א [מִשֶּׁהָרַג יַנַּאי הַמֶּלֶךְ אֶת הַחֲכָמִים] הָיָה הָעוֹלָם מִשְׁתּוֹמֵם, עַד שֶׁבָּא שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְהֶחֱזִיר אֶת הַתּוֹרָה לְיָשְׁנָהּ (קידושין סו ע"א). מִשֶּׁהָרַג וגו’ – ראו לעיל, חלק ראשון, פרק ט, קטע מז.

מִשְׁתּוֹמֵם – שומם, ריק מתורה.

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח – ראש הסנהדרין בימי המלך ינאי ובעיקר בימי שלומציון אשתו.

הֶחֱזִיר וגו’ – השיב את התורה למעמדה הקודם.

*

ב בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח עָלוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת נְזִירִים וּבִקְשׁוּ לְהַקְרִיב תְּשַע מֵאוֹת קָרְבָּנוֹת. מֵאָה וַחֲמִשִּׁים מָצָא לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח פֶּתַח, וּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים לֹא מָצָא לָהֶם פֶּתַח. בָּא אֵצֶל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ: שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת נְזִירִים עָלוּ וּמְבַקְּשִׁים לְהַקְרִיב תְּשַע מֵאוֹת קָרְבָּנוֹת וְאֵין לָהֶם, אֶלָּא תֵּן אַתָּה מֶחֱצָה מִשֶּׁלְךָ וַאֲנִי מֶחֱצָה מִשֶּׁלִי וְיֵלְכוּ וְיַקְרִיבוּ. נָתַן יַנַּאי הַמֶּלֶךְ מֶחֱצָה מִשֶּׁלוֹ וְהִקְרִיבוּ. בָּאוּ וְהִלְשִׁינוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ עַל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁכָּל מָה שֶׁהִקְרִיבוּ מִשֶּׁלְךָ הִקְרִיבוּ, וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לֹא נָתַן מִשֶּׁלוֹ כְּלוּם. כָּעַס יַנַּאי הַמֶּלֶךְ. שָׁמַע שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח שֶׁכָּעַס עָלָיו הַמֶּלֶךְ, נִתְיָרֵא וּבָרַח.

לְאַחַר יָמִים הָיוּ בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים שֶׁל מַלְכוּת פָּרַס יוֹשְׁבִים וְסוֹעֲדִים עַל שֻׁלְחַן יַנַּאי הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, זְכוּרִים אָנוּ שֶׁהָיָה כָּאן זָקֵן אֶחָד וְהָיָה אוֹמֵר לָנוּ דִּבְרֵי חָכְמָה. אָמַר לְאִשְׁתּוֹ, אֲחוֹתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן: שִׁלְחִי אַחֲרָיו וַהֲבִיאִיהוּ. אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁבַע לִי שֶׁלֹּא תְּהֵא מְצַעֲרוֹ וּשְׁלַח לוֹ טַבַּעְתְּךָ וְיָבוֹא.

נִשְׁבַּע לָהּ וְשָׁלַח לוֹ טַבַּעְתּוֹ וּבָא.

אָמַר לוֹ: לָמָּה בָּרַחְתָּ?

– שָׁמַעְתִּי, שֶׁאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כּוֹעֵס עָלַי וְהָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תַּהַרְגֵנִי, וְקִיַּמְתִּי בְּעַצְמִי מִקְרָא זֶה: “חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם” (ישעיה כו, כ).

אָמַר לוֹ: לָמָּה שִׂחַקְתָּ בִּי? אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן: חָס וְשָׁלוֹם, לֹא שִׂחַקְתִּי בְּךָ, אֶלָּא אַתָּה מִמָּמוֹנְךָ וַאֲנִי מִתּוֹרָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף” (קהלת ז, יב).

– וְלָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי?

– אִלּוּ אָמַרְתִּי לְךָ לֹא הָיִיתָ נוֹתֵן.

הוֹשִׁיבוֹ יַנַּאי בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּלְכָּה, וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, כַּמָּה כָּבוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה לְךָ. אָמַר לוֹ: לֹא אַתָּה מְכַבְּדֵנִי, אֶלָּא הַתּוֹרָה הִיא שֶׁמְּכַבַּדְתֵּנִי, שֶׁנֶּאֱמַר בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: “סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ וּבֵין נְדִיבִים תּוֹשִׁיבֶךָּ” (יא, א). אָמַר יַנַּאי לַמַּלְכָּה: רוֹאָה אַתְּ, שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מָרוּת. נָתַן לוֹ כּוֹס לְבָרֵך. אָמַר שִׁמְעוֹן: מָה אֲבָרֵךְ? אֹמַר: “בָּרוּךְ עַל הַמָּזוֹן שֶׁאָכַל יַנַּאי וַחֲבֵרָיו”? אָמַר יַנַּאי: עַד כָּאן אַתָּה עוֹמֵד בְּקַשְׁיוּתְךָ, מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי “יַנַּאי” בִּבְרָכָה. אָמַר שִׁמְעוֹן: וּמָה יֵשׁ לִי לֹומַר “נְבָרֵךְ עַל שֶׁאָכַלְנוּ” – וַאֲנִי לֹא אָכַלְתִּי?! הֵבִיאוּ לוֹ וְאָכַל וּבֵרֵךְ “שֶׁאָכַלְנוּ” (בר“ר צא, ג; ברכות מח ע”א; ירושלמי ברכות ז, ב).

עַלוּ – לבית המקדש.

בִּקְשוּ – רצו.

תְּשַע מֵאוֹת קָרְבָּנות – כי חובה על הנזיר להביא שלושה קורבנות עם סיום תקופת נזירותו (במדבר ו, יד).

מְצָא לָהֶם… פֶּתַח – שמעון בן שטח מצא דרך הלכתית לשחרר 150 נזירים מחובת הבאת הקורבנות, על ידי ביטול בדיעבד של נזירותם.

מֶחֱצָה – 450 קורבנות.

גְּדוֹלִים – מכובדים.

אִשְׁתּוֹ – היא שלומציון המלכה.

שָלַח לו טַבַּעְתוֹ – כסימן שלא יפגע בו.

קִיַּמְתִּי בְעַצְמִי מִקְרָא זֶה – התנהגתי על פי הצעת הפסוק.

“חֲבִי” – מצא מחבוא.

שִׂחַקְתָּ בִּי – לעגת לי (בעניין קורבנות הנזירים).

אַתָּה מִמָמוֹנְךָ וגו’ – מחצית מן הבעיה נפתרה בעזרת ממונו של המלך ומחציתה מכוח תורתו של שמעון.

“בְּצֵל הַחָכְמָה” וגו’ – החוכמה (היא התורה) והכסף מסייעים באופן דומה לנזקקים להם.

בֶּן סִירָא – כוהן ירושלמי בן ראשית המאה השנייה לפני הספירה, שהותיר אחריו ספר ובו דברי חוכמה.

“סַלְסְלֶהָ” – רומם אותה (את התורה).

אֵינוֹ מְקַבֵּל מָרוּת – אינו נכנע מפני המלך ודבריו.

כּוֹס – של יין (לברכת המזון).

עַד כָּאן וגו’ – עדיין אתה מתעקש לעמוד על שלך ולהעליב את המלך.

לֹא שָׁמַעְתִּי וגו’ – כי אין מזכירים בברכת המזון את שמו של בעל הסעודה.

*

ג עַבְדּוֹ שֶׁל יַנַּאי הַמֶּלֶךְ הָרַג נֶפֶשׁ. אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ: עַבְדְּךָ הָרַג נֶפֶשׁ. שִׁגְּרָהוּ לָהֶם. שָׁלְחוּ לוֹ: בּוֹא אַף אַתָּה לְכָאן – “וְהוּעַד בִּבְעָלָיו” (שמות כא, כט) אָמְרָה תוֹרָה, יָבוֹא בַּעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. בָּא וְנָתְנוּ לוֹ כִּסֵּא אֵצֶל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְיָשַב. אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ. אָמַר לוֹ: לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. נִפְנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, נִפְנָה לִשְׂמֹאלוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם. מִיָּד בָּא גַבְרִיאֵל וַחֲבָטָם בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָם. נִזְדַּעְזַע הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ, וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה'” (דברים יט, יז). מִיָּד עָמַד יַנַּאי הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו (סנהדרין יט ע"א; תנחומא בובר שופטים, ו).

תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ – יעיין בית הדין בעניינו (של העבד).

שִׁגְּרָהוּ – שלח אותו.

“וְהוּעַד בִּבְעָלָיו” – כשם שאת דינו של שור שנגח יש להכריע בנוכחות בעל השור, אשר הוזהר בדבר טיבו של בעל החיים, כך גם לגבי עבד ובעליו.

יָשַׁב – סימן של כבוד הוא, אך עדים ונאשמים חייבים לעמוד על רגליהם ולא לשבת.

יָעִידוּ בְּךָ – על התנהגותו של עבדך.

לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה וגו’ – לא אעשה מה שתאמר אתה, אלא מה שיאמרו חבריך בבית הדין.

נִפְנָה – הביט.

כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע – הביטו לאדמה (מפחד המלך).

בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת – מעמידים פנים כאנשים השקועים במחשבה עמוקה.

בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת – הקב"ה, היודע את מחשבות לב האדם.

יִפָּרַע – יעניש.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

חֲבָטָם בַּקַּרְקַע – הפיל אותם לארץ.

*

ד מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח שֶׁלָּקַח חֲמוֹר אֶחָד מִיִּשְׁמְעֵאלִי. הָלְכוּ תַּלְמִידָיו וּמָצְאוּ אֶבֶן טוֹבָה תְּלוּיָה לוֹ בְּצַוָּארוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, “בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר” (משלי י, כב). אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: חֲמוֹר לָקַחְתִּי, אֶבֶן טוֹבָה לֹא לָקַחְתִּי. הָלַךְ וְהֶחֱזִירָהּ לַיִּשְׁמְעֵאלִי, וְקָרָא עָלָיו אוֹתוֹ יִשְׁמְעֵאלִי: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח! (דב"ר ג, ג).

לָקַח – קנה.

קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.

*

ה כְּשֶׁנִּתְמַנָּה שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח נָשִׂיא בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ שְׁמוֹנִים נָשִׁים מְכַשְּׁפוֹת בִּמְעָרָה בְּאַשְׁקְלוֹן. מִיָּד עָמַד שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח בְּיוֹם סַגְרִיר וְכִנֵּס שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים בַּעֲלֵי קוֹמָה וּנְטָלָם עִמּוֹ, וְנָתַן בְּיַד כָּל אֶחָד כַּד חֲדָשָׁה וְטַלִּית נְקִיָּה מְקֻפֶּלֶת בְּתוֹכָהּ, וְכָפוּ אֶת הַכַּדִּים עַל רֹאשָׁם. אָמַר לָהֶם: אִם אֲצַפְצֵף לָכֶם פַּעַם אַחַת – לִבְשׁוּ טַלִּיּוֹתֵיכֶם; וְאִם אֲצַפְצֵף לָכֶם פַּעַם שֵׁנִית – הִכָּנְסוּ כֻּלְּכֶם כְּאֶחָד לַמְּעָרָה. וּכְשֶׁתִּכָּנְסוּ – כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכֶּם יְגַפֵּף אַחַת וְיַגְבִּיהֶנָּה מִן הַקַּרְקָע, שֶׁכָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל מְכַשֵּׁף: הִגְבַּהְתָּ אוֹתוֹ מִן הָאָרֶץ – אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה. אָמַר לָהֶן: אוֹיִים, אוֹיִים! פִּתְחוּ לִי, מִשֶּׁלָּכֶן אֲנִי. אָמְרוּ לוֹ: הֵיאַךְ בָּאתָ נָגוּב לְכָאן בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁל גְּשָׁמִים? אָמַר לָהֶן: בֵּין הַטִּפִּין הָיִיתִי מְהַלֵּךְ. אָמְרוּ לוֹ: וּמָה בָּאתָ לַעֲשׂוֹת כָּאן? אָמַר לָהֶן: לִלְמֹד וּלְלַמֵּד; וְכָל אַחַת מִכֶּן תַּעֲשֶׂה מָה שֶׁהִיא יוֹדַעַת. אָמְרָה אַחַת מָה שֶׁאָמְרָה – וְהֵבִיאָה פַּת, אָמְרָה אַחֶרֶת – וְהֵבִיאָה בָּשָׂר, אָמְרָה אַחֶרֶת – וְהֵבִיאָה תַּבְשִׁילִין, אָמְרָה אַחֶרֶת – וְהֵבִיאָה יַיִן. אָמְרוּ לוֹ: וְאַתָּה מָה אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת? אָמַר לָהֶן: יָכוֹלְנִי לְצַפְצֵף שְׁתַּיִם וַאֲנִי מֵבִיא לָכֶן שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים עֲטוּפִים טַלִּיּוֹת נְגוּבוֹת, הֵם יִהְיוּ שְׂמֵחִים בָּכֶן וּמְשַׂמְּחִים אֶתְכֶן. צִפְצֵף פַּעַם אַחַת – לָבְשׁוּ טַלִּיּוֹתֵיהֶם; צִפְצֵף פַּעַם שְׁנִיָּה – וְנִכְנְסוּ כֻלָּם כְּאֶחָד. אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד יִבְרֹר בַּת זוּגוֹ. טָעֲנוּ אוֹתָן וְיָצְאוּ וּתְלָאוּן.

נִתְקַנְּאוּ קְרוֹבֵיהֶן בְּדָבָר וּבָאוּ שְׁנַיִם מֵהֶם וְהֵעִידוּ עַל בְּנוֹ שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח חִיּוּב מִיתָה וְנִגְמַר דִּינוֹ לֵהָרֵג. וּכְשֶׁהָיָה יוֹצֵא לִסָּקֵל אָמַר: אִם יֶשׁ בִּי עָווֹן זֶה לֹא תְהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָתִי; וְאִם אֵינוֹ בִּי תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי וְקוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר עֵדִים. שָׁמְעוּ הָעֵדִים וְחָזְרוּ בָּהֶם וְאָמְרוּ: עֵדֵי שֶׁקֶר אָנוּ. בִּקֵּש אָבִיו לְהַחֲזִירוֹ. אָמַר: אַבָּא, אִם בִּקַּשְׁתָּ לָבוֹא תְּשׁוּעָה עַל יָדְךָ – עֲשֵׂה אוֹתִי כְּאַסְקֻפָּה (ירושלמי חגיגה ב, ב; שם, סנהדרין ו, ד–ו; רש“י לסנהדרין מד ע”ב).

נָשִׂיא – ראש הסנהדרין.

יוֹם סַגְרִיר – יום גשום.

נְטָלָם – לקח אותם.

טַלִּית – בגד.

כָּפוּ וגו’ – הניחו את הכדים כשהם הפוכים על ראשיהם (כדי שהבחורים והטליתות לא יירטבו).

אֲצַפְצֵף – אשרוק.

יְגַפֵּף – יחבק.

אוֹיִים – מילת קריאה לאיסוף מכשפים.

מִשֶּׁלָּכֶן אֲנִי – מכשף כמותכן.

נָגוּב – יבש.

בֵּין הַטִּפִּין – בין הטיפות.

לִלְמֹד וּלְלַמֵּד – מעשי כשפים.

אָמְרָה מָה שֶׁאָמְרָה – דברי כישוף.

טָעֲנוּ וגו’ – הרימו אותן, ויצאו ותלו אותן.

נִתְקַנְּאוּ… בַּדָּבָר – זעמו על העניין.

הֵעִידוּ וגו’ – העידו עדות שקר שבגללה נגזר דין מוות (בסקילה) על הבן.

אִם יֵשׁ בִּי וגו’ – אם חטאתי במה שהואשמתי בו, לא יכפר מותי על המעשה הזה, אבל אם לא עשיתי מה שהואשמתי בו, יכפר מותי על כל עוונותי, והחטא שבהוצאתי להורג יהיה תלוי על צווארם של העדים כשרשרת של ברזל.

לְהַחֲזִירוֹ – מן המקום שבו היה צריך לסקול אותו.

לָבוֹא תְּשׁוּעָה – לשפר את מעמדו של בית הדין, שהיה רופף בימיו של שמעון בן שטח.

אַסְקֻפָּה – מפתן הבית שכולם דורכים עליו (והבן מבקש מאביו שלא יחזירנו, כדי שלא יאמרו שחכמים מעניקים לבניהם יחס מיוחד ושלא כדין).

*

ו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת יָצָא רֹב אֲדָר וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. שָׁלְחוּ לְחוֹנִי הַמְּעַגֵּל: הִתְפַּלֵּל וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וְהַכְנִיסוּ תַּנּוּרֵי פְּסָחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹא יִמַּקּוּ. הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. מָה עָשָׂה? עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְשָׁמִים מְנַטְּפִים. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת; כִּמְדֻמִּים אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. יָרְדוּ בְּזַעַף עַד שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלוֹא פִּי חָבִית; וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין טִפָּה פְּחוּתָה מִלֹּג. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת; כִּמְדֻמִּים אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים אֶלָּא לְאַבֵּד הָעוֹלָם. אָמַר לְפָנָיו: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִשְׁמֵי רָצוֹן, בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְּתִקְּנָם, עַד שֶׁעָלוּ כָּל הָעָם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. בָּאּו וְאָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵּרֵדוּ, כָּךְ הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיֵלְכוּ לָהֶם. אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי, שֶׁאֵין מִתְפַּלְלִין עַל רֹב הַטּוֹבָה. אַף עַל פִּי כֵן הָבִיאוּ לִי פַּר הוֹדָאָה. הֵבִיאוּ לוֹ פַּר הוֹדָאָה. סָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לֹא בְּרֹב טוֹבָה וְלֹא בְרֹב פֻּרְעָנוּת. כָּעַסְתָּ עֲלֵיהֶם – אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד; הִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם טוֹבָה – אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּפְסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיהֵא רֶוַח בָּעוֹלָם. מִיָּד נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה הַחַמָּה. יָצְאוּ הָעָם לַשָּׂדֶה וְהֵבִיאוּ לָהֶם כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת.

שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה גּוֹזֵרְנִי עָלֶיךָ נִדּוּי; אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ, כְּבֵן שֶׁמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ. אָמַר לוֹ: “אַבָּא, הוֹלִיכֵנִי לְרָחֳצֵנִי בְּחַמִּין” – מוֹלִיכוֹ; “שָׁטְפֵנִי בְּצוֹנֵן” – מוֹלִיכוֹ; “תֵּן לִי אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, אֲפַרְסֵקִים וְרִמּוֹנִים” – וְנוֹתֵן לוֹ. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: “יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ” (משלי כג, כה).

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כָּךְ שָׁלְחוּ לוֹ בְּנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית לְחוֹנִי הַמְּעַגֵּל: “וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ” (איוב כב, כח) – אַתָּה גָזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם

מַאֲמָרְךָ מִלְמַעְלָה; “וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר” (שם) – דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִתְפִלָּתְךָ; “כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה” (איוב כב, כט) – דּוֹר שֶׁהָיָה שָׁפָל הִגְבַּהְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ; “וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ” (שם) – דּוֹר שֶׁהָיָה שַׁח בַּעֲווֹנוֹ הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ; “יְמַלֵּט אִי נָקִי” (איוב כב, ל) – דּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה נָקִי מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ; "וְנִמְלַט

בְּבֹר כַּפֶּיךָ" (שם) – מִלַּטְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים (תענית יט ע“א; שם כג ע”א).

יָצָא רֹב אֲדָר – עבר רוב חודש אדר, סוף זמן הגשמים בארץ ישראל.

תַּנּוּרֵי פְּסָחִים – תנורים העשויים בוץ וקש, שהוכנו לקראת צליית קורבן חג הפסח.

יִמִּקּוּ – יתמוססו.

עָג עוּגָה – שירטט מעגל על גבי הקרקע.

חֲבַקּוּק הַנָּבִיא – והיא דרשה על האמור בחבקוק ב, א: “על משמרתי אעמודה”.

שָׂמוּ פְּנֵיהֶם – פנו.

בֶּן בַּיִת – בן משפחה קרוב.

מְנַטְּפִים – יורדים טיפות טיפות.

רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת – בזכותך אנו חיים.

כִּמְדֻמִּים אָנוּ – נראה לנו.

לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ – לשחרר אותך מן השבועה שנשבעת (שלא לצאת מן המעגל).

שָׁאַלְתִּי – ביקשתי.

גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת וגו’ – גשמים בשפע שימלאו את בורות המים, השוחות והמערות.

כִּמְלוֹא פִּי חָבִית – כמות מים הממלאת את פי הכד.

שִׁעֲרוּ – העריכו.

פְּחוּתָה מִלֹּג – קטנה מכחצי ליטר.

לְאַבֵּד הָעוֹלָם – כמו בשעת המבול.

יָרְדוּ כְּתִקְנָם וגו’ – והמשיכו לרדת בלא הפסקה עד שהוצפה ירושלים כולה.

רֹב הַטּוֹבָה – על טובה רבה מדי.

מְקֻבָּלְנִי – מסורת היא בידי.

פַּר הוֹדָאָה – פר לקורבן תודה.

לַעֲמֹד – לסבול.

הִשְׁפַּעְתָּ – נתת להם בשפע.

רֶוַח – הקלה.

כְּמֵהִין – סוג של פטריות מאכל.

שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח – ראש הסנהדרין.

אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה – לולי היית מי שאתה.

נִדּוּי – חרם (בגלל דיבור בוטה כלפי שמים).

מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם – מפציר בקב"ה בלשון התפנקות.

חַמִּין – מים חמים.

בְּנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית – חברי הסנהדרין שישבו בלשכת הגזית שבהר הבית (ההולכים ודורשים פסוקים מספר איוב כעוסקים בחוני).

גָּזַרְתָּ – ציווית.

שָׁפָל – ירוד במעמדו.

שַׁח – כפוף, ירוד.

מִלַּטְתּו – הצלת אותו.

*

ז אָמַר רַ' יוֹחָנָן: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: “שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים” (תהלים קכו, א) –

אָמָר: וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם? – פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב. אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת? אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה. אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ? אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי. יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם. עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשַׁן שִׁבְעִים שָׁנָה. כְּשֶׁנִּנְעַר רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ? אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא. אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה. רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים. הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן? אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ. אָמַר לָהֶם: “אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל” – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ. הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשִׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ. אָמַר לָהֶם: “אֲנִי חוֹנִי”, וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָבוֹד כָּרָאוּי לוֹ. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ וּבִקֵּש רַחֲמִים – וּמֵת.

אָמַר רָבָא: זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת: “אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא” (תענית כג ע"א).

אוֹתוֹ צַדִּיק – חוני.

מִצְטַעֵר וגו’ – משתדל להבין את הפסוק הקשה (המזכיר את תקופת גלות בבל, עד לשיבת ציון, כאירוע שהתרחש כחלום ממושך אחד).

וְכִי יֵשׁ – האם אפשר שיהיה אדם ישן שבעים שנה רצופות?

טוֹעֵן – מוציא.

בָּרִי לְךָ – בטוח.

צוּק – סלע.

נִתְכַּסָה מִן הָעַיִן – נסתר.

נִנְעַר – התעורר.

שְׁמוּעָה – הלכה.

מְיַשְּׁבָהּ – מתרץ, מסביר אותה.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נפגע והתאכזב.

בִּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.

זֶה שֶׁאוֹמְרִין וגו’ – פתגם עממי (ארמי) שתרגומו: “או חבורה או מיתה”, שאין טעם בחייו של אדם בלי חברת אנשים המכירים אותו.

*

ח אַבָּא חִלְקִיָּה בֶּן בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הָיָה, וּכְשֶׁהָיָה הָעוֹלָם נִצְרָךְ לִגְשָׁמִים הָיוּ הַחֲכָמִים מְשַׁגְּרִים אֶצְלוֹ, וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְשָׁמִים. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ הָעוֹלָם לִגְשָׁמִים. שִׁגְּרוּ אֶצְלוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיְבַקֵּשׁ רַחֲמִים. בָּאוּ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוּהוּ. הָלְכוּ אֶצְלוֹ לַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהוּ שֶׁהוּא עוֹדֵר. נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הִסְבִּיר לָהֶם פָּנָיו. לָעֶרֶב לִקֵּט עֵצִים, וְהָיָה טָעוּן הָעֵצִים וְהַמַּעְדֵּר עַל כְּתֵפוֹ אַחַת וְטַלִּיתוֹ עַל כְּתֵפוֹ שְׁנִיָּה. כָּל הַדֶּרֶךְ לֹא הָיָה נוֹעֵל מִנְעָלָיו, כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמַיִם נָעַל מִנְעָלָיו. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵין קוֹצִים וּבַרְקָנִים הִגְבִּיהַּ בְּגָדָיו. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְעִיר יָצְאָה אִשְׁתּוֹ כְּשֶׁהִיא מְקֻשָּׁטֶת, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ נִכְנְסָה אִשְׁתּוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס הוּא, וְאַחַר כָּךְ נִכְנְסוּ הַחֲכָמִים. יָשַב לִסְעֹד וְלֹא אָמַר לַחֲכָמִים: “בּוֹאוּ וְסַעֲדוּ”. פָּרַס פַּת לְתִינוֹקוֹת. לַגָּדוֹל נָתַן פְּרוּסָה אַחַת וְלַקָּטָן – שְׁתַּיִם.

אָמַר אַבָּא חִלְקִיָּה לְאִשְׁתּוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶצְלִי הַחֲכָמִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל גְּשָׁמִים, נַעֲמֹד וְנַעֲלֶה לַעֲלִיָּה וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַצֶּה הַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים, וְלֹא נַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמֵנוּ. עָלוּ לַעֲלִיָּה. עָמַד הוּא בְּזָוִית זוֹ וְאִשְׁתּוֹ בְּזָוִית זוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים. קָדַם וְעָלָה עָנָן מִצַּד זָוִית שֶׁל אִשְׁתּוֹ. כְּשֶׁיָּרַד אָמַר לָהֶם: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ אֶתְכֶם לְאַבָּא חִלְקִיָּה. אָמְרוּ לוֹ: יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁהַגְּשָׁמִים בִּזְכוּתְךָ יָרְדוּ, אֶלָּא יְפָרֵשׁ לָנוּ מָר דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵם תְּמוּהִים לָנוּ: מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁנָּתַנּוּ לְךָ שָׁלוֹם לֹא הִסְבַּרְתָּ לָנוּ פָּנִים?

אָמַר לָהֶם: שְׂכִיר יוֹם הָיִיתִי וְאָמַרְתִּי: לֹא אֶתְבַּטֵּל.

– מִפְּנֵי מָה הָיִיתָ טָעוּן הָעֵצִים עַל כָּתֵף זוֹ וְהַטַּלִּית עַל כָּתֵף אַחֶרֶת?

– טַלִּית שְׁאוּלָה הָיְתָה, עַל מְנַת כָּךְ הִשְׁאִילוּהָ לִי וְעַל מְנָת כָּךְ לֹא הִשְׁאִילוּהָ לִי.

– מִפְּנֵי מָה כָּל הַדֶּרֶךְ לֹא נָעַלְתָּ מִנְעָלִים וּכְשֶׁהִגַּעְתָּ לַמַּיִם נָעַלְתָּ?

– כָּל הַדֶּרֶךְ אֲנִי רוֹאֶה, בַּמַּיִם אֵין אֲנִי רוֹאֶה.

– מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁהִגַּעְתָּ לְקוֹצִים וּבַרְקָנִים הִגְבַּהְתָּ בְּגָדֶיךָ?

– זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה וְזֶה אֵין מַעֲלֶה אֲרוּכָה.

– מִפְּנֵי מָה כְּשֶׁהִגַּעְתָּ לָעִיר יָצְאָה אִשְׁתְּךָ מְקֻשָּׁטֶת?

– כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתֵּן עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת.

– מִפְּנֵי מָה נִכְנְסָה אִשְׁתְּךָ תְּחִלָּה וְאַתָּה אַחֲרֶיהָ וְאַחַר כָּךְ אָנוּ נִכְנַסְנוּ?

– מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתֶּם בְּדוּקִים לִי.

– כְּשֶׁיָּשַׁבְתָּ לִסְעֹד מִפְּנֵי מָה לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ: “בּוֹאוּ וְסַעֲדוּ”?

– מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיְתָה פִּתִּי מְרֻבָּה וְאָמַרְתִּי: אַל יַחֲזִיקוּ לִי חֲכָמִים טוֹבָה בְּחִנָּם.

– מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לַתִּינוֹק גָּדוֹל פְּרוּסָה אַחַת וְלַקָּטָן – שְׁתַּיִם?

– זֶה יוֹשֵׁב בְּבַיִת וְזֶה – בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

– מִפְּנֵי מָה קָדַם וְעָלָה הֶעָנָן מִצַּד זָוִית אִשְׁתְּךָ וְאַחַר כָּךְ מִצַּד זָוִית שֶׁלְּךָ?

– מִשּׁוּם שֶׁהָאִשָּׁה מְצוּיָה בַּבַּיִת וְנוֹתֶנֶת פַּת לְעָנִי וּקְרוֹבָה הֲנָאָתוֹ; וַאֲנִי נוֹתֵן מָעוֹת לְעָנִי וְאֵין הֲנָאָתוֹ קְרוֹבָה (תענית כג ע“א–ע”ב).

מְשַׁגְּרִים – שולחים (שליחים).

בִּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.

נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם – בירכוהו בברכת שלום.

לֹא הִסְבִּיר לָהֶם פָּנָיו – לא ענה להם בחביבות.

טַלִּיתוֹ – מעילו.

יִתְרַצֶּה – ייענה ברצון.

נַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמֵנוּ – נזקוף לזכותנו.

זָוִית – פינה.

שְׂכִיר יוֹם – המקבל תשלום בעבור יום עבודה (ושיחה עם החכמים היתה באה על חשבון הזמן שעליו להקדיש לעבודה).

עַל מְנַת כָּךְ וגו’ – הבגד נלקח בהשאלה כדי ללבוש אותו ולא כדי לרפד את הכתף מתחת למשא העצים.

זֶה מַעֲלֶה וגו’ – הבשר שנשרט יירפא (“ארוכה” פירושו רפואה), אך אין תקנה לבגד שנקרע.

בְּדוּקִים – מוכּרים (וחשש להשאיר את אשתו לבדה עמם).

אָמַרְתִּי וגו’ – שלא יהיו החכמים אסירי תודה על דבר שקיבלו לא בלב שלם (בשל מיעוט המזון בבית).

בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ – וגם שם הוא מקבל דבר מה לאכול.

קְרוֹבָה הֲנָאָתוֹ – העני נהנה מיד מן המזון (אך מן המעות הוא נהנה רק לאחר שהוא קונה בהן דבר מה).

*

ט חָנָן הַנֶּחְבָּא בֶּן בִּתּוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הָיָה. כְּשֶׁהָיָה הָעוֹלָם נִצְרָךְ לִגְשָׁמִים הָיוּ הַחֲכָמִים מְשַׁגְּרִים אֶצְלוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, וְהָיוּ תוֹפְסִים בְּשׁוּלֵי בְּגָדָיו וְאוֹמְרִים לוֹ: אַבָּא, אַבָּא, תֵּן לָנוּ גְשָׁמִים! אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל אֵלּוּ שֶׁאֵין מַכִּירִים בֵּין אַבָּא שֶׁנּוֹתֵן גְּשָׁמִים לְאַבָּא שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן גְּשָׁמִים.

וּמִפְּנֵי מָה קָרְאוּ לוֹ “חָנָן הַנֶּחְבָּא”? – מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַחְבִּיא עַצְמוֹ (תענית כג ע"ב).

מְשַׁגְּרִים – ראו בקטע הקודם.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – תלמידי בית ספר.

בִּשְׁבִיל – למען.

מַכִּירִים – יודעים להבדיל.

אַבָּא שֶׁנּוֹתֵן גְּשָׁמִים – הוא הקב"ה.

מַחְבִּיא עַצְמוֹ – מרוב צניעות וענווה.

*

י אָמַר רַ' לֵוִי: מְגִלַּת יֻחֲסִין מָצְאוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְכָתוּב בָּהּ: הִלֵּל מִשֶּׁל דָּוִד (ירושלמי תענית ד, ב).

מְגִלַּת יֻחֲסִין – רשימת תולדותיהן של משפחות.

מִשֶּׁל דָּוִד – מצאצאי דויד.

*

יא הִלֵּל וְשֶׁבְנָא אָחִים הָיוּ, הִלֵּל עָסַק בַּתּוֹרָה, שֶׁבְנָא עָסַק בִּסְחוֹרָה. לְסוֹף אָמַר שֶׁבְנָא לְהִלֵּל: בּוֹא נִשְׁתַּתֵּף וְנַחֲלֹק. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ” (שיר השירים ח, ז) (סוטה כא ע"א).

לְסוֹף – רק כשהגיע הלל לגדולה לאחר תקופה ארוכה של עוני (ראו בקטע הבא).

נִשְׁתַּתֵּף וְנַחֲלֹק – את נכסי החומר שצבר שבנא בעולם הזה ואת השכר לעולם הבא שזכה לו הלל בזכות תורתו.

יָצְאָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

“אִם יִתֵּן” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי אין לכבד אדם הרוצה ליהנות מאהבת התורה של רעהו.

*

יב אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק. חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס; עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת שֶׁלֶג. פְּרָקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. אָמְרוּ: רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת (יומא לח ע"ב).

עוֹשֶׂה – עובד.

טְרַפָּעִיק – מטבע שערכו חצי דינר.

חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן וגו’ – כשכר כניסה.

הִנִּיחוֹ – התיר לו.

אֲרֻבָּה – חלון (על הגג).

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן – ראש הסנהדרין ואב בית דין של אותם ימים.

הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם – הביטו כלפי מעלה.

שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת – כמטר וחצי.

פְּרָקוּהוּ – הסירו מעליו את השלג.

רָאוּי וגו’ – שפיקוח נפש תמיד דוחה שבת, אך עבור הלל על אחת כמה וכמה.

*

יג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְשָׁכְחוּ בְּנֵי בְּתֵרָא וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. אָמָרוּ: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמְרוּ לָהֶם: אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמַר לָהֶם: וְכִי פֶסַח אֶחָד יֶשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה, שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת.

אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: נֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” (במדבר ט, ב) בַּפֶּסַח, וְנֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” (שם כח ב) בַּתָּמִיד; מָה “מוֹעֲדוֹ” הָאָמוּר בַּתָּמִיד דּוֹחֶה שַׁבָּת, אַף “מוֹעֲדוֹ” הָאָמוּר בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה תָּמִיד, שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת – אֵינוֹ דִין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בְּרֹאשׁ וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם, וְהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵש כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח. הִתְחִיל מְקַנְטְרָם בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם: מִי גָרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם? – עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים אֶצְלְכֶם. כֵּיוָן שֶׁקִּנְטְרָם בִּדְבָרִים נֶעֶלְמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת – מַהוּ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵם, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֲבָהּ בְּצַמְרוֹ; מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי קוֹשְׁרָהּ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, וְאָמַר: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן (פסחים סו ע"א; ירושלמי פסחים ו, א).

חָל וגו’ – ערב פסח, שבו שוחטים את הקורבן, נפל ביום השבת.

בְּנֵי בְּתֵרָא – ראשי משפחה ששימשו כראשי הסנהדרין באותם ימים.

אִם פֶּסַח וגו’ – אם מותר להקריב את קורבן הפסח ביום השבת או לא.

כְּלוּם – האם.

שִׁמֵּשׁ וגו’ – למד אצל שמעיה ואבטליון (ראו בקטע הקודם) ושירת אותם.

הַרְבַּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים – הם קורבנות התמיד המוקרבים בכל יום, כולל בשבת, נוסף לקורבנות המוקרבים במוסף של כל שבת.

מִנַּיִן לְךָ? – מה הראיה מן התורה שקורבן פסח דוחה את השבת?

נֶאֱמַר “בְּמוֹעֲדוֹ” וגו’ – מילת “מועדו” נזכרת בקשר לקורבן התמיד (המוקרב בשבת) וגם בקשר לקורבן הפסח, ומכאן שמה שמותר בזה מותר גם בזה (טכניקה כזו של לימוד הלכה קרויה “גזירה שווה”).

וְעוֹד קַל וָחֹמֶר וגו’ – וראיה נוספת (בטכניקה אחרת של לימוד, הקרויה “קל וחומר”, ובה לומדים דין חדש מדבר קל על דבר החמור ממנו): אם קורבן התמיד, שאין נענשים בכרת (מוות בידי שמים) אם לא יקריבוהו, דוחה שבת, קורבן פסח, שיש עונש כזה עליו. ודאי שידחה שבת.

מְקַנְטְרָם – גוער בהם.

נֶעֶלְמָה – נשכחה.

שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא וגו’ – מה יעשה אדם ששכח להביא אל בית המקדש לפני כניסת השבת את הסכין לשחיטת הקורבן (כיוון שאסור לטלטל אותה בשבת).

בְּנֵי נְבִיאִים הֵם – ויֵדעו כיצד להתנהג.

מִי שֶׁפִּסְחוֹ וגו’ – מי שמביא טלה כקורבן פסח תוקע את הסכין בצמרו של בעל החיים.

*

יד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁהִמְרוּ זֶה אֶת זֶה. אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁיֵּלֵךְ וְיַקְנִיט אֶת הִלֵּל יִטֹּל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: אֲנִי אַקְנִיטֶנּוּ. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְהִלֵּל חָפַף אֶת רֹאשׁוֹ. הָלַךְ וְעָבַר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.

– מִפְּנֵי מָה רָאשֵׁיהֶם שֶׁל בַּבְלִיִּים סְגַלְגַּלִּים?

אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְדוֹלָה שָאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם חַיּוֹת פִּקְּחוֹת.

הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.

– מִפְּנֵי מָה עֵינֵיהֶם שֶׁל תַּרְמוֹדִיִּים תְּרוּטוֹת?

אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְדוֹלָה שָאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁדָּרִים בֵּין הַחוֹלוֹת.

הָלַךְ וְהִמְתִּין שָׁעָה אַחַת, חָזַר וְאָמַר: מִי כָּאן הִלֵּל? מִי כָּאן הִלֵּל? נִתְעַטֵּף וְיָצָא לִקְרָאתוֹ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ? אָמַר לוֹ: שְׁאֵלָה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל. אָמַר לוֹ: שְׁאַל, בְּנִי, שְׁאַל.

– מִפְּנֵי מָה רַגְלֵיהֶם שֶׁל אַפְרִיקִיִּים רְחָבוֹת?

אָמַר לוֹ: בְּנִי, שְׁאֵלָה גְדוֹלָה שָאַלְתָּ – מִפְּנֵי שֶׁדָּרִים בֵּין בִּצְעֵי הַמַּיִם.

אָמַר לוֹ: שְׁאֵלוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לִי לִשְׁאֹל וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְעַס. נִתְעַטֵּף וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: כָּל שְׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ לִשְׁאֹל שְׁאַל. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא הִלֵּל, שֶׁקּוֹרִין אוֹתְךָ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה הוּא, לֹא יִרְבּוּ כְּמוֹתְךָ בְּיִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁאִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ: הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ, כְּדַאי הוּא הִלֵּל, שֶׁתְּאַבֵּד עַל יָדוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וְאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז – וְהִלֵּל לֹא יַקְפִּיד (שבת ל ע“ב–לא ע”א).

הִמְרוּ וגו’ – התערבו ביניהם.

יַקְנִיט – יצליח להכעיס.

יִטֹּל – יקבל.

מִי כָּאן הִלֵּל – לשון קריאה של זלזול בנשיא.

נִתְעַטֵּף – בבגד.

סְגַלְגַּלִּים – עגולים.

חַיּוֹת פִּקְחוֹת – מיילדות מומחיות היודעות כיצד ליילד מבלי לגרום נזק לראש הוולד.

תַּרְמוֹדִיִּים – תושבי העיר תדמור שבמדבר סוריה.

תְּרוּטוֹת – רכות וחולניות (מן החול שנכנס לתוכן).

בִּצְעֵי הַמַּיִם – ביצות (והרגל הרחבה מסייעת בהליכה באזורים מוצפי מים).

אִבַּדְתִּי עַל יָדְךָ – הפסדתי בגללך.

הֱוֵי זָהִיר בְּרוּחֲךָ – הירגע.

כְּדַאי הוּא וגו’ – ראוי הוא הלל לכך שתפסיד כסף רב בגללו כיוון שהוא לא יכעס.

*

טו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם? אָמַר לוֹ: שְׁתַּיִם, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. אָמַר לוֹ: שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ וְשֶׁבְּעַל פֶּה אֵינִי מַאֲמִינְךָ; גַּיְּרֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִּנְזִיפָה. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ. אָמַר לוֹ: א“ב, ג”ד. לְמָחָר הָפַךְ לוֹ. אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי אֶתְמוֹל לֹא אָמַרְתָּ לִי כָּךְ! אָמַר לוֹ: לֹא עָלַי אַתָּה סוֹמֵךְ? אַף בְּתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה עָלַי סְמֹךְ.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד, שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ. אָמַר לוֹ: “מָה שֶׁשָּׂנאוּי עָלֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה לְחֲבֵרְךָ” – זוֹהִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, וְהַשְּׁאָר פֵּרוּשׁ הוּא – לֵךְ לְמַד.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּנָכְרִי אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל סוֹפֵר, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: “וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד” (שמות כח, ד). אָמַר: הַלָּלוּ לְמִי? – אָמְרוּ לוֹ: לְכוֹהֵן גָּדוֹל, אָמַר אוֹתוֹ הַנָּכְרִי בְּעַצְמוֹ: אֵלֵךְ וְאֶתְגַּיֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁיְשִׂימוּנִי כּוֹהֵן גָּדוֹל. בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: גַּיְּרֵנִי עַל מְנַת שֶׁתְּשִׂימֵנִי כּוֹהֵן גָּדוֹל. דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גִּיְּרוֹ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲמִידִין מֶלֶךְ אֶלָּא מִי שֶׁיּוֹדֵעַ טַכְסִיסֵי מַלְכוּת, לֵךְ לְמַד טַכְסִיסֵי מַלְכוּת. הָלַךְ וְקָרָא, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ“וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת” (במדבר א, נא), אָמַר לוֹ: מִקְרָא זֶה עַל מִי נֶאֱמָר? אָמַר לוֹ: אֲפִלּוּ עַל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אוֹתוֹ גֵר קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ: וּמָה יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם וּמִתּוֹךְ אַהֲבָה שֶׁאֲהֵבָם קָרָא לָהֶם: “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד, כב), נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם “וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת” – גֵּר הַקַּל, שֶׁבָּא בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָה! בָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי, אָמַר לוֹ: כְּלוּם רָאוּי אֲנִי לִהְיוֹת כּוֹהֵן גָּדוֹל, וַהֲלֹא נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: “וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת”? בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, אָמַר לוֹ: עַנְוְתָן הִלֵּל! יָנוּחוּ לְךָ בְּרָכוֹת עַל רֹאשְׁךָ, שֶׁהִקְרַבְתַּנִי תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ שְׁלָשְׁתָּם לְמָקוֹם אֶחָד, אָמְרוּ: קַפְדָּנוּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי בִּקְּשָׁה לְטָרְדֵנוּ מִן הָעוֹלָם; עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הִלֵּל קֵרְבַתְנוּ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְתָן כְּהִלֵּל וְאַל יְהֵא קַפְדָּן כְּשַׁמַּאי (שבת לא ע"א).

שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ – אני מאמין לך במה שנוגע לתורה שבכתב.

עַל מְנַת – בתנאי.

הוֹצִיאוֹ – סילק אותו מלפניו.

הָפַךְ לוֹ – הציג באופן שונה את שמות האותיות וסדרן.

עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת – בקצרה ובמהירות.

אַמַּת הַבִּנְיָן – כלי למדידת גודל בניינים (ואולי היה שמאי בנאי).

סוֹפֵר – מלמד תינוקות.

כְּלוּם וגו’ – האם אפשר להמליך אדם שלא למד את סדרי המלוכה?

לֵךְ לְמַד וגו’ – לֶמד את דיני הכהונה (שבתורה).

“וְהַזָּר” – מי שאינו כוהן (שדינו מוות אם התקרב אל הקודש).

דָּוִד – שהיה משבט יהודה.

נָשָׂא… קַל וָחֹמֶר – ראו קטע יג.

וּמָה יִשְׂרָאֵל וגו’ – אם ישראל, הקרויים בניו של הקב"ה, דינם מוות בקרבתם אל הקודש, קל וחומר לגבי הגרים, שזכויותיהם פחותות.

הִקְרַבְתַּנִי – קירבת אותי.

עַנְוְתָן – סבלני, שאינו קפדן.

נִזְדַּוְּגוּ שְׁלָשְׁתָּם – נפגשו אותם שלושה גרים.

לְטָרְדֵנוּ – לגרשנו ולאבדנו (מן העולם הבא).

*

טז “גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד” (משלי יא, יז) – זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם: לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי מָה מִצְוָה זוֹ? אָמַר לָהֶם: לִרְחֹץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ מִצְוָה הִיא? אָמַר לָהֶם: הֵן. מָה אִם אִיקוֹנִין שֶׁל מְלָכִים, שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּבָתֵּי תֵּיאַטְרָיוֹת וּבְבָתֵּי קִרְקְסָאוֹת, מִי שֶׁנִּתְמַנָּה עֲלֵיהֶם הוּא מוֹרְקָם וְשׁוֹטְפָם וְהֵם מַעֲלִים לוֹ מְזוֹנוֹת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהוּא מִתְגַּדֵּל עִם גְּדוֹלֵי מַלְכוּת, – אֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי בְּצֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (בראשית ט, ו) – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

דָּבָר אַחֵר: “גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִיש חָסֶד” (משלי יא, יז) – זֶה הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו הָיָה מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ עִמָּם. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, לְהֵיכָן אַתָּה הוֹלֵךְ? אָמַר לָהֶם: לִגְמֹל חֶסֶד עִם אַכְסְנָיָא זוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתִי. אָמְרוּ לוֹ: כָּל יוֹם יֵשׁ לְךָ אַכְסְנָיָא? אָמַר לָהֶם: וְכִי נֶפֶשׁ עֲלוּבָה זוֹ לֹא אַכְסְנָיָא הִיא בְּתוֹךְ הַגּוּף? הַיּוֹם הִיא כָּאן, לְמָחָר אֵינָהּ כָּאן (ויק"ר לד, ג).

*

נִפְטָר מִתַּלְמִידָיו – נפרד מהם בסוף השיעור.

מְהַלֵּךְ וְהוֹלֵךְ – ממשיך ללכת.

אִיקוֹנִין – פסלים.

שֶׁנִּתְמַנָּה עֲלֵיהֶם – האחראי על תקינותם וניקיונם של הפסלים.

מוֹרְקָם – מנקה אותם.

מַעֲלִים לוֹ מְזוֹנוֹת – זוכה לשכר על עבודתו.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.

מִתְגַּדֵּל וגו’ – נחשב בין גדולי המלכות.

על אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה – שעלי להקפיד על ניקיון גופי (והוא החסד שעושה עם גופו).

לִגְמֹל חֶסֶד עִם אַכְסְנָיָא – לטפל באורח (בסעודה).

*

יז אָמְרוּ עָלָיו, עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁלָּקַח לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס לִרְכֹּב עָלָיו וְעֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא עֶבֶד לָרוּץ לְפָנָיו, וְרָץ לְפָנָיו שְׁלוֹשָה מִילִין (כתובות סז ע"ב).

לָקַח לְעָנִי – קנה בעבור עני ממוצא מכובד (שהיה רגיל בימי עושרו לרכוב על סוס כשעבד רץ לפניו).

שְׁלוֹשָה מִילִין – כשלושה ק"מ.

יח מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לְאָדָם אֶחָד, וּבָא עָנִי וְעָמַד עַל פִּתְחוֹ וְאָמַר: אִשָּׁה אֲנִי צָרִיךְ לְהַכְנִיס הַיּוֹם וְאֵין לִי פַּרְנָסָה כְּלוּם. נָטְלָה אִשְׁתּוֹ כָּל הַסְּעוּדָה וְנָתְנָה לוֹ, וְאַחַר כָּךְ לָשָׁה עִסָּה אַחֶרֶת וּבִשְׁלָה אִלְפָּס אַחֵר וּבָאָה וְהִנִּיחָה לִפְנֵיהֶם. אָמַר לָהּ הִלֵּל: בִּתִּי, מִפְּנֵי מָה לֹא הֵבֵאת לָנוּ מִיָּד? סָחָה לוֹ כָּל הַמַּעֲשִׂים. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אַף אֲנִי לֹא דַנְתִי אוֹתָךְ לְכַף חוֹבָה אֶלָּא לְכַף זְכוּת, שֶׁכָּל הַמַעֲשִׂים שֶׁעָשִׂית לֹא עָשִׂית אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם (דרך ארץ ד, ב).

פִּתְחוֹ – פתח הבית.

אִשָּׁה וגו’ – היום אני עומד להתחתן.

עִסָּה – בצק לאפיית לחם.

אִלְפָּס – קערה גדולה (ובה מזון).

סָחָה – סיפרה.

אַף אֲנִי וגו’ – השאלה על האיחור בהגשת הסעודה באה כדי לשבח את האישה על מעשיה.

יט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר, אָמַר: מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא, נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'” (תהלים קיב, ז) (ברכות ס ע"א).

קוֹל צְוָחָה – יללה של כאב ואבל.

מֻבְטָח אֲנִי – בטוח אני.

*

כ כְּשֶׁנִּשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וִיסָדָהּ; חָזְרָה וְנִשְּׁתַּכְּחָה – עָלָה הִלֵּל הַבָּבְלִי וִיסָדָהּ.

הִלֵּל עָלָה מִבָּבֶל בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשִׁמֵּש חֲכָמִים אַרְבָּעִים שָׁנָה, וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה.

אָמְרוּ עָלָיו, עַל הִלֵּל, שֶׁלֹּא עָזַב דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁלֹּא לְמָדָם, אֲפִלּוּ כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, אֲפִלּוּ שִׂיחַת הָרִים וּגְבָעוֹת וּבְקָעוֹת, שִׂיחַת עֵצִים וַעֲשָׂבִים, שִׂיחַת חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת, שִׂיחַת שֵׁדִים וּמְשָׁלוֹת (סוכה כ ע"א; ספרי דברים שנז; סופרים טז, ז).

כְּשֶׁנִּשְׁתַּכְּחָה – לאחר חורבן הבית הראשון.

יְסָדָהּ – העמיד אותה מחדש על יסודות נאמנים.

חָזְרָה וְנִשְּׁתַּכְּחָה – לקראת סוף ימי הבית השני.

הִלֵּל הַבָּבְלִי – ראו קטע יג.

פִּרְנֵס – הנהיג.

שִׂיחַת הָרִים וגו’ – קולותיהם של כוחות הטבע השונים.

מְשָׁלוֹת – כגון משלים שנהגו לספר בני העם הפשוטים (“משלי כובסים”) ומשלים שעסקו בבעלי חיים (“משלי שועלים”).

*

כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן. שְׁלוֹשִים מֵהֶם רְאוּיִם שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם שְׁכִינָה כְּמֹשֶה רַבֵּנוּ, וּשְׁלוֹשִים מֵהֶם רְאוּיִם שֶׁתַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְעֶשְׂרִים מֵהֶם – בֵּינוֹנִים. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם – יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל, וְקָטָן שֶׁבְּכֻלָּם – רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי (סוכה כח ע"א).

תַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה – כמסופר ביהושע פרק י.

בֵּינוֹנִים – פחותים במעלתם בהשוואה לשישים הראשונים.

גָּדוֹל וגו’ – המבוגר מכולם (עליו ראו להלן, קטעים לד–לו).

קָטָן וגו’ – הצעיר שביניהם (עליו ראו להלן, קטעים מב–נד).

*

כב פַּעַם אַחַת חָלָה הִלֵּל וְנִכְנְסוּ כֻּלָּם לְבַקְּרוֹ, עָמַד לוֹ רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בֶּחָצֵר. אָמַר לָהֶם: הֵיכָן הוּא הַקָּטָן שֶׁבָּכֶם, שֶׁהוּא אָב לְחָכְמָה וְאָב לְדוֹרוֹת? – אֵין צֹרֶךְ לוֹמַר הַגָּדוֹל שֶׁבָּכֶם. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי הוּא בֶּחָצֵר. אָמַר לָהֶם: יִכָּנֵס. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס אָמַר לָהֶם: “לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא” (משלי ח, כא) (ירושלמי נדרים ה, ו).

עָמַד לוֹ וגו’ – נשאר בחצר מרוב ענוותנותו.

הַקָּטָן – הצעיר (ראו בקטע הקודם).

אֵין צֹרֶךְ וגו’ – וגם מובן מאליו שהוא גם המכובד והמעולה שבתלמידים.

אָמַר לָהֶם וגו’ – יישם את הבטחת הקב"ה האמורה בפסוק על רבן יוחנן בן זכאי.

*

כג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָאַחֲרוֹנִים, חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל. פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית גּוֹרְיָא בִּירִיחוֹ וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: “יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ”. נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא (סנהדרין יא ע"א).

רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – רוח הנבואה.

מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת קוֹל – נעזרים בקול שיצא מן השמים וגילה את רצון הקב"ה.

נָתְנוּ… עֵינֵיהֶם – הביטו.

הִי – הוי, לשון קינה.

*

כד עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים. אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָא, חֲזֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, וְנַעַשְׂךָ אָב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם: מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים: “בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ”, וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָמַר רַ' יְהוּדָה: חָס וְשָׁלוֹם, שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין הָעֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה וּבְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל.

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ: בְּנִי, חֲזֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בְּךָ? אָמַר לוֹ: אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְּרֻבִּים וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְּרֻבִּים, אֲנִי עָמַדְתִּי בִּשְׁמוּעָתִי וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָם. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד וּמִפִּי הַמְּרֻבִּים – מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְלֶאֱחֹז בְּדִבְרֵי הַמְּרֻבִּים. אָמַר לוֹ: פְּקֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֵינִי מְפַקֵּד. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עִלָּה מָצָאתָ בִּי? אָמַר לוֹ: לָאו, מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ (עדויות ה, ו–ז)

הֵעִיד אַרְבָּעָה דְּבָרִים – העיד על תוקפן של ארבע הלכות, שלא כדעתם של רוב החכמים בדורו וכנגד המסורת שהיתה בידם.

אָב בֵּית דִּין – מן התפקידים המכובדים שבסנהדרין.

שׁוֹטֶה – על שסירב לקבל את התפקיד.

לִפְנֵי הַמָּקוֹם – בעיני הקב"ה.

שְׂרָרָה – שלטון.

נִדּוּהוּ – החרימו אותו (על שזילזל במהלך הדיון במנהיגי הדור של אותם ימים).

סָקְלוּ – הניחו אבן על הארון שבו נקבר כסמל למוות בסקילה.

שֶׁאֵין הָעֲזָרָה וגו’ – בשעת שחיטת קורבן הפסח היו נועלים את העזרה שבמקדש כשזו נתמלאה בני אדם, ומעולם לא נמצא ביניהם אדם הגדול במעלותיו יותר מעקביא.

אֲנִי שָׁמַעְתִּי וגו’ – גם עקביא וגם שאר החכמים קיבלו את המסורות שבידיהם מרוב המורים שאצלם למדו.

עָמַדְתִּי בִּשְׁמוּעָתִי – החזקתי בדעתי.

מִפִּי הַיָּחִיד – הוא עקביא.

מִפִּי הַמְּרֻבִּים – שאר החכמים.

פְּקֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ – הורה לחבריך (שיקרבוני לעולם החכמים).

עִלָּה – מידה רעה.

*

כה שָׁנִינוּ, אֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְּסָחִים כְּאֶחָד. וּמַעֲשֶׂה בְּמֶלֶךְ וּמַלְכָּה שֶׁאָמְרוּ לְעַבְדֵיהֶם: צְאוּ וְשַחֲטוּ עָלֵינוּ אֶת הַפֶּסַח. וְיָצְאוּ וְשָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן שְׁנֵי פְּסָחִים. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. אָמְרָה לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר לָהֶם: מַלְכָּה וּמֶלֶךְ, שֶׁדַּעְתָּם קַלָּה עֲלֵיהֶם, יֹאכְלוּ מִן הָרִאשׁוֹן; אָנוּ לֹא נֹאכַל לֹא מִן הָרִאשׁוֹן וְלֹא מִן הַשֵּׁנִי.

וְשׁוּב פַּעַם אַחַת נִמְצֵאת הַלְּטָאָה בְּבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וּבִקְשׁוּ לְטַמֵּא כָּל הַסְּעוּדָה כֻלָהּ. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה. אָמְרָה לָהֶם: לְכוּ וְשַׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר לָהֶם: בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם רוֹתֵחַ אוֹ צוֹנֵן? אָמְרוּ לוֹ: רוֹתֵחַ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהָטִילוּ עָלֶיהָ כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן. הָלְכוּ וְהֵטִילוּ עָלֶיהָ כּוֹס שֶׁל צוֹנֵן וְרִחֲשָׁה – וְטִהֵר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶת כָּל הַסְּעוּדָה כֻּלָּהּ.

נִמְצָא מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְהַמַּלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַמְלִיאֵל; נִמְצֵאת כָּל הַסְּעוּדָה כֻּלָּהּ תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַמְלִיאֵל (פסחים פח ע"ב).

אֵין נִמְנִין וגו’ – אין אדם יכול להיות חלק משתי קבוצות המכינות שני קורבנות פסח (גדי וגם טלה) ולהחליט רק ברגע האחרון מאיזה מהם לאכול.

מֶלֶךְ – אולי הכוונה למלך אגריפס הראשון.

אָמְרוּ לְעַבְדֵיהֶם וגו’ – הורו להם לשחוט בעבורם את הקורבן, והעבדים מיוזמתם שחטו גדי וטלה.

שָׁאֲלוּ אֶת הַמְּלֶךְ – מאיזה קורבן ירצה לאכול.

הַמַּלְכָּה – שהיתה בקיאה בהלכה יותר מן המלך.

דַּעְתָּם קַלָּה עֲלֵיהֶם – אינם מקפידים ולא הקדישו מחשבה לשאלה מה היה טיבו של הקורבן.

הָרִאשׁוֹן – זה שנשחט ראשון.

אָנוּ – שאר בני האדם, במקרים דומים, כשנשחטים גדי וטלה.

לֹא נֹאכַל וגו’ – כי לא היה ידוע בשעת השחיטה מאיזה קורבן ירצה כל אחד לאכול.

הַלְּטָאָה – לטאה מתה מטמאת כל דבר שהיא באה עמו במגע.

בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם – מטבח.

רִחֲשָׁה – זזה ונעה (ומשמע שטרם מתה, ועל כן לא נטמאה הסעודה).

*

כו רַ' צָדוֹק יָשַׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּתַעֲנִית שֶׁלֹא תֶּחֱרַב יְרוּשָׁלַיִם, וְכָל מָה שֶׁאָכַל הָיָה נִרְאֶה מִבַּחוּץ. כְּשֶׁבָּא לְהַבְרוֹת עַצְמוֹ הֵבִיאוּ לוֹ גְּרוֹגָרוֹת וְהָיָה מוֹצֵץ מֵימֵיהֶן וְזוֹרְקָן.

מִשֶּׁנִּכְבְּשָׁה הָעִיר אָמַר אֶסְפַּסְיָנוֹס לְרַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִם יֵשׁ לְךָ אוֹהֵב אוֹ קָרוֹב בָּעִיר, שְׁלַח וְהוֹצִיאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אֻכְלוּסִין שֶׁלִּי. שָׁלַח אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻעַ לְהוֹצִיא אֶת רַ' צָדוֹק. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפֶתַח הַשַׁעַר. כְּשֶׁבָּא עָמַד רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְפָנָיו. אָמַרֹ לו אֶסְפַּסְיָנוֹס: לִפְנֵי זָקֵן כּוֹשֵׁל זֶה אַתָּה עוֹמֵד? אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, אִלּוּ הָיָה בָעִיר עוֹד אֶחָד כְּמוֹתוֹ, וְאֻכְלוּסִין שֶׁלְּךָ מְרֻבִּים כִּפְלַיִם – לֹא הָיִיתָ יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה כּוֹחוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁאוֹכֵל גַּמְזוּז אֶחָד וְשׁוֹנֶה עָלָיו מֵאָה פְּרָקִים. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה כָּחַשׁ כָּל כָּךְ? אָמַר לוֹ: מֵחֲמַת צוֹמוֹת וְתַעֲנִיּוֹת. שָׁלַח וְהֵבִיא רוֹפְאִים וְהָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ קִמְעָא קִמְעָא וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ קִמְעָא קִמְעָא עַד שֶׁחָזַר עָלָיו גּוּפוֹ (גיטין נו ע“א; איכ”ר א, ה).

כָּל מָה שֶׁאָכַל וגו’ – נעשה רזה, ובגלל רזונו נראה המזון שבגופו כלפי חוץ.

לְהַבְרוֹת – להאכיל.

גְּרוֹגָרוֹת – תאנים יבשות.

אֶסְפַּסְיָנוֹס – המצביא הרומי שצר על ירושלים (ואליו יצא רבן יוחנן בן זכאי כדי לנסות ולהציל את העיר ואת חכמי ישראל).

אֻכְלוּסִין – גדודי חיילים.

גַּמְזוּז – תאנת בר, סמל לדבר מועט.

שׁוֹנֶה – לומד (מכוח אכילה זו).

קִמְעָא – מעט.

*

כז רַ' צָדוֹק גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה. כְּשֶׁנִּשְׁבָּה נְטָלַתּוּ מַטְרוֹנִית אַחַת וְשִׁגְּרָה לוֹ שִׁפְחָה אַחַת יָפָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נָתַן עֵינָיו בַּכֹּתֶל שֶׁלֹּא יִרְאֶנָּה, וְהָיָה יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה כָּל הַלָּיְלָה. לְשַׁחֲרִית הָלְכָה וְהִקְבִּילָה אֵצֶל גְּבִרְתָּהּ. אָמְרָה לָהּ: שׁוֹוֶה לִי הַמָּוֶת מִשֶּׁתִּתְּנִינִי לָאִישׁ הַזֶּה. שָׁלְחָה וְקָרְאָה לוֹ וְאָמְרָה לוֹ: מִּפְּנֵי מָה לֹא עָשִׂיתָ עִם אִשָּׁה זֹאת כְּדֶרֶךְ שֶׁיַּעֲשׂוּ בְּנֵי אָדָם? אָמַר לָהּ: וּמָה אֶעֱשֶׂה, מִכְּהֻנָּה גְּדוֹלָה אֲנִי, מִמִּשְׁפָּחָה גְדוֹלָה אֲנִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעָה דְּבָרָיו צִוְּתָה עָלָיו וּפְטָרַתּוּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל (אדר“נ נו”א, טז).

נְטָלַתּוּ מַטְרוֹנִית – קנתה אותו גבירה רומית.

שִׁגְּרָה – שלחה.

שׁוֹנֶה – משנן את תורתו על פה.

הִקְבִּילֶה – קבלה, התלוננה.

שָׁוֶה לִי הַמָּוֶת וגו’ – אני מעדיפה למות מאשר לחיות עם גבר זה.

בְּנֵי אָדָם – גברים.

מִכְּהֻנָּה גְּדוֹלָה וגו’ – ולא ראוי לי לשאת שפחה.

צוְּתָה… וּפְטָרַתּוּ – הורתה לשחרר אותו.

*

כח אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַ' יוֹחָנָן הַחוֹרָנִי, רָאִיתִי שֶׁהוּא אוֹכֵל פַּת חֲרֵבָה בְּמֶלַח בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת. בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא. אָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ לוֹ זֵיתִים, וְהוֹלַכְתִּי לוֹ. רָאָה אוֹתָם שֶׁהֵם לַחִים. אָמַר לִי: אֵין אֲנִי אוֹכֵל זֵיתִים. בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא. אָמַר לִי: לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ: חָבִית נְקוּבָה הָיְתָה, אֶלָּא שֶׁסְּתָמוּהָ שְׁמָרִים (יבמות טו ע"ב).

חוֹרָנִי – תושב אזור חורן שבדרום סוריה של היום.

פַּת חֲרֵבָה – פת יבשה.

שְׁנֵי – שנות.

הוֹלֵךְ – הָבֵא.

לַחִים – פירות או ירקות לחים שנוגע בהם עם הארץ (מי שאינו מקפיד בענייני טהרה וטומאה) עשויים לקבל טומאה, ור' יוחנן סירב לאכול זיתים כאלה, כי כל מאכליו היו בטהרה.

חָבִית נְקוּבָה הָיְתָה – החבית שבה המליחו את הזיתים היתה נקובה בתחתיתה כדי שנוזלי הזיתים יצאו ממנה, ובכך הודיע בעל הזיתים שאין לו עניין בנוזלים אלה, ורק נוזלים שיש לבעל החבית עניין בהם, יכולים להביא לטומאת הזיתים (אם נגע בהם עם הארץ).

סְתָמוּהָ שְׁמָרִים – למרות רצונו של בעל הזיתים נסתמה החבית, ולכן נתלחלחו הזיתים, אך אין בלחות זו כדי לטמא את הזיתים.

*

כט אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: קָבְרֵנִי תְחִלָּה בַּבִּקְעָה, וּבְסוֹף לַקֵּט עֲצָמַי וּתְנֵן בִּגְלֻסְקְמָא, וְאַל תְּלַקֵּט אַתָּה בְּיָדְךָ, וְכָךְ עָשִׂיתִי לוֹ. נִכְנַס יוֹחָנָן וְלִקֵּט וּפָרַס עֲלֵיהֶן אַפְקַרְסִין, נִכְנַסְתִּי וְקָרַעְתִּי עֲלֵיהֶן, וְנָתַתִּי עֲלֵיהֶן חֲפִירִים יְבֵשִׁים. כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לְאָבִיו כָּךְ עָשִׂיתִי לוֹ (שמחות יב, ט).

בִּקְעָה – מקום שהעפר בו תחוח.

בְּסוֹף – כאשר יירקב הבשר.

תְּנֵן בִּגְלֻסְקְמָא – שים אותם בארון שבו מניחים את עצמות המת.

אַל תְּלַקֵּט וגו’ – מפני כבוד האב ילקטו את עצמותיו אחרים.

אַפְקַרְסִין – פיסת בד.

קָרַעְתִּי עֲלֵיהֶן – את בגדי כסימן אבלות.

חֲפִירִים – גרגרי עפר יבשים.

כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה – ר' צדוק.

*

ל אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק וְעַל אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית שֶׁהָיוּ חֶנְוָנִים בִּירוּשָׁלַיִם כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם, וְהָיוּ מְמַלְּאִין מִדּוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנִין אוֹתָן לְלָקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב. רַ' חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָה אוֹמֵר: אַף בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הָיוּ עוֹשִׂין כֵּן מִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. וְחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בְּחֹל עָשׂוּ כֵּן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת. אַף הוּא כִּנֵּס שְׁלוֹש מֵאוֹת כַּדֵּי שֶׁמֶן וְחֲבֵרוֹ שְׁלוֹש מֵאוֹת כַּדֵּי יַיִן מִמִּצּוּי הַמִּדּוֹת, וְהֶעֱלוּם לְגִזְבָּרִים. אָמְרוּ לָהֶם: אֵין אַתֶּם זְקוּקִים לְכָךְ. אָמְרוּ לָהֶם: אֵין רְצוֹנֵנוּ בָּהֶם. אָמְרוּ לָהֶם: הוֹאִיל וְהֶחֱמַרְתֶּם עַל עַצְמְכֶם, מִשֶּׁל צִבּוּר הֵם – יֵעָשׂוּ בָּהֶם צָרְכֵי הָרַבִּים (תוספתא ביצה ג, ח; ירושלמי ביצה ג, ח).

מְמַלְּאִין מִדּוֹתֵיהֶם וגו’ – ממלאים את כלי המידה שבהם מוכרים שמן, כך שיהיו מוכנים בעבור הקונים אשר יגיעו ביום טוב, כיוון שאסור למדוד ביום טוב עצמו.

חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד – ימי חול המועד של סוכות ופסח.

מְפְּנֵי בִּטּוּל וגו’ – הכינו את המידות בלילה כדי להרבות בזמן הפנוי ביום ללימוד תורה ולמענה על שאלות הלכתיות המתעוררות בחג.

מִצּוּי הַמִּדּוֹת – הצורך בריקון מוחלט של כלי המדידה אל תוך כליהם של הלקוחות, כדי לוודא שלא נותר בהם דבר שעשוי להיחשב כגזל הלקוחות.

אַף הוּא כִּנֵּס וגו’ – שני החכמים אספו במהלך השנים מאות כדי שמן ויין ממה שנותר בכלי המדידה לאחר ריקונם.

גִּזְבָּרִים – גבאי צדקה.

זְקוּקִים לְכָךְ – חייבים לעשות זאת (כי הלקוחות לא הקפידו על כך).

*

לא מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּם – רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת (סנהדרין פח ע"ב)

לֹא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּם – לא למדו במידה מספקת את תורת רבותיהם (בעת ששהו לידם ושירתו אותם). על הלל ושמאי ראו לעיל, קטע טו.

*

לב אָמַר רַ' אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁלוֹש שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, – מִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָם? – מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִים וַעֲלוּבִים הָיוּ, וְשׁוֹנִים דִּבְרֵיהֶם וְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִים דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמַּשְׁפִּיל עַצְמוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, וְכָל הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ (עירובין יג ע"ב).

בֵּית – תלמידי.

יָצְאָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

אֵלּוּ וְאֵלּוּ וגו’ – דברי שני הבתים מיוסדים על כוונת הקב"ה.

נוֹחִים וַעֲלוּבִים – ענווים וצנועים.

שׁוֹנִים – מצטטים, מלמדים.

*

לג אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, אֵלּוּ אוֹסְרִים וְאֵלּוּ מַתִּירִים, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל וְלֹא בֵּית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁחִבָּה וְרֵעוּת נוֹהֲגִים זֶה בָּזֶה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ” (זכריה ח, יט) (יבמות יד ע"ב).

נֶחְלְקוּ – שררה ביניהם מחלוקת בעניינים שונים.

לִשָּׂא – לשאת.

“הָאֱמֶת הַשָּׁלוֹם” – כל בית החזיק באמת שלו, אך השלום ביניהם לא נפגם בשל כך.

לד אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כָּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵח עָלָיו – מִיָּד נִשְׂרָף (סוכה כח ע"א).

פּוֹרֵח עָלָיו – מתעופף מעליו.

נִשְׂרָף – מעוצמת הלימוד.

*

לה תַּרְגּוּם שֶׁל תּוֹרָה – אֻנְקְלוֹס הַגֵּר אֲמָרוֹ מִפִּי רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ; תַּרְגּוּם שֶׁל נְבִיאִים – יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל אֲמָרוֹ מִפִּי חַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סְתָרַי לִבְנֵי אָדָם? עָמַד יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל עַל רַגְלָיו וְאָמַר: “אֲנִי הוּא שֶׁגִּלִּיתִי סְתָרֶיךָ לִבְנֵי אָדָם. גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ עָשִׂיתִי, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל”. וְעוֹד בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת תַּרְגּוּם שֶׁל כְּתוּבִים – יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: דַּיֶּךָּ!

מָה טַעַם? מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קֵץ מָשִׁיחַ (מגילה ג ע"א).

תַּרְגוּם – לשפה הארמית.

רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ – ראו להלן, קטעים פו–קכה.

חַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי – אחרוני הנביאים.

פַּרְסָה – כארבעה ק"מ.

בַּת קוֹל – ראו קטע לב.

סְתָרַי – רמזים לענייני משיחיות וסוד, אשר ראוי להסתירם ולא לגלותם ברבים.

מַחֲלוֹקוֹת – בעקבות פרשנויות שונות ומנוגדות לעניינים העולים מספרי הנביאים.

מָה טַעַם? – מדוע?

קֵץ מָשִׁיחַ – בספר דניאל נרמז המועד שבו יגיע המשיח, ודבר זה לא ראוי לגלותו לבני אדם.

*

לו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁלֹּא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִים כַּשּׁוּרָה, עָמַד וְכָתַב נְכָסָיו לְיוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל. מָה עָשָה יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל? מָכַר שְׁלִישׁ וְהִקְדִּישׁ שְׁלִישׁ וְהֶחֱזִיר לְבָנָיו שְׁלִישׁ. בָּא עָלָיו שַׁמַּאי בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ. אָמַר לוֹ: שַׁמַּאי, אִם אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא מָה שֶׁמָּכַרְתִּי וּמָה שֶׁהִקְדַּשְׁתִּי – אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא מָה שֶׁהֶחֱזַרְתִּי; וְאִם לָאו, אִי אַתָּה יָכוֹל לְהוֹצִיא מָה שֶׁהֶחֱזַרְתִּי. אָמַר: הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עֻזִּיאֵל, הֵטִיחַ עָלַי בֶּן עֻזִּיאֵל!

אָמַר רַ' יוֹסֵי בֵּי רַ' בּוּן: כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה: יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל הִדִּירוֹ אָבִיו מִנְּכָסָיו, וְעָמַד וּכְתָבָם לְשַׁמַּאי. מָה עָשָׂה שַׁמַּאי? מָכַר מִקְצָת וְהִקְדִּישׁ מִקְצָת וְנָתַן לוֹ מַתָּנָה אֶת הַשְּׁאָר, וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וִיעַרְעֵר עַל הַמַּתָּנָה הַזֹּאת יוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת וּמִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ, וְאַחַר כָּךְ יוֹצִיא מִיַּד זֶה (בבא בתרא קלג ע“ב–קלד ע”א; ירושלמי נדרים ה, ו).

כַּשּׁוּרָה – בדרך הישר.

כָּתַב נְכָסָיו – הוריש את רכושו.

מָכַר שְׁלִישׁ וגו’ – שליש מכר לצרכיו, שליש נתן למקדש, ושליש נתן לבניו של אותו אדם.

בָּא עָלָיו שַׁמַּאי וגו’ – להתרעם על שהחזיר שליש לבנים, בניגוד לצוואת האב.

לְהוֹצִיא – לקבל חזרה.

הֵטִיחַ עָלַי – השיב לי דברים בלשון בוטה וגבר עלי.

בֵּי רַ’ – בן ר'.

כך הָיָה מַעֲשֶׂה – ולא כפי שסופר עד כאן.

הִדִּירוֹ וגו’ – נדר שבנו לא ייהנה מנכסיו.

עָמַד – אביו של יונתן.

נָתַן לו – ליונתן.

מִיַּד זֶה – מיד יונתן.

*

לז מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּה. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה. אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – יֵרֵד. עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמָר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. אָמַר לוֹ: שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב! רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ.

וְלֹא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הָיָה, אֶלָּא אָדָם אַחֵר, וּמֵחֲמַת בִּיּוּשׁ עָשָׂה כָּךְ (סנהדרין יא ע"א).

רַבָּן גַּמְלִיאֵל – נשיא הסנהדרין.

הַשְׁכִּימוּ לִי וגו’ – הזמינו אלי מוקדם בבוקר אל חדר בעליית הגג שבעה חכמים, כדי לשמש כבית דין אשר יעבר את השנה (על ידי הוספת חודש אדר שני).

הֻצְרַכְתִּי – הרגשתי צורך (ללמוד כיצד מעברים את השנה).

רְאוּיוֹת וגו’ – ראוי אתה להיות בין החכמים המעברים את השנים.

אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ – רק בידי החכמים שהוזמנו במיוחד לאירוע זה.

וְלֹא שְׁמוּאֵל וגו’ – לאמיתו של דבר לא שמואל היה האדם המיותר, אלא כדי לא לבייש את מי שעלה בלא רשות, אמר שמואל מה שאמר.

*

לח שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גָּזַר תַּעֲנִית וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר, שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ. וְאָמַר לָהֶם: תְּנוּ לוֹ וְאַל אֶשְׁמַע קוֹלוֹ.

שׁוּב שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גָּזַר תַּעֲנִית וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר, שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ וְאָמַר לָהֶם: הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיִּתְמַקְמֵק וְיִצְטַעֵר וְאַחַר כָּךְ תְּנוּ לוֹ.

וְלִשְׁמוּאֵל הַקָּטָן שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר כֵּיצַד? אָמַר: “מַשִּׁיב הָרוּחַ” – וְנָשְׁבָה רוּחַ, אָמַר: “מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם” – וְיָרְדוּ גְשָׁמִים (תענית כה ע"ב).

גָּזַר תַּעֲנִית – קרא ליום צום ותפילה בגלל עצירת גשמים.

קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה – בטרם החלה התענית.

כִּסְבוּרִים הָעָם וגו’ – האנשים סברו שהגשם ירד בזכות מעלותיהם והשתבחו בכך.

פְּרָס – מתנה.

לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה – עם סיום התענית.

יִתְמַקְמֵק – ייחלש מחמת סבלו (ואין הוא שבח לעבד).

שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר כֵּיצַד? – כיצד אפשר, לְדעת שמואל, לָדעת מתי יורד גשם בשל מעלתו של הציבור?

“מַשִּׁיב הָרוּחַ”, “מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם” – קטעים מן התפילה.

*

לט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה, אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת שְׁכָחָהּ, וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָלוֹש שָׁעוֹת וְלֹא הֶעֱלוּהוּ (ברכות כח ע“ב–כט ע”א).

הַפָּקוֹלִי – סוחר בכותנה.

הִסְדִיר וגו’ – קבע את סדר הברכות בתפילה המרכזית של הסידור, הידועה בשם (תפילת) “שמונה עשרה”, בנוכחות החכמים והנשיא (רבן גמליאל).

כְּלוּם – האם.

לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים – לייסד ברכה המבקשת את כיליונם של הכופרים (הם המינים).

לְשָׁנָה אַחֶרֶת – לאחר כשנה, כששימש שמואל שליח ציבור בתפילה.

הִשְׁקִיף – התאמץ להיזכר בברכה.

וְלֹא הֶעֱלוּהוּ – לא הרחיקו אותו מתפקידו כשליח ציבור (אך לוּ היה זה אדם אחר, היו מרחיקים אותו מחשש שהוא כופר המסרב לומר את הברכה).

*

מ פַּעַם אַחַת הָיוּ מְסֻבִּיןּ בַּעֲלִיָּה בְּיַבְנֶה וְנִתְּנָה עֲלֵיהֶם בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: “יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ”. נָתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן, וּכְשֶׁמֵּת אָמְרוּ עָלָיו: הִי חָסִיד, הִי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל!

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קָטָן? לְפִי שֶׁהוּא מַקְטִין עַצְמוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁמְּעַט הָיָה קָטָן מִשְּׁמוּאֵל הָרָמָתִי (סנהדרין יא ע"א; ירושלמי סוטה ט, יג).

פַּעַם אַחַת וגו’ – לסיפור כולו השוו לעיל, קטע כג.

מַקְטִין עַצְמוֹ – מצטנע.

מְעַט הָיָה קָטָן – בדרגתו הרוחנית.

שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי – הוא הנביא שמואל שבמקרא.

*

מא כְּשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל הַקָּטָן תָּלוּ מַפְתְּחוֹ וּפִנְקָסוֹ בַּאֲרוֹנוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בֵּן. וְהָיוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן וְרַ' אֱלִיעֶזֶר מַסְפִּידִין עָלָיו וְאוֹמְרִים: עַל זֶה נָאֶה לִבְכּוֹת! עַל זֶה נָאֶה לְהִתְאַבֵּל: מְלָכִים מֵתִים וּמַנִּיחִים כִּתְרֵיהֶם לִבְנֵיהֶם, עֲשִׁירִים מֵתִים וּמַנִּיחִים עֹשֶר לִבְנֵיהֶם – שְׁמוּאֵל הַקָּטָן נָטַל כָּל הַחֲמוּדוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְהָלַךְ לוֹ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: “יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ” (משלי ה, יז). וְכָךְ אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְמָעֵאל לְחַרְבָּא וְחַבְרוהִי לִקְטָלָא, וּשְׁאָר כָּל עַמָּא לְבִזָּא, וְעָקָן סַגִּיאָן עֲתִידָן לְמֵיתֵי עַל עָלְמָא, וּבְלָשׁוֹן אֲרָמִית אֲמָרָם (סנהדרין יא ע"א; שמחות ח, ז; אבל רבתי ג, ג).

מַפְתְּחוֹ וּפִנְקָסוֹ – תליית חפצים אלו בארון הקבורה באה לסמל שהנפטר לא הותיר אחריו בעולם שום נכסים חומריים.

נָאֶה – ראוי.

מַנִּיחִים – משאירים, מורישים.

נָטַל כָּל הַחֲמוּדוֹת – לקח את כל התכונות הטובות.

עַל זֶה – על מותו של שמואל.

שִׁמְעוֹן וְיִשְמָעֵאל וגו’ – שמעון (הוא הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל) וישמעאל (הוא ר' ישמעאל בן אלישע, הכוהן הגדול) יומתו בחרב, וחבריהם (כגון ר' עקיבא) ייהרגו (בדרכים אחרות), ושאר כל העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.

וּבְלָשׁוֹן אֲרָמִית אֲמָרָם – לשון העם בימים ההם.

*

מב כָּל שְׁנוֹתָיו שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. אַרְבָּעִים שָׁנָה עָסַק בִּפְרַקְמַטְיָא, אַרְבָּעִים שָׁנָה לָמַד, אַרְבָּעִים לִמֵּד (ראש השנה לא ע"ב).

פְּרַקְמַטְיָא – מסחר.

*

מג אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִיָּמָיו לֹא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין, לֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין, וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא יָשַׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי, וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא, וְלֹא הִרְהֵר בִּמְבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת, וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה, וְלֹא פָּתַח אָדָם דֶּלֶת לְתַלְמִידָיו אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ לְעוֹלָם, וְלֹא אָמַר: “הִגִּיעָה עֵת לַעֲמֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ”, חוּץ מֵעַרְבֵי פְּסָחִים וְעַרְבֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן הָיָה רַ' אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו (סוכה כח ע"א).

שִׂיחַת חֻלִּין – שיחה שאינה עוסקת בדבר מן התורה.

אַרְבַּע אַמּוֹת – כשני מטרים.

בְּלֹא תּוֹרָה – בלי להגות בתורה.

קְדָמוֹ – הגיע בבוקר לפניו.

שְׁנַת עֲרַאי – נמנום קל.

לֹא הִנִּיחַ אָדָם וגו’ – לא נשאר מישהו אחריו, כיוון שיצא תמיד אחרון.

לֹא הִרְהֵר וגו’ – לא חשב על דברי תורה במקומות שיש בהם לכלוך או סירחון.

לַעֲמֹד – לקום ולהפסיק את הלימוד.

חוּץ מֵעַרְבֵי פְּסָחִים וגו’ – כדי להכין את ליל הסדר או לאכול את הארוחה המפסקת בזמנה.

*

מד אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילוּ נָכְרִי בַּשּׁוּק (ברכות יז ע"א).

לֹא הִקְדִּימוֹ וגו’ – שהיה תמיד הראשון לברך ברכת שלום את הפוגשים בו.

*

מה אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, גְּמָרָא, הֲלָכוֹת וְאַגָדוֹת, דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרְיָאוֹת, שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים, מִשְׁלוֹת כּוֹבְסִים, מִשְׁלֹות שׁוּעָלִים, דָּבָר קָטָן וְדָבָר גָּדוֹל (דָּבָר גָּדוֹל – מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וְדָבָר קָטָן – הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא), לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא” (משלי ח, כא).

וְכֵן אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁאָמַר: אִם יִהְיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם יְרִיעוֹת, וְכָל הָאִילָנוֹת קֻלְמוּסִין, וְכָל הַיַּמִּים דְּיוֹ, אֵין כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת חָכְמָתִי שֶׁלָּמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וְלֹא אָצַלְתִּי מֵחָכְמָתָם אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁזְּבוּב הַזּוֹ טוֹבֶלֶת בַּיָּם הַגָּדוֹל וּמַשֶּׁהוּ מְחַסַּרְתּוֹ (סוכה כח ע"א; סופרים טז, ו).

הִנִּיחַ – הותיר בצד (מבלי שלמד).

דִּקְדוּקֵי תּוֹרָה וגו’ – פרטי פרטים הנדרשים לשם הבנת פסוקי המקרא ודרשות חכמים.

קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת – הלכות הנלמדות על דרך “קל וחומר”.

גְּזֵרוֹת שָׁווֹת – הלכות הנלמדות בעקבות זהות מילולית בין עניינים שונים הנזכרים תורה.

תְּקוּפוֹת – חישוב זמנים על יסוד האסטרונומיה.

גִּימַטְרְיָאוֹת – לימוד בעקבות קביעת ערכן המספרי של אותיות ומילים (א=1, ב=2 וכן הלאה).

שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וגו’ – שפתם של בני העולמות העליונים ושל עולם הטבע.

מִשְׁלוֹת וגו’ – משלים שנהגו לספר בני העם הפשוטים (“משלי כובסים”) ומשלים שעסקו בבעלי חיים (“משלי שועלים”).

מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה – חוכמה נשגבה ונסתרת בענייני האלוהות, כוחותיה והתגלותה.

הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא – פלפולים וסברות חריפות, כעין אלו שהתפרסמו מאוחר יותר בתורתם של האמוראים אביי ורבא.

יְרִיעוֹת – קלף או פפירוס.

קֻלְמוּסִין – כלי כתיבה.

הַיַּמִּים – מאגרי המים שבעולם.

אֵין כְּדֵי – לא יהיה די בכך.

אָצַלְתִּי – רכשתי לעצמי.

מַשֶּׁהוּ מְחַסַּרְתּוֹ – ונוטלת מן הים רק טיפה זעירה של מים.

*

מו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ תַּלְמִידוֹ מְחַמֵּר אַחֲרָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לוֹ: בְּנִי, לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: “אֵין דּוֹרְשִׁין בְּמֶרְכָּבָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם מֵבִין מִדַּעְתּוֹ”? אָמַר לוֹ: רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמֹר.

מִיָּד יָרַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵעַל הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב עַל הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה יָרַדְתָּ מֵעַל הַחֲמוֹר? אָמַר: אֶפְשָׁר אַתָּה דוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וּשְׁכִינָה עִמָּנוּ, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּים אוֹתָנוּ, וַאֲנִי אֶרְכַּב עַל הַחֲמוֹר?!

מִיָּד פָּתַח רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְסִכְסְכָה כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה. פָּתְחוּ כָּל הָאִילָנוֹת וְאָמְרוּ שִׁירָה. מָה שִׁירָה אָמְרוּ? – “הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת… עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים… הַלְלוּ–יָהּ!” (תהלים קמח, ז–יד). וְאַף מַלְאָךְ נַעֲנָה מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְאָמַר: וַדַּאי, הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה!

עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בֵּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָבִין וְלַחְקֹר וְלִדְרֹש בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. יֵשׁ נָאֶה דוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם, נָאֶה מְקַיֵּם – וְאֵין נָאֶה דוֹרֵשׁ; אַתָּה נָאֶה דוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם. אַשְׁרֶיךָ, אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ! (חגיגה יד ע"ב).

מְחַמֵּר – מנהיג את החמור.

שְׁנֵה – לַמֵד.

מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה – ראו בקטע הקודם.

שָׁנִיתִי לָכֶם וגו’ – כאמור במשנה (חגיגה ב, א), המתירה ללמד את נושא המרכבה רק לחכם היכול להסתפק ברמזים ולהבין מתוכם את העניין המורכב והנשגב הזה.

נִתְעַטֵּף – במעילו (ביטוי של כבוד).

סִכְסְכָה – נאחזה וליחכה.

נַעֲנָה – פתח (ואמר).

הֵן הֵן – דבריו של ר' אלעזר.

דּוֹרֵש – מלמד תורה.

מְקַיֵּם – את המצוות.

יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ – נולד מזרעך.

*

מז חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאֵלּוּ הֵם: רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס, רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, רַ' יוֹסֵי הַכּוֹהֵן, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ.

הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָם: אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס – בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה; יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא – אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ; יוֹסֵי הַכּוֹהֵן – חָסִיד; שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל – יְרֵא חֵטְא; אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ – מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹ הִיא דֶרֶךְ טוֹבָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם? רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה; רַ' יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב; רַ' יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב; רַ' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד; רַ' אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם (אבות ב, ח–ט).

מוֹנֶה שִׁבְחָם – מפרט את מעלותיהם.

בּוֹר סוּד – בור מים שדופנותיו צופו בטיח ועל כן אין המים נבלעים בהם (והוא סמל לאדם שאינו שוכח דבר ממה שלמד).

אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ – מקור של גאווה לאמו.

חָסִיד – מי שפועל לפנים משורת הדין.

יְרֵא חֵטְא – המתרחק מעבירה.

מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר – תורתו שופעת ומתרחבת כמעיין העולה על גדותיו עוד ועוד.

יִדְבַּק – ילך בה דרך קבע.

עַיִן טוֹבָה – נדיבות.

הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד – ומבין סוף דבר כבר מראשיתו.

רוֹאֶה אֲנִי – מעדיף, מקבל.

בִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם – דעתו כוללת את כל מה שאמרתם אתם.

*

מח שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שְאֵלָה. אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ. אָמְרוּ לוֹ: הֲרֵי לֹא כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ. אָמַר לָהֶם: יָפֶה אֲמַרְתֶּם. מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ יָדַי וְרָאוּ עֵינַי – וְשָׁכַחְתִּי; כְּשֶׁשָּׁמְעוּ אָזְנַי – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְלֹא שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵע, אֶלָּא שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְזָרֵז אֶת הַתַּלְמִידִים (תוספתא אהלות טז, ח).

אָמַר לָהֶם: כָּך וְכָךְ – השיב מה שהשיב.

מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ וגו’ – אם שכחתי את הדין בקשר למעשה שעשו ידי וראו עיני, ודאי שכך היה קורה לי אילו דובר בעניין שרק שמעתי על אודותיו.

וְלֹא שֶׁלֹּא הָיָה וגו’ – ולמען האמת רבן יוחנן זכר את הדין, אך רצה רק להעמיד אתגר בפני תלמידיו ולעורר את מחשבתם.

*

מט שִׁמְעוֹן סִכְנָא אִישׁ עִיצָה הָיָה חוֹפֵר בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֲנִי גָדוֹל כָּמוֹךָ. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים כָּמוֹךָ. אָמַר: אִם אָדָם בָּא לְיָדְךָ בְּדִין אוֹ לִשְׁאֵלָה, אַתָּה אוֹמֵר לוֹ: שְׁתֵה מִן הַבּוֹר הַזֶּה, שֶׁמֵּימָיו זַכִּים וְצוֹנִין. אוֹ אִם שָאֲלָה לְךָ אִשָּׁה עַל נִדּוּתָהּ – אַתָּה אוֹמֵר לָהּ: טִבְלִי בַּבּוֹר הַזֶּה שֶׁמֵּימָיו מְטַהֲרִין. וְקָרָא עָלָיו פָּסוּק זֶה: “וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ מִתֵּת הַכְּסִילִים זָבַח, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת רָע” (קהלת ד, יז) (קה"ר לפסוק).

סִכְנָא – תושב סכנין שבגליל התחתון.

איש עִיצָה – אדם שמוצאו ממקום שלא זוהה.

בּוֹרוֹת וגו’ – בורות, שוחות ומערות לאגירת מים.

צָרְכֵי רַבִּים – צורכי הציבור.

אָמַר – שמעון.

בְּדִין אוֹ לִשְׁאֵלָה – בעניין רציני כגון גזל או ניאוף.

צוֹנִין – קרירים.

נִדּוּתָהּ – הצורך לטבול עם סיום ימי הנידה.

וְקָרָא עָלָיו וגו’ – רבן יוחנן ציטט בקשר לאיש זה פסוק, הנדרש כאומר כי הכסיל (הוא חופר הבורות) יודע לדבר רק על נושא אחד (הבורות) ואינו יכול להשיב על עניינים הלכתיים מורכבים.

*

נ רַ' עֻלָּא אָמַר: שְמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָשָׂה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְלֹא בָאוּ לְפָנָיו אֶלָּא שְׁנֵי מַעֲשִׂים. אָמַר: גָּלִיל, גָּלִיל, שָׂנֵאתָ אֶת הַתּוֹרָה, סוֹפְךָ לַעֲשׂוֹת בְּמַסִּיקִין (ירושלמי, שבת טז, ח).

עָשָׂה – התגורר.

עֲרָב – יישוב ליד ציפורי שבגליל התחתון.

לֹא בָּאוּ וגו’ – רק פעמיים נתבקש לפסוק הלכה.

לַעֲשׂוֹת בְּמַסִּיקִין – להיות טרוד בגזלנים ועושי רשעה.

*

נא כְּבָר הָיָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עוֹלֶה לִמְעוֹן יְהוּדָה. רָאָה רִיבָה אַחַת מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִתַּחַת גֶּלְלֵי הַסּוּס. אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו: רְאִיתֶם רִיבָה זוֹ מָה הִיא? אָמְרוּ לוֹ: עִבְרִית. – סוּס זֶה שֶׁל מִי הוּא? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁל פָּרָשׁ עֲרָבִי אֶחָד. אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְתַלְמִידָיו: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַפָּסוּק הַזֶּה וְהָיִיתִי קוֹרֵא אוֹתוֹ וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מָה הוּא: “אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן” (שיר השירים א, ח) – לֹא רְצִיתֶם לְהִשְׁתַּעְבֵּד לַשָּׁמַיִם, הֲרֵי אַתֶּם מְשֻׁעְבָּדִים לִפְנֵי גּוֹיִים; לֹא רְצִיתֶם לִשְׁקֹל לַשָּׁמַיִם בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת, הֲרֵי אַתֶּם שׁוֹקְלִים חֲמִשָּׁה עָשָׂר שְׁקָלִים בְּמַלְכוּת אוֹיְבֵיכֶם; לֹא רְצִיתֶם לְתַקֵּן הַדְּרָכִים וְהָרְחוֹבוֹת לְעוֹלֵי רְגָלִים, הֲרֵי אַתֶּם מְתַקְּנִים אֶת הַבֻּרְגָּסִין וְאֶת הַבֻּרְגָּנִין לְעוֹלֵי לִכְרַכֵּי מְלָכִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כח, מז) בְּאַהֲבָה, “וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ” (שם שם, מח) בְּשִׂנְאָה; “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ” בְּשׂבַע, “וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל” (שם) (מכילתא דר"י יתרו, בחודש, א).

מְעוֹן יְהוּדָה – יישוב בהרי יהודה.

רִיבָה – נערה.

מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים – בגלל הרעב.

עִבְרִית – מבנות עם ישראל.

הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַפָּסוּק – משתדל להבין אותו.

“צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן” – דורש את הפסוק על הנערה הזוחלת על הקרקע סמוך לעקבות שמשאיר הצאן, הגללים, וזאת כעונש על מעשה העם.

שָׁמַיִם – הקב"ה.

בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת – מחצית השקל (שמות לח, כו) שיש לתת למקדש אחת בשנה.

בְּמַלְכוּת אוֹיְבֵיכֶם – מס גולגולת שגובה המלכות הרומית.

עוֹלֵי רְגָלִים – העולים למקדש בחגים.

בֻּרְגָּסִין, בֻּרְגָּנִין – תחנות שמירה ומגדלים רומיים לאורך הדרכים.

כְּרַכֵּי – ערי.

*

כְּשֶׁמֵּת בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ. נִכְנַס רַ' אֱלִיעֶזֶר וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה לוֹ בֵּן וּמֵת וְקִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֵּדַע אָדָם… כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל” (בראשית ד, כה) – אַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ: לֹא דַּי לִי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי צַעֲרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן?!

נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: אִיּוֹב הָיוּ לוֹ בָּנִים וּבָנוֹת וּמֵתוּ כֻּלָם בְּיוֹם אֶחָד וְקִבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִין, אַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין. וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל אִיּוֹב תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' נָתַן וה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ” (איוב א, כא). אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתָּ לִי צַעֲרוֹ שֶׁל אִיּוֹב?!

נִכְנַס רַ' יוֹסֵי וְיָשַׁב לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: אַהֲרֹן הָיוּ לוֹ שְׁנֵי בָּנִים גְּדוֹלִים וּמֵתוּ שְׁנֵיהֶם בְּיוֹם אֶחָד וְקִבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (ויקרא י, ג) – אֵין שְׁתִיקָה אֶלָּא תַּנְחוּמִין, וְאַף אַתָּה קַבֵּל תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתַּנִי צַעֲרוֹ שֶׁל אַהֲרֹן?!

נִכְנַס רַ' שִׁמְעוֹן וְאָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ, אֹמַר דָּבָר אֶחָד לְפָנֶיךָ. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: דָּוִד הַמֶּלֶךְ הָיָה לוֹ בֵּן וּמֵת וְקִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. וּמִנַּיִן שֶׁקִּבֵּל דָּוִד תַּנְחוּמִין? שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְנַחֵם דָּוִד אֶת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ… וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה” (שמואל ב יב, כד) – אַף אַתָּה, רַבִּי, קַבֵּל תַּנְחוּמִין. אָמַר לוֹ: לֹא דַּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶׁהִזְכַּרְתַּנִי צַעֲרוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶך?!

נִכְנַס רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, כֵּיוָן שֶׁרָאָהוּ אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: טֹל כֵּלַי וְלֵךְ אַחֲרַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ, לְפִי שֶׁאָדָם גָּדוֹל הוּא וְאֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ. נִכְנַס וְיָשַׁב לְפָנָיו וְאָמַר לוֹ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ הַמֶּלֶך פִּקָדוֹן. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה בּוֹכֶה וְצוֹעֵק וְאוֹמֵר: אוֹי לִי, אֵימָתַי אֵצֵא מִן הַפִּקָּדוֹן הַזֶה בְּשָׁלוֹם. אַף אַתָּה, רַבִּי, הָיָה לְךָ בֵּן, קָרָא תוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, מִשְׁנָה הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְנִפְטַר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא – וְיֵשׁ לְךָ לְקַבֵּל עָלֶיךָ תַּנְחוּמִין כְּשֶׁהֶחֱזַרְתָּ פִּקְדוֹנְךָ שָׁלֵם. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן: אֶלְעָזָר בְּנִי, נִחַמְתַּנִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מְנַחֲמִין (אדר“נ, נו”א, יד).

רְצוֹנְךָ – ברשותך.

קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין – התנחם (עם לידת בן נוסף, שת).

גְּדוֹלִים – רבי חשיבות (הם נדב ואביהוא).

רָאָהוּ – רבן יוחנן את ר' אלעזר.

טֹל כֵּלַי – קח את בגדי.

לֵךְ אַחֲרַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ – סימן לכך שהוא עתיד להתנחם ולחזור לשגרת חייו.

לַעֲמֹד בּוֹ – להתנגד לדבריו.

אֵצֵא – אשתחרר (מחובת השמירה על דבר רב ערך).

כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם – כדרך הראויה.

*

נב וּכְשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, נֵר יִשְרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי – אֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן – אַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה; וְעַכְשָׁו שֶׁמּוֹלִיכִים אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי – כַּעְסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי – מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁתֵּי דְרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנּוֹם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי – וְלֹא אֶבְכֶּה?

אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן שֶׁיְהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי! תֵּדְעוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אוֹמֵר: “שֶׁלֹּא יִרְאֵנִי אָדָם”.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם: פַּנּוּ כֵּלִים מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה וְהָכִינוּ כִּסֵּא לְחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שֶׁבָּא (ברכות כח ע"ב).

עַמּוּד הַיְּמָנִי – כינוי כבוד למי שהעם נשען עליו (בעקבות מלכים א ז, כא).

פַּטִּישׁ הֶחָזָק – מי שדבריו בעלי עוצמה.

כַּעַס עוֹלָם – כעס נצחי.

אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם – שכן הנפש ממשיכה להתקיים בעולם הבא.

מוֹרָא שָׁמַיִם – יראת האל.

עַד כָּאן? – האם לא ראוי שתהיה יראת שמים גדולה מיראת בני אדם?

וּלְוַאי – הלוואי שתגיעו לדרגה כזו.

פַּנּוּ כֵּלִים וגו’ – הוציאו את כל הכלים מן החדר כדי שלא ייטמאו במגע עם גופת מת.

שֶׁבָּא – ללוות אותי בדרך לעולם הבא.

*

נג מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בָּטַל זִיו הַחָכְמָה (סוטה מט ע"א).

בָּטַל זִיו הַחָכְמָה – אור החוכמה הועם.

*

נד כָּל זְמַן שֶׁהָיָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קַיָּם הָיוּ חֲמִשָּׁה תַּלְמִידָיו יוֹשְׁבִים לְפָנָיו. כְּשֶׁנִּפְטַר הָלְכוּ לְיַבְנֶה, וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ הָלַךְ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ לְדֵימְסִית, מְקוֹם מַיִם יָפִים וְנָוֶה יָפֶה. הִמְתִּין לָהֶם שֶׁיָּבוֹאוּ אֶצְלוֹ. כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּאוּ בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ אֶצְלָם וְלֹא הִנִּיחַתּוּ אִשְׁתּוֹ. אָמְרָה: מִי צָרִיךְ לְמִי? אָמַר לָהּ: הֵם צְרִיכִים לִי. אָמְרָה לוֹ: חֵמֶת וְעַכְבָּרִים – מִי דַרְכּוֹ לֵילֵךְ אֵצֶל מִי? הָעַכְבָּרִים אֵצֶל הַחֵמֶת, אוֹ הַחֵמֶת אֵצֶל הָעַכְבָּרִים? שָׁמַע לָהּ וְיָשַׁב לוֹ עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ.

לְאַחַר זְמַן בָּאוּ אֶצְלוֹ, שָאֲלוּ אוֹתוֹ בַּתּוֹרָה וְלֹא יָדַע לְהֲשִׁיבָם (קה“ר ז, ז; אדר”נ, נו"א, יד).

קַיָּם – חי (בברור חיל שליד יבנה).

תַּלְמִידָיו – והם מנויים לעיל, קטע מז.

יַבְנֶה – מקום מושב הסנהדרין לאחר החורבן.

דֵּימְסִית – אמאוס, יישוב על הדרך מירושלים לשפלה, שהיה ידוע במרחצאותיו.

בִּקֵּשׁ – רצה.

הִנִּיחַתּוּ – הרשתה לו.

חֵמֶת – כלי עור (מלא מזון).

לֵילֵךְ – ללכת.

בָּאוּ – ארבעת חבריו.

*

נה בִּימֵי רַ' דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס הֻתְּרָה צָרַת הַבַּת לָאַחִים, וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים, מִפְּנֵי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הָיָה וְזָקֵן וְעֵינָיו קָמוּ מִלָּבוֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ? אָמַר לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי אֵלֵךְ. – וְאַחֲרָיו מִי? – רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. – וְאַחֲרָיו מִי? – רַ' עֲקִיבָא. הָלְכוּ וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. נִכְנְסָה שִׁפְחָתוֹ, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶצְלֶךָ. אָמַר לָהּ: יִכָּנְסוּ – וְנִכְנְסוּ.

תְּפָסוֹ לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹשִׁיבָהוּ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב. אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: רַבִּי, אֱמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב. אָמַר לוֹ: מִי הוּא? אָמַר לוֹ: רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר לוֹ: וְיֶשׁ לוֹ בֵּן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: “נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם” (תהלים לז, כה). תְּפָסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב. אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר: רַבִּי, אֱמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב. אָמַר לוֹ: וּמִי הוּא? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? – שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב! כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְּיִשְׂרָאֵל! קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה: “טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב” (קהלת ז, א).

הִתְחִילוּ מְסַבְּבִים אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְ“צָרַת הַבַּת”. אָמְרוּ לוֹ: צָרַת הַבַּת מַהוּ? אָמַר לָהֶם: מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. – הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ הֲלָכָה כְבֵית שַׁמַּאי? אָמַר לָהֶם: “דּוֹסָא” שְׁמַעְתֶּם, אוֹ “בֶּן הָרְכִּינַס” שְׁמַעְתֶּם? אָמְרוּ לוֹ: חַיֵּי רַבִּי! סְתָם שָׁמַעְנוּ. אָמַר לָהֶם: אָח קָטָן יֵשׁ לִי, בְּכוֹר שָׂטָן הוּא, וְיוֹנָתָן שְׁמוֹ, וְהוּא מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי, וְהִזָּהֲרוּ בּוֹ שֶׁלֹּא יְקַפַּח אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת, שֶׁהִיא מֻתָּרֶת; אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁעַל מְדוֹכָה זוֹ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא וְאָמַר – צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה.

שָׁנוּ: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ – נִכְנְסוּ בְּפֶתַח אֶחָד, וּכְשֶׁיָּצְאוּ – יָצְאוּ בִּשְׁלוֹשָׁה פְּתָחִים. פָּגַע בּוֹ יוֹנָתָן בְּרַ' עֲקִיבָא. הִקְשָׁה לוֹ – וֶהֱשִׁיבוֹ. אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא עֲקִיבָא, שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְשֵׁם, וַעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לְרוֹעֵי בָּקָר! אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: וַאֲפִלּוּ לְרוֹעֵי צֹאן (יבמות טז ע"א).

הֻתְּרָה צָרַת הַבַּת לָאַחִים – מי שנשא את בת אחיו ואישה אחת נוספת (שהיא “צרת הבת”) ומת בלא בנים: האם יכולה האישה הנוספת להתייבם, להינשא, לאחיו של המת (כפי שדורשת התורה במקרה כזה)? בית שמאי התירו ובית הלל אסרו, בטענה שאם בת האח אסורה בייבום (שהרי אחי המת הוא אביה!), אזי חל האיסור גם על צרתה. והנה, בימי ר' דוסא הגיעה לבית המדרש השמועה כי הוא הלך בדרך בית שמאי והתיר לשאת את צרת הבת.

הָיָה הַדָּבָר וגו’ – הָיָה קשה לחכמים לאמץ פסיקה זו (והלכו אליו לברר את העניין).

עֵינָיו קָמוּ – התעוור.

קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.

מְסַבְּבִים וגו’ – מגלגלים מעניין לעניין בנושאים הלכתיים.

מַהוּ – מה הדין במקרה זה.

“דּוֹסָא” שְׁמַעְתֶּם וגו’ – האם היתה הידיעה בשם “דוסא” או שמא רק בשם “בן הרכינס”?

סְתָם – בלא הזכרת שם פרטי.

בְּכוֹר שָׂטָן – חריף ועקשן.

יְקַפַּח – ינצח.

תְּשׁוּבות – על קושיות אפשריות.

מְדוֹכָה זו – כיסא זה, כלומר: על נושא זה.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ – לבית ר' דוסא.

בִּשְׁלוֹשָׁה פְּתָחִים – שמא יזכה אחד מהם לפגוש ביונתן ולשמוע את עמדתו.

פָּגַע – פגש.

הִקְשָׁה – יונתן לר' עקיבא.

זָכִיתָ לְשֵׁם – למרות שעדיין לא הגעת אפילו למדרגה של רועי בקר.

*

נו בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּיּוֹ בְּקַב חֲרוּבִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת (תענית כד ע"ב).

בַּת קוֹל – קול שנשמע משמים.

בִּשְּׁבִיל – בזכות.

דַּיּוֹ וגו’ – מסתפק במהלך השבוע באכילת מזון פשוט (חרובים) ומועט (הקב הוא בערך ליטר).

*

נז כָּל עֶרֶב שַׁבָּת הָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא רְגִילָה לְהַסִּיק הַתַּנּוּר וְהֵטִילָה בּוֹ אוּד עָשֵׁן, מִשּׁוּם בּוּשָׁה. הָיְתָה לָהּ שְׁכֵנָה רָעָה, אָמְרָה: הֲרֵי יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁאֵין לָהֶם וְלֹא כְלוּם – אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה כָּל כָּךְ מַהוּ? הָלְכָה וְטָפְחָה עַל הַדָּלֶת. נִתְבַּיְּשָׁה וְנִכְנְסָה לַחֶדֶר. נַעֲשָׂה לָהּ נֵס וּמָצְאָה הַשְּׁכֵנָה אֶת הַתַּנּוּר מָלֵא כִּכָּרוֹת וְהָעֲרֵבָה מְלֵאָה עִסָּה. אָמְרָה לָהּ: פְּלוֹנִית, פְּלוֹנִית! הָבִיאִי מִרְדֶּה, שֶׁפִּתֵּךְ נִתְחָרְכָה. אָמְרָה לָהּ: אַף אֲנִי נִכְנַסְתִּי לְכָךְ.

אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ לְרַ' חֲנִינָא: עַד אֵימָתַי אָנוּ מִצְטַעֲרִים וְהוֹלְכִים כָּל כָּךְ? אָמַר לָהּ: וּמָה נַעֲשֶׂה? אָמְרָה לוֹ: בַּקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיִתְּנוּ לְךָ דָּבָר מִן הַטּוֹבָה הַגְּנוּזָה לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא. הִתְפַּלֵּל וְיָצְאָה כְּמִין פִּסַּת יָד וְנָתְנָה לוֹ רֶגֶל אַחַת שֶׁל שֻׁלְחַן זָהָב. רָאָה בַּחֲלוֹמוֹ, שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים אוֹכְלִים עַל שֻׁלְחַן זָהָב שֶׁל שָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם וְהֵם עַל שֻׁלְחַן שֶל שְׁתֵּי רַגְלָיִם. אָמַר לָהּ: נוֹחַ לָךְ שֶכָּל הַצַּדִּיקִים יֹאכְלוּ עַל שֻׁלְחַן שֶׁל שָׁלוֹשׁ רַגְלַיִם, וְאָנוּ נֹאכַל עַל שֻׁלְחַן שֶׁנִּטְּלָה אַחַת מֵרַגְלָיו? אָמְרָה לוֹ: וּמָה נַעֲשֶׂה? הִתְפַּלֵּל וְיִטְּלוּהָ מִמְּךָ. הִתְפַּלֵּל וּנְטָלוּהָ.

שָׁנוּ: גָּדוֹל הַנֵּס הָאַחֲרוֹן יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן, שֶׁכָּךְ מְקֻבָּלִים אָנוּ: מִן הַשָּׁמַיִם נוֹתְנִים אֲבָל אֵין נוֹטְלִים (תענית כד ע“ב–כה ע”א).

הֵטִילָה בּוֹ וגו’ – זרקה לתוכו גחלת מעלה עשן, כדי שלא תתבייש כשידעו השכנות שאין להם דבר לבשל.

טָפְחָה – הקישה.

נִתְבַּיְּשָׁה – אשתו של חנינא בן דוסא.

עֲרֵבָה – הכלי שבו לשים את הבצק.

עִסָּה – בצק.

מִרְדֶּה – כלי לרדות, להוציא, את הלחם מן התנור.

פִּתֵּךְ נִתְחָרְכָה – לחמך מתחיל להישרף.

נִכְנַסְתִּי לְכָךְ – להביא את המרדה.

מִצְטַעֲרִים וְהוֹלְכִים – ממשיכים לסבול.

בַּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.

פִּסַּת יד – כף יד.

אוֹכְלִים וגו’ – בעולם הבא.

נִטְּלָה – נלקחה.

גָּדוֹל – מרשים.

מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת היא בידינו.

*

נח פַּעַם אַחַת בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רָאָה רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אֶת בִּתּוֹ שֶׁהִיא עֲצֵבָה. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, לָמָה אַתְּ עֲצֵבָה? אָמְרָה לוֹ: כְּלִי שֶׁל חֹמֶץ נִתְחַלֵּף לִי בִּכְלִי שֶׁל שֶׁמֶן וְהִדְלַקְתִּי מִמֶּנּוּ אוּר לַשַּׁבָּת. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָה אִכְפַּת לָךְ? מִי שֶׁאָמַר לְשֶׁמֶן וְיִדְלַק – יֹאמַר לְחֹמֶץ וְיִדְלַק. שָׁנוּ: הָיָה דוֹלֵק וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה. (תענית כה ע"א).

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת – סמוך לכניסת השבת.

חֹמֶץ – שאינו בוער היטב ולאורך זמן.

אוּר לַשַּׁבָּת – להאיר את הבית בליל שבת.

מָה אִכְפַּת לָךְ? – מדוע את דואגת?

מִי שֶׁאָמַר וגו’ – הקב"ה.

נָטְלוּ מִמֶּנּוּ וגו’ – השתמשו באש שבערה כל השבת גם לצורך ההבדלה שבמוצאי שבת.

*

נט רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיוּ לוֹ עִזִּים. אָמְרוּ לוֹ: עִזֶּיךָ מַזִּיקוֹת. אָמַר לָהֶם: אִם מַזִּיקוֹת הֵן יֹאכְלוּ אוֹתָן דֻּבִּים, וְאִם לֹא – כָּל אַחַת וְאַחַת תָּבִיא לָעֶרֶב דֹּב בְּקַרְנֶיהָ. לָעֶרֶב הֵבִיאָה כָּל אַחַת דֹּב בְּקַרְנֶיהָ.

וְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא מֵהֵיכָן הָיוּ לוֹ עִזִּים? אָמַר רַב פִּינְחָס: מַעֲשֶׂה וְעָבַר אָדָם אֶחָד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְהִנִּיחַ שָׁם תַּרְנְגוֹלוֹת וּמְצָאָתַן אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, וְאָמַר לָהּ: אַל תֹּאכְלִי מִבֵּיצֵיהֶן; וְהִרְבּוּ בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִין וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתָם, וּמְכָרָן וְקָנָה בִּדְמֵיהֶן עִזִּים. פַּעַם אַחַת עָבַר אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁאָבְדוּ מִמֶּנּוּ הַתַּרְנְגֹלוֹת וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: בְּכָאן הִנַּחְתִּי הַתַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁלִּי. שָׁמַע רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ בָּהֶן סִימָן? אָמַר לוֹ: הֵן. נָתַן לוֹ סִימָן וְנָטַל אֶת הָעִזִּים.

וְהֵן הֵן הָעִזִּים שֶׁהֵבִיאוּ דֻבִּים בְּקַרְנֵיהֶן (תענית כה ע"א).

מַזִּיקוֹת – את השדות.

לָעֶרֶב – לעת ערב, בשובה מן המרעה.

הִנִּיחַ – השאיר, שכח.

הִרְבּוּ וגו’ – גדל מספר הביצים והתרנגולות שבקעו מהן.

מְצַעֲרִין – גרמו טרחה ונזק.

בִּדְמֵיהֶן – במחירן.

סִימָן – המעיד על בעלותו על התרנגולות.

*

ס הָיְתָה לוֹ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שְׁכֵנָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה בּוֹנָה בַּיִת וְלֹא הָיוּ הַקּוֹרוֹת מַגִּיעוֹת מִכֹּתֶל לְכֹתֶל. בָּאָה אֶצְלוֹ וְאָמְרָה לוֹ: אֲנִי בּוֹנָה בַּיִת וְאֵין הַקּוֹרוֹת מַגִּיעוֹת. אָמַר לָהּ: מָה שְׁמֵךְ? אָמְרָה לוֹ: אֵיכוֹ. אָמַר לָהּ: אֵיכוֹ, יַגִּיעוּ קוֹרוֹתַיִךְ! הִגִּיעוּ.

אָמַר פְּלֵימוֹ: אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ הַבַּיִת וְהָיוּ קוֹרוֹתָיו יוֹצְאוֹת אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן. וְאָמְרוּ לִי: זֶה הַבַּיִת שֶׁקֵּרָה רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בִּתְפִלָּתוֹ (תענית כה ע"א).

לֹא הָיוּ הַקּוֹרוֹת וגו’ – הקורות לבניין הגג היו קצרות מן המרחק שבין הקירות.

אֵיכוֹ – ואולי ביסוד הדברים משחק מילים על מילה יוונית שפירושה “הלוואי”.

יוֹצְאוֹת – בולטות כחצי מטר מכל צד.

קֵרָה – עשה קורות.

*

סא מַעֲשֶׂה בְּרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁרָאָה בְּנֵי עִירוֹ מַעֲלִים נְדָרִים וּנְדָבוֹת לִירוּשָׁלָיִם. אָמַר: הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם נְדָרִים וּנְדָבוֹת וַאֲנִי אֵינִי מַעֲלֶה כְּלוּם! מָה עָשָׂה? יָצָא לְמִדְבָּרָהּ שֶׁל עִירוֹ וְרָאָה שָׁם אֶבֶן אַחַת וְשִׁבְּבָהּ וְסִתְּתָהּ וּמֵרְקָהּ, וְאָמַר: הֲרֵי עָלַי לְהַעֲלוֹתָהּ לִירוּשָׁלָיִם. בִּקֵּשׁ לִשְׂכֹּר לוֹ פּוֹעֲלִים. נִזְדַּמְּנוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: מַעֲלִים לִי אַתֶּם אֶבֶן זוֹ לִירוּשָׁלָיִם? אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ חֲמִשִּׁים סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים אוֹתָהּ לִירוּשָׁלָיִם. בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם וְלֹא נִמְצָא בְּיָדוֹ דָּבָר. הִנִּיחוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. מִיָּד זִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: אַתֶּם מַעֲלִים לִי אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: תֵּן לָנוּ חֲמִשָּׁה סְלָעִים וְאָנוּ מַעֲלִים לְךָ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלָיִם – וּבִלְבַד שֶתִּתֵּן יָדְךָ עִמָּנוּ. נָתַן יָדוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלָיִם. בִּקֵּשׁ לִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָם וְלֹא מְצָאָם. נִכְנַס לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאַל בִּשְׁבִילָם. אָמְרוּ לוֹ: דּוֹמֶה, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הֶעֱלוּ אַבְנְךָ לִירוּשָׁלַיִם, וְקָרְאוּ עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: “חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב” (משלי כב, כט) – לִפְנֵי מַלְאָכִים יִתְיַצֵּב (קה“ר א, א; שהש”ר א, א).

אֵינִי מַעֲלֶה כְּלוּם – בגלל עניותו.

מִדְבָּרָה שֶׁל עִירוֹ – אזור המרעה שליד העיר.

שִׁבְּבָהּ וגו’ – הִקציע, פיסל והחליק את האבן.

הֲרֵי עָלַי – נודר אני.

בִּקֵּשׁ – רצה.

זִמֵּן – שלח.

וּבִלְבַד וגו’ – ובתנאי שתעזור לנו לשאת את האבן.

וְנִמְצְאוּ – באורח נס.

לִשְׁכַּת הַגָּזִית – מקום מושב הסנהדרין בהר הבית.

בִּשְׁבִילָם – על אודותיהם.

וְקָרְאוּ עָלָיו וגו’ – ציטטו (ודרשו) בקשר אליו את הפסוק.

*

סב רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיָה מְהַלֵּךְ בְּדֶרֶךְ וְנוֹשֵׂא סַל שֶׁל מֶלַח עַל רֹאשׁוֹ. יָרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת וַחֲנִינָא בְּצַעַר?! פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּצַעַר וַחֲנִינָא בְּנַחַת?! יָרְדוּ גְשָׁמִים (תענית כד ע"ב).

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת – טוב לו לעולם כשיורדים גשמים.

בְּצַעַר – שהגשם שוטף את המלח.

*

סג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה בּוֹ עַרְוָד וְהָיָה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. אָמַר לָהֶם: הַרְאוּנִי אֶת חוֹרוֹ. הָלְכוּ וְהֶרְאוּהוּ אֶת חוֹרוֹ. נָתַן עֲקֵבוֹ עַל פִּי הַחוֹר. יָצָא וּנְשָׁכוֹ – וּמֵת אוֹתוֹ עַרְוָד. נְטָלוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהֱבִיאוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם: רְאוּ, בָּנַי, אֵין עַרְוָד מֵמִית, אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית.

בְּאוֹתָה שָׁעָה אָמְרוּ: אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עַרְוָד; וְאוֹי לוֹ לְעַרְוָד שֶׁפָּגַע בּו רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא!

סד מַעֲשֶׂה בְּרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁרָאָה אֶת הָאֲרִי. אָמַר לוֹ: אִי, מֶלֶךְ חַלָּשׁ, לֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? מִיָּד בָּרַח. רָץ אַחֲרָיו רַ' חֲנִינָא, אָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, שֶׁקְּרָאתִיךָ “חַלָּשׁ”, וּמִי שֶׁבְּרָאֲךָ קְרָאֲךָ גִבּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה” (משלי ל, ל) (תנחומא ויגש, ג).

אִי – הוי.

נַעֲנֵיתִי לְךָ – סלח לי.

“לַיִשׁ” – מכינוייו של האריה.

*

סה אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל, וְאִם לָאו – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף.

מַעֲשֶׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. שִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אֲנִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אֲנִי, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבָּלְנִי: אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל, וְאִם לָאו – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּנוּ אוֹתָהּ שָׁעָה. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַ' גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם, אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.

וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי, בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים – וְיִחְיֶה. הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הֵטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין עָלָיו. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי חֲנִינָא גָּדוֹל מִמְּךָ? אָמַר לָהּ: לָאו, אֶלָּא הוּא דוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי דוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ (ברכות לד ע"ב).

שְׁגוּרָה – רהוטה ושוטפת.

שֶׁהוּא מְקֻבָּל – שהתפילה על החולה התקבלה ברצון.

מְטֹרָף – דחוי.

שִׁגֵּר – שלח.

חֲלָצַתּוּ חַמָּה – חום (הקדחת) נחלץ ויצא מגופו של החולה.

מְקֻבָּלְנִי – למדתי על סמך הניסיון.

כִּוְּנוּ וגו’ – רשמו בדייקנות את השעה שבה דיבר עמהם ר' חנינא.

הָעֲבוֹדָה – לשון שבועה (בדבר קדוש, במקדש).

לֹא חִסַּרְתֶּם וגו’ – דייקתם בקביעת הזמן, לא הקדמתם ולא איחרתם כלל.

שָׁאַל – ביקש.

אִלְמָלֵא הֵטִיחַ וגו’ – גם לוּ הייתי מתאמץ ומכה את ראשי בין ברכַּי כל היום כולו, לא היו מקשיבים לתפילתי.

כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ – המצוי לפניו בכל עת.

כְּשַׂר – הפוגש במלך רק מפעם לפעם.

*

סו שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: “שָׁלוֹם”; שְׁנִיָּה אָמַר לָהֶם: “שָׁלוֹם”; שְׁלִישִׁית אָמַר לָהֶם: “עָלְתָה”. אָמַר לָהּ אָבִיהָ: בִּתִּי, מִי הֶעֱלֵךְ? אָמְרָה לוֹ: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ.

אָמְרוּ לוֹ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא: נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אָנוֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי: דָּבָר שֶׁהַצַּדִּיק מִתְעַסֵּק בּוֹ – יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעוֹ?!

(אָמַר רַ' אַבָּא: אַף עַל פִּי כֵן מֵת בְּנוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא בַּצָּמָא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם סְבִיבָיו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד” [תהלים נ, ג]) (יבמות קכא ע"ב).

שִׁיחִין – שוחות, בורות להספקת מים להולכי דרכים.

שָׁעָה רִאשׁוֹנָה – לאחר נפילת הילדה.

שָׁלוֹם – לא אירע דבר רע לילדה.

עָלְתָה – כבר יצאה מן הבור.

זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וגו’ – אַיִל ורועה זקן שהוליך אותו באו לעזרתי.

דָּבָר שֶׁהַצַּדִּיק וגו’ – האם יעלה על הדעת שצאצאיו של נחוניא, העושה מעשי צדקה בחפירת בורות מים, ייפגעו במים?

מְדַקְדֵּק וגו’ – מקפיד עם אנשי המעלה הסובבים אותו ומענישם גם אם סטו מן הדרך סטייה זעירה כעובי שערה.

*

סז מַעֲשֶׂה בַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁגְּנָבוּהוּ לִסְטִים וְחָבְשׁוּ אוֹתוֹ בֶּחָצֵר וְהִנִּיחוּ לוֹ תֶּבֶן וּשְׂעוֹרִים וּמַיִם – וְלֹא הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה. אָמְרוּ: לָמָּה אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ שֶׁיָּמוּת וְיַבְאִישׁ לָנוּ אֶת הֶחָצֵר? עָמְדוּ וּפָתְחוּ לוֹ אֶת הַדֶּלֶת וְהוֹצִיאוּהוּ; וְהָיְתָה נוֹהֶקֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁהִגִּיעָה אֵצֶל רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעָה אֶצְלוֹ שָׁמַע בְּנוֹ קוֹלָהּ, אָמַר לוֹ: אַבָּא, דּוֹמֶה קוֹלָהּ לְקוֹל בְּהֶמְתֵּנוּ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, פְּתַח לָהּ אֶת הַדֶּלֶת, שֶׁכְּבָר מֵתָה בְּרָעָב. עָמַד וּפָתַח לָהּ הַדֶּלֶת וְהִנִּיחַ לָהּ תֶּבֶן וּשְעוֹרִים וּמַיִם וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה.

לְפִיכָךְ אָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁהַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ חֲסִידִים, כָּךְ בְּהֶמְתָּם חֲסִידוֹת כְּמוֹתָם (אדר“נ, נו”א, ח).

לִסְטִים – שודדים.

חָבְשׁוּ – קשרו.

יַבְאִישׁ – יסריח.

נוֹהֶקֶת – נוערת.

כְּבָר מֵתָה – כמעט מתה.

חֲסִידוֹת – ולא יאכלו מזון גזול.

*

סח מִשֶּׁמֵּת רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה (סוטה מט ע"א).

בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – פסקו אנשים העושים מעשי נסים (או: מעשי חסד).

*

סט מַעֲשֶׁה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקָרָא לַיְלָה הָרִאשׁוֹן. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁחָתָן פָּטוּר מִקְּרִיאַת שְׁמַע? אָמַר לָהֶם: אֵינִי שׁוֹמֵעַ לְבַטֵּל הֵימֶנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת.

רָחַץ לַיְלָה רִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחֹץ? אָמַר לָהֶם: אֵינִי כִשְאָר בְּנֵי אָדָם – אִסְטְנִיס אֲנִי (ברכות טז ע“א־ע”ב).

קָרָא וגו' – קרא קריאת שמע בלילה הראשון לאחר חופתו.

חָתָן פָּטוּר וגו' – משום שהוא טרוד בקיום מצוות פרו ורבו (כאמור במשנה ברכות ב, ה).

אֵינִי שׁוֹמֵעַ וגו' – איני מסכים להסיר מעלי, אף לא לזמן קצר, את עול קיום המצוות.

לַיְלָה רִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה – לאחר קבורת אשתו. אִסְטְנִיס – חלוש, מפונק.

*

ע רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ הָיוּ מְהַלְּכִים בִּסְפִינָה. לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיְתָה פַּת וּלְרַ' יְהוֹשֻׁעַ פַּת וְסֹלֶת. כָּלְתָה פִּתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, סָמַךְ עַל סָלְתּוֹ שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לוֹ: וְכִי הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁתִּתְעַכֵּב כָּל כָּךְ שֶׁהֵבֵאתָ סֹלֶת? אָמַר לוֹ: כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁעוֹלֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה וּמַתְעֶה אֶת הַסַּפָּנִים, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא יַעֲלֶה וְיַתְעֶה אוֹתָנוּ. אָמַר לוֹ: כָּל כָּךְ בְּיָדְךָ וְאַתָּה יוֹרֵד בִּסְפִינָה? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה תָּמֵהַּ עָלָי – תְּמַהּ עַל שְׁנֵי תַלְמִידִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּיַּבָּשָׁה: רַ' יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא וְרַ' אֶלְעָזָר חִסְמָא, שֶׁיּוֹדְעִים לְשַׁעֵר כַּמָּה טִפּוֹת יֵשׁ בַּיָּם – וְאֵין לָהֶם פַּת לֶאֱכֹל וְלֹא בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ.

נָתַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל דַּעְתּוֹ לְהוֹשִׁיבָם בָּרֹאשׁ. כְּשֶעָלָה לַיַּבָּשָׁה שָׁלַח לָהֶם וְלֹא בָּאוּ, חָזַר וְשָׁלַח וּבָאוּ. אָמַר לָהֶם: כִּמְדֻמִּים אַתֶּם שֶׁשְּׂרָרָה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם? עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם! שֶׁנֶּאֱמַר: “הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה” (מלכים א יב, ז) (הוריות י ע"א).

פַּת – כיכר לחם (שהיתה אמורה להספיק לכל תקופת הנסיעה).

סֹלֶת – קמח לאפיית לחם נוסף.

עוֹלֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה – מתגלה אחת לשבעים שנה.

הַסַּפָּנִים – שמנווטים על פי הכוכבים.

כָּל כָּךְ וגו' – חוכמה כה רבה ברשותך, ואתה נאלץ לצאת בספינה לשם חיפוש פרנסה?

תְּמַהּ – תתפלא.

לְשַׁעֵר – להעריך.

נָתַן וגו' – החליט למנות אותם לתפקידי הנהגה.

לֹא בָּאוּ – מרוב ענווה.

כִּמְדֻמִּים – סבורים.

שְׂרָרָה – תפקיד של הנהגה.

“עֶבֶד לָעָם הַזֶּה” – כך נאמר למלך רחבעם.

*

עא דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנָה הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּטַבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר: הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָּזֶה? (ראש השנה כד ע"א).

דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנָה – דגמים (או שרטוטים) של הצורות השונות שבהן מתגלה הירח.

בְּטַבְלָא וגו' – טבלה התלויה על הכותל.

הֶדְיוֹטוֹת – אנשים פשוטים (שבאו להעיד כי ראו את הירח בתחילת החודש. בעקבות העדות נקבע מועד ראש החודש, וכך גם נודע אם היה החודש שחלף בן 29 יום או בן 30 יום).

*

עב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים וְנִרְאֵית דְּמוּת לְבָנָה בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶש, וּבִקְּשׁוּ בֵּית דִּין לְקַדְּשׁוֹ. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: אֵין חִדּוּשָׁהּ שֶׁל לְבָנָה פְּחוּתָה מֵעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה יוֹם וּמֶחֱצָה וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי שָׁעָה וְשִׁבְעִים וּשְׁלשָׁה חֲלָקִים.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתָה אִמּוֹ שֶׁל בֶּן זָזָא וְהִסְפִּידָהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הֶסְפֵּד גָּדוֹל, לֹא מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיָה לְכָךְ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ (ראש השנה כה ע"א).

נִתְקַשְּׁרוּ בֶּעָבִים – נתכסו עננים (והיה קשה לראות דרכם).

בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ – ראו בקטע הקודם.

כִּסְבוּרִים הָעָם – האנשים סברו כי היום ה־29 הוא כבר ראש החודש הבא.

כָּךְ מְקֻבָּלְנִי וגו' – מסורת היא במשפחתי, משפחת הנשיאים.

אֵין חִדּוּשָׁהּ וגו' – הירח החדש אינו יכול להיראות לפני שחלפו 29 יום וחצי ועוד שני שליש של שעה ו־73 חלקי השעה, שהם קצת יותר מארבע דקות (בתקופת חז"ל חולקה השעה ל־1080 חלקים). ועל כן לא יכול יום ה־29 בחודש כלשהו להיות ראש החודש הבא.

בֶּן זָזָא – דמות שאינה מוכרת ממקור אחר.

הִסְפִּידָהּ – כדי להראות ברבים שאין היום ראש חודש (כיוון שאין מספידין ביום זה).

*

עג מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בְּמִזְרָח וְעַרְבִית בְּמַעֲרָב. אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם, וּכְשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָם רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִּזְמַנוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָם רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַ' דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם – הֵיאַךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ? אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ.

שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ: גּוֹזֵרְנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנֶךָ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַ' עֲקִיבָא מֵצֵר. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מֵצֵר? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפֹּל לְמִטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאַל יִגְזֹר עָלָיו גְּזֵרָה זוֹ. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי לִלְמֹד, שֶׁכָּל מָה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם” (ויקרא כג, ד) – בֵּין בִּזְמַנָּם וּבֵין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּם אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַ' דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס. אָמַר לוֹ: אִם בָּאִים אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית־דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִים אָנוּ לָדוּן אַחֲרֵי כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת משֶׁה עַד עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות כד, ט) – לָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל זְקֵנִים? לְלַמֵּד שֶׁכָּל שְׁלוֹשָׁה וּשְׁלוֹשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵּית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל הֲרֵיהוּ כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל רַ' יְהוֹשֻׁעַ מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָמַד מִכִּסְאוֹ וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בּוֹא בְּשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי; רַבִּי – בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי – שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרַי. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים! (ראש השנה כד ע“ב־כה ע”א).

שְׁנַיִם – שני עדים.

רְאִינוּהוּ וגו' – הירח הישן נראה בבוקר במזרח, והחדש – עוד באותו יום בערב, במערב.

עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם – שכן לדעתו דבר זה הוא בלתי אפשרי מבחינה אסטרונומית.

קִבְּלָם – קיבל את עדותם וקידש את החודש.

בִּזְמַנּוֹ – בליל השלושים לחודש.

לֵיל עִבּוּרוֹ – ליל השלושים ואחד.

כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ – וברור לכול שטרם ילדה.

רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ – מסכים עמך (ויש לדחות את ראש החודש ביום).

בְּמַקֶּלְךָ וּבִמְעוֹתֶיךָ – והוא ביטוי פומבי לכך שהיום הוא יום חול (והכרה בקידוש החודש על פי שיטת רבן גמליאל).

מֵצֵר – מצטער.

רָאוּי לוֹ וגו' – ר' יהושע מעדיף לחלות למשך שנה ובלבד שלא תיגזר עליו גזירה זו (ודיבר על עצמו בגוף שלישי).

יֵשׁ לִי לִלְמֹד – יכול אני להוכיח.

עָשׂוּי – תקף וראוי.

“אֵלֶּה מוֹעֲדֵי” וגו' – ומן הפסוק הוא לומד כי הקריאה, ההכרזה על המועדים, היא הקובעת אותם, אף אם היא שגויה.

לָדוּן – להעמיד בספק ולבדוק שמא טעו.

שִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל – שהם, לפי המסורת, בית הדין בימיו של משה.

שְׁלוֹשָׁה – המספר המינימלי של שופטים בבית דין.

נָטַל – לקח.

הַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים – הגדולים בחוכמה מצייתים לנחותים מהם.

*

עד רַ' צָדוֹק הָיָה לוֹ בְכוֹר. הֵטִיל לוֹ שְׂעוֹרִים בְּסַל נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. בְּתוֹךְ אֲכִילָתוֹ נִסְדְּקוּ שְׂפָתָיו. בָּא לִפְנֵי רַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ: כְּלוּם חִלַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: הֵן. בָּא לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: חִלַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ: לֹא. – וַהֲלֹא רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לִי הֵן? אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלוּ בַּעֲלֵי תְּרִיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ בַּעֲלֵי תְּרִיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: “כְּלוּם חִלַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ”? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי: הֵן! יְהוֹשֻׁעַ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ. עָמַד רַ' יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֵיאַךְ אֶעֱשֶׂה? אִלְמָלֵא אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת, עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי – הֵיאַךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָּל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד! – וְעָמָד (בכורות לו ע"א).

רַ' צָדוֹק – שהיה כוהן.

בְּכוֹר – בכור בהמה (שעל פי התורה ניתן לכוהן, אך זה רשאי לאכול את בשרו רק לאחר שנתגלה בו מום).

הֵטִיל וגו' – הגיש לו מאכל בסל עשוי ענפים שקצותיהם חדים (ונפגע הבכור).

כְּלוּם חִלַּקְנוּ וגו' – האם יש להבחין, במקרה שנופל מום בבכור, בין כוהן השייך למעמד תלמידי החכמים והמקפידים במצוות (כמו ר' צדוק), ובין כוהנים אחרים, עמי ארצות, שאינם מקפידים במצוות שונות (ושיש חשד שמא גרמו את המום בכוונה)? ב

עֲלֵי תְּרִיסִין – כינוי כבוד לתלמידי החכמים, הנאבקים זה בזה בענייני הלכה, כאילו בידיהם מָגִנים (הם התריסים).

הַשּׁוֹאֵל – ר' צדוק.

וְיָעִידוּ בְּךָ – שפסקת אחרת.

אִלְמָלֵא וגו' – איני יכול להכחיש את העדות כיוון שהעד עומד מולי בבית הדין.

עוֹמֵד עַל רַגְלָיו – והוא עלבון לעומד בשעה שהכול יושבים.

רִנְּנוּ – התלחשו והתרעמו.

חֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן – שמו של אדם שהיה מוסר בקול רם את דבריו של החכם הדורש שנאמרו בשקט ואף מבהיר אותם.

עֲמֹד – הפסק.

*

עה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ: רַבִּי, תְּפִלַּת עַרְבִית רְשוּת אוֹ חוֹבָה? אָמַר לוֹ: רְשׁוּת. בָּא לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? אָמַר לוֹ: חוֹבָה. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לִי רְשׁוּת! אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ בַּעֲלֵי תְּרִיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ בַּעֲלֵי תְּרִיסִין עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: “תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה?” אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: חוֹבָה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁחוֹלֵק עָלַי בַּדָּבָר הַזֶּה? אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: לָאו. אָמַר לוֹ: וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי רְשׁוּת?! אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ! עָמַד רַ' יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמָר: אִלְמָלֵא אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת; עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי – הֵיאַךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָּל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד! – וְעָמַד.

אָמְרוּ לְרַ' זִינוֹן הַחַזָּן: אֱמֹר! הִתְחִיל וְאָמַר. הִתְחִילוּ כָּל הָעָם וְעָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם וְאָמְרוּ לוֹ: “כִּי עַל מִי לֹא עָבְרָה רָעָתְךָ תָּמִיד” (נחום ג, יט).

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ וגו' – השוו לקטע הקודם הזהה בפרטים רבים.

הַחַזָּן – שמש בית הכנסת, שבין שאר תפקידיו נהג לקרוא פסוקים שונים בפני העם.

הִתְחִיל וְאָמַר – פסוקי מקרא כלשהם.

אָמְרוּ לוֹ – הורו לחזן מה לומר (ובה בעת כיוונו את דברי התוכחה שבפסוק לרבן גמליאל).

*

אָמְרוּ: עַד כַּמָּה יְהֵא זֶה הוֹלֵךְ וּמְצַעֲרוֹ? אֶשְׁתָּקַד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צִעֲרוֹ, בִּבְכוֹרוֹת בְּמַעֲשֶׂה שֶׁל רַ' צָדוֹק – צִעֲרוֹ, וְאַף עַכְשָׁו צִעֲרוֹ, − בּוֹאוּ וְנַעֲבִירֶנּוּ! אֶת מִי נוֹשִׁיב בִּמְקוֹמוֹ? נוֹשִׁיב אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ? בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה הוּא; נוֹשִׁיב אֶת רַבִּי עֲקִיבָא? – שֶׁמָּא יַעַנְשֶׁנּוּ, שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת אָבוֹת; אֶלָּא נוֹשִׁיב רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהוּא חָכָם וְהוּא עָשִׁיר וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא.

בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: נוֹחַ לוֹ לְרַבֵּנוּ שֶׁיְהֵא רֹאשׁ יְשִׁיבָה? אָמַר לָהֶם: אֵלֵךְ וְאֶמָּלֵךְ בִּבְנֵי בֵּיתִי. הָלַךְ וְנִמְלַךְ בְּאִשְׁתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: שֶׁמָּא יַעֲבִירוּךָ? אָמַר לָהּ: הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: יִשְׁתַּמֵּשׁ אָדָם בְּכוֹס שֶׁל זְכוּכִית יְקָרָה יוֹם אֶחָד – וּלְמָחָר תִּשָּׁבֵר. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי אֵין לְךָ שֵׂיבָה. אוֹתוֹ הַיּוֹם בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה – נַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְעִטְּרוּהוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת שֶׁל שֵׂיבָה (וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: “הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה” וְלֹא “בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה”). וְהָיָה רַ' עֲקִיבָא יוֹשֵׁב וּמִצְטַעֵר וְאָמַר: לֹא שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁהוּא בֶּן גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי. אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ אֲבוֹתָיו! אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָתֵד לְהִתָּלוֹת בָּהּ.

שָנוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס, שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתּוֹסְפוּ כַּמָּה סַפְסָלִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, מָנַעְתִּי תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. הֶרְאוּהוּ בַּחֲלוֹמוֹ: חֲצָבִים לְבָנִים מְלֵאִים אֵפֶר.

שָׁנִינוּ: “עֵדֻיּוֹת” בּוֹ בַיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “בּוֹ בַּיּוֹם” – אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה. וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּהָ, וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. שֶׁשָּׁנִינוּ: בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה, גֵּר עַמּוֹנִי, לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַּקָּהָל? אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה לָבוֹא בַּקָהָל! אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: מֻתָּר אַתָּה לָבוֹא בַקָּהָל! אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' " (דברים כג, ד). אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָם הֵם יוֹשְׁבִים? וַהֲלֹא כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים” (ישעיה י, יג). אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן” (ירמיה מט, ו) – וּכְבָר שָׁבוּ. אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל” (עמוס ט, יד) − וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ, אֶלָּא שֶׁעֲתִידִין לָשׁוּב, אַף כָּאן עֲתִידִין לָשׁוּב. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַּקָּהָל.

עַד כַּמָּה וגו' – כמה עוד ימשיך רבן גמליאל לפגוע בר' יהושע?

רֹאשׁ הַשָּׁנָה – ראו קטע עג.

בְּכוֹרוֹת – ראו בקטע הקודם.

נַעֲבִירֶנּוּ – נסלק אותו מתפקידו כנשיא.

בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה – נוגע בדבר.

שֶׁמָּא יַעַנְשֶׁנּוּ וגו' – אולי יקלל אותו, ור' עקיבא לא יוכל להתגונן מפניו, כיוון שאין לו זכות אבות המגנה על האדם.

עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא – דור עשירי מעזרא, וזכות זו תגן עליו מפני הנשיא.

אֶמָּלֵךְ – אתייעץ.

הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין – והוא פתגם בפי העם (וכוונתו שאין למנוע הנאה בהווה בשל חשש מן העתיד).

עִטְּרוּהוּ – הקיפו (את פניו).

כְּבֶן שִׁבְעִים – במראה ולא בגיל.

יָתֵד לְהִתָּלוֹת בָּהּ – קולב הנעוץ בקיר לתליית חפצים (והוא סמל למשהו מוצק בעברו של אדם, שעליו הוא יכול להיסמך).

אוֹתוֹ הַיּוֹם – שבו העבירו את רבן גמליאל מתפקידו.

שׁוֹמֵר הַפֶּתַח – מי שמנע את הכניסה לבית המדרש (בימי רבן גמליאל) ממי שלא נראה כי פנימיותו כחיצוניותו, כלומר מי שאין ידיעותיו והתנהגותו עולים בקנה אחד.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – דאג (שמא השאיר אנשים ראויים מחוץ לבית המדרש).

חֲצָבִים לְבָנִים מְלֵאִים אֵפֶר – כדים לבנים שתוכם אפר (סמל לאנשים שאין תוכם כברם), וכדי להרגיע את רבן גמליאל הראוהו אותם.

עֵדֻיּוֹת – מסכת עדויות שבמשנה ונושאים קרובים לאמור בה.

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר – בספרות חז"ל.

תְּלוּיָה – וטרם הוכרעה.

מָנַע עַצְמוֹ – נמנע מלבוא.

מָה אֲנִי לָבוֹא בַּקָּהָל – האם רשאי אני לשאת בת ישראל?

וְכִי עַמּוֹן וגו' – האם אפשר לזהות את תושבי אזור עמון ומואב של היום עם אלו שהתורה דיברה בהם?

בִּלְבֵּל – עירבב (וכך איבדו את ייחודם וזהותם).

וּכְבָר שָׁבוּ – ועל כן העמונים של היום הם העמונים של ימי התורה.

*

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הוֹאִיל וְכָךְ, אֵלֵךְ וַאֲפַיְּסֶנּוּ לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְבֵיתוֹ רָאָה כָּתְלֵי הַבַּיִת שֶׁהֵם מְפֻחָמִים. אָמַר לוֹ: מִכָּתְלֵי בֵּיתְךָ אַתָּה נִכָּר שֶׁפֶּחָמִי אַתָּה. אָמַר לוֹ: אוֹי לוֹ לַדּוֹר שֶׁאַתָּה פַּרְנָסוֹ וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאַתָּה קְבַרְנִיטָהּ! שֶאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בְּצַעֲרָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, בַּמֶּה הֵם מִתְפַּרְנְסִים וּבַמֶּה הֵם נִזּוֹנִים!

אָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחַל לַי!

לֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ.

− עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא!

נִתְפַּיֵּס.

אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעַ לַחֲכָמִים? אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ כּוֹבֵס: אֲנִי אֵלֵךְ! שָׁלַח לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ: מִי שֶׁלָּבַשׁ מַדִּים – יִלְבַּשׁ מַדִּים; וּמִי שֶׁלֹּא לָבַשׁ מַדִּים – יֹאמַר לְמִי שֶׁלָּבַשׁ מַדִּים: “פְּשֹׁט מַדֶּיךָ וַאֲנִי אֶלְבָּשֵׁם”? אָמַר לָהֶם רַ' עֲקִיבָא לַחֲכָמִים: הָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ עֲבָדָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וִיצַעֲרוּ אֶת הַחֲכָמִים. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: מוּטָב שֶׁאֶעֱמֹד וְאֵלֵךְ אֲנִי אֶצְלָם. בָּא רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְטָפַח עַל הַדֶּלֶת וְאָמַר לָהֶם: מַזֶּה בֶּן מַזֶּה – יַזֶּה; שֶׁאֵינוֹ לֹא מַזֶּה וְלֹא בֶּן מַזֶּה – יֹאמַר לְמַזֶּה בֶּן מַזֶּה: “מֵימֶיךָ מֵי מְעָרָה וְאֶפְרְךָ אֵפֶר מִקְלָה”? אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: רַ' יְהוֹשֻׁעַ! נִתְפַּיַּסְתָּ? כְּלוּם עָשִׂינוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל כְּבוֹדְךָ – לְמָחָר אֲנִי וְאַתָּה נַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.

וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הֶעֱבִירוּ אֶת רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל דּוֹרֵשׁ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שַׁבָּת אַחַת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מָר: “שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיָתָה? – שַׁבָּת שֶׁל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה” (ברכות כז ע“ב־כח ע”א; ירושלמי ברכות ד, א).

הוֹאִיל וְכָךְ – הואיל ורוב החכמים תמכו בעמדתו של ר' יהושע.

פֶּחָמִי – נפח או מי שעושה פחמים.

פַּרְנָסוֹ – מנהיגו.

קְבַרְנֵיטָהּ – רב החובל.

יוֹדֵעַ בְּצַעֲרָם – מוּדע לסבלותיהם.

נַעֲנֵיתִי לְךָ – סלח לי.

כְּבוֹד אַבָּא – כבוד בית הנשיא.

וְיוֹדִיעַ לַחֲכָמִים – שר' יהושע ורבן גמליאל התפייסו.

שָׁלַח לָהֶם – ידיעה (באמצעות הכובס).

מִי שֶׁלָּבַשׁ וגו' – מי שראוי ללבוש את בגדי הנשיאות יחזור לעשות זאת, ולא ייתכן שמי שאינו מבית הנשיא יאמר לנשיא לוותר על כך.

הָגִיפוּ – סגרו.

טָפַח – הקיש.

מַזֶּה וגו' – רק כוהן בן כוהן (כלומר מי שיש לו ייחוס שושלתי) רשאי להזות מים ואפר פרה אדומה על הטמאים, ולא ייתכן שמי שאינו כוהן יאמר לכוהן שהמים שהוא משתמש בהם הם מי מערה (ולא מים זורמים, כנדרש) וכי האפר שמעורב בהם הוא אפר שנותר משריפה סתם (ולא אפר פרה אדומה, כנדרש).

כְּלוּם – האם לא.

נַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ – של רבן גמליאל (סימן לכבוד המגיע לו).

לֹא הֶעֱבִירוּ – לא הורידוהו לגמרי ממעמדו.

וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מָר – בסיפור אחר (חגיגה ג ע"א), כשנשאלו אנשי יבנה מי היה הדורש באותה שבת.

*

עו כָּךְ הָיְתָה מִדָּתוֹ שֶׁל רַבֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס וְאוֹמֵר: “שַׁאֲלוּ” – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם קִנְתּוּר; נִכְנַס וְלֹא הָיָה אוֹמֵר: “שַׁאֲלוּ” – בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ

שָׁם קִנְתּוּר (ספרי דברים, טז).

מִדָּתוֹ – דרך התנהגותו.

נִכְנָס – לבית המדרש.

שַׁאֲלוּ – שאלות בהלכה.

בְּיָדוּעַ וגו' – ברור היה לו שלא תהיה באותו יום מחלוקת או התנגדות.

*

עז מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב. וְהָיָה רַ' אֶלְעַאי מְהַלֵּךְ אַחֲרָיו. מָצָא גְלֻסְקִין בַּדָּרֶךְ, אָמַר לוֹ: אֶלְעַאי, טֹל גְלֻסְקִין מִן הַדָּרֶךְ. מָצָא נָכְרִי אֶחָד. אָמַר לוֹ: מַבְגַּאי, טֹל גְלֻסְקִין הַלָּלוּ מֵאֶלְעַאי. נִטְפַּל לוֹ רַ' אֶלְעַאי. אָמַר לוֹ: מֵהֵיכָן אַתָּה? אָמַר לוֹ: מֵעֲיָרוֹת שֶׁל בֻּרְגָּנִין אֲנִי. – וּמָה שִׁמְךָ? – מַבְגַּאי שְׁמִי. – כְּלוּם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? אָמַר לוֹ: לָאו.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְנוּ שֶׁכִּוֵּן רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וּשְׁלוֹשָׁה דְבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: לָמַדְנוּ, שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאֳכָלִין; וְלָמַדְנוּ, שֶׁהוֹלְכִים אַחֲרֵי רֹב עוֹבְרֵי דְּרָכִים; וְלָמַדְנוּ, שֶׁחֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה.

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְזִיב בָּא אֶחָד לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל לָזֶה שֶׁעִמּוֹ: כְּלוּם שָׁתִינוּ רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, יְטַיֵּל אַחֲרֵינוּ עַד שֶׁיָּפוּג יֵינֵנוּ, וְטִיֵּל אַחֲרֵיהֶם שְׁלוֹשָׁה מִילִים עַד שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר, יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ.

וְהַרְבֵּה דְבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: לָמַדְנוּ, שֶׁרְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי מְשַׁכֵּר; וְלָמַדְנוּ, שִׁכּוֹר אַל יוֹרֶה; וְלָמַדְנוּ שֶׁדֶּרֶךְ מְפִיגָה אֶת הַיַּיִן; וְלָמַדְנוּ, שֶׁאֵין מְפִירִין נְדָרִים לֹא רָכוּב וְלֹא מְהַלֵּךְ וְלֹא עוֹמֵד אֶלָּא יוֹשֵׁב (עירובין סד ע"ב).

כְּזִיב – אכזיב.

טֹל גְּלֻסְקִין – קח את כיכרות הלחם (העשויים סולת).

מַבְגַּאי – זה שמו.

נִטְפַּל – נתחבר אליו (כדי לשוחח עמו).

עֲיָרוֹת שֶׁל בֻּרְגָּנִין – יישובים קטנים שליד תחנות המשמר שעל הדרכים.

כִּוֵּן – קלע לאמת (בזיהוי שמו של הנכרי).

אֵין מַעֲבִירִין וגו' – אין לעבור ליד אוכל המושלך בדרך מבלי להרימו.

הוֹלְכִים אַחֲרֵי רֹב וגו' – ההחלטה אם הלחם שייך ליהודי או לנוכרי (ועל כן אסור ליהודי לאכול ממנו) נקבעת על פי רוב המשתמשים בדרך, שהם הנוכרים.

חֲמֵצוֹ שֶׁל נָכְרִי וגו' – חמץ (של יהודי) שעבר עליו הפסח חייב להישרף, אבל בחמץ של נוכרי אפשר לעשות שימוש שיגרום ליהודי תועלת כלשהי (כגון שהנוכרי יגמול לו על המעשה).

לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ – לחפש דרך להתיר נדר שנדר.

זֶה שֶׁעִמּוֹ – ר' אלעאי.

כְּלוּם – האם.

רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי – כמאה גרם של יין (משובח).

יְטַיֵּל – ילך (הנודר).

יָפוּג יֵינֵנוּ – תיעלם השפעתו של היין.

סֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר – רכס הרים דרומית לצור (צפונית לראש הנקרה של היום).

נִתְעַטֵּף – במעילו, סימן לחשיבות המעמד.

אַל יוֹרֶה – אל יפסוק הלכה.

*

עח שָׁנִינוּ: שְׁפוֹפֶרֶת הָיְתָה לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה מַבִּיט וְצוֹפֶה בָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיַּבָּשָׁה וּכְנֶגְדָּהּ אַלְפַּיִם אַמָּה בַּיָּם (עירובין מג ע"ב).

שְׁפוֹפֶרֶת – קנה חלול, כמעין משקפת, לצפייה למרחקים, ביבשה ובים.

אַלְפַּיִם אַמָּה – כק"מ. וּכְנֶגְדָּהּ – וכמו כן.

*

עט מַעֲשֶׂה בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַ' צָדוֹק שֶׁהָיוּ מְסֻבִּים בְּבֵית מִשְׁתֵּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. נָתַן הַכּוֹס לְרַ' אֱלִיעֶזֶר וְלֹא נְטָלוֹ; נְתָנוֹ לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְקִבְּלוֹ. אָמַר לוֹ רַ' אֱלִיעֶזֶר: מָה זֶה, יְהוֹשֻׁעַ, אָנוּ יוֹשְׁבִים וְגַמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אָמַר לוֹ: מָצִינוּ גָדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ. אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְכָתוּב בּוֹ: “וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם” (בראשית יח, ח), וְשֶׁמָּא תֹאמַר – כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוּ לוֹ? לֹא נִדְמוּ לוֹ אֶלָּא לְעַרְבִיִּים; וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם רַ' צָדוֹק: עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתֶּם עוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיוֹת? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת ומַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָּל־אֶחָד וְאֶחָד, וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? (קידושין לב ע"ב).

בֵּית מִשְׁתֵּה וגו' – במסיבה שנערכה לכבוד בנו של רבן גמליאל (כנראה לרגל נישואיו).

מַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם – מגיש להם משקאות.

נְטָלוֹ – לקח אותו.

בְּרַבִּי – הגדול (תואר של כבוד).

מָצִינוּ – מצאנו (בתורה).

שִׁמֵּשׁ – שירת אחרים.

עֲלֵיהֶם – על המלאכים שבאו לבקרו.

וְשֶׁמָּא וגו' – ואם תרצה לומר שנתגלו בפניו כמלאכים (ועל כן שירת אותם).

עַד מָתַי וגו' – מדוע אתם עוסקים בכבודו של בשר ודם (אברהם ולא בכבוד הקב"ה (הוא המקום)?

נְשִׂיאִים – עננים.

*

פ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: שֶׁלֹּא תַחְזְרִי לְכָאן. יָלְדָה בֵּן זָכָר. אָמְרָה לוֹ: אַבָּא, הִתְפַּלֵּל עָלַי. אָמַר לָהּ: שֶׁלֹּא יִכְלֶה “אוֹי” מִפִּיךְ. אָמְרָה לוֹ: שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת בָּאוּ לִי וְאַתָּה מְקַלְלֵנִי? אָמַר לָהּ: שְׁתֵּיהֶן תְּפִלּוֹת הֵן: מִתּוֹךְ שֶׁיְהֵא שָׁלוֹם לָךְ בְּבֵיתֵךְ לֹא תַחְזְרִי לְכָאן; וּמִתּוֹךְ שֶׁיְהֵא בְּנֵךְ קַיָּם לֹא יִכְלֶה “אוֹי” מִפִּיךְ: “אוֹי שֶלֹּא אָכַל בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא שָׁתָה בְּנִי, אוֹי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת” (בר"ר כו, ד).

לְכָאן – לבית אביך.

יִכְלֶה “אוֹי” – תחדלי לומר “אוי”.

שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת – נישואין ולידת בן.

*

פא מַעֲשֶׁה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵין טָבִי עַבְדּוֹ וְהָיָה שָׂמֵחַ שִׂמְחָה גְדוֹלָה. מְצָאוֹ לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לוֹ: אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁטָּבִי עַבְדִּי יוֹצֵא לְחֵרוּת? אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: שֶׁסִּמֵּיתִי אֶת עֵינוֹ. אָמַר לוֹ: אֵין בִּדְבָרֶיךָ כְּלוּם, שֶׁכְּבָר אֵין לוֹ עֵדִים (בבא קמא עד ע"ב).

סִמֵּא – עיוור (בשוגג), ועבד שכך קורה לו יוצא לחופשי (שמות כא, כו).

שָׂמֵחַ – משום שאהב את העבד ושמח על יציאתו לחופשי (וראו בקטע הבא).

אֵין לוֹ עֵדִים – ובלא שני עדים אין העבד יוצא לחופשי.

*

פב עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין קוֹרִין אוֹתָם “אַבָּא פְּלוֹנִי” וְ“אִמָּא פְּלוֹנִית”; וְשֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ קוֹרִין אוֹתָם “אַבָּא פְּלוֹנִי” וְ“אִמָּא פְּלוֹנִית”.

וּכְשֶמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים? אָמַר לָהֶם: אֵין טָבִי עַבְדִי כִּשְׁאַר כָּל הָעֲבָדִים – כָּשֵׁר הָיָה (ברכות טז ע"ב).

“אַבָּא פְּלוֹנִי” – כינוי של כבוד.

שֶׁל רַבָּן – עבדיו של בית רבן.

טָבִי – ראו בקטע הקודם.

קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין – נאמרו לו דברי ניחומים בטקס שנערך לאחר לוויית המת.

*

פג שָׁאַל פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פִילוֹסוֹפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בְּמֶרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי, אָמַר לוֹ: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: “וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם” (דברים יג, יח) – מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בְּמֶרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי? אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בְּמֶרְחָץ. וּכְשֶׁיָּצָא אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ; הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִין: נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמְרִין נַעֲשֶׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לְמֶרְחָץ (עבודה זרה מד ע"ב).

פְּרוֹקְלוֹס בֶּן פִילוֹסוֹפוֹס – חכם רומי.

מֶרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטֵי – מרחץ שבו עמד פסלה של האלה אפרודיטי, אלת האהבה והיופי.

“וְלֹא יִדְבַּק” וגו' – ופסלי עבודה זרה נחשבו כחלק מאיסור זה (שבת ט, ו).

מְשִׁיבִין – עונים (בענייני הלכה וחוכמה).

בִּגְבוּלָהּ – אל תחומה (כי המרחץ היה קיים קודם שהכניסו לתוכו את הפסל כקישוט).

אֵין אוֹמְרִין וגו' – לא המרחץ מקשט את הפסל אלא להפך.

*

פד כְּשֶׁחָרַשׁ טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲרִיגָה. בָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וְעָמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ! בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ! שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הָלַךְ וְנִתְחַבֵּא. בָּא אֶצְלוֹ בְּצִנְעָה, אָמַר לוֹ: אִם אֲנִי מַצִּילְךָ אַתָּה מְבִיאֵנִי לְעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: הִשָּׁבַע לִי. נִשְׁבַּע לוֹ. עָלָה לַגַּג, נָפַל וּמֵת. וּמְקֻבָּלִים אָנוּ שֶׁאִם נִגְזְרָה גְּזֵרָה וְאֶחָד מֵהֶם מֵת – מְבַטְּלִין אֶת הַגְּזֵרָה. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אוֹתוֹ הֶגְמוֹן מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא (תענית כט ע"א).

כְּשֶׁחָרַשׁ טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס וגו' – כאשר נציב רומא ביהודה (הוא טיניאוס רופוס, שחי בראשית המאה השנייה לספירה) הרס את המקום שבו עמד המקדש.

הֶגְמוֹן – השר (שנצטווה להרוג את רבן גמליאל).

בַּעַל הַחֹטֶם – הוא רבן גמליאל (ונראה שהרומאי הבין את המילה העברית “נשיא” כקשורה למילה הלטינית, nasus, שפירושה חוטם, ו“בעל החוטם” הוא vir nasi).

בָּא אֶצְלוֹ – ההגמון.

מְקֻבָּלִים אָנוּ וגו' – נהגו בעולם הרומי כי מיתת אדם חשוב מבטלת את הגזירות שטרם בוצעו.

יָצְאָה בַּת קוֹל – קול נשמע מן השמים.

מְזֻמָּן – מיועד.

*

פה שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מִימוֹת משֶׁה וְעַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה אֶלָּא מְעֻמָּד. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל יָרַד חֹלִי לָעוֹלָם וְהָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה מְיֻשָּׁב. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ: מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בָּטֵל כְּבוֹד תּוֹרָה (מגילה כא ע"א).

מְעֻמָּד – בעמידה (כביטוי של כבוד).

חֹלִי – חולשה.

*

פו לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ לְהָפִיר אֶת דְּבָרָיו. עָמַד רַ' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַגּוּף הוֹלֵךְ אַחֲרֵי הָרֹאשׁ. כָּל יָמָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל קָבַעְנוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, עַכְשָׁו אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְבַטֵּל אֶת דְּבָרָיו? יְהוֹשֻׁעַ, אֵין שׁוֹמְעִין לָךְ, שֶׁכְּבָר נִקְבְּעָה הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁעִרְעֵר בַּדָּבָר כְּלוּם (עירובין מא ע"א).

לְהָפִיר – לסתור (הלכה בעניין הקשור לדיני שבת).

רוֹאֶה אֲנִי וגו' – ביטוי שפירושו כי יש ללכת בעקבות הראשונים ולא לסתור את דבריהם.

כְּלוּם – כלל.

*

פז רַ' אַחָא בְּשֵׁם רַ' חֲנִינָא אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם שָׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאוֹמֵר הֲלָכָה בְּשֵׁם אוֹמְרָהּ: “רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר”. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְהֵא מֵחֲלָצַי. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ שֶׁיְּהֵא מֵחֲלָצֶיךָ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר” (שמות יח, ד) – שֵׁם אוֹתוֹ הַמְּיֻחָד (במ"ר יט, ז).

שֶׁיְהֵא מֵחֲלָצַי – מצאצאי, בן שבט לוי.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

שֵׁם הָאֶחָד – וכיוון שמדובר בבנו השני של משה, היינו מצפים שייאמר “ושם השני”, אך כיוון שנאמר “האחד”, אפשר לדרוש מילה זו על אדם נוסף, יחיד ומיוחד.

*

פח מָה הָיְתָה תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס? בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה וְלֹא לָמַד תּוֹרָה. וְאָבִיו הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל וְהָיוּ לוֹ חוֹרְשִׁים הַרְבֵּה. פַּעַם אַחַת הָיוּ אֶחָיו חוֹרְשִׁים עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה וְהוּא הָיָה חוֹרֵשׁ בִּטְרָשִׁים. יָשַׁב לוֹ וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שֶׁמָּא מִצְטַעֵר אַתָּה, שֶׁאַתָּה חוֹרֵשׁ בִּטְרָשִׁים? עַכְשָׁו אַתָּה חוֹרֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה. יָשַׁב לוֹ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ אָבִיו: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? שֶׁמָּא מִצְטַעֵר אַתָּה, שֶׁאַתָּה חוֹרֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמַּעֲנָה? אָמַר לוֹ: לָאו. – וְלָמָּה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ וַהֲלֹא בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אַתָּה – וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לִלְמֹד תּוֹרָה?! אֶלָּא קַח לְךָ אִשָּׁה וְתוֹלִיד לְךָ בָּנִים – וְאַתָּה מוֹלִיכָם לְבֵית הַסֵּפֶר.

פַּעַם אַחַת אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶלְמַד תּוֹרָה לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ אָבִיו: אִי אַתָּה טוֹעֵם עַד שֶׁתַּחֲרשׁ מְלוֹא מַעֲנָה. הִשְׁכִּים וְחָרַשׁ מְלוֹא מַעֲנָה. נָפְלָה פָּרָתוֹ וְנִשְבְּרָה רַגְלָהּ. אָמַר: לְטוֹבָתִי נִשְׁבְּרָה רֶגֶל פָּרָתִי. בָּרַח וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בִּירוּשָׁלָיִם.

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְלֹא טָעַם כְּלוּם מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת שֶׁל מוֹצָאֵי שַׁבָּת. כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ רָאָה אֶבֶן שְׁדֵמָה וּנְטָלָהּ וּנְתָנָהּ לְתוֹךְ פִּיו.

תְּחִלָּתוֹ –ראשית דרכו (כתלמיד חכם).

מַעֲנָה – אדמת מישור.

טְרָשִׁים – אדמה סלעית וקשה לעיבוד.

מְבַקֵּשׁ – רוצה.

רַבֶָּן יוֹחָנָן – ראו לעיל, קטעים מב־נד.

אִי אַתָּה טוֹעֵם – לא תאכל דבר.

לְטוֹבָתִי – למעני.

מִשֵׁשׁ שָׁעוֹת וגו' – מצהרי יום שישי עד חצות הלילה במוצאי שבת.

אֶבֶן שְׁדֵמָה – רגב עפר בשדה.

*

בָּא וְיָשַׁב לוֹ לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְהָיָה בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לוֹ: רְצוֹנִי לִלְמֹד תּוֹרָה. אָמַר לוֹ: לֹא לָמַדְתָּ מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ: לָאו. הִתְחִיל מְלַמְּדוֹ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְתֵּי הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם, וּבַשַּׁבָּת הָיָה חוֹזֵר עֲלֵיהֶן וּמְדַבְּקָן. עָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים וְלֹא טָעַם כְּלוּם, עַד שֶׁעָלָה רֵיחַ פִּיו לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֱלִיעֶזֶר בְּנִי, כְּלוּם סָעַדְתָּ הַיּוֹם? שָׁתַק. שׁוּב אָמַר לוֹ – וְשָׁתַק. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, הַיּוֹם אַתָּה סוֹעֵד אֶצְלִי. אָמַר לוֹ: כְּבָר סָעַדְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא שֶׁלִּי. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן לְתַלְמִידָיו: חַיֵּיכֶם, שֶׁתְּבַקְּרוּ אֶת הַדָּבָר.

הָיוּ הַתַּלְמִידִים מְחַזְּרִים בְּכָל שׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם וְשׁוֹאֲלִים בְּפֻנְדְּקָאוֹת: יֵשׁ כָּאן חָבֵר אַכְסְנַי? יֵשׁ כָּאן חָבֵר אַכְסְנַי? אָמְרוּ לָהֶם: לָאו. עַד שֶׁבָּאוּ אֵצֶל אִשָּׁה אַחַת וְאָמְרָה לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לָהּ: יֵשׁ לוֹ כָּאן כְּלוּם? אָמְרָה לָהֶם: יֵשׁ לוֹ שַׂק אֶחָד, שֶׁהוּא נוֹתֵן רֹאשׁוֹ לְתוֹכוֹ וּמוֹצֵץ כְּנֵבֶל יַיִן. אָמְרוּ לָהּ: הַרְאִינוּ אוֹתוֹ. הֵבִיאָה אֶת הַשַּׂק לִפְנֵיהֶם, פְּתָחוּהו וּמְצָאוּהוּ מָלֵא עָפָר. אָמְרוּ לָהּ: כְּלוּם סָעַד אֱלִיעֶזֶר אֶצְלְכֶם הַיּוֹם? אָמְרָה: לָאו. אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא אֵצֶל רַבִּי הָיָה סוֹעֵד – וַהֲרֵי שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁלֹּא טָעַם כְּלוּם.

הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. כְּשֶׁשָּׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר: אִי לְךָ, אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהָיִיתָ מֻשְׁלָךְ בֵּינוֹתֵינוּ! אֲבָל אֹמַר לָךְ: כְּשֵׁם שֶׁעָלָה רֵיחַ פִּיךָ לְפָנַי, כָּךְ יֵצֵא רֵיחַ תּוֹרָה מִפִּיךָ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. קָבַע לוֹ מְזוֹנוֹת וְנִתְרַפֵּא.

עָשָׂה לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.

מְדַבְּקָן – לומד אותן על פה ומטמיע אותן בתודעתו.

רֵיחַ פִּיו – ריח רע (בשל הרעב ואכילת העפר).

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

אַכְסַנְיָא – בעל(ת) המקום שבו הוא מתגורר.

תְּבַקְּרוּ – תבדקו.

מְחַזְּרִים – מסתובבים.

חָבֵר אַכְסְנַי – אורח שהוא תלמיד חכם.

נֵבֶל יַיִן – נאד יין.

אָמַרְנוּ וגו' – הנחנו שהוא אוכל בביתו של רבן יוחנן.

מֻשְׁלָךְ – מוזנח.

*

אָמְרוּ בָּנָיו שֶׁל הוּרְקָנוֹס לַאֲבִיהֶם: רְאֵה, מָה עָשָׂה לְךָ אֱלִיעֶזֶר בִּנְךָ, הִנִּיחֲךָ בְּזִקְנָתְךָ וְהָלַךְ לִירוּשָׁלַיִם. לֵךְ וְהַדֵּר אוֹתוֹ מִנְּכָסֶיךָ. עָלָה הוּרְקָנוֹס לִירוּשָׁלַיִם לְהַדִּיר אֶת בְּנוֹ מִנְּכָסָיו.

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם טוֹב לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְכָל גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה סוֹעֲדִים אֶצְלוֹ: בֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת וְנַקְדֵּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ. שָׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עַל הוּרְקָנוֹס שֶׁבָּא. אָמַר: עֲשׂוּ לוֹ מָקוֹם. הוֹשִׁיבוּהוּ בֵּין גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה. הָיָה יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם וּמְרַתֵּת. נָתַן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי עֵינָיו בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר וְאָמַר לוֹ: פְּתַח וּדְרֹשׁ. אָמַר לוֹ: אֵינִי יָכוֹל לִפְתֹּחַ. מָשָׁל לְבוֹר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מַיִם יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוּא מַכְנִיס, כָּךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹרָה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמְּךָ. אָמַר לוֹ: בְּנִי, מָשָׁל לְמַעְיָן שֶׁהוּא נוֹבֵעַ וּמוֹצִיא מַיִם מֵאֵלָיו, אַף אַתָּה כָּךְ. דָּחַק עָלָיו וּדְחָקוּהוּ הַתַּלְמִידִים. עָמַד וּפָתַח וְדָרַשׁ בִּדְבָרִים שֶׁלֹּא שְׁמָעָתַם אֹזֶן מֵעוֹלָם, וְהָיוּ פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה וְקַרְנוֹתָיו יוֹצְאוֹת כְּקַרְנוֹתָיו שֶׁל משֶׁה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אִם יוֹם וְאִם לַיְלָה. עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיָּצָא זֶה מֵחַלְצֵיכֶם! אָמַר הוּרְקָנוֹס: לְמִי אָמַר כָּךְ? אָמְרוּ לוֹ: לֶאֱלִיעֶזֶר בִּנְךָ. אָמַר לָהֶם: לֹא כָּךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר, אֶלָּא: אַשְׁרֵי אֲנִי, שֶׁיָּצָא זֶה מֵחֲלָצַי!

עָלָה הוּרְקָנוֹס עַל הַסַּפְסָל וְאָמַר לִפְנֵי בְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם: רַבּוֹתַי, אֲנִי לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהַדִּיר אֱלִיעֶזֶר בְּנִי מִנְּכָסַי; עַכְשָׁו כָּל נְכָסַי יְהוּ נְתוּנִים לְאֱלִיעֶזֶר בְּנִי, וְכָל אֶחָיו אֵין לָהֶם בָּהֶם כְּלוּם. אָמַר לוֹ רַ' אֱלִיעֶזֶר: אִלּוּ קַרְקָעוֹת בִּקַּשְׁתִּי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה נוֹתֵן לִי, שֶׁנֶאֱמַר: “לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ” (תהלים כד, א); אִלּוּ כֶּסֶף וְזָהָב בִּקַּשְׁתִּי – הָיָה נוֹתֵן לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' צְבָאוֹת” (חגי ב, ח). לֹא בִּקַּשְׁתִּי מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא תּוֹרָה בִּלְבַד (פדר“א, פרקים א־ב; אדר”נ נו“א ו; בר”ר מב, א; תנחומא בובר לך לך, י).

הַדֵּר אוֹתוֹ מִנְּכָסֶיךָ – נדור נדר שלא יזכה לקבל דבר מרכושך.

בֶּן צִיצִית וגו' – שלושת עשירי ירושלים ערב החורבן (גיטין נו ע"א).

מְרַתֵּת – רועד (מאימת הכבוד שעשו לו).

דָּחַק – הפציר ולחץ.

קַרְנוֹתָיו – קרניים של אור.

אֵין אָדָם יוֹדֵעַ – מעוצמת האור.

יָצָא זֶה מֵחֲלָצֵיכֶם – מצאצאיכם הוא.

*

פט רַ' אֱלִיעֶזֶר בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה; קַנְקַן זְפוּתָה שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת אֶת יֵינָהּ (אבות ב, ח; אדר“נ, נו”א, יד).

בּוֹר סוּד – בור שקירותיו מטויחים בסיד ואין המים מחלחלים דרכם ואובדים.

קַנְקֵן זְפוּתָה – קנקן מצופה (מבחוץ) בזפת. ושני אלה סמלים לאדם שמשמר את כל תורת רבותיו.

*

צ רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ, וַאֲגַמִּים קֻלְמוּסִין, וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ מְגִלּוֹת, וְכָל בְּנֵי הָאָדָם לַבְלָרִין – אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹּב דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי, וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל זַכְרוּתוֹ שֶׁל מִכְחוֹל בַּיָּם (שהש"ר א, ג).

הַיַּמִּים – מאגרי המים שבעולם.

אֲגַמִּים קֻלְמוּסִין – ואם יהיו כל הצמחים הגדלים בנהרות (צמח זה קרוי אגם) כלי כתיבה.

מְגִלּוֹת – פפירוס וקלף.

לַבְלָרִין – סופרים.

אֵין מַסְפִּיקִין – כל אלה לא יספיקו.

וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ וגו' – ועם כל זאת לא למדתי מן התורה אלא מעט.

זַכְרוּתוֹ שֶׁל מִכְחוֹל – קצה מכחול (הסופג טיפה זעירה מן הים הגדול).

*

צא בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר הָיָה עָשׂוּי כְּמִין רֵיס, וְאֶבֶן אַחַת הָיְתָה שָׁם, וְהָיְתָה מְיֻחֶדֶת לוֹ לִישִׁיבָה. פַּעַם אַחַת נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ, הִתְחִיל נוֹשֵׁק אוֹתָה הָאֶבֶן וְאָמַר: הָאֶבֶן הַזֹּאת דּוֹמָה לְהַר סִינַי וְזֶה שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ דּוֹמֶה לַאֲרוֹן הַבְּרִית (שהש"ר א, ג).

כְּמִין רֵיס – כעין אצטדיון עגול וגדול.

*

צב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר שֶׁשָּׁבַת בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וּשְׁאָלוּהוּ שְׁלוֹשִׁים הֲלָכוֹת בְּהִלְכוֹת סֻכָּה. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי; שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי. רַ' יוֹסֵי בְּרַ' יְהוּדָה אוֹמֵר חִלּוּף הַדְּבָרִים: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי; שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם: לֹא שָׁמַעְתִּי. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כָּל דְּבָרֶיךָ אֵינָם אֶלָּא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה? אָמַר לָהֶם: הִזְקַקְתּוּנִי לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבּוֹתַי: מִיָּמַי לֹא קִדְּמַנִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי, וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָאתִי, לֹא שַׂחְתִּי שִׂיחַת חֻלִּין, וְלֹא אָמַרְתִּי דָבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי מֵעוֹלָם (סוכה כח, עא).

שָׁבַת – שהה ביום השבת.

שָׁמַעְתִּי – למדתי (מרבותי).

חִלּוּף הַדְּבָרִים – היפוכו של דבר.

הִזְקַקְתּוּנִי – כעת הכרחתם אותי.

לֹא קִדְּמַנִי – לא הגיע לפנַי (כיוון שהגיע ראשון).

שְׁנַת עֲרַאי – נמנום קל.

הִנַּחְתִּי – השארתי (כיוון שיצא אחרון).

שִׂיחַת חֻלִּין – שיחה שלא בדברי תורה.

אָמַרְתִּי דָּבָר – בפסיקת ההלכה.

*

צג שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר שֶׁשָּׁבַת בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן בְּסֻכָּתוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן רַ' אֶלְעַאי בְּקֵיסָרִי. הִגִּיעָה חַמָּה לַסֻּכָּה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מַהוּ שֶׁאֶפְרֹשׂ עָלֶיהָ סָדִין? אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הֶעֱמִיד מִמֶּנּוּ שׁוֹפֵט. הִגִּיעָה חַמָּה לַחֲצִי הַסֻּכָּה. אָמַר לוֹ: מַהוּ שֶׁאֶפְרֹשׂ עָלֶיהָ סָדִין? אָמַר לוֹ: אֵין לְךָ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִמֶּנּוּ נְבִיאִים, וְשֵׁבֶט יְהוּדָה וְשֵׁבֶט בִּנְיָמִין הֶעֱמִידוּ מְלָכִים עַל פִּי הַנְּבִיאִים. הִגִּיעָה חַמָּה לְמַרְגְּלוֹתָיו שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר, נָטַל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעַאי סָדִין וּפָרַשׂ עָלֶיהָ. הִפְשִׁיל רַ' אֱלִיעֶזֶר טַלִּיתוֹ לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִפְלִיגוֹ בִּדְבָרִים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ מֵעוֹלָם (סוכה כז ע"ב).

שָׁבַת – שהה ביום השבת.

קֵיסָרִי – באזור הבניאס.

הִגִּיעָה חַמָּה לַסֻּכָּה – אור קרני השמש הגיע אל תחתית דופנות הסוכה.

מַהוּ וגו' – האם מותר לפרוש פיסת בד על סוכה בשבת (כדי להרבות את הצל שבה)?

אֵין לְךָ כָּל שֵׁבֶט וגו' – מכל אחד משבטי ישראל עמד שופט (ושינה ר' אליעזר את הנושא, מבלי שהשיב לשאלה).

חֲצִי הַסֻּכָּה – חצי גובה הדפנות.

מְלָכִים וגו' – שאול ודויד שנמשחו בידי שמואל (ושוב התחמק ר' אליעזר מתשובה).

לְמַרְגְּלוֹתָיו – בתוך הסוכה ממש.

נָטַל – לקח.

הִפְשִׁיל וגו' – קיפל את מעילו, הניח אותו מאחורי כתפו ויצא (שלא ייראה כמסכים למעשהו של המארח).

לֹא מִפְּנֵי וגו' – התנהגותו של ר' אליעזר לא נבעה מרצונו להסיט את הדיון לנושא אחר, אלא משום שמעולם לא פסק בעניין שלא למד מרבו (וראו בקטע הקודם).

*

צד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּרַ' אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּו בְּהִלְכוֹת יוֹם טוֹב. יָצְאָה כַּת רִאשׁוֹנָה, אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי פִטָּסִים; כַּת שְׁנִיָּה – אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי חָבִיוֹת; כַּת שְׁלִישִׁית – אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כַּדִּים; כַּת רְבִיעִית – אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי לְגִינִים; כַּת חֲמִישִׁית – אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת. הִתְחִילָה כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת – אָמַר: הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים, הִתְחִילוּ פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּנִּים. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁמַּנִּיחִים חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם אָמַר לָהֶם: “לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם” (נחמיה ח, י) (ביצה טו ע"ב).

כָּל הַיּוֹם – ויום טוב היה.

כַּת – קבוצת אנשים (שיצאה באמצע דרשתו).

בַּעֲלֵי פִּטָּסִים – בעלי חביות גדולות (של יין), וממהרים לצאת כדי להספיק ולשתות אותן.

לְגִינִים – כדים קטנים.

בַּעֲלֵי מְאֵרָה – ראויים לקללה (וכעס על שבית המדרש מתרוקן והולך).

מִשְׁתַּנִים – מחווירים מבושה או פחד.

חַיֵּי עוֹלָם – תורה.

חַיֵּי שָׁעָה – סעודת החג.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם – כשנפרדו התלמידים ממנו בסוף הדרשה.

*

צה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁהוֹרָה לִפְנֵי רַבּוֹ, רַ' אֱלִיעֶזֶר. אָמַר לְאִמָּא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ: אִי לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה! אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁבַּתּוֹ. וְלֹא יָצְאָה שַׁבַּתּוֹ עַד שֶׁמֵּת. נִכְנְסוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבָּלְנִי: כָּל תַּלְמִיד הַמּוֹרֶה הֲלָכָה לִפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. (ירושלמי גיטין א, ב; ויק"ר כ, ו).

הוֹרָה לִפְנֵי רַבּוֹ – פסק בעניין הלכתי כלשהו בנוכחות רבו.

אִמָּא שָׁלוֹם – שם אשתו של ר' אליעזר.

אִי – אוי.

אֵינוֹ מוֹצִיא שַׁבַּתּוֹ – ימות לפני תום השבוע.

מְקֻבָּלְנִי – מסורת היא בידי.

חַיָּב מִיתָה – עונש משמים.

*

צו מַטְרוֹנָה אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר: מִפְּנֵי מָה חֵטְא אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְהֵם מֵתוּ בָּהּ שָׁלוֹשׁ מִיתוֹת? אָמַר לָהּ: אֵין חָכְמָה לְאִשָּׁה אֶלָּא בְּפֶלֶךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ” (שמות לה, כה). אָמַר לוֹ הוּרְקָנוֹס בְּנוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא לַהֲשִׁיבָהּ דָּבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה אִבַּדְתָּ מִמֶּנּוּ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת כֹּר מַעֲשֵׂר בְּכָל שָׁנָה. אָמַר לוֹ: יִשָּׂרְפוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה וְאַל יִמָּסְּרוּ לְנָשִׁים (ירושלמי סוטה ג, ד; יומא סו ע“ב; במ”ר ט, מח).

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

שָׁלוֹשׁ מִיתוֹת – שלושה עונשים שונים שהובאו על העם בשל חטא אחד: חרב, מגפה והדרוקן (מחלת מעיים כתוצאה משתיית המים שבהם עורבב אפר העגל).

אֵין חָכְמָה וגו' – אל לאישה לשאול בדברי תורה, ודי לה לתת ביטוי לחוכמתה בטוויית פשתן וצמר.

אִבַּדְתָּ מִמֶּנּוּ וגו' – גרמת לנו להפסיד כמות גדולה שנהגה לתת לתלמידי חכמים כל שנה מרכושה (ו“כור” הוא כ־400 ליטר).

יִשָּׂרְפוּ וגו' – עדיף לשרוף דברי תורה ולא ללמדן לנשים.

*

צז מַעֲשֶׂה וּמֵתָה שִׁפְחָתוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְנַחֲמוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּה – וְעָלוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לְאַנְפִּילוֹן − נִכְנְסוּ אַחֲרָיו. נִכְנַס לִטְרַקְלִין − נִכְנְסוּ אַחֲרָיו, אָמַר לָהֶם: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאַתֶּם נִכְוִים בְּפוֹשְׁרִים − עַכְשָׁו אִי אַתֶּם נִכְוִים אֲפִלּוּ בְחַמֵּי חַמִּים! לֹא כָּךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת אֵין עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה וְאֵין אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְלֹא תַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, אֶלָּא מָה אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם? כְּשֵׁם שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָדָם עַל שׁוֹרוֹ וְעַל חֲמוֹרוֹ שֶׁמֵּתוּ: הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ, כָּךְ אוֹמְרִים לוֹ עַל עַבְדּוֹ וְעַל שִׁפְחָתוֹ: הַמָּקוֹם יְמַלֵּא לְךָ חֶסְרוֹנְךָ (ברכות טז ע"ב).

אַנְפִּילוֹן – מסדרון שבבית.

טְרַקְלִין – חדר מפואר לקבלת אורחים (והלך לכל המקומות האלה כדי לרמוז שאין הוא אבל שיש לנחמו).

כִּמְדֻמֶּה וגו' – פתגם שפירושו: חשבתי שתבינו רמז דק ומתברר שאינכם מבינים גם רמז עבה וגס.

פּוֹשְׁרִים – מים פושרים.

עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם בְּשׁוּרָה – לאחר קבורת המת נהג האבל לעבור בין שורה של מנחמים.

בִּרְכַּת אֲבֵלִים – ברכה מיוחדת הנאמרת בסעודה הראשונה שלאחר הלוויה.

הַמָּקוֹם – הקב"ה.

*

צח שָׁנִינוּ: “חֲתָכוֹ (אֶת הַתַּנּוּר) חֻלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָה לְחֻלְיָה – רַ' אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים” – וְזֶה הוּא תַּנּוּר שֶׁל עַכְנַאי.

שָׁנוּ: בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַ' אֱלִיעֶזֶר כָּל תְּשׁוּבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא קִבְּלוּ הֵימֶנּוּ. אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ! נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ מֵאָה אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב. חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ! חָזְרוּ אַמַּת הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַמַּת הַמַּיִם. חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ! הִטּוּ כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִפֹּל. גָּעַר בָּהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִים זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה – אַתֶּם מָה טִיבְכֶם? לֹא נָפְלוּ מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא זָקְפוּ מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר – וַעֲדַיִן מַטִּין וְעוֹמְדִין.

חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ! יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מָה לָכֶם אֵצֶל רַ' אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם! עָמַד רַ' יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” (דברים ל, יב) – אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל, שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בַּתּוֹרָה בְּהַר סִינַי: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” (שמות כג, ב). מְצָאוֹ רַ' נָתָן לְאֵלִיָּהוּ. אָמַר לוֹ: מָה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר לוֹ: שָׂחַק וְאָמָר: נִצְּחוּנִי בָּנַי, נִצְּחוּנִי בָּנַי!

חֲתָכוֹ וגו' – תנור שעשוי מקטעים נפרדים של חרס כאשר חול מפריד בין חוליה לחוליה, האם הוא נחשב ככלי שיכול להיטמא (כדעת חכמים) או לא (כדעת ר' אליעזר).

עַכְנַאי – שמו של בעל התנור.

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם – כשנדונה בבית המדרש שאלת התנור.

קִבְּלוּ הֵימֶנּוּ – הסכימו לדעתו.

יוֹכִיחַ – יאשר שהצדק עמי.

מֵאָה אַמָּה – כחמישים מטר.

חָזְרוּ וגו' – המים בתעלת המים זרמו לאחור.

הִטּוּ… לִפֹּל – נטו על צדם וכמעט נפלו.

מְנַצְּחִים – מתווכחים.

מָה טִיבְכֶם? – מדוע אתם מתערבים?

זָקְפוּ – חזרו לעמוד זקופים.

עֲדַיִן מַטִּין וְעוֹמְדִין – עד היום הם נותרו במצבם זה.

בַּת קוֹל – קול שנשמע מן השמים.

מָה לָכֶם אֵצֶל – מדוע אתם עומדים כנגד.

“לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” – משניתנה התורה לבני האדם הם היחידים היכולים להכריע בפירושה ובהלכותיה.

“אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת” – ומחלוקות יש להכריע על פי דעת הרוב (ור' אליעזר היה במיעוט).

מְצָאוֹ – פגש אותו (לאחר זמן).

*

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵבִיאוּ כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּהֵר רַ' אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם בָּאֵשׁ, וְנִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ? אָמַר לָהֶם רַ' עֲקִיבָא: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹדִיעוֹ וְנִמְצָא מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. מָה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? לָבַשׁ שְׁחֹרִים וְנִתְעַטֵּף שְׁחֹרִים וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ רַ' אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, מָה יוֹם מִיּוֹמַיִם? אָמַר לוֹ: רַבִּי, כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁחֲבֵרִים בְּדֵלִים מִמְּךָ. אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו וְחָלַץ מַנְעָלָיו וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע. זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בְּחִטִּים וּשְׁלִישׁ בִּשְׂעוֹרִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בָּצֵק שֶׁבְּיַד אִשָּׁה טָפַח. שָׁנוּ: אַף גָּדוֹל הָיָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתַן בּוֹ רַ' אֱלִיעֶזֶר עֵינָיו נִשְׂרַף.

וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָּא בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס. עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.

אִמָּא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר, אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיְתָה. מֵאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה וְאֵילָךְ לֹא הָיְתָה מַנַּחַת לוֹ לְרַ' אֱלִיעֶזֶר לִפֹּל עַל פָּנָיו. פַּעַם אַחַת בָּא עָנִי וְעָמַד עַל הַפֶּתַח. הוֹצִיאָה לוֹ פַּת. מְצָאַתּוּ שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו. אָמְרָה לוֹ: עֲמֹד! הָרַגְתָּ אֶת אָחִי! בְּתוֹךְ כָּךְ יָצָא שׁוֹפָר מִבֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁמֵּת. אָמַר לָהּ רַ' אֱלִיעֶזֶר: מֵהֵיכָן הָיִית יוֹדַעַת? אָמְרָה לוֹ: כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: “כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים, חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה” (בבא מציעא נט ע“א־ע”ב).

כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּהֵר – כל מה שר' אליעזר קבע לגביו שהוא טהור.

נִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ – ערכו הצבעה והחליטו לנדות את ר' אליעזר (ו“בירכוהו” לשון נקייה שכוונתה הפוכה).

אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן – ויודיע לר' אליעזר בדרך בוטה, אשר תגרום לחכם הפגוע להחריב בזעמו כביכול את העולם.

שְׁחֹרִים – בגדים שחורים (שעל המנודה ללבוש).

בְּרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת – במרחק של כשני מטרים, מחוץ לתחומו הקרוב של ר' אליעזר.

בְּדֵלִים מִמְּךָ – מתרחקים ממך.

נִשְׁמַט – נפל (ממושבו).

לָקָה וגו' – כשליש מן היבול נפגע ונתקלקל.

טָפַח – תפח והתקלקל.

אַף גָּדוֹל – כעס גדול.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל – הנשיא שעמד בראש החכמים שנידו את ר' אליעזר.

נַחְשׁוֹל – גל גדול וסוער.

בִּשְׁבִיל – בגלל.

בֵּית אַבָּא – בית הנשיא.

לִפֹּל עַל פָּנָיו – לשם אמירת קטע תחנונים פרטי בסוף כל תפילה (ועשתה כך כדי שלא יבטא ר' אליעזר בתפילתו את עלבונו, דבר שעשוי לפגוע ברבן גמליאל).

פַּעַם אַחַת – בשעה שעמד ר' אליעזר בתפילה.

יָצָא שׁוֹפָר וגו' – נשמע קול שופר המודיע על מותו של הנשיא.

מְקֻבָּלְנִי – מסורת היא במשפחתנו.

כָּל הַשְּׁעָרִים וגו' – כל השערים שבהם עוברת התפילה למרום עשויים לעיתים להיסגר, אך השער שדרכו עוברת תפילתו של מי שנפגע ונעלב לעולם אינו ננעל.

*

צט שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁנִּתְפַּס רַ' אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת הֶעֱלוּהוּ לְגַרְדּוֹם לִדּוֹן. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: זָקֵן שֶׁכְּמוֹתְךָ יַעֲסֹק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים הַלָּלוּ? אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן עָלַי הַדַּיָּן. כְּסָבוּר אוֹתוֹ הַהֶגְמוֹן, עָלָיו הוּא אוֹמֵר, וְהוּא לֹא אָמַר אֶלָּא כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וְהֶאֱמַנְתַּנִי עָלֶיךָ, דִּימוֹס – פָּטוּר אַתָּה. כְּשֶׁבָּא אֶל בֵּיתוֹ נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו אֶצְלוֹ לְנַחֲמוֹ וְלֹא קִבֵּל מֵהֶם תַּנְחוּמִים. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר דָּבָר אֶחָד מִמָּה שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: רַבִּי, שֶׁמָּא דְּבַר מִינוּת בָּא לְיָדְךָ וְהִנַּאֲךָ, וְעָלָיו נִתְפַּשְׂתָּ? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הִזְכַּרְתַּנִי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי, וּמְצָאַנִי אָדָם אֶחָד מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי, וְיַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר סְכַנְיָא שְׁמוֹ, אָמַר לִי: כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: “לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ” (דברים כג, יט) – מַהוּ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן בֵּית הַכִּסֵּא לְכוֹהֵן גָּדוֹל? וְלֹא אָמַרְתִּי לוֹ כְּלוּם. אָמַר לִי: כָּךְ לִמְּדַנִי יֵשׁוּ הַנּוֹצְרִי – “כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ” (מיכה א, ז) – מִמְּקוֹם הַטִּנֹּפֶת בָּאוּ, לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת יֵלְכוּ, וְהִנְּאַנִי הַדָּבָר, וְעַל יְדֵי זֶה נִתְפַּשְׂתִּי לְמִינוּת, וְעָבַרְתִּי עַל מָה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ” (משלי ה, ח) – “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ” – זוֹ מִינוּת, “וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ” – זוֹ הָרָשׁוּת (עבודה זרה טז ע“ב־יז ע”א).

נִתְפַּס רַ' אֱלִיעֶזֶר לְמִינוּת – הובא למשפט על ידי השלטון הרומי בחשד שהצטרף אל היהודים שנטו אחרי הנצרות (הקרויים “מינים”).

גַּרְדּוֹם – במת המשפט.

הֶגְמוֹן – שופט רומי.

דְּבָרִים בְּטֵלִים – דברי הבל.

כְּסָבוּר וגו' – השופט חשב שר' אליעזר מדבר עליו, ואילו הוא דיבר על הקב"ה (שהוא דיין אמת).

הֶאֱמַנְתַּנִי – נתת את אמונך בי וביושרי.

דִימוֹס – משוחרר.

לְנַחֲמוֹ – על שנתפס מלכתחילה בחשד שווא.

דְּבַר מִינוּת וגו' – שמעת משהו מתורתם של המינים והדבר גרם לך הנאה.

כְּפַר סְכַנְיָא – יישוב בגליל התחתון.

“מְחִיר כֶּלֶב” – בעל חיים טהור (כגון שה) שהוחלף תמורת כלב.

מַהוּ לַעֲשׂוֹת וגו' – האם מותר להשתמש בדמיהם כדי לבנות בית כיסא לכוהן הגדול (אם אסור להקריבם במקדש)?

מִמְּקוֹם הַטִּנֹּפֶת וגו' – כספים שמגיעים ממקור לא נקי ישמשו לדבר שאינו נקי.

עַל יְדֵי זֶה – ובגלל זה.

הָרָשׁוּת – השלטון (הזר).

*

ק אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: כְּשֶׁחָלָה רַ' אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמַר לָהֶם: חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַ' עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה שׂוֹחֵק? אָמַר לָהֶם: וְכִי מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְּצַעַר – וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי, שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחֲמִיץ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין דֻּבְשָׁנוֹ מַדְבִּישׁ, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, קִבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ; וְעַכְשָׁו שֶׁאֲנִי רוֹאֶה רַבִּי בְּצַעַר – אֲנִי שָׂמֵחַ.

אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, כְּלוּם חִסַּרְתִּי מִן הַתּוֹרָה כֻּלָּה? אָמַר לוֹ: לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא” (קהלת ז, כ) (סנהדרין קא ע"א).

חֵמָה עַזֶּה וגו' – הקב"ה כועס כעס גדול והביא עלי ייסורים.

מְשַׂחֵק – צוחק.

סֵפֶר תּוֹרָה – כינוי של כבוד לר' אליעזר.

אֵין יֵינוֹ מַחֲמִיץ וגו' – כל מעשיו של ר' אליעזר (המסומלים במוצרי השדה) מוצלחים.

לוֹקֶה – פגום.

מַבְאִישׁ – מעלה ריח רע.

מַדְבִּישׁ – מתקלקל.

קִבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ – זכה לכל שכרו כבר בעולם הזה ולא יזכה לשכר בעולם הבא.

אֲנִי שָׂמֵחַ – על שיזכה לשכר גם בעולם הבא.

כְּלוּם חִסַּרְתִּי וגו' – האם לא קיימתי איזו מצווה מן התורה (ובשל כך אני סובל)?

*

קא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁחָלָה רַ' אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְבַקְּרוֹ, רַ' טַרְפוֹן וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַ' עֲקִיבָא. נַעֲנָה רַ' טַרְפוֹן וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים; שֶׁטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי – בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

נַעֲנָה רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִגַּלְגַּל חַמָּה; שֶׁגַּלְגַּל חַמָּה – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי – בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

נַעֲנָה רַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵאָב וָאֵם; שֶׁאָב וָאֵם – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבִּי – בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

נַעֲנָה רַ' עֲקִיבָא וְאָמַר: חֲבִיבִים יִסּוּרִים.

אָמַר לָהֶם: סַמְּכוּנִי וְאֶשְׁמְעָה דִּבְרֵי עֲקִיבָא תַּלְמִידִי, שֶׁאָמַר חֲבִיבִים יִסּוּרִים. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, זוֹ מִנַּיִן לְךָ? אָמַר: מִקְרָא אֲנִי דוֹרֵשׁ – “בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְּמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָיִם… וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' " (מלכים ב כא, א־ב); וְאוֹמֵר: גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה” (משלי כה, א) – וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לִמֵּד תּוֹרָה וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִמֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא מִכָּל טֹרַח שֶׁטָּרַח בּוֹ וּמִכָּל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב אֶלָּא יִסּוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ, וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר… וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו… וַיֵּעָתֶר לוֹ" (דברי הימים ב לג, י־יג) – הָא לָמַדְתָּ, שֶׁחֲבִיבִים יִסּוּרִים (סנהדרין קא ע“א־ע”ב).

נַעֲנָה – פתח (ואמר).

בָּעוֹלָם הַבָּא – גם לעתיד לבוא (תשפיע תורתו של ר' אליעזר).

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

חֲבִיבִים יִסּוּרִים – כיוון שהם מכפרים על חטאיו של אדם.

סַמְּכוּנִי – הגביהו אותי ותמכו בי.

מְנַשֶּׁה – בן חזקיהו.

“הֶעְתִּיקוּ” – כדי ללמד ברבים.

מִכָּל טֹרַח וגו' – רק הייסורים שבאו על מנשה החזירוהו בתשובה ולא כל מאמצי אביו, שניסה ללמדו ולחנכו.

הָא לָמַדְתָּ – מכאן אתה למד.

*

קב שָׁנִינוּ, כְּשֶׁחָלָה רַ' אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ רַ' עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו לְבַקְּרוֹ. הוּא יוֹשֵׁב בְּקִינוֹף שֶׁלּוֹ וְהֵם יוֹשְׁבִים בִּטְרַקְלִין שֶׁלּוֹ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וְנִכְנַס הוּרְקָנוֹס בְּנוֹ לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו, גָּעַר בּוֹ וְיָצָא בִנְזִיפָה. אָמַר לָהֶם לַחֲכָמִים: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אַבָּא נִטְרְפָה. אָמַר לָהֶם רַ' אֱלִיעֶזֶר: דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ נִטְרְפָה – הֵיאָךְ מַנִּיחִין אִסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת?

כֵּיוָן שֶׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו בְּרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. אָמַר לָהֶם: וְעַד עַכְשָׁו לָמָּה לֹא בָּאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְּנַאי. אָמַר לָהֶם: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יָמוּתוּ מִיתַת עַצְמָם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: שֶׁלִּי מַהוּ? אָמַר לוֹ: שֶׁלְּךָ קָשֶׁה מִשֶּׁלָּהֶם.

נָטַל רַ' אֱלִיעֶזֶר שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ, אָמַר: אוֹי לָכֶן, שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי, שֶׁהֵן כִּשְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּגְלָלִין! הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי, וְהַרְבֵּה תּוֹרָה לִמַּדְתִּי. הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי – וְלֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִלּוּ כְּכֶלֶב הַמְּלַקֵּק מִן הַיָּם; הַרְבֵּה תּוֹרָה לִמַּדְתִּי – וְלֹא חִסְּרוּנִי תַּלְמִידַי אֶלָּא כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּבַהֶרֶת עַזָּה, וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶן דָּבָר מֵעוֹלָם; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִים, וְלֹא הָיָה אָדָם שׁוֹאֲלֵנִי בָּהֶן דָּבָר מֵעוֹלָם, חוּץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף. פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא מְהַלְּכִים הָיִינוּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לִי: רַבִּי, לַמְּדֵנִי בִנְטִיעַת קִשּׁוּאִים. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד, נִתְמַלְּאָה כָּל הַשָּׂדֶה קִשּׁוּאִים. אָמַר לִי: רַבִּי, לִמַּדְתַּנִי נְטִיעָתָם – לַמְּדֵנִי עֲקִירָתָם. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד, נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם לְמָקוֹם אֶחָד.

הָיוּ שׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ תַּלְמִידָיו בִּטְהָרוֹת וּבִטְמָאוֹת, וְהָיָה מֵשִׁיב עַל טָמֵא – טָמֵא וְעַל טָהוֹר – טָהוֹר, וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה. עָמַד רַ' יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֻתַּר הַנֵּדֶר, הֻתַּר הַנֵּדֶר!

לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּגַע בּוֹ רַ' עֲקִיבָא בַּאֲרוֹנוֹ בֵּין קֵיסָרִי לְלֹד, הָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאוֹמֵר: אַלְלַי, רַבִּי, עָלֶיךָ, אַלְלַי, רַבִּי, עָלֶיךָ, שֶׁהִנַּחְתָּ כָּל הַדּוֹר יָתוֹם! פָּתַח עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאָמַר: “אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!” (מלכים ב ב, יב) – הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי וְאֵין שֻׁלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן! (סנהדרין סח ע“א; אדר”נ, נו"א, כה).

קִינוֹף – מיטה ועליה כילה.

טְרַקְלִין ־ חדר מפואר לקבלת אורחים (וישבו במרחק מר' אליעזר, שהיה מנודה [ראו לעיל, קטע צח]).

לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו – להסיר את התפילין שעליו (משום שאין מניחין תפילין בשבת).

דַּעְתּוֹ נִטְרְפָה – יצא מדעתו (על שלא הרשה לחלוץ את התפילין).

דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ – לשון גערה.

הֵיאָךְ וגו' – כיצד זה מזניחים עניין שמקורו בתורה ועונשו בסקילה (כגון הדלקת הנר, שחובה לעשותה לפני כניסת השבת) ועוסקים בעניין שאסור רק מדברי חכמים (הנחת תפילין בשבת)?

בְּרָחוֹק אַרְבַּע אַמּוֹת – כדין ההתרחקות מן המנודה.

תָּמֵהּ אֲנִי – אהיה מופתע (אם יתברר אחרת).

מִיתַת עַצְמָם – מיתה בדרך הטבע (ועל החכמים אמר זאת).

שֶׁלִּי מַהוּ? – באיזו דרך אמות?

קָשֶׁה – נורא.

נִגְלָלִין – נסגרים (ולא יקראו בהם עוד).

חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי וגו' – קיבלתי (טיפה בלבד) מתורתם.

כְּמִכְחוֹל בְּשְׁפוֹפֶרֶת – כמכחול הנוטל בקצהו רק מעט מן הצבע שבשפופרת.

שׁוֹנֶה וגו' – לומד בהלכות טומאה וטוהרה הקשורות לעור האדם (ויקרא, פרק יג).

נְטִיעַת קִשּׁוּאִים – סוג של מעשה כשפים.

דָּבָר אֶחָד – מילת קסם.

יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה – מת בשעה שאמר את המילה “טהור”.

הֻתַּר הַנֶּדֶר – בוטל נידויו של ר' אליעזר.

פָּגַע – פגש (במסע הלוויה).

שׁוֹתֵת – נוטף.

פָּתַח עָלָיו בְּשׁוּרָה – אמר בשעה שעמדו המנחמים לנחם את בני משפחתו של ר' אליעזר לאחר לווייתו.

הַרְבֵּה מָעוֹת וגו' – הרבה מטבעות קטנים יש לי, אך אין חלפן כספים שיחליפן, וכוונתו לומר: הרבה שאלות בהלכה נותרו לי ואין מי שישיב עליהן.

*

קג מִשֶּׁמֵּת רַ' אֱלִיעֶזֶר נִגְנַז סֵפֶר הַתּוֹרָה; נִגְנַז סֵפֶר הַחָכְמָה (סוטה מט ע"ב; ירושלמי סוטה ט, טז).

נִגְנַז סֵפֶר הַתּוֹרָה וגו' – לא נותר מי שהיה בעל ידיעה עמוקה ומלאה של התורה והחוכמה.

*

קד רַ' יְהוֹשֻׁעַ – אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַ' דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס רָאָה אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ וְקָרָא עָלָיו: “אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה… גְּמוּלֵי מֵחָלָב” (ישעיה כח, ט) – זָכוּר אֲנִי, שֶׁהָיְתָה אִמּוֹ מוֹלֶכֶת עֲרִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְדַּבְּקוּ אָזְנָיו בְּדִבְרֵי תוֹרָה (אבות ב, ח; ירושלמי יבמות א, ו).

יוֹלַדְתּוֹ – אמו.

קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.

“גְּמוּלֵי מֵחָלָב” – תינוקות שזה עתה גמרו לינוק.

יִתְדַבְּקוּ אָזְנָיו – יתרגל לשמוע.

*

קה אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְהָאֲגַמִּים קֻלְמוּסִין וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ יְרִיעוֹת וְכָל בְּנֵי אָדָם לַבְלָרִין – אֵין מַסְפִּיקִין לִכְתֹּב דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּמַדְתִּי וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ אֶלָּא כְאָדָם שֶׁמַּטְבִּיל זַכְרוּתוֹ שֶׁל מִכְחוֹל בַּיָּם (שהש"ר א, ג).

הַיַּמִּים – מאגרי המים שבעולם.

אֲגַמִּים קֻלְמוּסִין – ואם יהיו כל הצמחים הגדלים בנהרות (צמח זה קרוי אגם)

כלי כתיבה.

יְרִיעוֹת – של פפירוס או קלף.

לַבְלָרִין – סופרים.

אֵין מַסְפִּיקִין – כל אלה לא יספיקו.

וְלֹא חִסַּרְתִּיהָ וגו’ – ועם כל זאת לא למדתי מן התורה אלא מעט.

זַכְרוּתוֹ שֶׁל מִכְחוֹל – קצה מכחול (הסופג טיפה זעירה מן הים הגדול. וראו קטעים מה ו–צ לעיל).

*

קו אָמְרָה בִּתּוֹ שֶל קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: “אִי, חָכְמָה מְפֹאָרָה בִּכְלִי מְכֹעָר!” אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אָבִיךְ הַמֶּלֶךְ בַּמֶּה הוּא נוֹתֵן יַיִן? אָמְרָה לוֹ: בִּכְלֵי חֶרֶס. אָמַר לָהּ: כָּל הָעוֹלָם בִּכְלֵי חֶרֶס – וְאַתֶּם בִּכְלֵי חֶרֶס?! אָמְרָה לוֹ: אֶלָּא בַּמֶּה נִתֵּן? אָמַר לָהּ: כְּגוֹן אַתֶּם, שֶׁחֲשׁוּבִים אַתֶּם, תְּנוּ בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב. הָלְכָה וְאָמְרָה לְאָבִיהָ, – נָתְנוּ הַיַּיִן בִּכְלֵי כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֶחֱמִיץ. אָמַר לָהּ הַקֵּיסָר לְבִתּוֹ: מִי אָמַר לָךְ כָּךְ? אָמְרָה לוֹ: רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה. קְרָאוֹ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: לָמָה אָמַרְתָּ לָּהּ כָּךְ? אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרָה לִי, כָּךְ אָמַרְתִּי לָהּ.

– וַהֲרֵי יֵשׁ נָאִים וַחֲכָמִים?

– אִלְמָלֵי הָיוּ מְכֹעָרִים הָיוּ חֲכָמִים יוֹתֵר (תענית ז ע“א–ע”ב; נדרים נ ע"ב).

אִי – לשון קריאה.

כְּלִי מְכֹעָר – ר' יהושע בן חנניה שלא הצטיין ביופיו.

כְּגוֹן אַתֶּם – אנשים כמותכם.

וַהֲרֵי יֵשׁ וגו’ – והרי יש חכמים שהם נאים בהופעתם.

אִלְמָלֵי וגו’ – לו היו מכוערים, היו חכמים עוד יותר.

*

קז מַעֲשֶׂה בְּרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה וְרַ' יוֹסֵי הַכּוֹהֵן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ: נִדְרשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. פָּתַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְדָרַשׁ, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם תְּקוּפַת תַּמּוּז הָיְתָה. נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בְּעָבִים וְנִרְאָה כְּמִין קֶשֶׁת בֶּעָנָן, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִים וּבָאִים לִשְׁמֹעַ, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְקַבְּצִים וּבָאִים לִרְאוֹת בְּמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה. הָלַךְ רַ' יוֹסֵי הַכּוֹהֵן וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם! אַשְׁרֵי עֵינַי שֶׁכָּךְ רָאוּ! וְאַף אֲנִי וְאַתֶּם בַּחֲלוֹמִי מְסֻבִּים הָיִינוּ עַל הַר סִינַי וְנִתְּנָה עָלֵינוּ בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם: עֲלוּ לְכָאן, עֲלוּ לְכָאן! טְרַקְלִין גְּדוֹלִים וּמַצָּעוֹת נָאוֹת מֻצָּעוֹת לָכֶם, אַתֶּם וְתַלְמִידֵיכֶם וְתַלְמִידֵי תַלְמִידֵיכֶם מְזֻמָּנִים לְכַת שְׁלִישִׁית (חגיגה יד ע"ב).

מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה – חוכמה נשגבה ונסתרת בענייני האלוהים, כוחותיו והתגלותו.

תְּקוּפַת תַּמּוּז – כשהשמים בהירים.

נִתְקַשְׁרוּ בְּעָבִים – כוסו בעננים.

מַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה – הילולים ושעשועי שמחה בשעת חתונה.

יוֹלַדְתְּכֶם – אמכם.

נִתְּנָה עָלֵינוּ בַּת קוֹל – שמענו קול משמים.

טְרַקְלִין – חדר מפואר לקבלת אורחים.

כַּת שְׁלִישִׁית – קבוצת צדיקים היושבת במקום מובחר בגן עדן.

*

קח אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: יָכוֹל אֲנִי לִטֹּל קִשּׁוּאִים וַאֲבַטִּיחִים וְעוֹשֶׂה אוֹתָם אַיָּלִים וּצְבָאִים, וְהַלָּלוּ מוֹלִידִים אַיָּלִים וּצְבָאִים (ירושלמי סנהדרין ז, יג).

לִטֹּל – לקחת.

עוֹשֶׂה אוֹתָם – הופך אותם בדרך של כישוף (ראו קטע קב).

*

קט בִּימֵי רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה גָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שֶׁיִּבָּנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ. הוֹשִׁיבוּ פַּפּוֹס וְלוּלְיָנוֹס טְרָפֵיזִין מֵעַכּוֹ עַד אַנְטוֹכְיָא וְהָיוּ מְסַפְּקִים לְעוֹלֵי גוֹלָה כֶּסֶף וְזָהָב וְכָל צָרְכָּם. הָלְכוּ הַכּוּתִים הַלָּלוּ וְאָמְרוּ: יֵדַע הַמֶּלֶךְ, מָרְדוּ בְּךָ יְהוּדִים. אָמַר לָהֶם: מָה אֶעֱשֶׂה וַהֲרֵי כְּבָר גָּזַרְתִּי? אָמְרוּ לוֹ: שְׁלַח וֶאֱמֹר לָהֶם אוֹ שֶׁיְשַׁנּוּ אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁל הַבַּיִת אוֹ שֶׁיּוֹסִיפוּ עָלָיו חָמֵשׁ אַמּוֹת אוֹ שֶׁיִּפְחֲתוּ מִמֶּנּוּ חָמֵשׁ אַמּוֹת – וּמֵאֲלֵיהֶם יַחְזְרוּ בָּהֶם.

הָיָה כָּל הָעָם כָּנוּס בְּבִקְעַת בֵּית רִמּוֹן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ כְּתַב הַמֶּלֶךְ הִתְחִילוּ בּוֹכִים. בִּקְשׁוּ לִמְרֹד בַּמֶּלֶךְ. אָמְרוּ: יָבוֹא חָכָם אֶחָד וִיפַיֵּס אֶת הַצִּבּוּר. מִי יֵלֵךְ? יֵלֵךְ רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, שֶׁהוּא אָב בַּתּוֹרָה. נִכְנַס רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה וְדָרַשׁ: אֲרִי טָרַף טֶרֶף וְעָמַד עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, אָמַר: כָּל מִי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹצִיאוֹ אֶתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ. בָּא קוֹרֵא מִצְרִי שֶׁמַּקּוֹרוֹ אָרֹךְ, נָתַן מַקּוֹרוֹ לְתוֹךְ פִּיו וְהוֹצִיא אֶת הָעֶצֶם. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי. אָמַר לוֹ הָאֲרִי: לֵךְ וֶהֱיֵה מִשְׁתַּבֵּחַ וְאוֹמֵר: נִכְנַסְתִּי לְפִי אֲרִי בְּשָׁלוֹם וְיָצָאתִי בְּשָׁלוֹם – וְאֵין לְךָ שָׂכָר גָּדוֹל מִזֶּה; כָּךְ דַּיֵּנוּ שֶׁנִּכְנַסְנוּ לְאֻמָּה זוֹ בְּשָׁלוֹם וְיָצָאנוּ בְשָׁלוֹם (בר"ר סד, י).

גָּזְרָה – ציוותה.

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

פַּפּוֹס וְלוּלְיָנוֹס – שני אחים מבני ישראל.

טְרָפֵיזִין – שולחנות.

אַנְטוֹכְיָא – עיר בצפון סוריה.

עוֹלֵי גּוֹלָה – השבים מבבל לארץ ישראל.

הַכּוּתִים – השומרונים (אויבי ישראל).

חָמֵשׁ אַמּוֹת – כשניים וחצי מטרים (ואין לשנות את גודל המקדש או את מיקומו).

יְפַיֵּס – ירגיע.

אָב בַּתּוֹרָה – גדול בתורה.

קוֹרֵא מִצְרִי – מין עוף.

מִשְׁתַּבֵּחַ – מתגאה.

*

קי רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה הָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקֵּיסָר. הֶרְאָה לוֹ מִין אֶחָד: עַם שֶׁהֶחֱזִיר רִבּוֹנוֹ פָּנָיו מִמֶּנּוּ. הֶרְאָה לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ.

אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ: מָה הֶרְאָה לְךָ? – “עַם שֶׁהֶחֱזִיר רִבּוֹנוֹ פָּנָיו מִמֶּנּוּ”. וַאֲנִי הֶרְאֵיתִי לוֹ: “יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ”. אָמַר לוֹ לַמִּין: מָה הֶרְאֵיתָ לוֹ? “עַם שֶׁהֶחֱזִיר רִבּוֹנוֹ פָּנָיו מִמֶּנּוּ”. – וּמָה הֶרְאָה לְךָ? – אֵינִי יוֹדֵעַ. אָמַר הַקֵּיסָר: אָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה מַרְאִין לוֹ – יְהֵא מַרְאֶה בְּמָחוֹג לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ? הוֹצִיאוּהוּ וַהֲרָגוּהוּ (חגיגה ה ע"ב).

הֶרְאָה לוֹ – רמז לו (על ידי הטיית הפנים אחור או כדומה).

מִין – כופר.

עַם וגו’ – אתם אומה שאדוניה (הקב"ה) הפנה פניו ממנה.

יָדוֹ נְטוּיָה עָלֵינוּ – להגן עלינו.

יְהֵא מַרְאֶה בְּמָחוֹג – יציג בשפת הרמזים.

*

קיא אַדְרְיָנוֹס אָמַר לוֹ לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: כַּמָּה קָשֶׁה לַצֹּאן שֶׁרוֹעָה בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים. אָמַר לוֹ: כַּמָּה עַז הַשּׁוֹמֵר שֶׁמַּצִּילָהּ מִכֻּלָּם (אסת"ר י, יא).

אַדְרְיָנוֹס – קיסר רומי.

צֹאן, זְאֵבִים – דימוי לעם ישראל ואומות העולם.

הַשּׁוֹמֵר – הקב"ה.

*

קיב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בְּרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ: תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הָאֲסוּרִים, אָמַר: “מִי נָתַן לִמְשִׁיסָה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים?” (ישעיה מב, כד). עָנָה אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר: “הֲלוֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִּדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ” (שם). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע רַ' יְהוֹשֻׁעַ קָרָא עָלָיו: “בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז” (איכה ד, ב) – וְזָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר: מֻבְטָחְנִי בּוֹ שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנּוּ בְּכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו.

אָמְרוּ: לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ בְּמָמוֹן הַרְבֵּה. וְלֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּמִי הוּא? רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע (גיטין נח ע"א).

קְוֻצוֹתָיו – שערות ראשו.

“מְשִׁיסָה” – בז, שלל.

קָרָא עָלָיו – ציטט (פסוק) בקשר אליו.

“הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז” – ערכם כערך הזהב.

מֻבְטָחְנִי – בטוח אני.

הָעֲבוֹדָה – לשון שבועה (בדבר קדוש, במקדש).

פּוֹסְקִים – קוצבים, קובעים כדמי פדיון.

*

קיג מַעֲשֶׂה שֶׁנִּמְצְאוּ עֲצָמוֹת בִּירוּשָׁלַיִם בְּלִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים וּבִקְשׁוּ חֲכָמִים לִגְזֹר טֻמְאָה עַל יְרוּשָׁלַיִם כֻּלָּהּ. עָמַד רַ' יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: לֹא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה הִיא לָנוּ שֶׁנִּגְזֹר טֻמְאָה עַל עִיר אֲבוֹתֵינוּ. אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל? אַיֵּה הֲרוּגֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר? אַיֵּה הַהֲרוּגִים, שֶׁנֶּהֶרְגוּ מִן הַמִּלְחָמָה וְעַד עַכְשָׁו? אֶלָּא אָמָרוּ: וַדַּאי – טָמֵא, סָפֵק – טָהוֹר (תוספתא עדויות ג, ג; זבחים קיג ע"א).

לִשְׁכַּת דִּיר הָעֵצִים – מקום אחסון העצים למזבח שבמקדש.

לִגְזֹר טֻמְאָה – לקבוע על ירושלים שכולה טְמֵאה (מחשש שיש עצמות גם במקומות אחרים).

אַיֵּה מֵתֵי מַבּוּל – שגוויותיהם מצויות מן הסתם במקומות רבים.

הֲרוּגֵי נְבוּכַדְנֶאצַּר – שנהרגו בזמן חורבן הבית הראשון ולא נקברו כהלכה.

הַמִּלְחָמָה – כנגד הרומאים.

אֶלָּא אָמְרוּ וגו’ – חכמים קבעו כי מקום נחשב כטמא רק כאשר מוצאים בו עצמות בוודאות, אך לא בשל ספק.

*

קיד אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִיָּמַי לֹא נִצְּחַנִי אָדָם חוּץ מֵאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת.

אִשָּׁה מָה הִיא? – פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא אַחַת, עָשְׂתָה לִי פּוֹלִין. פַּעַם רִאשׁוֹנָה סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי מֵהֶם כְּלוּם; שְׁנִיָּה – סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי מֵהֶם כְּלוּם; שְׁלִישִׁית – הִקְדִּיחָתַם בְּמֶלַח. כֵּיוָן שֶׁטָּעַמְתִּי מָשַׁכְתִּי יָדִי מֵהֶם. אָמְרָה לִי: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אֵינְךָ סוֹעֵד? אָמַרְתִּי לָהּ: כְּבָר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם. אָמְרָה לִי: הָיָה לְךָ לִמְשֹׁךְ יָדְךָ מִן הַפַּת! אָמְרָה לִי: רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא הִנַּחְתָּ פֵּאָה בָּרִאשׁוֹנִים – וְלֹא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בְּאִלְפָּס אֲבָל מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בִּקְעָרָה?!

תִּינֹקֶת מָה הִיא? – פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ. אָמְרָה לִי תִּינֹקֶת אֶחָת: רַבִּי, לֹא שָׂדֶה הִיא זוֹ? אָמַרְתִּי לָהּ: לֹא דֶרֶךְ כְּבוּשָׁה הִיא? אָמְרָה לִי: לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ.

תִּינוֹק מָה הוּא? – פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאִיתִי תִּינוֹק יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, בְּאֵיזֹה דֶרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה וְזוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה. הָלַכְתִּי בִּקְצָרָה וַאֲרֻכָּה. כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר מָצָאתִי שֶׁמַּקִּיפִין אוֹתָה גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי “זוֹ קְצָרָה”? אָמַר לִי: רַבִּי, וְלֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ “וַאֲרֻכָּה”? נְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתִּי לוֹ: אַשְׁרֵיכֶם, יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלְּכֶם חֲכָמִים אַתֶּם מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְּכֶם (עירובין נג ע"ב).

לֹא נִצְחַנִי אָדָם – גבר עלי בוויכוח.

תִּינוֹק – ילד צעיר.

אַכְסַנְיָא – בעלת פונדק.

פּוֹלִין – סוג של קטניות.

פַּעַם רִאשׁוֹנָה – ביום הראשון.

לא שִׁיַּרְתִּי – לא השארתי (בשולי הקערה מעט מזון בעבור המארח או המלצר, והוא קרוי “פאה”, ולא נהג ר' יהושע כראוי).

הִקְדִּיחָתַם בְּמֶלַח – קילקלה את המאכל במלח מרובה.

כְּבָר סָעַדְתִּי וגו’ – כבר אכלתי עוד לפני השקיעה (ואמר זאת כדי שלא לפגוע במארחת).

לִמְשֹׁךְ וגו’ – לא לאכול הרבה מן הלחם (שנאכל כמנה ראשונה).

שֶׁמָּא לֹא הִנַחְתָּ וגו’ – האם אפשר שמנה זו, שלא אכלת, באה כפיצוי על הפאה שלא הנחת (בקערה) ביומיים הקודמים?

אִלְפָּס – כלי בישול גדול.

דֶרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה – ברשות הפרט.

כְּבוּשָׁה – סלולה על ידי אנשים רבים שנוהגים לעבור שם.

לִסְטִים – גזלנים.

*

קטו מַעֲשֶׂה בְרַ' יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהִשְׁכִּים אֶצְלוֹ אָדָם, וְנָתַן לוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְהֶעֱלָהוּ לַגַּג לִשְׁכַּב וְנָטַל סֻלָּם מִתַּחְתָּיו. מָה עָשָׂה אוֹתוֹ הָאִישׁ? עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וְנָטַל כָּל הַכֵּלִים וּכְרָכָם בְּטַלִּיתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ לֵירֵד נָפַל מִן הַגַּג וְנִשְׁבְּרָה מַפְרַקְתּוֹ. בְּשַׁחֲרִית הִשְׁכִּים רַ' יְהוֹשֻׁעַ וּבָא וּמְצָאוֹ כְּשֶׁנּוֹפֵל. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, כָּךְ עוֹשִׂים בְּנֵי אָדָם שֶׁכְּמוֹתֶךָ? אָמַר לוֹ: רַבִּי, לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁנָּטַלְתָּ אֶת הַסֻּלָּם מִתַּחְתַּי. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁמֵאֶמֶשׁ הָיִינוּ זְהִירִים בְּךָ. מִכָּאן אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: לְעוֹלָם יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אָדָם בְּעֵינֶיךָ כְּלִסְטִים, וֶהֱוֵי מְכַבְּדָם כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל (דרך ארץ ג, ג).

נָטַל – לקח, סילק (את הסולם שבו עלו לגג).

כֵּלִים – חפצים (שעל הגג).

כְּרָכָם בְּטַלִיתוֹ – עטף אותם בבגדו.

בִּקֵּשׁ לֵירֵד – רצה לרדת.

רֵיקָא – שוטה, בער.

יִהְיוּ… כְּלִסְטִים – חשודים כגזלנים.

הֱוֵי מְכַבְּדָם וגו’ – כפי שראוי לכבד את הנשיא.

*

קטז שָׁאַל אַדְרְיָנוֹס קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אָמַר לוֹ: יֵשׁ אָדוֹן לָעוֹלָם? אָמַר לוֹ: וְכִי עוֹלָם שֶׁל הֶפְקֵר הוּא? אָמַר לוֹ: וּמִי בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א). אָמַר לוֹ: וְלָמָּה אֵינוֹ נִגְלֶה שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבְּרִיּוֹת וּתְהֵא אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן? אָמַר לוֹ: לְפִי שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד בְּזִיווֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי” (שמות לג, כ). אָמַר לוֹ: אִם אֵינְךָ מַרְאֶה אֵינִי מַאֲמִינֶךָ. בַּחֲצִי הַיּוֹם הֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ, אָמַר לוֹ: הִסְתַּכֵּל בַּשֶּׁמֶשׁ וְאַתָּה רוֹאֵהוּ. אָמַר לוֹ: וּמִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בַּשֶּׁמֶשׁ? אָמַר לוֹ: וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מָה שֶׁפִּיךָ מְדַבֵּר? וּמָה הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהוּא אֶחָד מֵאֶלֶף אֲלָפִים וְרִבּוֹא רִבְבוֹת מְשַׁמְּשִׁים שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין לְפָנָיו, אֵין כָּל בִּרְיָה יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁזִּיווֹ מָלֵא עוֹלָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאֵימָתַי הוּא מְגַלֶּה כְּבוֹדוֹ? כְּשֶׁיֹּאבְדוּ אֱלִילִים מִן הָעוֹלָם (חולין נט ע“ב–ס ע”א; ילק"ש לשמות, שצו).

הֶפְקֵר – ואין לו בעלים.

תְּהֵא אֵימָתוֹ – ייראו ממנו.

לַעֲמֹד בְּזִיווֹ – לשאת את עוצמת אורו.

רִבּוֹא – עשרת אלפים.

מְשַׁמְּשִׁים – משרתים (של הקב"ה).

כְּשֶׁיֹּאבְדוּ וגו’ – על יסוד האמור בישעיה ב, יז–יח.

*

קיז אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: רוֹצֶה אֲנִי לְהַתְקִין סְעוּדָה לֵאלֹהֵיכֶם. אָמַר לוֹ: אִי אַתָּה יָכוֹל. – מִפְּנֵי מָה? – מְרֻבִּים חֵילוֹתָיו. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. אָמַר לוֹ: צֵא וְהַתְקֵן עַל שְׂפַת הַיָּם, שֶׁהוּא מָקוֹם מְרֻוָּח. טָרַח שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל יְמוֹת הַחַמָּה. בָּא הָרוּחַ וְכִבֵּד אֶת הַכֹּל לַיָּם. טָרַח שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל יְמוֹת הַגְּשָׁמִים – בָּאוּ גְשָׁמִים וְשִׁקְּעוּ אֶת הַכֹּל בַּיָּם. אָמַר לוֹ: זֶה מַהוּ? אָמַר לוֹ: אֵלּוּ הֵם הַכַּבְּדָנִים וְהַזַּלְּפָנִים שֶׁבָּאוּ לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, אֵינִי יָכוֹל (חולין ס ע"א).

לְהַתְקִין – להכין.

חֵילוֹתָיו – צבאותיו ופמלייתו.

כִּבֵּד – טיאטא.

הַכַּבְּדָנִים וְהַזַלְפָנִים – המשרתים המטאטאים והמזליפים מים על האדמה לפני בוא המלך.

*

קיח אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלֹהֵיכֶם לְאַרְיֵה נִמְשַׁל, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא” (עמוס ג, ח). מָה גְּדֻלָּתוֹ? הֲרֵי פָּרָשׁ הוֹרֵג אֶת הָאֲרִי. אָמַר לוֹ: לֹא נִמְשַׁל אֶלָּא כְּאַרְיֵה שֶׁל בֵּי עִלַּאי. אָמַר לוֹ: רְצוֹנִי שֶׁתַּרְאֶנּוּ לִי. אָמַר לוֹ: אִי אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. בִּקֵּשׁ רַ' יְהוֹשֻׁעַ רַחֲמִים וְנֶעֱקַר הָאֲרִי מִמְּקוֹמוֹ. כְּשֶׁהָיָה בְּרָחוֹק אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא נָהַם קוֹל רִאשׁוֹן – הִפִּילוּ כָּל הָעֻבָּרוֹת וְנָפְלוּ חוֹמוֹת רוֹמִי; בְּרָחוֹק שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָא נָהַם קוֹל שֵׁנִי – נָשְׁרוּ שִׁנֵּיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְאַף הוּא נָפַל מִכִּסְאוֹ לָאָרֶץ. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, בַּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. בִּקֵּשׁ רַ' יְהוֹשֻׁעַ רַחֲמִים עָלָיו וְהֶחֱזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ (חולין נט ע"ב).

פָּרָשׁ – צייד.

בֵּי עִלַּאי – שם יער אגדי (אולי בעולם העליון).

בִּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.

פַּרְסָא – כארבעה ק"מ.

עֻבָּרוֹת – נשים בהיריון.

אַף הוּא – הקיסר.

*

קיט אַדְרְיָנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת אָמַר לוֹ לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: טוֹב אֲנִי מִמּשֶׁה רַבְּךָ. אָמַר לוֹ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא מֵת, וְנֶאֱמַר: “כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת” (קהלת ט, ד). אָמַר לוֹ: יָכוֹל אַתָּה לִגְזֹר שֶׁלֹּא יַדְלִיקוּ אֵשׁ בְּרוֹמִי שְׁלוֹשָׁה יָמִים? אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד גָּזַר וְאָמַר שֶׁלֹּא יַדְלִיקוּ אֵשׁ בְּרוֹמִי. לְעֵת עֶרֶב בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם עָלָה אַדְרְיָנוֹס לְגַג פָּלָטִין שֶׁלּוֹ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה עִמּוֹ. תָּלוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ עָשָׁן עוֹלֶה מִזָּוִית רְחוֹקָה. אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: עָשָׁן זֶה מַהוּ? אָמַר לוֹ: דֻּכָּס חוֹלֶה וְנִכְנַס רוֹפֵא לְבָדְקוֹ וְאָמַר: לֹא יִתְרַפֵּא עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה חַמִּים. תָּלָה רַ' יְהוֹשֻׁעַ עֵינָיו וְרָאָה עָשָׁן בְּזָוִית אַחֶרֶת. אָמַר לוֹ: עָשָׁן זֶה מַהוּ? אָמַר לוֹ: אַתָּה מוֹצֵא אִפַּרְכָּא חוֹלֶה וְנִכְנַס הָרוֹפֵא לְבָדְקוֹ וְאָמַר: אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַפֵּא עַד שֶׁיָּחֵמּוּ לוֹ בְּלָגִין. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ: תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ, עַד שֶׁאַתָּה קַיָּם לֹא נִתְקַיְּמָה גְזֵרָתְךָ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד; וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִשָּׁעָה שֶׁגָּזַר עָלֵינוּ: “לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת” (שמות לה, ג) – רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ יְהוּדִי מַדְלִיק אֵשׁ בְּשַׁבָּת? – וְאַתָּה אוֹמֵר “אֲנִי טוֹב מִמֶּנּוּ”?! (קה"ר ט, ג).

שְׁחִיק עֲצָמוֹת – ישתחקו עצמותיו (לשון קללה).

לִגְזֹר – לצוות.

פָּלָטִין – ארמון.

תָּלוּ עֵינֵיהֶם – הרימו את מבטם.

זָוִית – פינה.

דֻּכָּס – שר.

אִפַּרְכָּא – שר פלך.

יָחֵמּוּ לוֹ בְּלָגִין – יחממו את גופו בעזרת כלי של מים (חמים).

תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ – תצא ממך נשמתך (לשון קללה).

*

קכ אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אִם חֲכָמִים אַתֶּם מִזִּקְנֵי אָתוּנָא – לֵךְ נַצְּחֵם וַהֲבִיאֵם אֶצְלִי. אָמַר לוֹ: כַּמָּה הֵם? אָמַר לוֹ: שִׁשִּׁים אִישׁ. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה לִי סְפִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁשִּׁים חֲדָרִים וּבְכָל חֶדֶר תֵּן שִׁשִּׁים כִּסְּאוֹת. עָשָׂה לוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ רַ' יְהוֹשֻׁעַ לְאָתוּנָא נִכְנַס לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם. מְצָאוֹ לְאָדָם אֶחָד שֶׁפּוֹשֵׁט בְּהֵמָה. אָמַר לוֹ: רֹאשְׁךָ לִמְכִירָה? אָמַר לוֹ: הֵן. – בְּכַמָּה? – בַּחֲצִי זוּז. נָתַן לוֹ וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי רֹאשְׁךָ. נָתַן לוֹ רֹאשׁ שֶׁל בְּהֵמָה. אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי רֹאשׁ שֶׁל בְּהֵמָה אָמָרְתִּי? אֲנִי רֹאשְׁךָ אָמַרְתִּי! לְסוֹף אָמַר לוֹ: אִם רוֹצֶה אַתָּה שֶׁאַנִּיחֲךָ לֵךְ וְהַרְאֵנִי פִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית אָתוּנָא. אָמַר לוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁכָּל הַמַּרְאֶה פִּתְחוֹ – הֵם הוֹרְגִים אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ: טְעַן חֲבִילָה שֶׁל קָנִים, וּכְשֶׁתַּגִּיעַ לְשָׁם זָקְפֶנָּה, כְּמִי שֶׁעוֹמֵד לָפוּשׁ.

הָלַךְ וּמָצָא שׁוֹמְרִים מִבִּפְנִים וְשׁוֹמְרִים מִבַּחוּץ, שֶׁאִם רוֹאִים הַזְּקֵנִים סִימָן שֶׁל רֶגֶל נִכְנֶסֶת הֵם הוֹרְגִים אֶת אֵלּוּ שֶׁמִּבַּחוּץ, וְשֶׁל יוֹצֵאת – הֵם הוֹרְגִים אֶת אֵלּוּ שֶׁמִּבִּפְנִים. הָפַךְ סַנְדָּלוֹ – וְהָרְגוּ אֶת אֵלּוּ שֶׁמִּבִּפְנִים; הָפַךְ סַנְדָּלוֹ – וְהָרְגוּ אֶת כֻּלָּם.

נִכְנַס וּמָצָא בַּחוּרִים מִלְמַעְלָה וּזְקֵנִים מִלְּמָטָּה, אָמַר: אִם אֲנִי נוֹתֵן שָׁלוֹם לַזְּקֵנִים תְּחִלָּה – אֵלּוּ הוֹרְגִים אוֹתִי, שֶׁיֹּאמְרוּ: אָנוּ גְדוֹלִים מֵהֶם, שֶׁהֲרֵי אָנוּ יוֹשְׁבִים מִלְמַעְלָה וְהֵם מִלְּמַטָּה; וְאִם אֲנִי נוֹתֵן שָׁלוֹם לַבַּחוּרִים תְּחִלָּה – אֵלּוּ הוֹרְגִים אוֹתִי, שֶׁיֹּאמְרוּ: אָנוּ גְדוֹלִים מֵהֶם, שֶׁאָנוּ זְקֵנִים וְהֵם יְלָדִים. אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם לָכֶם. אָמְרוּ לוֹ: מָה לְךָ כָּאן? אָמַר לָהֶם: מֵחַכְמֵי הַיְּהוּדִים אָנִי וּבָאתִי לִלְמֹד חָכְמָה מִכֶּם. אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן, נִשְׁאָלְךָ דָּבָר. אָמַר לָהֶם: שַׁאֲלוּ, אִם אַתֶּם מְנַצְּחִים אוֹתִי – תַּעֲשׂוּ בִּי כִּרְצוֹנְכֶם, וְאִם אֲנִי מְנַצֵּחַ אֶתְכֶם – תֹּאכְלוּ פַּת אֶצְלִי בִּסְפִינָתִי.

זִקְנֵי אָתוּנָא – חכמי יוון היושבים בעיר אתונה המפורסמת כמרכז של חוכמה.

נַצְחֵם – גבור עליהם (בדברי חוכמה).

פּוֹשֵׁט – עור (בהמה).

בֵּית אָתוּנָא – בית מושב הזקנים והחכמים.

זָקְפֶנָּה וגו’ – הנח אותה על הקרקע כמי שמבקש לנוח.

סִימָן שֶׁל רֶגֶל – טביעת רגל.

נִכְנֶסֶת… יוֹצֵאת – בלא רשות הזקנים.

הָפַךְ סַנְדָּלוֹ – צעד כשהנעל על רגלו הפוכה, מקום העקב במקום האצבעות.

מִלְּמַעְלָה – בקומה השנייה.

*

אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר לָנוּ דִבְרֵי בַּדָּאוּת. אָמַר לָהֶם: הָיְתָה פִּרְדָּה אַחַת וְיָלְדָה, וְתָלוּ שְׁטָר בְּצַוַּאר הַוָּלָד וְכָתוּב בּוֹ, שֶׁהוּא תוֹבֵעַ בְּבֵית אָבִיו מֵאָה אֶלֶף זוּז. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי פִּרְדָּה יוֹלֶדֶת? אָמַר לָהֶם: הֲרֵי לָכֶם דִּבְרֵי בַּדָּאוּת.

– מֶלַח שֶׁהִסְרִיחַ בַּמֶּה מוֹלְחִין אוֹתוֹ? אָמַר לָהֶם: בְּשִׁלְיָה שֶׁל פִּרְדָּה.

– כְּלוּם יֵשׁ שִׁלְיָה לְפִרְדָּה? – כְּלוּם הַמֶּלַח מַסְרִיחַ?

– בְּנֵה לָנוּ בַּיִת בַּאֲוִיר הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם: הַעֲלוּ לִי חֹמֶר וּלְבֵנִים לְשָׁם.

– אֶמְצָעִיתוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיכָן הִיא? זָקַף אֶצְבָּעוֹ וְאָמַר לָהֶם: כָּאן.

– וּמִי יֹאמַר שֶׁכָּךְ הוּא? – הָבִיאוּ חֲבָלִים וּמֹדּוּ.

– יֵשׁ לָנוּ בְּאֵר בַּשָּׂדֶה, הַכְנִיסֶהָ לָעִיר. אָמַר לָהֶם: הַפְשִׁילוּ לִי חֲבָלִים שֶׁל סֻבִּין וְאַכְנִיסֶנָּה.

– יֵשׁ לָנוּ רֵחַיִם שְׁבוּרִים, תָּפְרֵם. – הַפְקִיעוּ לִי מֵהֶם חוּטִים וְאֶתְפְּרֵם.

– עֲרוּגָה שֶׁל סַכִּינִים בַּמֶּה קוֹצְרִים אוֹתָהּ? – בְּקֶרֶן שֶׁל חֲמוֹר.

הֵבִיאוּ לוֹ שְׁתֵּי בֵּיצִים. אָמְרוּ לוֹ: אֵיזוֹהִי שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת לְבָנָה וְאֵיזוֹהִי שֶׁל שְׁחֹרָה? הֵבִיא הוּא לִפְנֵיהֶם שְׁתֵּי גְּבִינוֹת וְאָמַר לָהֶם: אֵיזוֹהִי שֶׁל עֵז לְבָנָה וְאֵיזוֹהִי שֶׁל שְׁחֹרָה?

– אֶפְרוֹחַ שֶׁמֵּת בִּקְלִפָּתוֹ, מֵהֵיכָן הָרוּחַ יוֹצֵאת? אָמַר לָהֶם: בַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּכְנְסָה יוֹצֵאת.

– הַרְאֵנוּ כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹוֶה בְּהֶפְסֵדוֹ. הֵבִיא מַחְצֶלֶת וּמְתָחָהּ, לֹא נִכְנְסָה בַּשָּׁעַר. אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ קַרְדֹּם וְסִתְרוּ אֶת הַכֹּתֶל, – הֲרֵי כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹוֶה בְהֶפְסֵדוֹ.

לְבַסּוֹף הֵבִיא אֶת כָּל אֶחָד לַסְּפִינָה. כָּל אֶחָד כְּשֶׁרָאָה שִׁשִּׁים כִּסְאוֹת בְּחַדְרוֹ כְּסָבוּר: כָּל חֲבֵרָיו יָבוֹאוּ לְכָאן. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ לַסַּפָּן: הַתֵּר סְפִינָתְךָ. בֵּינְתַיִם הֵבִיא עָפָר מֵעֲפָרָם; כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵית הַבְּלִיעִין נָטַל כַּד שֶׁל מַיִם מִבֵּית הַבְּלִיעִין.

כְּשֶׁבָּא לִמְקוֹמוֹ הֶעֱמִידָם לִפְנֵי הַקֵּיסָר וְרָאָם שֶׁהֵם שְׁפוּפִים, אָמַר: לֹא אֵלּוּ הֵם. נָטַל רַ' יְהוֹשֻׁעַ מֵעֲפָרָם וְזָרַק עֲלֵיהֶם – הֵעֵזּוּ כְּלַפֵּי הַקֵּיסָר. אָמַר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה בָּהֶם כִּרְצוֹנְךָ. הֵבִיא אוֹתָם הַמַּיִם מִבֵּית הַבְּלִיעִין וּנְתָנָם בְּחָבִית. אָמַר לָהֶם: מַלְּאוּ חָבִית זוֹ וּלְכוּ לָכֶם. עָמְדוּ לְמַלְאוֹתָהּ, וְרִאשוֹן רִאשׁוֹן שֶׁעֵרוּ לְתוֹכָהּ נִבְלַע. הָיוּ מְמַלְאִים וְהוֹלְכִים עַד שֶׁנִּשְׁמְטוּ כִּתְפֵיהֶם – וְהָיוּ הוֹלְכִים וְכָלִים (בכורות ח ע“ב–ט ע”א).

דִּבְרֵי בַּדָּאוּת – דברים שאינם יכולים להתקיים.

תּוֹבֵעַ בְּבֵית אָבִיו – דורש ממון ממשפחתו.

אֲוִיר הָעוֹלָם – השמים.

מֹדּוּ – מדדו.

הַפְשִׁילוּ – שזרו.

הַפְקִיעוּ וגו’ – הוציאו לי מאבני הריחיים חוטים.

כְּלִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹוֶה בְּהֶפְסֵדוֹ – כלי שערכו קטן מן הנזק שהוא יכול לגרום.

קַרְדֹּם – גרזן.

סִתְרוּ – הרסו.

הַתֵּר סְפִינָתְךָ – וצא לים.

עָפָר מֵעֲפָרָם – אדמה מאתונה.

בֵּית הַבְּלִיעִין – מקום פלאי בים, הבולע כל מים שנשפכים אליו.

שְׁפוּפִים – מובסים ועגומים (ולכן לא הכירם).

הֵעֵזּוּ – התחצפו.

רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וגו’ – כל המים שיצקו לכלי נבלעו בתוכו בזה אחר זה.

הוֹלְכִים – ממשיכים.

נִשְׁמְטוּ כִּתְפֵיהֶם – נכפפה קומתם ונחלשו.

כָּלִים – מתים.

*

קכא שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וּמֵהֶם שְׁלוֹשָׁה דִבְרֵי אַגָּדָה, שְׁלוֹשָׁה דִבְרֵי בּוּרוּת, שְׁלוֹשָה דִבְרֵי דֶרֶךְ אֶרֶץ.

שְׁלוֹשָׁה דִבְרֵי אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת” (יחזקאל יח, לב), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם” (שמואל א ב, כה)?

– כָּאן בְּעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, כָּאן בְּשֶׁאֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה.

– כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד” (דברים י, יז), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ” (במדבר ו, כו)?

– כָּאן קֹדֶם גְּזַר דִּין, כָּאן לְאַחַר גְּזַר דִּין.

– כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן” (תהלים קלב, יג), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: “כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ” (ירמיה לה, לא)?

– כָּאן קֹדֶם שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה; כָּאן לְאַחַר שֶׁנָּשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה.

שְׁלוֹשָׁה דִּבְרֵי בּוּרוּת: אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא?

אָמַר לָהֶם: מֵת מְטַמֵּא וְאֵין נְצִיב מֶלַח מְטַמֵּא.

– בֶּן שׁוּנַמִּית מַהוּ שֶׁיְטַמֵּא?

אָמַר לָהֶם: מֵת מְטַמֵּא וְאֵין חַי מְטַמֵּא.

מֵתִים לֶעָתִיד לָבוֹא צְרִיכִין הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי אוֹ אֵין צְרִיכִין?

אָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁיִּחְיוּ נַחְכִּים לָהֶם.

שְׁלוֹשָׁה דִבְרֵי דֶרֶךְ אָרֶץ: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיֶחְכַּם?

אָמַר לָהֶם: יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה וִימַעֵט בִּסְחוֹרָה.

אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם.

– אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַחָכְמָה שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה” (משלי ב, ו).

– מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִתְעַשֵּׁר?

אָמַר לָהֶם: יַרְבֶּה בִּסְחוֹרָה וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בֶּאֱמוּנָה.

אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן וְלֹא הוֹעִילוּ.

– אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהָעשֶׁר שֶלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב” (חגי ב, ח).

– מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים?

אָמַר לָהֶם: יִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ.

אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן וְלֹא הוֹעִילוּ.

– אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַבָּנִים שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן” (תהלים קכז, ג) (נדה סט ע“ב–עא ע”א).

אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא – עיר שהתפרסמה בחוכמתה.

בּוּרוּת – שטות ולגלוג.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות נכונה.

כָּתוּב אֶחָד וגו’ – ולכאורה יש סתירה בין שני הפסוקים (וכן בשתי הדוגמאות הבאות).

עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה – חוזרים בתשובה.

קֹדֶם גְּזַר דִּין – עדיין ניתנת העדפה לראויים לה.

בַּת פַּרְעֹה – שגרמה לשלמה לחטוא בעבודה זרה.

מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא – האם היא מטמאת, כדין גופת מת.

בֶּן שׁוּנַמִּית – שהחיה אלישע (מלכים ב, פרק ד).

הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי – זריקה של מים על אדם (ביום השלישי והשביעי לאחר שנטמא במגע עם מת), מים שמטהרים אותו מטומאתו.

נַחְכִּים לָהֶם – נשקיע מחשבה בעניין.

יְשִׁיבָה – לשם לימוד תורה.

יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים – יתפלל.

בֶּאֱמוּנָה – ביושר ובהגינות.

יְקַדֵּשׁ וגו’ – יקיים יחסי מין במחשבה טהורה.

*

קכב אָמְרָה בַּת קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: אֱלֹהֵיכֶם נַגָּר הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו” (תהלים קד, ג), אֱמֹר לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לִּי מַסְתּוֹרִית אַחַת. אָמַר לָהּ: לֶחָי! בִּקֵּשׁ עָלֶיהָ רַחֲמִים וְנִצְטָרְעָה. הוֹשִׁיבוּהָ בְּשׁוּק שֶׁל רוֹמִי וְנָתְנוּ לָהּ מַסְתּוֹרִית, שֶׁכֵּן הָיוּ נוֹהֲגִים בְּרוֹמִי, מִי שֶׁנִּצְטָרַע נוֹתְנִים לוֹ מַסְתּוֹרִית וְיוֹשֵׁב בַּשּׁוּק וְסוֹתֵר חוּטִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּהוּ בְנֵי אָדָם וִיבַקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים. פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וְסוֹתֶרֶת חוּטִים. אָמַר לָהּ: יָפָה הַמַּסְתּוֹרִית שֶׁנָּתַן לָךְ אֱלוֹהַי? אָמְרָה לוֹ: אֱמֹר לֶאֱלוֹהֶיךָ שֶׁיִּטֹּל מָה שֶּׁנָּתַן לִי. אָמַר לָהּ: אֱלוֹהַּ שֶׁלָּנוּ נוֹתֵן וְאֵינוֹ נוֹטֵל (חולין ס ע"א).

מְקָרֶה – בונה בעזרת קורות.

מַסְתּוֹרִית – כלי שבעזרתו פורמים את האריג.

לֶחָי – טוב, כך יהיה.

בִּקֵּשׁ עָלֶיהָ רַחֲמִים – התפלל.

נִצְטָרְעָה – חלתה בצרעת.

יִטֹּל – ייקח.

*

קכג אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ לְבֵי אֲבִידָן? אָמַר לוֹ: הָהָר – שֶׁלֶג, סְבִיבוֹתָיו – גְּלִידֵי קֶרַח, כְּלָבָיו אֵינָם נוֹבְחִים, טוֹחֲנוֹתָיו אֵינָן טוֹחֲנוֹת (שבת קנב ע"א).

בֵּי אֲבִידָן – מקום ישיבת חכמים לדיונים ולוויכוחים.

הָהָר שֶׁלֶג – שערות הראש הלבינו.

סְבִיבוֹתָיו – השפם והזקן.

כְּלָבָיו אֵינָם נוֹבְחִים – הקול אינו נשמע.

טוֹחֲנוֹתָיו – השיניים.

*

קכד כְּשֶׁמֵּת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: מִי יַעֲמֹד לָנוּ בִּפְנֵי הַמִּינִים? אָמַר לָהֶם: “אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים – נִסְרְחָה חָכְמָתָם” (ירמיה מט, ז) – כֵּיוָן שֶׁאָבְדָה עֵצָה שֶׁל בָּנִים, נִסְרְחָה חָכְמָתָם שֶׁל הַגּוֹיִים (חגיגה ה ע"ב).

כְּשֶׁמֵּת – כשעמד למות.

מִי יַעֲמֹד וגו’ – מי יתווכח כעת עם הכופרים והגויים (ראו קטעים קטז–קכב).

“אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים” – עם מות ר' יהושע.

נִסְרְחָה – התקלקלה ונפגמה.

*

קכה מִשֶּׁמֵּת רַ' יְהוֹשֻׁעַ בָּטְלָה עֵצָה וּמַחֲשָׁבָה (סוטה מט ע"ב).

בָּטְלָה וגו’ – לא נמצאו עוד אנשים בעלי עצות ומחשבות מעולות כר' יהושע.

*

קכו אָמְרוּ עָלָיו, עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁהָיָה סוֹמֵא מִשְּׁתֵּי עֵינָיו, גִּדֵּם מִשְּׁתֵי יָדָיו, קִטֵּעַ מִשְּׁתֵי רַגְלָיו וְכָל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין; וְרַגְלֵי מִטָּתוֹ מֻנָּחוֹת בִּסְפָלִים שֶׁל מַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עָלָיו נְמָלִים. פַּעַם אַחַת הָיְתָה מִטָּתוֹ מֻנַּחַת בְּבַיִת רָעוּעַ, בִּקְּשׁוּ תַלְמִידָיו לְפַנּוֹת מִטָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ לְפַנּוֹת אֶת הַכֵּלִים, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, פַּנּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פַּנּוּ אֶת מִטָּתִי, שֶׁמֻּבְטָח לָכֶם, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַבַּיִת אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל. פִּנּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פִּנּוּ אֶת מִטָּתוֹ – וְנָפַל הַבָּיִת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר אַתָּה לָמָּה עָלְתָה לְךָ כָךְ? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, אֲנִי גָרַמְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ לְבֵית חָמִי וְהָיָה עִמִּי מַשּׂאוֹי שְׁלוֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים. בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד לִי בַּדֶּרֶךְ וְאָמַר לִי: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי, אָמַרְתִּי לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶפְרֹק מִן הַחֲמוֹר. לֹא הִסְפַּקְתִּי לִפְרֹק מִן הַחֲמוֹר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ. הָלַכְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל עֵינֶיךָ – יִסּוֹמוּ; יָדַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל יָדֶיךָ – יִתְגַּדְּמוּ; רַגְלַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל רַגְלֶיךָ – יִתְקַטְּעוּ; וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתִּי עַד שֶׁאָמַרְתִּי: כָּל גּוּפִי יְהֵא מָלֵא שְׁחִין. אָמְרוּ לוֹ: אוֹי לָנוּ שֶׁרְאִינוּךָ בְכָךְ! אָמַר לָהֶם: אוֹי לִי, אִם לֹא רְאִיתוּנִי בְכָךְ (תענית כא ע"א).

אִישׁ גַּם זוֹ – תושב העיר גַּמְזוֹ שביהודה (דברי הימים ב כח, יח), ובגלל מנהגו לומר על כל דבר “גם זו לטובה”, כונה בשם “איש גם זו” (ראו בקטע הבא).

סוֹמֵא – עיוור.

רָעוּעַ – עומד להתמוטט.

בִּקְּשׁוּ לְפַנּוֹת – רצו לסלק (מן הבית, קודם שיתמוטט).

עָלְתָה לְךָ – קרה לך.

מַשּׂאוֹי – משא, מטען.

מְגָדִים – מעדנים.

פַּרְנְסֵנִי – תן לי (דבר מאכל) כדי שאוכל להתקיים.

יִסּוֹמוּ – יתעוורו.

נִתְקָרְרָה דַּעְתִּי – נרגעתי.

אִם לֹא רְאִיתוּנִי בְּכָךְ – שכן על ידי סבלו בעולם הזה נתכפר לנחום, ולא ייענש בעולם הבא.

*

קכז וּמִפְּנֵי מָה קָרְאוּ לוֹ “נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ”? מִפְּנֵי שֶׁעַל כָּל דָּבָר שֶׁהִגִּיעַ לוֹ הָיָה אוֹמֵר: “גַּם זוֹ לְטוֹבָה”. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לְשַׁגֵּר דּוֹרוֹן לְקֵיסָר. אָמָרוּ: מִי יֵלֵךְ? – יֵלֵךְ נַחוּם אִיש גַּם זוֹ, שֶׁמְּלֻמָּד בְּנִסִּים הוּא. שִׁגְּרוּ בְּיָדוֹ מְלוֹא אַרְגָּז אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. הָלַךְ וְלָן בְּפֻנְדָּק. בַּלַּיְלָה עָמְדוּ בַּעֲלֵי הַפֻּנְדָּק וּפָתְחוּ אֶת הָאַרְגָּז וְנָטְלוּ כָּל מָה שֶׁבְּתוֹכוֹ וּמִלְאוּהוּ עָפָר. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְקֵיסָר, פָּתְחוּ אַרְגָּזוֹ וְרָאוּ שֶׁהוּא מָלֵא עָפָר. אָמַר הַמֶּלֶךְ: מְלַגְלְגִים עָלַי הַיְּהוּדִים. בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ. אָמָר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה! בָּא אֵלִיָּהוּ וְנִדְמָה לוֹ לְקֵיסָר כְּאֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם, אָמַר: שֶׁמָּא עָפָר זֶה מֵעֲפַר אַבְרָהָם אֲבִיהֶם הוּא; שֶׁכְּשֶׁהָיָה אַבְרָהָם זוֹרֵק עָפָר – נַעֲשׂוּ חֲרָבוֹת, קַשִּׁין – נַעֲשׂוּ חִצִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ” (ישעיה מא, ב).

הָיְתָה מְדִינָה אַחַת שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל הַמֶּלֶךְ לְכָבְשָׁהּ, בָּדְקוּ בָּהּ אֶת הֶעָפָר וּכְבָשׁוּהָ. הִכְנִיסוּהוּ לְגִנְזֵי הַמֶּלֶךְ וּמִלְאוּ אַרְגָּזוֹ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְשִׁגְּרוּהוּ בְּכָבוֹד גָּדוֹל. בַּחֲזִירָתוֹ לָן בְּאוֹתוֹ פֻּנְדָּק. אָמְרוּ לוֹ: מָה הֵבֵאתָ עִמְּךָ שֶׁעָשׂוּ לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל כָּל כָּךְ? אָמַר לָהֶם: מָה שֶׁנָּטַלְתִּי מִכָּאן הֵבֵאתִי לְשָׁם. סָתְרוּ בֵיתָם וְהֵבִיאוּ עֲפָרוֹ לַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: אוֹתוֹ הֶעָפָר שֶׁנָּתַן לְךָ – מִשֶּׁלָּנוּ הָיָה. בְּדָקוּהוּ וְלֹא מָצְאוּ כָּךְ, וַהֲרָגוּם (תענית כא ע“א; סנהדרין קח ע”ב–קט ע"א).

הִגִּיעַ – קרה.

דּוֹרוֹן – מתנה.

מְלֻמָּד בְּנִסִּים – רגיל שמתרחשים לו נסים.

נָטְלוּ – לקחו.

כְּאֶחָד מִשֶׁלָּהֶם – כאחד משרי הקיסר.

קַשִּׁין – קני קש.

מְדִינָה – עיר.

בָּדְקוּ בָּהּ – בחנו את טיב העפר (במלחמה מול העיר).

סָתְרוּ – הרסו.

*

קכח רַ' טַרְפוֹן – אֲבִיהֶם שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל; רַבָּם שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל (ירושלמי יומא א, א; שם, הוריות ג, ב).

*

קכט רַ' טַרְפוֹן – גַּל שֶׁל אֱגוֹזִים, כֵּיוָן שֶׁנּוֹטֵל אָדָם אֶחָד מֵהֶם כֻּלָּם מִתְקַשְׁקְשִׁים וּבָאִים זֶה עַל זֶה, כָּךְ הָיָה רַ' טַרְפוֹן דּוֹמֶה: בְּשָׁעָה שֶׁתַּלְמִיד חָכָם נִכְנַס אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ: “שְׁנֵה לִי” – מֵבִיא לוֹ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, מִדְרַשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת; כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מִלְּפָנָיו הָיָה יוֹצֵא מָלֵא בְּרָכָה וְטוֹב (אדר“נ, נו”א, יח).

רַ' טַרְפוֹן – נמשל ל…

גַּל – ערימה.

נוֹטֵל – לוקח.

מִתְקַשְׁקְשִׁים וגו’ – מרעישים ומתגלגלים זה על זה.

“שְׁנֵה לִי” – למדני (קטעי משנה).

יָצָא – התלמיד.

קל בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה אָדָם אוֹמֵר דָּבָר מְתֻקָּן לִפְנֵי רַ' טַרְפוֹן הָיָה אוֹמֵר: “כַּפְתּוֹר וָפֶרַח!” (שמות כה, לג), וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה אוֹמֵר דָּבָר שֶׁל בַּטָּלָה הָיָה אוֹמֵר: “לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם” (בראשית מב, לח) (בר"ר צא, ט).

מְתֻקָּן – ראוי, נכון.

“כַּפְתּוֹר וָפֶרַח” – דבר נאה, והוא לשון שבח שיסודה בתיאור עיטוריה של המנורה שבמשכן (שמות כה, לג).

בַּטָּלָה – טיפשות, חוסר טעם.

“לֹא יֵרֵד” וגו’ – אין לי עניין בדבריך (כדברי יעקב הדוחה הצעה חסרת טעם שהובאה לפניו [בראשית כב, לח]).

*

קלא מַעֲשֶׂה בְרַ' טַרְפוֹן שֶׁיָּרַד וְאָכַל קְצִיעוֹת מִפַּרְדֵּס שֶׁלּוֹ. בָּא הָאָרִיס וּמְצָאוֹ וְלֹא הִכִּירוֹ. אָמַר: “זֶהוּ שֶׁגּוֹנֵב מֵעֲנָבַי כָּל הַשָּׁנָה!” – הִתְחִיל חוֹבְטוֹ בְּמַקֵּל וְהוֹרִידוֹ לְשַׂק וּטְעָנוֹ לְטַבְּעוֹ בַנָּהָר. כְּשֶׁרָאָה רַ' טַרְפוֹן אֶת עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה אָמַר לוֹ: בְּחַיֶּיךָ, לֵךְ וֶאֱמֹר בְּבֵיתוֹ שֶׁל טַרְפוֹן: “הָכִינוּ לוֹ תַּכְרִיכִים”. כְּשֶׁשָּׁמַע אוֹתוֹ הָאִישׁ נִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו וְתָלַש שְׂעָרוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה: רַבִּי, מְחַל לִי! אָמַר לוֹ: יָבוֹא עָלַי, אִם לֹא עַל כָּל מַקֵּל וּמַקֵּל שֶׁיָּרַד עָלַי הָיִיתִי מוֹחֵל לְךָ עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.

אָמְרוּ מִשׁוּם רַ' חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק נִצְטַעֵר עַל דָּבָר זֶה; אָמַר: אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה! (ירושלמי שביעית ד, ב; כלה רבתי ב, יד; נדרים סב ע"א).

קְצִיעוֹת – תאנים יבשות (שנותרו בפרדס ומותרות באכילה לכל אדם).

אָרִיס – אדם שחכר את הפרדס מר' טרפון לגדל בו עצי פרי.

הוֹרִידוֹ – הכניס אותו.

טְעָנוֹ לְטַבְּעוֹ – נשא אותו כדי להטביעו.

כְּשֶׁשָּׁמַע – כשהבין (מי מצוי בשק).

יָבוֹא עָלַי וגו’ – לשון שבועה: כך וכך יקרה לי אם איני דובר אמת.

עַל כָּל מַקֵּל וגו’ – סלחתי לך על כל מכה ומכה, בזו אחר זו.

אוֹתוֹ צַדִּיק – ר' טרפון.

נִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בְּכִתְרָהּ וגו’ – ניצלתי לטובתי את מעמדי כרב בישראל, כשחשפתי את זהותי.

*

קלב אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' טַרְפוֹן, שֶׁהָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל וְלֹא הָיָה נוֹתֵן מַתָּנוֹת רַבּוֹת לַעֲנִיִּים. פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁאֶקַּח לְךָ עִיר אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. אָמַר לוֹ: הֵן. מִיָּד עָמַד רַ' טַרְפוֹן וְנָתַן לוֹ אַרְבָּעָה אֲלָפִים דֵּינְרֵי זָהָב. נְטָלָם רַ' עֲקִיבָא וְחִלְּקָם לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים עֲנִיִּים. לְיָמִים מְצָאוֹ רַ' טַרְפוֹן, אָמַר לוֹ: הֵיכָן הָעֲיָרוֹת שֶׁלָּקַחְתָּ לִי? תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵבִיא תִּינוֹק וּבְיָדוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים, וְהָיָה קוֹרֵא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְפָסוּק זֶה: “פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד” (תהלים קיב, ט). אָמַר לוֹ: זוֹהִי הָעִיר שֶׁלָּקַחְתִּי לְךָ. עָמַד רַ' טַרְפוֹן וּנְשָׁקוֹ, וְאָמַר לוֹ: “רַבִּי, אַלּוּפִי, רַבִּי בְּחָכְמָה וְאַלּוּפִי בְּדֶרֶךְ אָרֶץ” – וְהוֹסִיף לוֹ מָמוֹן לְבַזְבֵּז (כלה א, כא).

רְצוֹנְךָ שֶׁאֶקַח לְךָ – האם אתה רוצה שאקנה בעבורך?

נְטָלָם – לקח אותם.

לְיָמִים – לאחר זמן.

תִּינוֹק – ילד.

אַלּוּפִי – מורי.

דֶּרֶךְ אֶרֶץ – התנהגות ראויה.

לְבַזְבֵּז – להוציא לשם צדקה.

*

קלג אִמּוֹ שֶׁל רַ' טַרְפוֹן יָרְדָה לְטַיֵּל לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ בְּשַׁבָּת וְנִפְסַק קוֹרְדַּקְיוֹס שֶׁלָּהּ. הָלַךְ רַ' טַרְפוֹן וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו תַּחַת פַּרְסוֹתֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת עֲלֵיהֶן עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמִטָּתָהּ. פַּעַם אַחַת חָלָה וְנִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ. אָמְרָה לָהֶם: הִתְפַּלְּלוּ עַל טַרְפוֹן בְּנִי, שֶׁהוּא נוֹהֵג בִּי כָּבוֹד יוֹתֵר מִדַּי. אָמְרוּ לָהּ: מָה עָשָׂה לָךְ? סִפְּרָה לָהֶם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה. אָמְרוּ לָהּ: אֲפִלּוּ עוֹשֶׂה כֵּן אֶלֶף אֲלָפִים, עֲדַיִן לַחֲצִי כָּבוֹד שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה לֹא הִגִּיעַ (ירושלמי פאה א, א).

נִפְסַק קוֹרְדַּקְיוֹס – נקרע הסנדל (ובשל דיני השבת לא היה אפשר לתקנו או להביא לה סנדל אחר).

פַּרְסוֹתֶיהָ – כפות רגליה.

כָּבוֹד – כיבוד אם.

אֶלֶף אֲלָפִים – פי כמה וכמה.

שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה – כשציוותה “כבד את אביך ואת אמך”.

*

קלד מַעֲשֶׂה בְרַ' טַרְפוֹן שֶׁיָּשַׁב וְשָׁנָה לַתַּלְמִידִים וְעָבְרָה כַּלָּה לְפָנָיו. צִוָּה עָלֶיהָ וְהִכְנִיסָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאָמַר לְאִמּוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ: רַחֲצוּהָ וְסוּכוּהָ וְקַשְּׁטוּהָ וְרִקְדוּ לְפָנֶיהָ עַד שֶׁתֵּלֵךְ לְבֵית בַּעֲלָהּ (אדר“נ, נו”א, מא).

שָׁנָה – לימד (משנה).

כַּלָּה – ענייה ודלה למראה.

סוּכוּהָ – בשמן.

קַשְּׁטוּהָ – בתכשיטים.

לְבֵית בַּעֲלָהּ – אל בית ארוסה.

*

קלה מַעֲשֶׂה בְרַ' טַרְפוֹן שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. לְשַׁחֲרִית מְצָאוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: עֲבוֹדָה עָבַדְתִּי. אָמַר לוֹ: כָּל דְּבָרֶיךָ אֵינָם אֶלָּא דִּבְרֵי תֵמַהּ, וְכִי עֲבוֹדָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִנַּיִן? אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם” (במדבר יח, ז) – אֲכִילַת תְּרוּמָה בִּגְבוּלִין כַּעֲבוֹדַת בֵּית הַמִקְדָּשׁ (פסחים עב ע“ב–עג ע”א).

רַ' טַרְפוֹן – שהיה כוהן.

אֶמֶשׁ – בערב הקודם.

לְשַׁחֲרִית – בבוקר.

עֲבוֹדָה עָבַדְתִּי – ביצעתי אחת מן העבודות המוטלות על הכוהנים.

דִּבְרֵי תֵּמַהּ – דברים תמוהים.

וְכִי עֲבוֹדָה וגו’ – האם בימים אלה, לאחר חורבן המקדש, עדיין יש עבודת כוהנים?

“עֲבֹדַת מַתָּנָה” וגו’ – המתנות הניתנות מן היבול לכוהנים מוגדרות בפסוק כסוג של עבודה.

אֲכִילַת וגו’ – אכילת תרומה שניתנה מן היבול לכוהן בכל מקום (פרט למקדש) כמוה כעבודה בבית המקדש.

*

קלו מַעֲשֶׂה בְרַ' טַרְפוֹן שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. מְצָאוֹ זָקֵן אֶחָד, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה בְּרִיּוֹת מְרַנְּנוֹת אַחֲרֶיךָ, וַהֲלֹא כָּל דְּרָכֶיךָ אֱמֶת וְיָשָׁר הֵם? אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל תְּרוּמָה בִּשְׁאַר יְמוֹת הַשָּׁנָה מִכָּל אָדָם. אָמַר רַ' טַרְפוֹן: אֲקַפַּח אֶת בָּנַי, אִם לֹא הֲלָכָה בְּיָדִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאָמַר לִי: מֻתָּר אַתָּה לְקַבֵּל תְּרוּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה מִכָּל אָדָם, עַכְשָׁו שֶׁהַבְּרִיּוֹת מְרַנְּנוֹת אַחֲרַי, גּוֹזֵר אֲנִי עָלַי שֶׁאֵינִי מְקַבֵּל תְּרוּמָה בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה מִכָּל אָדָם אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר לִי: יֵשׁ לִי בְּתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ (תוספתא חגיגה ג, לג).

בְּרִיּוֹת מְרַנְּנוֹת – בני האדם מדברים בגנותך.

מְקַבֵּל תְּרוּמָה וגו’ – מקבל מכל בני ישראל, ובמשך כל השנה כולה, תרומה מן היבול (המיועדת לכוהנים), גם מכאלה שאולי אינם מקפידים על טוהרתה של התרומה.

אֲקַפַּח אֶת בָּנַי – לשון שבועה: ימותו בני אם לא היה הדבר כך.

מֻתָּר אַתָּה – רשאי אתה.

אֶלָּא אִם כֵּן וגו’ – רק אם יעיד האדם כי יש לו בתרומה לפחות רביעית לוג (של יין או שמן) הראוי להקרבה במקדש (כי על טוהרתו של יבול שהובא למקדש הקפידו בני האדם הקפדה יתרה).

*

קלז “וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת” (במדבר י, ח) – תְּמִימִין וְלֹא בַּעֲלֵי מוּמִין, דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַ' טַרְפוֹן: אֲקַפַּח אֶת בָּנַי, אִם לֹא רָאִיתִי אֲחִי אִמִּי חִגֵּר בְּאַחַת מֵרַגְלָיו עוֹמֵד בַּעֲזָרָה וַחֲצוֹצְרָתוֹ בְיָדוֹ וְתוֹקֵעַ. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: רַבִּי, שֶׁמָּא לֹא רָאִיתָ אֶלָּא בִשְׁעַת “הַקְהֵל”, וַאֲנִי אוֹמֵר בִּשְׁעַת קָרְבָּן. אָמַר לוֹ רַ' טַרְפוֹן: אֲקַפַּח אֶת בָּנַי, שֶׁלֹּא הִטִּיתָ יָמִין וּשְׂמֹאל; אֲנִי הוּא שֶׁרָאִיתִי אֶת הַמַּעֲשֶׂה וְשָׁכַחְתִּי, וְלֹא הָיָה לִי לְפָרֵשׁ, וְאַתָּה דוֹרֵשׁ וּמַסְכִּים לַשְּׁמוּעָה – הָא, כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כְּפוֹרֵשׁ מֵחַיָּיו (ירושלמי, יומא א, א).

תְּמִימִין – שלמים, שאינם פגומים בגופם.

בַּעֲלֵי מוּמִין – נכים.

אֲקַפַּח אֶת בָּנַי – ראו בקטע הקודם.

אֲחִי אִמִּי – דודו של ר' טרפון (שהיה אף הוא כוהן).

חִגֵּר – צולע.

עֲזָרָה – שבמקדש.

בִּשְׁעַת “הַקְהֵל” – בשעת אסיפת העם בחג הסוכות, אחת לשבע שנים, כדי לקרוא לפניהם את התורה (דברים לא, יב).

בִּשְׁעַת קָרְבָּן – בזמן הקרבת קורבנות (כגון בחגים).

לֹא הִטִּיתָ וגו’ – לא סטית כלל מן האמת.

לֹא הָיָה לִי לְפָרֵשׁ – לא ידעתי לבאר את הפסוק.

דּוֹרֵשׁ וּמַסְכִּים לַשְּׁמוּעָה – דורש את הפסוק ומכוון אל ההלכה הנכונה (היא ה“שמועה”).

פּוֹרֵשׁ – מתרחק.

*

קלח בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה אוֹמֵר בְּקוֹל גָּבוֹהַּ. מִשֶּׁרַבּוּ הַפְּרוּצִים הָיָה אוֹמְרוֹ בְּקוֹל נָמוֹךְ. אָמַר רַ' טַרְפוֹן: עוֹמֵד הָיִיתִי בֵּין אַחַי הַכּוֹהֲנִים בְּשׁוּרָה וְהִטִּיתִי אָזְנַי כְּלַפֵּי כּוֹהֵן גָּדוֹל וּשְׁמַעְתִּיו מַבְלִיעוֹ בִּנְעִימַת הַכּוֹהֲנִים.

וְאָמַר רַ' טַרְפוֹן: פַּעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנַי (ירושלמי יומא ג, ז; קה"ר ג, יא).

בָּרִאשׁוֹנָה וגו’ – בימים הראשונים היה הכוהן הגדול אומר את השם המפורש בעת התפילה במקדש בקול רם.

הַפְּרוּצִים – אנשים חטאים, שעשו שימוש לא ראוי בשם.

מַבְלִיעוֹ וגו’ – מסתיר את השם ומטשטש את הגייתו בחסות שירת הכוהנים.

נָפַלְתִּי עַל פָּנַי – השתחוויתי.

*

קלט אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם” (בראשית ה, א)? מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ, אָמַר: “וְלִי מַה יָּקְרוּ רֵעֶיךָ, אֵל” (תהלים קלט, יז) (סנהדרין לח ע"ב).

שֶׁהֶרְאָהוּ – לאדם הראשון (ספר ובו כתובים כל דורות העולם).

דּוֹר דּוֹר וגו’ – את כל הדורות ומנהיגיהם.

דּוֹרְשָׁיו – דורשי התורה, החכמים.

מִיתָתוֹ – בייסורים קשים (ראו להלן, קטע קעז).

*

קמ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה משֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹש בָּרוּךְ הוּא שֶׁיּוֹשֵׁב וְקוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת – וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מָה הֵם אוֹמְרִים. תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדָבָר אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי – נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ. חָזַר וּבָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי?! אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאֵיתַנִי תּוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְרָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוּלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ?! אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי (מנחות כט ע"ב).

עָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם – לקבל את התורה.

קוֹשֵׁר כְּתָרִים לְאוֹתִיּוֹת – מסמן תווים קטנים בראשי כמה מאותיות התורה.

מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ – מי מונע ממך (למסור את התורה בלא כתרים אלה)?

קוֹץ וְקוֹץ – הם התווים שבראשי האותיות.

תִּלֵי תִּלִים – הררי הררים, מספר גדול.

חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ – סוב לאחור.

בְּסוֹף שְׁמוֹנֶה שׁוּרוֹת – בשורה האחרונה של התלמידים (בבית מדרשו של ר' עקיבא), מקום מושבם של המתחילים את לימודם.

יוֹדֵעַ – מבין (בגלל התפתחות ההלכה בזמן הרב שעבר מימיו ועד ימי ר' עקיבא).

תָּשַׁשׁ כּוֹחוֹ – נחלש, מצער ומאכזבה.

נִתְיַשְּׁבָה – נרגעה (משהתברר למשה שגם בימי ר' עקיבא עדיין רואים בו חוליה חשובה במסירת התורה).

כָּזֶה – גדול וראוי.

כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה – כך החלטתי.

שׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בְּמָקוּלִין – נושאים את גופתו על ווים, בחנויות של בשר, למכירה למאכל חיות (לאחר מותו על קידוש השם [ראו קטע קעז]).

זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ? – האם זה השכר הראוי למי שמסר עצמו למען התורה?

*

קמא רַ' עֲקִיבָא הָיָה רוֹעֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְלָמַד אַרְבָּעִים שָׁנָה וּפִרְנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה (ספרי דברים, שנז).

רוֹעֶה – ראו קטע קמה.

פִּרְנֵס – הנהיג.

*

קמב מִי הֵם אֲבוֹת הָעוֹלָם? רַ' יִשְׁמָעֵאל וְרַ' עֲקִיבָא (ירושלמי ראש השנה א, א).

אֲבוֹת הָעוֹלָם – מייסדי עולם התורה.

*

קמג אִלּוּ לֹא עָמַד שָׁפָן בִּשְׁעָתוֹ וְעֶזְרָא בִּשְׁעָתוֹ וְרַ' עֲקִיבָא בִּשְׁעָתוֹ לֹא הָיְתָה תוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת מִיִּשְׂרָאֵל? (ספרי דברים, מח).

שָׁפָן – הסופר, שמצא את ספר התורה בימי המלך יאשיהו (מלכים ב, פרק כב).

עֶזְרָא – שלימד תורה ברבים בעת שיבת ציון (נחמיה, פרק ח).

*

קמד מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם בָּטְלוּ הָאַשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל, בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי” (מיכה ז, א). וְלֹא עָמַד אֶשְׁכּוֹל עַד שֶׁעָמַד רַ' עֲקִיבָא (ירושלמי ראש השנה ט, י).

יוֹסֵי, וְיוֹסֵף – אחד מן הזוגות שחיו בימי הבית השני (אבות א, ד), האחד נשיא הסנהדרין והשני אב בית דין.

אַשְׁכּוֹלוֹת – אנשים מושלמים בכל המעלות (ודרשו “אשכול” = איש שהכול בו).

עָמַד – נמצא, קם.

*

קמה רַ' עֲקִיבָא רוֹעֶה שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הָיָה. רָאֲתָה רָחֵל בִּתּוֹ שֶׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ שֶׁהוּא צָנוּעַ וּמְעֻלֶּה, אָמְרָה לוֹ: אִם אֶתְקַדֵּשׁ לְךָ תֵּלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לָהּ: הֵן. נִתְקַדְּשָׁה לוֹ בְּצִנְעָא. שָׁמַע כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ וְהִדִּירָהּ הֲנָאָה מִכָּל נְכָסָיו. הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְרַ' עֲקִיבָא. בִּימוֹת הַחֹרֶף הָיוּ יְשֵׁנִים בְּמַתְבֵּן, הָיָה מְלַקֵּט תֶּבֶן מִתּוֹךְ שַׂעֲרוֹתֶיהָ. אָמַר לָהּ: אִלְמָלֵי הָיָה בְּיָדִי הָיִיתִי נוֹתֵן לָךְ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב. בָּא אֵלִיָּהוּ וְנִדְמָה לָהֶם כְּבֶן אָדָם וְקָרָא עַל הַפֶּתַח וְאָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי קְצָת תֶּבֶן, שֶׁאִשְׁתִּי יָלְדָה וְאֵין לִי בַּמֶּה לְהַשְׁכִּיבָהּ. אָמַר רַ' עֲקִיבָא לְאִשְׁתּוֹ: רְאִי אָדָם זֶה, שֶׁאֲפִלּוּ תֶּבֶן אֵין לוֹ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ וּלְמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. הָלַךְ וְיָשַׁב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לִפְנֵי רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ.

לְסוֹף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָמַד וְחָזַר לְבֵיתוֹ וְהֵבִיא עִמּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף תַּלְמִידִים. יָצְאוּ הַכֹּל לִקְרָאתוֹ. שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ וְיָצְאָה אַף הִיא לִקְרָאתוֹ. אָמְרוּ לָהּ הַשְּׁכֵנוֹת: שַׁאֲלִי לָךְ בְּגָדִים וְלִבְשִׁי וְהִתְכַּסִּי. אָמְרָה לָהֶן: “יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ” (משלי יב, י). כְּשֶׁהִגִּיעָה אֶצְלוֹ נָפְלָה עַל פָּנֶיהָ וְהָיְתָה מְנַשֶּׁקֶת רַגְלָיו. דְּחָפוּהָ תַלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: הַנִּיחוּהָ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ הוּא.

שָׁמַע אָבִיהָ שֶׁאָדָם גָּדוֹל בָּא לָעִיר. אָמָר: אֵלֵךְ אֶצְלוֹ, אֶפְשָׁר שֶׁיַּתִּיר נִדְרִי. בָּא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: אִלְמָלֵי יָדַעְתָּ שֶׁיְהֵא אָדָם גָּדוֹל הָיִיתָ מַדִּירָהּ? אָמַר לוֹ: אֲפִלּוּ פֶּרֶק אֶחָד, אֲפִלּוּ הֲלָכָה אַחַת. אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא. נָפַל עַל פָּנָיו וּנְשָׁקוֹ לְרַ' עֲקִיבָא עַל רַגְלָיו וְנָתַן לוֹ חֲצִי מָמוֹנוֹ. (כתובות סב ע“ב–סג ע”א; נדרים נ ע"א).

כַּלְבָּא שָׂבוּעַ – מעשירי ירושלים ערב החורבן.

אֶתְקַדֵּשׁ לְךָ – אתארס עמך.

בְּצִנְעָא – בסתר. הִדִּירָהּ

הֲנָאָה מִכָּל נְכָסָיו – נדר שבתו לא תיהנה מרכושו.

מַתְבֵּן – מחסן של תבן.

אִלְמָלֵי הָיָה בְּיָדִי – לוּ יכולתי.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב – תכשיט שצורת ירושלים חקוקה עליו.

רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ – ראו לעיל, קטעים פז–קכה.

שַׁאֲלִי – קחי בשאילה (בגדים מכובדים להתכסות בהם).

“יוֹדֵעַ צַדִּיק” וגו’ – יכיר אותי גם בלא בגדים נאים.

שֶׁלִי וְשֶׁלָכֶם וגו’ – תורתי ותורתכם בזכותה באה.

יַתִּיר נִדְרִי – ימצא דרך לשחרר אותי מן הנדר (על ידי גילוי נתון שהנודר לא היה מודע לו בשעה שנדר).

אִלְמָלֵי יָדַעְתָּ וגו’ – האם היית נודר לוּ ידעת שבעלה יהיה בסופו של דבר תלמיד חכם?

אֲפִלּוּ פֶּרֶק אֶחָד וגו’ – לא הייתי נודר לו חשבתי שבעלה ידע אפילו מעט מן התורה.

חֲצִי מָמוֹנוֹ – ראו קטע קע.

*

קמו מָה הָיְתָה תְּחִלָּתוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא? אָמְרוּ: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה הָיָה וְלֹא שָׁנָה כְּלוּם. פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד עַל פִּי הַבְּאֵר בְּלֹד, אָמַר: מִי חָקַק אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה קוֹרֵא “אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם” (איוב יד, יט)? – הַמַּיִם, שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מֵהָאָבֶן? אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה. הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל קוֹרֵא בְלוּחַ הוּא וּבְנוֹ. אָחַז רַ' עֲקִיבָא בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ וּבְנוֹ בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ. כָּתַב לוֹ אָלֶף בֵּית – וּלְמָדָהּ, אָלֶף תָּיו – וּלְמָדָהּ, תּוֹרַת כּוֹהֲנִים – וּלְמָדָהּ. הָיָה לוֹמֵד וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁלָּמַד כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ.

הָלַךְ וְיָשַׁב לִפְנֵי רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, פִּתְחוּ לִי טַעַם מִשְׁנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לוֹ הֲלָכָה אַחַת, הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְהָיָה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְאוֹמֵר: אָלֶף זֶה לָמָּה נִכְתַּב? בֵּית זֶה לָמָּה נִכְתַּב? דָּבַר זֶה לָמָּה נֶאֱמַר? חָזַר וּשְׁאָלָם וְהֶעֱמִידָם בִּדְבָרִים.

תְּחִלָּתוֹ – ראשיתו, צעדיו הראשונים בלימוד תורה.

שָׁנָה – למד.

חָקַק – עשה חריצים (בדופנות הבאר).

אִי אַתָּה קוֹרֵא – אינך מכיר את הפסוק?

תָּדִיר – תמיד.

בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ – שעליו למדו את כתיבת האותיות.

אָלֶף תָּיו – האותיות כולן.

תּוֹרַת כּוֹהֲנִים – ספר ויקרא (שבו נהגו להתחיל את לימוד הקריאה).

רַ' אֱלִיעֶזֶר וגו’ – ראו בקטע הקודם.

פִּתְחוּ לִי וגו’ – הבהירו לי את משמעותה של משנה אחת.

הֶעֱמִידָם בִּדְבָרִים – השתיקם (כיוון שלא ידעו מה להשיב).

*

כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים עָשָׂה רַ' עֲקִיבָא אֵצֶל רַ' אֱלִיעֶזֶר וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ. כְּשֶׁהֵשִׁיב לְפָנָיו רַ' עֲקִיבָא תְּשׁוּבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ לְרַ' אֱלִיעֶזֶר: “הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ – צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ” (שופטים ט, לח).

רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְסַתָּת שֶׁהָיָה מְסַתֵּת בֶּהָרִים. פַּעַם אַחַת נָטַל קַרְדֻּמּוֹ בְּיָדוֹ וְהָלַךְ וְיָשַׁב עַל הָהָר, וְהָיָה מַכֶּה מִמֶּנּוּ צְרוֹרוֹת דַּקִּים. בָּאוּ בְּנֵי אָדָם וְאָמְרוּ לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה? אָמַר לָהֶם: הֲרֵי אֲנִי עוֹקְרוֹ וּמְטִילוֹ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן. אָמְרוּ לוֹ: וְיָכוֹל אָתָּה? אָמַר לָהֶם: הֵן. הָיָה מְסַתֵּת וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל סֶלַע גָּדוֹל. נָתַן תַּחְתָּיו צִפֹּרֶן שֶׁל בַּרְזֶל, סְתָרוֹ וַעֲקָרוֹ וֶהֱטִילוֹ אֶל הַיַּרְדֵּן, רָאָה אַחֵר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, נָתַן תַּחְתָּיו צִפֹּרֶן שֶׁל בַּרְזֶל וֶהֱטִילוֹ אֶל הַיַּרְדֵּן וְאָמַר לוֹ: אֵין זֶה מְקוֹמְךָ אֶלָּא זֶה. כָּךְ עָשָׂה לָהֶם רַ' עֲקִיבָא לְרַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “בַּחַלָּמִישׁ שָׁלַח יָדוֹ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ הָרִים, בַּצּוּרוֹת יְאֹרִים בִּקֵּעַ וְכָל יְקָר רָאֲתָה עֵינוֹ” (איוב כח, ט–י).

בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה רַ' עֲקִיבָא מֵבִיא חֲבִילָה שֶׁל עֵצִים, חֶצְיָהּ – מוֹכֵר וּמִתְפַּרְנֵס וְחֶצְיָהּ – מִתְקַשֵּׁט בָּהּ. עָמְדוּ עָלָיו שְׁכֵנָיו וְאָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אִבַּדְתָּנוּ בֶּעָשָׁן; מְכֹר אוֹתָם לָנוּ וְטֹל שֶׁמֶן בִּדְמֵיהֶם וּשְׁנֵה לְאוֹר הַנֵּר. אָמַר לָהֶם: הַרְבֵּה סִפּוּקִים אֲנִי מִסְתַּפֵּק בָּהֶם: אֶחָד, שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה בָּהֶם, וְאֶחָד, שֶׁאֲנִי מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּם, וְאֶחָד, שֶׁאֲנִי יָכוֹל לִישֹׁן עֲלֵיהֶם.

אָמְרוּ: לֹא נִפְטַר רַ' עֲקִיבָא מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁהָיוּ לוֹ שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וְעַד שֶׁעָלָה לְמִטָּתוֹ בְּסֻלָּמוֹת שֶׁל זָהָב. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ יוֹצְאָה בְקַרְדּוּטִין וּבְעִיר שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, בִּיַּשְׁתָּנוּ מִמָּה שֶׁעָשִׂיתָ לָהּ. אָמַר לָהֶם: הַרְבֵּה צַעַר נִצְטַעֲרָה עִמִּי בַּתּוֹרָה (אדר“נ, נו”א, ו; שם נו"ב, יב).

לֹא הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ – לא שם אליו לב.

תְּשׁוּבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה – כנגד דעתו של ר' אליעזר.

סַתָּת – חוצב אבנים.

קַרְדֻּמּוֹ – גרזְנו.

צְרוֹרוֹת – נתזים, שבבים.

עוֹקְרוֹ וּמְטִילוֹ – משליך את ההר לתוך הנהר.

סֶלַע גָּדוֹל – שלא היה אפשר לסתתו ולפורר אותו.

נָתַן תַּחְתָּיו וגו’ – הניח תחת הסלע מוט ברזל וכך ניתק אותו מן ההר.

כָּךְ עָשָׂה לָהֶם וגו’ – שהעמיד בפני מוריו קושיות קשות ומכשולים, כאותם סלעים הגורמים לנהרות לנטות ממקומם.

“בַּחַלָּמִישׁ” – בעזרת אבן מוצקה.

“בַּצוּרוֹת” – בסלעים.

מִתְקַשֵּׁט – משתמש לצרכיו (בהדלקת מדורה).

אִבַּדְתָּנוּ בֶּעָשָׁן – העשן העולה מן המדורה מזיק לנו.

טֹל – קנה.

שְׁנֵה – למד (משנה).

סִפּוּקִים – שימושים.

קַרְדּוּטִין – נעליים.

עִיר שֶׁל זָהָב – תכשיט (ראו בקטע הקודם).

בִּיַּשְׁתָּנוּ וגו’ – בעיני נשותינו, שאין לנו תכשיטים יקרים כאלה לתת להן.

*

קמז מַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא שֶׁעָשָׂה לְאִשְׁתּוֹ עִיר שֶׁל זָהָב. רָאֲתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנִתְקַנְּאָה בָהּ. בָּאָה וְאָמְרָה לְבַעְלָהּ. אָמַר לָהּ: וְכִי כָּךְ הָיִית עוֹשָׂה לִי אַתְּ כְּמוֹ שֶׁזּוֹ עָשְׂתָה לוֹ, שֶׁהָיְתָה מוֹכֶרֶת מִקְלְעוֹת רֹאשָׁהּ וְנוֹתֶנֶת לוֹ וְהוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה? (ירושלמי שבת ו, א).

עִיר שֶׁל זָהָב – ראו בקטע הקודם.

מוֹכֶרֶת וגו’ – את שערות ראשה (כדי לפרנסם).

*

קמח שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ אָמַרְתִּי מִי יִתֶּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמֹר כְּכֶלֶב. אָמַר לָהֶם: זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר עֶצֶם, וְזֶה נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ שׁוֹבֵר עֶצֶם (פסחים מט ע"ב).

עַם הָאָרֶץ – מי שאינו משתייך למעמד החכמים (וראו קטע קמו).

מִי יִתֵּן לִי – לשון בקשה, הלוואי.

זֶה נוֹשֵׁךְ – החמור.

וְזֶה נוֹשֵׁךְ – הכלב.

*

קמט אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִידְנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים לָקָה עֲקִיבָא עַל יָדִי, שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיַבְנֶה, וְיוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶאֱמַר: “הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ” (משלי ט, ח) (ערכין טז ע"ב; ספרי דברים, א).

מֵעִידְנִי – מעיד אני.

לָקָה… עַל יָדִי – ננזף בגללי.

קוֹבֵל – מתלונן.

בּוֹ – בר' עקיבא.

הוֹסִיף בִּי אַהֲבָה – גדלה אהבתו אלי.

*

קנ פַּעַם אַחַת שָׁהָה רַ' עֲקִיבָא לָבוֹא לְבֵית הַמִדְרָשׁ. בָּא וְיָשַׁב לוֹ מִבַּחוּץ. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה, אָמְרוּ: הֲלָכָה מִבַּחוּץ. חָזְרָה וְנִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה, אָמְרוּ: עֲקִיבָא מִבַּחוּץ. פִּנּוּ לוֹ מָקוֹם. בָּא וְיָשַׁב לוֹ לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל רַ' אֱלִיעֶזֶר (שהש"ר א, ג).

שָׁהָה – איחר.

שְׁאֵלָה – בענייני הלכה.

הֲלָכָה מִבַּחוּץ – בחוץ יושב מי שיודע את התשובה.

רַ' אֱלִיעֶזֶר – רבו של ר' עקיבא.

*

קנא רַ' עֲקִיבָא – אוֹצָר בָּלוּס. לְמָה רַ' עֲקִיבָא דוֹמֶה? לְפוֹעֵל שֶׁנָּטַל קֻפָּתוֹ וְיָצָא לַשָּׂדֶה. מָצָא חִטִּים – מַנִּיחַ בָּהּ, מָצָא שְׂעוֹרִים – מַנִּיחַ בָּהּ, כֻּסְּמִין – מַנִּיחַ בָּהּ, פּוֹלִין – מַנִּיחַ בָּהּ, עֲדָשִׁים – מַנִּיחַ בָּהּ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ מְבָרֵר חִטִּים בִּפְנֵי עַצְמָן, שְׂעוֹרִים בִּפְנֵי עַצְמָן, כֻּסְּמִין בִּפְנֵי עַצְמָן, פּוֹלִין בִּפְנֵי עַצְמָן, עֲדָשִׁים בִּפְנֵי עַצְמָן. כָּךְ עָשָׂה רַ' עֲקִיבָא, וְעָשָׂה כָּל הַתּוֹרָה טַבָּעוֹת טַבָּעוֹת (אדר“נ, נו”א, יח).

אוֹצָר בָּלוּס – מחסן ובו מינים ממינים שונים.

קֻפָּתוֹ – סלו.

כֻּסְּמִין, פּוֹלִין – מיני דגן ומספוא.

מְבָרֵר וגו’ – ממיין את מה שאסף ומפריד בין זן לזן.

וְעָשָׂה כָּל הַתּוֹרָה וגו’ – מיין מחדש את כל הידע שנצבר עד זמנו לפי כללים מוצקים, הקשורים זה בזה כטבעות (וראו בקטע הבא).

*

קנב אָמַר רַ' יוֹנָה: נֶאֱמַר: “לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל” (ישעיה נג, יב) – זֶה רַ' עֲקִיבָא, שֶׁהִתְקִין מִדְרַשׁ הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵלּוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה תִּקְּנוּ, אֶלָּא מָה תִקֵּן זֶה? כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (ירושלמי שקלים ה, א).

“לָכֵן אֲחַלֶּק” וגו’ – והפסוק נדרש כעוסק באדם הממיין, מחלק, דברים בעלי ערך (“שלל”) בפני הרבים.

שֶׁהִתְקִין מִדְרַשׁ וגו’ – חידש דרכי עיסוק בהלכה ובהגדה על יסוד פסוקי המקרא.

כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה – קבוצת חכמים שעמדה בימי הבית השני בראש המערכת הדתית של עם ישראל.

כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת – עקרונות כלליים של המדרש ופרטי פרטיהם.

*

קנג מַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה לְתַלְמִידָיו וְנִזְכַּר לוֹ מָה שֶׁעָשָׂה בְּיַלְדוּתוֹ, אָמַר: מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ, ה' אֱלוֹהַי, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת בַּשּׁוּק (אדר“נ, נו”א, כא).

שׁוֹנֶה – מלמד (משנה).

בְּיַלְדוּתוֹ – כשהיה רועה או עם הארץ (ראו קטעים קמה–קמח).

יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת – יושבי פינות, בטלנים.

*

קנד אָמַר לוֹ רַ' טַרְפוֹן לְרַ' עֲקִיבָא: עֲקִיבָא, כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַיִּים.

עוֹד אָמַר לוֹ רַ' טַרְפוֹן: עֲקִיבָא, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וְתַעֲלֻמָה יֹצִא אוֹר” (איוב כח, יא) – דְּבָרִים הַמְּסֻתָּרִים מִבְּנֵי אָדָם הוֹצִיאָם רַ' עֲקִיבָא לְאוֹרָה (קידושין סו ע“ב; אדר”נ, נו"א, ו).

פּוֹרֵשׁ – מתרחק.

הַמְּסֻתָּרִים – נעלמים, בלתי ידועים.

לְאוֹרָה – לעין כול, על ידי חדשנותו ולימודו.

*

קנה בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עָלַי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה (בכורות נח ע"א).

דּוֹמִים עָלַי וגו’ – משולים בעיני כדבר קל ערך.

הַקֵּרֵחַ הַזֶּה – ר' עקיבא.

*

קנו וּכְבָר נִשְׁאֲלָה הֲלָכָה בְּפָרָה אֲדֻמָּה לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה זְקֵנִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, וְטִהֲרוּ אֶת בְּשָׂרָהּ. וְהוּא אֶחָד מִן הַדְּבָרִים, שֶׁהָיָה רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי דָּן בּוֹ לִפְנֵי רַ' עֲקִיבָא, וְסִלְּקוֹ רַ' עֲקִיבָא, וְאַחַר כָּךְ מָצָא לוֹ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ: מָה אֲנִי לַחֲזֹר? אָמַר לוֹ: לֹא לְכָל אָדָם אֶלָּא לְךָ, שֶׁאַתָּה יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

אָמַר רַ' טַרְפוֹן: “רָאִיתִי אֶת הָאַיִל מְנַגֵּחַ יָמָּה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה וְכָל חַיּוֹת לֹא יַעַמְדוּ לְפָנָיו וְאֵין מַצִּיל מִיָּדוֹ וְעָשָׂה כִרְצֹנוֹ וְהִגְדִּיל” (דניאל ח, ד) – זֶה רַ' עֲקִיבָא; “וַאֲנִי הָיִיתִי מֵבִין וְהִנֵּה צְפִיר הָעִזִּים בָּא מִן הַמַּעֲרָב עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֵין נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וְהַצָפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו. וַיָּבֹא עַד הָאַיִל בַּעַל הַקְּרָנַיִם… וַיָּרָץ אֵלָיו בַּחֲמַת כֹּחוֹ… וַיִּתְמַרְמַר אֵלָיו וַיַּךְ אֶת הָאַיִל וַיְשַׁבֵּר אֶת שְׁתֵּי קְרָנָיו וְלֹא הָיָה כֹחַ בָּאַיִל לַעֲמֹד לְפָנָיו וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיִּרְמְסֵהוּ וְלֹא הָיָה מַצִּיל לָאַיִל מִיָּדוֹ” (שם שם, ה–ז) – זֶה יוֹסֵי הַגְּלִילִי (ספרי במדבר, קכד; ילק"ש לבמדבר, תשסא).

פָּרָה אֲדֻמָּה – שאפר בשרה השרוף מטהר טמאים (במדבר יט), ונתעוררה שאלה הקשורה בכשרותה של פרה ששתתה מה שלא ראוי לה לשתות.

כֶּרֶם בְּיַבְנֶה – בית המדרש ביבנה, שישבו בו שורות שורות בצורת כרם.

הַדְּבָרִים – הדיונים בהלכה.

סִלְּקוֹ – דחה את דבריו.

מָצָא לוֹ תְּשׁוּבָה – נמצאה לר' יוסי תשובה על דברי ר' עקיבא.

מָה אֲנִי לַחֲזֹר? – האם אני רשאי לשוב ולדון בעניין מחדש?

אָמַר רַ' טַרְפוֹן וגו’ – ודורש את הפסוקים מספר דניאל על המעשה בר' עקיבא (הוא האיל) ובר' יוסי (הוא צפיר העיזים), שהשיב לר' עקיבא תשובה ניצחת.

*

קנז שָׁנִינוּ, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' עֲקִיבָא: מִיָּמָיו לֹא אָמַר “הִגִּיעָה עֵת לַעֲמֹד” בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, חוּץ מֵעַרְבֵי פְּסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בְּעַרְבֵי פְּסָחִים – בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ, וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים – כְּדֵי שֶׁיַּאֲכִילוּ אֶת בְּנֵיהֶם. (פסחים קט ע"א).

לַעֲמֹד – לקום ולהפסיק ללמוד.

לֹא יִישְׁנוּ – בליל הסדר (אם יתקיים בשעה מאוחרת).

שֶׁיַּאֲכִילוּ אֶת בְּנֵיהֶם – ויוכלו לצום בנחת.

*

קנח כְּשֶׁהָיָה רַ' שִׁמְעוֹן בְּנוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא חוֹלֶה לֹא בִּטֵּל בֵּית מִדְרָשׁוֹ, אֶלָּא פְּקָדוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ. בָּא הָרִאשׁוֹן וְאָמַר לוֹ: נִטְעַן. אָמַר לָהֶם: שַׁאֲלוּ. עַד שֶׁבָּא הַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ: הִכְבִּיד – הֶחֱזִירָם לְתַלְמוּד תּוֹרָה; בָּא הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר לוֹ: גּוֹסֵס. אָמַר לָהֶם: שַׁאֲלוּ. בָּא הָרְבִיעִי וְאָמַר לוֹ: הִכְבִּיד. עָמַד וְחָלַץ תְּפִלָּיו וְקָרַע בְּגָדָיו וְאָמַר לָהֶם: עַד כָּאן הָיִינוּ חַיָּבִים בַּתּוֹרָה; מִכָּאן וְאֵילָךְ אָנוּ חַיָּבִים בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מֵת. נִתְקַבְּצוּ קָהָל גָּדוֹל לִקְבֹּר אֶת בְּנוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל. בִּשְׁעַת פְּטִירָתָם עָמַד רַ' עֲקִיבָא עַל סַפְסָל גָּדוֹל וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ! אֲפִלּוּ בְּנִי חָתָן – מְנֻחָם אֲנִי, בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעֲשִׂיתֶם. לֹא שֶׁאֲנִי חָכָם – יֶשׁ כָּאן חֲכָמִים מִמֶּנִּי; לֹא שֶׁאֲנִי עָשִׁיר – יֵשׁ עֲשִׁירִים מִמֶּנִּי; אַנְשֵׁי דָרוֹם מַכִּירִים אֶת רַ' עֲקִיבָא – אַנְשֵׁי גָּלִיל מֵאַיִן מַכִּירִים? הָאֲנָשִׁים מַכִּירִים אֶת רַ' עֲקִיבָא – הַנָּשִׁים וְהַטַּף מֵאַיִן מַכִּירִים? אִם בִּשְׁבִיל עֲקִיבָא בָּאתֶם – כַּמָּה עֲקִיבָא בַּשּׁוּק! אֶלָּא יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא נִצְטַעַרְתֶּם וּבָאתֶם אֶלָּא לְשֵׁם מִצְוָה וְלִכְבוֹד תּוֹרָה, וְכָךְ אֲמַרְתֶּם: “תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ” (תהלים לז, לא); כָּל שֶׁכֵּן שֶׁשְּׂכַרְכֶם כָּפוּל. מְנֻחָם אָנִי – לְכוּ לְבֵיתְכֶם לְשָׁלוֹם (שמחות ח, יג; מועד קטן כא ע"ב).

לֹא בִּטֵּל – ר' עקיבא.

פְּקָדוֹ – הפקיד (את בנו).

נִטְעַן – החמירה מחלתו.

אָמַר לָהֶם וגו’ – הורה לתלמידים להמשיך ולשאול את שאלותיהם.

הִכְבִּיד – חוליו התגבר.

הִכְבִּיד – נפטר.

וְחָלַץ תְּפִלָּיו – הוריד, כסימן לאבלות, את התפילין שהיו על ראשו וזרועו.

בְּשְׁעַת פְטִירָתָם – כשעמד הקהל לחזור לביתו.

אֲפִלּוּ בְּנִי חָתָן וגו’ – גם לוּ היה בני חתן שמת ביום חופתו.

דָּרוֹם – אזור בני ברק ולוד, מקום מגוריו של ר' עקיבא.

לְשֵׁם מִצְוָה – קבורת המת וניחום אבלים.

וְלִכְבוֹד תּוֹרָה – תורתו של ר' עקיבא, אבי המת.

שֶׁשְּׂכַרְכֶם כָּפוּל – שלא באתם רק לשם מצווה או רק לכבוד תורה.

*

קנט רַ' עֲקִיבָא הָיָה יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, לִמַּדְתָּנוּ “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג”! (ישעיה נח, יג). אָמַר לָהֶם: זֶה עֹנֶג שֶׁלִּי (מדרש המצוטט בתוך שיבולי הלקט, עניין שבת, צג).

לִמַּדְתָּנוּ וגו’ – מן הפסוק דרשו חכמים שמצווה להתענג בשבת, והבכי סימן לעצב.

*

קס מַעֲשֶׂה בְּרַ' עֲקִיבָא שֶׁקָּרָא לוֹ הַחַזָּן בָּרַבִּים לַעֲמֹד וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְלֹא עָמַד. אַחַר שֶׁנִּפְטְרוּ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הִתְחִיל מְפַיֵּס לַתַּלְמִידִים. אָמַר לָהֶם: יָבוֹא עָלַי, אִם מֵרוּחַ גַּסָּה לֹא עָמַדְתִּי וְקָרָאתִי בַּתּוֹרָה! אָמְרוּ לוֹ: וְלָמָּה לֹא עָמַד רַבִּי? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִתְקַנְתִּי אֶת עַצְמִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ כָךְ הִתְחִילוּ תְמֵהִים עַל מָה שֶׁאָמַר רַ' עֲקִיבָא (תנחומא יתרו, טז).

הַחַזָן – הגבאי, האחראי על הפעילות בבית הכנסת.

בָּרַבִּים – בציבור.

שֶׁנִּפְטְרוּ – יצאו.

מְפַיֵּס – מסביר את התנהגותו.

יָבוֹא עָלַי וגו’ – יחולו עלי קללות ועונשים אם עשיתי את המעשה מגאווה ויהירות.

לא הִתְקַנְתִּי אֶת עַצְמִי – לא התכוננתי כראוי (לקריאה בתורה).

הִתְחִילוּ תְּמֵהִים – על שגם חכם גדול כר' עקיבא רואה לנכון להתכונן כדי לקרוא בתורה בציבור כהלכה.

*

קסא שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַ' עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר הָיָה מְקַצֵּר וְעוֹלֶה, מִפְּנֵי טֹרַח צִבּוּר; וּכְשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ – אָדָם מַנִּיחוֹ בְּזָוִית זוֹ וּמוֹצְאוֹ בְּזָוִית אַחֶרֶת. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת (ברכות לא ע"א).

עִם הַצְבּוּר – בתור שליח ציבור (החזן).

מְקַצֵר וגו’ – מסיים במהירות את התפילה כדי לא להטריח את הציבור בהמתנה.

זָוִית – פינה.

כְּרִיעוֹת וְהִשְׁתַּחֲוָיוֹת – שבתוך התפילה, שנעשו בהתלהבות גדולה.

*

קסב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, וְאֵלּוּ הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ' עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַ' עֲקִיבָא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם! מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי” (תהלים קא, ז). בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וּמֵת, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו” (שם קטז, טו). בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ” (משלי כה, טז). אַחֵר קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת. רַ' עֲקִיבָא יָצָא בְשָׁלוֹם (חגיגה יד ע"ב).

פַּרְדֵּס – כינוי פיוטי לעולם חוכמת הנסתר.

אַחֵר – הוא אלישע בן אבויה (ראו להלן, קטע קצא).

אַל תֹּאמְרוּ וגו’ – אל תטעו בהבנת מה שאתם רואים (ולא תבחינו, למשל, בין אבן שיש שקופה לגלי מים).

נִפְגַּע – נטרפה דעתו.

“דְּבַשׁ מָצָאתָ” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי אל לו לאדם לנסות ולספוג יותר ממה שהוא יכול.

קִצֵץ בְּנְטִיעוֹת – כפר בעיקרי האמונה ויצא לתרבות רעה, דבר המסומל בעקירת עצי הפרדס.

*

קסג רַ' עֲקִיבָא עָלָה בְּשָׁלוֹם וְיָרַד בְּשָׁלוֹם; וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: “מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו” (שיר השירים א, ד). וְאַף רַ' עֲקִיבָא בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחֳפוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַנִּיחוּ לוֹ לְזָקֵן זֶה, שֶׁרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְבוֹדִי (חגיגה טו ע"ב).

עָלָה – בכניסתו לעולם המסתורין של מעלה (וראו בקטע הקודם).

לְדָחֳפוֹ – לגרשו.

רָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּכְבוֹדִי – רשאי לעשות שימוש באחד משמותיו המכובדים של הקב"ה (שבעזרתם עולים המיסטיקנים לעולמות עליונים).

*

קסד אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגוֹת תַּלְמִידִים הָיו לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגַּבַּת עַד אַנְטִיפַּטְרִיס, וְכֻלָּם מֵתוּ בְּחַיָּיו וּבְפֶרֶק אֶחָד, בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה בָּזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַ' עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם וְלִמֵּד תּוֹרָה לְרַ' מֵאִיר וְרַ' יְהוּדָה וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' שִמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. אָמַר לָהֶם: רִאשׁוֹנִים לֹא מֵתוּ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה עֵינָם צָרָה בַּתּוֹרָה זֶה לָזֶה – תְּנוּ דַּעְתְּכֶם שֶׁלֹּא תַעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם. עָמְדוּ וּמִלְאוּ כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה (יבמות סב ע“ב; בר”ר סא, ג; קה"ר יא, ו).

גַּבַּת – כנראה עיר בדרומה של ארץ יהודה.

אַנְטִיפַּטְרִיס – היא תל אפק של היום, גבולה הצפוני של ארץ יהודה.

בְּפֶרֶק אֶחָד – בזמן אחד.

עֲצֶרֶת – שבועות.

שָׁמֵם – ריק מתורה.

דָּרוֹם – אזור לוד וסביבותיה.

רִאשׁוֹנִים – אותם עשרים וארבעה אלף תלמידים.

עֵינָם צָרָה וגו’ – קינאו זה בידיעותיו של זה.

*

קסה אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּסְּפִינָה, וְרָאִיתִי סְפִינָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבְּרָה, וְהָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁבָּהּ, וּמִי הוּא? רַ' עֲקִיבָא. וּכְשֶׁעָלִיתִי בַיַּבָּשָׁה, בָּא וְיָשַׁב וְדָן לְפָנַי בַּהֲלָכָה. אָמַרְתִּי לוֹ: מִי הֶעֱלְךָ? אָמַר לִי: דַּף שֶׁל סְפִינָה נִזְדַּמֵּן לִי, וְכָל גַּל וְגַל שֶׁבָּא עָלַי נִעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי (יבמות קכא ע"א).

מְהַלֵךְ – שט.

נִשְׁבְּרָה – טבעה.

דַּף – קרש שטוח.

נִעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי – כופפתי את ראשי (והגל עבר מעלי).

*

קסו פַּעַם אַחַת הָיָה רַ' עֲקִיבָא מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. הִגִּיעַ לְמָקוֹם אֶחָד, בִּקֵּשׁ אַכְסַנְיָה וְלֹא נָתְנוּ לוֹ. אָמַר: “כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה”. הָלַךְ וְלָן בַּשָּׂדֶה. וְהָיוּ עִמּוֹ חֲמוֹר וְתַרְנְגוֹל וְנֵר. בָּא אַרְיֵה וְאָכַל אֶת הַחֲמוֹר; בָּא חָתוּל וְאָכַל אֶת הַתַּרְנְגוֹל; בָּא רוּחַ וְכִבָּה אֶת הַנֵּר, אָמַר: “כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה”. בּוֹ בַלַּיְלָה בָּאוּ גְּיָסוֹת וְשָׁבוּ אֶת בְּנֵי הָעִיר. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְלֹא אָמַרְתִּי לָכֶם: “כָּל מָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַכֹּל לְטוֹבָה?!” (ברכות ס ע“ב–סא ע”א).

אַכְסַנְיָה – מקום להתארח בו.

גְּיָסוֹת – חיילי האויב או שודדים.

וְלֹא אָמַרְתִּי וגו’ – כי נר דולק, חמור נוער או תרנגול קורא היו מסגירים את ר' עקיבא לגייסות, ואף לוּ נשאר בעיר היה זה גורלו.

*

קסז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁבְעָה דְבָרִים צִוָּה רַ' עֲקִיבָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ: בְּנִי, אַל תֵּשֵׁב בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר וְתִשְׁנֶה, וְאַל תָּדוּר בְּעִיר שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאַל תִּכָּנֵס לְבֵיתְךָ פִּתְאוֹם, כָּל שֶׁכֵּן לְבֵית חֲבֵרְךָ, וְאַל תִּמְנַע מִנְעָלִים מֵרַגְלֶיךָ; הַשְׁכֵּם וֶאֱכֹל בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה; וַעֲשֵׂה שַׁבַּתְּךָ חֹל וְאַל תִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת; וֶהֱוֵי מִשְׁתַּדֵּל עִם אָדָם שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ (פסחים קיב ע"א).

גָּבְהָהּ שֶׁל עִיר – מקום שרבים העוברים והשבים בו, וקשה ללמוד בו תורה.

שֶׁרָאשֶׁיהָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – וטרודים בתורה ולא בצורכי ציבור.

פִּתְאוֹם – במפתיע, בלא התראה.

אַל תִּמְנַע מִנְעָלִים – אל תלך יחף, שהוא דבר מגונה לתלמיד חכם.

הַשְׁכֵּם וֶאֱכֹל וגו’ – כדי שיתעכל המזון לפני שיעמוד האדם בפני חום היום או צינתו.

עֲשֵׂה שַׁבָּתְךָ וגו’ – עדיף לחוג את השבת כאילו היא יום חול (בלי סימן לחגיגיות) ולא להזדקק לצדקה.

מִשְׁתַּדֵּל – שומר על קשר טוב.

אָדָם שֶׁהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ – מי שהוא בעל מזל.

*

קסח מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַ' עֲקִיבָא שֶׁחָלָה, וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנַס רַ' עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ; וּבִשְּׁבִיל שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו – חָיָה. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתַנִי! יָצָא רַ' עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים (נדרים מ ע"א).

בִּשְׁבִיל שֶׁכִּבֵּד וְרְבֵּץ – כיוון שטיאטא את הבית והזליף מים על הקרקע.

חָיָה – החלים.

*

קסט אָמַר רַ' עֲקִיבָא: כָּךְ הָיְתָה תְּחִלַּת תַּשְׁמִישִׁי לִפְנֵי חֲכָמִים: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי מֵת מִצְוָה וְנִטַּפַּלְתִּי בּוֹ בְּאַרְבַּעַת מִיל עַד שֶׁהֲבֵאתִיו לִמְקוֹם הַקְּבָרוֹת וּקְבַרְתִּיו. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַ' אֱלִיעֶזֶר וְאֵצֶל רַ' יְהוֹשֻׁעַ אָמַרְתִּי לָהֶם אֶת הַדָּבָר, אָמְרוּ לִי: עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה שֶׁהָיִיתָ פּוֹסֵעַ מַעֲלִין עָלֶיךָ כְּאִלּוּ שָׁפַכְתָּ דָמִים. אָמַרְתִּי: אִם בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְכַּוַּנְתִּי לִזְכּוֹת – נִתְחַיַּבְתִּי, בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא נִתְכַּוַּנְתִּי לִזְכּוֹת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא זַזְתִּי מִלְּשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: מִי שֶׁלֹּא שִׁמֵּשׁ חֲכָמִים חַיָּב מִיתָה (ירושלמי נזיר ז, א; שמחות ד, יט).

תַּשְׁמִישִׁי לִפְנֵי חֲכָמִים – עמידה לרשות חכמים, שהות קבועה במחיצתם כדי ללמוד את תורתם ואת דרכיהם.

מֵת מִצְוָה – שאין מי שיעסוק בקבורתו (ויש לקבור אותו במקום שהוא נמצא).

נִטְפַּלְתִּי בּוֹ – נשאתי אותו.

מִיל – כק"מ.

מַעֲלִין וגו’ – נחשב לך כאילו הרגת נפש בכך שביזית את המת.

לִזְכּוֹת – לעשות מעשה ראוי.

נִתְחַיַּבְתִּי – נמצאתי חייב בדין.

*

קע מִשִּׁשָּׁה דְבָרִים נִתְעַשֵּׁר רַ' עֲקִיבָא:

מִשֶּׁל כַּלְבָּא שָׂבוּעַ.

וּמִן אַיִל שֶׁל סְפִינָה – שֶׁכָּל סְפִינָה הָיוּ עוֹשִׂים לָהּ מִין אַיִל. פַּעַם אַחַת שְׁכָחוּהוּ עַל שְׂפַת הַיָּם. בָּא הוּא וּמְצָאוֹ.

וּמִן תֵּבָה – שֶׁפַּעַם אַחַת נָתַן אַרְבָּעָה זוּזִים לְסַפָּנִים. אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ לִי כְּלוּם, וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא תֵּבָה עַל שְׂפַת הַיָּם, וֶהֱבִיאוּהָ לוֹ. אָמְרוּ לוֹ: יִסְתַּפֵּק רַבֵּנוּ בָּזֶה, וְנִמְצָא שֶׁהִיא מְלֵאָה דֵּינָרִין, שֶׁפַּעַם אַחַת טָבְעָה סְפִינָה שֶׁל שׁוֹדְדֵי יָם וְכָל מָמוֹנָם הָיָה מֻנָּח בְּאוֹתָהּ תֵּבָה, וְעַכְשָׁו נִמְצְאָה.

וּמִן מַטְרוֹנָה אַחַת – שֶׁפַּעַם אַחַת הֻצְרְכוּ חֲכָמִים מָמוֹן הַרְבֵּה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְשִׁגְּרוּ אֶת רַ' עֲקִיבָא אֵצֶל מַטְרוֹנָה אַחַת וְלָוָה מִמֶּנָּה מָמוֹן גָּדוֹל וְקָבַע לָהּ זְמַן פֵּרָעוֹן. אָמְרָה לוֹ: מִי יְהֵא עָרֵב לִי בַּדָּבָר שֶׁתִּפְרַע לִי בִּזְמַנּוֹ? אָמַר לָהּ: מִי שֶׁתִּרְצִי. אָמְרָה לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהַיָּם, שֶׁהָיָה בֵּיתָהּ עַל שְׂפַת הַיָּם. אָמַר לָהּ רַ' עֲקִיבָא: יְהֵא כָּךְ. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמָן חָלָה רַ' עֲקִיבָא וְלֹא הָיָה יָכוֹל לְהָבִיא הַמָּמוֹן. יָצְאָה אוֹתָהּ מַטְרוֹנָה עַל שְׂפַת הַיָּם וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁרַ' עֲקִיבָא חוֹלֶה, וְאֵין בְּיָדוֹ לִפְרֹעַ חוֹבִי, רְאֵה שֶׁאַתָּה וְהַיָּם עֲרֵבִים בַּדָּבָר. מִיָּד הִכְנִיס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ שְׁטוּת בְּלִבָּהּ שֶׁל בַּת קֵיסָר וְנִכְנְסָה לְבֵית גְּנָזָיו וְנָטְלָה קַרְטָלִית מְלֵאָה אֲבָנִים טוֹבוֹת וְדִינְרֵי זָהָב וְזָרְקָה לְתוֹךְ הַיָּם וּפְלָטָהּ הַיָּם עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ שֶׁל אוֹתָהּ מַטְרוֹנָה וּנְטָלַתָּה. לְיָמִים נִתְרַפֵּא רַ' עֲקִיבָא וּבָא לוֹ אֵצֶל אוֹתָהּ מַטְרוֹנָה וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ. אָמְרָה לוֹ: יְהִי הַכֹּל שֶׁלְּךָ, שֶׁחָזַרְתִּי אֵצֶל הֶעָרֵב וְהוּא פָּרַע כָּל הַחוֹב, וְהֵילָךְ מָה שֶׁנָּתַן לִי יוֹתֵר. נָתְנָה לוֹ מַתָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּפְטָרַתּוּ לְשָׁלוֹם.

וּמֵאִשְׁתּוֹ שֶׁל טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס – שֶׁהָיָה טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס מְפַטְפֵּט כְּנֶגֶד רַ' עֲקִיבָא, וְרַ' עֲקִיבָא מְקַפְּחוֹ בְּמִקְרָאוֹת בִּפְנֵי קֵיסָר וּמְקַנְתְּרוֹ בִּדְבָרִים. פַּעַם אַחַת בָּא לְבֵיתוֹ וּפָנָיו זוֹעֲפִים. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה פָּנֶיךָ זוֹעֲפִים? אָמַר לָהּ: מִפְּנֵי רַ' עֲקִיבָא שֶׁמְּקַנְתֵּר אוֹתִי בְּכָל יוֹם בִּדְבָרִים. אָמְרָה לוֹ: תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲנִי אַכְשִׁילֶנּוּ, שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר בְּיוֹתֵר. נָתַן רְשׁוּת וְנִתְקַשְּׁטָה וְהָלְכָה לָהּ אֵצֶל רַ' עֲקִיבָא. כְּשֶׁרָאָה רַ' עֲקִיבָא אוֹתָהּ רַק, שָׂחַק וּבָכָה. אָמְרָה לוֹ: מָה הֵם שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ? אָמַר לָהּ: שְׁנַיִם אֲפָרֵשׁ, שְׁלִישִׁי לֹא אֲפָרֵשׁ: רָקַקְתִּי – עַל שֶׁבָּאת מִטִּפָּה סְרוּחָה, בָּכִיתִי – עַל יֹפִי זֶה שֶׁיִּבְלֶה בָּאָרֶץ, – וּמָה שֶׁשָּׂחַק לֹא פֵּרֵשׁ. וְהוּא שָׂחַק, שֶׁצָּפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעֲתִידָה לְהִתְגַּיֵּר וּלְהִנָּשֵׂא לוֹ. אָמְרָה לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ תְּשׁוּבָה? אָמַר לָהּ: הֵן. הָלְכָה וְנִתְגַּיְּרָה וְנִשֵּׂאת לוֹ, וְהִכְנִיסָה לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה.

וּמִן קְטִיעַ בַּר שָׁלוֹם – שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְנִדּוֹן לְמִיתָה וְאָמַר: כָּל נְכָסַי לְרַ' עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו (עבודה זרה י ע“ב; נדרים נ ע”א–ע“ב והפירושים המיוחסים לרש”י ולר"ן, שם).

כַּלְבָּא שָׂבוּעַ – חותנו, שנתן לו חצי ממונו (ראו קטע קמה).

אַיִל שֶׁל סְפִינָה – דמות מקושטת עשויה עץ (בדרך כלל של בעל חיים או אל), המוצבת בחרטום הספינה כסימן למזל ולהצלחה.

אַרְבָּעָה זוּזִים – סכום מועט.

כְּלוּם – דבר מה.

מַטְרוֹנָה – גבירה רומית.

זְמַן פַּרְעוֹן – להחזרת החוב.

בֵּית גְנָזָיו – מקום אוצרותיו.

קַרְטָלִית – ארגז.

חָזַרְתִּי – הלכתי.

הֵילָךְ – הא לך.

פְּטָרַתּוּ – שילחה אותו.

טוֹרנוֹסְרוּפוֹס – הוא טיניאוס רופוס, נציב רומי ביהודה בראשית המאה השנייה לספירה.

מְפַטְפֵט – טוען טענות של שטות.

מְקַפְּחוֹ וגו’ – משיב לו תשובות של טעם בעזרת פסוקי מקרא ומכעיסו.

אַכְשִׁילֶנּוּ – בעבירה עם אישה זרה.

רַק – ירק, רקק.

שָׂחַק – צחק.

אֲפָרֵשׁ – אבאר.

טִפָּה סְרוּחָה – זרע הגבר.

יִבְלֶה – יתבלה, יאבד (לאחר מותה).

יֵשׁ תְּשׁוּבָה – אפשר לתקן את דרך החיים.

קְטִיעַ בַּר שָׁלוֹם – שר רומי (שנדון למיתה על שהתגייר).

*

קעא מַעֲשֶׂה בְטוֹרְנוֹסְרוּפוֹס שֶׁשָּׁאַל אֶת רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: לָמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא אוֹתָנוּ, שֶׁכָּתַב: “וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי” (מלאכי א, ג)? אָמַר לוֹ: לְמָחָר אֲנִי מְשִׁיבֶךָ. לְמָחָר אָמַר לוֹ: רַ' עֲקִיבָא, מֶה חָלַמְתָּ זֶה הַלַּיְלָה וּמָה רָאִיתָ? אָמַר לוֹ: הַלַּיְלָה רָאִיתִי בַחֲלוֹמִי שְׁנֵי כְּלָבִים, אֶחָד שְׁמוֹ רוּפוֹס וְאֶחָד שְׁמוֹ רוּפִינָא. מִיָּד כָּעַס, אָמַר לוֹ: לֹא קָרָאתָ שֵׁם כְּלָבֶיךָ אֶלָּא עַל שְׁמִי וְשֵׁם אִשְׁתִּי? נִתְחַיַּבְתָּ הֲרִיגָה לַמַּלְכוּת! אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: וּמָה בֵּינְךָ לְבֵינֵיהֶם? אַתָּה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְהֵם אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים; אַתָּה פָּרֶה וְרָבֶה וְהֵם פָּרִים וְרָבִים; אַתָּה מֵת וְהֵם מֵתִים; וְעַל שֶׁקָּרָאתִי שְׁמָם בְּשִׁמְךָ כָּעָסְתָּ; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיוֹסֵד אָרֶץ, מֵמִית וּמְחַיֶּה, וְאַתָּה נוֹטֵל עֵץ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ אֱלֹהִים כִּשְׁמוֹ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְהֵא שׂוֹנֵא לָכֶם, הֱוֵי – “וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי” (תנחומא תרומה, ג).

טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס – ראו בקטע הקודם.

עֵשָׂו – סמל קבוע בספרות חז"ל לרומי (ואחר כך לנצרות).

מְשִׁיבְךָ – עונה לך.

מָה חָלַמְתָּ זֶה הַלַּיְלָה – לגלג עליו: האם מצאת תשובה בלילה?

נִתְחַיַּבְתָּ וגו’ – ראוי אתה למיתה מטעם השלטון.

מָה בֵּינְךָ לְבֵינֵיהֶם – מה ההבדל בין האדם לחיה?

נוֹטֵל – לוקח.

הֱוֵי – לפיכך.

*

קעב רַ' עֲקִיבָא כְּשֶׁהָלַךְ לְרוֹמִי, שִׁגֵּר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן שְׁתֵּי נָשִׁים יָפוֹת. רְחָצוּן וְסָכוּן וְקִשְּׁטוּן כְּכַלּוֹת חֲתָנִים, וְהָיוּ מִתְנַפְּלוֹת עָלָיו כָּל הַלַּיְלָה; זֹאת אוֹמֶרֶת: חֲזֹר אֶצְלִי, וְזֹאת אוֹמֶרֶת: חֲזֹר אֶצְלִי. הָיָה יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן וּמְרַקֵּק, וְלֹא פָּנָה אֲלֵיהֶן. הָלְכוּ לָהֶן וְהִקְבִּילוּ לִפְנֵי הַשִּׁלְטוֹן, וְאָמְרוּ לוֹ: שׁוֹוֶה לָנוּ הַמָּוֶת מִשֶּׁתִּתְּנֵנוּ לָאִישׁ הַזֶּה. שָׁלַח וְקָרָא לוֹ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא עָשִׂיתָ עִם הַנָּשִׁים הַלָּלוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹשִׂים לְנָשִׁים – לֹא יָפוֹת הֵן? לֹא בְּנוֹת אָדָם כְּמוֹתְךָ הֵן? מִי שֶׁבָּרָא אוֹתְךָ לֹא בָּרָא אוֹתָן? אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה, רֵיחָן בָּא אֵלַי כִּבְשַׂר נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּשְׁרָצִים (אדר“נ, נו”א, טז).

שִׁגֵּר לוֹ וגו’ – שלח אליו (כדי לפתותו ולביישו).

סָכוּן – משחו אותן בשמן.

חֲזֹר – בוא, התקרב.

מְרַקֵּק – יורק (ביטוי של זלזול).

הִקְבִּילוּ – קָבלו, התלוננו.

שׁוֹוֶה לָנוּ וגו’ – מוטב לנו למות ולא להיות בחברת ר' עקיבא.

*

קעג רַ' עֲקִיבָא הָיָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. פַּעַם אַחַת נִדְמָה לוֹ הַשָּׂטָן כְּאִשָּׁה בְּרֹאשׁ הַדֶּקֶל. תָּפַס בַּדֶּקֶל וְהִתְחִיל מְטַפֵּס וְעוֹלֶה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַדֶּקֶל – הִנִּיחוֹ; אָמַר לוֹ: אִלְמָלֵא הִכְרִיזוּ עָלֶיךָ בָּרָקִיעַ: “הִזָּהֲרוּ בְּרַ' עֲקִיבָא וּבְתוֹרָתוֹ” – עָשִׂיתִי דָמֶיךָ שְׁתֵּי מָעִין (קידושין פא ע"א).

מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה – לועג למי שאינו יכול לכבוש את יצרו.

הִנִיחוֹ – יצר הרע הרפה ממנו.

עָשִׂיתִי דָּמֶיךָ וגו’ – הייתי קובע את מחירך לשתי פרוטות, כלומר: חייך לא היו שווים כלום.

*

קעד שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֱשֶׂה בְרַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְהָיָה רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מְשָׁרְתוֹ. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין לוֹ מַיִם בְּמִדָּה. יוֹם אֶחָד מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִים, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה הַיּוֹם מֵימֶיךָ מְרֻבִּים? שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִים אַתָּה צָרִיךְ? שָׁפַךְ חֶצְיָם וְהִנִּיחַ חֶצְיָם. כְּשֶׁבָּא אֵצֶל רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: יְהוֹשֻׁעַ, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִים בְּחַיֶּיךָ. סָח לוֹ כָּל אוֹתוֹ הַמְאֹרָע. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי מַיִם שֶׁאֶטֹּל יָדַי. אָמַר: לִשְׁתּוֹת אֵין מַגִּיעִים – לִטֹּל יָדַיִם מַגִּיעִים? אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי וְלֹא אֶעֱבֹר עַל דַּעַת חֲבֵרַי.

אָמְרוּ: לֹא טָעַם כְּלוּם עַד שֶׁהֵבִיא לוֹ מַיִם וְנָטַל יָדָיו. וּכְשֶׁשָּמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מָה בְּזִקְנוּתוֹ כָּךְ – בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה; וּמָה בְּבֵית הָאֲסוּרִים כָּךְ – בְּבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (עירובין כא ע"ב).

חָבוּשׁ – אסור.

הַגַּרְסִי – נקרא כך כנראה על שם מלאכתו בעשיית גריסים.

בְּמִדָּה – כמות מועטת.

לַחְתּר – לחפור תחת הקיר (על ידי ריכוכו במים).

חַיַּי תְּלוּיִים וגו’ – ואין לי אלא מה שאתה מביא לי, ומדוע התעכבת?

סָח – סיפר.

אֶטֹּל יָדַי – אשטוף (בלוויית ברכה) את הידיים לפני האכילה.

אֵין מַגִּיעִים – לא מספיקים.

מִיתַת עַצְמִי – מצמא.

דַּעַת חֲבֵרַי – החכמים שקבעו כי יש ליטול ידיים לפני המזון.

כָּךְ – התנהג.

בְּיַלְדוּתוֹ – בצעירותו, כשגופו היה חזק.

בְּבֵיתוֹ – בתנאים הנוחים שבביתו.

*

קעה רַ' יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר עָשָׂה עַצְמוֹ רוֹכֵל, עָבַר לִפְנֵי בֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל רַ' עֲקִיבָא וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר: מִי מְבַקֵּשׁ מְחָטִים? מִי מְבַקֵּשׁ צִנּוֹרִים? חָלְצָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ מַהוּ? הֵצִיץ לוֹ רַ' עֲקִיבָא מִן הַחַלּוֹן, אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ כּוֹשִׁין? יֵשׁ לְךָ… כָּשֵׁר! (ירושלמי יבמות יב, ה).

עָשָׂה עַצְמוֹ רוֹכֵל וגו’ – כדי לעבור ליד בית האסורים ולשאול את ר' עקיבא, אגב קריאותיו של רוכל, שאלה בהלכה (בעניין חליצה).

מְבַקֵּשׁ – רוצה (לקנות).

צִנּוֹרִים – קרסים.

חָלְצָה בֵּינוֹ לְבֵינָהּ וגו’ – האם חליצה (הוא הטקס המשחרר אישה מן החובה להינשא לאחי בעלה, אם בעלה נפטר בלא צאצאים) שנעשתה בלא עדים היא כשרה?

כּוֹשִׁין – כלי אריגה.

כָּשֵׁר – והחליצה תופסת מבחינה הלכתית (ובמשחק המילים של “כושין” ו“כשר” הבליע את התשובה).

*

קעו רַ' עֲקִיבָא הָיָה עוֹמֵד וְנִדּוֹן לִפְנֵי טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס, וְהָיָה שָׁם יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי עוֹמֵד בִּתְפִלָּה עִמּוֹ. יָרַד עָנָן וְהִקִּיפָן. אָמַר: דּוֹמֶה אֲנִי שֶׁלֹּא יָרַד עָנָן וְהִקִּיף אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּשָּׁמַע תְּפִלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה” (איכה ג, מד) (איכ"ר לפסוק).

נְדּוֹן – במשפט.

טוֹרְנוֹסְרוּפוֹס – ראו קטע קע.

הַגַּרְסִי – ראו קטע קעד.

אָמַר – ר' יהושע.

“סַכֹּתָה” – דורש מילה זו מלשון מסך, החוסם את התפילה.

קעז שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ יִשְׂרָאֵל בַּתּוֹרָה. בָּא פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וּמְצָאוֹ לְרַ' עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִלּוֹת בְּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי מַלְכוּת? אָמַר לוֹ: אַתָּה פַּפּוֹס, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ חָכָם אָתָּה – אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ! אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשׁוּעָל, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְרָאָה דָּגִים שֶׁהָיוּ רָצִים לְכָאן וּלְכָאן, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹרְחִים? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי הָרְשָׁתוֹת וְהַמִּכְמוֹרוֹת שֶׁמְּבִיאִין עָלֵינוּ בְּנֵי אָדָם. אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָה וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת – אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ! וּמָה בִּמְקוֹם חַיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִים, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ – לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאַף אָנוּ כָּךְ: בִּזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: “כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ” (דברים ל, כ) – אָנוּ מִתְיָרְאִים, אִם אָנוּ פוֹסְקִין מִדִּבְרֵי תוֹרָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶתְּפָסוּהוּ לְרַ' עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים, וְתָפְסוּ לְפַפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: "פַּפּוֹס! מִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְפַפּוֹס, שֶׁנִּתְפַּס עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים!

בְּשָׁעָה שֶׁהוֹצִיאוּ אֶת רַ' עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ” (דברים ו, ה) – וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נִשְׁמָתְךָ; אָמַרְתִּי: מָתַי יָבֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ! וְעַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי – לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ? הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ“אֶחָד” עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְּ“אֶחָד”. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּ“אֶחָד”; אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ? “מִמְתִים יָדְךָ, ה', מִמְתִים מֵחֶלֶד” (תהלים יז, יד). אָמַר לָהֶם: “חֶלְקָם בַּחַיִּים” (שם). יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא! (ברכות סא ע"ב).

גָּזְרָה מַלְכוּת – השלטון הרומי ציווה.

אִי – אין, האם לא.

רָצִים – מתרוצצים.

מִכְמוֹרוֹת – מלכודות לתפיסת דגים.

בִּמְקוֹם חַיּוּתֵנוּ – במים.

בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ – על היבשה.

חֲבָשׁוּהוּ – אסרו אותו.

דְּבָרִים בְּטֵלִים – דברי חולין שאינם דברי תורה.

קְרִיאַת שְׁמַע – הנאמרת פעמיים ביום ובראשה הפסוק “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”.

סוֹרְקִין – שורטים ופוצעים.

לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם – על ידי קריאת שמע.

עַד כָּאן – גם בשעת ייסורי מוות אתה קורא קריאת שמע?

מִצְטַעֵר וגו’ – מתקשה בהבנתו המלאה של הפסוק (שביאר בו את “בכל נפשך” כנכונות למות על קידוש השם).

יָבוֹא לְיָדִי – יזדמן לי (לממש בפועל את האמור בפסוק).

בְּ“אֶחָד” – באמירת המילה “אחד” שבפסוק.

זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ? – האם זה השכר הראוי למי שמסר עצמו למען התורה?

“מִמְתִים” וגו’ – והפסוק נדרש כאומר כי ראוי היה לר' עקיבא למות מידיו של ה' (ולא מידי הרומאים).

“חֶלְקָם בַּחַיִּים” – מקום מוכן לר' עקיבא (והדומים לו) בחיי העולם הבא.

מְזֻמָּן – מיועד.

*

קעח כְּשֶׁהָיָה רַ' עֲקִיבָא חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, נִפְטַר מִמֶּנּוּ תַּלְמִידוֹ וּמְשַׁמְּשׁוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי וְהָלַך לְבֵיתוֹ. בָּא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי! אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי! אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: וּמִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: כּוֹהֵן אָנִי וּבָאתִי לוֹמַר לְךָ, שֶׁרַ' עֲקִיבָא מֵת בְּבֵית הָאֲסוּרִים. מִיָּד הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לְבֵית הָאֲסוּרִים וּמָצְאוּ פֶּתַח שַׁעַר בֵּית הָאֲסוּרִים פָּתוּחַ וְשַׂר בֵּית הַסֹּהַר יָשֵׁן וְכָל הָאֲסוּרִים יְשֵׁנִים. הִשְׁכִּיבוּ אֶת רַ' עֲקִיבָא עַל הַמִּטָּה וְיָצְאוּ. מִיָּד נִטְפַּל אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וּנְטָלוֹ עַל כְּתֵפָיו. כְּשֶׁרָאָה רַ' יְהוֹשֻׁעַ כָּךְ, אָמַר לוֹ לְאֵלִיָּהוּ: רַבִּי, וַהֲלֹא אֶמֶשׁ אָמַרְתָּ לִּי, שֶׁכּוֹהֵן אַתָּה, וְכוֹהֵן אָסוּר לִטַּמֵּא בְּמֵת? אָמַר לוֹ: דַּיֶּךָ, רַ' יְהוֹשֻׁעַ בְּנִי, חָס וְשָׁלוֹם, שֶאֵין טֻמְאָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאַף לֹא בְּתַלְמִידֵיהֶם. וְהָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ כָּל הַלָּיְלָה, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְטֶטְרַפִּילוֹן שֶׁל קַצְרָה; כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְשָׁם, עָלוּ שָׁלוֹשׁ מַעֲלוֹת וְיָרְדוּ שָׁלֹוֹש מַעֲלוֹת, וְנִפְתְּחָה מְעָרָה לִפְנֵיהֶם, וְרָאוּ שָׁם כִּסֵּא וְסַפְסָל וְשֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה, וְהִשְׁכִּיבוּ אֶת רַ' עֲקִיבָא עַל הַמִּטָּה וְיָצְאוּ. וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ, נִסְתְּמָה הַמְּעָרָה וְדָלַק הַנֵּר בַּמְּנוֹרָה. וּכְשֶׁרָאָה אֵלִיָּהוּ כָּךְ, פָּתַח וְאָמָר: אַשְׁרֵיכֶם צַדִּיקִים, וְאַשְׁרֵיכֶם עֲמֵלֵי תוֹרָה, וְאַשְׁרֵיכֶם יִרְאֵי אֱלוֹהִים, שֶׁגָּנוּז וְטָמוּן לָכֶם וּמְשֻׁמָּר לָכֶם מָקוֹם בְּגַן עֵדֶן לְעָתִיד לָבוֹא! אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁנִּמְצָא לְךָ מְלוֹן עֶרֶב בִּשְׁעַת מִיתָתְךָ! (מדמ“ש ט, ב; ילק”ש שם, תתקמד).

רַ' יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי – ראו קטע קעד.

כְּלוּם וגו’ – האם אתה צריך לדבר כלשהו ממני?

כּוֹהֵן אֲנִי – על פי המסורת שאליהו הוא פינחס בן אלעזר הכוהן.

מִטָּה – לנשיאת המת.

נִטְפַּל וגו’ – התקרב אל ר' עקיבא ושם אותו על כתפו.

כּוֹהֵן אָסוּר לְטַמֵא בְּמֵת – על פי דין התורה (ויקרא כא, א).

דַּיֶּךָ – די לך.

טֶטְרַפִּילוֹן שֶׁל קַצְרָה – נראה שהכוונה לשער שהיו בו ארבעה עמודים (ביוונית: טטרפילון) באזור קיסריה.

מַעֲלוֹת – מדרגות.

וְדָלַק הַנֵּר – מאליו.

מְלוֹן עֶרֶב – מקום מכובד למנוחה.

*

קעט מִשֶּׁמֵּת רַ' עֲקִיבָא בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה, בָּטְלוּ זְרוֹעֵי תוֹרָה וְנִסְתַּתְּמוּ מַעְיְנוֹת הַחָכְמָה (סוטה מט ע“א–ע”ב).

בָּטְלוּ זְרוֹעֵי תוֹרָה – נחלש כוח היצירה בלימוד התורה.

*

קפ [כְּשֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל לֵהָרֵג, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו לְרַ' יִשְׁמָעֵאל כּוֹהֵן גָּדוֹל:] עֲלֵה לָרָקִיעַ וַחֲקֹר אִם נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. עָמַד רַ' יִשְׁמָעֵאל וְטִהֵר אֶת עַצְמוֹ וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּית וּתְפִלִּין וְהִזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ. מִיָּד נְשָׂאוֹ הָרוּחַ וְהֶעֱלָהוּ לָרָקִיעַ. פָּגַע בּוֹ גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ, אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא, יִשְׁמָעֵאל, שֶׁקּוֹנְךָ מִשְׁתַּבֵּחַ בְּךָ בְּכָל יוֹם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶבֶד בָּאָרֶץ שֶׁדּוֹמֶה לִקְלַסְתֵּר פָּנָיו? אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא. אָמַר לוֹ: לָמָּה עָלִיתָ לְכָאן? אָמַר לוֹ: עָלִיתִי לֵידַע אִם נֶחְתְּמָה הַגְּזֵרָה מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל: יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, חַיֶּיךָ, כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: עֲשָׂרָה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל נִמְסְרוּ לַהֲרִיגָה בְּיַד הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה. אָמַר לוֹ רַ' יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה? אָמַר לוֹ: עַל מְכִירַת יוֹסֵף; שֶׁמִּדַּת הַדִּין מְקַטְרֶגֶת בְּכָל יוֹם לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְאוֹמֶרֶת: כְּלוּם כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ אוֹת אַחַת לְבַטָּלָה? אָמַרְתָּ “וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ… מוֹת יוּמָת” (שמות כא, טז) – וַהֲרֵי עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מָכְרוּ אֶת יוֹסֵף וַעֲדַיִן לֹא נִפְרַעְתָּ מֵהֶם אוֹ מִזַּרְעָם; לְפִיכָךְ נִגְזְרָה הַגְּזֵרָה עַל עֲשָׂרָה חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ רַ' יִשְׁמָעֵאל: עַד עַתָּה לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פְּרִיעָה בִּמְכִירַת יוֹסֵף אֶלָּא בָּנוּ? אָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל: חַיֶּיךָ, יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, מִיּוֹם שֶׁמָּכְרוּ הַשְּׁבָטִים אֶת יוֹסֵף לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹר אֶחָד צַדִּיקִים וַחֲסִידִים כְּמוֹ הַשְּׁבָטִים אֶלָּא אַתֶּם, לְפִיכָךְ נִפְרָע מִכֶּם.

כֵּיוָן שֶׁרָאָה סַמָּאֵל הָרָשָׁע שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחְתֹּם אֶת הַגְּזֵרָה שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְהָיָה מִתְפָּאֵר וְאוֹמֵר: נִצַּחְתִּי אֶת מִיכָאֵל הַשַּׂר! מִיָּד חָרָה אַפּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל סַמָּאֵל וְקָרָא לִמְטַטְרוֹן וְאָמַר לוֹ: כְּתֹב וַחֲתֹם – גָּפְרִית וְאֵשׁ עַל רוֹמִי הָרְשָׁעָה, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הַכֶּסֶף וְעַל הַזָּהָב וְעַל כָּל מָה שֶׁלָּהֶם.

כְּשֶׁשָּׁמַע רַ' יִשְׁמָעֵאל כָּךְ – מִיָּד נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בָּרָקִיעַ אָנֶה וָאָנָה, וְהָיָה רוֹאֶה מִזְבֵּחַ סָמוּךְ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. אָמַר לְגַבְרִיאֵל: מָה זֶה? אָמַר לוֹ: מִזְבֵּחַ. – וּמָה אַתֶּם מַקְרִיבִים עָלָיו בְּכָל יוֹם? אָמַר לוֹ: נְפָשׁוֹת שֶׁל צַדִּיקִים אָנוּ מַקְרִיבִים עָלָיו. – וּמִי מַקְרִיב אוֹתָן? אָמַר לוֹ: מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל.

מִיָּד יָרַד רַ' יִשְׁמָעֵאל לָאָרֶץ וְהוֹדִיעַ לַחֲבֵרָיו, שֶׁכְּבָר נֶחְתְּמָה הַגְּזֵרָה, וְהָיוּ מִתְאוֹנְנִים בְּיָמִין עַל שֶׁנִּגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה קָשָׁה, וּשְׂמֵחִים בִּשְׂמֹאל עַל שֶׁשְּׁקָלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶגֶד הַשְּׁבָטִים.

מַלְכוּת הָרְשָׁעָה – רומי.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ – שם ה' על ארבע אותיותיו (שבכוחו היה ר' ישמעאל יכול לעלות למרומים).

קוֹנְךָ – יוצרך, הקב"ה.

קְלַסְתֵּר פָּנָיו – צלמו ומראהו.

לֵידַע – לדעת.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

הַפַּרְגּוֹד – מסך, מחיצה, ו“מאחורי הפרגוד” נאמר בדרך מליצה על דברים הנאמרים בעולם האלוהות.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

כְּלוּם כָּתַבְתָּ וגו’ – האם יש בתורה דבר מיותר כלשהו?

הַשְּׁבָטִים – אחי יוסף.

נִפְרַעְתָּ – הענשת.

פְּרִיעָה – אפשרות להעניש.

סַמָּאֵל הָרָשָׁע – השטן.

מִיכָאֵל הַשַּׂר – מיכאל המלאך, הממונה על עם ישראל.

מְטַטְרוֹן – הוא שר הפנים, מלאך המצוי בקרבת הקב"ה.

נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ – נרגע.

הָיוּ מִתְאוֹנְנִים וגו’ – עשרת החכמים התאבלו מחד גיסא ושמחו מאידך גיסא.

שְׁקָלָם – העריך אותם כשקולים (בחשיבותם).

*

תָּפְסוּ אֶת רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' יִשְׁמָעֵאל כּוֹהֵן גָּדוֹל לֵהָרֵג. הָיָה רַ' שִׁמְעוֹן בּוֹכֶה. אָמַר לוֹ רַ' יִשְׁמָעֵאל: אַבְרֵךְ! בִּשְׁתֵּי פְּסִיעוֹת אַתָּה נִתָּן בְּחֵיקָם שֶׁל צַדִּיקִים – וְאַתָּה בּוֹכֶה! אָמַר לוֹ: לִבִּי יוֹצֵא, שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ עַל מָה אֲנִי נֶהֱרָג. אָמַר לוֹ רַ' יִשְׁמָעֵאל: מִיָּמֶיךָ בָּא אָדָם אֶצְלְךָ לְדִין אוֹ לִשְׁאֵלָה וְעִכַּבְתּוֹ עַד שֶׁתְּהֵא שׁוֹתֶה כּוֹסְךָ וְנוֹעֵל סַנְדָּלְךָ, אוֹ עוֹטֵף טַלִּיתְךָ? וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: “אִם עַנֵּה תְעַנֶּה” (שמות כב, כב) – אֶחָד עִנּוּי מְרֻבֶּה וְאֶחָד עִנּוּי מוּעָט. אָמַר לוֹ: נִחַמְתַּנִי, רַבִּי! הָיוּ מִתְחַנְּנִים לָאִסְפַּקְלָטוֹר, זֶה אָמָר: אֲנִי כּוֹהֵן גָּדוֹל בֶּן כּוֹהֵן גָּדוֹל מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַכּוֹהֵן, הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת חֲבֵרִי; וְזֶה אָמַר: אֲנִי נָשִׂיא בֶּן נָשִׂיא מִזַּרְעוֹ שֶׁל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הָרְגֵנִי תְּחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת חֲבֵרִי. אָמַר לָהֶם: הַפִּילוּ גוֹרָלוֹת. נָפַל הַגּוֹרָל עַל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. מִיָּד נָטַל הַחֶרֶב וְחָתַךְ אֶת רֹאשׁוֹ. נְטָלוֹ רַ' יִשְׁמָעֵאל וְהִנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ וְהָיָה בּוֹכֶה וְצוֹעֵק: פֶּה קָדוֹשׁ, פֶּה נֶאֱמָן! פֶּה קָדוֹשׁ, פֶּה נֶאֱמָן! פֶּה שֶׁהוֹצִיא סַנְדַּלְכּוֹנִים וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – מִי הִטְמִינְךָ בֶּעָפָר וּמִי מִלֵּא לְשׁוֹנְךָ עָפָר וָאֵפֶר?! אֵי תוֹרָה וְאֵי שְׂכָרָהּ?!

עַד שֶׁהוּא בּוֹכֶה נִשְׁקְפָה בִּתּוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר בְּעַד הַחַלּוֹן וְרָאֲתָה יָפְיוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיָה מִשִּׁבְעָה יָפִים שֶׁהָיוּ בָּעוֹלָם וּפָנָיו דּוֹמִים לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת. נִתְמַלְּאָה עָלָיו רַחֲמִים וְשָׁלְחָה לְאָבִיהָ: תֵּן לִי בַּקָּשָׁה אֶחָת. שָׁלַח לָהּ: בִּתִּי, כָּל מָה שֶׁתֹּאמְרִי אֶעֱשֶׂה, חוּץ מֵרַ' יִשְׁמָעֵאל וַחֲבֵרָיו. שָׁלְחָה לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַחֲיֵהוּ. שָׁלַח לָהּ: כְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי. שָׁלְחָה לוֹ: אִם כֵּן, בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, צַוֵּה וְיַפְשִׁיטוּ קַרְקַפְלוֹ כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ בִּמְקוֹם מַרְאָה. מִיָּד צִוָּה וְהִפְשִׁיטוּ אֶת קַרְקַפְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִמְקוֹם תְּפִלִּין צָעַק צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה וְנִזְדַּעְזְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ; צָעַק צְעָקָה שְׁנִיָּה וְנִזְדַּעְזַע כִּסֵּא הַכָּבוֹד. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק כָּזֶה שֶׁהֶרְאֵיתָ לוֹ כָּל גִּנְזֵי עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים וְרָזֵי תַחְתּוֹנִים – יֵהָרֵג בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה כָּזוֹ? זוֹ תּוֹרָה וְזֶה שְׂכָרָהּ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי? גְּזֵרָה הִיא וְאֵין מִי שֶׁיָּפֵר. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהֱפֹךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ! וּכְשֶׁשָּׁמַע רַ' יִשְׁמָעֵאל כָּךְ שָׁתַק. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: עֲדַיִן אַתָּה בוֹטֵחַ בֶּאֱלֹהֶיךָ? אָמַר לוֹ: “הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל” (איוב יג, טו). מִיָּד יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. כְּשֶׁנֶּהֶרְגוּ רַ' שִׁמְעוֹן וְרַ' יִשְׁמָעֵאל בָּאָה הַשְּׁמוּעָה אֵצֶל רַ' עֲקִיבָא. עָמַד וְקָרַע בְּגָדָיו וְחָגַר שַׂק. אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: הַתְקִינוּ עַצְמְכֶם לְפֻרְעָנוּת, שֶׁאִלּוּ טוֹבָה עֲתִידָה לָבוֹא עָלֵינוּ בְּדוֹרֵנוּ לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים אוֹתָהּ אֶלָּא רַ' שִׁמְעוֹן וְרַ' יִשְׁמָעֵאל; וְעַכְשָׁו גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁפֻּרְעָנוּת גְּדוֹלָה עֲתִידָה לָבוֹא לָעוֹלָם, וּלְפִיכָךְ נִסְתַּלְּקוּ אֵלּוּ מִבֵּינֵינוּ, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: “הַצַּדִּיק אָבָד… כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק” (ישעיה נז, א).

אַבְרֵךְ – כינוי לאיש המעלה (בעקבות בראשית מא, מג).

בִּשְׁתֵּי פְּסִיעוֹת – תוך זמן קצר.

בְּחֵיקָם שֶׁל צַדִּיקִים – בגן עדן.

לִבִּי יוֹצֵא – איני מבין.

מִיָּמֶיךָ – האם אי פעם.

“אִם עַנֵּה תְעַנֵּה” – וסופו של הפסוק (הנדרש כעוסק בעינוי דין): “והרגתי אתכם בחרב”.

אֶחָד וגו’ – ואין הבדל בין עינוי דין לזמן ארוך או לזמן קצרצר.

אִיסְפַּקְלָטוֹר – מוציא להורג, תליין.

סַנְדַּלְכּוֹנִים – אבנים טובות.

אֵי תּוֹרָה וגו’ – האם זה השכר הראוי למי שמסר עצמו למען התורה?

עַד – בזמן.

קַרְקַפְלוֹ – עור קרקפת הראש.

מַרְאָה – ראי (שהיה אור פניו מבהיק ביותר).

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

זוֹ תּוֹרָה וגו’ – כמו “אי תורה ואי שכרה” (ראו לעיל).

יָפֵר – יבטל את הגזירה.

בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.

אַחֵר – נוסף.

הַתְקִינוּ וגו’ – התכוננו לעונש חמור ולאסון.

שֶׁאִלּוּ טוֹבָה וגו’ – לו צריכה היתה לבוא טובה לעולם, אל ר' שמעון ור' ישמעאל היתה מגיעה.

“מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק” – מילים אלו נדרשות כאומרות כי לפני שמגיעה הרעה מת הצדיק.

*

וְאַחֲרָיו הוֹצִיאוּ אֶת רַ' עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת וּמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁנִּמְסְרָה לְמשֶׁה מִסִּינַי. וּכְשֶׁהוֹצִיאוּהוּ לַהֲרִיגָה בָּא מִכְתָּב לַקֵּיסָר שֶׁמֶּלֶךְ עֲרַבְיָא מִתְפַּשֵּׁט בְּאַרְצוֹ, נָחַץ לָלֶכֶת וְצִוָּה לַחְבֹּש אֶת רַ' עֲקִיבָא בְּבֵית הָאֲסוּרִים עַד שֶׁיָּשׁוּב מִן הַמִּלְחָמָה. וּכְשֶׁבָּא מִן הַמִּלְחָמָה צִוָּה לְהוֹצִיאוֹ וְסָרְקוּ אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל. וּבְכָל סְרִיקָה וּסְרִיקָה שֶׁהָיוּ סוֹרְקִים, הָיָה אוֹמֵר: “הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא” (דברים לב, ד). יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ, רַ' עֲקִיבָא, שֶׁהָיִיתָ צַדִּיק וְיָשָׁר וְיָצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּ“צַדִּיק וְיָשָׁר”.

וּכְשֶׁנֶּהֱרַג רַ' עֲקִיבָא בָּאָה הַשְּׁמוּעָה אֵצֶל רַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וְרַ' יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. עָמְדוּ וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם וְחָגְרוּ שַׂקִּים וְאָמָרוּ: אַחֵינוּ, שְׁמָעוּנוּ, לֹא נֶהֱרַג רַ' עֲקִיבָא אֶלָּא לְמוֹפֵת.

וְאַחֲרָיו הוֹצִיאוּ אֶת רַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן.

אָמְרוּ עָלָיו, עַל רַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, שֶׁהָיָה נָעִים בִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְנֵי אָדָם וּמֵעוֹלָם לֹא עָלְתָה קִלְלַת חֲבֵרוֹ עַל שְׂפָתוֹ, וּכְשֶׁגָּזַר הַקֵּיסָר בְּרוֹמִי שֶׁלֹּא לְלַמֵּד תּוֹרָה – עָמַד וְהִקְהִיל קְהִלּוֹת בְּרַבִּים וְהָיָה עוֹסֵק וְדוֹרֵשׁ בַּתּוֹרָה.

וּכְשֶׁחָלָה רַ' יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא הָלַךְ רַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אֶצְלוֹ לְבַקְּרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲנִינָא אָחִי, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֻמָּה זוֹ מִן הַשָּׁמַיִם הִמְלִיכוּהָ, שֶׁהֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלוֹ וְהָרְגָה אֶת חֲסִידָיו וְאִבְּדָה אֶת טוֹבָיו וַעֲדַיִן הִיא קַיָּמֶת – וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ, שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְסֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח לְךָ בְּחֵיקְךָ! אָמַר לוֹ: מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ. אָמַר לוֹ: אֲנִי אוֹמֵר לְךָ דְּבָרִים שֶׁל טַעַם – וְאַתָּה אוֹמֵר “מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ”! תְּמֵהַנִי, אִם לֹא יִשְׂרְפוּ אוֹתְךָ וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה בָּאֵשׁ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מָה אֲנִי לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדְךָ? אָמַר לוֹ: מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְּמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה וְחִלַּקְתִּין לָעֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, מֵחֶלְקְךָ יְהֵא חֶלְקִי וּמִגּוֹרָלְךָ יְהֵא גּוֹרָלִי.

אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנִּפְטַר רַ' יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא וְהָלְכוּ כָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְקִבְרוֹ וְהִסְפִּידוּהוּ הֶסְפֵּד גָּדוֹל. וּבַחֲזָרָתָם מְצָאוּהוּ לְרַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּמַקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים וְסֵפֶר תּוֹרָה מֻנָּח לוֹ בְּחֵיקוֹ. הֱבִיאוּהוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה? אָמַר לָהֶם: “כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי” (דברים ד, ה). מִיָּד גָּזְרוּ עָלָיו לִשְׂרֵפָה, וְעַל אִשְׁתּוֹ לַהֲרִיגָה, וְעַל בִּתּוֹ לֵישֵׁב בְּקֻבָּה שֶׁל זוֹנוֹת.

הוֹצִיאוּהוּ וּכְרָכוּהוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה וְהִקִּיפוּהוּ בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת וְהִצִּיתוּ בָהֶן אֶת הָאוּר, וְהֵבִיאוּ סְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר וּשְׁרָאוּם בְּמַיִם וְהִנִּיחוּם עַל לִבּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ מְהֵרָה. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, אֶרְאֲךָ בְּכָךְ! אָמַר לָהּ אִלְמָלֵא אֲנִי נִשְׂרַפְתִּי לְבַדִּי הָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לִי, עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי נִשְׂרָף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמִּי – מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה הוּא יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנִי. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לָהֶם: גְּוִילִים נִשְׂרָפִים וְאוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת. – אַף אַתָּה פְּתַח פִּיךָ וְתִכָּנֵס בְּךָ הָאֵשׁ. אָמַר לָהֶם: מוּטָב שְׁיִטְּלֶנָּה מִי שֶּׁנְּתָנָהּ וְאַל יַחְבֹּל הוּא בְּעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ קֻסְטְנָרוֹ: רַבִּי, אִם אֲנִי מַרְבֶּה עָלֶיךָ בְּשַׁלְהֶבֶת וְנוֹטֵל סְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבְּךָ – אַתָּה מְבִיאֵנִי לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: הֵן. – הִשָּׁבַע לִי. – נִשְׁבַּע לוֹ. מִיָּד הִרְבָּה עָלָיו בְּשַׁלְהֶבֶת וְנָטַל סְפוֹגִים שֶׁל צֶמֶר מֵעַל לִבּוֹ וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בִּמְהֵרָה. אַף הוּא קָפַץ וְנָפַל לְתוֹךְ הָאוּר. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: רַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וְקֻסְטְנָרוֹ מְזֻמָּנִים הֵם לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.

בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים!

דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת – מעלה רעיונות חדשים גם מן העיטורים שבראשי כמה מן האותיות שבספר התורה (וראו קטע קמ).

מְגַלֶּה פָּנִים – חושף פירושים והלכות.

עֲרַבְיָא – ארץ ערב.

מִתְפַּשַׁט – פולש.

נָחַץ – נחפז.

מַסְרְקוֹת – ראו קטע קעז.

לְמוֹפֵת – לסימן (על פורענות גדולה הבאה ומתקרבת).

אֻמָּה זוֹ – רומי.

דְּבָרִים שֶׁל טַעַם – דברים מחויבים מצד ההיגיון.

תְּמֵהַנִי – אופתע.

מָה אֲנִי וגו’ – האם אזכה (להיכנס לגן עדן).

כְּלוּם מַעֲשֶׂה בָּא לְיָדְךָ? – וכי חושש אתה שמא נכשלת בדבר כלשהו?

מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים וגו’ – ר' חנינא היה גבאי של צדקה ובטעות מסר לצדקה כסף שקיבל בעבור סעודת פורים לעניים, ואין היתר לשנות את ייעודם של כספי צדקה.

מֵחֶלְקְךָ וגו’ – הלוואי שאזכה למה שתזכה אתה.

קֻבָּה – בית בושת.

כְּרָכוּהוּ – עטפו אותו.

חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת – חבילות של ענפי גפן.

שְׁרָאוּם – השרו אותם.

אֶרְאֲךָ בְּכָךְ וגו’ – אוי לי על שעלי לראותך במצב זה.

יְבַקֵּשׁ עֶלְבּוֹנָהּ – ינקום את נקמתה.

גְּוִילִים – יריעות הקלף (שעליהן נכתבה התורה).

פּוֹרְחוֹת – מתעופפות.

אַף אַתָּה וגו’ – דברי התלמידים, המדרבנים אותו לקצר את סבלו.

יִטְּלֶנָּה – ייקח אותה (את הנשמה).

אַל יַחְבֹּל הוּא בְּעַצְמוֹ – לא יפגע אדם בעצמו.

קֻסְטְנָרוֹ – תליינו.

נוֹטֵל – לקח, סילק.

אַף הוּא – הקוסטנר.

מְזֻמָּנִים – מיועדים.

יֵשׁ קוֹנֶה וגו’ – יש מי שזוכה למקום בעולם הבא ברגע אחד (כאותו קוסטנר), ויש מי שצריך לטרוח על כך שנים רבות.

*

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁנִּתְפְּסוּ רַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא, אָמַר לוֹ רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא לְרַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן: אַשְׁרֶיךָ, רַ' חֲנִינָא, שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דָּבָר אֶחָד, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים. אָמַר לוֹ רַ' חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאַתָּה נִצּוֹל, אוֹי לִי שֶׁנִּתְפַּסְתִּי עַל דָּבָר אֶחָד וְאֵינִי נִצּוֹל; שֶׁאַתָּה עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים – וַאֲנִי לֹא עָסַקְתִּי אֶלָּא בַּתּוֹרָה בִּלְבַד.

הֵבִיאוּ לְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא, אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה וּמִפְּנֵי מָה גָּנַבְתָּ? אָמַר לָהֶם: אִם סַיִף לֹא סֵפֶר, וְאִם סֵפֶר לֹא סַיִף; וּמָה זֶה אֵין בִּי אַף זֶה אֵין בִּי. – וּמִפְּנֵי מָה קָרְאוּ לְךָ רַבִּי? רַבָּם שֶׁל טַרְסִיִּים אֲנִי.

הֵבִיאוּ לוֹ שְׁתֵּי פְּקָעִיּוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אֵיזוֹ שֶׁל שְׁתִי וְאֵיזוֹ שֶׁל עֵרֶב? נַעֲשָׂה לוֹ נֵס, בָּא זִבּוֹרָא וְיָשַׁב עַל הָעֵרֶב וּבָאָה זִבּוֹרֶת וְיָשְׁבָה עַל הַשְּׁתִי. אָמַר לָהֶם: זוֹ שֶׁל שְׁתִי וְזוֹ שֶׁל עֵרֶב. – וּמִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ לְבֵי אֲבִידָן? אָמַר לָהֶם: זָקֵן אָנִי, וּמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִרְמְסוּנִי בְּרַגְלֵיכֶם. אָמְרוּ: וְעַד עַכְשָׁו כַּמָּה זְקֵנִים נִרְמְסוּ? נַעֲשָׂה נֵס וְנִרְמַס זָקֵן אֶחָד בְּאוֹתוֹ יוֹם. – וּמִפְּנֵי מָה הוֹצֵאתָ עַבְדְּךָ לְחֵרוּת? אָמַר לָהֶם: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. עָמַד אֶחָד מֵהֶם לְהָעִיד בּוֹ. בָּא אֵלִיָּהוּ וְנִדְמָה לוֹ כְּאֶחָד מֵחֲשׁוּבֵי הַמַּלְכוּת. אָמַר לוֹ: הַנִּיחֵהוּ, מִשֶּׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס בְּכֻלָּם – אַף בָּזֶה יֵעָשֶׂה לוֹ נֵס, וְאַתָּה לֹא תֵּרָאֶה אֶלָּא כְּרָשָׁע. לֹא הִשְׁגִּיחַ בּוֹ וְעָמַד לְהָעִיד. הָיְתָה כְתוּבָה אִגֶּרֶת מֵחֲשׁוּבֵי הָרוֹמִיִּים לִשְׁלֹחַ לַקֵּיסָר, וּשְׁלָחוּהָ בְּיָדָיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ. בָּא אֵלִיָּהוּ וּזְרָקוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָא. הָלַךְ וְלֹא בָּא [וְנִצַּל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן פְּרָטָא].

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים – המפורטים להלן.

אִם סַיִף לֹא סֵפֶר – מי שאומנותו גזילה וחרב (סיף) אינו יכול לעסוק גם בתורה, והעלילה היא עלילת שקר.

רַבָּם שֶׁל טַרְסִיִּים – מלמד אורגים בחוטי מתכת (ולא רב בישראל).

פְּקָעִיוֹת – חבילות חוטים.

שְׁתִי, עֵרֶב – הם חוטי האורך והרוחב שבמכשיר האריגה.

זִבּוֹרָא, זִבֹּרֶת – צרעה ממין זכר וממין נקבה.

בֵּי אֲבִידָן – מקום ישיבת חכמים לדיונים ולוויכוחים.

הוֹצֵאתָ עַבְדְּךָ לְחֵרוּת – דבר שאסור על פי דין רומי (והיא העבירה החמישית שהואשם בה ר' אלעזר).

לְהָעִיד בּוֹ – ששיחרר את עבדו.

נִדְמָה לוֹ – למי שביקש להעיד.

שְׁלָחוּהָ בְּיָדָיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ – קודם שהספיק לומר את עדותו. פַּרְסָא – יותר מארבעה ק"מ.

*

וְאַחֲרָיו נֶהֱרַג רַ' יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם שֵׁנָה אֶלָּא כִּשְׁנַת סוּס, מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה עַד שְׁמוֹנִים שָׁנָה.

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג, וְכָל הַנִּסְמָךְ יֵהָרֵג, וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּחָרֵב, וּתְחוּמִים שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶם יֵעָקֵרוּ. מָה עָשָׂה רַ' יְהוּדָה בֶּן בָּבָא?

הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים וּבֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת וּבֵין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּין אוּשָׁה לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים, וְאֵלּוּ הֵם: רַ' מֵאִיר וְרַ' יְהוּדָה וְרַ' שִׁמְעוֹן וְרַ' יוֹסֵי וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ בָּהֶם אוֹיְבִים, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, רוּצוּ! אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, וְאַתָּה מָה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר לָהֶם: הֲרֵינִי מוּטָל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין.

אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת לוֹנְכִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וַעֲשָׂאוּהוּ לְגוּפוֹ כִּכְבָרָה.

וְאַחֲרָיו הוֹצִיאוּ רַ' יְהוּדָה בֶּן דָּמָא, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שָׁבוּעוֹת הָיָה.

אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה לַקֵּיסָר: חַיֶּיךָ, הַמְתֵּן לִי מְעַט עַד שֶׁאֲקַיֵּם מִצְוַת עֲצֶרֶת וַאֲקַדֵּשׁ, כְּדֵי לְשַׁבֵּחַ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: עֲדַיִן אַתָּה בּוֹטֵחַ בַּתּוֹרָה וּבֶאֱלֹהִים שֶׁנְּתָנָהּ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: מָה שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָתְךָ? אָמַר לוֹ: עָלֶיהָ אָמַר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: “מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ” (תהלים לא, כ). אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: אֵין שׁוֹטִים בָּעוֹלָם כְּמוֹתְכֶם, שֶׁכּוֹפְרִים בֶּאֱלֹהִים חַיִּים, וְאוֹי לְךָ וְאוֹי לְבָשְׁתְּךָ כְּשֶׁתִּרְאֶה אוֹתָנוּ בְּאוֹר הַחַיִּים וְאַתָּה תֵּרֵד שְׁאוֹל תַּחְתִּית.

מִיָּד חָרָה אַפּוֹ שֶׁל הַקֵּיסָר וְצִוָּה לְקָשְׁרוֹ בְּשַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ בִּזְנַב סוּס וּלְמָשְׁכוֹ בְּכָל רְחוֹב שֶׁל רוֹמִי, וְאַחַר כָּךְ צִוָּה וַחֲתָכוּהוּ אֵיבָרִים אֵיבָרִים.

וּבָא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְלִקֵּט אֶת הָאֵיבָרִים וּקְבָרָם בִּמְעָרָה אַחַת סְמוּכָה לְנָהָר שֶׁיּוֹרֵד לִפְנֵי רוֹמִי. שָׁמְעוּ הָרוֹמִיִּים קוֹל נְהִי וּבְכִי כָּל שְׁלוֹשִׁים יוֹם בְּתוֹךְ אוֹתָהּ מְעָרָה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לַקֵּיסָר. אָמַר: אֲפִלּוּ הָעוֹלָם נֶהְפָּךְ לְתֹהוּ וָבֹהוּ – לֹא אֶשְׁקֹט עַד שֶׁאֲמַלֵּא רְצוֹנִי בְּאוֹתָם זְקֵנִים.

וְאַחֲרָיו הוֹצִיאוּ אֶת רַ' חֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' חֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן שֶׁהָיָה בֶּן מֵאָה וּשְׁלֹשִים שָׁנָה כְּשֶׁהוֹצִיאוּהוּ לַהֲרִיגָה, וְהָיָה יְפֵה תֹּאַר וִיפֵה מַרְאֶה, וְהָיָה דוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת.

בָּאוּ וְהִגִּידוּ לַמֶּלֶךְ אֶת יָפְיוֹ וְאֶת שֵׂיבָתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: בְּחַיֶּיךָ, אֲדוֹנִי! תְּרַחֵם עַל הַזָּקֵן הַזֶּה. אָמַר הַקֵּיסָר לְרַ' חֻצְפִּית: בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אָתָּה? אָמַר לוֹ: מֵאָה וּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה בְּלֹא יוֹם אֶחָד, וּבַקָּשָׁתִי מִמְּךָ שֶׁתַּמְתִּין לִי עַד שֶׁיִּתְמַלֵּא יוֹמִי. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: מָה לְךָ שֶׁתָּמוּת הַיּוֹם אוֹ לְמָחָר? אָמַר לוֹ: כְּדֵי שֶׁאֲקַיֵּם עוֹד שְׁתֵּי מִצְווֹת. אָמַר לוֹ: מָה מִצְווֹת אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת? אָמַר לוֹ: קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, שֶׁאַמְלִיךְ עָלַי אֶת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: עַזֵּי פָּנִים וְעַזֵּי נֶפֶשׁ! עַד מָתַי אַתֶּם בּוֹטְחִים בֶּאֱלוֹהֵיכֶם? הֲרֵי זָקֵן הוּא עַתָּה וְאֵין בּוֹ כּוֹחַ לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדִי, שֶׁאִלּוּ הָיָה בּוֹ כּוֹחַ הָיָה נוֹקֵם נִקְמָתוֹ וְנִקְמַת עַמּוֹ וְנִקְמַת בֵּיתוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְפַרְעֹה וּלְסִיסְרָא וּלְכָל מַלְכֵי כְּנָעַן.

כְּשֶׁשָּׁמַע רַ' חֻצְפִּית כָּךְ בָּכָה בְּכִי גָדוֹל וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו עַל גִּדּוּף ה' וְעַל חֶרְפָּתוֹ וְאָמַר לַקֵּיסָר: אוֹי לְךָ, קֵיסָר! מָה תַּעֲשֶׂה לְיוֹם אַחֲרוֹן כְּשֶׁיִּפְקֹד ה' עַל רוֹמִי וְעַל אֱלֹהֵיכֶם?!

אָמַר הַקֵּיסָר: עַד מָתַי אֶתְוַכֵּחַ עִם זֶה? צִוָּה לְהָרְגוֹ, וּסְקָלוּהוּ וְתָלוּהוּ.

כְּשְׁנַת סוּס – הישן שינה חטופה בעמידה.

סוֹמֵךְ – חכם המעניק לתלמידו סמיכה, שהיא היתר להורות ולדון בהלכה.

תְּחוּמִים – האזורים שסביב הערים.

בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת וגו’ – ולא בעיר אחת, שלא יחריבנה המלך.

הֲרֵינִי מוּטָל לִפְנֵיהֶם וגו’ – ואיני יכול לרוץ.

לוֹנְכִיּוֹת – חניתות.

כְּבָרָה – מסננת.

עֲצֶרֶת – שבועות.

אֲקַדַּשׁ – באמירת קידוש של חג.

אֲמַלֵּא רְצוֹנִי וגו’ – אשלים את תוכניתי להרוג את חכמי היהודים.

בְּלֹא יוֹם אֶחָד – פחות יום אחד.

יוֹם אַחֲרוֹן – יום הדין.

חֶרְפָּתוֹ – אמירת דברי קללה כנגדו.

*

וְאַחֲרָיו הוֹצִיאוּ אֶת רַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאי.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאי, שֶׁכָּל יָמָיו הָיָה יוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית מִן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עַד תִּשְׁעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהוֹצִיאוּהוּ לַהֲרִיגָה עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתִּטְעַם כְּלוּם קֹדֶם שֶׁתֵּהָרֵג. אָמַר לָהֶם: עַד עַתָּה הִתְעַנֵּיתִי, וְעַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה דֶרֶךְ אֵלֵךְ – וְאַתֶּם אוֹמְרִים לִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת?!

הִתְחִיל בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם “וַיְכֻלּוּ” עַד “וַיְקַדֵּשׁ” – וְלֹא הִנִּיחוּהוּ לִגְמֹר עַד שֶׁהֲרָגוּהוּ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ, רַ' חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאי, שֶׁהָיִיתָ קָדוֹשׁ וְיָצְאָה נִשְׁמָתְךָ בִּקְדֻשָּׁה.

וְאַחֲרָיו הוֹצִיאוּ אֶת רַ' יְשֵׁבָב הַסּוֹפֵר.

כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוּהוּ בָּאוּ תַּלְמִידָיו וְאָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, תּוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁהָאֻמָּה הָרְשָׁעָה הֵעֵזָּה פָּנֶיהָ וְהֶעֱרִימָה סוֹד לְאַבֵּד מַרְגָּלִיּוֹתֵינוּ מִמֶּנּוּ; וְהַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי כַּפָּרָה עַל הַדּוֹר, אֲבָל רוֹאֶה אֲנִי שֶׁאֵין לְךָ רְחוֹב בְּרוֹמִי שֶׁאֵין בּוֹ חֲלַל חֶרֶב, שֶׁעֲתִידָה הָאֻמָּה הָרְשָׁעָה לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי מִיִּשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, מָה תְּהֵא עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם: הַחֲזִיקוּ אִיש בְּרֵעֵהוּ וְאֶהֱבוּ שָׁלוֹם וּמִשְׁפָּט – אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה.

אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: זָקֵן, בֶּן כַּמָּה שָׁנִים אַתָּה? אָמַר לוֹ: הַיּוֹם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה אָנִי, וְעַד שֶׁלֹּא יָצָאתִי מִמְּעֵי אִמִּי נִגְזְרָה גְּזֵרָה מֵאֵת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְסֹר אוֹתִי וְאֶת חֲבֵרַי בְּיָדְךָ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתְבֹּעַ דָּמֵנוּ מִיָּדְךָ. אָמַר הַקֵּיסָר: מַהֲרוּ וְהִרְגוּ גַם אֶת זֶה, וְאֶרְאֶה כּוֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ שֶׁל אֱלוֹהָיו. וְצִוָּה עָלָיו וּשְׂרָפוּהוּ.

וְאַחֲרָיו הוֹצִיאוּ אֶת רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ.

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ שֶׁהָיָה בֶּן מֵאָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים, וּמִקַּטְנוּתוֹ עַד סוֹף יָמָיו לֹא שָׁמַע אָדָם שֶׁהוֹצִיא תִּפְלוּת מִפִּיו, וְלֹא הִתְקוֹטֵט עִם חֲבֵרָיו בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה, וְהָיָה עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ, וְיָשַׁב בְּתַעֲנִית שְׁמוֹנִים שָׁנָה. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנֶּהֱרַג יוֹם כִּפּוּרִים הָיָה. בָּאוּ תַּלְמִידָיו לְפָנָיו וְאָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַר לָהֶם: אֲנִי רוֹאֶה אֶת רַ' יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, שֶׁנּוֹשְׂאִים אֶת מִטָּתוֹ, וּמִטַּת רַ' עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף סְמוּכָה אֶצְלוֹ, וְהֵם מִתְוַכְּחִים בִּדְבַר הֲלָכָה יַחַד זֶה עִם זֶה. אָמְרוּ לוֹ: וּמִי מַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: רַ' יִשְׁמָעֵאל כּוֹהֵן גָּדוֹל. אָמְרוּ לוֹ: מִי מְנַצֵּחַ? אָמַר לָהֶם: רַ' עֲקִיבָא, עַל שֶׁטָּרַח בְּכָל כּוֹחוֹ בַּתּוֹרָה. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, רוֹאֶה אֲנִי עוֹד, שֶׁנִּשְׁמַת כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק מְטַהֶרֶת אֶת עַצְמָהּ בְּמֵי הַשִּׁילוֹחַ כְּדֵי לִכָּנֵס הַיּוֹם בְּטָהֳרָה בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה לִשְׁמֹעַ דְּרָשַׁת רַ' עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל יוֹם, וְכָל מַלְאָךְ וּמַלְאָךְ מֵבִיא קָתֶדְרָאוֹת שֶׁל זָהָב לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק לֵישֵׁב עֲלֵיהֶן בְּטָהֳרָה.

צִוָּה הַקֵּיסָר לְהָרְגוֹ. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ, רַ' אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, שֶׁהָיִיתָ טָהוֹר וְיָצְאָה נִשְׁמָתְךָ בְּטָהֳרָה.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אוֹי לָהֶן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאֵין לָהֶן תַּקָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “תַּחַת הַנְּחֹשֶת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶת” (ישעיה ס, יז) – תַּחַת רַ' עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו מָה מְבִיאִים? וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: “וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי” (יואל ד, כא) (מדרש אלה אזכרה; סנהדרין יד ע“א; עבודה זרה ח ע”ב; שם יז ע“ב–יח ע”א; מכילתא דר“י משפטים, נזיקין, יח; אדר”נ, נו“א, לח; שמחות ח, ח; ראש השנה כג; ע”א).

קִדּוּשׁ הַיּוֹם – אמירת הקידוש של ליל שבת (בראשית ב, א–ג), שראשיתו ב“ויכולו השמים והארץ” ובהמשכו גם המשפט “ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו”.

הָאֻמָּה הָרְשָׁעָה – רומי.

הֵעֵזָּה פָּנֶיהָ – נהגה בחוצפה.

הֶעֱרִימָה סוֹד – זממה בסתר.

מַרְגָּלִיּוֹתֵינוּ – הם תלמידי החכמים.

לִתְבֹּעַ דָּמֵנוּ – לנקום.

תִּפְלוּת – דברים בטלים או ניבול פה.

מִטָּתוֹ – שעליה הובל לקבורה.

שִׁילוֹחַ – מעיין ליד ירושלים.

קָתֶדְרָאוֹת – כיסאות.

תַּקָנָה – אפשרות לתקן (את מעשיהם).

*

• שלומית אפל
• צחה וקנין-כרמל
• אייל רונאל
• עדנה הדר
• שלי אוקמן
• תמי אריאל