תוך כדי ביצוע המדיניות הכלכלית של הממשלה עומדים אנו בפני שורה של בעיות הטעונות החלטה וביצוע. אזרח המדינה שומע חדשות לבקרים על הרחבת שירותי הממשלה, או על תוספת לשכרם של מורים, או על הקמת מפעל חדש בנגב, או על העלאת מסים – והוא רואה בהן את ביטויה של המדיניות הכלכלית. יום־יום הוא יודע שמאחורי כל הידיעות החלקיות המגיעות לידיעת הציבור ומאחורי מאות ואלפי החלטות שאינן מתפרסמות, נמצא קו אחד, המנחה את הממשלה במדיניותה הכלכלית – והוא היעד בכללותו.

קו כללי זה הוא הרצון להביא לידי פיתוחו המהיר של המשק ולניצול מכסימלי של אמצעי־הייצור המצויים כבר במשק ואלה שיש עוד לחשפם. וזאת – למען הבטח קליטה מהירה ומלאה של כוח־העבודה הקיים והמתוַסף בעבודה יוצרת, למען הקם נכסי־צאן־ברזל – חמריים ורוחניים – לחברה ולמשק ולמען הקטנה מהירה של מידת תלותנו בעזרת חוץ.

הישגינו הפיסיים בפיתוח מניחים את הדעת. היקף הייצור עולה בכל שנה בשיעורים גבוהים – כ־10% בממוצע בשנות קיום המדינה. המשק הגדל קולט את כוח־העבודה המצוי כיום ומבטיח תעסוקה מלאה למעשה. היצוא גדל בכל שנה בעשרות אחוזים, מפעלים חדשים – בחקלאות ובהשקיה, בתעשיה, בתחבורה, בתיירות ובשירותים – נכנסים למעגל הייצור בכל שנה. מבחינה זו נראה שהישגינו מניחים את הדעת.

למען השגת מטרות אלו הצבנו לעצמנו שורה של יעדים פיסיים וכלכליים. בלי להיכנס לפירוט־יתר של כל משימותינו הכלכליות בשנים הקרובות, הרי ברור שבשנים הבאות אנו עומדים בפני שורה של מפעלים שנצטרך לבצעם. ביסוס ההתישבות החדשה, השלמת מפעל הירדן, פיתוח הנגב על־ידי הקמת 10 ערים חדשות בעשור הבא, הקמת נמלי אשדוד ואילת, ניצול המחצבים בנגב, הגדלת הייצור התעשייתי והעמקתו לענפיו, הגדלת הצי המסחרי וצי התעופה, הגדלת שירותי התיירים. מטרותינו הכלכליות הן הקטנה מהירה בגרעון המסחרי, הבטחת רמת־מחיה הוגנת לאוכלוסיה לטוָח ארוך והורדת הוצאות הייצור שלנו לרמה בינלאוּמית. בכל המפעלים הללו יהיה עלינו להמשיך, למעשה, בקוי־הפעוּלה בהם אנו הולכים זה שנים רבות. משום כך, אם ברצוננו לדעת אם נשיג מטרות אלו במלואן, שומה עלינו לבדוק באיזו מידה הצלחנו בעבר בביצוע מדיניותנו, ובמידה שלא הצלחנו – עלינו לברר מה הסיבות לכך.

לעומת זאת יצוין, שהישגים נאים אלה טרם קירבונו במידה מספקת למטרה הכלכלית, של השתחררות מהירה מהתלות ביבוא ההון לשם הבטחת רמת החיים והתעסוקה של האוכלוסיה הקיימת. הגרעון במאזננו המסחרי אינו יורד בקצב הדרוּש, על אף עליית הייצור והיצוא. לאחר שנת 1959, בה חל שיפור ניכר במאזננו, לא התקדמנו במידה ממשית בשנת 1960, ואינני יודע אם בשנת 1961 נפצה על פיגור זה.

עובדה זו אומרת דרשני. נודה, כי הממשלה נתקלת בביצוע מדיניותה הכלכלית במגבלות רבות התוחמות את כיווּני פעולתה ועָצמתה. מסתבר, שמערכת היחסים והכוחות החברתיים והכלכליים מגבילים את הממשלה באמציה לבצע מדיניות כלכלית ההולמת את צרכי המשק בטוָח הארוך. כוחות אלה הם ריאליים. הם חלק בלתי נפרד – לטוב ולרע – מהתנאים בתוכם אנו פועלים, והתעלמות מהם היא בבחינת מדיניות של בת־יענה. עלינו להיאבק לשינוי תנאים אלה. המאבק מתמיד וממושך. יש והוא מתנהל ישירות, ויש ועלינו לסול מסילות עקלתון, ואם גם תוך הפסד זמן. כל זה – כדי לשנות את התנאים או אף כדי להשיג דרכם, ולמרות השפעתם הישירה, את מטרותינו הכלכליות.

המגבלות לביצוע המדיניות הכלכלית הדרושה לנו הן בחלקן חיצוניות, פּרי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, ובחלקן פנימיות, הנובעות מתנאיה וממצבה של החברה הישראלית כיום.

הבולטת בין המִגבלות החיצוניות למדיניותנו הכלכלית היא עוּבדת יבוּא ההון הגדול מהחוץ, המכסה את הפער בין יבואנו ליצואנו. ביבוא זה משמשים אור וצל בערבוביה. יבוא ההון, המגיע זה שנים אחדות ל־300 – 350 מיליון דולר לשנה, מאפשר לנו המשך הפיתוח וקיוּם הייצור על רמה כה גבוהה. מבחינה זו הוא חיוּני לפעולתו התקינה של המשק. אותו חלק ממנו המוזרם לפיתוח המשק – אם באופן פרטי, על־ידי השקעות ישירות, ואם דרך תקציב הפיתוח – עושה את מלאכת פיתוח המשק, הגם שאף הוא יוצר בתחילה לחץ אינפלציוֹני מסוים. אולם אַליה זו – קוֹץ בה. יבוא ההון הפרטי, המופנה לצריכה, מעורר בעיות קשות.

אחת התופעות שאנו רואים ברגשות מעורבים היא הקצב המהיר של גידול הצריכה הפרטית. כבר עמדתי על כך כמה פעמים. מצד אחד אין אלא לשמוח על התבססותם הכלכלית של אנשים נוספים במולדת, ביחוד אלה שהחלו את חייהם בארץ רמת־חיים כה נמוכה, שכל עליה בתנאי חייהם תביא רק יתר בריאות, יתר פריון בעבודה, יתר תרבות, יתר התערות בחברה ויתר סיפוק. אולם נראה שעליה זו ברמת החיים אינה מתחלקת בצורה הדרוּשה מבחינה כלכלית וסוציאלית, שכּן היא מוּאצת דוקא באותן שכבות שכבר הגיעו לרמת־חיים סבירה. כתוצאה מזה בולעת התוספת לצריכה הפרטית שנה־שנה חלק גדול מדי של גידול הייצור והמקורות, אשר מוטב היה שיופנה לחסכון – לשם פיתוח וליצוא – לשיפור מאזננו המסחרי.

בתהליך זה, של הגידול המהיר בצריכה הפרטית, יש ליבוא ההון הפרטי, כולל הפיצויים האישיים, השפעה כפולה, הן ישירה והן עקיפה. מאה וחמישים מיליון דולר ויותר, הבאים בכל שנה ארצה, הם כשלעמצם כוח־קניה ניכר, ובפרט שהם מתרכזים בידי שכבה אחת. אמנם, מחקרים שנעשו מוכיחים כי שיעור החסכון מכספי הפיצויים גבוה יותר משיעור החסכון הכללי מההכנסות במשק, אבל עדיין מוּצא חלק גדול מדי מכספים אלה לצריכה, וזו בולעת מקורות – בכוח־אדם ובחומר – שניתן היה לנצלם בצורה יעילה יותר מבחינת המדיניות הכלכלית.

וזו רעה חולה ומדבקת. הדוגמה של שכנים החיים על רמה גבוהה יותר מדרבנת רבים לנסות ולהתחרות בהם, גם אם הם לא זכו להכנסות בלתי־סדירות כאלו. במאמץ זה מוציאים אנשים שנכנסו ל“התחרות” לא רק את כל הכנסתם, אלא אף יותר מזה – ומסתבכים בחובות, כך שהיקף החסכון במשק יורד, ואילו הצריכה השוטפת עולה מעבר לכל המוצדק מבחינה כלכלית – כללית ופרטית.

כן מעודד מרוֹץ ההתחרות את ההזדקקות לאשראי צרכני, ואשראי זה, שהיצרנים נאלצים לתת, מחמיר את מצבם, בולע את ההון החוזר שלהם, מחייב אותם להזקק לצורות־מימון בלתי סדירות וגורם להסתבכות שלהם ושל המשק כאחת, בהגדילו את הלחץ על מערכת הבנקים ובנק ישראל ובגרמו לאינפלציה.

מובן, שהשפעות שליליות אלה הן רק צד אחד של המטבע שביבוא ההון הפרטי, ובעיקר הפיצויים. הללו הנם – לפרט – תשלום מאוחר, ובוַדאי חלקי, על סבל שסבל בעבר. תשלום זה מגיע לו. כן עוזרים הפיצויים למדינה, בהגדילם את הכנסותיה במטבע־חוץ ומאפשרים לה מימון היצוא השוטף וצבירת רזרבות לימים קשים יותר. כדי להבטיח שבסכומים העומדים לזכות פרטים אזרחי ישראל יגיעוּ באמת ארצה, נתנה הממשלה שורה של הקלות והטבות לבעלי הפיצויים, כך שמתוך חישוב כולל של אינטרס המדינה בטוָח הארוך אנו נתקלים במגבלה חמוּרה לגבי קצב ההתקדמות כיום לעצמאוּת כלכלית – הגידול בצריכה הפרטית.

מִגבלה שניה המוטלת עלינו מבחוץ – בגזירת מצבנו הפוליטי – היא צרכי הבטחון. היקפן של ההוצאות לצורך זה אינו נתון בידינו אלא מוכתב לנו. ההתפתחות הטכנית המהירה בנשק ובציוד הצבאי, יחד עם תהליך החימוש המתמיד של מדינות ערב, כופים עלינו הגדלה מתמדת בהוצאה זו והכוָנת מקורות נוספים לצרכים אלה, מקורות אשר הכרח לכוונם למטרה זו, שכן חפצי־חיים אנחנו, אבל וַדאי שניתן היה למצוא להם שימוש קונסטרוקטיבי יותר ורצוי יותר. אינני סבור, לצערי, שבעתיד הקרוב נעמוד לפני שיפור המצב; להיפך, יש להביא גורם זה בחשבון בכל מחשבה כלכלית – תכנונית ותקציבית.

גורם נוסף הקיים תמיד, גם אם השפעתו משתנה, היא העליה. היקפה וקצבה אינם נקבעים על־ידינו אלא על־ידי גורמים שמעבר לשליטתנו, והמשק והמדיניות הכלכלית חייבים להסתגל אליהם. מאחר והעליה היא צו עליון של חיינו כאן, הרי היא קודמת לכל שיקול אחר ומכתיבה אותו.

אבל עוּבדות אלו הן רק חלק מהמגבלות העומדות לפני הממשלה במאמציה להגיע למדיניות כלכלית. המגבלות הפנימיות – המוּתנות באָפיים של החברה והמשק כיום – הן אולי חמורות וכואבות יותר, שכן הללו הן כאילו בידינו לשנותן, ואם אינן משתנות בקצב מהיר למדי ובכיווּן הדרוּש – רשאים אנו להאשים רק את עצמנו.

השפעה מזיקה ביותר מבחינת עתיד המשק יש למערכת הלחָצים להעלאה מופרזת ברמת החיים. משטרנו החברתי הוא דמוקרטי, ויישאר כזה, אבל דמוקרטיה אינה נותנת לפרט ולארגונים זכויות בלבד – היא גם מטילה עליהם חובות של נשיאה בעול, ואילו במציאוּת עדים אנו לתופעות של התפרקות מעול האחראיוּת מצד שכבות רחבות מדי.

התפרקות זו אף היא קשורה במירוץ לעליית רמת החיים עליו דיברתי לעיל. שכבות מסוימות, ודוקא החזקות ביותר מבחינה כלכלית ואלה שנהנו יותר מאחרוֹת מהגאוּת במשק, עומדות בראש התור לכל תביעה. לתביעותיהן יש תמיד הצדקת־מה מבחינת השיקול הכלכלי של המשק. אבל במידה שאין הצדקה זו מספקת אין הן נרתעות מהפעלת לחץ לשם השגת מטרותיהן. לחץ זה הוא כלכלי ישיר, דרך השבתות ושביתות, או פוליטי באָפיו, דרך המפלגות המייצגות שכבות חזקות אלו או הרוצות לייצג תביעותיהן כדי לזכות בקולותיהן.

לחץ זה מסתייע במידה רבה בפיצוּל הפוליטי המופרז. הוא נותן למשתמטים מאחריוּת הצדקה אידיאולוגית או פוליטית. אף השתתפוּת פורמלית באחריוּת – על־ידי שותפות בקואליציה הממשלתית – עוד אינה ערובה לנשיאה אמיתית בעול האחריות. מאידך גיסא מונע לחצן של מפלגות מיעוּטים רבות – בקואליציה ובאופוזיציה כאחד – את הנושאים בעול האחריות המלאה, לרבות האחריות להחלטות בלתי־פוֹפוּלריוֹת, מלנקוט כל הצעדים הנראים דרושים, ואף הכרחיים, אם ברצוננו באמת להגיע לעצמאות כלכלית. וַדאי, קל יותר ונוח יותר להבטיח הורדת מסים, תוספות־שכר גדולות לשכבות החזקות, העלאת הכנסות מידית והגדלת שירותים. אבל הצורך בהבראה כלכלית מונע את ההליכה בדרך הקלה הזו, ואילו הדמגוגיה – בין זו של הפער ובין זו הסוציאלית – מונעת את ההליכה העקבית בדרך הקשה וההכרחית של אחריוּת כלכלית.

הדמוקרטיה במהותה היא פעולה לפי האינטרס של כל העם, אבל מנהיגות דמוקרטית אחראית חייבת בהצגה כנה לפני העם את הצרכים בטוָח הארוך – ולא רק הקצר. אם מפלגות מיעוּטים, שאינן מתימרות אפילו להוות אלטרנטיבה שלטונית, פוטרות את עצמן מאחריות ממלכתית לעתיד המשק, הופכות רק מכשיר לחץ לעיכוב מדיניות כלכלית ומנסות לזכוֹת ברוָחים קלים על חשבון צרכי המשק – הרי אין זו דמוקרטיה של אמת, אלא ניצול לרעה של מכשירי הדמוקרטיה. וַדאי, אילו מפלגות אלו היו נכנסות לעול האחריות המלאה – אם במסגרת השלטון ואם כאופוזיציה אחראית – היה סגנון דיבורן ותוכן מעשיהן שונה, והחברה והמשק היו נשׂכרים מהבראה מוסרית וכלכלית כאחת.

דוגמה אחת לכך היא התביעות להורדת מסים. מפלגות המַתנות השתתפוּת בממשלה במדיניות מסים מסוימת, שמטרתה אינה דוקא עזרה לחלש, אינן עושות זאת מתוך ראיית צרכי המשק אלא מחישוב אחר. יש הצדקה לעידוד מפעלים יצרניים ועבודה יוצרת ויעילה – ומדיניות המס צריכה לענות לצורך זה, אבל במידה שהתביעה חורגת מצרכי המשק הלגיטימיים והופכת לחץ אינטרסנטי, הרי היא מחבלת בהתקדמות המשק ובהשגת מטרותיו החברתיות.

דוגמה אחרת להשפעה מזיקה זו של הפיצול המפלגתי היא במדיניות המקצועית לחלקיה. כיום אין אפשרות מַספקת לניהול מדיניות ההולמת את צרכי המשק ואת צרכיו האמיתיים של העובד. ארגונים חלקיים וקבוצות־לחץ מסתייעים בעזרתן של מפלגות הפטורות מאחריות כדי להבטיח לעצמם תוספות־שכר שאינן מוצדקות מבחינה כלכלית וסוציאלית. ארגונים אלה מוכנים להפעיל את נשק השביתה גם בשירותים חיוניים ביותר, כדי להבטיח קידום האינטרסים החלקיים שלהם, בלי לחשוב על המשמעות הכוללת שיש למילוי תביעותיהם לגבי כלל המשק וכלל העובדים, לגבי הוצאות הייצור וסיכויי היצוא, לגבי תקציב הממשלה ועומס המסים על כלל האוכלוסיה. ואילו הממשלה נאלצת – כתוצאה ממצב אומלל זה – להתחשב בלחץ ולפעול בצורה שאינה הולמת את צרכי המשק האמיתיים.

גם במדיניות התעסוקה מורגש מצב זה. כיום מסוגלים חלקים גדולים של המשק לייצר אותה כמות תוצרת תוך השקעת כמות עבודה קטנה יותר. מצד שני משוועים מפעלים חדשים לתוספת עובדים, כך שניתן היה להגדיל את הייצור, לייעלוֹ ולהוזילוֹ, אילו ניתן היה לשנות את חלוקת כוח האדם בין המפעלים – בלי אבטלה. אבל הפיצול המפלגתי כאילו כופה עלינו את הקשיחות ומונע הבראת המפעלים. אין ספק שאלה המעודדים כיום את ההתנגדות להפשרת התנועה בכוח האדם היו נוהגים אחרת אילו היו הם אחראים, ועובדה היא שבמפעלים שהם אחראים להם הרי הם מנסים לנקוט אותה מדיניוּת שהם מתקוממים ומקוממים נגדה במשק כולו.

דומני, שאין אפשרות כלל להפריז בחשיבותה של מדיניות מקצועית נכונה לגבי המשק. בתנאי תעסוקה מלאה – כמו היום – מובטחני שניתן להוריד את הוצאות הייצור בשורה של מפעלי־יסוד גדולים באחוז ניכר, אילו היינו יכולים לנקוט מדיניות רציונלית. נזדמן לי לאחרונה לעמוד על מצבם של כמה מפעלים גדולים אשר הצליחו, על־ידי מאמץ של ייעוּל, לייצר אותה תפוקה במספר פועלים קטן בהרבה, דבר שאיפשר להם להוריד את הוצאות הייצור. ואילו הפועלים שהוצאו ממפעלים אלה מצאו תעסוקה יצרנית במפעלים אחרים ותרמו שם להגדלת הייצור. הורדת הוצאות הייצור היתה מביאה להוזלת מצרכים, להקטנת הצורך בסובסידיות וממילא להקטנת נטל המסים או להאצת הפיתוח. היינו יכולים להגדיל את היצוא, היום ובשנים הבאות וההתיקרות היתה נבלמת במידה רבה. אבל חוסר האחריות הפוליטית מונע מאתנו הליכה בדרך זו. מובטחני שהיום בו נזכה לאחדוּת מפלגות הפועלים יביא לא רק לטיהור האוירה הציבורית בארץ, אלא גם להבראת האקלים הכלכלי. בתנאים אלה מוגבלת יכלתה של הממשלה לפעול בדרכים הדרושות כדי להגיע אל עצמאוּתנו הכלכלית. היא מנסה לעשות את כל האפשרי במסגרת התנאים הנתונים, תוך מאבק בלתי־פוסק על מדיניוּת כלכלית ההולמת את צרכינו. מאבק זה אינו קל ואין ההצלחה מובטחת מראש. במקרים רבים אנו נאלצים לוַתר על מה שנראה בעינינו חיוּני, או לנקוט צעדים שאינם מוצדקים לגופם מתוך החישובים הנזכרים לעיל, אבל גם במסגרת זו אנו מנסים למצוא כל דרך אפשרית כדי להוציא מתוק מעז, או כדי לבלום את ההשפעה השלילית העלולה להיגרם לצעדים מסוימים, על־ידי ריסון הדרישות והיענוּת חלקית בלבד מצדנו. מאחר ואין הכלכלה עוסקת באמיתוֹת איכותיות אלא בכמותיות, הרי ברור שאינה דומה ההשפעה השלילית של עליית צריכה ב7% לזו של 2%. מאבק זה הוא ממושך ובלתי־נעים, אבל הוא המהוה את לחם־חוקה של המדיניוּת הכלכלית בתנאינו אנו.

כן מנסים אנו לפעול דרך המשק לקידום מטרותינו. אם אנו סבורים שיש צורך ביותר השקעות וחסכון, אנו מנסים להניע את הקהל לחסוך מרצונו הטוב, על־ידי קנית מניות, אגרות־חוב ועל־ידי תכניות חסכון למטרות שונות. אנו מנסים לשלב את צרכי המשק עם הכדאיוּת לפרט גם במדיניות השכר – בדרך הפרמיוֹת למאמץ, גם במדיניוּת המסים – דרך קביעת שיעורי־מס מוקטנים להוצאות למטרות מסוימות, גם במדיניות היצוא – דרך הפרמיות, אבל ברור שהמידה בה ניתן לפעול בדרך זו מוגבלת על־ידי מידת יכלתו של המשק לעמוד בה.

עם זה מדריכה את פעולתנו מחשבה אחת – להגדיל במהירות את פוטנציאל הייצור של המשק, גם אם לא ישתמשו בפוטנציאל זה היום או מחר, וזאת – אם משום שתהליך ההשקעות אינו מהיר, שכּן עוברות כמה שנים מהרגע שצץ רעיון על מפעל עד שהוא נכנס לייצור מלא, ותוצרתו חודרת לשוקי־חוץ; ואם משוּם שהתנאים הכלכלים מונעים כיום מהמפעל – ואפילו הוא מייצר – לתרום את מלוא תרוּמתוֹ למשק הארץ. אבל הגידוּל המהיר בייצוּר, שאנו עדים לו כיום, הוא רק חלק מהגידול שאנו יכולים לקווֹת לו אם ננצל במלואן את אפשרויות המשק. מחר־מחרתים נזכה לכך. התנאים החיצוניים והפנימיים ישתנו. תודעת ההכרח במאמץ נוסף והצורך לכלל ולפרט בהבראה כלכלית יחדרו יותר ויותר ללבותיהם של האזרחים וארגוניהם. תזוזה בכיוון זה מסתמנת זה כמה שנים, אם כי טרם הפכה גורם מַנחה בחיי היום־יום במידה מספקת. אולי נשתחרר במידה מסוימת ממאֵרת חוסר האחריות הקלקטיבית ומהצידוק האידיאולוגי שלה.

בינתם שומה עלינו להמשיך בעבודתנו, ליצור את הכלים ולמלאם תוכן במידת האפשר כיום. מובטחני שבעתיד הקרוב, עם הבשלת התהליכים החינוכיים ועם התקדמותנו לבגרות ממלכתית ולאחריות כלכלית – נוכל להחיש את ההבראה ולקדם את המשק אל עצמאוּתו הכלכלית בקצב הדרוּש והאפשרי.

1961