קובץ המחזות המוגש בזה, מאת נ. וו. גוגול, הוא הראשון בסדרת קובצי-המחזות המתורגמים לבמה העברית בידי א. שלונסקי, אשר “ספרית פועלים” ו“יד שלונסקי” שוקדות עכשיו על הוצאתם לאור, והוא אף ספר ראשון היוצא-לאור מעזבונו הספרותי של המשורר. וטעם לדבר. לא בכדי הוחלט להקדים את כינוס המחזות לשאר יצירות אש"ל, הטעונות עדיין כינוס:
בדיקה שנעשתה בארכיונים השונים, העלתה את הממצא המפתיע שא. שלונסקי תרגם לעברית למעלה מ-50 מחזות (ראה הפרט, להלן). למעלה מ-40 מהם הועלו במרוצת-השנים על קרשי-הבמה בתיאטרונים השונים בארץ. לכאורה, מיותר להפליג בשבחה של תרומה זאת לחיי התיאטרון והתרבות שלנו, הלא העובדה מדברת בעד עצמה. ובכל זאת, מסתבר, שאין זה מיותר כלל וכלל, שכן, אפילו אנשי-מקצוע בתחום התיאטרון, האמורים להיות בקיאים בנושא, הביעו פליאה לנוכח גודל התרומה. עלינו לזכור שהזמן עושה את שלו והשכחה עושה את שלה, כל שכן כשמדובר בפעילות שעיקרה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, היינו, בשלושה עשורים של עבר, שאם לא יוּצב לה ציוּן, עלולה היא להימחק מקורות העתים.
ברי שמצוות הגאולה מן השכחה תקפה לגבי כל פעילות ערכית של ימי האתמול. ואולם משנה-תוקף לה במקרה הנדון, באשר יש להביא בחשבון כי “התודעה הארכיונית” פיגרה אצלנו מאוד בימים ההם, ורוב רובו של החומר התיאטרוני לא נשמר במקום מרכזי, ואם שרד, שרד באקראי, בעותקים בודדים, מרופטים למדי, מועתקים במכונת-כתיבה, על-פי-רוב – אחד מאותם עותקים ששימשו את השחקנים בשעת עבודתם; וכל טקסט שיש ממנו עותק אחד, אפילו הוא שמור בארכיון, – קיימת סכנה להיעלמו. משהוחלט איפוא לתת קדימה להוצאה-לאור של המחזות, עלה הצורך, בשלב ראשון, לרכז את החומר. לא היה כל קושי בעריכת פֶּרֶט המחזות שהוצגו בתרגומו של א. שלונסקי: רשימות הרפרטואר השנתיות מצויות בארכיוני התיאטרונים השונים; אולם באשר למחזות עצמם – שאני… הן בעזבונו הספרותי של שלונסקי, שמקומו עכשיו במכון כ“ץ של אוניברסיטת תל-אביב, הן בארכיון התיאטרון של אוניברסיטה זאת, והן בארכיוני התיאטרונים הקיימים – “הבימה” ו”הקאמרי" – אין מצוי החומר בשלמותו. ולמרות הסיוע הרב שנסתייענו בהם, צריך היה להשקיע מאמץ לא מבוטל באיתור החסר להשלמת האוסף (ואגב, עד היום לא נמצאו הטקסטים של המחזות “פרצלסיוס” מאת א. שניצלר, ו“קיסר ג’ונס” מאת או’ניל).
כאן אולי המקום לציין כי למרות אזלת-היד הציבורית בשנים עברו, נמצאו יחידים שמכוח חרדתם ויזמתם, ניצל חלקו המכריע של נכס תרבותי רב חשיבות זה.
אופייני ומאלף, למשל, הוא סיפור הצלת ארכיונו של “המטאטא”, ששמענוהו מפי הגב' רבקה טימן, רעיית השחקן המנוח יעקב טימן:
כידוע, לא עמדו לו לתיאטרון עשרים ושש שנותיו – ובשנת 1954 פורק בגלל משבר כספי. בוקר אחד, צלצל פלוני לדירתו של טימן וסיפר לשחקן הנדהם כי בחצר “בית-העם” – מקום משכנו של התיאטרון – מתגוללים כמה ארגזים מלאים חומר כתוב, מחזות וכיו"ב… טימן שכר מיד, על חשבונו, מונית, חש למקום, ואכן מצא שם את ארכיונו של “המטאטא” מתגולל תחת כיפת-השמים!..
נושי התיאטרון השליכוהו החוצה, משנזדמנה להם האפשרות למכור את שני ארונות הברזל שהיה אצור בהם, בחמש ל“י הארון… יעקב טימן, בעזרת בנו שלי (כיום עו"ד שלי טימן), העמיס את החומר על המונית והביאו לביתו. וכך ניצל ארכיונו של “המטאטא”, וכך ניצלו, בין השאר, פזמוניו המצויינים של נ. אלתרמן, שכונסו בספר “פזמונים ושירי זמר” (הקבה“מ, תשל”ז), וכך ניצלו, בין השאר, שני המחזות “להד”ם” ו“שי לחיל” (“מטפחת כחולה”) שתרגם ל“המטאטא” א. שלונסקי.
הגב' טימן נעתרה בחפץ-לב לבקשתנו לצלמם.
בהקשר זה חובה נעימה לציין את פעולתם הברוכה של מי שהיה שחקן ה“אוהל” ומקימו ומנהלו של מוזיאון התיאטרון כיום, מר יהודה גבאי, אשר בזכותו שרד ארכיון “האוהל” במרביתו; של הגב' לאה דגנית, המקפידה לשמור על ארכיונו הפרטי של מי שיסד וניהל תיאטרון זה, וביים בו 52 הצגות, הלא הוא בעלה המנוח משה הלוי; ושל מר משה זעירי, מנהלו של “המרכז הישראלי לדרמה”, ליד המרכז לתרבות, – שסייעו בידינו, איש איש בתחומו, במלאכת איסוף הטקסטים. יעמדו איפוא ארבעתם על התודה, וכמו שאמרו קדמונים:
שכר מצווה – מצווה!
משפינה מקומו שלב איסוף החומר לזה הבא אחריו – ההתקנה לדפוס – צצו ועלו כמה שאלות טכניות ועקרוניות טעונות תשובה, כגון: איך לנהוג כשהנוסח בטקסט בלתי-ברור, או בלתי-סביר – אל נכון כתוצאה מטעות של העתקה במכונת-כתיבה; או, מה לעשות כשחסרות כמה רפליקות או אפילו כמה תמנוות בהשוואה למקור: או, היש מקום לאיזה עדכון לשוני, לפחות, נאמר, בתחום המינוח (במחזה “מי יבכֵּהו?” מאת רייפיש, למשל, שתורגם בשנת 1934, גורס שלונסקי “חברת-ביטוח-באחריות” למה שמכנים היום “חברת-ביטוח”, ואין שום ספק בדבר שאילו הוא עצמו היה מתקין עתה את הדברים לדפוס, היה נוקט במונח העכשווי, ומוסיף ועושה, כדרכו, הגהות ושכלולים לשוניים לרוב בנוסח שלפניו, לא כל שכן משלים תרגום קטעים שהושמטו משיקולים בימתיים).
כדי להקטין ככל האפשר את תחום הגישוש בדרך למציאת מענה לשאלות אלו וכיו"ב, שמנו לנו למטרה שני דברים:
א) להשיג את הנוסח האחרון של המחזה; לאמור, אם “רביזור” של גוגול, למשל, הוצג ב“הבימה” בתרגומו של שלונסקי בשנת 1935, וב“הקאמרי” ב-1950, – דבר הלמד מאליו כי המחייב הוא נוסח אחרון.
ב) לעשות כל מאמץ כדי להשיג את “ספר הבמאי” של נוסח אחרון זה, שכן הניסיון מורה כי מצוי בו העותק הראשון שתוקתק במכונת-הכתיבה, המוגה בידי המתרגם עצמו, ומבחינת המהימנות, הרי זה שקול כנגד כתב-היד. ויש לציין כי מאמצינו נשאו פרי.
אשר לעדכון המינוח, השלמת הרפליקות החסרות וכו' – הוחלט שאין מקום לכך. שהרי כל תיקון בתחום זה יהיה בהכרח בעל אופי ספקולאטיבי, ואין שום אפשרות לקבוע כיצד שלונסקי עצמו היה עושה, ואנו עוסקים הלא בפעלו הוא ולא של אחר.
עם זאת, הננו רואים בכינוס ובהוצאה-לאור של עשרות מחזות אלה, שראשית תרגומם בסוף שנות העשרים, לא ציוּן לדברי-ימי-התיאטרון העברי גרידא, אלא חומר אקטואלי, שהפגישה המחודשת עמו תזין את הפעולה הדרמאטית בארץ, אף בהווה ובעתיד, ואם יידרש לעדכן כמה מונחים או נוסחים לצורך הביצוע הדראמטי, – חזקה על הבמאים שתימצא להם תושייה.
בהביענו אמונה כי תרומתו הדרמטית של שלונסקי עוד תמשיך לפרנס את הבמה העברית, לא נעלם מאתנו שהטון האופנתי של מומחי התיאטרון כיום, לא במעט בהשפעת החוגים האקדמאיים, מסתייג מתרגומיו של שלונסקי בכלל, ומתרגומיו הדראמטיים בפרט, בנימוק שיש בהם “הגבהה סגנונית” המחבלת בהבנת תוכנם, וממילא מקימה חיץ בין הבמה לבין קהל-הצופים; ובטיעון של העדר תקשורת זה, רחמנא ליצלן, לשם סיבור האוזן הסולדת ממליצות רבות, כביכול, יתרגמו הם, דרך-משל, את הניב “enfant terrible” לא “בן סורר”, כדרך שלונסקי, אלא “ילד נוראי”. וב“דיבוריות הנוראית” הזאת כל בשורתם כולה… הם שוכחים או משכיחים במתכוון כי הצגה פופולארית, נאמר, כ“שלמה המלך ושלמי הסנדלר”, נוסח אלתרמן, שזכתה לשיא של צופים ולמירב השבחים, יסודה בהגבהה סגנונית מובהקת, וראה זה פלא, לא נגרע קורט מהבנתה, יעיד הקהל בהמוניו. והוא הדין בהצגה כ“עוץ לי גוץ לי”, שאינה יורדת מקרשי הבמה, אשר אגב, מאותו נימוק עצמו, – כי לא תובן על-ידי הילדים בשל שפתה הרמה, חלילה – ניבאו לה המומחים הנ"ל כישלון…
אולם כדרך כל אופנה, גם אופנה זאת סופה לחלוף. המוץ והתבן ייעלמו ברוח, והבר המזין יתוסף אל אוצר נכסי-הרוח בני-הקיום.
אריה אהרוני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.