הערה (במקום הקדמה)    🔗

מחברת זו נכתבה על פּי בקשת חברת “הסתדרות עברית”, ונועדה להקהל הרגיל, שהוא מבקש השקפה כללית ולא מחקר מדעי. ולכן נמנעתי מהזכיר שמות חכמים ומחברים וכמו כן לא רשמתי תאריכי השתלשלות המעשים, שזמניהם ידועים בכלל גם להקורא הרגיל.

ומי שרוצה לירד יותר לעומקו של ענין זה ימצא הפּרטים הנצרכים, במה שנוגע להלשון העברית, בספרי הדקדוק המדעיים שנכתבו בזמן החדש וכמו כן בהערכים המיוחדים במחזורי המדעיים הכלליים ושל היהודים והתנ"ךְ ובמגע להלשונות הלועזיות שדברו היהודים ימצא חמר רב בספרו של די הינריךְ לוה Die Sprachen der Juden.

המחבר.

 

א. עם עברי    🔗

לשון היהודים בזמן הקדום    🔗

מה היתה בזמן הקדום, לפני דור הפלגה, לשון אותה המשפּחה שנהיתה ברבות הימים אחר כךְ עם ישראל?

על שאלה זו אין בידינו עד כה תשובה מדעית ודאית, שלא יהיה מקום לפקפק בה.

המסורה היהודית אומרת, כי מקום מושבה של זו המשפּחה בראשיתה היה באור כשדים, לאמר: בארץ ארמית. וכךְ היו מביאי הבכורים אומרים: ארמי אובד אבי. ולפי פשוטם של אלו הדברים נראה, כי כונתם היתה, שאבי המשפּחה, הוא תרח, היה איש ארמי, שישב בארץ ארמית ודבר לשון ארמית.

ואף על פּי שקצת החכמים בזמננו, שחקרו בשאלה זו, סוברים, כי מקום מחצבתה של משפּחה זו היה בדרום ולא במזרח, ודבר דברה שם לשון יותר קרובה להלשון הערבית מלהלשון הארמית, אף על פּי כן לא הורע עד כה כחה של המסורת היהודית, יען אלה החכמים, בכל פּלפּולי מחקריהם, לא יכלו למצא ראיות מספיקות כדי להכריע את הכף לצד סברתם.

וכמו כן אין יסוד מדעי לדעת אותם מחכמי זמננו, שסוברים, כי רק בזמן מאוחר הרבה, כשהתאחדו השבטים בארץ כנען, למדו בני ישראל לדבר בשפת כנען.

וממה שהמסורה הקדומה מספּרת במעשה יעקב ולבן, כי למה שקרא לבן בארמית יגר שהדותא קרא יעקב גלעד, אנו שומעים עדות עתיקה כי בזמן ההוא כבר נבדלו בני אברהם מבני נחור אחיו בלשונותם, וכי בני אברהם דברו בימים ההם אותה הלשון שאנו רואים באותיות המלים שספרי התנ"ךְ כתובים בהם.

אמרתי באותיות המלים, וכונתי בזה היא, שמסורה זו מעידה לנו אמנם, כי יעקב קרא לצבור האבנים בצרוף של ארבע האותיות ג, ל, ע, ד, אבל היא אינה אומרת לנו כלום באי־אלה תנועות הגיע יעקב את אלה האותיות בכלי הדבור שלו. רצוני לומר, שאין אנו שומעים מפּי מסורה זו, אם אמר יעקב גלעד (פּתח, שוא, צירה), כמו שזו המלה מנוקדה בהנוסחה המסורה של המקרא, או אמר גלעד (שוא, פּתח, פּתח), או גלעד (שלשה פּתחים), או גלעד (ארבעה קבוצים), או גלעד (ארבעה חירקים) וכיוצא בזה מצרופים האפשיים של התנועות המסורות בידינו בקבלה.

וכךְ בכל הלשון: במקרא אנו רואים צרופי האותיות, רצוני לומר, הקולות שהאותיות הן סימנים להם, שהשתמשו בהן בני ישראל בזמן הקדום ההוא לקרוא בהן בדבור פּה לכל דבר ולכל פּעולה, אבל אין אנו יודעים בודאות איךְ הניעו המדברים בימים ההם את אלה האותיות. אנו רואים כי לדבר עשוי מקמח מעורב במים ואפוי אחר כךְ בתנור קראו המדברים ההם בזמן ההוא בצרוף של קולות ל, ח, מ, אבל אין אנו יודעים אם אמרו לחם (בשני סגולים), כמו שאנו רואים מלה זו מנוקדה בספרי המקרא, או לחם (בשני פתחים), או לחם (בשני קבוצים) וכדומה בזה. רואים אנו, כי לפעולת בעל חי להעתק ממקום למקום בתנועת רגלים השתמשו בזמן ההוא בצרוף הקולות ה, ל, כ, אבל אין אנו רואים אם באותו הזמן הקדום אמרו הלךְ (קמץ, פּתח), כמו שפּעל זה מנוקד אצלנו, או הלךְ (בשלשה חירקים) וכיוצא בזה.

הלשון העברית בצורתה הקדומה    🔗

ומתוךְ עצם דקדוק הלשון וכמו כן מתוךְ ההשואה עם שאר הלשונות האחיות של זו הלשון, כמו הלשון הכנענית והארמית ובפרט הלשון הערבית, עלה בידי החכמים להוכיח בראיות נצחות, כי זו צורת הלשון שאנו רואים בהנקוד המקובל בידינו היא הצורה התנועית שהיתה להלשון בזמן מאוחר הרבה, אחרי שהשתנו קצת קולות תנועיות ברבות הימים בפי המדברים, מפּני סבות מונחות בטבע כלי הדבור של האדם. מה שמנוקד אצלנו בתנועת הצירה אמרו בזמן מן הזמנים בתנועת החירק, ומה שמנוקד אצלנו בתנועת החולם אמרו קצתו בתנועת הפּתח וקצתו בתנועת השורק, ומה שמנוקד אצלנו בתנועת הסגול אמרו קצתו בלי תנועה, וקצתו בתנועת פּתח, וכדומה.

כל אלה השנויים הקוליים לא נעשו בלשון בזמן אחד ולא כלם בבת אחת, אלא ברבות הימים וקצתם קודם לקצתם.

הלשון ביהודה ובישראל    🔗

זו הלשון היא הלשון העברית שדבר עמנו בשבתו על אדמתו. קרוב לודאי, כי בכל הזמנים היו קצת הבדלים, פּחות או יותר חשובים, בהלשון בין קצת השבטים לקצתם. בספּור מעשה המלחמה בין אנשי גלעד ובין בני אפרים אנו שומעים, כי בני אפרים לא יכלו לאמר שבלת ויאמרו סבלת. מזה אנו למדים, כי בני אפרים, לפחות בזמן ההוא, בימי השופט יפתח, לא יכלו להוציא מפּיהם את הברת קול שין ימנית, וכמו כן יש ללמוד מתוךְ דברי עמוס ובפרט מדברי הושע, כי בני אפרים ושאר שבטי הצפון הצטינו עוד בקצת שנויים בהברת הקולות וגם במשמעות המלים ואולי גם בקצת צורות דקדוקיות של הלשון. בכלל אפשר לאמר, כי לשונם של שבטי הצפון היתה כבר בימים ההם מגוונה קצת בגון לשון ארמית, בעלת גבולה. (ואולם אין ספק בדבר, כי כל אלה ההבדלים, ששום לשון חיה אינה יכולה להמלט מהם, לא פגמו באחדות הלשון), שהיתה לשונה של העם כלו, ואולי ביהודה היתה יותר טהורה מכל תערובות זרות והצטינה בגון מיוחד לה לבדה, ולכן קראוה שרי המלך חזקיהו, בדברם למלאכי מלךְ אשור, יהודית. ואולם מדן ועד באר שבע כל הימים שהיה העם בשלותו עד זמן חורבן ממלכת ישראל.

יהודים לועזים    🔗

רק היהודים שנדחו מעת לעת מארצם, קצתם ברצונם, בעניני משא ומתן וכדומה, וקצתם על כרחם, שנשבו ונמכרו לעבדים בארצות נכריות, הם, בהיותם מתי מעט במקומות אשר נדחו שם, למדו לשונות הגוים שבתוכם גרו ומעט מעט זנחו את לשון עמם והיו יהודים לועזים, מדברים איש איש בלעז הגוי שבקרבו ישב.

 

ב. עם עברי־ארמי    🔗

הלשון הארמית    🔗

אחרי חורבן ממלכת ישראל, כשרוב בני שבטי הצפון גלו מעל אדמתם ובמקומם נתאחזו בארצם הכותים ושאר הגוים ששלח מלךְ אשור מקצות ארץ בבל, שהם דברו ארמית, התחילה הלשון העברית להתקלקל בפי השארית, שנשארה עוד שם משבטי הצפון והתחילה לנטות יותר ויותר ללשון הארמית, וככל אשר נתמעטה השארית הזאת, מפּני שרבים ממנה הלכו ליהודה, כךְ התקרב לשון הנשארים ללשון הארמית שבפי הכותים.

והגולים אשר הגלו לבבל ונפוצו בכל רחבי הארץ הגדולה הזאת, בכל מקום שהם היו מעטים בתוךְ רבים, לא עצרו כח לשמר על לשונם, והדור השני בודאי כבר דבר בלשון ארמית, שהיא היתה אז הלשון הכללית בעניני המדינות והמסחר והמשא והמתן בין גויי ארצות המזרח.

ואולם ביהודה דבר עוד כל העם עברית, ודברי הנביאים הגדולים, שנשמרו מעת ההיא, מעידים, שעוד היתה הלשון בכל הזמן הזה בעצם תקפה וגבורתה, אף על פי שמקצת מלים ודברים נודף כעין ריח ארמי. אךְ כאשר נפלו גם חומות ירושלם לפני האויב ומרום עם הארץ הלךְ בגולה בבלה, הזדעזעו גם חומות הלשון העברית גם פּה וגם בפי השארית הנשארה כאן התחילה הלשון להשחת וטהרו נשבת, ומדברי ארמית משמרון שנתישבו בכל יהודה וגם בירושלם כוננו בתוךְ יהודה חבורות קטנות של יהודים מדברי ארמית, ומעט מעט נספחו אליהם גם מבני יהודה, בפרט אותם מהם שנשאו נשים ממשפּחות השמרוניות, וכךְ הלכו החבורות הארמיות האלה הלךְ ורב לאט לאט במספּרן ותהיינה לקוץ מכאיב ולסלון ממאיר להצבור העברי.

עדה יהודית גדולה ארמית    🔗

ובני יהודה שגלו לבבל, אף על פּי שרובם התישבו במקום אחד ויהיו שם לצבור אחד עברי, גם הם לא יכלו כלם לעמד בנסיון בפני כחה וגבורתה של הלשון הארמית בזמן ההוא בממלכת בבל, ורבים גם מהם נספּחו על אותם הצבורים הקטנים היהודים שדברו כבר ארמית, מאותם הגולים מבני שבטי הצפון שכבר עברו עליהם שנים רבות בגולה. מתוךְ אלה הצבורים יצאו רבים ונפוצו ברחבי ארץ מצרים ויכוננו גם שם צבורים קטנים של יהודים מדברי ארמית, וקצתם התישבו במקום אחד, באי יב ביאור, ממול העיר סין, ויהיו שם לעדה חשובה, ומתוךְ כתבי הגמא שנמצאות בחרבות עיר זו בשנים האחרונות, שבתוכם יש גם כתבים מעניני העדה הפּנימיים ומעשי בית דין בענינים שבין אדם לחברו, בין איש לאשתו ובעניני משא ומתן, אנו רואים, כי עדה יהודית זו היתה כלה ארמית, שהלשון הארמית היתה לשון הדבור שלה וגם לשונה הצבורית הרשמית בכל דבר. זו היתה העדה היהודית הגדולה הראשונה שזנחה כליל את לשון האבות, ובדברי הימים של בגידת ישראל בלשונו הלאומית תכתב זו העדה היהודית של האי יב בראש לזכר עולם.

יהודים מדברי יונית    🔗

ורבים מהיהודים מדברי ארמית מכל קצות בבל נפוצו בארץ מצרים, וקצתם התישבו באלכסנדריה של מצרים, שבה שלטה התרבות היונית והלשון היונית בכל כח עזן, ובמהרה בימי דור אחד או שנים, סגלו להם היהודים שהתישבו בה את שתיהן, את התרבות ואת הלשון, ולא עברו שנים רבות עד שהצבור היהודי בעיר זו, שנהיה בינתים צבור גדול גם בכמות וגם בהון ועשר, לא שמע יותר את הלשון העברית כלל, לא בדבור פּה ואף לא בכתב ואפילו כתבי הקדש של התורה והנביאים בלשון העברית היה להם כספר החתום והיו צריכים לתרגום בלשון יונית, ולא בלבד המון העם אלא גם אנשי עליה שבהם, שנהיו לסופרים חשובים בלשון יונית, כמו פילון האלכסנדרוני, לא הבינו את כתבי הקדש בגוף הלשון שנכתבו בה. וגם הילדים בבית רבם למדו את כתבי הקדש בלשון יונית מפּי הרב המתרגם יונית. התרגומים האלה נכתבו אחר כךְ, בזמן אחד ממלכי בית תלמי, בספר, הוא התרגום היוני של ספרי המקרא, המכונה תרגום השבעים.

אלה היהודים האלכסנדרונים היו הראשונים שפּרצו הגדר והתחילו לכתב ספרים ליהודים בלעז. גם שמם יכתב לזכר עולם בדברי הימים של הבגידה בלשון אבות.

עברית אחרי גלות בבל    🔗

כששבו היהודים מגלות בבל, שרובם ככלם דברו עברית, נספּחו עליהם גם מדברי ארמית והם נוספו אחרי כן על החבורות הארמיות שהיו כבר במקומות רבים ביהודה וגם בירושלם, וכשבא נחמיה אחר כךְ ירושלימה מצא יהודים שנשאו נשים נכריות, ובניהם מדברים בלשון עם ועם אךְ אינם מכירים לדברי יהודית. ויקנא נחמיה להלשון הלאומית וירב באלה הבוגדים ויכם וימרטם, ובודאי הביאה קנאתו זוה פרי ברכה והבגידה בלשון האבות בודאי נעצרה קצת, וככל אשר גדל וחזק הצבור היהודי החדש על אדמת האבות וכן הלכה והתחזקה גם הלשון העברית. מפּני הזעזועים שנזדעזעה האמה בשני החרבנות, ומפני טלטולי הצבור העברי ושיבתו על אדמת נכר, ומפני המעמד השפל של הצבור היהודי הזה בדורות הראשונים אחרי ששבו מהגולה הבבלית, לא עצרה הלשון העברית כח לשמור על טהרה ויפוי זהרה שהיו לה בזמן המלכים והנביאים הגדולים, ותשתנה קצת ברוחה בכלל וגם בקצת צורות דקדוקיות, דומות במקצת לצורות דקדוקיות של הלשון הארמית. אבל, זה השנוי הביא להלשון גם קצת ברכה, שנהיתה יותר מדויקה ויותר עלולה למשא ומתן בענינים למודיים. זו היא הלשון העברית בהצורה שאנו רואים אותה בהספרים שנשמרו לנו מזמן ההוא, התוספתא, המשנה והחלקים העבריים שבהתלמוד ירושלמי והבבלי והמדרשים הקדמונים.

זו הלשון דבר רבו ככלו של הצבור היהודי ביהודה, כאיש כאשה, בגדול כקטן, כחכם כעם־הארץ. רק החבורות הארמיות התמידו לדבר ארמית, ואלה החבורות הלכו וגדלו לאט לאט מפּני שנוספו עליהן יותר ויותר יהודים שהיו באים מבבל ומשאר תפוצות הגולה. ובגליל גדל הצבור הארמי הרבה בזה הזמן, כמו כן ממה שנוספו עליו יהודים מדברי ארמית שבאו שמה מבבל, ויהי הצבור היהודי שבגליל כלו ארמי, ואפילו הנשיאים מירושלם כתבו להם אגרותיהם בתקנות הצבור וכדומה הכל בארמית.

ככה נהיה העם היהודי גם על אדמת אבותיו לצבור בעל שתי לשונות. רבו ככלו של הצבור ביהודה היה עוד עברי, ומעוטו היה ארמי, ובגליל היה הצבור כמעט כלו ארמי. וכשנחרבה המדינה היהודית על ידי הרומאים וראשי העם, שהם היו משגבה של הלשון העברית, הלכו הלךְ וכלה, החלו גבולותיה של הלשון העברית ללכת הלךְ וצר, הלךְ והצטמצם יותר ויותר. החבורות הארמיות הלכו וגדלו וחזקו, רבים מגדולי החכמים, בפרט מאותם שבאו מבבל והביאו אתם את לשונם הבבלית והיו מתגדרים בה, כי היא היתה להם לעדות ליחוסם הבבלי, מצאו יותר ויותר עז בלבם לדבר בלשונם זו אפילו בפני ראשי העם וגדולי החכמים ילידי ארץ ישראל, שהם לא היו די קנאים להלשון הלאמית ולא מחו בידי הבבלים, והרעה הארמית הלכה וגדלה מיום ליום. רק קצתם נסו לעצר בעד הרעה. רבי מאיר הבטיח עולם הבא למי שיושב בארץ ישראל ומדבר בלשון הקדש. ואחריו רבי יהודה הנשיא, הוא רבי מסדר המשנה, קנא להלשון העברית ובביתו דברו הכל עברית, אפילו העבדים והשפחות, אבל גם הוא לא היה די קנאי ולא גער אפילו בתלמידיו כשהחציפו לדבר לו בארמית. כךְ נתמעטו מדברי עברית יותר ויותר, ואחרי מותו של רבי, בימי תלמידיו רב ורבי יוחנן, כבר נפרץ הגדר וגדולי החכמים היו כבר כלם בעלי שתי לשונות, והיו משתמשים בשתי הלשונות, עברית וארמית, בערבוביה לא בלבד בעניני חול אלא גם בדברי תורה ומשא ומתן של הלכה.

עם ארמי    🔗

לא עברו שני דורות עוד וכל הצבור היהודי, גם בכל ארץ ישראל, היה צבור ארמי, מדבר ארמית בכל עניניו ומשתמש בלשון הקדש רק בתפלות וקצת ההלכות ומדרשי האגדות.

הלשון העברית בדבור פּה מתה עתה גם על אדמת האבות. ומעט מעט נתרוקנה ארץ ישראל מבניה, וישראל נהיה לעם גלותי והלךְ ונתפּזר בכל קצוי הארץ. אךְ החלק היותר גדול ממנו התישב בארץ המבורכה של בבל, הצבור היהודי שם הלךְ וגדל, ולשונו היתה כלה ארמית, והעם העברי נהיה כלו לעם ארמי, והלשון הארמית היתה הלשון האחת של רוב הצבור היהודי.

 

ג. ישראל עם לועז.    🔗

ואולם, גם לשון זו לא נתקימה הרבה זמן בפיהם של בני הגלות, כי בכל מקום שגלו שמה זנחו במהרה את הלשון שהביאו אתם ויסגלו להם את לשון עם הארץ שהתישבו בקרבו, והעם היהודי נהיה לבעל הרבה לשונות.

היהודים באלכסנדריה ובשאר ארצות מושבות היונים דברו יונית, עד אשר עבר גם על ארץ יון כוס התרעלה והתרבות היונית נעקרה שם מן השרש.

ברומה נתכוננה מעט מעט קהלה יהודית גדולה מהשבויים שהביא אתו טיטוס ומרבים מהיהודים שיצאו אחרי כן מהארץ והתישבו ברומה ברצונם הטוב, ובזמן קצר זנחו כלם את לשונם, גם את הלשון הארמית, וידברו לשון מחריבי ארצנו, רומית. מקצת יהודי הגליל טולטלו עד מרחקי ארץ ערב ויהיו שם לצבור מיוחד, ויזנחו את הלשון הארמית שדברו בגליל ויתחילו לדבר ערבית ובמהרה היתה הלשון הערבית לשונם לא בלבד בדבור פּה בעניני העולם אלא גם בכתב באגרות שלום בין איש לרעהו וכדומה, אף קמו מתוכם מליצים ומשוררים בלשון ערבית. והיא לשון הדבור שלהם עד היום הזה גם בארץ ישראל. אפס תלמידי חכמים שבהם יודעים לדבר בלשון הקדש בשגירות לשון.

וכךְ בכל ארצות המזרח, בכל מקום שנדחו שם היהודים הגולים על כרחם או ברצונם הטוב, זנחו את הלשון הארמית פּחות או יותר בזמן קצר והתחילו לדבר בלשון העם שגרו בקרבו. בארצות פּרס והארצות הגובלות בה, בבוכרה וחיוה, התחילו לדבר פּרסית, בהרי קוקז גורזית, ובקצת ארצות הסלבים סלבית, וכיוצא באלה הלשונות. בכל מקום נשארו עוד בפיהם מלים מהלשון העברית, לא בלבד בדברים שבקדושה, בכל הנוגע להחיים הדתיים של היהודים, אלא גם קצת שמות ופעלים מתוךְ הלשון העברית, שמפּני סבות מתחלפות לא נזדמנו אולי להם מלים בלעז עם הארץ שהיו מכוונות ממש להמלים מתוךְ הלשון העברית, ואל פּי רוב נתנו לאלה המלים העבריות, ובפרט להפּעלים מהלשון העברית, קצת צורה דומה לצורת המלים של הלעז שהיו מדברים. אלה המלים העבריות המעורבות בתוךְ הלעזים שמדברים אלה הצבורים היהודים בכל תפוצות הגולה נותנים חותם מיוחד להלעז שבפיהם ומבדילים אותו קצת מלשון עם הארץ שבתוכם הם יושבים. ומלבד זה, מפּני שאלה הצבורים היהודים הקטנים לא התערבו בכל עניני החיים עם עם הארץ וכח החיים שבלשון לא היה חזק אצלם כמו אצל עם הארץ, לכן נשמר הלעז בפיהם יותר בצורתו הראשונה מזו הלשון בעצמה בפי הגוי שבתוכו ישבו, שכח החיים של הלשון שנה בה קצת צורות ברבות הימים ויתן לה קצת צורה חדשה. ולכן, בכל תפוצות הגולה, הלעז בפי הצבורים היהודים נבדל על פּי רוב מלשון עם הארץ בקצת יצירות קדומות של הלשון כמו שדבר עם הארץ את לשונו זו לפני מאות בשנים, כשבאו היהודים שמה.

צבורים ערבים    🔗

כאשר גברה יד האשלאם, וחיילותיו של מוחמד וכליפיו פשטו ועברו כמעט בכל ארצות המזרח ויכבשו גם את מצרים ובבל וסוריה, אז בא הקץ להלשון הארמית בפי הצבורים היהודים בכל אלה הארצות ואלה הצבורים היהודים פּשטו בפעם השלישית את צורתם ויהיו לצבורים ערבים. רק בכפרים אחדים באורמיה, בצפון ארם נהרים, עוד נשארו צבורים קטנים מדברים ארמית נשחתה עד היום הזה. בימי הגאונים כבר דברו היהודים באלה הארצות רק ערבית, וקצתם כבר התחילו לכתב גם ספרים בלשון ערבית, ורבנו סעדיה גאון תרגם את התנךְ בערבית וכתב פּרושים גם על התלמוד בערבית ובפרט ספרי מחקר ודברי וכוחים עם הקראים שהתחזקו בימיו. ובעקבותיו הלכו רוב חכמי ישראל שקמו אחריו, ויכתבו ספרי דקדוק וספרי מחקר וגם קצת ספרי הלכה ופרושים על התלמוד, הכל בערבית, ואפילו רבי יהודה הלוי בעצמו, שהרוח הלאמי פעם בקרבו בכל עז תקפו, לא נמלט מהעון הזה להלשון הלאמית ויכתב את ספרו הגדול הכוזרי בלשון ערבית, ורובם השתמשו בלשון הערבית אפילו באגרות שלום וכדומה, אלה הם הצבורים היהודים הערבים, של דמשק, תונס ומרוקו, המדברים ערבית עד היום הזה. אבל, שום אחד מאלה הלעזים שדברו אלה הצבורים היהודים בארצות המזרח לא זכו, מפּני מעוט הכמות של אלה הצבורים, להיות נחשבת “לשון היהודים” סתם, כמו שני הלעזים של שני הצבורים היהודים שבארצות ארפּה, והם: הלעז הספרדי והלעז האשכנזי.

לעז ספרדי    🔗

הגולים מבני יהודה שנדחו לספרד זנחו את הלשון שדברו ביהודה והחליפוה בלשונות עם הארץ שהסתעפו מעט מעט, בצורות מתחלפות, מתוךְ הלשון הרומית. כשכבשו הערבים חלק מארץ ספרד דברו היהודים שישבו במדינות האלה בלשון הערבית בחבה גדולה, אף על פּי כן לא הזניחו את הלשונות הספרדיות שהיו שגורות בפיהם מקודם, ובפרט היהודים שישבו במדינות הספרדיות שלא עלה בידי הערבים לכבשן, דברו ספרדית באהבה, ולא בלבד שדברו בה בכל עניני חול אלא השתמשו בה גם בלמודי התורה אף נהיו לסופרים ומשוררים בלשון זו, וכל כךְ גדלה חבתם לזו הלשון שלא זזו מחבבה ומשמרה גם כשגברה יד הספרדים וגרשו את הערבים מהארץ וגם את היהודים מכל מדינות ספרד, והם גלו לארצות אחרות, קצתם בארפּה וקצתם בארצות שכבשו התורכים. לכל מקום שנדחו אלה היהודים הספרדים הביאו את הלעז הספרדי אתם, ולא נהגו בו כמו שנהגו בלשון העברית וגם הארמית, שזנחון מהרה והחליפון בלשון עם הארץ שבאו שמה, אלא נשארו נאמנים לזה הלעז הספרדי ברוב הארצות שנדחו שמה ושמרוהו כבבת עינם עד היום הזה. גם זה הלעז הספרדי נבדל מהלשון הספרדית המדוברת בארץ ספרד בקצת צורות דקדוקיות עתיקות שהיו נהוגות בלשון הספרדית לפנים ויצאו מהשמוש בלשון החיה על אדמתה, ונשמרו כמו מאובנות בפי היהודים המדברים ספרדית, וכמו כן הלעז הזה נבדל מהלשון הספרדית בתערובות מלים מלשון העברית וגם מלשונות עמי הארץ שהספרדים יושבים עתה בתוכם.

לעז אשכנזי    🔗

ואולם, גם זה הלעז הספרדי, שהשתמש בו צבור יהודי רב הכמות ורב האיכות, לא זכה להמעלה להיות נחשב “לשון היהודים” באותה מדה שזכה לזה הלעז שסגל לו אותו החלק מעם היהודים שקרא לעצמו “אשכנזים”. היהודים האשכנזים רבם הם צאצאי הגולים מהגליל, שמקצתם נתאחזו בארץ גליה, היא צרפת, והשאר הלכו והתפּשטו בארץ מושבות הגרמנים, שאלה הגולים קראו לה ארץ אשכנז. הצבור שהתישב בערי גליה התחיל לדבר לשון עם הארץ הזאת, שנהיה ברבות הימים הלשון הצרפתית, ובימי רש“י היתה שגורה בפי כל היהודים בארץ זו וכל כךְ היתה ידועה להם בכל פּרטיה, שכל מלה עברית קצת לא רגילה במקרא ובתלמוד לעז אותה רש”י במלה צרפתית של הזמן ההוא, כדי שיבינו הכל פּרוש המלה העברית, ובתוךְ אלה “הלעזים” של רש“י יש הרבה מלים שאין דרכן להיות ידועות ומצויות אלא בפי הבקיאים ביותר בכל אוצר הלשון. אךְ זה הלעז הצרפתי לא ארךְ הרבה זמן בפי היהודים יושבי צרפת. סבות מתחלפות של דברי הימים גרמו, כי הצבורים היהודים בארצות אשכנז רבו ועצמו מאד גם בכמות וגם באיכות, ומעט מעט בלעו לתוכם גם את הצבורים היהודים שבצרפת, שגורשו וחזרו וגורשו שוב מארץ מושבם, והלשון האשכנזית, היא הלשון שדברו הגרמנים בזמן ההוא, נהיתה הלשון הכללית של רבו ככלו של הצבור היהודי בארות ארפּה. וכצר המקום להיהודים באשכנז וכהתגברה עליהם יד הגלות בכל כעורה התחילו רבים מהם לצאת מארצות אשכנז ולהתפּשט בארצות הסלבים, ובהיותם גם הרבים בכמות, ובפרט בהיותם עומדים בחכמה ודעת התורה על מעלה יותר גבוהה מהצבורים היהודים הקטנים שהתישבו בזמנים קדומים בארצות הסלבים, בלעום הצבורים של היהודים האשכנזים בכל מקום שבאו שמה, והלעז האשכנזי של היהודים האשכנזים נהיה הלשון הכללית כמעט של כל היהודים שבתפוצות הגולה בארפּה, גם בזה הלעז האשכנזי נכנסו הרבה מלים מלשון העברית, ובארצות הסלבים נוספו עליהן עוד הרבה מלים מהלשונות הסלביות, וככל אשר התרחקו היהודים האשכנזים ממקור הלעז האשכנזי שלהם, מארץ גרמניה, במקום ובזמן, כן התרחק הלעז האשכנזי היהודי בצורתו מהלשון הגרמנית בארץ מולדתה, שהיא הלכה והשתנתה בכח החיים של העם המדבר אותה, ואלו הלעז האשכנזי שבפי היהודי נשאר כאבן דומם בצורתו שיתה לו בזמן הקדום כשהתישבו היהודים בארצות הגרמנים. ובהיות שזה הלעז נהיה משונה הרבה אפילו מהלשון הגרמנית בעצמה, ובפרט היה רחוק מאד מהלשונות שדברו עם הארץ בארצות הסלבים, היה זה הלעז מצין את היהודי כל כךְ מה”גוים", שהיהודים בעצמם התחילו לכנות את לעזם זה “אידיש” , כלומר: יהודית, וזה הלעז האשכנזי נהיה בעיני היהודים בעצמם וגם בעיני הגוים הלשון היהודית בגלות, והצבור היהודי שבארצות אשכנז וארצות הסלבים, שברבות הימים נהיה הוא רב מנינו ורב בנינו של כל העם היהודי בגולה, נהיה צבור אשכנזי מצוין בלשון האשכנזית.

אבל, הרבה מאות בשנים לא שמש הלעז האשכנזי בפי היהודים האשכנזים אלא בדבור, בענינים שבעל פּה בלבד, וכמעט מעולם לא השתמשו בו בדברים שבכתב. אפילו באגרות שלומים וחשבונות, וכיוצא באלה, ועל אחת כמה וכמה שלא כתבו בלעז זה ספרים, חוץ מקצת ספרים לנשים, שכמעט כלן היו בורות ולא ידעו כמעט כלום בלשון הקדש, ומלבד זה קצת שירים המוניים, גסים. הסבה לכך היתה, כי גויי כל אלה הארצות, אפילו בארצות גרמניה ומכל שכן בארצות הסלבים, עמדו בזמן ההוא עוד על מדרגה שפלה מאד ברוחניות ומוסריות, ואפילו הלשון הגרמנית לא נהיתה לשון ספרותית אלא בזמן מאוחר, ועל אחת כמה וכמה לשונות גויי ארצות הסלבים. זה המעמד השפל של אלה הגויים גרם שאלה הלשונות היו שפלות ובזויות גם בעיני היהודים האשכנזים, וגם הלעז האשכנזי, אף על פּי שנהיה כבר “אידיש”, וכבר חשו בו היהודים בעצמם שהוא הדבר המצין אותם בחיצוניותם מהגויים, אף על פּי כן היה זה הלעז מזולזל אפילו בעיניהם הם, ולא עלה על דעתם להשתמש בו לדברים שבכתב, יצאו האנשים היותר “עמי־הארצים”, היותר בורים, שהם היו מעטים בתוךְ הצבור היהודי האשכנזי. וזה המעמד הלשוני של הגוים בארצות ארפּה, הוא שהיה הרפואה להמכה שהוכתה הלשון העברית בארצות שלטון הלשון הערבי, הרחבה, היפה, הספרותית, שאפילו גדולי ישראל שם התחילו להשתמש בה לכל דבר, גם לדברים רוחניים ואפילו תוריים, וגם במגע ובמשא בין אדם לחברו בכל צרכי החיים, ואלו היהודים האשכנזים, שהלעז שלהם לא היה מסוגל להגות בו מחשבות מפשטות רוחניות, הם לא ראו בהלעז שלהם אלא כלי שמוש בדבור פּה בלבד, ולכל דבר שבכתב השתמשו בלשון הקדש. כךְ נעשה הצבור היהודי האשכנזי לצבור בעל שתי לשונות. לשון הדבור שלו היתה ה“אידיש”, הוא הלעז האשכזי היהודי, ולשון הכתב שלו, בכל דבר, בדברים שבקדושה, בתורה ובחכמות וכדומה, וגם בדברים של חול, באגרות וחשבונות, ובכל מגע ומשא בן אדם לחברו השתמש הצבור הזה בלשון הקדש, והוא שהציל את הלשון העברית בימי הרעה הגלותית האלה שלא נשתכחה מישראל ולא מתה מיתה גמורה, והוסיפה להתקים בתור לשון חיה למחצה. לשון שאינה מדוברת אמנם, אךְ משמשת לפחות בכתב בכל עניני החיים. ומפּני שאלה היהודים האשכנזים לא ידעו את הלשון הערבית, שבה נכתבו בזמן ההוא רוב ספרי החכמות בארפּה ובתוכם גם ספרי חכמת הרפואה שהיה בם צרךְ הכרחי גם להצבורים היהודים האשכנזים, מפני שרק בהם יכלו יהודים ללמוד חכמת הרפואה ולהיות רופאים, ומפּני שבזו הלשון הערבית נכתבו רוב ספרי גדולי חכמי ישראל של הזמן ההוא, לכן ראו הצבורים היהודים בארצות אשכנז צרךְ לתרגם את כל אלה הספרים בלשון הקדש, שהיה היתה הלשון האחת הספרותית שהיתה מבונה להם. זה הצרךְ עשה שרוב ספרי המדעים שנכתבו אז בערבית, ובפרט ספרי המחקר של גדולי חכמי ישראל, תורגמו לעברית, והמתרגמים האלה יצרו סגנון מחקרי מדעי בלשון העברית והעשירו אותה בהרבה מלים מלאכותיות וסגלו אותה במדה גדולה להגות בה רעיונות מפשטים דקים ולהציע בה דברי מחקר ומדע.

 

ד. צבורים של לשונות ארפּה    🔗

ויהי לפני מאה שנה, כשנבקע שחר הזמן החדש בארפה ורוח החרות גבר בעולם וברוב ארצות מערב ארפְה נתנו ליהודים זכויות אזרח, ויתחילו היהודים באלה הארצות לאמץ את כחם להדמות בכל דבר ל“אחיהם” בני העמים שבתוכם הם יושבים, ויעזבו את הלעז האשכנזי שהיה מצין אותם כצבור בפני עצמו ויתחילו לדבר בכל ארץ וארץ בלשון עם הארץ, ולא עברו שני דורות והצבור האשכנזי בארפּה, שהיה מאות בשנים צבור אחד, מדבר לשון אחת, התפּורר ויהי לצבורים רבים, מדברים לשונות מתחלפות. בקצת ארצות מערב ארפּה עוד הלעז האשכנזי לא נשכח כלו מפּני היהודים שם, ובפרט עודנו שמור קצת בפי בני הדור העבר, אךְ גם הם אינם משתמשים בו אלא בסתר, בחדרי חדרים, פּעמים כשדעתם מרווחת או לבדיחות בעולם.

אידישיים    🔗

אךְ בארצות מזרח ארפּה, בפרט בארצות רוסיה ופולניה, מפּני שהצבור היהודי פה הוא רב הכמות, ובהרבה ערים הוא רוב העם, ומפּני שבאלה הארצות עוד התמידו החוקים הקשים והגזרות הרעות של הממשלה להבדיל את היהודים לרעה משאר עם הארץ, נשתמר הלעז האשכנזי בעינו גם בזמן הזה, ולא בלבד שבכלל לא הורע כחו אלא שבעשרות השנים האחרונות עוד התחזק וזכה לגדולה שלא היתה לו מעולם. כשהתחילה ה“השכלה” לכבוש לה דרךְ בקרב הצבור היהודים ברוסיה, ובפרט כשקרני האור של רוח החרות בימי הקיסר אלכסנדר השני נאצלו גם עליהם ובתי הספר ובתי המדרש העליונים נפתחו לפניהם, התחילו גם פּה המשכילים. ובפרט אותם יחידי הסגולה שזכו לעבור דרךְ בתי הספר ובתי המדרש של הממשלה, לעזוב את לעז ה“אידיש” ולדבר רוסית, ואחרי ימי דור אחד כבר היו גם כאן אלפי משפּחות שדברו רק רוסית, וכל המשכילים ובפרט כל בני הנעורים דברו רק רוסית. וכשהתגברה רוח הקנאה הלאומית בפולניה קמו שם קנאים פּולנים גם בקרב היהודים ויתחילו לדבר פּולנית ובמהרה נהיה הצבור הרשמי של היהודים בפולניה צבור פּולני בלשונו. אךְ מספר כל הרוסים היהודים והפולנים היהודים היה מעט לעומת כמותו הגדולה של הצבור היהודי באלה הארצות, וזה הצבור, ברוב מנינו ורק בנינו התמיד לדבר “אידיש”. אבל “רוח הזמן” עשה את שלו גם בקרב ההמונים של הצבור הזה, והנשים, שקודם ראו את כל תעודתן בחיים להיות אשה כשרה שעושה רצון בעלה ומלבד ברכות וקצת תחנות, והיותר מלומדות בהן בקריאה בה“צאינה וראינה, לא חשו כל צרךְ בקריאת ספרים, אלה רבבות ורבבות הנשים התחילו עתה להרגיש צרךְ בקריאה בספרים, ובפרט “ספּורים”, וכמו כן המוני “עמי הארצים”, שהסתפּקו לפנים בתפלות ותהלים ושמיעת “עין יעקב”, רצו גם הם עתה לקרא ספרים וביחוד ספּורים, וזה הצרךְ עשה שכל מי שכתב איזה דבר ב”אידיש" הרויח הרבה יותר ממי שכתב אפילו הספר היותר יפה בעברית. אז קמו קצת סופרים בעלי כשרון אמתי, שהעיזו לכתב ב“אידיש”, ויחברו ספרים חשובים, כיד כשרונם הגדול. בתחלה עשו זאת כמעט בגנבה, בהעלם שמם, ברגש של אדם שיורד מגדולתו, אךְ הספרים האחדים האלה, שהיו בהם כל אותו החדוד ורוח הלצנות שהלעז הזה מצטין בה בעצם טבעו, כבשו להם במהרה הדרךְ בתוך כל הקהל היהודי, ואפילו ה“משכילים” קראו אותו. ובמהרה התנער הלעז הזה מהזלזול שהיה בו בעני המדברים אותו בעצמם ויתעטף מעטה כבוד ויהי ללשון ספרותית, והתשוקה לחדשות וידיעות עניני העולם שהלכה והתגברה במחנה הצבור היהודי נתן מקום גם לעתונים באידיש, שקוראיהם הלכו הלךְ ורב מיום ליום, ובזמן קצר בערךְ נוצרה ספרות שלמה ובמקצת יפה וחשובה בלעז זה. ובמדה שהספרות באידיש נתנה שכר טוב לעובדיה בה במדה הלךְ זה הלעז ונתחבב על קצתם ומעט מעט קמו לו גם קנאים, והתחילה “תנועה אידישית”, ובראשה קמו סופרים אידישיים בעלי כשרון, מחברי חזיונות באידיש שזכו לשם גם בספרות הכללית. ואז קרה מה שלא פלל אדם שיוכל להיות כזאת, והוא שיהודים לאמיים, הרוצים בקיום היהודים בתור לאם בפני עצמו ולא יתבולל בתוךְ גויי הארצות, שבתוכם הם יושבים, הכריזו כי הלעז האשכנזי הוא – הלשון הלאמית של היהודים, אף עשו כנסיה גדולה ברוב פּאר והדר בעיר צ’רנוביץ, ובעזות מצח עוברת כל גבול הכתירו את לעז האידיש בכתר מלכות של לשון לאמית לכל ישראל, ויחליטו כי בבתי הספר היהודיים לא בלבד שצריךְ ללמד את התלמידים את כל הדברים באידיש אלא שצריךְ ללמד גם את האידיש בעצמו בתור הלשון הלאמית שלהם.

אידיש באמריקה    🔗

ועוד יותר כח גדול ועצום וחשיבות אמתית קנה לו זה הלעז האשכנזי בארצות אמריקה, כשגברה הגירת היהודים בארצות רוסיה ופולניה וכמו כן מגליציה ורומניה ורבבות רבבות מהמון העם היהודי באו והתישבו בערים הגדולות של אמריקה בשכונות רצופות שהם היו שם רוב מנינם ורוב בנינם של יושביהן, קמו בזמן קצר באלה הערים צבורים גדולים, צפופים, של אנשים שאינם יודעים עדיין את לשון הארץ, ולכל היותר, יודעים אותה רק מעט מאד, ולא בלבד שהלעז האשכנזי היה לשון הדבור לכל אלה הצבורים הגדולים, אלא לפרנסתם החמרית היה להם צרךְ הכרחי בעתונים בלעז זה, ולהנאתם הרוחנית היה צורךְ גדול בספרים ובבתי חזיון בלשון זו. ובמדה שזרם ההגירה של היהודים מארצות מזרח ארפּה הלךְ וגבר, בה במד רבו וגדלו העתונים בלעז האשכנזי ובה במדה רבו הספרים ונתכוננו בתי חזיון שהוצגו שם מחזות באשכנזית, ובמדה שהצבור הזה עצם במעמדו החמרי בה במדה נתנו העתונים והספרים ובתי החזיון בלעז זה שכר טוב לבעלים, להמוציאים לאור, להמחברים ולהמשחקים, ובארץ זו, שיש בה צבורים רבים מאד מכל ארבע כנפות כדור הארץ, וכל צבור וצבור מדבר בלשון שהיה רגיל בה בארץ שיצא משם, בתוךְ ערב רב זה של לשונות ארפּיות ואסיות ואפריקניות, קצת אבק הזלזול שנשאר עוד דבק בלעז ה“אידיש” ברוסיה ופולניה, אפילו אצל ראשי האידישיים בעצמם, שכמעט כלם מדברים בתוךְ משפּחתם רוסית או פולנית – ננער כליל ממנו ה“אידיש” נהיה כאן בעיני הקהל הכללי לשון לא פחות חשובה מאחת הלשונות האחרות שמדברים הצבורים הנכרים בארץ זו.

קצת עננה שחורה מקדרת את שמי ה“אידיש” גם בארץ זו, כי רק הדור הראשון של המהגרים, וגם מהם רק אותם שבאו הנה כשהיו כבר אנשים באים בימים, ורק כל זמן שהם עודם ירוקים, מדברים וקוראים “אידיש”, אךְ אותם מהם שבאו בהיותם עוד פּחות או יותר צעירים לימים, מיד כשנדמה להם שכבר חלפה “ירוקותם”, עוזבים, עד כמה שזה אפשר, את האידיש ומתאמצים לדבר אנגלית, ובפרט בני הדור השני, שנולדו פה והלכו בבתי הספר הכלליים, הם כלם מדברים רק אנגלית וקוראים רק אנגלית, ויש בהם רבים שכמעט אינם שומעים יותר אידיש, ואם יפסק זרם ההגירה הנה יחלוף הלעז האשכנזי גם פּה מהעולם כמו שהוא הולךְ וחולף בכל ארצות ארפּה. אךְ, בהיות שעוד עשרות ועשרות בשנים תעבורנה טרם תחדל הגירת היהודים בארצות מזרח ארפּה, עוד יחיה הלעז הזה זמן מה ועוד יתקיים כמעט בכל תקפו עוד ימי דור אחד בודאי.

ואולם, רק מי שעיני רוחו מוכות בסנורים, רק הוא יכול לא לראות את אצבעות היד הנעלמה של הזמן כותבת על קיר משגבו של הלעז האשכנזי את המלים של הגזרה המחלטה: מנא, מנא תקיל ופרסין. מה שהיה בכל תפוצות הגולה הוא שיהיה גם בגולה הרוסית וגם האמריקנית. התרבות הכללית, בתי הספר הכלליים, החיים הכלליים, המשותפים – כל אלה יחד יעשו את שלהם, והצבורים היהודים גם בגבול של אלה הארצות יהפכו, במהירות פּחות או יותר גדולה, למדברים בלשון העמים שבתוכם הם יושבים. אין איש יכול מעתה לנבא מה תהי אחריתה של רוסיה, התשוב להיות עוד ממלכה אחת כלפנים או תתפּורר ובתוךְ גבולותיה של רוסיה הקודמות תתכונינה מדינות לאמיות רבות נבדלות זוה מזו בלשונותיהן. אךְ אם כה ואם כה, בקצו של לעז ה“אידיש” גם שם אין לפקפּק, ואפילו אם יאחר קצת בוא יבוא, ובה במדה שייבש מקור ה“אידיש” ברוסיה ימל ויקמל גם בגולה של עולם החדש.

 

ה. תחית צבור עברי בארץ ישראל    🔗

אלדד הדני    🔗

כאלף ושש מאות שנה או יותר, לא היה בעולם צבור עברי, שלשונו בדבור הטבעי, הרגיל, בכל עניני החיים יום יום היא עברית. למן היום שנסתלקה האם העבריה האחרונה בארץ ישראל לא היה צבור בעולם שאם תדבר עברית לילדה, שתמלל לו עברית, שתשעשעהו בעברית, שתשיר לו עברית, שתגער בו בעברית, שילדים ישחקו בעברית, שבחור ילחש אהבה באזני נערה בעברית. בימי הגאונים צץ איש אחד שקרא עצמו אלדד הדני ויספּר כי הוא בא מעבר לנהר סמבטיון ששם יושבים בני משה ולהם ממלכה עצומה והם מדברים כלם בלשון הקדש, והוא בעצמו דבר כל דבריו בעברית, והלשון היתה שגורה בפיו ובתוךְ דבריו השתמש בקצת מלים שאינו לא במקרא ולא בתלמוד ובמדרשים ויאמר כי אלה המלים שגורות בפי בני משה. אךְ אחרי כל החקירות הרבות של החכמים נתברר הדבר כי זה אלדד הדני היא בדאי, ושכל ענין ממלכת בני משה לא היה ולא נברא אלא הוא בדה הכל וגם כל ענין של צבור מדבר עברית בדה וכמו כן בדה את המלים שאמר שבני משה משתמשים בהן, קצתו לקח מלשון ערבית וקצת בדה מעקרו. מאות ומאות בשנים שמשה הלשון העברית ברוב תפוצות הגולה פחות או יותר בתור לשון הכתב של הצבורים היהודים גם בדברים של חול, וכמו כן בתור לשון משותפת של כל היהודים, שהם היו משתמשים בה כשהיו מזדמנים יחד יהודים בני ארצות מתחלפות מדברים לעזים מתחלפים. אף היו קצת חסידים ואנשי קדש, שלא היו רוצים לדבר דבור של חול בשבתות וימים טובים והיו מגמגמים קצת מלים בלשון הקדש לבני הבית בשבתם אל השלחן בשעת הסעודה וכיוצא בזה. אבל, במדה שהתגבר רוח הזמן החדש בעולם והיהודים נגררו בכח התרבות הכללית אל תוךְ הזרם של החיים החדשים, בה במדה צרו והצטמצמו גבולות הלשון העברית הלוךְ וצר הלוךְ והצטמצם יותר ויותר ברוב תפוצות הגולה. ברוב הארצות התחילו היהודים להשתמש בלשון עם הארץ לא בלבד לדברים שבכתב בעניני חול אלא גם בעניני חכמת ישראל, ואפילו ברוסיה, שה“השכלה” חדשה את נעורי הלשון העברית במדה רבה בתור לשון ספרותית, קמו לה בזמן החדש שתי צרות גם בגבול הספרות, והן: הלשון הרוסית והלעז האשכנזי. מעבר מזה המחנה הרוסי ומעבר מזה המחנה האידישי התחילו להשתמש לכל דבר שבכתב ושבספרות מחנה מחנה בלשון הקדש שלו, וכבר רחפה הסכנה על הלשון העברית שתשתכח גם משארית ישראל של הגולה הרוסית, ותחדל מלחיות גם בכתב כמו ברוב ארצות ארפּה, אלמלי לא הקדים הזמן רפואה להמכה על ידי המאורע הגדול בדברי ימינו שגרם שבארץ ישראל שב לתחיה צבור עברי, צבור מדבר עברית, שהלשון העברית שבה לתחיה בפיו של הצבור הזה, כזקן כנער, כאיש כאשה, לדברים שבחול כמו לדברים שבקדושה, בכל עניני החיים.

צבור עברי    🔗

את הפּלא הגדול הזה, שאין משלו בדברי ימי עולם, עשה רעיון התחיה הלאמית על אדמת האבות שנתעורר בלב יחידי סגולה כעמנו זה כארבעים שנה. אבל, קצת הכנה לזה נעשה בארץ ישראל עוד בדורות הקודמים, כי אף על פּי שהגלות השחורה, האיומה המיתה בלבות היהודים בגולה הרגש של עם חי טבעי וכל תקוה לגאולה טבעית על ידי שיבה בהמונים לארץ האבות אבדה בהם, עוד נשאר לוחש בנפשם ניצוץ התשוקה לארץ הקדש, ויחיד סגולה בכל הדורות, מכל ארצות הגולה, היו מסכנים את נפשם בסכנות הדרכים בים וביבשה והיו הולכים ומתישבים בערי הקדש, אם לא לחיות שם, לפחות כדי למות שם ולהקבר באדמתה. מעט מעט נתכוננו שם צבורים קטנים מבני הגולה מארצות מתחלפות, שכל אחד ואחד מהן הביא אתו את הלעז שלו, וכל אחד ואחד מהם היה דבק בלעז הגלות שלו ולא הזניחו גם על אדמת הקדש של ארץ האבות, ויהיו שם ברבות הימים צבורים לועזים רבים, צבור של לעז ספרדי, צבור של לעז אשכנזי, צבור של לעז מערבי, גורזי, פרסי, וכיוצא בזה. ואולם מפּני שבני צבור אחד לא היה שומע ומבין את הלעז של הצבורים זולתם, הביא ההכרח של המגע ומשא בין צבורים מתחלפים יחד והיו צריכים לדבר זה לזה, ותהי להם לשון הקדש המליצה ביניהם, ומפּני שהיהודים הספרדים התחילו להתישב בארץ ישראל בפעם האחרונה לפני היהודים האשכנזים ויהיו בתחלה הרבים, והם דברו בלשון הקדש בהברה הספרדית, נהיתה הברה זו לההברה הכללית בארץ ישראל בדבור פּה, כי גם האשכנזים, בתפלה ובקריאה בתורה ובלמוד היו קוראים בהברה האשכנזית, הנה בדבור פּה, כשהיו מוכרחים לדבר בלשון הקדש ללא־אשכנזי, היו מבטאים את המלים בהברה הספרדית, כמו ששמעו אותם מהספרדים כשדברו להם.

לשון הקדש של דבור    🔗

ככה נתהווה בארץ ישראל, ברבות הימים לשון קדש של דבור פּה, שהיתה מורכבת מהמלים של המקרא וגם של התלמוד והספרים שלאחרי התלמוד, ונקבעו קצת מטבעות של דבור חול במנהגי דרךְ ארץ וכדומה. בלשון קדש של דבור פּה זה לא השתמש איש לא בתוךְ ביתו, עם בני משפחתו, ואף לא עם שום אדם בתוךְ הצבור שלו, לא עם שום אדם שיכול לדבר עמו באיזו לשון אחרת, ובהיות שעל פּי רוב המגע ומשא בין צבור אחד לחברו היה בין הגברים ולא בין הנשים, והנשים והילדים שגרו יחד עם בני צבורים אחרים למדו מהרה את הלשון של אותו הצבור שהיה אז הרוב בארץ, הוא הצבור הספרדי וידעו רובם לדבר ספרדית, לכן היתה לשון הקדש של דבור פּה נהוג רק אצל האנשים ולא אצל הנשים והטף. ואולם, בין האנשים שהיו משתמשים בלשון הקדש בדבור פּה היו גם עמי הארץ, שבקושי ידעו לקרא את התפילה בספר כהוגן, וגם הם ידעו לדבר בלשון הקדש, לפחות הדברים היותר פּשוטים וידועים לכל.

ראשית תחית הלשון בדבור פּה    🔗

ויהי לפני כחמש ושלשים שנה ויבואו ירושלימה אחדים מהראשונים שהתחילו בזמן ההוא לחלום את חלום תחית האומה על אדמת האבות, ושהבינו כי זו התחיה קשורה בתחית לשון האבות, וכי אומה לועזית על אדמת האבות היא חרפּה לאומית וצרה לאמית יותר רעות אפילו מהגלות בעצמה, ויחליטו להשיב את הלשון העברית לתחיה בדבור פּה. זה היה דבר קשה מאד להוציאו לפועלו. “לשון הקדש של דבור” שמצאו שם היתה להם אמנם לעזרה רבה, ואף על פּי כן היו נצרכים מאמצי כח כמעט למעלה מהטבע כדי להתגבר על כל המעצורים העצומים ועל כל אבני הנגף אשר פּגשו על כל פּסיעה ופסיעה. הלשון העברית בעצמה עוד לא היתה עלולה ללשון של דבור בכל צרכי החיים של צבור טבעי, מרכב מאנשים, נשים וטף, מפּני שהיו חסרות בה מלים, שמות ופעלים, לרבים מהצרכים היותר פּשוטים והיותר רגילים בחיי יום יום. היה צריךְ להספיק להלשון לפחות המלים היותר נצרכות, ויצירת מלים חדשות היתה בזמן ההוא דבר שלא עלה על דעת אדם ושלא מצא אדם את לבו לעשותו. ומלבד זה קשה היה להתגבר על ההרגל השולט באדם בכל כךְ כח עז, ואפילו אנשים שלהלכה הסכימו כי תחית הלשון הוא דבר הכרחי בתחית העם, במעשה לא מצאו די כח לעזוב את הלשון שהיו רגילים לדבר בה עם בני ביתם ומכריהם ולהתחיל לדבר עמם פּתאום בעברית. ועוד יותר קשה היה לעמוד בפני ליצני הדור, שהיו מלגלגים על מי שדבר לחברו בעברית אם היתה לשניהם לשון אחרת שיכלו לדבר בה, יהי אחד מהלעזים היהודים או אפילו לשון נכריה, תהי איזו שתהיה. היו אנשים חכמים ונבונים שהסכימו בעצם הדבר שחששו כי הילדים שידברו רק עברית מראשית ילדותם לא יתפּתח שכלם כראוי ויהיו שוטים כל ימי חייהם, וידברו על לבן של האמהות הראשונות, שנתרצו לדבר עם ילדיהן רק עברית, שתחוסנה על ילדיהן ולא תעשינה זאת, חלילה, מפּני הסכנה שילדיהן יהיו שוטים גמורים חסרי דעת. ואחרים, גם במחנה הלאמיים בעצמם ומהיותר חשובים שבהם, לא ראו בתחית הלשון העברית בדבור פּה חשיבות גדולה והורו הלכה ברבים שאפשר להניח את הדבר לעתיד לבוא. אלה הסבות החיצוניות הוסיפו עוד יותר קושי להדבר, שהיה גם בלעדי זה קשה מעצם טבעו, אךְ העובדים הראשונים לא נרתעו לאחוריהם מפּני שום מעצור, ומעט מעט במאמצי כח גדולים התגברו על המכשולים. זו אחר זו קמו משפּחות עבריות, שהלשון העברית היתה לשון הדבור שלהן בכל צרכי החיים, ולאלה המשפּחות נולדו ילדים שאזניהם שמעו מהרגע הראשון לצאתם לאור עולם רק צלצול קול מלים עבריות, החסר בהלשון להשמוש היומי הרגיל, התחיל מתמלא במלים שנוצרו מעט מעט. בבית הספר לבנים של חברת כל ישראל חברים, שנוסד בזמן ההוא, לקח המנהל¹ על דעת עצמו, שלא ברשות החברה, מורה מיוחד להלשון העברית וירשה לו לדבר להתלמידים עברית וללמד “עברית בעברית”. ואלה הילדים גדלו בסביבה עברית טהורה, בלי כל תערובת לשון אחרת, ושחקו ביניהם לבין עצמם רק בעברית, ואותם החכמים והנבונים בעצמם, שחששו כל כךְ לשכלם של הילדים העברים שמא לא יתפּתח כראוי, ראו כי אלה הילדים הם לא פחות נבונים וחריפים ומלאים חיים מכל הילדים המגודלים בלשונות היותר מפוארות שבעולם. בהמושבות החדשות יסדה הפּקידות גני ילדים ובעמל ובהשתדלות רבה עלה הדבר שהפּקידים הרשו לטפּל בהילדים האלה גם בעברית. וכמו כן הרשו להמורים בבתי הספר של המושבות ללמד את התלמידים גם בעברית. ביפו נוסד בית ספר עברי, שהלשון העברית היתה שלטת בה, בה דברו המורים להתלמידים ובה למדו אותם כל הלמודים הרגילים בבית ספר, ובה היו חייבים התלמידים לדבר ולשחק ביניהם לבין עצמם.

הגרמנית ה“עזרה” של חברת בית הספר    🔗

כל זה הלךְ לאט לאט, בקושי, כל פּסיעה עלתה להעובדים הראשונים בשדה זה בהרבה יגיעה, בהרבה צער, בנפתולים קשים ובמלחמה כבדה. אךְ לבם לא נפל בקרבם, כי כבר נראו הנצנים הראשונים של פּרי עבודתם. אז נוסדה בירושלים חברת “שפה ברורה” ששמה לה למטרה לעבוד לתחית הדבור בעברית בקרב הקהל, והספרדים היו הראשונים שהתרצו לתת להחברה רשות ויכלת לעבד בבתי התלמוד תורה של העדה. נוסד ועד הלשון, שקבל עליו לעבוד עבודה קבועה ומסדרת למלא את החסר עוד בלשון לצרכי השמוש היומי. חברת ה“עזרה” של יהודי גרמניה התחילה אז ליסד בתי ספר בארץ ישראל, ובא כחה ראה והבין כי אפשר להשתמש בקנאת הנאמנים לתחית הלשון ככלי נשק נגד תחרות בתי הספר של חברת כל ישראל חברים, שעמדה על דעתה ומאנה לתת ללשון העברית המקום שדרשו ממנה העובדים לתחית הלשון, ויציע את הדבר לפני ראשי החברה בברלין ויסכימו על ידו לקבוע את הלשון העברית בגני הילדים שלהם ובבתי ספריהם בתור לשון החנוךְ והלמודים. בינתים נשתחררו המושבות משלטון הפּקידים והלשון העברית נהיתה השלטת בכל בתי הספר. במושבות, וביפו נתכוננו על ידי חובבי ציון בתי ספר עברים, ואחר כךְ נתכוננה גם המדרשה העברית הראשונה, ואחריה גם המדרשה העברית בירושלם ובחיפה, ואלפי תלמידים נתחנכו עתה בדבור העברי וברוח אהבה וחבה וקנאה עזה ללשון העברית בתור לשון חיה, מדוברת. מספּר המשפּחות העבריות הלךְ ורב, בחוצות ירושלם ויפו ושאר ערי מושב ישראל והמושבות נראו ילדים וילדות מפטפּטים עברית, משחקים בעברית ורבים ומתקוטטים בעברית, ובחורים ובתולות שחים עברית והוגים אהבה בעברית. חלל אוירה של ארץ ישראל מלא הברת שיח עברי, ומהרי יהודה ואפרים ענתה בת־קול בעברית. נתכוננו בתי עם שבהם היו נואמים מנאמים ודורשים דרשות רק בעברית, גם בחנויות ושאר בתי עסק היו נושאים ונותנים בעברית, ואפילו חנויות של לא־יהודים, גם חנויות של הגרמנים, ראו צרךְ שיהיה בהן “מוכר” יודע לדבר בעברית, והיו בתים שהמשרתים והמשרתות לא־היהודים למדו לדבר עברית ודברו עברית לא בלבד עם בני הבית כי אם גם עם אורחים יהודים וגם בחנויות ובשוקים.

ככה נתכונן בארץ ישראל בימי דור אחד שוב צבור עברי, מדבר עברית, משתמש בלשון העברית בכל צרכי חייו החמריים והרוחנים, בדבור פּה ובספרות.

מלחמת הלשון    🔗

זה הצבור העברי איננו עדיין רב הכמות, אבל כבר הוכיח זה הצבור את כחו הרוחני ב“מלחמת הלשון” שנלחם בחברת ה“עזרה” של יהודי גרמניה בשנה האחרונה שלפני המלחמה העולמית הכללית.

כי ראה ראו פתאום ראשי חברת ה“עזרה” של יהודי גרמניה, כי הם טעו בחשבונם ונלכדו בעצמם בתחבולתם, כי מה שהם חשבו קצת למשחק ילדים ואמרו להשתמש בו רק לתחבולת מלחמה נגד בתי הספר של חברת כל ישראל חברים, עבר את המטרה שהם שמו לו ונהיה לדבר חי הרבה יתר ממה שפּללו ודמו להם לפי מה שהגיד להם בא־כחם. ראה ראו פתאום, כי בא־כחם השיא אותם במשואות שוא באמרו להם כי בשחדם את העברים הקנאים בהסברת פּנים להלשון העברית בבתי הספר של ה“עזרה” החלש יחלישו את כח בתי הספר של חברת כל ישראל חברים העובדת להרחבת הלשון הצרפתית בארץ, ובתי הספר של ה“עזרה” יהיו למקור הרחבת הלשון הגרמנית בכל ארץ ישראל, ככל אות הממשלה הגרמנית. ראו ראו, כי במקום מקור להלשון הגרמנית, בתי הספר של העזרה נהיו מקור לתחית הלשון העברית, ורעדה אחזתם בראותם כי אלה בתי ספר כזבו את התקוה אשר קותה הממשלה הגרמנית מהם למטרותיה בארץ ישראל, ויחליטו לתקן המעוות ויגזרו למגר את הלשון העברית ארצה בבתי הספר שלה ולהושיב במקומה את הלשון הגרמנית, וימעלו מעל בהאמונה אשר האמינו בהם הציונים בהשתתפם אתם בענין בית המדרש לחרשת בחיפה, ויצוו לגרש משם כליל את הלשון העברית.

אבל, גם הפּעם טעו ראשי חברת ה“עזרה” בחשבונם. הצבור העברי הקטן, שבתי הספר שלהם עזרו ביצירתו וגדולו, הראה גלוי לכל העולם מה היא לו הלשון העברית. במסירות נפש אמתית נלחמו בעד לשון האבות מורים ומורות, תלמידים ותלמידות, וכל הקהל העברי, אף על פּי שכלם ידעו כמה חזקה וקשה היא ידם של ראשי חברת העזרה של יהודי גרמניה, וכמה גדולה הסכנה לכל אחד ואחד מהלוחמים.

זו מלחמת הלשון שנלחם הצבור העברי הקטן בעד לשונו הוכיח ליוצריו, כי כבר עברו על הצבור הזה ימי הנסיון והפּקפּוק בכח החיים שלו, ואין יותר ספק בדבר, כי כשם שזה הצבור העברי עמד על נפש לשון האבות נגד האויב הגדול שנתיצב לפניו פּתאום מצד ראשי חברת העזרה של יהודי גרמניה שהשתגבו במעזה של ממשלת תורכיה, כן עמד יעמד על נפשה ויגן עליה בעוד יותר כח ועז נגד כל צר ואויב שיעיז לחבל תחבולות נגדה ולחתור חתירה תחתיה על ידי איזה לעז שבעולם. הצבור העברי בארץ ישראל החפשית יעמוד כאיש אחד נגד כל זד, יהי מי, שיזם מזימה לכונן על אדמת האבות לא אומה עברית, מדברת בלשון האבות, הקדושה לא בלבד להאומה כלה אל כם לכל אומות העולם וחביבה על כלן, אלא אומה לועזית שלשונה עושה אותה לא ליורשת של האומה העתיקה אלא לאומה אחרת, זרה להאבות וקרובה ע"י לשונה לאחת אומות העולם יותר מלשאר האומות.