לז מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּה. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה. אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – יֵרֵד. עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמָר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. אָמַר לוֹ: שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב! רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ.
וְלֹא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הָיָה, אֶלָּא אָדָם אַחֵר, וּמֵחֲמַת בִּיּוּשׁ עָשָׂה כָּךְ (סנהדרין יא ע"א).
רַבָּן גַּמְלִיאֵל – נשיא הסנהדרין.
הַשְׁכִּימוּ לִי וגו’ – הזמינו אלי מוקדם בבוקר אל חדר בעליית הגג שבעה חכמים, כדי לשמש כבית דין אשר יעבר את השנה (על ידי הוספת חודש אדר שני).
הֻצְרַכְתִּי – הרגשתי צורך (ללמוד כיצד מעברים את השנה).
רְאוּיוֹת וגו’ – ראוי אתה להיות בין החכמים המעברים את השנים.
אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ – רק בידי החכמים שהוזמנו במיוחד לאירוע זה.
וְלֹא שְׁמוּאֵל וגו’ – לאמיתו של דבר לא שמואל היה האדם המיותר, אלא כדי לא לבייש את מי שעלה בלא רשות, אמר שמואל מה שאמר.
*
לח שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גָּזַר תַּעֲנִית וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר, שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. וְאָמַר לָהֶם: תְּנוּ לוֹ וְאַל אֶשְׁמַע קוֹלוֹ.
שׁוּב שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גָּזַר תַּעֲנִית וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר, שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ וְאָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיִּתְמַקְמֵק וְיִצְטַעֵר וְאַחַר כָּךְ תְּנוּ לוֹ.
וְלִשְׁמוּאֵל הַקָּטָן שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר כֵּיצַד? אָמַר: “מַשִּׁיב הָרוּחַ” – וְנָשְׁבָה רוּחַ, אָמַר: “מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם” – וְיָרְדוּ גְשָׁמִים (תענית כה ע"ב).
גָּזַר תַּעֲנִית – קרא ליום צום ותפילה בגלל עצירת גשמים.
קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה – בטרם החלה התענית.
כִּסְבוּרִים הָעָם וגו’ – האנשים סברו שהגשם ירד בזכות מעלותיהם והשתבחו בכך.
פְּרָס – מתנה.
לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה – עם סיום התענית.
יִתְמַקְמֵק – ייחלש מחמת סבלו (ואין הוא שבח לעבד).
שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר כֵּיצַד? – כיצד אפשר, לְדעת שמואל, לָדעת מתי יורד גשם בשל מעלתו של הציבור?
“מַשִּׁיב הָרוּחַ”, “מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם” – קטעים מן התפילה.
*
לט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה, אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת שְׁכָחָהּ, וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָלוֹש שָׁעוֹת וְלֹא הֶעֱלוּהוּ (ברכות כח ע“ב–כט ע”א).
הַפָּקוֹלִי – סוחר בכותנה.
הִסְדִיר וגו’ – קבע את סדר הברכות בתפילה המרכזית של הסידור, הידועה בשם (תפילת) “שמונה עשרה”, בנוכחות החכמים והנשיא (רבן גמליאל).
כְּלוּם – האם.
לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים – לייסד ברכה המבקשת את כיליונם של הכופרים (הם המינים).
לְשָׁנָה אַחֶרֶת – לאחר כשנה, כששימש שמואל שליח ציבור בתפילה.
הִשְׁקִיף – התאמץ להיזכר בברכה.
וְלֹא הֶעֱלוּהוּ – לא הרחיקו אותו מתפקידו כשליח ציבור (אך לוּ היה זה אדם אחר, היו מרחיקים אותו מחשש שהוא כופר המסרב לומר את הברכה).
*
מ פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּיןּ בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: “יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ”. נָתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וּכְשֶׁמֵּת אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל!
וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קָטָן? לְפִי שֶׁהוּא מַקְטִין עַצְמוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמְּעַט הָיָה קָטָן מִשְּׁמוּאֵל הָרָמָתִי (סנהדרין יא ע"א; ירושלמי סוטה ט, יג).
פַּעַם אַחַת וגו’ – לסיפור כולו השוו לעיל, קטע כג.
מַקְטִין עַצְמוֹ – מצטנע.
מְעַט הָיָה קָטָן – בדרגתו הרוחנית.
שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי – הוא הנביא שמואל שבמקרא.
*
מא כְּשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל הַקָּטָן תָּלוּ מַפְתְּחוֹ וּפִנְקָסוֹ בַּאֲרוֹנוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בֵּן. וְהָיוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן וְרַ' אֱלִיעֶזֶר מַסְפִּידִין עָלָיו וְאוֹמְרִים: עַל זֶה נָאֶה לִבְכּוֹת! עַל זֶה נָאֶה לְהִתְאַבֵּל: מְלָכִים מֵתִים וּמַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם לִבְנֵיהֶם, עֲשִׁירִים מֵתִים וּמַנִּיחִים עֹשֶר לִבְנֵיהֶם – שְׁמוּאֵל הַקָּטָן נָטַל כָּל הַחֲמוּדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְהָלַךְ לוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: “יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ” (משלי ה, יז). וְכָךְ אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְמָעֵאל לְחַרְבָּא וְחַבְרוהִי לִקְטָלָא, וּשְׁאָר כָּל עַמָּא לְבִזָּא, וְעָקָן סַגִּיאָן עֲתִידָן לְמֵיתֵי עַל עָלְמָא, וּבְלָשׁוֹן אֲרָמִית אֲמָרָם (סנהדרין יא ע"א; שמחות ח, ז; אבל רבתי ג, ג).
מַפְתְּחוֹ וּפִנְקָסוֹ – תליית חפצים אלו בארון הקבורה באה לסמל שהנפטר לא הותיר אחריו בעולם שום נכסים חומריים.
נָאֶה – ראוי.
מַנִּיחִים – משאירים, מורישים.
נָטַל כָּל הַחֲמוּדוֹת – לקח את כל התכונות הטובות.
עַל זֶה – על מותו של שמואל.
שִׁמְעוֹן וְיִשְמָעֵאל וגו’ – שמעון (הוא הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל) וישמעאל (הוא ר' ישמעאל בן אלישע, הכוהן הגדול) יומתו בחרב, וחבריהם (כגון ר' עקיבא) ייהרגו (בדרכים אחרות), ושאר כל העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.
וּבְלָשׁוֹן אֲרָמִית אֲמָרָם – לשון העם בימים ההם.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.