ספר זה, “הלמד־וו ועוד סיפורים”, הוא הספר הראשון היוצא לאור בהוצאת ראובן מס ירושלים, לאר פטירת מייסד ובעל ההוצאה – ראובן מס ז“ל, ביום ז' לחודש סיון תשל”ט, למחרת מלאות לנפטר שמונים וחמש שנה. שם הספר מעיד על המו“ל בחייו. תנצב”ה. הוצאת ראובן מס ירושלים

עד גיל שלושים, היה יהודה כהן שייך למחנה החילונים. לא שהיה, חלילה, כופר, או רשע להכעיס, אלא שגישתו לחיים היתה עצמאית והוא דגל במדע, בקידמה ובשיטות מיוחדות.

במשך הזמן התחיל כיוון מחשבתו להשתנות, והשקפתו קיבלה יותר־ויותר השפעה של יראת־ה'. בסופו־של־דבר, בגיל שלושים, הפך ליהודי טוב, לאחר שהכיר את בוראו, והתחיל להחזיר לעצמו את אשר הפסיד בימי־חלדו בשל השפעתם ההרסנית של חיי “התרבות־והקידמה” הנוכחיים. הוא חזר־לאיתנו מבחינה רוחנית ונהג באורח־חיים של יהודי כשר: למד תורה, התפלל וקיים את מיצוות תורת־משה. השקפתו הדתית התחזקה מיום־ליום, וכן הליכותיו, ומעשיו נעשו יותר־ויותר לשם־שמיים.

בהתרגשות היה מספר לי, לעתים, על חוויותיו. בעיקר היו קורים לו, לעתים תכופות מעשי־נסים, אשר יחסם בוודאות, וללא כל שמץ של ספק, אל ה' אלקיו, שרק עתה למד להכירו מקרוב. יום אחד סיפר לי תוך התרגשות רבה:

"הזוכר אתה את אשר סיפרתי לך על־אודות הרב סיני, משכונת רוממה, שאני בא אליו לשיעור בתורה בכל ערב? ובכן, אספר לך על החווייה שהיתה לי אמש בקשר לשיעור זה:

"במיפעל, שאני עובד בו, הטילו עלי לשלם, בסוף החודש, את המשכורות לפועלים. היה זה אתמול. זהו תפקיד רציני, הדורש תשומת־לב, עירנות וריכוז המחשבה, וכל שגיאה, או טעות, עלולה לגרום גרעון בקופה עם תוצאות בלתי־נעימות. ובכן, בהגיע זמן סיום העבודה, בדקתי את מצב הקופה ומצאתי אי־התאמה בין המאזן ובין הכסף. בשל־כך נישארתי עד שעה מאוחרת, כשמצאתי את מקור הטעות.

"עליתי על אופנועי וללא כל דיחוי נוסף נסעתי לביתי אשר בעיר־גנים. עייף הייתי, ויגע, ומפאת שנישארתי עד שעה מאוחרת מבלי לאכול, התחלתי להזיע וידי רעדו. כשהייתי בין קרית־משה ובין בית־הכרם, הרהרתי:

"‘הנה, אגיע הביתה ואוכל ארוחה דשנה. לאחר־מכן אלבש פיז’אמה ואכנס למיטה חמה, אתענג ממנוחה מוחלטת ואשאר בבית עד מחר. היום אוותר על השיעור, בגלל עייפותי, ובשל הקור העז השורר בחוץ, אטול לעצמי חופש, וערב אחד אקדיש לבית ולמישפחה’.

"עודני חושב כך, והנה שומע אני קול חריקה מתחתי, והאופנוע נעצר באופן פתאומי. ירדתי מעליו ובדקתיו מכל צדדיו עד שמצאתי, כי השרשרת, הסובבת את הגלגל, ניקרעה ונפלה ארצה. לא ידעתי, אז, כיצד להיסתדר במיקרים כאלה, וגם כלי־עבודה לטיפול בקילקולים לא היו ברשותי, וכך נעמדתי בצד הכביש, ליד אופנועי, מבלי שאדע מה עלי לעשות. אודה, כי היה זה מצב מביך וכל תיקוותי היתה, שאיזה נהג יאבה לקחתני הביתה, או חזרה העירה, לאיזה מוסך של אופנועים, במכוניתו.

"למורת־רוחי, ולצערי, מכל כלי הרכב שעברו לא היה אפילו אחד שניאות להעצר על־ידי, למראה ידי המורמת, ובינתיים החל לרדת גשם. הרוח גברה והקור הציק לי. גם רעב מאוד הייתי, וכך הוספתי לעמוד במצב עלוב, מחוסר תיקווה ומזיע, כשמחשבות נוגות עולות במוחי. לפתע צץ בי רעיון:

“‘הנה’, אמרתי לעצמי, 'נעתרתי ליצר־הרע והחלטתי להעדר הערב מן השיעור בתורה אצל הרב סיני. מה למדנו אצלו רק אמש? מי שצרה מתרגשת עליו, יפשפש במעשיו. ובכן, ברור כשמש: הקב”ה הענישני על מחשבותי, והחלטתי הבלתי־רצוייה, והענישני. הנני מבקש איפוא מן הקב“ה שיסלח וימחל לי ושיואיל נא, ברוב חסדו, לסדר לי, מינייה־וביה, את עיניין אופנועי המקולקל, שאוכל לבוא, ללא דיחוי, הביתה כדי לאכול ולנוח, ואחרי־כן אחזור העירה לשיעור – כרגיל'”.

יהודה כהן הביט בי במבט רב־משמעות והמשיך לספר:

"תאמין או לא תאמין, אבל כך, בדיוק, קרה. בעודני חושב ומתחנן אל ה‘, עבר לידי תלתנוע נהוג בידי מוביל־משאות. כשראני עומד באמצע הדרך, בצד הכביש, ליד אופנועי, נעצר, למראה ידי המורמת, ובמבטו ניסתמנה שאלה. כשהסברתי לו את העיניין, אמר שהוא רגיל לקילקולים כאלה, וגם יש אצלו כלי־עבודה, ומכשירים, במיוחד לכך. הוא לא איבד זמן, ירד מעל התלתנוע שלו, הוציא כלים וניגש למלאכה. כעבור דקות מיספר סיים והודיע, כי הכל, כעת, כשורה וניפרד ממני ב’שלום רב!’ כשתודתי מלווה אותו. עליתי, בקפיצה, על אופנועי ובמשך זמן קצר כבר הייתי בביתי, ולמותר להוסיף ולציין, כי במשך כל הזמן הודיתי, במחשבתי, לה' אלקי על הישועה המיידית ששלח לי.

“בבית, החלפתי את בגדי הרטובים ביבשים. התחממתי, אכלתי ושתיתי, ולאחר שהחלפתי כוח חזרתי העירה לבית־המידרש, ללמוד תורה, יחד עם חברי, מפי הרב־הגאון סיני”.

*

לאחר ששמעתי מפי יהודה כהן סיפור זה, לא ניזדמן לי לראותו במשך תקופה ארוכה. שמונה שנים רצופות חלפו־עברו מאז, והנה ערב אחד פגשתיו, באקראי, בבית־הכנסת בזיכרון־משה. פניו האירו וזרחו, יותר מתמיד, וכולו הביע אושר אין־סופי, האופייני לאנשים הבוטחים בה' והולכים בדרכיו.

“מה נישמע, יהודה?” שאלתיו, “זמן רב לא ראיתיך!”

“נכון!” ענה כשהוא לופת את כף־ידי, “זה־עתה עברתי לגור במרכז העיר, כדי שאוכל ביתר קלות להגיע לשיעור”.

מיניה־וביה עמד וסיפר לי, כי ה' יתברך עזר לו, והוא הצליח, בסיעתא־דשמיא, לרכוש דירה טובה בטבורה של העיר ועבר הנה. כעת מגיע הוא לשיעוריו של הרב סיני בזמן וללא טורח, הוא הביט על שעונו ואחרי־כן עבר מבטו עלי:

“יש עוד זמן”, אמר. “הרב סיני מקפיד על הופעה בזמן, וכן על הופעה קבועה, ללא העדרויות, כדי שהלומדים לא יפסידו מן השיעורים המורכבים מחוליות־חוליות. המחמיץ חוליה אחת, דומה לשרשרת קרועה, כי כל החוליות, ביחד, מצטרפות ומהוות את השרשרת השלימה”.

הוא חייך אלי והוסיף:

“מה רב היה צערו של הרב על עצם בואי לשיעורים בסירוגים: פעם כן ופעם לא, בהתאם ללוח־הזמנים ולתפקידים, במישמרות, במיפעל שאני מועסק בו. פעם אחת בירכני, שה' יתברך יעזור לי כך, שאוכל להופיע בשיעורים בקביעות. בירכתו נתקיימה: כעבור זמן לא רב, יצא מנהל המדור לקיצבה, ואילו אנוכי הייתי לממלא־מקומו, ובתור שכזה הועסקתי, תמיד, במישמרת של לפני־הצוהריים ומאז הנני פנוי לבוא לשיעורים בכל ערב־וערב”.

*

הוא הביט שוב על שעונו. “שש וחמישים דקות”, אמר בחופזה והתחיל לצעוד. “עלי להיות שם בעוד עשר דקות. היה שלום, וכל טוב לך”.

הבטתי עליו בהערצה בעת שהתחיל להתרחק ממני.

“כל טוב”, קראתי אליו, “ויהי נא ה' אלקינו עמך!”

“כל טוב ושלום!”, קרא לפני שנעלם מעיני.

א.

פגישתי הראשונה עם המהנדס משה רבן (מקודם מוזס רוזנטל), היתה באקראי בעת הפגנה, והפגנה שכנגד, בשל חילולי השבת ההמוניים בירושלים הנעשים בפרהסיה. הוא עמד מן הצד והסתכל סביבותיו. לאחר מעשה פנה אלי, בהיותו עומד סמוך אלי, והעיר:

“מעניינת מסירות הנפש של הללו הבאים להלחם למען נסיעת כלי־רכב בשבתות גם במקום החרדי הזה. היצר־הרע עושה אותם כלי־שרת בידיו לשביעות־רצונו המוחלטת”.

הבטתי בו והשתוממתי. הוא היה גבר בגיל העמידה, גלוי־ראש ועשה רושם של אדם חילוני בהחלט. יצר הסקרנות תקפני וחפצתי לדעת פרטים על־אודותיו, כי חוש הסופר שבי אמר לי על איש זה, שיש לו הרבה לומר ולספר. על־כל־פנים, לאחר שנישתרר שקט במקום, הציץ בשעונו, ניפרד ממני לשלום, בהרכנת־ראש, ופנה לדרכו.

ב.

מאז חלפו חודשים מיספר והנה כשעברתי באחד הימים, בעת השקיעה, ברחוב, ניקראתי להשלים מיניין בביתו של אבל. התפללו שם מינחה וערבית והמתפללים היו, בעיקר, עוברים־ושבים ברחוב אשר ניקראו, כמוני, לבוא ולהתפלל בבית זה. תוך־כדי־כך ראיתי שם את אותו האיש, שפגשתיו לפני כמה חודשים באחת מהפגנות השבת. שוב־פעם אחזני יצר הסקרנות וחפצתי בכל־מאודי לברר את ימי־עברו ולשמוע מפיו משהו מעניין, שאוכל, כמובן ברשותו, לספר לאחרים.

בתום התפילה יצאנו יחד החוצה ופתחנו בשיחה תוך־כדי הליכה ברחוב. הזכרתי לו את פגישתנו הקודמת ומעיניין־לעיניין הצגתי את עצמי ואת עיסוקי, ואילו הוא אמר, שהינו מהנדס לביניין – ארדיכל – ומומחה, בעיקר, לבניית מיבנים גדולים. כשאמר לי את שמו, ניזכרתי בביניין הענק שבונים עתה ליד ביתי, ביניין של שתים־עשרה קומות, ואשר על השלט הגדול, שהוקם בחזית, ניזכר שמו באותיות גדולות כאחראי על צוות הארדיכלים המטפלים בתיכנונו ובהקמתו של מיבנה עצום זה.

“תמהתי עליך”, אמרתי, “בעת ששמעתי וראיתי את תגובתך באותה שבת, בעיניין אותם מרשיעי־הברית, העושים במסירות־נפש את רצונו של השטן, למרות שהיית גלוי־ראש ולא עשית בהופעתך החיצונית כל רושם, שהינך יהודי בעל הכרה דתית. יתר־על־כן, הנה מצאתיך גם כעת משלים מיניין ומתפלל בכוונה, אם־כי לא כאדם שתפילתו שגורה בפיו, בכיפה שהושאלה לך ע”י אנשי הבית".

הוא הביט בי והירהר. המשכנו ללכת. היה ערב חמים והחשיכה ירדה, זה־מכבר, על־פני הארץ. לאורות הבהירים של פנסי הרחוב וחלונות הראווה ראיתיו שקוע בשרעפיו ומביט פעם נכחו ופעם עלי – חליפות. לבסוף החליט ולהצעתו ישבנו על אחד מספסלי הרחוב, והוא התחיל לדבר ולספר, לאט ובמתינות, וכמי שמנסה להזכר בפרטי חלום שנישכח, את קורותיו.

ג.

הוא נולד בבית של יהודים מתבוללים בגרמניה ואביו היה בזמנו אזרח פרוסי וגנרל בצבאו של הקיסר ווילהלם. בעלות המפלגה הנאצית והצורר היטלר, ימח־שמו־וזיכרו, לשילטון היה מוזס בן אחת־עשרה שנה ואז עזבו בני־מישפחתו את הארץ הרעה הזאת והיגרו לצרפת הסמוכה. שם המשיך לקבל חינוך ככל הגויים, ללא כל־שמץ של תודעה יהודית, כבעבר, מבלי שמעשיהם של הנאצים, “בארץ־המכורה”, ישפיעו על חוגו במשהו.

הוא היה בעל־כישרונות ותפיסה מפליאה כך, שביום פרוץ מילחמת העולם השניה, בהיותו בגיל שבע־עשרה, סיים בהצטיינות את הגימנסיה ועמד להתקבל לבית־ספר טכני גבוה. באותו זמן, כאמור, פרצה המילחמה והוא גוייס לחיל התותחנים הצרפתי ביחידה שהיתה בפיקודו של איש־צבא נוקשה ויחד עם זאת אדם בעל השקפת־עולם עצמית ופילוסופית.

בגבור הקרבות, וכאשר המצב בחזיתות הוחמר וקיימת היתה סכנת כיתור והשמדה לכל חילות הצרפתים ובני־בריתם, הצליח המפקד להעביר, איכשהו, את מרבית חייליו, עם הציוד, לבריטניה, לאחר שעברו את כל מוראות הנסיגה מדנקרק, וסבלו, תוך־כדי־כך, אבידות. כל חילות צרפת שהיו בגולה, ומחוץ לתחומי הארצות שהיו תחת השפעת ממשלת וישי, הכירו בהנהגה העצמאית אשר בראשותו של הגנרל האמיץ שארל דה־גול ובמשך הזמן התקדם מוזס ועלה בסולם הדרגות הצבאיות. מפקדיו נתנו את לבם לידיעותיו הרבות והמקיפות בתורת המיספרים ובטיפולו המזהיר במכשירי דיוק, דבר שיכול היה להפיק ממנו תועלת רבה מאוד בפיקוד על סוללות תותחים, ואכן בימים שבאו אחר־כך, בעיקר בקרבות העקובים מדם, בעת פלישת בנות־הברית לנורמנדיה, שבחוף המערבי של צרפת, נוכחו־לדעת שלא טעו.

ד.

פעם אחת הטילו על יחידה אנגלית־צרפתית להשמיד מיתקנים צבאיים באחת מארצות צפון־אפריקה, שהיתה שייכת לממשלת וישי וכפי שנימסר, היו שם הרבה גרמנים אשר התעתדו להופכה ל“קרש־קפיצה” עבור תוכניות צבאיות ותוקפניות. לצורך זה הועלו החיילים, ובתוכם מוזס, על אונייה והונחתו בחשכת־הלילה על אחד מחופי אותה ארץ, והם התקדמו בתוכה בכיוון ליעדם. בדרך ניתקלו באוייב, שהיה מורכב מחיילים צרפתיים, משתפי־פעולה, וגרמנים. התפתח במקום קרב אכזרי, לחיים־ולמוות, ובאותה פעולה הראה מוזס את יכולתו. הוא ביצר, ביעילות, כמה עמדות של מיקלעים כבדים וכיוונם, בדיוק נימרץ, לפי כל כללי תורת החשבון, אל מטרות חיוניות.

באותו זמן, בראותו בעיניו אנשים משני הצדדים כורעים וקורסים תחתיהם בחירחורי גסיסה ומתים בעינויים מפגיעות רסיסים וכדורי־מוות, התחילו אצלו, בפעם הראשונה בחייו, הירהורים שונים־ומשונים. מה, בעצם, התחיל לחשוב, הוא ההבדל ביני ובין כל בעל־חי אחר. הוא נולד חי, עושה־מה־שעושה ומת, ולא נישאר כל זכר בעולם ממנו וכלא היה. אשר לי, מדוע טוב אני מסתם בהמה? – גם לי יקרה אותו הדבר ובו־ברגע שאיזה רסיס או כדור, יפגע בי, אעבור מן העולם, לא ארגיש מאומה ולגבי־דידי הכל תם־ונישלם. ובכן, לשם־מה נולדתי, לאיזו מטרה הנני חי ומה, בעצם, כל העיניין הזה אשר שמו מוזס רוזנטל?

מהירהורים מטרידים אלה עבר למחשבות פילוסופיות־דתיות? האם העולם נוהג כך, כפי שלימדוהו תמיד, בלי השגחה־עליונה? האם קיימת אפשרות, שבכל־זאת קיים במציאות אותו הכוח הטוב והאין־סופי שקוראים לו אלקים? הוא ניזכר בימי־ילדותו כאשר, לפעמים, ביקרו אצל הרב הזקן מפרנקפורט, ר' הירש להמן, אשר אביו המנוח חיבב ביותר, למרות השקפות העולם שלהם, שלא היו תואמות. בביקורים, זוכר הוא, היה הרב הטוב מכבדו בפירות, נותן לו כיפה ולבקשתו היה חובשה ומברך:

“ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ”.

כעת ניזכר מוזס בהסברו ובביאורו של הרב על החשיבות שיש בברכה, כדי שלא לגזול את הקדוש־ברוך־הוא, שתבל ויושבי בה, ועולם־ומלואו, ניבראו על־ידו ושייכים לו. במה אפשר לשלם לקב"ה, אשר ממילא הכל שייך לו? – הווי אומר, משלמים לו בברכה ואז מותר לאכול. ניזכר מוזס בזאת ובעוד הסברים, מהזדמנויות שונות, על עצם העובדה שהעולם לא הפקר ויש אלקים חיים – א־ל עליון, גדול, גיבור ונורא, הקיים לעד ולעולמי־עולמים, הנוהג בכל עולמותיו בחן, בחסד וברחמים, ואשר בחר בנו, בבני־ישראל, להיות לו לעם־סגולה וביקש ממנו להיות קדושים. כלומר, נעלים ונישגבים במדריגה העליונה ביותר – כמוהו.

המשיך מוזס לחשוב וניזכר במיקרים אשר קרו לו ובמאורעות שעברו עליו, שבהם, ממש, חזה במציאות בניסים־וניפלאות ובעצם קיומו של ריבונו־של־עולם, שלפי כל הסימנים נוכח־לדעת, מעל לכל ספק, כי הוא ה' אלקי ישראל, העתיד, בקרוב, לגאול את עמו ולהביא, באמצעות מלכו־משיחו, גאולה כללית, וישועה, לעולם כולו.

ה.

הוא היה בין השרידים מאותה יחידה־מעורבת שהצליחו לחזור אל בסיסן באנגליה ולאחר זמן, כשגרשו בנות־הברית את חיילי הציר ממושבות־צרפת באפריקה, הועבר אליהן עם צבאותיו של הגנרל דה־גול וביום ההיסטורי שפלשו בנות־הברית לאירופה, לניפוץ “החומה־האטלאנטית” של רומל, אשר הגרמנו־עמלקים השליכו עליה את יהבם, היה גם הוא בין הפולשים ושוב חזה במו־עיניו בהרג הרב שערכו אלה־באלה בשעה שנילחמו מילחמה נואשת על כל בית ועל כל עמדה – ממש על כל שעל אדמה. הוא עמד אז בראש סוללת־תותחים שהתחילה, בעודנה על האוניות, להמטיר פגזי־מוות, אש וגופרית, על המיפלצות דמויות האדם, הגרמנים בני גזע עמלק. בהיותו יוצא־גרמניה ואומן על־ברכי הדיקנות הגרמנית, אירגן את תותחיו בתוך סירות־אמפיביות שהורדו מן האוניות כשמגמתן – החוף המבוצר של האויב. כשהסירות היו עוד בים החלו התותחים לירוק אש־תופת חזקה לעבר ביצורי החוף. הוא כיוון, על־פי הוראות שנתן באלחוט, את לועי התותחים בסירות. הדיוק היה אצלו מופתי, על־פי כל כללי החישוב והמעלות, וכל פגיעה־ופגיעה היתה חיונית, קלעה למטרה ומחצה את כוחותיו של האויב העיקש.

כשעלו ליבשה עלו לוחמים רבים על מוקשים ונהרגו במקום או ניפצעו קשה. חיילי האויב, שהתבצרו בתוך מיבצריהם־מאורותיהם, לא ניכנעו בנקל, נילחמו בחירוף־נפש וגרמו אבידות כבידות לפולשים. בתוך כל הקלחת הזאת החליט מוזס רוזנטל, כי אם יעזור לו ה' אלקיו ויוציאנו שלם מגיהינום זה, ישוב אל צור־מחצבתו. הוא יגש אל רב־וגדול בישראל וילמד ממנו את דיני היהדות, ואורחות־חייהם של אחיו היהודים, ויהא יהודי כשר לכל דבר.

ו.

לאחר עוד הרפתקאות ניסתיימה המילחמה בניצחון בנות־הברית ומוזס חזר הביתה לצרפת, באותו בית שנישתכנו בו בני־מישפחתו בעת שבאו מגרמניה, והוא החל לחשוב ברצינות על ביצוע המחשבה שעלתה על לבו בעת שהתעטפה עליו נפשו, בעיתות צרה ומצוקה, כשהיה שרוי במרה־שחורה, והנה התגבר עליו יצרו והוא התחיל לדחות את ביצוע הדבר מעת־לעת ומשעה־לשעה.

תחילה, אמר, עליו להסדיר את עינייניו הפרטיים. יותר מאוחר החליט, כי לצורך הכנת בסיס כלכלי לחייו בעתיד, הרי צריך הוא להשלים את לימודיו וכך, ביום בהיר אחד, מצא את עצמו בבית־ספר גבוה, כשהוא לומד הנדסה ומתכונן להיות ארדיכל־מהנדס לביניין. בבולמוס הלימודים, שאחזו, שכח את מחשבתו לחזור, בשלימות, לחיק היהדות ותורת־ישראל ושקע עד לראשו בעסקי העולם־הזה. הוא שכח, לחלוטין, כי בשתי הזדמנויות, בעבר, כמעט ושלח יד בנפשו, מחוסר בסיס רוחני ומוסרי לחייו, ובשל התקפות של מרה־שחורה וריקנות נוראה. נעלם ממנו, זה־עתה, כי מצבים אלה הביאוהו להתעמקות במחשבה, שכתוצאה ממנה הגיע להכרה מליאה בבורא העולם וברצון לשוב אליו בכל מאודו.

לאחר סיום לימודיו הצליח בחיים ושמו הועלה, בקביעות, על דפי העיתונות, בכל רחבי צרפת, כארדיכל מוכשר ומהולל. במשך עשר שנים התפרסם עד למאוד ועלה מעלה־מעלה, והביניינים אשר תיכנן ניבנו והוקמו, לכבוד־ולתיפארת, במרכזים חשובים בערי צרפת והוא לא זכר את עמו ואלקיו, כפי שהחליט בלבו בשתי הזדמנויות, וישכחם.

ז.

תקופת ה“עיקבתא־דמשיחא” הנוכחית, אשר עליה דיברו רבותינו ז"ל ברוח־קודשם, לא פסחה אף עליו וכוח המשיכה האדיר, המושך יהודים רבים, מכל כנפות הארץ, לארץ הקדושה, משכה אף אותו ומבלי שידע מדוע, וללא התכוננות כלשהי מצידו מצא את עצמו, יום אחד, פה בארץ בין אחיו שרידי השואה. אתו עלו אמו הישישה ואחיו היותר גדול, שבא יחד עם אשתו וילדיו.

המישפחה עיברה את שמה ובמקום רוזנטל ניקראה מעתה: רבן. מוזס הפך להיות משה – משה רבן הארדיכל. הוא הביא עמו סכום גדול של כסף וניכנס כשותף בפירמה ידועה וגדולה של ארדיכלים, שעסקה בתוכניות לביניין שיכונים ובתים־משותפים וגם פה שלח ה' הצלחה במעשה־ידיו והוא שיגשג, עלה מעלה־מעלה והתפרסם.

שובו השיטחי ליהדות התבטא בזאת שבשבת לא עישן ולא נהג במכוניתו והוא השתדל, עד כמה שהבין וידע, להמנע מאכילת אוכל טרף ומשוקץ, כבשר חזיר, שפנים וכיוצא־בהם. התודעה היהודית היתה אצלו קלושה ביותר והמניע הקטן, שהחל עתה לדחפו לדתיות רופפת, היה בעיקר משהו שפעל מתחת לסף־הכרתו.

הוא שקע, יותר־ויותר, במלאכתו, שהביאה לו סיפוק רב, בראותו את עצמו כאחד משלוחיו של ריבון־כל־העולמים בביניין הארץ הקדושה בתקופה ניפלאה זו, שבה חוזרים אחינו בני־ישראל, שרידי החרב, אל הארץ היעודה. הגם שהיה עם הארץ ובור בכל הנוגע ליהדות, הנה חונן מאת ההשגחה העליונה בתכונות־שכל, שאיפשרו לו את ההתעמקות במחשבה והוא הבין, במיוחד עתה, את העיקר בנקל – בדרך ההרגשה.

באותה שבת, שבה הפגינו שלומי־אימוני־ישראל ומרשיעי־הברית, אלה־לעומת־אלה, בשל חילולי השבת בפרהסיה, שנועדו להרגיז את היהדות הנאמנה, ועלולים היו להעלות את חרון־אפו של הקב"ה על העם כולו, באשר בני־ישראל ערבים זה־לזה, עשה משה רבן את חשבון־הנפש שלו, ושל כל העם, באופן יסודי. באותה שעה, שעמד וחזה במו־עיניו במחזה אשר בו ניתגלתה האמת המרה בדבר היחס הנורא שמגלים אנשים רבים מישראל כנגד ה' אלקיהם, אלקי העולם כולו, דבר הנובע מחינוך בלתי־נכון, מבורות, מאי־הבנה, מהרצון להיות ככל הגויים, וסתם מרישעות, כאב וחרה לו והוא קינא לה' אלקיו, אלקי החסד, שברא עולם אין־סופי ויפה להפליא ובחר בנו להיות לו לעם־סגולה ומתייחס עמנו כאב אל בנים ואוהב אותנו אהבה כה גדולה, שאין אנו יכולים להשיגה בשיכלנו האנושי.

ח.

אם־כי לא היתה לו, למרות תפיסתו והבנתו הטבעית, ידיעה מספקת ביהדות ומבחינה רוחנית דומה היה לתינוק שנישבה, הנה הרגשת חוסר האונים שלו, בנוגע לתיקון המעוות הזה, דיכאה את רוחו ונפשו. בעת שישב על הספסל ברחוב, וסיפר לי את כל זאת, ניראה היה באמת כילד אובד המחפש בגעגועים נוראים את הוריו וביתו, ואילו אנוכי השתוקקתי מאוד לעזור לו.

מה שיכולתי לעשות, באותו רגע, עשיתי. הצעתי לו לבוא ולהשתתף בשיעורים בתורה, שנתן הרב סיני בביתו בכל ערב, והוא קפץ על המציאה והסכים. מאז הפך לתלמיד טוב והופיע בקביעות לשיעור וכן לא החמיץ בכל שבת את הדרשה על פרשת־השבוע מפי הרב.

לרב היתה סבלנות רבה ביחסו אל משה רבן והוא עזר לו, בהדרגה, להתרגל להתפלל, ללמוד תורה ולחיות כיהודי לכל דבר. מתחילה קשים היו למשה החיים היהודיים המסורתיים, כדת־וכדין, שכל יהודי חייב בהם, אולם במשך זמן קצר התרגל וניכנס למסלול הרצוי, והוא הפך לחביבו של הרב.

הרב לימדו, כי עיקר החיים הוא עשיית הטוב בעיני ה' יתברך ואילו שאר הדברים הינם התפל. הוא הסביר לו, כי נאמר: “נר ה' נשמת אדם”, כלומר: אנו, היהודים, הננו בניו־אהוביו של הקב“ה, המשמשים כנר לקב”ה, מבחינה רוחנית, והוא בראנו מתחת לכסא־כבודו ושלחנו משם אל הארץ מרחק עצום, כדי לעבור תקופת ניסיון ולחזור אליו עם התוצאות. על־כן, אל לנו לאבד את הזמן בהבלים ובאשליות, שהם המצאותיו של היצר־הרע, הוא השטן, כי־אם להשתדל ולהתאמץ ללמוד את תורת ה‘, שהיא המיצווה הגדולה ביותר (כדברי חז"ל: “ותלמוד תורה כנגד כולם”) ולקיים את כל מיצוותיה. אשר לעבודה ולמלאכה, אמר, הרי גם זו מיצווה, שנאמר: “בזיעת אפיך תאכל לחם”, אולם הכוונה לעבודת־כפיים מוגבלת, במידה שבאמצעותה נוכל להתפרנס ולקיים את כל מיצוות ה’ יתברך, אולם אל לנו להפריז בעינייני עבודה ופרנסה, כי ברגע ששוכחים את העיקר ופונים אל התפל, כלומר: ברגע שהאדם שוקע ראשו־ורובו בעיניינים גשמיים, בצורה מוגזמת, לא נישאר בידו פנאי לעשות את רצונו של אביו־שבשמיים וכך עוברים עליו ימיו־ושנותיו, מבלי להרגיש. וסופו שהוא חוזר הביתה, אל אלקיו, באמתחת ריקה.

ט.

משה עשה חייל בלימודיו ובעזרתו של הרב ניכנס בתלם היהדות והאמונה וזכה לראות את עצמו חבר לחכמים וליראי ה'. במשך תקופה קצרה, יחסית, למד תורה ודינים וחי כפי שכל יהודי צריך לחיות.

זה־לא־כבר דובר בו ניכבדות והוא קיבל את ההצעה לשידוך של גבאי החוג לקובעי עתים לתורה ונשא לאשה את בתו של השמש התימני, זכריה חבשוש, המכונה: “אבו־יחיא”. מבחינה גופנית שונה היה מן הנערה, רחל, שהיתה שחרחורת, בעלת גיזרה קטנה ונחבאת־אל־הכלים, לעומתו, שהיה בהיר, גבוה ורחב־גרם וגם מעורב עם הבריות. אולם ברוחניותם התאימו זה־לזו. היא נולדה וגדלה בבית של יהודים פשוטים ושלימים עם ה‘. את חינוכה קיבלה במוסדות־חינוך דתיים, נוסף לאופי העצמאי של יראת־שמיים שהיה לה, ובשנים האחרונות עבדה כמורה ומדריכה במוסד דתי לילדים. היא אהבה מאוד את ה’ והתפללה אליו תמיד שיזמן לה, כבעל, איש מושלם במידותיו, ירא־שמיים, אוהב ה‘, כמוה, ששניהם יחד יאהבו את ה’ יתברך בכל לבבם, ובכל נפשם ובכל מאודם, ויחד יעבדו אותו וינסו להתקרב אליו בכל נפשם.

לאחר חתונתם גדלה אהבתם וחיבתם, איש־לרעותו, עד למאוד. למרות שהיה גדול ממנה בשנים בכפליים (הוא היה בגיל 44 ואילו היא היתה בת 22 שנה) ראתה אותו, עתה, בכל סגולותיו: גיבור הגוף ועדין הנשמה, האיש המחונן במעלות רבות, שנישלח מן השמיים להיות בן־זוגה עלי־אדמות ולהקיפה במעגל של דברים ניפלאים, ואשר בשיתוף־פעולה יכינו לעצמם צרור של מעשים־טובים, צידה־לדרך, חזרה, כדי שיהא להם מה להראות לאדון העולם בעת שובם אליו בתום חייהם בפרוזדור זה על הארץ.

הפיתגם אומר, שהאדם דומה לראי. דבר זה נכון היה ביחסים שבין משה ורחל. כל־אימת שהיה מביט באשתו ורואה בפניה את כל אותם רגשות אהבתה וחיבתה אליו, מייד היה מחזירם אליה, בדומה לראי המשקף ומחזיר את מה שהוא מקבל. מתחילה לא ניראתה לו צניעותה המופרזת כלפיו: מה מסתירה היא, חשב לעצמו, ממני שלעולם אינה מראה לי, אפילו, את זרועותיה, או רגליה, כשהן חשופות? – תמיד היא לבושה ומכוסה, כשם שהיא נוהגת בלכתה ברחוב. האם אין אנו איש־ואשה הנשואים כדת־וכדין?

במשך הזמן נוכח־לדעת, כי צניעותה מוסיפה על נשיותה וחינה ומקרבתה יותר־ויותר אליו. שלא בדומה לנשים אחרות, חילוניות, המתירות לעצמן לערטל את חלקי־גופן לעיני בעליהן, הרי אשתו אינה נוהגת כך וזאת משום שהיא מכבדתו בכל נפשה, בראותה אותו ככליל השלימות, כי, למעשה, עיניין החופשיות הרבה ביחס הנשים לבעליהן, נובע מזילזול והוא דבר זול.

הוא למד במשך הזמן, עוד יותר, להכיר את אישיותה הנישגבה של אשתו “הקטנה” וידע, באופן מוחלט, כי ריבונו־של־עולם, ברוב חסדו וטובו, הואיל להעניק לו את המתנה היפה ביותר – את האשה הטובה, כפי שאמר החכם־מכל־אדם, שלמה המלך, עליו־השלום:

“בית והון נחלת אבות, ומה' אשה משכלת”.

י.

הילד, שנולד להם, היה שחרחר כאמו, אולם קלסתר־פניו ומיצחו דמו מאוד לאביו. הילד ניקרא צבי, על־שם אותו רב זקן בגרמניה, הירש (בעברית: צבי), אשר משה תפס ממנו בילדותו קצת מן ההשקפה היהודית־דתית ושכתוצאה מכך, בעיקר, חל השינוי הכביר באורח־חייו שנים רבות לאחר־מכן. הוא ואשתו סיכמו ביניהם והחליטו, כי הילד יקבל חינוך יהודי־דתי בשלימות ויתחנך על ברכי היהדות הצרופה, ברוח ישראל־סבא.

משה מצא, כי רוב־רובו של העם לוקה באי־ידיעת האמת ומכאן התופעה של המעשים הרעים בעיני ה‘, הנעשים בפרהסיה ובהמון־עם. הוא הסיק, כי הדרך היחידה, הקיימת להחזרת העם כולו אל ה’ אלקיו, היא ההסברה הטובה. לשם־כך המעיט את שעות עבודתו כארדיכל והתמסר לפעולה ברוכה זו, של ההסברה הדתית, והקדיש לה את עיקר זמנו, אונו והונו. מרווחיו והכנסותיו העצומים, בהקמת מיבני הענק שלו בערי הארץ, הפריש חלק ניכר למימון פעולות הסברה, בזאת שאירגן אסיפות והרצאות במקומות פרטיים וציבוריים. הוא גם השתתף בכל מאודו באירגון וקיום שיעורי־תורה במקומות רבים בארץ ויסד עיתונות מיוחדת, משלו, שהיתה עיתונות דתית בלתי־תלויה ועל־מיפלגתית, להחדרת התודעה הדתית וערכי היהדות בדרכי הסברה.

יא.

מכל־מקום, הוא מעולם לא היה שלם עם עצמו וחשב תמיד, וכך גם טען, שיכול הוא להיות, בקדושה, בטהרה, בלימוד התורה הקדושה וביראת־שמיים, במדריגה יותר גבוהה וככל שהתאמץ והשתדל, נוכח־לדעת, כי לא עלה דיו במדריגות הקדושה. דבר זה התבטא במסיבת סיום אחת המסכתות, שבה עמד הרב, מגיד־השיעור, סיני ודרש לפני תלמידיו. הוא העמיד את תורתנו הקדושה, ולומדיה, על נס והצביע על משה רבן כאיש היכול להיות דוגמה ומופת לאחרים בהתנהגותו ובאורח־חייו, לאחר שחזר אל צור־מחצבתו.

הוא הוסיף וציין, כי, באופן יחסי, הספיק משה ללמוד תורה הרבה, דבר שהביאו למעשים־טובים והפכו ליהודי טוב.

משה הסמיק למישמע־אוזניו והגיב על דברי השבח, שיצאו מפי הרב, כדרכו. הוא הודה לרב על שאמר את שבחו בפניו ושב להביע את צערו, שבכל־זאת אינו מצליח להגיע למדריגה שאליה הוא מייחל ומשתוקק. חפץ הוא, טען, להגיע לקדושה, ואילו אופן החיים, כיום, והזרם הכללי המושכו ודוחפו, יחד עם השאר, מפריע לו ומונע ממנו את האפשרות להשיג את נקודת הקדושה, כפי שחפץ הוא.

האזין הרב בתשומת־לב לטענותיו של משה וענה, בפנותו אל משה ואל כל הנוכחים:

“רבי טרפון, במסכת אבות, אמר: ‘לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן־חורין להבטל ממנה’. חייבים אנו לדעת ולהשיב אל לבבנו, כי מלאכת העיסוק בתורה ובמעשים־טובים רבה היא ולא נוכל, ביכולתנו האנושית ובזמן המוגבל העומד לרשותנו, לסיימה. לכן נישתדל נא וניתאמץ ללמוד תורה, ללמדה לאחרים ולעשות, כמיטב יכולתנו, הישר בעיני ה', למען נוכל להתקרב אליו, להיות קדושים כמוהו ולאהבו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו”.

הרב חדל לדבר, הביט על תלמידיו וסקר במבטו את ארשת־פניהם. אחר נעץ את עיניו בחלל־ריק וחשב. מבטו חזר אל המסובים והוא המשיך:

"רבותי! הנביא מלאכי אמר:

"‘אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו, ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'.

“הכוונה – אליכם, כי בדור מושחת זה, בעת־קץ, דור שכולו חייב, כאשר רוב־רובה של האנושות פנה עורף לקב”ה, ובגד בו, נחלצו אנשים מועטים, ובתוכם אתם בעצמכם, והם מגלים לו את נאמנותם המוחלטת. כגמול הודיע מלאכי נביאו, כי ה' יתברך מקשיב ושומע הכל ורושם בספר זכרון לפניו את מעשי יראי ה' וחושבי שמו, ובבוא היום הגדול והנורא, הוא יום ה‘, כאשר כל יושבי תבל יכירו וידעו כי ה’ הוא האלקים, יזכיר ה' יתברך לקומץ נאמניו מן הימים החשוכים, את חסד נעוריהם ויקרבם אליו. הבה ניתחזקה בהזדמנות מסיבת סיום המסכת, שאנו עורכים עתה, ונאחל איש לאחיו: ‘חזק, חזק וניתחזק!’"

יב.

אכן, דברים אלה עודדו את רוחו של משה והחזירו אליו את שלוותו. מיום זה ואילך עסק בתורה ובגמילות־חסדים כמיטב יכולתו, וכשהתחיל לחשוב על עצם העובדה, שאינו מספיק הרבה בחייו, ניזכר בדברי הרב ומפיו ניפלטו המלים המחכימות של רבי טרפון:

“לא עליך המלאכה לגמור. ולא אתה בן־חורין להבטל ממנה”.

הוא ידוע בירושלים כעסקן ציבורי, רב־פעלים, ומהנדס ביניינים לפי מיקצועו. בזמן האחרון מינוהו למנהל של מיפעל ציבורי גדול העוסק בהסברה דתית ובהצלת־נפשות.

א.

שמונה שנים חלפו מאז עזבתי את השיכון המרוחק וניכנסתי לביתי החדש אשר בטבורה של העיר. היתה זו עזיבה הכרחית, שכן הייתי אז בתהליך של חזרה לצור־מחצבתי, ואילו האווירה החילונית באיזור השיכון לא עלתה בקנה אחד עם החווייה הגדולה שהיתה לי אז – חוויית החוזר בתשובה.

בקירבת־מקום לביתי החדש מצאתי את בית־הכנסת הגדול בזיכרון־משה. מלבד האולם הגדול, המשמש כבית־מידרש וכמקום־תפילה, יש בו גם חדרים יותר קטנים, השטיבלאך, למעלה ולמטה, המתמלאים תמיד בקהל מתפללים גדול. בחגים מתפללים גם במיסדרונות, בכניסות, בחצר ו… בחוץ. זהו אחד הבתים הקדושים, שבו מוצאים תמיד, ביום ובלילה, מיניינים וקבוצות של יהודים טובים העוסקים בתורה ובתפילה. הללו לומדים גמרא ואחרים משניות, שולחן־ערוך, עין־יעקב, רמב"ם או משהו אחר, ויש כאלה האומרים תהילים או עוסקים בצדקה ובגמילות־חסדים.

במקום קדוש זה הרגשתי כציפור שמצאה את קינה. התפללתי, יחד עם האחרים, למדתי תורה, עשיתי מעשים־טובים והתמסרתי, כולי, לעבודת הבורא. כשחזרתי הביתה מן העבודה, אכלתי ושתיתי, נחתי קצת ועשיתי מה שעשיתי, ולאחר־מכן מיהרתי לבית־הכנסת ההוא ושם מצאתי את עצמי יושב, בעיקר, בתוך קבוצה של יהודים יחידי־סגולה ובעלי אופק נירחב.

ב.

המנהיג הרוחני של קבוצה זו היה “הרב האמריקאני הזקן” – יהודי יקר ומעניין. שמו המלא: הרב ר' יעקב־יוסף הרמן. כבר אז היה ישיש ובעל הדרת־פנים, אולם זקוף היה תמיד ובריא בגופו ובנפשו. היה זה איש מיוחד במינו, שסיפרו עליו ניסים־וניפלאות, ואילו בפרק הזמן, שנימשך כחמש שנים, אשר למדתי תורה מפיו והייתי במחיצתו, למדתי ממנו רבות.

ברחוב מאה־שערים היה לו בית־מיסחר לחפצי־קודש, כגון: ספרי־תורה, תפילין, מזוזות, טליתות וכיוצא־בהם. לפנות־ערב נועל היה את חנותו ובא רגלי, כמעט בריצה, עד לבית־הכנסת שבזיכרון־משה. שם היה מצטרף אלינו לתפילת “מנחה” ויושב ללמוד עמנו “עין־יעקב”. לאחר־מכן הצטרפנו אל המיניין הגדול, אשר באולם הגדול, לתפילת “מעריב” ואח"כ ישב הרב, שנית, ללמוד אתנו גמרא.

איש מופלא היה הרב הישיש הזה ובשעה שנתן שיעור לא השתעמם איש מאתנו. שלא בדומה למגידי־שיעור אחרים, שאינם סוטים מן הקו, היה הוא נוטה לצדדים, באורח־רוח, ומעביר את השיעור גם לפסים אחרים, בהתאם לשאלות שצצו וניתעוררו תוך־כדי הלימוד, בדרך־אגב. תמיד היה בשיעוריו משהו מגוון ומשעשע ותלמידיו לא הרגישו בחלוף הזמן.

גם מראהו החיצוני עורר אהדה. הוא היה זקוף־קומה, למרות גילו המופלג, נקי ומסודר וגם אדם בעל גמישות וזריזות. תמיד היה מחייך ומקבל כל אדם בסבר־פנים יפות. בחנותו, בביתו וגם בבית־המידרש היו באים אליו אנשים. מי בבקשת עזרה ומי בעיניין של הלוואה ללא ריבית. נוהג היה להיענות לכל־דיכפין בכל עיניין שהוא וגם בביתו סמוכים היו על שולחנו, בכל שבת וחג, למעלה מעשרה אנשים, בעיקר כדי שיוכלו לומר בברכת־המזון: “נברך אלקינו שאכלנו משלו”.

חפצתי פעם לראות במו־עיני כיצד נוהג הוא בביתו בליל־שבת והוא שמח לדבר זה והזמינני לעלות אליו לאחר תפילת ערבית של שבת. היתה לי חווייה נעימה ביותר כשניזדמן לי אז להיות באווירה קדושה של בית יהודי יקר. מסביב לשולחן הגדול, שהיתה פרושה עליו מפה לבנה, ישבו כמיניין אורחים חסרי־אמצעים. נרות־שבת דלקו בתוך פמוטות גדולים של כסף. הוא קידש בדחילו־ורחימו והרבנית הגישה “גפילטה־פיש” ושאר מאכלים שהפיצו את ריח־ניחוחם בכל החצר – למעלה ולמטה. מה ניצטערו הרב והרבנית כשאמרתי שעלי ללכת, כי ממתינים לי בביתי. הם חפצו מאוד שאצטרף גם אני אליהם…

ג.

בעת שסיים, עם תלמידיו, בבית־המידרש, מסכת בגמרא, היה עושה מסיבת סיום ומזמין לסעודה רבנים ועניים. במיקרים אלה סירב בהחלט שנישתתף בהוצאות – נוטל היה הכל על עצמו. אשתו הרבנית היתה מכינה את מטעמיה ואילו הוא היה מספק את שאר המיצרכים, דואג ומטפל בכל דבר – כקטן וכגדול.

פונה הייתי אליו בכל והוא היה עונה לי בסבלנות, מסביר ומדריך, מרגיע ומשפיע. חום מיוחד שפע ממנו והוא הצליח תמיד במשימתו. בדומה למים מרגיעים, הצליח להשקיט את אלה שבקירבם התחוללה מילחמה לחיים ולמוות – מילחמת היצר הטוב ביצר הרע, ולכוונם לדרך הטובה והנכונה דרך ה' שטופת האור.

בשבת אחר־הצוהריים היה דורש מפרשת־השבוע ונותן שיעור בחומש עם פירושים. קהל השומעים מגלה היה עיניין רב בשיעורי שבת בין־הערביים האלה, שנימשכו עד לתפילת ערבית של מוצאי־שבת־קודש, ואנשים רבים היו מתקבצים ומצטופפים מסביב לשולחן הארוך, שהוא ישב בראשו, והיו שותים את דבריו בצימאון.

פעם אחת דובר על אחד מבאי בית־המידרש שבזמן האחרון רבו צרותיו בביתו. הרב הציע שאותו איש יתן לבדיקה את כל מזוזותיו, כי מקור עיקרי לפגעים בבית הוא מזוזות פסולות. לאחר־מכן, כשחזרו והודיעו, שכמה מן המזוזות נימצאו לא כשרות, הציע להחליפן במזוזות כשרות למהדרין, רצוי במידה יותר גדולה, שניכתבו והוכנו בהידור ובהשגחה. למותר לציין, כי באותו בית חזר השלום על כנו.

מסביר היה לנו, כי צורך חיוני הוא בתפילה לומר את התפילות במתינות ובכוונה. בעיקר את “קריאת שמע”, שהיא קבלת עול מלכות־שמיים, צריך לקרוא במתינות, בכוונה ולבטא את מלותיה באופן מדוייק, כך שלא יבטאו, חלילה, “ואבדתם” במקום “ועבדתם” וכיוצא־בזה. כן התרעם על אותם האנשים המסיימים את תפילת “שמונה־עשרה” במהירות מופרזת ועלולים, תוך־כדי־כך, להשמיט מלים חשובות בהבלעה, או לשבשן ולסרסן, כגון: ב“הטוב כי לא תמו חסדיך” עלולה להיבלע ולהישמט המילה “לא”, כך, שעלולים, חס־ושלום, לבטא: “הטוב כי תמו חסדיך” במקום “הטוב כי לא תמו חסדיך”.

תוך־כדי לימוד היה מצביע על נערים, שמצאו את מקומם בבית־המידרש ולמדו בחשק ובהתמדה. הללו היו ניניו ומטעים היה בשימחה, כי צאצאיו, כולם, בני־תורה ויראי ה' והודה על־כך לאלקיו.

הוא הדריכני בדרכי היהדות, על־פי שיטתו המיוחדת, הסביר לי בסבלנות ובאורך־רוח את הטעון הסבר, העלה אותי במובן רוחני והביא פורקן לנפשי.

ד.

ערב אחד פגשתיו במעלה רחוב שטראוס. הוא נעל את בית־מיסחרו ומיהר לבית־המידרש לתפילה ולתורה. כשראני, חייך אלי בטוב־ליבו וברכני לשלום.

“רבי”, שאלתיו, “האם יכול הוא לפתור לי חלום?”

הוא אישר, שיש ביכולתו, בעזר ה' יתברך, לפתור חלומות ושאלני מה החלום אשר הראני ה'. עניתי, כי חלמתי הלילה והנה עובר אנוכי באותו רחוב, שבו הוא דר כשעל ראשי תפילין. חיוך רחב התפשט על פניו של הרב והוא אמר, שצריך לצבוט על לחיי… מיד, לבקשתו, הצטרפתי אליו ומיהרנו יחד לזיכרון־משה, לבית־המידרש. התישבנו על הספסל, ליד השולחן הארוך, והוא הוציא גמרא ופתח בפרק “הרואה”, במסכת “ברכות”, והראה לי תוך הדגשה:

“המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש”.

הרב הוסיף לחייך והעיר:

“בעיקר שים ליבך לדברי רבי אליעזר הגדול, התנא האלקי אשר חונן ברוח־הקודש, שהוסיף, כי אלו תפילין שבראש”.

עברו כמה חודשים ובישרתי לרב:

“רבי, הזוכר הוא את פיתרונו לחלומי בעיניין התפילין, הנה חלמתי הלילה עוד ושוב אני עובר ליד ביתו, כשאני עם תפילין של יד”.

“נו”, השיב, “חלמת קודם, שאתה מניח תפילין של ראש והנה חלמת הפעם על תפילין של יד – להשלים את החסר”.

שוב עבר זמן־מה וחלמתי, שהנני עובר ברחוב מאה־שערים, סמוך לחנותו של הרב, כשראשי עטור בתפילין של ראש וידי ענודה בתפילין של יד. כשסיפרתי לו חלום זה, נהנה מאוד ואמר:

“תעלה בחייך מעלה־מעלה”. הוא הביט עלי בחיוכו התמידי והוסיף:

“השתדל נא, בני, ללכת תמיד בדרך ה' ואז תעשה ותצליח”.

ה.

אצלו בבית היה ארון קודש, ספרי־תורה וחפצי־קודש כך, שלעתים שימש הבית גם כבית־כנסת. בשבתות היה מתאסף אצלו מיניין אנשים לתפילת שחרית. היה זה ציבור של אנשים יראי־שמיים, שהתפללו ברגש ובכוונה עצומה. זכורני, פעם אחת, כשמיהרתי לבית־הכנסת הגדול בערב שימחת־תורה, והוא פגשני בדרך ושאלני אם ברצוני לבוא אליו לביתו להשתתף במיניין שהתאסף שם, לא קסם לי הדבר אולם לא יכולתי להשיב את פניו ריקם והלכתי עמו. צר היה לי על שמחמיץ אנוכי את חוויית ליל שימחת־תורה, בבית־הכנסת הגדול וברוב עם, אולם אחרי־כן, כשספגתי מן הקדושה והתרוממות הרוח, שהיתה בביתו, היתה לי חווייה נעימה באמת, דבר שאיני שוכח לעולם. זכורה לי גם תפילת ליל פורים בביתו וקריאת המגילה שם. גם דבר זה היה אצלי בבחינת חווייה בלתי נישכחת, חווייה עמוקה ונעימה.

בביתו ראיתי ושמעתי דברים מופלאים והוא מילא את יצר סקרנותי, וכמיהתי לדעת כל דבר הקשור ביהדות הצרופה, והיה עונה ומסביר לי הכל בסבלנות ובמתינות. עיניו הפיקו תמיד אהבה לזולת וכאמור לא מש מפניו חיוכו הניצחי. פעם אחת, במוצאי־שבת־קודש, לאחר תפילת ערבית, סיפרתי לו, כי בקבוק היין שלי נישבר בפיו, בעת שחפצתי להסיר ממנו את מיכסהו ועל־כן חששתי לשברים של זכוכית, שעלולים היו ליפול לתוכו, ועל־כן שאלתיו אם רצוי להבדיל על משקה אחר. הוא ענה, הגם שעל־פי הדין אפשר להשתמש במשקה אחר (המהווה משקה המדינה), בכל־זאת יותר רצוי להשתמש לצורך מיצווה זו ביין ממש ולכן מציע הוא שאבוא אליו הביתה ואקח ממנו, בהשאלה, בקבוק יין.

לא התחרטתי על־כך. היה זה באמת בקבוק יין משופרא־דשופרא, שהכין וייצר בכבודו־ובעצמו – יין מופלא, שלא טעמתי מימי. נאמר לי, כי מדקדק הוא ביין כחוט השערה באשר מיועד הוא לפולחני הדת, וקיימים חששות רבים בנוגע לכשרותו. לכן עושה הוא אותו בעצם ידיו ומקפיד על כשרותו המוחלטת.

ו.

הוא היה נוהג לצום בכל שני וחמישי, וראה פלא – תמיד היה בקו־בריאות מצויין. מסתגף היה למען עם־ישראל ומתחנן יומם־ולילה אל בוראו שיסלח לעמו וירחם עליו. למרות זאת, כאמור, היה בריא בהחלט בגופו ובנפשו. קומה זקופה היתה לו וגופו היה, למרות שלא עסק מימיו בספורט ובהתעמלות, תמיר וחסון. הילוכו היה מהיר, כי חפץ תמיד “להספיק” למלא יותר־ויותר את יעודו עלי־אדמות, בטרם ימלאו ימיו־ושנותיו והוא יצטרך לחזור אל בוראו – אביו שבשמיים.

מעולם הסתפק במועט, אפילו כשהיה עשיר גדול, אולם ביחסו לעניים ולניזקקים גילה יד רחבה. יושב היה ומחשב את הכנסותיו ונותן מזה מעשר לצורכי צדקה. לעתים, כאשר התרבו הוצאות אלה, למעלה מן המותר על־פי הדין, זוקף היה אותן על־חשבון החודשים הבאים ולצורך זה ניהל פינקסים מדוייקים בקפדנות רבה.

מספר היה לנו על ילדותו בעיר סלוצק שברוסיה, לפני שהיגר לאמריקה. “עם תה”, היה אומר בתמיהה, “מי היה משתמש בסוכר? – רק העשירים! תה, אצלנו, שתו אז לא ממותק בכלל”. מוסיף היה ומספר, שאמו נהגה, כשאר האמהות, לתת לו פרוסת־לחם ולשלחו בבוקר ל“חדר”, שנימצא בריחוק־מקום ושם שהה עד הערב והסתפק בפרוסה זו במשך כל היום.

ז.

בגיל תשע נסע לאמריקה ושם למד תורה וגם שלח, ברוב הימים, ידו במיסחר, בעיקר בסחר הפרוות, שהיה אז אחד העסקים הגדולים. עסקיו פרחו ודמי המחזור שלו הגיעו לעשרות מיליוני דולארים. היו פונים אליו גדולי אומות העולם כגון: וודרו ווילסון, ג’ורג' הליפאקס ואחרים והוא עמד בראש אירגון עצום של מיסחר בפרוות־גלם, שהיו לו סניפים בבריטניה ובאוסטרליה. מס ההכנסה, ששילם מן ההכנסות, שהיו לו משכר הדירה מבתים, הסתכם במיליונים, שלא לדבר על הכנסות אחרות.

בזמן המשבר המפורסם באמריקה הודיע הבנק הגדול “אירווינג טראסט קומפאני”, כי הוא מוחל לכל בעלי־חובותיו. מנהל הבנק היה מתפעל מאישיותו של הרב ונהג לומר, כי רוחש הוא אימון גמור באדם זה בשל הגינותו המוחלטת, אשר לא ראה כדוגמתה, ובשעת המשבר הופיע בעצמו בביתו של הרב והעניק לו הלוואה “בתנאי שלא יחזירנה”… לאחר־מכן, כשהקב"ה עזר לרב, והוא התאושש מן המפלה המשקית, שלח ביד בנו, שהיה אז בן 16, את החוב למנהל הבנק. הלה החזיר את הנער כלעומת־שבא, מבלי לקחת מידו את הכסף וביקשו להזכיר לאביו הרב, כי בזמנו דיבר על תנאי, שההלוואה לא תוחזר. כששמע זאת הרב, אמר לבנו כי הוא עומד על־כך, שיש להחזיר את החוב למנהל הבנק והוא לא נירגע עד שהכסף הוחזר לו כרצונו.

ח.

בעת שהותו באמריקה יסד אגודה דתית גדולה וחזקה וגם חברה להכשרת המיקוואות. הוא כתב בעיתונות היהודית מאמרים וסיפורים, בכינויים סיפרותיים, אשר מגמתם ומטרתם היתה לקרב את המוני היהודים אל אביהם שבשמיים, והתמסר לפעולה של המרצת בעלי העסקים לסגור את עסקיהם בערב־שבת ללא איחור. הוא גר בקומה עליונה בבית־מידות בניו־יורק אולם, כשהגיע חג הסוכות, לא וויתר על סוכה כדת־וכדין, שהכין ובנה למטה בחצר ולא היה איכפת לו הטורח שבעלייה וירידה מן הבית, למעלה, אל הסוכה, למטה, הלוך־וחזור, פעמים רבות ביום.

לרגל עסקיו נסע לפעמים לאירופה ומשם נהג לשלוח, בכל יום שישי, מיברק דחוף אל אשתו עם שתי המלים: “הדליקו את הנר”, שעל־פי הדין צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב־שבת עם חשיכה. הוא היה משלם יותר ועושה חישוב מדוייק, שהמיברק יגיע ביום שישי בצוהריים, כדי שלא תיגרם תקלה של חילול־שבת – חס־ושלום! פעם אחת, בהיותו באירופה, לא מצא מיניין לתפילת שחרית והוא מיהר במונית מיוחדת אל שדה התעופה, שכר מטוס מיוחד, בכסף תועפות, וטס ללונדון – בלי ויזה… כדי שיוכל להספיק להגיע למיניין, שצריך היה להיות בו אחד הרבנים החשובים.

ט.

באמריקה היו מבקרים אצלו מגדולי היהדות של הימים ההם: ר' אלחנן־בונם וסרמן; הרב מקובנה, ר' אברהם שפירא; ראש־ישיבת חברון, ר' משה־מרדכי אפשטיין – זכר כולם לברכה.

לבסוף, היה לו באמריקה מישפט גדול. דין זה היה לו עם סוחר אחד והוא סירב, בכל־תוקף, למלא את רצון השופט ולהישבע. טען, שאינו נישבע, אפילו לאמת, ולא היה איכפת לו שהשופט פסק, בשל כך, לטובת בעל־דינו כך, שהפסיד את מרבית הונו. מעניין, כאשר שאלו את אשתו, כיצד מרגישה היא עתה, לאחר שבעלה העשיר התרושש, ענתה, כי אצלה לא חל כל שינוי – מקודם נהג בעלה לתת לה עשרה דולארים לשבוע, לכלכלת הבית, וכן עושה הוא עתה… אדם צנוע זה חי, באופן פרטי, בפשטות ואילו בהונו השתמש כבאמצעי לעשות את רצון אביו שבשמיים.

לאחר־מכן החליט לעלות לארץ. אמר ועשה, ובשנת תרצ"ט עלה על אונייה כשפניו מועדות ארצה. בהיותו על האונייה, בדרך, פרצה מילחמת העולם השניה וכל הנוסעים הועברו אל אונייה אחרת, שצריכה היתה להחזירם למקום־מוצאם. הרב יעקב־יוסף הרמן לא אבה לשמוע על חזרה לאמריקה וטען, כי לא יוותר על נסיעתו לארץ הקדושה. הוא מצא חן בעיני קברניטי האונייה, שראו בו אדם קדוש ובעל מידות יקרות, והם השאירוהו באותה אונייה וכך, בתקופה שהמילחמה השתוללה, הגיע לארץ.

י.

פה השתקע בירושלים ופתח בית־מיסחר לספרי־תורה, מזוזות, טליתות ושאר חפצי־קודש וה' הצליח דרכו והוא שיגשג במיסחרו. כמובן, שהמשיך באותה שיטה, שהכנסותיו קודש היו לצדקה ולמיצוות ואילו הוא ובני־ביתו המשיכו לחיות בצנע ובפשטות. מאז לא לן, אפילו לילה אחד, בעיר אחרת. וזכורני, שפעם אחת נסע לחיפה לקבל את פני בנו, שהגיע מאמריקה, וביני־וביני נעשתה שעת לילה מאוחרת וכבר לא היתה תחבורה ציבורית לירושלים. הרב לא היסס ושכר מונית מיוחדת, שתסיעם מחיפה לירושלים, במחיר גדול, כדי שלא לוותר על הזכות לישון בעיר הקודש. בנו סיפר לי, כי הדבר קרה בשימחה מישפחתית, שהיתה לפני שש־עשרה שנה בתל־אביב, שגם אז שכר מונית מיוחדת, בחצות־לילה, שהסיעתו לירושלים.

בדרך־אגב, סיפרתי לו, פעם אחת, כי העברתי את אמי, לאחר פטירתו של אבא ז"ל, מתל־אביב לירושלים. הוא נהנה מאוד מעובדה זו ואמר:

“היודע אתה איזה מעשה גדול עשית? – להעביר את אמא לירושלים! אין לך מושג מה פירוש הדבר לחיות ולפעול כאן – בעיר קודשנו”.

יא.

לרב יש בנות ובן אחד. בנו היחיד, הרב נחום־דוד הרמן, הינו פנים מוכרות בירושלים ומפעם־לפעם משמיע הוא דרשות נהדרות ונאומים חוצבי להבות־אש. הוא שימש באמריקה כרב ור“מ ומתפרסם הוא כאן מהכנסותיו מבתים שיש לו באמריקה. בארץ עוסק הוא בתורה ועבודה (עבודת ה' ממש) וגמילות־חסדים. הוא היה בארץ לפני־כן, משנת תרפ”ה עד תרפ“ט, למד בישיבה וחזר לפני מאורעות תרפ”ט לאמריקה בגלל שידוך. לאחר שנשא שם אשה, נסע עמה לעיר מיר בפולין ללמוד בישיבה המפורסמת, ושם נולדו ילדיהם – בן ובת. הבן, כלומר: נכדו של הרב הזקן, משמש כראש־ישיבה באמריקה, ואילו הבת נשואה לראש־ישיבה בירושלים. הרב הזקן זכה, בחסדי ה' יתברך, לראות דור ישרים יבורך של בנים, נכדים ונינים – כולם יראי ה' ועוסקים בתורתו הקדושה.

בנו, הרב נחום־דוד, סיפר לי מעשה אופייני לאביו, שקרה לפני שלוש־עשרה שנה. הוא הזמין חליפת־שבת חדשה, לבשה בערב־שבת ובירך עליה “שהחיינו”. בליל־שבת, כשישבו לאכול, קיבל אחד מאורחיו, עני מיסכן ועלוב, התקפת עצבים ושפך עליו צלחת מלאה תבשיל. חליפתו החדשה של הרב ניתלכלכה מלמעלה ועד למטה. הוא חשש לתגובה שלילית מצד הנוכחים ולכן הזדרז ואמר אל כולם:

“אין דבר, רבותי – כלום לא קרה!”

יותר מאוחר הסביר לבנו, כי על־פי רצון ה' צריך לנקוט תמיד, ובעיקר לגבי אנשים מיסכנים ועלובי־החיים, במידת הסבלנות והרחמנות. אכן, הרב האמריקאני הזקן, במידותיו הנעלות, ובהתנהגותו היהודית למופת, אהוב היה על הכל. הוא הורה, שלעולם לא צריך לשקר ולא להכאיב לשום יהודי בעולם. מעתה־ואילך, אמר, אפשר כבר להתחיל לעבוד את הקדוש־ברוך־הוא.

יב.

כיום הרב הינו זקן בא־בימים ואינו מסוגל עוד לצאת־ולבוא. הוא חי אצל בנו וממשיך לעבוד את ה' יתברך כפי יכולתו. הבן מקיים בכל מאודו את מיצוות כיבוד אב ומטפל באביו במסירות. כשבאתי לבקר את הרב הזקן, הכירני מייד ושוב האיר אלי את פניו וחייך אלי באותו חיוך הזכור לי מאותם ימים מאושרים אשר הייתי במחיצתו. הוא הופיע בפרוזדור, הושיט לי ידו וקרא ברגש, מעומק לבו החם:

“תלמידי היקר – מה שלומך?”.

א.

בשירת “האזינו”, בתורה, שהיא כולה נבואה על העתיד לקרות לעם־ישראל באחרית הימים, מדובר על התקופה הזאת, בה יכעיסו בני־ישראל את ה' בזאת שיעבדו אלהים אחרים. “… אלהים לא ידעום. חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם”. ומפרש רש“י, שאפילו האומות לא היו רגילים בהם. נוכרי שהיה רואה היה אומר: “זה צלם יהודי”. בני־ישראל ימציאו, אז, עבודות־זרות חדשות ובלתי־רגילות, שיעוררו עליהם את חמתו של הקב”ה. אז, נאמר שם, יכעס עלינו ה' ויענישנו קשות על־כך.

כפי שמובא שם, עתידים בני עם נבל להמיט עלינו יסורי־שאול ולהכחיד את כולנו, אולם ה' מבטיחנו כי, בסופו־של־דבר, ינצל חלק קטן מעם־ישראל: “לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת”. בסוף מבטיחנו הקב"ה שהוא ישוב וירחם עלינו ויעניש את אותם הרשעים שכה עוללו לנו ולאחר־מכן ישיבנו חזרה לארצנו – “וכיפר אדמתו עמו”.

ב.

אם נתעמק בדבר, ונתבונן היטב בפרשת האזינו, ובפרשות הקודמות לה, ניווכח לדעת, ללא כל שמץ של ספק, כי הכל מתאים למה שעבר עלינו בדורנו. ניתפסנו לתורות זרות ולעבודות־אלהים שונות ומשונות כקומוניזם, סוציאליזם, פשיזם, ועוד, כהנה־וכהנה, איזמים, שאינם אלא פולחנים מודרניים, והתלהבנו מהם. חשבנו כי מהם ניגאל וניוושע, הערצנו וטיפחנו אותם ושפכנו את דמנו בעדם, ומה קרה? ניתקיימה כל הנבואה שבשירת “האזינו” וקיבלנו את עונשנו מידי ה‘, ששילח בנו את שבטי הברברים המודרניים. המעניין, כי הביטוי: "וירא ה’ וינאץ", דומה לשמם של הגרמנים, זרע הפורענות העמלקית באחרית הימים: “נאצים”…

ג.

עם נבל זה, שבו בחר ה' יתברך לשמש כשבט בידיו על־מנת לחבול בנו קשות, הינו, לפי כל הסימנים, עמלק אשר ביחס אליו ציוונו אלקינו למחות את זיכרו, ומבטיח לנו ה', שאף הוא, עצמו, ימחה את זכר עמלק. נישאלת כעת השאלה: האם גרמניה, שעוללה לנו כזאת, הינה באמת עמלק? נביא קצת מדברי גדולי־ישראל בעיניין זה:

1. בעל “חידושי הרי”ם" מביע את דעתו, כי עמלק זו גרמניה.

2. ה“חתם־סופר”, בהתאם לנהוג, כי גדול בישראל אומר משהו חשוב לפני מותו, אמר קודם פטירתו לתלמידיו, שגרמניה זו עמלק.

3. בעל ה“חוות־דעת”, שחי בגליציה וקיבל אחר־כך מישרת הרב של ליססא שבגרמניה, כשבתו ביקרה אצלו, והיתה צריכה לחזור, ציווה עליה לקשור את עיניה במיטפחת עד שתעבור את גבול גרמניה הרשעה (מעת פטירתו – 130 שנה בערך).

4. הצדיק, יסוד־עולם, הגאון מווילנא, אשר חי ופעל לפני כמאתיים שנה, כתב בפירוש באחד מספריו־ביאוריו, כי הגרמנים הם, למעשה, צאצאיהם של העמלקים הקדמונים.

5. רבה של ירושלים, בזמן הטורקים, ר' שמואל סלנט, התבטא בעת ביקורו של הקיסר הגרמני, ווילהלם, בארצנו, כי מלך זה הוא מזרע עמלק.

6. בגמרא מסופר על “גרממיא של אדום, שאילמלא הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו”, וב“חידושי־היעב”ץ" נאמר, כי זוהי אשכנז שלנו. ואומנם, ראינו־גם־ראינו את האסונות שפקדו את האנושות בעטיין של שתי מילחמות העולם, אשר פרצו אך־ורק בשל גרמניה, ועוד חשים אנו, זה־עתה, בחיל וברעדה, בסכנה הנוראה, סכנת השמדת העולם כולו, המאיימת עלינו, סכנת המילחמה הגרעינית, הטוטאלית, שעומדת להתלקח, חס־ושלום, שוב־פעם בשל גרמניה וברלין, בירתה, המבותרות.

ניפלא, כי גדולי־ישראל אלה, זצוקלה"ה, חזו ברוח־קודשם, לפני שנים רבות, ובתקופות שונות, כי שבטים טבטונים אלה, שנדדו לפני שנים רבות מאסיה והתישבו, לאחר מילחמות קשות ואכזריות, בלב־ליבה של אירופה אינם אלא צאצאיהם של מיודעינו העמלקים. עוד דבר מעניין, שמו של הצורר הקדמוני, המן, מסתיים בשתי האותיות “מן”, דבר האופייני לגבי שמותיהם של הגרמנים הנוכחיים: אייכמן, הרמן, ברגמן, שרמן וכו' (דרך אגב, במישפטם של פושעי המילחמה הנאציים היה אחד בשם “המן” – ממש…) גם לשם אשתו של המן הראשון: “זרש” צליל גרמני.

ד.

בספר “עזרא” מסופר על אלה ההולכים לירושלים, עם רכוש רב וכלים תרומת בית ה‘, אשר למרות הסכנות הגדולות שארבו להם בדרך, בושו לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרם מאויב בדרך “כי אמרנו למלך לאמר יד אלקינו על כל מבקשיו לטובה ועוזו ואפו על כל עוזביו”. הם חששו כי בקשת עזרה ממלך נוכרי תחשב כחילול ה’, מאחר והם, עצמם, אמרו למלך כי ה' אלקי ישראל מושיע את כל הפונים אליו, ולכן העדיפו לצום ולבקש מאלקים שיעזור להם, ואומנם הם נושעו.

דבר זה צריכים היו מנהיגינו הנוכחיים לדעת, ולזכור, בעת שכרתו ברית עם “הגרמנים־האחרים”, בעיקר בשל סיבות כלכליות וביטחוניות, דבר שהראה בעליל את אמונתם הקלושה בה' אלקינו. לו למדו משאול המלך, שהענישו ה' במיתה ולקח ממנו את מלכותו, כי אז עושים היו טובה לעצמם וחוסכים לעם, ולעצמם, צרות רבות.

ה.

הנביא ירמיהו אמר: “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?”, כן הדבר ביחס לגרמניה. בעולם כולו, וכן אצלנו, קיים עכשיו ניסיון להשלייה עצמית, שגרמניה הנוכחית היא גרמניה אחרת ובני עמה, עתה, שונים מן המנוולים־המיפלצות, אשר את מעלליהם חזינו על בשרנו, וטובים מהם. באה המציאות וטופחת להם על הפנים ומראה לנו כי עמלקי נישאר עמלקי, למרות הנסיבות השונות ברגע זה, וכפי שהתבטא אחד העסקנים הציבוריים, בעל שם עולמי, בעת שהתרחשו מעשי תועבה חדשים בגרמניה, הרי האנטישמיות טבועה בדמם של הגרמנים.

גם ההנחה שאוסטריה אינה גרמניה היא מטופשת, כי ידוע וברור שאין הבדל בין גרמניה ובין “אוסטריה”, שבשתיהן חיים בני אותו הגזע “המתורבת”. יתר־על־כן, מאוסטריה זו יצאו רבי הטבחים היטלר, קלטנברונר, סיים־אינקווארט, סקורצני ועוד המון מרצחים־סדיסטים אפלים, שרבים מהם חיים וקיימים, חופשיים ונהנים מחיים טובים, עד עצם היום הזה, ויש גם להוסיף שבתוכה התחנך אייכמן וגר בה שנים רבות.

ה“עם האוסטרי” יצא כאיש־אחד, במיליוניו, לקבל את פני היטלר, בהתלהבות היסטרית, ביום ה“אנשלוס” המפורסם. גלוי־וידוע שהאוסטרים ציפו לנחש ציפעוני זה והכשירו את הקרקע לכניסתו המפוארת, והם־הם אשר קידמו את ה“אנשלוס” בברכה. האוסטרים, עצמם, שלחו את היהודים למחנות האימים והמוות וירשו את רכושם, ומעניין שעד היום מסרבים הם לשלם פיצויים לשרידי היהדות האוסטרית, שכל נכסיהם עדיין בבעלות ה“יורשים” הנאצים המנוולים, בבחינת: “הרצחת וגם ירשת?”

מצב זה קיים על־דעת כל המיפלגות בפרלמנט ה“אוסטרי” ובתמיכת כל שדרות “העם האוסטרי”. האוסטרים אומרים בפירוש: “מאתנו לא תקבלו מאומה!”

למותר להוסיף ש“אוסטריה” זכתה אחרי מילחמת העולם השנייה להתפתחות כלכלית מזהירה, בעיקר בזכות התעשייה הכבידה שפיתח בה היטלר, בעזרת ההון היהודי השדוד.

יש להזכיר, כי פושע אוסטרי־עמלקי, שרצח באופן סדיסטי אלפי יהודים בפולין, והועמד, זה־לא־כבר, לדין ב“אוסטריה”, יצא זכאי ע“י בית־דין של “מושבעים” לקול תשואותיהם של ההמונים שצבאו כדי להביע את רגשי אהדתם למיפלצת זו. אין כל הבדל בין גרמניה ל”אוסטריה“. שתיהן מהוות את זרע הפורענות של עמלק, ואותו הדין להן. ללא כל ספק, ברגע שירגישו בני הגזע העמלקי כי קיימת אפשרות לחידוש מעשי תועבותיהם, יקומו כולם, כאיש־אחד, כ”בימי־הזוהר" שלהם, למסע צלב־קרס חדש, ואוסטריה בתוכם.

ו.

יש להצטער גם על כי רבים מאחינו בני־ישראל מרבים לשכוח ולסלוח, כאילו לא אירע מאומה, וכל המוראות והתלאות שעברו עלינו, זה־לא־כבר, כאילו בחלום היו. מרבים לנסוע לגרמניה ול“אוסטריה”, תיירים ו“אורחים” באים משם אלינו, ציוד וסחורות, שלהם, זורמים לכאן וכבישינו מוצפים במכוניות ושאר כלי־תחבורה מתוצרתם. הטימטום הגיע לידי־כך שיהודים רבים “ירדו” לשם כדי לשוב ולהתבולל בתוך “הגרמנים האחרים” – ללא כל בושה ונקיפת מצפון! קושרים עמם קשרים מדיניים ומיסחריים, מחניפים להם ומצפים ש“אנשים” אלה יעזרונו…

ז.

האחריות רובצת לא רק על האדם־המיפלצת, היטלר, הצורר הגדול ביותר שקם אי־פעם לעם־ישראל ולעולם כולו, אלא על הגרמנים כולם, שבלעדי תמיכתם לא היה מסוגל היטלר, וחבר־מריעיו, להוציא לפועל, בהצלחה כזאת, את מזימותיהם השטניות. יתר־על־כן, העם הגרמני, כולו, המתין בלב־ונפש, במשך דורות רבים, למנהיג הגדול, שיבוא לבצע את מאווייהם האפלים, וכשהופיעה המיפלגה הנאצית ופרשה לבני עם זה את מצעה, מצא חן בעיניהם, וכפי שחזה העולם כולו על בשרו, ביצעו, הלכה־למעשה, ועל הצד הטוב ביותר, את המצע הזה, על כל מעשי התועבה והזוועה הנוראים שלו, אשר עיין לא ראתה, ואוזן לא שמעה, מיום שניברא העולם.

ח.

ממשיכים לדון אצלנו, ולהתווכח, האם יש להשלים עם העמלקים או לא, ובינתיים מקיימים יחסים רישמיים, ובלתי רישמיים, אתם. מצערת העובדה, כי המדברים בעד וכנגד, אינם מוצאים־לנכון להסתמך על תורת־משה, המצווה בפירוש לזכור ולא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק, ולשאוף ליום נקם־ושילם. התנכרות זו לצו תורתנו הקדושה עלולה גם להתנקם בנו משום שכל פיוס, ויהא אשר יהא, עם הגרמנים, עלול להביאם (וגם עמים צוררים אחרים) לידי־כך, כי בשעת־הכושר הראשונה ינסו לחדש את מילחמת השמד כנגד היהודים, שנואי־נפשם, מתוך הנחה שבמיקרה שלא יצליחו לבצע את זממם, יהא אפשר, אז, להשלים אתנו על־ידי מתן שילומים – כסף תמורת דם ויסורים!

ט.

עלינו לסגל את עצמנו לא לשכוח: לזכור, בכל־מחיר, את אשר עוללו לנו מיפלצות דמויות־אדם אלה. צריכים אנו להחדיר בקרבנו, ובקרב בנינו, את תודעת השואה הנוראה שפקדה אותנו בדורנו ע“י בני־בניהם של שונאינו מדור־דור, הפתנים האכזריים, בני עמלק. אסור לנו, בהחלט, להתפייס עמם – אף לא עם ה”טובים שבהם". יש להחרים את הלשון הגרמנית ולא לדבר אף באידיש, הלקוחה מגרמנית, ולהתרחק מנימוסיהם, אורח־חייהם ותרבותם, ולא להשתמש בסחורותיהם וציודם, ובעיקר אל לנו לראות את מכוניותיהם נעות בכבישנו. עלינו לנתק עמם כל קשרי תרבות, כלכלה, מדיניות וכו'.

י.

במישפט אייכמן, כבהזדמנויות אחרות, נישאלה השאלה, מדוע לא התנגדו היהודים לכל אותם מעשי הזוועה שעוללו להם? ניתנו תשובות רבות, והסברים, לעובדה זו. התשובה הנכונה, והיחידה, שצריך היה לתת, כתובה בפירוש בשירת “האזינו”, המדברת, בנבואה, על תקופת השואה, ומסבירה:

“כי גוי אובד המה, ואין בהם תבונה. לו חכמו ישכילו זאת, יבינו לאחריתם. איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם. כי לא כצורנו צורם, ואויבינו פלילים”.

ומפרש רש"י, שבני אותו גוי נבל, שיעוללו לנו כך, אילו היו חכמים היו מבינים שה' שלח להם הצלחה בפעולותיהם נגד היהודים עד כי אחד מהם ירדוף אלף מישראל, הואיל וה' הסגירנו, לפי־שעה, לאויבים כדי לכפר על עוונותינו.

יא.

למרות מצבה הנוכחי, המזהיר, של גרמניה, הנה יש לה יעוד רע, כהבטחת ה' יתברך. יתכן כי המילחמה האטומית הבאה, שבהתאם לנבואות אין מנוס ממנה, תהא תחילת קיצה, ואובדנה, של הממלכה הרעה הזאת, ואילו משיח־צדקנו, אשר לפי כל הסימנים צריך להופיע בקרוב, יקבל עליו את התפקיד של נקמת־דם עמנו ומחיית־עמלק, כמיצוות ה' יתברך, והוא יעשה זאת בהצלחה, בעזרת ה' אלקי ישראל, ואז יבוא יום הנקם־והשילם, ויושלם כסא־הכבוד של הקב"ה. הרגל, שחסרה בכסא־כבודו, בעטיו של עמלק, תוחזר למקומה.

אז, כשהעולם כולו ישוחרר מן הסיוט שהוא עמלק, לא יהיו עוד מילחמות ויקויימו בעולם דברי הנביא הגדול ישעיהו בן אמוץ, שאמר, בשם ה', על אומות־העולם באחרית הימים:

“וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מילחמה”.

א.

ר' חיים־משה ידוע למבקרים הקבועים בהר־ציון כאוהד מושבע של המקום ולי, אישית, נודע הדבר במיקרה. ניפגש הייתי עמו, לעתים, בתפילת “שחרית” בשטיבלאך שבזיכרון־משה. הוא הרוח־החייה במיניין ועל־פי רוב נוהג הוא לעבור בעצמו לפני התיבה ובהיותו שייך לכת של חסידים, אומר הוא, יחד עם כל הקהל, בתום התפילה, שלושה או ארבעה מיזמורי “תהלים” ולאחר־מכן אומרים כולם את התפילה שלאחר אמירת ה“תהלים”, עם בקשה לחולי־ישראל, וי“ג המידות. אח”כ מחלק הוא למתפללים “לקח” ומשקה ומברכים עליהם לעילוי־נישמת הצדיקים, גדולי ישראל, שיום פטירתם חל באותו יום.

פעם אחת שאלני אם חפץ אנוכי להשתתף במסיבת מוצש"ק, המתקיימת מדי שבוע על הר־ציון, לסעודת המלך דוד, שבה נערכים “תיקונים” ותפילות להחשת בואו של משיח־צידקנו, שצריך להיות מזרעו של המלך דוד, אהוב ה'. הוא הציע להשאיר עבורי מקום במונית היוצאת במוצאי־שבת־קודש מסביבות בית־הכנסת בזיכרון־משה להר־ציון ומה ניצטער כשאמרתי, שאינני יכול, לצערי, למצוא פנאי לכך וסוכם בינינו, כי בהיזדמנות הראשונה אצטרף אליו.

לאחר־מכן ניזדמן לי, פעמים מיספר, לפגשו, ביום, על־הר־ציון. פעיל היה על קבר דוד ובבית־הכנסת שלידו. לומד ומתפלל היה שם וקורא מספר ה“תהלים”, שחיברו “נעים־זמירות־ישראל” ברוח־הקודש ומתחנן אל ה' יתברך שיסלח וימחל לעמו המעונה, יקרבו אליו ויחיש את בוא הגאולה השלימה. פעם אחת במוצש"ק, פנוי הייתי והוא לקחני עמו, במונית המיוחדת, למסיבת המיצווה שנערכה בהר־ציון ושם ניצטרף אלינו הממונה על ההר וביני־וביני שאלנו את ר' חיים־משה החסיד לפשר זיקתו המיוחדת להר־ציון ולקברו של המלך דוד, והא פתח וסיפר לנו את סיפורו.

ב.

הוא נולד וחי שנים רבות בפולין, בעיר התעשייה לודז', היה בעל בית־חרושת לאריגים ובעל שרשרת של בתי־מיסחר לאריגים בוורשה, עיר הבירה, ובעוד ערים. כן היה ירא־שמיים גדול וזהיר בכל מיצווה־ומיצווה – קלה כחמורה. פעם אחת, בערב יום־כיפור, טבל במיקווה פעמיים – בפעם הראשונה טבל בבוקר השכם ואילו את הטבילה השניה עשה לאחר הסעודה המפסקת, ומייד, לאחר־מכן, הזדרז והופיע בין הראשונים לבית־הכנסת. שם ניתעטף בטלית וישב לקרוא את ה“תפילה־זכה”.

בין המקדימים היה גם ר' שמעון. עני עלוב היה ולאשתו לא נישאר מה להגיש לו לארוחה המפסקת. היא ניתקפה ברוגז ובעצבנות, בשל מצבם הדחוק, גערה בו ושלחתו מן הבית, מבעוד־יום ובקיבה ריקה. וכך ניכנס, גם הוא, לבית־הכנסת בשעה מוקדמת.

בעת שהעשיר, ר' חיים־משה, אמר בחשק רב את ה“תפילה־זכה”, כשהוא שקוע במחשבות קדושות ומנסה להתרחק מהבלי העולם הזה ולהתקרב, יותר־ויותר, אל השכינה, קרב אליו העני, ר' שמעון, ושאל ממנו קמצוץ של טבק. העשיר לא הרגיש בעני ולא שמע את מבוקשו. הוא הוסיף לאמר את ה“תפילה־זכה” בדביקות ולכן פנה אליו ר' שמעון בפעם השניה, וביקש ממנו קצת טבק־הרחה.

ר' חיים־משה, שהיה שקוע בעולמות העליונים, כאילו ניעור משנתו והביט על העני בתמיהה ולאחר שהלה חזר בפעם השלישית וביקש קמצוץ טבק, ישר ר' חיים־משה, העשיר, את טליתו על ראשו והביע בהבעת־פניו את תרעומתו על העני, אשר מצא־לנכון להפריע לו באמצע ה“תפילה־זכה” ומבלי שיתן לו את מבוקשו, המשיך לקרוא במחזור שבידו.

ניכלם וניפגע חזר ר' שמעון למקומו. הוא עמד והרים את ראשו כלפי מעלה. “אבי שבשמיים”, נאנח בשיברון־לב, “האם אין אני ראוי גם לקמצוץ טבק?”

ג.

עבר זמן־מה והנה פגש מיודענו העני ברחוב, באקראי, בידיד ותיק, שלא ראהו זה זמן רב. הם לחצו ידיים באהבה ושאלו איש־את־רעהו לשלומו, לשלום בני־ביתו ולמעשיו במשך כל הזמן שלא ראו זה־את־זה. כשנודע לחבירו של ר' שמעון על מצבו הקשה, הוציא מכיסו סכום־כסף והלווהו.

“קח”, אמר לו, “ועשה משהו בכסף זה, וה' יתברך ישלח הצלחה במעשי־ידיך”.

וכך הווה.

ר' שמעון, העני, קנה בכסף זה סחורה ומכרה ברווח ניכר. לאחר־מכן פתח חנות והחל לסחור בתבואה. דעת־לנבון־נקל, שאם מן השמיים שולחים לאדם הצלחה, מתחילים העיניינים לזוז וכל המיכשולים זזים הצידה, וכך הלך ר' שמעון ושיגשג, והוא הלך והתעשר מיום־ליום, ועלה מעלה־מעלה עד שהפך, במשך זמן קצר, לעתיר הנכסים הגדול ביותר במחוז.

ההיפך היה עם ר' חיים־משה העשיר. תקופה קצרה לאחר יום־כיפור נודע לו, כי אונייה שהובילה מיטען גדול של עצים, השייכים לו, טבעה. שבועות מיספר לאחר־מכן עלה באש סניף של בית־מיסחרו באחת מערי המחוז, בעוד שסכומי הביטוח היו קטנים. המהלומות מן השמיים ניתכו עליו בזו־אחר־זו ובהיותו אדם פיקח ונבון הבין כי משהו לא כשורה עמו, ועל־כן סר אל הרבי, הוא האדמו"ר הצדיק, סיפר לו על־אודות ירידתו הכלכלית, שבאה באופן פיתאומי, ובלתי־צפוי, ושאל לדעתו.

הזכיר הרבי את דברי חז“ל, שאם צרה מתרגשת ובאה על האדם, שיפשפש במעשיו, ואמר לו להיזכר בכל מה שעשה במשך השנה הקודמת ויספר כל דבר, שעלול היה להיות גורם לעונש מן השמיים. ישב ר' חיים־משה אצל הרבי והתאמץ להעלות נישכחות. הוא ניזכר במשהו וסיפרו לרבי, אולם הרבי אמר כי לא זוהי הסיבה. כעבור זמן ניזכר ר' חיים־משה בעוד מיקרה וגם כאן אמר הרבי כי דבר זה לא יכול לשמש סיבה. הוסיף ר' חיים־משה לדלות מיקרים ומעשים שהיו בשנה שחלפה, ואילו הרבי בשלו – לא זוהי הסיבה. לבסוף אמר ר' חיים־משה, כי, בעצם, לא נישאר דבר שלא הזכיר, חוץ מפרט קטן, שאינו מיחס לו חשיבות יתירה והוא סיפר לרבי את המעשה בערב יום־כיפור, שחבירו העני ביקש ממנו קמצוץ טבק־הרחה, בדיוק בעת שהיה באמצע ה”תפילה־זכה", והשיב איפוא את פניו ריקם. כששמע הרבי את כל הסיפור, קפץ ממקומו וקרא:

“זוהי הסיבה!”

כשהוסיף ר' חיים־משה ואמר, כי אותו עני, ר' שמעון, התחיל לשגשג ולהתעשר, בד־בבד עם ירידתו הוא, קבע הרבי, ללא כל שמץ של ספק, כי זהו שקבעו בשמיים. בעבור קמצוץ הטבק שסירב העשיר לתת לעני, התחלפו היוצרות – העשיר יהפך לעני, ואילו לרשות העני יועבר כל רכושו של העשיר. הסביר האדמו“ר לר' חיים־משה, כי הקב”ה מקפיד מאוד בשעה שנישמעת זעקת חלכאים־ונידכאים ובוודאי שאז קפצו מלאכי־השרת ממקומותיהם ונוצרה התרגשות במרומים, וכך, ללא־כל־ספק, יצא, באותו יום־כיפור, גזר הדין בשמיים, כי מצבם של ר' חיים־משה ור' שמעון יוחלף זה־בזה – העני יהפך לעשיר ולהיפך, העשיר יהפך לעני.

ד.

בכה ר' חיים־משה וביקש עצה מן הרבי, כיצד לתקן את המעוות. ענה הרבי, כי אין מה לעשות בעיניין זה הואיל וזוהי גזירה מן השמיים, שניגזרה בעצם יום־הכיפורים, אולם, בכל־זאת, יש לו להשיאו עצה לא כל־כך טובה, ברם זוהי העצה האחת והיחידה שיש לו. הדרך האחת והיחידה, אמר הרבי, היא שר' חיים־משה ישתדל לתפוס את ר' שמעון ברגע שיהא עסוק וטרוד ויבקש ממנו קמצוץ־טבק. במיקרה שהלה יענה בשלילה ויסרב לתת לו, יוכל, אז, ר' חיים־משה לפרוש את כפיו כלפי מעלה ולטעון, שהנה גם ר' שמעון לא נתן לו קמצוץ־טבק ולכן מבקש הוא מה' יתברך, שיעשה דין־צדק ויבטל את פסק־הדין מיום־הכיפורים – קמצוץ־טבק לעומת קמצוץ־טבק כך, שכעת שווים הם בהתנהגותם, ומצבם יכול לחזור לקדמותו.

המתין איפוא ר' חיים־משה להזדמנות וציפה, באורך־רוח, לרגע מתאים ופעם אחת הצליח למצוא את ר' שמעון כשהוא עסוק וטרוד מאוד. הוא ניגש אליו, דחפו במרפקו ושאל:

“אולי אפשר לקבל ממך קצת טבק?”

ר' שמעון לא ניטרד והשיב במאור־פנים:

“בבקשה!”

הוא הוציא את קופסת הטבק שלו וכיבדו בקמצוץ־טבק…

ה.

יום רדף יום, ושנה רדפה שנה, ובכל פעם מנסה היה ר' חיים־משה את חבירו, ר' שמעון, ומבקש ממנו קמצוץ־טבק. ברור, שהוא ניצל הזדמנויות כאלה, שהלה טרוד היה ביותר וגדולים היו הסיכויים שהוא ידחה את ר' חיים־משה ויאמר לו: “אין לי פנאי עכשיו – אתן לך טבק בפעם אחרת”. ר' שמעון, האיש שהתעשר, אדם סבלני היה ובעל אורך־רוח ומידות נעלות, כך, שמעולם לא ענה בסירוב או בקפדנות, ובינתיים התרושש ר' חיים־משה כליל והפך לאביון פושט־יד.

יום אחד עמד ר' שמעון, העשיר, להשיא את בתו. החתן היה בנו של המרא־דאתרא – רבה של העיר. לכבוד המאורע הגדול הוזמנו אורחים וקרואים רבים, נעשו הכנות מרובות והעיר צהלה ושמחה. לפני החופה והקידושין הלכו יחדיו, שלובי־זרוע, המחותן, ר' שמעון מיודענו, והרב. בשעת ה“שבע־ברכות”, כאשר מסדר הקידושין קרא, מן הכתב, את הכתובה, וכשהמחותן, ר' שמעון, שקוע היה, ראשו־ורובו, בעינייני החתונה, נידחק, לפתע, ר' חיים־משה הקבצן, הוא העשיר הגדול לשעבר, וניגש אל ר' שמעון. הוא דחפו בחוסר נימוס ודרך־ארץ ושאל:

“האם אפשר לקבל קצת טבק?”

המחותן העשיר לא הקפיד.

“בבקשה!” ענה והושיט את קופסת הטבק…

ר' חיים־משה לא יכול עוד לשאת את מצבו והוא נפל מתעלף.

ו.

קמה בהלה והמולה, ואילו הקהל המופתע נאסף מסביב לר' חיים־משה, ששכב על הריצפה במצב של התעלפות. שני המחותנים, רב העיר ור' שמעון, מיהרו להושיט לו עזרה. הם הרימוהו, הביאוהו פנימה והשכיבוהו על ספה ולאחר שטיפלו בו, הצליחו להשיב אליו את רוחו ולבקשתו השקוהו קצת מים קרים. לשאלתם, מה היה הגורם להתעלפותו, ישב מיודענו המיסכן וסיפר להם את כל הסיפור – מתחילתו ועד סופו.

השתוממו הרב ור' שמעון, מחותנו העשיר, ומיהרו שלושתם, במרכבה, לביתו של האדמו“ר, אותו הרבי אשר הסביר לר' חיים־משה, בזמנו, את סיבת התרוששותו. הם סיפרו לאדמו”ר את הקורות אותם באותו יום, ואת אשר אירע לר' חיים־משה, ומייד ביקש ר' שמעון העשיר לאמר משהו. הוא הציע, כי יתן, מרצונו, את מחצית הונו ורכושו לחבירו, ר' חיים־משה, יסלח וימחל לו על אותו מיקרה בבית־הכנסת, ביום־הכיפורים, ובכך יראו את כל העיניין כמחוסל.

וכך עשו.

ז.

ר' חיים־משה חזר איפוא לימי הזוהר שלו ומאז ניזהר מאוד לנהוג בעניים ובאביונים בסבלנות יתירה. הוא הודה לה' על חסדו והקדיש את עצמו לתורה ולמעשים־טובים. פעם אחת עלה בלבו רעיון למכור את כל אשר לו ולעלות לארץ הקדושה, ארץ־ישראל, לבלות בה את שארית ימיו ולהקבר בה. אמר ועשה ובאחד הימים עלה על אונייה שהביאתו לנמל חיפה ומשם המשיך מייד לעיר־הקודש, ירושלים, והתיישב בעיר העתיקה, בקירבת־מקום לכותל־המערבי.

הוא פיזר ממון רב לצורכי־צדקה ומיצוות ובילה הרבה מזמנו בבית־המידרש וליד הכותל־המערבי, שם שפך דמעות והתחנן אל הקב"ה, שיחיש את בוא הגאולה השלימה. לילה אחד חלם, והנה הוא עומד על הר־ציון, ליד שער־ציון, והוא שומע קול, שבא מלמטה ומלמעלה:

“ר' חיים־משה, ר' חיים־משה, אבקשך לבוא לבית זה שממולך, שבו קבור אני. שם תדליק נר ותקרא מספר התהלים אשר חיברתי”.

התעורר ר' חיים־משה משנתו, כשהוא מושפע מן החלום ולבו הלם בו מרוב התרגשות. הוא מיהר ל“כותל” והתפלל “שחרית” במיניין הקבוע, שהיה שם, ואח"כ ביקש מן השמש שיובילהו להר־ציון, כי עד אז לא היה שם. הוא הסתכל בתמיהה על שער־ציון ועל כל הסביבה ומרגע־לרגע גבר תמהונו – הסביבה לא היתה זרה לו, הגם שזאת היתה הפעם הראשונה בחייו שביקר פה. בחלומו ראה את אשר רואה הוא עתה – ממש!

מאותו יום נהג לבוא ולשלם לשומר הערבי את דמי הכניסה שגבה עבור הכניסה לקברו של המלך דוד.

ח.

לפני מילחמת העולם השניה ערכו הערביים, תושבי הארץ, פרעות ביהודים והיחסים עמם ניתחדדו מאוד. בשל סכנת־נפשות ופיקוח־נפש לא היתה אפשרות לבקר לא בכותל־המערבי ולא בקבר המלך דוד, שעל הר־ציון, ונפשו של ר' חיים־משה ניתרוקנה מתוכנה. הכותל־המערבי, שריד בית־המיקדש, מחמדנו, המקום שבו בחר ריבון־כל־העולמים למקום מישכנו, נישאר שומם, ואילו הרחבה שלפניו, ששם היו מתאספים יהודים, קדושי־עליון, לשפוך את שיחם לפני קונם, ריקה היתה מאדם. גם לקיברו של המלך דוד, נעים־זמירות־ישראל, לא הניחו שונאי ישראל לעלות והנפש עגומה היתה.

מכל־מקום, מילחמת־העולם השניה פרצה, מלווה בשואה הנוראה באירופה, ואחרי־כן קיים הקב“ה את הבטחתו לעמו, כפי שנאמר בפרשת “האזינו”: “וכיפר אדמתו עמו”, והוא החל להחזיר את בני־ישראל לארצם ולמולדתם, אשר נתן להם, וכפי שכתוב בתורתו הקדושה נותן הוא לעמו את הארץ, שיעד להם, בהדרגה והגם שהעיר העתיקה, עם מקום המיקדש, נישארה עוד בידי בני־ישמעאל, עד לעת־מצוא, הנה עמדה זכותו של המלך דוד, עליו־השלום, והר־ציון, שבו נימצא קברו, היה בין המקומות אשר הקב”ה הוציא מידי הגויים ונתנו, כבר מעתה, לישראל.

ט.

מתהלך איפוא ר' חיים־משה בשטח הר־ציון ומרגיש עצמו כדג במיים. עצם העובדה, שהאתר הקדוש הזה נימצא בקירבת־מקום להר־הבית, מרגיעה את נפשו והוא מבלה הרבה מזמנו על המיצפה ומסתכל בעורגה על הכותל־המערבי ומקום המיקדש הנימצאים בטווח ראייתו.

הוא הפך לעסקן ציבורי ולגבאי של אתר זה וקשר קישרי ידידות חזקים עם הממונה על ההר, המעריך מאוד אנשים מסוגו, שהוא מכנה אותם: “זיקני ההר”.

(חביבין יסורין (בבא־מציעא דף פ"ה))

אצל הצדיק, יסוד־עולם, המקובל האלקי ר' שלום שרעבי זצוק"ל, היה ניכנס־ויוצא יהודי בשם רחמים. אם כי היה עני מרוד ומטופל במשפחה גדולה, שהיה עמל בזיעת־אפו לפרנסה בדוחק, הרי נימנה על אותו חוג קטן של יהודים פשוטים, טובים ויראי־שמים. אנשים שבחזרם מן העבודה, בערב, היו נוהגים להיכנס לבית המידרש ולילמוד תורה ולישפוך את שיח־ליבם אל אביהם שבשמים ועשו את רצונו.

והנה פנה רחמים באחד הימים אל ר' שלום ולאחר שתינה לפניו את צרותיו וחייו המרים סיים באומרו שיש בדעתו לעבור לעיר אחרת. עיר גדולה אשר בה ישתכר יותר למחיתו ויוכל לכלכל ולפרנס את בני ביתו ביתר הרחבה, וילבשו ויחיו כיהודים אמידים. לשאלת הרב, מה יהיה על חינוך הבנים בעיר הגדולה ועליו עצמו, שחס־ושלום לא יוכל לבוא לבית הכנסת ללמוד ולהתפלל, ולהמצא בחברת יהודים טובים, לא ידע רחמים לענות תשובה ברורה.

כך חלפו חודשים מספר ורחמים היה מציק לרב בקובלותיו ובטענותיו עד שכלו כל הקיצין והרב אמר לו פעם אחת בנחת:

“טוב בני, שב לך פה על הספסל והמתן קצת, והיה אם תרצה בכל זאת לנסוע מכאן, אתן לך את ברכתי וסע עם ביתך לשלום”.

מיד חש רחמים בכעין שיכרון נעים וראשו היה עליו סחרחר. לפתע ראה את עצמו במיטת חוליו ורופא גוחן עליו ומאזין לדופקו במכשיר האזנה התלוי ויורד מאזניו. ערפל סובב אותו והוא איבד את הכרתו. ההכרה חזרה אליו, ולפניו עמדו שלושה רופאים והסתודדו בלחש. הם הביטו בו בחוסר תקוה. התיעצו ביניהם ולא הניחו לאיש להכנס אליו. הוא התחיל לגסוס… אשתו וילדיו ישבו לידו ובכו… כוחותיו כלו והלכו. רפיון כללי… הלב נחלש וכאב! רוצה היה למסור הודעה ולא יכול. לא רצה למות… חפץ לחיות, לחיות בכל מחיר! עז היה רצונו להדבק בשארית כוחותיו אל החיים.

שוב עירפול וחוסר הכרה ושוב־פעם מתחיל הוא להרגיש בנעשה מסביבו: הנה הוא מת… הוא מושכב על הרצפה ונרות מודלקים סביב לו… קרוביו ממררים¹ בבכי… ידידים ומכרים מתאספים… טיפול של החברה קדישה. לווייה.

לאחר שהכניסוהו לקברו וסתמו עליו את הגולל חדל לזמן־מה להרגיש ושוב הינו רואה את עצמו עונה לשאלותיו של המלאך דומה, הממונה על המתים, והוא מרחף בעולמות עליונים. הנה הוא הולך בדרך רחוקה שאינה מגיעה לסופה. נמשכת ונמשכת ואינה פוסקת. ההליכה נמאסת עליו, כוח עליון ממריצו להמשיך כך והוא הולך, הולך והולך מבלי לדעת לאן.

לפתע נשמע מאחוריו רעש. הוא מפנה את ראשו ורואה עגלה גדולה עמוסה חבילות גדולות ממהרת למחוז חפצה. הוא עוצר בעדה ומבקש מנהגה להרשות לו לעלות עליה, אולם הלה מסרב. העגלון מנענע בידו בשלילה ומפליט מלה אחת: “אסור!” רחמים תמה וסקרן לדעת מניין באה העגלה ולאן פניה מועדות. “הנני מוביל את עוונותיך לשקילה על המאזניים”, עונה העגלון, “מעשיך הרעים בימי חייך נארזו בצרורות והכל מובל למקום המאזניים”.

העגלון האיץ בסוסים והתרחק עם עגלתו עד שנעלם מן הראייה. רחמים המשיך ללכת וללכת, בקוצר־רוח, עד בלי די והוא אבד את חשבון הזמן. כמה השתוקק שהליכה זו תסתיים איך שהוא… דומה היה שכך ימשיך ללכת לנצח נצחים. והנה שוב פעם שמע רחמים קול רעש של עגלה מתקרבת ואחריה עוד אחת, ועד אחת – שיירה ארוכה של עגלות טעונות מטען רב של עברות השייכות לו! העגלות התקדמו והתרחקו ממנו והוא הוסיף ללכת וללכת, שוב פעם, עד בלי די.

לשמע קול שעטת פרסות סוס הפנה את ראשו לאחור וראה סוס דוהר מתקרב לקראתו. הוא עצר את הפרש ושאלו מניין ולאן.

“למאזניים”, ענה, ובהראותו לרחמים שקיק קטנטן מקטיפה עם ריקמת־זהב הוסיף: “אני מביא למאזניים את המצוות שרכשת בעולם התחתון. שם ישימון בצד האחד, ואילו בצד השני יניחו את עברותיך, והיה אם יכריעו המצוות את המשקל, תיכנס לגן העדן. אבל אם, חס ושלום, תכרענה העבירות כי אז תובל לגיהינום”.

נקל לתאר את צערו של רחמים בראותו את שקיק המצוות והמעשים הטובים שלו לעומת כל העגלות העמוסות בעברותיו. הוא ביקש מן הפרש לקחתו עמו, אולם הלה, גם הוא, השיב שאסור לו לקחתו, דירבן את הסוס ודהר קדימה בהשאירו את רחמים העלוב לבדו.

סוף־סוף הגיע רחמים אל המאזניים. המקום המה מפעילות. מימין למאזניים היה שער גן העדן שכתוב עליו: זה השער לה' – צדיקים יבואו בו ולידו עמדו מלאכים טובים כשהם מזמרים במנגינה מתוקה עד למאוד: “יבוא שלום – יבוא שלום…” ואילו מצד שמאל היה שער הגיהינום. זעקות אימה נשמעו מתוכו ומלאכי־חבלה מפחידים ונוראים עמדו לידו, מוכנים לתפוס בכפם את חייבי הגיהינום ולהכניסם כהרף־עיין למקום נורא ואיום ולענותם בעינויים קשים ביותר, אשר בן־תמותה לא יוכל להשיג את משמעותם. רגע אחד בגיהינום דומה במוראותיו לששת־אלפים שנה של יסורי איוב ולהיפך, רגע אחד בגן העדן שווה לששת־אלפים שנה של התענוגות הגדולים ביותר שבן־אדם יכול להעלות על דעתו.

פועלים החלו לפרק את החבילות מן העגלות ולרוקן את תוכנן לתוך כפות המאזניים. כל חטאיו, פשעיו ומעשיו הרעים היו לו עתה לרועץ. התחוור לו כי בשל זילזול בתפילה ובלימוד התורה, בעד קלות־דעת ביחס למצוות קלות, שאדם דש בהן בעקביו ואינו מייחס להן חשיבות, בגלל דברים קטנים כבחמורים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, נוצרות עבירות שנכתבו בספר ועומדות וקיימות לעולם ועד… נוסף לכך מצטברים כל המעשים הרעים ונישמרים על־ידי מלאכי חבלה עד לעת מצוא! כשראה את שקיק המצוות הקטן שעומדים להניחו על כלי המאזניים כדי להכריע את לשון הפלס, נאנח וצעק:

“אהה, אהה! אוי ואבוי. מה יהיה? מה יהיה?…”

הוא ספק את כפיו. הלא אין תקווה ששקיק קטן זה יכריע את לשון המאזניים לעומת כל משא העבירות! יסורים גדולים שאין לתארם סבל בשעה שלנגדו הוערמו על המאזניים, מצד אחד, כל חטאיו, שהגיעו לגובה רב ושקלו הרבה מאוד. כמובן שלשון הפלס הוכרעה לצד העבירות למורת־רוחו ולצערו הגדול. מלאכי החבלה ירקו אש מפחידה ואיומה והחלו לפסוע לעבר רחמים הניפחד בכוונה ברורה לתפסו ולהתחיל לענותו. פחד נורא אחזו הוא נאנח והפליט מפיו: “ריבונו של עולם! הצילני נא! אנא השם סלח נא לי…”

לפתע פתאום ניתרו מלאכי השרת ממקום עומדם, ליד פתח גן העדן, והגיעו עד למאזניים.

“רגע! המתינו”, זעקו, “עד שיעמיסו לצד שקיק המצוות גם את העפר והאבנים”.

מיד החלו להופיע מאי־שם בשמיים עגלות גדולות עמוסות עפר ואבנים, עפר ואבנים במידה מרובה עד למאוד. הפועלים מילאו לצד מקום המעשים הטובים עפר ואבנים עד שלשון הפלס החלה בהדרגה להתרומם ולרדת לצד הטוב. הפועלים המשיכו במלאכתם ותל העפר והאבנים שעל כף המאזניים הוסיף לגדול ולגבוה. הנה היה לתל… הנה זה מוסיף לגבוה ולגבוה עוד ועוד, והלשון ממשיכה לרדת ולרדת.

כאן מבהירים לו כי בעת שהיה עלי אדמות, עמל קשה כדי לפרנס את בני משפחתו ולספק להם את צרכיהם, על מנת שבניו יתחנכו לתורה ולתעודה ושיוכל להתפלל, ללמוד תורה ולקיים את כל מצוות השם יתברך. עבודתו היתה אז כפועל, לחפור באדמה, להוציא עפר ואבנים ולהעמיסם על עגלות. בשעת עבודתו הקשה חושב היה:

“ריבונו של עולם, כל זה עושה אני למענך, על־מנת שתהא באפשרותי לפרנס את משפחתי, לחנך את בני לתורה ולמעשים טובים, לאהבך, לעשות את רצונך ולגרום לך נחת־רוח”.

כעת לפי חוק השמיים, משתמשים המלאכים הטובים בעפר ובאבנים כאמצעי להורדת לשון הפלס.

אולם העבירות היו בכל זאת יותר מרובות ויותר כבדות. לא היה בכל העפר והאבנים הכובד הדרוש להכריע את הלשון לצד הטוב. מלאכי החבלה נהנו וכשהם מזרים אימה התכוננו שנית לגשת אל רחמים – ואבוי לו! שוב פעם ניתרו המלאכים הטובים וצעקו: “להביא את היסורים – הביאו את היסורים!” רחמים המיסכן נידהם. מסבירים לו כי במשך ימי־חייו על האדמה היו לו כל מיני יסורים שסבלם באורך־רוח לשם־שמיים. מידי פעם, כשהיה סובל, חושב היה:

“ה' אלקי, רואה אתה את יסורי? למענך אני סובל כל זאת. כדי לגרום לך קורת־רוח”. בגלל קידוש השם יתברך נשאר ליד הרב שלום שרעבי בסביבה קדושה ובחברת יהודים טובים אשר יחד עמם התפלל, למד תורה, חינך את הבנים לידיעה את ה', עשה טוב וסר מרע. יכול היה לעבור לעיר אחרת, להשתכר יפה, לחיות טוב ולהחלץ מחיי העוני ומעינויים רבים, אולם נוח היה לו לעבוד בפרך, לסבול ולהתייסר על קידוש השם.

עתה רואה הוא להרווחתו ולשמחתו הגדולה כי יסורים אלה מועלים ומוטלים על כף המאזנים והם די כבדים. לאט־לאט יורדת הלשון מכובד היסורים וממשיכה לרדת. רחמים מאבד את סבלנותו ומביט בקוצר־רוח ורואה כיצד ממשיכים לרוקן על הכף את צרורות היסורים, והוא מעריך לפי מצב לשון הפלס, ובהתאם לכובד הצרות, היסורים והעינויים כמה חסר עוד כדי שהלשון תכריע לטובתו אולם, אויה, לאכזבתו הגדולה נגמרו היסורים, כשהלשון עודנה נוטה לצד הרע, ועוד מעט ויצא פסק־דין מרשיע…

חיל ורעדה אחזוהו והוא התחיל לזעוק:

“עוד יסורים! הבו לי עוד יסורים… אוי ואבוי – עוד יסורים, עוד יסורים, עוד יסורים!”

רחמים פקח את עיניו ומצא את עצמו ישן על ספסל בביתו של הרב שלום שרעבי. הרב ישב על כסא לידו, הביט בו בעיניו הטובות ואמר:

“האם ערבה עליך שנתך?”

“האם רק ישנתי?” הזדעזע רחמים וקם מן הספסל.

הרב חייך בטוב לב.

“לאמיתו של דבר לא ישנת. כשבאת אלי היום בהחלטה נחושה לעבור למקום אחר, התפללתי אל הקדוש־ברוך־הוא וביקשתיו שיקדים להראות לך את הטמון ושמור עבורך בחיק העתיד, לאחר המוות. ברור היה לי, כי אילו ידעת את הצפוי לך, כי אז מבטל היית את רצונך ותישאר כאן בסביבה טובה זו. והשם יתברך, הטוב והמטיב, נעתר לי והראה לך באופן זה כמה מן הדברים הכמוסים מבני־אנוש”.

רחמים חזר וישב על הספסל, השעין את ראשו על כפות־ידיו ובכה, במשך זמן רב, כמו ילד. לאחר מכן הרים את ראשו ובעיניים רטובות ואדומות הביט על הרב הקדוש ואמר:

“אנא, רבי, סלח לי! עוד לא אציק לך ולא אטרידך. פה אשאר, על־ידך ובחברת היהודים הטובים שבסביבה זו ואראה לעשות תמיד רק את רצונו של השם יתברך!”

הרב הניח את ידיו על ראשו של רחמים וברכו שיראה חיים טובים בעולם הזה ויזכה לחנך ולגדל בנים ובני־בנים מאושרים ועושים תמיד רצון אביהם שבשמיים, ובישרו שמקומו בגן העדן שמור לו בין הצדיקים, יסודי־עולם, הגדולים והמאושרים.

*

סיפור זה שמעתי מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א בדרשה שדרש בשבת אחר־הצוהריים בבית הכנסת תפארת־בחורים אשר בשכונת מאה־שערים בירושלים. סיפור־מעשה נפלא זה משך את תשומת לב קהל השומעים ששתה בצמא כל מלה ומלה, ואשר לי הרי חפצתי גם לדעת אם הסיפור מקורי. כשיצאנו מבית הכנסת נלוויתי אל ר' שבתי והוא אמר לי שזקן בן תשעים, אשר שמעו מפי אדם בר־סמכא, סיפרו לו ויש לראותו כמעשה נכון שהתרחש בחוגו של ר' שלום שרעבי – זכר צדיק וקדוש לברכה.

ר' שבתי ברכני, שהשם יתברך ישלח לי את עזרתו ואצליח להעלות את הסיפור על הכתב ולפרסמו בעיתונות ובסיפרות דתית. סבור הוא שדבר זה יתרום הרבה להחזרת רבים מאחינו בני־ישראל לצור־מחצבתם. הגענו לשער הצפוני של השכונה ויצאנו לכביש. ר' שבתי היפנה אלי את מבטו הטוב, ברכני בשבת־שלום ובכל טוב, לחצנו ידיים וניפרדנו לשלום.

גיבור הסיפור, מר יעקב, פקיד הסוכנות היהודית וסוכן ניירות־ערך, סיפר להרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א את אשר אירע לו, לפני כשלושים שנה, וסיפור זה אנו מביאים פה, כלשונו, פרט לאי־אלה שינויים בסיגנון.

בוקר אחד התעורר מר יעקב משנתו והרגיש כי אינו רואה בעיניו. אז היה בירושלים רופא העיניים ד“ר טיכו המפורסם, והנה פנה מר יעקב אל ד”ר טיכו שהכניסו לבית־החולים המיוחד שלו לחולי־עיניים והחל בטיפול ובבדיקות. לאחר זמן־מה הודיע הרופא למר יעקב, כי אין לו מה לעשות בבית־החולים שלו הואיל וסיבת חוסר הראייה אינה בעיניים, אשר נבדקו ונמצאו בסדר, כי אם בגידול בראש. הרופא הסביר שהגידול נגע בעצבי הראייה וכתוצאה מכך חדל לראות.

נקל לתאר את מצבו של יעקב המיסכן, אשר באופן פיתאומי חשך עליו עולמו. לפי עצתו של ד"ר טיכו, אסף יעקב את כל חסכונותיו, מכר את רוב חפציו, לווה כספים ונסע לגרמניה אל הרופא היהודי המפורסם. הפרופ' צונדק (לפרופסור צונדק שני דודנים בירושלים, גם הם רופאים ידועים. אחד רופא כללי ופנימי, מנהל בית־החולים “ביקור חולים” ואילו השני רופא נשים).

כשהגיע יעקב לגרמניה, קיבלו הפרופסור צונדק, שהיה יהודי צדיק, בסבר פנים יפות והחל לטפל בו במסירות. לאחר שפתחו את גולגלתו, ניתחו שם את הגידול והרכיבו זכוכית על ראשו על־מנת לאפשר לרופאים לעקוב אחר כל התפתחות בלתי־צפויה של המחלה. כך שכב מיודענו המיסכן שלושה חודשים רצופים ונאסר עליו בהחלט לנוע או לזוז ימינה או שמאלה. נאמר לו כי עקב תנועה בלתי זהירה, עלול משהו לנגוע במוח, והתוצאה – מוות מידי.

בערב יום הכיפורים עבר ד"ר צונדק בין המיטות ופסק את כמות המזונות שצריך להגיש לכל חולה יהודי, לפי הדין, בהתאם למצבו.

לאחר שלושה חודשים של סבל גופני ויסורים נפשיים, החלים יעקב וקם ממיטת חוליו, לאחר שהסכנה לחייו חלפה עם הרחקת הגידול מראשו. הד"ר צונדק אמר לו כי חלק גדול מגולגלתו, עשוי כעת מזהב ורמז בנימת־צחוק שיש לשמור על הדבר בסוד לבל יוודע לגנבים העלולים, חלילה, לגנוב ממנו את ראשו…

אולם ראייתו, לצערו הגדול, לא שבה אליו. הפרופסור צונדק הדגיש, כי לחידוש הראייה, יש צורך בהתקנת שני תיילים קטנים של חומר־מתכת יקר, אשר תפקידם להפעיל שידור חשמלי ליד עצבי העיניים, וכתוצאה מכך ישוב לראות.

כדי לקבל טיפול זה, דרוש היה כסף תועפות. יעקב פנה למוסדות וליהודים טובים במקומות שונים, ויהודים, רחמנים בני רחמנים, נדבו עד שעלה בידו לגייס את הכסף, ושוב ניכנס אל ד"ר צונדק, בבית החולים, ושכב במיטה שלושה חודשים נוספים במכאובים וביסורים, וגם אין לתאר את מתיחותו וקוצר־רוחו. יום אחד פנה אליו הפרופסור אשר, כפי שהזכרנו למעלה, היה יהודי ירא־שמיים והודיעו כי מחר בבוקר, בעזרת השם יתברך, תוסר התחבושת מראשו ומפניו והוא יוכל לראות בעיניו. “ברצוני”, הוסיף הפרופסור, “שהדבר הראשון אשר תראה, יהא דבר מצווה. כדי לקיים את הנאמר בתורתנו הקדושה, וראיתם אותו, אעמוד, בעת הסרת התחבושת, מעיניך, מולך ואתה תביט בראשונה על הטלית־קטן עם הציצית שאני לובש”.

בבוקר הסירה האחות הרחמניה בזהירות רבה את התחבושות מעל עיניו של יעקב והוא הביט נכחו בפחד כשלבו הולם מעוצמת התרגשותו. כאילו בחלום ראה את הפרופסור הטוב והנה הוא ניצב מולו כשהוא עטוף בטלית־קטן ומשתעשע בידיו בציציות. לפתע ניתר מר יעקב והתנפל לרגליו של הפרופסור, ומלא התרגשות הודה לו על אשר טרח והשתדל בעבורו ושימש שליח לקדוש־ברוך־הוא, כרופא שבא להציל בני־אדם.

*

הפרופסור התכופף מעליו וטפח ברכות על גבו בשדלו אותו בקול נעים לקום. לאחר מכן אמר לו:

“ראה, מר יעקב, כשקמת באחד הבקרים ונוכחת לדעת כי אינך רואה בעיניך, אחזתך רעדה גדולה. הלכת לרופאים, נסעת לארץ רחוקה, ביזבזת את כל חסכונותיך ולווית כספים רבים, שכבת שלוש פעמים בבתי־חולים במשך תקופות ארוכות, סבלת כאבים נוראים, נוסף ליסוריך הנפשיים, תוך שכיבה ממושכת במיטה עם חוסר יכולת לזוז. לאחר כל זאת, כשהתחלת לראות שוב־פעם בעיניך, הרי אתה מלא רגש והודייה. תאר לעצמך ברגע נורא זה, יהודים קמים משנתם בבוקר וללא כל צער פוקח להם השם יתברך את עיניהם והם רואים. אולם למרבית הצער, כשהם מגיעים לברכה ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם פוקח עיוורים, אומרים הם אותה מתוך מיצוות אנשים מלומדה במהירות, בלא רגש וכוונה. סתם ככה, מתוך הרגשת חובה בלבד, מבלי להרגיש את מובנן הנשגב של מלים אלו. ועתה בני”, סיים הפרופסור הטוב, “זכור נא את הדבר תמיד ואהוב את השם אלוקינו בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך. ובמיוחד, כאשר תגיע לברכת “פוקח עיוורים” תרגיש את הדבר ותתן שבח והודייה לפוקח עיוורים”.

מר יעקב המאושר חזר ארצה והפך לבעל־תשובה גדול. הוא התפרסם ביראת השמיים שלו, במידותיו הטובות ובעזרתו לאנשים מיסכנים. כן זכה לגדל בנים ובני־בנים לתורה, לחופה ולמעשים טובים, וביתו נעשה בית ועד לחכמים – ירבו כמותו בישראל.

*

הפרופסור צונדק עזב את ארץ־עמלק עם עלות הצורר היטלר, ימח שמו וזיכרו, לשלטון ונסע למדינה אחרת, כי לא מצא את הרשעים ראויים לעזרתו הרפואית. פירסומו ותהילתו, ופרשת צידקתו וכשרונותיו הגדולים בשדה הרפואה, ומידותיו הנעלות, הינם עיניין לסיפור ניפרד.

ראיתיו יושב על הספסל בכניסה של בית־הכנסת הגדול אשר בשכונת זיכרון־משה בירושלים, בין מנחה למעריב. כשעברתי לידו, שמעתיו ממלמל פסוק מן התהילים: “ה', העלית מן שאול נפשי. חייתני מיורדי בור”. מוכר היה לי, כשם שהיכירוהו כל באי בית המדרש ואחרים, שהשכימו לפתחו ובאו אליו למשרדו, מי לבקשת הלואה בלי ריבית ומי למשהו אחר: נותן הוא ביד רחבה לצדקה, לעזרה לחולים עניים, לתמיכה לרבנים חסרי אמצעים ונושא בהוצאות שעורי תורה לעם, שניתנו, בעזרתו, באופן מאורגן במקומות שונים בעיר בכל ערב, לכל החפץ להשתתף בהם. רק אמש היה הרוח החיה במסיבת סיום מסכת “ברכות” וטיפל במו ידיו בהכנות לסעודה ונישאר, לאחר מכן, לבדו, להדיח את הכלים, לנקות ולסדר.

כשראני, ביקשני לשבת לידו וניכנסנו בשיחה ערה על תכלית החיים ועל מוסדות הצדקה והחסד בעיר הקודש. מעיניין לעיניין שאלתיו על מקום מוצאו ועל עברו. אמרתי, כי יש לי הרגשה שעברו עליו חיים רועשים עד הגיעו הלום, ולאחר שהפצרתי בו לספר מדוע עזב את אמריקה העשירה ובא לחיות כאן חיים פשוטים, נעתר לי וסיפר את סיפורו בתכלית הפשטות. הוא נולד לפני כששים שנה בפולין והתפרנס יחד עם אחיו, שהיה יותר צעיר ממנו, בחייטות, המקצוע שעבר להם בירושה מאביהם. יום אחד התיישב בדעתו, והחליט להגר לארצות־הברית. הוא מכר את כל אשר לו, קנה כרטיס זול באונייה שהפליגה לניו־יורק ונסע.

באמריקה שלח ידו בעסקים שונים, הצליח והתעשר. הוא נשא אשה ונולדו לו ילדים אשר למדו בבתי־ספר יקרים ודיברו בלשון המדינה. במשך הזמן הסתגל למנהגי הארץ, כרסו גדלה ותפחה, שבע נחת מעצמו ושכח את עברו ואת אחיו העני שנישאר בפולין עני ומרוד ומטופל במשפחה גדולה.

ויהי היום והאח העני צריך היה להשיא את בתו אשר הגיעה לפירקה, ולא היה לו הכסף הדרוש לנדוניה וצרכי החתונה. מה לא יעשה אדם במצבו? הוא ניסה להשיג את הכסף באופנים שונים, אולם המעט שעלה בידו לקבץ, דמה לטיפה בים מול ההוצאות הצפויות. כשאחיו העשיר, אשר מעבר לים, לא הראה סימני־חיים ולא שלח כל מענה, לא יכל יעקב, האח העני, לראות בצערן של אשתו ובתו, נטל קצת כסף לכרטיס־אוניה זול ולהוצאות ונסע גם הוא לאמריקה.

וכך, ביום בהיר אחד, עלה במדרגות הרחבות המובילות לכניסה הראשית בביתו הגדול והמפואר של אחיו בעיר ניו־יורק. למשרת, שפתח את הדלת והביט בו בתמיהה, אמר שהוא יעקב, אחיו של בעל הבית. המשרת אמר לו להמתין, והלך וחזר להודיע שבעל הבית, אשר במקום שמואל קראו לו עתה “סם”, אומר שלא ידוע לו שם כזה, ואין לו בכלל אחים.

נקל לתאר את השתוממותו של יעקב המיסכן. הוא דחף הצידה את המשרת ונכנס פנימה, ומה התרגש בראותו בטרקלין את אחיו יושב על כסא מרגוע ומעיין בעיתונים כשבפיו תקוע סיגר גדול וספל קפה מהביל לפניו.

“מי אתה ומה רצונך?” קרא לעבר יעקב.

יעקב התקרב אליו והושיט לו את ידו.

“אחי שמואל, האינך מכירני?”

פניו של שמואל האדימו.

“מה אתה סח? אין לי אחים ואיני מכירך”. בהצביעו על המשרת, שמיהר בעקבות האח אשר פלש לבית, איים על אחיו שיצווה להשליכו החוצה אם לא יזדרז לצאת בעצמו.

“טוב”, אמר האח הצעיר כשקולו משתנה ממפח־נפש, “יהא כך! הנני הולך ויבושם לך. אולם, זאת עליך לדעת: בעוד יומיים מות תמות!”

הוא כילה את דבריו, פנה על עקביו, יצא וטרק את הדלת מאחוריו.

שמואל נשאר יושב על כסא הנוח. תחילה היה נירגש, אולם בהדרגה חזר אל שלוותו הנפשית ושמח על שניפטר מהטרדן, אחיו, שבא ממרחקים להפריע את מנוחתו ולהוציא ממנו כסף, כי זאת יש לדעת שמידת הקמצנות גדלה והולכת בד־בבד עם גדול רכושו של האדם.

עברו שעות מיספר, ושמואל החל להרגיש מתחת לסף־הכרתו באי־נוחות. דבריו האחרונים של אחיו, שיצאו מפיו בחימה, שבהם בישר לו כי בעוד יומיים ימות, הפרו מפעם לפעם את שיווי־משקלו הנפשי. אמנם, בשנות שהותו באמריקה הפך לאדם “מתקדם” וחדל להאמין ב“שטויות”, אבל, בכל־זאת, את ארוחת הצוהריים אכל ללא תיאבון וסיימה מהר. הוא פנה להתעסקויותיו השונות, עבר על חשבונותיו, סיכם וסידר עיניינים שונים, אבל משהו החל לכרסם בליבו ולא מצא מרגוע לעצמו. לבסוף קם ולבש את מעילו ומיגבעתו ההדורה ויצא לחפש את יעקב, אחיו הצעיר.

לאחר שלא מצאו ברחובות הסמוכים, עלה בדעתו שיתכן מאוד כי אחיו ניכנס לבית־הכנסת, כי היכן יכול יהודי להיכנס? בזאת לא טעה – אחיו ישב בבית־הכנסת וקרא בספר תהילים.

הוא מיהר אליו וקרא:

“שלום עליכם יעקב!”

לאחר שלחצו ידיים, התנצל על כל אשר קרה, ביקש ממנו פעמים ללא ספור סליחה ומחילה, והחזירו אליו לביתו. הוא החזיקו זמן ניכר, האכילו והשקהו ונתן לו כסף רב עבור הכנסת־כלה לבתו ולהוצאותיו, העניק לו מתנות רבות ומלבושים לו ולבני־ביתו ושילחו בכבוד.

לפני הפרדם איש מעל אחיו, שאל שמואל את אחיו:

“אמור נא לי יעקב, חביבי, מדוע אמרת לי אז כי בעוד יומיים אמות?”

חיוך רחב התפשט על פניו של האח הצעיר.

“כשהפלגתי באונייה לאמריקה”, אמר, “חלה אחד הנוסעים באמצע הדרך. הרופא קבע שהחולה ימות בעוד יומיים. הרופא הוסיף כי יש לו סימן בדוק ומנוסה: אדם שהגיע במחלתו למצב בו אינו מכיר את קרוביו ומכריו, סופו למות בעוד ארבעים ושמונה שעות…”

שניהם צחקו וניפרדו בהתרגשות רבה, לאחר מכן ישב שמואל ועשה את חשבון הנפש שלו. אומנם בפולין חי בעוני, חיי חרפה, אבל היה יהודי טוב והלך בדרכי אבותיו הישרים. פה, באמריקה, עשה חייל רב, הגדיל את רכושו למימדים עצומים, חי, פחות־או־יותר, חיי שיוויון בין הגויים. אכל, לבש ונהג בהרחבת הדעת והרגיש טוב. בניו, שהתחנכו בחופש בבתי־ספר גבוהים, גדלו באוירה נוחה, כשהאחד מהם עורך־דין מפורסם, השני שופט והשלישי רופא. בעצם, מה חסר לו? ובכל זאת! בכל זאת, חסר משהו עיקרי.

הנה כל ה“תענוג” הזה יחלוף ויגוז במהירות, כצל. הוא ימות ויקבר, ומן הכל לא ישאר בידיו מאומה. בעולם הבא לא יתחשבו בכל הישגיו באמריקה. להיפך, נתון יתן את הדין על אי קיום המיצוות, על חינוך בלתי־מתאים לבניו, על ביטול תורה ועוד. הוא ניזכר בדברי קוהלת, המלך הנבון, שאמר: “מה יתרון לאדם בכל עמלו?” וניזכר שהעולם הזה הוא פרוזדור לחיי הנצח ובו נישלחים בני־האדם לתקופה קצרה למען נסותם, והעיקר הוא קיום מיצוות ה' יתברך. בחזרנו לעולם הנצח ישאלו אותנו אם עשינו את רצונו של הקדוש־ברוך־הוא וגרמנו לו קורת־רוח. יבדקו כל מעשה ומעשה שלנו, יראו אם יש בו משום מיצווה או עבירה.

בסיכום, מצא שמואל כי ימיו ברובם עברו עליו בהבל ורעות־רוח וליבו היה רע עליו. הוא ניסה לחזור בתשובה ולתקן את המעוות בחייו. נתן צדקה, למד תורה והתאמץ לקיים את מיצוות ה' יתברך. בערוב ימיו לאחר נישואי בניו ובנותיו, ובמות עליו אשת נעוריו, עלה לארץ הקדושה.

עד כאן סיפר לי האמריקאני את סיפור חייו. הבנתי מדוע לא המשיך. עניו וצנוע היה ולא חפץ לדבר על מעשיו במשך שמונה־עשרה שנה, מיום עלותו ארצה.

*

ברחוב מאה־שערים, בירושלים, ליד בתי הונגריה, מתנוסס לתיפארה ביניין גדול ומעל לכניסה הראשית חרוט באבני הביניין באותיות גדולות:

הוועד המייסד של מפעלי התורה

*

חברת גמילות חסדים לכל דכפין

*

האגודה לעזרה לחולים עניים

*

מפעלי צדקה וחסד

ביניין זה, על מוסדותיו, שייך לר' שמואל, החוזר בתשובה האמריקאני. הוא דחה בשתי ידיים הצעות חוזרות ונישנות מצד תעשיינים וסוחרים שביקשוהו להשתתף בעסקיהם. אחת החליט, להתקרב יותר־ויותר אל ריבון העולמים. הכרתו בבורא העולם גדלה והולכת ולאחרונה גידל גם זקן והוא מדבר בנחת וביראת הכבוד אל החלכאים הפונים אליו ועוזר לכל במתן עצה והדרכה, בנתינת הלואה ללא כל ריבית ותורם ביד רחבה. הוא מקבל קהל במשך כל שעות היום והלילה פרט לעתים שהוא הולך לאכול, או להתפלל וללמוד, וכמובן שאינו מקבל כל שכר.

בזמן האחרון כואב הוא את כאב עמו, בראותו את המריבות בשל חילולי השבת בכביש המריבה, הנמצא לא הרחק ממנו. משקיף הוא על הנעשה, מרים את ראשו כלפי מעלה פורש את ידיו ומתחנן:

“ה' אלקי ישראל! אנא סלח נא כי לכל העם בשגגה. החש נא את התגשמות נבואות נביאיך והשב נא את לב העם כולו אליך…”

שנת תש"ח, בין פסח לעצרת, והימים ימי מלחמת הקוממיות והמצור על ירושלים. קרבות היו נטושים במקומות שונים בעיר ובמבואה ותושביה, מזי רעב ומרוטי העצבים, עמדו בגבורה עילאית ובאומץ־לב, מול הפולשים הערביים ועוזריהם, שבאו להרוג ולהשמיד ולבוז בז. למגינים היהודים היה הביטחון המלא בה' אלקי ישראל שהפעם יחוס על שארית פליטת עמו, האוד המוצל, ויעמוד לימין אלה העוסקים בביניין הארץ ומכשירים אותה לקליטת אחיהם, שרידי השואה, מן הגולה השותתת דמם.

לאחר שהצליחו הערבים לכבוש את הרובע היהודי, בעיר העתיקה, ולהחריבה, הפנו את כל כוחם לעבר העיר החדשה, המאוכלסת יהודים. בעוד שבעיתונות העולם ובתחנות רדיו שונות, הושמעו דברי הרהב של השליט הירדני, שהבטיח כי בעוד ימים מיספר יגיעו חייליו לכיכר־ציון שבלב ירושלים, ניתכו פגזי־תותחים למכביר על העיר שעשו שמות בקרב האוכלוסיה האזרחית, מבלי להבחין בחולים, זקנים, נשים וטף.

במוצאי־שבת חדר פגז לבית אחותי והרג אותה עם בעלה וילדתה האחת בעוד שהילדה השניה נפצעה מרסיסים ברגלה ונלקחה לבית החולים. בשל המצב הדחוק בבית החולים, שניפגעי ההפצצות הובאו אליהם בהמונים, הוצאה משם למחרת בבוקר והובאה לביתי. השכבתיה במיטה כשאשתי משגיחה עליה, והלכתי לחנות המכולת, שבו היתה רשומה עם הוריה לקבל עבורה את הלחם הקלוקל אשר הוקצב במנות זעומות לתושבים. החנות היתה בשכונה מרוחקת וצריך הייתי לעבור, בדרכי, על פני שדה ריק, דבר שהגדיל את הסכנה מפני הכדורים התועים והפגזים המתפוצצים. כידוע שבשטח ריק גדולים הסיכויים להיפגע מבשטח בנוי, כך שמיהרתי לחצות את השדה ולהתקרב אל הבתים שבעברו השני.

כשעברתי בשטח של עצי־זיית, שמעתי קול קורא לי:

“רבי יהודי, רבי יהודי – לאן אתה נחפז?”

הפניתי את ראשי וראיתי יהודי זקן עומד ליד אחד העצים ומביט עלי.

“מה שמך?”, שאלני כשהתקרבתי אליו.

אמרתי לו את שם משפחתי.

הוא ניפנף במטה, שהחזיק בידו, באי שביעת רצון:

“לא שם משפחתך! – מה שמך בישראל?”

אמרתי לו את שמי הפרטי. הפעם ניראה כי נחה דעתו. הפנה את ראשו הצידה והירהר קצת, אחר החזיר מבטו אלי, אמר איזה פסוק שהיה קשור עם שמי והוסיף:

“לא צריך לברוח מפני הסכנה – צריך לברוח מפני החטאים”.

הסכמתי עמו וסיפרתי לו על האסון שקרה אמש למשפחת אחותי. סיימתי באומרי כי ממהר אני לחנות לקבל את המנות המגיעות ליתומה.

“לך לשלום”, אמר, “וזכור כי יש לברוח רק מהעוונות”. כשהתרחקתי פסיעות מיספר, קרא אלי שנית:

“בימים אלה יביא ה' שמחה במעונך ותנוחם מיגונך”.

הוא הניף את מטהו לאות פרידה ואני עניתי בתנועת ראש.

חלפו ימים מיספר ונולדה בתי, אשר היתה לנו כקרן־אור בימים הרעים ההם. קראנו לה בשם חיה, כשם אחותי שנהרגה, ובילדה זו מצאנו ניחומים מאסוני הכבד, כדברי הזקן.

בשל ידיעותי בלשון הערבית, הופקדתי, באותו זמן, לשמור על שבויים ערביים ומהם למדתי כי יהודי זקן הירבה להפיל בהם חללים. הם סיפרו כי הוא היה נוהג, מפעם־לפעם, להרים את מטהו כלפי מעלה, ובאותו רגע היו רבים מהם ניפגעים ונופלים. הם כיוונו אליו את אש רוביהם ומיקלעיהם וראה פלא – שום כדור לא פגע בו! על חיילי האויב נפלו אימה ופחד והם נסוגו בהשאירם מאחוריהם חללים, פצועים ושבויים.

חקרתי כמה מהם על אודות זקן מופלא זה ומתשובותיהם גדלה סקרנותי והלכה. למדתי מהם כי הזקן היה עובר מעמדה יהודית אחת לאחרת ובעת שהותו באחת מהן, היה מתרחש נס ושום כדור, או פגז, לא היה מצליח לפגוע בה. שאלתים בנוגע למראהו וללבושו, ותשובותיהם היו כי היה זה יהודי זקן ונמוך קומה, בעל זקן לבן ומהיר תנועה, לבוש מעיל אפור וארוך ובשעה שהניע, בידו האחת, את מטהו נהג להחזיק בידו השניה באבנטו.

נוכחתי לדעת, כי יהודי זקן זה לא היה אחר, כי אם אותו זקן שפגשני בשדה בעת שמיהרתי, אז, להביא לבת־אחותי את מנת הלחם שלה. לתמהוני, נודע לי, מפי כמה שבויים, כי באותו זמן, ממש, שראוהו החיילים הערביים ליד רמת־רחל, בדרום העיר, ראוהו חיילים ערביים אחרים ליד הר־ציון וגם בשכונת שיך־ג’ראח – הוא, למרבה הפליאה, נלחם, בעת ובעונה אחת, במקומות שונים ומרוחקים זה לזה.

לאחר מכן גדלה השתוממותי עוד יותר, כי גם בקרבות בנגב נחלו הערבים תבוסות וגם שם סיפרו השבויים, שנפלי בידינו, סיפורים נפלאים על אודות שלושה יהודים זקנים שהפילו עליהם את מוראם. המעניין, שבירושלים נראה לערבים יהודי זקן אחד. ואילו בנגב ראו שלושה זקנים שדמו זה לזה להפליא.

תקפני רצון עז לפגוש שנית את הזקן המיסתורי. חזרתי למקום בו פגשתיו לראשונה, בשדה, ועברתיו לאורכו ולרוחבו, כשאני סוקר ובודק את עצי הזיית; חיפשתיו ברחובות העיר, בשווקים ובבתי־הכנסת – ולשוא. לא מצאתיו בשום מקום. חקרתי את חברי ואת האנשים אשר היו בעמדות שתוארו ע"י השבויים הערביים, אך הסתבר כי איש, מבין אנשינו, לא הבחין בו. היחידים שראוהו, היו חיילי האויב.

מר בן־טובים, קבלן עשיר וידוע, החזיק בידו את אשכול הענבים היפה ובירך בכוונה:

ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ!

הוא תלש כמה ענבים והכניסם לפיו, וחזר והניח את האשכול על המגש שלפניו.

“יודעים אתם?”, אמר לאורחים שהסבו עמו, “תמיד התלבטתי בשאלה, כיצד לברך בכוונה מוחלטת. כל־אימת שהייתי מברך ידעתי־גם־ידעתי, כי הברכה נאמרה יחסית, ומימי לא שבעתי רצון וסבלתי קשות מעצם העובדה שאין ביכולתי לברך את בורא העולם ברכה הראויה לשמה, עד שבא המיקרה לידי”.

מר בן־טובים הביט על אורחיו, שהקשיבו לו בתשומת־לב, המשיך לאכול מן הענבים והמשיך:

"אז, בתקופה המנדטורית, עבדתי כנער־שליח בחנות מכולת גדולה והתגוררתי לבדי בחדר צר בירושלים. שכרי היה צנוע ובקושי חייתי את חיי. נוסף לכך ניגנב ממני ארנקי, יום אחד לאחר קבלת המשכורת, ובמשך חודשים מיספר הזנתי את עצמי בפיתה ופלפל שהייתי אוכל שלוש פעמים ביום. מנה פיתה ופלפל, בימים ההם, עלתה חצי גרוש, דבר זול אפילו ביחס לערך הכסף אז. ‘לוקסוס’ כזה יכולתי בהחלט להרשות לעצמי במצבי הכספי הקשה.

"מזון חדגוני זה נתן בי את אותותיו, ופני נפלו וחוורו. בעיקר השתוקקתי לאכול פירות אשר הוויטמינים שלהם חסרו לגופי, וכמיהתי לפירות הפכה לסיוט. מילחמת העולם השניה ניכנסה לשנתה השניה, המחירים החלו להאמיר בהדרגה ואילו שכרי נשאר בעינו. כמובן שלא נשאר לי הרבה, אפילו כעבור זמן־מה, לאחר שהצלחתי איכשהו לאזן את תקציבי, כך שלא היה לאל־ידי לקנות פירות במשך זמן די ניכר.

"והנה, מן השמיים עזרו לי! בהפסקת הצוהריים של אחד הימים ניתקלתי ברחוב בגדעון, חברי הטוב, כשהוא נוהג במכונית נושנה על מנת לבחון את כושרה. לידו ישב מוחמד מיודענו הוותיק, הנהג הערבי. על מוחמד זה ועלילותיו אפשר לכתוב סיפור מיוחד. הכרתיו אז כבחור נבון, תושב עין־כרם הסמוך לירושלים, אשר עזב את משלח־ידו כאיכר באחוזת אבותיו ובא העירה להשתכר למחייתו מעבודה בנהגות. הוא היה ידידותי מאוד, נבון ובעל־שיחה מעניין.

"בתשובה לשאלתו של גדעון אמרתי שברשותי כשלוש שעות פנאי. הוא בקשני להתלוות אליו, בהזדמנות זו, לביקור חטוף בביתו של מוחמד בעין־כרם. למוחמד היו שתי אחוזות: האחת במעלה ההר, במבואות עין־כרם, ואילו השניה בלב הכפר ליד העיין. הגענו לאחוזה אשר במעלה ההר, מול הר־הזיכרון שעליו בנויים עתה בנייני יד־ושם. עברנו דרך כרם רחב ידיים וניכנסנו לביתו. אביו הישיש קיבלנו בסבר־פנים יפות ולאחר שסיפר לנו רבות על עסקי המשפחה והיבול, שפך את ליבו והתאונן על מוחמד בנו־בכורו שממאן להמשיך במסורת המשפחה בעבודה בשדה ובכרם, והלך להשחיר את גופו ונפשו בעבודות מוסך מזוהמות.

"‘עירוני חפץ הוא להיות’. הפלח הזקן נעץ מבט מוכיח בבנו השותק. ‘מתבייש הוא בטבע, במסורת אבותיו בבני־ביתו האיכרים’.

"יצאנו החוצה לכרם שהקיף את הבית. היה זה גן גדול (בלשונם סג’רה), מסודר במורדות ההר במדריגות רחבות. היו שם עצי פרי רבים מסוגים שונים. התפעלתי למראה הענבים השחורים והלבנים שניתלו באשכולות על הגפנים הרעננים. מסביב חזיתי במחזה מרהיב של מישמשים ושזיפים קטנים וגדולים, בשלל צבעים, מזנים שונים. ראיתי תפוחי־עץ ואפרסקים בריאים, דובדבנים נחמדים ועוד – גן־עדן עלי אדמות! קפצנו וניתרנו ממדרגה למדרגה וירדנו מחלקה אחת לחלקה אחרת, במורד ההר, ומכל מקום ניבטו עלינו עצי־פרי עמוסים בפירות מטוב הארץ. כל זה, בתוספת הירק המלבלב וריח הצמחיה הנעים, נסכו בנו שיכרון נעים והרגשה מצויינת. "‘הרגישו עצמכם כמו בביתכם ואל תתביישו’, קרא מוחמד, בקוטפו אפרסק גדול מעל אחד העצים. הוא נעץ בו את שיניו והתחיל לאכלו בהנאה. ‘קיטפו כטוב בעיניכם ואיכלו’. הוא ניגש אלינו ועודדנו לקטוף מן העצים ולאכול. קטפתי אשכול גדול ורענן של ענבים גדולים ובירכתי בכוונה גדולה:

"ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם בורא פרי העץ!

"גדעון ענה אמן! בירך ואכל גם הוא. מילאנו את כרסינו בפירות מכל אשר באו לידינו, ובלבי רגש הודייה לקדוש־ברוך־הוא. שבענו, ובמצב־רוח טוב ומרומם, בירכנו ברכה אחרונה.

"מוחמד המריצנו למלא את כיסינו עד אפס־מקום בפירות מכל המינים, וגם אז לא נחה דעתו. נדיב־לב היה מטבעו וכאשר קיבלנו כאורחים אצלו, לא מצא מרגוע לנפשו. הוא ציווה לאחיו הקטן להביא שני שקיקי־נייר גדולים ועבים, ומילאם בכמות גדולה של פירות ונתנם לנו. כשנוכח לדעת כי שבעי־רצון אנו לחלוטין, חייך ואמר:

“אלחמד ל־אללה' (השבח לא־ל)”.

מר בן־טובים הביט על אורחיו וסיים:

“באותה הזדמנות למדתי מה פירוש הדבר לברך את ה' יתברך בכוונה”.

הענבים שעל המגש נתמעטו והלכו. הוא קרא לאשתו:

“שפרה! הביאי עוד ענבים. גם דובדבנים, שזיפים ואפרסקים – כל מה שיש בבית”.

הוא חייך ואמר לאורחיו:

“לזכר היום ההוא בגנו של מוחמד”.

בחברת הטלגרף והרדיו האמריקאנית עבד פקיד מופלא בשם ג’ורג' מאקמולן שעורר התעניינות גדולה בקרב האוכלוסיה האמריקאנית בשל העובדה שהצליח באומץ־ליבו ובעירנותו, ובעיקר – בביטחונו המלא באלקים, להתגבר על המחלה הממארת, היא מחלת הסרטן האיומה. לפני זמן־מה ניתפרסם בעיתונות בכל רחבי ארצות הברית והוא הפך למוקד התעניינותם של מיליוני אנשים.

ג’ורג' מאקמולן מילא בחברת הטלגרף והרדיו האמריקאנית תפקיד של מנהל מחלקה בוואשינגטון הבירה והיה אחד ממיליון אמריקאנים ויותר שזכה לצאת ממחלת הסרטן בשלום. לאחר שסבל מצרידות חזקה וממושכת, המריצתו אשתו לפנות לרופאים וכתוצאה מכך, עבר ניתוח של סרטן בגרונו. הניתוח הצליח ושלושה שבועות לאחר מכן החל מתאמן לדבר. לא ארך זמן רב וכושר הדיבור שב אליו והוא חזר לעבודתו.

כחבר פעיל בחוג האנשים שנירפאו מן הסרטן, וכנשיא לשעבר של המועדון לאנשים אשר איבדו את כושר הדיבור, בוואשינגטון, עודד מאקמולן חולים רבים שניזקקו לעזרה ולעידוד במלחמתם נגד מחלתם. הוא ביקר רבים מהם אשר סבלו ממחלות גרון חמורות ונסך בהם אומץ־לב לפני הניתוח ולאחריו. חולים רבים, בראותם אדם מאושר ומלא־חיים כזה, לאחר מה שעבר עליו, מוצאים נחמה ועידוד לנפשם והם חוזרים לחיים תקינים.

מאקמולן היה קצין בכמה מלחמות ולאחר מכן מילא תפקידים חשובים כאזרח עירו ומולדתו. הוא קיבל אותות־כבוד מערים שונות בארצות־הברית וזה לא כבר השתתף בועידה שנתקיימה על־ידיי האגודה האמריקאנית למילחמה בסרטן ואשר נמשכה יומיים. היתה זו ועידה גדולה ומפורסמת שהוצגה בטלביזיה ובה תיאר מאקמולן את השירות החיוני שמבצעת אגודת הסרטן.

מר מאקמולן עושה כמיטב יכולתו להמריץ את תושבי ארצו לשמור על עצמם ועל בני משפחתם בעזרת בדיקות מוקדמות, ובזה לקיים את מצוות ה' “ונשמרתם לנפשותיכם”. לאחר עשרים־ושלוש שנות עבודתו בחברת הטלגרף והרדיו האמריקאנית נשאר בחיים בשל העובדה שקידם את פני הרעה, ובקבלו את אות האזעקה לא התמהמה ומיהר אל רופאו.

בשיחה שהיתה להרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א עם יהודי “חופשי” אמר לו הלה:

“התרחקנו כבר מרחק רב מהר־סיני. כלומר, עזבנו מאחורינו את כל מיצוות התורה וערכי היהדות וכעת הוקל ורווח לנו”.

עמד ר' שבתי וסיפר לו מעשה בחכמי חלם:

"פעם אחת החליטו אזרחי חלם לסדר בית־קברות. הואיל והעיר גדלה, בד־בבד עם ריבוי אוכלוסייתה, לא מצאו מקום נאות ופנוי אשר יתאים לבית־קברות. עמדו וחשבו וכינסו את הזקנים, ישבו על המדוכה ודנו שיבעה ימים ושיבעה לילות. לבסוף נתקבלה הצעה להרחיק את ההר אשר עמד בקצה העיר. לא ידעו כיצד מרחיקים הר כזה, ושוב פעם ישבו ודנו שיבעה ימים ושיבעה לילות נוספים. קם חכם שני, מבין־טעם, גם הוא מגדולי חכמיה של חלם, ואמר:

"‘נקום כולנו כאיש אחד ונדחוף בכוחות משותפים את ההר ומובטחני כי הכוח המשותף יעמוד לנו ונצליח להרחיק את ההר מרחק ניכר, עד כי יווצר מקום מתאים לבית הקברות’.

"דברים טובים ונכוחים אלה, אשר יצאו מפי איש חכם ונבון, נכנסו בלבבם של שאר החכמים אשר בחלם ובקריאות הידד קיבלו את עצתו. הכרוז יצא אל הרחובות להכריז ולהודיע לתושבים את החלטת מועצת העיר ולקרוא לכל איש־ואיש לצאת ולתת יד במשימה כבירה זו של הזזת ההר על־מנת לאפשר את הכנת בית הקברות.

"עם חלם לא התמהמה ועם שחר התאספו במקום כל תושבי העיר: אנשים ונשים, זקנים וטף, והחלו לדחוף את ההר. כשהתעייפו, פשטו את מעיליהם ומלאי התלהבות המשיכו לדחוף. לאחר מכן, כשהחלו להזיע, פשטו גם את כותנותיהם ושאר בגדיהם ונשארו עירומים עד למותניהם, והם עודם דוחפים ודוחפים.

"בעוד אלה עסוקים במלאכתם החשובה עברה במקום כנופיית גנבים. משנוכחו לדעת מה העיניין, חזרו ובאו שנית עם עגלות גדולות והחלו להעמיס עליהן את בגדיהם של החלמאים השטופים בזיעה. הגנבים סיימו את מלאכתם ומיהרו להסתלק מן המקום מבלי שאנשי חלם ירגישו בבואם ובלכתם. לאחר זמן־מה היפנה אחד מהם, במיקרה, את ראשו אחורה ומה השתומם בראותו שבגדי הכל נעלמו.

"‘הביטו’, הרים את קולו, ‘הבגדים אינם’.

"שאר החלמאים חדלו מלדחוף את ההר והיפנו גם הם את ראשיהם אחורה. נקל לתאר את תימהונם כשראו שכל בגדיהם, אשר היו מונחים על הארץ, נעלמו. פיתאום נשמעה קריאתו של ראש החלמאים:

"‘משמע שהתרחקנו מן העיר, עד שאין רואים עוד את הבגדים. הידד, אנשי חלם, הידד!’.

"וכל תושבי חלם קיבלו את דבריו ללא היסוס ושאגו:

“‘הידד!’”.

כאן סיים ר' שבתאי את סיפורו ואמר לאיש־שיחו החופשי:

“בדומה לאנשי חלם, סבורים אתם, כי התרחקתם מהר־סיני, כלומר, מן היהדות, הואיל וכבר השלכתם אחרי גווכם את מיצוות השם־יתברך. כשאתם מסתכלים ונוכחים בהעדר ערכי היהדות, הינכם ששים ושמחים לדמות כי הצלחתם להתרחק מהם, אולם למעשה לא התרחקתם מהר־סיני, אלא מלבושיכם, כלומר הערכים המקודשים מכל הדורות והזמנים, נילקחו מאתכם”.

על הרב יהונתן איבשיץ זצוק"ל, מתהלכות אגדות רבות על צידקתו וחייו העשירים בתוכנם. בעיקר עזר בחכמתו ליהודים, שהצילם פעמים רבות מכף שונאיהם, ובגלל אישיותו המזהירה, קירבו המלך אליו והתייעץ עמו בדברים העומדים ברומו של עולם.

בין שאר רואי פני־המלך היה כומר רע־מעללים ושונא־ישראל מובהק, בדרגת חשמן, שניסה להשניא את היהודים ודתם על המלך. הוא העמידם באור שלילי ותיארם כאנשים נחותי־דרגה ורעים אשר, לדבריו, ניצמדו, חס־ושלום, לדת שקר בלתי ניסבלת. מפעם־לפעם ניכנס בויכוח ער וחריף עם ר' יהונתן. אולם תמיד היתה ידו של הכומר על התחתונה ויצא מנוצח מלפני הרב, שחננו ה' בשכל חריף ובהגיון בריא.

פעם אחת, לאחר כישלון חרוץ בוויכוח עם הרב, פנה הכומר אל המלך והשרים היושבים ראשונה במלכות וטען כי דת הנוצרים הינה, בכל זאת, הדת הטובה והנכונה. הסיבה, לדעתו, שאינו יכול לנצח את הרב היהודי אינה בשל נכונותה של הדת היהודית, כי אם במוחו החריף של הרב המצליח תמיד לצאת מנצח בוויכוחים. על־כן, מבקש הכומר להציג לפני המלך ושריו יהודי פשוט ורגיל אשר יעמוד בוויכוח עמו. “וניראה”, סיים הכומר הערום, “איזו דת היא הנכונה”.

מצאו דבריו אוזן קשבת אצל המלך ופמלייתו. נימנו וגמרו כי היהודי הפשוט הראשון, שייראה מבעד לחלונות הארמון, ייקרא פנימה ויעמוד בוויכוח עם הכומר. לא עבר זמן רב והנה עברה עגלה, רתומה לסוס אחד, במשעול ליד חצר הארמון כשעגלון יהודי נוהג בה. משרתי הבית מיהרו לעצור בעדה וחזרו לפנים הארמון כשהם מלווים, ברוב טכס, את העגלון שהיה לבוש בגדים מרופטים והחזיק בידו שוט.

לאחר שהוצג בפני המלך ויועציו, פנה אליו הכומר:

“הנני בא להציע לך עיסקא: תקבל מישרת רכב בארמון המלך ומשכורתך תהא גדולה; יחד עם בני־משפחתך תשוכן בדירת שרד מהודרת; תילבשו כולכם בגדים נאים ותיהנו מזכויות אזרחיות מלאות; תקבל תואר אצילים, לא יחסר לכם מאומה ותהיו מאושרים. נוסף לכך, נדאג לעולם־הבא שלך ושל משפחתך: תשבו, כולכם, בגן העדן ליד ישו הנוצרי ותתענגו מזיו השכינה, שתשרה עליכם אושר ניצחי. בתמורה, עליך להסכים רק שאשפוך עליכם קצת מים ובשעת מעשה אומר שזה בשם האב, הבן ורוח הקודש – כמינהג הנוצרים”.

הכומר סיים את דבריו והביט בשתיקה על העגלון הפשוט אשר האזין כל הזמן ושמע את דבריו בעמידה ובפישוק רגליים, כשהוא לופת את השוט בשתי ידיו. סמוך ובטוח היה הכומר כי העגלון היהודי התמים יסכים ברצון לקבל תנאים של “מה־בכך” אלו וימהר להתנצר ולנצר גם את בני ביתו. מהבעת פניהם של מרבית הנוכחים, ניכר היה כי גם הם חשבו כך, אולם מה השתוממו כאשר העגלון עשה בידיו ובראשו תנועות שליליות ואמר בקול נימרץ ותקיף:

“לא!”

הכומר הביט בו שעה קלה במבוכה. לבסוף התאושש ושאל:

“טוב בני! איש לא יכריח אתכם לעשות משהו בניגוד לרצונכם. אך, אמור נא לי מהו טעמך ונימוקך?”

עיניו של העגלון נחו חליפות על הכומר, על המלך ועל שאר הנוכחים.

ניכר היה בו שאינו יודע כיצד להגיב, מה לומר ואיך להתנהג. תנועותיו העידו בו על חוסר נוחות, וכפות ידיו שיחקו בעצבנות בשוטו. פיתאום אזר כוח ואמר:

“אדוני הכומר, כאשר פנית אלי בהצעתך שאחליף את דתי בדתך, ועוד הבטחת להעניק לי כהנה־וכהנה, מטוב העולם הזה, בתוספת מה שצפוי לי לדבריך, בעולם הבא, ניזכרתי באבי המנוח. אבא, זכרונו לברכה, היה גם הוא עגלון, ואדם פיקח ונבון. לפני מותו ציווני להיות יהודי טוב, סר מרע ועושה רצון אבינו שבשמיים. פרט לזאת לימדני פרק בהליכות־חיים ובמשא ומתן והזהירני כי במקרה וסוחר־סוסים יציע לי להמיר את סוסי בסוס יותר משובח, כשהוא מוכן להוסיף כסף, שלא אסכים! כי בודאי מקח טעות הוא. הואיל ולא לחינם עומד הוא לשלם לי. הסוס בודאי סובל ממחלה ניסתרת, או שהוא גנוב, או שיש בו פגם אחר שיתגלה אחר־כך. אם הסוחר יציע לי סוס אחר תמורת סוסי ללא כל הוספת תשלום, שגם כן לא אסכים. גם במיקרה זה יש לסוחר חשבון של רמאות והונאה, כי למה לו להחליף עמי סוסים ללא כל טובת הנאה לעצמו? אבל, אם יבוא סוחר ויאמר לי: ‘הא לך סוס במקום סוסך, אבל תמורת זאת, עליך לשלם לי כך־וכך כסף’, הרי זה מקח הוגן, כי הסוחר דורש תשלום עבור החלפת הסוסים ומכאן שכוונתו ישרה. ועתה, אדוני הכומר, הינך מציע לי כל טוב שבעולם הזה, בתוספת חיי הנצח הטובים אשר בעולם הבא ואינך דורש ממני כל תשלום, או תמורה. כל זה מראה לי בעליל כי סחורתך מדומה, פסולה וחסרת ממשות”.

פני ר' יהונתן איבשיץ אורו לשמע דברים כדרבנות אלו שיצאו מפי היהודי מן הרחוב. גם על פני המלך והשרים עלו חיוכים וניראה בזה כי נהנו מתוצאות ההצגה הנפלאה וששו למפלתו של הכומר, אשר גם הם לא סבלו אותו בשל מידותיו הירודות.

המלך ציווה לאשר על הארמון לתת לעגלון היהודי מתנות יקרות־ערך ושלחו מעל פניו לשלום. הכומר היה אחוז בשרעפים ולאחר זמן־מה כאילו התעורר, הביט על הרב ולאחר מכן עבר מבטו למלך ולשאר הנוכחים והודה:

“אין להכחיש, ניצחני רבם של היהודים גם הפעם”.

(מפי הרה“ג ר' שבתי יודלביץ שליט”א)

א. בכיכר השבת

כיכר השבת. מכאן משתרעים ומתפשטים רחובות לחמישה כיוונים, בנינים גדולים ובתים מודרניים נשקפים מכל מקום; המולת רחוב ותנועה בסביבה מלאת־חיים זו שתושביה ידועים כקנאים למען השבת (מכאן השם “כיכר השבת”). שעת בין־הערביים שבה הוזמנתי לבקר בשיבת “חיי־עולם” הנמצאת בלב הכיכר. אני בוחן במבטי את הבנין הגדול, המשתרע בסיבוב על פני הרחובות ישעיה וגאולה, ואת מירפסותיו הגדולות והארוכות. מול הכניסה בנוי קיר־בטון, שריד ממלחמת הקוממיות, שאז שימש כמיקלט.

עליתי במדרגות וניכנסתי למסדרון ארוך ורחב־ידיים, שהוא גם מירפסת. לשאלתי הראה לי אחד הילדים, שניפגשתי בהם, את הכיוון למשרד והסביר לי כיצד מגיעים שמה. המסדרון פנה שמאלה ודרך אחד הפתחים מצאתי את עצמי במירפסת אחרת באגף האחורי של הבניין, המשקיפה על בתי אורנשטיין ושכונת אחווה. עוד רגע קט והייתי במשרד.

ב. על כוסות מיץ קר

המנהל והגבאים שהמתינו לבואי, קבלוני בסבר־פנים יפות ובחיוכים. על כוסות מיץ קר מוחלפות הערות על מזג האויר הלוהט ששרר באותו יום והמנהל העיר: “אין אנו שולחים את הילדים לבתיהם בחום הזה, הגם שיש ברשותם לקבל חופש אם ברצונם בכך. כל אם, המעונינת בכך, רשאית באופן מיוחד להוציא את בנה לחופש בעונה זו”.

“כמובן”, אמרתי, “נוח להיות בתקופת החום בביניין המרווח הזה הבנוי במקום בו האקלים טוב”.

הוא הגיב בתנועת־ראש והתחיל לספר:

“התלמוד־תורה וישיבת חיי־עולם ובית־תבשיל ליתומים בעיה”ק ירושלים תובב“א (זהו שמו הרשמי של המוסד) נוסד לפני מאה שנה בקירוב בעיר העתיקה על־ידי הגאון מקוטנא וחתנו הגאון מקאליש מכספי נדיבים. בשנת תרפ”ט הועבר המוסד אל מחוץ לחומות, לעיר החדשה, לביניין זה שהוא רכוש פרטי.

“ראש הישיבה הינו מרן הגאון מטשובין שליט”א. מועצה מורחבת מגדולי הציבור ואישיה מחזיקה במוסד, שאינו שייך לשום זרם או מיפלגה ומתנהל ברוח ישראל־סבא, בעוד שאת התפקיד המינהלי ממלא ועד־פועל.

“התקציב השנתי קרוב לחצי מיליון ל”י וההכנסות באות מתרומות מישראל ומחוצה לה. המוסד מכיל גן־ילדים, ת“ת לתשב”ר, מכינה לישיבה ישיבה וכולל שהוא מכון להשתלמות להוראה של אברכים בוגרי־ישיבה מצויינים המקבלים תמיכה לכלכלתם. מבין חוסי המוסד, שמספרם עולה לאלף, הלומדים תורה מפי שלושים־ושניים מורים ומשגיחים ותשעה רמי“ם ומגידי־שיעור (כן ירבו, בעה"י), יצאו מאות המשמשים בקודש, בארץ ובגולה, כרבנים, ראשי־ישיבה, דיינים, שוחטים וכיוצא בהם. למוסד סניפים בקטמון, דיר־יסין (גבעת שאול ב') ועוד”.

לשאלתי אם יש להם תוכניות־ביצוע נוספות ענה המנהל בחיוב והטעים כי בשכונת רוממה כבר הוחל בהקמת שיכון לתלמידי הישיבה והכולל, וביניין נוסף למרכז, שישמש גם לפנימיה. הוא תינה את המצוקה הכספית של המוסד שגרמה, למרבית הצער, פיגור של קרוב למחצית השנה בתשלום שכרם של המורים והעובדים והוסיף כי לתורמים ולתומכים, המעוניינים בכך, זכויות מיוחדות בהנצחת שמותיהם או שמות קרוביהם בחייהם. לאחר הפטירה אומרים, לעילוי הנשמות, קדיש ולומדים משניות וכו' בהתאם לתקנות.

ג. ועינינו רואות

נפרדתי מהמנהל. שלושה גבאים חביבים יצאו יחד עמי מהמשרד להראות לי את פנים המוסד על מדוריו השונים. באותו יום התחתן אחד מתלמידי הישיבה, ובפניהם של שאר התלמידים ניכר בעליל כי השתתפו בשמחתו של חברם. בדרכנו דרך המרפסת האחורית הצביעו הגבאים אל הגג ואמרו כי עומדים לבנות עליו קומה נוספת לפנימיה שבה חיים תלמידי המוסד כמו בביתם. לשאלתי ענו כי החנויות, למטה, שייכות למוסד המקבל מבעליהן דמי־שכירות, דבר המהווה הכנסה נוספת, אם כי לא גדולה.

ניכנסנו לאולם הגדול של הישיבה, שהוא גם בית־הכנסת. בחורי־ישיבה ישבו ולמדו. על הקירות ניראו לוחות עם ציוני “יורצייטים”. אשר לפי השמות והתאריכים המפורטים בהם לומדים ומתפללים לעילוי נשמות הניפטרים.

משם הלכנו למיטבח, שמגישים בו מידי יום־ביומו ארוחות חינם למאות תלמידים עניים, ליתומים, לפליטי הגולה ולכל דיכפין. ארוחת־צוהריים מגישים ארבע פעמים, בזו־אחר־זו, למאה־ועשרים איש בכל פעם. המיטבח הענקי מחולק לשישה חדרים מרווחים ומאווררים. בכל מקום שררו ניקיון ונוחיות. באולם האוכל המואר ורחב הידיים היתה חרוטה על אחד הקירות, בשני לוחות־שייש גדולים, ברכת המזון – לנוחיותם של הילדים וכל אלה שאינה שגורה בפיהם. מבטי גלש מהקיר וניתקל בשולחנות ובכסאות הרבים המסודרים בטוב־טעם. הראו לי את חדר המלאי וחדר הבישול. פריג’ידר ענק, הנראה כשניים או כשלושה פריג’ידרים העומדים זה־לצד־זה, עשה עלי רושם. שאלתי את מלווי, בבדיחות הדעת, אם מקפידים כאן על הכשרות… הם הרגיעוני ואמרו לי כי העובדים אנשים חרדים ואין לחשוש.

הראו לי את גן הילדים. כאן מלמדים את הילדים “אלף־בית” וזימרה, ברכות ונטילת־ידים ומעסיקים אותם בצעצועים ובמשחקים. נוסף למדור המיוחד לילדי הגן, עומדים לרשותם סככה ומירפסות גדולות.

המשכנו וראינו את ה“חדר”, ה“תלמוד־תורה”, “ישיבת הבחורים” וה“כולל” – הישיבה הגדולה. לבסוף יש לציין את מרכז גמילות החסדים “עזרת עולם”, השייך למוסד, אשר ממנו מופעלות קרנות להלוואות בלי ריבית לניזקקים בתשלומים נוחים – גם לאנשים שמחוץ למוסד.

תלמידי־ישיבה וילדים הסתכלו בנו ובחנו אותנו בסקרנות. יהודי עטור זקן ובעל סבר־פנים, שעיניו הביעו בינה ויראת־שמיים, התקרב אלינו וחפץ לדעת מה מתרחש כאן. הכרתיו כאחד ממתפללי ולומדי בית־הכנסת בזיכרון־משה ולחצנו ידיים. כשעזב, שאלתי את מלווי אם הוא מורה במוסד. לתשובתם החיובית, הגבתי: “אני מכיר אותו מבית־הכנסת בזיכרון־משה, אבל אינני יודע את שמו. לפי חיצוניותו והתנהגותו הנחתי שהוא מורה בישיבה – קלעתי למטרה”. הם הגיבו במנוד־ראש וליד היציאה ניפרדנו בהתרגשות־מה, בלחיצות־ידיים חמות ובאמירות שלום.

הרב־הגאון, ר' שלום שבדרון שליט"א, היה נוסע מפעם־לפעם לעולם הגדול לקרב את הלבבות היהודיים לאביהם שבשמיים. בנסיעותיו נהג לבקר בכרך מנצ’סטר אשר באנגליה ושם, בעיר גדולה זו, היה מתאכסן אצל ידידו, היהודי היקר, ר' יהודה, ראש־ישיבת מנצ’סטר.

הגבאי והעסקן העיקרי של הישיבה, מר רוזנברג, ישב תמיד במשרד, בבית־מסחרו, וטיפל בהתנדבות בענייניה השוטפים של הישיבה: הכספיים, המינהליים, האירגוניים ועוד. בהזדמנות אחת סיפר להרב שבדרון את אשר אירע לו במגעו עם הרב הצדיק ר' אלחנן, שחי ופעל לפני מילחמת העולם הראשונה במיזרחה של אירופה, והרב שבדרון חזר וסיפר מעשה זה באחת מדרשותיו בירושלים:

היה זה לפני מילחמת העולם הראשונה, והרב ר' אלחנן, זיע"א, נסע לאנגליה והגיע לעיר הגדולה והעשירה מנצ’סטר. בבואו, התארח אצל ראש־ישיבת מנצ’סטר, והודיעו כי בא לאסוף כספים עבור ישיבות ומטרות צדקה במיזרח־אירופה וביקש כי יעזרו לו במשימה חשובה זו.

באותה עת היה מר רוזנברג צעיר, לאחר חתונתו, וכאשר נודע לו כי הגיע ר' אלחנן, הצדיק הידוע, והוא מבקש שמישהו יעזור לו לערוך מגבית בקרב יהודי העיר ועשיריה, למען הישיבות שבאירופה המיזרחית, ולמטרות צדקה וחסד, נטש את עסקיו, הופיע לפני ראש־הישיבה והציע את עצמו להיות לעזר לר' אלחנן.

הוא היה עול־ימים, בעל מרץ ורצון טוב, ועשה למען ר' אלחנן באמונה. הוא לא חס על זמנו וכוחו, ולאחר שטרח רבות, במשך שבועות מיספר, הצליח להתרים יהודים רבים ולגייס עבור ר' אלחנן סכום ניכבד של כסף.

לפני שר' אלחנן עמד לעזוב ולחזור למקומו, הביע ראש־הישיבה את שביעות־רצונו מפעולתו של מר רוזנברג, ושלא בנוכחותו של ר' אלחנן איחל לו “יישר־כוח”.

סיפר מר רוזנברג לראש־הישיבה על מצוקתו האישית ועל העסק שפתח לאחר חתונתו, שאינו מצליח, משום שקיים צורך חיוני בכסף רב כדי להכניס את העיניינים במסלול. “הנה”, הוסיף מר רוזנברג, “קניתי כרטיס־הגרלה של מרוצי־סוסים, העשוי לזכות בזכייה עצומה. הריני מבקש, על־כן, מכבודו להעתיר על ר' אלחנן, שיואיל להעניק לי ברכה, אשר לפיה אזכה בזכייה ואוכל לבסס את עסקי, ולהתחיל את חיי־נשואי על בסיס כספי נוח”.

ביום הנסיעה, כשר' אלחנן התכונן לעלות על האוניה, ניפרדו ממנו ראש־הישיבה ומר רוזנברג. ר' אלחנן הודה להם על יחסם הטוב, ובמיוחד שיבח את מר רוזנברג על שהואיל ללכת ולהשתדל עבור המגבית אצל בעלי הבתים ולהשפיע עליהם לתרום לדברים חשובים לשם־שמיים, ועל זריזותו לדבר־מיצווה.

רמז מר רוזנברג לראש־הישיבה שיתחיל לדבר עם ר' אלחנן עבורו. הבין ראש־הישיבה את הרמז ופנה אל ר' אלחנן:

“מר רוזנברג פתח, זה־עתה, בית־מיסחר לאריגים וניכנס בהתחייבויות. זה־לא־כבר נשא אשה והוא זקוק מאוד לכסף כדי לפלס לעצמו דרך בחיים ולכן, מבקש הוא, אם אפשרי הדבר, שהרב הצדיק, ר' אלחנן, יברכהו ויבקש מאת ה' יתברך, כי בהגרלת סוסי המרוץ, שצריכה להתקיים בקרוב, יזכה באיגרת הזוכה”.

ר' אלחנן שאל לשמו הפרטי ולשם אמו של מר רוזנברג ואמר:

“יתן נא ה' יתברך ליצחק בן פנינה בריאות וחיים”.

ראש־הישיבה ומר רוזנברג השתוממו על המענה שאינו מתייחס לבקשה. ראש־הישיבה חשש שר' אלחנן לא הבינו כראוי, ולכן חזר על בקשתו כמעט מלה־במלה.

ר' אלחנן הביט על ראש־הישיבה ואחר־כך על מר רוזנברג ואמר:

“אנה, ה' אלקי ישראל, תן נא רפואה שלימה ומהירה, וחיים, ליצחק בן פנינה”.

הם הבינו כי לא כדאי ללחוץ על ר' אלחנן, שעתיים יותר מאוחר הפליג באוניתו, ואילו ראש־הישיבה ומר רוזנברג חזרו איש לביתו.

* * * * *

כעבור שבוע־ימים, כשהלך מר רוזנברג ברחוב, חש באופן פיתאומי בכאב נורא בחזהו, ראשו היה עליו סחרחר, ולפני שהיה סיפק בידו להבין ולדעת את המתרחש, איבד את הכרתו. כשפקח את עיניו, מצא עצמו שוכב בבית־חולים, בעוד שהאחות הרחמניה מיהרה לקרוא לרופא, שבדקו וביקשו לשכב במנוחה ולא להתרגש.

הוברר, כי היתה לו התקפת־לב מן הסוג המסוכן ביותר. הרופאים הביעו את תמיהתם לעצם שובו לאיתנו, דבר הקורה לאחד מני אלפים, והודיעוהו כי יש לראות את חייו כחיים חדשים שהוענקו לו על־ידי אדון העולם.

כאשר עזב את בית־החולים, התחזק ביטחונו בה'. לבית־מיסחרו נתן תשומת לב מעטה בלבד, וכמובן שעיקר זמנו היה נתון למיצוות ולמעשים טובים. וראה זה פלא! למרות עובדה זו, הצליח מסחרו עד למאוד ושיגשג. במשך השנים הקים שרשרת של בתי־מסחר לאריגים במנצ’סטר ובלונדון והוא הלך מחייל־אל־חייל. למרות שהפקיד מנהלים, פקידים ועוזרים, שניהלו את כל עינייניו, בשכר, הנה לא אירעו תקלות, והכל הלך כשורה. מן השמים עזרו לו, כדי שיוכל להתמסר, יותר־ויותר, לדברים של מיצווה.

“רואה הוא”, אמר להרב שבדרון, “כי, בעצם, ידע ר' אלחנן, אז, שניסתיימו ימי ועלי למות במהרה, בעודני באיבי, ממחלה קשה, ולכן ביקש מה' שיתן לי רפואה־שלימה ומהירה, וחיים”.

מאז חלפו־עברו חמישים שנה, ויותר, וכיום מנוהלים עסקיו המרובים, והענפים, של מר רוזנברג על־ידי צאצאיו, וצאצאי־צאצאיו, בעזרת מאות פקידים, לבלרים ופועלים, על הצד הטוב ביותר. את חייו הארוכים והמאושרים רואה הוא כמתנה שניתנה לו מן השמיים, למרות שאינם שייכים לו, ולכן הקדישם, כאמור למעשים טובים וליראת ה' יתברך, ובעיקר לטיפול בעיניינים המרובים של הישיבה הקדושה.

א.

הוא מהנדס לאלקטרוניקה. לאחר שנות השתלמות בארצות־הברית חזר לארץ כמדען והתפרסם בכישרונותיו המקצועיים. במיפעל, שבו אני מועסק, הזדמן לי להכירו מקרוב. בגלל מערכת מכונות, המפעילות חלק גדול של המיפעל ואשר הופיעו בהן לקויים, שטובי המהנדסים לא יכלו לתקנם, הוזמן מתל־אביב – ירושלימה.

באחת ההפסקות שוחחנו על־אודות הטבע וההשגחה העליונה. סח לי המדען:

“בעצם, לפעמים מתחיל אנוכי לחשוב ואז מתגלים לי דברים ניפלאים. משווה אני את כל מה שלמדתי וראיתי ונוכחתי־לדעת, אל סודות היצירה והטבע הנהדר, ומשתדל אני לחדור יותר־ויותר, בעיני־רוחי אל היקום האין־סופי ואז מתגלה לי, בכל הודו והדרו, עד כמה שמגיע אני בחושי המוגבלים כאנוש, ריבונו של העולם”.

והוסיף המדען וסיפר לי, כי בבית־הספר הגבוה למדעים, באמריקה, היה במחיצתם של שלושה אנשי־מדע דגולים מיפן, מצרפת ומארצות־הברית. המשותף בכולם היתה הכרתם בבורא העולם כך, שברגע שאחד מהם היה נתון במצוקה, שופך היה את ליבו אל אדון העולם. מפעם־לפעם מתייחדים היו עם בוראם וככל שהתקדמו בחקירותיהם, להבנת מיסתרי היקום, גדלה הערצתם ודביקותם באלקים, ושגור היה בפיהם הפסוק מן התהלים, שאמר נעים זמירות ישראל:

“מה רבו מעשיך ה' – כולם בחכמה עשית”.

ב.

בשעות הפנאי מביע היה השקפת־עולם, שהיתה נוגדת את אורח־חייו. הוא הלך ללא כיסוי לראשו ונהג כאיש חילוני לכל דבר ועם זאת השקיף על העולם בפילוסופיה דתית, וניכר היה בו, היטב, כי הגיע להכרה חזקה ובריאה בבורא העולם. הוא הביע את מורת־רוחו על הדור האדיש – המטומטם וחסר הרגש וההכרה, ופעם אחת גבר רוגזו ופנה אלי:

“אחינו־בני־ישראל, שלגביהם נאמר: ‘בני־ישראל ערבים זה־לזה’, רואים לנגד עיניהם כל דבר רע שבעולם – באדישות. אוכלוסי העולם כולו רואים מעשי נסים המתרחשים לעיניהם, ממש, בכל יום, בכל עת ובכל שעה ואין שם אל לב. מהפיכות, מילחמות עם בעם, מעמד במעמד, חצי עולם אחד בחצי העולם השני – גם דבר זה לאיש לא איכפת. רואים כיצד איש בולע חיים את רעהו ובראש־חוצות ניתלים, בפני קהל־ועדה, ראשי־ממשלה, שרים ואנשים רמי־מעלה וכיצד מתקרב העולם כולו, במהירות מסחררת, לקראת מילחמה אטומית ואבדון, ולמי כל זה איכפת?”

הוא הוסיף וגולל לפני את תרעומתו על העולם הנוהג כמינהגו ועל כל אחד־ואחד החי את חייו בשקט ובשלווה וממשיך לארוג את חלומותיו הוורודים ואין צדיק, ופיקח אחד אשר יראה נוכחה את המצב ויבין, כי הקב"ה לא יעבור כך על סדר־היום וישתוק.

ג.

הוא תיקן את הליקויים במערכת המכונות, אצלנו במיפעל, לשביעות־רצון וחזר למקומו לתל־אביב. חלפו חודשים מיספר והנה הופיע ליקוי חדש במערכת המכונות וכמובן שנעשו ניסיונות להשיג שוב את אותו המהנדס המוכשר. מכל־מקום, בשיחה טלפונית עם מנהלי החברה ההנדסית, אשר העסיקתו, נאמר לנו, כי איש זה אינו מועסק עוד אצלם והם מסרו לנו את מענו הפרטי. גם כאן לא היתה כל אפשרות למצאו והמכתב שנישלח אליו בדואר חזר עם ציון הדוור:

“עזב מבלי להשאיר את כתובתו החדשה”.

הואיל ולמיפעל חשוב היה שמהנדס צעיר ומוכשר זה יבדוק מחדש את מערכת המכונות, נישלח איש מיוחד, מטעם המיפעל, לתל־אביב לחקור ולברר, ולגלות את עקבותיו. התברר שהלה התגורר בגפו בבית חד־מישפחתי וזה חודשים מיספר שאין רואים אותו בכלל. בגינה, שמסביב לבית בן הקומה האחת, וליד הכניסה, צמחו וגדלו עשבים, דבר המראה כי הדייר אינו בא לדירתו.

לא היתה איפוא ברירה והמיפעל הזמין מהנדסים אחרים אשר טיפלו במכונות והצליחו איכשהו לגלות את מקור הליקוי ולתקנו.

ד.

באותו קייץ יצאתי, בעת חופשתי, לבני־ברק ושהיתי שם ב“ירחי־הכלה”.

הרגשתי שם כדג במים וביליתי מצויין בשמיעת דרשות והרצאות. עומד הייתי שעה ארוכה ליד לוחות המודעות ובורר לעצמי את השיעור החביב עלי יותר, וכך עברתי מאולם אחד לשני וינקתי מתורתם של רבנים, דרשנים ומגידי־שיעור מגדולי התורה ואדיריה.

ביום האחרון לשהותי שם טפח מישהו על כתפי ומה הופתעתי, בהפנותי את ראשי, בראותי את אותו המהנדס לאלקטרוניקה עומד מולי ומחייך. הפעם חבוש היה מיגבעת וניראה קצת שונה, ובראותו את ארשת־פני ואת מבטי הבוחן, עמד והסביר לי, על־רגל־אחת, את מעשיו במקום זה.

לאחר לבטים רבים, אמר, החליט לנתק את כל הגשרים מאחוריו ולהתחיל בחיים חדשים, חיים עם תוכן ותכלית, שבהם יוכל להתקרב אל אותו הכוח האין־סופי – אל הקדוש־ברוך־הוא, שאותו העריץ ואהב תמיד. הוא התקבל באחת הישיבות בבני־ברק ושם למד את תורת ה' מפי גדולי ישראל והתעמק במדעי היהדות. בעונת “ירחי־כלה”, בישיבת פוניבז', נוהג הוא להכנס בה, מפעם־לפעם, ולהתערב בין אנשי ישיבה זו ואורחיה.

ה.

באותו ערב יצאנו למירפסת העליונה של הישיבה, ישבנו שם והסתכלנו בשמים. ראינו את כדור השמש השוקע, כאילו, לתוך הים. המהנדס בעל הנשמה היתירה התרגש והתפעל למראה כדור השמש הגדול בניפחו יותר ממיליון פעם מכדור־ארצנו והנמצא במרחק עצום מאתנו, בחלל החיצון, במרחק מיליונים רבים של קילומטרים.

“תאר לעצמך”, אמר לי, “מגלגל־אש נורא זה ניזרקות להבות למרחקים של מאות־אלפי קילומטרים לתוך חלל היקום ומבחינת המרחק מותאם כדור־ארצנו לאקלים הדרוש לייצורים החיים בו ולצמחייתו. אלו הוקרבו השמש וכדור־הארץ, זה־לזה, אך “כמלוא־הנימה” (במונחים אסטרונומים), כי אז לא היתה כל אפשרות של חיים אצלנו מפאת החום הנורא, שהיה שורר אז ומאידך אילו הורחקו שני “כדורים” אלה זה־מזה, במשהו־מן־המשהו, היה הכל קופא מקור”.

הוא הביט בי במבט רב־משמעות ואמר:

“אכן, יש מי שמשגיח על־כך שהשמש תהא במרחק מתאים מאתנו, באופן רצוי ומדוייק ביותר, והאקלים שלנו ישאר, בשל כך, מתאים ונוח”.

ו.

ביני־וביני נודע לי מפיו, כי שידכוהו עם נערה דתית מבני־ברק והוא עומד להקים בית בישראל. הוא גילה עיניין בכל מה שנעשה במיפעל ושמח לשמוע כי מהנדסים אחרים הצליחו להשתלט על המערכת המסובכת של המכונות ולתקנן. לאחר־מכן סיפר לי על אורח־חייו בעיר זו, החדשה לגבי־דידו מכל הבחינות, ועל סדר היום בישיבה. תוך־כדי־כך החשיך היום והוא הסתכל בשמים.

“היודע אתה”, הביט ואמר, “בחלל העולם קיימים מיליארדים־על־מיליארדים כוכבים־עולמות. כל כוכב – עולם בפני עצמו ובהם כוכבים גדולים הרבה מעולמנו אנו. כולם קבועים על־פי חוק וסדר מדוייקים להפליא. המעניין, כי במשך כל הזמן לא קרה שבתוך המיספר העצום של כוכבים ומזלות יהיו אי־אלה “תאונות־דרכים” וכוכב אחד יתקל בכוכב שני. התנפצות בין כוכבים עוד לא היתה”.

הוא הביט בשמים ובי, חליפות, ואמר: “גם כאן יש מי שמשגיח”.

באותו ערב צריך הייתי לחזור לירושלים והוא ליווני לאוטובוס ועזר לי לשאת את חפצי. בדרך, תוך־כדי שיחה על דא ועל הא, פנה ואמר:

“נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו במשך תקופה מסויימת היו נולדים בנים יותר מבנות, או להפך? כי אז היה זה סוף האנושות. אותו הדבר עלול היה לקרות גם אצל בעלי־החיים וגם בצמחים מסויימים. לאושרנו, יש מי ששומר על שיווי המישקל ועל היחס המיספרי”.

הוא הוסיף והדגיש, כי הקב"ה, ישתבח שמו לעד, ברא עולם יפה ומושלם להפליא. לכל דבר, יש סיבה והכל פועל בשלימות ובהרמוניה. כל דבר כקטן וכגדול, אם נביט בו בתשומת‏־לב, פועל וקיים בחכמה עילאית.

ז.

הוא התמרמר על התופעה, שבימינו ובתקופתנו קוראים לכל זאת “טבע” ומה רבים האנשים המיחסים הכל ל“טבע”, כאילו הוא “משהו” כל־יכול וכאילו הוא־הוא, חס־ושלום, יצר את הכל.

“פרח מראשם של הללו”, הוסיף המהנדס, “ההגיון הפשוט, האומר כי כל הדברים הנישגבים, שאנו מרגישים בחושינו, המשתלבים להרמוניה ניפלאה, ומהווים יופי לאין קץ, הם מעשיו של האלקים, ששכינתו נימצאת בכל הבריאה ואילו היה מוציאה, היה הכל גווע”.

עליתי לאוטובוס והוא המתין ליד החלון הפתוח. הוא הביט בשעונו וגילה, שעודנו צריך לגשת לבית ארוסתו. הביט בי בעיניו מלאות הרגש וביקש: “בקרוב, בעזרת ה', אשלח אליך כרטיס הזמנה לחתונתי ואשמח לראותך ביום שימחת־ליבי”.

האוטובוס התחיל לזוז וניפרדתי מיהודי יקר ויחיד־סגולה זה בלחיצת־יד.