהא אפשר לקבוע אם שב לאיתנו לחלוטין.

*

חיים־זאב זכה ועבר את התקופה הזאת והוא כעת בריא לחלוטין ואדם מאושר. הוא הפך ליהודי ירא־שמיים, שרואים אותו, בדרך כלל, בבית־הכנסת הגדול בשכונת זיכרון משה. אחרי שריבונו־של־עולם גמל עמו את חסדו והצילו מן המצב הגופני והנפשי בו נימצא במשך החמש שנים, ויותר, הינו מסביר לכל אחד ואחד את חשיבות הפסקת העישון והבדיקות התכופות לגילוי סימני המחלה הממארת, כדי שאפשר יהא לקדם את פני הרעה במהירות ולקיים את אחת ממיצוותיו של ה' אלקינו: “ונישמרתם מאד לנפשותיכם”, אשר רבותינו ז"ל פירשוה גם מבחינה גופנית.

לפני שנים חי באחת העיירות במיזרחה של אירופה יהודי אשר השתייך לכת של חסידים. יום אחד נסע, מרחק של כמה ימים, לעיירה אחרת שבה התגורר הרבי, האדמו"ר הצדיק, מנהיגם הרוחני של החסדים חברי כת זו.

הרגיש הרבי, שהיתה לו טביעת־עיין, כי משהו מציק לחסיד זה ושאלו:

“מה יום מיומיים, הרי נוהג היית לעבוד את ה' יתברך בשמחה – מהי איפוא סיבת התוגה המקננת בתוככי לבך?”

ראה החסיד כי לא יוכל להסתיר מאומה מעיניו החודרות של הרבי, עמד וסיפר לו על עסקיו שאינם מתקדמים ועל שאר מצוקותיו, ולבסוף הגיע לעיניין העיקרי:

“הזוכר הוא את זלדה בתי, זו הילדה שנולדה לי לאחר שברכני מר? ובכן הגיעה נערה זו לפירקה ואין לי כסף לנדוניה ולשאר ההוצאות. לא חפצתי להטריח את כבודו בדבר זה, ביודעי את רוב טירדותיו, ולכן נסיתי להעלים את צרותי”.

הרבי, שמלבד היותו עוזר לזולתו בברכה, במתן עיצה ובסעד מוסרי, היה גם עוזר לאנשים באופן גשמי, הוציא מתוך ארונו שלוש־מאות רובלים והעניקם לחסיד.

“הא לך כסף שיספיק לכל הצרכים”, אמר, “ואל ירע לבך, כי רצון ה' הוא. גלגל חוזר בעולם: פעם נותן אתה לזולתך ופעם נותנים לך. העיקר, שהכוונה והמעשה יהיו רק לשם שמיים”.

שידל האדמו"ר את החסיד שיאבה לקבל את הכסף, ושילחו בכבוד לביתו, כשברכתו מלווה אותו.

*

כפי שכבר הוזכר למעלה, כדי לחזור לעיירתו צריך היה החסיד לנסוע ימים מיספר. בדרכו עבר על־פני עיירות רבות, וערים וכפרים. בעת שחנה בכפר אחד, בהיותו בתוך אכסנייתו, שמע מן החוץ צעקות וקריאות. הוא מיהר החוצה וראה אנשים מתקהלים, צועקים ומדברים בהתרגשות. לאחר ששככו הרוחות נודע והתברר פישר הדבר:

אחד מתושבי הכפר עמד להשיא את בתו, לאחר שמצא עבורה שידוך מתאים. מיום שבאה לעולם היה אביה חוסך כסף ליום החתונה. ובכן, צריכים היו, בעצם היום הזה, לרכוש חפצים לזוג הצעיר ולשם כך הוציא אבי הכלה את הכסף ממקום מחבואו ויצא לשוק. כשרצה לשלם עבור חפץ שקנה, והכניס את ידו לתוך ביטנת מעילו, מקום ששמר את צרור הכסף, שהכיל שלוש־מאות רובלים, כמעט שהתפלץ לבו – הצרור לא היה שם!

כשכל החיפושים עלו בתוהו, והדבר נודע לחתן המיועד, עמד זה והודיע כי אם לא ימצא הכסף רואה הוא את השידוך כמקח־טעות ולא יכנס לחופה. נקל לתאר את עוגמת־נפשם של כל הנוגעים־בדבר, ובמיוחד את צערה של הכלה, ובשל כך נוצר כל הרעש הזה, ברחוב, שמשך את תשומת־לבו של החסיד.

עמד הלה והכריז כי הוא־הוא שמצא צרור של שלוש־מאות רובל. מייד נוצרה מהומה חדשה והתרגשות כללית. המחותנים ובני משפחותיהם הקיפו את החסיד והמטירו עליו שאלות. הוא פנה בשלווה אל אביה של הכלה ובירר ממנו פרטים וסימנים: במה וכיצד היה הכסף צרור ועטוף, כמה שטרות של כסף גדול היו וכמה של כסף בינוני וקטן. לאחר שקיבל את כל הידיעות הדרושות, ביקש מן הנאספים להמתין, בחוץ, עד שיכנס לחדרו, באכסנייה, ויבדוק אם הסימנים מתאימים.

הוא ניכנס פנימה וסידר, בדיוק נימרץ, צרור של כסף אשר התאים לתיאור ולסימנים אשר ניתנו לו. לאחר־מכן יצא החוצה ואמר כי אומנם נכון הדבר: הסימנים מתאימים והכסף נימצא במלואו. אין לתאר את התרגשותם וגודל שמחתם של בני המשפחות והם המטירו ברכות ותישבחות למכביר על האיש אשר, לדבריהם, ירד מן השמיים להושיעם.

לפתע, הודיע החסיד כי לפני שיחזיר את האבידה לבעליה, דורש הוא חמישים רובלים כשכר טירחה. כל הנוכחים נידהמו: חמישים רובל־כסף, בימים ההם, לאו מילתא זוטרתא היתה, וחסרון סכום זה עלול היה לעכב ולדחות את החתונה. הם גם השתוממו שיהודי ירא־שמיים, המשתייך לכת של חסידים המסתופפים בחצרו של הרבי האדמו"ר הצדיק, יעלה על דעתו לבקש שכר עבור השבת־אבידה, שהיא מיצווה כל־כך חשובה. מה עושים? – עמדו והפצירו בו, והתחננו לפניו שיוותר על דרישתו ויסתפק במיצווה אולם ניראה היה כי היה זה ממש “חסיד שוטה”, וכשנוכחו לדעת כי אין להזיזו מדעתו, התחילו לגדפו, ובכעסם עמדו ודחפוהו לביתו של הרב, לדין תורה.

כאשר שמע הרב את הסיפור, והחסיד לא הכחיש, נזף בו על התנהגותו המחפירה וחייבו להחזיר את כסף־האבידה ללא כל תשלום. החסיד השלים עם פסק־הדין, החזיר את הכסף וחזר לאכסנייתו. למחרת בבוקר ארז את חפציו ועלה על העגלה, כדי לנסוע לעיירתו ולביתו, כשאנשי הכפר מלווים אותו בקריאות בוז.

*

אחר הדברים האלה ערך האדמו“ר ביקור בקהילות הקדושות, לחזק את ידי אחינו בני־ישראל בעבודת הבורא, ובדרכו עבר את הכפר אשר בו קרה מה־שקרה עם מיודענו החסיד. כמובן שהרבי ניתאכסן בביתו של המרא־דאתרא, הוא הרב אשר פסק אז שהחסיד צריך להחזיר את האבידה לבעליה, ללא כל תשלום. ביני־וביני סיפר הרב לאדמו”ר על המיקרה בחסיד שעמד לקיים מיצוות השבת־אבידה, אבל תמורת תשלום גדול.

שמע האדמו“ר את כל הסיפור והשתומם. הוא הכיר את צאן־מרעיתו, ובמיוחד את האיש הזה, וברוב תשוקתו לברר את הדבר קיצר ישיבתו אצל הרב, מארחו, ומיהר לנסוע אל עיירת החסיד. כשהגיע שמה, קיבלו הלה בסבר־פנים יפות וביראת הכבוד, ולאחר זמן־מה אמר לו הרבי כי בא לאוזנו עיניין התנהגותו עם בעלי האבידה. הוא משוכנע, אמר, כי יש דברים בגו, ומבין הוא כי את שלוש־מאות הרובלים שהוא נתן לו בחצרו, לצורך נישואי זלדה, נתן לכפרי כ”השבת־אבידה".

“הנה”, המשיך הרבי, “עומד אתה ונותן כסף זה לאנשים אומללים, אשר עולמם חרב עליהם, והינך מעמיד־פנים כאילו כסף זה אינו שלך, אלא כסף האבידה”.

הרבי נעץ בחסיד מבט רב־משמעות והוסיף:

“לא מפליא אותי דבר זה, כי סמוך־ובטוח אני שעשוי אתה לחזור ולעשות מיצוות כאלה, של מתן סיוע לאנשים מיסכנים, כהנה־וכהנה. הדבר שאיני מבין: מה היה טעמך, ונימוקך, בדורשך במפגיע שכר־טירחה עבור מיצווה זו?”

חייך החסיד ואמר לרבי:

"כשהודעתי לפני קהל־ועדה כי מצאתי את האבידה, ומוכן אני להחזירה, הופיע אצלי, בו במקום, הבעל־דבר, הוא היצר־הרע שלי, ואמר לי כי אני, בעצם, יהודי טוב מאוד. ידעתי־גם־ידעתי מהי סוף דעתו, ולכן עניתי לו, במחשבתי, כי מוטב לו שלא יתחיל אתי. כשניכנסתי לחדרי שבתוך האכסניה, שוב פעם ניטפל אלי ופיזר לי מחמאה אחר מחמאה, באומרו כי אני מציל חתן־וכלה עלובים ומופיע כשליח־מן־השמים, ומושיע, לשתי משפחות אומללות. חזרתי ואמרתי לשטן, המדיח אותי לגאווה, שיחדל ממני כי לא אובה לשמוע ממנו אפילו מלה אחת. כשיצאתי החוצה ואמרתי לבעל־האבידה כי הסימנים מתאימים, ועמדתי כבר להחזירה לו, לקול תשואות בעלי השמחה, אשר שיבחו והיללו אותי, וברכוני עד־בלי־די, שוב־פעם ראיתי, בעיני־רוחי, את השטן כשהוא מחייך בשביעות־רצון ואומר לי:

"‘ומה תאמר עכשיו, ידידי היקר, שמע וראה ואמור לי, האם אינך, ממש צדיק ומלאך־מן־השמיים?’

"נוכחתי לדעת כי הפיתוי גדול הוא, ולמעלה מכוחותי היה, אז, לעמוד נגד כל זה. הרגשתי כי בעוד רגע־קט עלול אנוכי להחדיר בקרבי גאווה אסורה, ועתיד אני לבזבז את המיצווה ואת המעשה שעשיתי, לשם־שמיים, בעבור נזיד עדשים, כלומר: בעד טיפת כבוד מדומה והרגשת שביעות־רצון עצמית. לפתע־פיתאום צץ בראשי רעיון: הודעתי לכל אלה שנוכחו במקום כי תמורת השבת־האבידה דורש אני שכר־טירחה של חמישים רובלים. יצר־הרע נירתע ממעשה זה, אולם היה ניכר בו כי הוא יוסיף לנסות להכשילני בעקשנות ובפיתויים, כדרכו. משום כך, לא נעתרתי להפצרותיהם של בעלי האבידה, והסכמתי להתדיין עמם אצל הרב, ולעבור את כל דרך הבזיון, עד שחזרתי לביתי. בדרך, בעגלה, פניתי אל יצר־הרע שלי, הוא השטן המדיח, הוא מלאך־המוות והוא הקטיגור שלי בעולם הבא, ואמרתי לו בנקמנות:

"‘נו, ומה תאמר עתה – האם מוצא אתה שעודני צדיק גמור ומלאך־מן־השמיים?’

“וברוך השם! יצרי הרע ניכנע ולא הטרידני שוב בדבר ההוא”.

*

התעניין הרבי לדעת כיצד, לאחר הכל, הסתדרו העיניינים אצלו, בבית, בלי הכסף, ומה בדבר בתו, שלו, שחפץ להשיאה, ואשר לצורך זה נתן לו הרבי, אז, את שלוש־מאות הרובלים.

ענה החסיד:

"רבי! הקדוש־ברוך־הוא השתמש בכסף ההוא כדי לנסותנו, וברוך־הוא־וברוך־שמו שהכל עבר בשלום.

“אשר למצבי הדחוק והצורך, להשיא את זלדה, ילדתי, הנה שלח לי הקדוש־ברוך־הוא הצלחה בכל מעשי־ידי. חזרתי לאיתני, מבחינה כלכלית, והשאתי את בתי לבחור טוב. ברגע זה, ברוך השם, הכל טוב ושפיר”.

שמע זאת הרבי וקרא:

“ישתבח שמו של ה' אלקי ישראל לעד”.

הוא חיבק את החסיד ואמר:

“כך צריך להיות יהודי טוב, וירבו כמוך בישראל!”.

(מפי הרה“ג ר' שלום שבדרון שליט”א)

היה זה לפני שלוש־עשרה שנה, ואני, צעיר בישראל, חל בי משבר, התחלתי לחשוב מה התכלית? – אנשים נולדים, חיים, עושים מה שעושים ומתים, ממש כמו בהמות. ומה הלאה? האם אחרי מותנו ניגמר הכל – תם ונישלם? האם כל מה שעומד לרשותנו, זה רק בתקופה קצרה של חיי אנוש המלאים ברובם תלאות ויסורים?

ככל שהעמקתי חשוב, כן התקרבתי למסקנה: יש כוח עליון, כלומר: אלקים, שברא את העולם כולו, נוהג בו ודואג לכל דבר. לאחר מחשבות רבות, חקירות וחיפושים גיליתי כי הקב"ה בחר בנו, היהודים, להיות לו לעם סגולה, נתן לנו את תורתו הקדושה והכין אותנו ואת ארצנו להיות אור לאנושות כולה וכן מוכנים לנו חיי נצח שברגע זה אין אנו מסוגלים להבין את משמעותם הנישגבה.

כשהגעתי להכרה זו, הייתי עדיין תועה ואובד, כי לא ידעתי מה עלי לעשות וכיצד להכנס לצד הטוב, והנה מן השמיים עזרו ויום אחד לקחוני בשבת אחת אל הרב הגאון ר' אברהם נשר (אדלר) שליט“א. היה זה לפני הפסח של שנת תשי”ב, וכך שמעתי מפיו דרשה, בפעם הראשונה, בבית־הכנסת שבשכונת בית־יעקב. כל מלה־ומלה היתה בבחינת מים זכים שריוו את צמאוני, והרגשתי כי נשמתי הרצוצה חוזרת לאיתנה כמים קרים לנפש עייפה.

לאחר־מכן נודע לי כי הרב נותן שיעורים גם בימות החול, הוא מלמד גמרא, “עין־יעקב” (אגדות הגמרא: מידרשים), רמב“ם ו”שולחן־ערוך" – דינים.

גיליתי, כי לא הייתי היחיד החוזר לצור־מחצבתו. היו עוד בחורים כמוני, וכניראה שניגזר עלינו, כי נהיה בין הראשונים שעליהם ניבאו הנביאים, בשם ה‘, כי עתיד הוא להחזיר את לב עמו אליו. ניתקיים בנו הפסוק, שנאמר בו: "הנה ימים באים נאום ה’ אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'".

מאז חלפו־עברו כשלוש־עשרה שנה. שלוש־עשרה שנים, כמנין י“ג המידות שיש לקב”ה. במשך זמן זה למדנו הרבה. סיימנו בערך שלוש־עשרה מסכתות, אם לא למעלה מזה, קלטנו רבות ושמחנו הרבה בראותנו את עצמנו מתקרבים יותר ויותר אל ה' יתברך ועושים לו קורת רוח.

האיש שנישלח על ידי ההשגחה העליונה, הוא רבנו הרה“ג ר' אברהם נשר (אדלר) שליט”א, עשה ועושה את שליחותו באמונה, והוא רואה בנו דבר גדול. הוא וויתר על נוחיות ועל הרבה דברים כדי שלא לעזבנו. כשהיה חולה ושכב בבית־החולים, הצטער צער רב על שאינו יכול להיות עמנו ולהמשיך ללמדנו את דרך ה'. במיקרים שהוא חייב להיעדר מטעמי מיצווה כגון: לסדר חופה וקידושין לזוגות מתחתנים, מתאמץ הוא לשוב מהר ולהצטרף אלינו.

“הבא ליטהר מסייעין בידו”, פסוק זה ניתקיים בו. מן השמיים עזרו לו לגבש, מקומץ בחורים, כעין עדה קטנה וקדושה הלומדת את דרכי ה' על מנת לעשות את רצון אדון העולם ולגרום לו נחת־רוח.

לבקשת הלומדים נעתר הרב והוא מסכים ברצון ללמדנו בכל מוצאי־שבת־קודש דינים, משעה 7 עד 7.45 – שלושת־רבעי־שעה.

לאותם החברים הטוענים כי לא כדאי להם לבוא, היות והם חושבים שהם לא מבינים, צריך להזכיר את הדין, שאפילו אם לא הבינו, הרי יש להם שכר הליכה, ומה גם אם הצליחו להבין מלה אחת ויחידה בלבד, זה משהו! ומה עוד אם הבינו יותר ממלה, בוודאי־ובוודאי שמגיע להם שכר בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד איזה שכר!… בהשגתנו המוגבלת לא נוכל לתאר את גודל השכר. יספיק אם נאמר כי רגע אחד בגן־העדן דומה לששת־אלפים שנים הכי טובות והכי מאושרות בעולם הזה, שבן־אדם יכול להעלות על דעתו, ולהיפך, רגע אחד, חלילה, בגיהינום, דומה לששת־אלפים שנים רעות ונוראות אשר יוכל האדם להשיג בשכלו.

זה העיקר, ואילו השאר – תפל!

הרב פעם סיפר שכתוב, כי על־מנת להיות יהודי טוב, צריך להיות גזלן, וזה מעורר תמיהה מה פירוש להיות גזלן? התירוץ הוא – היהודי הטוב הוא שגוזל מזמנו כדי לעסוק בתורה ובמעשים טובים.

יצר־הרע פועל את פעולתו והוא מסית את הלומדים, וטוען כי זה קשה ומשעמם ועוד, כיוצא־בהן, טענות. צריך לדעת כי מה שיותר קשה ללמוד תורה וללכת בדרכי ה' אלקינו הרי יותר גדול השכר שהקב"ה משלם לעושי רצונו ואוהביו.

לרגל יובל השבעים של הרב התאספו תלמידיו, שמחו והודו לה' שזיכם להיות יחד ביום גדול זה. עצם העובדה שהם, כלומדי תורה ואוהבי ה‘, נימצאו יחד עם הרב, שקירבם תחת כנפי השכינה, היתה מיצווה בפני עצמה. התלמידים איחלו לרבם כי ימלא נא ה’ אלקי ישראל את מבוקשו ויזכה ללמוד וללמד עד מאה־ועשרים שנה. יברכו נא ה', בבריאות, באושר ובנחת רב ויזכו לראות את משיח־צידקנו במהרה בימינו – אמן. כן יהי רצון!

בימי משול הטורקים בארץ היה לאבי, ז"ל, בית־מרחץ בשכונת “בית־ישראל” בירושלים. יום אחד נימלך אבא בדעתו והחליט לבנות ולהוסיף עוד אגף לבית־המרחץ, אולם קיים היה חוק שרירותי, שאסר הוספת חדרים למיבנים מסויימים. מה עשה? ביודעו על קיומו של חוק אחר, אשר על פיו אין להרוס כל מיבנה שנישלמה כבר בנייתו, עמד והכין חומרי־ביניין ושכר כמה פועלים. בחשכת הלילה מיהר והיזדרז עם פועליו ועד הבוקר כבר עמד החדר הנוסף על תילו והיה בבחינת עובדה־קיימת.

בימים ההם, הסתובב שוטר טורקי בשכונות. הוא ערך ביקורת על כל דבר ושמר על הסדר. הרשות העותומנית העניקה לו, כלשאר השוטרים, סמכות בלתי־מוגבלת והוא נהג להלך באיטיות, בקומה זקופה ובהדגשת ערך־עצמו. על ראשו חבש תרבוש, החזיק תמיד בידו, בחשיבות, את מקל השרד שלו, שפמו היה גדול ומטופח והיה לוטש את עיניו, מזרות האימה, על קורבנותיו, שהיה צועק ומאיים עליהם, מזהירם ונוזף בהם. בקיצור, הוא היה העריץ, המושל־בכיפה, והכל־יכול ברחוב ובשכונה.

ובכן, עבר מיודענו זה בשכונה, והנה הבחינו עיניו במיבנה הטרי, הוא האגף החדש, שהוסיף אבא ז"ל לבית־המרחץ שלו.

“מה פירוש הדבר”, הרעים השוטר בקולו על אבי, “מי הרשה לך לבנות את החדר הנוסף הזה?”.

עמד אבא והסביר לו, מה שהסביר, אולם השוטר לא קיבל את דבריו. הוא הוסיף לנזוף בו ולבסוף צעק בחמתו:

“אני אראה לך – אני קונס אותך בבישליק אחד!”

“חאדר, יא סידי” (“לפקודתך, אדוני”), ענה אבי בהכנעה, ומיייד הוציא מכיסו מטבע של בישליק אחד ונתנו לשוטר הניזעם, שמייד, למראה המטבע, שככה חמתו ומיהר לחפש לו קורבנות אחרים. וזאת יש לדעת, כי בישליק היה מטבע טורקי קטן־ערך…

כעבור זמן־מה החליט אבא לבנות חדר נוסף לחדר ההוא. עמד ושכר, שוב־פעם, פועלים, הכין חומרי־בניין ובלילה חשוך אחד מיהרו ובנו גם את החדר הזה. בבוקר, שוב־פעם, עבר מיודענו, השוטר הנורא, ומייד התחיל המשא־ומתן, בדומה למשא־ומתן הקודם. הפעם הוצתו עיניו של השוטר באש מאיימת והוא ניפנף כלפי אבי בשוטו והצביע עליו באצבע מפחידה. הוא שאג לעברו:

“אני אסדר אותך, ולא תמלט ממני גם בפעם זו – אני קונס אותך בעוד בישליק!”.

“חאדר יא סידי”, השיב אבא גם הפעם. הוא תחב שוב־פעם, את ידו לתוך כיסו, הוציא את המטבע, נתנו לשוטר הנירגז־הניזעם וניפרד ממנו לשלום…

מאגדות יהודי טוניס

לפני שנים חי באחת העיירות בטוניס יהודי צדיק־ניסתר בשם ר' חיים בן שושן הכהן. הוא היה עובר בערים ובכפרים ומתפרנס ממכירה, קנייה והחלפה של מטבעות־זהב, שהיה נושא עמו לצורך מיסחר־וקניין.

ויהי היום, ור' חיים ניפגש באחד הירידים בסוחר גוי שהיה מעוניין לרכוש כמות של מטבעות־זהב והוא ביקש מר' חיים שיבוא עמו לביתו, אשר בקצה העיר, ושם, אמר לו, יוכלו לשבת בנחת ולגמור את העיסקה בישוב־הדעת. נאות ר' חיים והלך עם הגוי, עד אשר הגיעו לביתו, שהיה חבוי ביער עבות, ושם הוציא את מטבעות הזהב שלו, הניחם על השולחן והתחיל למיין אותם ולסדרם. בעודו עסוק בכך, פנה אליו הגוי ואמר:

“דע לך, יהודי, כי אינני זקוק למטבעות הזהב שלך, באשר יש לי כאן, במרתפי, מטמון גדול של מטבעות זהב. הבאתיך לביתי על־מנת להאכיל בגופך את זאבי הניזון מבשר בני־אדם. היום בא תורך ועוד רגע־קט אשרוק לזאב והוא יבוא ויטרופך”.

התחנן ר' חיים אל הגוי וביקשו לחוס על חייו ולהניחו לחזור אל חיק מישפחתו, אולם גוי רשע זה הכביד את ליבו ולא אבה להעתר לו. לבסוף, ביקשו ר' חיים שלפחות, בהתחשב בעובדה, כי יום שישי היום, יתן לו לעבור את השבת, וישאירנו בחיים עד מוצאי־שבת.

לדבר זה נאות הגוי האכזר והסכים להמתין עד למוצאי־שבת, שאז לדבריו, לא ימלט יהודי ניבזה זה מידיו, ובסופו של דבר יהא לברות לחית הטרף שלו. הוא פתח את דלתו של אחד החדרים, דחף את ר' חיים לתוכו ונעל את הדלת אחריו.

כשהגיע זמן מינחה, עמד ר' חיים והיתפלל בכוונה, וביקש מבוראו שיצילנו מידיו של גוי אכזר זה. לאחר מכן קיבל את השבת בשימחה ובקדושה והתפלל ערבית של שבת.

הגוי נטל ממנו, אומנם, את אמתחתו, שהכילה את מטבעות הזהב שלו, ושאר חפצים, אולם לאושרו, לא הריק את כיסיו, אשר לפני צאתו את ביתו מילאם¹ בקצת מזון ופירות, וכך בילה את הזמן עד מוצאי־שבת־קודש באכילת שלוש סעודות, בתפילה, במנוחה ובלימוד תורה בעל־פה, הגם שמתוך אונס לא יכול היה לקיים את המיצוות של הדלקת נרות לכבוד השבת, בעוד שקידוש עשה על לחם.

במוצאי־שבת־קודש, קם רעש בשמיים בשל צדיק־ניסתר זה אשר ערל רשע גזר עליו להאכל על־ידי זאב. קמו האבות, אברהם, יצחק ויעקב, והציעו לרדת בעצמם לעולם הזה ולהציל את ר' חיים, שהיה מלא זכויות כרימון. הצעותיהם, והצעות צדיקים יסודי־עולם אחרים, לא ניתקבלו. אז ביקש דוד המלך מאת הקב“ה שתינתן לו הרשות לעשות זאת, בשל העובדה שברגע זה עורכים בני־ישראל את סעודת “מלווה מלכא”, וגם הצדיק הזה אוכל עכשיו סעודת מלווה מלכא הקשור בשמו, כי הסעודה שייכת לדוד מלכא־משיחא. ניתקבלה טענתו, והקב”ה נעתר לבקשתו ונתן לו את הרשות לרדת ולהציל את הצדיק.

בינתיים התכונן הגוי הרשע להאכיל את זאבו בבשרו של שבויו היהודי. מלפני כן הרעיב את הזאב הנורא כדי להוסיף על פראותו והוא סגר את הדלת החיצונית, שלא יהיו ניסיונות בריחה מצד קורבנו וגם שלא תהא אפשרות כניסה לבית מצד אורחים לא־רצויים. לבסוף פתח את דלת החדר, בו כלא את מיודענו העלוב, והודיעו כי באה שעתו.

לאחר שכפת את ידיו, ברכיו וכרסוליו בחבלים, גררו מן החדר, על פני הריצפה, לאמצעו של אולם, ששימש לרשע כחדר אוכל, ושרק לזאבו.

כאן קרה דבר מפתיע: הזאב התקרב אל ר' חיים, ששכב על הארץ בחוסר אונים, הביט בו, ריחרח באוויר סביבותיו ולא נגע בו לרעה, כי דוד המלך ניתגלגל בגופו של הזאב וכיוון את פעולותיו. חמתו של הגוי בערה בו עד להשחית, והוא מיהר לתפוס שוט והרביץ בו בזאבו החביב. בתגובה לכך, עשה הזאב מעשה אשר בעליו לא חלם עליו אפילו בחלומותיו הרעים ביותר: הוא זינק עליו, מיניה־וביה, הפילו ארצה ובשיניו וציפורניו הנוראות, וכוחו הכביר, טרפו.

אחרי־כן ניגש הזאב אל ר' חיים ובעדינות נשך בשיניו החזקות והחדות את החבלים שהיה קשור בהם ושיחרר את ידיו ורגליו. ר' חיים קם על רגליו, הודה לריבונו־של־עולם על הישועה ששלח לו, ברחמיו הרבים, והתחיל להסתובב בכל פינות הבית עד שמצא את האוצר העצום של מטבעות הזהב שהיו שייכות לבעל־הבית. הוא שם בכליו חופן מטבעות, יצא את הבית וסגר אחריו את השער הכבד של החומה.

בלכתו חזרה למקומו, ולביתו, עבר שוב־פעם דרך היער העבות. מהיותו תשוש מן התלאות שעברו עליו, ומשום שחשיכה כבידה כיסתה את היער, השתרע מתחת לאחד העצים ומייד אחזתו תרדימה כבידה והוא נירדם וישן שנת־ישרים.

בשנתו הופיע אצלו, בחזיון הליל, המלך דוד, כשעטרה בראשו והוא לבוש בגדי־מלכות נהדרים; פניו הפיקו אור־יקרות ועיניו שפעו חיבה וחום.

“מן השמים ריחמו עליך”, אמר, “ושלחוני להושיעך ולהצילך מידיו של הרשע ההוא. כעת הנני להודיעך שלשה דברים: א. לבל תספר, לאיש, אפילו לבני־ביתך, את אשר אירע לך מערב־שבת עד עתה. ב. שלא תקח מן האוצר, אלא די־מחסורך בכל פעם, ולא הרבה בפעם אחת. ג. איש לא צריך לדעת מניין בא כסף זה לידך.”

דמותו של המלך דוד נעלמה בחלום, ואילו ר' חיים ניזדעזע וניתעורר משנתו. היה זה זמן הנץ החמה, ור' חיים ראה לשימחתו, ממש לידו, פלג מים. הוא נטל את ידיו בכלי שהיה נושא עמו תמיד בכיסו והתפלל בכוונה עצומה תפילת שחרית. כעבור הליכה של שעות, הגיע למקומו ושב וחזר לביתו לשימחתם של בני־ביתו שדאגו לו וחששו לשלומו.

*

מאז, נוהג היה תמיד, בעת הצורך, לחזור בנסיעה, בעגלתו אשר קנה, לבית השומם שביער הגדול. ניכנס היה פנימה, נוטל מטבעות־זהב, ככל הדרוש לו, וחוזר לביתו. דעת־לנבון־נקל, שהוא לא סיפר מאומה לכל אותם סקרנים, שתחבו את חוטמם בעיניינים לא להם וחפצו לדעת מניין עשה את כל החייל הזה. למרות כל חקירותיהם, לא הוציאו הגה מפיו, בעיניין זה, ולא סיפר מאומה אפילו לרעיתו, שוכבת־חיקו.

לפני מותו קרא אליו את בנו וגילה לו את סודו הגדול. הוא תיאר לו את מקום הבית שביער ולימדו מה לעשות, בכל פעם שיהא לו צורך בכסף, ואיך להוציא מן האוצר את הכמות הנחוצה של המטבעות. שתי אזהרות הזהירו: שיוסיף לתת צדקה, מעשר, למוסדות התורה ולעניים, ושיזהר לא לגלות, בשום פנים ואופן, את הסוד.

הזקן כילה לצוות לבנו, עצם את עיניו ונאסף אל עמיו. לאחר ימי האבל, כשהבן זקוק היה לכסף, נסע לבית היער, עשה בדיוק כאשר צווה על־ידי אביו המנוח וחזר כשכיסיו מלאים מטבעות־זהב.

הוא המשיך לנהוג כך שנים מיספר, עד שאשתו הרגישה כי משהו לא כרגיל עמו והחלה להציק לו בשאלותיה: במה עוסק הוא, מניין משיג הוא את הכסף ועוד, כיוצא־בהן, שאלות. הוא עמד כצור־מוצק נגדה וניסה להתחמק משאלותיה הטורדניות, אולם כעבור שבועות, וחודשים רבים, כשהאשה אינה מרפה ממנו ומציקה לו באופן שיטתי, נימאס לו הכל והדבר היה לו לזרא.

בלילה אחד, עת שהציקה לו עד־מאוד, גילה לה את הכל ואז הוקל לו. בבוקר הפצירה בו, שיניח לה ללוותו לבית המוזר שביער, למען תחזה במו־עיניה באוצר הטמון בו. הוא נעתר לה, והם עלו על העגלה ונסעו יחדיו.

כשהגיעו למקום נישתוממו מאוד לראות במקום, בו עמד הבית, קרחת בעבי־היער ללא כל זכר למה שהיה במקום זה מקודם.

*

בנו של ר' חיים, הצדיק הניסתר, נאלץ מעתה לעבוד לפרנסתו כשאר בני־האדם.

עם ישראל, אשר בחסדי ה' יתברך זכה שיתקבץ בימינו אלה בארצנו הקדושה, לאחר שנות גלות ארוכות וחשוכות, ולאחר שנות השואה הנוראה, ייחד לעצמו את הר־ציון כמקום להשתפכות הנפש ולכיסופים כלפי אלקיו. עצם היות המקום קרוב להר־הבית מהווה כוח משיכה חזק ביותר להמוני העם. בין הדברים המהווים אטרקציות נמנים: קבר דוד ושלמה ועוד ממלכי יהודה, מרתף השואה, ישיבת “פרחי כהונה”, שלומדים בה כל יום, בשני שיעורים, חיילי נח"ל העובדים בדפוס הר־ציון, ועוד, בהילכות בית־המקדש. נמצאת שם תבנית בית־המקדש, אשר בה מסבירים מדריכים מיוחדים למבקרים את מצב בניין בית־המקדש בזמנו. כן נמצא על הגג מצפה לעיר העתיקה ולסביבת ירושלים ורואים ממנו את הר־הבית, את כל ירושלים ואת ההרים אשר מסביב לה.

על הר־ציון מקיימים אירועים דתיים ולאומיים במשך כל ימות השנה ובעיקר בחגים ובתשעה־באב. באייר ובסיון נתקיימו שם אירועים מיוחדים לרגל “פסח־שני”, ל"ג בעומר וחג השבועות.

ב“פסח שני” נתקיימה מסיבה לזכר הפסח השני שהיה נהוג בזמן שבית המיקדש היה קיים, לאלה שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח במועדו בי“ד בניסן. יום לאחר מכן נתקיים טכס מסירת הלפיד מהר־ציון להדלקה במירון לקראת ל”ג־בעומר. בפרשת “אמור” נתקיימה תפילה חגיגית בבית־הכנסת שליד קבר דוד המלך בהשתתפות החזן הירשברג. לפני תפילת המוסף נערכה על־ידו תפילת אזכרה לחללי העיר העתיקה. במוצאי־שבת־קודש, ל“ג־בעומר, היתה תוכנית מיוחדת של “מלווה־מלכה” למוזמנים. בל”ג־בעומר בבוקר נתקיים טכס ההדלקה ו“חלקה” (תספורת הילדים) על ההר. תפילת הצועדים היתה בסיסמה: “סובו ציון והקיפוה”. בי"ט באייר נתקיים שם “יום נפילת ירושלים העתיקה” בהשתתפות אישים ונציגי הציבור.

באותה תקופה נתקיימו על הר־ציון אזכרות לקדושי ברגן־בלזן, רוזברוב, גומבין, פשיץ, אוברובקה, קורב, רדין, רודזין, טזוסטה, אינווה וולוזין.

ביום י“א בסיוון נתקיימה בהר־ציון עצרת יום יהדות לוב. השתתפו אישי־ציבור וקהל רב. הוכנסו, בהזדמנות זו, חמישה נערים בעול המיצוות וחולקו, באותו מעמד, ספרי־תורה חדשים לבתי־הכנסת של יוצאי לוב. יצאה משם תהלוכה של ספרי־תורה מקבר דוד המלך לרחבת העצרת בחורשת “הקהל” והודלקו 26 מנורות הכסף. בי”ז וי"ח בסיוון ניתקיים בהר כנס תורני שלישי לעינייני אגדה מוקדש להקהל, שמיטה ושבתון. התוכנית היתה מגוונת ונטלו בה חלק: רבנים, סופרים וקהל רב.

משהו אופייני לחיבה שמגלים להר, כפי שנרשם בפנקס ההר, ע“י ר' ישראל ריבלין, שהוא מנהל היומן: אחת המשפחות, נוהגת מדי שנה־בשנה, לחוג חגיגה גדולה בימים שאחרי חג השבועות על הר־ציון לכבוד דוד המלך זי”ע והדבר נהוג כך כעשר שנים. כאשר נשאל ראש המשפחה לסיבת הדבר, ענה: “אני כל כך אוהב את דוד המלך, כי הוא שימש כשליחו של הקב”ה להציל את חיי".

ומעשה שהיה כך היה: לפני כעשר שנים קרתה לו תאונת־דרכים והוכנס לבית־החולים במצב אנוש. הוא ביקש מאשתו, שתעלה על הר־ציון, תיגש לקבר דוד, תתפלל ותתחנן אל ה' יתברך שירחם על בעלה, בזכות צדיק ונביא זה, וישלח לו ישועה. היא עשתה כדבריו וגם הדליקה נרות, חילקה נדבות לעניים ונתנה צדקה. כן קבלה ברכות מאת הרבנים העומדים על מישמרתם ע"י הקבר ובסוף, לבקשת בעלה, נדרה נדר בשמו, שאם יצא מכלל סכנה, יזמין בכל שנה ושנה, ביום זה, את כל קרוביו וידידיו לסעודת הודאה לה' יתברך, סעודה אשר יערך בהר־ציון ברוב פאר.

וראה פלא, מייד עם שובה של אשתו מהר־ציון ומקבר דוד המלך, הרגיש הטבה במצבו, שהיה לאחר יאוש, והוא החלים במהרה לחלוטין. מאז אינו פוסק מלהודות להקב"ה, שבזכות דוד מלכו רפא לו וחיזקו.

גם השנה התכונן והקדיש לתכונה זו ימים נוספים בשל היכנס בנו בעול המיצוות וצירף למאורע גם את שמחת הבר־מצווה, וכל היום בילו כמאה איש על הר־ציון בשמחה וברגשות אהבה חזקים ביותר כלפי ה' יתברך.

נערכה אז סעודה גדולה כסעודת שלמה בשעתו – אכלו, שרו ורקדו.

*

רחל אוסטה, פועלת־נקיון באה־בימים, עובדת במשרד הדואר. היא מעריצה גדולה של דוד המלך ומבקרת קבועה על הר־ציון. מתפללת היא אל ריבון־כל־העולמים, שבזכות צדיק גדול זה יראה לה בחלומותיה, בחזיון הליל, דברי ניסתרות. ואכן נעתר לה הקב"ה ומדי פעם בפעם מתגלה לה דוד ומודיעה על העתיד להתרחש. המעניין, שכל חלומותיה מתקיימים לאחר זמן במלואם והיה לי פעם אחת עיניין אישי באחד מחלומותיה — דבר שנתגשם במציאות! עתה פנתה אלי וסיפרה לי משהו מעניין. בחלומה, אמרה, ראתה את המלך דוד כשהוא ניצב ומתפלל בדביקות אל אלקיו. לידו עמד בנו, שלמה המלך, כשהוא מזויין וחמוש מכף רגלו ועד קודקודו, שאלה הזקנה את שלמה:

“מה פירוש הדבר, שאביך המלך דוד, מתפלל בכוונה כה עצומה, ומדוע חגרת כל־כך הרבה כלי־מלחמה?”

באותו רגע סיים המלך דוד את תפילתו וענה לה במקום בנו:

“דעי לך, רחל, כי מעצמה עויינת עתידה להתקיף את ישראל. גשי איפוא מייד אל ראובן שעובד במשרדך (זה אני) ואמרי לו, כי דוד המלך מבקשו, שיואיל לגשת מייד אל הרב כהנא, המנהל הכללי של משרד הדתות, וימסור לו, בשמי, שיש להודיע את הדבר לעם כולו ולארגן תפילות המוניות ותחנונים אל ה' אלקי ישראל ויתחננו אליו, שיפר את הגזירה ויושיע את עמו ונחלתו. האיש שלא ישמע בקולי ולא יעשה כן, יענש קשות מן השמיים”.

הרב כהנא נועץ בשלושה רבנים ועל־פי דבריהם הוחלט לא לערוך, על־סמך דברי אשה זו, יום תפילה כללי, אלא לסדר תפילה שקטה על הר־ציון, ליד קברותיהם של דוד ושלמה. כך עשו ובתפילה השתתפו צדיקים ורבנים, הרב כהנא ויהודים טובים, אשר התחננו אל ה' אלקיהם וביקשו ממנו שיושיע את עמו ונחלתו ויקרב את בניו אליו, וישמור עליהם מכל רע בארצו הקדושה ובכל אתר־ואתר.

*

על הר־ציון נמצא קברו של המלך דוד, האיש אשר בחר בו הקב"ה, כי מזרעו יקום לעם ישראל, ולעולם כולו, המושיע הגדול – משיח־צידקנו. נסיים בפסוקי הנחמה של הנביא הגדול, ישעיהו בן אמוץ:

“ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה ונחה עליו רוח ה‘, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה’, והריחו ביראת ה‘. ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענווי ארץ, והיכה ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק איזור מותניו והאמונה איזור חלציו. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה. יחדיו ירבצו ילדיהן. ואריה כבקר יאכל תבן. ושיעשע יונק על חור פתן. ועל מאורת צפעוני גמול ידו חדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר־קודשי, כי מלאה הארץ דיעה את ה’ כמים לים מכסים. והיה ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד”.

כושי התפרץ, ערב אחד, לבית של יהודים בניו־יורק. באותה עת היו בבית האשה ושלושת ילדיה הקטנים. ואילו הכושי זמם לרצוח את כולם ולשדוד את חפצי הערך שימצא שם.

האשה נאבקה עמו קשות וככלות כוחותיה, זעקה מעומק ליבה:

“אנה, ה' אלקי, הושיע נא אותי ואת ילדי הרכים אשר לא טעמו טעם של חטא. שמע ישראל – ה' אלקינו ה' אחד!”

הכושי תקע את ידיו הפתוחות לתוך שערותיה של האשה ותפסן בחוזקה באצבעותיו, בחמת רצח, במגמה “לגמור אתה” במהירות. הוא משך בכוח רב את שערותיה וכאן קרה הנס:

האשה חבשה על ראשה פיאה נוכרית, בהיותה בת־‏ישראל חרדית ושומרת מסורת, ובעת שהכושי משך בשערות, יצאה כל הפיאה מן הראש ונישארה בידיו… הוא חשב שהמית את האשה ולכן השליך את הפיאה ונימלט מן הבית בבהלה כל עוד נפשו בו.

כך ניצלו האשה ובניה בשל דביקותה של עקרת הבית בה' וביטחונה בו.

(מפי יעקב עבוד ששמע את הסיפור מקרובת משפחה של אותה אשה)

לפני כשיבעים שנה, בתקופת שילטונם של הטורקים בארץ, שימש הרב שמואל סלנט, זצוק"ל, כרב־ראשי לעדת היהודים האשכנזים בירושלים. הוא פעל הרבה לשם־שמיים ולזכותו ניזקפים דברים חשובים רבים, וכמובן שהכל כיבדוהו וחיבבוהו.

בעיר־העתיקה התגוררה, בימים ההם, בחדר צר, אשה באה־בימים ויראת־שמיים. היא עזבה בחוץ־לארץ את קרוביה ומכריה ובאה הנה להסתופף בקירבת־מקום לכותל־המערבי ולחיות במחיצתם של “יהודים־טובים” בארץ הקדושה. מחזרת היתה על הפתחים ובמעט שהיתה מקבצת מאחינו־בני־ישראל, הרחמנים־בני־רחמנים, התפרנסה וגם נתנה מזה, בעצמה, מעשר לצורכי צדקה. הגם שהיתה צדקת ושומרת מיצוות — קלה כחמורה, הנה בפרט אחד, פשוט, לא השתוותה עם הרב הראשי, ר' שמואל סלנט, זצוק"ל, ולא נטתה לקבל את פסק־דינו, עד שניתגלגלו העיניינים והגיעו־למה־שהגיעו, ומעשה שהיה כך היה.

מחמת אדיקותה נוהגת היתה לבלות הרבה מזמנה בעזרת־הנשים שבבית־הכנסת ולהאזין לתפילות. מעולם לא החמיצה אפילו “אמן”, או “ברכו”, אחד. עונה היתה בכוונה עצומה “אמן”, “אמן — יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא”, “ברוך הוא וברוך שמו” ו“ברוך ה' המבורך לעולם ועד”. בחזרת הש“ץ, כשהגיע ל”קדושה", או לברכת כהנים, היתה עולה למדריגה גבוהה של קדושה והתעלות רוחנית כי, אכן, אשה צדקת היתה.

מכל־מקום, היתה לה חולשה, שלא יכלה להתגבר עליה: בעת שהקהל הקדוש אמר “קדושה”, נוהגת היתה לצאת מעזרת־הנשים ולעבור בפתח של בית־הכנסת השייך לגברים. אז היתה פוסעת פסיעות אחדות ומתקרבת, עד כמה שהעיזה, לעבר התיבה ומשתתפת באמירת ה“קדושה” עם שאר המתפללים, כלומר: עם הגברים… לא הועילו כל תחנוניהם ודרישותיהם של המתפללים, אשר עמלו להסביר לה את חומרת האיסור שבהופעת אשה בבית־כנסת, בעת שהגברים מתפללים, והיא נישארה בנקודה זו חזקה, כצור, ולא זזה מדעתה אפילו כמלוא־הנימה.

משכלו כל הקיצין, הוזמנה לדין־תורה בפני הרב הראשי, ר' שמואל סלנט, זצוק“ל. היא השמיעה את טענותיה, כי חפצה היא בכל לבבה ובכל נפשה להשתתף בקידוש־שמו של הקב”ה ומרגישה היא שרק באופן זה מסוגלת היא להתעלות ברוחה ולהתקרב אל אביה־שבשמיים. הרב סלנט פסק: הגם שכוונתה טובה, הנה מחוייבים אנו לנהוג על־פי הדין, הקובע שאסור לאשה להכנס לבית־הכנסת על־מנת להתפלל יחד עם הגברים. לכן, אוסר הוא עליה לנהוג כן בעתיד ועליה לוותר על רצונה העז, ולהתפלל אך־ורק בעזרת הנשים, כמינהג בנות־ישראל.

אם־כי היתה צדקת, הנה גבר עליה, בנקודה זו, היצר־הרע שלה והיא לא הסכימה עם פסק־דינו של הרב הראשי והוסיפה להטריד את קהל המתפללים — כדרכה. ישבו בבית־הדין וחשבו, מה לעשות עם אשה זקנה וגלמודה זו ובאילו אמצעים ראוי לנקוט כדי לאלצה לקיים את הפסק שהוציא בית־הדין ובינתיים נעשו ניסיונות ללא־ספור לשכנעה ולהכניס בה את ההכרה, שיש לנהוג על פי הדין בכל דבר, ואפילו בעיניין זה.

בליל העשירי בשבט חלמה חלום, והנה הרש“ש, הוא המקובל האלקי, יסוד־עולם, ר' שלום שרעבי, זכר צדיק וקדוש לברכה, ניצב לפניה. הוא לבש, בחלומה, גלימה רחבה ודיבר אליה בפנים מפיקים רצינות: “דעי לך, כי נישלחתי היום, שהוא יום השנה לפטירתי, להזהירך, כי אם תוסיפי לעבור על דברי בית־הדין ולהיכנס לבית־הכנסת המיועד לגברים, ולא תחזרי בתשובה תוך חמישה ימים מהיום, כלומר: עד ט”ו בשבט, תיגרם לך תקלה גדולה”.

היא התעוררה בבוקר בהתרגשות וחשבה רבות על החלום, אולם היצר־ הרע שלה, שתפסה בנקודה רגישה, אמר לה, שאין ממשות בחלומות, ובפרט בחלום מעין זה, והסיתה להמשיך כדרכה ולא להתחשב באיסור.

*

בחמישה־עשר בשבט יצאה מן העיר העתיקה וחזרה על הפתחים בבתים אשר מחוץ לחומה. היא הגיעה לשכונה החדשה, נחלת־שיבעה, ותרה בעיניה אחר מקומות שתוכל להשיג בהם נדבות ומשהו לאכול. בבית־מידות אחד ראתה מעל השער כתובת:

“שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד”.

הסיקה הישישה מכך, כי פה מתגורר, לבטח, איזה יהודי צדיק ומשכה בחוט הפעמון. וזאת יש לדעת, בבית זה גר היהודי המומר הידוע — שלמה רוטנשטיין. פתח מומר זה, שהיה מיסיונר, את הדלת והכניסה לביתו בסבר־פנים־יפות, כדרכם של המיסיונרים. הוא הגיש לה ארוחה דשנה וטעימה, כדבריו: לכבוד ט"ו בשבט, ולאחר מכן אמר לה:

היודעת את שאכלת חזיר ומזון לא כשר?"

היא ניזדעזעה ולא האמינה למישמע־אוזניה.

הוא הוסיף:

“האם לא שמעת עלי? — אני המיסיונר שלמה רוטנשטיין”.

כעת ניזכרה וחשבה להתעלף. שם זה אמר רבות, כי מן המפורסמות היה בירושלים של הימים ההם דבר מעלליו של המומר להכעיס, שלמה רוטנשטיין, אשר קיבל מן הכנסייה הנוצרית תפקיד מיסיונרי להסית־ולהדיח, וכן ידועה היתה פרשת הלשנותיו, בפני הרשות, במגמה להציק לאחיו היהודים.

באה עליו האשה בטרוניות:

"אם־כן, מדוע הטעית אותי? כיצד כתוב מעל לשער ביתך הפסוק הקדוש, מתורתנו הקדושה: “שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד?”

אמר לה המומר, כי גם הנוצרים משתמשים בפסוק זה לצרכיהם. הוא גם היפנה את תשומת־לבה לעובדה, שאין מזוזות בביתו.

הזקנה קמה ממקומה בבהלה, הפכה את עצמה בכיוון ליציאה ונימלטה על נפשה מן הבית הטמא כשלבה דופק בחוזקה. היא הגיעה לעיר־העתיקה, לביתו של הרב סלנט, בבכיה נוראה.

“רבי”, צעקה, “הצילני־נא”, וסיפרה לו, באופן מקוטע, תוך כדי בכיות וזעקות, על ר' שלום שרעבי, שבא להזהירה בחלום, לבל תוסיף עוד להיכנס אל מקום התפילה של הגברים, ועל הארכה שנתן לה עד ט"ו בשבט. היא תיארה לרב את המוצאות אותה ביום זה והתחננה אליו שיעשה לה תיקון כדי להצילה מן החטא האיום־והנורא, שחטאה בעצם ישיבתה בביתו של מומר־מיסיונר ועל אשר אכלה אצלו, ובביתו, טריפות־ונבילות וחזיר — רחמנא ליצלן!

אמר לה הרב, כי מוכן הוא לעשות לה תיקון, בתנאי שתואיל, מעתה־ואילך, להישמע לצו בית־הדין ולהימנע מלהיכנס לבית־הכנסת של הגברים, בעת שהם מתפללים שם. הסכימה הזקנה, ואילו הרב עשה לה תיקון והיא יצאה מלפניו מרוצה. למותר להוסיף, כי מאותו יום ואילך, הכירה אשה קשישה זו את מקומה בעזרת־הנשים בלבד.

*

סיפור זה נכון־ואמיתי הוא ושמעתיו מפי הרב, ר' אברהם־חיים ברנשטיין, עורך הירחון “קול־השבת”, ששמעו מדודו, הרב ר' ישראל־יעקב ברנשטיין, זצ"ל, מיקירי ירושלים, שהיה באותו מעמד.

הוא הוסיף ואמר, כי אשה זו נהגה, בשנים שלאחר־מכן, להזמין בט“ו בשבט לביתה תלמידי־חכמים ועניים ולכבדם בפירות משיבעת־המינים, שנישתבחה בהם הארץ, כדי שיברכו עליהם לעילוי־נישמתו של הרש”ש הקדוש — ר' שלום שרעבי, זצוק"ל — לזכר השתדלותו, בחלום ובמציאות, להחזירה בתשובה, דבר שחל ביום זה.

א. מה עשית?

בחצרו של אחד האדמורים, הסתופף אברך שהשתייך לכת של חסידים. יום אחד עבר לעיר אחרת, השתקע בה ועשה פרקמטיה. ה' שלח הצלחה בכל מעשי־ידיו והוא פתח בתי־מיסחר, שיגשג ועלה מעלה־מעלה.

לאחר שנים, כשהיה כבר עשיר גדול, ואדם מכובד, חזר לעיר־מכורתו, לביקור קצר, והלך לראות את פני האדמו"ר, הוא הרבי הצדיק. קיבלו הרבי בסבר־פנים יפות, ישב לידו ושאל:

“ומה עשית?”

השיב לו תלמידו:

“שלחתי ידי במיסחר, הצלחתי ופתחתי חנויות ובתי עסק”.

חזר הרבי ושאלו:

“ובכן, מה פעלת?”

הוסיף החסיד ותיאר לפני רבו את גודל עסקיו ואת הסניפים אשר פתח בערים אחרות, כמו כן, תיאר את היקף פעולות מיסחרו, המנוהל בעזרת פועלים ופקידים רבים.

הרבי קימט את מיצחו, ובנעימה של מורת־רוח חזר שוב על שאלתו:

“ומה, סוף סוף, עשית אתה?”

לא הבין החסיד והביט על רבו בתמיהה.

“רבי”, אמר, “שואל הוא אותי מה עשיתי ומה פעלתי, ואנוכי חוזר ומספר לו על כל מה שעשיתי, והוא חוזר ושואל, שוב־פעם, את אותה השאלה: מה עשיתי?”

הרבי הביט בו בעיניו הטובות והסביר:

“רבותינו ז”ל אמרו: הכל בידי שמיים חוץ מיראת־שמיים, כלומר: את כל החייל הזה, שאתה מספר לי עליו, הרי עשה לך הקב"ה. שאלתיך איפוא, מה עשית אתה? כלומר: מה הן המיצוות אשר עשית, ומה פעלת לשם־שמיים, כי רק פעולות אלו הן, בעצם, שלך…

(מפי הרב שלמה סובל שליט"א)

ב. מעשה בקופיקה

אצל הרב ישראל סלנט, זכר צדיק וקדוש לברכה, קרה פעם, שבנו הקטן שיחק בחצר בכוס. תוך־כדי מישחקו נפלה הכוס, שהיתה שווה קופיקה, לתוך בור מלא מים ושקעה בתוכו. כשנודע הדבר לר' ישראל, מיהר להוציא קופיקה, מטבע של הימים ההם, והצהיר, כי נותן הוא אותה לצדקה ומייד, ראה־פלא, צפה הכוס על־פני המים ור' ישראל שלח את ידו והוציאה מן הבור.

באותו מעמד היו כמה אנשים, שהביעו את השתוממותם למראה־עיניהם. הסביר להם ר' ישראל, כי נוהג הוא לתת מהכנסותיו מעשר לצורכי צדקה. זה־לא־כבר, היה לו ספק בנוגע לכסף שהפריש לצדקה, אם צריך הוא להשלימו בקופיקה אחת, או שכבר נתן, בשלימות, את כל עשרת האחוזים. הוא שקל היטב בדעתו והחליט, לאחר שעבר על כל חשבונותיו, כי אינו צריך להוסיף את הקופיקה, באשר כבר נתן, בדיוק, את הסכום החייב על־פי הדין לצדקה.

“והנה”, הוסיף ר' ישראל, “הראו לי מן השמיים, כי טעיתי ובמקום אותה קופיקה שהחסרתי, בשוגג, גרם לי הקב”ה חסרון־כיס בשווי של קופיקה אחת, על כך, שהכוס, שהיא רכושי, נפלה לבור. מייד תפסתי את משמעות הדבר ובו־במקום הוצאתי מטבע של קופיקה והודעתי, כי מקדיש אני אותו לצדקה. הפלא, שראיתם בזאת, שהכוס חזרה וצפה על־פני המיים היה עבורי גם כסימן מן השמיים, שמסקנתי היתה נכונה, הואיל וה' יתברך מקפיד גם על פרוטה קטנת־ערך, כמאמר חז"ל: “דין פרוטה כדין מאה”.

(מפי הרב שלמה סובל שליט"א)

ג. מה עדיף ממה

המלך הרומאי אנטונינוס היה חברו וידידו הטוב של רבינו הקדוש, הוא רבי, או ר' יהודה הנשיא, שחתם את המשניות. שניהם גדלו יחדיו מקטנות וקיימת דיעה, כי המלך אנטונינוס התגייר בסתר ולמד תורה מפי רבינו הקדוש.

פעם אחת חפץ אנטונינוס להוכיח את ידידותו הכנה לרבינו הקדוש. עמד ובחר מבין אוצרותיו יהלום יקר־ערך, שלא יסולה בפז, ושיגרו אליו.

רבינו הקדוש, שהיה, גם הוא, עשיר מופלג ועתיר־נכסים, החזיר לריעו הטוב שי — מזוזה כשרה ונאה, בתוך נרתיק יפה, וארוזה בטוב־טעם.

כעבור זמן־מה, כשניפגשו שניהם, פנה המלך אל רבינו הקדוש, בקצת תרעומת, והטיח כנגדו:

“לא נהגת כשורה עמי. נתתי לך תשורה ששווייה אלף־אלפי כסף־וזהב, והנה אתה מחזיר לי, תמורתה, מזוזה שאפשר להשיגה בזיל־הזול”.

ענה לו רבינו הקדוש:

“ראה, עבור תשורתך נאלץ אנוכי להעמיד שומרים, שישמרו עליה, ואילו המזוזה ששלחתי אליך היא־היא אשר תשמור עליך”…

(מפי הרב שבתי יודלביץ שליט"א)

ר' שמעון לוי מתגורר בשכונת מאה־שערים והוא כיום זקן מאוד — ישיש בן 105 שנה. ידידי, משה זרחי, מנהל הבנק בשכונת גאולה, בסמוך למאה־שערים, שידלני להכיר את אותו הזקן. “תוכל לקבל ממנו חומר רב לסיפורים מימים עברו בירושלים”, אמר, “כי באמתחתו של יהודי זה עבר עשיר מאוד והנני מבטיחך, שתודה לי על כך”.

ובכן, שמעתי בקולו של ידידי זה וביום בהיר אחד ניגשנו לאותו בית ישן־נושן, שבו התגורר הישיש, אצל נכדו, וניכנסנו אליו. למרות שהיה תשוש והירבה לשכב במיטה, הנה היתה לו דיעה צלולה והוא קיבלנו בסבר־פנים יפות וביקשנו לשבת לידו. לאחר שהודענו לו את מטרת בואנו, לשמוע משהו מעניין, על־מנת להעלות על הכתב, ביקש מאחד מבני הבית לסמכו בעוד כרים, שיוכל לשבת במיטה בנוחיות, והוא סיפר, בפשטות וללא התאמצות, את סיפורו:

"הנני דור רביעי בארץ ונולדתי בעיר העתיקה של ירושלים. לפני כשיבעים שנה עברתי עם מישפחתי אל מחוץ לחומות. ברצוני כעת לספר לכם על מיקרה אמיתי שאירע כאן בתקופה ההיא, המעשה הנורא בבית־החולים, שהרעיש בזמנו את הישוב הישן בירושלים.

כנהוג אז, נשאתי אשה בגיל צעיר. המשכתי ללמוד בישיבה, כשאני ואשתי סמוכים על שולחנם של הוריה. כעבור שנים ניפטרו חותני וחותנתי, ואילו הישיבה היתה ענייה. הכולל תמך בנו במשך שנים רבות וכך חיינו, אם לא מתוך עשירות ורווחה, הרי היינו שמחים בחלקנו וגידלנו מישפחה בישראל לכבוד ולתיפארת.

"כשעברנו לעיר החדשה, כלומר: לשכונת מאה־שערים, הייתי בגיל 35 וכבר היו לי שתי בנות שהגיעו לפירקן. באותו זמן הורע מצבי הכלכלי ושקעתי בחובות. נוסף לכך מוטל היה עלי לדאוג לנישואיהן של הבנות שהגיעו, כאמור, לפירקן וכך נאלצתי, יום אחד, למכור כמה מחפצי הבית ונסעתי קצת בעולם הרחב לאסוף כסף ל’הכנסת־כלה'.

"עליתי ביפו על אונייה אשר פניה מועדות היו למרסיל שבצרפת. חשבתי לקבץ קצת על יד בארצות מערב־אירופה האמידות ואם יהא צורך – אפליג לאמריקה. כשהזדמנתי במרסיל, ‘קפצתי’ לפאריס לראות את הברון רוטשילד, הוא ,‘הנדיב הידוע’, שהיה עוזר לכל דיכפין. בדבר זה ברצוני לציין משהו, שעשוי להיות כעין מילתא דבדיחותא: כשהגעתי לביתו המפואר והמרווח של הברון, היפנו אותי המשרתים לקומה השניה ושם, בפרוזדור הארוך היו דלתות, מימין ומשמאל, כשעל כל דלת כתוב היה משהו בשפה בלתי מובנת לי. התהלכתי והסתובבתי בפרוזדור זה אנה־ואנה מבלי שאדע מה עלי לעשות. לפתע ניפתחה אחת הדלתות ואיש לבוש הדר פנה אלי בלשון־האם שלי:

"‘האם זקוק הוא לעזרה?’

"כשנענעתי בראשי בחיוב, הצביע על הדלתות והסביר:

‘"לכל מטרה צריך לפנות אל דלת מיוחדת. עבור עזרת־חולים ניגשים לדלת שקבוע בה שלט ‘עזרת חולים’, לעינייני פרנסה – לדלת שקבוע בה שלט כזה וכן לכל עיניין־ועיניין. אמור נא לי מה רצונך ומה מבוקשך ואפנה אותך לדלת הרצויה’".

הישיש חדל לדבר והביט בנו במשובה. אחד מבני הבית הגיש לו כוס תה. למרות זיקנתו המופלגת, ניכר היה בו שעוד לא נס ליחו ולא פג טעמו. ברק של חיוניות ניראה בפניו ובעיניו והוא בירך “שהכל נהיה בדברו” ולגם בניחותה מן הכוס. כעבור שעה־קלה ניצתו עיניו שוב־פעם והמשיך: "ברגע שאיש זה שאלני מה רצוני וחפץ להפנותני לדלת הנכונה, עניתי, כמעט בגימגום:

"‘מה אומר ומה אדבר. אני, בעצם, זקוק לכל הדלתות’…

"הסברתי לו שצריך אני, פרט להכנסת כלה, גם עבור פרנסה, תשלום חובות ועוד, כהנה־וכהנה, דברים שונים־ומשונים. התחיל האיש לצחוק ומשכני אחריו לחדר גדול ויפה להפליא. כאן גילה לפני את זהותו האמיתית. הוא היה, לא־פחות־ולא־יותר, רוטשילד בכבודו־ובעצמו!

"כמובן, שהוא נתן לי ביד רחבה וניפרדנו בלחיצת־ידים חמה. לאחר־מכן ניצלתי עוד הזדמנות וביקרתי בעיר סמוכה אצל אציל יהודי נוסף בשם פרדינאנד גטייה. סופר עליו, כי במשך שנים רבות היה כילי ורשע־מרושע. אולם בערוב־ימיו הגיע להכרה דתית־יהודית חזקה ובריאה וחזר בתשובה מליאה. לפני שנים שלח את בנו, ששימש כקפיטן בצבא הצרפתי, לארץ הקדושה ויסד בירושלים בית־חולים כללי במטרה לאשפז, חינם־אין־כסף, חולים עניים אשר ידם אינה משגת לשלם את הוצאות הריפוי. נאמן למסורת האירופית־צרפתית אירגן את הכל בכישרון וביסודיות, מינה מנהל ומפקחים, שכר רופאים, צוות של עובדים רפואיים, פקידים, פועלים, שומרים ורוקחים והסדיר את כל העיניינים הפורמליים. לאחר שבדק את כל מעשיו, נחה דעתו והוא חזר צרפתה אל אביו ומסר לו דין־וחשבון מפורט בקשר לבית־החולים.

"בגלל קשיי התחבורה בימים ההם, עברו שנים מבלי שאיש מאנשי האציל הצרפתי, פרדינאנד גטייה, יחזור ויבקר את בית־החולים שיסד בעיר־הקודש. הנדיב סמך על יושרם של הממונים על מוסד רפואי זה והאמין לכל אשר כתבו אליו במיכתבים התכופים. הוא לא העלה כלל על דעתו, כי אנשים אלה החלו, במרוצת הזמן, למעול בתפקידם, ואילו עניי ירושלים, המקופחים, שלא נהנו מן השירות הרפואי הזה, עלובים היו ולא היה מי שיביא את דברם אל אותו איש שחפץ בטובתם.

"כשהציגוני לפניו ונאמר לו, כי מארץ־ישראל אני — מירושלים, הביע את שימחתו וישב לשוחח עמי על מטרת בואי ועל מצב היהודים בארץ הקדושה בכלל ובעיר הקודש בפרט. לבסוף שאלני מה נישמע ביחס לבית־החולים שלו ואם ממלא הוא את יעודו, כלומר: אם חולים עניים מקבלים בו טיפול נאות בחינם. כאן לא יכולתי להתאפק ועניתי:

"‘הלוואי על כל שונאי־ישראל טיפול כזה!’

"האציל הנדיב הופתע מאוד והפציר בי לספר לו את כל הידוע לי על־אודות בית־החולים. ישבתי איפוא והארכתי לספר על מעלליהם של עובדי המוסד. מתחילה, אמרתי, נהג הכל כשורה. לאחר־מכן, בהדרגה, כשגדל מיספר החולים שפנו לשם, החלו להנהיג שיטה של חלוקת מיספרים. חולים תשושים, אשר לא היה בכוחם להשכים־קום, כדי לתפוס מקום בתור, עבורם כבר לא נותרו מיספרים והם נישארו בחוץ. יותר מאוחר גזרה הנהלת בית־החולים, שחולים אשר לא ישלמו את דמי האישפוז והטיפול — לא יתקבלו בכלל. לבסוף הדגשתי לפני האציל, כי כיום הפך המקום לבית־חולים בלעדי לעשירים ואין בו מקום לחסרי־אמצעים, ואילו חברי המינהלה, לרבות הפקידים והעובדים הרפואיים, התעשרו וצברו הון. נודע, כי עובדי המוסד רכשו לעצמם בתים וכלים נאים והם חיו בעושר רב — על חשבונם של החולים העניים.

"בעת שדיברתי, ישב ליד האציל מזכירו הפרטי ורשם את כל דברי בפינקסו. כשסיימתי, שאלני האציל בנוגע לפרטים שונים והשתדלתי לענות לו באופן מדוייק על כל שאלה־ושאלה. לבסוף, ביקשתיו שישמור על זהותי ושלא יתגלה, בשום־פנים־ואופן, שאנוכי גיליתי את הדבר. הוא הבטיחני למלא את מבוקשי זה, העניק לי מתת הגון וניפרד ממני לשלום.

"משם המשכתי והפלגתי לאמריקה. לאחר שהתאסף אצלי סכום ניכר של כסף, אשר צריך היה להספיק לכל ההוצאות הצפויות, ולתשלום החובות, לא הוספתי לאבד זמן, קניתי כרטיס־אונייה והפלגתי חזרה ארצה. הנסיעה באוניות בימים ההם ארכה זמן רב, כך שחזרתי לאחר תקופה די ניכרת של היעדרות וכאן שמעתי את אשר אירע בירושלים, ביום שושן־פורים, בעת ששהיתי באמריקה ומעשה שהיה כך היה:

"בצוהרי פורים ירד שלג כבד, שלא היה כדוגמתו זה משנים רבות. איש אביון, לבוש קרעים וסחבות, ניראה כשהוא בא, נישען על מקלו, במעלה הרחוב המוביל אל הכניסה הראשית של בית־החולים. מפעם־לפעם נאנח וניכר היה בו, כי חלוש הוא ביותר והינו מתאמץ ומשתדל להגיע אל השער לפני שיעזבוהו כוחותיו כליל. כשהגיע, ביקש מן השוער בקול חלוש ובתחנונים שיואילו להכניסו פנימה. כשראה השוער מי עומד לפניו – איש בזוי ועני, שלא היה מצוייד במיספר, ובעיקר בלי כסף, ציווה עליו להסתלק. התחיל החולה המיסכן לבכות בקול ובינתיים התאסף קהל סקרנים ונוצרה מהומה. לקול הצעקות יצא המנהל, וכמה מעוזריו, החוצה והם ניסו לפזר את הקהל ולהשליט סדר, ואילו לקבצן החולה הסבירו, בשאט־נפש, שכאן לא מוסד סוציאלי ודרשו ממנו להסתלק בטרם יזמינו את השוטר הטורקי אשר “יטפל” בו על־פי דרכו המיוחדת.

“עמד הקבצן העלוב והוסיף להתחנן, בדמעות, שלא יזרקוהו לרחוב ויתחשבו במחלתו ובמצבו הקשה, אולם אנשי בית־החולים גילו יחס נוקשה וכבר עמדו להדפו משם בכוח. מייד קרה משהו אשר הסעיר את הלבבות בירושלים וסופר מפה לפה, במשך דורות, והפך לאגדה. סיפרו, כי בראות ה”קבצן", המיסכן והכפוף, את התנהגותם של הממונים על בית־החולים, הזדקף ויישר את קומתו התמירה. מייד קרע מעליו את בגדיו העליונים הבלויים, ששימשו לו מעין תחפושת (כפי שהתבטא אחר־כך היתה זו תחפושת הפורים המוצלחת ביותר אשר היתה לו אי־פעם…) ומתחתם ניראו מדי קפיטן מן הצבא הצרפתי — מדים מפוארים, עם עיטורים, כמיטב התילבושת של הצבא הצרפתי מן הימים ההם.

"‘היודעים אתם מי אני?’, זעק לעברם, ‘אני בנו של האציל פרדינאנד גטייה, בעלי המקום הזה, ונישלחתי לעשות ביקורת, ולהיוודע אם נכונה השמועה הרווחת על־אודות הטיפול בחולים העניים הזקוקים לכך’.

“האציל הצעיר הרים את זרועו ולפי אות מוסכם מראש הופיעו מכמה כיוונים עוזריו והקאימקאם, מושל העיר, בליוויית שוטרים. על־פי פקודתו של הקפיטן ניזרקו והושלכו החוצה כל הפקידים הנוגעים־בדבר, יחד עם המנהל ועושי־דברו, ואילו הקפיטן, בחברת מלוויו והמושל הטורקי, ניכנסו למישרד, וישבו לעיין ביומנים ובספרים. לאחר שיחה ארוכה הוחלט לשכור ממונים אחרים, אשר יהיו יהודים יראי־שמיים ויומלצו על־ידי רבני העיר ויעמדו תחת השגחתם התמידית”.

ר' שמעון לוי סיים את הסיפור ונישתתק. במשך שעה־קלה נישתררה דממה ושקועים היינו כולנו באווירה של התקופה ההיא. לאחר זמן־מה הוסיף:

“יודעים אתם, מאותו יום פעל בית־חולים זה כשורה. רבני ירושלים, שעמדו בקשר הדוק עם הנדיב, השגיחו ששוב לא יחזור המצב הקודם, ויש לציין ולהדגיש, כי לאחר שנים ויתרו האציל־הנדיב עם בני־ביתו, ובתוכם מיודענו, בנו הקפיטן, על תוארי האצולה שלהם ועלו ארצה. הם התערבו בין המון העם, לבשו את התילבושת המסורתית של בני הישוב הישן וחיו ממש כמוהם במטרה לעשות את רצון אבינו־שבשמיים אשר אליו חפצו לחזור ולהתקרב”.

לפני כמאה־ועשרים שנה, חי בעיר פינסק, במיזרחה של אירופה, יהודי ירא־שמיים ולו בת, ששמה היה חנה־פייגה, נערה בגיל שתים־עשרה שנה, שהגיעה לפירקה.

עמד יהודי זה ושידכה עם בחור טוב, בנו של אחד הסוחרים האמידים בעיר, בעל מידות תרומיות, וברוב פאר ערכו את טכס האירוסין. בשעת כתיבת התנאים דרשה הנערה, במפגיע, שירשמו תנאי אשר לפיו יעלו לירושלים, עיר־הקודש, אשר שם תיתקיים החתונה ושם ישארו ויחיו.

לחתן המיועד לא קסמה דרישה זו, והוא לא התכוון כלל לקיימה. מכל־מקום, סבור היה כי עד למועד החתונה, שנידחתה לשלוש שנים, ישתנו הנסיבות והכלה תשנה את דעתה ותיתן את ליבה על העניות הגדולה, ששררה בירושלים בימים ההם, ותבין כי את מנעמי העולם הזה אפשר להשיג אך־ורק בחוץ לארץ.

שלוש השנים חלפו־עברו, ובימים שלפני החתונה הזכירה הנערה את התנאי המפורש הזה, דבר שהרתיע את הבחור. לאחר משא־ומתן ארוך ומייגע בין שתי המישפחות, ולאחר היתייעצות עם הרב, מרא־דאתרא, בוטלו האירוסין, בוויתור מלא, ומחילה גמורה, איש לרעהו ומישפחה למישפחה.

הנערה דיברה עם הוריה ואמרה להם, במילים ברורות, שרצונה לעלות לארץ־ישראל חזק מאוד ואם יכריחוה להישאר בחוץ־לארץ, לא תאבה, לעולם, להינשא לאיש ותישאר בבתוליה עד שילבינו שערותיה. הוריה לא יכלו לעמוד בפני לחצה, וביום בהיר אחד מכרו את כל אשר להם ועלו לאונייה שהפליגה ליפו.

*

בעיר אוזדה, אשר בפלך מינסק, חי יהודי דיין בשם ר' משה־דוב. גם הוא אדם בעל נשמה־יתירה וירא־שמיים גדול. היו לו שישה־עשר בנים אשר לאסונו הגדול מתו חמישה־עשר מהם, ונותר רק הקטן — היחיד להוריו ששמו היה מרדכי־גד. חשש אביו שחלילה יקרה גם לו את אשר אירע לאחיו הגדולים, והלך לדרוש אצל הרב מה לעשות. על־פי הצעתו של הרב עלה עם אשתו, ובנו זה, על אונייה שהיפליגה לארץ־ישראל – אותה אונייה שנימצאו בה הנערה והוריה.

הנסיעה בימים ההם, עד לארץ, נימשכה כשלושה ירחים (מיפו עד ירושלים, בלבד, רכבו שלושה ימים על חמורים וגמלים. כי גם עגלות רתומות לסוסים טרם היו בירושלים בימים ההם), ובינתיים היספיקו המישפחות להכיר האחת את השנייה.

ברדת הנוסעים בחוף יפו, נפלו על האדמה, חיבקו את אבניה ונישקו את עפרה מרוב חיבת הארץ, ובהגיעם ירושלימה נערכו חופה־וקידושין לזוג צעיר זה, בשעה טובה ולמזל־טוב, והם היקימו בית בישראל.

האברך לא הישלים לחלוטין עם חיי הדלות והעוני אשר בירושלים, שבימים ההם, שרק בשבת ובחג היו אוכלים בשר ודגים, כדי לצאת ידי־חובה, ולחם לשובע, ואילו בששת־ימי־המעשה גם לחם לשובע לא היה. כעבור זמן־מה דרש מאשתו הצעירה שתרשה לו לצאת מן הארץ, כי מן הדין: מי שאין לו פרנסה בארץ־ישראל מותר לו לצאת לחוץ־לארץ, אבל היא לא הסכימה לכך. הרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים דאז, פסק שאם זו נסיעה ארעית, מתיר הוא לבעל לצאת לשמונה־עשר חודשים: שישה חודשים נסיעה, הלוך־וחזור, ושנה אחת – שהייה בחוץ־לארץ לצורכי פרנסה.

עשה כן הבעל שלוש פעמים, ברווח של שנים מיספר בין נסיעה לנסיעה. בנסיעתו השלישית ניפטר אביו בירושלים, כשבנו שוהה בחוץ־לארץ. כשחזר, איחר את ימי האבל והוא שמע, בסבלנות, את טענותיה של אשתו, שהיתה משוכנעת כי מן השמיים הענישוהו בזאת שלא זכה להיות יחד עם אביו, בעת פטירתו, משום שחטא בעזיבת הארץ, ולבקשתה הבטיח ונדר שיותר לא יעזוב את הארץ הקדושה בשום־פנים.

*

ר' אברהם־חיים ברנשטיין, שסיפר לי את הסיפור, הוסיף כי אשה זו היתה סבתו, אם־אביו, וציין בהדגשה את החיבה לארץ, שנערה זו רחשה. חיבה זו, העיר ר' אברהם־חיים, מקורה מייראת־שמיים מוחלטת וחינוך טוב שקיבלה אשר, לפיו, אסור לשהות אפילו רגע אחד, ללא צורך מיוחד, מחוץ לארץ־ישראל.

הוא הוסיף, כי יום עלייתם ארצה היה בכ“ה מרחשוון תרי”ג והם נהגו לחוג יום זה מדי שנה־בשנתה. קרה פעם שרבי מרדכי־גד (שהיה, אגב, אבי המדקדקים בירושלים, שהקוראים בתורה, והמלמדים, היו מישתלמים אצלו בקריאה על־פי הדיקדוק) לא הספיק לחזור הביתה, לעיר העתיקה, עם שקיעת החמה, שאז היו נוהגים לינעול את שערי העיר, מפחד פיראי המידבר, ואז נישאר ללון מחוץ לעיר, בשדה, לאחר שסידר לו גדר של אבנים ללון שם. בבוקר, כשפתחו את השער, ניכנס לעיר ובירך בירכת־הגומל, בשם־ומלכות, וזה היה ביום השנה לעלייתם ארצה, כלומר: בכ"ה חשוון.

*

נוסף לחג עלייתם ארצה, שחגגו, כאמור, בכל שנה, ביום כ"ה במרחשוון, נהגו מאותו יום שנישאר ללון מחוץ לחומה, וניצול מחיות רעות ומפיראי־אדם, לראות את אותו היום כחג כפול – גם לזכר אותו הנס.

לפני כשלושים שנה, בעת שהייתי שליח בחנותו של מוכר־פרחים, היתה אשה אחת מקבלת בכל ערב־שבת זר־פרחים מבנה שנימצא מעבר־לים — באוסטרליה. על־פי הסדר מיוחד עם מיפעל בין־לאומי למכירת פרחים באמצעות הדואר והטלגרף, שולח היה לאמו את זר הפרחים באופן קבוע בצירוף כרטיס אשר תוכנו לא השתנה לעולם. כתוב היה בו:

“שבת־שלום ומבורך, אמא, מבנך המכבדך ואוהבך”.

היא היתה אשה נדיבה והעניקה לי בכל פעם “בקשיש” – מטבע של שני גרושים, שהיה בעל־ערך בימים ההם.

היא התגוררה, עם העוזרת שלה, בקומה השניה של ביניין גדול, במרכז העיר, שהיה שייך לה. מענה היה: גברת חביבה כהן רחוב בן־יהודה ירושלים. ניראה היה בה, שבמשך כל השבוע המתינה ליום השישי, היום שבו צריך היה להגיע, על־פי הוראות בנה האהוב, זר הפרחים עם כרטיס הברכה. פעם אחת לא סגרו בחנות את מעטפת הכרטיס במידה מספקת, כך שהמעטפה הגיעה אליה פתוחה למחצה, דבר שניגרם בשל העומס שהיה בחנות בערב־שבת, ואז היפנתה הגברת את תשומת־לבי לכך… כמובן שלאחר־מכן הקפידו הכל, בחנות, לסגור טוב את המעטפה שהכילה את כרטיס הברכה.

*

מאז חלפו שנים רבות, קמה המדינה ועברו עוד שש־עשרה שנה. קרה, שאחד מעובדי המיפעל, שאני עובד בו כיום, עבר לדירה חדשה והוא נתן את מענו החדש. שמתי את לבי לעובדה, שהוא עבר לאותו ביניין אשר בו גרה, אז, גברת חביבה כהן. יצר הסקרנות גבר עלי ושאלתיו, מה בנוגע לאותה גברת ואם עודנה בחיים. הוא סיפר לי משהו מעניין:

אותה אשה ניפטרה לפני זמן רב. דירתה וכל הרהיטים והחפצים, שהיו בה, נישארו באותו מצב. פעם אחת בחודש, פותחים את הבית ומנקים אותו לקראת בואו של בנה, המגיע ארצה, מאוסטרליה, בכל חודש. בהגיעו, ניכנס הוא לבית ושוקע במחשבות ובזיכרונות על העבר הרחוק ועל חייו באותו בית, שנולד בו. באותו יום מקבל הבן אנשים ניזקקים ועלובי־החיים, מעניק להם הלוואות ללא כל ריבית, ונותן צדקה. כן מסדיר הוא עם גבאי מוסדות־צדקה עיניינים של תמיכה, ותרומות, לישיבות, בתי־חולים וכיוצא־בהם. באותו יום טרוד הוא מאוד ופרט למיקרים שבהם יוצא הוא להתפלל וללמוד תורה, אינו עוזב את הבית ואפילו את ארוחותיו מביאים לו שמה. בבוקר היום השני, משאיר הוא לעוזריו הוראות, כספים ומיסמכים, ואומר להם מה לעשות במשך כל החודש. לאחר־מכן הוא ממריא לאוסטרליה לעסקיו המרובים – עד לשובו ארצה כעבור חודש־ימים.

במצוקת הדיור הכללית, הקיימת כיום, רבים הם המבקשים לשכור את אותה דירה, אולם האפוטרופוס, אשר מונה לטפל בעינייני הביניין, מסרב להשכיר, או למכור, את אותה הדירה שהתגוררה בה בעלת־הבית. הוא טוען, כי הבן נתן לו הוראות חמורות ומפורשות לא להשכיר, ולא למכור, בשום מחיר, ובשום פנים־ואופן את הדירה הזאת, הנחוצה לו כמקום לעורר זיכרונות וכמקום פגישה עם אנשים מרודים וחלכאים פעם אחת בחודש.

יש בדעתו לחסל את עסקיו הענפים באוסטרליה ולבוא ארצה על־מנת להשתקע פה בקביעות. בינתיים הוא הולך־ובא לעתים תכופות בין אוסטרליה, השוכנת בקצה העולם, ובין הארץ וממשיך, ללא ליאות, לתרום למוסדות וליחידים. ביום השנה לפטירתה של אמו, נוהג הוא לעשות “יורצייט” חזק מאוד לעילוי־נישמתה והסדיר עם אחת הישיבות הגדולות, שתלמידי־חכמים יראי־שמיים יתפללו וילמדו משניות וכו' לעילוי־נישמתה. בעיניין זה מספרים, כי בשנה הראשונה לפטירתה, צריכים היו בישיבה ללמוד משניות מדי־יום־ביומו לעילוי־נישמתה ובאותה תקופה חלם הבן חלום, והנה אמו ניצבת לפניו ואומרת לו:

“בני! לך והסדיר בישיבה שיאמרו משניות עבורי”. הוא לא הקדיש לחלום זה תשומת־לב ועבר לסדר־היום. בלילה השני שוב חלם עליה, שדרשה ממנו במפגיע שילך לישיבה ויאמר להם ללמוד עבורה משניות. בבוקר, הופיע אצל ראש־הישיבה וסיפר לו על חלומו המוזר. חייך ראש־הישיבה ושלח לקרוא למנהל ולמזכיר, והם אישרו שאין מה לחשוש כי עושים את כל מה שצריך לעשות, לעילוי־נישמתה של אשה זו, לפי התקנות וההסדר שניקבע. כדי להמחיש את דבריהם הביאו ממישרד הישיבה את הספרים והפינקסים, עבי־הכרס, שבהם רשומים היו כל הפרטים. לתמהונם גילו שבמקום השם חביבה רשום היה, בטעות, אהובה. מייד תיקנו את השם והכל בא על מקומו בשלום.

*

מאותו יום שהפקיד במיפעל סיפר לי את המעשה שהיה, באם ובנה, עברו עוד שנתיים בקירוב, והנה ניגש אלי פקיד זה, בימים אלה, ואמר כי יש בפיו המשך לסיפור:

הבן, אמר, עלה ארצה לצמיתות ובין מפעלי החסד שלו, הקים מוסד עשיר ונהדר המקבל בנות עניות, מטפל בהן בעשירות רבה, מחנכן ליראת־שמיים ומכינן להקים בתים נאמנים בישראל. את המוסד, שהתפרסם מאוד לשבח, קרא על־שם אמו: “אוהל־חביבה”.

ביתו הפרטי פתוח לכל־דיכפין ומשמש כבית־וועד לחכמים. בעיקר ממשיך הוא, תמיד, לכבד את אמו — אפילו לאחר מותה. מספר הוא לכל אחד־ואחד בשבחה ומונה את מעלותיה וסגולותיה. את בתו, שנולדה לפני זמן־מה, קרא בשמה, חביבה, ועז חפצו לחנך את הבת בדרכי אמו המנוחה — האשה הטובה והצדקנית שהיתה ונישארה אצלו בבחינת חווייה.

לפני מאה־ושמונים שנה, חי ופעל בארם־צובא הרב שלמה לניאדו. בתוקף סמכות, שהוענקה לו על־ידי השילטונות, נהג בכישרון ובתבונה בעדתו וידע לסתום כל פירצה, מייד בהתגלותה.

פעם אחת עמד ודרש בפני הקהל על עיניין איסור הגילוח בתער. הוא הסביר את הדין שהמתגלח בתער עובר על חמישה לאווים שבתורה, בעוד שהמגלח עובר גם הוא על חמישה לאווים. כלומר: עשרה לאווים בכל פעולה – לכל אחד מהם! לאחר שתיאר לשומעים את חומרת העבירה, ביקש להימנע מגילוח הזקן בתער והודיע כי כל הגלבים קיבלו הוראות, בתוקף צוו רישמי, שמהיום ואילך, אסור להם לגלח בתער.

*

היה שם ספר אחד, רשע־מרושע, שתאוות הבצע העבירתו על דעתו והוא עבר על הפקודה והמשיך לגלח את לקוחותיו בתער, במצח־נחושה ובפרהסיא. כשנודע הדבר לרב, שלח אליו שני שוטרים עם הזמנה לבוא ולהתייצב לפניו. הספר היה אומנם איש רע וחצוף, שניסה להקל בכבודו ובסמכותו של הרב, ולא לבוא אליו, אולם בראותו את עמדתם הנוקשה של השוטרים, שלא היו מהססים מלמושכו, בעל־כורחו, ברחובות העיר, קבל עם־ועדה, נאלץ להיכנע וללכת עמם אל הרב.

הביט בו הרב ושאלו אם נכון הדבר שהוא המשיך לגלח את לקוחותיו בתער, למרות פקודתו האחרונה. הספר התפרץ כלפי הרב והטיח כנגדו:

“כן – נכון הדבר! כלום אתה תיתן לי מכיסך אם לא תהא לי פרנסה, ומה איכפת לך ממני?”

נזדעזע הרב מעזות־מצחו של שחצן זה וצעק עליו:

“רשע! עודך מתחצף? — יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שתקיא עד שתמות!”

הספר עזב את הרב בעיניים רמות ויצא החוצה. בהגיעו לרחוב החל להקיא בלי הפסק, עד שהקיא את כל בני־מעיו ופניו הפכו לירקון. לבסוף נפל על הארץ בנפחו את נישמתו – לעיני כל הקהל.

מאז נפל מורא הרב על כל הגלבים והם שמרו בקפידה על מיצוותו שלא לגלח בתער.

*

כעבור זמן־מה עלתה מחשבה רעה במוחו של ספר אחר. “קודמי”, חשב בלבו, “עבר על איסורו של הרב בפרהסיא, והתחצף נגדו, ואילו אנוכי אעשה זאת בצינעה ובסתר”. והוא אומנם הוציא לפועל את מחשבתו והתחיל לקבל אנשים קלי־דעת מן הדלת האחורית ולגלחם בתער מאחורי מנעול ובריח.

לא לעולם אפשר להסתיר סוד וכך, יום אחד, נודע הדבר לרב לניאדו. והוא שלח, מייד, שליח אל הספר עם פקודה להתייצב, תיכף־ומייד, בפניו. הספר, אשר סופו המר של קודמו עוד חי בזיכרונו, לא היתמהמה וכעבור זמן קצר ניצב שחוח ומרעיד לפני הרב ששאלו מיניה־וביה:

“הנכון הדבר שהיית, בסתר, נוהג לגלח בתער?”

הגלב כופף את ראשו, שהיה כפוף בלאו־הכי, והשיב בקול רפה:

“כן, אדוני הרב”.

“ומדוע עשית כך”, חזר ושאל ר' שלמה לניאדו, “כלום אינך יודע את גודל העוון שבמעשה זה?”

תינה הגלב, בקול־נכאים, את מצבו הקשה שבעטיו עשה־מה־שעשה, בחדרי־חדרים, ביקש סליחה־ומחילה והבטיח שעוד לא יעשה כדבר הזה.

מחל הרב לספר, ולאחר שהלה הביע חרטה מוחלטת והתחייב לא לגלח עוד בתער, בשום־פנים־ואופן, עשה לו תיקון ושלחו לביתו.

*

הרב הגאון, ר' שלמה לניאדו, זכר צדיק לברכה, הוסיף לשלוט ולהאציל מרוחו על ארם־צובא. על פרשת תיקוניו ומעשיו, לשם־שמיים, ועל שאר הסיפורים שמספרים אודותיו נספר, בעזר ה' יתברך, בהזדמנויות אחרות.

(מפי הרה“ג ר' יוסף עובדיה שליט”א)

רבה של העידה הספרדית בירושלים, לפני שישים שנה, היה ר' שאול אלישר. מזכירו האשכנזי, ר' מיכלין, קיבל ביום חמישי אחד, אחר־הצוהריים, מיברק ממינסק. היה זה מיברק ארוך, שמצורף היה אליו שובר לתשובה ללא תשלום, אשר נישלח על־ידי הרב הראשי רבינוביץ, ממינסק, ביחס לעיניין עדין.

שלושת האחים שווארץ, נאמר במיברק, אשר העידו במישפטם של נאשמי ההיתנקשות בחייו של אישיות חשובה בעיר מינסק, ואשר על־פי עדותם נחתך גזר הדין המרשיע נגד הנאשמים, עלו לארץ־ישראל ומיתגוררים זה־עתה בירושלים. הואיל וביצוע גזר הדין עלול, חלילה, ללבות אש־שינאה מצד הגויים כלפי אחינו בני־ישראל, וכתוצאה מכך צפוייה סכנה גדולה של פרעות ביהודים, על־כן, מבקש החותם שהוא הרב הראשי רבינוביץ מק"ק מינסק, שכבוד הרב הראשי לירושלים, ר' שאול אלישר, יענה במיברק ויודיע כי חקר את האחים שווארץ בדבר ההיתנקשות, והללו הצהירו בפניו, ובפני עדים מהימנים, כי עדותם בבית־הדין שבמינסק לא היתה נכונה, והם עשו זאת בגלל לחץ שהופעל עליהם על־ידי חוקריהם.

קרא המזכיר, ר' מיכלין, את המיברק שוב־ושוב וחשב רבות. לבסוף, בשעת ערב מאוחרת, ניכנס אל הרב והודיעו את הדבר. הרב הראשי התייחס אל הנאמר במיברק בחומרה יתירה ושלח מייד לקרוא לאחים שווארץ ולזיקני העדה. הוא פרש לפניהם את העיניין וביקשם לחוות את דעתם.

דעתם של מרבית הנאספים היתה, שיש לשלוח מענה טלגרפי ללא כל דיחוי, בהתאם לבקשת הרב הראשי רבינוביץ, ממינסק, ולתת בו הצהרה, שהאחים שווארץ מבטלים בזה את עדותם אשר העידו במינסק, מאחר שנתנוהו תחת לחץ, וכל מה שאמרו אינו נכון.

שמע זאת הרב אלישר ואמר:

“שמעוני נא, אחי. איני מטיל ספק בהגיונכם הבריא ובשיקול־דעתכם, ברם יש לי הרגשת־מה שכל עיניין המיברק הזה אינו אלא מלכודת. עד כמה שידוע לי אין רב־ראשי בשם רבינוביץ בעיר מינסק, וכל זה נעשה כדי להציג את היהודים כמחרחרים, הנותנים עדות מרשיעה בקלות־דעת ולאחר מכן מבטלים אותה. חוששני כי שונאי ישראל ישתמשו במיברק כזה על־מנת להבאיש את ריחנו בעיני הגויים ויארגנו פרעות ביהודי מינסק. לדעתי צריך לענות שדבר זה חורג מסמכותנו, כי רק הממשלה הטורקית, המושלת כאן בארץ, ממשלת הסולטן, ירום־הודו, מוסמכת לטפל בו. מכל־מקום, הנני מציע לשאול את פי חברי, רבם הראשי של האשכנזים, ר' שמואל סלנט, וניראה כיצד יפסוק הוא – מבלי שיוגד לו מה שדובר כאן”.

וכן עשו.

ר' מיכלין, המזכיר, נישלח בחצות־לילה לביתו של הרב שמואל סלנט. עד שהגיע שמה עבר עוד זמן, כי הרב הישיש היתגורר באחת הסימטות החשוכות בעיר העתיקה. הוא היה זקן מאוד, והגם שבסוף ימיו כהו עיניו ולא היה מסוגל לראות, לא חפץ שאנשים יטרחו בעבורו, וישמשוהו, ולכן עשה בעצמו את כל צרכיו.

כששמע את דפיקותיו של ר' מיכלין, קם ממיטתו, ניגש לדלת, פתחה והכניסו לביתו. ר' מיכלין סיפר לו את המעשה במיברק, אבל העלים ממנו את תגובותיהם והחלטותיהם הניפרדות של הרב אלישר וזיקני העידה. שמע זאת הרב סלנט, ולאחר שחשב על הדבר, אמר:

“שמע נא, בני: לדעתי כל הסיפור מעורר חשד, כי עד כמה שידוע לי, אין בעיר מינסק רב־ראשי בשם רבינוביץ, ולכן מיתקבל על הדעת כי קיימת כאן מזימה להציג את היהודים באור שלילי, כמעלילים הנותנים עדות שקר, כדי להרשיע נוצרים בדין, ובאופן זה יקל עליהם להסית את ההמונים הנוצרים לפרוע פרעות ביהודים. לך איפוא, שוב אל הרב אלישר ומסור לו כי מציע אנוכי לענות במיברק כי אין זה מסמכותנו לטפל במיקרה זה, באשר הוא מסמכותה הבילעדית של ממשלת טורקיה, המושלת בארץ זו”.

שמע זאת ר' מיכלין ורתת עבר בעצמותיו: הרב האשכנזי אמר, כמעט מלה־במלה, את אשר אמר, לפני־כן, הרב הספרדי. אכן, היו שניהם בדיעה אחת בכל הדברים במשך שנים רבות!

הוא חזר אל ביתו של הרב אלישר, וגם שם הישתוממו הכל על מחשבותיהם הזיהות, ופיקחותם, של שני הרבנים הראשיים. כמובן שמייד נוסחה תשובה למיברק לפי עצתם ובבוקר, כלומר ביום שישי, נישלח לתעודתו.

*

לאחר זמן היגיעו ידיעות ממינסק, שבהן ניתאשרו חששותיהם של הרבנים הראשיים, אשר חזו בשיכלם החריף את הפח שטמנו שונאי ישראל, ובעזר ה' יתברך הופרה עצתם וקולקלה מחשבתם. יש לציין כי באותו יום שישי, ניפטר הרב שאול אלישר, מייד לאחר ששודר המיברק למינסק, כי מן השמיים סידרו שבשעתו האחרונה, ממש, יכוון עיניין חשוב זה, בשעת סכנה לישראל.

(מפי הרה“ג ר' עובדיה יוסף שליט”א)

א.

הסיפור שלפנינו הוא מעשה שהיה וכל הפרטים המופיעים בו, לרבות שמות האנשים, המקומות והתאריכים, כולם נכונים ומציאותיים. בשעתו היתה הארץ כמרקחה בשל מיקרה זה, אשר בהמשך הסיפור יבואר ויובן כי לא היה מיקרה כלל־וכלל. לא היה בדעתי לכתוב עליו, באשר ראיתי בזה דבר רגיל בימינו, אולם הסיפור התפתח ובסופו־של־דבר עמדו כמה־וכמה אנשים יראי־שמיים ויחידי־סגולה, שראו כאן עיניין של אצבע־אלקים ומעשה מכוון מלמעלה, בזמן “עיקבתא־דמשיחא”, והביעו את דעתם כי מן־הראוי להעלותו על הכתב ולפרסמו ברבים. וזה מה שקרה:

ב.

ביום הראשון של “הסליחות”, שחל בכ“ב באלול, שנת תשכ”ג, יצאו תלמידים מישיבת “עם ישראל חי”, שבחיפה, בליוויית כמה רמי“ם, מוריהם להתפלל במקומות קדושים: על קברו של רבי שמעון בר־יוחאי במירון שלייד צפת, ועל קברות הצדיקים בטבריה. תחילה הגיעו לקבר רבי שמעון בר־יוחאי, במירון, ובילו את הלילה בתפילות וב”תיקונים", ואילו בבוקר עלו למשאית כשמחוז־חפצם — טבריה. בדרכם, ניתהפכה המכונית ונפלה בערוץ שלצד הדרך. היתה זו תאונה קטלנית שבה קיפחו את חייהם הנהג ושלושה בחורים מצויינים מבחירי הישיבה. שאר הנוסעים ניפצעו וכמה מהם באופן קשה.

ג.

אחד מן התלמידים ההרוגים, היה ירא־שמיים גדול, ונוסף לצידקתו, צניעותו ועיסוקו בתורה ובגמילות־חסדים, נוהג היה לרשום כל מעשיו ופעולותיו, במשך היום, בפינקס. לפני לכתו לישון קורא היה בו, על־מנת לבקר את עצמו ולראות אם, חס־ושלום, לא חטא מתוך בילבול הדעת, ואם אין צורך לתקן משהו או לכפר על איזה מעשה שלילי – כגדול וכקטן!

חברו מן הישיבה, היה בחור בשם דוד כהן — יבדל לחיים ארוכים. בשל סיבות שונות, לא היצטרף לנסיעה, וכשהגיעה הידיעה על התאונה המחרידה, ניזדעזע מאוד וגדול היה צערו. הוא אהב ביותר את חבירו וצר היה לו עליו, ידידו הטוב, שכה אירע לו, אולם הוא ידע כי צדיק ה' בכל דרכיו, וכל דרכיו מישפט, ולכן לא הירהר אחר מעשיו של הקדוש־ברוך־הוא, והצדיק את הדין.

ד.

זמן־מה לאחר מכן, חלם חלום והנה חבירו הניפטר ניצב לפניו. פניו הפיקו אור־יקרות וניראה היה בו כי מאושר הוא.

“ראיתי כי הצטערת עלי צער רב”, אמר, “ולכן באתי לעודד את רוחך. דע־לך, שמייד הוכנסתי לגן־העדן והמקובל האלקי, רבי שמעון בר־יוחאי, הכניסני ישר למתיבתא שלו שבשמיים ושם זוכה אני ללמוד תורה מפיו של הרש”י הקדוש".

השתומם דוד כהן, בחלומו, ושאל את חבירו, הניפטר, שתי שאלות:

א) כיצד היתירו לו להיכנס לגן־העדן מבלי שיעבור תחילה את כל התהליך של בית־דין־של־מעלה?

ב) מה הטעם שצריך היה הוא וחבריו, יראי השמיים, למות מיתה כה משונה שלא בקיצם?

ענה לו חברו, כי לפני כשנה, בראש־השנה ויום־הכיפורים, ניגזרה בשמיים גזירה קשה על הישוב היהודי במדינת־ישראל, אשר לפיה צריך היה להיתרחש כאן אסון כבד — לא עלינו! הקדוש־ברוך־הוא ריחם על עמו, השב לארצו, בעת קץ, וכתחליף הוחלט בשמיים אשר יקרה אסון לישיבה קדושה בירושלים, עיר־הקודש, וימותו ארבעה צעירים, בעלי נשמות זכות וטהורות. כך אירע בתום שנה זו, לפני ימי־הדין של השנה השנייה, שהמכונית, אשר נסענו בה, ניתהפכה ונהרגנו אנו, שלושת התלמידים, ביחד עם הנהג. ניבחרנו כולנו על־ידי ההשגחה העליונה להיות קורבנות־מכפרים על כלל־ישראל. גם עיניין פציעתם של שאר המישתתפים בטיול־מיצווה זה קשור בחשבון־שמיים זה. כעת גם יובן לך כי בתור שכאלה ניכנסנו ישר לגן־העדן, ומידת שיכלך האנושי לא תוכל להשיג את רוב אושרנו".

ה.

דמותו של הניפטר נעלמה וזה היה סוף החלום. כהן ניתעורר, כמי שטילטלוהו גלי הים בחוזקה. הוא פקח את עיניו בהיתרגשות וחשב רבות על־אודות החלום. במשך היום, ובימים שלאחריו, חי בדימיונו את אשר ראה אז בחלומו: את פניו השמחים, והמביעים כל־כך הרבה, של חברו, את שאלותיו הוא ותשובותיו של החבר, וסיפורו, והסבריו.

יש כאן שתי אפשרויות, חשב: א) שזהו חלום נכון, אשר הביא לפניו המלאך “בעל־החלומות”, בהתאם למאמרי חז“ל, או… ב) שהחלום הובא על־ידי¹ שדים, לפי מאמר רבותינו ז”ל על הפסוק: “חלומות שוא ידברו”, ואז הכל בבחינת “עורבא־פרח”.

כיצד, חשב כהן, אדע אם החלום הינו מן הסוג הראשון או מהסוג השני? לבסוף החליט לעשות שאלת־חלום, וזאת יש לדעת כי לשאלת־חלום צריך אדם להיזדכך ולהיות צדיק־גמור. עשה כהן את כל ההכנות הגופניות והנפשיות. הוא טבל במיקווה ונהג בקדושה ובטהרה, צם והיתפלל אל קונו וביקש ממנו חסד, שיביא לפניו שוב, בחזיון־הליל, את חברו על־מנת לשאלו שאלה.

ו.

לצערו, לא חלם שנית על חברו הניפטר, לא בלילה ההוא ולא בלילות שלאחריו. אי־הוודאות הציק לו והוא התהלך, כל הזמן, תפוס בשרעפיו. הוא לא התייאש והוסיף לנהוג באורח של קדושה וטהרה, והתחנן אל ה' יתברך שיזכהו לראות בחלום, שוב־פעם, את חברו ויקבל ממנו תשובה ברורה לספקותיו. כך חלפו כשנה ומחצית השנה מיום האסון והנה, לילה אחד, ראה בחלומו את חברו כשהוא ניצב לפניו ומביט בו ברצינות.

הוא אמר:

“גזרו עליך בשמיים להמתין עד שתהא ראוי לכך, שימלאו את בקשתך ועתה, כדי להוציא ספקות מליבך, ציוו עלי לתת לך שני סימנים. הסימן הראשון, שבעוד שיבעה שבועות תיתארס, בשעה טובה, עם נערה הגונה אשר שמה דבורה בת שמעון. הסימן השני: שלושה שבועות לאחר מכן יופיע, לפתע־פיתאום, דוד ארוסתך, לאחר שנעלמו עיקבותיו באירופה, בתקופת השואה, ונחשב כמת”.

ז.

דוד כהן היתעורר בבוקר ומייד רשם את פרטי החלום בפינקסו. כעבור ימים מיספר דובר בו ניכבדות ושידכוהו עם נערה שעלתה זה־לא־כבר מארגנטינה. שיבעה שבועות, בדיוק נימרץ, מיום החלום, נערכו התנאים והוא התארס בשעה טובה ומוצלחת. שם הנערה — דבורה, ושם אביה שמעון. ממש כפי שהודיעו חברו בחלום!

גם הסימן השני היתקיים: דודה של הנערה, שבזמן השואה באירופה נישלח למחנה־השמדה ולא ניראה מאז, הופיע פיתאום בבית קרוביו בארץ. ניתברר כי לאחר תקופת סבל ומוראות, הצליח להימלט לרוסיה ושם נישלח ל“מחנה־עבודה” ונישאר בו, בעל־כורחו, במשך שנים רבות של סבל ועבדות, מבלי שירשו לו לבוא בקישרי־דואר עם קרוביו שנימצאו בארץ־ישראל ובארגנטינה. באורח־פלא שוחרר, זה־לא־כבר, והוא עלה לארץ זמן מועט לאחר בואם של אחותו, בעלה ובתם, מארגנטינה, וכך ניתאחדו כולם וניפגשו בבית אנשי המישפחה שבארץ.

ח.

אכן, על־ידי כך נגוזו ספקותיו של דוד כהן והוא ידע, באופן ברור ומוחלט, כי דבריו של חברו הניפטר, בחלום הראשון, נכונים: שלושת תלמידי הישיבה, עם הנהג, שימשו כקורבן לישוב היהודי בארץ, ועם מותם ניתבטלה גזירה קשה, משמיים, שניגזרה על מדינת־ישראל. מה שהיה חשוב, במיוחד, שגילו לו כי הנה עומדים אנו, זה־עתה, לפני בואו של משיח־צידקנו אשר עם ישראל מצפה לו, במשך שנים כה רבות, בכיליון־עיניים.

במשך חודשים מיספר שמר דוד את הדבר בליבו מבלי שיגלה מאומה לאיש. לאחר מחשבות רבות, והתלבטויות, ניגש אל ראש־הישיבה וסיפר לו הכל, מתחילה ועד הסוף. המעשה סופר, מאיש־לאיש, עד שהגיע אלי, ועל־פי בקשתם של יהודים־טובים, מיקירי־ירושלים, כפי שכתבתי בהתחלה, העליתיו על־הכתב על־מנת לחזק את רוחו של העם.

א. כיצד חדרתי למקום של קדושה

בהתרגשות־מה עליתי במעלות המוליכות אל ישיבת המקובלים “שער־השמים”. תמיד השתוקקתי להתקרב יותר אל ריבון־כל־העולמים, הכל־יכול, להבין את דרכיו ולחדור, עד כמה שמותר, לתוך עולם הרזים והניסתרות. ה“מכה בפטיש” היה אותו רב, שפניתי אליו בעיניין “מעשה מרכבה”, המהות המדוייקת של השכינה ועוד, כיוצא־בהן, שאלות “עדינות” שניקרו במוחי. הוא אמר לי, כי על־מנת לקבל מושגים בדברים אלה, צריך ללמוד קבלה. כשהוספתי לגלות עיניין בעצם לימוד הקבלה, ושאלתי פרטים, היפנה אותי לישיבה לניגלה ולניסתר “שער השמים”, השוכנת כיום, באופן זמני, בירושלים עיה“ק ברחוב רשב”ם מס' תשע, ונתן לי המלצות למנהלי ועסקני הישיבה.

אודה, כי ברגע שסיימתי לעלות במדריגות, ועברתי לאורך המירפסת, כמעט וגבר עלי יצר־הרע אשר ניסה להדיחני לחזור מדעתי ולשוב כלעומת שבאתי. דמויות האנשים, שניראו ונשמעו מבעד לחלונות, הטילו עלי פחד — כיצד “מעיז” אנוכי להיכנס כאן ולהשתוות אל אותם אריות, אדירי התורה, העוסקים גם בתורת הניסתר? זוהי באמת חוצפה והעזה מצידי אפילו לנסות… מכל־מקום, הרגעתי את עצמי שאם כוונתי לשם־שמיים, אין לי ממה לחשוש. ניגשתי איפוא לדלת ודפקתי עליה.

גבאי הישיבה ועסקניה קיבלו את פני בסבר־פנים יפות, ענו לשאלותי הסקרניות באורך רוח ובאדיבות. הלכו עמי ממקום־למקום ונתנו לי הסברה והדרכה. באחד האולמות למדו קבוצות של תלמידי־חכמים, מי בתורת הניגלה ומי בתורת הניסתר. הציגוני לפני אחד מהם — הרב חנוך זונדל גרוסברג, אשר חיבר סיפרות שלימה בכל המצוות התלויות בארץ ושיצאו־לאור בעזרת הישיבה “שער השמים”. בעיניין ספרים סיפרו לי, כי הישיבה עוסקת ברכישת ספרי־קודש, ביניהם ספרים על חכמת הניסתר, ואילו עסקניה מעוניינים להקים סיפריה שתיקרא: “גינזך הקבלה”, אשר בה ירוכזו הספרים וההיסטוריה של הקבלה ומפיציה. כן יונצחו בסיפריה זו בעלי הקבלה הגדולים, ואילו הישיבה, עצמה, הוציאה לאור ספרים בקשר לחכמת הניסתר, כגון: סידור הרש“ש, עם כוונות התפילה, בתישעה חלקים, ספירת העומר, עם כוונות הרש”ש, קריאת־שמע שעל המיטה, עם כוונות הרש“ש, וכו'. ולבסוף, שולחן ערוך של האריז”ל ואנציקלופדיה לקבלה “יד־אליהו” ועוד ספרים קדושים ומועילים שחוברו, או הוגהו, ע"י רבני הישיבה ותלמידיה על הניסתר וגם על הניגלה.

עברנו לחדר אחר ובו ניתקלתי במחזה מרהיב של ציבור חכמי מקובלים זקנים מאוד, בעלי הדרת־פנים וזקנים לבנים כשלג, שישבו והגו בתורת הניסתר, כשלפניהם על השולחן ספרים גדולים ובראשם ישב ראש הישיבה, הרה“ג המקובל ר' אהרן־אברהם סלאטקי. היו אלה גדולי חכמי הקבלה אשר מהם כבר לומדים עשרות בשנים את תורת הניסתר, ביניהם כאלה הלומדים בישיבה זו למעלה משישים שנה. גם הם קיבלוני באופן יוצא־מן־הכלל, ואילו בנו של ראש־הישיבה, הרב אליהו־דוד סלאטקי, מחבר הספר החשוב “יד־אליהו”, שהוא מפתח (אנציקלופדיה) מקבלת האר”י זצוקלה"ה, ישב והסביר לי, “על־רגל־אחת”, את יסודות חכמת הניסתר.

הגיע הזמן אשר בו צריכים היו ללמוד במיניין זה, משניות, ולומר קדיש, לעילוי נשמת האנשים הרשומים שם ולכן יצאנו למרפסת, בליוויית הרב יוסף־לייב זוסמן, שהוא ר"מ בישיבה, ושם שתיתי בצמא את דבריהם של למדנים מופלגים ונסיתי, במידת האפשר, תוך פרק הזמן הקצר שעמד לרשותנו, לקלוט ולהבין.

ב. תורת הניסתר מהי?

כדי להתחיל בניסתר צריך האדם, קודם, למלא כריסו בש“ס ופוסקים, כלומר: את ה”ניגלה“. הקבלה, שהיא תורת הניסתר, הינה פנימיות התורה וסודותיה. הזוהר הקדוש היה כספר החתום, סתום ולא מובן, עד שבא האר”י הקדוש, אשר חונן, מאת ה' יתברך, ברוח הקודש וגילה את משמעותו, כך שכיום יש למקובלים מושג על דברים אלה. יש סולם מדריגות רוחני בקבלה, ואיש כפי יכולתו ומאמציו בשטח זה, וידוע האריז"ל שהגיע, בתורה זו, למדריגה שמימית. הקבלה מרכזת את כל המידות הטובות שבין האדם לבוראו ומקרבתו לעולם הרוחניות.

כשהתקשיתי להבין את כל זאת, הוסבר לי, כי לכל דבר גשמי יש יסוד רוחני וזהו מה ששייך לתורת הניסתר. כדי להבין נקודה עקרונית זו, צריך ללמוד הרבה כדי להגיע “למשהו”. כל דבר גשמי בעולם הזה קיים למעלה בצורה רוחנית, שאינו מובן לנו ואין לנו כל מושג ממנו. אפילו הרוחניות שלנו, השכל והמידות, גשמיים הם לעומת הרוחניות העליונה שגם לה יש מקור יותר גבוה.

אם־כי קשה לנו להבין תיאוריה זו, מכל־מקום מובנת היא לאנשי הקבלה.

הראו לי ספר קבלה, שבו מופיע ציור בצורת עיגול, עם קווים החוצים אותו, המסמלים את ההנהגות אשר הקב"ה נוהג בהן את עולמו: חסד, דין ורחמים, שהם משהו כללי. שורש – חכמה, בינה ודעת. ענפים – נצח, הוד ויסוד. כתר — שורש כל השורשים; וארבעת העולמות, שהם: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. בכל עולם יש עשר ספירות (אורות). בכל פרט יש ארבעה עולמות משלו – וחוזר חלילה. חוצה את כל הקווים המעוגלים קו אחד ישר – קו היושר.

מסבירים לי, כי לכל מלה ומלה, כגון המלה “אבן”, יש פעולה מסויימת וכן לכל שם. כל מלה, שיוצאת מן הפה, או ניכתבת, גורמת פעולות בכל העולמות והוא הדין בנוגע לשמו של האדם, הקובע את דרכו בחיים. ידוע המעשה באחד מרבותינו ז"ל שביקש מאדם אחד להודיעו את שמו כדי שיוכל לדעת הכל אודות לו. אין דבר זה נוגע לשפות אחרות ולשמות זרים, שאינם אלא הסכמות בלבד.

השפה העברית שלנו, לשון הקודש, יש לה כ“ב אותיות, אשר ניתנו ע”י הקב“ה ושעל־ידן ברא את העולם ומהן נחזקים כל העולמות – כל דבר מוצאו מאותיות אלה. הואיל ושמו של האדם ניתן לו ע”י נסיבות מן השמיים (כוח עליון משפיע על נותני השמות, שיקראו לנולד בשם פלוני), מן הראוי להדגיש כי יותר רצוי לקרוא לבנים בשמות של צדיקים וכיוצא־בהם, כגון: אברהם, יצחק, יעקב, ישראל, משה, דוד, שלמה וכו'. ע"י כך מקבלים חיי בעל השם כיוון מיוחד, בניגוד לאנשים המודרניים הנותנים לבניהם שמות חדשים, אשר לא ידעום אבותינו, ובשל כך ניתן כיוון אחר לחייהם.

האריז"ל אמר, כי התחתונים הם צילם של העליונים, כלומר – אין דבר כאן שאינו נימצא שם בצורה רוחנית, שאינה ידועה לנו. אפילו לרוחניות שלנו יש רוחניות נגדית בספירות העליונות – זה לעומת זה. התורה דיברה בלשון בני־אדם ולכן הוסבר לנו הכל בצורה מוחשית לנו, כי אחרת לא נבין מאומה, אולם, למעשה, מורכבים העולמות האחרים מדברים כאלה אשר לא נבינם כלל־וכלל. כדי להשיג, עד כמה שאפשר, משהו מכל זאת צריך האדם ללמוד הרבה, להזדכך ולהיות צדיק גמור ואז, בדומה למהנדס המבין לפי המפות והתרשימים שלו את אופן פעולת המכונה, או את מערכת הביניין, כן יתחיל העוסק בחכמת הקבלה, להבין, בהדרגה, קצת מסיתרי התורה, כלומר: קבלה שהיא נישמת העולם כולו וכל פרט לחוד. זהו עיסוק גדול בתורה – הפנימיות בניגוד ללבוש.

העוסקים בקבלה מתפללים עם “כוונות”, שפירושן: “תיקון”. השמות שפגע בהם החוטא, אותם השמות אשר הקב“ה נוהג בהם בעולם, ואשר ניפגמו בעטיים של החטאים, מקבלים את תיקונם ע”י כוונות אלה. כעת, נימצאים אנו בתקופת ה“שובבים”, שהם ראשי־תיבות של פרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים. האריז“ל גילה ששבועות אלה טובים לתשובה לתיקון “העוון הידוע”, (“חטא הנעורים”), על פי המישפט מן התנ”ך: “שובו בנים שובבים”. ימים אלה, שהם ימי צום וסליחות, הקדישו ה“ארי וגוריו” (האריז"ל ותלמידיו) לתיקון העוון הזה. בימי השובבי“ם נהוג לעשות בישיבת “שער השמים” פדיון־נפש על החטא שהזכרנו, על מישקל פדיון שהוא פ”ד יום, ובמשך שמונים וארבעה ימים אלה מתפללים שם תפילות מכוונות, צמים, נותנים צדקה ומתחננים אל ריבון כל העולמים שיואיל, ברוב חסדו, למחול לעמו על חטא זה.

ג. עיניין הכוונות

אלה שיודעים לכוון בתפילות, מכוונים את הכוונות המיוחדות המופיעות בסידור המיוחד אשר חיבר הרש“ש. זהו סידור גדול בעל תישעה כרכים! כיום נהוג דבר זה בישיבת “שער השמים” ביום חמישי בלבד ואז, במינחה בחזרת הש”ץ, אומרים “סליחות” וקוראים את פרשת “ויחל”. בחזרת הש“ץ עובר לפני התיבה אחד המקובלים היודע את הכוונות. את “שמע קולנו” ו”עננו" אומר הוא במשך כמחצית השעה. תפילת ה“שמונה־עשרה” מורכבת משישים דף בערך (כרך שלם) בסידור מיוחד, דבר המועיל להעלאת תפילות כל ישראל.

מקובלים, קדושי עליון, מתענים ועושים כל מה שביכולתם כדי שלכלל ישראל יהא טוב. על פי הפסוק “תנו עוז לאלקים”, אשר גזר בחכמתו כי אנו יכולים, לפי מעשינו, לבנות עולמות או, חס־ושלום, להחריבן. באופן זה עושים המקובלים תיקון לשמות באמצעות ה“כוונות”, הואיל ובשמות אלה טמון כל כוחם של העולמות העליונים והתחתונים.

ד. מושגי הרוח

מקובלים ישישים הסבירו לי, שמושגי לימוד התורה בעולם־הזה שונים מן המושגים של העולם־הבא, ותורת האריז“ל היא מושג התורה שבעולם־הבא, אבל את המושג האמיתי של הקבלה ישיגו רק בעולם הבא. מבחינת התועלת שבעולם־הזה מבליטים הם את דברי ה”זוהר", שבזכות הקבלה יגאלו ישראל: “בספרא דא יפקון בני ישראל מגלותא”. הם חיים בקדושה ובטהרה וכל מגמתם להתקרב, יותר ויותר, אל ה' יתברך.

ה“ניגלה” הוא הצידה לדרך, שאפשר להכינה כאן על־מנת לקחתה עמנו.

לאחר מאה־ועשרים“, לשם, ואילו חכמת ה”ניסתר" עוזרת לנשמה להגיע לשלימות רוחנית אמיתית בעולם־הבא וגם עוזרת לה להזדכך ולהתקדש בעולם־הזה. יתר על כן, תורה זו היא בבחינת הכנה לחיי העולם־הבא, בדומה, לאדם המתכונן לנסוע לארץ מסויימת ולומד בינתיים את לשונה, כדי שיקל לו לחיות בה. על־מנת לדעת, באופן מוחשי, את אופן לימוד הקבלה, פתחתי אחד מן הספרים שהיו מונחים על השולחן, היה זה ספר “שולחן ערוך” של רבינו יצחק לוריא זלה"ה (האר"י הקדוש), שהישיבה הדפיסה, “המתוקן ומקובל”: “לא אשר שלטו ידי זרים בו”, ודיפדפתי בו. סגרתיו ופתחתיו ללא כל כוונה. ניתקלתי בקטע זה:

“כי תצא למלחמה על אויביך ל' רבים וידוע כי אויבי איש אנשי ביתו שהם טיפות קרי שיצאו ממנו ונברא גוף בקליפות בענין ואנכי בראתי משחית לחבל נמצא שיש לו ב' מיני אויבים א' הקרי וא' הקליפות מן אדה”ר וכשהאדם בא לשוב בתשובה דהיינו שיוצא למלחמה על אויבו הוא היצה“ר ונתנו ה' אלקיך בידך וראית בשביה אשת יפת תואר שהיא הנשמה וגלחה את ראשה שתסיר האמונות רעות ועשתה את צפורניה שהיא חתיכת ומניעת מותרות והסירה את שמלת שביה שהיא הלבוש שנעשה ממעשיה עבירות בענין הסירו הבגדים הצואים ואחר כך ובכתה את אביה זה הקב”ה ואת אמה זו כנסת ישראל בענין כי אחרי שובי נחמתי ותבכה על עוונותיו ירח ימים שהוא ר“ח אלול שהם ימים של תשובה”.

ה. מישאלות

אנשים רבים משתוקקים שאנשי אלקים אלה יברכום, יתפללו עבורם ועבור בני־ביתם. כן רבות הבקשות המופנות לישיבה ללימוד משניות ואמירת קדיש וכו' לעילוי נשמת קרוביהם, או לעילוי נשמתם, הם, לאחר מאה־ועשרים שנה. יש תורמים רבים, הרושמים בפתק, “פדיון הנפש ליום ההילולא של האר”י הקדוש זיע“א”, את משאלתם. מענין שרוב המשאלות הן “צנועות” — בקשר ליראת השמיים של יקיריהם. אחד כותב: “נא לבקש מאת ה' יתברך שבני־ביתי, כולם, יתברכו באהבתו יתברך וביראת־שמים מופלגת”. אחד מבקש רחמים על הבנים והכלות, שה' יחזירם בתשובה שלימה ועוד, כיוצא־בהן, מישאלות, ברובן רוחניות.

ו. קצת היסטוריה

ישיבת המקובלים “שער השמים” נוסדה לפני שישים שנה, בעיר העתיקה, בירושלים, ע"י שני רבנים צדיקים ולמדו בה קבלה תלמידי־חכמים רבים, שניתפרסמו כרבנים וגדולי המקובלים בעיר הקודש. כמעט כל המקובלים אשר בדורנו השתלמו בישיבה זו, שפעולותיה ומטרותיה להפיץ את תורת הניסתר בשדרות הרחבות של העם. הישיבה ניתקיימה עד יום נפילת העיר העתיקה. עד לרגע האחרון למדו בה ללא הפסק ומבלי לשים לב לקרבות שהשתוללו שם. חלק מבני הישיבה הלך בשבי לעבר־הירדן ועם שובם התארגנה הישיבה מחדש. החלק שנישאר היה מפוזר ומפורד ומחוסר מקום. בשוך הקרבות, וכשחזרו אלה שהיו בשביה, ניתלכדו כולם, שוב פעם, והישיבה ניתארגנה מחדש, לאחר נדידה ממקום־למקום (עשר גלויות), עד שהגיעה למקום הנוכחי. זוהי בעייה מרכזית, המטרידה גם כיום, כיוון שאין המקום הצר מספק את צורכי הישיבה ומונע בעד התפתחותה.

ז. סיכום

ליד ישיבה זו, היחידה שהצמידה את שני חלקי התורה, ניגלה וניסתר, קיים כולל האברכים, שהוא ישיבת אברכים מצויינים, מניבחרי הישיבות, המשתלמים בו ברבנות והוראה וממנו יצאו רבנים, מורי־צדק וראשי־ישיבות המשמשים בקודש בארץ ומחוצה לה. הכולל מחזיקם ותומך בהם.

אנשי הישיבה מתאמצים בכל יכולתם לעשות הטוב בעיני ה'. הם נטשו את כל הוויות העולם־הזה ומרבים לבקש מאת קונם, בזכות לימוד שני חלקי תורתו, שיסלח וימחל לעוונות עמו ויחיש את בוא הגאולה ומשיח־צדקנו. לגבי אותם האנשים הטרודים בעינייניהם ובעיסקיהם, והחפצים להשתתף, לפחות בכספם, לשם תמיכה בפעולות אלה, קיימות תקנות שונות. כדי שלא לערב קדושה ורוחניות בדברים חומריים, קיימת הפרדה בין הישיבה ובין המישרד המטפל בעינייניה – המישרד נימצא במקום אחר.

בעת שביקרתי את ידידי, מר יהודה נחשוני, עורך “שערים”, בביתו אשר בבני־ברק, שאלני אם יכול אני לכתוב משהו על מוסדות הצדקה והחסד בירושלים. זמן רב עבר מאז ולצערי לא יכולתי למלא את מבוקשו, מחוסר פנאי, והנה מן השמיים עזרו וזימנו לידי חומר להכנת סיפור למטרה זו, ומעשה שהיה כך היה:

יהודי בר־אוריין, מיקירי ירושלים, החפץ בעילום שמו, טיפל בעינייניה של המישפחה שחשך עליה עולמה. עקרת הבית, אשה בגיל העמידה, הלכה לעולמה, לאחר מחלה קשה וממושכת, והשאירה לאנחות את בעלה ושמונה ילדים – חמישה מהם בגיל רך.

היתה זו מישפחה ענייה שהתפרנסה מיגיע־כפיו של ראשה, אשר עסק בעבודה שחורה והשתכר מעט מאוד. ברור, שלאחר מות אשתו, לא היה מי שיעסוק בצורכי הבית, ויטפל בתינוקות, ונוצרה בעייה.

המחלקה לעזרה סוציאלית עזרה לו להכניס לבית־התינוקות את הילד הקטן ביותר, ואילו “הפעילים”, באמצעות “וועד ההצלה”, סייעו בידו להכניס למוסדות מתאימים עוד שני ילדים. ביחס לשני הילדים הנותרים, נאמר לו, יצטרך לדאוג לסידורם בכוחות עצמו, שכן מוסדות העזרה, עצמם, מוגבלים במקורות הכספים שלהם.

יש להוסיף ולציין כי בשל מחלתה של האשה ניגמרו כל חסכונותיהם והבעל לווה כספים מכל הבא ליד, כך שמצבו לא היה מזהיר. נוסף לכך נחלש מחמת התאמצות יתרה, ומתח־עצבים, וניראה היה בו כי מישהו חייב לעמוד לצידו ולעזור לו, הן מבחינה מעשית והן מבחינה מוסרית. כאמור, טיפל בעינייני מישפחה זו יהודי יקר, שעמל בסתר להקל על לחצה, אולם דרוש היה כסף רב לסידור הילדים הקטנים במוסדות המתאימים ולכן, לבקשתו של הלה, חיפשתי את מענה של אשה בעלת שאר־רוח, מבנות ירושלים, אשר, כפי שנודע, ששה לעזור לכל החלכאים, וקשי החיים, אשר פנו אליה.

כך הגעתי, בשעה מאוחרת בערב, לביתו של המהנדס והארדיכל החרדי, מר תיקווה (תיקווה – שם מישפחה), שאשתו, הגברת חיה תיקווה, עמדה בראש אירגון של נשים צדקניות. סיפרתי לה על מטרת בואי וביקשתיה שתעזור לסדר את שני הילדים הקטנים, הנותרים, במקום מתאים. היא הצטיינה באורך־רוח ובסבלנות, ולבקשתה ישבתי וסיפרתי בפרוטרוט על־אודות מישפחה זו ועל התלאות אשר עברו עליה בזמן האחרון. היא ביקשתני לחתום על מיסמך, שלפיו הנני ממליץ על מישפחה זו ומאשר כי ראוייה היא לתמיכה. נוסף לכך כתבתי מיכתב וכתב־התחייבות, בשמה ובשם אירגונה, למוסד ידוע בבני־ברק. לאחר שהטביעה על הניירות את חותמת האירגון, וחתמה עליהם, הודיעה שהעיניין מסודר ומעתה ואילך תדאג היא לכל העיניינים בהקשר למישפחה זו.

*

חודשים מיספר לאחר מכן, בחול־המועד סוכות, ביקרה הגברת תיקווה בביתי, הביעה את התפעלותה למראה סוכתנו ושמחה להכיר את אשתי. היא חקרה אותנו ביחס למצבנו הכלכלי, ידיעותינו ועוד, כיוצא־בהן, שאלות, ושאלה אם נאות לתת יד לאירגון העזרה שלה. בחנוכה מצאה בתי, בחור המנעול, פתק, שהשאירה הגברת תיקווה בעת העדרנו מן הבית, ובו רשמה כי חפצה היא לראותני וציינה שקל למצאה בכל יום שישי, שאז היא נימצאת כל היום בביתה.

היו אלה ימי חורף קצרים, וברור שלא יכולתי למלא את מבוקשה, משום יום השישי הקצר שהיה בתקופה ההיא. אבל לא אשה כגברת תיקווה תוותר, בעיניין של מיצווה, וכך הופיעה בוקר אחד, במקום עבודתי וכששמעה מפי כי לא מצאתי פנאי לבוא אליה ביום שישי, גמרה עמי שאבוא אפילו

ביום אחר — בערב.

בביתה מצאתי נערת “תיכון בית־יעקב” שעזרה בהדבקת תמונות באלבומים של האירגון, ואילו בעלה, מר תיקווה, עצמו, ישב ליד שולחן אחר ועסק בשירטוט תוכניות של ביניינים.

“אמה של ילדה זו חברה בחוג שלנו וגם אחותה, הגדולה ממנה, עוזרת בעבודות מישרדיות”, הסבירה הגברת תיקווה וניגשה לומר לי מה חפצה ומה מבוקשה:

“החלטתי”, אמרה, “לנצל את עיסוקיך הסיפרותיים למען החוג שלנו. אם לא תתנגד, אטיל עליך משימות עיתונאיות וסיפרותיות שישמשו את מטרותינו. דרושים לנו, כעת, עוד אמצעים, בעיקר כסף, וכן יש לנו צורך חיוני בעוד כוח־אדם ותמיכה מוסרית ולכן מן הראוי שיכתבו עלינו ויפרסמונו, דבר שעשוי להוסיף עוד חברות, במיספר רב, לחוגנו זה”.

היא ישבה וסיפרה סיפור נחמד ואמיתי על־אודות כמה נשים שייסדו, בכוחות עצמן, מוסד פילנטרופי מופלא:

הרעיון, אמרה, היה ישן. היה זה לפני שנים רבות, לאחר שעלתה ארצה, עם מישפחתה, מהונגריה. תמיד שאפה להושיט עזרה לאחרים, ובשל כך בחרה גם במיקצוע של אחות־רחמניה, ובעבודה זו עסקה שנים רבות בבית־החולים שערי־צדק, ושימשה גם כאחות פרטית בהדסה בירושלים. בין השאר הראתה לי את תמונתה של עין־אל־חיאט חוסיין, דודתו של המלך לשעבר, פרוק, אשר רשמה מצדה השני: “לאנושית והמוכשרת שבאחיות, לזכר שירותה המצויין”.

כשגברת תיקווה יצאה לפנסייה, מצאה אז את הזמן הדרוש לביצוע תוכניותיה הישנות ואירגנה, בכשרון רב, ובהתמדה ראוייה לשבח, את החוג הניקרא חוג־שבע, על שמה של האשה הדגולה, שבע חומי ז"ל, שפעלה, עם הגברת תיקווה, נגד המיסיון ובסידור ילדים עזובים.

עמה מושכות בעול החוג אשתו של הרב שאר־ישוב כהן, חבר מועצת העירייה, ואמו, הרבנית שרה כהן; הרבנית טובה הלברשטם, אשת האדמו"ר מסטרופקוב ועוד, כהנה־וכהנה, נשים חשובות העושות כמיטב יכולתן להושיט עזרה ותושייה לעלובי החיים.

חוג־שבע, המאורגן יפה, רשום בממשלה כחוק. בתקנון שלו נאמר, בין השאר, שהוא בלתי־מיפלגתי ומונהג ברוח ישראל־סבא על־פי השולחן ערוך. הילדים, שטיפלו בהם בחוג זה, סודרו אך־ורק במוסדות דתיים, ואילו החברות עושות הכל בהתנדבות, ואפילו תומכות מכספן.

התקציב השנתי של החוג ארבעים־אלף לירות, הבא, בעיקר, מתרומות נדיבים מן הארץ. הוא עומד כעת בפני דרישות חדשות ומסדר, בלי־הרף, ילדים מכל הארץ. קיימים מיקרים קשים שהמחלקה לעזרה סוציאלית מעבירה לטיפולן של החברות תמורת תשלום לקופת החוג, כבמעשה הילדה הקטנה שהיתה בורחת ממוסדות שונים ורצה לעבר גבול ירדן. התברר לחברות כי הוריה של ילדה אומללה זו לא היו שפויים בדעתם. אמה ניפטרה, ואילו אביה אושפז במוסד לחולי־עצבים. הילדה, בת השש, לא מצאה מרגוע לנפשה, ורק בעמל רב הצליחו חברות החוג, באימרי נועם, בעדינות ובאהבה רבה להרגילה לחיים תקינים, במקום טוב. מאז עברו שנתיים, והילדה, עתה בגיל שמונה, מתפתחת יפה, מאושרת ועושה רושם טוב־מאוד על כל רואיה.

חוג שבע מטפל לא רק בבעיות של ילדים קטנים, אלא גם בעינייניהם של מבוגרים וזקנים, ואפילו מחוץ־לארץ פונים אליו במיקרים סוציאליים מסובכים. היה מיקרה של אשה, חרשת למחצה, שזקוקה היתה למכשיר מיוחד, ויקר, אשר יקל עליה את השמיעה. פרט לכסף הרב, הדרוש, היה צורך שמישהו יטפל בדבר באופן מעשי, ביעילות ובמרץ. גם עיניין זה סודר בעזרת חברות חוג־שבע.

הגברת תיקווה, שהיא היושבת־ראש של חוג מבורך זה, הינה גם עסקנית ציבורית, וגבאית, של מוסד אוהל־חווה, שהוא בית־ספר תיכון ופנימיה מיוחדת לבנות דתיות ומחוסרות אמצעים.

*

מיקרה אופייני לגבי נשות־חייל אלה אירע ממש בעת שהותי אצל הגברת תיקווה, ובא להראות לי באופן מוחשי את דרך פעולתן של החברות המתנדבות, העושות הכל לשם־שמיים. הדלת ניפתחה בכוח וניכנסה אשה לבושה מעיל־חורפי ונעולה נעליים גבוהות, שבידה החזיקה מטרייה ואילו ראשה היה עטוף כדבעי בצעיף עבה. היא הסתודדה עם הגברת תיקווה, שמיהרה לחדר השני וחזרה עם מעיל־גשם ומטרייה, בידה, ופנתה אלי:

“בוא עמנו!”

ביצאנו החוצה קידמה את פנינו רוח־סערה וגשם חזק. הוברר לי כי בשכונת הבוכרים ניפגעה אחת הדירות מן הרוח הנוראה והגשם השוטף, הקיר נהרס בחלקו ואילו הבית הוצף מיים. שכונה זו, שהיתה פעם פארה של העיר, ניתיישנה מאוד וכיום היא זקוקה לחידוש ולשיפוץ.

בבית מצאנו את אבי המישפחה, אשתו, ילדים בגילים שונים וגם סבתא. המיים חדרו מבעד לסדק הגדול, שנוצר בקיר המערבי, ומילאו את הדירה כולה. גברת תיקווה יצאה לטלפן מבית אחת החברות שבקירבת מקום וחזרה יחד עמה. היא הסבירה לי כי חברה זו העמידה את הטלפון שלה לשירות החוג – חינם אין כסף. אמרה שהזמינה באמצעות הטלפון מקום במלון עם הוראות לסדר לכל בני המישפחה מקומות לינה נוחים וחמים, ואכילה ושתייה.

היא הרימה על ידיה את בן הזקונים המתייפח, ליטפה אותו ולחשה באוזניו מלים מעודדות. אחר פנתה אל עקרת הבית, ובעלה, ביקשה מהם לקחת אתם חפצים נחוצים ולעלות על המונית, הממתינה בחוץ, שתסיעם למלון. בבוקר, הבטיחה, יבואו לתקן את הקיר והכל, בעזר השם יתברך, יבוא על מקומו בשלום.

*

חזרתי, עם שלוש הנשים, לבית הגברת תיקווה, אשר ברחוב אבינועם־ילין 4, על־מנת לקחת את ילקוטי. שם ישבה עדיין הנערה מ“בית יעקב” והוסיפה להדביק תמונות באלבום של החוג. שתי נשים, חברות פעילות, שהופיעו זה־עתה, דיפדפו בתיקים ושוחחו בלחש, ואילו מר תיקווה, הארכיטקט, שירטט, בעזרת סרגלים ומכשירי־דיוק, תוכניות לביניינים.

הגברת תיקווה הגישה כיבוד – כאילו לא אירע דבר!

לפני כשמונה שנים ניסה הרב הראשי לבאר־שבע, ר' מישאל דהן, לעזור ל“קול־השבת” בזאת שרכש לעיתון מנויים. ביניהם היה אחד בשם יום־טוב חלפון, חנווני אמיד ומבאי בית־הכנסת.

במשך שנה תמימה קיבל הלה את העיתון ושלח את דמי המנוי בדיקנות. יום אחד שלח מיכתב למערכת ובו ביקש שיחדלו לשלוח אליו את “קול־השבת”. סיבה ראשונה, אמר, שניסתבך בעסקו בחובות רבים ואין ידו משגת לשלם, מעתה, את דמי המנוי, ואילו בחינם אינו חפץ לקבלו. כסיבה שניה ציין את העובדא, כי בשל טירדותיו בעינייני פרנסה, ורצונו העז להציל את העסק מכיליון, אינו מסוגל, לפחות ברגע זה, להתרכז בקריאה ואפילו כשהמדובר בעיתון חשוב ומעניין כ“קול־השבת”.

בקשתו ניתקבלה והעיתון לא נישלח אליו יותר. מאז עברו כשלושה ירחים והנה ניתקבל במערכת מיכתב שהיה חתום ע“י עדינה חלפון, בתו של אותו מנוי־לשעבר. היה זה מיכתב נוגע־אל־הלב, שבו השתפכה הנערה, בת ה־12, וסיפרה כי אביה הוציאה מבית־ספר דתי והכניסה לבית־ספר אחר השייך למיפלגה חילונית, משום שעסקני מיפלגה זו הבטיחו לעזור לו לשקם את עסקו בתנאי זה. היא הוסיפה, כי במיקרה מצאה בין חפציה גיליון ישן של “קול־השבת”, מלפני כמה חודשים, וקראה אותו מחדש. יראת ה' שבלטה בעיתון זה, מכל מלה ומכל שורה, גרמה לה חווייה והיא מצאה פורקן לריגשותיה. בתוך המעטפה שמה —.3 ל”י וסיימה במלים אלה:

“חפצתי מאוד לעזור לכם ולתמוך במיפעלכם הקדוש להסברה ולהחדרת רוח ה' להמוני העם ולכן הואילו נא לקבל ממני את התרומה הזאת, אשר חסכתיה ע”י כך, שמפעם־לפעם השלכתי לקופסה כמה מטבעות־כסף עד שהצטברו ל—.3 ל“י — דמי המנוי לשנה אחת”.

*

לקריאת מיכתב זה הגיב העורך הראשי של “קול־השבת” באופן מעשי. הגם שבהתאם לתוכניתו, במיסגרת ביקוריו לשם חיזוק הלבבות, וקירוב העם אל אלקיו, צריך היה להיות בבאר־שבע במועד יותר מאוחר, שינה מן התוכנית והוא הקדים את ביקורו בעיר זו והגיע שמה בערב־שבת אחד, והתארח לשבת בביתו של הרב הראשי.

בליל־שבת דרש בבית־הכנסת בעינייני היהדות, השבת והשיבה אל ה' יתברך, שזוהי תכלית החיים. בתום דרשתו, כשניגש אליו החנווני, יום־טוב חלפון, ללחוץ את ידו ולברכו בברכת “שבת שלום”, עמד ר' אברהם־חיים ובירר עמו את פישר הכפייה אשר כפה על בתו לעבור לבית־ספר חילוני, דבר המהווה חילול ה' והעברה לכפירה — חס ושלום.

הצטדק החנווני וגולל לפני ר' אברהם־חיים את דחקו ומצוקתו. הוא סיפר, כי “חוגים־מסויימים” הבטיחו לו “הרים־וגבעות” בתנאי שיעבור למיפלגתם ויעביר את בתו לבית־ספר מן הזרם שלהם – בדומה לשידוליהם של המיסיונרים. “מה יכולתי לעשות?” טען והסביר את עמדתו. “אולם”, המשיך, “בקרוב מעתיק אנוכי את מקום־מגורי ליפו ושם, בלי־נדר, אכניס את בתי, עדינה, לבית־הספר ‘בית־יעקב’”.

*

עברו עוד שנתיים וניתקבל במערכת מיכתב שני מעדינה חלפון, שהיא כתבה בו בין השאר:

"הנני מודה לכם על התערבותכם למעני ותיזכו להרבה־הרבה מיצוות. שמחה אני להודיעכם, כי לפני כשנה־וחצי עברה מישפחתי ליפו ושם ניכנסתי לבית־הספר ‘בית יעקב’ ומאז מרגישה אני את עצמי כציפור שמצאה את קינה, ומה טוב לי…

"חוברות ‘קול־השבת’ מגיעות אלינו כאן בבית־הספר. חברותי ואני, וגם המורות, מקבלות את העיתון בקביעות ולמותר לציין ולהדגיש איזה עלייה רוחנית יש לנו מקריאתו. יש בינינו בנות חדשות, שלוקחות אותו הביתה והן מספרות על מיקרים שבהם חזרו אנשים בתשובה בשל השפעתו. מעניין, שרוב התלמידות, ברגע שהעיתון נופל לידן בפעם הראשונה, מתחילות בסיפורים, ואילו את המאמרים הן מתחילות לקרוא במועד יותר מאוחר. משלב זה הופכות הן לחסידות מושבעות שלו…

"שכחתי להזכיר, שסיימתי את לימודי בבית־הספר העממי ועליתי לבית־הספר התיכון ‘בית־יעקב’. בעיניינים רוחניים נעזרתי תמיד ב’קול השבת' והנני נעזרת בו במיוחד עתה, כשאני ניפגשת עם נערות שלא למדו ואינן יודעות מאומה בשטח היהדות או שיודעות הן דברים אלו מעט מזעיר.

"הנני מצפה, ממש בכיליון־עיניים, ליום שבו מגיע אלינו העיתון וחבל, חבל מאוד, שזה קורה רק פעם אחת בחודש. את החומר המופיע בו קוראה אני פעמים מיספר ודבר זה מועיל לי בעת שאני ניכנסת בוויכוחים עם בנות אחרות.

"הנני להוסיף, כי אבא ואמא ניתקרבו יותר אל ה' ושאחותי הקטנה, רחל, ניכנסה, זה־לא־כבר, גם היא, לבית־הספר ‘בית יעקב’ כאן ביפו. גם בביתנו שומרים מאוד, בזמן האחרון, על המסורת ועל הצביון היהודי החרדי.

"לאחרונה התידדתי מאוד עם אחת הבנות, הלומדת עמי בכיתה, והננו מבקרות יחד בכל מקום ומגיבות באותו אופן על מראה עינינו ומישמע אוזנינו. אכן, קשורות אנו בעבותות חיבה ואהבה חזקה – התוכלו לשלוח את העיתון גם אליה?

״בברכת ה' אלקי ישראל ואלקי העולם כולו,

עדינה חלפון".

*

חלפו עוד חמש שנים והנה, זה־עתה, ניתקבלה במערכת הזמנה לחתונה: החתן, פלוני־בן־פלוני מפתח־תיקווה, והכלה, עדינה בת ר' יום־טוב חלפון. החופה והקידושין יערכו, אי"ה, ביום פלוני באולם בית־הספר “בית יעקב” ביפו וכו'.

בעיקר משכו את תשומת־לבנו, במערכת, שמו ופרטיו של החתן. ניפלאים דרכי הבורא: היה זה אותו בחור, “בעל־התשובה”, המהנדס לאלקטרוניקה, שעלה לארץ לפני שנים מיספר מצרפת, ומבחור מתבולל, ובור גמור בכל הנוגע ליהדות, מצא את דרכו חזרה לצור־מחצבתו וחזר בתשובה־מליאה. לאחר שמצא פעם, במיקרה, בהיותו באשקלון, גיליון מקומט של “קול־השבת”, שהפכוהו לשקיק־נייר ומכרו בו גרעינים. הלה גילה בעיתון הישן אוצר רוחני וכתב לנו, על־פי המען שמצא בו, מיכתב ארוך ונירגש ובו הביע את רצונו לחזור אל ה', ביקש שנישלח אליו את “קול־השבת” ושאל אם נוכל לעזור לו בתשוקתו לחזור בתשובה וללמוד תורה.

בזמנו חיוויתי את דעתי, שיש לענות לבחור זה, במיכתב, ולהפנותו, בצירוף המלצה מצידנו, אל הרב דפתח־תיקווה. העורך הראשי, הרב אברהם־חיים ברנשטיין, טען שרצוי יותר שהוא, עצמו, יסע מייד לפתח־תיקווה ויטפל בעצמו בדבר החוזר בתשובה. כמינהגו, נטש ר' אברהם־חיים את כל טירדותיו, נסע לפתח־תיקווה, ניפגש עם הבחור וטיפל בכל עינייניו במסירות.

הסתבר לאחר־מכן, שהלה עשה חייל בלימודי התורה והיהדות וניכנס בתלם הרצוי לכל יהודי במובן קיום המצוות. ממיכתביו, במשך הזמן, הסתבר כי אכן בחור זה הינו יהודי יקר שחזר לחיק היהדות בחסדי ה' יתברך. כעת, בהתקבל מיכתב ההזמנה לחתונה, ראינו בעליל את ניפלאות הבורא, ישתבח שמו, שזיווג את אותה נערה, יחידת הסגולה, עדינה בת ר' יום־טוב החנווני, עם הבחור בעל הנשמה היתירה, החוזר בתשובה וחפץ בכל מאודו להיות יהודי טוב.

הואיל ובהזמנה נאמר, כי החתונה צריכה להתקיים, אי"ה, כעבור שבועות מיספר, הוחלט במערכת שהמתנה הטובה ביותר, מטעם “קול־השבת”, לצמד־חמד זה, תהא סיפור שיוקדש לחתן ולכלה, מיודעינו, שיסתיים בברכה: “תתברכו נא מאת ה' שיקים לכם בית נאמן בישראל וירבו כמותכם בקרב העם”.

• תאיר אלוף ז"ל
• טלי ספיבק
• חווה ראוך-סטקלוב
• נגה דורון ארד
• אילן בר
• צחה וקנין-כרמל
• מיכל גנזי
• שלי אוקמן