זיכרונות של אגרונום בפלשתינה (א"י), בישראל וברחבי העולם

 

הקדמה מאת המחבר    🔗

נולדתי בעשור הראשון של המאה ה־20 והצלחתי להגיע לעשור הראשון של האלף הנוכחי. חייתי לאורכה של המאה שהיא, לדעתי, המאה המרגשת ביותר בתולדות האנושות, תקופה שחוותה יותר תמורות מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. הייתה זו מאה של תמורות פוליטיות, של תגליות מדעיות, טכנולוגיות ורפואיות, של דרכים חדשות בייצור התעשייתי ובמסחר ושל מהפכה בתקשורת.

לא הייתי שואף להיוולד קודם לכן, כשהחיים היו קצרים והיו מורכבים, בדרך כלל, מעבודה מפרכת, מתזונה לקויה, ומשעמום עד מוות. לא הייתי שואף להיוולד במועד מאוחר יותר, כי אז הייתי מחמיץ את ההתרגשות ואת ההתפעלות של תחילת המאה, כשמרבית העולם נשלטה עדיין בידי אימפריות: הגדולה בהן, האימפריה הבריטית, שלטה לבדה על רבע מהתבל. המאה העשרים ראתה משטרים אוטוקרטיים מוחלפים בדמוקרטיה, בשלטון פרלמנטרי קונסטיטוציוני, בשלטון החוק ובשמירה על זכויות הפרט ועל הזכות להגדרה עצמית. מאה זו ראתה גם תקופות טרגיות והרסניות: שתי מלחמות עולם קטלניות ומלחמות קטנות רבות, נאציזם ושואה, פשיזם וסטליניזם, עריצות ושחיתות המטילות אימה בארצות מתפתחות רבות ומונעות כל סיכוי לקדמה, תחייה של קיצוניות דתית מיליטנטית ופערים גדולים בין אזורים מפותחים לבין אזורים מפגרים ובין בעלי יכולת לבין מחוסרי־כל, הקיימים עד עצם היום הזה.

ניסיתי להחיות בזיכרונותיי את הבית ואת הסביבה שבהן חייתי כצעיר, על מנת להדגים את השינוי העצום בתנאי החיים שחלו במרוצת חיי. הייתי בן למשפחה בת המעמד הבינוני וגרנו בסביבה טובה, באנטוורפן, שהייתה עיר מודרנית ומפותחת: גז לבישול ולתאורה החליפו תנור המוסק בפחם, מנורות נפט ונרות, משאבת מים מופעלת ביד ובית שימוש פרימיטיבי הוחלפו במים זורמים ובמתקני שירותים בתוך הבית, אך בדומה לרוב הבתים, עדיין לא היו לנו חדר אמבטיה ומקלחת. איש לא חלם אז על טלפון ועד לשנות ה־20 לא היה חשמל בבית. אפילו לאחר שהתקינו חשמל בבתים, היו מקררים, מדיחי כלים, שואבי אבק, מגהצים חשמליים ומכונות כביסה, חזון לעתיד הרחוק, ועבודתה של עקרת הבית הייתה רבה ומייגעת. ה“חשמלית” בבריסל הבירה, נגררה עדיין על ידי סוס! רק העשירים יכלו להרשות לעצמם נסיעות לחו"ל.

נולדתי לא רק במאה הנכונה, אלא גדלתי גם במקומות הנכונים שבהם יאה לגדול, להתחנך ולהתבגר. נולדתי בבלגיה, ארץ דמוקרטית ושוחרת חרות, ומימי לא חוויתי בה גילויים של אנטישמיות. את השנים שעיצבו ביותר את אישיותי, עברתי כפליט מלחמה באנגליה, רוב הזמן בסביבה כפרית, מקום בו למדתי לאהוב את הטבע ושם בחרתי בחקלאות כמקצוע. אילו ניתן לי לבחור את המאה שבה הייתי רוצה לחיות, הייתי בוחר, ללא היסוס, במאה זו. רגש זה של יראת כבוד נוכח היצירתיות של המוח האנושי והישגיו המהממים בחשיבה, באמנות ובטכנולוגיה לא הרפה ממני לעולם ונחשב בעיניי כנכס יקר. כשאני ממריא במטוס, או יושב מול המחשב שלי, מעולם איני חדל להתפעל מפלאי הטכנולוגיה.

הנינות שלי משחקות את המשחקים שלהן במחשב. בחיוג קצר הן יכולות להתקשר תוך רגע עם דודתן באמריקה הרחוקה. צפייה בטלוויזיה היא עבורן חלק מהשגרה היומית. הן מקבלות כמובן מאליו מה שבשבילי, בגילן, היה פלא או דמיון. האדישות החליפה אצלן את תחושת ההתפעלות וההתרגשות ואני חש בזה הפסד גדול עבורן.

בחרתי בחקלאות כמקצוע וכדרך חיים, בחירה שמעולם לא היססתי בה. מהאנגלים למדתי סובלנות, “משחק הוגן” ויושר שהנחו אותי בחיי. בנעוריי הייתי פעיל בתנועת נוער סוציאליסטית־ציונית אשר הוסיפה לעצב את אופיי והנחילה לי תחושה של שליחות – לכונן מחדש בית לאומי לעם היהודי. הייתה לי הזכות להיות מעורב בהגשמת החלום.

אם מגדירים נס כ“אירוע שמנוגד להגיון, המתרחש כנגד כל הסתברות סטטיסטית ואשר תוצאותיו עומדות בסתירה למה שמצפה האדם הממוצע” הייתי עד לנסים רבים במהלך חיי כמבוגר בפלשתינה־ארץ ישראל.

הנס הראשון היה כינון מדינת ישראל, למרות התנגדותם של כוחות עדיפים. כאגרונום־חוקר היה לי חלק בתמורות שחלו בחקלאות הישראלית, במעבר מחקלאות מסורתית המבוססת על עבודה מפרכת, לייצור חקלאי מתוחכם־מודרני, וגאוותי על כך שבני המגזר הערבי נהנים מקידמה זו במידה שווה לעמיתיהם היהודיים.

מאז הגעתי לגיל שמונים עיסוקי העיקרי הוא הכתיבה. כתבתי באחרונה שלושה ספרים המבוססים על הניסיון שרכשתי בשלושה תחומים של חיי המקצועיים: כאגרונום חוקר – “חקלאות באזורים צחיחים”, כמנהל המחקר החקלאי – “מחקר חקלאי והעברת טכנולוגיה”, וכיועץ למחקר ולפיתוח חקלאיים ברחבי העולם מטעם ארגונים בינלאומיים שונים – “המודרניזציה של החקלאות בארצות מתפתחות”. הייתי גם העורך הראשי של “האנציקלופדיה לחקלאות” והשלמתי שישה כרכים במהדורה החדשה.

עם פרישתי ממשרתי כמנהל המחקר החקלאי, התמניתי למנהל המחקר במרכז לחקר ההתיישבות ברחובות. בתום עשור, פרשתי לגמלאות בפעם השניה, ועשיתי שנתיים נפלאות באוניברסיטה, כסטודנט לארכיאולוגיה, בהן הרחבתי ידע בתחום שהיה לי אתו “רומן אהבה” בעודי נשוי לחקלאות.

לאחר שמיציתי את עצמי בתחום המקצועי, הייתי עלול להיוותר ללא עבודה אלמלא לחצה עלי כלתי לכתוב את זיכרונותיי. מתוך רצון לשמור על פעילותם של התאים האפורים שנותרו לי, נעניתי לבקשתה. החלטתי לעשות זאת בדרך המודרנית ולרכוש מחשב אישי, או מוטב שאומר, סדרה של מחשבים. ככל שהמחשבים נעשו משוכללים יותר כן רבו הבעיות, וההתמודדות אתם – קשה יותר. בהתחשב בזמן שהושקע בהתמודדות עם כלי עבודה סופר־מתוחכמים אלה, בתקלות הרבות, בקבצים שנעלמו לי במחשב, בתסכולים ובכעס, יכולתי לסיים את כתיבת החיבור הזה לפני זמן רב, בעזרת מכונת כתיבה מיושנת. אבל אז, לא הייתי זוכה באתגר, בהנאה להתגבר על המכשיר האכזרי ובתענוג לזכות לבואה של אורנה, נכדתי הבכירה, לחלץ אותי משיבושי המחשב שגרמתי מבלי לדעת כיצד צצו!

מסיבות שאינני רוצה לפרט נמנעתי בסיפורי מלהיכנס להיבטים האישיים והאינטימיים של חיי, אך בכל זאת אבקש לומר כאן כמה מילים.

רעייתי לאורך 65 שנים, הלדה, הלכה לעולמה לפני כחמש שנים, לאחר שבמשך שנים אחדות, לקתה באלצהיימר, המחלה הנוראה הפוגעת באישיות האדם הלוקה בה בלי שיהיה מודע לכך. למעשה נעזבתי על ידי השותפה שלי לחיים כאשר היא חדלה להיות האדם שהכרתי. לא נותר בינינו דבר, חוץ מתחושת האחריות והחובה לדאוג לחולה כמיטב יכולתי.

שישה חדשים לאחר פטירתה, אושפזתי בבית חולים לניתוח מעקפים שממנו יצאתי בעור שיני ולמעשה לא עלה בידי להחלים לחלוטין עד עצם היום הזה.

זו הפעם הראשונה שאני כותב ספר שאיננו ספר מקצועי והמכוון לא לעמיתי החקלאים אלא לציבור הרחב. פעמים רבות עלה בי הספק האם מישהו יהיה מעוניין בו, ואם יימצא מוציא לאור לכתב היד. אבל כתיבתו אפשרה לי להעלות זיכרונות של חיים שהיו עבורי מרגשים ומרתקים, ואני מקווה, גם מועילים.

אני מקווה, שלפחות הקרובים לי ביותר יצאו נשכרים. לבני ולכלתי, אשר חלקו עמי חלק גדול של האירועים המתוארים כאן, יכול הספר לתת נקודות מבט חדשות על החוויות שחוו הם. לנכדים שלי יכול הספר לספר מעט על התקופות הנפלאות והמרגשות שעברו על הוריהם ועל סביהם. לנינות שלי, שבקושי מכירות אותי, אולי יהווה הספר גשר להתקרב אל הסבא־רבה שלהן.

אחרונה אחרונה חביבה, רעייתי פלורה, שברצוני להקדיש לה את ספרי זה האחרון. היא חלקה עמי את הפרק הקטן ביותר בחיי. נשאתי אותה כאשר החיים והבדידות הפכו ללא נשוא והיא העניקה לי חום ואהבה והפכה אותי לאדם המאושר ביותר, הנהנה מהחיים יום־יום, למרות כל המגבלות והבעיות המלוות את בן שנות התשעים: לב לא מהימן, קשיי נשימה, אירועים מוחיים אחדים, אמנם קלים, ותשישות שאינני יכול להשלים עמה. זהו בשבילי הנס האחרון והגדול של חיי.

יולי 2000

תודה!

חיבור זה הוא פרי מאמץ משפחתי משותף: בני גדעון תרגם את המקור שנכתב באנגלית לעברית, נעמי כלתי ובני דן (דנצ’ו) ערכו את הכתוב ודן גם אחראי לעריכה הגרפית. דן ויורם נכדי ציירו את האיורים ואף נינתי, רוני בת האחת־עשרה, תרמה ציור. לכולם תודה.

חלק ראשון: ילדות

 

פרק 1: שנים ראשונות    🔗

לידה וזיכרונות ראשונים    🔗

נולדתי בעשור הראשון של המאה הנוכחית, בבית הורי ובמיטתם, כנהוג בימים ההם. הבית, שעומד עדיין ברחוב יעקב (Jacobs) באנטוורפן, נבנה במאה הקודמת, ונשאר ללא שינוי עד עצם היום הזה. הבניין משמש, מאז מלחמת העולם השניה, כמרכז אדמיניסטרטיבי של הקהילה האורתודוקסית “מחזיקי הדת” – אחת משתי הקהילות היהודיות באנטוורפן.

תינוק בן שבעה חודשים באנטוורפן, בלגיה.

בין זיכרונותיי המוקדמים ביותר – איש הולך ברחוב, לקראת חשכה, ונושא מקל ארוך שבעזרתו הוא מדליק את פנסי הגז, בהם האירו את הרחובות. מהימים בהם גרנו בדירה ברחוב קיביט (Kievits), זכור לי הטעם החמוץ של מרק הכרוב שהאכילו אותי הנזירות שטיפלו בי בגן הילדים הציבורי. גם ריחות זכורים לי היטב: הניגוד בין הניחוח המתוק הנודף מבית החרושת לביסקוויטים ולשוקולד שבקצה האחד של הרחוב לבין הריח החמוץ־מתוק של זבל ושל חלב ברפת שבקצהו השני, שבה היו מתיזים את החלב הישר מהעטין לתוך הסיר שהבאתי מהבית. בית החרושת הריחני פורק מזמן ובמקומו ניצב היום בית מלון, ואילו הרפת נשארה במקומה, אך המבנה הפך למוסך, אך זכרם של הריחות המשיך ללוות אותי בכל פעם שחזרתי אל המקום.

אני זוכר איך נהניתי לשבת על ברכיו של סבי ולהמשוך בזקנו הארוך והלבן, את הרעש והמהומה ב“בשטיבל” שאליו לקח אותי בשבתות, את צנצנת הממתקים שמתוכה כיבד אותי סבא בסוכרייה בכל ביקור, את מרק העוף שהכינה סבתי בכל שבת, ואת התזכורת הקבועה “לאכול לחם עם העוף” שלעולם לא אדע אם נבעה מגישה אינטואיטיבית לבניית תפריט מאוזן של חלבונים ופחמימות או מהצורך להגיע לשובע כאשר מנות הבשר קטנות ומצומצמות.

תינוק בן שבע בעיני בני, דני.

עוד אני זוכר אנשים מחופשים, גברים ונשים עוטי מסכות שעברו לפני ביתנו בזמן הקרנבל, את הביקור עם סבי בבריסל והנסיעה בטראם רתום לסוס בלגי ענקי, ואת אמי הסותמת לי בכוח את האף על מנת להכריח אותי לבלוע מנה גדושה של שמן קיק. גם לא שכחתי את הפיל העשוי שוקולד, שקיבלתי כשוחד, למען אבלע את התרופה האיומה שנמעך באגרוף הקמוץ שלי – סמל להתמרדותי הראשונה נגד הסמכות הכוחנית שהפעילו עלי הוריי.

סבים וסבתות    🔗

סבי מצד אבי, דוב אהרונוביץ, הגיע מפולין לבלגיה ב־1905, והקים בית בבורגרהוט (Borgerhout), שהיה בעבר כפר ולאחר מכן נבלע על ידי המטרופולין והפך לשכונת עובדים. בהגיעו לבלגיה המיר סבי את עיסוקו מסוחר עצים, לסוחר בעיתונים משומשים. הלקוחות שלו היו חנוונים שהשתמשו בעיתונים לעטיפת מצרכים שונים כמו לחם, או דג מלוח. כך היה סבי לחלוץ המיחזור וגם מצא דרך להשתלב בכלכלת סביבתו החדשה.

סבי היה יהודי אדוק מאד ושמר על כל כללי ההלכה, אך היה סובלני, ולא התלונן כאשר ביקרתי אצלם ללא כובע לראשי. ואכן כאשר התיישבתי על יד השולחן כדי לסעוד אתם, חבשתי ירמולקה של סבי, כביטוי לכבוד שהרגשתי כלפיהם ולא מתוך כורח.

סבי וסבתי מצד אבי. עומדים: אבי ודודי משה (מימין).

בגיל ששים נפגע סבי מאירוע מוחי, שבעקבותיו נשאר משותק בידו הימנית. לאחר מכן, הייתי בא פעם בשבוע על מנת לרחוץ אותו. הוא נפטר כשהיה בן 65, גיל שנחשב אז לזקנה מופלגת.

סבתי הייתה אישה נאה. תווי פניה האצילים העידו על מוצאה הספרדי, שקיבל אישור נוסף משמה “ספירנצה” (תקווה). היא נפטרה כבת חמישים. היו להם שלושה ילדים: בת, שנפטרה בילדותה, ושני בנים. דודי, משה, היה צעיר מאבי בעשר שנים, והם העריצו זה את זה. מאוחר יותר, היה להם, במשך שנים רבות, עסק משותף לסחר ביהלומים, עד שהיטלר שיבש את חייהם.

את סבי מצד אמי, יעקוב אורבך, פגשתי לזמן קצר בעת ביקורי בפולין, כשהייתי נער כבן חמש עשרה. דמותו, כפי שהיא חקוקה בזיכרוני, תואמת את כל הסיפורים שסיפרו על קדושתו, על ענוותו ועל סובלנותו לחולשות של אחרים. סיפרו עליו שבאחד הימים בא אליו גיסו וטען שאחת הדודות לבושה בשמלה בעלת שרוולים קצרים. סבי שאל אותו: “איך אתה יודע”? ולתשובה: “ראיתי במו עיני”, הגיב: “מי אמר לך להסתכל”. במשך כל חייו היה סבי שקוע בלימוד תורה.

את סבתי מצד אמי, גולדה, לא היכרתי ובניגוד לסיפורים הרבים ששמעתי על בעלה, סבי יעקב אורבך, לא שמעתי עליה הרבה מאמי או מדודותיי. אני משער שהיא הייתה אישה מיוחדת: היא ילדה וגידלה עד בגרות תשעה ילדים, שני בנים ושבע בנות. כולם קיבלו השכלה והקימו משפחות משלהם, וכל זאת, כשהדאגה לפרנסת המשפחה הייתה מוטלת עליה בלבד.

מפליאה המהירות בה השתנו, תוך דור אחד בלבד, הדעות, המנהגים והנורמות של החברה היהודית דאז. מתשע המשפחות שהקימו ילדי סבי מצד אמי, משפחה אחת בלבד, זו של דודי שמואל־לב, נשארה שומרת מצוות אדוקה, והיו לה תשעה ילדים.

שלוש מתוך המשפחות גידלו בן יחיד, לשלוש מהן היו שלושה ילדים ולמשפחה אחת – ארבעה ילדים. כל הבכורים נקראו יצחק, על שם הסבא־רבה יצחק אורבך.

סבי יעקב (במרכז) עם משפחתו הענפה בפולין.

הוריי    🔗

אבי, שלמה גד, הגיע לבלגיה שנים אחדות מאוחר יותר, בעקבות הוריו. עיסוקו הראשון היה רוכלות בסיגריות בנמל אנטוורפן. לעתים קרובות היו לקוחותיו, מלחים מכל ארצות תבל, מעניקים לו סטירת לחי, בתוספת הכינוי “יהודי מלוכלך” כתמורה לסחורה שמכר להם.

במרוצת הזמן, הפך לשוליה של “חותך יהלומים” ולאחר מספר שנים, פתח בית מלאכה שלו. אז הזמין את בת־דודו מכלה אורבך שעתידה להיות אמי, לבוא מפולניה וכעבור זמן קצר הם התחתנו. (שמורה עמי, עדיין, ההזמנה לחתונתם). כשנולדתי היה מצבם הכלכלי מבוסס למדי והבית בו נולדתי היה רכושם.

לאבי לא הייתה שום השכלה פורמלית, פרט לשנים אחדות של לימוד ב“חדר”, שם המלמד, איש אדוק אך בור בנושאים חילוניים, “הרביץ” בהם תורה, בליווי סטירות לחי, מהשכם בבוקר ועד מאוחר בערב.

אבי דיבר וכתב אידיש, רוסית, פולנית, פלמית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, ועברית־מקראית, הכל מלימוד עצמי, אך לא שלט בשלמות בשום שפה, חוץ מאשר באידיש. הוא היה קורא עיתונים נלהב והיה בקיא מאוד בפוליטיקה העולמית. ב1931, כששהה בבית הבראה בגרמניה, כתב לי שהוא חש שמשהו חמור עומד להתרחש בארץ זו. ואכן, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הבחין ב“כתובת על הקיר”, ונמלט, יחד עם אמי, מבלגיה בעוד מועד.

אבי היה אדם חילוני, אך המשיך לקיים מצוות אחדות, כמו שמירה קפדנית על אמירת קדיש לזכר הוריו, צום ביום כיפורים, והליכה לבית הכנסת בחגים. אחרי שהתיישב בארץ ישראל השקיע את כל כספי השילומים שקיבל, בהעלאת עצמות הוריו מבלגיה לארץ וקבורתם בחלקת קבר שרכש בבית העלמית בנחלת יצחק (גבעתיים). פעם שאלתי אותו כיצד מתיישבת הסתירה בין החילוניות שלו לבין שמירת המסורת בדברים מסוימים, ותשובתו הייתה: צריך לשמור על גשר פתוח לאפשרות שארצה, לעת זקנה, לחזור בתשובה.

הורי ערב נישואיהם

אבי עסק גם בפעילות פוליטית והיה אחד המייסדים של “פועלי ציון” בבלגיה. הוא היה מעורב גם בפעילות המפלגה הסוציאליסטית בבלגיה והתיידד עם אחד ממנהיגיה, קמיל הויסמנס. איש זה סייע לאבי לקבל אזרחות בלגית, ומשפחתנו הייתה אחת מהמשפחות היהודיות המעטות, שהתיישבו באותה תקופה בבלגיה, שקבלו אזרחות.

אמי הייתה איש יפהפייה, נמוכת קומה, ברונטית ובעלת עיניים כחולות, תולדת חדירה רומנטית של גנים צפוניים למשפחה בעבר. אבי, בעל עיניים חומות, תרם כנראה, גם הוא, גן אחד לצבע העיניים שלי וכך ניחנתי בעיניים כחולות, כמו אלה של אמי. העובדה שהוריי היו בני־דודים השפיעה אף היא. נשואי שארים היו מקובלים מאוד במשפחה. ואכן, העיניים הכחולות היו לסימן היכר במשפחתנו והן חוזרות ומופיעות בכל דור. ניתן לזהותן בבן דודי יצחק אורבך, בבת דודתי מלצ’ה ובצאצאיה וכן הן הופיעו כתזכורת גם אצל שניים מנכדי, ארנה ויורם. למזלי, לא התבטאה העובדה שהוריי בני דודים בתופעות שליליות משמעותיות.

אמי שמרה על “בית כשר”, אך מעולם לא התעוררה מחלוקת על רקע דתי בינה לבין בעלה החילוני.

בשנת 1913 קנו הוריי בית עם חנות קטנה ברחוב קיביטס, ואמי יכלה לתרום להכנסות המשפחה על ידי מכירת שוקולד וממתקים. היא מצאה בי שותף נלהב, והייתי שומר על החנות בהיעדרה, כמו החתול השומר על השמנת.

אחד מדאגותיה העיקריות של אמי הייתה להוציא את בני משפחתה מפולין ולהביאם לבלגיה. הראשונה שהגיעה הייתה יהודית בת השבע־עשרה, הצעירה מבין אחיותיה, שחיה אתנו כבת המשפחה עד לנישואיה. לאחר מכן באו, משפחה אחר משפחה, והתגוררו בביתנו עד שהסתדרו. ברוב המקרים צירף אבי את ראש המשפחה לעסקיו, עד שעמד על רגליו. הייתה זו אחת הדרכים שהביאו לגידול מתמיד של האוכלוסייה היהודית בבלגיה. מקור אחר להגירה היה זרם היהודים שברחו מהפוגרומים ומהקשיים הכלכליים של מזרח אירופה ועשו דרכם לארצות הברית. עיר הנמל אנטוורפן היה שער היציאה העיקרית של המהגרים. לפני עלייתם לאונייה, הם היו חייבים לעבור בדיקה רפואית, וכל מי שלא היה כשיר או שנשא מחלה מדבקת, נשאר בבלגיה.

ההזמנה לחתונת הוריי

 

פרק 2: מלחמת העולם הראשונה    🔗

סוף השלווה    🔗

התקופה השלווה הופסקה לפתע, זמן קצר לאחר יום הולדתי החמישי. באחד באוגוסט 1914 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה ולאחר יומיים, גם על צרפת, שהייתה בת בריתה של רוסיה.

לא הייתי מודע לכך שהנני עד לפרוץ המלחמה האמורה “לשים קץ לכל המלחמות”! שבועות אחדים קודם לכן, היו הוריי מצפים בכל בוקר לעיתון ובזמן ארוחת הבוקר דנים, בדאגה גוברת, בידיעות שהופיעו בו. פעם אחר פעם עלתה בשיחתם המילה “מלחמה” ואני חשבתי בהתרגשות שלהם מבלי שיכולתי להבין את סיבותיה.

עם השנים הולך וקטן מספר האנשים המודעים למשמעותו של התאריך 11 בנובמבר. בעיני מוזר הדבר, כיוון שתאריך זה, יום ניצחון בנות הברית על הגרמנים, היה בשעתו תאריך משמעותי למיליוני בני אדם בעולם כולו. ואכן, בעולמנו רב התהפוכות, מעטים האנשים הזוכרים את מלחמת העולם הראשונה, את גורמיה ואת תוצאותיה. להשלמת הסיפור שלי, אציין בקיצור את הנסיבות להתפרצות הסכסוך ואת מהלכו.

מיליוני חללים    🔗

מלחמת העולם הראשונה הייתה תולדת של התחרות בין המעצמות של אז: גרמניה סברה שהגיע העת לבסס את ההגמוניה שלה באירופה, ואילו בת בריתה, האימפריה האוסטרו־הונגרית, חשבה שחיסול הלאומניות הסלבית הדרומית חיונית להמשך קיומה.

החששות של מדינות אירופה להפרת איזון הכוחות גרמו לכינון בריתות הגנה וליצירת שני גושים: הכוחות של אנגליה, צרפת ורוסיה (מעצמות ה־Triple Entente) התאחדו מול הגוש של גרמניה ובנות בריתה (The Central Powers), שאליהם הצטרפה גם תורכיה.

כל מלחמה זקוקה לעילה. במקרה הנדון היה זה רצח הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד, יורש העצר של כס האימפריה האוסטרו־הונגרית, בעשרים ושישה ביוני 1914, בידי סטודנט בוסני. רצח זה היה “הפתיל שהצית את חבית אבק השרפה”.

בתגובה לרצח הכריזה אוסטריה, בגיבוי גרמניה, מלחמה נגד הסרבים. רוסיה יצאה להגנה על הסרבים, וצרפת, מצידה, הודיעה על תמיכתה ברוסיה. בארבעה באוגוסט 1914, פלש הצבא הגרמני לבלגיה, בדרכו לתקוף את צרפת. בריטניה, שהייתה חתומה על חוזה ערבות לשלומה של בלגיה, החלה בגיוס כוחותיה. התקדמותם של הגרמנים בבלגיה הייתה, בתחילה, מהירה ותוך ימים ספורים הם הגיעו עד פרברי אנטוורפן והחלו בהרעשת העיר.

כל המשתתפים בסכסוך סברו שהמלחמה תהיה קצרה ומספר הקורבנות יהיה קטן. וכמובן כל צד היה בטוח בצדקתו ובניצחונו. כולם טעו!

לעומת העבר, חלו שינויים מרחיקי לכת באמצעי הלוחמה. רובים עם מחסניות, מכונות ירייה אוטומטיות ותותחים מהירי פעולה העניקו להגנה יתרונות שלא היו קיימים בעבר. מספר הלוחמים בשני הצדדים היה עצום. קווי החזית שנוצרו בין הכוחות היריבים נמשכו לאורך מאות קילומטרים והפכו לבלתי אפשרי את התמרון הקלאסי של איגוף. החזית המערבית השתרעה מגבול שווייץ ועד לתעלה הבריטית.

כל הגורמים האלה גרמו למצב של קיפאון. מעצמות המרכז התאמצו תחילה להכריע את הרוסים, הסבו להם מיליון אבדות ואף פלשו למרחק של 500 קילומטר תוך ארצם, אך הרוסים לא נכנעו.

במשך שנת 1915 ניסתה צרפת, ללא הרף וללא הצלחה, לשבור את החזית הגרמנית על ידי התקפות חזיתיות. בקרב אחד, הקרב של לוס, נהרגו 60,000 לוחמים צרפתים. בתמרון הטעייה, שיזם צ’רצ’יל, הותקפו הדרדנלים אך ההתקפה נכשלה ועלתה לבריטים ב־50,000 אבדות. הגרמנים הפסידו את המושבות שלהם במזרח אפריקה והצי שלחם הושמד בקרב של פוקלנד.

בשנתה השלישית הפכה המלחמה למערכת של קרבות סטטיים שהיו שקועים בבוץ הסמיך של פלנדריה. שני היריבים ניסו, פעם אחר פעם, לשבור את הקיפאון על ידי התקפות חזיתיות – הגרמנים בוורדן ובנות הברית לאורך הנהר סום. מאמצים אלה הסתיימו בכישלון חרוץ ועלו לשני הצדדים במספר המדהים של 2,370,000 חללים.

במקום להביא לסיום הקרבות, גרמו אבדות קשות אלה להקשחת העמדות. שני הצדדים סרבו ליישב את הסכסוך על ידי משא ומתן וממדי הקרבות וההרג גברו. בשנת 1917 הופל משטר הצאר ברוסיה והוחלף ברפובליקה.

לאחר שהגרמנים הכריזו על בלוקדה ימית ללא פשרה, הצטרפה גם ארצות הברית למלחמה, לצד בנות הברית. בשנת 1917 עשו הצרפתים ניסיון נוסף לפרוץ את קווי החזית על ידי התקפה חזיתית ב“דרך הגברות”. הפעולה נחלה כישלון מחפיר וגרמה למרד בצבא הצרפתי. בסתיו של אותה שנה שקע טור של חיילים בריטים בבוץ הסמיך של פסכנדל בפלנדריה, וכך נפלו 250,000 חיילים.

בחזית המזרחית חשבו הגרמנים לנצל את החולשה ואת המבוכה של הרוסים, לאחר המהפכה, כדי להוציאם מהמלחמה. לשם כך ערכו התקופה נואשת וכבשו שטחים גדולים בפולין, באוקראינה ובפינלנד.

באוקטובר 1917 התקיפו הצבאות האוסטרו־גרמנים את האיטלקים בקפורטי והסבו להם 600,000 אבדות, אך איטליה המשיכה להילחם.

במרץ 1918 חתמה הממשלה הבולשבקית חוזה שלום בברסט־ליטובסק בו הכירה בהגמוניה הגרמנית במזרח־אירופה. בחודשים מרץ ואפריל של אותה שנה, חידש המרשל לוודנדורף את ההתקפה בחזית המערבית. לאחר הצלחתם הראשונית של הגרמנים בקרבות אלה, ביצעו הבריטים, בסיוע אמריקאי, התקפת נגד שהסתיימה בתבוסתם של הגרמנים. עד יולי 1918 הצטרפו יותר ממיליון חיילים מארצות הברית למלחמה. באחד עשר בנובמבר 1919 נחתמה שביתת נשק בין היריבים ובאחד ביוני, באותה שנה, נאלצו הגרמנים לחתום על תנאי הכניעה הקשים של חוזה ורסיי.

פליטים בלונדון    🔗

עדיין שמורים בזיכרוני קולות הרעם של התותחים הגרמניים המפגיזים את אנטוורפן. לא אוכל לשכוח את מראה מאות המשפחות שהצטופפו באולם הכניסה של תחנת הרכבת המרכזית, ושאליהן הצטרפנו בהמתנה לרכבת שתוציא אותנו מהגיהינום. אחרי שעות של הפגזה, חלה הפוגה והרכבת יכלה לצאת לרוטרדם שבהולנד. אני זוכר כיצד נשא אותי מלח על שכמו לסירה, שהייתה מיועדת להובלת בקר, אשר לקחה אותנו לאנגליה. כך, בגיל חמש, הפכתי, בדומה למסורת של דורות רבים של יהודים, לפליט ממולדתי.

ביתנו הראשון באנגליה היה בלונדון. בדרך כלשהי מצאתי את עצמי בבית ספר בעל השם היוקרתי “Finsbury Park College”. נראה שהשם הבומבסטי משך את תשומת לב הוריי, אשר רצו לתת לבנם היחיד את החינוך הטוב ביותר. אך אני למדתי על בשרי כי “בית ספר” זה דומה, בשיטות הלימוד שלו, יותר ל“חדר” כפי שתיאר אותו אבי, מאשר לבית ספר מודרני. למדו בו כעשרים תלמידים מכל הגילים, שישבו יחד בחדר אחד, ועלו כיתה כאשר השלימו מספר משימות (בעיקר תרגילים אריתמטיים) ללא טעויות. על טעויות קטנות קיבלנו מכה על כף היד מסרגל שהיה תמיד בידי המנהל. על עבירות חמורות יותר חטפנו כמה צליפות בקנה דק וגמיש על הישבן החשוף. התעודות שניתנו בבית הספר נחתמו על ידי המנהל בעט עשוי מנוצת אווז, כנהוג במאה הקודמת. לצערי, לא שמרתי על אף מסמך מתקופה זו.

פליט בן חמש (צייר יורם ארנון)

זכורה לי במיוחד תחושת אי־הנוחות שחשתי בעת שתלמידי בית הספר שרו את ההמנון הלאומי “God save the King”. הוריי, ככל היהודים בימים ההם, היו פרו־גרמנים מושבעים ואנטי־רוסים מובהקים. לזכותם של הגרמנים עמדה גישתם הליברלית ליהודים בארצם ותרומתם הגדולה לאמנציפציה שלהם. בשום מקום באירופה לא הגיעו היהודים כה מהר לשגשוג כלכלי ולעמדות חשובות כל כך בכלכלה, בתרבות ובפוליטיקה כמו בגרמניה. הרוסים היו, לעומתם, סמל לדיכוי, לאפליה ולפוגרומים ביהודים.

על אף שבגיל שש ודאי שלא הייתי מודע לנושאים פוליטיים, אין ספק שתגובת הוריי לידיעות מהחזית ושיחותיהם בנדון עם אורחיהם, חדרו, איך שהוא, לתודעתי.

אלפי היהודים, אשר נמלטו מהפוגרומים של רוסיה הצארית בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים ומצאו מקלט באנגליה, התרכזו בעיקר במזרח לונדון, והיו קיצוניים בעמדתם האנטי־רוסית. רבים היו, עדיין, בעלי נתינות רוסית, אך הם מצאו דרכים רבות ושונות כדי להתחמק מהגיוס לצבא הרוסי, ולהימנע מלהתגייס למאמץ המלחמתי של בת־בריתה של בריטניה במלחמתם נגד האויב המשותף.

אין ספק שעמדה זו, שאפיינה רבים מהיהודים באנגליה, תרמה רבות לאנטישמיות החבויה שהייתה ועדיין קיימת באנגליה. כאשר לקראת סוף המלחמה, נרצח הצאר (בן־דודו של מלך אנגליה) על ידי הבולשביקים ומשטר הצאר נפל, הפכו אותם יהודים לתומכים נלהבים של המשטר הקומוניסטי ושוב הייתה עמדתם מנוגדת לקונצנזוס הלאומי הבריטי.

רק בן שש הייתי, וכבר הרגשתי כזר בין חברי התלמידים, בלתי מסוגל להצטרף אליהם בשירת ההמנון הלאומי שלהם.

בין איכרים בווינג    🔗

שהינו בלונדון עד לאביב 1916. אבי עבר אז ניתוח ולאחר שחרורו מבית החולים המליצו הרופאים על החלמה באזור כפרי. כך עברנו לגור בווינג – כפר קטן בדרום אנגליה.

הגענו ברכבת מלונדון ללייטון־בזרד ומשם המשכנו ליעדנו בכרכרה. בדרך הצביע העגלון על גנים מפוארים שהיו בהם עצים מעוצבים בצורות שונות ומשונות, וציין כי זו אחוזתם של משפחת דה רוטשילד.

ווינג, כמו רוב רובם של הכפרים באנגליה, היה “קהילת אחוזה” (estate community) כלומר, פרנסתם וחיי היום־יום של הכפריים נקבעו, במישרין או בעקיפין, על ידי בעלי האחוזה. בווינג היה בעל האחוזה הברון מאיר דה רוטשילד. בשנת 1874 הפך ליאופולד, אחיינו של הברון, בניין חקלאי בסגנון יעקוביני, לארמון מפואר המוקף גנים מרהיבי עין. כאן ארחו בני משפחת רוטשילד בני מלוכה, מנהיגים פוליטיים, בעלי ממון וסתם אישים מפורסמים.

ווינג, 1916, הרחוב הראשי. בכתב ידה של עדנה כתוב: “מצטערת, ביתנו מוסתר על ידי העגלה. החץ מצביע על העלייה בה התגוררתם”.

בניגוד לבעלי האחוזה שקדמו להם, היו ליאופולד ואישתו מעורבים בחיי הכפר ועשו רבות לשיפורם. האחוזה, על אורוות סוסי המרוץ שבה, היו מקור העבודה העיקרי של תושבי הכפר. לעובדים נבנו קוטג’ים נוחים ויפים. הרוטשילדים בנו גם בית חולים כפרי ומרכז קהילתי ותרמו לכפר ספרייה. באחוזה נערכו מסיבות לתושבי הכפר וטיולים לילדים. מידי חורף חולקו לילדים שהצטיינו בלימודיהם ובהתנהגותם, זוג נעליים כבדות, עם סוליות ממוסמרות, שגרמו להם להליכה האיטית והכבדה האופיינית לעובדי אדמה. גם אני זכיתי בזוג נעליים כזה, הוכחה לכך שנחשבתי למצטיין בלימודים ובהתנהגות טובה.

על אף שמו ומוצאו היהודי, התנהג ליאופולד דה רוטשילד כאריסטוקרט בריטי אופייני. הוא נחשב לאחד הספורטאים הנלהבים ביותר באנגליה, ארגן ציד שועלים והחזיק למטרה זו סוסים וכלבי ציד. הוא תמך בספורט הלאומי הבריטי, הקריקט, ובסופי שבוע היו בני משפחת רוטשילד ומשרתיהם משחקים קריקט נגד הנבחרת של בני הכפר.

רוב הגברים עבדו בחקלאות, אשר הייתה בימים ההם עיסוק עתיר־עבודה. אחרים עבדו באחוזה ובאורוות המרוץ של הרוטשילדים. בעלי מלאכה וחנוונים אחדים סיפקו את רוב צרכיהם של תושבי הכפר. לצעירים רבים היווה השרות בצבא, גם בעתות שלום, מקור פרנסה חלופי לעבודת האדמה המפרכת. במשך ימי מלחמת העולם הראשונה¹, כמעט ולא נותרו בכפר גברים בגיל השירות. רוב הכפריים המגויסים ידעו לעבוד עם סוסים ולכן גויסו לחיל הפרשים. רבים מהם הגיעו עם הצבא הבריטי לארץ ישראל והשתתפו בכיבושה תחת פיקודו של גנרל אלנבי. בהתקפת חיל הפרשים באל־מוג’ר, נהרג מפקד גדוד מווינג בשם אוולין דה־רוטשילד.

הבאתי פרטים רבים על הכפר ווינג, בעיקר בגלל ההשפעה העמוקה שהייתה לשנתיים שחיינו בכפר, על חיי ועל בחירת המקצוע שלי, וגם בגלל ה“נקודה היהודית” והקשר העקיף לארץ ישראל.

בין איכרים בכפר    🔗

חיינו בעלייה קטנה בביתו של פועל חקלאי, עני וחסר כל. על אף הכנסתם הדלה, עמד פסנתר בחדר המגורים, שעליו למדה לנגן הבת היחידה, עדנה. המשפחה הייתה נוצרית אדוקה מאד, ובימי ראשון מותר היה לעדנה לנגן המנונים דתיים בלבד. לעובדה שאנחנו יהודים, לא הייתה כל השפעה על יחסם של בני המשפחה אלינו, והם נתנו לנו הרגשה שאנחנו חלק מהמשפחה. החום והידידות היו הדדיים, ועד מותו שמר אבי על הקשר עם מארחינו האנגלים. אני המשכתי לשמור על הקשר עם עדנה, גם אחרי שנפטרו הוריה, עד מותה בשנת

1. היא נשארה רווקה כל חייה, ואחרי שפרשה לגמלאות מעבודתה בדואר, הקדישה את חייה למעשי צדקה.

ילד בן שבע, שהועתק מהעיר אל הכפר.

אין לי מושג ממה התפרנסו הוריי בעת ההיא. זכור לי שבלונדון נתן אבי שעורי תנ"ך לצעירים יהודיים, אך בווינג הייתי הלקוח היחיד שלו. אמי הוסיפה הכנסה קטנה לקופת המשפחה על ידי עבודות רקמה. היו אלה ימים של מחסור לכולם ודרישותינו היו צנועות מאד.

אבי היה מלווה את הרופא המקומי, ד"ר ציגנל הקשיש, בביקורי הבית שלו. כאשר ביקרו בכפרים שבסביבה, נסעו במכונית. בסיום כל ביקור היה אבי מתניע את המנוע ידנית, על ידי סיבובי הארכובה, פעולה שדרשה ממנו מאמץ רב. אני מסופק אם אבי קבל תמורה כספית כלשהי מהרופא, אך אין ספק שהוא נהנה מאד מהמגע עם האנשים הרבים שאתם נפגש בהזדמנויות אלה.

מקומות הבילוי שלי ושל אבי היו שונים. אבי ביקר בכנסייה ואני בקפלה. אבי אהב מוזיקה, ובימי חול נהג לבקר בכנסיה ולשמוע את מנגן העוגב מתאמן לקראת יום ראשון. הוא היה מפעיל את המפוח עבורו, ונהנה מהמוזיקה. מארחינו, בני משפחת דנשפילד, היו מתודיסטים והיו מזמינים אותי ללוותם למסיבות בקפלה שלהם, בהן שרו המנונים בהתלהבות מדבקת, ולהשתתף בפיקניקים ובפסטיבלים שארגנו.

אינני זוכר שאי פעם האמנתי באלוהים, ואף שיעורי התנ“ך אצל אבי לא שכנעו אותי להאמין בקיומו. סיפורי התנ”ך שסיפרו על מעשי האכזריות של האל בוודאי לא גרמו לי לאהוב אותו. אך עם זאת, לא עשו מארחי כל מאמץ להפוך אותי לנוצרי. לא שכחתי אף לרגע שאני יהודי ואף פעם לא הרגשתי מבוכה בשל כך, הודות לידידות ולהבנה שהפגינו כלפינו בני הכפר, צעירים ומבוגרים כאחד.

ילדים נוטים להיות אכזריים כלפי זרים, ומי יכול להיות זר יותר מילד שהוא גם יהודי, גם עירוני וגם בא מארץ אחרת ומדבר אנגלית במבטא מוזר? על אף הזרות, שיתפו אותי ילדי ווינג ללא כל הגבלה, בכל המשחקים והתעלולים הקבוצתיים ובאיסוף המשותף של אוכמניות ששמשו להכנת ריבות לחיילים ששהו בבית החולים של הכפר.

יום אחד חג מטוס מעל הכפר והיה נראה שהוא במצוקה ומחפש מקום נחיתה. כל החבריה רצו בעקבותיו, וכעבור שעות אחדות הגענו לשדה בו הוא נחת נחיתת אונס. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מטוס מקרוב, וקשה היה לי להבין כיצד המצאה מוזרה זו, העשויה מעץ, מבד ומחוטי ברזל, מסוגלת להתרומם ולטוס.

כאשר חזרתי הביתה, מאוחר בערב, למדתי לקח חשוב. לו איחרתי בשעה, היו הוריי כועסים ואולי אף מענישים אותי, כיוון שאיחרתי מאד התקבלתי בשמחה ובחיבוקים, ותחושת השחרור וההקלה גרמו להוריי לשכוח את חטאי.

“לעולם לא יהיה האיכר מאושר”    🔗

היה זה בווינג כשהתאהבתי בחיי כפר. בזמן שכל חבריי חלמו להיות שוטרים, נהגי קטר, מכבי אש וכדומה, נשארתי אני איתן בהחלטתי להיות חקלאי. אין לי מושג מה עורר בי אהבה זו לחקלאות. עוניים של העוסקים במקצוע זה, העבודה המפרכת לה נידונו, כאשר מכונות רתומות לסוסים נחשבו לשיא המיכון, כל אלה ודאי לא היוו תמריץ לשאוף לחקלאות כמקצוע. חיי הכפר היו קשים וצנועים. בבתי העובדים בחקלאות, כמו בבית בו חיינו, לא היו מים זורמים ולא היו שירותים בתוך הבית. מקור האור היחיד היה נרות או מנורות נפט. רופא לא היה בכפר, עד לבואו של ד"ר ציגנל בשנת 1899. מקומות בידור לא היו אף בגדר חלום.

תיאור חיי האיכר בספרות ובשירים לילדים לא היה עשוי לפאר את המקצוע הזה. הנה, לדוגמה, שיר שמקורו לא ידוע לי:

"לעולם לא יהיה האיכר מאושר

ותמיד מצבו מייאש

או שהגשם ירקיב בשדותיו את הבר

או שבצורת אותם תייבש.

ראה את זה האיכר המסכן

האין זה מובן מאליו –

שהטבע החליט את חייו לחרבן

ואין יום מאושר בחייו"

גם האידיאלים הציוניים לא היוו עבורי גורם בבחירת המקצוע. עדיין לא ידעתי ולא כלום על ארץ ישראל או על התפקיד המרכזי שהחקלאות הייתה אמורה למלא בציונות ובתנועת הנוער. והנה, מבלי שאדע עד היום מה מקורה, לא היססתי בבחירתי, ואהבתי ומשיכתי לחקלאות נשארה איתנה לאורך כל חיי עד עצם היום הזה.

בדומה לבית הספר בלונדון, גם בווינג למדו כל התלמידים בכיתה אחת, אך איזה הבדל היה באווירה! אמנם גם כאן הייתה מורה יחידה, מיס מונק, שלימדה את כל הילדים, אך בניגוד למורה האנכרוניסטי בלונדון, היא הייתה חביבה על כולם ועשתה את עבודתה באהבה.

אצל מיס מונק קיבלתי את שעורי הראשון בלוגיקה. כתבתי חיבור בגוף ראשון על חייו של חתול. בחיבור תיארתי את סופי הטרגי, בו נטרפתי על ידי כלב גדול. מורתי, מיס מונק, כתבה הערה בסוף הסיפור: כיצד כתבת את סיפורך אחרי שנטרפת על ידי כלב?

כשבעים שנה לאחר מכן נסעתי לצ’יצ’סטר, לשיחה עם מוציא לאור של אחד מספרי. בדרך לתחנת הרכבת, בדרכי חזרה ללונדון, עבר אוטובוס ועליו שלט המציין שהוא מגיע לווינג. בלי לחשוב עליתי על האוטובוס ותוך שעה הגעתי לווינג. במקומו של בית המלאכה לפרזול הסוסים עמד מוסך, אך פרט לשינוי זה, נשאר הכפר בדיוק כפי שזכרתי אותו. טיילתי לאורך הרחוב הראשי והגעתי לכנסיה. זיהיתי את המבנה שבו שכן בית הספר וניסיתי להציץ פנימה דרך החלון. אישה בגיל הזהב, דוחפת עגלת ילדים בה ישבה נכדתה, שאלה אותי אם אני מחפש משהו והציעה את עזרתה. סיפרתי לה שאני מחפש את הכיתה שבה למדתי לפני שבעים שנה. היא שאלה “האם שמה של המורה היה מיס מונק”? הסתבר, שישבנו על אותו ספסל בילדותינו. היה זה מפגש באמת מרגש.

התיאור הפסטורלי של חיי הכפר עלול ליצור רושם של חיים שקטים ושלווים, אך המציאות הייתה שונה. הייתה זו תקופה של מתח מתמיד ושל חשש ודאגה לבנים המגויסים והיו אף מקרים של אבדות שגרמו לאבל כבד בכפר הקטן. ממכתבי הבנים המגויסים, שרובם גויסו, כאמור, לחילות הפרשים, נודעו להורים פרטים על מהלך המלחמה בגזרות השונות. לא תמיד תאמו פרטים אלה את מה שפורסם בעיתונות והדבר הגביר את החששות ואת החרדות בכפר.

רבות מהנשים בכפר לקחו חלק במאמץ המלחמתי. חלקן החליפו את הגברים בעבודות השדה ואחרות שרתו בתעשייה הצבאית.

גם הילדים היו מודעים למתרחש בזירת הקרב. אבי רשם אותי כמנוי על עיתון הילדים “The Children’s Newspaper”, והודות לכך הייתי מעודכן במתרחש בסביבתי ובעולם ובעיקר במהלכי המלחמה.

השיבה ללונדון    🔗

בתחילת שנת 1918 חזרנו ללונדון. באותם ימים הפציצו הגרמנים את העיר כמעט מדי לילה, אך לעתים גם בשעות היום. ימים שלמים בילינו בתחנת הרכבת התחתית ובלילות, עם הישמע צפירות הסירנה, הייתה אמי נושאת אותי על הכתפיים ויורדת ארבע קומות למרתף. אני זוכר שלילה אחד הבחנתי דרך החלון שבאחת הקומות, בצפלין, (“ספינת האוויר” שהומצאה על ידי הגרמנים ושמשה כנושא פצצות ענקי) הצונח ארצה עטוף להבות. לא הבנתי מדוע נהגה אמי, בירידות הליליות האלה, להסתובב סביב עצמה בכל קומה. שנים לאחר מכן שאלתיה לפירושם של הפירואטים המוזרים האלה והיא הסבירה לי שמטרתה הייתה להגן עלי בגופה נגד רסיסי פצצה שעלולים היו לחדור מבעד לחלונות שהיו בכל קומה.

יום אחד נפלתי מהקורקינט שלי ושברתי את מרפק הזרוע השמאלית. הרופא הבריטי הסביר לנו שהפגיעה תמנע ממני, בעתיד, את כפיפת הזרוע ועלינו להחליט אם אנו מעדיפים ניתוח המקבע את הזרוע בתנוחה ישרה או בתנוחה מכופפת. אמי נדהמה משתי האלטרנטיבות. נודע לה שרופא המשפחה שלנו הגיע אף הוא מבלגיה, והיא הזדרזה להתייעץ אתו. הוא אסר עלינו לבצע את הניתוח המוצע והציע טיפול יום־יומי מייגע, שכלל תרגול בהעלאת דלי מלא מים לגובה ארבע קומות וטיפול פיסיותרפי ממושך במסגרת בית החולים. הפחד פן אפסיד את השימוש בזרועי השמאלית גרם לכך שמילאתי בקפדנות את הוראות הרופא. יום־יום נסעתי לבדי בחשמלית לבית החולים ותמיד נמצא מישהו ששמר על הילד הנכה בן השבע, ודאג שיגיע ליעדו. בהדרגה, מילימטר אחרי מילימטר, התיישרה הזרוע כפי שהבטיח הרופא הבלגי.

במשך כל זמן שהותי באנגליה קראתי בתאווה כל דבר דפוס שבא לידי. במיוחד אהבתי את השבועונים לנערים שתיארו את חיי התלמידים בפנימיות. בתיאורים אלה הופיעו תמיד הטיפוסים הסטריאוטיפיים, כגון המנהיג הכריזמטי וההוגן, שהוא גם התלמיד המצטיין בכתה העליונה, או חבורה של חמישה־ששה נערים בני חמש עשרה, ישרים ואמיצים. הנער האידיאלי התאפיין על ידי אדיבות, אומץ רוח, הגינות ואהבת ספורט, ולעומתו הוצג הנער האלים, המציק לחלשים ממנו והמייצג את הרוע והעוול. אין לי ספק, שלסטריאוטיפים אלה הייתה השפעה רבה על אופיים והתנהגותם של דורות הנערים שקראו ונהנו מספרות זו ובכלל זה גם עלי.

 

פרק 3: זרה לבלגיה*    🔗

המורה הטוב והמורה הרע    🔗

חזרנו לאנטוורפן מיד לאחר שביתת הנשק. ביתנו והחנות שלנו נשדדו עד לפריט האחרון. הורי מכרו את הבית ועברו לגור בשכירות בבית ברחוב טרליסט.

תנאי המגורים היו אופייניים לראשית המעבר מהישן למודרני: השירותים היו עדיין בחצר ומשאבת המים שבמרתף עדיין סיפקה מים מבאר פרטית, אך היה בית שימוש בתוך הבית והותקנה צנרת למים זורמים. עדיין לא היה חשמל וחדר אמבטיה בבית עדיין היה נדיר. כאשר החלו בהספקת חשמל באזורנו, היה מחסור בחשמלאים להתקנת המערכות בבתים. סיירתי בשוק הפשפשים המקומי, רכשתי חוטי חשמל ואביזרי בידוד מחרסינה והילד בן השתים עשרה התקין תאורה חשמלית בבית, שהיה אחד הראשונים באזור שנהנה מהספקת החשמל.

אחרי תקופה קצרה ב־Lycee d’Anvers, בית ספר יוקרתי צרפתי, עברתי לאתניאום, בית ספר עירוני שבו הלימודים התקיימו בפלמית או בצרפתית. הבחירה בשפת ההוראה הייתה בידי ההורים. כמו כל יהודי בלגיה, העדיפו הורי את האופציה הצרפתית ללימודי. בחירה כזו, בעיר פלמית מובהקת, בוודאי לא עודדה אהבת יהודים על ידי תושבי העיר.

באתניאום לא הייתה אנטישמיות. התלמידים היהודים לא חויבו להשתתף בשיעורי “תורת המוסר” הקתולית אלא קיבלו, מהרב וינר, שיעורים באתיקה יהודית. הורשיתי, על פי בקשת הורי, להיעדר מבית הספר בשבתות ובחגים היהודיים. בתחילה לא גרמה לי היעדרות זו לקשיים מיוחדים, אך בכיתות הגבוהות יותר, כאשר הפסדתי שעתיים של לימודי טריגונומטריה, אינטגראלים² ודיפרנציאלים בגלל השבת, היה המצב קשה יותר.

המורה היחיד שהיה אנטישמי היה מר בגין, קתולי אדוק שלימד ספרות צרפתית. הוא נזהר מאד שלא לתת ביטוי פומבי לרגשותיו או להפלות בגלוי תלמידים יהודיים, ובכל זאת נתן לנו להרגיש באנטיפתיה שלו לכל מה שקשור ביהודים וביהדות. הייתה לי הזדמנות לנקמה מתוקה כאשר נדרשתי להכין הרצאה כתרגיל בהבעה בעל־פה. בחרתי בנושא “האינקוויזיציה” והכינותי אותו היטב. כשהצגתי את הנושא בכיתה ניסה המורה לחלוק על דברי אך טיעונו היה חלש למדי, ובסופו של דבר אף זכיתי לציון גבוה על עבודתי.

אדם שונה לחלוטין היה רנה ז’והל, מורה צעיר שהיווה דוגמה לכל מה שניתן לצפות ממורה. הוא אהב את הנושא שלו, ספרות צרפתית, והצליח להדביק אותנו בהתלהבותו. הפגם היחיד שהיה בו היה בכך שהוא לא ידע להשתלט על כיתה של נערים בני שש עשרה, שבעזרת כל התחבולות שהמציאו הפכו את חייו לגיהינום. הוא עזב את בית הספר מיואש ועבר ללמד בבית ספר בוולוניה. רגש הבושה שלי על התנהגותנו והצער על אובדן מורה טוב הניעו אותי לכתוב לו מכתב התנצלות בו ציינתי שעל אף התנהגותנו הבוטה, ידענו להעריך את מה שהעניק לנו. הוא ענה לי על מכתבי והייתה זו תחילתה של חליפת מכתבים שנמשכה שנים אחדות.

חלק שני: נעורים

 

פרק 4: בתנועת הנוער    🔗

גדוד הצופים “בר־כוכבא”. במרכז: קינדלר, מייסד הגדוד.

מ“בר־כוכבא” ל“שומר הצעיר”    🔗

ב־1920 נרשמתי ל“בר־כוכבא”. תנועת נוער ציונית שהייתה מסונפת לתנועת הצופים הבין־לאומית שנוסדה על ידי הקצין הבריטי באדן־פאוול. מייסדי התנועה היהודית בבלגיה היו שני האחים קינצלר. התקבלתי לתנועה בגיל אחת עשרה על אף שגיל המינימום היה שלוש עשרה, הודות ללחץ שהפעיל אבי. התנועה הפכה לביתי השני, והייתה לה השפעה מרובה על דרך מחשבתי ועל אופיי.

כשנתיים מאוחר יותר נודע לנו על תנועה שנוסדה בפולין, דומה במהותה לתנועת הצופים, אך יש לה אופי יהודי מובהק, והיא דוגלת באידיאולוגיה ציונית־סוציאליסטית ופרו־סובייטית.

שלחנו את אחד מחברינו, עמנואל אקרמן, לפולין לבדוק את טיב התנועה החדשה, ובעקבות הדיווח הנלהב שלו, החלטנו ברוב קולות להצטרף אליה. החלטה זו גרמה לפיצול ב“בר־כוכבא”: החברים שהתנגדו לאופי השמאלני של השומר הצעיר, פרשו והצטרפו לתנועות נוער אחרות.

התלהבתי מהרעיון הכפול: לחדש בית לאומי ליהודים וליצור חברה צודקת. שאיפות אלה הפכו את החיים למופלאים ולעשירים בתוכן ובמטרה.

מידי שבת בבוקר היינו נפגשים ב“פארק הזמירים” ומשחקים בכדור יד ובמשחקים קבוצתיים אחרים. בשבת אחר הצוהריים היינו שרים שירים “ארץ־ישראליים”. רק שנים רבות לאחר מכן גיליתי להפתעתי שרוב השירים האלה היו במקורם שירי עם רוסיים.

בימי ראשון, גם בגשם וגם במזג אוויר נאה (לרוב בגשם – כי בבלגיה יורד גשם כ־300 יום בשנה) יצאנו לטיולים בסביבה.

ערב אחד בשבוע הוקדש לשיחות קבוצתיות – על פי רוב בעקבות הרצאה שהוכנה על ידי אחד החברים. אחת לשנה, יצאנו למחנה צופי בהרי הארדנים.

התמניתי לראש קבוצה. לאחר המינוי הקדשתי חלק נכבד עוד יותר מזמני לפעילות בתנועה. התייחסתי ברצינות רבה לתפקידי. על מנת להתכונן כראוי לפגישותינו השבועיות, קראתי בלהיטות ספרים רבים על סוציאליזם ועל ציונות, הצירוף שהיה לסמל האידיאולוגיה של השומר הצעיר.

הייתי מבוגר בשנתיים מחניכי, אך הבדל הגיל הקטן יחסית הספיק כדי להקנות לי את העדיפות בבגרות ובסמכות הדרושות כדי להנהיג קבוצת נערים. כולנו למדנו באותו בית ספר, היה בינינו קשר הדוק ונפגשנו בכל הזדמנות. אימצנו לעצמנו כינויים הלקוחים מספר הג’ונגל של רודיארד קיפלינג. אני כוּניתי “בגירה” (הפנתרה השחורה) וידידיי וקרוביי מכנים אותי “בגי” עד עצם היום הזה.

ראש קבוצת הפנתרים: עומדים מימין לשמאל: כפיר, סבור, בגיירא, שיטא. יושבים: תנדור ונמר.

אזכיר כאן אחדים מחברי הקבוצה: משה לרנר (“שיטה”), שעלה כשנתיים אחרי, היה אחד ממייסדי קיבוץ עין החורש ומפעיליו. נשארנו ידידים, אתו ועם רעייתו ז’ניה, לאורך כל החיים. איזי אקרמן (“כפיר”) יחד עם אחיו הבכור “טרזן”, ידידי הקרוב ביותר, היו לקומוניסטים, התנדבו ללחום במלחמת האזרחים בספרד ונפלו שם (איזה בזבוז!). אמיל קלרקופר (“תנדור”) עלה ארצה ב־1935, עבד איתי כשנתיים בתחנת³ הניסיונות בעכו, נדבק במחלת בקר נדירה ונאלץ לחזור לבלגיה כדי להציל את חייו. דוב אמיתי (“קרטור”) עלה בשנות השלושים והצטרף לגרעין הבלגי בעין החורש. “סבור”, נער נאה ומוכשר, ובן דוד של רעייתי, נטש את התנועה והיה פעיל בתנועת המחתרת נגד הנאצים.

נישואים בגיל צעיר    🔗

ב־1929, נשאתי לאישה את חברתי הלדה גינציג, אשר הגיעה עם משפחתה לבלגיה מיד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. היא משכה את תשומת לבי כבר בפעם הראשונה, במפגש צופים בו נאם ראש הגדוד שלנו. כולנו חשנו התנגדות לדבריו אך היחידה שהעזה לבטא התנגדות זו הייתה הצעירה האלמונית שהופיעה זה עתה בשורותינו. התיידדנו. אני הייתי אז בן חמש עשרה והיא – בת ארבעה עשרה. הלדה הייתה נערה נבונה, כנה, אמיצה בהבעת דעותיה ומשכילה, אך רגישה למדי ונפגעת בקלות.

נישאנו בגיל צעיר, בעיקר על מנת לשחרר אותה מההתחייבות לחזור הביתה לפני השעה אחת עשרה בערב, דבר אשר הקשה עליה להשתתף בערבי ההרצאות והשיחות בתנועה שהיוו חלק חשוב בחיינו.

כיאה לחברי השומר הצעיר, נערכה מסיבת חתונה צנועה. היא התקיימה בסלון בית הורי הלדה. אביה, שהיה רב, ערך את הקידושין והמוזמנים למסיבה היו קרובי המשפחה בלבד.

אבי המשפחה, הרב ד“ר עזריאל ישראל גינציג, היה רב ראשי של לושיץ, שבחבל בוהמיה בצ’כולובקיה. הוא היה איש בעל השכלה תורנית וכללית רחבה שעשה דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה של ברלין והוסמך כרב אורתודוקסי. הוא היה דמות מרכזית ב”אמנסיפציה" – תנועה של יהדות גרמניה שפעלה לשילוב היהודים בתנועות הליברליות שהלכו וקמו בארצות מערב אירופה. כמו־כן היה העורך של כתב העת “אשכול”, אשר נחשב לאחד הביטאונים הטובים ביותר של תנועת “ההשכלה”.

אשתו, עמליה (מלכה) בת למשפחת שרייבר, יהלומנים עשירים, הייתה אישה ואם מסורה אך מנהלת משק בית כושלת. אבי המשפחה המלומד, לא הצטיין בניהול הכלכלה המשפחתית, והאחריות לניהול משק הבית רבצה על הבת הבכורה גינה, שהייתה אישה נבונה ומסורה ותפקדה ביעילות כראש המשפחה בפועל. הבן, יצחק, היה אינטלקטואל, פעיל בתנועת הנוער ועורך את כתב העת שלה “בר כוכבא”. מאוחר יותר, הפך לקומוניסט לוחמני, ועוד אספר עליו בהמשך. האחות סבינה הייתה נערה מאופקת ומסוגרת בעצמה. הלדה, הצעירה במשפחה, פונקה על ידי כולם, אך הייתה שקולה דיה מכדי להינזק מתשומת הלב היתרה.

ראייתו של ד"ר גינציג הייתה לקויה מאד, והיה זה תפקידה של הלדה לקרוא בפניו פרקים מהספרות שהזדקק להם בעבודתו כעורך וכסופר. זה היה מקור הידע העיקרי של הנערה, שעל אף שמעולם לא השלימה את לימודיה הפורמליים, הייתה בעלת השכלה ספרותית והיסטורית רחבה. תפקידה כמנהלת חנות ספרים (ראה להלן) איפשר לה גם להכיר את הספרות הגרמנית והצרפתית של התקופה.

המשפחה הייתה מלוכדת ובניה תמכו אחד בשני. כידידה של הלדה, קיבלו אותי בחמימות כבן בית. הצורך להתמודד עם שלוש נערות דוברות גרמנית, הביא לכך שהאידיש שלי הפכה בהדרגה לגרמנית תקנית (Hochdeutsch), אם כי התקשיתי לקלוט את חוקי הדקדוק של שפה זו.

הלדה הייתה הראשונה להינשא, והיה לה קשה להשלים עם כך, מחשש שזה יפגע באחיותיה. במרוצת הזמן, נישאה גינה לנחום סטריפונסקי שהיה אלמן, וזמן קצר לאחר מכן התחתנה סבינה עם גיסו של נחום, סוכור, שהיה אלמן אף הוא. על אף שהיו אלה “נישואי שידוכים”, הם היו מוצלחים יותר מ“נישואי־אהבה” רבים.

זמן קצר לאחר בואו לאנטוורפן, יסד ד"ר גינציג את בית הספר היהודי הראשון בבלגיה, בית הספר תחכמוני, והיה מנהלו במשך מספר שנים. עם פרישתו, השקיעה המשפחה את מעט חסכונותיה בחנות ספרים בשם “קולטור” ברחוב הראשי של הרובע היהודי שהיה המרכז לסחר היהלומים. מאחר שגינה וסבינה עבדו, כמזכירות, במשרות קבועות, נאלצה הלדה להפסיק את לימודיה בבית ספר לסוציולוגיה על מנת לנהל את העסק המשפחתי. לחנות לא הייתה הצלחה עסקית גדולה – כנראה שיהלומים ותרבות אינם משתלבים יפה.

בשנת 1930 החלטנו, הלדה ואני, לנטוש את התנועה. הסיבות לכך אינן ברורות לי עד היום. מעניין אותי לדעת כיצד היה פרויד מסביר את העובדה שכל זיכרונותיי הם כה ברורים, פרט לנסיבות בהן עזבתי תנועה וחברה שהיו יקרים לי כל־כך. במשך שנים רבות לאחר עלייתי, קשה היה לי להשלים עם העובדה שאינני חבר קיבוץ. המחלוקת היחידה שהייתה לי עם התנועה, הייתה בגלל התנגדותי להערצה העיוורת לברית המועצות ולסטאלין ואילו רעייתי הייתה שותפה לדעה זו והעריצה את סטאלין מאוד. היו לנו ויכוחים רבים וקולניים בעניין, על כן לא ייתכן שהחלטנו לעזוב את התנועה בגלל עמדותינו המנוגדות כלפי הקומוניזם. דבר זה יישאר, כנראה, חידה לא פתורה.

 

פרק 5: טיולים, תחביבים וחברים    🔗

ברחובות אנטוורפן    🔗

מאז ומתמיד אהבתי לשוטט ברחובות העיר אנטוורפן, במיוחד ברובע העתיק, “שכונת יורדי הים” (Schippers Quartier), הסמוך לנמל. כדי להגיע לאזור זה הייתי עובר דרך כיכר גדולה המוקפת בתים מהודרים בסגנון הרנסנס, בהם בניין העירייה בו נשאתי את אשתי בבא הזמן. לא הבנתי אז את משמעותם של חלונות הראווה הגדולים שמאחוריהם ישבו נשים מכל הגילים, שעסקו בסריגת סוודרים ונראו תמימות למראה בעיני הנער התמים. ברקע – מיטה ופינת רחיצה. מידי פעם נכנס גבר, הווילונות נסגרו ולא היה לי כל מושג מה התרחש שם.

במיוחד אהבתי לשוטט בנמל, שהיה השני בגודלו באירופה והשתרע למרחק קילומטרים אחדים לאורך נהר הסכלדה. הנמל נמצא במרחק של כתשעים ק"מ מהים, אולם רוב האניות, פרט לגדולות ביותר, יכלו להיכנס אליו. מכלים שבורים, ושקים פרוצים הפיצו בנמל סימפוניה של ריחות אקזוטיים.

פריקת המטענים הייתה ברובה ידנית, כי היו רק עגורנים מעטים. הסוורים סווגו לארבע קטיגוריות על פי סוג המטען שפרקו: גרעיני תבואה, פחם, עצים ומינרלים. את הגרעינים פרקו כך: הגרעינים הועלו מתחתית הספינה לסיפון בסלים ושם הועברו לשקים. את השקים המלאים שקלו במאזניים שעל ידם עמדו המפקחים. אלה בדקו את איכות ואת כמות הסחורה, ורשמו את משקל השקים בפנקס. לבסוף עברה הסחורה לידיהם של סבלים שנשאו על גבם שקים במשקל של 60 עד 100 ק"ג לעגלות רתומות לצמדי סוסים בלגיים ענקיים. הביקורת נערכה על ידי שתי חברות, האחת המייצגת את הקונים, והשנייה – את הספקים. בין המפקחים היו יהודים רבים.

בטירה, שבימי הביניים שמרה על הכניסה לנמל, הוצגו כלי עינויים שבעזרתם היו “משכנעים” חשודים להודות בפשעיהם. על כל הסביבה חלשה קתדרלה מפוארת, מבנה בסגנון גותי אשר נבנה במאה ה־14. לרגלי הבניין, על המדרכה, היה לוח ציון לזכר האדריכל שתכנן את הקתדרלה. אותו אדריכל הבחין, תוך כדי בנייה, כי המבנה הולך ושוקע. מרוב ייאוש קפץ מראש הקתדרלה אל מותו. לפי המסורת, הופסקה השקיעה על ידי חפירה מתחת ליסודות הבניין, והנחת כמויות גדולות של פרוות כבש שספגו את הרטיבות וייצבו אותו. בין אם זאת הייתה באמת שיטת ההצלה ובין אם לא, עובדה היא שהבניין ניצב בכל פארו עד עצם היום הזה.

באופניים לגרמניה    🔗

אהבתי גם לערוך טיולים באופניים, לבדי או יחד עם חבר. בטיול אחד, עם חבר ששמו היה יאפ ושהיה ממוצא הולנדי, עברנו את בלגיה לרוחבה, הגענו לאיפן ולמלמדי – אזורים שנכבשו מידי גרמניה במלחמת העולם הראשונה. כאן בלטו ההזנחה וחוסר האהדה שהיה מנת חלקם של אזורים כבושים אלה מצד הממשלה הבלגית. הכבישים היו מלאי מהמורות והתושבים הציבו בצד הדרך שלטים עם ציוּר גולגולת ועצמות וכתובות כגון: Hals und Beinbruch“” (שבירת ראש ורגליים).

בקלן בקרנו בתערוכת התקשורת וראינו את ההדגמה הראשונה של הטלוויזיה: בחדר אחד אפשר היה לראות תמונה מטושטשת של משהו שצולם בחדר הסמוך. לא התרשמנו במיוחד מהדגמה ראשונית זו של ההמצאה החדשה!

עלינו על ספינה ושטנו בה לאורך נהר הריין. עברנו את הלורליי מבלי שתשפיע עלינו שירתה של הבתולה היפיפייה, שלפי המסורת ריתקה את תשומת לבם של המלחים וגרמה להם לעלות עם ספינותיהם על שירטון ולטבוע. העלילה מתוארת בשירו המפורסם של היינה. שיר זה היה כה מקובל בפי העם עד שהנאצים נאלצו להכחיש שמחברו היה יהודי וטענו שחובר על ידי משורר גרמני אלמוני. מצרפת חזרנו הביתה בעברנו דרך לוקסמבורג ודרך הרי הארדנים.

טיול באופניים לגרמניה. השנה – 1930.

עיר “החולים”    🔗

טיול קצר יותר, אך מרשים אף הוא, היה לעיר קטנה ומבודדת ששמה גאל. לעיר זו, שלא הייתה ידועה ברבים ובוודאי לא לתיירים, יצא מוניטין כאכסניה לחולי נפש. על פי מסורת שמימי הביניים, ברחה נסיכה מבית הוריה בגלל שידוך שלא רצתה בו. הנערה, שדעתה נטרפה עליה, מצאה גאל מקלט ומאז המשיכו תושבי העיר במסורת של הענקת מקלט לחולי נפש. החיים בעיר מיוחדת זו היו מאורגנים בהתאמה לצורכי החולים. כל משפחה אימצה חולה והשתדלה לאפשר לו חיים נורמליים עד כמה שהדבר התאפשר. רבים מהחולים השתלבו בעבודה, וחיו חיים פרודוקטיביים. אחרים שוטטו בעיר וחיו בעולמם הדמיוני: אחד, שחשב שהוא אלוהים, ניצב דרך קבע בתחנת הרכבת ואף רכבת לא יצאה לדרך ללא אישורו (שכמובן, לווה על ידי סימן יד של מנהל התחנה). אחר עמד בצומת דרכים, וכיוון את התנועה, והנהגים צייתו לו! איש זעיר, שהבחין בצעיפים הכחולים־לבנים שהיו לצווארינו, ניגש אלינו ואמר שגם הוא יהודי וכראייה לכך, הצביע על ממחטה שהייתה קשורה לפרק ידו, כדי לא לחלל את השבת.

כשהתיישבתי לאכול גלידה באחד מבתי הקפה בעיר ושאלתי את המלצר כיצד אפשר להבחין בין חולה לבריא (המונח “משוגע” היה אסור בתכלית האיסור), הוא הצביע על עגלון שנהג בעגלה שחלפה על פנינו ואמר: “זה חולה”. לאחר מכן הצביע על לקוח שישב על ידינו ואמר: “חולה”. לבסוף הוא הצביע על עצמו ואמר: “גם אני חולה”!

הרדיו משוק הציפורים    🔗

נהגתי לבלות שעות בסיורים ב“שוק הציפורים”. ליטפתי גורי כלבים וחתולים, התבוננתי במגוון הציפורים שעמדו למכירה, אבל ענייני העיקרי היו כלי עבודה. אהבתי כלי עבודה ואת השימוש בהם, ואכן שנים רבות מאוחר יותר העניקו לי נכדיי את הכינוי “סבא גרג'” כאשר צעצועיהם נזקקו לתיקונים. דמי הכיס שלי היו מוגבלים והייתי חייב לכלכל את תקציבי היטב.

בקצה השוק, הייתה חנות לספרים משומשים בה אהבתי לנבור. רכשתי שם ספר כימיה שהודפס בסוף המאה הקודמת. בעקבות ספר זה התעוררה בי הרצון לערוך ניסויים בחומרים כימיים. על אף דאגתה (המוצדקת) של אמי שמא אגרום נזק, לעצמי או לבית, הפכתי את המרתף של הבית למעבדה מאולתרת. ואכן דברים אחדים למדתי בדרך הקשה, כמו, למשל, לא להוסיף מים לחומצה גופריתנית אלא להוסיף את החומצה למים. כלל חשוב שאימצתי לעצמי ולא שכחתי עד היום, העיד על גישתו של המחבר לבעיות כימיות ולמחסור באמצעי עבודה מתאימים, שאפיינו את תקופת המעבר בין אלכימיה לכימיה: “כימאי טוב יודע לנסר בפצירה ולפצור במסור”.

אבי, שאהב מאוד להאזין למוזיקה, היה בין הראשונים באנטוורפן שרכשו מכשיר רדיו. היה זה מתקן מוזר שהיה מורכב מארגז עץ גדול, המלא בשפופרות ריק, בנגדים ובסבך של חוטים. על הארגז הותקנו סלילים שהיה צריך להחליפם כאשר רצו לעבור מתחנה לתחנה. בעת ההחלפה, כאשר קרבה אליהם היד, השמיעו הסלילים יללות מחרידות.

החלטתי לבנות לעצמי מכשיר רדיו. כדי לקבל הדרכה, הצטרפתי למועדון רדיו, בו הייתי נער יחיד בין מבוגרים. סיירתי ב“שוק הציפורים” וליקטתי שם את הרכיבים הנחוצים לבניית רדיו גביש. קשה לתאר את ההתרגשות ואת ההתלהבות שחשתי, כאשר הצגתי לראשונה את פרי עבודתי במועדון, ומעבר לרעש המחריד של הפרעות אטמוספריות, ניתן להבחין בקול חלוש שבקע מתחנת השידור שבבריסל.

 

פרק 6: ביקור בפלשתינה (א"י)    🔗

שמונה עשרה לירות ונקניק    🔗

כשהייתי בן שבע עשרה, תלמיד הכיתה האחרונה שלפני בחינות הבגרות, ביקשתי רשות מהוריי לבקר בארץ ישראל. ידעתי שברצוני ללמוד חקלאות אך רציתי להכיר את התנאים בארץ, כדי שאוכל להחליט על מסלול ההתמחות שבו אבחר בהמשך לימודיי. היה בכוונתי לממן את הנסיעה על ידי עבודה על האנייה, אך אבי התנגד לכך בתוקף ו“נאלצתי” לצאת לדרך כתייר מצויד בסכום המרשים של שמונה עשרה לירות שטרלינג בארנקי ובנקניק ענק שחציו בלט מתרמילי.

היו בידי מכתבי היכרות מחברי בתנועה, שהיו מופנים לחברים בקיבוצים, שבהם אמור הייתי לבקר. נסעתי ברכבת לטריאסט ומשם התכוונתי להפליג לארץ ישראל.

הפלגתי ליפו באניית נוסעים של חברת Lloyd Triestino. שילמתי 2.10 ליש"ט עבור הזכות לישון על הסיפון ולאכול את האוכל שהבאתי אתי. היה אתי גם בקבוק יין ענק נתון בסלסלה, שקניתי בנמל. לקחתי אותו אתי על מנת לאמת את הדעה המקובלת שלגימת יין היא האמצעי הטוב ביותר נגד בחילה ונגד מחלת ים. לראשונה בחיי שתיתי יין עם כל ארוחה, ואכן הוכיחה השיטה את עצמה כיעילה ולא סבלתי ממחלת ים במשך הנסיעה כולה. לימים גיליתי שאני אוהב מאד הפלגות ואיני נוטה לחלות במחלת ים כלל.

מידי בוקר בשעה 4.00 השכמתי קום, טרם בואם של המלחים לשטיפת הסיפון, כדי לשחרר את “חדר השינה” שלי, והתרחצתי במי ים תחת ברז השרפה. עלי לציין שהנוסעים היחידים באנייה היו כתריסר תיירים במחלקה השנייה, ואנוכי, במחלקה זרועת הכוכבים.

בבוקר בו היינו אמורים להגיע ליפו, קמתי עם שחר, וציפיתי במתח למראה הראשון של חוף הארץ. מאז חזרתי ארצה, משהות בחו"ל, פעמים רבות ותמיד ציפיתי במתח ובהתרגשות להופעת חוף הארץ, אם מסיפון אנייה ואם מהחלון הצר של מטוס.

נמל יפו, תל אביב    🔗

בהגיענו לנמל יפו, נדרשו כל הנוסעים לעמוד בשורה. רופא הקרנטינה חלף על פנינו, פרם שני כפתורים עליונים בחולצותינו והכריז, לאחר מבט חטוף: “לקרנטינה”, או להבדיל: “משוחרר”. הייתי אחד מבני המזל שהורשו לצאת את הנמל ללא עיכוב. נודע לי, לאחר מכן, שאיבחון הבזק של הרופא היה מבוסס על מידת ניקיונה של הגופיה: גופייה לא נקייה פירושה היה רמת היגיינה נמוכה וחייבה פסק דין של שהייה בקרנטינה. למזלי, החלפתי באותו בוקר לבנים אחרי המקלחת במי ים, והודות לכך אושרה לי כניסה מיידית לארץ־ישראל.

בשער הנמל הצטופפו גברים רבים, שמאוחר יותר נודעו בכינוי “חאפרים”, והשמיעו דברי שבח והלל לבתי המלון שלהם. אחד מהם תפש אותי בידי ומשך אותי לעגלה רתומה לזוג סוסים שהביאה אותי לאחד מבתי המלון של מחצית הכוכב לאורך רחוב הירקון, על שפת הים של תל־אביב. לילה זה היה הלילה היחיד, בתקופת שהותי בארץ ישראל, שבו שילמתי עבור הלינה. אחרי פינוק חד־פעמי זה, העברתי לילות רבים על ספסלים או על שולחנות במועדוני הצופים ובמועדוני השומר הצעיר, על ערמות קש במתבנים שבקיבוצים. לעתים גם חלקתי, בלית ברירה, מיטה עם חבר ואז, אם אחד השותפים רצה להתהפך על צידו, היינו שנינו חייבים לקום ולהחליף מקומות במיטה. גם נוכחותם הבלתי נמנעת של פשפשים, הביאה אותי להעדיף מקומות שינה אחרים על פני המיטה.

בבוקרי הראשון בארץ־ישראל השכמתי קום והלכתי לטייל לאורך חוף הים. כאן ראיתי בפעם הראשונה בחיי גמלים מחוץ לגן חיות, שהיו עמוסים בסלי זיפזיף – תמונה שהונצחה בגלויות ובתמונות רבות של התקופה.

ירושלים, עיר הקודש    🔗

החלטתי לבקר בירושלים לפני יציאתי למסע צפונה. היו אז כחצי תריסר חברות אוטובוסים, והתחרות ביניהן הייתה פרועה. במחיר שתי כוסות גזוז אפשר היה לנסוע אז לירושלים. מובן מאליו, שבתנאים אלה תחזוקת האוטובוסים הייתה רחוקה מלהיות מושלמת והנסיעה נערכה בגרוטאות שפלטו ענני עשן.

בכניסה לשער הגיא עמד שלט גדול שציין שאת היערות לאורך הכביש נטעו “MEN OF THE TREES” לאחר מכן נודע לי, כי “אנשי העצים” הייתה אגודה בין־לאומית שמטרתה הייתה לנטוע עצים במקומות שונים בעולם ומפעלה העיקרי היה ייעור בארץ ישראל.

שש שנים לאחר מכן, כשעלינו ארצה, גיליתי כי השלט הוסר ממקומו. הסיבה להסרתו הייתה נעוצה במחלוקת העזה שהתעוררה בין הקרן קיימת לבין מחלקת הייעור הממשלתית, מי נטע את העצים לאורך כביש ירושלים. סברתי אז, ועודני סבור עתה, ש“זכות היוצרים” מגיעה ל“אנשי העצים” ואני מקווה שבהצהרה זו יש מקצת תיקון של עוול היסטורי.

במכתב הביתה תיארתי את הנסיעה לירושלים, שהייתה מותחת ומרגשת יותר מכל סיפור הרפתקאות שקראתי אי פעם: כשעלינו בעליות התלולות, תהיתי אם נגיע לפסגת ההר ואילו בירידות התלולות ועוצרות הנשימה, שבחלק הכביש הצר והמתפתל היורד למוצא שפיתוליו כונו “שבע האחיות”, אחזנו כולנו בספסלים. נשמנו לרווחה כשהגענו סוף סוף לפיתול האחרון.

בשנת 1927 כבר לא הייתה ירושלים העיר כה מוזנחת ומלוכלכת, כפי שראה אותה מרק טוויין במסעו בשנת 1857. אבל מצב העיר העתיקה עדיין היה דומה לתיאור שהותיר לנו הסופר, ואילו השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומה הזכירו עיר פרובינציאלית קטנה ובלתי מפותחת.

בצד העיר הישנה הלכה והתפתחה ירושלים החדשה, המודרנית. שכונת רחביה, שהייתה בשלבי פיתוח מתקדמים נבנתה על פי תכנון אורבני מודרני שהתבטא בבנייה מרווחת ובדאגה להקצאת שטחים לגינות ציבוריות. שנתיים לפני ביקורי בארץ נחנכה האוניברסיטה העברית. רחוב ראשי חדש, שדרות המלך ג’ורג' החמישי, חיבר בין רחוב יפו לבין תחנת הרכבת. קיבוץ אחד, רמת רחל, הוקם בגבולות האזור העירוני. כמוכן נוספו, בזמן ביקורי, שכונות חדשות בירושלים המערבית, כולל סנהדריה בצפון ומקור חיים בדרום. באותה תקופה התחילה בירושלים המערבית גם בנייה של מוסדות נוצריים: מכללת “טרה סנטה”, שנבנתה על יד הפרנציסקנים והמכון האפיפיורי לחקר המקרא שנבנה על ידי הישועים.

היום שבו הגעתי לירושלים היה יום חג למוסלמים – נבי מוסא. בתהלוכה שיצאה משער יפו, נופפו הגברים חרבות וצעקו “קטל אל יהוד” ו“אללה אכבר”. היה זה המפגש הראשון שלי עם המון ערבי משולהב. אמנם לא הבינותי את פירוש הקריאות, אך כוונתם הייתה ברורה בהחלט.

לקראת סיורי בעיר העתיקה הוזהרתי על ידי מכרים שלא להיכנס לשטח הר הבית. הם הבהירו לי כי המוסלמים הקיצוניים יהרגו אותי במקום וכי אני אהיה האשם היחיד במותי. על כן הסתפקתי במבט מרחוק על כיפת הסלע המרהיבה.

שמעתי שלאחד ממסדרי הנזירים העיר העתיקה יש מוזיאון קטן אך מעניין ביותר. צלצלתי בדלת הכניסה, וביקשתי רשות לבקר במוזיאון. השוער קרא לכומר מבוגר ששאל אותי באנגלית באיזו שפה אני רוצה לקבל הדרכה. שאלתיו: “מהו המבחר”? כשהשיב לי: “אנגלית, צרפתית, וגרמנית”. הפתעתי אותו בשאלה נוספת: Warom zegt U niet ook Vlaams“” (מדוע אינך מוסיף פלמית?") העזתי לשאול אותו שאלה זו, כי הנחתי שאין מי שמדבר באופן שוטף לפחות ארבע שפות, פרט לבלגי. הוא היה נרגש מאוד וסיפר לי שזאת הפעם הראשונה, מאז עשרים שנה, שמזדמן לו לדבר שפת אמו.

מתל־אביב למטולה    🔗

אחרי ביקורי בירושלים, חזרתי לתל־אביב ויצאתי לדרך צפונה. הכביש היה סלול מתל־אביב עד למקום המיועד להיות העיר בני ברק, ומשם צפונה היו רק דרכי עפר, פסי רכבת ושבילים שעברו דרך שדות וכפרים עד חיפה.

שתי חוויות שחוויתי בדרך מלמדות על מצב הביטחון בדרכים באותה תקופה. בצוהרי היום הראשון של מסעי הגעתי לקיבוץ גבעת השלושה, שישב אז בתחום המושבה פתח תקווה. אחרי ארוחת הצוהריים אמרתי למארחיי, כי בכוונתי לבקר אצל חבר ברמת השרון ובקשתי מהם להדריך אותי כיצד להגיע ליעדי. הם סירבו סירוב מוחלט, באומרם שטירוף הוא ללכת לבד בדרך, ללא נשק ועוד לקראת ערב. הם ציינו כי רק בשבת שקדמה לשיחתנו נרצח זוג צעירים שהלכו באותה הדרך.

לא נבהלתי מהאזהרות. פרשתי את המפה על הדשא ולפי מיטב המסורת של הצופים קבעתי, בעזרת שעוני, את הכיוון שבו עלי ללכת.

התחלתי ללכת, בקו ישר עד כמה שאפשר, מהקיבוץ לרמת השרון, עד שהופיע באופק כפר ערבי ועשרות כלבים נובחים התנפלו עלי. אינסטינקטיבית התכופפתי לחפש אבן והכלבים פנו עורף והסתלקו. לא ראיתי דרך לעקוף את הכפר, ונכנסתי הישר לרחוב הראשי, באמרי “סאלאם”, על ימין ועל שמאל, לכפריים שישבו בחזית בקתותיהם. אני מניח שהמראה המוזר של נער יהודי המטייל לבדו דרך הכפר הפתיע אותם עד כדי כך שלא ידעו כיצד להגיב, אלא להשיב על ברכותיי. הם לא ידעו שבאגרופי הקמוץ בכיסי החזקתי את הנשק הסודי שלי – צינור שבתוכו היה קפיץ דרוך עם כדור עופרת בקצהו, ושאתו ניתן להנחית מכה קטלנית על ראש התוקף. נשק זה היה יכול להיות יעיל נגד תוקף יחיד שיהיה מוכן “לשתף פעולה” ולאפשר לי להתקרב ולהנחית את המכה. אך בתנאים הנתונים, תועלתו היחידה הייתה בהרגשה, הבלתי מבוססת, שאינני חסר אונים. הייתי מתוח, אבל לא מפוחד, כשהלכתי לאט לנוכח מבטיהם הנדהמים של הכפריים. היה זה הביטחון ש“לי זה לא יקרה” שמנע ממני להבין עד כמה טיפשי היה המעשה.

(צייר יורם ארנון)

כשהגעתי לרמת השרון שרר כבר חושך. מצאתי את חברי מהתנועה, סנדר טייכטל (אגמי), שהיה אחד הראשונים מ“בר כוכבא” ש“עשה עליה”. סנדר לא הצטרף לקיבוץ, אלא העדיף לעבוד כפועל במושבה. באותו ערב התחלקנו בקופסת אננס שהבאתי איתי, ובילינו את הלילה על מיטתו הצרה כששנינו נאנחים מכאבי בטן, בהשפעת האננס שזללנו.

למחרת יצאתי לדרך. הלכתי עד שהגעתי לחדרה, ושם עליתי על פסי הרכבת והלכתי לאורכם לכיוון לחיפה. לפתע הבחנתי בנחש שחור גדול שהתפתל ממש תחת רגלי. בפעם הראשונה בחיי ראיתי ייצור כה מפחיד מחוץ לכותלי גן החיות. זמן קצר לאחר מכן, שמעתי קול פסיעות מאחורי. הסבתי את הראש והופתעתי לראות ערבי, הפוסע בשקט, ממש בעקבותיי. החלטתי שלא אניח לו לחוש שאני מפחד מנעיצת סכין בגבי שתבוא ללא התראה מוקדמת והמשכתי ללכת. אחרי קילומטרים אחדים, שנראו לי ארוכים מאד, נפרדו דרכינו ואני המשכתי את דרכי על מסילת הברזל.

בחיפה נפגשתי עם שושנה זלצמן, שהייתה בין הראשונים בתנועה שעלו ארצה. סיירנו יחד בעיר ובערב ביקרתי, לראשונה בחיי, בקולנוע בעל גג הנפתח בזמן ההצגה.

מחיפה הלכתי, לאורך שפת הים, לעכו. התכוונתי לבקר אצל חבר, אריה להב, אשר בהיותו בהכשרה בהולנד נהג לבקר אצל יצחק, גיסי. להב עבד, באותו זמן, בתחנת ניסיונות חדשה שהוקמה כשני קילומטר מעכו. ביקרתי אתו במקום עבודתו והתפעלתי מאד מהנעשה במקום ומהתכניות לעתיד. חשבתי כמה נהדר יכול היה להיות לעבוד במקום שכזה. לא עלה בדעתי שחלומי יתגשם, ואת שבע־עשרה השנים הראשונות שלי בארץ ישראל אבלה במקום המרשים הזה.

חזרתי לחיפה והצטרפתי לקבוצת צופים שיצאו לטיול לעפולה. נדהמתי מהמילים הגסות שהיו שגורות בפיהם. לא כך התנהגו הצופים באירופה.

עפולה הייתה אחד החלומות הציוניים אשר לא התגשם. על פי התכנון, אמורה הייתה עפולה להיות מרכז תרבותי וכלכלי של העמק, אולם התושבים העדיפו לנסוע ברכבת לחיפה, לקניות ולבילויים, ועפולה נותרה שנים רבות עיירה קטנה ורדומה. הבילוי העיקרי של תושביה היה המפגש היום־יומי בתחנת הרכבת, כאשר עצרה שם הרכבת שהוליכה מחיפה לצמח.

מעפולה, המשכתי בסיורי בעמק המזרחי וביקרתי בכל הקיבוצים של השומר הצעיר. במרחביה, ביתו של מאיר יערי, המנהיג הוותיק של השומר הצעיר, נפגשתי עם חבר נוסף מבלגיה, אליעזר רייך. בחדר אוכל עשיתי “faux pas” (פשלה) גדול. אחד החברים השתלט על השיחה והשמיע את דבריו בדרך קולנית שלא הייתה לרוחי. שאלתי את אליעזר “מי הצעקן הזה” וכתגובה קיבלתי “ששששש” נדהם: “זה מאיר”! היה זה, כמובן, מאיר יערי האגדי. איך יכולתי לדעת???

הייתי אמור לעשות את הלילה בבית אלפא. לקראת חשכה, הגעתי לקיבוץ ושאלתי את אחד החברים האם אמנם כאן בית אלפא. הוא נעלב וענה: “לא! כאן חפצי־בה”. בית אלפא שכנה במרחק של מטרים אחדים. איך ייתכן שלא ידעתי להבחין בין קיבוץ של יוצאי בלו־וייס לבין קיבוץ של השומר הצעיר!

חיי קיבוץ במציאות    🔗

בבית אלפא מצאתי חבר של ידיד, שאצלו התכוונתי להתארח. אחרי שהתקלחתי, התיישבתי בחזית הצריף והתבוננתי במתרחש סביבי. דבר אחד הדהים והעציב אותי כאחד: היה זה ערב, ושני חברים התווכחו בקולי קולות תורו של מי מהם להדליק את מנורת ה“לוקס” בחדר האוכל. החברים החלו להגיע לחדר האוכל החשוך, יגעים לאחר יום עבודה קשה, וארוחתם התאחרה עד שיושב הסכסוך. כשסיפרתי למארח שלי כמה התאכזבתי מהמחזה שראיתי, הוא פרץ בצחוק ואמר: “חיי קיבוץ במציאות אינם דומים כלל לאידיליה שעליה חלמנו כשהיינו בגולה”.

המשכתי בדרכי צפונה. ביקרתי בדגניה א', אם הקבוצות, וביליתי לילה במתבן של קיבוץ איילת השחר. בפינת המתבן שוחחתי, עד מאוחר בלילה, עם האמן של הקיבוץ. הוא תאר בפני את הקשיים הכרוכים בשילוב עבודה בסטודיו עם חובותיו לקיבוץ.

בבוקר, בחדר האוכל, ניגש אלי גבר כבן 30 וביקש להצטרף אלי, נער בן 17, “כי חשש לצאת לדרך לבדו”. לאחר ביקור בכפר גלעדי, חזרתי לתל־אביב.

בכל קיבוץ בו ביקרתי נהגתי לברר עם חברים מה הן הבעיות העיקריות שאיתן הם חייבים להתמודד, ובמיוחד בתחום החקלאות, שהיוותה אז מקור עיקרי לעבודה ולפרנסה. בפגישות אלה התברר לי כי שתי בעיות עיקריות טעונות פתרון:

בעיה אחת הייתה הצורך ליצור מקורות עבודה חלופיים לתקופות שבהן אין תעסוקה בחקלאות. שטחי השלחין בחקלאות מצומצמים מאד באותם ימים. בחקלאות הבעל (ללא השקייה) האקסטנסיבית, שהייתה נהוגה אז, היו שתי תקופות שיא בעבודה: האחת מייד לאחר הגשמים הראשונים המרככים את האדמה היבשה והקשה ומאפשרים לעבדה, והשנייה בסוף עונת הגשמים, בעת איסוף התבואות. כך התחלפו, לסירוגין, תקופות של עבודה רבה בשדות, עם תקופות של חוסר בתעסוקה. התקופות הקצרות של עבודה אינטנסיבית לא יכלו לספק את רמת החיים שאליה שאפו המתיישבים.

הבעיה השנייה, שידעתי שתלך ותחריף עם הזמן, הייתה קשורה בצורך למצוא מקור עבודה חלופי לחברים אשר בגלל גילם או עקב מצבם הפיזי לא היו מסוגלים עוד לעבודה החקלאית הקשה והמפרכת.

אחרי ימים אחדים בהם המתנתי בתל אביב לאנייה, הפלגתי מנמל יפו למרסיי, באנייה מסג’רי מריטים (Messageries Maritimes). איזה הבדל במצב היה בין בואי, חודשיים קודם, להפלגתי כעת. הגעתי באוניה כמעט ריקה מנוסעים, שביניהם לא היה אף עולה אחד. עתה הפלגתי באוניה שבה הצטופפו המון יורדים מיואשים, שעזבו בגלל המשבר הכלכלי אשר פקד אז את הארץ.

 

פרק 7: להיות לאגרונום    🔗

המכון האגרונומי הממלכתי העליון    🔗

זמן קצר לאחר שובי הביתה עברתי בהצלחה את בחינות הקבלה למכון האגרונומי הממלכתי העליון (Institut Agronomique Superieur de L’Etat) בג’מבלו (Gembloux).

ג’מבלו היא עיר פרובינציאלית קטנה במחוז נאמור, על הדרך הראשית בין בריסל לנאמור. נתיב זה שימש ככביש כבר בתקופה הרומאית ובאזור עדיין קיימים שרידים רבים מאותה תקופה. ההיסטוריה של העיר, על מקורותיה הקלטיים וקשרי הגומלין ההיסטוריים בינה לבין המוסד בו הייתי עתיד לבלות שנים אחדות, קסמו לי מאוד. ג’מבלו החלה להתפתח בשנת 946 הודות לבנייתו של מנזר בנדיקטיני מפואר. במרוצת השנים התרחבו מאד שטחו ורכושו של המנזר ועקב כך גדלה שליטתו על העיר. עקב המלחמות בין שליטים יריבים באזור, נהרס המבנה ושוקם פעמים רבות. בנייתו של המבנה שבו למדתי החלה בשנת 1759 והושלמה בשנת

1. בשנת 1795 נכבש האזור על ידי צבא המהפכה הצרפתית וסופח לצרפת. כל המנזרים שהיו בו, על רכושם, הוחרמו על ידי ממשלת המהפכה.

בשנת 1860 הוחכר המנזר, הכולל 370 דונם קרקע, למדינה הבלגית הצעירה ולאחר מכן נרכש על ידה כדי לשמש כמכון חקלאי ממלכתי. בשנת 1920 הוכר המוסד כבעל מעמד אקדמי ושמו הוסב ל“המכון האגרונומי הממלכתי העליון”. בשנת 1960, לציון יובל 100 שנים לקיומו, כונה המכון: “הפקולטה הממלכתית למדעי החקלאות”.

המכון האגרונומי הממלכתי בג’מבלו

מאז תקופת מלחמת העולם הראשונה, היה למכון בג’מבלו מוניטין בין־לאומי כמוסד מצטיין בהכשרת אגרונומים. כמחצית הסטודנטים היו ילידי ארצות חוץ, בעיקר מארצות דרום אמריקה.

הידע בתחומים הקשורים במישרין או בעקיפין לחקלאות היה, בזמן היותי סטודנט, מוגבל למדי. החידושים עמדו להתרחש בקצב מסחרר רק בשנים שבאו לאחר מכן. לדוגמה: וירוסים הוגדרו אז כ“חלקיקים המסוגלים לעבור מסננת העוצרת חיידקים”. זה היה, למעשה, כל מה שהיה ידוע עליהם, מלבד העובדה שחלקיקים אלה היו מסוגלים להדביק רקמות חיות, לגרום למחלות בצומח ובחי ולהתרבות במהירות. האטום הוגדר “המרכיב הקטן והבלתי ניתן לחלוקה של המולקולה”. דרך התרבותן של הפטריות עדיין הייתה בלתי ידועה, והמקור היחיד להפקת הורמונים נשיים היה שתן של סוסות הרות. על אף מגבלות אלה, ורבות אחרות, שבהן אדון בהמשך (ראו פרק: התלבטויות של חוקר צעיר) הייתה ההכשרה היסודית שהוענקה במכון טובה למדי, יחסית לאותה עת, ואיפשרה לאגרונומים הצעירים להתמודד עם שפע הבעיות שעמדו בפניהם במהלך חייהם המקצועיים.

באותם ימים התגוררו הסטודנטים של ג’מבלו בדירות ששכרו מתושבי העיר. בחודשים הראשונים ללימודים גרתי בחדר בבית שהיה ליד הכניסה הראשית של המכון. בביקורי בג’מבלו, שנים לאחר מכן, נוכחתי לדעת שהבניין שבו גרתי נהרס כדי לחשוף את שרידי החומה המסיבית שהגנה על המנזר ועל העיר. כמה הייתי מתרגש אילו ידעתי, אז, שאני ישן ממש על ביצורי העיר!

בהמשך הזמן התיידדתי עם סטודנט בשם הוברט לייס, שהיה גם הוא מאנטוורפן, ושפגשתיו לראשונה ברכבת שהחזירה אותנו במוצאי יום ראשון לג’מבלו. שכרנו יחד דירה והתחלפנו בהכנת ארוחות הבוקר והערב.

את ארוחת הצהרים אכלנו אצל אלמנה קשישה שהתפרסמה בכך שהגישה צ’יפס ללא הגבלה בכל ארוחה. מפורסם היה גם סיר הברזל הגדול שלה, שמעולם לא נשטף. יום יום הוסיפה הגברת לשיירי הארוחה הקודמת את כל הדרוש להכנת מרק חדש – המרק הנצחי.

עם ידידי הלברט לייס, בג’מבלו

תוך זמן קצר, היינו לצמד בלתי נפרד. היו לנו תחומי התעניינות משותפים, שמענו את אותן ההרצאות ונעדרנו מאותם שיעורים, כשנראו לנו משעממים. לעיתים סיירנו באופניים בסביבה או הרחקנו עד להרי הארדנים, בחיפוש אחר סיגליות שרציתי להביא, בשבת, להלדה חברתי ובילינו לילות ביער בהאזנה לשירת הזמיר. על אף עיסוקים אלה, היינו סטודנטים רציניים והצטיינו בלימודים.

במציאות של ימינו היו, אולי, מתייחסים בחשדנות לקשר ההדוק שהיה בינינו, אך לשנינו היה עניין בריא במין היפה בלבד. במשך ארבעת השנים של חיינו משותפים, לא היה בינינו אפילו מקרה אחד של סכסוך, או של אי הבנה. הוברט אף תכנן להצטרף אלינו אחרי עלייתנו לארץ, אך הדבר לא התאפשר לו והוא היה לאגרונום בקונגו. נפגשנו רק פעם אחת, בתקופה שלאחר תום לימודינו, לאחר המהומות בקונגו וגירוש הבלגים משם. מאז עשיתי מאמצים רבים ליצור אתו קשר, אך ללא הצלחה.

מהנדס תעשיות חקלאיות    🔗

בשנתיים הראשונות התרכזו לימודינו, בעיקר, בלימודי יסוד ובנושאים כלליים, ונותרה בידנו השהות לגיבוש החלטה בדבר בחירת מסלול ההתמחות. בזמן החופש הגדול הראשון שלי, מצאתי עבודה כמפקח על טיב הזרעים בעת הדיש. הכפר בו עבדתי היה מיוחד במינו. כל בעלי המשקים בכפר השתייכו למשפחה מורחבת אחת. בכפר עצמו פעלה תשלובת של מפעלים לעיבוד תוצרת המשקים כגון: טחנת קמח, מאפיה, מבשלת בירה, יקב ומפעל לזיקוק אלכוהול, בית חרושת להפקת סוכר מסלק, מפעל טקסטיל ועוד. נראה היה לי שכאן מצוי הפתרון המושלם לשתי הבעיות של הקיבוצים שהעסיקו אותי מאז שובי מארץ ישראל: ניתן להשלים את הייצור החקלאי על ידי יצירת מערך תעשייתי משותף לקיבוצים אחדים, לעיבוד רוב סוגי תוצרת המשק. הגעתי להחלטה כי תרומתי לפיתוח הקיבוץ הארצי תהיה בהתמחות בתעשייה חקלאית וכך, בשנת 1929 סיימתי את לימודי ה־B.Sc בתואר Ingenieur des Industries Agricoles (מהנדס תעשיות חקלאיות).

כפי שסיפרתי בפרק קודם, בשנת 1930 החלטנו לעזוב את “שומר הצעיר” ולא להצטרף לקיבוץ לכשנעלה ארצה. כך איבדה התכנית לתרום לתיעוש הקיבוץ את משמעותה. בשעתו בחרתי בהתמחות בתעשיות חקלאיות רק כדי להגשים תפקיד שלקחתי על עצמי. הנושא כשלעצמו לא משך אותי כלל. אהבתי הייתה נתונה לחקלאות בלבד ולא לתעשייה.

פניתי אפוא לרקטור בבקשה לעבור למסלול התמחות אחר, אך הוא סירב אפילו לשקול אפשרות כזו שלא היה לה תקדים. אני לא ויתרתי בקלות, והוא ודאי התבלבל משטף דברי על תנועת נוער וקיבוץ ולא יכול היה להבין כיצד שינוי באידיאולוגיה יכול לגרום לשינוי הכיוון המקצועי. לבסוף, להפתעתי, השתכנע הרקטור שיש מקום לאשר את בקשתי כמקרה חריג (בידיעה ברורה שאיש לא יבקש לנצל את התקדים). כתוצאה מכך, אני כנראה היחידי בעולם בעל התואר מהנדס תעשיות חקלאיות ברמת ה־B.Sc ומהנדס אגרונום (גידולי שדה) ברמת ה־M.Sc.

הכשרה בחופשה    🔗

ביליתי את כל חופשותיי, פרט לראשונה (ראה לעיל), ב“הכשרה” בחווה של ויקטור טויטלרס, בקונטיך, כפר הנמצא במרחק של חצי שעה רכיבה באופניים מאנטוורפן. ויקטור היה איכר בגיל העמידה, בעל אופי של ג’נטלמן. הוא ניחן בחוש הומור אירוני שבא לידי ביטוי בזמן שהיה צופה בניסיונותיי ללמוד טכניקות חקלאיות שהיו כה זרות לי, הנער העירוני. הוא היה סבלני ביותר כלפיי כששגיתי אך לא הרשה לי להתאמן בחליבת הפרות. הוא הסביר זאת בכך שלא זו בלבד שייגרם לו הפסד כספי, אלא שגם הפרות תסבולנה.

משפחת טויטלרס כללה גם את הוריו של ויקטור: סבא זקן חסר שיניים, שהסתובב בחווה ותרם לפי יכולתו לעבודה היומית של המשק, סבתה חרוצה שסרגה ללא הרף מלבושי צמר עבור בני המשפחה, אשתו, בריאה ומלאה, נעימת סבר, שהייתה עסוקה ללא הפוגה בעבודות הבית והמשק וכחצי תריסר ילדים שקטים ומנומסים, שגילם נע משנה ועד לעשר שנים. הילדים הגדולים למדו כולם בבית הספר הכפרי.

היה במשק גם מתנדב נוסף, גדליה קורניצר, חבר שלי מהתנועה, שעבד בחווה במשרה מלאה. הוא היה האדם המועד ביותר לתאונות שהכרתי מעודי. אם הייתה קליפת בננה בטווח הליכה, היה ברי שגדליה יחליק עליה וישבור יד או רגל. שנים אחדות מאוחר יותר, בארץ ישראל, כשהיה גדליה רפתן בקיבוץ משמר השרון, הוא נוגח למוות בידי פר שהוא הוביל אל הפרה.

אין לבכות על חלב שנשפך. צייר יורם ארנון

כאשר הצטרפתי לראשונה לארוחה המשפחתית סביב לשולחן הערוך במטבח, היה הדוחק רב מאד. ויקטור העיר בשקט ובחיוכו האופייני: “מיד אפשר להבחין שג’ק הוא בן יחיד”. הבינותי את הרמז, ומאז ואילך, נהגתי להחזיק את מרפקי צמודים בחוזקה לצדי גופי, ביושבי לשולחן עם הטויטלרים.

אך לא כל החלב נשפך…

הייתה זו חווה משפחתית פלמית טיפוסית, גודלה כחמישה הקטר, ובה גידלו בעיקר תפוחי אדמה ומבחר ירקות, ומספוא עבור משק החי. זה האחרון כלל: ברפת – שלוש פרות חולבות ועגליהן, בדיר – מספר רב של חזירים ולהקת עופות ששוטטו בחופשיות בחצר המשק. היה גם סוס. איזה סוס! ענק מסורס מהגזע הפלמי המפורסם, בעל גב כה רחב שלא ניתן לשבת עליו בפישוק אלא רק בישיבה עם הרגליים מופנות הצידה, בדומה לרכיבתה של גברת צנועה. על מנת לעלות על הסוס, היה עלי לעלות קודם על תיבת שיבולת שועל ומשם לעבור בהחלקה על המרחב של גבו.

לסוס היה רסן יחיד, שבטלטול קל היה מסב את תשומת לבו לפקודה מילולית בשפת סוסים מיוחדת שלה היה מציית תמיד בניחותא: בהתאם לפקודה הוא נע קדימה או אחורה, פנה שמאלה או ימינה, או עצר.

והחזירים! כשניקיתי יום־יום את דיר החזירים, לא עלה בדעתי שלחזירים אלה תהיה השפעה מכרעת על הקריירה שלי, אך זה סיפור שאותו אספר בפרק אחר.

התרשמתי מאד מהקפדנות שבה טיפל ויקטור בערמת הזבל, שהייתה המקור העיקרי למרכיבים הנחוצים לשמירת פוריות אדמתו. כל העמסה בקלשון בוצעה בתשומת לב, בטכניקה מיוחדת שנועדה ליצור ערמת זבל מלבנית מושלמת. כאשר ראה ויקטור כיצד אני משתדל לשמור על הכללים בעת שהבאתי את מריצות הזבל אל הערמה ואת מאמציי להימנע מלקלקל את צורת הערמה, הוא סיפר לי את האנקדוטה הבאה, האופיינית להומור ולאופי של האיכר הפלמי: בן אמר לאביו “אבא, הגעתי לגיל עשרים וחמש, הגיעה העת למצוא לי אישה”. ביום ראשון הקרוב הורה האב לבן לרתום את הסוס לכרכרה, והם יצאו לדרך. בכפר הראשון שבו עברו, הבחין הבן בבלונדינית בעלת עיניים כחולות וגזרה נאה. “אבא, אבא – הסתכל – היא מוצאת חן בעיניי!”. האב האיץ בסוס מבלי להעיף אפילו מבט לעבר הנערה ולא אמר מילה.

בעברם בכפר השני, חצתה את דרכם נערה בעלת שיער ערמוני, בריאת בשר וטובת מראה. “אבא, אבא – הסתכל – היא מוצאת חן בעיניי!” האב האיץ בסוס מבלי להעיף מבט לעבר הנערה ולא אמר מלה.

כאשר הגיעו לכפר השלישי, הם עברו על יד משק עם ערמת זבל מושלמת, הבנויה במיטב המסורת הפלמית. האב עצר את הסוס והחל לרדת מהכרכרה. לבן אמר: “Hier zul je trouwen” (כאן המקום בו תתחתן!).

משימתי הראשונה הייתה לעזור באסיף תפוחי אדמה. שני עובדים מומחים, מצוידים בקלשונות, שעבדו בקבלנות היו מעלים את הפקעות מתוך הקרקע ומטילים אותן על פני השטח. אשת האיכר ואני, כל אחד מאתנו בעקבות ה“עובד המעלה” שלו, התרוצצנו שפופים על ברכינו לאסוף את תפוחי האדמה, לפני שהקבלנים יתחילו צמד שורות חדש. הקבלנים עבדו מהר ולא היה קל להדביק אותם. אבל אסור היה לפגר אחריהם, כי הם לא יכלו להתחיל בחפירת צמד שורות חדש לפני גמר האיסוף של הפקעות מצמד השורות הקודם. כנראה הצלחתי במשימה כי זכיתי לכינוי: Jaak. De patate raaper“” (ג’ק, אוסף תפוחי האדמה).

רציתי מאד ללמוד לחלוב את הפרות, אבל, כפי שכבר ציינתי, נתקלתי בסירובו המוחלט של ויקטור שאתאמן על הפרות שלו.

אבל אני רציתי מאוד ללמוד לחלוב את הפרות וחשבתי שחליבה היא עניין פשוט כמו צלצול בפעמון: אתה תופש פטמה בכל יד ומושך כל פטמה בתורה. גדליה חברי בא לעזרתי. הוא לקח שני חבלים בעובי של פטמות פרה, תלה אותם מתקרת עליית הגג שבה ישנו. גדליה הסביר לי כמה חליבה אינה עניין כל כך פשוט ולימד אותי את השיטה ההולנדית בחליבה: כיצד להקיף את בסיס הפטמה באצבע ובאגודל, קרוב ככל האפשר לעטין, להדק את האצבעות כדי למנוע מהחלב לחזור לעטין, ואז ללחוץ בכל אצבע בתורה למטה, כאילו אני מנגן דו־רה־מי־פה בפסנתר. כל לילה תרגלתי עד שנרדמתי, והחבלים נשמטים מידי.

יום אחד נפצע גדליה בכף ידו ולא יכול לחלוב את הפרות. ויקטור עמד בפני שלוש אפשרויות: אשתו תבצע את החליבה, דבר שהיה בלתי מתקבל על הדעת, מחמת מעמסת היתר שהייתה מוטלת על כתפיה, לבצע את החליבה בעצמו, ואז לחשוף את הסוד ששמר מאז שנישא, כדי שלא יהיה עליו לקום ב־4.30 כל בוקר ־ ־ שהוא יודע לחלוב. או להפקיד את הפרות בידיו של ג’ק, המתאמן בחליבה בחבלים.

כך הגעתי למבוקשי: לשבת על שרפרף בעל שלוש רגליים, כאשר ראשי נח על גוף הפרה, ואני מנגן דו־רה־מי־פה על פטמות אמיתיות. אפילו ההצלפות, מפעם לפעם, של זנב רטוב על צווארי או על פני לא פגעו בשמחתי כשראיתי את זרם החלב שאני מזרים לתוך הדלי שהחזקתי בחוזקה בין בירכיי.

בסופו של דבר, נהניתי מאד מחופשותיי בחווה של טויטלרס, והעבודה הקשה רק חיזקה את אהבתי לחקלאות.

סופו של אנטישמי    🔗

בזמן הלימודים במכון נתקלתי באנטישמיות, אך לא מצד עמיתי הבלגים, אלא מצד קבוצת סטודנטים רוסים־לבנים, כעשרים במספר. הם היו כולם שונאי יהודים מושבעים על אף שנהגו לשיר ברוסית את רוב השירים של השומר הצעיר שהללו את הציונות ואת החזרה לעבודת אדמה. לימים התברר לי, להפתעתי הגדולה, שלמעשה השומר הצעיר הוא שאימץ לעצמו את השירים הרוסיים והפך אותם לשירי ארץ ישראל ולא להיפך.

בלטו בהפגנת שנאתם ליהודים שני האחים מיקלסן. פעמים אחדות הגעתי להתנגשויות אלימות אתם. על אף שהייתי קטן מהם בממדי, הקנתה לי תמיד שליטתי באגרוף יתרון עליהם, ואף נהניתי כשהזדמן לי לתת להם שיעור מעשי באגרוף. אירוע אופייני התרחש במעבדה, כאשר אחד האחים העליב בגסות נערה יהודיה, רחל מקובר, שהייתה הבחורה היחידה שלמדה חקלאות בג’מבלו בימים ההם. הוא חטף ממני סטירת לחי, פרצה בינינו תגרת ידיים והסטודנטים הפרידו בינינו כדי למנוע את הרס המעבדה. הזמנתי את מיקלסן להמשך ה“שיחה” מחוץ לשער המכון, שם חיכיתי לו לשווא.

בהזדמנות אחרת, אירע עימות בין מיקלסון הבכור לשפירא, יליד ארץ ישראל, בעל השרירים. הרוסי פלט: “Sale Juif” (יהודי מלוכלך) ושפירא, במקום לתת לו אגרוף בפנים, שלף פגיון ערבי מחגורתו ופצע את יריבו במצח. תגובה כזו בנשק, שהייתה בלתי מקובלת בין סטודנטים בלגיים, עוררה כמובן שערורייה גדולה. שפירא נאסר זמן קצר לאחר ההתנגשות ושוחרר בערבות. הרקטור הודיע מיד על גירושו של שפירא מהמכון. משמעות החלטה זו הייתה שלא זו בלבד ששנות הלימוד שלו ירדו לטימיון, אלא שאף מוסד אקדמי אחר לא יקבל אותו כתלמיד. הסטודנטים היהודיים שיגרו משלחת לרקטור, ואני, שהייתי הנתין הבלגי היחיד ביניהם הייתי, כמובן, הדובר. הצהרנו שאנחנו מגנים שימוש בכלי נשק בסכסוך בין סטודנטים, אך בקשנו שהרקטור יחזור בו מהחלטתו. כיון שהיו מעורבים בעניין שני צדדים והנושא היה סוב יודיצה, ביקשנו שימתין להחלטת בית המשפט לפני שיקבל החלטה סופית. סוכם בינינו מראש, שאם תגובתו למשאלתנו תהיה שלילית, נגיש לרקטור, בו במקום, מכתב התפטרות של כל הסטודנטים היהודים במכון: ציונים, קומוניסטים, בונדיסטים וסתם יהודים, שהיו יחד כעשרים במספר. התפטרות המונית כזאת על הרקע האנטישמי של הסכסוך הייתה מעוררת ללא ספק שערורייה ציבורית גדולה, דבר שכל מוסד אקדמי מנסה להימנע ממנו. הרקטור נאלץ להעביר את הנושא לדיון בפקולטה אשר החליטה להמתין למשפט, כפי שביקשנו.

המשפט נערך שבועות אחדים לאחר מכן. עורך הדין של שפירא החל את נאום ההגנה שלו במלים: Moi, petit Juif" " (אני, יהודי קטן) והדבר עורר בי צחוק ובחילה בעת ובעונה אחת, במיוחד בגלל מראהו של שפירא הענק, היושב על ידו. אף על פי כן, ההגנה הייתה כנראה יעילה, כי שפירא נמצא, אמנם, אשם בתקיפה בסכין, אך לאור הפרובוקציה המתמדת נשפט לחודש מאסר על תנאי בלבד, ולקנס של פרנק אחד. בעקבות פסק דין זה, החליט הרקטור להעניש את שני היריבים במידה שווה. הוא דרש משניהם לעזוב את המכון ובכך לסיים את העניין. שניהם קיבלו את הדין וסיימו את לימודיהם באוניברסיטאות אחרות – מיקלסן באוניברסיטה הקתולית בבלגיה ושפירא בפקולטה לחקלאות בננט בצרפת.

אחרי ארבעים שנה    🔗

לסיפור זה היה המשך מפתיע. ב־1974 הוזמנתי להרצות בסמינר שהתקיים בפקולטה לחקלאות בג’מבלו. הוזמנתי על ידי הרקטור לארוחת צהרים במסעדה שליד הכביש הראשי העובר בעיר. בזמן שהמתנו למנה העיקרית, ניגשה המלצרית והגישה לי פתק עליו כתוב: “Moi, je t’ais reconnu, pourras tu en faire autant?” (“אני הכרתי אותך, האם תוכל אתה להכיר אותי?”). ומי הוא העומד וממתין לתשובתי? לא אחר ממיקלסן הצעיר! הוא התקרב, ביקש רשות להצטרף לשולחננו וסיפר את הסיפור המדהים הבא: “במלחמת העולם השנייה, הצטרפנו, אחי ואני, למחתרת הבלגית. שם היכרנו ולמדנו להעריך יהודים אמיצים והבינונו כמה טעינו בעמדתנו האנטישמית בעבר. רצינו מאד שאדם אחד ידע על השינוי שחל בנו: יריבינו העיקרי במכון בו למדנו, אהרונוביץ'”. ומיקלסן המשיך: "בזמן המלחמה, ראיתי יום אחד משאית עוצרת ברמזור באור אדום, וממנה קופצת אישה צעירה הנושאת תינוק בזרועותיה. הבינותי שעוד מעט יבחינו השומרים הגרמנים בבריחתה. ניגשתי אליה ואחזתי בזרועה, כבעל האוחז בזרוע אשתו. השומרים לא הבחינו בנו וכך הבאתי את האישה ואת ילדתה למקום מבטחים. יום אחד נעצרתי על ידי הגסטאפו והואשמתי בהשתייכות למחתרת. פרצתי בצחוק ואמרתי: אני, מיקלסן, אנטישמי ידוע, שנדקרתי על ידי יהודי והואשמתי בבית המשפט כפרובוקטור אנטי־יהודי! הגרמנים בדקו בארכיון שבבית משפט בנאמור ומצאו סימוכין לסיפור שלי. על אף היסודיות הגרמנית המפורסמת הם לא שמו לב להבדל שבין השם הפרטי של אחי, שהיה הנאשם בנאמור לבין שמו של זה הנמצא בידיהם. מאז הפכתי לאיש אמונם של אנשי הגסטאפו ויכולתי להועיל רבות למחתרת. ומיקלסון הוסיף: “מזה שלושים שנה אני נוסע במכונית, בענייני עסקים, מבריסל לנאמור ודרכי עוברת דרך ג’מבלו. בכל התקופה הזאת לא עצרתי ולו אף פעם אחת, במקום הזה. אין לי מושג מה הניע אותי דווקא היום לעצור ולהיכנס למסעדה. ואת מי אני רואה – את אהרונוביץ!” מקובל לומר שהמציאות עולה על כל דמיון ואכן סיפורו של מיקלסן מצדיק אימרה נדושה זו.

 

פרק 8: הקצין על גבי הסוס    🔗

התחלות קשות    🔗

מיד לאחר שסיימתי את לימודיי גויסתי לשירות צבאי. התנדבתי לשרת בחיל הפרשים, בהנחה שמיומנות ברכיבה עשויה להועיל לי בארץ ישראל. על אף שקומתי הייתה נמוכה מהנדרש בחייל זה, נענתה בקשתי בחיוב, כי מעטים בלבד הצטרפו לחיל הפרשים מרצונם. החסרון העיקרי בקומתי הנמוכה התגלה בכך שאורך להב החרב, ששימשה ככלי הנשק התיקני של הפרשים הן להתקפה והן לראווה, הותאם לאורך זרועו של הפרש הממוצע. התוצאה: הפקודה “Trek uit saber” (שלוף חרב) שניתנה מידי יום במסדר הבוקר, קשורה בזיכרוני בצעקתו של המפקד: “אהרונוביץ!!! שוב מאחר”.

“אהרונוביץ!!! שוב מאחר” (צייר יורם ארנון)

לרב־הסמל שלנו היה חוש הומור מיוחד במינו וכך קיבל הפרש הנמוך ביותר בגדוד את הסוסה הגבוהה ביותר. כאשר רציתי להלביש עליה את הרסן, הייתה קטנגה, הסוסה, מרימה את ראשה גבוה. כאשר טיפסתי על ארגז המזון, כדי להגיע לראשה היא הרכינה אותו. התוצאה הייתה שתמיד היגעתי באיחור למסדר. דוגמה נוספת לחוש ההומור הייחודי של רב־הסמל: בפגישתנו הראשונה נאמר לנו שהחופשות בסופי־שבוע מתחילות בשבת בערב, אך כמחווה ירשו לנו להשתחרר ברגע שהכל יהיה נקי ומסודר: אולם השינה, הציוד האישי, הנשק ורתמות הסוסים.

בשבת בבוקר קמנו בחמש, ניקינו וצחצחנו עד שהכל הבריק. אחד מאיתנו נשלח לקרוא לרב־סמל כדי להודיע לו שהכל מוכן לבדיקתו. הוא בא מייד, ובלי להעיף מבט מסביב, ביקש שיביאו לו כסא. הוא העמיד את הכסא על יד הדלת, עלה עליו והעביר את ידו, הלבושה כפפה לבנה, על חלקה העליון של הדלת. כשראה שהכפפה שוב אינה לבנה, הוא פלט מילה אחת: “stinks” (מסריח). כמובן שנאלצנו להמשיך ולנקות עד הערב.

שבוע לאחר מכן צחצחנו את הכל, כולל חלונות ודלתות, למעלה, למטה ובצדדים וקראנו לרב־סמל. ושוב מבלי להעיף מבט, ביקש מאחד החיילים להציג בפניו את זוג המגפיים שלו. האינקוויזיטור הסתכל בסוליות, שהיו נקיות אך לא צוחצחו במשחת נעליים ולא הבריקו כמו חלקם העליון של המגפיים. “stinks!” הייתה תגובתו ושוב נשארנו לנקות עד הערב.

משחק שבועי זה חזר על עצמו עד שבתום שישה חודשים סיימנו את תקופת הטירונות. בתקופה זו היינו כולנו חיילים ללא דרגה וללא פריבילגיות. התגוררנו בצריף, וכפי שסיפרתי לעיל, ניקינו בעצמנו את המגורים ואת הציוד שלנו וטיפלנו בסוסים. כל זה הסתיים עם כניסתנו לבית הספר לקצינים. לכל אחד מאיתנו הוצמד טוראי כמשרת אישי, שדאג לניקוי ולהברקה, ואנו זכינו לנזיפה רק כאשר לא הקפדנו די על עבודת המשרת. אודה, שעל אף חינוכי בשומר הצעיר, התרגלתי בקלות לסידור נוח זה.

לקפוץ על גבי סוס דוהר    🔗

על אף הקשיים נהניתי מאד מהשירות בצבא, בעיקר מפני שהיה זה אחרי סיום שנת הלימודים האחרונה שלי, על משטר בחינות הגמר הקשות שלה. אהבתי מאד את הרכיבה, בפרט אחרי שהחלימו הפצעים בעכוזי, שהיו תוצאה של חיכוך העור העדין שלי בעור הקשה של גב הסוס או של האוכף. הדרך הצבאית המקובלת לטפל בפצעים ידי אמבטיות של מי מלח הייתה גרועה מהפצעים עצמם. נוכחתי אז לדעת שמים קרים צורבים לא פחות ממים רותחים!

בקפיצה – שנייה לפני שאבדתי את הכרתי

אהבתי במיוחד את התרגילים המכונים “voltige”, בהם למדנו לקפוץ על גב סוס דוהר כמו בסרטי מערבונים. הסוס היה קשור לחבל שאורכו היה כחמישה מטרים, שהוחזק בקצהו על ידי המדריך. כך נאלץ הסוס לנוע במעגל רחב. בתרגילים הראשונים, היה הסוס ללא אוכף ונשא אפסר מיוחד, שהיה בעל ידית בכל צד. קצין זוטר הדגים את התהליך. הוא נעמד ליד הסוס ותפס בידיות האפסר. הסוס התחיל לנוע ואיתו המדגים. מהירותו של הסוס גברה, בהדרגה, עד שהוא החל לדהור. ברגע זה קפץ המדריך, בקפיצה קלה, על גבו של הסוס הדוהר, לאחר מכן קפץ לקרקע ואחרי כמה פסיעות קפץ מעל הסוס ושוב קפץ על גבו של הסוס. התרגיל כולו נראה מפחיד ביותר, ומתאים יותר לאומני קרקס מאשר לטירונים שבקושי ידעו לשבת על גבו של סוס עומד. לאחר ההדגמה ביקש המדריך מתנדב שיהיה האקרובט הראשון. הסתכלתי סביבי וראיתי שאף אחד מעמיתיי אינו מתכוון להתנדב. כיהודי יחיד בגדוד, הרגשתי חובה להיות החלוץ ומצאתי את עצמי ליד הסוס, מחזיק בשתי הידיות. כשהסוס החל לדהור, קפצתי על גבו והופתעתי להיווכח עד כמה קל היה הדבר! התאוצה שקיבלתי מהכוח הצנטריפוגלי, שנוצר עקב הריצה במעגל, ממש הרימה אותי והייתי צריך להיאחז היטב בידיות כדי לא לעוף אל מעבר לסוס. השלמתי את התרגיל כפי שהודגם לנו. הצלחתי כאקרובט, ועוד יותר העובדה שהייתי הראשון להתנדב, עשו רבות כדי לחסל את הסטריאוטיפ של יהודי פחדן שהיה מקובל על רוב החיילים.

כמובן שלא הכל היה חלק וללא תקלות. בחודשים הראשונים היינו חייבים לרכב ללא ארכובות כדי ללמוד לשמור על שיווי המשקל. במשך תקופה זו נפלנו מהסוסים פעמים רבות והיו מקרים לא מעטים של שבירת עצמות. גם אני נשלחתי לבית חולים, אך לא עקב תאונה, אלא בגלל הברונכיט הכרוני שתקף אותי בכל חורף. הקצין שלי טען ש“השיעול הבלתי פוסק שלי מעצבן את הסוסים”.

באימוני קפיצה מעל למכשולים לימדו אותנו שהרוכב חייב להטות את הגוף קדימה, כשראשו קרוב, ככל האפשר, לצוואר הסוס. אך לא נאמר לי שסוסתי, קטנגה, נוהגת בזמן הקפיצות להרים את ראשה אחורה. עקב כך, כשהגענו למכשול הראשון והסוסה קפצה, התנגש ראשה עם סנטרי בעוצמה ואני איבדתי את הכרתי. מחוסר הכרה, נאחזתי בצווארה של הסוסה שהמשיכה לדלג בהצלחה מעל לכל המכשולים שנותרו והוכיחה בכך שסוס צבאי אינו זקוק להנחיות רוכב על מנת לבצע את הנדרש ממנו. התעוררתי לקול צחוק אדיר על יכולתי לערוך את התרגיל הקשה של הקפיצות תוך שינה עמוקה.

טיול של ערב ב“קמפן”.

כושרם של סוסי הצבא לפעול על דעת עצמם היה לעתים מועיל מאד. בעת עריכת התמרונים ברמת גדוד היו המרחקים בין הקצוות של שורות הרוכבים גדולים למדי, וכן גדול היה המרחק בין מפקד התמרון לבין הפרשים. כאשר לא הבנתי את פקודותיו של המפקד, או כשלא הצלחתי לפענח את סימני היד שנתן, שחררתי את המושכות ונתתי לסוסה לפענח בעצמה את כוונותיו. סוסתי ידעה תמיד מה מצופה מהרוכב עליה, ואני סבור שכל סוסי הגדוד היו מסוגלים לבצע את התמרונים גם ללא פרשים.

כאיש נשוי, ניתנה לי הזכות לשוב הביתה בכל ערב. בוקר אחד הגעתי באיחור לבסיס וכעונש בוטלה זכותי זו. באותו בוקר ערכנו תרגיל קליעה עם ארבע מכונות ירייה מסוג הוטשקיס. היחידה ניצבה נסתרת מאחורי גבעה, והייתה אמורה לפגוע במטרה שהייתה נסתרת מעיני היורים. אני הייתי הממונה על התרגיל והייתי אמור לקבל נתונים על מיקום המטרה מצופה שישב גבוה על עץ, רואה ואינו נראה, ולתרגם אותם לפקודות מדויקות לכל אחד מארבעת היורים בנפרד. לצורך זה נעזרתי בטבלאות טריגונומטריות שצוידתי בהן. במכת האש הראשונה, פגעו כל ארבעה הכלים במטרה.

התוצאה המיידית הייתה חידוש הפריווילגיה שלי. הייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה שלימוד הטריגונומטריה הביא לי תועלת.

החייל המיושן בצבא    🔗

לאחר שעברנו כקדטים לבית הספר לקציני חיל הפרשים, הורשינו לצאת לטיולים בקבוצות קטנות ולשוטט בסביבה. את קטנגה המגושמת החליפה סוסה ערבית זריזה ומלאת מרץ וסוף סוף הוצמד הסוס הקטן ביותר בגדוד לפרש הקטן ביותר והנאתי מהרכיבה בכלל, ומהטיולים בפרט, הייתה מלאה.

סיום קורס קציני פרשים. בשורה הראשונה, חמישי משמאל, הרב סמל בעל ההומור. בשורה השלישית, שלישי מימין – עבדכם הנאמן.

חיל הפרשים היה החייל המיושן ביותר של הצבא. הנשק שלנו היה רובה קרבין מודל 1890, החרבות שלנו עוצבו בוודאי בימי הביניים, ומכונות הירייה “הוצ’קיס”, שנישאו על עגלות הרתומות לצמדי סוסים, אף הן עבר זמנן. הן פעלו בסוללות של ארבע יחידות, ונדיר היה שיותר משתיים מהן תהיינה כשירות לפעולה בעת ובעונה אחת.

שיטות הפעלת החייל, כפי שתוארו בחוברות ההוראות שחויבנו ללמוד בעל פה, היו מיושנות עוד יותר. התפקיד הייחודי והעיקרי של חיל הפרשים היה לשמש כצופים ליחידות האחרות. לפי הדוקטרינה שהייתה מקובלת אז, בראש יחידה צבאית הצועדת לקראת היעד, הולך גדוד פרשים השומר גם על האגפים: בראש הגדוד מתקדמת פלוגת פרשים, שני פרשים רוכבים קדימה במרחק מתאים מהיחידה, אחד נעצר בתצפית והשני דוהר קדימה עד לנקודת תצפית הבאה. אם הכל שקט, הוא נותן סימן לחברו שעובר אותו ומגיע לנקודת תצפית נוספת. וכך ממשיך הזוג להתקדם לסירוגין, כאשר כל יתר היחידות שומרות על מרחק קבוע. על אף שהדבר לא נאמר מפורשות, היה ברור לכולנו שהסיכוי שלנו לגלות אויב הממתין במארב קלושים למדי, ושתפקיד הצופה הקדמי היה לחטוף את מכת האש הראשונה ואז על חברו לדהור חזרה ולדווח למפקדו. מפקד הפלוגה היה אמור לשלוח שליח למפקד הגדוד וכן הלאה. כאשר הצבא היה נמצא בעמדות קבועות, תפקיד חיל הפרשים היה זהה לזה של חיל הרגלים. הסוסים נשלחו לאחור והפרשים התבצרו, כמו עמיתיהם מחיל הרגלים.

אף שהתרגילים האלה היו מיושנים, נהניתי מאד מכולם, וביצעתי אותם בהרגשה שאנו משחקים משחק מרתק ללא כל קשר למלחמה. נהניתי גם מהתרגיל האחרון שביצענו שהיה המיושן מכולם. בשבוע האחרון לשירותינו נערך תמרון גדול, בו השתתפו שלושה גדודים נושאי רומח אשר נפגשו בקמפן, מישור רחב ושומם, בו נערכה התקפת פרשים חזיתית קלאסית. הפרשים תקפו בדהרה את קו החזית של האויב, שורה אחרי שורה, עם חרבות שלופות ובצעקות מחרידות. היה זה באמת משחק מלהיב, על אף שידענו שבכל שנה נופלים כמה סוסים ב“משחק הזה” ורוכביהם נרמסים תחת פרסות יתר הסוסים.

אין זה פלא, שחיל הפרשים הזה נידון להיעלם בעידן המודרני. לאחר שלוש שנים כשחזרנו לבלגיה להראות להורינו את נכדם פגשתי ברחובות אנטוורפן בחיילים מהגדוד שאליו השתייכתי, שסיירו בעיר ללא דרבנות על מגפיהם. בזמני, קבלנו עונש על הליכה עם דורבן ימני על רגל שמאל ולהיפך. כשביקשתי הסבר מאחד החיילים, הוא סיפר לי שהסוסים הוחלפו במשוריינים קלים אך לא חל שינוי מהותי בתפקידי החייל.

זמן קצר לפני סיום השירות הופרה שלוותנו כאשר נודע לנו שעומדים לשלוח את הגדוד לדכא את שביתת הכורים שפרצה בצפון בלגיה. ידעתי שיהיה עלי להחליט בין שימוש בחרב לדיכוי השביתה לבין סירוב לפקודה, ושיערתי שאהיה החיל היחידי בגדוד שיסרב לפקודה זו. לאושרי הסתיימה השביתה ללא התערבותנו ונחסך ממני הצורך לקבל החלטה קשה. (לאחר מכן נודע לי, שאחד ממארגני השביתה היה חבר בקבוצתי בשומר הצעיר, שעזב את התנועה והצטרף למפלגה הקומוניסטית).

פעמים רבות שמעתי את עמיתיי, פרחי הקצינים, מדברים על אפשרות של מלחמה וכולם הצהירו שיעשו כל שבכוחם כדי להתחמק משירות קרבי. התברר לי שהייתי היחיד שהרגיש חובה להילחם, בשעת הצורך, למען ארץ מולדתי בה אני, משפחתי והיהודים בכלל נהנינו משוויון זכויות מלא.

לאורך כל זמן השרות לא נתקלתי באף גילוי של אנטישמיות. אדרבא: כחייל הנשוי היחיד בגדוד נהניתי מכמה פריווילגיות, כמו הזכות לחזור בכל ערב הביתה. סיימתי בהצטיינות את בית הספר לקצינים של חיל הפרשים, ובטקס הסיום הייתי גאה בכך שנתבקשתי על ידי עמיתיי לשאת, בשם כולם, את נאום הפרידה מהחייל.

 

פרק 9: בלגיה והיהודים    🔗

רקע היסטורי⁴    🔗

במאמר שפורסם בשנת 1976 בעיתון של בריסל “La Libre Belgique” מצוין כי נוכחות יהודים באנטוורפן נרשמה לראשונה במאה השלישית. על אף שהיהודים נרדפו תמיד, לא ידוע על פוגרומים של ממש שנערכו ביהודי בלגיה. היהודים הראשונים שהגיעו לאנטוורפן בעת החדשה, הגיעו בתחילת המאה ה־16 והיו אנוסים או “נוצרים חדשים” שגורשו מספרד ומפורטוגל. באותה תקופה הייתה אנטוורפן בשיא שגשוגה והאנוסים נמשכו אל העיר הודות לפוטנציאל הכלכלי שלה. היו ביניהם שדבקו בדתם החדשה, הנוצרית, אחרים שמרו את דבקותם במסורת היהודית בסוד, והיו גם כאלה שחזרו בגלוי ליהדותם כאשר הדבר התאפשר להם. מבחינה חוקית, נאסר על היהודים להתיישב בכל האזור שבעתיד יהיה בלגיה, ומכאן נבע הצורך במסווה קתולי כדי להיכנס אליו. השלטונות המקומיים גילו מידה רבה של סובלנות לגבי אלה שהצליחו איך שהוא להתיישב באזור והיו חשודים כ“יהודים בלבוש קתולי”.

הגזירה הראשונה שאסרה על יהודים להתגורר בפלנדריה פורסמה בשנת 1260, אולם פירצה בחוק איפשרה לאותם יהודים שתרומתם הכלכלית עשויה הייתה להיות חשובה, להתגורר באזור. על פי הוראות האפיפיור היה “על היהודים המועדפים האלה לגור במקום נפרד, שכינויו היה “Judecca” או “Serrail” שייסגר בכל ערב. היה עליהם לחבוש כובע מיוחד (“Jeane”) או לשאת סימן אחר שציין את היותם לא־נוצרים. אסור היה להם להיעזר במיניקות, באומנות, או במשרתות נוצריות. אסור היה עליהם לצאת מהג’ודיקה במשך “השבוע הקדוש” וחלק מאנשי הקהילה חויב לשמוע דרשות שהטיפו להמרת דתם”. הגזירה של 1260 נשארה בתוקף במשך מאות שנים אחדות.

למרות שהחוקים האנטי־יהודיים נשארו בתוקף משך תקופה ארוכה, נהגו המינהל והשלטונות המקומיים בבריסל בסחבת מתוכננת. לאחר שהוצא צו גירוש חמור במיוחד מטעם הקיסר צ’ארלס החמישי, טענו השלטונות המקומיים “שהנוצרים החדשים מביאים פירות, תבלינים, פנינים ואבני חן בכמויות גדולות, ואלה מהווים מקור הכנסה רב ערך לעיר אנטוורפן”, וצו הגירוש לא בוצע. לאחר שהתגלה בעיר בית כנסת סודי, הועלה הנושא מחדש, ושוב הכשילו השלטונות המקומיים את צווי הגירוש. פעם אחר פעם, חזר התהליך על עצמו: השלטון הקיסרי גוזר חוקים אנטי יהודיים, הכנסייה לוחצת להגשימם והשלטונות המקומיים מפגינים מידה רבה של סובלנות. החוקים האנטי יהודיים אמנם לא בוטלו, אך השלטונות המקומיים לא הזדרזו להפעיל את הגזירות. הן היהודים והן כלכלת האזור נהנו מחוסר ההתלהבות של השלטונות לרדוף היהודים. מעניין לציין שבכל הצווים וההתכתבות לא הוזכר תפקידו הסטריאוטיפי של היהודי כמלווה בריבית.

בשנת 1816, בעקבות יוזמת מושל החבל, קיבלה הקהילה היהודית באנטוורפן, שמנתה כ־100 איש, בפעם הראשונה הכרה רשמית, ומשנת 1831 ואילך הורשו היהודים לבטא בגלוי את אמונתם. כל ביטויי האפליה בוטלו עם כינון החוקה של הממלכה הבלגית בשנת 1850. המגמה להימנע מכל אפליה רשמית הרחיקה לכת עד כדי כך, שהיהודים לא הורשו להקים בית קברות נפרד משלהם, בנימוק שהחוקה אוסרת הפרדה דתית בכל צורה שהיא, גם לאחר המוות. אני סבור שרק מעטים מבין יהודי בלגיה ידעו שהסיבה לכך שהקהילה היהודית הבלגית נאלצה לקבור את מתיה ב־“Putte” שבהולנד, הייתה נעוצה באי־אפליה! אותו דין חל גם על פרוטסטנטים ועל כתות אחרות. כל בתי הקברות בבלגיה היו בשליטת הכנסיות, שרובן קתוליות, מכיוון שהקתולים התנגדו לקבורת לא־קתוליים בבתי העלמין שלהם, פתר בית הדין העליון את הבעיה על ידי כך שפסק שיש להקצות בתוך אותם בתי הקברות חלקות שתיועדנה לכל אחת מהעדות וכך, מה שנועד להיות מקור בית עלמין קתולי, הפך למעין פסיפס של חלקות לדתות שונות. במצב זה העדיפו היהודים להרחיק עד לבתי הקברות שבהולנד ולא להיקבר בבית קברות נוצרי.

הקהילה היהודית בבלגיה    🔗

בשלהי המאה ה־19 הייתה הקהילה היהודית בבלגיה קטנה מאד וכללה בעיקר יהודים ותיקים שהתבוללו והשתלבו בבורגנות של בריסל וקבוצה קטנה של מהגרים מהולנד, שיסדה חברה לשירותי קבורה, וישבה באנטוורפן. בתחילה המאה עשרים סחף גל הגירה גדול את יהדות מזרח אירופה, עבור רבבות היהודים שברחו מאימת הפוגרומים והתלאות הכלכליות של מזרח אירופה, הייתה אנטוורפן השער לארצות הברית ונמל אנטוורפן שימש נקודת מוצא להפלגה לארץ המובטחת. המהגרים שטו לרוב בחברת הספנות “הכוכב האדום”. מועד הגעתם ברכבת לא התאים בדרך כלל למועד הפלגתן של האוניות, והנוסעים נאלצו להתאכסן במלונות מיוחדים בעיר. בבואם לאנטוורפן נוצלו המהגרים התמימים באופן מכוער ביותר על ידי קבוצה של יהודים חסרי מצפון מתושבי המקום, תופעה שהטילה כתם על הקהילה כולה. בעלי האכסניות שבהן שהו המהגרים שהמתינו לאוניה גבו מהם מחירים מופקעים, אפילו עבור כוס מי ברז. מעשה שפל ביותר בוצע על ידי קבוצת נוכלים אשר הבטיחו למהגרים נסיעה וכניסה בלתי חוקית לארצות הברית תמורת תשלום של $50. הנוסעים התמימים, שחששו שלא יעברו את הבדיקה הרפואית בטרם יורשו לעלות לאנייה של “הכוכב האדום”, שילמו את המחיר ועלו לאנייה קטנה, שהעלתה נוסעים בצפיפות מרובה. האנייה הפליגה ועגנה שנית לאחר קילומטרים מספר, שם נאלצו הנוסעים לרדת לחוף. הם חששו להתלונן בגלל אי־האמון שלהם בשלטונות בכלל, ובמשטרה בפרט.

הנרי שולזינגר, אחד מבני הקהילה, שנודע לו על הניצול המחפיר של המהגרים, החליט לפעול בעניין. הוא גייס לעזרה יהודים בעלי רצון טוב ויחד יסדו את ארגון הצדקה “עזרה” ששם לו למטרה למנוע את ניצול המהגרים על ידי בעלי האכסניות ואת מעשי המרמה של הנוכלים למיניהם. ביוזמת “עזרה” הוקם בית תמחוי שסיפק ארוחות חינם לנצרכים וכך נמנע העושק על ידי בעלי האכסניות. שולזינגר פעל ללא לאות כדי לסייע למהגרים והשתדל למענם אצל השלטונות ואצל קונסולים שונים. כמה אירוניה יש בכך ששולזינגר עצמו נפטר, זמן קצר לאחר מלחמת העולם השניה, בבית זקנים, עיוור וחסר כל.

החוקים המגבילים את ההגירה, שנחקקו בארצות הברית ובדרום אמריקה בשנים 1920 ו־1925 והבדיקה הקפדנית של מצבם הבריאותי של המתכוונים להפליג, פסלו מהגרים רבים. אלה שנדחו לא חזרו לארצות מוצאם, אלא נשארו בבלגיה. כך עלה מספר היהודים בבלגיה מ־10,000 בשנת 1918 ל־50,000 בשנת

1. מאוחר יותר גדל מספרם עקב גל הפליטים מגרמניה ובשנת 1939 הוא תפח ל־65,000–75,000 נפש.

הרובע היהודי והמעמדות    🔗

בדרך טבעית וללא כל כפייה, יצרו המהגרים היהודים באנטוורפן רובע יהודי בגוש של רחובות הסמוך לתחנה המרכזית. גם לא־יהודים רבים גרו ברובע, החזיקו בבעלותם חנויות ועסקים אחרים והתחרו ביהודים, אך איני יכול לזכור אף מקרה אחד של סכסוך בין המגזרים השונים. יהודים שמצבם הכלכלי השתפר, עזבו את הרובע וקנו דירות בפרברי העיר. יהודים עשירים עקרו מהרובע לאזורים היוקרתיים ביותר בעיר. מעבר זה לא גרם להתנגדות מצד השכנים או לירידה במחיר המקרקעין. בבריסל הייתה הקהילה מפוזרת יותר בעיר, ובה שני מרכזים עיקריים – האחד בצפון והשני בדרום.

בתחתית הסולם החברתי עמדו המהגרים החדשים, שמקורות התעסוקה העיקריים שלהם היו עיסוקים שהמהגרים המבוססים יותר והפועלים הבלגים לא מצאו בהם עניין, כגון כריית הפחם, עבודות לילה בתעשייה, שירותי ניקיון, רוכלות זעירה, וכדו'.

בשלב גבוה יותר בסולם החברתי ניצבו אלה שהיה ברשותם מעט כסף על מנת לשלם שכר לימוד עבור חינוך מקצועי והיו לאומנים בחפצי מותרות: אבני חן באנטוורפן, ופרוות ועבודות עור בבריסל. אלה שלמדו את אחת ממלאכות היהלומים כגון חיתוך, ניסור, ליטוש, בקיעה וכו' התקדמו ובדרך כלל, לאחר שנים אחדות, הפכו לסוחרי יהלומים.

המלך בודואן מבקר בבורסת היהלומים. דודי משה מציג בפניו מגש עם יהלומים. לשמאלו – אבי.

ההתארגנות החברתית של מעמד הפועלים היהודי הופיעה עם התארגנות הפועלים לסינדיקטים שמטרתם הייתה לקדם את האינטרסים שלהם ולהגן עליהם. כך צמחו סינדיקטים של חייטים, של יצרני מזון, של קצבים, של פועלי היהלומים, וכו', שכולם פעלו במסגרת הגג של “הארגון הבין־סינדיקטי היהודי” שהיה מסונף ל“סינדיקט הבלגי הכללי”. הצעד הבא היה הגברת הלוחמנות בעיקר באמצעות שביתות שהפכו לעתים לאלימות. רבות מהשביתות האלה אורגנו על ידי חברים לשעבר בשומר הצעיר. אמיל (טרזן) שקרמן, ואיזי (סבור) שפרינגר ארגנו את שביתות פועלי היהלומים. באחת השביתות שהיגיעה לעימות אלים עם הג’נדרמריה, היה מעורב ריק (כפיר) אקרמן. סבור ואקרמן היו בין הראשונים בפלוגה שלי בשומר הצעיר והיו “תוצר” של החינוך שלי.

האחים אקרמן, חברי השומר הצעיר לשעבר, אשר נפלו במלחמת האזרחים בספרד למען “שלום, חירות ודמוקרטיה”.

מעמד נוסף בסולם החברתי היה זה של בעלי המקצועות החופשיים: רופאים, עורכי־דין, מהנדסים וכו', שמספרם הלך וגדל כשבני הנוער היהודים שנולדו בבלגיה הגיעו לגיל האוניברסיטה. בפסגת הסולם החברתי ניצבו סוחרי היהלומים. ענף זה היה בלתי יציב והיו בו תקופות של שגשוג רב שהתחלפו במשברים חמורים. פשיטות רגל היו שכיחות ואף על פי כן, הצליחו רוב סוחרי היהלומים להחזיק את ראשם מעל המים.

המסחר ביהלומים התחיל, ללא גינונים רבים, בבתי הקפה של רחוב פליקן. לאחר מלחמת העולם הראשונה בנו היהלומנים בורסה מפוארת שהתחרתה ב“קלוב” הוותיק של סוחרי היהלומים. עסקות רבות נסגרו בבתי הקפה שבאותו רחוב וקבוצות הסוחרים שהתכנסו על המדרכה מול ה“קלוב” בלטו לעין. זה היה המראה הראשון שנגלה לעיני הנוסעים מבעד לחלון הרכבת בנוסעה לאיטה, תוך כדי פליטת קיטור, על מסילת הברזל המוגבהת לאורך רחוב פליקן, עם כניסתה לתחנה המרכזית. המסחר ביהלומים אורגן היטב ונוהל בקפדנות. כל העסקות התבססו על אשראי ונחתכו בלחיצת יד, וסוכמו בסיסמה: “מזל און ברוכע”. דבר לא נרשם ולא נמסרו כל מסמכים – שריד לחששם של היהודים מפני השלטונות. בדרך כלל עמדו הנוגעים בדבר בקפדנות בהסכמים בלתי כתובים אלה, באשר כל הפרה שלהם הייתה עלולה לעלות בהדחה מוחלטת ובלתי הפיכה מהעסקים של המפירים את הבטחתם.

למרות עקרונות אלה הסתננו למסחר ביהלומים גם טיפוסים מפוקפקים. אבי, שלא רצה כל חלק בעסקים מפוקפקים, סחר ביהלומים לשימוש תעשייתי שנקראו “Boort” (יהלומי ליטוש). הוא קיבל אספקה סדירה של סחורה מה־“Beers Syndicate” שהיו בעלי מונופול בין־לאומי, ניהלו את המסחר וגם קבעו את המחיר. לקוחותיו העיקריים של אבי היו פועלים פשוטים, חותכי יהלומים ולוטשים, שנזקקו ל־Boort לצורך עבודתם. אבא נהנה מאימונם המלא.

היהלומים שימשו כסמל מעמדי. בעיקר למעמד ה“מתעשרים החדשים”. ניתן היה לראות רבות מבנות מעמד זה, המציגות לראווה את מעילי הפרוה ואת מחרוזות היהלומים שלהם, בדרכן לאחד מבתי הקפה האופנתיים ב־“Keizerlei”. הפגנת הראווה הוולגרית של המתעשרים החדשים לא הרשימה איש אך גרמה נזק רב לדימוי של היהודים בקרב התושבים המקומיים.

משמאל: יצחק ורחל גונציג, שחזרו לבלגיה בשלום מהמלחמה והצטרפו ל“תזמורת האדומה”.

התנועה הציונית    🔗

התנועה הציונית בבלגיה התחילה בשנת 1899 כתנועה שולית שהוקמה על ידי ותיקי “אגודת ציון”. משורותיה צמחו מנהיגי התנועה, ביניהם ז’אן פישר, הנרי גרינצוויג וג’ק טורצ’ינר. בשנת 1905 יסד ז’ן פישר את הפדרציה הציונית של בלגיה, אשר כללה את “אגודת ציון”, את תנועת הנוער “השחר” ואת “ארגון הנשים הציוניות”. פישר היה נמוך קומה, נואם עלוב וחסר כריזמה אך למרות זאת היה פישר מנהיג דינמי ודבקותו במטרה גברה על מגרעותיו. בשנת 1907 ביקר פישר בפלשתינה.

המפלגה הקומוניסטית    🔗

המפלגה הקומוניסטית בבלגיה, למרות עמדתה הפרו־שמית, הייתה אמביוולנטית ביחסה אל המהגרים היהודים בראותה בהם מתחרים פוטנציאלים על מקורות העבודה. עם זאת, בחיי המעשה היו הקומוניסטים המגינים המובהקים שלהם. הקומוניסטים היהודיים החלו בפעילותם בבלגיה בשנות העשרים של המאה העשרים. בשנת 1923 יסדו מהגרים יהודים “בונדיסטים” את הארגון התרבותי “קולטורפעריין”, שכעבור חמש שנים עבר לשליטתם של הקומוניסטים.

מחצית מהמשתתפים בתהלוכות האחד במאי של השנים 1932 ו־1933 היו יהודים. הקומוניסטים נאבקו, בעיקר, במפלגות ה“בונד” וה“שומר הצעיר”, שהאידיאולוגיה שלהן הייתה דומה לזו של עצמם. רבים מהמנהיגים הפעילים והלוחמניים ביותר של הקומוניסטים היו כאלה שערקו מהשומר הצעיר.

האידיאולוגיה של הקומוניסטים היהודים הייתה מלאה סתירות. מצד אחד הם התנגדו ללאומנות, אותה הגדירו כאנטי־מהפכנית, ולכן נלחמו בפשיזם. מצד שני, הם תמכו בהתלהבות בהקמת הרפובליקה האוטונומית־סוציאליסטית־יהודית בבירוביג’ן. אמונתם העיוורת בברית המועצות ובמנהיגם סטאלין גרמה להם לדילמות קשות במצבים כמו בעת חתימת הברית בין הרוסים לבין הנאצים במלחמת העולם השנייה. כיוון שבעניינים מסוימים לא הזדהו הקומוניסטים היהודים עם מדיניות המפלגה הקומוניסטית הבלגית, הקימו סיעה יהודית בתוך המפלגה. כאשר הקומוניסטים הפכו למיליטנטים יותר, ועוררו גל של שביתות, בפרט השביתה שפרצה בשנת 1932 באזורי מכרות הפחם שבוואלוניה, יזמה הממשלה מערכה שיטתית נגד המהגרים הקומוניסטים ורדפה את הסיעה הקומוניסטית־היהודית באנטוורפן ובבריסל.

בשנת 1935 הנהיג הקומאינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי שמטרתו הייתה להפיץ את הקומוניזם בעולם כולו, אסטרטגיה של חזית עממית חדשה נגד הפשיזם. על פי הרעיון החדש היה על הקומוניסטים לתמוך בצדדים הלאומיים של המאבק של המעמד הפרולטרי. עקב כך מיתנו הקומוניסטים היהודיים את התקפותיהם על הציונים, על הדתיים ועל הדמוקרטים־סוציאליסטים.

רוב הקומוניסטים המושבעים, כ־150 איש, הצטרפו לבריגדות הזרות של צבא הרפובליקה הספרדית, והייתה להם, אפילו, יחידה יהודית שנקראה “בוטווין” (Botwin). רבים מהם לא חזרו, ואלה שהמזל שיחק להם והם שרדו, עברו לאחר זמן קצר לפעילות בתנועת המחתרת נגד הכיבוש הנאצי. על קבוצה זו נמנו גם יצחק־ז’ק גונציג, אחיה של הלדה וכן אשתו רחל (רוז’קה). בהמשך נתפס יצחק על ידי הנאצים והועבר למחנה מינכהאוזן בו מצא את מותו.

התנועה הפלמית בבלגיה    🔗

עוד כשהייתי ילד התנהלה בבלגיה מלחמת שפות, שהלכה והחמירה עם השנים. מלחמה זו לא התייחסה לשפה בלבד, אלא הייתה ביטוי לעוינות, לתסכול ולקיפוח שחשו האזורים הפלמיים לעומת האזורים הוואלוניים שבהם היו מצויים התעשיות הבסיסיות ומכרות הפחם. מלחמת השפות לא התמתנה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך התפקידים התחלפו: המחצית הפלמית של הארץ שגשגה, ואילו הוואלונים סבלו ממשבר כלכלי. מספר קטן של אנשי ציבור יהודים היו פעילים בתנועה הלאומנית הפלמית, שמטרתה הייתה להבטיח את העליונות של השפה והתרבות הפלמיות. אחד מהם, ד“ר מרטין רודלהיים, תמך בשלטונות הכיבוש הגרמניים בזמן מלחמת העולם הראשונה והתמנה ל־ Raad van Vlaanderen (ועדה עליונה של פלנדריה). בשנת 1920 נידון רודלהיים למאסר על שיתוף פעולה עם הכובשים ומת בכלא. כך יצא שה”קדוש המעונה" הראשון של התנועה הפלמית היה דווקא יהודי! חברים אחרים בתנועה נמלטו להולנד. יש להדגיש שפעילותם של יהודים בתנועה הלאומנית הייתה תופעה חריגה. הרוב המכריע של יהודי בלגיה היו דוברי צרפתית, וכמעט כולם, כולל הורי, בחרו בצרפתית כשפת הלימוד לילדיהם. השיקול שלהם היה, בדרך כלל, תועלתני: “איזו תועלת מעשית תביא ידיעה יסודית של השפה הפלמית בעולם הרחב של היהודי הקוסמופוליטי?” דבר זה תרם לטיפוח רגשות אנטישמיות, אף כי נסתרים בדרך כלל, בקרב התושבים הנוצרים של אנטוורפן, שהיו מעורבים עמוק ב“מלחמת השפות” על כל היבטיה החברתיים, התרבותיים והכלכליים. בזמן מלחמת העולם השנייה התאכזבו היהודים המעטים, שהיו פעילים בתנועה הקומוניסטית הפלמית, מההתקרבות של התנועה לנאצים והפכו לציונים נלהבים. לאחר המלחמה נחשבו אותם יהודים מעטים שנשארו נאמנים לתנועה למשתפי פעולה עם האויב, ולכן לבוגדים.

פוליטיקה קהילתית    🔗

בשנת 1910 יסדה הקהילה היהודית באנטוורפן את תנועת “שומרי הדת”. בעיקר על מנת לדאוג להשגחה על כשרות ולאכוף את שמירת המצוות על חברי הקהילה היהודית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, עמד בראש תנועה זו הרב עמיאל, שמאוחר יותר היה לרב הראשי של תל־אביב. הוא היה נוהג לשוטט ברחובות אנטוורפן בשבת, בעיקר ברחוב פליקן, מרכז המסחר ביהלומים, על מנת להבטיח שאף חנות לא תיפתח ושלא תתקיים כל פעילות מסחרית ביום המנוחה.

בשנת 1887, החליטה עיריית אנטוורפן להקים רובע חדש על שטח גדול שהיה פנוי בעיבוריה הדרומיים של העיר. השלטונות המוניציפליים בנו ברובע בית כנסת מפואר, בכוונה למשוך את היהודים להשתקע בו. ברם, רק יהודים מעטים התיישבו ברובע שהיה מרוחק ממרכז העיר, ורק יהודים הולנדים מעטים בקרו בקביעות בבית הכנסת. לכן כונה בית הכנסת “בית הכנסת ההולנדי”. מאוחר יותר נבנה בית כנסת קטן, אך מפואר, ברובע היהודי, שהליטורגיה שבו הייתה על פי המסורת היהודית הספרדית וזה נקרא “בית הכנסת הפורטוגזי”. בבית כנסת זה התקיים טקס הבר־מצווה שלי בעברית מודרנית.

היהודים האורתודוכסים ממזרח אירופה העדיפו, בדרך כלל, את “השטיבלאך” (ה“חדרונים”) שהתאפיינו בהעדר גינונים ובאווירה הביתית שלהם והזכירו להם את בתי הכנסת שבגטאות שמהם באו. השטיבל הראשון נבנה בשנת 1909, ושימש לא רק כמקום תפילה, אלא גם כאכסניה לנזקקים שהגיעו לעיר, וכן כמועדון, כמרכז למסחר וכמרכז ללימודים. לאחר מכן הוקמו שני שטיבלאך נוספים. האחד היה שייך למתפללים עשירים והותקנה בו תאורה חשמלית, ולכן כונו המתפללים בו “החסידים החשמליים”. בשני לא יכלו המתפללים להרשות לעצמם להתקין תאורה חשמלית (שהייתה עדיין בגדר מותרות באותה תקופה) והם כונו בשל כך “חסידי גז”.

מלחמת העולם השנייה    🔗

אני רואה חובה לעצמי לציין את גבורתם של בלגים רבים שניסו להגן על היהודים ממכונת ההשמדה הנאצית, באותה עת שאני עצמי חייתי בבטחה יחסית בארץ ישראל. רוב האינפורמציה על תקופה זו מצויה בספרו של מקסים שטיינברג: Extermination. Sauvetage et Resistance des Juifs de Belgique. מעשי הגבורה של העם הדני ידועים היטב. מעטים יודעים שהבלגים היו ראויים לשבח לא פחות מהם. שישים אלף יהודים היו בבלגיה עם הפלישה הנאצית. אל בעלי האזרחות הבלגית נוספו פליטים מפולין, מהולנד, מגרמניה ומאוסטריה. בתחילה ניסו הגרמנים להסתיר את מעשיהם המתועבים, מפני שידעו היטב שצפויה תגובה אלימה, מצד האוכלוסייה המקומית, לרדיפת יהודים. מיפקד היהודים וכליאתם והקמת המחלקה היהודית, בוצעו במסווה של גיוס עובדים למאמץ המלחמתי הגרמני, למרות שהמטרה הייתה לגרש את היהודים מבלגיה.

כאשר ציוו השלטונות הגרמניים על כל היהודים לשאת את הטלאי הצהוב שיבדיל אותם מיתר התושבים, פרסם העיתון La Libre Belgique את ההודעה הבאה: “Citoyens! par haine du Nazisme, par fidelite a vous memes, faites ce que vous ne faites pas: sur la simple vue de l’etoile jaunc, qui vous les signale, saluez les Juifs” (אזרחים! מתוך שנאה לנאציזם, מתוך נאמנות לעצמכם, עשו מה שאינכם עושים בדרך כלל: כאשר הנכם מבחינים בכוכב הצהוב, המצביע על יהודי, הצדיעו לו").

בניגוד למה שהתרחש בצרפת הכבושה, סירבו השלטונות הבלגיים להרשות למשרדים האנטי יהודיים ליהנות מסיוע מוסדי. כמו כן, נמנעה המשטרה הבלגית ממעורבות במצוד אחר יהודים לשם גירושם. כאשר דרשו שלטונות הכיבוש מהרשויות הציבוריות לחלק את ה“טלאי הצהוב”, סירבה ועידת ראשי הערים “לשתף פעולה עם צעד זה, אשר רומס את כבוד הפרט, יהא אשר יהא”. יש לציין, שבדומה ליתר הארצות הכבושות, מצאה המשטרה הגרמנית גם בבלגיה משתפי פעולה מקרב האוכלוסייה המקומית, בעיקר באנטוורפן. גופים ימניים קיצוניים, כמו “הליגה לביטחון העם” שהיו בה מרכיבים נציונאל־סוציאליסטים ומרקסיסטים, אשר שיתפו פעולה עם הנאצים, תקפו את העמדות הפרו־יהודיות של ראש העיר הסוציאליסטי של אנטוורפן. התאחדות עורכי הדין דוברי הפלמית, החליטה להרחיק משורותיה את חבריה היהודים. מהומות אנטי־יהודיות פרצו ברובע היהודי, בעידוד העיתון הקתולי Gazet van Antwerpen. אירועים אלה גרמו לבריחת רוב היהודים מאנטוורפן. אבל ההתנהגות האנטישמית עוררה את חמתם של תושבי אנטוורפן, אפילו של אלה שלא נטו חיבה יתרה ליהודים. היו גם יהודים מעטים שניסו להציל את עורם על ידי הלשנה והסגרה של חבריהם. כך נתפס גיסי יצחק גונציג והועבר למחנה מינכהאוזן שבו מצא את מותו. אבל תופעות אלה, חמורות ככל שהיו, מחווירות בהשוואה למעשי הגבורה של אלפי בלגים שהתקוממו נגד הכיבוש הגרמני ועשו מאמצים רבים כדי להגן על היהודים.

בסתיו 1942 החלו הגרמנים במצוד שיטתי אחר היהודים. תוך שלושה חדשים נעצרו 16,000 איש, שהיוו כשליש מהאוכלוסייה היהודית, וגורשו לאושוויץ בשבע עשרה שיירות. יתר היהודים, שהצליחו לחמוק מהמעצרים, נמלטו מבתיהם והשתדלו להיבלע באוכלוסייה הכללית.

המצור נמשך! עם המשלוח האחרון הגיע מספרם של המגורשים ל־ 28,418 איש. הגרמנים נוכחו לדעת שהמשימה השטנית שלהם אינה קלה. ראש משטרת ה־ אס.אס. דיווח ביוני 1944: “הקשיים שלי נובעים מהעובדה של־80% מהיהודים הוצאו מסמכי זהות מזויפים, ושישנם בלגים־אריים רבים המסייעים להם”.

תמיד שאלתי את עצמי כיצד התאפשר ליהודים לשרוד, כשהם נידונים לנדודים, ללא כרטיסי קיצוב, ללא עבודה ומקור הכנסה ולא קורת גג לראשם. הבלגים מצאו תשובות לשאלות אלה. אלפי בלגים ביטאו את אהדתם ליהודים בעזרה פעילה, כשהם מסתכנים בפעולות גמול אכזריות. בתקופה זו התארגנו ביוזמת הרשויות המקומיות יחידות סיוע שסיפקו ליהודים כרטיסי זהות ריקים, המציאו להם טפסים שאפשרו להם לשנות את כתובתם, העניקו תווי מזון וחלקו להם אלפי חבילות מזון. כמרים ונזירות העניקו מקלט לילדים במוסדות קתוליים: 2500 ילדים מצאו מקלט במאה שלושים ושמונה מוסדות, ביניהם מנזרים, פנסיונים, קליניקות, בתי מרגוע וגם בשבע מאות בתים פרטיים. תנועת המחתרת נטלה על עצמה את המשימה של הגנה על היהודים: הוקמו מקומות מחבוא חשאיים שסיפקו מקלט גם לטייסים של בנות הברית וועדות מקומיות של “החזית העצמאית” קבלו הוראות מפורטות כיצד להגן על היהודים. כל זה היווה משימה אדירה עבור ארץ קטנה כבלגיה.

גם היהודים עצמם יזמו ארגונים להצלת יהודים. ביוזמת המפלגה הקומוניסטית, הם יסדו את ה – “Comite de Defense des Juifs” (CDJ)', ארגון שסיפק סיוע חשאי יעיל ליהודים בלתי לגליים, ובפרט לילדים. האירגון חילק קצבה כספית ל־4000 מבוגרים והמציא סידורי לינה ואוכל ל־2000 ילדים מסתתרים. כל הפעילויות המחתרתיות האלה התקיימו הודות לארגון היעיל ולמנהיגים המסורים.

החוקרים העקשנים של משטרת ה־אס.אס. וכן משתפי הפעולה ורודפי הבצע הכבידו על המשימות האלה והגבירו את הסיכון בהן. ככל שהיו מעורבים במבצעים יותר אנשים, יותר פעילים נתפסו וגורשו. אבל המנהיגים החסרים תמיד הוחלפו באחרים ותאי הארגון שנהרסו – שוקמו. ארגונים יהודיים מחתרתיים של קומוניסטים וציונים שקודם היו עוינים זה לזה, החלו לשתף פעולה במאבק המזויין. כל הארגונים שהוזכרו לעיל, שבהם לקחו חלק תושבים מכל קשת האוכלוסייה, תרמו להצלת כמחצית האוכלוסייה היהודית בבלגיה.

התזמורת האדומה    🔗

איזידור שפרינגר, גיבור “התזמורת האדומה”.

אחד הארגונים שלקחו חלק פעיל במאבק בפולש הנאצי היה רשת ריגול שנקראה “התזמורת האדומה” ומקימה ומנהיגה היה ליאופולד טרפר. כאשר טרפר העביר את פעילותו לבלגיה, היו חברי החוליה הראשונים והבולטים בו חברי “השומר הצעיר” לשעבר, שהפכו לקומוניסטים ושאיתם הייתי קשור, כפי שציינתי במקום אחר בספר. כגון: גיסי יצחק־ג’ק גונציג ורעייתו רחל־רוז’קה, איזי שפרינגר, שהיה חבר בקבוצה שלי, וורה, אלמנתו של אמיל אקרמן, חבר נעורי הקרוב ביותר. כך מספר עליהם טרפר בספרו Le Grand Jeu (1975): “הצוות הבלגי גייס כמתנדב את איזידור שפרינגר. הכרתי אותו אישית כאשר עדיין היה חבר ב”השומר הצעיר" ונהג להטריד אותי בקריאות ביניים בזמן ההרצאות שנתתי בבריסל. מאוחר יותר הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ולבריגדה הבין־לאומית בספרד. אומץ ליבו היה מעורר התפעלות, והרשים אפילו את אלה שהתרגלו להישיר מבט אל המוות. הברית הגרמנית־סובייטית שנחתמה הייתה טראומה ללוחם אנטי־פשיסטי נועז זה. בשנת 1940 הוא היה קצין בצבא הבלגי. הוא נאות להצטרף אלינו, ברגע שהתבקש לעשות כן, עם אישתו, פלורה ורגסט, והצטיין בפעילותו. הייתה לו רשת קטנה משלו, קצינים שהכיר בזמן המלחמה ומומחים לתעשייה, ביניהם יש לציין את ג’ק גונציג (דולי), פעיל קומוניסטי מאז 1942, שלפני כן היה חייל קרבי בספרד ושהכינויים שלו היו “טטו” ו“מרטי”. גונציג אירגן חוליות חבלה החל מסוף 1940 ויחד עם אישתו רחל המציא לשפרינגר מידע על בתי חרושת לנשק. ורה אקרמן, למרות שהייתה בת שלושים ושתיים בלבד, היא בעלת היסטוריה ארוכה של פעילות לצדו של שפרינגר. היא שירתה בבית חולים בספרד. בעלה, אמיל אקרמן, נפל בשנת 1936 כשנלחם על הגנת מדריד." טרפר מצטט את הקולונל רמי, אשר מתאר בספרו “Livre du Courage et de la Peur” את מותו ההרואי של שפרינגר: “יום חג המולד החל בהתאבדות. אסיר נואש קפץ מהקומה השלישית אל מותו… שפרינגר קפץ לא מתוך ייאוש, אלא כדי למנוע משוביו לאלץ אותו לדבר”. לשפרינגר הוענק לאחר מותו ציון לשבח על ידי הממשלה הבלגית.

חלק שלישי: אגרונום בפלשתינה

“מבורך האדם שמצא את ייעודו” (ט. קרליל)

 

פרק 10: עולים לארץ־ישראל    🔗

קפיטליסט חסר פרוטה    🔗

מייד לאחר שסיימתי השירות הצבאי החלטנו, הלדה ואני, לעלות לארץ ישראל. בזמנים ההם הוגבל מאד מספר העולים על ידי השלטונות הבריטיים ומספר הסרטיפיקטים (רשיונות עלייה) שהוקצבו לעלייה מבלגיה היה מצומצם למדי. שבועות אחדים לפני שחרורי מהצבא, פניתי למשרד הפדרציה הציונית ובקשתי סרטיפיקטים עבור אשתי ועבורי. הממונה, ידיד של אבי, שכונה “פרידמן הג’ינג’י”, הגיב בשלילה על בקשתי, בציינו שאינו מתכוון “לבזבז” עלינו סרטיפיקטים, כיוון שהוא בטוח שנמצא דרך לעלות ארצה מבלי להזדקק להם. במקום להתווכח אתו, החלטתי לנסות דרך אחרת. למחרת היום, לבוש מדים של קצין בחיל הפרשים, כולל מגפי עור מבריקות (שעדיין לא היו סמל של הנאצים) ודרבנות מצלצלים לרגלי, התייצבתי אצל הקונסול הבריטי. סיפרתי לו כי אבי הוא בעל הון רב, הרוצה להשקיע במפעל חקלאי בארץ ישראל והוא מבקש ממני, מהנדס אגרונום מדופלם, לבדוק האם הנושא הוא בר ביצוע ועשוי להיות רווחי. היו לי מסמכים מהבנק ואישור מאבי שמאמתים את דברי. הקונסול אמר שהוא יפנה למשרד המושבות בבריטניה לבקשת אישור ויוכל להשיב לי תוך שבועות אחדים. אמרתי שאיני יכול להמתין שבועות לתשובה כי הוצעה לי הצעת עבודה מפתה בקונגו ועליה אני חייב לתת תשובה מיידית. אם לא אקבל תשובה חיובית מהקונסול, לא תהיה לי ברירה אלא לאכזב את אבי ולקבל את ההצעה בקונגו. ביקשתי את הקונסול לשלוח מברק על חשבוני, כדי לקבל תשובה בהקדם. כיצד הצלחתי לשכנע את הקונסול בסיפור הדמיוני – אינני מבין עד היום. עובדה היא שתוך שבוע קבלתי אשרת כניסה לארץ בתור קפיטליסט.

רעייתי ואני בדרך אל הקונסול הבריטי, ספטמבר 1932.

חדשים בארץ זרה    🔗

בנובמבר 1932 ארזנו את חפצינו בארגזים והפלגנו לארץ ישראל, ובכיסנו המחאה בנקאית על סכום של 10,000 לירות סטרלינג, שנתן לי אבי. נסענו ברכבת למרסיי, ומשם באנייה של Messageries Maritimes ליפו. הלדה החלה לסבול ממחלת ים מרגע שעלתה על הסיפון, עוד בטרם עזבה האנייה את הנמל, אבל התאוששה בלב ים. כשהגענו לים הסוער של מפרץ ביסקיה, הייתה לה סיבה אמיתית לחוש ברע, אך היא עמדה יפה בטלטולים.

ביום שהיינו אמורים להגיע ארצה, קמתי עם שחר כדי לא להחמיץ את המראה הראשון של חוף ארץ ישראל. המהומה סביב העלייה ליבשה, ובמיוחד הטלטול בידי הסבלים הערביים לסירות שנשאו אותנו לנמל, הביכו את הלדה מאד. לאחר שהשתחררנו מהמכס, טיילנו ברחובות תל־אביב. בחמש השנים שעברו מאז ביקורי הראשון לא חלו בעיר שינויים של ממש ועדיין היה לה המראה המדכא של עיירה פרובינציאלית דלה. היא נשארה כפי שזכרתיה ועל כן ידעתי מה צפוי לנו. העפתי מבט חטוף על רעייתי, ונדהמתי לראות דמעות זולגות מעיניה. בתגובה לשאלתי המבוהלת “מה קרה”? היא פרצה בבכי מר וקראה “אני רוצה לחזור הביתה!”. למזלנו, לא יכולנו לחזור מיד כי היה עלינו להמתין שבוע ימים לאנייה הבאה וכך הייתה להלדה שהות להשלים עם המציאות החדשה.

אסתר שפירא בדירה על הגג.

באותו ערב נפגשנו עם אסתר שפירא, ידידתו של גיסי יצחק, וזו הייתה תחילתה של ידידות שנמשכה לאורך כל החיים. היכרות זו תרמה רבות להרגיע את הלדה ולהביאה להשלים עם חיינו החדשים. אסתר התגוררה בדירת גג ברחוב אלנבי עם שותף לחדר, וופקה (זאב) איזנר. לא היה כל קשר רומנטי בין השניים, אלא היה זה סידור מקובל מאד בימים ההם, בשל המצוקה הכלכלית. וופקה העיר לי בצחוק, שאסתר צנועה עד כדי כך, שאינה מתלבשת בחדר כשהוא נוכח, אלא יוצאת לגג, שם יכולים לראותה כל העוברים ברחוב. הם הציעו לנו, כדבר מובן מאליו, להתגורר אתם עד שנספיק להסתדר. גרנו איתם כשבוע ימים, וופקה ואני במיטה צרה אחת, אסתר והלדה במיטה השנייה. וופקה היה צבעי וחסר עבודה מזה חצי שנה. בתקופה ההיא היה נהוג שמובטלים מקבלים מרק ולחם חינם במטבח הפועלים של ההסתדרות, עד שימצאו עבודה, ומזה התקיים המארח שלנו. אסתר עבדה במשק בית תמורת סכום זעום אך קיבלה ארוחה מלאה במקום עבודתה.

בתקופה ההיא, היה קשה יותר למצוא דייר מאשר לשכור דירה. היה נהוג שמשפחה משכירה חדר אחד, עם זכות שימוש במטבח ובשירותים המשותפים. מצאנו דירה ברחוב מונטיפיורי, הוצאנו את חפצינו מהארגזים והסתדרנו. קירות החדר היו מוכתמים בכתמי דם של פשפשים שנפלו במלחמה המתמדת בינם לבין הדיירים, אך נותרו די פשפשים חיים על מנת להטריד אותנו בלילות. מצב זה נחשב רגיל, באותה תקופה, ונתקלנו בפשפשים בכל דירה ששכרנו בהמשך.

“שריפת” מיטות הברזל בלהבה הייתה שיגרה שבועית בקיבוצים במלחמתם הבלתי פוסקת במזיקים אלה. רק לאחר שהוכנס השימוש ב־ד.ד.ט., תכשיר הדברה יעיל מאד שהופיע לראשונה בעת מלחמת העולם השנייה, ניתן היה להתגבר על מוצצי דם אלה ועל הדומים להם, ועל המחלות שהם מעבירים: מלריה, פפטצ’י ומכות אחרות.

העולים החדשים שהגיעו מיד לאחר קום המדינה, הנזכרים ומזכירים במרירות את הפגיעה בכבודם בבואם ארצה, כאשר אובקו בד.ד.ט., אינם יודעים כמה סבל ומחלות מנע מהם ה“עלבון” הזה בהמשך.

אגרונום מחפש עבודה    🔗

זמן קצר לאחר שהיגענו ארצה, התייצבתי במשרדי ההסתדרות כדי להירשם כאגרונום המחפש עבודה. אציין, שמאז ועד היום הזה, טרם קבלתי מכתב הפניה, אף לא אחד, מלשכת העבודה. כאשר המזכיר שמע שהגענו בלי להזדקק לסרטיפיקטים, ביקש מהקהל לצאת מהחדר וביקש לדעת כיצד הצלחנו בכך. היה עלי להבהיר לו שהשיטה בה נקטתי היא ייחודית ואינה ישימה לעלייה המונית.

למרות שהכנתי עצמי מבחינה מקצועית לצרכים של ארץ ישראל, הסיכוי למצוא עבודה כאגרונום באותם הימים היה קרוב לאפס. זלמן רפפורט, יליד הארץ שסיים את לימודיו בז’מבלו שנתיים לפני ומצא עבודה במחלקת החקלאות המנדטורית, השתדל מאד לעזור לי. הוא לקח אותי באופנוע לתחנת הניסיונות של הסוכנות היהודית ברחובות, שם פגשתי את ד"ר שמואל הורביץ, אשר עתיד היה להיות יריב מקצועי שלי משך שנים רבות, יריבות שהסתיימה בסופו של דבר בידידות ובשיתוף פעולה. פגשנו אותו בחצר, לבוש בחלוק מעבדה לבן, מדי החוקר החקלאי של אז. הוא היה עסוק ברישום תצפיות בצמחים שגדלו בחלקות ניסוי קטנות. הורביץ הסביר לי שאין כל סיכוי שאמצא עבודה בתחנה בעתיד הנראה לעין, בגלל חוסר תקציב. הוא סיפר שגם העובדים הקבועים מקבלים, במקום משכורת, תלושים שבהם ניתן לקנות מצרכים חיוניים במכולת המקומית.

הגעתי ארצה מצויד במכתבי המלצה מרובים, שהיו חתומים על ידי נשיא הפדרציה הציונית הבלגית, והופנו לאנשי ציבור שונים בארץ שהייתה להם זיקה לחקלאות. קיימתי שתי פגישות, שהיו מביכות וחסרות תועלת, ולאחר מכן שרפתי את שאר מכתבי ההמלצה. פחות מביכה, אך לא יותר פורייה, הייתה הפגישה עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל אביב. כבעל חברת ספנות אשר פעלה בקו יפו אנטוורפן, היו לו קשרים הדוקים עם בלגיה והוא אף התמנה כקונסול כבוד של ארץ זו. היו פחות מתריסר נתינים בלגיים בארץ באותה התקופה, וכל אחד מהם זכה לתשומת ליבו האישית של הקונסול. בתוקף תפקידו, הזמין אותנו הקונסול לכוס תה. על שאלתו אם יש לנו בעיות, עניתי שיש לי רק בעייה אחת והיא למצוא עבודה במקצועי. דיזנגוף קרא מיד למזכירו וביקש ממנו לעזור לי. כששמע האיש ששגורות בפי האנגלית, הצרפתית, ההולנדית והגרמנית, הציע לי מיד עבודה במשרד החברה.

נוכח מצבנו הכלכלי הרעוע הייתה הצעתו מפתה מאד, אך ידעתי שקבלתה פירושה ניתוק ממושך, אם לא תמידי מהמקצוע, ולא יכולתי להסכים לכך.

מייד לאחר שהגענו ארצה, החזרתי את ההמחאה לאבי ובזה הסתיים מעמדי הקצר כקפיטליסט. על אף שחיינו חיים צנועים מאד, והחיים היו באמת זולים, אזל במהרה מלאי המצלצלים שלנו והתחלנו למכור חפצי הכסף שקבלנו כמתנות נישואים.

“אלוהים אדירים – מה שלחת לי?”    🔗

אחרי שנכשלתי בחיפוש עבודה במקצועי, נסעתי לבקר ידידים בקיבוץ עין החורש, אליו הצטרף גרעין השומר הצעיר מבלגיה. לא רציתי להכביד על מארחיי, והתנדבתי לעבוד בעבודת חוץ. לפני היציאה לעבודה, סעדתי ארוחת בוקר תקנית של קיבוץ בימים ההם: לחם טבול בשמן עם בצל מטוגן וכוס תה חלש ומתוק. לארוחת הצוהריים, היינו מצוידים בפרוסת לחם, בחתיכת דג מלוח ובמנת חלבה קטנה, שהייתה אמורה להחזיר את הקלוריות שצרכנו במהלך העבודה. יצאתי לעבודה עם ידידי הטוב נומה, עגלון הקיבוץ. בהגיענו לפרדס, בו היינו אמורים לחרוש במחרשה ערבית כדי להשמיד את עשבי הבר בין שורות השתילים, רתם נומה כל אחד מצמד הפרידות למחרשה ערבית, כלי פרימיטיבי, אך מסוגל לבצע עבודה ראויה בידיים מאומנות. אלה חסרו לי. בזמן שנומה התקרב עם מחרשתו לשורת העצים ופתח תלם ישר כסרגל, הסתבר שלמחרשה שלי רצון משלה. עם המושכות ביד אחת, וידית המחרשה ביד השנייה, ולאחר מתן הוראה לפרד להתקדם, החלה המחרשה לרוץ בזיגזג, תוך שהיא פוגעת לסירוגין, פעם בשתיל רך בשורה שמימין ופעם בשתיל בשורה שמשמאל. בעל הפרדס המיואש החל רץ בעקבות המחרשה, הפרד והחורש הטירון, תוך שהוא זועק ביידיש “אלוהים אדירים – מה שלחת לי”? הוא נירגע רק לאחר שהצלחתי להשתלט גם על הפרד וגם על המחרשה האיומה. כך הסתיימה עבודת החריש הראשונה שלי.

אחרי שחזרתי לתל אביב, קיבלתי בעזרת “פרוטקציה” עבודה בפרדס בנס ציונה, מושב שהתפרסם במלחמתם של הפועלים היהודיים על עבודה עברית. מנהל העבודה היה ערבי, והעובדים – קבוצה מעורבת של יהודים וערבים. התרשמתי מאד מהקפדנות בה נהגו לשמור על טיב התפוזים ליצוא. בכל בוקר נבדקו ציפורני העובדים על מנת להבטיח שלא תיגרם פציעה לפרי בעת קטיפתו. ההוראות להכנסת הפרי לסלים והעברתם למיכלים היו אף הן קפדניות למדי. עוד יותר הרשימה אותי הקפדנות בה חפרו חברי לעבודה בורות בעקבי נעליהם על מנת לכסות את קליפות התפוזים שהיו מקלפים ואוכלים מידי פעם. כבעל מקצוע, הייתי מודע לחשיבות כיסוי הקליפות בעפר, כאמצעי למניעת הדבקה בנבגי מחלות של פרי ההדר. ברם, עד מהרה הסתבר לי שהייתה סיבה אחרת לכיסוי הקליפות. בוקר אחד, ביקר בעל הפרדס בנחלתו, ובזמן הפסקה בעבודה ביקש אותנו לעמוד במעגל סביבו, על מנת לשמוע את הערותיו על עבודתנו. חשבתי שזאת הזדמנות טובה ליהנות מאכילת תפוז. בחרתי בקפידה פרי יפה, קלפתי אותו ולפי כל כללי התברואה, חפרתי בור בעקב נעלי, הטמנתי את הקליפות בבור וכיסיתי אותן בעפר. חבריי לעבודה, שלהפתעתי לא ניצלו את ההפסקה לאכילת תפוז כמוני, התבוננו במעשיי בשקט, ועם תום כיסוי הקליפות פרצו בצחוק אדיר. בעל הפרדס לא היה מודע כנראה להומור שבמצב, ושאל אותי בכעס: “מדוע, אם אתה מוצא לנכון לאכול את התפוזים שלי, אינך אוכל ‘בררה’ אלא בוחר דווקא ב’פרימה' לייצוא?”

יום אחד, קיבלתי מברק מחברי רפפורט: “סע מייד לעכו, סיכוי לעבודה”. עשיתי כן, בלי לקבל אפילו את התמורה לשלושה שבועות של עבודה בפרדס, וכך קיבל בעל הפרדס החזר מלא עבור הפרי ליצוא שזללתי אצלו.

עבודה בפרדס בנס ציונה – ארוחת צהרים

עבודה בפרדס בנס ציונה – פוזה של עבודה

פרק 11: המחקר החקלאי בפלשתינה (א"י) – מבט אישי    🔗

חיי האישיים והמקצועיים כה שזורים בפיתוח המחקר החקלאי בישראל, כמעט מתחילתו ועד למצבו הנוכחי, עד שקשה לי להתייחס לנושא בצורה לא אישית. כמו כן, אני רואה חשיבות בהעלאתם של ההיבטים האישיים הידועים לי בלבד כי, לצערי, רוב רובם של עמיתיי, שהשתתפו בתהליך המופלא של הפיכת החקלאות בארץ מעיסוק פרימיטיבי למקצוע מודרני, יעיל ומתוחכם, הלכו לעולמם. ורוב העוזרים לי מתקופת המנדט, אף שהיו צעירים ממני, אף הם אינם עוד איתנו.

מקום העבודה עליו חלמתי

כפי שהוזכר לעיל, קיבלתי מברק מידידי רפפורט המורה לי לפנות מיד לתחנת הניסיונות בעכו. בהגיעי לתחנה נמסר לי שמבקשים מועמד לתפקיד מנהל תחנת ניסיונות לגידולי שדה וירקות. האדם שמילא את התפקיד עד לאותה תקופה היה לא אחר מאותו שפירא, ה“גיבור” שפצע בזמן לימודינו בבלגיה סטודנט אנטישמי בפגיון, שפוטר מתפקידו הנוכחי עקב אי־התאמה. נמסר לי שיש יותר מעשרים מועמדים לתפקיד (שנים רבות לאחר מכן נודע לי ששמואל הורביץ היה אחד מהם) ושוועדת מינויים, המורכבת מפקידים בריטיים בכירים, תבחן אותם.

זה היה בדיוק מקום העבודה שעליו חלמתי. החסרון היחיד היה בכך שזו הייתה הצעה לתפקיד של מנהל. כמי שזה עתה עזב את ספסל הלימודים, חסר ניסיון מקצועי בכלל וידע על חקלאות ים־תיכונית בפרט, חשתי שאיני מוכן לתפקיד והייתי מעדיף תפקיד של סגן עם אפשרות ללמוד, תוך כדי עבודה, מבעל מקצוע מנוסה. הסיכויים לזכות בתפקיד נראו לי קלושים ביותר, אבל הייתה זו הזדמנות חד־פעמית ולא היססתי לנסות את מזלי.

ההמתנה למועד קיומה של ישיבת הוועדה נתנה לי שהות לבחון את המצב ולאסוף נתונים על מקום עבודתי בעתיד. התברר לי שממשלת המנדט הקימה מספר תחנות ניסיון באזורי הארץ השונים, מהגליל ועד לנגב, בעיקר באזורים הערביים וכי בהתאם לשיטה הנהוגה בכל המושבות הבריטיות, יועדה כל תחנה לענף חקלאי ייחודי, כגון גידולי שדה, מטעים, גידול עופות וגידול בעלי חיים אחרים. כל אחת מהיחידות נוהלה מירושלים על ידי הקצין החקלאי הראשי האחראי לאותו תחום.

בתקופת המנדט ראה המחקר החקלאי בארץ ישראל את עצמו מחויב לשרת שני סקטורים של חקלאים: הסקטור היהודי והסקטור הערבי.

בראשית ההתיישבות בארץ, לא הייתה החקלאות הנהוגה על ידי הפלאחים הערבים שונה מהותית מזו המתוארת במקרא, וכן לא היה שוני של ממש בין החקלאות הערבית לחקלאות עברית. המתיישבים היהודים הראשונים היו גברים ונשים אשר בחרו בחקלאות כדרך חיים מתוך תחושת חובה לאומית, בסברם שהחזרה לעיבוד הקרקע היא הצעד הראשון והחיוני לגאולת הארץ והאומה. חקלאים אלה היו לרוב בעלי רמה תרבותית ואינטלקטואלית גבוהה, מסורים לתפקיד שבחרו ומוכנים לעבודה קשה, אך ידיעתם בחקלאות הייתה קלושה. המסורת היחידה שעליה יכלו להסתמך הייתה זו של שכניהם הערבים. אולם, בהיותם בלי מנוסים ובהעדר מסורת חקלאית העוברת מאב לבן, לא ראו ברכה רבה במעשיהם.

החווה הממשלתית לגידול בעלי חיים ותחנת הניסיונות החקלאית

בשנת 1925 הקימה הממשלה המנדטורית מרכז למחקר חקלאי בעכו בשם “החווה הממשלתית לגידול בעלי חיים ותחנת הניסיונות החקלאית” (להלן: המרכז בעכו). בחירת המיקום לחווה לא נעשתה על סמך סקר מעמיק של הקרקעות באזור, אלא נקבעה, כפי שהיה אופייני בימים ההם, בגלל זמינותו של שטח קרקע שהיה שייך לסולטן הטורקי לשעבר. העובדה שהמיקום אינו מרכזי, שהשטח קטן מידי ושהקרקע אינה מתאימה ביותר, לא השפיעו על ההחלטה. חלק מהחסרונות האלה תוקן בהמשך, על ידי רכישת שטחי קרקע נוספים בסביבה.

הצוות הבכיר במרכז בעכו (משמאל לימין): י. אהרונוביץ, ד"ר ק. שוויג, י. ליברמן, צ. בן־אדם, ב.מ. קמרון, מ.פפר, ז.מיטיס, י. קוצרסקי.

במקום הוקמו והופעלו היחידות הבאות: חווה להשבחת בעלי חיים (סוסים, בקר, צאן וחזירים), תחנת ניסיונות לגידולי שדה וגן, תחנת ניסיונות לגידולי מטע, תחנת ניסיונות לגידול עצי יער, תחנת ניסיונות לגידול עופות, ארנבות ודבורים ומעבדה לאנטמולוגיה. מנהלי היחידות היו ברובם חסרי השכלה אקדמית אך בעלי ניסיון מקצועי עשיר, שאצל אחדים מהם, היה פרי ההכשרה שעברו בחו"ל. כולם היו אנשים מוכשרים ובעלי מוטיבציה חזקה, שעשו מאמץ רב להתגבר על החסר בידע אקדמי על ידי לימוד עצמי ועל ידי מעקב אחר המתרחש והמתחדש בתחום המקצועי.

מנהלה הראשון של תחנת הניסיונות למטעים היה אגרונום (ז. מייטיס), אך הוא הוחלף על ידי סגנו (ישראל גרמי). מנהלי היחידות האחרות היו: יהודה קוצ’רסקי (גידולי שדה וגן), צבי בן־אדם (עופות), משה פפר (בעלי חיים), אריה להב (יערנות) וד"ר קלמן שווייג (אנטמולוגיה).

בחירת מנהלים יהודיים, חסרי השכלה אקדמית, ליחידות השונות של המרכז, באזור שהיה בתקופה ההיא אזור ערבי מובהק, לא נבעה מהעדפת יהודים על ידי השלטונות הבריטיים אלא מחסר בערבים בעלי הכישורים המתאימים לתפקידים אלה. העובדים הערבים היגיעו מהכפרים בסביבה. רובם, גברים ונשים, היו מיומנים בעבודות חקלאיות בשיטות פרימיטיביות, אך חסרי השכלה בסיסית.

לא היו אז במרכז ספרייה, מעבדה, מכשירים או ציוד כל שהוא לבדיקות מדעיות, פרט למעבדה אנטמולוגית קטנה שהייתה ממוקמת בצריף קטן.

כל יחידה שבתחנה בעכו הייתה קשורה בקשר מקצועי לאגף המתאים במשרד הראשי בירושלים. מנהלי האגפים היו בריטים. המרכז בעכו נוהל כיחידה אדמיניסטרטיבית אחת על ידי סקוטי בשם ברדלי ס. קמרון, אשר כיהן בתפקיד מיום הקמת התחנה ועד תום המנדט. הוא חי במקום והזדהה עם תפקידו הזדהות מלאה.

החשיבות שבניקוי דיר חזירים

אחרי המתנה של ימים אחדים, הוזמנתי לראיון הגורלי. כשהתבקשתי לתאר את הניסיון המעשי שלי בחקלאות, סיפרתי שבימי החופשה מהלימודים בג’מבלו עבדתי במשק חקלאי קטן. כאשר נתבקשתי לפרט באילו עבודות עסקתי, עניתי: “בכל העבודות הנעשות במשק, מאיסוף תפוחי אדמה ועד ניקוי דיר החזירים”. לאחר שהשבתי על כמה שאלות נוספות נשאלתי על ידי יו"ר הוועדה באיזה משכורת אני מוכן להסתפק. למזלי הודרכתי מראש איך להגיב על שאלה זו, מבלי להיראות צנוע מדי ומבלי להגזים. כפי שייעצו לי, השבתי, שעשר לירות סטרלינג לחודש הוא סכום סביר. ואז נשאלתי שאלה נוספת: “אם התקן מאשר שמונה לירות סטרלינג בלבד, האם אתה עדיין מעונין במשרה?” תגובתי החיובית הייתה כה נלהבת, כך שגם אם התכוונו רק לבדוק אותי, לא הייה לי שום סיכוי לקבל יותר מסכום זה.

על אף שידעתי כי סיכויי להתקבל לתפקיד, שלא הייתי מוכן לו מבחינת בגרותי המקצועית, קלושים למדי, חיכיתי במתח לתשובת ועדת המינויים. אחרי שבועיים קיבלתי בדואר הודעה שמוניתי לתפקיד “מנהל תחנת ניסיונות חקלאית”, במשכורת נדיבה של 144 סטרלינג לשנה, כולל זכויות לפנסיה.

מייד לאחר קבלת הודעת המינוי, ארזנו, אשתי ואני, את חפצינו ונסענו ברכבת לחיפה. מחיפה, המשכנו באוטובוס ערבי לעכו. עד שהתמלא האוטובוס בנוסעים, נפלה החשכה. הלדה הייתה מפוחדת: שני יהודים נוסעים לבד באוטובוס מלא ערבים! פחדה גבר כאשר התברר לה שאין בכלל כביש מחיפה לעכו ואנו נוסעים על החול הרטוב של שפת הים. בסופו של דבר, הגענו לעכו מבלי להירצח ונסענו במונית למרכז המחקר. בימים הראשונים התגוררנו בשכונה שהוקמה עבור העובדים היהודיים על גבעה, בתחום המרכז, ושכונתה בפי הערבים, בצדק, “תל־אל־עקרב”. עקרבים היו שם בכל חור וסדק, בחדרים ומחוץ להם. בהמשך הזמן מצאנו בית פנוי בכניסה לעיר, שאותו שכרנו בשותפות עם משפחת שווייג. לכל זוג יועד חדר ששימש למגורים ולשינה. הסלון הענק, המטבח והשירותים היו משותפים.

בתחילה, הסתדרו הנשים יפה יחד, עד שיום אחד הפסיקה פתאום אשתו של שווייג, ניושה, לדבר עם הלדה. לאחר שנה של שתיקה מתוחה בין שתי השכנות, חיבקה פתאום ניושה את הלדה והצהירה על רצונה בידידות ביניהן. לשאלתה של הלדה מה בכלל גם ל“ברוגז” השיבה ניושה בפשטות: “אינני זוכרת”!

אורח החיים היה ספרטני, אך הודות למשכורת הגבוהה מהממוצע, לא סבלנו ממחסור של ממש. על אף שהיינו באמצע החורף, היו מי המקלחת היומית קרים למדי. רק אחרי שעברנו לדירה מודרנית יותר, ניתן היה לחמם מים בעזרת דוד שהוסק בעצים. הבישול היה על פרימוס ועל פתיליה. לנו היה ארגז לקרח, ששימש גם את השכנים. כשהגיע לדירתנו סוכן, והציע לנו “פריג’ידר” במחיר 20 לירות, בעשרים תשלומים חודשיים של לירה אחת, לא שקלנו אפילו את האפשרות לנצל הצעה זו, שנראתה מעבר לאמצעים הכלכליים שלנו. הכביסה נעשתה בידיים, והשתמשנו בקוביות של סבון חום מתוצרת שכם.

אל זאבת

שנים אחדות לאחר מכן שאלתי את הקצין החקלאי הראשי, הממונה עלי בירושלים, ג’רי מסון, אוסטרלי חביב אך שיכור רוב הזמן, מה הניע את ועדת המינויים לבחור בי מבין יותר מעשרים מועמדים שרבים מהם היו, ודאי, מנוסים ממני. הוא הסביר לי כי תשובתי לשאלה “באילו עבודות עבדת במשק”, שהייתה “בכל העבודות הנעשות במשק, מאיסוף תפוחי אדמה ועד ניקוי דיר החזירים”, היא שהכריעה: “חיפשנו בעל דרגה אקדמית שאינו חושש ללכלך את ידיו ואתה היית זה שהתאים לדרישתנו”.

כשעבדתי, קודם עלייתי ארצה, בניקוי דיר החזירים וסבלתי מהצחנה לא עלה בדעתי שניסיון זה יהיה יותר מכריע בקבלת התפקיד שעליו חלמתי, מהתעודה “מהנדס אגרונום” בהצטיינות שקיבלתי ממוסד בעל מוניטין בין־לאומי.

מסון המשיך וסיפר לי שההיסוס העיקרי ביחס להתאמתי לתפקיד היה בגלל חזותי הצעירה שבגללה התעורר החשש שלא אוכל לקיים משמעת עבודה אצל יותר ממאה העובדים הערבים שהועסקו בתחנה, שבאו ממסורת תרבותית בה מקובל לכבד את סמכות המבוגרים. חשש זה חלף כאשר העובדים ראו אותי, לבוש במדי פרש, רוכב על אחד הסוסים הגזעיים של החווה. מאז דבק בי הכינוי “אל זבת” (הקצין), שהעניק לי יותר סמכות מאשר יכול היה להעניק לי זקן ארוך, ומעולם לא נתקלתי בבעיות משמעת.

בעיות של חוקר מתחיל

בהיותי חסר ניסיון לחלוטין, הייתי מעדיף לקבל הנחיות, במקום לשאת באחריות בלעדית ומלאה בקביעת תכנית העבודה. בחיפושיי הראשונים אחר מקור להדרכה פניתי בכתב לד"ר ק. פינר, שעמד לסיים את עבודתו בתחנת הניסיונות ברחובות ולעבור לעבוד בסוכנות היהודית בירושלים. הוא היה ממונה על טיפוח החיטה, ועבודתו בנושא הופסקה עקב העברתו לתפקיד החדש.

באותם ימים הייתה החיטה גידול השדה החשוב ביותר, הן במשק היהודי והן במשק הערבי, לכן הפרוייקט העיקרי שהתכוונתי להתרכז בו היה בנושא גידול החיטה. היה בידי החלק הראשון של דוח אשר סיכם את עבודתו של פינר. חלק זה של הדוח התייחס לתיאור מפורט של זני החיטה בארץ. החלק השני, שטרם פורסם, היה אמור להתייחס לעבודת ההשבחה שנערכה עד אז. ביקשתי את פינר להנחות אותי כדי שלא לחזור על עבודות שעבר נעשו. תשובתו הייתה קצרה ועניינית: כל הפרטים המבוקשים מצויים בחלק השני של הדוח שלו. כאשר דוח זה יפורסם, הוא יעמוד גם לרשותי. עד אז יישאר הדוח במגירה שלו. (הדוח נמצא, כנראה, עדיין במגירה). פניתי גם לפרופסור אלכסנדר אייג, פרופסור דגול לבוטניקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ציינתי במכתבי שאני מעונין בשיפור המרעה הטבעי בארץ, נושא שבו איש עדיין לא טיפל. ביקשתי ממנו לציין את עשבי המרעה המקומיים אשר לדעתו יכולים להיות המבטיחים ביותר כמקור לטיפוח המרעה הטבעי. הוא ענה לי כי בכוונתו להתמסר בעצמו לנושא מעניין זה ועל כן הוא מנוע מלמסור לי את המידע המבוקש.

כשנוכחתי לדעת שהחיפוש אחר מקור הדרכה בעולם האקדמי אינו מניב תוצאות, שיניתי כיוון ופניתי לחברים בקיבוצים שעסקו בגידולי שדה וביקשתי לדעת מהן הבעיות המקצועיות העיקריות המטרידות אותם.

התנ"ך והפלאח

לאנשי ההתיישבות החדשה, שהתנחלו בארץ בסוף המאה הקודמת (העלייה הראשונה) לא היה כל מושג על החקלאות הים־תיכונית שממנה התכוונו להתפרנס. היו להם שני מקורות מידע בלבד: התנ“ך והפלאח הערבי השכן. לא הייתה להם כל סיבה לפקפק במהימנות ההדרכה שקיבלו מהפלאח, שכן שיטות העבודה שלו היו זהות בכל פרטיהן לשיטות החקלאיות המתוארות בתנ”ך: אותם הגידולים, אותם מועדי הזריעה, אותם הכלים ואותן שיטות העבודה.

מבין גידולי השדה, הייתה החיטה הגידול החשוב ביותר. על כן, בדומה לשכניהם, רתמו המתיישבים החדשים צמד בהמות למחרשת עץ, זרעו את אותם הזנים באותם במועדים, קצרו במגל ודשו במורג, והשיגו אותם היבולים: 60 עד 80 קילוגרם גרגרים לדונם.

המפנה הראשון חל עם ייסוד הקיבוצים. חברי הקיבוצים לא היו מוכנים להשלים עם העבודה המפרכת והמייגעת הכרוכה בשיטת החקלאות המסורתית, כשניתן היה לבצעה ביעילות בעזרת מכונות. הם הפעילו טרקטורים עם מחרשות פלדה להכשרת השדות, זרעו במכונות זריעה וקצרו בקומביינים. גישתם של הקיבוצים גרמה למחלוקת בינם לבין המוסדות המיישבים שדוברם היה הכלכלן החקלאי אלעזרי־וולקני, מנהל תחנת הניסיונות של הסוכנות ברחובות. הוא טען שמיכון כשלעצמו אינו מעלה את היבולים, אך מגדיל בהרבה את הוצאות הייצור, או כדבריו: “לא יתכן מצב שבו ההוצאות הופכות למודרניות וההכנסות נשארות פרימיטיביות”. על כן התנגד אלעזרי־וולקני לכך שהסוכנות היהודית תקצה משאבים לרכישת ציוד יקר. הוא עמד על העיקרון שעל החקלאים היהודיים ללמוד מהניסיון רב־הדורות של עמיתיהם הערבים ולשפר את שיטותיהם. נאמן לעקרונותיו, השקיע אלעזרי־וולקני עבודה רבה בלימוד הכלכלה של הפלאח ודרכי עבודתו, ופרסם את הממצאים בחוברת “משק הפלאח” (1930).

על אף הכתוב בספרי הכלכלה החקלאית, התברר כי לאמיתו של דבר, אכן הגדיל המיכון משמעותית את היבולים, וזאת משתי סיבות הייחודיות לתנאי הארץ:

סיבה אחת קשורה ב“זבוב הקמה” שהיה מזיק החיטה העיקרי באותה תקופה וגרם לנזקים קשים לחיטה הצעירה. כל עוד עיבדו היהודים את השדות בשיטות המסורתיות פגע המזיק במידה שווה בשדות הערבים ובשדות היהודים, אך עם תחילת החריש בטרקטורים החל המזיק להבחין בין השדות ואפשר היה לתחום את הגבול בין שדה של פלאח ובין שדה שכן של קיבוץ, על פי הימצאותו או העדרו של זבוב הקמה: רימות הזבוב עושות את הקיץ בשכבה העליונה של הקרקע. בעונת הגשמים, לאחר נביטת החיטה, יוצאות הרימות מהקרקע ועולות על החיטה הצעירה ונוברות בתוך הגבעול. בשדות החרושים בטרקטור, מושקעות הרימות בעומק כזה שממנו הן אינן מסוגלות לעלות על פני השטח, וזאת הסיבה להתנהגות “המפלה” של זבוב הקמה.

הסיבה השנייה להגדלת היבולים עם תהליך המיכון הייתה השינוי במועד הזריעה. המחרשה הערבית אינה מאפשרת להכשיר את הקרקע היבשה והקשה לפני הגשמים ולכן מתאחרת זריעת גידולי החורף ועקב כך גם נביטתם. הטרקטור, עם הציוד המיוחד לו, מסוגל להכין מצע לזרעים לפני הגשמים. הזריעה המוקדמת מאריכה את עונת הגידול ועל ידי כך גדל היבול.

התפיסה החדשה של המשק היהודי שאומצה על ידי המוסדות המיישבים (ראה להלן), והנהגת מחזור הזרעים התלת־שנתי היוו גורם נוסף בהגדלת היבולים בתקופה ההיא.

שלושה גורמים אלה הביאו להעלאת רמת היבולים מ־60–80 ק“ג לדונם ל־100–150 ק”ג לדונם. אך לא היה די בזה כדי לכסות את הוצאות המיכון והדישון ולהגיע לרמת חיים מתקבלת על הדעת.

כך היה מצב העניינים בארץ בשנת 1933, כאשר התחלתי לעבוד כחוקר חקלאי. מחד גיסא נראה היה לי שהחקלאים היהודים צודקים בכך שאינם מוכנים עוד, במאה ה־20, לעבוד עבודה מפרכת שמכונות מסוגלות לבצעה במהירות, ביעילות וללא מאמץ. מאידך גיסא סברתי כי צודק גם אלעזרי־וולקני הטוען ש“לא יתכן מצב שבו ההוצאות נעשות מודרניות וההכנסות נשארות פרימיטיביות”.

נראה היה לי שהפתרון לבעיה טמון במציאת דרכים ושיטות עבודה שישלבו את המשך תהליך המיכון עם הגדלה משמעותית של היבולים.

זני החיטה שנזרעו באותה התקופה, הן על ידי היהודים והן על ידי הפלאחים, היו זנים מקומיים של חיטה קשה Triticum durum)). זנים אלה טופחו במשך דורות, תוך כדי התאמתם לתנאי קרקע מדולדלים, הן בברירה טבעית והן בבירור מכוון, ופוטנציאל היבול שלהם היה נמוך בגלל התאמתם לרמת הפוריות הנמוכה של הקרקע. בגידול זנים כאלה לא ניתן להעלות את היבולים במידה מספקת על ידי דישון או באמצעים אגרו־טכניים אחרים. הצעד הראשון שהתבקש, כדי להעלות את רמת היבולים בצורה משמעותית, היה להחליף את הזנים המקובלים בזנים בעלי כושר הנבה גבוה יותר. סברתי שזנים כאלה יוכלו להגיב יפה למתן דשנים ולתשומות מודרניות אחרות וכך תבוא על פתרונה המחלוקת בין מצדדי המיכון ומתנגדיו. זאת הייתה הדרך בה בחרתי ועל ההתלבטויות בהגשמתה אספר בפרק הבא.

אני מודע לכך שאני בר מזל

בין הידידים שרכשתי תוך החיפוש אחר סיוע והכוונה מקצועית, היו מנדל רייזנר, מזכיר אירגון עובדי הפלחה וצבי נוימן, האחראי לענף המספוא בארגון. הייתה זו תקופת ההתיישבות של “חומה ומגדל”. השיקולים שעל פיהם נקבע מיקומם של היישובים היו לאו דווקא שיקולים חקלאיים. יישובים אחדים הוקמו באזורים בהם תנאי הגידול לא היו ידועים למתיישבים, כגון באדמות הגיר של עמק בית שאן או באדמות הלס של הנגב.

באותם ימים הוצא לי לערוך סדרת ניסויים באזורים בעייתיים אלה. תכנית זו, לא זו בלבד שעשויה הייתה לפתור בעיות חקלאיות־מקצועיות, אלא אף לספק מקורות עבודה למשקים הצעירים ולתרום בכך לביסוסם הכלכלי. כל קיבוץ שהצטרף לתכנית, היה אמור להעמיד לרשות התכנית חבר שיהיה אחראי לביצוע הניסויים וכן עובדים לפי הצורך. עלי היה לתכנן את הניסויים ולגייס את התקציב הדרוש לתשלום עבור עובדים אלה, שהיה אמור להיות מקור הכנסה לא מבוטל למשקים. הפרויקט, שהתבצע בהצלחה רבה, התרחב וכלל גם משקים ותיקים. ארגון מגדלי הירקות הצטרף לתכנית וכעבור שלוש שנים הופעלה מערכת הניסויים מכפר גלעדי בגליל העליון ועד נירים בנגב. משרד החקלאות, שהיה סבור שבמוקדם או במאוחר ייהנה גם המגזר הערבי מהידע הנרכש, לא התנגד לתכנית ואף אושר לי להעביר חלק מתקציבי התחנה בעכו לעבודה במשקים. י. גוטליב, מפקח חקלאי בצפון, הקציב גם הוא, באישור הממונה עליו, הערבי עבדאללה גוברין, סכום ניכר לניסויים.

באותה תקופה שיגר משרד המושבות הבריטי את ד“ר קין, ממלא מקום מנהל תחנת הניסיונות המפורסמת ברוטהמסטד, שבבריטניה, לערוך סקר על מצב המחקר החקלאי בארץ ישראל. בעת שהותו בתחנה, תיארתי בפניו את עבודתי ונתתי לו עותק של הדוח השנתי שלי. לאחר שעיין בדוח הוא שיבח אותי, אבל ציין את הסתירה בין גודל הצוות שלי לבין היקף העבודה המשתרעת על כל הארץ: “לא יתכן שעבודה מגוונת בהיקף כזה, בוצעה על ידי אדם אחד בסיוע עוזר אחד בלבד”. עניתי לו שאכן אי אפשר לבצע את העבודה, שעליה דיווחתי, עם עוזר אחד בלבד ולאמיתו של דבר עומדים לעזרתי כעשרים עובדים שאינם מופיעים בשום תקן ממשלתי. כשהוספתי שעוזרים אלה הם חקלאים, לא האמין ד”ר קין שחקלאים ללא השכלה אקדמית מסוגלים לערוך ניסויים. בתגובה, הצעתי לו לשלוף מהמדף, באקראי, אחד מהתיקים הרבים ולבדוק בעצמו. במקרה נפל בידו תיק של ניסוי מורכב בהשקיה שנערך בתל יוסף ובוצע על ידי חקלאי ותיק ואוטודידקט בשם בן מאיר. מגמת ניסוי זה הייתה להשיג חלוקה שווה, ככל האפשר, של זרם המים בעת ההשקיה בערוגות (שהייתה שיטת ההשקיה הנפוצה ביותר בתקופה ההיא). הדבר חייב קביעת הצירוף המיטבי של השיפוע, של רוחב ואורך הערוגות, של עוצמת זרם המים ושל זמן ההשקיה. התיק הכיל מפות טופוגרפיות, נתונים על בדיקות רטיבות בעומקים ובמועדים שונים, נתוני אקלים, פרטים פנולוגיים וסיכומי היבולים בחלקות השונות. כל הנתונים היו פרי עבודה של חקלאי ללא השכלה פורמלית אשר נשלחו אלי לניתוח סטטיסטי ולסיכום. קיין עיין בתיק ואמר: “אהרונוביץ, אינך יודע איזה מזל יש לך שזכית לשרת חקלאים כאלה”. עניתי לו: “ד”ר קין, אתה טועה. אני מודע למזלי".

ההרגשה שאני בר־מזל בכך שזכיתי לשרת חקלאים כאלה, ליוותה אותי לאורך כל חיי המקצועיים.

העימות עם רחובות

כשנוסדה תחנת הניסיונות ברחובות על ידי התנועה הציונית בשנת 1921, הוטלה עליה המשימה הקשה למצוא דרך שתאפשר למתיישבים החדשים להתפרנס בכבוד מקרקע אשר דולדלה עקב שנים רבות של ניצול הרסני ושל אקלים הקשה. התחנה הייתה אמורה לפעול בהעדר נתונים על תנאי האקלים, על סוגי הצמחייה, על תכונות הקרקע ומידע חיוני אחר, באזור של חקלאות פרימיטיבית וללא מוסדות מחקר. חקלאים מחוסרי ניסיון וללא מסורת חקלאית, היו צריכים ליישם שיטות מודרניות. יצחק וולקני אמר בזמנו: “נאלצנו ליישב אנשים שלא הוכשרו, על קרקע שטרם הוכשרה ובתנאים שלא הוכנו כראוי”. על תחנת הניסיונות הוטל התפקיד הכפול של מחקר ושל הדרכת החקלאים. הניסויים הראשונים נערכו במקומות שונים בארץ: בג’בטה, במרחביה שבעמק, בדגניה שבעמק הירדן ובבן שמן שבמישור החוף המרכזי. המרכז המינהלי הוקם בתל־אביב. יצחק וילקנסקי, (אלעזרי־וולקני), כלכלן חקלאי, שעלה ארצה ב־1910, התרכז תחילה בלימוד השיטות החקלאיות של הפלאח. הוא ראה בשיטות המסורתיות, הזהות לשיטות המתוארות בתנ"ך, התאמה מושלמת של החקלאות לתנאי האקלים הים־תיכוני, שגובשה על ידי דורות אין ספור של חקלאים וסבר שניתן להתאים ניסיון זה לצרכים המיוחדים של החקלאי היהודי. עבודתו בנושא זה סוכמה ופורסמה בחיבור “משק הפלאח” (The Fellah’s Farm) (1930).

אולם משק הפלאח לא הוכיח את עצמו כמודל המתאים להתיישבות יהודית, כיוון שלא התאים לחקלאות האינטנסיבית שאליה שאפו היהודים. לכן הוקדש מאמץ גדול לחיפוש אחר גישה חדשה לחלוטין לתכנון ולפיתוח חקלאיים. בהשראת משקי הטמפלרים בארץ, התקבל העיקרון של “המשק המעורב” או ה“משק האורגני” כמודל מתאים למשקי ההתיישבות. משקי הטמפלרים הגרמנים פעלו באזורים שונים בארץ ופיתחו חקלאות משגשגת. משקים אלה התבססו על משק מעורב, כלומר על שילוב של ענפי חי (בעיקר רפת חלב ולול) עם גידולי שדה, ירקות, ומטעים. בניגוד למצב במגזר הערבי, שבו הייתה הפרדה כמעט מוחלטת בין משק גידולי השדה של הפלאח לבין משק בעלי החיים של הבדואי, סברו המתכננים שדפוס המשק הרצוי הוא זה שמשולבים בו ענפי הצומח עם משק החי. שילוב זה חייב ייצור מספוא לבהמות, בעיקר שחת מקטניות, בשדות הפלחה. צורך זה הביא להחלפת המחזור הדו־שנתי המסורתי, שבו מתחלפים לסירוגין חיטה עם קטניות לגרגרים, דורה, או שומשום ועוד (כולם גידולים המדלדלים את הקרקע), במחזור התלת־שנתי שבו מייעדים את השנה השלישית לגידול משבח־קרקע שהן הקטניות לשחת (בתוספת דישון זרחני).

פעילותי בקיבוצים עוררה את תשומת לבם של אנשי תחנת הניסיונות ברחובות, שכעסו על הפלישה שלי לתחום, שלפי דעתם, היה בלעדי להם. ה“ירייה הראשונה” הייתה איום על ארגון עובדי הפלחה, שאם ימשיכו לשתף איתי פעולה, תנתק התחנה את קשריה עם הארגון. כאשר מזכיר הארגון, מ. רייזנר, סיפר לי על האיום שבא מרחובות אמרתי לו שאין לי ספק שהממונים עלי לא יצטערו ביותר אם אפסיק את עבודתי במשקים, אבל מגוחך להניח שהסוכנות תרשה לתחנת הניסיונות שלה להחרים חלק מאותו ציבור שלמענו היא הוקמה ואותו היא חייבת לשרת. הטיעון היה משכנע. כשראה וולקני, מנהל תחנת הניסיונות ברחובות דאז, שפנייתו לארגון עובדי הפלחה נכשלה, הזמין את מייסון, המנהל הכללי של משרד החקלאות, לבקר בתחנת הניסיונות. מייסון נענה בחיוב אך הזמין אותי להתלוות אליו. נוכחותי לא הפריעה לוולקני להשמיע את טענותיו ואת דרישתו מהמנהל הכללי “שיפסיק את עבודתי במשקים היהודיים שהוא תחום הפעילות הבלעדית של תחנת הניסיונות ברחובות”. טענה נוספת הייתה בפיו של וולקני: בהתמרמרות רבה הזכיר שאני נוהג להתייעץ עם היוגבים, דבר “הדומה לרופא המבקש חוות דעת מחולים או אפילו מאחיות כיצד לפעול” ושאין להעלותו על הדעת. (התנגדות זאת של אנשי רחובות לוועדות המקצועיות שקיימתי בשיתוף עם החקלאים רדפה אותי גם שנים רבות לאחר קום המדינה). תשובתו של מייסון הייתה קצרה ולעניין: “החקלאות היהודית היא חלק מתחום אחריות של משרדי ואהרונוביץ חופשי להחליט היכן לעבוד, עם מי להתייעץ ומה לעשות”.

אח"מים מבקרים בתחנת הנסיונות ברחובות. שורה ראשונה, מימין: חיים וייצמן, סיר ארתור ווקופ, יצחק וולקני.

אחרי שתי התבוסות האלה, החליטו אנשי רחובות לפעול לפי האמרה האנגלית If you can’t fight them, join them“”. אמיר, מנהל מחלקת ההדרכה של רחובות, שוגר אלי והציע לי שאזמין את עמיתיי ברחובות להשתתף בעבודה שלי. קיבלתי הצעה זו ברצון וראיתי בה דרך לצאת מהבידוד שלי בציבור החוקרים החקלאיים. המלחמה הרשמית אמנם פסקה, אך גם אחרי שהוכרז רשמית על שלום, עדיין צצו בעיות רבות ושנים רבות נשארתי האויב מספר אחד בעיני הסגל שברחובות.

אחד מהעימותים הפך להתמודדות אישית. ד"ר ש. הורביץ חקר, כמוני, את שאלת אספקת המספוא הירוק למקנה. אימצנו גישות הפוכות לאותו נושא: הורביץ אימץ את השיטה המקובלת של אספקה יומית של ירק קצור וחקר מגוון רחב של גידולים קצרי עונה המתאימים למגמה זו.

אני נקטתי בגישה הפוכה, המניחה שהמקנה חייב “לאסוף בעצמו” את המספוא, והתרכזתי בפיתוח שיטות לגידול מרעה זרוע אשר יספק ירק בכל ימות השנה. נושא זה היה שנוי במחלוקת בעולם כולו ונדון בכינוסים מקצועיים רבים. לכל גישה היו, כמובן, תומכים נלהבים והדיונים היו לפעמים קולניים. במרוצת הזמן, הודות לפיתוח של מכונות יעילות לאיסוף, לשימור ולחלוקת ירק, הפכו שתי הגישות למיותרות, והשיטה של אספקת מספוא המבוססת על תחמיץ ושחת, שנאספים פעם בשנה ואספקתם מובטחת בכל ימות השנה ללא תלות במזג האוויר, אומצה על ידי המשק היהודי רובו ככולו.

במרוצת השנים, עם הגיל והבגרות, התגברנו שנינו על הטינה ההדדית והתגבשו בינינו קשרי חברות אישיים ומקצועיים.

כעבור שנים אחדות חלו שינויים במעמדי כמנהל התחנה. בעת שהתמניתי למנהל, היו לתחנה שני מנהלים: האחד, יהודה קוצ’רסקי, היה אחראי לניהול המשקי של התחנה, שהקיפה כ־4000 דונם, ואני הייתי האחראי לבחירת נושאי המחקר ולהפעלת הניסויים. לאחר זמן מה, הועבר קוצ’רסקי למשרד האזורי ביפו, ומתוך רצון לצמצם את המונופול של היהודים על התפקידים הבכירים במרכז עכו, התמנה במקומו מנהל ערבי, סובחי שהבי. סובחי היה “ג’נטלמן”. לא היה צל של איבה יהודית־ערבית ביחסים בינינו. אדרבא, נוצרו בינינו יחסי ידידות ופעלנו תוך שיתוף פעולה כנה.

בתקופת הביניים, עד למינויו של סובחי, מילאתי גם את תפקידו של קוצ’רסקי. סובחי ביקשני להמשיך בכך, עד שילמד את המצב. הקפדתי לעדכן אותו בכל מהלך ולפעול רק בהסכמתו. סידור זה היה אמור להיות זמני בלבד וההנחה הייתה שסובחי יתחיל לפעול כמנהל בכיר בסיום תקופת ההיכרות וההסתגלות. אך בהמשך כתב סובחי דין וחשבון אישי, בו טען שאין צורך, ולא היגיון, בשני מנהלים לתחנת הניסיונות החקלאית וכי הוא סבור שביכולתו של אהרונוביץ להיות המנהל היחיד של התחנה ולכן הוא מציע למנות, בצדו של אהרונוביץ סגן מנהל ערבי. הצעתו של סובחי התקבלה בחיוב בהנהלת המשרד בירושלים. סובחי הועבר לעזה, בתפקיד בכיר של קצין חקלאי לאזור הדרום ומוסה חדד, ערבי נוצרי, התמנה לסגן מנהל. בדומה ליחסים שהיו ביני לבין סובחי, היו גם היחסים עם מוסה חדד מצוינים וללא כל מתח על רקע לאומי.

המצב החדש, בו הפכתי לאחראי הן לניהול המשקי והן למחקר, זימן לי אפשרות ללמוד את כל ההיבטים של ניהול משק גידולי שדה גדול, הן בבעל והן בשלחין. למדתי לנהוג בטרקטור ולהפעיל את כל כלי העבודה החקלאיים. בעונות הבוערות, אהבתי להחליף את הטרקטוריסטים, בעת הפסקת הצוהריים, בחריש, בזריעה או בקציר בקומביין, בהתאם לעונת השנה. להפתעתי, היו לי כישורים אלה לתועלת בתפקידי כחוקר.

בשנת 1936 נתמניתי למפקח על כל תחנות הניסיונות החקלאיות הממשלתיות, שכולן היו ממוקמות באזורים ערביים מובהקים: בעמק בית שאן, במוקבלה (באזור ג’נין), בפרדייה (בגליל העליון), ובמגדל (בדרום). הקידום בדרגה היה מלווה בעלייה משמעותית במשכורת. בפעם הראשונה בחיי הזמנתי חליפה אצל חייט.

זרעים רשומים וזרעים מאושרים

תחנת ניסיונות זקוקה לשטחי קרקע הגדולים בהרבה מהשטחים המוקדשים לניסויים למעשה. עריכת ניסויים בחלקות השדה עשויה לגרום להשפעות על הגידולים בחלקות אלה בעתיד, ולכן פסולות חלקות כאלה לניסויים חדשים לתקופה ממושכת. דרושות לפחות שלוש עד ארבע שנים בהן מגדלים בשטח כלשהו גידול אחיד, לפני שניתן לערוך בו ניסוי חדש. לכן חייב גודל שטח המשק כולו להיות בהתאם.

החלקות בעכו שלא שימשו לניסויים, נועדו לגידול זרעים של זנים משובחים תחת השגחתו הישירה של המטפח. זרעים כאלה ידועים בכינוי “זרעים רשומים”. מידי שנה יצרנו כמאה טון זרעים רשומים של חיטה ושעורה. הזרעים האלה חולקו לחקלאים כ“הלוואה”, בהתאם להמלצת קציני החקלאות. מחצית מכמות הזרעים הוקצבה לערבים ומחציתה – ליהודים. החוב הוחזר בכמות שווה מהיבול הבא – הערבים החזירו את התבואה ישר מהגורן כשהיא מעורבת בעפר ואבנים, ואילו היהודים החזירו את חובם כתבואה נקיה יחסית, מהאסיף בקומביין. בתבואה שהוחזרה לא ניתן להשתמש לזריעה והיא שימשה כמספוא למקנה של החווה.

היה לי ברור שתועלתה של שיטה זו מוגבלת והיא מובילה למבוי סתום כיוון שהיא היוותה סובסידיה למספר קטן של חקלאים. הצעתי לידידי מנדל רייזנר להרחיב את פעילות הקואופרטיב לגידול זרעי ירקות, שהוקם שנים אחדות קודם לכן על ידי ארגון מגדלי ירקות, כך שתכלול גם גידול זרעים של גידולי שדה. הבטחתי לו שהתחנה בעכו תספק לו בכל שנה כמות מספקת של “זרעים רשומים” שישמשו לייצור “זרעים מאושרים”, כלומר זרעים שגודלו בחוות מיוחדות תחת השגחת תחנת הניסיונות ו“אושרו” כמתאימים לזריעה.

הצעד הבא היה פנייה לממונה עלי – קצין החקלאות הראשי. הצעתי לו שבשנה הראשונה לתכנית, ייועדו כל מאה הטונות של ה“זרעים הרשומים” שמייצרת תחנת הניסיונות לקואופרטיב יהודי לגידול זרעים שיתחייב לגדל את הזרעים בחוות מיוחדות תחת השגחת תחנת הניסיונות ובאישורה. בתום השנה יחזיר הקואופרטיב לתחנה מאה טונות של “זרעים מאושרים” ואלה יחולקו לחקלאים ערבים (כלומר, הערבים יקבלו כמות כפולה של זרעים לעומת העבר). יתרת הזרעים תשווק כ“זרעים מאושרים” לחקלאים יהודים וערבים כאחד.

להפתעתי ולשמחתי אושרה תכניתי על כל פרטיה, וכך נוצרה תכנית רב־שנתית לייצור זרעים שפעלה כסדרה עד למלחמת העצמאות. כעבור זמן קצר, הצטרפה גם התחנה לחקר החקלאות ברחובות לתכנית והוקמה ועדה משותפת לפיקוח על ייצור הזרעים. הייתה זו התחלת הקואופרטיב לגידול זרעים “הזרע”, אשר במרוצת השנים הפך לחברה גדולה לייצור זרעים בעלת מוניטין בין־לאומי.

מעבדת הזרעים ברחובות, בהנהלת ד"ר חיה גלמונד הנמרצת, סיפקה את השירותים לבדיקת זרעים והייתה פעילה, יחד עם היועץ המשפטי יוסי צ’כנובר, בגיבוש ההנחיות והכללים לגידול זרעים שהיוו, עם קום מדינת ישראל, בסיס לחקיקת חוק הזרעים.

בין ערבים ליהודים

פרק זה מבוסס על הניסיון האישי שלי בתחום יחסי יהודים־ערבים והוא, כמובן, סובייקטיבי ואינו מתיימר להסיק מסקנות כלליות.

כשנכנסתי לתפקידי כמנהל תחנת הניסיונות בעכו, היה העדר שפה משותפת עם רוב העובדים למכשול רציני ביצירת יחסים הדדיים, והיווה מקור פוטנציאלי לאי הבנות ולמתח. על כן התחלתי מיד ללמוד ערבית אצל מורה ערבי בעכו. הלימוד התנהל כך: אני הכנתי רשימת משפטים שהנחתי שאהיה זקוק להם בעבודה למחרת היום. המורה תרגם את המשפטים וקרא אותם לפני בערבית. אני רשמתי את דבריו בכתב לטיני. לאחר מכן קראתי את המשפטים בקול פעמים רבות עד שהמורה היה שבע רצון מהקריאה. לאחר מכן למדתי את המשפטים בעל פה. ביום שלאחר השיעור הראשון, הגעתי לעבודה מוכן להעמיד במבחן מעשי את הידע החדש שרכשתי. העובד הראשון שפניתי אליו שמע בסבר פנים יפות את דברי, אבל לא הבין מה אני רוצה ממנו. אצל העובד השני, לא הייתה ההצלחה גדולה יותר. פניתי לעמית יהודי, דובר ערבית, והוא ביקש ממני לחזור על המשפטים. בטרם השלמתי את דברי, הוא פרץ בצחוק: “ניסית לתת הוראות בערבית ספרותית וחשבת שפלאח יבין אותך?” הוא התנדב ללמד אותי ערבית מדוברת וכך התגברתי על המכשול הראשון בעבודתי.

עד מהרה גיליתי שהעדר שפה משותפת אינו המכשול היחיד ביחסיי עם הערבים. הבנת המנהגים והמנטליות של שכנינו הייתה חשובה, לא פחות מידיעת השפה, ליצירת יחסים טובים. ימים אחדים לאחר שהתחלתי בתפקידי, מצאתי על סף דלת ביתנו בעכו סל מלא בפרות וירקות ובעוף. הייתי במבוכה ולא ידעתי איך עלי להגיב. האם היה זה “בקשיש” הניתן בתקווה לזכות בהטבות עתידיות או היה זה ביטוי של רצון טוב לפי מיטב המסורת של קבלת פנים ערבית? עד היום איני יודע את התשובה.

עברו עוד ימים אחדים והתכבדנו בביקור, במפתיע, של כעשרים מהעובדים, כולם גברים. הם ישבו בעיגול בסלון, ואישתי הגישה להם שתייה קרה, פירות וממתקים. למזלי, הוקדשו השיעורים הראשונים שלי בערבית לברכות המקובלות. בהעדר אוצר מילים עשיר יותר, היוו הברכות בסיס ותוכן בשיחה עם האורחים. כל אורח בתורו, על פי סדר הישיבה, דרש בשלומי ובשלום משפחתי והתעניין במידת שביעות הרצון של מהעבודה. לכל אחד עניתי: “אל־חמדאללה” וחזרתי על אותן שאלות בדבר מצב בריאותו, בריאות משפחתו ושביעות רצונו מהעבודה. בתום הסבב, חזרו כל האורחים לפי התור על אותן הברכות וזכו לאותן התשובות ממני, עם הפסקות קלות לשתייה ולאכילה. כאשר נגמרו כל הכיבודים והוחל בסיבוב הברכות המי יודע כמה, התחלתי להתייאש, וביקשתי מאישתי להיוועץ עם שכננו, ד"ר שוויג, שהיה ותיק בהרבה מאתנו. הוא שאל: “הגשתם קפה”?

בהיותנו מורגלים לשתיית קפה של five־o’clock ולא בבוקר של יום חם, הרעיון להגיש לאורחים קפה לא עלה כלל בדעתנו. לאחר שהאורחים שתו את הקפה, תוך שהם משמיעים קולות של שביעות רצון מטיב המשקה, הם קמו ונפרדו מאתנו, לא לפני שהשלימו סבב נוסף של ברכות.

היחסים בין שכנים שיקפו את היחסים בעבודה. לעתים קרובות הוזמנו למסיבות נישואים בכפר מנשיה בו התגוררו רוב העובדים. בחצות, כשהיה מגיע הזמן לחזור הביתה, ליוו אותנו כתריסר כפריים, על מנת להבטיח את שלומנו.

הלדה הלכה לשוק כמעט יום־יום. הייתה לה חנות מכולת מועדפת. את החשבון שילמה בתחלת כל חודש עם קבלת תלוש המשכורת. כאשר ביקשה מצרך שלא היה בחנות, החנווני היה מוציא כסף מהמגירה ומדריך אותה היכן לקנות.

על פני השטח היחסים נראו טובים, אך עם התחממות האווירה הפוליטית, צצו המתחים הסמויים. תקריות רבות, המדגימות את המצב בשטח, יתוארו בפרק על המרד הערבי 1936–1939.

האמביוולנטיות המאפיינת את היחסים של הערבים כלפי שכניהם היהודיים בלטה בתקופות של מתח פוליטי. שכנינו הערבים היו מזהירים אותנו בעוד מועד כאשר האווירה עמדה להתחמם. תמיד הייתה לנו מזוודה ארוזה ומוכנה לקראת מצב חירום וכשקיבלנו אות אזהרה היינו נוסעים ברכבת לחיפה ונשארים יום־יומיים בבית המלון עד שנרגעו הרוחות. לא ידעתי, ולעולם לא אדע, עם השכנים שדאגו לשלומנו השתתפו במאורעות שעל בואם ידעו מראש, או שהיו שני מגזרים באוכלוסייה הערבית – האחד שרצה באמת בשלום ערבי־יהודי והשני ששנאתו החבויה ליהודים התפרצה מזמן לזמן.

גורם נוסף בגיבוש יחסי אנוש תקינים ביני לבין העובדים הערבים נבע מדרך ההתייחסות שלי אליהם. העובדים פנו אלי בכינוי “מועלמי” (מורי). השתדלתי כמיטב יכולתי להתנהג בהתאם ולא כמנהל הנותן פקודות. בזמן עריכת הניסויים, עשיתי פעולות רבות שהיו בלתי מובנות לעובדים וסתרו, לעיתים, את המסורת החקלאית שלהם. אך אני לא דרשתי מהם צייתנות עיוורת, אלא נהגתי להסביר מה אני מתכוון לעשות ומהן התוצאות המצופות. כמו כן, התרגלתי לא לתת פקודות אלא לבטא משאלות. כאשר בפעם הראשונה התגובה למשאלה כזאת הייתה “עלא ראסי” (על ראשי), חשבתי שהעובד לועג לי, ושפנייתי בדרך המשאלה נראית מגוחכת בעיני מי שרגיל לקבל פקודות מהממונה עליו. עד מהרה הבינותי שכוונת העובד הייתה להביע כי הוא מקבל אחראיות מלאה לבצע בקפדנות את משאלתי.

לא עלה בדעתי אז שגישה זו, של גילוי יחס של כבוד לעובדים, תהיה גורם להצלת חיי. זה סיפור שמקומו בפרק אחר.

כבר בראשית ההיכרות של עם הכפריים הערבים התרשמתי מרמת האינטליגנציה המאפיינת את רוב הפלאחים, שאינה נופלת מזו של הכפרי האנגלי או הכפרי הבלגי הממוצע. מצאתי גם הבדל ניכר באופיים של הכפריים בהשוואה לערבים העירוניים.

אשר לבדווים, הם לדעתי “זן” אחר לגמרי. קשה לתאר את אי־האמון והבוז ההדדיים בין פלאח ובדווי.

עם העמקת ההיכרות עם הכפריים, הגעתי למסקנה האינטואיטיבית שרוב הכפריים הערביים הם צאצאים של אותם יהודים שבזמן הגלות עקב חורבן בית שני, העדיפו להמיר את דתם על פני הגירה או מוות. כיצד אפשר להסביר אחרת את העובדה שמספר כה רב של כפרים ערביים שמרו על שמם המקראי לאורך הדורות. הסתמכתי על כך שהמהלך ההיסטורי הרגיל הוא כיבוש כפר, הריסתו, מוות או גירוש התושבים ונטישת המקום. יש להניח שעם יישוב האתר מחדש, לא יבחרו הפולשים דווקא את השם המקראי המקורי ועל כן נראה כי שמירת השם מעידה על רצף היישוב בו.

כמו כן שמתי לב שלעיתים הייתה בין יהודים וערבים שגרו בשכנות, אמפתיה שלא הייתה דומה ליחס הקלאסי בין מנצחים ומנוצחים. רק שנים לאחר מכן התברר לי שהנשיא בן־צבי היגיע, במחקריו על תולדות תושבי הכפרים בארץ ישראל, למסקנה דומה.

בין יהודים ליהודים

העובדה שרוב חברי סגל המנהלים במרכז בעכו היו חסרי השכלה ורקע אקדמיים התבררה, בדיעבד, כיתרון גדול ובלתי צפוי. בין העובדים לא היו קיימים המתח, התחרות והסכסוכים, המאפיינים את היחסים בין אנשי הסגל האקדמי ברוב מוסדות המחקר. היחסים בין העובדים הבכירים היו מצוינים. לא היו יחסי היררכיה וכשהיה צורך להתארגן בשעת חירום (וכאלה לא חסרו) הושג שיתוף הפעולה ללא בעיות. משפחות הסגל ביקרו זו אצל זו ושררה ביניהן אווירה של חברות ושותפות.

היו לי, תמיד, לפחות שלושה סגנים יהודיים: יעקב אפרת, שהיה אחראי על הניסיונות במשקים, אמיל קלרקופר, שאחריו בא שלום וקס, שהיו האחראים לגידול שתילי ירקות מזנים מובחרים ופריץ.

אפרת היה חבר קיבוץ לשעבר וקשריו הטובים בקיבוצים סייעו לו בעבודתו. לאחר שעזב את התחנה עבר לגור כמטפח ב“הזרע”, ולאחר מכן עבד כמורה במקווה ישראל. לבסוף שכנעתי אותו לחזור לתחנת הניסיונות כמנהל לטיפוח דגני חורף. הוא התמסר כולו לעבודת הטיפוח וזכה בפרס ישראל.

קלרקופר, שהיה חניך שלי ב“השומר הצעיר” בבלגיה, עלה בעיקבותיי והייתה זו הפעם היחידה שהרשיתי לעצמי לפעול ב“פרוטקציה” ולקבל לעבודה חבר נעורים. לימדתי אותו את כל מה שהיה צריך לדעת בתפקידו והוא היה עובד חרוץ ומסור. לרוע מזלו הוא נדבק במחלת בקר, הפלה מידבקת של פרות, תופעה נדירה שסיכנה את חייו. מכל קצווי הארץ באו רופאים לראות את החולה המוזר. הוא נאלץ לחזור לבלגיה והפך ליהלומן אמיד.

וקס עבד במחלקת העופות אבל חלם לעבור לגידולי שדה. כאשר קלרקופר נאלץ לעזוב, ביקש וקס למלא את מקומו והסכמתי ברצון. אחרי קום המדינה, התקבל וקס כמטפח הראשי של “הזרע”.

בראן היה “יקה” טיפוסי, שהיא האחראי לגידול ולטיפוח ירקות. חלומו היה למצוא דרך לגדל בישראל “זרעים” של תפוחי אדמה, במקום להביאם מחו“ל מדי שנה בשנה, והוא דבק במשימה עד יומו האחרון. פעם נסע ב”טרמפ" במשאית צבאית בריטית, והחיילים זרקו אותו לכביש מהמכונית הדוהרת. “הלצה” אנטישמית זו עלתה לו באובדן עין ובנכות לכל חייו. אחריו בא אולמן, “יקה” מובהק לא פחות מקודמו, שהתמחה בטיפוח מלונים וקטניות. עם קום המדינה שימש כמורה לגידול ירקות בבית הספר כדורי המפורסם, בו התחנכו רבים מהבכירים בפוליטיקה ובצבא בישראל, כגון יצחק רבין ויגאל אלון וכן בני הבכור, דני.

בין יהודים לבריטים

בדרך כלל, היו היחסים עם הפקידים הבריטיים מורכבים. רלף אמלאן, במאמר שפרסם בג’רוזלם פוסט, מכנה אותם The nicest oppressors“” (הרודנים הנחמדים ביותר). למרות היותם בעלי ניסיון רב בניהול מושבותיהם, מצאו הבריטים את עצמם בארץ־ישראל בסביבה בלתי מוכרת בצירוף תנאים ומגבלות שנקבעו על ידי הצהרת בלפור והמנדט שקיבלו מחבר העמים. החובה לתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל עמדה בסתירה לחיבתם העמוקה לערבים ולתחושתם שלאחרונים נגרם עוול גדול. רוב הפקידים הבריטים לא אהבו את היהודים, שהיו שונים לחלוטין מהילידים שבהם היו רגילים לשלוט. קשה היה לסלוח ליהודים על שהעזו לחשוב ולהתנהג כלפיהם כשווים. הם העריכו מאוד את הרמה התרבותית, את כושר הארגון ואת הדבקות במטרה של היהודים, אך הערכה זו לא הפחיתה סלידתם מהיהודים ולא שינתה את דעותיהם הקדומות כלפיהם.

במרוצת המרד הערבי, נפצעו ונהרגו בריטים רבים על ידי הערבים, אך תגובתם אף פעם לא הייתה חריפה כתגובתם להתקפות של המחתרת היהודית, גם כאשר המנהיגות ורוב הציבור היהודי גינו פעולות אלה.

גישה זו רווחה בצבא, במשטרה ובפקידות הבריטיים, אך לא אפיינה את יחס הבריטים ליהודים כיחידים. יחס שונה זה התבטא במיוחד במשרד החקלאות. פקידים רבים גילו אהדה למאמצי היהודים לקדם את החקלאות ואיני זוכר מקרה של גילוי אנטישמיות או הפלייה לרעה על ידי אף פקיד המשרד.

היחסים עם המנהל האדמיניסטרטיבי הסקוטי של המרכז, ברדלי מ. קמרון, היו טובים מאד. על אף שנטה, כרוב הפקידים הבריטיים, לצד הערבים עשה מאמץ לנהוג ללא משוא פנים בפעילותו היום יומית. הביטוי הגלוי היחידי של אהדה חד־צדדית לערבים הופגן על ידי כלבו, קוקר־ספנייל, שהיה מפגין את שנאתו ליהודים כשאחד מאתנו התקרב לבעליו, אך היה מכשכש בזנב במרץ כשהופיע ערבי.

אישית, היה לי קשר ידידותי מאד עם הסקוטי, שהיה מבוגר ממני בכ־20 שנה. אם כי מבחינה מקצועית הייתי כפוף לקצין החקלאות הראשי, נהגתי לעדכן אותו בכל מה שעשיתי והייתי מזמין אותו לבקר בחלקות הניסיונות. הוא תמיד נענה ברצון וגילה עניין רב בעבודתי. אני מייחס לחוות דעתו עלי לממונים בירושלים את העובדה שתמיד קידמו אותי בדרגה ללא כל פנייה מצדי. כביטוי להערכתי את עזרתו בקידום הנושאים שלי כיניתי זן מוצלח של שעורה שטיפחתי – BMC – לכבודו.

קצין החקלאות הראשי, ג’רי מסון, הממונה עלי מקצועית, היה אוסטרלי ששירת תחת פיקודו של אלנבי ולאחר כיבוש הארץ החליט להישאר בפלשתינה. היה זה איש חם־לב אך מכור לאלכוהול. מסון היה מגיע לתחנת הניסיונות עם שחר, נוסע הישר לשדה ושוכב על חבילת קש תחת מכונת הדיש, או תחת כל ציוד אחר, בהתאם לעונה. הוא היה מזהיר את השומר שלא להעיר אותו והיה ישן עד שפגה השפעתה של השתייה האחרונה. מובן שהעבודה בשדה הופסקה עד שהתעורר.

היחסים בינינו היו ידידותיים מאד. פעם, כשטיילנו בביצות כורדנה, הסמוכות לשדות התחנה, שאל אותי אם אני נוהג לצאת לדייג או לצייד. כשעניתי שאין לי זמן לבילויים אלה, ענה לי “איני רוצה שעובד שלי יגיד שאין לו פנאי לצייד או לדייג”.

יום אחד קיבלתי הודעה לבוא למשרדו בירושלים. באתי במועד שנקבע, אך מסון לא היה במקום. כעבור חצי שעה הופיע שליח שאמר לי שמסון מחכה לי בקומת הקרקע ליד המדרגות. מצאתי אותו מסתתר תחת המדרגות. הוא קיבל אותי בשאלה: “אהרונוביץ, תסתכל לי בעיניים, האם אני נראה שיכור?” מופתע, לא ידעתי איך להגיב, אבל כעבור שניות מספר הוא אמר לי: “אין צורך להגיב. אני רואה את התשובה בעיניך!”

הייתה זו חוויה מפחידה לנסוע במכונית בה נהג. כאשר הכביש היה סתום על ידי עגלות עמוסות שחת, הוא נהג לעלות על המדרכה, מפזר הולכי רגל מפוחדים לכל עבר. פחדתי עד מוות אך הרגעתי את עצמי במחשבה שאם מסון עדיין חי אחרי שנים של נהיגה במצב שיכרות, יש סיכוי לצאת גם הפעם בריאים ושלמים.

יום אחד לקחתי אותו לראות את הניסיונות של בתל־עמל, אחד היישובים של חומה ומגדל. הוא התרשם מאד. כשעיתונאית בירושלים ביקשה את תגובתו על הביקור הוא אמר: “אני חש בושה שאחרי עשרים שנות שלטון בריטי, חקלאי יהודי אינו יכול לצאת לשדה בלי לשאת רובה”. למחרת הופיעה הרשימה בעיתון “פלשתיין פוסט”. בבואו למשרדו, באיחור כרגיל, מצא מסון פתק מהמזכיר הכללי. “Jerry, prepare for the big jump” (ג’רי, התכונן לקפיצה הגדולה). בהתחשב בחיבה שרחשו רוב הפקידים לעמיתם הבלתי דיסקרטי, ובהתחשב בכך שמועד פרישתו לגמלאות היה קרוב מאד, החליטו השלטונות להתעלם מהחטא שלו והסתפקו בנזיפה פורמלית. כשנפגשנו לאחר המקרה נשבע “שבעתיד ישמור על הפה הגדול שלו”.

תל־עמל (כיום ניר דוד), דצמבר 1936. יישוב חדש נולד.

הוא לא עמד בדיבורו זמן רב. זמן קצר לאחר מכן, אחרי שכוחות רומל כבשו את טוברוק מידי הבריטים, פלש מסון לבר במלון המלך דוד, והכריז באוזני הקצינים הבכירים שהתאספו שם: “You bloody bastards have let the Germans take what the Aussies have spilled their blood for” (תרגום חפשי: נתתם לגרמנים לכבוש את היעד שעל כיבושו שפכו האוסטרלים את דמם).

הפעם לא סלחו לו. הוא נדון למאסר בית, ואחרי מספר שבועות, כשהגיע המועד לפרישתו לגמלאות, נשלח הביתה בבושת פנים. כך הסתיימו קשריי עם האישיות הססגונית ביותר שפגשתי בחיי המקצועיים.

ב־1947 התמנה פקיד בריטי, טום בל, לסגן־מנהל אדמיניסטרטיבי של המרכז. בל, טיפוס אופייני של פקיד קולוניאלי בריטי, החל מיד לתת הוראות פרובוקטיביות, לי ולמנהלים היהודים האחרים. עד מהרה הוא קיבל את הכינוי “טמבל”. יום אחד שאל אותי מי הרשה לעובדים לערוך הפסקת צהרים בת שעתיים. כששמע שאני האחראי לכך, הורה לי מיד להפסיק נוהג מגוחך זה ולקצר את ההפסקה לחצי שעה אך אני סירבתי. למזלנו, קיבל העברה לקניה וכך התפטרנו מאחד הפקידים הדוחים המעטים שבהם נתקלתי במשרד החקלאות המנדטורי.

סגן המנהל האדמיניסטרטיבי שבא אחריו היה פ.ל. גאי, ארכיאולוג בגמלאות שהשתתף, בין היתר, בחפירות ארכיאולוגיות במגידו ובלטרון. לא ניתן למצוא ניגוד גדול יותר מהניגוד שבינו לבין קודמו. הוא היה ג’נטלמן על פי מיטב המסורת הבריטית, לא התערב מעולם בעבודתי, אך התעניין בה ותמיד היה מוכן לעזור. הוא נהג ללוות אותי בביקוריי בחלקות הניסיונות שבמשקים, והנסיעה אתו הפכה להנאה ולמסע של גילויים. בדרך היה מציין בפני מצודה רומית, שרידי חאן, תל, גשר ממלוכי ואתרים מעניינים אחרים, שפעמים רבות עברתי על פניהם מבלי לשים אליהם לב.

סיכום: רחובות ועכו

שני המרכזים העיקריים במחקר החקלאי בתקופת המנדט היו תחנת הניסיונות של הסוכנות היהודית ברחובות והמרכז של ממשלת המנדט בעכו. המרכזים הללו היו שונים זה מזה שוני רב בארגון, בצוותי המחקר, בציוד, במתקנים, בתקציבים וביעדים.

תחנת הניסיונות ברחובות הייתה יחידה עצמאית בקביעת מדיניותה ויעדי המחקר שלה והייתה אחראית הן למחקר והן להדרכה. נושאי המחקר נבחרו, לרוב, על בסיס מקצועי־מדעי והמחלקות העיקריות היו מעבדות מחקר לקרקע, לפיטופתולוגיה, לאנטמולוגיה, לכלכלה ולבדיקת זרעים. היו גם מחלקות שעסקו במחקר הקשור בענפים החקלאיים השונים, כגון גידולי שדה, מטעים, בקר לחלב. צורה ארגונית זו הדגישה את החשיבות של המחקר הבסיסי ושל הפרסומים.

המשקל הרב שניתן בתחנה לכלכלה החקלאית היה ביטוי לנטייה המקצועית של מנהל התחנה, אלעזרי־וולקני. הענפים החקלאיים העיקריים שנבחנו היו: הדרים, פירות טרופיים, גידולי מספוא ואגוזי אדמה. הוחל בסקר קרקעות ישראל והיו תרומות חשובות בהגדרה ובטיפול במחלות ובמזיקים. בענפי החי (בקר, מקנה ועופות) העבודה הייתה מצומצמת מאד.

השטח המיועד לעריכת ניסויי שדה בקוביבה לא היה מתאים במיוחד למטרה זו והיה מרוחק מספר קילומטרים מהמרכז ברחובות. התקציבים היו מוגבלים והעבודה נעשתה בדוחק כספי.

סגל המחקר היה מורכב כולו מבעלי השכלה אקדמית. תארים אקדמיים הוערכו מאד. החוקרים היו מעורבים גם בהדרכה והקדישו עד מחצית מזמנם לייעוץ לחקלאים. הנסיעות למשקים נערכו ברכב ציבורי, גזלו זמן רב והיו מיגעות.

על אף כל הקשיים והמגבלות שצוינו לעיל, הייתה התרומה של התחנה ברחובות לחקלאות בתחומים שונים רבה ומרשימה.

בעכו, אורגנה העבודה בתחנות ניסיונות נפרדות המיועדות, כל אחת, לענף ייצור מוגדר. ניהולן המקצועי נערך על ידי ראשי המחלקות המקבילות במשרד החקלאות בירושלים. מידת התערבותם של ראשי המחלקות הייתה שונה מאד בתחנות השונות. בתחנה לגידולי שדה וגן, למשל, היו ההתערבות וההכוונה מזעריות.

כפי שכבר הוזכר לעיל, היו רוב מנהלי יחידות המחקר בעכו חסרי תואר אקדמי ולא היו מעבדות, פרט למעבדה קטנה לאנטמולוגיה ובה חוקר יחיד. אמנם לא היו אמצעים לעריכת מחקר מדעי מסודר, אבל נעשתה עבודה חשובה באימוץ גידולים חדשים וזנים משובחים בגידולי שדה, במספוא, בגידול ירקות, במטעים, בהשבחת דגני חורף וקטניות לשחת. כן נערכו מחקרים חשובים בנושאי דישון, עיבוד, השקיה, מחזור זרעים והדברת עשבים ומזיקים. חוקרי התחנה עסקו בהפצה של זרעים ושתילים מזנים משובחים ובאימוץ והשבחה של גזעים משובחים של בקר, צאן, חזירים, עופות, שפנים ודבורים.

התקציבים היו סבירים ולא היה מחסור בכוח אדם לא־אקדמי. לרשות התחנות עמד שטח רחב ידיים (מעל ל־4000 דונם) של קרקעות מסוגים שונים וכן הוקמה רשת של חלקות ניסיון בקיבוצים, שהשתרעה מכפר גלעדי עד נירים. ההדרכה הייתה בידי מפקחים חקלאיים אזוריים, לרוב ערבים, והקשרים בינם לבין החוקרים היו רופפים. המגעים של החוקרים עם החקלאים היהודים היו שכיחים ולבביים.

עמדו לרשותי אופנוע או מכונית (לפי בחירתי) והיה קל לקיים את הקשר עם המשקים.

על אף המגבלות שהוזכרו לעיל, היה למרכז בעכו השפעה רבה על רמת החקלאות במשקים היהודיים והוא תרם רבות להעלאת רמת הפרודוקטיביות של ענפי החי והצומח. כתוצאה מניסויי שדה מתוכננים היטב, שנערכו בתנאי סביבה מגוונים, הוחלפו הזנים המקומיים המקובלים של גידולי שדה, אומצו ונבחנו גידולי שדה וגן חדשים ופותחו ענפי מטעים חדשים. חל שיפור בכל ענפי החי במשקים. בשיתוף פעולה עם התחנה ברחובות ועם “הזרע” נערכה תכנית לריבוי ולהפצה של זרעים רשומים ומאושרים. הצלחות אלה התאפשרו, על אף דלות האמצעים שעמדו לרשותנו, הודות לרמה הכללית הנמוכה של החקלאות בארץ בתקופה הנדונה.

ניתן לומר כי, בגלל אופיין השונה, השלימו תחנת הניסיונות של הסוכנות היהודית ברחובות והמרכז המנדטורי בעכו זו את זו בפעילותן.

 

פרק 12: חוקר צעיר ומתלבט    🔗

סטטיסטיקה ומציאות    🔗

כשהתחלתי בתפקיד החדש הייתי בעל הכשרה מקצועית בסיסית בחקלאות ובעל תואר ממכון חקלאי בעל מוניטין בין־לאומי. אולם, מהר מאוד נוכחתי לדעת עד כמה לא הייתה הכשרה זו מספקת כהכנה לעבודה במחקר חקלאי בכלל, ובגידולי שדה באזור ים־תיכוני, בפרט. לעתים קרובות רק המזל הציל אותי מלעשות שגיאות חמורות או שהראה לי שאני נע אל מבוי סתום.

בזמנו הניחו שמעטים בלבד מבוגרי המכונים החקלאים ימצאו את עתידם במחקר החקלאי ועל כן הוקדש זמן לימוד מועט בלבד לנושא זה בכלל, ולשיטות של ניסויי שדה ושל ניתוח סטטיסטי בפרט. במוסדות למחקר חקלאי בבריטניה (שהיו באותה תקופה המתקדמים ביותר באירופה), הייתה נפוצה השיטה הידועה על שם פישר, שהייתה מבוססת על טכניקה ייחודית של ניסויים ושל ניתוח סטטיסטי. המורה שלנו התייחס בזלזול לשיטת פישר, בטענה שהיא מורכבת ומסורבלת. הוא העדיף את השיטה הידועה כ“ביקורת הסטנדרטית” שהייתה המקובלת במוסדות המחקר הגרמניים. לא כאן המקום לתאר את שתי השיטות הנ"ל. גם אני, בהשפעתו של המורה שלי, אימצתי את השיטה הגרמנית, שהייתה ללא ספק נוחה לביצוע ולניתוח סטטיסטי יותר מהשיטה הבריטית, אך מוטעית ומטעה, כפי שגיליתי מאוחר יותר, בדרך הקשה.

הזדמן לי פעם, לערוך ניסוי בשלושה־עשר זנים. מאחר והשיטה מבוססת על בדיקת צמדי זנים (או טיפולים) בהשוואה לביקורת, הוספתי את הזן ששימש לי כביקורת כבן זוג לאחד הזנים שנבחנו. להפתעתי הגדולה, עלה אותו זן כנבחן, על אותו זן עצמו שהיה בתפקיד של ביקורת. תוצאות אלה הוכיחו לי שמשהו פסול בשיטה הגרמנית האלגנטית. אם כי אז לא הבינותי את הסיבות לכישלוני, היה לי ברור שאינני יכול לסמוך עוד על שיטה זו. נטלתי את החופשה השנתית שלי, למדתי את התיאוריה של פישר לעריכת ניסויים על בוריה והגעתי למסקנה, שעל אף היותה מורכבת ומסורבלת, זו השיטה המתאימה לי. באותה תקופה, הייתי היחיד בארץ שתמך בשיטה זו ואת מאמרי המקצועי הראשון כתבתי על חסרונותיה של השיטה הגרמנית שהייתה מקובלת על ידי חוקרי החקלאות בארץ.

אודה שלא תמיד שמרתי על השיטה כהלכתה. לדוגמה: מיקום הטיפולים או הזנים הנבחנים בכל חזרה היה חייב להיקבע באקראי. כל התערבות של החוקר במיקום היא בניגוד לכללי הדיגום הסטטיסטי ופסולה מעיקרה. קורה לעתים, שכל החזרות של זן מסוים, או רובן, מתרכזות בפינה אחת של השדה. ברור מראש שזה ייתן עדיפות, חיובית או שלילית, לאותו זן בהשוואה ליתר הזנים הנבחנים. לפי הכללים של הסטטיסטיקה אין לשנות דבר במקרה זה, אבל אני לא יכולתי להשלים עם סידור חלקות אשר מעוות מראש את התוצאות ועשיתי שינויים מתאימים במיקום החלקות על אף שמצפוני המדעי העיק עלי. עוד אחזור לנושא זה בפרק 15.

חיטה קשה וחיטה רכה

זני החיטה שנזרעו בארץ באותה תקופה, הן על ידי היהודים והן על ידי הערבים, היו זנים מקומיים של חיטה קשה (Triticum durum), שטופחו במשך דורות, באמצעות בירור טבעי ובירור מכוון, כדי להתאימם לתנאי קרקע דלה. זנים אלה היו אמנם עמידים, יחסית, לתנאי הסביבה הקשים, אך פוטנציאל היבול שלהם היה נמוך, כיוון שהותאמו לרמת פוריות קרקע נמוכה. בזנים כאלה לא ניתן להעלות את היבול במידה משמעותית בעזרת דישון או בתשומות מודרניות אחרות. כדי לשפר את פוטנציאל היבול של החיטה, היה צורך להחליף זנים מקומיים אלה בזנים משובחים בעלי כושר הנבה גבוה יותר.

במכון לחקלאות שבו למדתי הותאמו הלימודים לסביבה האקולוגית של מערב אירופה (בלגיה) ושל האזורים הטרופים הלחים (קונגו), בהנחה שרוב הבוגרים ימצאו את עתידם המקצועי באחד משני האזורים האלה. במכון לא התייחסו לתנאים המיוחדים של האזור הים־תיכוני וכתוצאה מכך המידע שקיבלנו על אזור זה היה לרוב לוקה בחסר או שגוי.

כאגרונום צעיר, שאך זה סיים את לימודיו, לא הייתה לי כל ברירה אלא להסתמך על הידע שרכשתי בזמן לימודיי ועל מה שנכתב בספרות המקצועית של אותם הימים. ניתן לסכם את הידע שרכשתי ממקורות אלה בשתי הנחות:

1. החיטה הקשה היא המין היחיד המתאים לאזור הים־תיכוני ואילו חיטת הלחם Triticum aestivum)) מתאימה לאזורים ממוזגים־לחים. פירוש הדבר שבאזור הים התיכוני מוגבלים היוגבים, מראש, לחיטה הקשה, שלה פוטנציאל יבול נמוך מזה של חיטת הלחם, אשר בויתה בשלב מאוחר יותר.

2. המקור המבטיח ביותר לחומר מעולה ליצירת זנים חדשים, הם הזנים המקומיים אשר הותאמו לתנאי הסביבה המקומית על ידי בירור טבעי ובירור מכוון במשך דורות רבים.

הנחות אלה נראו הגיוניות למדי, ולא עלה בדעתי להטיל בהן ספק, מה גם שהן אושרו על ידי המציאות: בכל הארצות הים־תיכוניות, כולל ארץ ישראל, נזרעה חיטה קשה בלבד. נוסף על כך, בכל אזורי ארץ ישראל, נהגו הפלחים לבחור בכל שנה את השיבולים הטיפוסיות היפות ביותר כחומר לזריעה. כך נוצרו במשך הדורות זנים אזוריים ייחודיים: “נורסית” בעמק יזרעאל, “חטית” בעמק הירדן, “ג’ולג’ולית” באזור החוף וזנים רבים אחרים.

התחלתי בעבודת טיפוח ובניסויי שדה שהיו מבוססים על ההנחות הנ"ל אך כעבור שנים אחדות של עבודה אינטנסיבית הוברר כי הנחות אלה היו אמנם הגיוניות, אולם מוטעות ומטעות.

גם הבירור הקפדני ביותר, לפי שיטות מדעיות מוסמכות, לא הצליח לברור מהזנים המקוריים שושלות בעלות כושר הנבה גבוה במידה מספקת. יכולנו, אמנם, לחלק למשקים זרעים טהורים של שושלות מובחרות מהזנים המקומיים, אשר אומצו על ידי כל החקלאים והעלו את היבולים ב־10% עד 20%, אך תוספת זו, אף כי לא הייתה מבוטלת, לא הייתה מספיקה להשגת היעד שקבעתי לעצמי: הצדקה כלכלית למיכון בגידול החיטה ולשימוש בתשומות מודרניות אחרות.

למזלי עסקתי באותה תקופה, במקביל, באינטרודוקציה מקיפה של זני חיטה מאזורים אקלימיים דומים לשלנו. מאוסטרליה קיבלנו משלוח של זנים, אשר כללו גם זנים של חיטת הלחם. למרות הדעות הקדומות, הכללתי אותם בניסויים. למרבית הפלא, הניבו שני זנים של חיטת הלחם יבולים גבוהים בהרבה מיבולי החיטה הקשה, גם מהזנים המקומיים וגם מהזנים המיובאים. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בסתירה כה מהותית בין מה שלמדתי ובין מה שהתנסיתי, בין התיאוריה לבין המציאות. מאז אימצתי לעצמי את האמרה: “לעולם אל תקבל דבר כמובן מאליו”.

בלי טיפוח אין פיתוח

דעה רווחת נוספת הייתה, שעל המטפח לפתח זנים ייחודיים לכל אחד מהאזורים האקולוגיים בארצו. מהשקפה זו נובע כי לאזורים צחיחים יש לפתח זנים עמידים ליובש. שתי ההנחות נראות הגיוניות והיו מקובלות כמעט ללא עוררין. הסתבר, שגם הנחות אלה היו מוטעות והובילו אותי למבוי סתום. עברו שנים אחדות עד שגיליתי עד כמה הן היו מטעות.

לדוגמה אביא את הניסיון לפתח זנים ייחודיים לאזורים האקולוגיים השונים בארץ ישראל. נאמר על ארץ ישראל כי “גודלה כגודל מחוז, אך מצוי בה מיגוון תנאים אקולוגיים כמו ביבשת”. ואכן, כפי שהזכרתי קודם, בכל אזור ואזור בארץ ישראל נהגו הפלאחים, שנה אחרי שנה, לבחור את השיבולים הטיפוסיות היפות ביותר כחומר לזריעה. כך התגבשו במשך הדורות זנים אזוריים ייחודיים.

כבר בתחילת עבודתי, ערכתי ניסוים רב־שנתיים בהם בחנתי את הזנים המקומיים העיקריים של חיטה באזורים שונים בארץ. ניסיונות אלה נערכו במשך שנים, באחד־עשרה אתרים, מדן עד נירים. כמות הגשם השנתית שירדה באותה תקופה נעה מ־340 מ“מ עד ל־940 מ”מ. כל הזנים הנבחנים הועמדו גם בתנאי בצורת, גם בתנאי עודף מים ואפילו בתנאים של שרב. מיקום חלקות הניסויים היה בגבהים שנעו מ־100 מטר מתחת לפני הים ועד לגובה של 500 מטר. סוגי הקרקע נעו מאדמות לס עד לחמרה. ניתן לומר כי התנאים האקולוגיים, שבהם נערכו הניסויים, שיקפו את רוב התנאים שבהם גדלה החיטה בארץ. ההפתעה הגדולה בניסויים אלה הייתה, שפרט למקרה אחד, לא הצטיינו הזנים הייחודיים באזורים בהם טופחו משך דורות, אלא הצטיינו דווקא זנים שמקורם באזור אחר בארץ. מעבודה זו הגעתי למסקנה, שבהתאמת זנים ייחודיים לאזור אקולוגי צר יש בזבוז זמן ואמצעים ויש לכוון את העבודה לטיפוח זנים עתירי־יבול בעלי כושר התאמה רחב ככל האפשר.

“המהפכה הירוקה” היא דוגמה, בהיקף עולמי, לנכונותה של גישה זו. במוסד הבין־לאומי לטיפוח חיטה ותירס במקסיקו נעשה מאמץ עצום לפתח זני חיטה עתירי־יבול בעלי התאמה רחבה מאד. עדיפות זנים אלה התבטאה באדישות לפוטו־פריודיות (אורך היום), בעמידות לרביצה, בתגובה חיובית לדשנים, בשיעור גבוה של היחס גרגרים־קש ובעמידות למחלות רבות. זנים אלה הקפיצו את היבולים שהתקבלו מזני חיטת הלחם מ־250–300 ק“ג לדונם, ל־800–1000 ק”ג לדונם במגוון רחב של תנאים אגרו־אקולוגים. רק לאחר ההצלחה המדהימה, בממדים עולמיים, של “זני הפלא” האלה, הוכח ברבים היתרון של טיפוח זנים בעלי התאמה רחבה לתנאים סביבתיים.

התירס שורד, החקלאי – לא!

במהלך עבודתי הוברר לי, שהגישה שתוארה לעיל נכונה גם בטיפוח עמידות ליובש. התכניות לטיפוח זנים עמידים ליובש, המיועדות לאזורים צחיחים למחצה, מחייבות בחירה בין שתי אלטרנטיבות: טיפוח ייחודי לעמידות ליובש או טיפוח להסתגלות רחבה, כלומר ייצור גנוטיפים המניבים יבולים ממוצעים גבוהים במגוון רב של תנאים אקולוגיים.

קיימות תכונות מורפולוגיות ופיזיולוגיות רבות המשפרות את יכולת העמידה של צמחי תרבות בתנאי עקת יובש. כל התכונות האלה משפרות את כושר ההישרדות על חשבון כושר ההנבה.

ככלל, ניתן לומר, שבאזורים צחיחים למחצה משתנית חומרת היובש מעונה לעונה וממקום למקום באותה עונה. על כן, לא ניתן לנבא מה תהיה מידת העקה על הצמחים ומה יהיה מועדה. ברירה לעמידות ליובש, בתנאים אלה, תביא בדרך כלל ליצירת גנוטיפים בעלי פוטנציאל הנבה נמוך אשר יניבו יבולים נמוכים גם בתנאים שבהם אין מחסור במים.

אולם בתכניות להשבחת צמחים עבור אזורים צחיחים למחצה, רצוי לשים את הדגש על היכולת להניב יבולים סבירים בממוצע לשנים אחדות. תכניות השבחה כאלה, יעדיפו תכונות תורשתיות המגבירות את יכולת הצמח לנצל בצורה מיטבית את המים, את הכושר לעבור תקופות עקה עם פגיעה מזערית ביבול, את יכולת ההתחמקות מעקת יובש בסוף עונת הגידול (בכירות) ואת הכושר להנבת יבול גבוה בעונות טובות כשאין מחסור בגשמים.

מכאן נובע גם, כי תכניות השבחה לעמידות ליובש באזורים צחיחים, בהם גידולי התרבות נתונים לעקת יובש קשה ומתמידה, הן חסרות תועלת מעיקרן. לצערי הכרה זו אינה מקובלת על ידי מטפחי צמחים רבים, וסכומים אדירים ומאמצים גדולים מושקעים בתכניות השבחה לעמידות ליובש באזורים צחיחים.

בביקורי בתחנת ניסיונות באזור צחיח בקניה, שבו שתי עונות גשמים בשנה, אמר לי מנהל התחנה: בניגוד לדעתך בדבר אי־התועלת בהשבחת צמחים לאזורים צחיחים הנה הצלחנו ליצור זן תירס עמיד ליובש. כהוכחה לדבריו, הראה לי המנהל בגאווה מספר שזרות תירס מעוותות, שכל אחת נושאת כתריסר גרגרים. הסברתי לו שאכן הוא הצליח להבטיח את הישרדות התירס אבל לא אפשר הישרדות החקלאי המגדל תירס זה. “הצלחתו” מסבירה מדוע הממשלה נאלצת לתת, מדי שנה, פיצויי בצורת לחקלאים באזור זה כדי שלא יגוועו ברעב. הצעתי לו להשקיע מאמץ בשיפור תנאי הרטיבות בקרקע, במקום בתכניות טיפוח צמחים חסרי תועלת.

הנדריקס, וימאיר ואני

הנדריקס ווימאיר, שני חוקרים מתחנת הניסיונות בדייויס בקליפורניה, הקדישו את כל חייהם לחקר היחסים קרקע־מים־צמח. על בסיס מחקריהם הם קבעו עיקרון אשר הנחה בזמנו את עבודת ההשקיה בארצות בהן החקלאות מתקדמת. לפי עיקרון זה, הצמחים יונקים מים מהקרקע במידה שווה כל זמן שהלחות היא בין נקודת קיבול שדה⁵ לבין נקודת הכמישה המתמדת⁶. על כן נקבע שאין להשקות כל עוד שיעור הרטיבות בבית השורשים אינו קרוב לנקודת הכמישה המתמדת ורק אז יש להרטיב את בית השורשים בכל עומקו עד קיבול שדה. עקרון זה היה נוח במיוחד בתקופה בה ההשקיה הייתה בעיקר בהצפה, ואפשר היה לצמצם את מספר ההשקיות, לחסוך בעבודה ולצמצם את העבודה הקשה הכרוכה בהשקיה בהצפה.

בניסיונות שדה באספסת מצאתי, באופן בולט ובניגוד מוחלט לדעתם של החוקרים האמריקאים הדגולים, כי השגת יבולים גבוהים מותנית בשיעור רטיבות גבוה בבית השורשים במשך כל תקופת הגידול. בניסיונות אלה לא התקרבה האספסת למצב של כמישה מתמדת, ובכל זאת גדלו היבולים בד בבד עם עליית שיעור הרטיבות בבית השורשים.

היה זה מעשה נועז מצדו של חוקר צעיר ובלתי מנוסה, שידיעותיו בפיזיולוגיה של הצמחים היו מעטות, לקום בסמינר על השקיה ולהכריז כי התורה של ה“גורואים” הנדריקס ווימאיר מוטעית ומטעה.

יש לזכור שמסקנותיי התבססו על ניסויי שדה פשוטים, ללא מיתקנים יקרים וללא מכשור מתוחכם, ובלי בדיקות מעבדתיות. ההעזה לשלול עיקרון, המבוסס על שנים של מחקר בעזרת ליזימטרים⁷ משוכללים ושל מעקב אחרי התמורות ברטיבות הקרקע בעזרת מכשירים כגון טנסיומטרים ומודד נויטרונים, התקבלה, כמובן, כחוצפה.

לא הטלתי ספק במהימנות של ממצאי החוקרים האמריקאיים אלא במסקנות שהם הסיקו מהתוצאות שקיבלו. זאת בעיקר משום שאת הניסיונות שלהם הם ערכו בעצי פרי ואילו את מסקנותיהם הם הרחיבו לגידולי השדה. הכללות כאלה שכיחות אצל חוקרים רבים.

מובן מאליו שלא כולם קיבלו את דעתי, ובמיוחד זלזלו בה אנשי האקדמיה. במרוצת הזמן רבו הפרסומים אשר אישרו את העובדה שהאטת הצמיחה מתחילה כבר כששיעור הרטיבות בבית השורשים עדיין נמצא מעל לנקודת הכמישה המתמדת. בין המחברים הנ"ל היו תלמידיהם של הנדריקס ווימאיר מתחנת הניסיונות בדייוויס, כדוגמת מ. האגן, למשל.

היתרונות שבקטניות

מחזורי הזרעים שהיו מקובלים באזור הים־התיכוני, כולל ארצנו, דלדלו את הקרקע ופגעו בפוריותה. על כן חשבתי שיהיה זה חשוב לאמץ דגם של מחזור זרעים שיעלה את פוריות הקרקע ויאפשר לגידולים השונים לנצל ביעילות את מי הגשמים, גם בחורף וגם בקיץ, כשהם נאגרים בבית השורשים.

הקטניות מקובלות כאבן יסוד בכל מחזור זרעים המיועד להעלות את פוריות הקרקע ולשמר אותה. משלושת היסודות העיקריים הדרושים לצמחים: חנקן, זרחן ואשלגן, החנקן הוא היסוד שבו קיים בדרך כלל מחסור והוא גם הנשטף מהקרקע בקלות יחסית. יתרונן של הקטניות הוא בכך שאינן זקוקות לאספקת חנקן על ידי החקלאי, כי הן קולטות את החנקן, הנחוץ לקיומן, מהאוויר בעזרת פעילות סימביוטית של חיידקים אוגרי חנקן החיים על גבי שורשיהן.

אב־הטיפוס של מחזור זרעים המשפר את פוריות הקרקע, שהיה יסוד המהפכה החקלאית באירופה, הוא מחזור זרעים תלת־שנתי: דגן חורפי – דגן קיצי – קטניות. מחזור זרעים זה הובא ארצה על ידי הטמפלרים והיה גורם חשוב בחקלאות המשגשגת שלהם. המחזור התלת־שנתי אומץ בהצלחה רבה על ידי המשקים היהודיים. הקדשת שליש מהשטח לקטניות הנקצרות לירק, לשחת או לתחמיץ אפשרה גם את שילוב ענפי החי עם ענפי הצומח שבמשק.

משרדי החקלאות באזורינו, כולל המשרד של ממשלת המנדט, נהגו לעודד הכללת קטניות במחזור. גם ארגון עובדי הפלחה, מתוך רצון לגוון את ענפי הייצור ובעיקר להפסיק את התלות ביבוא זרעים מארצות שכנות, פתח בתעמולה להרחבת שטחי הקטניות לגרגרים במשקים.

בשנות השלושים המוקדמות לא נהגו להבחין בין קטניות הנקצרות לפני עשיית הזרעים (גידולי מספוא) לבין אלה המבשילות זרעים (קטניות לגרגרים). בניסויים שערכתי, נתקלנו עד מהרה בעובדה שקטניות המבשילות זרעים לא זו בלבד שאינן משפרות את פוריות הקרקע, אלא שלרוב הן אפילו משפיעות לרעה על הגידול הבא אחריהן. השפעה שלילית זו מתבטאת לפעמים בהפחתת יבול משמעותית של הדגן הבא אחריהן. הסתבר לי, שהקטנית אינה אוגרת חנקן למען הגידולים הבאים אחריה, אלא למען עצמה, ועובדה היא שזרעי הקטניות עשירים בחלבונים (המכילים חנקן) יותר מגידולים אחרים, במיוחד יותר מהדגניים. רק אם מפסיקים את גידול הקטנית לפני יצירת הזרעים, מתווסף חנקן לקרקע לטובת הגידולים הבאים במחזור. גורם נוסף, לא פחות חשוב, היה ניצול מלאי הרטיבות בקרקע. קטנית המבשילה את גרגיריה מנצלת את רטיבות הקרקע עד תום. קטנית הנקצרת לפני עשיית הזרעים מותירה בקרקע כמות מים משמעותית, ממנה נהנה הגידול הבא אחריה.

כוונתי לא הייתה להפסיק או לצמצם את גידול זרעי קטניות, אלא למנוע את צמצום השטח המיועד לקטניות למספוא במחזור הזרעים.

המוניטין של הקטניות כמשפרות את פוריות הקרקע וכמספקות חנקן היה כה מקובל שבתחילה נתקלתי בקשיים בהעברת המסר שלי. טענותיי קיבלו חיזוק ואישור כאשר בשנת 1936 פרסם ליונס תוצאות של מחקרים שערך בנושא. הוא מצא, כי בממוצע של שמונה שנים, הניבו דגניים שנזרעו אחרי קטניות לגרגרים (שעועית, סויה, וכד') יבולים הקטנים ב־47% מהיבולים שהושגו אחרי קטניות למספוא (תלתנים). כמו כן מצא ליונס שבמחזור זרעים דגן – קטנית למספוא התווספו לקרקע, במשך שמונה שנים, 50 עד 65 קילוגרם חנקן לדונם ואילו אחרי מחזור של דגן – קטנית לגרגרים אבדו לקרקע 5 עד 10 קילוגרם חנקן לדונם.

זוהי דוגמה נוספת כיצד אפשר היה להגיע למסקנות נכונות על בסיס ניסיונות שדה פשוטים יחסית, שקיבלו אישור על יסוד מחקר בסיסי, ועד כמה קשה לשכנע חקלאים להשתחרר ממוסכמות.

גידולים חדשים עולים לארץ־ישראל

הצעד הראשון בטיפוח צמחי תרבות הוא לאסוף חומר צמחי רב, ככל שאפשר, ועל ידי כך לנצל גם את עבודת הטיפוח שנעשתה כבר על ידי אחרים. שאלתי את עצמי לאן לפנות להשגת החומר המבוקש. התשובה שמצאתי בספרות המקצועית, ושנראתה בעיני כהגיונית ביותר, הייתה לחפשו בהומוקלימים, כלומר באזורים שאקלימם דומה לאקלים ארצנו, כגון אגן הים התיכון, דרום אוסטרליה, דרום קליפורניה, דרום אפריקה וצ’ילי. עד מהרה נוכחתי לדעת, כי שמירה על העיקרון של הומוקלימים כמקור בלעדי של חומר לאימוץ יסודה בטעות: נוכחתי לדעת שלעתים נכשלות לחלוטין אינטרודוקציות של גידולים או של זנים מאזורים בעלי אקלים דומה ולעומת זאת, מצליחות דווקא אינטרודוקציות מאזורים בעלי אקלים שונה לגמרי מאקלים ארצנו. הדוגמאות שאביא להלן ממחישות עקרון זה.

גידול תפוחי אדמה בארץ נכשל לחלוטין, כל עוד הובאו זרעיהם מדרום צרפת בה האקלים ים־תיכוני. לעומת זאת, הוכתר הגידול בהצלחה כאשר פנו לאקלים הלח והקריר של אירלנד וסקוטלנד כמקור לזרעים. זני החמניות שהצטיינו אצלנו הובאו אלינו מקנדה, אולם מוצאם מרוסיה. עשב רודוס והעשב הסודני הם צמחים ממוצא טרופי. האספסת, גידול שלחין מובהק אצלנו, מוצאו באזור יבש דווקא. לפעמים מצליחים בהבאת גידולים וזנים מסוימים מהומוקלימים מסוימים ונכשלים בהבאת גידולים וזנים אחרים מאותו ההומוקלים או מאזור אקלימי דומה. האקלים של אזורים מסוימים בקליפורניה דומה מאד לאקלים ארצנו, ואף על פי כן, לא הצליח אצלנו אפילו זן אחד של זני החיטה הקליפורניים. לעומת זאת, אחד מזני שיבולת השועל המוצלחים ביותר בקליפורניה הוכנס לשם מארץ ישראל וזכה לשם “פלשתינה”. לא כאן המקום להסביר תופעה מעניינת זו, אך אפשר להביא דוגמאות נוספות למכביר.

לסיכום, כבר בשלב מוקדם יחסית בעבודתי הגעתי למסקנה, שאין דרך מוצלחת לנבא אילו ארצות או אזורים יהיו מקור מוצלח לאינטרודוקציות של גידולים או של זנים חדשים. הרמה המדעית בארץ מסוימת ורמת עבודת ההשבחה שלה בגידול מסוים הן, לעתים קרובות, חשובות יותר להצלחה מאשר התנאים האקלימיים השוררים בה. חיפוש חומר לאימוץ בהומוקלימים הוא הגיוני כצעד ראשון, אך אין לפסול מראש בדיקה של אזורים בעלי אקלים שונה.

חוויה מאלפת המחישה לי כיצד בתהליך של קבלת החלטות עשוי ה“היגיון” להתעלם, לעתים, מהעובדות ומהניסיון. בישראל ביקר ד"ר נתנזון, מומחה לאקולוגיה מארצות הברית, והציע לשר החקלאות, חיים גבתי, לערוך סקר של כל האזורים בעולם בהם האקלים הוא ים־תיכוני כדי לגלות מקורות לאימוץ גידולים וזנים בישראל. ההצעה התקבלה בהתלהבות על ידי השר, אשר הקציב סכום גדול לביצוע הפרוייקט, כמובן על חשבון פעילות מחקרית בתחומים אחרים. לא הועילה התנגדותי הנמרצת לפרוייקט חסר תועלת זה, על אף שזו התבססה על הניסיון הישראלי שהיה ידוע היטב לשר. נתנזון קיבל את תקציבו, גייס מספר רב של סטודנטים בארצות הברית כדי לסקור את הספרות המקצועית הרלוונטית מקליפורניה, מצ’ילי, מדרום אפריקה ומאוסטרליה וייצר מספר רב של מסמכים אשר העלו אבק בספריות החקלאיות בארץ. בעקבות הסקר שלח לי נתנזון רשימה של זנים מומלצים ואף הציע לי לספק לי אוסף של זרעים. כשהודעתי לו שכל הזנים האלו כבר נבחנו בשירות האינטרודוקציה שלנו לפני שנים (גם אנחנו ידענו לקרוא ספרות מקצועית) התעלם מתשובתי ובכל זאת שלח את הזרעים כדי לצאת ידי חובה.

ולסיכום: רבים המכשולים הנערמים בדרכו של חוקר חסר ניסיון. אני גאה על כך, שתמיד היה לי האומץ להסיק את המסקנות מהנתונים שקיבלתי, לאחר בדיקה קפדנית, גם כשמסקנות אלה נגדו את המקובל או את דעתם של מומחים דגולים. הבאתי מספר דוגמאות, בהן הראיתי שהודות לעבודה ניסיונית פשוטה, ללא ייעוץ מקצועי, בלי תמיכה של מעבדה וללא מכשור מתוחכם הגעתי למסקנות לא קונבנציונליות אשר בסופו של דבר אושרו על ידי חוקרים אחרים.

 

פרק 13: המרד הערבי    🔗

“מאורעות”, “פרעות” או “מרד”    🔗

בשנת 1935 הגיעו ממדי העלייה לארץ לשיא: באו אז 69 אלף עולים, רובם פליטים מאירופה המזרחית ומגרמניה הנאצית. עלייה זו, וכן פעילות היישוב לזירוז ההתיישבות, הבהילו את הערבים, אשר חששו להפסיד את מעמדם כרוב ולאבד כל תקווה למדינה ערבית עצמאית.

התפרעויות הערבים, באותה תקופה, היו שכיחות ולמדנו להסתגל אליהן. בדרך כלל, הן התחילו בנאומי הסתה במסגדים ובעקבותיהם יצאו לרחובות המונים משולהבים בצרחות “אללה אכבר” ו“הרגו את היהודים”. התפרעויות אלה דעכו בדרך כלל לאחר ימים אחדים. לרוב הייתה לנו התרעה מוקדמת על ההתפרעויות הצפויות. כפי שסיפרתי קודם, אחד משכנינו או מעובדינו הערבים, היה מודיע לנו “להיזהר”. היינו יוצאים ברכבת לחיפה ושוהים בה ימים אחדים במלון עד שהצרות הסתיימו.

בנובמבר 1935 הציגו הערבים לממשלה הבריטית שלוש דרישות: הפסקה מוחלטת של העלייה היהודית, הטלת איסור על מכירת קרקעות ליהודים והקמת מדינה ערבית בכל פלשתינה. התשתית הפוליטית שגיבשו הערבים כללה את “הוועד הערבי העליון”, שבראשו עמד חג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים.

הנציב העליון דחה, אמנם, את הדרישות להקמת מדינה ערבית ולהפסקה מוחלטת של העלייה, אך הציע מינוי של מועצה מחוקקת בת עשרים ושמונה חברים, מהם שנים־עשרה נבחרים. היהודים ראו בהצעה זו פגיעה ביסודות המנדט ודחו אותה לחלוטין. זאת הייתה סיבה מספקת לערבים כדי לקבל את ההצעה. כאשר הצעתו של הנציב לא אושרה על ידי הממשלה הבריטית, גדל רוגזם של הערבים שראו בדחיית ההצעה כניעה ללחץ יהודי.

באפריל 1936, נרצחו שני ערבים ליד ירקונה, בעקבות רצח שני יהודים ליד טול כרם יום קודם. בתגובה, הכריזו הערבים בשכם על שביתה כללית. איש לא העלה אז בדעתו שהפעם יהפכו ההתפרעויות למרד רציני וממושך, שבו יהיו שיאים של אלימות ולסירוגין תקופות של רגיעה יחסית. למרד, שנקרא על ידי היהודים “מאורעות 39–1936”, על ידי הבריטים “הפרעות”, ועל ידי הערבים “המרד” ניתן לאחרונה כינוי חדש: “האינתיפאדה הראשונה”. המרד הערבי היה שונה מבחינות רבות מכל ההתפרעויות שקדמו לו. ראשית, הייתה לו מטרה פוליטית מוגדרת שהתבטאה בשלושת הדרישות שהוזכרו לעיל. “הוועד הערבי העליון” שימש כמרכז לתכנון ולתיאום של פעולות המרד, פעולות שלא היו ידועות בארץ לפני־כן. כל הקולות המתונים במחנה הערבי הושתקו באכזריות. חברי הוועד היו מודעים לכך שהתנגשות בחיילים בריטיים או בנציגי הממשלה המנדטורית תהיה בלתי יעילה ולעתים אף מזיקה. הם גם ידעו שהצבא הבריטי חזק יותר מכל היחידות המזוינות שעליהן נשען הוועד הערבי העליון. לפיכך התמקדה פעילותה בעיקר בהרס נכסים ממשלתיים והאלימות כוונה בעיקר נגד היהודים. בשלב מאוחר יותר, נפלו קורבן לפעולות האיבה גם ערבים מתונים רבים, שהעדיפו להתפשר עם השלטון.

בתחילה היו תגובות הממשלה המנדטורית מתונות למדי, אך הן השתנו לאחר רצח נציב המחוז הצפוני ל. אנדרוס על ידי כנופייה שפעלה ביוזמה מקומית. הייתה זו הפעם הראשונה שפקיד גבוה בריטי נרצח בידי ערבים והנציב העליון, סר ארתור וואוקופ, הורה לדכא את המרד ביד קשה.

בתגובה הגבירו הערבים את מעשי החבלה. הם חיבלו במסילות הברזל, הפסיקו את תנועת הרכבת, שדדו כלי־נשק מתחנות משטרה והחריבו את תחנות הניסיון החקלאיות הממשלתיות שהוקמו כולן באזורים ערביים ונועדו לשפר את החקלאות הערבית. רק במרכז בעכו, בו שמרו העובדים היהודים על תחנות הניסיונות, נמנעו מעשי חבלה.

לוחמים ערבים מזוינים היטב החלו לפעול בגליל העליון ובהרי חברון, בשנת 1936 חדר לארץ פאוזי אל קאוקג’י, שאת ניסיונו הצבאי הרב רכש כקצין בצבא הלבנוני, בשירות בצבא הטורקי ובמרד הדרוזי נגד הצרפתים. הוא איחד את כל היחידות הערביות ליחידה לוחמת אחת. כך הפכו ה“מאורעות” למרד אמיתי.

גטו יהודי בארץ־ישראל

באפריל 1937, מינתה הממשלה הבריטית את “ועדת פיל” על מנת להציע פתרון לבעיה הפלסטינית. היהודים התייחסו בחרדה למינוי ועדה נוספת. לאור הניסיון מהוועדות הרבות שהמליצו את המלצותיהן בעבר, הם ידעו שלא תצמח שום טובה מכך. נאמר אז:“The crimes of the British in Palestine are not crimes of omission but of commission after commission” לא נעשה מאמץ של ממש על ידי הממשלה לפרק את הנשק מהערבים ומעשי האלימות נמשכו עד לסיומה של השביתה. בעלי קרקעות ואנשי עסקים ערבים החלו להתנגד למופתי בראותם כי מעשיו מביאים להם תועלת מועטה וגורמים להם נזק רב. תגובת המופתי למתנגדיו הייתה אלימה ואכזרית יותר מהאמצעים שהוא נקט נגד יהודים ובריטים: הוא הפעיל נגדם קבוצה פרטית של “מחסלים”. אחרי למעלה מחודשיים של חקירה הציעה הוועדה קנטוניזציה של ארץ־ישראל – דגם בלתי מתקבל על הדעת של כינון אזורים אוטונומיים תחת הסמכות הכללית של הממשלה הבריטית. אחרי דיונים נוספים נדחתה הצעה זו והדוח הסופי של הוועדה המליץ על חלוקת ארץ ישראל, תוך מתן מדינה קטנטונת, הכוללת את הגליל, את העמקים המרכזיים ואת מישורי החוף עד יפו, ליהודים. הממשלה הבריטית קבלה את המלצות ועדת פיל. התנועה הציונית נחלקה בין אלה שצידדו בזכות מדינה עצמאית ללא קשר לגודלה, לבין אלה שהתנגדו למה שכינו גטו יהודי זעיר בארץ ישראל. הערבים פתרו את ההתלבטויות האלה על ידי שלילה מוחלטת של מדינה יהודית, קטנה ככל שתהיה. בשנת 1938 הגיעה האלימות הערבית לשיאה: באוקטובר חדרה כנופיה מזוינת לטבריה ורצחה תשעה עשר יהודים.

חומה ומגדל

תגובת היישוב היהודי לקיצונים הערבים התבטאה בפעולות־נגד די מתונות. שררה אז תחושה שאנו חיים בתקופה הרואית ושרתה עלינו אווירה של ביטחון עצמי ושל אמונה בכוחנו. הכלכלה היהודית קיבלה זריקת עידוד: לאחר שנים של סירוב להתיר בניית נמל בתל אביב, ניתנה סוף סוף, הרשות לכך ותוך זמן קצר קם נמל פעיל. בגלל אי־יכולתם להעניק הגנה נאותה לאוכלוסייה היהודית, נאלצו הבריטים להיענות לבקשה להקמת כוח משטרה יהודי נוסף בן 3000 “נוטרים” (“גפירים”) חמושים.

התגובה היהודית העיקרית להתגרויות הערבים התבטאה בייסוד יישובים חדשים. לנוכח האיסור, שהטילו השלטונות, על התיישבות כלשהי וכדי למנוע עימותים אלימים עם הערבים, היה צורך לתכנן אסטרטגיה וטקטיקה מתוחכמות. במיוחד באזורים שנשלטו על ידי הערבים. לאחר חקירות ודיונים ממושכים, נקבע המודל הבא: במקום המיועד לנקודת התיישבות חדשה יש להקים מספר קטן של צריפים, להקיף אותם על ידי חומה של קיר כפול הבנוי מקורות עץ שביניהן מילוי של חצץ. במרכז היישוב יש להקים מגדל עץ, לתצפית ולתקשורת. צורת התיישבות זו נקראה: “חומה ומגדל”. ביישוב יש להציב כוח של ארבעים אנשים חמושים, שיהיו מסוגלים לעמוד בפני כל התקפה, עד לבוא תגבורת. התנאי היסודי להצלחת הרעיון היה סודיות מוחלטת. על מנת להשיג את יתרון ההפתעה, חייבים היו להקים את כל המערך תוך יום אחד, מעלות השחר עד רדת החשכה.

כך מקימים יישוב של “חומה ומגדל” (מתוך “חומה ומגדל”, משרד החינוך, ירושלים, 1987).

ביום שנוסדה תל־עמל (10.12.1936), כיום ניר דויד, היישוב הראשון במסגרת “חומה ומגדל”, יצאה עם שחר מבית־אלפא, הקיבוץ הקרוב ביותר, שיירת משאיות טעונה בחלקי צריפים, ושמונים עובדים שהיו מלווים על ידי נוטרים. בצוהריים הצטרפו לקבוצה מתנדבים רבים מיישובי הסביבה, ועד רדת החשכה עמדו המגדל, הצריפים והחומה מוכנים לקלוט את המתיישבים החדשים.

נקודות נוספות קמו במשך חודשים אחדים ועד סוף המרד הערבי הוקמו 52 יישובים חדשים. כך שורטטה מחדש מפת ארץ ישראל היהודית. נמשכה העלייה – גם הלגלית וגם הבלתי לגלית. בתקופה זו גם גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ, והגיעה לארבע־מאות אלף איש.

לעבור בין צרור לצרור

כבר סיפרתי שכל תחנות הניסיון החקלאיות הממשלתיות חובלו, פרט למרכז עכו, בו שמר קומץ עובדים יהודיים על הרכוש הממשלתי.

לא היה זה קל לעבוד ביום ולשמור בלילה. אלה מבינינו שגרו בקרית חיים היו פטורים מחובת השמירה בשכונה. בשל מספרם המועט של העובדים היהודיים שגרו בתחנה, שיכלו לקחת חלק בשמירת המבנים, בעלי החיים והציוד, שמר בלילה אדם אחד בלבד, והאחרים ישנו עם נשק בידם. עמדת השמירה הייתה ממוקמת על גג בית שצפה על הכפר הערבי מנשיה, ששכן במרחק כמה מאות מטרים מאתנו, וממנו באו רוב העובדים הערבים שלנו.

חיל מצב בריטי חנה בתל פוחר שהיה במרחק של כשני קילומטר מאתנו. כאשר הדלקנו את הזרקור, נהגו החיילים להשתעשע ולירות לכיוון הזרקור. זה היה יותר מסוכן מאשר האיום של שכנינו הערבים, כי היריות היו עלולות לפגוע בשומר.

הנסיעה מקרית חיים, בה גרנו, לעכו וחזרה הפכה לסיוט יומי. כדי להגיע למקום עבודתנו במרכז, ששכן כשני קילומטר צפונית מעכו, היינו חייבים לעבור בעיבוריה של העיר. היינו נוסעים בשיירה: אני בראש, רוכב על האופנוע שלי והאחרים נוסעים אחרי במכונית ה־מוריס 10 שהייתה בבעלותם המשותפת.

יום אחד עצרו חיילים בריטיים את השיירה שלנו בנקודת הביקורת שלהם ביציאה מקריית ביאליק. בזמן שהם בדקו את המסמכים שלנו חלף אופנוע שעליו רכובים שני אנשים, והחיילים לא עצרו אותם. כרבע שעה לאחר מכן, כשהגענו לעיקול הכביש ליד עכו, נתקלנו במהומה: שוטרים וחיילים עצרו וחקרו את שני רוכבי האופנוע שחלפו על פנינו בנקודת הביקורת דקות אחדות קודם לכן. נודע לנו מאחד החיילים שערבי שעמד לצד הכביש ירה בהם מטווח קצר. הכדור חלף כנראה בין נהג האופנוע לבין הרוכב במושב האחורי. כנראה שהיה מעצור באקדח או שהערבי ברח מבלי לירות פעם נוספת. בכל אופן, הם יצאו בנס, ללא פגע. אילולא היו עוצרים אותנו לביקורת, הייתי אני המטרה לאקדוחן, ומי יודע אם היה מחטיא את המטרה כפי שקרה לו כשנאלץ לבחור בין שני קורבנות.

הנסיעה הייתה מסוכנת גם במקומות אחרים. יום אחד, כשעברתי במכונית דרך חיפה בדרכי חזרה מתל־אביב, אותתה לי חוליית משמר של ההגנה לעצור. היות וסברתי שהם ביקשו “טרמפ” בלבד, המשכתי בדרכי. כמה מאות מטרים הלאה, הופיע פתאום ערבי ואותת לי לעצור. נתקלתי במארב של ערבים! הצלחתי לסגת מהר בנסיעה לאחור. כשהגעתי לחולייה של ההגנה, צעק האדם שניסה לעצור אותי קודם לכן: “טיפש שכמותך, ניסיתי להזהיר אותך מפני הסכנה אבל היית חייב לגלות אותה בעצמך”.

ניסיתי כביש אחר, שוב אותת לי איש ההגנה לעצור. הפעם צייתי לו. והוא אמר לי: “היזהר, הערבים יורים בכלי הרכב העוברים את הגשר מעל ואדי רושמייה”. שאלתי אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר להיזהר. והוא ענה: “נסה לעבור בין צרור לצרור”. העדפתי לשוב הביתה בדרך אחרת.

יום אחד, בעת נסיעה דרך ואדי מילק, סיפר לי יהושע מארגון עובדי הפלחה שנסע איתי, שביום הקודם הגיעו ל“הגנה” ידיעות על מצבור של נשק שהערבים החביאו תחת אחד הגשרים. עם שחר נשלחה פלוגה של אנשי ההגנה כדי להחרים את הנשק. כשהתקרבו לגשר, ראו חבורה של ערבים מגיעים מהכיוון הנגדי. קצין ההגנה סימן למפקד הערבי שברצונו לשוחח אתו. בשיחה הסביר הקצין ליריבו שאם הם ינסו לפתור את הבעיה בכוח, לא ברור מי יזכה בנשק שבמצבור, אבל לבטח רבים משני הצדדים ייהרגו. הוא הציע, אפוא, לחלק את השלל ביניהם ללא אלימות. המפקד הערבי הסכים, ו“ההגנה” קיבלה מחצית מהנשק שהוטמן במקום בלי לאבד איש. האם מפקדי שני הצדדים צוינו לשבח על אותו מקרה, או ננזפו על ידי מפקדיהם, זאת לא אדע.

כנופיות, פרדות וצרות אחרות

במרכז עכו החלה תקופה של מתיחות בין העובדים היהודיים והערביים. קיבלתי הוראות מפורשות מקצין החקלאות הראשי בירושלים לא לצאת לשדות אלא להישאר במשרדי. העדפתי להתעלם מהוראות אלה, כי משמעותן הייתה הפסד גם של שנת עבודה וגם של חומר גנטי שאין לו תחליף.

יום אחד נתקלתי בעבדאללה, ראש נהגי הפרידות במרכז, ממתין לי בדרכי למשרד. הופתעתי, כי ידעתי שהוא בחופשה ושאלתיו למעשיו כאן. הוא לחש לי להיכנס למשרדי והצטרף אלי כעבור דקות אחדות. עבדאללה הזהיר אותי לבל אצא לשדות באותו בוקר, כי ממתין לי מארב של אנשים המתכוונים להרוג אותי. הם ידעו בדיוק היכן אני עומד לעבוד באותו בוקר.

אולי הייתי פזיז כשהתעלמתי מהוראות ההנהלה בירושלים בדבר יציאה לשדות, אבל לא הייתי טיפש מוחלט. פניתי למנהל המרכז וביקשתי אותו להודיע למשטרה על המארב המתוכנן. תשובת המשטרה הייתה שאילו ניסו לבדוק כל שמועה, הם היו זקוקים לאנשים רבים נוספים. לאחר שעות אחדות התקשרו מהמשטרה והודיעו למנהל המרכז שהאינפורמציה על המארב הייתה אמנם נכונה: אנשי הכנופיה, מתוסכלים שלא הופעתי, פרצו את גדר התחנה למטעים הסמוכה, היכו את נהג הפרדות שעבד שם ושדדו את צמד הפרדות שלו. סיור משטרה נתקל באנשי הכנופיה, כשהלכו עם שללם בכביש עכו־צפת, אבל “היות וחברי הכנופיה עלו במספרם על אנשי הסיור, לא התערבו השוטרים בנסיגת הערבים”.

לימים, שאלתי את עבדאללה מדוע הוא סיכן את חייו על מנת להזהיר אותי. תשובתו הייתה: “אתה תמיד התייחסת אלינו בכבוד”. מסתבר, שהחינוך הבריטי שקבלתי, יחד עם הרקע שלי מהשומר הצעיר הוכיחו את עצמם כמשתלמים.

מאוחר יותר נודע לי שעבדאללה עצמו היה חבר בכנופיה שארבה לי. הוא היה ענק, אבל בעל דיבור רך. יחד עם זאת, כאשר היה פורץ ריב בין שני נהגי פרידות, הוא היה תופס את הנצים בעורפם ומטיח את ראשיהם זה בזה. בדרך כלל, הספיקה הטחה אחת כזו כדי להשכין שלום.

לעמיתיי, פרט לישראל גרמי, הממונה על תחנת המטעים, לא היה קושי להישאר בתחומי החצר, כיוון שכל פעילותם התרכזה במרכז. גם גרמי לא התרחק ממשרדו כי העצים שלו יכלו לחיות כמה שבועות ללא השגחה ללא כל נזק.

בוקר אחד, כאשר עשה משה פפר, הממונה על החווה לגידול בהמות, את הסיור היומי שלו ברפת יחד עם עוזרו הערבי, שלף העוזר אקדח, ירה בו באחורי ראשו ונמלט. למזלו של פפר עבר הכדור דרך הצוואר מבלי לגרום לנזק רציני. למרות שזהות המתנקש וגם מקום הימצאו היו ידועים, לא טרחה המשטרה לעצור אותו. זו הייתה הגישה האופיינית באותם ימים למשטרה הבריטית.

העובדים הערבים הגיבו בדרך אופיינית: הם הכריזו על שביתה כללית ובהיותם משוכנעים שהיהודים יבצעו נקמת דם, כתבו למנהל הכללי של משרד החקלאות בירושלים, ותבעו לפרוק את נשקם של כל העובדים היהודים.

השביתה גרמה לבעיה רצינית שכן היו מאות בעלי חיים שהיה צורך להאכיל ולהשקות. מנהל המרכז, שהיה סקוטי, קיבל על עצמו את הדאגה לסוסים. אהרונזון – למקנה, בן־אדם – לעופות ואני התמניתי לקצור מספוא ירוק לכל המקנה, דבר שהיה כרוך בעבודה קשה בחרמש, וכן להאכיל את הפרדות. כל זה לא היווה בעיה קשה. הקושי היה בכך שפרד אחד מתוך עשרים הפרדות שלנו בעט ונשך כל מי שהתקרב אליו, פרט לנהגו, אבל אף אחד מאתנו לא ידע לזהות את החיה המסוכנת, כך שלא נותר לי אלא לגלות אותה בדרך של ניסוי וטעייה.

כל פרד עמד בודד בין שני מחיצות המפרידות אותו משכניו. המרחב בין המחיצות היה צר למדי. הוא איפשר לעבור על יד הפרד ולשים את מזונו באבוס, אך לא יותר מכך. בפעם הראשונה שהאכלתי את הפרידות סיימתי לטפל בכתריסר מהן. התגנבתי אל הפרד הבא בתור, וכשעמדתי על יד רגליו האחוריות, הכריזה החיה על כוונותיה על ידי הטיית ראשה וניסיון לנשוך אותי, והחטיאה אך במקצת את הזרוע שלי. כאשר ניסיתי לסגת, רקע הפרד ברגליו האחוריות. לכוד בין פיו לבין רגליו האחוריות, כמו בין הפטיש והסדן, החלטתי שנסיגה מהירה היא האופציה היחידה שלי. קפצתי החוצה, הפרד בעט והחטיא ואני ניצלתי. החלטנו שעל הפרא הלא ידידותי יהיה לרעוב עד לסיום השביתה.

בשנת 1939 דיכא הצבא הבריטי, בסיועם של משתפי פעולה ערבים, שמאסו בפעולות שגרמו לאובדן פרנסתם, את המרד הערבי. מנקודת ראות צבאית, היה המרד כישלון, אך בכל זאת השיגו הערבים בעקיפין כמה רווחים פוליטיים חשובים. לאחר שנדחתה תכנית החלוקה של ועדת פיל פרסמו הבריטים את “הספר הלבן” הידוע לשמצה, שהיה אמור לשים קץ לעלייה ולהקמת היישובים, ולהבטיח, תוך עשר שנים, הקמת מדינה דו־לאומית שבה יהיה רוב עצום לערבים.

 

פרק 14: מלחמות בעת מלחמה    🔗

מלחמת העולם השניה    🔗

ב־15 במרץ 1939 פלשו הגרמנים לצ’כוסלובקיה. הצ’כים נהנו מאהדת כמה ממדינות אירופה, שהתחייבו לסייע להם בשמירה על עצמאותם, אבל הם לא קיבלו שום עזרה נגד הפלישה הגרמנית. היטלר, מעודד מהעדר תגובה צרפתית ובריטית, הפעיל ב־1 בספטמבר 1939, את כוחות האוויר והיבשה נגד פולין. הפולנים ניסו לעצור את התקדמותן של 16 דיויזיות משוריינות באמצעות 11 בריגדות של חיל פרשים. חיל האוויר הנאצי הפציץ את ורשה הבירה והרס אותה עד היסוד. העיר נכנעה. בשבעה עשר בספטמבר נחתם, ללא בושה, החוזה של ריבנטרופ־מולוטוב, שחילק את פולין בין גרמניה ובין ברית המועצות. אשתי סברה, שלסטלין לא הייתה ברירה אחרת מאשר לפייס את הגרמנים על מנת להרוויח זמן, כי הוא התאכזב מחוסר המעש של בנות הברית שלא היו מוכנות למלחמה. אך רוב תושבי ארץ־ישראל התאכזבו מבגידת סטלין והאכזבה היה גדולה.

צבאות בריטניה וצרפת גויסו אחרי הפלישה לפולין אך נשארו, ללא פעולה, בקו הביצורים בחזית הצרפתית – “קו מג’ינו”, מול הגרמנים שהיו מבוצרים בקו שלהם – “קו זיגפריד”. זמן מה נמשכה תקופת קיפאון שזכתה לכינוי “המלחמה המזויפת”. הגרמנים התכוננו למתקפה הגדולה שלהם, שהייתה עתידה לבוא, ואילו בנות הברית נשארו במצב המתנה.

הימים השחורים של הספר הלבן

עם פרוץ מלחמת העולם, הייתה ליהודים תקוות שווא שהבריטים לא יכפו עליהם את “הספר הלבן”. הבריטים, מתוך רצון לפייס את העולם הערבי, חשבו אחרת.

נוכחתי לראשונה בתמורה שחלה ביחסי היהודים והממשלה הבריטית כאשר קצין בריטי בא למרכז וביקש מידע על בעיות הביטחון במקום. בהעדרו של המנהל האדמיניסטרטיבי הסקוטי, הוטל עלי לתדרך את הקצין. כשהתחלתי להסביר לו את המצב האסטרטגי מול הכפרים הערבים השכנים, קטע אותי בקצרה: “אין לי עניין בערבים, היהודים הם שעומדים לעשות לנו צרות”!

סימן היכר נוסף למצב החדש בא לידי ביטוי בנקודת הביקורת " Checkpost" בצומת הכבישים חיפה־עכו וחיפה־נצרת. עתה בדקו בקפדנות את כלי הרכב שנהגיהם היו יהודים בעוד שנהגים ערבים עברו מבלי שיעצרו.

ב־29 באפריל 1940 חוקקה הממשלה את “חוק הקרקעות” שהגביל באופן דרקוני את כניסתם של יהודים ארצה ואת רכישת הקרקעות על ידם. היה זה סופו של שיתוף הפעולה בין ממשלת המנדט לבין היישוב היהודי והקונפליקט הערבי־בריטי התחלף בהתמודדות יהודית־בריטית. בן־גוריון הורה להגנה לפעול נגד הממשלה הבריטית. אצ“ל ולח”י לא נזקקו לאישורו של בן־גוריון, אלא המשיכו בפעולותיהם האנטי־בריטיות. נערכו הפגנות המוניות נגד חוק הקרקעות. הנוער היהודי יצא לרחובות, היו התנגשויות אלימות עם חיילים בריטיים ונפלו קורבנות.

הטרמפיסטית

בשנת 1942 נכנסו 12,000 יהודים לארץ דרך הגבול הלבנוני, בדרכים בלתי־חוקיות. בלי כוונה, נעשיתי מעורב באירוע זה. נסעתי צפונה עם חברים מארגון עובדי הפלחה, ואחד הנוסעים איתי סיפר על הדרך שבה השוטרים הבריטים טומנים פח לעולים־לא־לגליים: בגלל רגישות המוסלמים, לא חויבו נשים בארץ ישראל לשאת תעודות זהות. לא הייתה דרך לדעת את שנת העלייה של הנשים היהודיות. השוטרים נהגו לשאול נשים שנחשדו שהן עולות בלתי לגליות באיזה שנה הן הגיעו ארצה. על מנת לשכנע את החוקרים שהן ותיקות ולגליות נהגו העולות, בדרך כלל, לענות שהן נמצאות בארץ כבר עשרים שנה. השאלה הבאה, “באיזה נמל ירדת מהאנייה?”, הייתה מיועדת להפיל אותן בפח. העולות התמימות היו עונות “חיפה” בלי לדעת שבאותם הימים לא היה עדיין נמל בחיפה. כך נעצרו נשים אלה בעוון עלייה בלתי לגלית. צחקנו על התחבולה הפשוטה בה נקטו הבריטים במלחמתם נגד העולים, אבל מאוחר יותר הפסיק הנושא להצחיק.

יום אחד, לאחר שסיימתי את עבודתי בכפר גלעדי, שאל אותי מזכיר הקיבוץ אם אני מוכן לקחת איתי אישה צעירה עד חיפה ונעניתי ברצון. כשהגענו לנקודת הביקורת בראש פינה עצרו אותנו, כמקובל. הגברים הציגו את תעודות הזהות שלהם המוכיחות שהם אזרחים חוקיים בארץ ישראל. כאשר נשאלה הגברת כמה זמן היא בארץ, היא ענתה עשרים שנה וכאשר נשאלה לאיזה נמל היא הגיעה, ענתה לתדהמתנו: חיפה! היא נעצרה מיד ונלקחה למשרד משטרת המכס. הורו לנו לחכות, והעמידו עלינו שוטר, על מנת לוודא שאנו מצייתים להוראה.

זעמתי על מזכיר הקיבוץ, שלא מצא לנכון ליידע אותי על כך שה“טרמפיסטית” שלנו היא אחת מאלפי העולים הבלתי־חוקיים. אילו ידענו, יכולנו להזהיר אותה מפני המלכודת של המשטרה.

לאחר כמחצית השעה, נקראתי למשרד, שם נשאלתי על ידי מפקח בריטי מהו יחס הקרבה שלי לאישה. השבתי שהיא טרמפיסטית שבקשה טרמפ לחיפה ושמעולם לא ראיתי אותה קודם לכן. Oh yes!“” הייתה תגובתו האירונית ולשוטר אמר Bring her in“” (הכנס אותה). החוקר שאל אותה לשמה. “אהרונוביץ”, הייתה תשובתה. “היא אינה קרובה שלך, מר אהרונוביץ?” שאל המפקח בחיוך. הוא הודיע לי, שלפי התקנות הוא חייב להחרים את המכונית שלי על הסעת נוסע לא־לגלי, ושעלי להופיע בבית משפט במועד מאוחר יותר. רק שיחת טלפון למינהלת משרד החקלאות שכנעה את המפקד שדיברתי אמת והוא נתן לי ללכת בשלום.

אסירי ההגנה

בספטמבר 1939, אסרה המשטרה הבריטית 43 חברי הגנה שנתפסו על נשקם בדרכם חזרה ממחנה אימונים סודי. הם נשפטו למאסר של עשר שנים עם עבודת־פרך, עונש קשה ויוצא דופן. הבחורים נזרקו, כולם יחד, לצינוק חשוך בבית הסוהר בעכו, שהיה ממוקם במבצר המפורסם.

הסוכנות היהודית הפעילה את כל השפעתה כדי לשפר את תנאי המאסר של הצעירים היהודים. אחרי חודשים אחדים של לחץ בלתי פוסק, הצליחו אנשי הסוכנות להשיג את העברת האסירים לצריפים שהוקמו על שפת הים, בשטח של תחנת הניסיונות. לחץ נוסף הביא לאישור העסקתם של הבחורים בעבודה בתחנת הניסיונות.

וכך נעשיתי מעורב בעניין. יום אחד, נקראתי על ידי סרן גראנט, מפקד בית הסוהר, לסור למשרדו. בחצר בית הסוהר הוצגו בפני 43 צעירים, לבושים בגדי אסירים חומים וראשיהם מגולחים. גראנט נשא נאום קצר, בו הסביר שמהיום והלאה, עקב הכניעה של ממשלת בריטניה ללחץ הפוליטי הבלתי הוגן של היהודים, הוענקה לאסירים היהודיים הפריבילגיה יוצאת הדופן לעבוד בתחנת ניסיונות ואהרונוביץ יהיה אחראי לקביעת מכסת העבודה היומית שלהם. גרנט, מנהל בית סוהר אופייני, אכזר וציני, סיכם את דבריו בהודעה הבאה: “כדי להמחיש לכם שאתם מתחילים בעבודת כפיים, מופסק מרגע זה כל עיסוק רוחני, קריאה, כתיבה, ולימוד – עד להודעה חדשה!”

לא הייתה זו משימה פשוטה לתכנן יום יום עבודה לארבעים ושלושה צעירי ההגנה, שאליהם נוספו בינתיים עוד כעשרים אנשי אצ“ל. הייתי קובע את מכסת העבודה היומית בהתייעצות עם ה”מוכתר" של הבחורים – משה דיין. היינו צריכים לקבוע מכסת עבודה סבירה, שתהיה לפי כוחם של הבחורים, אך לא קלה מדי, כדי לא לעורר את זעמו של גרנט, אשר הודיע שכל התחמקות מעבודה תביא לביטול מיידי של הפריבילגיה.

עלי לציין, לצערי, שהבחורים לא ממש התלהבו מהעבודה שהזדמנה להם, חוץ מאשר במקרים שבהם ניתן היה לארגן תחרות – למשל: מי יוכל להוציא את מספר חבילות החציר הרב ביותר מהמכבש. לרוב, הייתי נאלץ לגייס את הפועלים הערביים כדי להשלים את המכסה, אחרי שהבחורים עזבו את עבודתם.

מידי בוקר הייתי מגיע באופנוע למקום העבודה של הבחורים, כאשר האפודה שלי מסתירה חבילה של מכתבים, ממתקים ופריטים אחרים לחלוקה בין האסירים.

משימה נוספת הייתה לארגן את העבודה במקומות כאלה, שבהם בחורים אחדים יוכלו להיפגש בסתר עם נשותיהם. יום אחד ביקשתי מהסמל האירי, האחראי, לגשת איתי למקום העבודה המיועד למחרת. הסמל, שלא אהד את גראנט, נלווה אלי, אך לא התאפק מלומר “אם אתה חושב שלא ראיתי את גברת דיין מסתתרת מאחורי שיח, אתה טועה!” בלי העלמת העיין של הסמל הידידותי, כל ההטבות המיוחדות היו בלתי אפשריות.

המלחמה מתקרבת

ההתקפה הגרמנית, שהייתה צפויה זמן רב, החלה במאי 1940. הכוחות היריבים היו שקולים, אך בנות הברית הופתעו והוכרעו על ידי דוקטרינת ההתקפה החדשה שהכניסו הגרמנים שזכתה לשם המתאים: “מלחמת הבליץ” (Blitzkrieg“” – מלחמת בזק).

תוך שישה חודשים בלבד כבשו הגרמנים את הולנד, את בלגיה ואת לוקסמבורג. צרפת נכנעה ב־21 ביוני. הבריטים נסוגו אל מעבר לתעלה, והוציאו את שרידי כוחותיהם חזרה לאנגליה. איטליה הצטרפה למלחמה לצד הגרמנים. ב־22 ליוני פלשו צבאות היטלר לברית המועצות, שעדיין לא הייתה מוכנה למלחמה. אחרי כמה ניצחונות מרשימים, נתקלו הגרמנים בתבוסתם הראשונה בסטלינגרד. גבורת המגינים ו“גנרל חורף” הכריחו אותם לסגת.

המזרח התיכון היה בעל חשיבות אסטרטגית וגיאופוליטית עליונה לשני הצדדים היריבים. באזור עברו קווי ההספקה של בנות הברית והיו בו אוצרות דלק עצומים. צבאות גרמניה ואיטליה התקדמו דרך הבלקנים ולאורך חופי צפון אפריקה, בתנועת מלקחיים. לו הצליחו, הייתה פלשתינה לכודה בתחום השליטה הנאצית.

האיטלקים פתחו במתקפה בצפון אפריקה. המתקפה נכשלה והבריטים לקחו מאות־אלפי שבויים. היטלר שלח את ה־Africa Korpus (הגייס האפריקאי), בפיקודו של רומל, שבמהרה הפך את הקערה על פיה והגיע לגבולות מצריים שבה הייתה אהדה לנאצים. בעצם, רוב ארצות ערב, פרט לירדן וגם עיראק לתקופה קצרה, אהדו את הנאצים.

מבסיסיהם בלוב ערכו האיטלקים התקפות אוויר על פלשתינה. תל אביב וחיפה הופצצו לעיתים קרובות, אך מטרתם העיקרית של המטוסים הייתה בתי הזיקוק במפרץ חיפה. כמעט בכל יום הגיחו המטוסים האיטלקיים מעל הכרמל והטילו פצצות על בתי הזיקוק.

מצדה השניה

בתקופת “המלחמה המזויפת” היה נראה שתל־אביב היא המקום הרגוע ביותר בעולם. כאשר התקדמות הבזק של הגרמנים חיסלה את אשליית השקט, הובהר לנו שהמצב מחייב לרכז את כל המאמצים למטרה אחת בלבד: להביס את היטלר. בן־גוריון ציווה להפסיק כל פעילות נגד הבריטים. אפילו אצ“ל הסכים להפסיק את הפעילות המחתרתית. פלסטינה הפכה לבסיס אימונים לצבא הבריטי. בפעם השנייה בהיסטוריה (אחרי שהשתתפו בכיבוש ארץ ישראל ע"י אלנבי) הופיעו חיילים אוסטרליים בארץ ישראל וה־Aussies”" הפכו לחביבי הישוב.

בתחילת שנת 1942 היה היישוב עדיין שליו. המלחמה נראתה כאילו רחוקה והכלכלה שגשגה. אמנם החלו להסתנן שמועות על רדיפת היהודים על ידי הנאצים, אך התייחסו אליהן כאל שמועות בלבד. ידיעה קטנה בלבד, על רדיפת היהודים, הופיעה בתחתית העמוד של ה־Palestine Post, הוכחה לשאננות ששררה בישוב בנושא זה ולהצלחת הגרמנים להסתיר את פעולות ההשמדה שהם התחילו לבצע.

שלוות הישוב הופרה במרוצת שנת 1942, עם התקדמותו המהירה של רומל בצפון אפריקה. בחודש מאי נכבשה טוברוק מחדש ותוך שישה שבועות הגיע רומל לגבול מצריים. הבריטים התכוננו לנטוש את מצריים ואת פלשתינה ולסגת לקו חדש בעירק.

לקראת הסכנה הקרבה התעורר היישוב לפעילות, והוחל בהכנת ביצורים על הכרמל לקראת ה“קרב האחרון”. לא היה שום ספק שזאת תהיה “מצדה” שנייה. אף על פי שהמצב נראה חסר תקווה, לא הייתה פאניקה בקרב היישוב, אלא אווירה של פטליזם שקט.

ילדי אל־עלמיין

הלדה ואנוכי החלטנו לשלוח את דני אל הוריי בארצות הברית ולהתגייס לבריגדה היהודית. אולם, הוסבר לנו שיהיה זה חסר אחריות לשלוח ילד בן שבע דרך דקאר שבמערב אפריקה, שהייתה המסלול הפתוח היחידי לארצות הברית באותה תקופה. לא קיבלתי אישור להתגייס, בטענה שתפקידי ב“תכנית לייצור מזון למזרח התיכון” חשוב מתרומתי האפשרית בקרב. כך, מחוסר ברירה, החלטנו להמתין לעתיד לבוא.

בחודש אוקטובר 1942, ערכו הבריטים, בפיקודו של גנרל מונטגומרי, מתקפת נגד באל־עלמיין שבצפון מצריים ותוך חמישה עשר יום הביסו את רומל והכריחו אותו לסגת עד בנגזי שבלוב. תבוסת רומל הביאה לאנחת רווחה בישוב, שמצאה את ביטויה המעשי בגל הלידות, שהחלו תשעה חודשים לאחר מכן. ילדים אלה זכו לכינוי “ילדי אל־עלמיין”. גדעון, בננו הצעיר, היה אחד מהם.

בני גדעון – מ“ילדי אל־עלמיין”

ביוני 1946 החלה פלישת בנות הברית לצרפת. הייתה זו התחלת הסוף של מלחמת העולם השנייה. בינואר 1944, הכריזו שני אירגוני המחתרת, האצ“ל והלח”י, מלחמה על הבריטים והגבירו את פעילותם. ביולי 1946 פוצץ האצ"ל את מלון “המלך דוד”. בפיצוץ נהרגו למעלה ממאה בני אדם, יהודים, ערבים ובריטים. זה היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. הממשלה הבריטית החליטה בשנת 1947 למסור את הטיפול בבעיה הפלשתינית לידי האומות המאוחדות.

 

פרק 15: שנת שבתון    🔗

המרכז לאספקת המזון למזרח התיכון    🔗

בעת המלחמה נרתם משרד החקלאות לפרוייקט ששם הקוד שלו היה Middle East Food Supply Center (MEFSC) – “המרכז לאספקת המזון של המזרח התיכון”. אני עסקתי בייצור זרעים של גידולי שדה וגן עבור הפרוייקט, ובנוסף לשטחי קרקע שבבעלות התחנה, ניצלתי את חבר העובדים ואת הציוד של התחנה על מנת לעבד שטחים רחבים של אדמות מוברות ליד נשר, במוקבלה ליד ג’נין, ליד שדה התעופה הצבאי של עכו ובמשקים גרמניים נטושים.

דובר אז על הקמת תחנת ניסיונות מרכזית, שתשרת את המזרח התיכון כולו, ונרמז לי שאני מועמד לעמוד בראש המוסד הזה. אישור לכך שהרמז הוא יותר משמועה, ניתן כאשר סטדמן־גוויס, סגן מנהל משרד החקלאות והממונה על הפרוייקט, שאל אותי אם אהיה מוכן לשהות שישה חדשים בבריטניה ולאחר מכן שישה חודשים בארה"ב, על מנת להתעדכן בהישגי המחקר החקלאי בשנות המלחמה.

קיבלתי את ההצעה לשנת שבתון ברצון, השבתון הראשון והיחיד שנטלתי במשך כל הקריירה שלי. משפחתי הייתה אמורה לקבל את משכורתי בעת העדרי, בעוד שאני אתקיים מדמי אש"ל. הוחלט שאת שהותי בבריטניה אעשה בתחנת ניסיונות להשבחת צמחי מרעה וב־Commonwealth Bureau of Herbage Crops באבריסטווית שבווילס ושאוכל לבקר, לפי בחירתי, בתחנות המחקר החשובות בבריטניה.

אזרח בין חיילים

באפריל 1948 יצאתי לדרך. ההפלגות באותה עת היו עדיין מוגבלות לאנשי צבא בלבד והציעו לי מקום בספינה צבאית שהובילה הביתה חיילים משוחררים מחזיתות המזרח התיכון.

הייתי האזרח היחיד באנייה. נהגתי לעמוד בתור, יחד עם החיילים, כלי אוכל מפח בידי, ולקבל גוש של מחית תפוחי־אדמה ובשר בקר עם רוטב בלתי מזוהה. קבלתי ערסל, אותו תליתי בין ערסלי החיילים. באוויר נישאו ריחות בלתי נעימים.

הייתי צעיר וגמיש מכדי לסבול מהתנאים הספרטניים, ורק דבר אחד הטריד אותי: חוסר הפרטיות בשירותים חסרי דלתות. הייתי משתדל להגביל את ביקורי במקומות אלה לשעות שבין 3 ל־4 בלילה, כאשר היו סיכויים לפרטיות. פרט לזה, לאחר כמעט חמש שנים של צנע וללא כל סבל ממחלת ים, נהניתי מאד מהנסיעה.

אבריסטווית

אבריסטווית, עיירה שמספר תושביה כ־10,000 בלבד, נחשבה לבירה התרבותית של ווילס. היא שוכנת באזור פסטורלי של שדות מרעה, ולכן מוקמו בה תחנת הניסיונות הראשית להשבחת צמחי מרעה והלשכה המרכזית למרעה ומספוא של חבר העמים הבריטי.

כשהגעתי לאבריסטווית התברר לי שלמעשה החלפתי אורח חיים אחד של “צנע” באחר. הצנע היה ניכר בכל קנייה, בין אם הייתה זו ממחטה או פיסת סבון.

גרתי אצל משפחה וולשית וחשתי אצלה מאד בנוח. לאחר ימים מעטים הצטרף אלי אורח נוסף, סטודנט לבוטניקה מקיימבריג', ליאו זקס. התיידדנו מאד ונוכחותו גרמה לי לחוש פחות בודד. ליאו היה גבוה מאד, וכאשר הלכנו בצוותא, היה הניגוד בינינו כה ניכר עד שהכל נעצו בנו את מבטם. לליאו היו שני אחים, שהיו שניהם גבוהים ממנו. כאשר הוזמנתי לבקר אצל המשפחה בסוף שבוע וארבעתנו יצאנו יחד לרחוב, הפנה כל אנגלי את ראשו לעברנו, אל אף האיפוק הבריטי המסורתי.

הגדול והקטן: עם חברי ליאו זקס

ליאו זקס הצליח, לאחר מכן, לבסס לעצמו מוניטין כגנטיקאי במכון וייצמן ולימים זכה בפרס וולף היוקרתי.

עד עצם היום הזה איני יודע מה גרם לממונים עלי לבחור, מכל תחנות המחקר החקלאי בבריטניה, דווקא במקום זה. העיסוק העיקרי של תחנת אבריסטווית היה בטיפוח של זנים משופרים של עשבי מרעה לאזור אקלים לח ומתון, דבר שהיה בו עניין מועט למי שעבד באזור ים־תיכוני. השיטות בהם נקטו שם להשבחת זנים היו בלתי מתוחכמות וכל עבודה שהייתי אמור לבצע שם הייתה עשויה להביא לתוצאות משמעותיות רק לאחר שנים אחדות. תוך זמן קצר הגעתי לשליטה מלאה בטכניקות שהיו נהוגות בהפריית גידולי מרעה על מנת ליצור זני כלאים. ביליתי את רוב זמני בספריה, בסקירת דו"חות על העבודה שנערכה במחקר החקלאי בבריטניה בשנות המלחמה. כמו כן, הכנתי תכנית ביקורים בכל מוסדות המחקר החקלאי בבריטניה שהחשובים ביניהם היו: תחנת הניסיונות של רוטמסטד, התחנה להשבחת גידולי תרבות בקיימבריג, המכון המרכזי להנדסה חקלאית, והגנים הבוטניים המפורסמים של קיו.

רוטמסטד

רוטמסטד הייתה, והיא עדיין, המרכז לפיתוח שיטות של עריכת ניסויי שדה ולניתוח הסטטיסטי של הנתונים. כמו כן, רכשה רוטמסטד מעמד מיוחד בחקר הקרקע, בראשותו של סר גון רסל. חשבתי לנצל את ביקורי במחלקה לשיטות של עריכת ניסויי שדה וניתוחם הסטטיסטי, לליבון בעיות מסוימות שאיתן התמודדתי בעבודתי בארץ ושניסיתי לפתור בדרכי שלי, מבלי שהייתי בטוח שאינני מפר כמה מעקרונות המחקר הבסיסיים.

ד“ר פישר, שקבע את הכללים לעריכת ניסיונות חקלאים בשיטה הידועה על שמו ושהיה מנהל המחלקה לסטטיסטיקה, פרש באותה עת לגמלאות והוחלף על ידי סגנו, ד”ר ק. ייטס, אשר הרחיב ופיתח את הרעיונות של קודמו.

העקרונות הבסיסיים של שיטת פישר היו חזרות ומיקום באקראי של הטיפולים הנבחנים replication and randomization of treatments)). עיקרון יסוד בגישה זו הוא האיסור המוחלט על שינוי מיקום הטיפולים והחזרות בחלקות הניסוי, גם אם השינוי מביא לשיפור מהימנות התוצאות.

כשיישמתי את שיטתו של פישר, נוכחתי לדעת כי קביעה באקראי של חלקות הניסוי המוקצות לטיפולים (או לזנים) הנבחנים, הביאה לעתים לכך שכל החזרות של טיפול מסוים, או מרביתן, התקבצו בפינה אחת בלבד של שטח הניסוי, דבר שעלול היה להשפיע, לטוב או לרע, על התוצאות שהתקבלו מאותו טיפול. פתרתי את הבעיה על ידי סידור מחדש, מכוון, של כמה מהחזרות, אבל עשיתי זאת תוך נקיפות מצפון.

כשהסברתי את הבעיה שלי לייטס והעזתי לספר לו כיצד נהגתי לפתרה, השיב ייטס בדרך אופיינית לאנגלי:

If you play game, you play according to the rules of the game“” (כאשר אתה משחק במשחק, אתה משחק בהתאם לכללי המשחק). עניתי: “אבל ד”ר ייטס, עבורי זה אינו משחק אלא בעייה רצינית ביותר". לאחר שעזב ייטס את החדר, אמר אחד האסיסטנטים שלו: “אל דאגה, אנו נוהגים לעשות כמוך, אלא שייטס אינו יודע זאת”.

מדע חדש בחקלאות

במעבדה להדברת עשבים, ראיתי לראשונה את הפעולה הסלקטיבית של “אוקסינים” בהדברת עשבים שוטים בתוך גידול תרבותי.

שנים אחדות קודם לכן, בודד והגדיר המדען ההולנדי פ. וונט גורם צמיחה בשיבולת שועל – החומצה האינדול־אצטית. בעזרת סינתזה של חומר זה ביצעו מאות מדענים מחקר אמפירי על השפעות גורמי צמיחה על הפעילות הפיזיולוגית של מינים רבים של צמחים. בניסויים שנערכו במעבדה שבה שהיתי באנגליה, בהם נבדקה השפעת (MCPA) 2 methyl־4־chlorophenoxy acetic acid על צמיחת השורשים בשיבולת שועל, הבחין אחד העובדים שבעציצים שבהם נבטי שיבולת שועל טופלו ב־MCPA לא הופיעו עשבי בר, ושיבולת השועל לא נפגעה, בעוד שבעציצי הביקורת שגשגו צמחי חרדל בר. בדיקה יסודית יותר הראתה שצמחי החרדל לא מתו מיד, אלא שקודם חל עיוות מוזר בצמיחתם, דבר שהצביע על התערבות בתהליכים פיזיולוגיים ולא על מוות בגלל הרעלה כימית. באותו יום לא הייתי מודע לכך שהתגלית המקרית שהייתי עד לה, היוותה את תחילתו של מדע חדש: הדברה סלקטיבית של עשבים רעים בגידולי תרבות. מדע זה היה החידוש החשוב ביותר, באותן שנים, בטכנולוגיה החקלאית כיוון ששחרר את החקלאים מהעבודה המייגעת שהייתה כרוכה בהדברת עשבים בשיטות המסורתיות. החוקרים האנגלים היו כנראה מודעים לפוטנציאל שבתגלית שלהם, וידעו שעמיתיהם בארצות הברית עסקו גם הם באותו נושא. כאשר סיפרתי למארחיי שאני עומד לנסוע בקרוב לארה"ב, הם בקשו ממני לספר ליריביהם האמריקניים שהם, האנגלים, היו הראשונים שגילו את הפעילות הסלקטיבית של הורמוני הצמחים. הבטחתי לעשות כן, אך איני סבור, שהצלחתי לשכנע את האמריקנים. עובדה, שבספרות המקצועית מציינים לרוב את ה־D־2,4 (חומצה אצטית 2,4 די כלורופנרקסי), שעליה עבדו האמריקאים, כקוטל העשבים הסלקטיבי ההורמונלי הראשון ולא את המטוקסון (MCPA) שבו עסקו הבריטים, מוכיחה, שכנראה בכל זאת האמריקאים ניצחו בתחרות זו.

אברדין

הוזמנתי להצטרף למשלחת של תחנת הניסיונות הוולשית לכנס שעסק בנושא המרעה וניצולו ושעמד להתקיים במכללה לחקלאות של צפון סקוטלנד, באברדין. שם חוויתי לראשונה את ימי הקיץ הארוכים בקרבת חוג הקוטב, בהם יכולתי לקרא עיתון בחצות, ללא תאורה מלאכותית.

סקוטלנד הצפונית היא ארץ של תרבות קלטית, המתאפיינת בדיאלקט, בפולקלור, במנהגים ובארכיטקטורה ייחודיים. אין זה פלא שהמנהל הסקוטי של המרכז החקלאי בעכו נהג להגיב בכעס כאשר מישהו פנה אליו כאל אנגלי.

להפתעתי, למדתי מעמיתיי הסקוטים ששם ארצם נגזר משמו של שבט קלטי מאירלנד, שהתיישב במערב סקוטלנד במאה השישית. בגלל שיגיונות ההיסטוריה, הצאצאים הפרוטסטנטיים של הסקוטים ההם פלשו לאירלנד הצפונית בתחילת המאה ה־17 והביאו למאבק עקוב מדם עם האוכלוסייה הקתולית המקומית שהייתה מאותו מוצא קלטי. לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון לשיבת העם היהודי למולדתו העתיקה, והמאבק המר שהתעורר עם התושבים המוסלמים אשר היו, מן הסתם, מאותו המוצא האתני כיהודים ששבו לארצם.

הזדמן לי לבקר באגם לוך־נס המפורסם. לצערי המפלצת לא הופיעה כשהייתי שם אבל נדהמתי מהדמיון של ה“לוך” וסביבתו לאגם הכינרת ולאזור הגליל.

חומרי העתיד

בלונדון ביקרתי בתערוכה של מוצרי פלסטיק, הראשונה שהתקיימה בכל הזמנים. היה זה “חומר העתיד”, כך כונה על ידי המארגנים. מיגוון המוצרים שהוצג, כמו צעצועים, ציוד טכני ואפילו חלקי מכונות היה מרשים, ובכל זה היה זה רק רמז לפוטנציאל העצום הגלום בחומרים החדשים.

קניתי קוביות משחק מפלסטיק עבור הבנים שלי, המשחק הראשון דמוי “לגו” שבא להחליף את צעצועי העץ. התרשמתי במיוחד מצבעי הפסטל של הקוביות, שלא היו צבועות כפי שהיה נהוג בקוביות העץ, אלא הצבע היה בחומר, כך שלא דהה. שלחתי אותן הביתה בדואר וייתכן שזה היה המשחק עשוי פלסטיק הראשון שנראה בארץ.

התנועה לחקלאות אורגנית

בשנות הארבעים התפתחה, בהשפעת ספריהם של בלפור, הוורד ושטיינר, אסכולה שדגלה ברעיון של “חקלאות אורגנית”. מחברים אלה ורבים בעקבותיהם, טענו שמקור רוב החסרונות והפגמים שבחקלאות המודרנית, הוא בשימוש בכימיקלים “מלאכותיים”: דשנים, קוטלי עשבים, קוטלי פטריות, קוטלי חרקים ואחרים. טענתם הייתה שהכימיקלים, כשהם מחליפים חומרים אורגניים, הורסים את פוריות הקרקע ומרעילים את המיקרואורגניזמים שבה וכך מגבירים את עוצמת מחלות הצמחים ובעקיפין, מגבירים את הפגיעה בבריאותם של בעלי החיים ובני האדם האוכלים צמחים אלה.

ניצלתי את שהותי בלונדון כדי לבקר בחוות ניסיונות שהוקמה ליד הבירה ביוזמת ליידי איוו בלפור – אחיינית של לורד בלפור הידוע. הליידי הייתה פעילה מאוד בתנועה “האורגנית” והפכה את החווה שלה למרכז שמטרתו להוכיח את צדקת דרכה של התנועה. כאן נתקלתי בדוגמה למערכת ניסיונות בה קובעים מראש, על יסוד דעות קדומות, את התוצאות המצופות. הראו לי ניסוי שהיה אמור להדגים את ההשפעה השלילית של דשן כימי על פוריות הקרקע בהשוואה להשפעה החיובית של זבל אורגני: מילאו בעפר חבית פלדה גדולה, שהייתה בה מחיצה אופקית העשויה רשת. למחצית האחת של החבית הוסיפו גופרת אמון, ולמחצית השנייה הוסיפו זבל בקר רקוב. לכל מחצית הוכנסו שלשולים במספר שווה. כעבור זמן קצר, עברו כל השלשולים דרך המחיצה מהחלק שדושן בדשן הכימי לחלק שזובל בזבל בקר. תוצאה זו, שהצביעה על כך שהשלשולים מעדיפים לחיות במקום עשיר בחומר אורגני, שהוא המזון הנורמלי שלהם, התפרשה על ידי הליידי בלפור כהוכחה להשפעה השלילית של הדשן הכימי על פוריות הקרקע. הערתי לה שבארץ ישראל, נוכחות שלשולים היא נדירה, ואף על פי כן ישנן אדמות שפוריותן גבוהה. ותגובתה הייתה: I am not convinced“” (לא שוכנעתי).

בניסוי אחר, לטווח ארוך, נערכה השוואה בין מחזור גידולים שדושנו בדשן כימי בלבד, לעומת אותו מחזור גידולים שקיבלו זבל משק בלבד. כאשר שאלתי על התוצאות, ענתה ליידי בלפור: “נכון שהגידולים במחזור שדושן בדשן כימי נותנים יבולים גבוהים יותר, אבל אני סבורה שהדבר ישתנה בהמשך הניסוי. הפעם היה זה תורי להגידI am not convinced” " ובקושי התאפקתי מלשאול “למה לך לערוך ניסוי שיארך שנים אם כבר ידועות לך התשובות מראש”?

בזמנו הושפעה עבודתי רבות, גם בתחנת הניסיונות בעכו וגם בגינה הפרטית שלי, מכתבי בלפור, הוורד ושטיינר, מייסדי התנועה לחקלאות אורגנית. אספתי בקפידה שאריות של חומר אורגני והפכתי אותן לקומפוסט על פי השיטה שפותחה על ידי הוורד. אבל אחרי ביקורי בחוות בלפור, נעשיתי ספקני מאד לגבי הנבואות האפוקליפטיות שהושמעו על ידי האסכולה האורגנית, על הרס פוריות הקרקע ועל פגיעה חמורה בבריאות בעלי החיים ובני האדם עקב השימוש בחומרים כימיים בחקלאות. כאשר היו השפעות שליליות כאלה, הייתי סבור שהן נגרמו רק בגלל השימוש הלא נכון בחומרים המלאכותיים.

שתי גברות זקנות

בטיול סוף־שבוע לטירת בלנהיים, מקום הולדתו של וינסטון צ’רצ’יל, ביקרתי בבית העלמין בו הוא טמון. כשעמדתי שם, בראש הגבעה, עלתה במאמץ מלווה בטרטור מנוע מכונית דו־מושבית מדגם של שנות השלושים. המכונית נעצרה, ויצאו ממנה שתי גברות זקנות, שנשאו, כל אחת זר פרחים. הן הלכו הישר לאחד הקברים, החליפו את הפרחים הקמלים שהיו עליו בפרחים הטריים שהביאו איתן, עמדו בדממה דקות אחדות, חזרו למכונית ונעלמו בטרטור מנוע במורד הגבעה, כלעומת שבאו. הלכתי, מלא סקרנות, לראות למי חלקו שתי הגברות הזקנות כבוד. היה זה קבר של עלם בן 18, שנפל במלחמת העולם הראשונה. לאחר עשרים שנה, עדיין נשמר זכרו בלבן של שתי גברות זקנות. אירוע זה היה כה מחמם־לב ועצוב בעת ובעונה אחת, שלא נשכח ממני לעולם.

אנטוורפן

יום אחד קיבלתי מכתב מאימי שהיא עומדת לבוא מארה"ב לאנטוורפן כדי להסדיר כמה עניינים משפחתיים בעיר. הצטרפתי אליה לסוף־שבוע מרגש. לאחר הביקור כתבתי לאישתי, שהרחובות באנטוורפן הפכו במפתיע לצרים ולקצרים יותר, בעוד שהמבנים נותרו ללא שינוי. אות לשינוי היה בכך שהשמות הדו־לשוניים על שלטי הרחובות היו עתה חד־לשוניים – השמות הצרפתיים נמחקו בצבע שחור. בביקורי הבא, כעבור שנתיים, נוכחתי שהשלטים המקוריים הוחלפו בחדשים ועליהם שמות פלמיים בלבד.

יום אחד נכנסתי למשרד דואר על מנת לקנות בולים. בהיסח דעת פניתי לפקידה בצרפתית ונעניתי במבט נוקב וקר ובהתעלמות מוחלטת. למזלי, לא חזרתי על בקשתי בפלמית, (כי אז הייתה הפקידה מגיבה בחמת זעם על כך שהיודע פלמית מדבר אליה בצרפתית), אלא עברתי לאנגלית ונעניתי בשרות מנומס ואדיב כראוי לתייר תמים. כך חשתי באיבה שעוררו כמה מילים בצרפתית.

ביקור חטוף באנטוורפן. פסלו של ברבוש, הגיבור האגדתי שזרק יד קטועה של אויבו לנחל, במקום בו הוקמה העיר (“אנטוורפן” פירושו “זורק היד”).

בספינת מטען לג’מייקה

זמן קצר לפני שהסתיימה שהותי באנגליה, הודיעו לי ממשרד המושבות שבאפשרותי להמשיך לארה"ב אם אהיה מוכן להפליג קודם לג’מייקה בספינת מטען ומשם להמשיך למיאמי במטוס. הסכמתי בשמחה, כי עייפתי מהשהות באבריסטווית.

שייט באונייה לא הייה בבחינת חוויה חדשה עבורי, אבל נסיעה זו הייתה המהנה ביותר מכל אלה שחוויתי. היו באונייה כשלושים נוסעים, שפונקו על ידי חברת האניות, שראתה בנו תוספת ברוכה להכנסותיה. היה לי תא פרטי משלי, והאוכל המשובח שהוגש לנו השכיח ממני את המזון התפל שאכלתי קרוב לחמש שנים.

ההפלגה נמשכה כשלושה שבועות. התקדמנו רק לאור היום, כדי להתחמק מהמוקשים שהונחו בזמן המלחמה בנתיבים הימיים. בחרטום האנייה ניצב תמיד מלח חמוש ברובה. מזמן לזמן נשמע קול התפוצצות שהוכיח שהוא ער על משמרתו. בלילות הטילה הספינה עוגן.

הים היה סוער במפרץ ביסקיה, אבל לאחר מכן הייתה הנסיעה שקטה. עברנו דרך תעלת קורינת, שיש לה משמעות היסטורית לעמנו, ובמיוחד לחלוקתו לספרדים ולאשכנזים. התעלה נחפרה לפני קרוב לאלפיים שנה על ידי עשרת אלפים שבויים יהודיים שנישבו לאחר כישלון המרד נגד הרומאים, והובאו לכאן על ידי טיטוס למטרה זו. לשבויים אלה ניתנו על ידי הרומאים נשים ויזיגותיות. נשים אלה הן כנראה האחראיות להבדלים הגנטיים שבין אשכנזים וספרדים. שנים רבות לאחר מכן מצא ד“ר שיבא, בעת שניהל בתקופת מלחמת העולם השנייה בית־חולים צבאי, תופעה המאשרת הנחה זו. הוא ערך מחקר על הפביזם (רגישות אלרגית לאכילת פול), מחלה תורשתית שממנה סובלים רק יהודים ספרדים ואילו האשכנזים מחוסנים מפניה. ד”ר שיבא היה סבור שהסיבה לכך שאצל האשכנזים נעלמו מחלות גנטיות השכיחות אצל הספרדים, היא שמחלות אלה מועברות על ידי האם בלבד. העברתן פסקה, כאשר נשים יהודיות הוחלפו בנשים לא יהודיות. הנה מה שקרה לעמנו כתוצאה מהתערבות טיטוס בחיי המין של היהודים!

בחדר האוכל של האונייה, ישבו ליד כל שולחן ארבעה אנשים שבמהלך הנסיעה העמיקו את היכרותם. חבריי לשולחן היו זוג מיסיונרים: הוא סיני והיא בת לאב אנגלי ולאם סינית. היא הייתה האישה היפה ביותר שפגשתי מעודי, והתקשיתי לגרוע ממנה את מבטי במשך הארוחות. הרביעי לשולחן היה בנם של בעלי אחוזת מטעים בג’מייקה.

כאשר חבריי לשולחן גילו שאני בעל ידע בביולוגיה, המטירו עלי שאלות והקשיבו בשקיקה להרצאות־זוטא שלי. במיוחד הוקסמה מסיפוריי המיסיונרית היפהפייה. יום אחד, היא לא יכלה להתאפק וקראה בהתרגשות: “אלי! כיצד יכול אדם לדעת דברים נפלאים כאלה ולא להאמין בישו!”.

אפילו כשהייתי ילד, ואבי לימד אותי את התנ"ך, ובמיוחד את ספר בראשית, לא האמנתי באלוהים, ובוודאי לא בישו. אבל באותו יום הובהר לי, שאי אפשר להאמין שהמערכות הביולוגיות המורכבות והמתוחכמות הן תולדה של מפגש אקראי בין מולקולות של פחמן, מימן, חמצן וחנקן באוקיינוס הקדום. נכדתי ארנה, כשהייתה בת חמש, שאלה את אביה “האם נכון שאלוהים ברא את העולם?” אחרי שבני הסתבך בתשובתו, פסקה הקטנה: “לאנשים המאמינים באלוהים יותר קל מאשר לאלה שאינם מאמינים”. כאדם בוגר לא מצאתי תשובה קולעת מזו של נכדתי בת החמש.

כבר בתחילת ההיכרות, הבהרתי לחברי לשולחן שאני יהודי, וגם עובדה זו הפכה לנושא לשאלות ותשובות, ללא שמץ של עוינות. חברי מג’מייקה שאל אותי מה הן התכונות האופייניות שמאפשרות להבחין שאדם הוא אכן יהודי. השבתי לו שאיני יכול להגדיר מאפיינים אלה, אך ביכולתי לזהות מיד יהודי, כאשר אני נתקל בכזה. הוא לא האמין שהדבר אפשרי, והציע להתערב אתי על חבילת שוקולד (מצרך נדיר באותה עת), שאכשל לעשות כן, אם תיקרה לידי הזדמנות מתאימה. קיבלתי את האתגר שלו ללא היסוס, ושכחתי מכל העניין, שכן אי אפשר היה להעמיד את הצהרתי במבחן בחברה הסגורה של הספינה.

הנסיעה עברה ללא אירועים משמעותיים, מלבד הריגוש שבצפייה בדגים המעופפים ובמשחק הדולפינים. עצרנו בטרינידד, ושם הורשינו לרדת לחוף לשעות אחדות. ניצלתי את ההזדמנות לבקר בתחנת הניסיונות הידועה ובה זכיתי להעיף מבט ראשון בחקלאות טרופית. ברגע מסוים, הציץ המדריך בשעונו ואמר שאנו מוכרחים לחזור כיוון שתוך חצי שעה ירד גשם שוטף. השמים היו בהירים ולא היה כל אות לגשם הממשמש ובא. אף על פי כן, החל לרדת גשם שוטף בדיוק חצי שעה לאחר מכן. הסתבר לי שזאת תופעה אקלימית רגילה באזורים המשווניים.

חזרתי העירה. ביליתי כשעה בפינת רחוב סואן בפורט אוף ספיין, כשאני מתבונן בהשתאות בבליל הגזעים האנושיים העובר על פני, עם כל הצירופים האפשריים בין לבן, צהוב, חום וכל גווני השחור. הטיפוס היחיד שלא ראיתי ביניהם, היה בן הגזע הקריבי המקורי, שנכחד לחלוטין בגלל השמדה המונית ומגפות שהובאו על ידי הכובשים האירופיים.

ג’מייקה והמבחן היהודי

לבסוף ירדנו בוקר אחד בקינגסטון, בירת ג’מייקה. לאחר שהתארגנתי במלון, הלכתי לסייר בעיר. רוב העוברים ושבים היו בעלי גוונים שונים של שחור, וביניהם היו לבנים מעטים מאד. אחרי הצוהריים נקראתי לטלפון. היה זה חברי לשולחן, בן המקום, שאמר לי שאמו מבקשת להזמין אותי למסיבת קוקטייל, ואחריה, לאחר ששאר האורחים יעזבו, אני מוזמן להישאר לארוחת הערב.

בשעה היעודה הגיע ידידי בקדילק לקחת אותי לביתו, שהיה מעון קולוניאלי כמו בסרט “חלף עם הרוח”. אמו הייתה אריסטוקרטית קולוניאלית טיפוסית, מכובדת ומסבירה פנים. הוצגתי בפני יתר האורחים, ושוחחתי עם אחדים מהם במשך שעה קלה. לאחר שהאורחים עזבו, התיישבנו לארוחת הערב שהייתה מלווה בשיחה מנומסת. איני זוכר איזה מאכלים אקזוטיים הוגשו, אבל לפני הקינוח והקפה, שאל אותי ידידי מה אני חושב על האורחים שפגשתי שעה קודם לכן. הבעתי את התרשמותי מהאנשים שאתם שוחחתי, בהוסיפי שכולם היו אנשי תרבות ונעימי הליכות, רובם בעלי מקצועות חופשיים ושהיה לי מעניין לשוחח אתם. מארחי התעקש: “האם התרשמת מדבר שהיה משותף לכולם”? לאחר הרהור קל הוספתי: “אם חושבים על כך, כל האורחים היו צבעוניים”. “אתה מחטיא את העניין” השיב: “הפסדת בהתערבות בגדול, כל אורחינו היו יהודים”!

שנים רבות לאחר מכן חזרתי לג’מייקה כיועץ מטעם אירגון המזון הבין־לאומי. כשהלכתי ברחובות קינגסטון, הבחנתי שכל חנויות התכשיטים נשאו שמות ספרדיים־יהודיים, כמו אברבנאל, ורדובה, אלחריזי ופינלס. ביקור זה נמשך כחודש ימים. את סופי השבוע ביליתי בעיון בספר עב כרס העוסק בהיסטוריה של ג’מייקה. ממנו למדתי על מוצאם של אותם היהודים שלא ידעתי לזהות בביקורי הראשון באי. הסתבר לי, שכאשר כבשו הבריטים את האי בשנת 1492, הם הזמינו יהודים ספרדיים, צאצאי הפליטים שגורשו ממולדתם בגירוש ספרד, להתיישב באי ולסייע בקידום המסחר ובפיתוח הכלכלי שלו. יהודים רבים נענו לקריאה זו. במרוצת הדורות נערכו נשואי תערובת רבים ביניהם לבין מקומיים, אבל רבים שמרו אמונים ליהדותם למרות שאיבדו את צבעם המקורי – ואני הפסדתי בהתערבות.

למחרת יצאנו מוקדם לדרכנו במטוס ימי. הייתה זו הטיסה הראשונה בחיי, ולמרות שידעתי את עקרונות האווירודינמיקה המאפשרים למטוס להמריא ולהישאר באוויר, הייתי מופתע מכך שהכלי הכבד והמגושם מציית לחוקים אלה, מזנק אל על ונשאר באוויר במקום ליפול לים כאבן.

הנחיתה הייתה עבורי עוד יותר מרשימה. כיצד אפשר לעצור את הטיסה המסחררת ולגלוש לארץ בנחיתה רכה? עד עצם היום הזה, לאחר טיסות אין ספור, עדיין איני שווה נפש להישג מדהים זה של האדם, במיוחד לאחר שהמטוס הקטן בן עשרים המושבים בו טסתי לראשונה, הוחלף על ידי מטוסי ג’מבו הנושאים מאות נוסעים על מטענם.

משפחת סטריפ

נחתנו במיאמי ללא תקלה ומשם טסתי לניו־יורק. בשדה התעופה המתין אבי (אמי הייתה באותה עת עדיין בבלגיה, כפי שהזכרתי קודם). הייתי אמור להתגורר אצל גיסתי גינה ומשפחתה, אשר סיפור הצלתם מידי הנאצים הוא סיפור בפני עצמו, אשר תואר בפרטי פרטים על ידי יוסף (ג’ו), הבן הבכור של המשפחה – ואני אספר אותו בקיצור רב. שתי האחיות של אשתי, גינה סטריפונסקי, בעלה וילדיהם וסבינה סוכור, בעלה וילדיהם, הצליחו להימלט מאנטוורפן ברגע האחרון לפני הפלישה הנאצית. הודות לתושייתה הרבה ולאינטואיציה שלה הצילה גינה את משפחתה, כשהתנגדה לנחום בעלה, שרצה לחזור לבלגיה בגלל שמועות מרגיעות שהגיעו משם. לאחר שהייה בדרום צרפת ובפורטוגל, הצליחו בני משפחת סטריפונסקי להפליג לארצות הברית הודות לעזרה שקיבלו מהחברה האמריקאית הגדולה IT&T שנחום עבד בסניף הבלגי שלה. מסיבות לא ברורות, החליטו בני משפחת סוכור, לחזור לבלגיה – אולי בהשפעת אותן שמועות. הם נפלו בידי הנאצים, ומצאו את מותם במחנה השמדה. שני בניהם, יוג’ין ורוברט, נעדרו, למזלם, מהבית כשנאסרו הוריהם. הם מצאו מקלט אצל שכנים והצליחו להצטרף למשפחת סטריפונסקי בארצות הברית.

מארחיי קיבלו אותי בחמימות רבה. גינה, אם המשפחה, הייתה האישיות החמה, הנדיבה ורחבת הלב ביותר שהיכרתי מעודי. היא ניהלה משפחה מלוכדת שבניה היו שונים מאוד זה מזה. המשפחה כללה את אבי המשפחה, נחום, שהיה נוטה למצבי רוח. יוסף, בנו מאשתו הראשונה, יוג’ין, בנם של סוכור ואחותו של נחום, רוברט, בנם של סבינה וסוכור, ועזריאל, בנם של גינה ונחום. ככל שהתבוננתי בחיי המשפחה הזאת, לא יכולתי להבחין אפילו שמץ של הפלייה ביחסה של גינה לארבעת הבנים, וכולם קראו לה Mom (אימא).

הקושי היחיד שלי ביחסיי עם הבנים, בעיקר עם שני הצעירים שבהם, הייתה האנגלית שבפי. הם אימתו, פעם אחרי פעם, את מה שאמר ג’ורג' ברנרד שאו: “המכשול העיקרי להבנה בין אנגלים ואמריקאים, הוא העדר שפה משותפת”. כשאמרתי boot (תא מטען) במקום trunk, pavement (מדרכה) במקום side־walk, או lift (מעלית) במקום elevator, ו“שגיאות” רבות אחרות, הייתי מעורר גלי צחוק. הובהר לי, שעלי ללמוד מחדש את השפה האנגלית כדי לקיים אתם קשר.

מסלולים נפרדים

יצאתי לוושינגטון לתדרוך במשרד החקלאות ובשגרירות הבריטית. ראשית התייצבתי בשגרירות הבריטית. שם הודיעו לי שעמית ערבי, ג’מאל חמד, יבוא גם הוא לסיור לימודי, והנושא שלו הוא הדרכה חקלאית. נאמר לי שאני חופשי לדון בכל נושא מקצועי שארצה, אבל הוזהרתי שעמיתיי האמריקאים יפנו אלי, בוודאי, בשאלות על המצב הפוליטי בארץ ישראל ושאם אדבר על פוליטיקה, אצטרך לשוב הביתה בספינה הראשונה שתפליג מארצות הברית.

הפגישה במשרד החקלאות הייתה ידידותית יותר. הוכנה עבורי תכנית מסע לפיה הייתי אמור לחצות את היבשת פעמיים: בסתיו ממזרח למערב, דרך מדינות הדרום, ובחורף חזרה דרך המדינות שבמרכז היבשת. הפקולטות לחקלאות היו אמורות לשמש כתחנות בדרכי ואליהן הייתי אמור להגיע בנסיעה ברכבת. הודעתי למתכנן התכנית, שאינני מתכוון ללמוד על החקלאות האמריקאית רק מביקורים בתחנות ניסיון וברצוני לבקר גם במשקים ולהיפגש עם חקלאים, כדי שיהיה לי מושג כלשהו על בעיותיהם לפני שאדון בהן עם החוקרים. הצעתי שאקנה מכונית, וכך יתאפשר לי לעצור בדרך בכל עת ובכל מקום שאמצא לנכון לעשות כך. הפקיד הסכים, אבל הזהיר אותי שנסיעה במכונית עשויה להיות מעייפת מאד עקב המרחקים הגדולים שיהיה עלי לעבור. אולם דבריו לא הרתיעו אותי כלל. תכנית הביקורים נקבעה כך, שהנסיעות ממקום למקום תהיינה בסופי השבוע ואילו ימי החול יוקדשו לביקורים ולפגישות. הוזהרתי שכאשר אתחיל במסעי לא ייתכנו שינויים בתכנית כיוון שבכל תחנה ימתינו לי המארחים במועדים שנקבעו ואי אפשר יהיה לאלתר מועדים חדשים לפגישות.

עמיתי הערבי היה אמור לבקר באותם המוסדות כמוני, באשר בארצות הברית מחקר, הוראה והדרכה ממוקמים יחד עם המכללות החקלאיות באותו הקמפוס. על מנת להימנע מהתנגשויות בין שני ה“אויבים” הכינו עבורנו מסלולים נפרדים. אולם, כיוון שלא עמד לרשותם מחשב, לא הצליחו המתכננים למנוע הצטלבויות מקריות במסלולים ואלה היו לפעמים משעשעות.

ליד מכונית הדודג' 48, מוכנים להתחיל את המסע בארצות הברית.

מפקח יותר יקר משוטר

חזרתי לניו־יורק כדי לקנות מכונית ולעבור מבחן נהיגה. אבי הביע את משאלתו להצטרף אלי לחלק מהמסע והיה מוכן לממן את רכישת המכונית, מימון שיוחזר מעודפי האש"ל שלי.

בעת ההיא לא היה כה פשוט לקנות מכונית, כי היה בהן מחסור. לעומת זאת, אפשר היה לקנות בו במקום, בקומה החמישית של כלבו “מייסיס”, מטוס “פייפר” ולימוד הטיסה היה כלול במחיר. היה מקובל אז להירשם ולשלם מקדמה עבור מכונית בחברות אחדות, לרכוש את המכונית הזמינה הראשונה ולנסוע בה עד שהגיע התור לקבל את המכונית הבאה שהוזמנה. אז היו קונים את המכונית השנייה ומוכרים את הקודמת ברווח. הודות לסידור כזה השגתי מכונית דודג' יד שניה, שנסעה כבר כמה אלפי קילומטרים. שילמתי עבורה 2,000 דולר במקום 1,600 דולר שהיה המחיר הרשום שלה. חסרונה העיקרי היה בצמיגים, שהיו עשויים מגומי סינתטי ומשכו מסמרים כמו מגנט. צמיגים אלה היו טעונים החלפה ותיקון פעמים אחדות בשבוע.

הסוחר היהודי שמכר לי את הרכב הציע לעזור לי לעבור את מבחן הנהיגה. הוא הכין את הניירת, קבע מועד ומקום למבחן והורה לי “לשכוח” שטר בן חמישה דולר על המושב שלידי. סירבתי לעשות כך. ראשית, נרתעתי ממתן שוחד, ושנית, לאחר עשר שנים של נהיגה, לא היה לי כל ספק ביכולתי לעבור את המבחן. המבחן התקיים, הבוחן נפרד ממני בלי לאמר מילה, הסוחר שיבח אותי על נהיגתי במכונית ואני שיגרתי מברק למשרד החקלאות בו ציינתי שאצא לדרך כעבור יומיים.

למחרת קיבלתי מכתב ממשטרת התנועה שהודיע לי שנכשלתי במבחן הנהיגה. חברי, סוחר המכוניות המשומשות, אמר לי לא לדאוג. הוא הסיע אותי למטה משטרת התנועה ושם הסברתי למפקח התנועה הראשי את מצבי. העובדה שהייתי בשליחות מפלשתינה ואורח של ממשלת ארצות הברית, סייעה גם היא. הוא ירד עימנו למכונית, הורה לי לתפוס את מושב הנהג ויצאנו לדרך בתנועה הצפופה שברובע הסיני.

לאחר עשר דקות אמר המורה: “חזרה למשרד”. שם הורה למזכירה להכין רישיון נהיגה עבורי. לפני שעזבנו, לחש הסוחר שלי כמה מילים למפקח. מאוחר יותר במכונית, אמר לי שעלי להשאיר 25$ עבור המפקח. כי “מפקחים הם יקרים יותר משוטרי תנועה”. יכולתי לצאת בזול יותר אילו שעיתי לעצתו בפעם הראשונה, והיינו חוסכים הרבה טרחה. אך הכי חשוב היה, שעתה יכולתי לצאת לדרך בהתאם לתכנית.

בדרך מניו־יורק לניוארק, בה גרו גיסי וגיסתי, נסעתי דרך מנהרת ההדסון, כשאני עדיין מתוח בגלל רישיון הנהיגה החדש שלי, וחושש פן אעבור על אחד מחוקי תנועה. נהגתי לאט דרך המנהרה. הבחנתי שהשוטרים, שניצבו ברווחים קבועים לאורך המנהרה, אותתו לי. סברתי שאני נוהג מהר מדי, ועם כל סימן האטתי קצת יותר, אבל הסימנים נעשו יותר ויותר נמרצים. הצצתי במראה וראיתי שטור ארוך של מכוניות נשרך מאחורי. לבסוף הבנתי את רצונם. התחלתי להאיץ, אבל אז כבר כמעט הגעתי לסוף המנהרה.

עשרים וארבע מדינות בשישה חודשים

יצאנו למחרת, כמתוכנן. המסלול פנה דרומה דרך המדינות ניו יורק, פנסילבניה, מרילנד, וירג’יניה, צפון קרולינה ודרום קרוליינה, ג’ורג’יה, פלורידה (עד לקצה שלה באוורגלדס), וחזרה צפונה עד ג’ורג’יה. שם הייתי אמור לפנות מערבה ולנסוע דרך אלבמה, מיסיסיפי, ארקנזס, לואיזיאנה, טקסס, ניו מקסיקו ואריזונה. מכאן פנינו צפונה, דרך מדבר קליפורניה עד לסן־פרנציסקו ולבסוף מזרחה חזרה לניו יורק, דרך נוואדה, יוטה, קולורדו, קנזס, מיסורי, אלינויס, אינדיאנה ואוהיו.

המסע תוכנן לשישה חודשים. בכל מדינה הייתי אמור לבקר באוניברסיטה הראשית, כולל במכללה החקלאית ובתחנת הניסיונות שלה, ולעיתים גם במקומות אחרים בעלי עניין מיוחד.

כאשר יצאנו לדרך היה זה בראשית הסתיו. מזג אוויר היה נוח, מה שמכונה בארצות הברית קיץ אינדיאני. הנוף עטור העצים, היה מרהיב בגווני הסתיו: אדום, חום, צהוב וזהוב. כשנסענו דרומה, התחמקנו, למעשה, מהחורף. המראה היחיד שפגם ביפי הנוף היה שלטי הפרסום שכיערו את צדי הכבישים וחזרו שוב ושוב על המסר שלהם עד שזה נחרט במוחנו. מסר אחד, שהופיע על כמה עמודי מודעות רצופים, אני זוכר עד היום:

DON’T LOSE YOUR HEAD

TO GAIN A MINUTE

YOU MIGHT NEED IT

YOUR BRAINS ARE IN IT

BURMASHAVE

אבא ואני משוטטים לאחר יום נסיעה ארוך.

בערב הראשון עצרנו במוטל, חידוש אמריקאי בלעדי שהיה תולדת עידן המכוניות: אתה נוהג הישר לדלת הדירה ששכרת, וזו כוללת חדר גדול בן שתי מיטות ומטבח מצויד בכל האביזרים, כולם נקיים ללא רבב. כל זה במחיר של חמישה דולר ללילה! יכולנו לבחור לאכול במסעדה סמוכה, או לקנות מצרכים בחנות המכולת הסמוכה ולהכין ארוחה במטבח.

למחרת אמר לי אבי שברצונו ללמוד לנהוג. מכיוון שהייתה למכונית מערכת הילוכים חצי אוטומטית לא צפיתי לקשיים מיוחדים, כיוון שכל מה שהיה על אבי לעשות היה לנווט עם ההגה בלבד. כשהגענו לכביש צדדי נטוש העברתי את ההגה לאבי. הוא תפס אותו באחיזה מתוחה וכיוון את המכונית הישר לתעלה שבצד השני של הכביש. למזלנו הצלחתי לעצור את המכונית, בעזרת בלם היד, לפני שנפלנו לתעלה. אחרי שהחזרתי את המכונית לצד הנכון של הכביש, ניסה אבי שוב לאחוז בהגה. הוא נהג באלכסון ללא שליטה ולצד שמאל של הכביש. לאחר מספר ניסיונות, החלטנו בהסכמה הדדית לחדול משיעורי הנהיגה ולהישאר בחיים.

התחנה הראשונה הייתה המכללה החקלאית של אוניברסיטת מרילנד. בהגיענו לשם הכניסו אותי לחדר שבו התכנס כל סגל הפקולטה, ושם נאמר לי שלפני שנדון בנושאים מקצועיים הם מעונינים לשמוע ממקור ראשון מידע על המצב בפלשתינה. לשווא חזרתי על האזהרה של השגרירות הבריטית שלא אתייחס לנושאים פוליטיים. מארחיי היו נחושים בדעתם. הם הצהירו שאיש מהנוכחים לא ידליף את מה שאומר ושביכולתי לדבר חופשיות וללא חשש.

באותה עת, פוצצו אנשי האצ"ל, שפעלו נגד הבריטים, את מלון המלך דוד, וועדה אחר ועדה הציעה פתרונות ליישוב הסכסוך היהודי־ערבי. העניין במה שהתרחש בפלשתינה היה רב, ואי־האמון באמצעי התקשורת היה גדול. לכן היה עניין רב בדיווח חי מפי אדם שבא משם.

תסריט זה עתיד היה לחזור על עצמו בכל תחנה ותחנה בדרכי, לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, כאשר חרב דמוקלס תלויה דרך קבע מעל ראשי.

פרה־היסטורי – בן שמונים שנה

בדרכי דרך מדבר אריזונה, הבחנתי בשלט המורה על אתר פרה־היסטורי במרחק של כעשרים קילומטר מהכביש. המשיכה שלי לאתרים פרה־היסטוריים הביאה לכך שירדנו מהכביש ונסענו בדרך עפר עד שהגענו למקום. שם הצטרפנו לקבוצה של סקרנים כמוני, שהקיפו מדריך מקומי שהסביר את האתר. הוא סיפר לנו ששמונים שנה קודם לכן, פקדה בצורת ממושכת כפר אינדיאני רחוק מהמקום שבו נמצאנו והרעב אילץ את אנשי השבט לעקור ממקום מגוריהם הקבוע. בחיפוש אחר אתר להתיישבות באזור אחר, הגיע השבט למקום בו היינו. כאן הם בנו כפר חדש, שאותו הוא עומד להראות לנו. היה שם כפר רגיל, בנוי מלבנים עשויות טיט, שלא היה בו עניין מיוחד. הוא סיים את סיפורו בציינו שכשהסתיימו שנות הבצורת באזור מוצאם, נטשו אנשי השבט את המקום וחזרו לבתיהם הקודמים.

בסוף דבריו, שאל המדריך אם יש למישהו שאלות ואנשים אחדים נענו. זכורה לי במיוחד אשה אחת, ששאלה כיצד פינו תושבי הכפר את האשפה שלהם (עדות לכך שלפחות כמה אנשים באותה העת היו כבר מודעים לבעיות הסביבה). כשהאנשים סיימו את שאלותיהם הערתי: “במקום ממנו אני בא, אירועים שהתרחשו לפני ארבעת אלפים שנה נחשבים עדיין להיסטוריה. מדוע אירוע שקרה לפני שמונים שנה נחשב לפרה־היסטוריה?” בנסותו להסוות את כעסו, ענה המדריך: “אדוני! פרה־היסטורי הוא כל אירוע שאין עליו תעודות כתובות. כיוון שאין תעודות כתובות הנוגעות לאתר זה, הוא מוגדר כפרה־היסטורי”.

תקרית זו מעידה עד כמה האמריקאים מרחיקים לכת בניסיונם ליצור מודעות והערכה להיסטוריה שלהם, שבאותה עת הייתה בת כמאתיים שנה בלבד. בכל אתר שהיה לו משמעות היסטורית כלשהי, ניצבו שלטים שהעידו על חשיבותו. כך אפשר היה למצוא שלטים המנציחים פעולה כלשהי של רב־אלוף גרנט, או את תחילת נתיב האפאשים שלאורכו נסעתי – חוויה מסמרת שיער, אפילו ללא אפאשים מאיימים.

אורח מארץ הקודש

בעיירה ספור (Spur) שבטקסס, סיפר לי מר דיקסון, מנהל תחנת הניסיונות לשימור הקרקע, שתושבי העיר נרעשו מהידיעה שאורח מפלשתינה שוהה בעיר, והם מצפים שהאורח ירצה בפניהם על ארץ הקודש. הסברתי לעמיתי שהנושא היחיד שאני רשאי לדבר עליו הוא חקלאות. דיקסון ענה: “זוהי עיירה כפרית, וחקלאות בארץ הקדושה היא בעלת עניין רב לאנשינו!” באי־רצון נעניתי והסכמתי להרצות על החקלאות בארץ־ישראל. בערב ההוא הודיע לי שההרצאה תתקיים למחרת בבוקר, בכנסיה הגדולה ביותר בעיר.

כל הלילה התהפכתי מצד אל צד – מתכונן להרצאה. השכם בבוקר שמעתי קול רשרוש וראיתי עיתון מקופל שנתחב מתחת לדלת. בעמוד הראשון הכריזה כותרת ראשית:

“Mr. Aronovitch will give a Lecture on: Palestine, its Peoples, its Problems, its Future” (“מר אהרונוביץ ירצה על פלשתינה, תושביה, בעיותיה, עתידה”) – ארבע סיבות טובות עבור שגרירות בריטניה להחזיר אותי הביתה. החלטתי לתת לאנשים הטובים את מה שהם חפצו, השלכתי לסל את הנאום שטרחתי להכין בלילה וגמרתי אומר לדבר אליהם הישר מהלב.

כשהגענו לכנסיה שהייתה כבר מלאה מפה אל פה, שאל אותי הכומר באם נחוץ לי דבר מה להרצאה ועניתי, ספק בהלצה, ספק ברצינות: “רק מפה של ארץ ישראל”. הוא שאל ברצינות מוחלטת: “אתה חפץ במפה של תקופת כיבוש יהושע, או אולי כזו של ממלכת דוד?” והביא לי אוסף מפות של ארץ הקודש. שאלתי אותו אם יש לו גם מפה של ארצות הברית ותשובתו הייתה שלילית.

לפני שניתנה לי רשות הדיבור, ביקש הכומר מהקהל לקום ונשא תפילה קצרה: “הו אלוהים, אנו מודים לך, על ששלחת לנו איש זה ממרחקים לספר לנו את האמת על ארץ הקודש”. לאור הצהרה כזו היה עלי להיות אובייקטיבי, ככל שבן אנוש יכול להיות.

ערבי ויהודי נפגשים

כאמור, מתכנני המסלולים של עמיתי הערבי ושלי, לא היו מצוידים במחשבים, והיה זה בלתי נמנע שדרכי הערבי והיהודי מפלשתינה יצטלבו. זה קרה בפעם הראשונה באמרילו, טקסס, ימים מספר אחרי ההרצאה בספור. בפגישתנו בבית המלון, סיפר לי ג’מאל שהוא הגיע לספור למחרת הרצאתי והתרשם מהתגובה הציבורית שעוררו דברי שם. אציין לשבחו, שמעולם לא הלשין עלי וכך יכולתי להמשיך במסעי ללא הפרעה.

היה על שנינו לפגוש את המנהל של שרות שימור הקרקע האזורי, בנפרד, כמובן: אני בשעה שמונה בבוקר וג’מאל בשעה עשר. הצעתי שנלך יחד ונחסוך למארחנו את הטרחה לחזור על אותו סיפור פעמיים. כשהגענו למשרדו, פתח המנהל ואמר: “קודם כל אני מבקש לומר מייד שאני לגמרי לצדכם”. לפני שהספיק לומר מילה נוספת, שיסעתי אותו באמרי: “לפני שתאמר לאיזה צד אתה, ברצוני לציין שמר חמאד הוא ערבי, ואני יהודי. על אף ששנינו משני צדי המתרס, אנו בכל זאת חברים”.

הפעם הבאה שנפגשנו, ג’מאל ואני, הייתה בסנטה קרוז, ניו מקסיקו. כשגילה הרדיו המקומי שיהודי וערבי מפלשתינה נמצאים יחד בעיר, ביקשו אותנו להופיע יחד ברדיו. נענינו שנינו בתנאי שהנושאים יהיו אך ורק חקלאיים. על מנת להבטיח שלא תהיינה תקלות, סוכם שנערוך קודם חזרה, בה ישאל המנחה כל אחד בתורו שאלה אחת.

השאלה הראשונה הופנתה אלי: “האם החקלאות בפלשתינה היא מודרנית כמו זו שבארצות הברית?”. עניתי שבפלשתינה מיושמות חקלאות מודרנית וחקלאות מקראית זו לצד זו: בשדה אחד עובד טרקטור חדיש, קשור למחרשת פלדה, ובשדה סמוך – צמד שוורים, רתומים למחרשת עץ, מגרדים את פני הקרקע.

באותו ערב, כשהיינו בשידור, הפנה המראיין בטעות את השאלה הראשונה לג’מאל. ג’מאל המופתע, שלא התכונן לשאלה זו, השיב במבוכה: “בפלשתינה יש לנו גם חקלאות מודרנית וגם חקלאות מסורתית – ואתה יכול לראות טרקטור ושור חורשים יד ביד”. נדרשתי למאמץ גדול להתאפק מצחוק ולהביא על ידי כך קץ ליחסים הידידותיים שהיו בינינו.

הגורו של ההשקייה

הגענו לקליפורניה מכיוון דרום והתפעלנו מהמרחבים העצומים של מדבר קליפורניה. לבסוף הגענו לשולי האזורים שבהם הונהגה לראשונה השקיה, כשלושים שנה קודם ושבגללה הפכו הקרקעות למלוחות ולבלתי ראויות לעיבוד חקלאי. למעשה, חזרו שטחים אלה להיות מדבר, אך לעומת המדבר המקורי אפילו צמחי מדבר שוב לא יכלו להתקיים בהם – דוגמה משכנעת לתוצאות ההרסניות של השקיה שאינה מנוהלת כראוי.

במשך המסע הופתעתי מהדימיון בגיאוגרפיה בין קליפורניה וארץ־ישראל, המהווה מעין דגם זעיר של הראשונה: בדרכנו מהדרום צפונה עברנו את מדבר מוגייב (הנגב), הים המלוח שבנקודה הנמוכה ביותר בקליפורניה (ים המלח), העיר סן דייגו (באר שבע), העיר ריברסייד – מרכז למחקר חקלאי (רחובות), העיר לוס אנג’לס (תל־אביב), עמק סאן יואכים (עמק יזרעאל), אימפריאל וואלי (עמק הירדן), וסן פרנציסקו ההררית (חיפה).

יהיה זה מייגע לתאר את כל המפגשים עם החוקרים, עם המדריכים ועם החקלאים בכל הסיור, למרות שרובם היו מעניינים ביותר ומועילים עבורי, אבל מפגשים אחדים ראויים לציון. בדייוויס, קליפורניה, פגשתי את ה“גורו” של עובדי ההשקיה – פרופסור וימייר. בעת ההיא הייתה ההנחה המקובלת על כל העוסקים בהשקיה, שהיבול אינו מושפע מתוספת מים כל עוד לחות הקרקע מעל נקודת הכמישה (כלומר כל עוד כוחות היניקה של הצמחים גדולים מכוחות אחיזת המים בקרקע). היה זה כלל נוח מאד, שאיפשר להקטין עד למינימום את מספר ההשקיות הדרושות להשגת יבול מירבי. יש לזכור ששיטת ההשקיה המקובלת באותה עת הייתה השקיה בהצפה, שיטה הכרוכה בעבודה רבה ומפרכת. הקטנת מספר ההשקיות אפשרה חיסכון רב במאמץ ובהוצאות. סיפרתי לפרופסור על תוצאות הניסיונות שלי באספסת, בהם נמצאה ירידה משמעותית ביבול הרבה לפני שלחות הקרקע הגיעה לנקודת הכמישה. הערתו היחידה, “לא שוכנעתי”, חתמה את השיחה. יצוין שרוב חוקרי ההשקיה הגיעו מאז למסקנה שאליה הגעתי אז, וכיום “תיאוריית וימייר” שוב אינה מקובלת.

בפגישה אחרת, בדייוויס, דנתי עם קבוצת חוקרים על מגמות ההשבחה של ירקות ופירות. הערתי שכל הזנים החדשים של גידולים אלה טופחו למראה נאה, אך טעמם הפך תפל לגמרי. כולם הסכימו שאחרי שנים של עבודת השבחה We have bred in size and color and bred out taste and aroma“” (השגנו גודל וצבע והפסדנו טעם וניחוח). שנים אחדות מאוחר יותר, הלכנו באותה דרך מוטעית גם בישראל.

בכל מקום בו ביקרתי, גילו החוקרים פתיחות רבה ושמחו לחלוק איתי את כל הידע שרכשו. הרשימה אותי במיוחד הנכונות לתת לי זרעים של זנים חדשים וחומר גנטי חשוב, ללא הגבלות או תנאים. מסורת יפה זו, אשר אפיינה באותו עת את המחקר החקלאי גם אצלנו, נעלמה בשנים האחרונות והתחלפה בסודיות, בבלעדיות ובמרוץ אחרי פטנטים.

ככל שנסענו מתחנת ניסיונות לתחנת ניסיונות התמלא תא המטען של הדודג' ביותר דוגמאות של זרעים, בחוברות הדרכה ובדוחות מחקר.

כאשר, שנים רבות לאחר מכן, מחו פקידי ממשלה ונציגי החקלאים בישראל נגד יועצים ישראלים המגלים סודות מקצועיים ומלמדים את שכנינו כיצד להתחרות בנו בשוק הבין־לאומי, הייתי מזכיר תמיד למתווכחים כי החקלאות המפוארת שלנו רובה ככולה מבוססת על מידע ועל טכנולוגיה שקיבלנו מאחרים, ויכולתנו לגמול על כך על ידי מתן יעוץ לארצות מפותחות פחות – הינה זכות עבורנו. כיום, השקפה זו נראית תמימה ומיושנת.

בסן פרנציסקו החליט אבי לחזור לניו יורק. הפכנו לחברים טובים במשך שלושת החדשים של נסיעה ביחד והתקרבנו זה לזה יותר מאשר בכל השנים שעברו עד אז.

רק באמריקה!

הוזהרתי שלא לקחת טרמפיסטים, אולם כשראיתי בחור בודד עומד חסר ישע בצד הכביש השומם, לא יכולתי להתעלם מתחנוניו האילמים לטרמפ. כשניכנס למכונית, שאל אותי לאן מועדות פני, אמרתי לו את שם העיר הבאה והוא המשיך לשאול: “ולאחר מכן”? שוב הזכרתי שם העיר שאליה התכוונתי להגיע באותו ערב. “ולאחר מכן”, המשיך הבחור. אמרתי לו שם המדינה הבאה. “מה יעדך הסופי”? התעקש האורח. עניתי “ניו יורק”. “יופי”, הגיב הבחור, “לשם גם מועדות פני”. אמרתי לו שאגיע לניו יורק רק כעבור שלושה חדשים ועל כך הגיב: “אינני נחפז”. אבל אני נחפזתי להיפטר מהאורח הבלתי קרוא שלי וברחתי מפניו בהזדמנות הראשונה.

חוויה נוספת שחוויתי, תיתכן רק בארצות הברית. בסופו של יום נסיעה ארוך ומיגע, שררה כבר חשכה ועדיין לא היה כל סימן לאכסניה. נפש חיה לא נראתה על הכביש. לבסוף הגעתי לצומת ובה תמרור. לא יכולתי להבחין באפילה מה כתוב על התמרור הגבוה. רעב ועייף, הייתי להוט לדעת לאיזה מרחק עלי להמשיך לנהוג עד לעיר הקרובה. הצבתי את המכונית כך שתאיר את השלט, וטיפסתי על עמוד התמרור. נוכחתי שלשמאל היה הקוטב הצפוני מרוחק 2,500 מיל ובכיוון הפוך היה הקוטב הדרומי במרחק 10,000 מיל. אף אחד מהיעדים לא קסם לי, כך שהמשכתי לנהוג ישר קדימה אל הבלתי נודע.

(צייר יורם ארנון)

כשהגעתי לתחנה האחרונה בתכנית המסע שלי, הקולג' החקלאי של אילינוי באורבנה, כה נקעה נפשי מהנסיעה, מהחוויות ומהמראות בדרך, שאפילו ויתרתי על ביקור במפלי הניאגרה, שהיה כרוך בתוספת של כמה קילומטרים. לא נקרתה לי שוב הזדמנות לבקר שם, לצערי.

חגיגת קניות

חזרתי לניו יורק, שם ביליתי שבוע עמוס בו קניתי כמחצית מהתכולה של כל־בו מייסיס. צברתי בארגזי המשלוח שלי מכונת כביסה, תנור וכירה חשמליים, מכונת תפירה, סירי לחץ, אופניים לדני, עגלה לגדעון, רכבת חשמלית ומערכת ארקטור (משחק הרכבה) לשלושתנו, ועשרות פרטים נוספים. בתקופה ההיא, לא ניתן היה לרכוש מוצרים אלה בארץ, ואחדים מהם, כמו מכונת כביסה, לא היו מצויים בה כלל.

מכיוון שלנמל חיפה היה מוניטין ב“סחיבות”, לא זו בלבד שסימרתי את מכסי הארגזים, אלה גם הוספתי להם מנעולים בארבעת הצדדים שלהם.

האירועים היחידים במשך המסע היו המודעות היומיות שהביאו את הנתונים האחרונים מהבורסה בניו־יורק, ושסביבן התקהלו רוב הנוסעים. הרהרתי עד כמה בר מזל אני, בהיותי חפשי מהחרדה ומהמתח שהיו מנת חלקם של בעלי מניות. עבורי, חדוות הנסיעה נפגמה רק על ידי הרצון להגיע הביתה למשפחתי, מהר ככל האפשר, לאחר היעדרות של ארבעה עשר חודש.

כשהגיעה הספינה לנמל אלכסנדריה, נודע לי שאם ארד ממנה ואסע לחיפה ברכבת, אוכל להגיע הבייתה יום אחד קודם למתוכנן. מייד הצטרפתי לתור לביקורת דרכונים. כשהגיע תורי הביט הפקיד בדרכוני, הסתכל עלי, הניח את הדרכון בצד והורה לי להמתין. רצתי לחפש את ג’מאל בתקווה שהוא יוכל לעזור לי. נודע לי שהוא עזב את הספינה דקות אחדות קודם לכן. מיהרתי אל המעקה, וראיתי את ג’מאל במרחק. צעקתי אליו בכל כוחי, והוא הסתובב וחזר. אמרתי לו שאני בצרה, והוא חזר ועלה על הסיפון. כנראה שהייתה לו השפעה, או שהיה בעל כושר שכנוע, כי לאחר כמה דקות בלבד יכולתי לרדת מהספינה עם דרכוני ביד! למחרת השכם בבוקר הגעתי לחיפה. שם המתינה לי הלדה, רעייתי. לא הודעתי על בואי מכיוון שעזבתי את הספינה מתוך החלטה פתאומית, ורציתי להפתיע את משפחתי. עד היום הזה אינני מבין כיצד היא ניחשה שאהיה ברכבת ההיא. כל מה שהיא הייתה מוכנה לומר לי היה: “מפני שאני מכירה אותך”.

נמלי חיפה ובירות טיהרו את שמם

כשלמחרת הגיעה הספינה לחיפה, הודיע לי הסוכן שהארגזים שלי מונחים בתחתית הספינה, ואי אפשר לפרוק אותם. הספינה תמשיך ליעדה האחרון, לבירות, ולאחר שיפרקו את המטען, היא תחזור לחיפה ואז אוכל לקבל את ארגזיי. למחרת נמסר לי שפרקו את הארגזים בטעות בבירות, ואצטרך להמתין לספינה הבאה שאמורה להגיע כעבור שבוע. אם לחיפה יצא שם ב“סחיבות”, הרי נמל בירות נודע ב“ניקוי” מוחלט של ארגזים מתכולתם. סיכויי לקבל את פריטי משק הבית והצעצועים שהבאתי היו קרובים לאפס. לבסוף קיבלתי הודעה שהארגזים שלי הגיעו וממתינים לי בשטח הנמל. מרחוק, הבחנתי שהארגזים נפתחו, והמנעולים נתלשו. הייתי בטוח שאירע הגרוע מכל ושחגיגת ההפתעות העליזות למשפחתי התבטלה. להפתעתי, לא נגע איש בתכולת הארגזים, וכל הפריטים נותרו כפי שארזתי אותם.

המכונית שלי הייתה אמורה להגיע לחיפה באנייה אחרת. הפעם היא הגיעה כמתוכנן, ויצאתי מהנמל במכונית חדשה ללא שריטה. הייתה זו דודג' שחורה מבריקה, בעלת “fluid drive” , הראשונה מסוגה בארץ ושהייתה עתידה לשרת אותי במשך תשע־עשרה שנה, בדרכים לא דרכים, ברחבי ארץ ישראל. ה־“fluid drive” היה אז שלב מעבר מתיבת הילוכים ידנית להילוכים אוטומטיים מלאים, חידוש שנעלם מקווי הייצור לאחר שההילוכים האוטומטיים הפכו לשגרה. למכונית היו שלוש דוושות ומנגנון החלפת הילוכים ידני, כמו במכונית רגילה. התכונה המיוחדת שלה הייתה המעבר ההידרולי מהמנוע לציר האחורי. נהניתי להתבונן בפניהם של נהגים מנוסים, כאשר לחצתי על הבלמים מבלי ללחוץ על דוושת המצמד, והמנוע המשיך לטרטר במקום להשתנק. התדהמה גברה, כאשר מבלי להחליף הילוך, לחצתי על דוושת הגז והמכונית החלה לזוז בהילוך גבוה והגבירה בהדרגה את מהירותה.

 

פרק 16: החלוקה    🔗

עוד ועדה    🔗

ב–28 באפריל 1947 כונס מושב מיוחד של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, שהחליט, כמנהגו, למנות ועדהSpecial Committee of Inquiry on Palestine: UNSCOP)) המורכבת מנציגי 11 מדינות. חברי הוועדה כללו, בין היתר, שני מוסלמים )מאירן ומהודו) ושני נציגים מדרום אמריקה (מגוואטמלה ומאורוגוואי) שהיו פעילים במיוחד בדיונים. במפגשים עם המנהיגים היהודיים, נאלץ בן גוריון להודיע, בלי התלהבות, “שהיהודים מוכנים לדון בתכנית חלוקת הארץ”.

נציגי ארצות ערביות אחדות הכריזו שהקמת מדינה יהודית בכל מקום בפלשתינה תהווה פגיעה בכבוד הערבי והם לעולם לא ירשו זאת. כן הודיעו, שכל היהודים שנכנסו לפלשתינה אחרי הכרזת בלפור יגורשו ממנה.

באוגוסט 1947 פרסמה הוועדה את הדוח שלה. הממליץ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות: מדינה יהודית ומדינה ערבית.

ההצעה של אונסקופ העניקה לישראל 14,400 קילומטרים רבועים, שהתחלקו בין שבעה אזורים לא רצופים שכללו את הנגב, את רצועת החוף הצפונית לאשדוד, את הגליל המזרחי ואת עמק יזרעאל. האוכלוסייה במדינה היהודית אמורה הייתה למנות 558 אלף יהודים ו–407 אלף לא־יהודים.

למדינה הערבית הוקצו הגליל המערבי, יהודה, שומרון ורצועת החוף בין אשדוד לגבול המצרי. אוכלוסייתה אמורה הייתה למנות 804 אלף ערבים ועשרת אלפים יהודים. על שתי המדינות היה לקיים כלכלה משותפת עם מטבע אחיד, ומערכת של כבישים, של הובלה ושל מכס משותפים. ירושלים הייתה אמורה להיות “Corpus separatum” (גוף נפרד) בשליטת האו"ם.

הערבים דחו את ההצעה לאלתר והיו נחושים בדעתם למנוע הקמת מדינה יהודית, ולו גם זעירה. בתגובה להצבעה בעצרת הכללית, הכריז הועד הערבי העליון על שביתה כללית.

תכנית החלוקה נתקבלה על ידי היהודים, אם כי בהסתייגות רבה. מנחם בגין התנגד בתוקף לתכנית החלוקה שנתנה, לדעתו, ליהודים גטו במקום מדינה. למזלנו, התכנית לא הוגשמה, והשאלה אם המדינה הקטנטונת והמקוטעת היא בת קיום לא הועמדה למבחן.

33 בעד, 13 נגד

במהלך שלושת חודשי המתיחות שקדמו להגשת דוח UNSCOP ולהצבעה בעצרת הכללית, השתדלו הן הערבים והן היהודים להשפיע על נציגי המדינות השונות. החלטה בזכות חלוקה דרשה רוב של שני שלישים. מדינות רבות עדיין לא הסכימו עם רעיון המדינה היהודית. הערבים נזקקו, כדי למנוע את החלוקה, בנוסף לעשר המדינות הערביות־מוסלמיות שהיו חברות העצרת ושהצבעתן נגד ההצעה הייתה מובטחת, רק לתשע מדינות שיצביעו נגדה.

ארה“ב הציעה להציב כוח או”ם במקום החלוקה השנויה במחלוקת. שר החוץ האמריקאי, ג’ורג' מרשל, שחשב שהחלוקה נוגדת את האינטרסים של ארצו, התנגד לתכנית בתוקף, אבל הנשיא טרומן חלק על עמדתו. הרוסים, שהיו מעוניינים ביציאת האנגלים מהמזרח התיכון, תמכו בתכנית. ועדה, שמונתה על ידי העצרת, התכנסה לישיבת לדיון בפרטי הדוח של UNSCOP, לפני קיום ההצבעה הרשמית. בתוצאות של 23 בעד, 13 נגד ו–17 נמנעים, הצביעה הועדה בעד העברת תכנית החלוקה לעצרת הכללית. חסר היה קול אחד להשגת הרוב הנדרש של שני שלישים. לפי תוצאות אלה יכלו היהודים לשער את מגמת ההצבעה בעצרת.

השתדלנות בוצעה בדרכים שונות. מהפעלת כוח פוליטי ועד מתן שוחד. קשה לדעת מה באמת קרה ומה היה בגדר שמועה בלבד. נציגי ישראל פעלו בקרב נציגי מדינות רבות. בכמה מדינות, כמו בפיליפינים, בהאיטי וביוון, פעלה ארצות הברית כשתדלנית. ב–29 בנובמבר 1947, התכנסה העצרת הכללית של האו"ם כדי לדון בהמלצות הוועדה. באותו בוקר גורלי, ישבה משפחתנו צמודה לרדיו עם נייר ועפרון כדי לעקוב אחר ההצבעה בזמן אמת, כפי שעשו רוב תושבי ארץ ישראל. ניתן היה לחוש את המתח. קשה לתאר את תחושת ההקלה ואת ההתלהבות שלנו כאשר הקריין הכריז את תוצאות ההצבעה – 33 בעד, 13 נגד ו–10 נמנעים!

גם חפצים דוממים הושפעו כנראה מהמתח. מיד לאחר ההכרזה, עלה ענן עשן ממכשיר הרדיו שלנו וזה נשרף בעקבות הרגע הגורלי.

כמעט כל היישוב בילה את שארית היום ואת הלילה שאחריו בחגיגות בעקבות ההצבעה הגורלית שהחליטה על הקמת מדינה יהודית. רק שנים רבות אחר כך, אמר לי בני הבכור שהוא לא סלח לי מעולם על כך שהשכבנו אותו לישון ולא הצטרפנו לחגיגות ברחובות, וכי בגלל זה הוא הפסיד אירוע היסטורי.

תקופת מעבר

הממשלה הבריטית, שנקלעה בין לחצי הרוב הערבי לבין המשימה להקים מדינה יהודית, החליטה לשאת באחריות לחוק ולסדר רק עד לעזיבתם את הארץ עם תום תקופת המנדט. למרות הצהרת הבריטים על עמדה נייטרלית, התגלתה עד מהרה נטיית ליבם, כאשר מנעו יבוא כלי נשק – חרם אשר פגע בצד היהודי בלבד. כתגובה להחלטת האו"ם, הכריזו הערבים על שביתה כללית שהפכה מהר מאוד למלחמה גלויה. מלחמה זו החלה בחודש דצמבר אך התעצמה עוד יותר לאחר שהבריטים החלו לעזוב את הארץ. גם אז הם הפרו את הבטחתם לשמור על החוק והסדר עד שיעזבו. כוחות מזויינים של מדינות ערב, חמושים ומצויידים היטב, פלשו למדינה הצעירה כמעט ללא התנגדות והשתלטו מהר מאוד על שטחים גדולים.

פעילות ארגון “ההגנה” הייתה עדיין בלתי חוקית, לוחמיה המשיכו להתמודד עם חיפושים ועם החרמת נשקם. האנגלים מנעו גם אספקת נשק ומעבר לוחמים מתנדבים אל הכוחות היהודיים דרך הים.

בחודש ינואר 1948, צפה תזכיר של יחידת תכנון המדיניות של מחלקת המדינה: “אין סיכוי שהמדינה היהודית תשרוד תקופה משמעותית מול הסיוע שיהיה לערבים הפלשתינאים ממדינות ערב.”

ניצלנו בנס

האנגלים גייסו את הלגיון הירדני, שהיה כפוף עדיין לפיקוד בריטי, שנכנס לארץ ישראל במטרה להגן, לכאורה, על הכוחות הבריטיים בזמן נסיגתם. הסיבה האמיתית להכנסת הלגיון לארץ הייתה הכנת הקרקע להשתלטות הערבית על מתקני הצבא והמשטרה. באותם ימים “נסיעה שגרתית הפכה למשחק של רולטה רוסית” (ג’רוזלם פוסט, 10.7.49).

בנסיעתי היומית מקרית חיים לנווה יער, הייתי נתקל בנושא ברן (רכב משוריין זעיר) של הלגיון הערבי. הוא היה נוסע באמצע הכביש כדי למנוע עקיפה על ידי מכוניות יהודיות. חייל שישב בירכתי הרכב כיוון את מקלע הברן ישר אליי, וחייך כאשר העמיד פנים כאילו הוא עומד לירות בי. לא הייתי בטוח שהוא באמת מעמיד פנים, כי היו מקרים רבים של התקפות של לגיונרים על יהודים.

בוקר אחד, כאשר התכוננתי לצאת לנגב עם יהושע, מזכיר ארגון עובדי הפלחה, הצצתי בעיתון ונתקלתי בתיאור של מקרה שקרה יום קודם לכן. הדרך בין מגידו וחיפה, בצומת עם דרך נצרת – חיפה, נחסמה על־ידי שתי משאיות של לגיונרים ירדניים שהיו לבושים בסרבלי חאקי כדי שלא יזהו אותם. כאשר הופיע נהג יהודי, סימנו לו החיילים להתקדם והרחיקו את המשאיות כך שנותר ביניהן מעבר צר. כשהוא נכנס למעבר הם ירו בו ורצחו אותו בדם קר.

ההודעה הקצרה בעיתון הייתה אות מבשר רע. הביקור שלנו בנגב חלף ללא אירועים מיוחדים. כאשר חזרנו לפנות ערב בדרך החוף לחיפה, נעצרנו ליד זיכרון יעקב על ידי סיור של ההגנה, שהורה לנו לנסוע לחיפה דרך וואדי מילק כי “ערבים יורים על מכוניות יהודיות הנוסעות בכביש הראשי לחיפה”. כשהגענו לצומת מגידו הבחנתי בנושא ברן ירדני עוקב אחרינו. לא הקדשתי לכך תשומת לב מיוחדת, כי היינו רגילים לחלוק את הכביש עם פולשים בלתי רצויים אלה. כאשר התקרבנו לצומת נצרת־חיפה, ראינו שהדרך חסומה על ידי שתי משאיות ולידן ניצבות כמה דמויות לבושות בסרבלי חאקי. המראה היה בדיוק כמו זה שתואר בידיעה בעיתון הבוקר, ומשמעותו הייתה מצמררת. יהושע, שנהג במכונית, שאל: “מה נעשה?” אמרתי לו לעבור להילוך אחורי ולהסתלק משם מהר. בעוד אנחנו עושים זאת הבחנו כי נושא הברן שעקב אחרינו חסם את דרך הנסיגה שלנו.

השאלה שלא נשאלה הייתה: “מה עכשיו”? משני צדי הכביש היו שטחים פתוחים, חשופים לחלוטין, כאלה שבהם אפילו ארנבת הייתה מתקשה למצוא מסתור. לאחר מחשבה קצרה, אמרתי ליהושע להתקדם והתכוננתי לדרמה כזו שאירעה ביום הקודם. מאחר שלא ראיתי שום מוצא אחר, שלפתי את האקדח שלי, הנחתי אותו בחיקי וכיסיתי אותן בעיתון שבו קראתי את הידיעה.

כשהתקרבנו אל הכוח הירדני, הם סימנו לנו להתקדם, הרחיקו את שתי המשאיות וכיוונו אותנו לעבר המעבר שנוצר. עשינו את זה וציפינו לכדור בראש, אך משום מה עברנו בשלום וללא פגיעה.

כשיצאנו מן המעבר מיהרנו להתרחק משם. עצרנו ביגור, מספר קילומטרים מזירת החוויה שלנו, שם ניצבה חוליה של ההגנה. אנשי ההגנה התקשו להבין את סיפורנו ולבסוף הם אמרו: “לפי התיאור שלכם הייתם אמורים להיות עכשיו מתים”. אחר כך ניסינו להבין את הסיבות להצלתנו הפלאית. אף אחד לא מצא הסבר משכנע, אבל הרוב הסכים שהירדנים חיכו, כנראה, לדגים יותר מכובדים. השערה זו לא כל־כך החמיאה לנו, אבל היינו יותר מדי המומים מהחוויה ויותר מדי מאושרים מכדי להתלונן.

הקרב על רמת יוחנן

כאשר, בנובמבר 1947, אושרה על ידי עצרת האו"ם תכנית החלוקה של ארץ ישראל היה ברור לכל שאזור עכו אינו נכלל בשטח המיועד למדינת ישראל. הסוכנות היהודית החליטה שאין עוד הצדקה לסכן את חיי העובדים היהודיים במרכז המחקר החקלאי בעכו והורתה לנו לעזוב את המקום.

את עצי הפרי לא ניתן היה להעביר, ולא היו לרשותנו מבנים ושאר המתקנים הדרושים להחזקת בעלי חיים, על כן לא דובר על חלוקתם. המצב היה שונה לגבי הזרעים של זני גידולי שדה ושל ירקות משובחים, שהיוו חומר גנטי, פרי עבודה של שנים. יש לציין לזכותם של המנהל האדמיניסטרטיבי הסקוטי ושל סגני הערבי, שלא זו בלבד שהחומר חולק בצורה הוגנת, אלא שהם גם דאגו להובלתו לקריית חיים.

הוקצתה לנו באופן זמני חלקת אדמה בקיבוץ רמת יוחנן, שנמצא במרחק של כחמישה־עשר קילומטרים מביתי בקרית חיים. שם זרעתי את אוסף זרעי החיטה והשעורה כדי לא להפסיד עונה, עד שיימצא לנו פיתרון קבוע יותר. יום יום עשיתי את דרכי לקיבוץ, על מנת לערוך את התצפיות במאות הסלקציות שזרעתי.

יום אחד, באמצע חודש אפריל 1948, כאשר זני החיטה והשעורה היו במלוא השתבלותם, עזבתי את ביתי כדי לבקר בחלקות הניסויים שלי. כשהתקרבתי לרמת יוחנן, שמעתי יריות רבות שלא יכולתי לזהות את מקורן. כהרגלי, החניתי את המכונית שלי בכניסה לקיבוץ והלכתי דרך המשק לכיוון השדות. בגבול המשק עצר אותי חבר קיבוץ, ששכב על בטנו על הקרקע ורובה בידו, ושאל אותי לאן אני הולך. עניתי לו: “לחלקות שלי”. תגובתו הייתה: “יצאת מדעתך? הדרוזים מתקיפים את רמת יוחנן ואתה בא לבקר בחלקות ניסויים? מוטב שתחזור לקריית חיים ותנסה לאסוף תחמושת עבורנו!”. ואכן, כך עשיתי, ובחוזרי הביתה עברתי מבית לבית בניסיון לאסוף תחמושת, לדאבוני, ללא הצלחה רבה.

מעט מאוחר יותר למדתי על מה שהתרחש. פאוזי אל־קאוקג’י, מפקד “צבא השחרור הערבי”, הצליח לשכנע קצין לבנוני־דרוזי לגייס כוח של כחמש מאות דרוזים להצטרף ללחימה בארץ ישראל. הלוחמים הדרוזים תפסו עמדות בשני כפרים ערביים, חושה וקוזאיר, ששכנו על הגבעות המשקיפות על רמת יוחנן. בבוקר, בחמישה עשר באפריל, החלה ההתקפה וגל אחרי גל של לוחמים דרוזים התקיפו את העמדות היהודיות. ההתקפות נהדפו תוך אבדות כבדות לשני הצדדים.

בצוהריים, הפך המצב לנואש, אבל הפקודות מהמטה היו: “להחזיק מעמד ולהילחם בעזרת כל מה שברשותכם, אפילו סכינים, אם נחוץ!”. הדרוזים נשברו ראשונים, אחרי שסבלו יותר משלוש מאות אבדות. הם היו לוחמים אמיצים, אבל, אחרי הכל, לא היה להם מה להפסיד. היה זה מפתיע שהם בכלל התערבו במלחמה שלא הייתה שלהם, לאור ההיסטוריה הארוכה של רדיפות הדרוזים על ידי הערבים. לאחר ימים מעטים של משא ומתן, הצליח משה דיין לחתום על הסכם אי־התקפה עם הדרוזים ואלה הצטרפו לאחר מכן לכוחות היהודיים.

 

פרק 17: מלחמת העצמאות    🔗

מדינת ישראל קמה    🔗

המנדט הבריטי בארץ ישראל עמד להסתיים בארבע־עשרה במאי

1. יומיים קודם לכן התכנסו שנים עשר החברים של מינהלת העם לתל־אביב, לישיבה סודית, כדי לדון בשאלה האם להכריז על עצמאות לפני יציאת הבריטים או להמתין למועד מתאים יותר. המנהיגים הציוניים בארצות הברית התנגדו נמרצות להכרזת עצמאות ותמכו בדחיית ההכרזה, כנראה בגלל לחץ חזק ממשרד המדינה אשר תמך בקיום משטר “נאמנות” בארץ ישראל.

ירושלים הייתה במצור ותושביה היו בסכנת רעב. גוש עציון היה על סף התמוטטות, בהרי יהודה שלטו הערבים, לכוחות היהודיים לא היו רזרבות, נשקם היה דל ומלאי התחמושת שלהם דל עוד יותר. מול האפשרות של בידוד פוליטי ומול העדיפות המוחצת של כוחות האויב, הייתה קבלת ההחלטה קשה והדעות במינהלת העם היו חלוקות. דחיית ההחלטה הייתה מאפשרת חיזוק הכוחות, אך בן גוריון עמד על דעתו כי “אם לא עכשיו – אי מתי”: “לא ניתן לנבא העתיד, למדינה יהיה קל יותר להשיג נשק וחשוב מכל – אולי לא תהיה עוד שעת כושר כמו השעה הנוכחית”. ברוב של שישה קולות נגד שניים, נתקבלה ההחלטה להכריז בארבע עשרה במאי 1948, שעתיים לפני סיום המנדט הבריטי, על מדינת ישראל עצמאית.

הנס הראשון

תגובת הערבים להצהרת העצמאות הייתה פלישת הכוחות הסדירים של חמשה צבאות ערב לארץ ישראל. מצריים פלשה מדרום, צבאות ירדן ועיראק תקפו ממזרח וחילות סוריה ולבנון תקפו מצפון.

אם מגדירים נס כ“אירוע המנוגד להגיון, המתרחש בניגוד לכל כללי ההסתברות הסטטיסטית, ומביא לתוצאה המנוגדת לזו שיצפה האדם הממוצע”, כי אז ניצחון הישראלים על צבאות ערב המאוחדים היה בבחינת נס, עם או בלי התערבות של כוח עליון. נתייחס לנתונים הסטטיסטיים בלבד: כל האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כללה 600,000 נפש בלבד. ב“צבא” שלה היו 60,000 לוחמים, שהיו, בתחילה, מחולקים בין שלוש קבוצות בלתי מתואמות ולעתים עוינות אלו את אלו: ההגנה, האצ“ל והלח”י. לכוחות אלה צורפו, מאוחר יותר, כ–27,000 חיילים משוחררים מהבריגדה, כ–20,000 ניצולי שואה וכ–3,000 אנשי מח“ל (יהודים ולא יהודים מחו"ל, אשר נענו והתנדבו לקריאת הישוב לעזרה). בישראל ציפו לפחות ל–20,000 מתנדבים מחו”ל ומספרם המועט של המתנדבים היווה אכזבה גדולה, בעיקר לאור המספר הרב של יהודים שהתנדבו לצבא הרפובליקני במלחמת האזרחים בספרד. למרות שמספר המתנדבים היה קטן, חשיבותם הייתה רבה הודות לניסיונם הצבאי של רבים מהם. כמות הנשק הייתה קטנה וניתן היה לצייד בה רק רבע מהחיילים בלבד. צבא עממי ודל זה עמד נגד חמשת הצבאות הפולשים, שכללו חיילים מאומנים היטב, והיו מצוידים בטנקים, בשריוניות, בתותחים ובמטוסים. צה"ל ביצע חמש התקפות נגד צבאות ערב, ורק שתיים מהן נכשלו (ג’נין ולטרון). הנס היה מורכב, בעצם, מנסים רבים, שמהם אציין רק את אלה שבהם הייתי מעורב אישית.

הנשק הסודי

באמצע חודש מאי נודע לי שצה"ל עומד להתקיף את עכו. החלטתי להיות במקום על מנת “לכבוש” את מרכז המחקר החקלאי שליד עכו ולהציל את הציוד ואת משק החי שעדיין נמצאו שם. הגעתי מוקדם בבוקר ומצאתי יחידה של הצבא שלנו שחנתה בקרבת “תל נפוליון”, שכונה כך משום שמגבעה זו הפגיז נפוליון את עכו. אבל אפילו נפוליון לא הצליח לכבוש את העיר המבוצרת ונאלץ לסגת בחרפה לאחר מצור של שבועות אחדים.

על מנת להבין את הנס של כיבוש עכו, עלי להתייחס לנס אחר שהתרחש בצפת כמה ימים קודם לכן. שם עמדו 1,314 יהודים, חמושים ב–140 רובים בלבד ומצויידים רק במעט תחמושת. נגדם ניצבו כארבעת אלפים ערבים מקומיים, אשר תוגברו על ידי כאלפיים מתנדבים מלבנון וסוריה, חמושים ומבוצרים היטב ובטוחים שהקרב יסתיים עבורם בניצחון קל.

הבריטים, לפני שעזבו, העבירו לערבים את כל העמדות המבוצרות שלהם, את כל מלאי המזון וחלק מהציוד הצבאי שלהם. הערבים החזיקו בכל השטחים הגבוהים בעוד שעל היהודים היה להילחם מעמדות נחותות מבחינה טופוגרפית.

באמצע חודש מאי התחיל לרדת גשם, תופעה די נדירה. הגשם היה עלול להכשיל את התקפות היהודים על העמדות המבוצרות של הערבים, כיוון שהוא הרטיב את הפתילים שהיו אמורים להצית את חומרי הנפץ שהם התכוונו להניח לרגלי חומות מצודת צפת.

אחרי שהלוחמים היהודיים, על אף מצבם הנחות, ערכו מספר התקפות שנכשלו, התחולל הנס. הובאה כתגבורת מרגמת ה“דווידקה”, נשק מטיל מורא שהיה מסוכן למפעילים ולאויב כמעט באותה מידה. הדווידק’ה גרמה נזק מועט בלבד, אבל הרעש האימתני שעשו הפגזים שלה פגע במוראל הערבים. הפגזת הדווידק’ה לוותה, מייד, בגשם שוטף.

כאשר, במצב של ייאוש, ערכו היהודים את התקפתם האחרונה, הם מצאו את העמדות המבוצרות הרבים נטושות, פרט לתחנת המשטרה. כמו כן, היה הרובע הערבי ריק מאדם. לאחר קרב נכבשה תחנת המשטרה ובעיר לא נותרו ערבים, פרט לזקנים אחדים שהיו חלשים מכדי לברוח. כאשר נשאל אחד מהם מה גרם לבריחה המנוהלת ענה: “הירושימה! כאשר הוטלה פצצת האטום על הירושימה, ירד גשם”. היללה המחרידה של פגז הדווידק’ה, שלוותה בגשם שוטף, נדיר בעונה זו, והשמועה שיש ליהודים נשק סודי חדש גרמו לפאניקה בקרב הערבים, בחושבם שמפגיזים אותם בנשק אטומי.

כך תיאר מיצ’נר את התבוסה הערבית: “חיילי עיראק בעלי הכומתות האדומות, ה’אריות מאָלַפו' חובשי הכיפות השחורות ו’לוחמי המופתי הגדול', כולם ברחו.” למרות שעלו על אויביהם במספרם ביחס של יותר מארבעים לאחד, יצרו הכוחות הערביים בעצמם את הפאניקה שלהם, ולאחר מכן נהגו בהתאם" .(1966 Michener. J.A.: The Source). האם יכול משהו להכחיש שהיה זה נס?

כיבוש צפת הביא לגישה חדשה במתקפה על עכו: למרגלות תל נפוליון פגשתי את משה דיין אשר פקד על היחידה במקום. היכרתי אותו היטב, מהימים בהם עבד בתחנת הניסיונות כאסיר של הבריטים. שאלתי אותו מתי אוכל לחזור למרכז המחקר בעכו. הוא ענה בפשטות: “לאחר שנכבוש את העיר”. מכיוון שלא חשתי בסימני פעילות צבאית במקום, שאלתי אותו למה מחכים. תשובתו הקצרה הייתה: “לדווידק’ה”. לאחר המתנה ממושכת, הגיעה הדווידק’ה מחזית אחרת (אולי מצפת). כך הזדמן לי לראות מקרוב את הנשק האגדתי.

הדווידקwה הועמדה על התל, באותו מקום בו הופעלו, ללא תועלת, תותחי נפוליון. איני זוכר אם נורו שניים או יותר פגזים, כאשר החלו להתנופף דגלים הלבנים מעל לגגות העיר.

חזרה למרכז המחקר החקלאי בעכו

קיבלתי את אישורו של משה דיין לחזור למרכז המחקר החקלאי. כשהגעתי לשם לא נראתה נפש חיה. ניגשתי לסוכה המטאורולוגית כדי לבדוק מתי נרשמו התצפיות האחרונות. הסימן בתרמוגרף האוטומטי הראה שהצופה המטאורולוגי ביקר בסוכה כחצי שעה לפני בואי למקום. חשבתי לעצמי שהדבקות בתפקיד בשעת סכנה שהפגין הצופה ראויה לציון. מאוחר יותר נודע לי שהעובד המסור היה עבדאללה ברגוטי. חיפשתיו וקיבלתי אותו לעבודה בנוה יער, שם עבד בנאמנות כאסיסטנט מחקר עד שיצא, בתום שלושים שנה, לגמלאות.

הציוד נמצא כולו במקום, פרט לטרקטור שרשרות גדול ששימש לנהגו ככלי רכב לנסיגה. חוץ מקבלת סמכות משר החקלאות לפעול על פי הבנתי, לא יכולתי לעשות דבר באותו יום.

חשוב להדגיש שבאותה תקופה לא סבר איש שעכו, המיועדת לפי תכנית החלוקה למדינה הערבית, תישאר בידינו. על כן התייחסנו למרכז המחקר ואל הציוד שבו, כאל שלל מלחמה. נראה שהקיבוצים בסביבה התייחסו גם הם לציוד המרכז כאל שלל מלחמה, שיש לסלקו במהירות. כאשר הגעתי למרכז למחרת בבוקר, לא נשאר זכר לציוד. התחלתי בתפקיד הקשה והלא נעים לגלות ולהחזיר את כל הפריטים שנעלמו. טרקטור אחד שלנו הגיע עד לעמק בית שאן. פריט אחר פריט הוחזר הציוד ורוכז במגרש שהעמיד לרשותי קיבוץ עין המפרץ, שהיה קרוב לגבול על פי תכנית החלוקה.

בינתיים נקראתי להופיע לפני אחת מוועדות הגיוס. יו“ר הוועדה אמר לי שברצונם לשאול אותי כמה שאלות שמגמתן “למנוע מלהציב אדם בלתי נכון במקום בלתי נכון”. לשאלה הראשונה “האם עברת אימון צבאי כלשהו פרט לתרגילי אקדח כחבר בהגנה”. עניתי “כן, עשיתי 14 חודש של שירות חובה בצבא הבלגי”. “יופי, ומה הייתה דרגתך”? “סיימתי בית ספר לקצינים”. “עוד יותר טוב. באיזה חייל”? “חיל הפרשים” עניתי. לו ידעתי מראש, כמה גדולה האכזבה שאגרום לוועדת הגיוס, אולי הייתי מתנדב לחיל אחר בצבא הבלגי. כיוון שלא ידעו היכן ניתן להציב פרש בודד העבירו אותי, בתור מהנדס־אגרונום, לחיל ההנדסה. כשהופעתי לפני ועדת המהנדסים, נאלצתי להודות שמעולם לא עסקתי בתכנון או בביצוע של מבנים, גשרים וכבישים, ואף לא בהריסתם. הוועדה החליטה שהאגרונומיה חסרת תועלת עבורם ושוחררתי מהגיוס. בינתיים לא גויסו גם שלושת עמיתיי במרכז עכו, המנהלים של החווה לגידול בעלי חיים (מ. פפר), של התחנה לגידול עופות (צ. בן־אדם) ושל התחנה למטעים (י. גרמי). החלטנו שכל אחד מאיתנו, בתורו, ישרת בהתנדבות ב”חיל המצב" במשך חודש ימים, ובעת העדרו יטפלו האחרים ביחידה שבאחריותו. ואמנם, כך עשינו.

חיל המצב בכפר יסיף

כאשר הגיע תורי לשרת בחיל המצב, ביקשתי להישלח לכפר יסיף. על פי מידע שהיה בידי, נמצא שם אחד הטרקטורים של תחנת הניסיונות, והתכוונתי לנצל את ההזדמנות כדי להשיג אותו בחזרה. כפר יסיף היה באותה עת כפר גדול בן כאלפיים תושבים, בעל אוכלוסייה מעורבת של מוסלמים ונוצרים. בימי קדם הייתה במקומו עיר ספר בתחום שבט אשר, בעוד שעכו הסמוכה נחשבה אז כעיר שמחוץ לגבולות ארץ ישראל. לכן, נקברו התושבים היהודים של עכו בכפר יסיף, פרט לעניים או לטמאים. בית העלמין היהודי שבכפר יסיף נשאר בשימוש עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1824 דיווח תייר שביקר במקום על חמש־עשרה משפחות יהודיות בכפר, שכולן עסקו בחקלאות. בשנת 1840 קבע תייר אחר שלא נותרו עוד יהודים בכפר.

הגעתי לכפר במכוניתי הפרטית. “חיל המצב” כלל עשרה אנשים, שמהם שניים בלבד, הסמל (המפקד) ואנוכי, ידעו לאחוז ברובה. היתר, שהיו בסביבות גיל העמידה, היו האופה, הקצב וחנוונים אחדים מנהרייה – עולים מגרמניה, אשר לא התאמצו ללמוד עברית, ולא היו מסוגלים לבצע פקודה אפילו אם הבינו אותה.

הסמל לא עשה כל ניסיון להעניק להם אפילו את ההכשרה הצבאית היסודית ביותר, אם מפני שלא רצה להתאמץ, או – חשוב יותר – משום שלא רצה לחשוף בפני הכפריים את היעדר כושר הלחימה של הכוח. כך הם בילו את ימיהם על גג שטוח של בית העומד על גבול הכפר במשחקי קלפים ובהתבוננות על הכביש המוביל לכפר ירכא.

בירכא, כפר דרוזי במרחק שלושה קילומטר מכפר יסיף, חנה קאוקג’י הידוע לשמצה, עם החיילים הבלתי סדירים שלו. כך היינו לכודים בין כ–2000 תושבים עוינים לבין צבא של לוחמים חמושים היטב. היחידה הקרובה ביותר של הצבא הישראלי הייתה בעכו, במרחק של כשנים־עשרה ק"מ, ולא הייתה יכולה להגיע למקום בזמן מספיק, אפילו כדי לחלץ את גופותינו.

בכל יום נהגתי לעשות במכוניתי את הדרך הלוך וחזור לעכו, להביא את מנת המזון היומית שלנו. דרך העפר עברה את הכפר מכר, מקום שמצאו מקלט פליטים מרי נפש מהכפר מנשיה שנהרס. בכל ערב הינו מכריזים על עוצר בכפר. שני אנשים מ“חיל המצב” היו מפטרלים ברחובות. כל תושבי הכפר כיבדו את העוצר. העובדה שלא אונה לנו כל רע הייתה ללא ספק “אירוע המנוגד להיגיון, שמתרחש בניגוד לכל כללי ההסתברות הסטטיסטית, ושמביא לתוצאה המנוגדת לזו שמצפה האדם הממוצע”. על כן, התרחש גם כאן אחד הנסים הרבים שאפיינו מלחמה יוצאת דופן זו.

בית הכנסת הנעלם

כיוון שלא ידעתי להעמיד “פני פוקר” לא הצטרפתי לשחקני הקלפים על הגג, אלא ניצלתי את זמני הפנוי כדי לסייר בכפר בעל העבר היהודי. ראשית, הלכתי לחפש את בית העלמין היהודי ומצאתי אותו בנקל בכניסה לכפר. בית העלמין היה מוזנח מאד, אולם הקברים והמצבות לא ניזוקו. כיוון ששכן במקום סלעי, שהיה בלתי ראוי לעיבוד, הוא לא היווה פיתוי לייעד אותו למטרות חקלאיות.

שוטטתי ברחובות הכפר בתורי אחר סימן כלשהו לבית הכנסת העתיק שקיומו נזכר בכתובים כמאה שנים קודם לכן. המוכתר הכומר והמופתי של כפר יסיף הצהירו שאין בית כנסת בכפר, ושלא היה כזה מעולם. כמעט שנואשתי מתקווה, כאשר יום אחד נתקלתי בפלח זקן, שדש בגורן של הכפר. שאלתי אותו היכן בית הכנסת העתיק וקיבלתי את התשובה הרגילה “מא–בערפ” (אני לא יודע). היה זה המקום הגבוה בכפר, ושיערתי שזה עשוי להיות המקום שאני מחפש. אני מודה עתה שנקטתי באלימות: איימתי (איום בלבד!) על האיש הזקן בתוצאות מפחידות אם הוא לא יגלה לי את האמת. נפחד, הוא נטל אותי לאחת מקרנות השדה, והראה לי מקום בו כוסה שטח מלבני באדמה טרייה. כשהסרתי חלק מהעפר נחשפה רצפת פסיפס במצב טוב, רצפת בית הכנסת אותה חיפשתי. הכפריים חששו כנראה ששרידי בית כנסת יעניקו ליהודים ראיה שבה ישתמשו למטרות פוליטיות. הם הסתירו את הרצפה תחת כיסוי עפר בחששם להשמיד את הראיה כיסיתי את הרצפה מחדש.

זאב וילנאי, ב“אנציקלופדיה של א”י", קובע שהשריד היחיד שנותר מבית הכנסת בכפר יסיף הוא משקוף בו חרותים סמלים יהודיים. או שרצפת בית הכנסת נשארה מוסתרת עד עצם היום הזה, או שהיא הושמדה לאחר ביקורי, או – אולי וילנאי טועה.

הטרקטור השדוד

שבועות אחדים לאחר מכן שוב הייתי בכפר יסיף, הפעם בדרך לירכא. קאוקג’י ואנשיו עברו למקום אחר, והחלטתי להחזיר את הטרקטור השדוד.

ירכא הייתה כפר דרוזי קטן, ששכן במרומי ההר, בדומה לרבים מהכפרים הדרוזיים שסבלו במרוצת הדורות מהתנכלויות מצד הרוב המוסלמי. כשהגעתי לכפר, השארתי את מכוניתי בכניסה, חלונותיה פתוחים ואקדחי מונח גלוי לעין על המושב הקדמי. שוטה אמיץ? תיארתי לעצמי שאם הכפריים ירצו להרוג אותי מאומה לא ימנע מהם מלעשות כן, ואקדחי יהיה עבורי ללא תועלת. הביטחון העצמי שגיליתי הצביע על כך שבמקום כלשהו יש לי גיבוי חזק, או על כך שסמכתי על הכנסת אורחים הערבית המסורתית. לעולם לא אדע איזו מהנחותיי הייתה נכונה, אך עובדה שיצאתי בשלום מהעניין.

שוטטתי בכפר ולא הבחנתי בכל סימן לטרקטור. בניין קטן, שאחד מקירותיו שוקם לאחרונה. משך את תשומת לבי. הצצתי דרך סדק בקיר ממול, והנה ניצב שם הטרקטור! הסתבר שהכפריים שברו קיר כדי להכניס את הטרקטור למבנה, ובנו את הקיר מחדש לאחר שהטרקטור הוסתר בתוכו. הודעתי למוכתר שאבוא למחרת עם משאית לקחת את הטרקטור, אשר צריך להיות מוכן עבורי בכניסה לכפר, ושעליהם להכין רמפה כדי לאפשר את העמסת הטרקטור. לא השמעתי כל איום, אולם היה ברור להם שסירוב למלא את דרישתי יביא לתוצאות חמורות.

למחרת הייתי שם עם משאית. הטרקטור המתין ליד רמפה שהוכנה להעמסתו. אחד הכפריים העמיס את הטרקטור' בעת שהמוכתר הפציר בי שלפחות יוחזר לבני הכפר הכסף שהטרקטור עלה להם. ציינתי בפניהם שהם ידעו היטב שהטרקטור גנוב, אבל לאור הרצון הטוב שהם הפגינו, אשתדל בפני משרד החקלאות להעניק להם אישור לקניית טרקטור. עשיתי כן, והם קיבלו את האישור, שהיה דבר מבוקש מאד בתקופה ההיא של מחסור ושל הפסקת היבוא.

סיפרתי סיפור זה על מנת להמחיש את האווירה המדהימה ששררה באותם ימים. הערבים, מופתעים ומבוהלים מהתבוסות הבלתי צפויות בשדה הקרב, נהגו כמהופנטים. במשך תקופה קצרה, יכול היה יהודי לשוטט לבדו בכפרים הערביים ואף אחד לא היה מעז לנגוע בו לרעה.

האין זה נס נוסף?

 

פרק 18: ה“פשלה” הגדולה    🔗

המסע דרומה, עד אילת    🔗

עם השלמת מבצע “עובדה” הגיעו יחידות צה"ל לחוף ים סוף ובחודש מרץ 1949 כבשו את אום־רשרש, כיום העיר אילת. זאת הייתה הפעולה האחרונה במלחמת השחרור. זמן קצר לאחר מכן התבקשתי על ידי חיים גבתי, שר החקלאות דאז, לערוך סקר בערבה ולבחון את האפשרות לבסס שם חקלאות בת קיימא. לפני צאתי לדרך, אספתי מהמקורות הדלים שעמדו לרשותי נתונים על האזור.

ארגנתי את המסע בקפידה. אחרי באר־שבע לא הייתה אפשרות להצטייד בדלק, באוכל או אפילו במי שתייה. ה“סטיישן ואגון” הישנה והרעועה שלנו יועדה לשמש לנו כמוסך נייד וצוידה בכלי עבודה ובחלפים. ממשרד החקלאות קיבלתי בהשאלה ג’יפ עם נהג. לג’יפ חיברנו נגרר שעליו העמסנו ג’ריקנים של דלק ומים וצידה לעצמנו. היינו שלושה: אליהו – המכונאי הראשי של נווה־יער, נהג הג’יפ ואנוכי.

מבאר־שבע עד עין חוצוב

את הלילה הראשון עשינו בבאר־שבע שתושביה הערבים נטשוה כאשר נכבשה מידי המצרים במבצע “עשר מכות”. בעברה הייתה באר שבע ידועה כעיר האבות, המקום בו אבימלך מלך גרר, כרת ברית עם אברהם ויצחק. בתקופה הרומאית, הייתה המרכז של ה– Limes Palestine (קו מבצרים אשר נבנו בין רפיח לבין ים המלח). העיר ניטשה בתקופה הערבית הקדומה ונבנתה מחדש על ידי התורכים בשנות ה – 80 של המאה הקודמת, כדי לשמש מרכז מינהלי לבדואים של הנגב.

עתה, כשסיירנו ברחובות הצרים שבתיהם מכוסים שכבות אבק מדברי שאלתי את עצמי מי ירצה להתיישב במקום עלוב זה, ואם יביאו עולים חדשים ו“ישליכו” אותם כאן, היכן ימצאו מקור פרנסה?

אני מודה שהייתי חסר דמיון לחלוטין וללא שמץ של כושר לניבוי העתיד. איך יכולתי לשער, שתוך פרק זמן קצר יחסית, תהפוך העיירה העלובה הזו לעיר גאה, “בירת הנגב”, הרביעית בגודלה בישראל ותהווה מרכז לפעילות המנהלית, המסחרית, התעשייתית והתרבותית של הנגב? כמה שונה היה, בסופו של דבר, עתידה של העיר מהרהורי העגומים!

בימים ההם הייתה רק דרך אחת מבאר שבע למפרץ אילת, שהייתה עבירה למכוניות. הנסיעה דרומה התחילה בכביש לביר־אסלוג' (ניצנה). יצאנו לדרך מוקדם בבוקר. אחרי נסיעה קצרה, עברנו ליד הריסות בית אשל, שהייתה אחת מהמצפים הוקמו באזור על ידי הסוכנות היהודית כדי ללמוד את הפוטנציאל החקלאי של האזור לקראת התיישבות בו.

בזמנו נהגתי לבקר במקום, שהיה כעין תחנת ניסיונות בזעיר־אנפין והיכרתי היטב האנשים שהתנדבו לעבודה הקשה, החלוצית והמרתקת במקום מבודד זה והצליחו לאסוף, תוך חמש שנים, כמות גדולה של נתונים על אקלים המקום, על תכונות הקרקע ועל תגובותיהם של גידולים שונים לתנאי הסביבה.

בעת הפלישה המצרית, במאי 1948, היו במקום 45 אזרחים – גברים ונשים – ו–16 חיילי פלמ"ח. קומץ אנשים זה, החזיק מעמד בגבורה, למרות ההפגזות וההתקפות של הצבא המצרי, ולא נכנעו. בית אשל ננטשה כי סיימה את תפקידה כנקודת תצפית והמקום לא התאים ליישוב קבע.

חלפנו על בית אשל ובצומת הראשון פנינו מזרחה, ל“דרך הנפט” שנסללה זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי חברת הנפט העירקית, כדי לאפשר גישה לכלי רכב לקידוח הנפט, שהיה הראשון בארץ. הייתה זו דרך חצץ ועפר מהודקת, שהייתה נוחה לנסיעה כשהייתה יבשה, אך הפכה לחלקה ולמסוכנת אחרי גשם. כל האזור היה שומם. פה ושם היו מאהלים בדואים ועדרי הצאן שלהם ליחכו את הצמחייה הדלה.

לאחר נסיעה קצרה, התחלנו לרדת למכתש הגדול. הדרך הובילה למכתש במעבר צר בין סלעים, ומצאנו את עצמנו בתחתית עמק מאורך, דמוי מכתש ענק, הסגור בהרים תלולים מכל צדדיו. עצרנו כדי ליהנות מהמראה המדהים של נוף מחורץ בשלל צבעים.

במכתש הגדול הסתיימה “דרך הנפט”. מעתה נסענו במסלול שנכבש משך דורות של שיירות גמלים וחמורים וסומן מחדש על ידי גלגלי כלי הרכב של הצבא. לאחר נסיעה קצרה, הגענו לקצה רמת הר הנגב וממנו לירידה תלולה לערבה שארכה כארבע מאות מטרים. עצרנו את המכוניות ונדהמנו למראה המסלול התלול והמפחיד שהיה עלינו לרדת מעלה העקרבים ההיסטורי.

לרגלינו יכולנו להבחין במדרגות הצרות החצובות בסלע התלול והיורדות בזיג־זג עד למרגלות ההר. במרחק השתרעה הערבה וברקע – הרי מואב שבעבר הירדן. בכיוון דרום, התבלט הר שפסגתו שטוחה, הור־ההר, שהוא, על פי אחת המסורות, מקום קבורתו של אהרון הכהן.

מלאי חרדה ופחד, שניסינו להסתירם, תימנו את המכוניות העמוסות לעייפה, בירידה בפיתולים עוצרי הנשימה של מעלה העקרבים. מראה שלדי המכוניות לצדי הדרך לא היה מעודד ביותר. (חודשים אחדים לאחר מכן, תוקנה והורחבה הדרך על ידי חיל ההנדסה, והועמדו חביות מלאות אבנים לצדי הדרך). ספרתי שלושים וחמישה פיתולים במסלול שאורכו 3.6 קילומטרים. סוף סוף הגענו בשלום למרגלות ההר ולאחר נסיעה קצרה הגענו לואדי פוקרה (נחל צין) המנקז את אזור צין והמשכנו בדרכנו לאורך הערוץ.

אי שם דרומית למעלה העקרבים, נתקלנו בקומנדקר מכוסה עפר, שזה עתה חזר מאום־אל־רשרש ובו ישב משה דיין. דיין חקר אותנו למעשינו במקום, ולאחר ששוכנע שאנו מקיימים מסע למטרות מחקר ולא טיול של הנאה, נתן לנו את ברכת הדרך בצירוף כמה עצות מועילות.

עין־חוצוב (עין־חצבה) עד אום־רשרש (אילת)

בלילה חנינו תחת עץ השיזף הענק בן אלפיים השנים, בנווה המדבר עין־חוצוב (חצבה). למחרת סקרנו את נווה המדבר, ששימש, מאז ימי קדם, כתחנת מעבר לשיירות, בדרכן מזרחה לפטרה ודרומה למפרץ אילת. תחנת המשטרה הבריטית העזובה ושרידי המבצר הרומי־ביזנטי שעליהם נבנתה, העידו על חשיבותו של המקום, כצומת ראשי, לאורך הדורות.

בדקנו את עץ השיזף: קוטר הגזע, בגובה 40 ס"מ מפני האדמה, היה 6 מטרים וצמרת העץ התרוממה לגובה של 12 מטרים. על אף נוהגם של הבדואים לכרות את ענפי העצים לצורך בערה, שרד העץ לאורך הדורות, הודות לאמונתם⁸ שהעץ הוא קדוש וג’ין (שד) מתגורר בצמרתו.

בקרבת אחד המעיינות מצאנו עץ ענק נוסף, אקליפטוס, שניטע כנראה על ידי שוטר בריטי. מסביב מצאנו חורשות של עצי שיטה ואשל, וצמחייה עשירה ורעננה שהיוותה מקרר למזון לעדרי הצאן.

למחרת התחלנו במסענו בערבה, שהייתה בימים ההם שוממה ובלתי מיושבת. האקלים בערבה צחיח, כי בגלל צורתה המרזבית נושבות בה רוחות חמות בכיוון צפון־דרום.

עבדנו כך: הסטיישן־וואגון עם אליהו היה נשאר על אם הדרך ואני, עם הג’יפ והנהג, הייתי מסייר את המישור מערבה ומזרחה ובודק כל באר וכל מקור מים אחר שהיו מסומנים על המפה.

יום אחד נסענו בכיוון הגבול הירדני. כאשר החליטה ממשלת המנדט על חלוקת הארץ נקבע הקו הנמוך ביותר לאורך מישור הערבה כגבול בין ירדן לבין פלסטינה (א"י). בגלל אופיו המישורי של אזור הערבה הדרומי אין קו הגבול נראה לעין, ואין זה פלא שמיקומו של הגבול היווה מקור לסכסוך בין ירדן לבין ישראל.

ממש לפני שהחלטתי לפנות חזרה, קרטע הג’יפ ונעצר. הערב עמד לרדת ולא ידעתי בבטחון באיזה צד של הגבול אנחנו נמצאים. הנהג ישב אדיש. הוריתי לו לעשות משהו על מנת להמשיך לנוע שוב, אך הוא ענה: “אני נהג ולא מכונאי”. ביקשתי ממנו לפתוח את ארגז הכלים שלו אך הוא הסביר לי שאסור לו להתעסק עם המנוע, ולכן לא נתנו לו ארגז כלים. שאלתי אותו מה הוא אמור לעשות במצב בעייתי כזה, והוא ענה לי, כי על פי ההוראות שקיבל עליו לטלפן לממונה עליו וזה האחרון ישגר עזרה. “יפה”, אמרתי, במה שנראה לי כסרקזם, “לך ותטלפן לממונה עליך” (טלפונים סלולריים לא היו עדיין אפילו בחלום).

לא היה זה לפי טבעי לשבת חסר אונים ולצפות לרחמי שמים. לפי הצלילים המשתנקים שפלט מנוע הג’יפ לפני שהפסיק לפעול, הנחתי שצינור הדלק נסתם. הוצאתי את האולר הצבאי השוויצרי שלי ושחררתי את צינור הדלק. לקחתי את קצהו בפי והתחלתי לשאוף בכל כוחי. פתאום החל הדלק לזרום בעוצמה ומלא לי את הפה. עכשיו אני השתנקתי, אך המנוע חזר לחיים.

השטח דרומית לעין חוצוב היה חרוץ במאות ערוצים וואדיות, קטנים וגדולים. בוואדיות הייתה צמחית סוואנה טיפוסית שהכילה עצי שיטה ומגוון של שיחים. בין הוואדיות השתרעה חמדה (מישור מכוסה באבנים קטנטנות), ריקה מכל צמח. במקומות שלא היו מנוקזים נוצרו מלחות עשירות במי תהום ומכוסות בצמחייה צפופה.

השטח כולו היה נטוש. לאורך כל מסלולנו, מאז המפגש עם משה דיין ועד לחוף מפרץ עקבה, לא נתקלנו באיש, מלבד בחיילים בודדים שניצבו פה ושם, על פסגת הר, לתצפית.

המשכנו בדרכנו וכ־21 ק"מ דרומית לעין חצבה הגענו לעוד נווה מדבר עשיר במים – עין יהב, מקום המפגש של דרך המלך העתיקה הבאה מפטרה שבמזרח, עם דרך הערבה. השטח הביצתי היה מכוסה קנים וכל תכנית להכשרת הקרקע לחקלאות חייבה ניקוז, הדחת מלחים וטיוב הקרקע.

במרחק קטן מבאר מנוחה חלפנו, בדרכנו דרומה, על פני נוה מדבר נוסף ולאחר מכן חצינו את קו פרשת המים של הערבה המבדיל בין הערבה הצפונית לבין הערבה הדרומית: הנחלים מצפון לקו פרשת המים מתנקזים לים המלח ואלה שמדרום לה – למפרץ אילת. בנקודה זו נמצא המישור בגובה של 600 מטרים מעל פני ים המלח ושל 200 מטרים מעל פני ים סוף.

משם הגענו לעין רדיאן (כיום יוטבתה) – נווה מדבר גדול מאד, שבו פני התהום גבוהים ובמקומות רבים הם מגיעים אל פני השטח. מצאנו במקום שפע של דקלים גבוהים, שעבורם תנאי המקום הם מיטביים, כפי שאומרים הבדווים: “ראשיהם מתנוססים בחום לוהט ורגליהם במים”. כאן היה המקום היחיד בערבה שמצאנו בו סימני חקלאות: כמה נצרי דקלים שהבדואים נטעו על גבי סוללות.

סביב ראינו כתמי מלח לבנים רבים, עדות למליחות המים של המעיינות השופעים במקום, שאין להם מוצא לים. רוב השטח היה מכוסה צמחיית מלחה, שיחים שונים וקנים, שסיפקו מזון רב לגמלים. בהמשך הדרך דרומה, עברנו את המקום שסומן במפה כמכרות הנחושת של שלמה המלך.

את 50 הקילומטרים האחרונים עברנו בדרך שפניה היו מקומטים כמו פח גלי. המכוניות שקשקו ועצמותינו כאבו, עד שסוף סוף נתגלה לעינינו החוף של מפרץ אילת.

שלוש בקתות – כיום אילת

בחוף של מפרץ אילת לא מצאנו דבר מלבד שלוש בקתות בוץ ששמשו כתחנת המשטרה הבריטית, אום־רשרש. אלה היו ריקות, אך לא נטושות, שכן דגל של ישראל התנוסס על הגג של אחת מהן.

איש לא נראה מסביב. נדמה היה לי כאילו הגיע לכאן סייר אמיץ, הניף את דגל ארצו כמכריז: “אני הראשון שהייתי פה” ולאחר מכן עזב את המקום ושב לביתו.

עשינו את הלילה בשינה על החול של שפת הים, בחום הנעים. לא הצלחתי להירדם כי הטרידה אותי השאלה: "כיצד תחזיק מדינת ישראל במקום נידח זה, המוקף מכל עבר במדינות עוינות: עבר הירדן, סעודיה ומצריים והמרוחק ממרכזי ההתיישבות מאות קילומטרים של דרכים גרועות ובלתי עבירות בימי גשם. מי בכלל ירצה לגור במקום איום כזה, הדל במים והחרוך רוחות לוהטות וצורבות?

אפילו נביא לא יכול היה לדמיין את אלפי התיירים המגיעים במטוסי ענק מסקנדינביה, נוחתים בשדה התעופה של אילת, ומתאכסנים בבתי מלון רבי כוכבים לאורך שפת הים במקום בו אנחנו ישנו על החול. איך יכולתי לחזות את המשאיות הענקיות, עמוסות אלפי טונות של אשלגן ושל מינרלים אחרים, דוהרות בכביש החלק ורחב ידיים, שעתיד להיסלל על התוואי של הדרך הרעועה שבה הגענו למקום זה. איך יכולתי לדמיין לעצמי נמל סואן בו עוגנות ספינות גדולות הבאות מרחבי העולם! ועוד יותר קשה היה לדמיין את העיר אילת עצמה, על אלפי תושביה המתגוררים במבנים ממוזגי־אקלים.

יסולח לי על מחשבותיי הפסימיות בלילה ההוא.

עין חוצוב – ים המלח

כדי להשלים את משימתנו היינו חייבים עוד לסקור את חלקה הצפוני של הערבה, מעין חוצוב עד לערבות סדום. חודשים אחדים לפני כן היו הפועלים במפעל הדרומי של ים המלח מנותקים מדרך הגישה למפעל שעברה בצפון ים המלח ונכבשה על ידי הלגיון הערבי. כדי לחלץ אותם, פרצה יחידה של הפלמ"ח דרך מעין חוצוב לסדום לאורך ערוץ נחל אמציה. עתה נסענו אנחנו בדרך זו, שהייתה מרופדת בחוור הלשון ומכוסה באבנים. אחרי נסיעה של כ– 20 קילומטר, של טלטולי גוף ושאיפת אבק, הפכה הדרך למסלול בקניון עמוק הנמצא בין צוקים תלולים.

כשיצאנו מהקניון ראינו מרחוק את מפעלי ים המלח ולאחר נסיעה של קילומטרים אחדים באזור מלחה מכוסה צמחייה רעננה, הגענו למפעל. מצאנו שומר בודד, שבזמן המלחמה החזיק במקום חשוב זה לבדו כנגד כל הצבא הירדני, על אף שכיתת חיילים ירדניים הייתה יכולה לכבוש את המקום בלי לירות אפילו ירייה אחת. לפני שעזבנו את המקום, שאלתי את השומר הקשיש האם נוכל לעשות משהו למענו. משאלתו היחידה הייתה – כמה לגימות ממי השתייה הנהדרים שהבאנו מהצפון! היינו בקטע האחרון של מסענו והשארנו לו את אחרוני הג’ריקנים עם “מי הצפון הנהדרים”.

איני אוהב לחזור על עצמי, אבל הפעם אני סבור שיש הצדקה לכך. כל האפיזודה שתיארתי, החל באום־רשרש, המוחזקת בזכות דגל המתנופף על צריף, כביש הערבה המתפתל במרחק אפסי מהגבול הירדני, לאורך של כמאתיים קילומטרים ולבסוף, מפעלי סדום, המאובטחים על ידי שומר קשיש בודד, כל אלה שוב “מנוגדים לכל הגיון ומתרחשים כנגד הסבירות ובניגוד למה שיצפה האדם הממוצע”. בקיצור – נס נוסף.

שארית המסע שלנו עברה ללא כל אירוע מיוחד.

אין תקווה לחקלאות

כאשר ביקש ממני חיים גבתי, שר החקלאות דאז, תשובה לשאלתו: “האם ייתכן ייצור חקלאי בערבה”? השבתי בשלילה מוחלטת. אלה היו נימוקי: בחיפוש אחרי קרקע חקלאית מצאנו שטחים עצומים של אבני “חמדה” שבהם לא יכול לצמוח אפילו עלה של עשב. מקורות המים המעטים שמצאנו, היו ברובם בלתי מתאימים להשקיה. ללא קרקע וללא מים, לא הייתה כל אפשרות לקיים חקלאות. אפילו אילו היו מוליכים מים מהצפון, או אילו התגלו מקורות מים מקומיים, ניתן היה, לדעתי, להכשיר לחקלאות רק נאות מדבר מבודדות אחדות או מעט שטחי ביצות, וגם זאת בתהליך ממושך ויקר של הדחת מלחים, של ניקוז ושל שיקום הקרקע. שיטת ההשקיה היחידה שעמדה על הפרק באותה תקופה הייתה הפעלת ממטרות. באקלים החם והיבש של הערבה, כרוכה שיטה זו לא רק בהפסד עצום של מים אלא גם בצריבת עלים קשה. בקיצור: אין שום תקווה לחקלאות.

הבידוד הגיאוגרפי של הערבה, העדר שוק מקומי לתוצרת חקלאית והוצאות הובלה יקרות היוו מכשולים נוספים להתיישבות. לביסוס הערכתי השלילית הבאתי טיעון שהסתמך על כך כי בעוד אנו מוצאים שרידים ארכיאולוגיים מרובים המעידים על קיום חקלאות מתוחכמת ומבוססת בהר הנגב בעבר, לא מצאנו אף לא סימן אחד לקיום יישוב חקלאי בערבה.

לא ניחנתי בדמיון עשיר וביכולת לחזות התפתחויות בעתיד. אני רגיל לבסס את דעתי על עובדות, על הגיון ועל הכרת הטכנולוגיות הקיימות. בדיעבד התגלתה דעתי, שכה היטבתי לנמקה, כמוטעית וכשגויה.

נבואה שהתבדתה

בגלל סיבות גיאופוליטיות, שהוזכרו לעיל, החליטה ממשלת ישראל כי יש ליישב את גבול ישראל־ירדן הארוך, למרות הקשיים הטכניים והבעיות הכלכליות שתיארתי. כך הוקמו היישובים הראשונים בערבה קודם שבעיות קיומיות מצאו את פתרונן.

כצעד ראשון, פתרו התושבים את בעיית העדר קרקע על ידי כיסוי החמדה בשכבת חול בעובי של כמטר אחד, שישמש כבית שורשים לגידולים. חול נמצא בשפע בדיונות שעל הגבול. הניסיון לפתור את בעיית המים היה פחות מוצלח: הסתבר שהשקיה בהמטרה הייתה בלתי יעילה וגרמה יותר ליצירת בעיות מאשר לפתרונן. מלבד ההפסדים הגדולים כתוצאה מההתאדות הרבה באקלים המדברי וצריבת העלים על ידי המים המליחים, הביא הצירוף של עלים לחים וטמפרטורות גבוהות להתפשטות של מחלות צמחים קטלניות.

נשוב לרגע אחורנית בכמה שנים. מהנדס השקיה בשם ס. בלאס סר למשרדי ובקש סיוע כספי לבחינת רעיון שלו. הוא חיפש פתרון להפסדי המים הגדולים עקב התאדות, שנגרמו בהשקיה על ידי המטרה שהייתה שיטת ההשקיה המקובלת בארץ. בלאס חשב שניתן לבטל הפסדים אלה על ידי הנחת צינורות עשויים פלסטיק בעלי קוטר קטן ובהם נקבים לפליטת המים, הסדורים ברווחים קבועים.

הרעיון היה מהפכני, ובלאס קיבל את התקציב המבוקש. יישומה של השיטה בשטח נכשל בגלל סתימה מהירה של הנקבים על ידי שורשי הצמחים – בעיה שלא היתה צפויה מראש ושלא נמצא לה פתרון.

“הצורך הוא אבי ההמצאה” היא אמרה נדושה, אבל זוהי ההגדרה המתאימה ביותר למה שעתיד היה להתרחש. אחד המתיישבים בערבה, שאת שמו, לצערי, איני זוכר, נזכר בניסויים של בלאס והחליט להניח את הצינורות של בלאס על פני הקרקע במקום להטמינם בתוך הקרקע וכך למנוע את סתימת הנקבים. פתרון זה, בנוסח “ביצת קולומבוס”, היה לא רק מדהים במקוריותו אלא גם מעשי. הניסיון הראה שהפסדי המים על ידי התאדות הם מזעריים, ושקל לפקח על המערכת ולגלות תקלות אפשריות. מאוחר יותר הסתבר שאפשר גם להוסיף למי ההשקיה דשנים, בשיעורים מדויקים, ועל ידי כך להגדיל את היבולים במידה ניכרת.

כך נולדה השיטה של “השקיה בטפטוף”, תפיסה חדשה לחלוטין בהשקיית גידולים. בכל השיטות שהיו ידועות קודם לכן השתנתה לחות הקרקע בין השקיה להשקיה והתנודדה בין עודף לבין חסר ברטיבות. לא הייתה אפשרות לקיים לחות מיטבית בקרקע לאורך כל תקופת הגידול. בהשקיה בטפטוף בה המים ניתנים טיפה אחר טיפה, ניתן היה, לראשונה, לקיים משטר של לחות מיטבית קבועה בקרקע ולהשיג ניצול יעיל יותר של המים. כיוון שבהשקיה בטפטוף אין מגע ישיר בין המים לעלווה ניתן להשתמש גם במים מליחים מבלי לגרום נזק לגידולים. כן נמצא כי אפשר להוסיף למים את כמות הדשנים המיטבית, בכמויות מבוקרות, וכי הודות לשימוש במים מליחים הפרי הנאסף הוא מתוק ומשובח יותר.

כיום מהווה הערבה כעין חממה ענקית טבעית והיא הספק העיקרי, לצריכה מקומית ולייצוא, של גידולים רבי ערך מחוץ לעונת הגידול המקובלת שלהם. בניסוי שדה, הופקו יבולים של עגבניות חורף בשיעור 5.8 טונות לדונם, בהשקיה בטפטוף, לעומת 3.6 טונות לדונם בהמטרה, כלומר גידול בשיעור של 63%. מלפפונים, הרגישים מאד למלחים, שקודם לכן לא ניתן לגדלם בערבה, מניבים כיום יבולים משמעותיים.

בעיות שיווק התוצרת החקלאית מצאו את פתרונן הודות להתפתחות העיר אילת, המהווה שוק חשוב כשלעצמו, ולהקמת שדה התעופה באילת שאיפשר יצוא של תוצרת חקלאית לשוקי אירופה. מאוחר יותר נוסדה שרשרת של יישובים לאורך עמק הערבה מסדום ועד אילת.

מאז ההצלחה בערבה, התפשטה שיטת ההשקיה בטפטוף ואומצה ברחבי העולם. הבעיות שהתעוררו מצאו את פתרונן הודות להשקעות במחקר ובפיתוח והשיטה הפכה לטכנולוגיה מתוחכמת הידועה ברחבי העולם.

אני מודה ומתוודה שאני מאושר שההערכה המוטעית שלי הפכה ל“פשלה” המקצועית העיקרית בקריירה שלי, וחקלאות משגשגת התפתחה בערבה למרות תחזיותיי הקודרות. דוגמה מאלפת זו ממחישה את הגישה שאימצתי לעצמי במשך כל שנות עבודתי, שבה חקלאים, ביוזמתם ובכושר המצאתם, משלימים את עבודת החוקרים והופכים רעיונות מופשטים לפתרונות מעשיים.

 

פרק 19: אבהות    🔗

מפעל סוציאליסטי ראוי לשבח    🔗

בשנת 1934, עם משרה קבועה ומשכורת מובטחת, הרגשנו שהגיע הזמן להפסיק את “תכנון המשפחה” ולהתחיל לתכנן הקמת משפחה.

תחילה, בדומה לרוב עמיתינו היהודים שעבדו במרכז הניסויים בעכו, החלטנו לרכוש דירה בקריית חיים, פרבר פועלים של חיפה, השוכן במחצית הדרך בין חיפה לעכו. היה זה חלק ממפעל הסתדרותי שנועד לאפשר לפועלים להיות בעלי בתים משלהם במחיר שהם יכלו להרשות לעצמם. בבנייה טיפלה החברה ההסתדרותית “סולל בונה”, שמטרתה הייתה אז, בשונה מהנורמות המקובלות בימינו, לצמצם למינימום את עלות הבנייה ולא לצבור לעצמה רווחים.

קריית חיים נבנתה על אדמה בבעלות הקרן הקיימת אשר דרשה דמי חכירה שנתיים סמליים. הממשלה המנדטורית לא גבתה מסים על מגורים והייתה יותר הוגנת מבחינה סוציאלית, בנושא זה, ממשלת ישראל כיום. בימים ההם היה קל לקבל משכנתא מבנק הפועלים ולהחזיר אותה בתשלומים חודשיים בסכומים דומים לתשלומי שכר דירה שנדרשו עבור שכירת בית דומה.

מטרת ההסתדרות הייתה לבנות בתים קטנים, בעלי גגות שטוחים, שניתן יהיה להוסיף להם קומה נוספת מאוחר יותר. לכל בית הוקצבה חלקה, בת דונם אחד, שצומצמה מאוחר יותר לשני שלישים של דונם. המטרה הייתה, שלכל משפחה תהיה מדשאה וערוגות פרחים, היא תגדל ירקות ופרות משלה ויהיה לה גם לול להספקת ביצים ובשר. בקיצור, מפעל סוציאליסטי ראוי לשבח.

כאשר נודע לנו שעלינו לצפות ללידת התינוק שלנו בסוף אוגוסט או בתחילת ספטמבר, התחלנו במשא ומתן לקניית הבית. כאשר הודענו להורי על שני האירועים העומדים להתרחש, הם הציעו לנו מיד הלוואה אשר נחזיר לפי יכולתנו.

חתמנו על חוזה עבור בית בן שני חדרים ומרפסת, שניתן להפכה לחדר נוסף, חדר מבוא קטן, מטבח ושירותים. מחיר העסקה כולה היה 450 לא"י, והיא כללה גם השתתפות בתשתיות כמו סלילת רחוב ואספקת מים, חשמל וביוב. בצדי הרחובות ניטעו עצים, בכל רחוב סוג עצים מיוחד לו. החסרון היחיד שבלט לעין בשכונה החדשה היו דיונות החול הנודדות, אשר היו טובות לבנייה, אולם בעייתיות מאד עבור גידול ירקות ופרות.

ב־31 באוגוסט לקחתי את רעייתי לבית יולדות “מולדה”, על הר הכרמל. באותו יום קיבלתי את המפתחות לביתנו החדש ולמחרת נולד בננו הבכור, דן. נטלתי שבוע חופש להכנת הבית לקראת בואם של האם והתינוק. הצעדים הראשונים היו ניקוי כללי של הבית והעברת הרהיטים. הבית נבנה על חול נקי, שהבנאים השתמשו בו כדי להכין את המלט ועל ידי כך יצרו תעלה עמוקה סביב לבית. תעלה זו הייתה עשויה לשמש כחפיר מצויין אילו הבית היה טירה ולא דירה צנועה. ימים ארוכים עמלתי במילוי התעלה בחול שהובלתי במריצה מהדיונה שהייתה בקצה המגרש.

הצעד הבא היה הכנת הגינה. היה צורך ליישר את החלקה ולהפוך את החול הסטרילי, שחסר את כל המאפיינים החשובים לגידול צמחים, כגון יציבות, פוריות, יכולת להחזיק מים ופעילות מיקרובית תקינה, לקרקע נורמלית עליה יוכלו צמחים לצמוח ולפרוח. שתי משאיות עמוסות זבל בקר שהבאתי מתחנת ההסגר לבעלי החיים בחיפה היוו את הצעד הראשון לשיפור הקרקע. שתלתי מדשאה וחלקה של תות שדה. שתלתי גם עץ פיקוס כדי לציין את לידת בננו הבכור.

התינוק המוחלף

נסעתי יום יום לחיפה כדי לבקר את רעייתי בבית היולדות. באותם ימים דווח בעיתונות על מקרים אחדים בהם, מתוך רשלנות, החליפו תינוקות מיד אחרי הלידה. האפשרות שדבר כזה יקרה לנו הדאיגה אותי מאד. כאשר התברר לי שרעייתי חלקה את חדרה עם שכנה מקריית־חיים בשם לוינזון, וששתיהן החלו את עבודתן בהפרש של דקות אחדות בלבד בין האחת לשניה, גברו חששותיי.

כאשר לבסוף הראו לי את התינוק, הזדעזעתי. הוא נראה כל כך מכוער ופניו היו מכוסים בכתם לידה גדול ואדום. במבט חטוף התינוק של השכנה, הבחנתי שהוא יפהפה וללא שום סימן לידה. חששותיי הכבדים קיבלו חיזוק כשבדקתי את סרט הזיהוי שסביב כף ידו של בני וגיליתי שרשום עליו השם “אהרונזון”– הכלאה של אהרונוביץ ולוינזון!

רעייתי לא הייתה שותפה לחששותיי. כאשר הרופא הכריז “מזל טוב, בן”, היא אמרה “חבל!” כי היא חפצה בבת. אבל במהרה, לאחר שהניחו אותו בזרועותיה לארוחתו הראשונה, היא קיבלה אותו כתינוק שלה, ללא כל ספק. ספקותיי פגו כאשר כתם הלידה נעלם בהדרגה ותווים משפחתיים מוכרים החלו להופיע על פניו.

נושא שיבוש השמות המשיך לעלות במשפחתנו, כקוריוז. בכל פעם שבננו הכזיב את ציפיותינו, או התנהג כפי שנראה לנו לא ראוי לבן למשפחת אהרונוביץ, היינו מתלוצצים ואומרים: “אולי בכל זאת החליפו אותך?”

הקדשתי יום שלם לרכישת ציוד לתינוק. הלדה הכתיבה לי רשימה ויצאתי למסע קניות בחיפה. כדי לממן קניות אלה, מכרנו את סיכת היהלום שהלדה קבלה כמתנת נישואים מהורי. בסוף היום נשאתי את רכישותיי לתחנת האוטובוסים והעמסתי את הכל על גג האוטובוס. כשירדתי מהגג ונכנסתי לאוטובוס, הבחנתי שארנקי, שנותרו בו כמה לירות, נפל מכיסי. קפצתי מהאוטובוס כדי לחפש את הארנק, בהנחה שהוא נפל בקרבת האוטובוס ובזמן שהפניתי את גבי נסע האוטובוס בלעדיי. לא מצאתי את הארנק, ובמעט כסף קטן שנשאר בכיסי, נסעתי לקריית חיים במרדף אחרי האוטובוס הנושא את הקניות שלי. כשהגעתי לתחנה האחרונה, מצאתי את האוטובוס, אבל לא היה כל זכר לציוד שרכשתי. כך נותרתי ללא כסף, ללא סיכת יהלומים וללא ציוד לתינוק. לא נותרה לי ברירה אלא ללוות כסף מחברים ולהתחיל הכל מחדש.

לאחר שהבאתי את האם ואת התינוק הביתה, הבאתי מגדל עופות מנהרייה לבצע את ברית המילה. לא במקרה היה לאותו מגדל עופות, כמו לחקלאים רבים בנהרייה, תואר דוקטור לרפואה ומאחוריו היו שנים רבות של ניסיון רפואי בגרמניה, ארץ מולדתו. שנים אחדות לאחר מכן, חזר למקצועו הקודם, ונתמנה מנהל קופת חולים בנהרייה.

מזגתי כוסית קוניאק לרופא. החזקתי את התינוק והרופא שלף את אזמל הניתוחים. פתאום הוא הביט בי, הגיש לי את הקוניאק ואמר: “שתה, אתה זקוק לזה יותר ממני”! מעולם לא יכולתי להשלים עם מנהג ברברי ואכזרי זה, שנעשה בתינוק חסר ישע, אולם חשתי חובה לבצע את ה“מצווה” כדי שהילד לא ייחשב לזר בין חבריו.

הנערות שעבדו עם הלדה במעבדה האנטימולוגית נועדו ביניהן והחליטו ששם התינוק יהיה דן. אהבתי את השם: קצר, בעל צליל חביב, שם מקראי ללא כל הקונוטציות הבלתי נעימות הקשורות בדמויות מקראיות רבות. האחיות של הלדה דרשו ממנה לקרוא לבן על שם אביהן, ישראל, אך כמובן שכחניכת השומר הצעיר הדבר לא נראה לה. רק אחרי שנים רבות (ואולי גם בעקבות השואה), היא חשבה על כך בצורה שונה. היה לה מאוד חשוב שנכדנו ייקרא אמיר־ישראל, וכך נרשם שמו בתעודת הזהות.

המאבק בחול

בלילה שקדם ליום בו היינו אמורים לעבור לביתנו החדש, נשבה רוח סערה. כאשר הגענו למחרת אל הבית, נדהמתי לראות שהחפיר שהיה סביב הבית נוצר מחדש והחול, שכה טרחתי למלא בו את החפיר, עבר לגינת השכן. שתילי תות השדה ששתלתי נקברו תחת החול ורק קצות העלים שלהם נראו לעין. עבודתי, להפוך חול דיונות לגינה פוריה, החלה מחדש. התקנתי מערכת ממטרות להשקיה, כך שהיה אפשר להשקות את כל הגינה בפתיחת שני ברזים בלבד: אחד עבור גינת הנוי בחזית הבית והשני עבור החלקה האחורית, “המשק”, בה היו ירקות, עצי פרי ולול.

חוץ מהמגרעות, שכבר הזכרתי, היו לחול גם כמה יתרונות. היה קל לעבד אותו, ובתחילה לא גדלו בו עשבים שוטים ולא הופיעו מחלות ומזיקי צמחים כנמטודות וכנימות. כל זה השתנה כשהקרקע הפכה לאדמה “נורמלית” וחרקים למיניהם מצאו בה שפע של מזון.

בימי מלחמת העולם השנייה סיפקה גינה קטנה זו רבים מצורכי המשפחה. היו לנו תפוזים, אשכוליות, קלמנטינות, לימונים, תות שדה, תפוחי אדמה, עגבניות, דלועים, חסה, צנוניות ועוד. לא הצלחנו לגדל תפוחי עץ, אגסים וכמה סוגי ירקות. גידלנו תרנגולות, ברווזים, אווזים, תרנגולי הודו וארנבות־בית שסיפקו בשר וביצים. ניסינו גם להחזיק עז, אבל הגדי “סימן” את דני כאמו והלך אחריו לכל מקום בבית. הוריו של דני לא הסכימו בשום אופן לחלוק את ביתם עם עז.

דני, ילד שגדל במשק קטן.

כאשר המשק הקטן התפתח, הוא התחיל למשוך מבקרים רבים. תנים היו מייללים בלילה תחת חלונותינו ומוחים על שאינם יכולים להגיע אל העופות. פעם, כשיצאתי מהבית בערב לסגור את הממטרות, ראיתי נחש מתפתל על הסף. בפעם אחרת הבחנתי בצפע ענק שמצא מקלט תחת הבוגנוויליה – שיח קוצני ובלתי חדיר. לא יכולתי, כמובן להניח לו לחיות, במיוחד כשילד כמו דני נמצא בסביבה. הבעיה הייתה כיצד להגיע אל הנחש במקום המקלט שלו, מבלי שיכיש אותי ומבלי לאפשר לו להימלט. היה עלי לגזום את השיח כדי להתקרב לנחש למרחק שיאפשר להכות בו. כשיכולתי לבסוף, לראות הנחש, מפותל ולוחש בזעם, חיסלתי אותו במכת טוריה, כשלבי פועם בחוזקה וברכי רועדות.

פרט לאלה, היה “גן החיות” שלנו שורץ קיפודים, צבים, חולדות, חולדים, זיקיות, לטאות, חרקים מכל המינים וציפורים רבות שבאו לסעוד עם העופות שלנו. את שלא היה מצוי בגינה, אסף דני בשוטטו בקריה.

אחד היעדים הראשונים שלנו כשבאנו לגור בביתנו היה להקים גדר סביב לחלקתנו, אך כעבור זמן קצר הוסרה הגדר אשר הפרידה בינינו לבין השכנים – משפחת סטבסקי. במהרה נרקמה ידידות קרובה בין הלדה לבין אלקה סטבסקי, והן בקרו זו את זו פעמים רבות במשך היום. על ידי הסרת הגדר הן יכלו לעבור ישירות ממטבח למטבח – יתרון רב כשמתייעצים על מתכון או שואלים מעט מלח.

בלילות אורגנה על ידי ועד הקריה שמירה נגד חדירה ערבית והשתתפו בה כל הגברים שבשכונה. לעומת זאת, לא נהגנו לנעול את דלת הכניסה לא ביום ולא בלילה. פעם התארחה אצלנו חברה מבלגיה, שרה שיבר. בעלה היה אמור להצטרף אליה מאוחר יותר. הוא הגיע לקריה אחרי חצות וזכר רק את שם הרחוב אך לא את מספר הבית. הוא עבר מדירה לדירה, הציץ לחדרי השינה, עד שהגיע לביתנו וגילה את המבוקשת.

תינוק למופת

דני היה תינוק למופת. כשהיה בן שישה חודשים, הגיעה אמי לביקור, עמוסה במתנות. נסעתי להביא אותה מהנמל. בדרך הביתה סיפרתי לה בגאווה שדני, לעומת תינוקות אחרים, ישן שינה עמוקה ואף דבר פעם לא מפריע את שנתנו. בכך “פתחתי פה לשטן”. באותו לילה, ובכל הלילות שלאחר מכן, היה דני מעיר אותנו כמה פעמים בלילה והיה משתתק רק כשלקחתי אותו בזרועותיי. אם הייתי מנסה להישען על הקיר, או להתיישב מעט על כסא, היה ה“תינוק למופת” שלי מוחה בצריחות מחרידות. עייף ומיואש נועצתי ברופאת הילדים. עצת הרופאה הייתה: “תן לו לבכות – ותראה מי חזק יותר”. הודיתי לה על העצה, ואמרתי שאת התשובה לכך אני יודע מראש.

“אני יודע שהוא לא ארסי כי הוא כבר נשך אותי” צייר: יורם ארנון

דני גדל והיה לנער סקרן ושובב, מתעניין מאד בעולם סביבו. הוא אהב צמחים אך עוד יותר אהב בעלי חיים. לא היה לו כל פחד מנחשים או מעקרבים. דני ידע לזהות צמחים ועצים אפילו בשמותיהם הלטיניים.

הוא לא היה, מה שנקרא “תלמיד למופת”. מחברותיו היו מרושלות, מעוטרות באיורים ובקריקטורות שבביצועם הוכיח כשרון מיוחד. אף על פי כן הוא ספג ידע כמו ספוג. הוא היה אימת המורים, כי נהג להעמיד אותם על טעויותיהם בנושאים הקשורים בטבע. דני לא נרתע מלהביך מורה ולהעמידו על כך, ששיבולת תבואה שהוא הראה לכיתה כחיטה הייתה, למעשה, של שעורה. פעם נתתי “טרמפ” למורה שלו. כשהתברר לו תוך כדי שיחה שאני אביו של דן ארנון הוא דרש שאעצור ויצא מהמכונית.

דני היה מביא הביתה נחשים מכל המינים. פעם כשאמו נכנסה לחדרו, היא מצאה על השולחן נחש זוקף את ראשו ומאיים על הפולשת. יום אחר, כשבקרנו אצל הוריי, שבינתיים עלו ארצה ורכשו דירה ברמת גן, הלך דני לטייל בשכונה וחזר כשנחש בכיסו. כשהראה את שללו, שאלתיו איך הוא יודע שהנחש אינו ארסי. הוא השיב שהגדיר אותו באמצעות ספר זואולוגיה. כשהעליתי בחרדה אפשרות של טעות בזיהוי, ענה שאין מה לחשוש, הוא יודע שהנחש שלו אינו ארסי, שכן הוא כבר הכיש אותו.

פעם, כשהיה עדיין פעוט בן חמש, מצאתי אותו יושב מוטרד על המדרגות בכניסה לבית. לשאלתי “מה קרה”? השיב “הבטחתי להתחתן עם הדסה”. כששאלתי אותו מה הבעיה, ענה: “הבטחתי גם ללאה להתחתן אתה”. אחרי כמה דקות אורו פניו, ולשאלתי השיב: “אני יודע מה לעשות. אני רוצה להיות חקלאי, אחזיק את הדסה בכפר. אני גם אסע העירה לקנות אספקה, ושם אחזיק את לאה”. כיצד יכולתי לשכנע אותו שזה אינו פתרון טוב, כאשר היה שר חקלאות, חבר קיבוץ, שאימץ את אותו רעיון בהצלחה רבה.

כשהיה דני כבן שתים עשרה, הוא עמד על כך שעליו ללמוד לנהוג במכונית. רגליו לא יכלו להגיע לדוושות המצמד או הבלמים, אבל דבר זה לא הווה מכשול כי למכונית שלנו היה fluid drive ולא היה צורך להחליף הילוכים. דני היה יושב על ברכיי, מחזיק בהגה ולומד את חוקי התנועה, ואני שלטתי במעצורים.

דני מעולם לא נועץ בנו, אלא הודיע לנו בפשטות על החלטותיו. יום אחד קיבלנו מכתב מאחד ממוריו, ממוען ל“הוריו של דן ארנון”. (אז עדיין שם משפחתנו היה אהרונוביץ). למזלנו, השם ארנון מצא חן בעינינו והחלטנו לאמץ אותו, וכך נמנענו מכך שיהיה לנו שם משפחה שונה מזה של בננו.

כשהיה כבן שבע־עשרה, הודיע לנו דני כי הוא נרשם, בתנאי פנימייה, לבית הספר החקלאי כדורי שליד הר תבור. בית ספר כדורי התפרסם בכך שהכשיר רבים מהמנהיגים הפוליטיים והצבאיים הבולטים של המדינה לעתיד. באותה הזדמנות הוא הסב את תשומת ליבנו לעובדה שלמעשה הוא עוזב את הבית, כי לאחר סיום לימודיו בכדורי הוא מתעתד להתגייס לשירות הצבאי ולאחר מכן להצטרף לקיבוץ. כך גם נודע לי רק בדיעבד שהוא החליט לעזוב את הקיבוץ ולהירשם לפקולטה לחקלאות.

במהלך הלימודים, התברר לו שאין ברצונו לעבוד ככלכלן חקלאי, ובחר בגרפיקה כמקצוע. בכל זאת, הוא השלים את לימודיו כדי להשאיר לעצמו אופציה נוספת במקרה שהגרפיקה לא תמלא את ציפיותיו המקצועיות והכלכליות. במקרה יצא, שקיבלתי את תואר ה–Ph.D שלי באותו טקס שבו קיבל דני את תעודת המאסטר שלו ככלכלן חקלאי.

ימים אחדים לאחר סיום הלימודים באוניברסיטה הוצעה לדני משרה בכירה בבנק ישראל. תשובתו של דני הייתה שלילית. לאשתו, נעמי. הסביר שהוא לא יכול לראות את עצמו מבלה את ימיו במשרדים ספוני עץ עם שטיחים מקיר לקיר, כשמגישת התה פוסעת בצעדים חרישיים כדי למלא את משאלות הבוס. משרה זו עמדה בניגוד חריף לתחושת החופש והמרחבים שהייתה לו כשערך את המחקר לתזה שלו, ממנו נהנה מאוד. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות שהרתיעו אותו מפני הג’וב הזה ומפני כניסה לעולם האקדמי ששם, הוא ידע, יצטרך לעסוק רוב הזמן בניירת ובמאבקי כוח. דני מעולם לא נימק את בחירתו בגרפיקה בגלל רצונו במקצוע מכניס אלא בזכות הסיפוק היצירתי שמצא בה.

חלק רביעי: חוקר חקלאי בישראל

 

פרק 20: נווה־יער    🔗

ולדהיים, כיום נווה יער    🔗

מיד לאחר מלחמת העצמאות, קיבלתי הודעה מאלפרד, מזכיר ארגון עובדי הפלחה, בדבר אפשרות להעביר את תחנת הניסיונות לוולדהיים, כפר של טמפלרים גרמניים שתושביו גורשו ממנו בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי השלטונות הבריטיים בגלל היותם נתיני אויב. התארגנו בכמה בתים, הבאנו את הציוד החקלאי מעין המפרץ, וסימנו בטרקטור את גבולות השטח שיעדנו לעבודתנו. זו הייתה תחילתה של תחנת ניסיונות נווה־יער, שעדיין קיימת ומשגשגת עד עצם היום הזה, כתחנת ניסיונות אזורית לצפון הארץ.

ולדהייים התאימה לשמש כתחנת ניסיונות לאין ערוך יותר מאשר עכו: לשדות טופוגרפיה נוחה לעריכת ניסויי שדה והקרקע אופיינית לשטחים חקלאים רחבים בישראל. מיקומה בלב העמק, האזור החקלאי המרכזי בצפון הארץ, היה אידיאלי לענפי חקלאות רבים. שטחים רחבים של אדמות יער ומרעה טבעי בסביבה הקרובה אפשרו מחקר על שיפור המרעה ועל גידול בקר לבשר וצאן.

הייתה אז תחרות קשה על כל פיסת קרקע פנויה. מלבדנו התיישבו בכפר שני מושבים ושני קיבוצים. לכל אחד מהם היה גיבוי חזק שתמך בלחץ על הרשויות להשגת דרישותיו. רוב המאבקים התרחשו במרכז החקלאי. חיים גבתי, שהיה באותה עת המזכיר הכללי של המרכז, היה צועק עלי: “ארנון, חדל ללחוץ עלי”. תשובתי הייתה: “אתה הוא זה שצריך לדרבן אותי להקים תחנת ניסיונות בעמק ולתת לי את כל הגיבוי הדרוש”.

יום אחד קיבלתי הזמנה להופיע במשרד הראשי של הקרן הקיימת לישראל בירושלים. כל מועצת המנהלים התכנסה כדי להתעמת איתי. יוסף וייץ ניגש ישר לעניין: “אין מקום בולדהיים לארבעה יישובים ולתחנת ניסיונות. אנו רוצים שתעזוב את ולדהיים וניתן לך אדמה במקום אחר. אם תציית, נרשום אותך בספר הזהב”.

השבתי: “לא ציפיתי להירשם בספר הזהב על ייסוד תחנת ניסיונות והדבר האחרון שאני רוצה בו הוא לזכות בכבוד על חיסול תחנת ניסיונות”.

וייץ חבט באגרופו על השולחן וצעק: “אתה תעזוב” ותשובתי הייתה: “ממתי חבטה בשולחן וצעקה מהווים נימוק? לא אעזוב מרצוני, נסו לזרוק אותי משם”.

חברי מועצת המנהלים, שלא היו רגילים לראות התנגדות לוייץ, היו נדהמים מ“חוצפתי”. איש לא התערב לטובתי.

צריך לדעת להסתדר

בסופו של דבר, התמקם קיבוץ “לוחמי הגטאות”, ליד תחנת הניסיונות בעכו, קיבוץ “הגושרים” התיישב בעמק החולה, מושב “המאבק” (כיום “אלוני אבא”) נשאר בולדהיים, ומושב אחר עבר לבית לחם הגלילית. תחנת הניסיונות עברה למקום חדש ליד הכביש הראשי, לאחר שגיליתי שם את המשק הנטוש של משפחת שטוק המפורסמת.

הדרך בה הוקצו שטחים לשלושת הגופים אשר נשארו במקום הייתה דוגמה אחת מני רבות לאי־הסדר ששרר בימים הראשונים של המדינה, כאשר משרדים ממשלתיים וגופים לא ממשלתיים נלחמו על השטחים הפנויים. קודם סימן כל אחד מהגופים את גבולות של “התנחלותו” בטרקטור, לאחר מכן החלו הויכוחים והמיקוחים במרכז החקלאי, בקרן הקיימת ובמשרד החקלאות.

אביא דוגמא אחת למה שגם מצב זה של תוהו ובוהו למנהלה הצעיר של תחנת הניסיונות, שהיה עליו להסתדר ללא הנחיות ברורות של מה מותר ומה אסור. חמור יותר, מצב זה חייב אותו לעתים קרובות לפתור בעיות בדרכים שהוא ידע שאינן חוקיות.

יום אחד, בתחילת דצמבר, קבלתי מברק מעשאל בן דוד, המזכיר הכללי של משרד החקלאות, המודיע לי שתקציבי לשנה המסתיימת באפריל נגמר ושאין לי מה לצפות למימון נוסף, מעבר למשכורות של הסגל הקבוע.

נסעתי מיד לתל־אביב וביקשתי פגישה עם מנכ"ל המשרד, חיים גבתי. הראיתי לו את המברק שנשלח על ידי סגנו, ושאלתיו מה אני אמור לעשות. תשובתו של גבתי: “תמיד דרשת להיות עצמאי, אז אל תשאל אותי מה לעשות – תסתדר!”

“להסתדר”, פירושו היה למצוא דרך לשלם את המשכורות של כשלושים עובדים, וכן לשלם עבור האספקה החיונית לבעלי חיים ועבורה ההפעלה התקינה של חווה גדולה במשך שלושת החודשים הקרובים. לא הייתה דרך לעשות זאת, לא על פי התקנון ולא לפי כללי מינהל תקין.

בידי היו 300 ק"ג זרעים של זן חדש של סורגום מתוק – ליאוטי. זן זה היה מסוגל להניב מעל לשלושה טון ירק לתחמיץ לדונם, בתנאי בעל (ללא השקיה). לזן זה הייתה גם תכונה ייחודית שזרעיו מבשילים בעת שהגבעולים והעלים היו עדיין ירוקים ועסיסיים. החסרון העיקרי של הליאוטי הוא, שגובה הקמה (מעל לשני מטר) לא איפשר את איסוף הזרעים בקומביין ועל כן האסיף היה כרוך בעבודת ידיים רבה. למזלנו, כמות הזרעים הדרושה לזריעת דונם הייתה קטנה מקילוגרם.

סרתי לתחנת הניסיונות בעכו, שגם עליה הייתי אחראי, בה נותרו חלק מענפי החי (בעיקר מקנה לחלב ולולי עופות) ובראשה עמד בפועל צבי בן־אדם, חברי הטוב מזה שנים. אמרתי לו שיש לי תכנית הדורשת שיתוף פעולה בינינו.

עדר פרות החלב שנמצא עדיין בעכו היה זקוק למזון גס רב והספקתו הייתה בעיה גדולה עבור בן־אדם, שהיה מומחה לגידול עופות. הצעתי לו, שאפתור לו בעיית אספקת מזון הגס על ידי זריעת 300 דונם מזן הסורגום החדש שלי. שטח זה היה אמור להניב כ־100 טון תחמיץ. כאשר הגידול יהיה מוכן לקציר, יהיה על בן אדם לספק כחמישים “עובדי דחק” (עובדי סעד ששכרם שולם על ידי הממשלה) לאסיף ידני של הזרעים, לפני קצירת הקמה לתחמיץ. בן־אדם רווה נחת מההצעה.

הערכתי שאשיג כ־100 טון זרעים, וצעדי הבא היה פגישה עם מנדל ריזנר, המנהל הכללי של אגודת “הזרע”. סיפרתי לו על הבעיה שלי, והוא הסכים לקנות את היבול העתידי של זרעי ליאוטי במחיר לירה אחת לקילוגרם, דבר שאמור היה להכניס 100,000 לירות. ביקשתי שהתמורה לא תועבר לנווה־יער, אלא שפעם בחודש אשלח את העובדים שלי למשרד “הזרע” כדי לגבות את שכרם, שישולם מהקרן.

היה זה נוהל בלתי חוקי בעליל, אך הוא היווה פתרון אלגנטי לדילמה שלי. בקיצור, “הסתדרתי”: הפרות בעכו קיבלו תחמיץ, עובדי הדחק קיבלו עבודה, החקלאים קיבלו זרעים של זן חדש, העובדים שלי קבלו משכורת, חשבונות הספקים שולמו ונווה־יער המשיכה להתקיים.

זמן מה לאחר מכן, ביקר ד"ר מוזס, באותה עת מבקר המדינה, בתחנת הניסיונות. הוא טען שאיננו מבין את אי־ההתאמה בין התקציב המאושר שלי לבין היקף הפעילויות בתחנה. שאלתיו אם ביקורו אצלנו הוא בתוקף תפקידו כמבקר המדינה או כמבקר המתעניין במחקר חקלאי. לאחר שהשיב שאינו מבקר בתוקף תפקידו הרשמי, סיפרתי לו כיצד “מסתדרים” בשעת מצוקה. הוא הניד בראשו אבל לא השמיע דבר. כיום, אותו “פתרון” היה מביא אותי הישר לבית המשפט.

הנה דוגמה אחרת לחוסר ההתחשבות שבה כל יחידה ממשלתית נלחמה על ה“טריטוריה” שלה: נודע לי שבמחסן של כלי רכב צבאיים שיצאו מכלל שימוש, ניתן לפרק חלקים מהג’יפים הישנים ככל הנחוץ להרכבת ג’יפ אחד המסוגל לעזוב את המחסן בכוחות עצמו וכל זאת תמורת עשר לירות בלבד.

באותה עת עדיין היינו ממוקמים בוולדהיים והיה צורך להסיע את העובדים משער העמקים שנמצאת על הכביש הראשי לתחנת הניסיונות, בשביל שהתפתל בין הגבעות.

שלחתי את המכונאי שלנו עם צוות עוזרים להשיג עבורנו ג’יפ במצב תקין. בערב הם חזרו עם ג’יפ פעיל, ואפילו עם נגרר כתוספת. אז החלה הבעיה האמיתית: יחידה שנוסדה באותה עת באחד המשרדים הממשלתיים קבלה את הסמכות לאשר (או לא לאשר) רכישות של כלי רכב. ידענו שעד שנקבל את האישור הפורמלי לרכוש את הג’יפ, לא יהיה לנו שום ג’יפ, באשר לא היינו היחידים אשר שמעו על ההזדמנות החד־פעמית הזאת.

הפקיד הממונה היה נוקשה בסירובו לאשר את הקנייה, גם לאחר ששמע על הנסיבות אשר לא אפשרו את דחיית הרכישה. הוא לא הטיל ספק בנחיצות כלי הרכב, או בכך שעשינו עסקה טובה, אבל פסק: “יבלת תצמח על כף ידי לפני שתקבלו אישור לרכישה זו”. לשאלתי מה עלי לעשות, ענה: “פשוט מאד, תמכור או תשמור לך את הג’יפ, תחזיר 10 לירות לקופת הממשלה ותקנה ג’יפ אחרי שתקבל אישור לכך.”

השבתי לו שהשר שלי יהיה מעונין לשמוע על ההצעה הנדיבה, אשר תאפשר לי למכור כלי רכב השווה לפחות מאה לירות, להחזיר לממשלה עשר לירות ולשלשל לכיסי את ההפרש. עזבתי את משרדו עם האישור.

טיפוסים מגוונים

שטחי הפעולה של התחנה בנווה יער היו רבים ומגוונים. הפעילות העיקרית התרכזה בבעיות גידולי שדה למיניהם: אינטרודוקציה, טיפוח של זנים ואגרוטכניקה, בדגש על חיטה, תירס, חמניות וסלק סוכר. גידול בקר לבשר וצאן ושיפור המרעה הטבעי היו אף הם נושאים חשובים. נבחנו שיטות שימור קרקע ומים ובעיות מחזור זרעים. הופעלה יחידה להדברה סלקטיבית של עשבי בר, בהנהלת מנשה הורוביץ, שהייתה הראשונה והיחידה שפעלה בתחום חשוב זה. מנשה היה אגרונום צעיר מצרפת שהמשיך בעבודה בה התחיל גדעון כהן בעכו. הפעלנו גם חלקות ניסויים בקיבוצים איילת השחר, עין דור, גת, ונירים, כדי לאפשר מציאת פתרונות כלל־ארציים לסוגיות שהעסיקו אותנו, או לבעיות שהוצבו לפנינו על ידי החקלאים.

מספר החוקרים בנווה־יער גדל. בהעדר תקנות למינוי עובדים, יכולתי לקלוט לתקופת ניסיון כל מועמד למשרה, שחשבתי אותו למתאים.

לא היה מחסור בנושאים שדרשו בדיקה. לאחר מינוי זמני, הייתי משתדל להשיג “תקן” ולשלב את העובד ה“זמני” בסגל הקבוע של המשרד.

בשנים ראשונות אלה של המדינה, לא היה לי קשה לשכנע את המנהל האדמיניסטרטיבי בדבר הצורך בעובדי מחקר נוספים. בהדרגה גדל הסגל בנווה יער וכלל טיפוסים מגוונים ומעניינים. בדרך כלל התחילו החוקרים לעבוד כאסיסטנטים שלי בתחומים בהם עסקתי אישית ואחרי שרכשו ניסיון הפכו לעצמאים בתחום הייחודי בו עסקו.

שלומי, נשוי לתירס

המועמד הראשון שהצטרף אלינו היה אברהם שלומי, אוטודידקט מקורי ואחד ממייסדי קיבוץ משמר העמק. הוא נסע להשתלמות בארה“ב ולמד את דרכי הייצור של מיכלואי תירס. בחזרו, החליט הקיבוץ שאינו מסוגל לממן את ה”שיגעון" שלו לייצר זרעי תירס משובחים ושמח לשלוח אותו לעבודה בתחנת הניסיונות, שהייתה עתידה להפוך לביתו הקבוע.

שלומי עזב את הקיבוץ ואת אשתו מזה שנים רבות, והשתקע בעבודת טיפוח זנים חדשים של תירס מכלוא, תוך התנתקות מכל דבר אחר. הוא עבד מעלות השחר עד השקיעה, חושב, מדבר ועושה תירס. אי אפשר היה לסרב לו בדבר כלשהו. לאחר פעם או פעמיים שסירבתי לאחת מהדרישות הרבות שלו לחומרים או לעובדים, מצאתי שעיקשותו הייתה חזקה בהרבה מיכולת ההתנגדות שלי. כאשר התלוננו שאר העובדים שאני מאשר לשלומי מה שאני מסרב לתת להם, השבתי להם שתחנת ניסיונות בממדים שלנו, ומנהל כמוני, יכלו לשאת שלומי אחד בלבד. “שלומי” נוסף היה מביא לקריסת המערכת על מנהלה. זה היה כנראה נימוק משכנע ולא הזדקקתי לחזור עליו.

קשה היה להאמין, אבל שלומי מצא איך שהוא זמן להתאהב באשה צעירה. ערב אחד, בעת הדמדומים, כאשר נהגתי דרך השדות, ראיתי את שלומי מחזר אחר כלתו לעתיד בהסבירו לה את הבעיות ואת הסיבוכים הכרוכים בהכלאות תירס, ובהציגו לפניה את ההורים הזכריים והנקביים בשידוכים המתוכננים על ידו.

פינטוס, החוקר שחבש כיפה

האדם הבא שהופיע בנווה יער היה משה פינטוס, בוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות: איש צעיר, נעים הליכות, צנוע ולהוט. קיבלתי אותו ללא היסוס, ושמחתי להיווכח שמשאלתו הראשונה הייתה ללמוד לנהוג בטרקטור. אמרתי לו: “לא רק בטרקטור, אלא בכל המכונות החקלאיות” דבר שהסכים לו ברצון.

משה היה החוקר הראשון והיחיד אצלנו שחבש כיפה, תופעה נדירה בתקופה ההיא. כאשר בא אלי וטען שאינו מסכים שהפרדים יעבדו בשבת, חשתי שעלי להבהיר לו כמה דברים אחת ולתמיד. אמרתי לו: “משה, אני מכבד מאד את אמונתך, אבל עליך להבין שאיננו שותפים לה. בעוד שלעולם לא אטיל עליך לעשות דבר כלשהו הנוגד את המסורת שלך, יתר העובדים רשאים לעשות כל מה שימצאו לנכון, ולא אסכים לכל התערבות מצדך. לעיתים קרובות, ישנה עבודה עונתית דחופה, וכולנו עובדים בשבת כאשר אנו חשים שהדבר נחוץ. באשר לפרדים, נהגיהם הם מוסלמים והם ופרדותיהם מקריבים לפעמים את ימי המנוחה שלהם. הם תמיד מפוצים בחופשה חלופית.”

לא היו לפינטוס שום תלונות נוספות.

דוברת: מינוי באמצעות בא־כוח

יום אחד קיבלתי מכתב מוויילס, מאיש צעיר בשם עמוס המלבורג, המבקש עבודה כחוקר. הוא היה בוגר הפקולטה היוקרתית לחקלאות בווגנינגן, והשתלם בתחנת אבריסטוויס להשבחת צמחי מרעה, אותו המוסד שבו עשיתי ששה חודשים משנת השבתון שלי. הוא כתב אלי בהמלצת ד"ר ווייט, שהיה חבר טוב שלי.

נזקקתי לעוזר בעבודת השבחת המרעה הטבעי, וסברתי שהוא עשוי להיות מועמד מתאים. עניתי לו מייד תשובה עקרונית חיובית, אך ציינתי שאיני נוהג למנות אנשים מבלי לראותם תחילה. הצעתי שהוא יבוא לישראל, ואם אמצא אותו מתאים, מינויו מובטח. ימים ספורים לאחר מכן מסרה לי מזכירתי שאיש צעיר בשם המלבורג מבקש לראות אותי. מופתע מהתגובה המהירה למכתבי הוריתי לה להכניסו, והופתעתי עוד יותר לראות ישראלי טיפוסי עומד מולי. הוא הסביר שהוא אח תאום, זהה לעמוס, כותב המכתב. כשהאחרון נרשם לאוניברסיטה, בא אחיו לישראל, והתיישב במושב סמוך לנווה יער. הוא סיים את סיפורו במילים: “רצית לראות את עמוס, ואתה רואה עותק אותנטי”.

האיש מצא חן בעיני וחשבתי שאכן קיימת סבירות גבוהה שהמועמד לא יהיה שונה בהרבה מאחיו התאום. אמרתי לו שעמוס יכול לבוא לתקופת ניסיון של שישה חודשים. חודשים אחדים מאוחר יותר נתקלתי בהמלבורג ב. אמרתי לו: “שלום עמוס”. הוא השיב: “שלום, אבל אינני עמוס”. הייתה זו הפעם היחידה שקיבלתי מישהו לעבודה באמצעות בא־כוח, אך לא הייתה לי כל סיבה להתחרט.

ברקוביץ הבלתי נלאה

יעקב ברקוביץ היה יוצא דופן בין כל העובדים. כבן חמישים, אגרונום שעלה מהונגריה וקיבל על עצמו את ניהול התחנות האזוריות בקיבוצים: עין דור, גת ונירים. ברקוביץ לא ידע עייפות מהי, היה יוצא טרם שחר מביתו בטבעון, מגיע אחרי נסיעה של 200 קילומטר לנירים ומחכה שעובדי התחנה יופיעו בשבע בבוקר, בדיוק.

אפשר היה לסמוך עליו תמיד ביישום תכניות הניסויים שהכנתי. לא הייתה לו כל שאיפה להיות מעורב בניתוח התוצאות או בהצגתן, אותם השאיר לי, והסתפק בכך שראה את חתימתו לצד חתימתי בדוחות הסופיים ובפרסומים. במרוצת הזמן הוא התמנה למנהל נווה יער ומילא תפקיד זה במסירות שכה אפיינה אותו.

 

פרק 21: משרד החקלאות    🔗

הצעה שאין לסרב לה    🔗

משרד החקלאות התחיל להתארגן כבר בשבועות הראשונים שלאחר קום המדינה. קיבלתי מברק מחיים הלפרין, שזה לא מכבר התמנה למנכ“ל הראשון של המשרד, המבקש ממני לסור אליו לתל־אביב. הלפרין, שהכיר אותי היטב מתפקידו הקודם כמזכיר כללי של המרכז החקלאי, מסר לי שאני מועמד לתפקיד מנהל האגף לגידולי שדה במשרד, אבל שר החקלאות חפץ לדעת לאיזה מפלגה פוליטית אני שייך. למעשה, לא השתייכתי לשום מפלגה, כי לא יכולתי להזדהות עם אף אחת מהן. המפלגה שאליה הייתה לי הזיקה הרבה ביותר הייתה מפ”ם, אך את תמיכתה העיוורת בקומוניזם בכלל ובברית המועצות בהנהגת סטלין בפרט, לא יכולתי לשאת. למעשה, גם אילו מצאתי מפלגה שתתאים לנטיות לבי, הייתי שקוע מדי בעבודתי מכדי לעסוק בפוליטיקה, אולם שאלתו של הלפרין הכעיסה אותי. אמרתי לו שאם השר כה מעוניין בהשקפותיי הפוליטיות, הוא היה יכול להזמין אותי לשיחה פרטית בבית קפה, ואז הייתי מגלה לו ברצון את “האני מאמין” הפוליטי שלי". אבל במשרד, באותן נסיבות, אני מסרב לענות לשאלתו.

לא שמעתי יותר על מינויי למנהל הראשון של האגף לגידולי שדה. למשרה התמנה עמיר, שהיה בעל זהות פוליטית ללא דופי. אפיזודה זו היוותה בשבילי רמז ראשון לכך, שהמדינה שרק קמה איננה בדיוק מה שחלמנו עליו.

נזכרתי בפגישה עם הלפרין זמן מה לאחר מכן, במופע של תיאטרון באידיש. באותו מופע סיפר הקומיקאי שומכר, כי צעדו הראשון כעולה חדש בישראל היה להירשם אצל נציג מפא"י. כאשר הוא נשאל על ידי הפקיד אם הוא מצטרף למפלגה מתוך שכנוע או על מנת לזכות בהעדפה בעסקים הוא השיב: “משתי הסיבות – אני משוכנע שהצטרפות למפלגה היא הדרך היחידה לזכות בהעדפה בעסקים”!

שבועות אחדים לאחר הצעת המינוי שנכשלה הייתה לי ההזדמנות לשוחח על כוס קפה עם שר החקלאות דאז, א. ציזלינג ממפ"ם. השר הכחיש בתקיפות שאי פעם דרש מידע על השתייכותי הפוליטית וטען שהוא כלל לא ידע שהוצעתי לתפקיד הנדון. האם הייתה זו יוזמתו הפרטית של הלפרין, הוא אולי מישהו אחר התעניין בהשתייכותי הפוליטית, לעולם לא אדע. ההגינות מחייבת לציין, כי פרט למקרה שתיארתי, מעולם לא מנע העדר השתייכותי הפוליטית את הקידום המקצועי שלי. הגעתי לפסגת הסולם המקצועי מבלי שאי פעם הצטרפתי למפלגה כלשהי.

ארבע מערכות מחקר

עם קום המדינה פעלו לפחות ארבע מערכות מחקר ללא תאום ביניהן: תחנת הניסיונות של הסוכנות היהודית ברחובות שהועברה רשמית מהסוכנות היהודית לממשלה, תחנת הניסיונות של משרד החקלאות בנווה־יער על רשת התחנות האזוריות שלה, שנהנתה מאוטונומיה מלאה, יחידות המחקר של המחלקות המקצועיות של משרד החקלאות שירשו את תשתית המחקר שהוקמה על ידי ממשלת המנדט, והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית.

המחלקה למחקר, להדרכה ולחינוך חקלאי

המדיניות המוצהרת של הממשלה הייתה להקים מסגרת, לפי המודל האמריקאי, שתהיה לה אחריות כוללת למחקר, לחינוך ולהדרכה. לשם כך הוקמה המחלקה למחקר, להדרכה ולחינוך חקלאי. מנהלה הראשון היה ד"ר כרמין, אשר התברר שאינו מתאים לתפקיד. למחלקה החדשה צורפו רשמית כל יחידות המחקר החקלאי שהוזכרו לעיל וגם בתי הספר החקלאיים והיא הייתה אמורה לארגן מערכת הדרכה מקצועית בכל ענפי החקלאות.

למעשה התפתח המצב הבא: התחנה לחקר החקלאות ברחובות וכן תחנת נווה־יער שמרו על האוטונומיה שלהן, ואילו שאר היחידות הניסיוניות (משק חי, גידול עופות, מדגה, שימור קרקע, גינון וצמחי נוי) נשארו בשליטת המחלקות המקצועיות של המשרד.

עקב אי יכולתה של המחלקה החדשה להתגבר על התנגדות היחידות למיניהן, קטנות כגדולות, לוותר על מעמדן העצמאי ולהשתלב במסגרת החדשה, לא היה מנהלה מסוגל ליישם את ייעודה. המחלקה למחקר, להדרכה ולחינוך חקלאי הוסיפה כמה יחידות מחקר משלה כגון: יחידה למחקר אקולוגי, תחנה למחקר הטל ותחנה לחקר הדיג, ועל ידי כך הפכה למעשה לגורם חמישי, אם כי מינורי, בשירות המחקר החקלאי בישראל.

במשך שנים אחדות נכשלו כל הניסיונות למזג את היחידות העוסקות במחקר חקלאי למבנה ארגוני אחד, בהתאם למדיניות הממשלתית המוצהרת, מחמת הקושי להתגבר על אינטרסים משרדיים ואישיים. רק החל משנת 1952 התאפשר, בהדרגה ובצעדים איטיים, להגיע למבנה רציונלי של המחקר החקלאי, פרט לכמה בעלי אינטרסים מיוחדים שנשארו מחוץ למסגרת.

המחלקה למחקר, הדרכה וחינוך במשרד החקלאות בוטלה. בתי הספר החקלאים הועברו, כמחלקה מיוחדת, למשרד החינוך. ההדרכה החקלאית הפכה למינהל נפרד במשרד החקלאות והאחריות לכל המחקר החקלאי (פרט לזה של האוניברסיטאות) רוכזה במכון מרכזי למחקר לאומי – המכון לחקר החקלאות, שלאחר מכן, נקרא (בהמלצתי) “מכון וולקני לחקר החקלאות” ומאוחר יותר “מינהל המחקר החקלאי”.

מיזוג החווה והתחנה

במשך תקופת המנדט ולאחר מכן, כשניהלתי את חוות הניסיונות “נווה יער”, הייתי מעורב בכל הצדדים של המחקר בגידולי שדה וגן, הן בגידולי בעל והן בגידולי בשלחין. בלחץ הבעיות הרבות שדרשו פתרונות מעשיים, חשתי שיש לתת עדיפות למחקר יישומי ולהשאיר את המחקר הבסיסי למוסדות האוניברסיטאיים. מאותה סיבה לא חשתי כל צורך בפרסום שמי בדפוס. דאגתי שתוצאות העבודה שלנו יגיעו לחקלאים מהר ככל האפשר ושיאומצו על ידם במהירות וביעילות. דבר זה הושג על ידי דיווח תקופתי של תוצאות הניסויים בסוף כל עונה חקלאית, גם בכתב וגם בעל פה – בהרצאות שניתנו בכינוסי יוגבים ומדריכים.

על כן, במשך שבע עשרה שנות עבודה, לא פרסמתי דבר בירחונים מקצועיים, פרט לפרסומים אחדים בירחון ה“השדה”, שהיה ירחון שהוקדש לבעיות המעשיות בחקלאות. בשנת 1958, לאור בקשה של ארגון עובדי הפלחה, פרסמתי את הספר הראשון שלי, “ההלכה והמעשה בגידולי שדה”, בו הצגתי את תוצאות עבודתנו וסקרתי עבודות של אחרים באותו תחום.

בשנת 1952 הוזמנתי על ידי פרופ' רביקוביץ, שהיה המנהל בפועל של התחנה לחקר החקלאות ברחובות, לסור למשרדו על מנת לדון במיזוג נווה יער במסגרת החדשה. משיחה זו טבועות בזיכרוני שתי נקודות עיקריות: רביקוביץ הדגיש את החשיבות שהמוסד ייחס לפרסומים ולתואר דוקטור, ואת התנגדותו המוחלטת להתייעצות עם החקלאים בדבר האופי והתוכן של תכניות המחקר.

את הדרישה לפרסומים אי אפשר היה ליישם למפרע, אבל לעשות עבודת דוקטור לא הייתה לי כל התנגדות (כעבור שנתיים הגשתי את התזה שלי לתואר דוקטור לאוניברסיטה העברית). את הדרישה לחדול להתייעץ עם החקלאים – דחיתי על הסף. באשר למעמדי במסגרת המאוחדת, הצעתו של רביקוביץ הייתה שאחלוק עם ד“ר י. קוסטרינסקי את האחריות למחקר בשני גידולי שדה: שומשום וחומצה. גם את ההצעה הנדיבה הזאת דחיתי מייד. לבסוף, החלטתי להביא את העניינים לכלל סיום. בקשתי ראיון עם מנכ”ל משרד החקלאות, חיים גבתי, ציינתי לפניו שכפילות ותחרות יכולות להיות מקובלות ואפילו רצויות בין יחידות השייכות למסגרות שונות, כמו בין תחנת ניסיונות לבין פקולטה לחקלאות, אבל כאשר הן מתקיימות בין יחידות של אותה המערכת, הן מאפיינות ניהול כושל ומהוות מקור לתסכול ולבזבוז מקורות מוגבלים.

לא היה צריך להתאמץ לשכנע את גבתי. בתגובה הוא נפגש עם שר החקלאות, לוי אשכול, ודרש ממנו הכרעה בנושא הקשר בין נווה־יער לבין רחובות, והגדרת תפקידים ברורה ליחידות ולעובדים. תוך שבוע מסר לי גבתי מכתב מהשר, הממנה אותי למ"מ ראש המחלקה לגידולי שדה וירקות של התחנה לחקר החקלאות, עד שהמנהל בפועל, פרופסור פלאוט, יפרוש לגמלאות. (למרות שפלאוט היה מעבר לגיל הפרישה, הוא נשאר להלכה בתפקיד, באשר חוק הגמלאות היה אז עדיין בדיון בכנסת).

לא היה בכוונתי להיכנס לתפקיד החדש על ידי נפנוף במכתבו של השר. פעם בשבוע, הייתי בא לרחובות, מבקר את המחלקה לגידולי שדה וירקות על מנת לחוש את המצב ובשאר שעות היום הייתי יושב בספריה, מבצע עבודות ניירת שהבאתי עמי ומצפה לבאות.

לא ארך זמן עד שהן הגיעו. התמנה מנהל אמרכלי חדש, אריה לאק, שלא ידע על הקונפליקטים שהיו בין רחובות ונווה־יער. משימתו הראשונה הייתה לייסד תחנת ניסיונות אזורית בנגב, והוא תר אחר עצה בדבר הציוד הדרוש לתכלית זו.

איש מהסגל ברחובות לא היה מסוגל לתת תשובה מלאה ומוסמכת בנושא, עד שמישהו ציין בפני לאק שפעם בשבוע מופיע המנהל של נווה־יער, שיש לו ניסיון בייסוד תחנות ניסיונות והוא בוודאי ידע מה דרוש.

כאשר הגעתי לרחובות, ציפתה לי הודעה המבקשת ממני לסור למשרדו של לאק. לאחר שהסביר לי את בעייתו, ביליתי את שארית היום בעריכת רשימת הציוד הנחוץ ומסרתי אותה ללאק לפני שחזרתי הביתה.

חוות הניסיונות בבית דגן

מהיום ההוא ואילך, לא הייתה עוד ישיבה בספריה. חלה התפתחות נוספת, בעלת משמעות רבה למחקר החקלאי בארץ. שטח גדול של אדמה חקלאית, שהיה ברשות הצבא ושימש לגידול ירקות עבור החיילים, התפנה הודות להחלטת המפקדה להשאיר את גידול ירקות בידי החקלאים. משרד החקלאות, באישור הממשלה, קיבל את השטח לרשותו וייעד אותו לחוות ניסיונות באזור המרכז. הנהלת המשרד החליטה להעביר את כל היחידות מרחובות לאתר החדש, רחב הידיים, שבבית דגן.

המשימה הראשונה הייתה להעביר את אתר הניסיונות בקוביבה, בו ערכו חוקרי רחובות את ניסויי השדה שלהם, לשטח החדש. השטח בקוביבה לא היה מתאים לעריכת ניסיונות. הוא היה קטן מדי, בעל ניקוז לקוי, והגישה אליו מרחובות הייתה קשה. לחוקרים לא היו כלי רכב ולא הייתה הסעה מסודרת לאתר הניסויים.

“התלבשתי” בהתלהבות על המשימה של הקמת התחנה בבית דגן, אתר שלדעתי היה אידיאלי למכון מחקר חקלאי ארצי. עמדו לרשותנו 4000 דונם קרקע במקום מרכזי, ליד צומת כבישים מהצפון לירושלים ומתל־אביב לנגב. השטח המישורי התחלק לשני גושים: האחד של קרקע חמרה־חולית המתאימה למטעים ולגידול ירקות שמחוץ לעונה, והשני של אדמה כבדה, אך מנוקזת היטב, המתאימה לכל גידולי השדה. הטופוגרפיה הייתה מצויינת לעריכת ניסויי שדה.

הייתי מעורב גם בייסוד התחנה האזורית לנגב, בגילת. יותר ויותר חוקרים שהיו זקוקים לשטח לעבודתם, פנו אלי ומצאו בי עוזר ויועץ הנכון לסייע. כך נעשיתי מעורב יותר ויותר בעבודתן של המחלקות השונות, ובעיקר של מחלקת גידולי שדה וירקות. ללא כל מינוי רשמי, הפכתי למנהל בפועל של חוות הניסויים.

בהגיע העת, הועבר חוק הגמלאות, ומוניתי רשמית לראש מחלקת גידולי שדה וירקות, תפקיד שכבר מילאתי בפעול.

תחרות על חוקרים

הפקולטה לחקלאות המשיכה לפתות את העובדים המצטיינים של התחנה לחקר החקלאות לעבור אליה. הפקולטה יכלה להציע פיתויים רבים שבהם לא יכולנו להתחרות. התפקידים היו יוקרתיים יותר, המשכורות טובות יותר, והעובדים נהנו מחירות אקדמית מלאה.

הראשון שעזב היה משה פינטהוס. כאשר שאלתי אותו מדוע הודעתו באה זמן קצר כל כך לפני עזיבתו, הוא ענה שהוא חשש שאנסה להניא אותו מלעזוב. היינו באמצע עונת עבודה עמוסה ועומס העבודה שלו עתיד היה להיות מוטל עלי, אך הסתרתי את אכזבתי כמיטב יכולתי. אמרתי לו שאין לי כל כוונה להפציר בו כנגד מה שנראה בעיניו כאינטרסים העדיפים שלו.

אחרי עזיבתו הפכו יחסינו קרירים. דבר זה נמשך כמה שנים, עד שיום אחד כשישבנו זה ליד זה בפגישה של הפקולטה שאלתי אותו לסיבת יחסו הקריר. הוא השיב לי שהוא נפגע עמוקות מהאדישות שלי לעזיבתו. לאחר שהסברתי לו מדוע הסתרתי את צערי על עזיבתו אותי, חודשו יחסינו הטובים.

דבר זה לא מנע ממנו ומעמוס דוברת, שאף הוא היה עוזרי בעבר, מלהצביע נגד הצעתו של פרופ' אבן־ארי למנות אותי לסגל הפקולטה במקום פרופסור ש. הורביץ, שעמד לפרוש לגמלאות.

באותה עת הייתי שרוי במצב קשה, לאחר התפטרותי מתפקידי כמנהל מכון וולקני (ראה הפרק הבא) ושמחתי להצעתו של אבן־ארי, שעשויה הייתה להיות פתרון למצבי האישי. הסיבה לצעד בלתי ידידותי זה מצד שני עוזריי לשעבר, אינה ברורה לי עד עצם היום הזה.

 

פרק 22: מנהל מכון וולקני    🔗

אי הבנה    🔗

ד“ר פלג התמנה למנהל המכון לחקר החקלאות בשנת 1958. זמן מה לאחר מכן הוזמנו שנינו, יחד עם רעיותינו לסעודת ערב ע”י השגריר האוסטרלי. איני זוכר מדוע הוזמנו, אבל בילינו ערב נעים בצוותא והייתה זו הזדמנות טובה להתוודע למנהל החדש שלי, שלא במסגרת העבודה.

למחרת הקדמתי להגיע למשרדי בחווה לקראת יום שדה לחקלאים, בו התכוונו להציג בפניהם את ניסיונות השדה הנערכים במקום שהיה חדש יחסית. זמן קצר לאחר בואי, צלצלה מזכירת המנכ“ל של משרד החקלאות והודיעה לי שבקשתי לסיור מחקר בארה”ב בנושא טיפוח וגידול סורגום כילאים נדחתה בטענה שאישור השתלמות בנושא זה עלול לגרום להעדפת ישראל בתחרות עם ארה"ב בשוק הגרעינים הבין־לאומי. “בהצלחה בפעם הבאה” – היא חתמה את השיחה.

לאחר שניתקתי את הקו צלצל שוב הטלפון. הפעם הייתה על הקו המזכירה של מנהל המכון. “האם שמעת את הידיעה”? “כן” עניתי, משוכנע לחלוטין שהיא מתכוונת לידיעה שקבלתי דקות מעטות קודם לכן. “לא נורא” הוספתי לאחר הרהור קל. השתררה דקה של דומיה ולאחריה שמעתי את צליל טריקת השפופרת.

יצאתי ממשרדי כדי לפקח על ההכנות ליום השדה. שם פגשתי אחד מעמיתיי ששאל על שלומו של ד“ר פלג כי שמע שהוא חולה. אמרתי לו שהייתי עם ד”ר פלג עד חצות והוא היה בריא ובמצב רוח מרומם. כשחזרתי למשרדי צלצלתי למזכירת המנהל, ושאלתי אם נכונה השמועה שהוא חולה. המזכירה ענתה ברוגזה: “הרי אמרת שאתה כבר יודע ושזה לא נורא! ד”ר פלג מת בלילה עקב התקף לב ותגובתך איננה ניתנת לסליחה". הייתי המום! נדרש לי זמן רב להסביר את אי־ההבנה האיומה.

נוכחתי שהפרתי פעם נוספת את העיקרון שלי והוא שלא לקבל שום דבר כמובן מאליו. הזדעזעתי כשהעליתי בדעתי שאלמלא הפגישה המקרית בשדה, הייתה המזכירה מספרת לכולם שתגובתי למותו של ד"ר פלג הייתה “לא נורא”. הבנתי, כי אפשר שקרו בעבר מקרים רבים בהם חלו אי הבנות כאלה אך לא התגלו והתחזקה החלטתי “לא לקבל דבר כמובן מאליו”.

מאויב המכון למנהלו

בישיבה של המועצה המדעית, שאליה השתייכו החוקרים הבכירים של המכון, הוחלט להציע לשר החקלאות למנות כמנהל המכון חבר מתוך המועצה המדעית, שיבחר ע"י עמיתיו. עד אז הייתה זו זכותו הבלעדית של השר למנות אדם לפי בחירתו האישית. לזכותו ייאמר שהוא ניאות לשקול את הצעתנו, אם כי לא התחייב לקבלה.

הוצעו שלושה מועמדים ונערכה בחירה חשאית. להפתעתי הרבה, אני, האויב מספר אחד לשעבר, הייתי אחד משלושת המועמדים. שני האחרים היו פרופ' סמיש ופרופ' ק. מנדל, שניהם חוקרי מטעים ותיקים במכון ברחובות. הייתי מופתע עוד יותר כאשר נבחרתי ברוב קולות כמועמד למשרת מנהל המכון, אשר יוצע לשר.

לא הייתה לי כל סיבה להניח שהשר ידחה את הצעת המועצה. ברם, מאוחר יותר הובהר לי שהשר היסס למנות אותי מחמת האיבה רבת השנים ביני לבין הורביץ, שהיה אז דיקן הפקולטה לחקלאות. באותה עת שקלו שר החקלאות ונשיא האוניברסיטה את הרעיון למזג את הפקולטה עם המכון לחקר החקלאות. מצב בו יעמדו שני יריבים בראש שני המוסדות נחשב כמירשם בטוח לכישלון הפרוייקט. אולם, למרות שיקול זה, התמניתי למנהל המכון לחקר החקלאות.

במרוצת הזמן הסתבר שהסיבה להיסוס השר למינויי הייתה משוללת יסוד: הורביץ היה מאנשי הפקולטה הבודדים שתמכו במיזוג שני המוסדות, ובמקום להיות יריבים, הפכנו למשתפי פעולה קרובים בכינון המיזוג.

הצעתי להסב את שמו של המכון ל“מכון וולקני לחקר החקלאות” אושרה ע"י השר וסיפקה לי נקמה מתוקה על המלחמה הבלתי פוסקת שניהל וולקני נגדי בתקופת המנדט.

איך בוחרים מזכירה

הפריבילגיה הראשונה שעמדתי לבקש כמנהל המכון הייתה הזכות לבחור את מזכירתי. המועמדת הראשונה שוועד העובדים שלח אלי הייתה אישה לא נעימה, מרושלת, שהותירה את טביעת אצבעותיה על המסמכים שמסרה לי לחתימה. הוועד שלח לי מועמדות אחדות, מהן בחרתי בזיוה, בחורה נאה ובעלת מזג נעים. הסתבר שבחירתי הייתה נכונה ועבדנו בצוותא שנים רבות בידידות וללא בעיות. היא פרשה מהעבודה לאחר לידת תינוקה הראשון.

שנים רבות לאחר מכן, בכנס גמלאים של מכון וולקני, סיפרה מזכירה אחרת לאישתי כיצד, לפי השמועה, בחרתי את מזכירתי. בהתאם לגרסתה, שאל אותי יושב ראש ועד העובדים מהם הכישורים שאני דורש ממזכירתי ולפי הסיפור השבתי: ראשית, ידיעת עברית ואנגלית. שנית, מהירות בכתבנות. שלישית, ידיעת מתמטיקה שתספיק לה ללמוד ניתוח סטטיסטי.

כאשר אמרתי ליו"ר שמכל המועמדות בחרתי בזיוה, הוא השיב: “אבל היא אינה יודעת אנגלית”! ותשובתי, לפי אותה שמועה, הייתה: “היא תלמד”. כאשר הוא ציין שהיא מדפיסה לאט מאוד – עניתי כביכול: “היא תרכוש ניסיון” וכאשר הוא העיר לבסוף שאין לה כל מושג במתימטיקה השבתי “אני אלמד אותה”! מאד נהניתי מהסיפור, אך מי יודע אילו סיפורים נוספים הופצו עלי מאחורי גבי?

פגישות במחתרת

זמן קצר לאחר מינויי נקראתי למשרדו של מנכ“ל משרד החקלאות, יצחק לוי. הוא אמר לי שמשלחת של ארגונים חקלאיים התלוננה בפניו כי החוקרים אינם עוסקים בבעיות רלוונטיות לחקלאים אלא חוקרים נושאים שיש להם עניין אישי בהם. שאלתי אותו אם ארגון עובדי הפלחה נמנה בין המתלוננים. כשהודה שחברי הארגון לא השתתפו במשלחת, ספרתי לו על מנהגי להתייעץ עם החקלאים על תכנית המחקר, ועל כך שבגלל התנגדותם של המנהלים הקודמים של המכון לחקר החקלאות לכל מעורבות של חקלאים בתכנון מחקר, נאלצתי לקיים את פגישותי אתם ב”מחתרת".

אף על פי שהייתי בטוח שטענות המשלחת היו מוגזמות, אמרתי, בגרסה חופשית של אמרה ידועה: “מחקר צריך לא רק להיות רלוונטי, אלא הוא חייב גם להיראות כרלוונטי”.

אמרתי ללוי שצעדי הראשון כמנהל יהיה, אפוא, כינון ועדות מקצועיות ציבוריות, אחת לכל מחלקת מחקר, שתהיינה בעלות סמכות לקבוע מדיניות מחקר בהתאם לעדיפויות של כל מגזר חקלאי. במשימה זו, אשר עמדה בניגוד למסורת של המוסד, צפיתי להתנגדות נמרצת של הסגל הבכיר. נזקקתי לא רק לתמיכה המלאה של המנכ“ל אלא גם לעזרתו המעשית. הצעתי שארגוני החקלאים ייקחו חלק במימון תכניות המחקר שהם דורשים, ושהמנכ”ל יקצה כנגד כל סכום הנתרם ע"י החקלאים סכום שווה מתקציב הפיתוח שלו.

יצחק לוי קיבל את הצעתי בהתלהבות. לאחר זמן קצר גילו החוקרים שלא רק שחלק גדול מהעבודה שעשו אושר ע"י הועדות המקצועיות, אלא גם שהבסיס התקציבי לעבודתם הורחב במידה משמעותית.

בעוד שבתקופה הקודמת הייתה למנהל שליטה מוחלטת על כל פעולות המכון, אפילו הפעוטות ביותר, החלטתי אני לנהל את המוסד בדרך דמוקרטית יותר ולהעניק ליחידות המחקר חופש בעבודתן היומיומית. מונו ועדות אחדות לדיון בתחומים שונים, כגון קידום חוקרים, נוהלי עבודה, השתלמויות וכו', שיכלו לבקר את יוזמות המנהל וליזום הצעות משלהם. עלי להודות שהליך זה של דמוקרטיה פתח תיבת פנדורה של בעיות שעד כה נשארו נסתרות מתחת לפני השטח ואלה הפכו את חיי המנהל לקשים בהרבה מאלה של קודמיו בתפקיד. אף על פי כן, מעולם לא הצטערתי על כך.

איך לומדים להיות מנהל מכון מחקר

כעבור זמן קצר הבנתי שמוסד מחקר הוא מבנה מורכב ודינמי ושתפקידו של המנהל עלול להיות מסובך וקשה. מוסד מחקר אינו מהווה מערכת טכנולוגית בלבד, אלא הוא גם מערכת חברתית, בה עובדות קבוצות שונות: מדענים, טכנאים, אמרכלים ועובדי תחזוקה. לכל קבוצה גישות מסורתיות, ערכים וצורות התנהגות אופייניים לה, והם עלולים להוות מקור למתחים ולסכסוכים.

לתפקיד של מנהל מכון למחקר מתמנה בדרך כלל חוקר בכיר, אשר הודות להכשרתו המקצועית ולמוניטין שרכש, מתייחס לניהול ולאדמיניסטרציה בהתנגדות ובסלידה. המעבר מעבודת מחקר, לה הוכשר האיש, לניהול שבו הוא חסר ניסיון וידע, מהווה עבורו בדרך כלל חוויה טראומטית, בפרט כאשר עומס העבודה בתפקיד מחייב את המנהל החדש לוותר על המשך עבודתו כחוקר.

כשהתמניתי למנהל מכון וולקני, לא היה מי שידריך אותי בתפקיד החדש. הייתה, אמנם, ספרות ענפה על ארגון וניהול מוסדות בכלל, ובנושאי מחקר תעשייתי ורפואי בפרט, אך לא הייתה ספרות מקצועית בנושא ארגון וניהול מוסדות מחקר חקלאיים.

קראתי בעיון את הספרות המצויה וערכתי סיור לימודי באירופה ובארה“ב, בנושא ארגון המחקר החקלאי. לאחר שצברתי ניסיון בניהול מכון וולקני, כתבתי בשנת 1968 את ספרי הראשון שהתפרסם בחו”ל: “The Organization and Administration of Agricultural Research” (ארגון וניהול המחקר החקלאי), ספר שתורגם גם לספרדית.

הספר ענה, כנראה, על צורך דחוף ועם צאתו לאור אורגנו סימפוזיונים בין־לאומיים בנושא. ארגון המזון הבין־לאומי (O.A.F) מינה פאנל של מומחים למחקר חקלאי שיקבע קווים מנחים לארגון מערכות מחקר חקלאי לאומיות ונתבקשתי לשמש יו"ר הפאנל.

על מנת להפשיר את הקרח הצעתי בפגישתנו הראשונה, שכל אחד מהחברים בפאנל, שבאו מארצות בעלות רמות התפתחות שונות ורקע אקולוגי, חברתי וכלכלי שונה, יתאר בקצרה את צורת ארגון המחקר החקלאי בארצו, ואת הסיבות לבחירתה.

כל אחד מהנוכחים פתח את סקירתו בהערה שארצו התאימה את ארגון המחקר שלה לנסיבות ולצרכים המיוחדים לה. כשהגיע תורי סיפרתי שחזרתי, לאחרונה, מסיור לימודי בארצות אירופה ובארה"ב בנושא ארגון המחקר החקלאי. על אף ההנחה שארגון המחקר החקלאי הלאומי חייב לשקף את המאפיינים והצרכים של כל ארץ, את הממדים שלה, את סוג החקלאות הנהוגה בה, את המשאבים האנושיים והכלכליים שלה, את תנאי סביבתה וכו', לא מצאתי סימן שקיים למעשה קשר כלשהו בין גורמים אלה לבין אופי הארגון.

הגעתי למסקנה שלעתים רחוקות ביותר, אם בכלל, התפתח ארגון המחקר החקלאי הלאומי בהתאם לתכנית אב שהוכנה תוך התחשבות בגורמים הכלכליים, החברתיים והאקולוגיים. ברוב המקרים נודעה חשיבות רבה יותר לניגודי אינטרסים בין שרים, מחלקות, מוסדות ואישים הדואגים ל“טריטוריה” ולתחום ההשפעה שלהם, או ללחצים קבוצתיים וסקטורליים על עיצוב הארגון, מאשר לצרכים האובייקטיביים של הארץ. אחרת, איך אפשר להסביר שארצות שכנות, בעלות מערכות פוליטיות, דמוגרפיות, חברתיות וכלכליות דומות, כמו הולנד ובלגיה, או אנגליה וצרפת, פיתחו דרכים שונות לארגון המחקר החקלאי שלהן, צורות שאינן קשורות בהבדלים האובייקטיביים ביניהן? מה מקור הפיצול, הכפילות והחפיפה בתכניות המחקר הקיימים בארצות רבות?

בהתחשב בכל אלה, הגעתי למסקנה שאפשר לגבש אבטיפוס של מערכת מחקר חקלאי לאומי, שיכול, בהתאמות קלות, לשמש כמודל נורמטיבי, המתאים לרוב הארצות.

מודל של מכון לאומי למחקר חקלאי

אין כאן המקום לדיון מקיף על המודל של מכון לאומי למחקר חקלאי. אסתפק בציון העיקרון הבסיסי של המודל למכון לאומי (או מינהל) למחקר חקלאי שהוא אוטונומי למחצה: עצמאי ביישום התכניות שלו, אך נתון לסמכות משרד החקלאות בתחום המדיניות והפיקוח על הגשמת משימותיו. ארגונו הבסיסי התקני מורכב מצירוף של יחידות מחקר ענפיות (גידולי שדה, מטעים, מקנה, וכו') ויחידות המבוססות על דיסציפלינות (הגנת הצומח, בעיות קרקע ומים, בעיות הסביבה, הנדסה חקלאית, הנדסה גנטית וכו'). לביצוע נושאי המחקר מתמנות יחידות רב תחומיות אד־הוק.

במרוצת השנים, בעקבות פרסום ספרי על ארגון מחקר חקלאי, הוזמנתי פעמים רבות לייעץ בנושא זה בארצות שונות באירופה, באסיה, באפריקה ובדרום אמריקה. המודל שהצעתי נמצא מתאים ליישום ואף אומץ, הן בארצות מתפתחות והן בארצות מפותחות רבות.

המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות וסופו

כפי שכבר ציינתי, הפקולטה לחקלאות והמכון לחקר החקלאות, שבשנים הראשונות לקיומן פעלו במסגרת משותפת, הפכו בהדרגה ליחידות נפרדות שהיו בתחרות על קרנות ועל משאבי אנוש ושהייתה כפילות רבה בתכניות המחקר שלהן.

אחד הדיונים הראשוניים של עם שר החקלאות נסב על הצורך לשנות מצב זה. השר הסכים שהמערך הנוכחי אינו הגיוני, מנוגד לאינטרסים החיוניים של הקהילה החקלאית ושהוא מונע מחוקרים בכירים לתרום מניסיונם לסטודנטים שבחרו בחקלאות כיעוד.

המועצה העליונה של המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות. יושבים משמאל לימין: א. אפרים, י. ארנון, ר. וייץ, צ. אבידוב, מ. רייזנר. עומדים מימין לשמאל: י. לוי, ק. לוז, ל. אשכול, מ. דיין, עמיר.

לשר לא היה כל קושי לשכנע את נשיא האוניברסיטה העברית בתועלת שבמיזוג שני המוסדות, כפי שהייתה הכוונה המקורית. בשנת 1960 הוחלט למזג את שני המוסדות למסגרת יחידה בשם “המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות” שתשלב את כל המחקר וההוראה בחקלאות ברמה האוניברסיטאית. התמנה חבר נאמנים, שבו נשיא האוניברסיטה ושר החקלאות שרתו כיושבי ראש לסירוגין. האחריות להפעלת המדיניות, שעליה יחליט חבר הנאמנים, הוטלה על דירקטוריון בן שישה חברים: באי הכוח של האוניברסיטה, של משרד החקלאות ושל החקלאים, וחברים בכוח התפקיד: היושב ראש, הדקן של הפקולטה לחקלאות ומנהל מכון המחקר.

הצעדים הראשונים שננקטו היו מיזוג כל המחלקות המקבילות שבשני הגופים המקוריים וכינון אמרכלות מאוחדת.

על אף התקוות הגדולות שנתלו במיזוג, ההגיון שברעיון ויתרונותיו המעשיים, הסתיים הניסיון, לאחר שנים מועטות של מתיחות ותסכול, בכישלון. הסיבות לכישלון היו בעיקר האנטגוניזם האישי והאינטרסים המשוריינים של יחידים בעלי השפעה. רוב חברי סגל הפקולטה, פרט לדיקן, פרופסור הורביץ, התנגדו נמרצות לאיחוד ועשו את הכל כדי להכשילו. לפעמים ההתנגדות הייתה כה קיצונית, שהיחסים האישיים הפכו לאיבה מוצהרת.

ברם, היו גם מגבלות וקשיים אובייקטיביים. הקושי העיקרי היה בשילוב בין חוקרים שנהנו מהפריבילגיה של חירות אקדמאית, לבין חוקרים אשר היו מחויבים להתמסר למחקר בעל אופי יישומי שנערך במסגרת של מדיניות מוכתבת וסמכותית. הראשונים לא היו מוכנים לוותר על הפריבילגיות האקדמיות, ואילו שר החקלאות לא יכול היה לוותר על זכותו לכוון את המחקר לאותם ערוצים שנחשבו בעיניו חיוניים.

על מנת שלא לחזור למצב של נתק מוחלט בין הפקולטה לבין המכון למחקר, נחתם הסכם חדש שלפיו תיוצגנה מחלקות הפקולטה בוועדות המקצועיות וחברי הסגל שלה יוכלו להתחרות על תקציבי מחקר ציבוריים במעמד שווה לעמיתיהם החוקרים במכון הממשלתי. מאידך גיסא, חוקרים במכון, בעלי כישורים מתאימים, יהיו רשאים לשרת כמדריכים של סטודנטים בוגרי הפקולטה לתואר שלישי. כמו כן, תהיה להם זכות קדימה בקבלת משרות הוראה שתתפנינה בפקולטה.

פגישה בפאריס

דוגמה ליחסים אישיים שהפכו לאיבה היווה יחסו של פרופסור צ. אבידוב, ראש המתנגדים, אלי. התקרית המשעשעת הבאה תדגים את עומק הטינה האישית של מתנגדי האיחוד.

אותו קיץ בילינו, רעייתי ואני, את חופשתנו בפריז. בוקר אחד, בעת ביקור בגן החיות, התחוללה סופת רעמים פתאומית, מלווה בגשם שוטף. לאושרנו, נמצאה מסעדת הגן בסמוך, ומצאנו בה מקלט. מטיילים רבים אחרים הקדימו אותנו, אך למזלנו מצאנו מקום בשולחן לארבעה, האחרון שעדיין היה פנוי. ישבתי ופניי מול הכניסה, ומי הופיע בדלת הפתוחה? לא אחר מאשר אבידוב עם רעייתו. אחרי שסיימו לקפל את המטריות שלהם, סקר אבידוב בעיניו את המסעדה בחיפוש אחר מקום פנוי וגילה שהמקומות הפנויים היחידים במסעדה היו בשולחן שלנו. הוא אמר כמה מילים לאישתו, ושניהם נסוגו אל המבול.

בשנת 1971 נודע לי במקרה שאני אחד המועמדים לקבלת פרס ישראל לחקלאות. ידיעה זו העמידה אותי במבוכה, כי יחד עם הורביץ המלצתי על יוסף וייץ כמועמד לפרס היוקרתי. חשתי גם שהוא הראוי ביותר לקבלת הפרס, ובגילו קלושים מאד סיכוייו להיבחר במועד מאוחר יותר.

פניתי למישהו שהיה בקשר עם אחד השופטים, הסברתי לו שאיני רוצה להתחרות ביוסף וייץ וביקשתי להסיר את שמי מרשימת המועמדים. למחרת טלפן איש הקשר שלי והודיע לי שבתהליך הניפוי, וייץ הוצא והבחירה הסופית הצטמצמה לשני מועמדים: “אתה אחד מהם ואבידוב השני. האם עדיין אתה מעוניין שאעביר את המסר שלך?”. מאוחר יותר התבשרתי, שנבחרתי כחתן פרס ישראל לחקלאות לשנת 1971.

חתן פרס ישראל לחקלאות, 1971.

מינהל המחקר החקלאי

זמן קצר אחרי שהתמניתי למנהל מכון וולקני, התחלתי בניסיון להשיג מעמד אדמיניסטרטיבי יותר עצמאי למכון. טענתי אז שכללים ותקנות, צורות של היררכיה, קריטריונים לקידום כוח אדם ואספקטים ארגוניים ואדמיניסטרטיביים רבים אחרים שמתאימים לביורוקרטיה ממשלתית, אינם מתאימים למכון מחקר.

הצעתי מודל בו תהיה למשרד החקלאות שליטה מלאה על מדיניות המחקר (תוך שיתוף החוקרים בקביעת העדיפויות), אבל המכון יהיה עצמאי ביישום המדיניות הזו. כמו כן, הצעתי דרוג חדש לעובדי המחקר, דומה לזה המקובל באוניברסיטה – כיוון שמעמדו של החוקר צריך להיות מבוסס על הישגיו המקצועיים ולא על ידי הוותק שלו או תפקידו בהיררכיה. על פי הצעתי תהיה אפשרות, למשל, שמנהל מחלקה יהיה חוקר שהוא צעיר יחסית, אך בעל מוטיבציה ומנהיגות, ואילו חוקר במחלקתו בזכות הישגיו המקצועיים, עשוי להגיע לדרגה גבוהה אף מזו של מנהל היחידה. שר החקלאות מינה ועדה ציבורית שתלמד את הצעותיי.

הכנתי מסמך מפורט שתיאר את המבנה הארגוני שהצעתי על כל פרטיו. לאחר חודשים אחדים של דיונים, המליצה הוועדה על ייסוד מינהל מחקר חקלאי אשר בכללותו שיקף את הצעתי. נוסחו קריטריונים להערכתם ולקידומם של עובדי המחקר, שהתבססו על תרומתו של החוקר לקידום החקלאות וכללו את הישגיו במחקר יישומי ובסיסי, כפי שבאו לביטוי בפרסומים, בדוחות, בפטנטים, או בכל מסמך אחר. מנהיגות, התאמה לעבודות צוות, הכשרת חוקרים צעירים, יכולת להגיע למסקנות מעבודתו וליישמן הלכה למעשה, היוו קריטריונים נוספים לקידום. ברצוני להדגיש, שקריטריונים אלה שונים מהקריטריונים הנהוגים באוניברסיטה, ומשקפים את אופיו היישומי של המחקר החקלאי.

הצעות הוועדה התקבלו על ידי הממשלה והתפרסמו בעיתון הרשמי, וכך נולד מינהל המחקר החקלאי כגוף אוטונומי למחצה. ברם, אז כבר לא הייתי חלק מהמערכת שאותה יזמתי.

מחקר בסיסי או יישומי

מערכת הדירוג החדשה הופעלה והצלחתה הייתה מלאה, כל עוד נגעה בארבע הדרגות הנמוכות ביותר. הקשיים התעוררו ברמה של שתי הדרגות הגבוהות ביותר, המקבילות ל“פרופסור חבר” ול“פרופסור מן המניין”. עבור שתי דרגות אלה מונתה ועדה בין־מוסדית מיוחדת, שהייתה מורכבת מפרופסורים באוניברסיטאות. חברי הוועדה התעלמו מהקריטריונים הבסיסיים שהוזכרו לעיל, כפי שהוגדרו בעיתון הרשמי, ובססו את החלטותיהם על הקריטריונים המשמשים לדירוג חברי הסגל האקדמאי של האוניברסיטה, השמים הדגש על פרסומים בירחונים מדעיים יוקרתיים בלועזית.

מקרה מיוחד הביא אותי לעימות עם הוועדה ולמשבר עם משרד החקלאות. הוועדה, בראשותו של פרופסור ה. ברגמן, סירבה לאשר את המלצת הוועדה המקצועית של המינהל לדרג את ד"ר גד לוינשטיין, חוקר מצטיין בווירולוגיה, בדרגה המקבילה לדרגת פרופסור חבר. נסעתי לירושלים כדי לערער על החלטתם, מצויד במאמר נוסף של לוינשטיין, שפורסם בעיתון אמריקאי יוקרתי. כאשר ראה פרופסור ברגמן את התצלומים שליוו את המאמר שנעשו בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני, נצצו עיניו ואמר: “זה נראה יותר מתקבל על הדעת”. התפרצתי: “האם בכוונתך לעצור התקדמותו של כל חוקר חקלאי שאינו זקוק למיקרוסקופ אלקטרוני לעבודתו”? היו בינינו כמה חילופי דברים חריפים ויצאתי מהפגישה במפח נפש.

בקשתי פגישה עם שר החקלאות, והבהרתי לו שאי אפשר להמשיך במצב הנוכחי, כאשר שופטים מחקר יישומי לפי קריטריונים המתאימים למחקר בסיסי ולמעשה פוסלים אותו ויוצרים מצב שבו מענישים חוקרים העורכים עבודות מחקר בנושאים חיוניים אך לא יוקרתיים.

לשאלת השר מה הן הצעותיי, עניתי: א) לחייב את הוועדה להישאר נאמנה לקריטריונים הרשמיים, ב) להוסיף לוועדה נציג של המכון, שבעובד שלו דנה הוועדה. השר מצא שהצעותיי סבירות והבטיח שהדברים ישונו.

לאחר ימים אחדים קרא לי השר כדי להודיע לי שהוא אינו מסוגל להביא לשינוי כלשהו כיוון שחברי הוועדה מאיימים בהתפטרות אם יופעל עליהם לחץ לשנות את גישתם לנושא.

הודעתי מיד על התפטרותי, באומרי שאיני יכול לעמוד בראש מכון שבו יהיה עלי לחייב את החוקרים לעסוק בעבודה שמחבלת בסיכוייהם לקידום. מנכ"ל משרד החקלאות הזמין אותי לארוחת צוהריים, וביקש אותי בשם השר להסיר את התפטרותי. הוא הבטיח לי שכל דרישותיי ימולאו. השבתי לו שאין אני יכול להמשיך לעבוד תחת שר שנענה לדרישותיי תחת איום בהתפטרות, ולא על פי ערכם של הדברים שביקשתי.

בדיעבד, יתכן שהתפטרותי הייתה משגה. יכול להיות שעייפתי, לאחר עשר שנים קשות, מלעמוד בראש חבורה של פרימדונות. הצעותיי בדבר דרך קידום חוקרים אמנם נתקבלו, אך השר לעולם לא סלח לי על סירובי לחזור בי מההתפטרות על אף בקשתו הנמרצת, אפילו לאחר שהבטיח להיענות לכל דרישותיי. מאז, ועד ליציאתי לגמלאות, כל המשרות במשרד החקלאות היו חסומות בפני, אפילו אלו שסברתי שהייתי הראוי ביותר להן, כגון יועץ מדעי לשר או מנהל המחלקה לקשרי חוץ של המשרד. כמו כן לא הערכתי כראוי את הקשיים של עבודה תחת מנהל חדש אשר התכוון לחסום כל צעד שלי. למשל, המנכ"ל של ארגון המזון הבינלאומי הציע אותי כחבר הצוות המייעץ היוקרתי למחקר חקלאי בינלאומי. הצעה זו נדחתה על ידי השר בלחץ נמרץ של יורשי.

לאחר זמן מה הגעתי לגיל הפרישה ובחרתי באפשרות לצאת לגמלאות. למרבה האירוניה, הייתי היחיד שלא נהנה מההסדר אותו יזמתי שנים אחדות קודם לכן שעל פיו חוקרים שמגיעים לגיל הפרישה יכולים, לאחר שנטשו את תפקידיהם כמנהלי יחידות, להמשיך לתפקד כיועצים ליורשים שלהם ולהשלים מחקרים שהם עסקו בהם קודם לכן. חוקרים אלו קיבלו את ההפרש בין המשכורת הקודמת שלהם, לבין הגמלה שלהם כתמורה כספית עבור המשך עבודתם. קיוויתי להקל בדרך זו על המעבר הטראומתי לחיי גמלאי.

כאשר הגיעה הידיעה על “הסדר” בלתי פורמלי זה לאוזני נציב שירות המדינה, הוא הודיע לי שצעדים חד־צדדיים אלה בלתי קבילים לחלוטין, ושאני אהיה אחראי באופן אישי להוצאות הכספיות שלהן התחייבתי. החלה תקופה של ויכוחים, אשר הסתיימה בכך שה“הסדר” אושר והפך למדיניות רשמית, שחוקרים בכירים נהנים ממנה עד עצם היום הזה.

 

פרק 23: תרומות המחקר לפיתוח חקלאי    🔗

צריך “להתחיל מכאן”    🔗

אביא תיאור קצר של התנאים הפיזיים, הכלכליים והמדיניים בישראל בעת הקמתה. אתאר באילו תנאים קשים פעלה אז החקלאות בארץ.

אזור הים התיכון כולו מאופיין בכמות גשם מוגבלת ולא סדירה, בעונה יבשה וחמה מאד ובקרקע שפוריותה התדלדלה אחרי דורות של ניצול. על אף כמות המשקעים המוגבלת, שכיחים באזור שטפונות הרסניים.

כבר בשנה הראשונה של עבודתי כחוקר חקלאי, נתקלתי בחלק מהבעיות שהיו לחקלאי האזור. הגשם הראשון ירד אז בסוף אוקטובר, כל שטחי המזרע נבטו, אך הנבטים התייבשו לאחר מכן בגלל הפסקה ארוכה בגשמים. שנה לאחר מכן, נשבו רוחות קדים בעת פריחת החיטה, השיבולים התייבשו ושוב היה יבול דל.

חלק גדול מהאזור הים תיכוני הוא מדברי או הררי, או שהקרקע בו רדודה וסלעית. בנוסף למגבלות אלה, המשותפות לכל ארצות האזור, היו לישראל כמה בעיות ייחודיות משלה. לבידוד הפוליטי של ישראל היו גם השלכות כלכליות: דרכי ההובלה התארכו ושוקי היצוא היו רחוקים ולכן ההובלה הייתה יקרה. חלק ניכר מהתוצר הלאומי היה מוקדש להגנת המדינה. למרות שהחקלאות בארץ הייתה מפותחת יחסית לזו של מדינות ערב השכנות, הייתה הפרודוקטיביות שלה עדיין נמוכה.

בתקופה הראשונה שלאחר קום המדינה ניצבה הארץ בפני מחסור חמור במצרכי מזון. יצרנו כעשרה אחוזים בלבד מצריכת הדגנים ללחם, מעט מאוד בשר ושמנים וכלל לא גידלנו צמחי סוכר וסיבים. הקרקע הראויה לעיבוד והמים הזמינים היו מוגבלים, החקלאים המנוסים היו מעטים, והמיכון היה עדיין ברובו פרימיטיבי.

זמן קצר לאחר קום המדינה, הגיע ארצה ד"ר לודרמילק הנודע כיועץ. לאחר שסייר בארץ וראה את הבעיות שעמדו בפנינו, סיכם את רשמיו בסיפור:

“תושב ניו־יורק תעה באזור שומם בהרי האפלצ’ים, אחד האזורים העניים והנחשלים ביותר בארה”ב. לאחר ששוטט זמן ממושך נתקל באיש זקן יושב ומעשן מקטרת משיזרת תירס, בכניסה לבקתה עלובה. כששאל את הזקן אם הוא יכול להסביר לו איך להגיע לבלטסוויל, שלף הזקן את המקטרת מפיו ואמר: “כמובן שאוכל להסביר לך איך להגיע לבלטסוויל, אבל אילו הייתי במקומך, הזר, בוודאי לא הייתי מתחיל מכאן!”

אנו חשנו כך במידה רבה, אך לא הייתה לנו ברירה אלא “להתחיל מכאן”.

חידושים בחקלאות

עם כניסתי לתפקיד מנהל מכון וולקני, הוחל בתכנון המחקר החקלאי בישראל בקנה מידה לאומי ובהתאם למטרות וליעדים שהציב משרד החקלאות, כפי שהוגדרו בסדרת “תכניות החומש”. תכניות המחקר וסדרי העדיפויות נקבעו בהתייעצות עם צוותי חוקרים, מתכננים, מדריכים וארגוני החקלאים.

היעד הראשון של המחקר החקלאי היה להעלות את היבולים של הגידולים המקובלים, כדי לספק לאוכלוסייה את מצרכי המזון החיוניים. מימסד המחקר כולו הקדיש את עצמו לתכלית זו. הוגברו המחקרים שעסקו בטיפוח זנים, בשיפור פוריות הקרקע, במחזור זרעים, בהדברת עשבים שוטים ובהגנת הצומח מפני מזיקים ומחלות. תוצאות המחקר יושמו במהרה על ידי החקלאים, שהיו פתוחים לחידושים וקיבלו עידוד על ידי מתן אשראי וסובסידיות. כמו כן הוחל בגיוון הגידולים: הוכנסו גידולי תעשייה, כגון כותנה וסלק סוכר, הוכנסו עצי פרי חדשים, בעיקר עצים סוב־טרופיים, הורחב ייצור הביצים וגידול הפטמים, הוחל בגידול בקר וצאן לבשר, נחקרו שיטות הזנה חדשות למקנה ועוד. כך הושגה עליה דרמתית ביבולים ובתנובה ברוב הענפים. בתום חמש שנים, משנת 1948 עד 1953, היה שיעור הגידול הממוצע בייצור החקלאי כעשרים אחוז לשנה.

פחות תשומות, יותר יבולים

הצורך להגדיל יותר את הייצור החקלאי ולגוון אותו, והקמת יישובים רבים באזורים צחיחים, בהם חקלאות בעל אינה אפשרית או בלתי כדאית, דרשו מתן עדיפות להרחבה מהירה של מקורות המים.

מקורות המים בישראל מצומצמים והפקת המים יקרה למדי. על כן הוקדש מאמץ רב למחקר להגברת יעילות השימוש במים. הוקם מכון לחקר הקרקע והמים והושם דגש על שיפור טכניקות ההשקיה, על הפחתת כמויות המים הדרושות ליחידת קרקע מבלי לפגוע ביבולים, על העלאת היבולים בעזרת אמצעים אגרו־טכניים ועל לימוד הדרכים לשימוש במים שוליים.

לאחר חמש שנים של מחקר ויישום, הופחתו הדרישות למים ליחידת שטח בממוצע ארצי ב־15%, והיבולים גדלו. בעמק החולה לבדו, איפשר יישום תוצאות המחקר בבעיות ההשקיה של שני גידולים בלבד, כותנה ואספסת, לשחרר כמות מים שהספיקה להשקאת 100,000 דונם נוספים.

כל עוד הייתה הספקת מצרכים חיוניים לאוכלוסייה הגדלה במהירות בעדיפות ראשונה, לא תפסו הוצאות הייצור מקום ראשון בשיקולים הכלכליים. אולם המצב הגיע לנקודה בה השיקולים הכלכליים הפכו לבעיה העיקרית. הוצאות הייצור החקלאי בישראל היו גבוהות בשל סיבות אחדות: השטח הממוצע הקטן של משקי החקלאים, הוצאות העבודה הגבוהות יחסית בגלל מדיניות ממשלתית של אי־אפליה ברמת השכר של העבודה החקלאית, התפוקה הנמוכה של העובדים, שהיו חסרי ניסיון בעבודה פיזית, והעלות הגבוהה של התשומות, בעיקר של המים.

הגידול המהיר בבנייה, בתעשייה ובשירותים שאפיין תקופה זו, הביא למחסור בידיים עובדות בחקלאות. היעד החשוב הבא במחקר חקלאי היה, על כן, הפחתה של מרכיב העבודה בייצור בעזרת מיכון ועל ידי הגברת יעילות הייצור. לתכלית זו נוסד המכון להנדסה חקלאית.

בין השנים 1950–1965 עלתה יעילות העבודה בחקלאות בשיעור שנתי ממוצע של כ־11%. שיטות ביולוגיות בהדברת עשבים, השבחת הזנים, ביניהם כאלה המתאימים לאיסוף מכני, והרחבת השימוש במיכון, הביאו לעליה משמעותית ביעילות העבודה. לדוגמה: תוך עשר שנים, פחתה כמות העבודה הכרוכה בהפקת אגוזי אדמה משמונה ימים לדונם ליום אחד, בסלק סוכר משישה ימים לשניים ובכותנה משניים עשרה ימים ל–1.7 ימים בלבד.

ייצור לייצוא

בשנת 1970 הגענו לשלב בו הפקנו את רוב המזון והסיבים הדרושים לאוכלוסייה שגדלה במידה ניכרת, פרט למוצרים מעטים שייצורם לא היה כדאי כלכלית. הודות לתשומות שעמדו לרשותם ולידע המקצועי שרכשו, הגיעו חקלאי ישראל למצב בו היו מסוגלים להפיק כמות של תוצרת שעלתה על הביקוש המקומי. התפתחות נוספת של הייצור החקלאי חייבה לעבור לייצור ליצוא.

ייצור ליצוא דורש דרגה גבוהה של מיומנות ושל תחכום מקצועיים והשקעות גדולות במערכת יעילה של עיבוד, של הובלה ושל בקרת איכות. דרישות האיכות עבור יצוא מחמירות וקפדניות מאד והתחרות מצד ארצות שבהן הוצאות העבודה נמוכות יחסית, קשה.

לפיכך, הוחל בייצור תוצרת חקלאית אקזוטית, בהכנסת גידולים המניבים מעבר לעונתם הטבעית ובטיפול קפדני בתוצרת לאחר הקטיף. הורחבה פעילות המכון לאחסון ולתובלה חקלאית, והוקמה יחידה לגידול ירקות ופרחים בתנאים מוגנים. כל נושאי המחקר שיכלו לתרום להגברת הייצוא קיבלו עדיפות גבוהה. בתקופה שבין השנים 1950–1980, גדל הייצור לייצוא כמעט פי עשר ובשנת 1980, כמחצית מהייצור החקלאי יועדה לייצוא.

יהיה זה יומרני להציג את סיפור ההצלחה של החקלאות הישראלית כתוצאה בלעדית של פעילות מוסדות המחקר החקלאי. את ההצלחה יש לייחס למאמצים המשותפים של מתכננים, של חוקרים, של מדריכים ומעל לכל של חקלאים המוכנים ומסוגלים ליישם במהירות וביעילות חידושים מקצועיים.

 

פרק 24: סבאות    🔗

הנדר שלא קיימתי    🔗

כאשר התבשרתי שאני עומד להיות לסבא, נשבעתי שלא אהיה כמו סבים אחרים שאינם יכולים להימנע מגילויי התפעלות מוגזמים מנכדיהם, שסבורים שהנכד שלהם יוצא מהכלל ומיוחד במינו, שאינם מחמיצים הזדמנות לספר על גילויי החכמה של הנכד ושלא יכולים לעמוד בפני הפיתוי להציג את הצילומים האחרונים של הפלא הקטן. כעת, לאחר שהפכתי לסבא ארבע פעמים, אני חייב להודות שאף פעם לא עמדתי בשבועה החגיגית שלי. כיצד יכולתי? לא יכולתי שלא לגלות התפעלות מהם, בהיותי משוכנע שהם באמת יוצאים מן הכלל ומיוחדים במינם, ודיבוריהם הם פניני חכמה. לעומת זאת, נמנעתי מלהראות את התמונות שלהם, אלא אם אילצו אותי לכך. אבל תמיד לקחתי אתי אלבום־כיס של תמונותיהם לנסיעות. כאשר התעוררתי בקליניקה ברומא לאחר תרדמה של 48 שעות עקב תאונה, הדבר הראשון שבקשתי היה האלבום הקטן שלי.

לא קיימתי את הנדר

הבנת הסבאות

עתה, כשאני מבוגר בהרבה, עם יתרון המבט של רב־סבא, אני סבור שאני מבין את החוויה הנפלאה והמיוחדת במינה של הסבאות ומדוע כה רבים חשים צורך לחלוק אותה עם זולתם.

ההסבר הנדוש הוא, שסבים וסבתות יכולים ליהנות מהחוויה הנפלאה של גידול תינוקות ללא כל חובות. זה הסבר סביר, אבל לדעתי אינו העיקר. אני סבור שהגיל המתקדם נותן לאדם את היכולת להעריך את הפלא שבתינוק, את היופי שבצעדים המהוססים הראשונים של הפעוט, את ההתרגשות כשהוא הופך ליצור אנושי חושב, ואת הגאווה שאדם חש כאשר נכדו מפתח את האישיות המיוחדת שלו, במיוחד כאשר הוא מבחין בגילויים של הגנים הייחודיים שלו. תחושות אלה הן אוניברסליות, ולפיכך כל סב וסבה מוצאים הצדקה בהרגשה שהנכד שלהם מיוחד במינו.

הנכדה הראשונה שלי הייתה ארנה. אין ביכולתי לתאר את החמימות שהציפה אותי כאשר אחזתי לראשונה בזרועותיי את היפהפייה הקטנה כחולת העיניים, בעלת השיער המתולתל. כיצד אוכל להסביר כיצד היא גנבה את ליבי במבט הראשון, את האהבה שאחזה בי כאשר האצבעות הקטנטנות לפתו בחוזקה את האצבע הגדולה שלי. איך אוכל לתאר את רגשות החרדה שחשתי כאשר היה חשש לכך שחלתה בדלקת קרום המוח ואיך חשתי אז שאם יקרה לה משהו, עבורי החיים יסתיימו.

עוצמת הרגשות האלה פחתה כאשר ארנה הגיעה לגיל בית הספר, עת התחילה לפתח את העיסוקים הפרטיים שלה ולא נותר לה הרבה זמן לסבא ולסבתא. במקום עודף חיבה באו האהבה והחום הקבועים והיציבים הנמשכים לאורך חיי.

אחר כך הופיעה נכדה נפלאה חדשה – תמר. לאחר תמר בא יורם, ואחריו אמיר, ובכל פעם החל מחדש התהליך המרגש שתיארתי לעיל. לכל חוויה היו כמה יסודות משותפים עם החוויות הקודמות, אבל היה מרתק להשוות כיצד כל אחד, אפילו כתינוק, פיתח את האישיות ואת המאפיינים המיוחדים לו. ייתכן שהדרמה הייתה בשיאה עם הנכדה הראשונה, אך נותרה מרגשת עם הגעתו של כל תינוק חדש. כאשר התבשרתי בטלפון על לידת ארנה ב“מזל טוב – תינוקת!”, הייתי כה מבולבל מרוב התרגשות ששאלתי “בת כמה היא?”

למרות שיחסיי עם נכדיי היו כמה משמעותיים עבורי, אין בכוונתי לכתוב את סיפור חייו של כל אחד מהם. אני משאיר זאת לבני דני או לכלתי נעמי או לנכדים עצמם. ברם, איני יכול לעמוד בפיתוי לחלוק עם הקורא מספר אירועים אופייניים לגבי כל אחד מהם, מאלה אשר שמורים בזיכרוני.

ראשונה, אורנה. היא אף פעם לא החמיצה הזדמנות להתגרות בי בידיעה מלאה שהיא יכולה לסובב אותי סביב אצבעה הקטנה. כאשר היא נשאלה (שאלה אווילית, אני מודה, אך לסבא קשה להימנע ממנה) את מי היא אוהבת, היא ציינה קודם כל את ההורים שלה, לאחר מכן ששה משבעת הסבים, סבתות ורבי־סבים שהיו עדיין בחיים באותה עת, אחר־כך את הדודים ואת הדודות השונים, לאחר מכן את הידידים ואת השכנים, וכאשר אזלו לה השכנים, את הכלב והחתול וכל זאת תוך שהיא מביטה בי כל הזמן על מנת לראות כיצד אני מתייחס להשמטה המכוונת של שמי מהרשימה.

סבא מה אתה עושה שם מתחת למטה?

יום אחד סיפרה לי נעמי שלאחר שהשכיבה את ארנה במיטה, הילדה דיברה לעצמה זמן ממושך עד שנרדמה. היו אלה, כנראה, סודות כי אם מישהו נכנס לחדר, מיד השתתקה. החלטתי לגלות את נושא המונולוגים האלה. בעת שרחצו את אורנה לקראת השינה, זחלתי מתחת למיטתה מצויד ברשמקול ומיקרופון. אורנה הושכבה במיטתה והשתררה דממה ארוכה. לאחר זמן שנראה לי כשעות ארוכות הצלחתי להקליט משפט אחד בלבד: “סבא, כמה זמן אתה מתכוון להישאר תחת המיטה”? מעולם לא גילינו מה היה נושא השיחות שלה עם עצמה והיא מעולם לא סיפרה לי איך היא ידעה ששכבתי תחת המיטה. אולם היא ידעה היטב איך להשאיר אותי שם במתח לזמן ארוך.

*

ארנה

יום אחד סיפרה לי נעמי שארנה קטפה את השזיפים, מהזן האהוב עליה, בהיותם עדיין ירוקים. כאשר התברר לה שכל הפרי שקטפה בוסר ולא ראוי לאכילה, בכתה הילדה מרות על הטעות וכל הניסיונות לנחם אותה העלו חרס. באותו יום, קנה סבא שלה בשוק שזיפים מהזן המיוחד ההוא ובלילה קשר אותם אחד־אחד לענפי העץ. הפליאה והשמחה של הילדה הקטנה, כאשר הבחינה בעץ המלא בשזיפים “שלה” היה פיצוי מלא לטרחה הלילית.

כשתמי הייתה תינוקת קטנה, היה צורך לגבס את רגליה. כאשר נטלתי את הפעוטה חסרת הישע בזרועותיי, לא יכולתי לעצור את דמעותי.

תמי הייתה חביבה כמו אורנה, אבל טיפוס שונה לגמרי. אם אורנה הייתה “הנסיכה” בכיתה שלה, תמי הייתה המארגנת והמבצעת העיקרית. מכל ארבעת נכדיי, היא הייתה הרגישה והנפגעת בקלות, וכמו כל היתר, היו לה דעות משל עצמה, ודביקות ביעדים שלה.

מימין: ציירה רוני

יום אחד, כשתמי הייתה אצלנו, היא נטלה מסמך משולחן הכתיבה שלי, וכאשר אמרתי לה בשקט שהיא אינה יכולה לקרוע אותו באשר הוא נחוץ לי, היא החזירה אותו בהרגשה ש“סידרתי” אותה. היא החלה להסתובב בחדר, בחפשה אחר משהו שאפשר להשחית ולצאת בשלום. כאשר גבה היה מופנה אלי הנחתי עמוד נייר הדומה למסמך על שולחן הכתיבה. כאשר תמי הגיעה שוב לשולחן, נצצו עיניה למראה הנייר והיא הושיטה את ידה אליו, כשהיא בוחנת את תגובתי. אמרתי לה שאת הדף הזה היא יכולה לקרוע והיא פרצה בבכי מר – קלקלתי לה את ההנאה מלעשות דבר אסור!

תמי

פעם הגיעו שתי הילדות לביקור בצוותא. אורנה עמדה לבקר חברה שגרה בשכנות, וכאשר שאלתי אותה אם לא יביך אותה אם אלווה אותה, היא היססה מלענות. לא כך תמי. בלי היסוס היא הציעה: “תעמידי פנים שאת עוזרת לזקן לחצות את הכביש!”

החביבה על תמי מכל הורי ההורים שלה, הייתה סבתא רבקה. הקשר בינינו היה רופף יותר מזה שעם אחותה, אבל ככל שתמי בגרה הקשר איתה הלך והתחזק.

יורם היה ילד חלמן. בתכונה זאת הבחינו חבריו לבית הספר והוא זכה לכינוי “אסטרונאוט”. הוא ביטא את היצירתיות שלו בכך שסרב לבנות עם מערכות ה“לגו” או ה“מכאנו” שלו בהתאם לדוגמאות המצורפות על ידי היצרנים והעדיף ליצור מודלים משלו.

אפילו במשפחתנו שבה לא מעטים העקשנים, כולל סבו ואביו, בלט יורם בעקשנותו. נעמי מספרת כיצד, בשעת אמבטיית הערב, הוא היה משחק עם צעצועים שצפו על המים. ערב אחד סירב לעזוב את האמבטיה ונעמי, מתוסכלת, הוציאה לבסוף את הפקק. כאשר אזלו המים, החל יורם לייבב וכשנעמי נכנעה ופתחה שוב את הברזים, רק גברו היבבות. כאשר שאלה נעמי: “מה אתה רוצה עכשיו?” הוא השיב: “אני רוצה את המים שלי חזרה”. צייר יורם ארנון

אמיר ירש את הגן המשפיע על אהבת חיות מאביו ומסבו. הוא תמיד אסף גוזלים שנפלו ארצה מהקן, ציפורים עם כנפיים או עם רגליים שבורות, והיה מגדל או מרפא אותם ואחר משחרר אותם. עורב אחד, שמצא אותו כגוזל, סירב לעזוב אותו כאשר שוחרר מהכלוב בו גדל. אמיר תמיד נתן דרור לדמיונו. למשל, כאשר סיפר בגאווה לחבריו בגן הילדים שהוא מגדל פיל בפרדס, ליד ביתם.

אמיר היה הניגוד של אחיו, הן בהופעתו והן באופיו. כהה עור וחום עיניים, ייצג את הענף המרוקאני במשפחה, בעוד שיורם ה“אשכנזי” היה בהיר עור וכחול עיניים. בעוד שיורם היה פסיבי, אמיר היה אגרסיבי. אם נתתי דבר מה ליורם, הוא היה נחטף על ידי אמיר הקטן עוד לפני שיורם הספיק להושיט ידו. תכונה זו הסבה לי דאגה רבה. ברם, כמבוגר אמיר הוא השקט, הסובלני, המסור והנכון לעזור מכל מי שאני מכיר.

יורם

*

אמיר

כל ארבעת נכדיי גדלו והפכו לבוגרים מקסימים ומוכשרים, השונים זה מזה כפי שרק אפשר בגבולות הגנים המשותפים שלהם. תוחלתי הגדולה ביותר התמלאה. בכל הארבעה, יצר הנוודות הטבוע בעמנו התבטא בנסיעות לארצות רחוקות אך יש להם שורשים עמוקים בארץ מולדתם. כולם יחד, למרות השונות שביניהם, ויחד עם הוריהם, מהווים משפחה חזקה, חמה ותומכת, המחממת את הלב של סבא.

 

פרק 25: מלחמת סיני    🔗

פדאיונים ופעולות תגמול    🔗

לאחר תבוסת הערבים בשנים 1948–1949 לא העזו מצריים, סוריה וירדן לנקוט פעם נוספת באופציה הצבאית נגד ישראל ובמקומה החלו באיומים ובהטרדות ממושכות על ידי כנופיות של מסתננים שגויסו במחנות הפליטים. הקשים ביותר היו ה’פדאיון' (שפירושו: “אלה שמקריבים את נפשם”) שפעלו מרצועת עזה בהיותה בשליטת המצרים. הם עסקו בחבלה וגרמו לאבדות בנפש. ישראל לא יכלה להתייחס בשוויון נפש להקזת הדם הממושכת ולנזק הכלכלי שחוללו לוחמי גרילה אלה. כאמצעי נגד הוקמה יחידת עילית של מתנדבים (יחידה 101) בפיקודו של רס"ן אריק שרון, שהחלה בפשיטות תגמול מעבר לגבול.

באוקטובר 1953, יומיים לאחר שכנופיית פדאיון מירדן רצחה שני ילדים ביהוּד, שהייתה באותה עת כפר של עולים חדשים, יצאה יחידת קומנדו לפעולת עונשין. הם כבשו את הכפר הערבי קיביה. לאחר שנמלטו החיילים הערבים, ובסברם שגם הכפריים ברחו, פוצצו הישראלים כעשרים בתים בכפר. מאוחר יותר הסתבר שבמהלך הפעולה נהרגו 69 אזרחים: גברים, נשים וילדים. מועצת הביטחון גינתה את ישראל ועיתוני העולם הוקיעו אותה, למרות שמעשה הזוועה לא היה מתוכנן. ישראל החליטה, שמכאן ואילך פעולות תגמול לא יינקטו נגד אזרחים, אלא נגד מטרות צבאיות בלבד. מגבלות אלה, שצה“ל הטיל על עצמו, הפכו את פשיטות התגמול למסוכנות יותר ולכרוכות באבדות רבות יותר, אבל תרמו קמעה לשיפור מעמד ה של ישראל בעיני העולם. כל פעולת תגמול לוותה בגינוי בלתי נמנע של מועצת הביטחון שהציגה את ישראל כתוקפן. ארצות רבות, כולל ארה”ב, הטילו אמברגו על מכירות נשק לישראל. כל פשיטה מוצלחת הגבירה גם את נחישות הערבים לחזק את הכוחות המזויינים שלהם והם רכשו כמויות עצומות של ציוד לחימה מצ’כיה ומברית המועצות.

בשנת 1952, הפילה חונטה צבאית במצרים, בשם “הקצינים החופשיים”, את המונרכיה המושחתת של המלך פארוק. כעבור שנתיים, עמד בראשה הקולונל עבדול נאצר, שזכר את תבוסתו האישית בעת פלישת הצבא המצרי לישראל בשנת 1948, כאשר היחידה שעמד בראשה הייתה מכותרת על ידי צה"ל והוא נאלץ להיכנע.

נאצר חתם על עסקת נשק עם צ’כיה והכיר בסין העממית, ובכך עורר את רוגזם של הבריטים ושל האמריקאים, אשר חזרו בהם מהצעתם למימון הפרויקט המפואר של הקמת סכר אסואן. נאצר הגיב על כך בעסקה עם הסובייטים אשר קיבלו על עצמם את המימון והביצוע של הסכר היוקרתי. בספטמבר 1955 חסם נאצר את מיצרי טיראן למעבר אוניות ישראליות וגרם, על ידי כך, לחסימת נמל אילת.

הצבא הישראלי נלאה משפיכות הדמים שגרמו התקפות הפדאיון ומאובדן הלוחמים הטובים ביותר בפעולות התגמול, שלא הביאו לפתרון הבעיה, אלא גרמו למעגל קסמים של התקפות טרוריסטיות חוזרות שהיו מלוות בפעולות תגמול נוספות.

משה דיין, שהתמנה לשר הביטחון, החליט שרק מלחמת מנע כוללת, לפני שהמצרים יוכלו לקלוט את הכמויות העצומות של ציוד הלחימה שהם רכשו, יכולה לעצור את הפשיטות ולשבור את ההסגר. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, סרב להתיר הסלמה למלחמה גלויה, ללא הגיבוי של מעצמה אחת לפחות. אף אחת מבין ארבע השחקניות העיקריות מחוץ למגרש הפוליטי במזרח התיכון: בריטניה, צרפת, ארה"ב וברית המועצות, לא הייתה תומכת מוצהרת בישראל. הבריטים, שעבורם המזרח התיכון, עם מקורות הנפט העצומים שלו, היה עדיין חיוני, נמנעו מכל פעולה שהערבים היו מקבלים כעוינת להם ואפילו ניסחו הסכמי הגנה עם ירדן ועם מצרים לפיהם הם מתחייבים לבוא לעזרתם במקרה של התקפה ישראלית. הצרפתים היו עסוקים בדיכוי המרד באלג’יר, שהיו בה באותה עת כמיליון תושבים צרפתיים ושנחשבה אז לחלק אינטגרלי של צרפת. האמריקאים התאכזבו מנאצר אשר פתח את הדלת למזרח התיכון בפני הסובייטים, שהפכו במידה גוברת והולכת לפרו־ערביים ואנטי־ישראליים.

מלחמת מנע

לבסוף, בשנת 1956, הפך צירוף של גורמים ושל אירועים את הרעיון של התקפה כוללת על מצרים לאופציה סבירה. הצרפתים, שלא היה להם מה להפסיד, הסירו את המגבלות להספקת נשק לישראל. ביולי 1956 הלאים נאצר את תעלת סואץ. הבריטים והצרפתים, שותפים לזיכיון על התעלה ומתוסכלים מאיבוד הנכס האסטרטגי והכלכלי החשוב, שאפו להחזיר לידיהם את השליטה עליה. נוצרה אחידות אינטרסים בין הבריטים, הצרפתים והישראלים, ושלושת המדינות חברו יחד לתקוף את מצריים.

זו לא יכלה להיות ברית ללא סיבוכים. הצרפתים והבריטים היו מתחרים ויריבים במזרח התיכון. הבריטים היו מחויבים, בתוקף הסכם ההגנה, לסייע למצרים להדוף כל התקפה ישראלית ולא רצו במעורבות גלויה עם ישראל. לשתי המעצמות לא היה כל עניין לדאוג לאינטרסים של ישראל.

כך, תוכננה בסודיות מוחלטת התכנית הבאה: ישראל תתקוף את מצריים כדי לשחרר את מיצרי טיראן ותעמיד פנים כאילו היא מתקדמת לעבר תעלת סואץ. זאת תהיה אמתלה לבריטניה להתערב והיא תכריז על אולטימטום לישראל ולמצרים להפסיק את פעולות האיבה. במסווה של הגנה על מצרים תנחית בריטניה את צבאה באזור התעלה, ולמעשה תחזיר לעצמה את השליטה על התעלה. כתנאי מוקדם להשתתפות בתוכנית זו דרש בן גוריון שהצרפתים יבטיחו מטריה אווירית לתל־אביב.

לכל מלחמה דרושה עילה מתאימה. כמו כן כרוכה כל מלחמה בתככים, בהטעיה ובהונאה. מבחינות אלה, הצטיינה מערכת סיני במיוחד. הישראלים סבלו אבדות כבדות באחת מפשיטות התגמול. ההסגר הבלתי חוקי על מיצרי טירן נתן לישראל עילה מצויינת לפתוח בצעדי מלחמה. אבל בן גוריון סרב להתיר כל פעולה שבה תיחשב ישראל לתוקפן. החל מאמצע אוקטובר הייתה ישראל רוחשת שמועות. כל אחד חש שהמלחמה היא בלתי נמנעת, אבל הקנוניה עם הצרפתים והבריטים הייתה סוד כמוס, שנשמר אפילו מפני הדרגים העליונים של הצבא.

צנחן ונהג נפגשים במלחמה

בשבוע השלישי לאוקטובר, גויסו כוחות המילואים לשירות וביניהם היה גם דני, בני. בגלל המחסור בכלי רכב ששרר בצבא, גויסו אוטובוסים, משאיות ומכוניות אזרחיות. אני התנדבתי לשרת עם המכונית שלי, דודג' מודל 1948 במצב טוב וסוס עבודה אמין. לשמחתי התברר לי שהוצבתי בבסיס חיל האוויר בתל־נוף, שבו גם חנתה יחידת הצנחנים של בני. מוניתי לנהג של קצין בכיר אשר לקח אותי עמו מידי ערב לישיבות תדרוך בחדר המבצעים של הבסיס, שם יכולתי להתבונן במפה הענקית שכיסתה את הקיר ולעקוב אחרי כל תנועות הגייסות – והחשוב ביותר בשבילי – היכן נמצא דני בכל עת.

ביום ראשון, ה־29 באוקטובר 1956, בלילה, החלו משאיות נושאות צנחנים לעזוב את המחנה. כאשר התבוננתי בחיילים המזמרים, הדחוסים כמו סרדינים בכלי הרכב, לא יכולתי להבחין ביניהם בדני, כך שנופפתי לכולם. הבחורים שרו בהתלהבות. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי כמה מבין הצעירים השרים האלה לא ישובו, ולא יכולתי לעצור את הדמעות שזלגו על לחיי.

הקצין שלי היה עסוק בישיבה, כך שהייתה לי שהות קצרה לשוטט בבסיס. לפתע הופיע מטוס גדול, לא מסומן, שטס בגובה נמוך מעל הבסיס והורשה לנחות. זמן מה לאחר מכן, עברתי ליד דלת פתוחה של חדר בצריף בו נועדה קבוצה של קצינים. להפתעתי שמעתי שהם מדברים צרפתית. ניחשתי שאלה הם האורחים שהגיעו במטוס המסתורי, ונזכרתי בשמועות על התערבות הצרפתים במאורעות. כעבור יומיים התקיפו חילות האוויר הצרפתי והבריטי את חיל האוויר המצרי וחיסלו אותו.

כשחזרתי לחדר המבצעים הסתבר לי שחטיבת הצנחנים חדרה לסיני דרך ואדי פיראן וכבשה במהירות, בזה אחר זה, את קנטינה, תמד ואל־נחל במרכז סיני.

באותו ערב הוכרזה כוננות אוויר בבסיס. היות ומחנה תל־נוף היווה מטרה חשובה להפצצה, תפסנו מחסה בתעלה. למיטב זיכרוני לא נמצא מקלט מסודר במקום. המתח נשבר כאשר שמענו מבעד לדלת הפתוחה של אולם שבו קופלו ואוחסנו מצנחים, יללה מפי חיילת שבכתה: “אני מפחדת להיות לבד בחושך”. פרצנו בצחוק בלתי מרוסן.

למחרת הסעתי את הקצין שלי ברחבי הבסיס רחב הידיים. הופתעתי לראות על משטח ההמראה של שדה התעופה מספר רב של מטוסים קלים (שהיו מרכיב חשוב של חיל האוויר שלנו דאז) שחנו בשורה ישרה, קרובים זה לזה, כמו חיילים במסדר. מטוס אויב אחד, שיטוס לאורך המערך, יכול היה להשמיד את כולו תוך שניות. הערתי לקצין שלי שמפקד חיל פרשים בלגי, שיחשוף את סוסיו בצורה כזו יועמד מיד למשפט צבאי. הוא לא הגיב. נתקלתי גם בתופעות רבות אחרות אשר העידו על חוסר מקצועיות והסתמכות על המזל.

מפשיטה למלחמה

ב־30 באוקטובר הוצנחה מחלקת צנחנים באזור המיתלה והקימה עמדות הגנה. החטיבות הרביעית והעשירית של חיל הרגלים וחטיבת השריון השביעית תקפו את מעוזי קסיימה ואבו עגילה. מפקד מבצעים אלה, אלוף אסף שמחוני, שלא ידע על ההסכם הסודי עם הבריטים והצרפתים, על פיו על הכוחות הישראליים לחדול מהתקדמותם ב־30 באוקטובר, החליט לנצל את המבוכה בצד המצרי והתקדם במהירות מעבר למטרות שהיו מיועדות לו. כך הוא חיסל למעשה את הטענה הישראלית שמדובר בפעולת תגמול גדולה בעלת יעד מוגבל ולא בפתיחה במלחמה. שר ההגנה, משה דיין, שנדהם לראות כיצד התכניות שנרקמו בהקפדה עם בני בריתו הולכות ומתחסלות, והבין שהמצרים יבחינו מהר שזו איננה פשיטת תגמול אלא תחילתה של מלחמה כוללת, ניסה לשווא לעצור את ההתקדמות. על כן לא נותרה לו ברירה אלא להקדים את כל המתקפות לאורך הציר, שנועדו לשלב השלישי של המתקפה. דיין פקד על יחידת השריון שהייתה אמור לעצור באום כתף, לעקוף את המעוזים מבלי לתקוף אותם, ולהמשיך בהתקדמות בכיוון א־ריקה, אבו עגילה, ביר אל חסנה, ג’בל לבנה, ביר גפגפה ולהגיע לתעלת סואץ מול אסמעליה. ב־2 בנובמבר הושלם מבצע זה.

דיין פקד גם על חטיבה עשר להקדים את התכניות שלה בעשרים וארבע שעות, ולהתקיף מיד את עמדות המצרים באזור ניצנה (אום כתף, אום שיחין). חטיבת השריון ה־27 נצטוותה לכבוש את רפיח ולכתר את רצועת עזה. ב־29 באוקטובר, העמידו אנגליה וצרפת אולטימטום לשני הצדדים לחדול מפעולות הלחימה ולסגת למרחק חמישה עשר קילומטרים מתעלת סואץ. ישראל נאותה לציית, כפי שהוסכם מראש, אולם המצרים סירבו.

כמו בכל מלחמה, גם במלחמת סיני היו פאשלות ותאונות לא מעטות. הנה אחת מהן: ב־31 באוקטובר פקד אריק שרון על יחידה מהגדוד שלו בפיקודו של מוטה גור לחצות את מעבר המיתלה ולחבור לצנחנים שצנחו מעבר לו. המצרים, שהיו מבוצרים היטב בצלעות ההרים, פתחו באש משני צידי המעבר על הצנחנים והסבו להם אבדות כבדות. מטוסים מצריים השמידו משאיות אספקה ותחמושת. היחידה נשארה תקועה באמצע המעבר. בלילה נשלח כוח לחלץ את התקועים. הקיף את עמדות המצרים, תקף אותם מלמעלה והשתיק אותם. 260 מצרים נהרגו, אך הצנחנים איבדו 38 לוחמים ועוד 120 נפצעו.

במלחמת סיני היו יוזמות שנקטו קצינים בשדה הקרב, תוך התעלמות מהפקודות שניתנו מהמטות. התנהגות זו הייתה נעוצה בדוקטרינת דיין, שאותה קבע כאשר הוא עצמו שימש כמפקד בשדה הקרב. בהתאם לדוקטרינה זו: “למפקד בשדה הקרב ישנה ראיה כוללת וטובה יותר על המתרחש בשטח מאשר למטות המרוחקים מאות קילומטרים משם, ועליו לדעת לקחת יוזמות ולטפל בכל אירוע בלתי צפוי המתרחש בזמן הקרב”. כל המפקדים במלחמת סיני – שמחוני, שרון, גור ואחרים למדו את עקרונות הדוקטרינה הזו מדיין עצמו.

כעת, כאשר דיין היה המפקד העליון, הוא זעם על אי־הציות לפקודותיו אולם נבצר ממנו להטיל משמעת על המפקדים אשר פעלו בדרך שלמדו ממנו.

הפגישה עם דני

בינתיים, הועברתי לבסיס אחר. הסתיימה תקופת התדריכים היומיים בחדר המבצעים של תל־נוף ואיבדתי כל מגע עם דני. שמעתי שמועה שהיחידה שלו חזרה לבסיס כדי לצנוח בשארם אל־שייך אבל לא הייתה לי כל דרך להיוודע אם דני בין החוזרים. יום אחד, פגשתי בקצין שלי מתל־נוף שביקר בבסיס בו שהיתי. הוא אישר לי שהיחידה של דני חזרה לבסיס, והבטיח לטלפן לי אם דני בין החוזרים. כל היום ציפיתי במתח לשיחת הטלפון מהקצין, אבל לשווא. למחרת פגשתי אותו שוב. הוא לא התנצל על אי קיום הבטחתו, אבל אמר: “במקרה נודע לי שבנך אינו בין החוזרים לבסיס”. עתה הייתי שרוי בחרדה ובחוסר ישע מחוסר יכולת להיוודע דבר. בסביבות הצוהריים הורו לי להסיע סמל למחנה אחר כדי למסור כמה מסמכים. בדרך הסברתי לו את מצבי הקשה והתחננתי לפניו לעזור לי. ללא הגה הוא לקח את הצווים שלו, מחק את יעד הנסיעה, ורשם “תל־נוף” באומרו: “סע, למה אנחנו מחכים”?

כשהגעתי לתל־נוף, מיהרתי הישר לצריף שבו שוכנו הצנחנים. את דני לא מצאתי שם. אמרו לי שחיילים רבים צופים בסרט. רצתי לאולם הקולנוע שהיה שרוי באפילה והתחננתי בפני הקצין האחראי שיברר אם דני נמצא באולם. הקצין עצר את הקרנה והכריז ברמקול: “ארנון מחפש את בנו”. תוך דקות היה דני בזרועותיי. אפילו עתה, יותר מארבעים שנה לאחר האירוע, כשאני יושב מול המחשב וכותב שורות אלה, מתכווץ לבי ועיני מתלחלחות.

רגוע, חזרתי למכונית ולסמל שלי. הוא תיקן את הפרטים הכוזבים בצווים שלו ויצאנו לדרך ליעדנו המקורי. עדיין נותרה בעיה אשר העיקה עלי: כיצד אודיע להלדה שבננו בריא ושלם. כל שארית היום הייתי שרוי בדאגה, בעודי נחפז בשליחויות שלא הביאו אותי קרוב לביתי. תשוש ממתח נפשי וממאמץ פיזי, נרדמתי על המושב האחורי של מכוניתי. בחצות העיר אותי קצין, שהתנצל שהוא יודע איזה יום קשה עבר עלי, אבל אולי אהיה מוכן לקחת את השר כרמל, שזה עתה בא מהחזית, לישיבת ממשלה דחופה בתל־אביב. הייתי כה מאושר שבקושי התאפקתי מלחבק את הקצין, שהיה מופתע מתגובתי הנלהבת לבקשתו.

בדרך לתל־אביב התבונן בי השר מהצד ולבסוף אמר: “נהג, מה שמך”? ידעתי מה מטריד אותו והחלטתי למתוח אותו. עניתי: “ארנון”. כפי שציפיתי, לא הייתה תגובה. אז הוספתי: “האם שמי הקודם, אהרונוביץ, אומר לך משהו”? “אהרונוביץ” הוא צעק, “הממונה עלי בעכו כאשר הייתי אסיר. לא אשכח מה שעשית בשבילנו!”

כמה שנים מאוחר יותר לא יכולתי להימנע מלהשוות את יחסו החם של כרמל עם יחסו הצונן של אסיר אחר לשעבר, משה דיין, אשר כשר החקלאות מעולם לא הודה בכך שנפגשנו אי פעם בנסיבות קודמות.

לאחר שהבאתי את השר ליעדו נחפזתי לרמת גן ושם בישרתי לרעייתי את החדשות הטובות וחזרתי למחנה.

קץ המלחמה

ב־2 בנובמבר פינו המצרים את אל־עריש. ההתקפה האנגלו־צרפתית על פורט סעיד ופורט פואד החלה, עם כוחות עצומים, ב־5 בנובמבר, באיחור של חמישה ימים. אולם מועצת הביטחון, ארה“ב וברית המועצות התערבו ואילצו את הכוחות האנגלו־צרפתיים להפסיק את הפעולות שלהם לפני שהספיקו להשתלט על התעלה. ב־5 בנובמבר, שני כוחות ישראליים, חטיבה 202 שהתקדמה לאורך מפרץ סואץ, וחטיבה 9, שירדה לאורך מפרץ אילת, הטילו מצור על שרם אל־שייך, למחרת הופסקו כל הפעולות. כל סיני ורצועת עזה היו עתה בידי ישראל, אבל לא לאורך זמן. הרוסים, ששאפו להציל את בני חסותם, המצרים, מכישלון מוחלט, דרשו נסיגה מיידית של כל הכוחות מסיני, באיימם להפגיז ערים ישראליות בטילים ארוכי־טווח. ארה”ב, שחששה כי כל פעולה המכוונת להגן על האינטרסים הישראליים, הצרפתיים והבריטיים עלולה להביא לעימות עם הרוסים ולגרום למלחמת עולם שלישית, תמכה בדרישות הרוסים.

ב־14 בנובמבר אישרה הכנסת את הנסיגה לקו ה־29 באוקטובר. ההסגר על מיצרי טיראן הוסר, אך במחיר יקר. ישראל איבדה 161 חיילים. אבדות המצרים הסתכמו ב־1500 חיילים ובאלפי שבויים.

חלק חמישי: יועץ מסביב לעולם

 

פרק 26 – סיירה ליאונה    🔗

הזמנה בלתי צפויה    🔗

בשנת 1965 קיבלתי שיחת טלפון מרומא מעמית ותיק, וולשי בשם קנט ג’ונס, שהכרתיו בכינוסים אחדים. היו לנו השקפות דומות ברוב הנושאים המקצועיים שעלו לדיון והייתה בינינו אהדה רבה. ג’ונס, שהתמנה לעוזר למנהל מחלקת התכניות הקואופרטיביות הבין־לאומיות (IBRD) של ארגון המזון הבין־לאומי (FAO), הציע לי לשמש כיועץ לפיתוח חקלאי לארגון, לתקופה של חודש ימים. נעניתי להצעה בחיוב והייתה זו התחלה של סידרה ארוכה של ביקורים בארצות מתפתחות בחלקים שונים של העולם.

כבר הביקור הראשון שלי ברומא כיועץ, בשליחות FAO, העניק לי הזדמנות להיוודע לביורוקרטיה של ארגון בין־לאומי זה. שבוע לאחר שנעתרתי להצעתו של ג’ונס, קבלתי טופס שכלל את השאלות הרגילות, וגם שאלה בלתי שגרתית: “מהי המשכורת הנוכחית”. בסעיף זה ציינתי “Not relevant”.

כעבור ימים מספר טלפן מרומא פקיד FAO לשאול מדוע לא ציינתי את המשכורת הנוכחית שלי, ואמר לי שבלי פרטים אלה המשרד לא יוכל לקבוע את השכר המגיע לי כיועץ, באשר הוא מבוסס על גובה שכרי הנוכחי. עניתי לו כי עבור ממשלתי אני מוכן לעבוד בשכר נמוך בהשוואה לשכרם של עמיתיי למקצוע בארצות אחרות, אך איני מוכן לנהוג כך עבור ארגון בין־לאומי, כי אני סבור שמגיע לי תשלום זהה לזה שהארגון מעניק למומחים מארצות אירופה ברמה מקצועית כשלי. הדובר השיב: “אם כך, אין אנו יכולים למנותך”. על זה עניתי: “אז לא”. לאחר כמה שעות צלצל הטלפון ואותו פקיד אמר: “ניצחת!”.

קבלת פנים בלתי שגרתית

בעת הנחיתה ברומא המתין לי בשדה התעופה חבר ותיק, יוסף צימרמן, מהנדס השקייה שעבד באותה תקופה בשירות ה־FAO. הוא אמר, שהוא בא לפגוש אותי בנמל התעופה בטרם אדבר עם אדם כלשהו מ־FAO על מנת לספר לי שג’ונס נקלע לצרה בכך שהזמין אותי כיועץ מטעם המחלקה.

“I don’t want any bloody Professor” (איני רוצה שום פרופסור מחורבן), צעק עליו מנהל המחלקה ארגאז. וכאן אני עומד, בתפקידי הראשון כיועץ, וכבר מחויב שלא לאכזב את השושבין שלי!

שכרתי חדר בפנסיון קטן ב־Via Cavour, מקום צנוע אך מנוהל על ידי “יידישע מאמא” איטלקית, אשר העניקה לי קבלת פנים חמימה. יתרון נוסף, מלבד היותו זול מהמלון בעל שלושת הכוכבים שבו התאכסנו רוב יועצי ה־FAO, היה מיקומו הנוח במרחק הליכה ממשרדי ה־FAO, והעובדה שהאתרים ההיסטוריים החשובים ביותר ברומא ניצבו בדרך ממנו אל המשרדים.

למחרת עזבתי מוקדם את המלון על מנת להפגש עם ג’ונס. לאחר הליכה קצרה, הגעתי לשולי הפורום רומאנום, הלכתי לאורך הפורום ועברתי ליד סידרת לוחות שיש גדולים בהם מתוארת עלייתה של האימפריה הרומית (אך, כמובן, לא ירידתה). במרחק כמה צעדים משם, ניצב הקולוסאום בכל תפארתו. עברתי את שער ניצחון והנה ניצב לפני “שער טיטוס”, שהוקם לזכר נפילת ירושלים וחורבן הבית השני. ברבע שעה של הליכה איטית חלפתי על פני אלפיים שנות היסטוריה!

עד מהרה הוחזרתי לרומא של ימינו. הגעתי לצומת דרכים של חמישה כבישים רחבים ובה זרם מכוניות בלתי פוסק. בעת ביקורי הראשון עדיין לא היו שם רמזורים והולכי הרגל (תופעה נדירה במקום זה) נאלצו לחצות את צומת חמשת הכבישים תוך סיכון חייהם. כאשר ראיתי מעט הפוגה בתנועה, צעדתי בהיסוס צעדים אחדים, ומיד דילגתי אחורה בבהלה כאשר הופיע גל של מכוניות מכביש אחר. שוטר שניצב בצד הנגדי של הצומת, חייך למראה מאמציי לחצות אותה, אך לא עשה דבר כדי לסייע לי.

התחלתי לעבור במעבר החצייה. פסי “הזברות” העניקו רק מידה קטנה של ביטחון. אף נהג לא עצר, אלא סטה הצידה ברגע האחרון, לאחר שנהג ישר אלי. איכשהו, מונע על ידי המחשבה שלא ייתכן שאאחר לראיון הראשון שלי, הצלחתי לחצות את הצומת והגעתי למרכז FAO.

המרוץ אחרי האשרה

בפגישתי הראשונה עם ג’ונס הוא לא הזכיר כלל את הבעיות שהיו לו עם מנהלו. הוא הציג בפני את המשימה שלי: עלי לבחון תכניות פיתוח חקלאיות שהוצאו על ידי מומחים שונים לממשלת סיירה ליאונה, שהדגש בהן היה על פיתוח ענף גידול דקלי השמן.

הפקיד הממונה על ארגון הנסיעות של היועצים הודיע לי שהאשרה שלי לסיירה ליאונה תהיה מוכנה ביום שישי, כך שנותרו לי ימים אחדים ללמוד על אודות הארץ בכלל ועל נושא ייצור שמן הדקלים והתחזית הכלכלית למצרך זה בשוק העולמי בפרט. ביום שישי נאמר לי שסידור האשרה לסיירה ליאונה על ידי משרד הנציב העליון בלונדון, יארך כמה ימים נוספים, ואין דרך אחרת אלא להמתין. מתוסכל מאובדן של שבוע (הטיסות מלונדון לסיירה ליאונה התקיימו רק פעם בשבוע, בימי ראשון), הלכתי לסוכנות נסיעות ושם נודע לי שמשרד הנציב העליון של סיירה ליאונה בלונדון יכול להנפיק לי אשרה במקום. חזרתי לפקיד ה־FAO בהצעה שיסדיר לי מקום בטיסה הראשונה ללונדון, כך שאוכל לנסות את מזלי שם. הוא לא סידר לי את הטיסה הראשונה, ועליתי על המטוס ללונדון רק אחרי הצוהריים. במטוס שאלתי את הדיילת מתי אנו אמורים להגיע ללונדון ונאמר לי שהנחיתה מתוכננת לשעה 16:45. לא הייתה כל דרך שבה אוכל להגיע למשרד הנציב לפני מועד נעילתו, בשעה 17:00, וכך השלמתי עם שהות של שבוע בלונדון. הצטערתי על בזבוז הזמן שלי ושל חברי לצוות הממתינים לי בסיירה ליאונה.

בעוד אני שקוע בהרהורים, נזכרתי בספר “סביב לעולם בשמונים יום” ושאלתי את הדיילת אם קיים הבדל זמן בין רומא ולונדון. תשובתה היתה שהשעון בלונדון מקדים בשעה.

עזבתי את נמל התעופה בלי המזוודות שלי ולקחתי מונית למשרד הנציב העליון של סיירה ליאונה. הגעתי בשעה 16:50 ועזבתי כעבור עשר דקות עם האשרה בידי.

נ.ב. כאשר הגשתי את טופס האש“ל שלי עם סיום משימתי, הופתעתי להיווכח שהנסיעה במונית מנמל התעופה למשרד הנציב סומנה כ”בלתי מוצדקת" והיה עלי לשלם מכיסי על שחסכתי ל־FAO סכום של מאות דולרים.

מקור לחום

המטוס לסיירה ליאונה היה אמור להמריא בסביבות ארבע בבוקר. בחוץ שרר קור עז והתעטפתי בשכבות רבות, ככל האפשר, של בגדים. שגיתי כשלא הסרתי חלק משכבות אלה במטוס טרם הנחיתה. עטוף בשכבות בגדים חמים עליתי לאוטובוס קטן, צפוף ובלתי מאוורר. בפנים היה מחניק, אבל התנחמתי בכך שנגיע במהרה למלון.

איזו תקוות שווא! לא ידעתי שעלינו לעבור במעבורת נהר רחב. כאשר התקרב האוטובוס לגדת הנהר, באיחור של כמה דקות, נוכחנו שהמעבורת עזבה זה עתה ויכולנו לראות את פניהם הלועגות של הנוסעים על הסיפון.

החום גבר ובקושי נשמתי. חשבתי לרגע לחזור למטוס ולעזוב את הארץ האיומה הזאת, אך גמרתי אומר לנסות ולהחזיק מעמד. לבסוף, אחרי המתנה בשמש הלוהטת שנמשכה כנצח, חזרה המעבורת ולאחר זמן מה הגעתי למלון, רק כדי לשמוע שלא הוזמן מקום עבורי על ידי FAO ושהמלון מלא עד אפס מקום. אמרתי למנהל שאינני זז ממקומי ושאם הוא לא ימצא עבורי מקום איכסון אמות לידו. כנראה שבאמת נראיתי כנוטה למות, ואיכשהו נמצא עבורי חדר. לאחר מנוחה ממושכת, התאוששתי.

פגשתי את עמיתי, אנגלי ידידותי, כלכלן במקצועו, בשם ר. קרופטס. תוך זמן קצר מאד נרקמו בינינו יחסים טובים שאיפשרו לנו לבצע את המשימה שלפנינו בשיתוף פעולה מלא. ההנחיות שקיבלנו היו:

– לתאר את המדיניות הכללית של התכניות השוטפות לפיתוח חקלאי של סיירה ליאונה.

– לזהות ולערוך סקירה ראשונית של פרוייקטים בעלי עדיפות גבוהה אשר עשויים להיות מתאימים למימון על ידי הבנק העולמי.

– להקדיש תשומת לב מיוחדת לסיכויי הפיתוח של שמן דקלים ושל גומי, לייסוד קואופרטיבים, ארגוני אשראי ומערכות שווק.

– לציין פרוייקטים כדאיים מבחינה כלכלית ולציין את המחקרים הדרושים לביצועם.

קרופטס ואני הסכמנו בינינו שהוא יתרכז בהיבטים הכלכליים ואני אכסה את ההיבטים האגרוטכניים. לאחר מכן נשווה את הרשימות שלנו ונתאם את עמדותינו.

הימים הראשונים הוקדשו לפגישות ולתדריכים עם הפקידים הבכירים של משרד החקלאות, של משרד המסחר והתעשיה, של משרד האוצר, של הבנק של סיירה ליאונה ושל מועצות השיווק של התוצרת החקלאית. בילינו את השבת ואת יום ראשון בקריאת המסמכים הקשורים בנושאים בהם טיפלנו, על מנת להיות מוכנים לסיורי השדה שתוכננו לשבועות הבאים.

מושבה של עבדים משוחררים

סיירה ליאונה היא רפובליקה במערב אפריקה השוכנת בין גיניאה בצפון ובמזרח לבין האוקיינוס האטלנטי בדרום ובמערב. שם הארץ נגזר מ־Sierra Lyona (הרי האריה), שם שניתן במאה ה־15 על ידי החוקר הפורטוגזי פדרו דה סינטה לגבעות המקיפות את הנמל ואת העיר פריטאון שעתה היא עיר הבירה של הרפובליקה.

שלושת האזורים העיקריים של סיירה ליאונה יוצרים רצף טופוגרפי המתחיל בביצה שרוחבה כחמישים קילומטר לאורך החוף ובהמשכה מישור מכוסה בעשב גבוה וביערות דלילים. בהמשך מזרחה, משתרע אזור של רמות והרים המגיעים לגובה של 1848 מטר. חצי אי הררי, הבולט לתוך האוקיאנוס, מהווה אזור רביעי. הגבעות המקיפות את שפת הים באזור זה יוצרות נמל נהדר, השלישי בגודלו בעולם.

מקורם של רוב הנהרות העיקריים של סיירה ליאונה במזרח, ברמות של גיניאה, והם זורמים לכיוון דרום־מערב, דרך סיירה ליאונה, לאוקיינוס האטלנטי. האקלים טרופי ועונת הגשמים נמשכת מחודש מאי עד חודש אוקטובר. כמות המשקעים השנתית נעה מ־2030 מ“מ (בצפון־מזרח) ליותר מ־3810 מ”מ (בחצי האי).

ההיסטוריה של סיירה ליאונה בעת החדשה מתחילה בשנת 1787, כאשר המתנגדים הבריטים לסחר עבדים ייסדו בטריטוריה בריטית, בחוף המערבי של אפריקה, מושבה עבור עבדים משוחררים. במשלוח הראשון עלה מספר הגברים על מספר הנשים במידה רבה. על מנת לתקן את חוסר האיזון נחטפו זונות מרחובות עיר הנמל ממנה הפליגו, וניתנו לעבדים המשוחררים. עד שנת 1850 יושבו בסיירה ליאונה למעלה מ־50,000 עבדים לשעבר, שמוצאם היה מחלקים שונים באפריקה.

יש לציין לזכותם של מארגני גירסה אפריקנית זו של “שיבת ציון” שהמייסדים לא רק הביאו את העבדים המשוחררים לחבל ארץ זה, אלא גם דאגו למימון ולייעוץ להקמת התשתית הנחוצה עבורם. הבריטים בנו בתי ספר, במגמה ליצור תרבות משותפת לאנשים שבאו משבטים ומתרבויות שונות ואשר הקשר היחיד ביניהם היה העבדות ממנה נפדו. הצעירים המוכשרים נשלחו לאנגליה בעזרת מלגות שאפשרו להם ללמוד מקצועות נדרשים.

צאצאי נשואי התערובת של המתיישבים הראשונים, ה“קריאולים”, התרכזו בעיקר במערב הארץ ובבירתה פריטאון. הם דוברי קריו, שפת תערובת של אנגלית ושל מגוון שפות אפריקאיות, אשר הפכה לשפת המסחר של הארץ. האנגלית נותרה השפה הרשמית.

הבריטים גייסו את רוב הפקידים ואת בעלי מקצוע שנדרשו לניהול המושבה מבין הקריאולים. בשנת 1896 הפכו החלקים הפנימיים של סיירה ליאונה לארץ חסות בריטית, אך אזור החוף נשאר מושבה. חלוקה זו הבליטה את הפערים בין הקריאולים לבין הילידים המקומיים, וזו עיכבה את היווצרותה של זהות לאומית משותפת לאחר שסיירה ליאונה כולה זכתה בעצמאות בשנת 1961.

לסיירה ליאונה הייתה מערכת כלכלית כפולה, ללא שילוב מספיק בין המגזרים השונים. עיקר הכלכלה התבססה על חקלאות, בה עסקו כ־80% מהאוכלוסייה. הגידולים העיקריים שימשו לצריכה עצמית וכללו אורז, קסאבה, סורגום ודוחן. רק חלק קטן יחסית מהייצור החקלאי יועד לגידולי יצוא, ביניהם קפה, קקאו, שמן דקלים, אגוזי אדמה וזנגביל.

אולם, המשאבים הכלכליים העיקריים של הארץ מקורם במכרות יהלומים, בוקסיט וטיטניום דיאוקסיד. אלה העסיקו עובדים מעטים, אך חלקם היה כ־80% מההכנסות במטבע זר. הביקוש הגובר למצרכים אלה לא תרם לפיתוח החקלאות, אלא להיפך, הגביר את יבוא מצרכי מזון.

הסיבות העיקריות להיעדר התפתחות משמעותית של החקלאות היו מעמדם החברתי הנמוך של העוסקים בחקלאות, חוקי קרקע שאינם מבטיחים בעלות על הקרקע ואינם מהווים תמריץ להשקיע בשיפורים, העדר מערכת לשיווק פנימי, מחסור באשראי ושחיתות של המערכת הבירוקרטית. בשנים שלאחר מכן נוכחתי לדעת שתנאים אלה היו אופייניים לרוב הארצות המתפתחות, אם לא לכולן.

קרקעות סיירה ליאונה אינן פוריות ביותר. רוב היערות נעקרו למטרות חקלאיות, ובמקומם ניטעו שטחים רחבים של דקלי שמן. רוב בעלי החיים האפריקאיים, ביניהם קופים, אריות, נמרים, סוסי יאור, ציפורים ודגים נכחדו. רק החרקים למיניהם לא נפגעו. חיות הבר הנפוצות ביותר בפריטאון הן החולדות, השורצות ברחובות, והדיות המקננות על גגות העיר.

ביום שני כבר היינו מצוידים בכל המידע שיכולנו ללקט מדוחות ומספרים והתחלנו בסיורי שדה, כל אחד בתחומו.

איך אזהה דקל שמן?

החשש העיקרי שלי היה שאני, היועץ המומחה, לא אזהה דקל שמן כאשר אראה אחד, אולם פחדי נמוג כאשר הבנתי שכלי העבודה החיוני ביותר ליועץ הוא השכל הישר.

דוגמה לשימוש בשכל הישר הייתה התכנית לפיתוח גידול בקר לבשר, שהומלצה על ידי וועדה קודמת, ואותה התכוונו ממשלת סיירה ליאונה, FAO והבנק העולמי לאמץ. נתבקשנו לבדוק את התכנית המוצעת ולהביע את דעתנו בנושא. ההמלצה העיקרית של הוועדה לשיפור גידול הבקר לבשר, שכוונה לחלק הצחיח של סיירה ליאונה, התבססה על עידוד בעלי עדרי הבקר לנטוש את אורח החיים המסורתי של נוודות ולהתיישב בכפרים בהם אפשר יהיה לשפר את הספקת המים ואת מקורות המזון לבקר. בעקבות צעדים אלה, אפשר יהיה להגדיל במידה רבה את מספר ראשי הבקר. התכנית התעלמה מכך שבמסורת של השבטים המקומיים, הבקר היה בעיקר סמל למעמד ולא סחורה לשיווק.

אומדן ראשי בקר באזור באותה עת היה בין 150 ל־200 אלף. הצריכה המקומית הייתה בין 10,000 ל־15,000 ראש לשנה, כך ש־10% מהבקר כיסו את הצריכה המקומית. אף על פי כן, יובאו לסיירה ליאונה בכל שנה בין 5,000 עד ל־10,000 ראשי בקר, הוכחה לכך שרק שיעור קטן של בקר מקומי מגיע לשחיטה, ולרוב מניחים לבקר למות מוות טבעי. הסיבה לכך היא שהבקר המובא לשחיטה נמכר לאחר שהבהמות צועדות מרחק של מאות קילומטרים עד לשוק ומגיעות כחושות והבשר המועט הנותר על עצמותיהן הוא באיכות גרועה.

ציינתי בדוח שלי, שלדעתי, הצעד הראשון המתבקש לשינוי המצב, הוא יצירת תמריץ חזק לבעלי העדרים לשווק חלק סביר של המקנה בבעלותם. הדרך המתאימה לכך, היא הקמת בית מטבחיים מרכזי באזור גידול הבקר, עם מתקני הקפאה ואמצעי הובלה מתאימים אל השווקים. בנוסף, המלצתי לייסד מועצה לשיווק בשר, אשר תבטיח שיווק יעיל. אמצעים אלה היו עשויים להמריץ את מגדלי הבקר למכור חלק מבקרם בגיל מתאים לשחיטה, ולהעלות את המחזור המסחרי מבלי להעלות את מספר ראשי הבקר בשטח.

השלמנו את משימותינו וחזרנו לרומא על מנת לכתוב ולמסור את הדוח שלנו. כל אחד מאתנו כתב את מסקנותיו ולאחר מכן השווינו את רשימותינו. הודות לשיתוף הפעולה בינינו וההתאמה שבין שני התחומים המקצועיים שלנו, שילבנו את שני החלקים לדוח משותף, ללא כל צורך בשינויים.

לאחר מסירת הדוח המשותף, הוזהרתי על ידי עמיתים מנוסים ב־FAO שארגאז נוהג לבקר את הדוחות של היועצים שלו בחריפות, בסרקזם המצליף שלו. לאחר התנגדותו למינוי של ה־“Bloody professor” ציפיתי לטיפול דומה. לאחר יומיים בהם כססתי ציפורניים, הוזמנתי למשרדו של ארגאז ולהפתעתי, הוא הרבה לשבח את הדוח. הוא רק ביקש, שאשנה את ההערה השלילית שלי על התכנית הקודמת לפיתוח המקנה לבשר, באשר גם המחלקה שלו וגם הבנק העולמי מעוניינים ביותר בתכנית זו.

השבתי לו שהדוח בידו, ובידו לערוך בו כל שינוי שירצה, אולם אם יעשה זאת יהיה עליו לחתום על המסמך בעצמו. נהניתי לראות כיצד גילוי זה של עצמאות הביך אותו. לאחר הרהור קל הוא שאל אותי, אם אסכים לשנות את הערכתי באם מומחה של ה־FAO לענף המקנה יביע דעת אחרת. הסכמתי לכך ברצון, בתנאי שהמומחה יצליח לשכנע אותי ששגיתי בהערכה שלי. המומחה הוזמן, שמע את גרסתי ואת ההשגות שהועלו על ידי ארגאז ופסק: “ארנון צודק”. בזה נסגר העניין.

הצעה שהיה עלי לדחות

למחרת הוזמנתי לארוחת צוהריים על ידי ג’ונס, האדם שהזמין אותי לעבוד בשביל FAO, במסעדת המנהלים המפוארת של הארגון. הוא אמר לי שהוא מציע לי משרה קבועה ב־FAO בשמו של ארגאז. ג’ונס עדיין לא היה מודע לכך, שאני ידעתי שהוא הסתכן כשהציע לי לעבוד זמנית במחלקתנו כיועץ, ועל הנזיפה שספג מארגאז עקב בואי. היה לי קשה להסתיר את שביעות רצוני מכך, שלא זו בלבד שלא אכזבתי אותו, אלא שגם ארגאז “בולע צפרדע”. לא הייתה לי כל כוונה לנטוש את עבודתי בארץ, ואמרתי לו שלצערי לא אוכל להיענות להצעתו.

כמובן שארגאז לא היה מסוגל להבין איך אדם אינו מוכן להחליף את מקום מגוריו בארץ המצויה במצוקה כלכלית ובתנאי מלחמה בלתי פוסקים ולעזוב משרה במשכורת דלה, כאשר מוצע לו לגור ברומא, לקבל תפקיד מכובד עם הכנסה גבוהה פי כמה בארגון בין־לאומי וכבונוס – לטייל בעולם כולו.

למחרת הזמין אותי ארגאז עצמו לארוחת צוהריים. לאחר ששמע ישירות מפי שאין לי כל כוונה לעבור לגור ברומא, הוא הציע שלפחות אסכים לבוא למשימות שידרשו יותר מחודש ימים (בניגוד למה שהתניתי). כאשר הסברתי לו שאיני יכול להעדר מעבודתי ליותר מחודש בכל פעם, הוא התפרץ: “האם אתה סבור שאתה כה חיוני, שאי אפשר בלעדיך יותר מחודש?” השבתי לו בלצון, שזו בדיוק הנקודה: אם אבוא לשליחויות ארוכות יותר, ועבודתי בבית תתקדם ללא בעיות, אנשים יסיקו שאפשר גם בלעדי, ואת זאת אני חייב למנוע.

 

פרק 27: ספרד    🔗

הזמנה מספרד    🔗

במרץ 1970 התקשרו אלי מ־FAO וביקשו ממני להצטרף למשימה בספרד. תהיתי אם הבאת יועץ מישראל הקטנה, החדשה והבלתי מנוסה לא תיצור בעיה אצל הספרדים הידועים בגאוותם, אך להפתעתי, נאמר לי לא לדאוג, מאחר ומשרד החקלאות הספרדי דרש במפורש שאשתתף במשימה. למעשה, רוב משימותיי המאוחרות יותר היו כתוצאה מדרישה של המדינות הנוגעות בדבר ולא כיוזמה של FAO. אני מניח שזאת הייתה תוצאה של המגמה ב־FAO נגד השתתפות ישראלית במשימות של הארגון. אחרת, כיצד ניתן להסביר את הסכמת ארגון האומות המאוחדות להקים מרכז בינלאומי אזורי למחקר בסוריה, מדינה אשר הכריזה בגלוי שישראל, שכנתה, לא תורשה לבקר או להשתתף בעבודה של גוף “בינלאומי” זה. ייתכן שהמגמה הזו כוונה נגדי אישית, בעקבות המנהג המיוחד שלי לשלב ניסוחים בלתי דיפלומטיים בדוחות שלי ובשל ההערכה השלילית שלי לגבי יעילות הניהול של FAO. בסופו של דבר יצאתי לרומא, למפגש תדרוך. המשימה בספרד החלה ברגל שמאל. חברי הקבוצה היו אמורים להיפגש ביום חמישי. כרגיל, כרטיס הטיסה הגיע אלי מאוחר מכדי שאוכל להשתתף בתדריך, והגעתי לרומא ביום שישי אחר הצוהריים.

המקרה במקלחת

רנה דוורד, עמיתי לעבודה וידידי, חיכה לי והציע שאבלה את סוף השבוע איתו ועם אשתו, כך שיוכל לעדכן אותי לגבי התדריך ולספר לי על המשימה המצפה לנו. הסכמתי להצעה זו ברצון ויצאנו לכפר במרחק של כחמישים ק"מ מרומא, שם היה לזוג דוורד קוטג' שבו הם נהגו לבלות את סופי השבוע שלהם.

בכפר פגשתי את אלין דוורד, בתו של האמן הבלגי המפורסם, אנדרה הולה. בעבר, כאשר רנה יצא למשימות בוטאניות מטעם תחנת הניסוי החקלאי ביאנגאמבי, קונגו, שם הוא עבד לאחר סיום לימודיו, התגוררה אלין בג’ונגל האפריקאי במשך חודשים רבים עם כמה משרתים שחורים. הודות לכך הייתה אלין אישה בעלת תושייה, שאינה מאבדת את עשתונותיה בעת צרה, תכונות שהייתי עתיד להכיר ולהעריך בעתיד הקרוב.

הקוטג' היה מבנה בסגנון הבנייה הכפרי המסורתי הישן, עם תוספת של שירותים ומקלחת למבנה המקורי. בילינו את הערב ליד האח הבוערת, דנים לא רק במשימתנו הנוכחית, אלא גם במדיניות FAO ובקשיים בהם נתקלים בעבודה עבור ארגון זה. הבחנתי במפוח עתיק תלוי מעל האח, שהיה עתיד למלא תפקיד משמעותי בחיי. עברתי בשינה עמוקה לילה חסר אירועים, והתעוררתי בבוקר למחרת בהרגשה שאני על גג העולם. המארחת שלי שאלה מהמטבח כיצד אני מעדיף את הביצים לארוחת הבוקר ואם ארצה אחת או שתיים, עניתי: “שתיים, אני רעב מאוד”.

היה זה בוקר חורפי קר ולפני שנכנסתי לאמבטיה סגרתי את החלון. תנור גז חימם את חדר האמבטיה. שמתי לב שהוא כבר אינו דולק והנחתי שהוא כבה על־ידי התרמוסטט. עמדתי עדיין על רגלי באמבטיה, כאשר חשתי בתחושת עילפון והחדר החל להסתחרר סביבי. מחשבתי האחרונה הייתה: “אני מוכרח לסובב את המפתח”. כשרגלי האחת מחוץ לאמבטיה התמוטטתי חסר הכרה, ראשי נחבט בדלת ברעש שהדהד ברחבי הקוטג'.

אלין הגיעה בריצה. כיוון שלא הצליחה לפתוח את הדלת, היא שלחה את רנה לקרוא למכבי האש בעוד היא מחדירה, בכל כוחה, בעזרת המפוח, אוויר דרך החריץ שמתחת לדלת היכן שראשי היה מונח. אין ספק שבכך הצילה את חיי, מאחר ואובדן ההכרה שלי היה, למזלי, תוצאה של חוסר בחמצן ולא של הרעלת חד תחמוצת הפחמן.

נשארתי מחוסר הכרה במשך כל אותו יום וחוויתי חוויה מוזרה ביותר. ראיתי את עצמי צף באוויר ומסתכל למטה אל גופי השוכב על הבטן על המיטה, כאשר כמה אנשים עומדים מסביב ואני לא מסוגל להצטרף לשיחתם. “אני מת!” חשבתי ומיד אחר כך: “טיפש, אם היית מת, לא היית חושב.”

הכרתי חזרה אליי לצלילי קולות משק מוזרים שהגיעו לאוזניי: קריאת תרנגול, קרקור תרנגולת, געיית פרה, צהלת סוס ואפילו נביחה של כלב. פקחתי את עיניי כאשר אני משוכנע שאיבדתי את שפיותי, וראיתי אדם זר יושב לידי. הוא אחז בידי ואמר באיטלקית, בטון מרגיע, שאני בבית החולים של הכפר וש“הכול יהיה בסדר”.

הפניתי את מבטי וראיתי שמקור קולות המשק היה אביו של ילד חולה שניסה לשעשע את בנו הקטן בחיקוי קולות של בעלי חיים. שקעתי שוב כדי להתעורר ביום למחרת במרפאה ברומא. הפעם רנה ישב ליד המיטה. הוא סיפר לי שחשבו שהיה לי התקף לב, והזעיקו קרדיולוג מרומא שהעביר אותי באמבולנס למרפאה. אחרי שהסברתי את נסיבות אובדן ההכרה לי, היה ברור לשנינו שזה לא היה התקף לב. רנה סיפר לי שבמשך כל הזמן שהייתי מחוסר הכרה חזרתי בצרפתית על המשפט: “יש לי את כל הנימוקים המתאימים”, דברים שאהבתי לומר לעצמי בכל פעם שוויכוח נשאר פתוח.

צרותיי לא הסתיימו. הרגשתי כאב עז הולם ברגלי השמאלית, ונאמר לי שכאשר נפלתי נחתה רגלי על גוף החימום הלוהט של תנור חשמלי קטן. אלין, בתושייה האופיינית לה, ניתקה את החשמל מיד כאשר הבינה שיש בעיה, וכך הצילה את רגלי, אבל לא לפני שספגתי כוויה מדרגה שלישית, ממש עד העצם.

המבקר השני שלי היה נציג של FAO, שבא למסור לי שה־FAO משחרר אותי מהחוזה, ושאני יכול לחזור הביתה. אמרתי לו שבאתי לבצע עבודה, ושאני בהחלט כשיר להמשיך במשימתי. אולי הגזמתי, כי השבועות הבאים היו התקופה הכואבת ביותר בחיי.

טיפול רפואי בסגנון ספרדי

מיד לאחר ששוחררתי מן המרפאה, עם הנחיות להחליף את התחבושות שברגלי מידי ארבעה ימים, יצאנו לספרד. בפגישתנו הראשונה עם מנכ"ל משרד החקלאות, דנו במשימה שלנו והכנו תכנית ראשונית של ביקורים במוסדות מחקר חקלאיים.

נאמר לנו שמשרד החקלאות הכין כבר תכניות לארגון מחדש של שרות המחקר החקלאי בהתאם להמלצות הנמצאות בספר שכתבתי בנושא. אז הבנתי שספר זה היה הסיבה לדרישה לכלול אותי במשימה. בעיקרו של דבר, הרעיון היה לרכז את כל משאבי הממשלה במרכז אחד, שיהיה כפוף למשרד החקלאות ושיפעיל רשת אזורית של יחידות מחקר.

מטרת המשימה הייתה להציע אסטרטגיה ושיטות פעולה ליישום הארגון מחדש המוצע, כדי לשכנע את האופוזיציה של אינטרסנטים רבים שהיו נגדו ולהבטיח את תמיכתו הפיננסית של הבנק העולמי בתכנית.

התכנית אמורה הייתה לכלול שישה מרכזים אזוריים במחוזות הצפון: דוארו, קטונה, סנטרו, לוואנט וקנאריאס והרחבה של מתקנים קיימים במחוזות אברו, דראגוזה, אקסטרמדורה ואנדלוסיה.

הבעיה הייתה גדולה במיוחד עקב הפיזור של פעילויות המחקר החקלאי במספר רב של מוסדות, ממשלתיים ולא ממשלתיים, שביניהם לא היה שום תיאום.

למחרת, היינו אמורים להתחיל בשלב הראשון של סקירת המוסדות והמתקנים הקיימים. זה היה גם היום בו הייתי אמור להחליף תחבושת. עמית לעבודה לקח אותי במכונית של המשרד אל בניין עצום עם מנחת הליקופטרים על הגג. אותיות גדולות הכריזו שהבניין שייך ל“סגורידאד סוסיאל” (ביטוח לאומי). הבהרתי למלווי שאינני במצב קשה עד כדי שאזדקק לסיוע סוציאלי ושאני מסוגל לשלם על שירותיו של רופא פרטי. הוא אמר לי שהוא פועל לפי הנחיות, ושאני לא צריך לדאוג ושהכל יהיה בסדר. בלתי משוכנע, הלכתי אחריו, וזכיתי בהפתעת חיי.

ליד שולחן הקבלה ישבה נזירה מבוגרת, ומלווי הסביר לה את הבעיה שלי. בלי שהתבקשנו להציג כל ניירות מזהים, בלי קביעת תור לטיפול במועד מאוחר יותר, כנהוג בקופת החולים שלנו, הונחינו אל המרפאה לטיפול בכוויות. שם הסירה את התחבושת אחות במסכה סטרילית, ולאחר בחינה ראשונית הזעיקה מיד את המנהל. גם הוא לבש מסיכה, ולאחר בדיקה קפדנית אמר, “אני לא יכול להרשות לך לטייל ברחבי הארץ במצבך ובגילך (הייתי בן 61!) ואיני יכול להיות אחראי לתוצאות אם תתעלם מהנחיותיי.”

הסברתי לו שהצטרפתי למשימה מרצוני החופשי, שאיני מעוניין לוותר עליה, ולמרות שאני מאוד מעריך את הטיפול שקיבלתי ואת הדאגה שהוא הפגין כלפי, איש לא יאשים אותו בגלל ההשתטות שלי. שמעתי שבשבוע הקרוב עתידים לחגוג את ה“סמאנה סנטה”, בו שובתים מוסדות הממשלה במשך שבוע, ולכן הצעתי, כפשרה, שבזמן החגיגות אשאר במיטה במלון.

לא קיבלתי את הצעתו להתאשפז בבית החולים שלו לטיפול ולניתוח פלסטי. הוא הזהיר אותי שאם לא אעשה זאת אסבול מן הפגיעה למשך שארית חיי. בדיעבד גיליתי עד כמה הוא צדק.

בקושי חלפה שעה מאז חזרתי למלון, כאשר הגיע שליח עם מכתב מן הרופא, הדורש שאשאר במיטה עד להודעה חדשה.

מיד לאחר ה“סמאנה סנטה”, התעקשתי שנתחיל את השלב הראשון של סיורנו המתוכנן. קודם כל נלקחתי אל המרפאה להחלפת תחבושות. הפעם באתי מצוייד בקופסה עם שוקולדים לאחיות וספר תמונות של ירושלים כמתנה לרופא. בזמן שהאחות החליפה את התחבושת, שמתי לב שהרופא מתייעץ עם עמיתי.

כאשר חזרנו למשרד, התבקשתי להמתין במכונית, בעוד הוא נכנס לבניין. כעבור כמה דקות הגיע המנכ"ל אל המכונית ואמר שחל שינוי בתכניות. על פי הוראת הרופא, נאלצתי להישאר במיטה בעוד שאר הקבוצה יצאה לסיור של שבוע. כדי לוודא שלא ארגיש מחוץ לפעילויות הקבוצה, הוזמנו כל בעלי התפקידים שהקבוצה ראיינה במהלך הסיור אל חדר המלון שלי להיכרות ולשיחה. לא יכולתי להתנגד להצעה כה נדיבה בלי שאראה כטיפש ולכן הסכמתי לדרישה.

האדם הראשון שביקר אותי היה נשיא המועצה הלאומית למחקר מדעי. בילינו שעתיים בשיחה נעימה, שבמהלכה הצלחתי לשכנע אותו שיהיה זה חשוב ומכובד יותר להשפיע על התכנון הכללי של מאמץ המחקר החקלאי הלאומי, בהתאם למגמה של משרד החקלאות, מאשר לשמור על מאמץ סקטוריאלי מוגבל שמעתיק את העבודה המבוצעת על־ידי המשרד. בסיום הפגישה הוא הביע את הסכמתו להעביר את כל פעילויות המחקר החקלאי והמיתקנים של המועצה אל המוסד הלאומי למחקר חקלאי שיוקם בעתיד, בתמורה לזכות השתתפות בחבר המנהלים של המוסד. השתמשתי בטיעונים דומים בשיחותיי עם המבקרים האחרים.

בינתיים ביליתי שבועיים על גבי בחדר המלון. הכאב לא פג לרגע, גם כאשר רגלי הייתה מתוחה לפניי, אבל הפך לבלתי נסבל כאשר הורדתי את הרגל לדקה, פעולה שהייתה בלתי נמנעת כאשר הלכתי לשירותים, למשל.

בכסא גלגלים בספרד

הפצע החל להחלים והחלטתי שלא אסכים לדחות עוד את הצטרפותי לסיורי הקבוצה. הכינו עבורי מכונית עם כיסא קדמי שאפשר לקפלו, כך שיכולתי לשבת במושב האחורי כאשר רגלי מתוחה קדימה, מונחת על המושב הקדמי. צויידתי בכיסא גלגלים מתקפל, שאפשר להכניסו לתא המטען ולהוציאו משם בעת הצורך.

אני מרגיש חובה לציין את החיבה ואת הרצון לעזור שהפגינו כל האנשים שפגשתי בספרד, החל במלצרית במסעדה וכלה בשרי הממשלה.

בפעם הראשונה שישבנו לסעוד ארוחת צוהריים, הזמינו כל חבריי לקבוצה גספאצ’ו. המרק הקר שבתוכו צפו חתיכות לחם לא מצא חן בעיניי והתענגתי על אנטיפסטה כמנה ראשונה. להפתעתי, המלצרית הביאה לי קערה קטנה של גספאצ’ו, וממש התחננה שרק אטעם ממנו מעט. איך יכולתי לסרב? מאז הזמנתי גספאצ’ו בכל ארוחת צוהריים, נהנה מן הטעם השונה שלו בכל אזור בו ביקרנו.

צייר עמיתי הספרדי

בלילות התאכסנו בבתי מלו בדירוג חמישה כוכבים. ערב אחד הגענו לבית המלון וגילינו שהוא מלא, לכן הלכנו ל“פאראדור” (אכסניה).

הפאראדורים הם חלק מרשת של מלונות בבעלות ממשלתית, שמוקמו במבנים מפוארים שהיו בעבר מצודות, מנזרים, כנסיות ומבנים היסטוריים אחרים. בעיני מארחינו נחשבו הפאראדורים כבלתי הולמים לאנשים במעמדנו, ולכן לא נכלל ברשימת מקומות השהות שלנו. הפאראדור שאליו נכנסנו היה מנזר משופץ שבו הפכו חדרי הנזירים לחדרי שינה לתיירים. המסדרונות, חדר הכניסה ואולם חדר האוכל היו גדושים באביזרי קדושה שהזכירו את השימוש הקודם של הבניין. בחדרי היה תריס עץ קטן שבימים עברו שימש, ודאי, למטרות דתיות. מתוך סקרנות, פתחתי אותו בקושי, ומול עיניי, במרחק של פחות ממטר, נגלתה חסידה דוגרת בקינה. הייתי כה מוקסם מן הפאראדור, עד שהתעקשתי שמעתה ואילך יהיו אלה המקומות המועדפים עלינו במהלך סיורינו.

במשך הסיור הייתי צריך להחליף פעמיים את התחבושות שלי. שוב לא התנגדתי לקבל טיפול ב“סגורידאד סוציאל”. הפעם הראשונה היתה בסיביליה, שם בדקה את הפצע והחליפה את התחבושות רופאה צעירה במסכה סטרילית. כל שיכולתי לראות מפניה היה זוג עיניים שחורות, העיניים הכי יפות שראיתי אי פעם. מסוקרן ומוקסם, רציתי מאד לראות את שאר הפנים שלה, אבל לכך לא זכיתי. המטופל שאחרי החל לקבל את טיפולו והמסכה נשארה על פניה של הרופאה.

הפעם הבאה בה הייתי צריך להחליף את התחבושת הייתה ביום ראשון, יום בו כל המוסדות הממשלתיים סגורים. בלית ברירה פנינו לרופא פרטי. אני לא יודע אם הוא רחץ את ידיו, אבל הוא בהחלט לא לבש מסיכה. הוא דרש ממני 50 דולר ובתמורה השאיר אותי עם זיהום בפצע. הייתה זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קרה.

כשחזרנו למדריד ולאחר שהוסרה התחבושת, היה הזיהום ניכר והיה צורך בהסרת כל הבשר שהזדהם – ניתוח קטן אך כואב מכאיב מאוד. ידידי המנכ"ל ניסה להסיח את לבי מהטיפול הכואב. הוא סיפר לי שבילה את כל הלילה בקריאת הספר על ירושלים שנתתי לו ודן איתי בתכניו. הוא חזר והציע לי שנית להתאשפז ולעבור ניתוח פלסטי ואני שוב סירבתי. כשנודע לו שהייתי בסביליה, שאל אותי אם פגשתי את הרופאה בעלת העיניים היפות. הבנתי שלא רק אני נשביתי בקסמה של הגברת המסתורית.

ביקורת קשה בפני השר

למחרת חזרנו למשרד. המנכ“ל אמר לי שהשר רוצה לשמוע את רשמיי הראשונים מן הסיור. השבתי שהתרשמותי הייתה שלילית מאוד ושאולי כדאי לשמור אותה לדו”ח שלי. המנכ"ל אמר שהוא צריך להתייעץ עם מזכירו האישי של השר. הוא חזר ושאל אותי אם לא אוכל לנסח את דבריי באופן דיפלומטי. השבתי לו שהוכשרתי כאגרונום ולא כדיפלומט. הוא חזר להתייעץ ושב אליי בהחלטה: “השר מתעקש לשמוע את התרשמותך”.

הופתעתי לגלות עד כמה צעיר היה השר, בראשית שנות הארבעים, ועוד יותר הופתעתי מן השלווה בה האזין להערותיי הקשות. פתחתי בהתרשמותי הטובה מן הפיתוח הרב של התעשייה, התשתיות, התיירות והשירותים בכל רחבי ספרד. לעומת זאת הבעתי את תדהמתי מהפיגור הרב בתחום החקלאות. סקרתי בפניו את מצב החקלאות, כפי שראיתי אותו בסיורי וניתחתי את הגורמים לפיגור זה.

ברוב מדינות העולם מתבסס פיתוח הסקטורים התעשייתיים והכלכליים על כוח אדם העובר מהסקטור החקלאי. מעבר כוח אדם מהחקלאות המסורתית הדורשת עבודה רבה, דורש הרחבת המיכון בחקלאות והוא יכול להיות מוצדק מהבחינה הכלכלית רק אם הוא מביא שיפור משמעותי בייעול ובייצור החקלאי. בספרד תהליך כזה לא היה קיים. הגורם העיקרי לפיגור של החקלאות היה, ללא ספק, חסרון מערכת מחקר יעילה ומערך שירות לסיוע לחקלאים באימוץ של טכנולוגיות מתקדמות.

המבנה הקיים של המחקר החקלאי, ללא תכנית מחקר ארצית, כאשר כל המאמץ מתפצל ליחידות מחקר קטנות, רבות ונפרדות, עם מעט מאוד תיאום ביניהן, היה חסר ערך. בחירת נושאי המחקר נקבעה בעיקר על פי נטיות ליבם של החוקרים ולא על פי סדרי עדיפויות כלכליים. המשמעות של מצב זה הייתה, שרק מעט מידע בעל ערך הועבר אל עובדי ההדרכה. דבר זה חייב את העובדים לחפש בעצמם פתרונות לבעיות, ולכך הם לא הוכשרו.

רוב מוסדות המחקר שביקרנו התרוקנו מעובדי המחקר לאחר השעות 10–11 בבוקר. נדהמנו לגלות שעובדי מחקר נוהגים לעבוד במשרות נוספות, שכן אחרת הם אינם מסוגלים לפרנס את משפחותיהם ברמת חיים סבירה. כיצד יכולה הממשלה לצפות שהחוקרים יעבדו במשרה מלאה כאשר המשכורות העלובות שהם מקבלים אינן מספיקות לפרנסתם?

משימתנו הייתה להציע ארגון מחקר יעיל המכוון ומסוגל לענות על הצרכים האמיתיים של הפיתוח החקלאי בספרד. בדיווח שלי התעקשתי על כך שתכנית ארגון המחקר הטובה ביותר לא תהיה יעילה ללא שיתוף חוקרים שיקדישו את כל זמנם ומרצם לעבודתם.

הדגשתי כי כל ארגון מחדש של מערכת המחקר הקיימת, המפוצלת והבלתי מתואמת, יהיה חסר טעם, אלא אם כן ייקבעו, ראשית כל, שכר מספיק לעובדים, ושנית – תכנית לקידומם על בסיס ביצועי המחקר שלהם ותרומתם לקידום החקלאות. צעדים אלו נראים לי כתנאי חשוב והכרחי לכל שינוי בסיסי במבנה הארגוני.

השר נסוג מעט עקב ההתפרצות שלי, אבל המשיך לשאול אותי שאלות. תגובתו הכללית הייתה אוהדת מאוד ומבינה ולא ניכרה בו הגאווה הקסטיליאנית ממנה חששתי.

אולם תגובה אחת שלו הפתיעה אותי. כאשר התבקשתי להביע את דעתי על החקלאות בספרד מעבר להיבט המחקרי, ציינתי עד כמה התרשמתי מן ההשקעה העצומה בפיתוח תשתית השקיה באחד האזורים היבשים ביותר בספרד. הוספתי, שלא הצלחתי להבין מדוע בחרו בשיטות היקרות ביותר, שאינן בשימוש מזה למעלה מחמישים שנה. השר קרן מנחת כששמע את הערתי. כששאלתי את המנכ"ל מדוע ההערה שלי גרמה לשר לשמחה כה רבה, הוא השיב: “פשוט מאוד, תשתית ההשקיה היא באחריותו של השר לעבודות ציבוריות!”.

רקדנית צעירה ורקדנית מבוגרת

ספרד היא ארץ אידיאלית לתיירות ולתיירים, יש בה נופים נפלאים ומגוונים, אתרים היסטוריים רבים הקשורים למוסלמים, לנוצרים וליהודים, מוזיאונים נהדרים מלאי אוצרות מהעבר העשיר של ספרד ואנשים מסבירי פנים וידידותיים (יתכן שדברים השתנו מאז ביקורי). אבל במצבי, לא יכולתי להיות תייר. בכל זאת, היה מקום אחד שהייתי נחוש בדעתי לראות, למרות הכאבים: הג’ודריה, הוא הגטו היהודי בקורדובה.

לאחר שהגענו לעיר החומה קורדובה, הוסעתי בכיסא גלגלים ברחובות הצרים של מה שהיה פעם הגטו, אשר פונה בשנת 1492 ומאז הוא מאוכלס על־ידי משפחות ממעמד הפועלים. אם הרובע שביקרנו דומה למה שהיה הגטו של פעם, אזי היהודים בקורדובה גרו במקום נהדר. הרחובות היו נקיים וללא רבב. הצצה לחצרות, שהיו חלק בלתי נפרד מאזור המגורים, גילתה שפע של פרחים בשלל צבעים.

היעד הראשון שלנו היה בית הכנסת העתיק. המקום נפתח לכבודנו על־ידי השרתת, אישה עגלגלה שצלב גדול תלוי על צווארה. המקום היה שמור בקפידה. הכתובות העבריות על הקירות היו עדיין ברורות לקריאה וחבריי לקבוצה התרשמו מאוד כאשר תרגמתי להם את הכתובות העתיקות.

המשכנו ללכת עד שהגענו לכיכר קטנה, “פלאזה מויזס דה מיימון”, שבמרכזה פסל מוקף פרחים של “דמות גבר יושב, לבוש בגלבייה וחבוש טורבן כדרך בני המדבר. בחיקו הוא אוחז בספר, המוחזק פתוח על ידי אגודלו הימני, פניו והבעתו שלוות כשל פילוסוף, לפני פגישה עם תלמידיו. זאת האנדרטה של קורדובה ליהודי החכם – ר' משה בן מיימון (הרמב"ם 1135–1204)”. (ג’יימס א. מיצ’נר: איבריה, 1968).

בקצה הרחוב ניצב הבית שהיה ביתו של הרמב"ם, המשמש כיום כמוזיאון. אין זה מוזיאון המוקדש לחיי היהודים בג’ודריה, אלא (אם זכרוני אינו מטעני) למלחמות פרים!

בילינו את הערב בבית קפה קטן בג’ודריה, צופים בלהקת רקדני פלמנקו. התרשמנו ביותר מן הביצוע המלהיב של צועניה צעירה. כאשר רקדנית מבוגרת יותר הבחינה במבטי ההערצה שלנו, לחשה: “אין זה ריקוד פלמנקו אמיתי, חכו עד שתראו אותי!” להפתעתנו היא צדקה. כאשר הגיע תורה, קל היה להעריך את הפער בין הנעורים, שופעי החיים לבין הטכניקה הבוגרת והמתוחכמת.

זה היה כל הפן התיירותי של ביקורי בספרד, אבל הבטחתי לעצמי שיום אחד אחזור כדי לגלות את הארץ כשאני צועד על שתי רגליי.

יציאה לחופשה

לאחר שסיימתי את סקירת מצב המחקר החקלאי בספרד, חזרתי למדריד כדי לכתוב את חלקי בדוח (החלקים האחרים עסקו בחינוך חקלאי ובהדרכה וטופלו על ידי מומחים בצוות). לאחר ימים ספורים סיימתי לכתוב את חלקי וביקשתי להשתחרר מן השלב המסכם של המשימה, שבעיקרו היה ניתוח העלויות הפיננסיות של יישום הפרוייקטים שהצענו כדי להשיג את מימון הבנק העולמי.

השר ארגן, לכבודי, מסיבת פרידה במלון מפואר. הגעתי לקבלת הפנים כאשר התחבושות על רגלי תחובות בנעל בית אדירת ממדים – הנעל הכי גדולה שאנשי המשרד הצליחו למצוא עבורי בחנויות במדריד. הושבתי בכורסא כאשר רגלי השמאלית מונחת על כיסא אחר, והשר עמד לצידי כדי לברך את האורחים. עכשיו, לאחר שהכרתי את הספרדים מקרוב, ראיתי עד כמה רחוקים הם מהדימוי המקובל של עם שחצן ומלא גאווה.

צרותיי טרם הסתיימו. בנמל התעופה בן־גוריון חיכתה לי דיילת עם כיסא גלגלים. ביקשתי ממנה שתניח לי לצעוד את הצעדים האחרונים לפני הכניסה לטרמינל. הסברתי שאישתי מחכה לי וסביר להניח שתתעלף, כאשר תראה אותי מגיע בכיסא גלגלים. להפתעת כל שאר הנוסעים, הנכה נעמד לפתע וצלע אל תוך הטרמינל.

דאגתי הייתה מיותרת. לא אישתי, ואף לא אחד אחר, המתינו לי. חיכיתי למזוודה שלי כאשר אני יושב בכיסא הגלגלים. כעבור שעה, החלטתי ללכת בלי המטען שלי. כאשר המונית הורידה אותי ליד הבית, אף אחד לא ענה לצלצול הפעמון. ישבתי על מדרגות הכניסה, רגלי הציקה לי וחשבתי: “מה עוד עלול לקרות לי בנסיעה גורלית זו?”

לאחר כשעה שבה רעייתי הבייתה. היא לא העלתה על דעתה כלל כי בעלה הנכה ממתין וסובל על סף דירתנו.

יומיים מאוחר יותר, צלצל אלי פקיד דואר והודיע לי שהגיע מברק ממדריד הממוען להלדה ארנון. “רצונך שאקריא לך אותו בטלפון?” – הוא שאל. “אין צורך,” השבתי, “אני הוא השולח של המברק.”

 

פרק 28: קונגו    🔗

בין שני גורמים    🔗

בשנת 1971 הוצע לי על ידי קרן הפיתוח של האומות המאוחדות (UNDP) לשמש כראש משלחת לקונגו. התבקשתי לבוא תחילה לניו יורק לתדרוך.

כאשר פגשתי את הפקיד שהזמין אותי, נוכחתי מייד בהבדל הסגנון לעומת ה־FAO. בן שיחי שאל אותי אם שכר כבוד של $100 ליום מספק אותי והשבתי בחיוב. הוא התנצל על ששלח לי כרטיס טיסה במחלקת תיירים, באומרו שאיש בגילי ובמעמדי ראוי לטוס במחלקה ראשונה ומיד נתן הוראות להחליף את הכרטיס בהתאם. כשנזכרתי בצפיפות ששררה בטיסתי לניו יורק, וכיצד כאבו עצמותיי לאחר לילה ללא שינה, קבלתי את הצעתו בשמחה. באותה עת, לא עלה על דעתי שיתרון זה יביא לרגשות טינה כלפי מצד חברי לצוות מה־FAO.

המשימה עצמה הייתה אתגר. מובוטו, שהיה אז השליט בקונגו, חתם, כשנתיים קודם לכן, על הסכם עם ה־FAO ועם ה־UNDP בו התחייבו האחרונים לשקם את מערכת המחקר החקלאי בקונגו בכלל, ואת מכון המחקר המרכזי בינגמבה בפרט.

לאחר מכן, בעת ביקורו של מלך בלגיה בארצו, “מכר” מובוטו את אותו הפרוייקט פעם נוספת, ללא בושה, לבלגים. דבר זה יצר, כמובן, בעיה ל־FAO וגם לממשלת בלגיה, אך לא למובוטו, שהיה מומחה לניצול מקורות מימון.

יעדו של הצוות, שעמדתי בראשו, היה להיפגש עם המשלחת הבלגית ויחד עם הקונגואים לגבש פתרון שיהיה מקובל על כל הצדדים המעורבים. לא היה לי צורך ללמוד נתוני רקע על קונגו, כי למדתי ביסודיות את הנושא גם בבית הספר התיכון וגם במכון לחקלאות בז’מבלו. הייתי מרוצה מאד מהמחשבה שאני עומד לראות את הארץ שהשקעתי בלימודים אודותיה זמן כה רב.

שיטחה של קונגו, ארץ עצומה החובקת את קו המשווה, יותר משני מיליון קמ"ר, פי 80 משטח ישראל, עם אוכלוסייה שגודלה כפול בלבד משל ישראל. קונגו הייתה ארץ בעלת פוטנציאל רב, עתירת זהב, יהלומים, נחושת ומחצבים אחרים, אך בה אחת האוכלוסיות הדלות ביותר, והשליטים העשירים ביותר, באפריקה. על אף שהחקלאות הייתה העיסוק העיקרי של שני שלישים מהאוכלוסייה, הייתה זו חקלאות של קיום בלבד, שסיפקה בקושי את צורכיהם של היצרנים עצמם, ועל כן תרמה אך מעט להתפתחות הכלכלית, שהייתה תלויה לגמרי בניצול המחצבים של המדינה. הגידולים העיקריים במשקים המשפחתיים הקטנים היו: קסאבה, תירס, סורגום ובננות. בחוות מסחריות גידלו גם גידולי מטע לייצוא.

ליאופולד השני, מלך בלגיה (1865–1909), מימן את חקירת אגן נהר הקונגו על ידי ה.מ.סטנלי, ותבע זכות על חבל הארץ שהוגדר כמדינת קונגו. בוועידת ברלין בשנים 1884–1885 הכירו בתביעתו וליאופולד הכריז על עצמו כמלך המדינה העצמאית של קונגו. תחילה סירבה הממשלה הבלגית להיות מעורבת במה שנראה כמפעלו הפרטי של המלך, אבל לאחר מותו הסכימה להפוך למעצמה קולוניאלית. המשטר היה אכזר ונצלני ביותר. האוכלוסייה התקוממה ולאחר שנים רבות של שפיכות דמים, הוענקה לארץ עצמאות בשנת 1960.

גדול המושחתים

טסתי תחילה לרומא, לתדרוך שני וכדי לפגוש את שני החברים האחרים לצוות (שאת שמותיהם שכחתי). האחד, היה נציג ה־FAO בקונגו, והשני פקיד ממרכז ה־FAO ברומא. האחרון היה אמן לפי הנטייה והכשרון, אבל נאלץ להפוך לפקיד, דבר שגרם לו תסכול רב שהתבטא בהתנהגותו ובדרך שיחתו. הוא היה עוין כלפי כבר מפגישתנו הראשונה. מרומא טסנו לבריסל, ומשם לקונגו. היינו הלבנים היחידים במטוס. לאחר הירידה מהמטוס נמסרו המזוודות לכל הנוסעים האחרים, בעוד אנו נותרנו עומדים בידיים ריקות. הפקיד טען שלא ניתן למצוא את המזוודות שלנו. אחרי המתנה ארוכה נזכרנו שאנו נמצאים בארץ אפריקנית שזכתה בעצמאות לא מזמן. שטר של חמישה דולרים עזר לממונה למצוא את המזוודות שלנו תוך דקות ספורות.

לנו במלון שהועמד לרשות האו“ם על מנת לאכסן את עובדי האו”ם הרבים שהועסקו בארץ. בחדרים היו פינות בישול שאיפשרו לנו להכין לעצמנו את הארוחות ולהימנע ממיחושי הקיבה שמקורם באכילה במסעדות העיר.

השכן שלי היה אזרח ספרדי. שאלתי אותו אם השליחות לספרד, שהשתתפתי בה שנה קודם לכן, שינתה דבר במערכת המחקר החקלאי בארצו. הוא חייך, הלך לחדרו וחזר עם כמה עיתונים שקיבל באותו יום מספרד. באחד מהם הופיע מאמר שציין שהממשלה אישרה תקנות חדשות בנוגע למשכורות שיש לשלם לעובדי מחקר חקלאי ממשלתיים וכן אישרה קריטריונים לקידומם, שהיו דומים לאלה החלים על הסגל האקדמאי של האוניברסיטה. כך, כפי שהמלצתי בדוח שלי. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

מובוטו

הבעיה הראשונה שנתקלנו בה הייתה שעמיתנו, המנהל של מרכז המחקר החקלאי של קונגו בינגמבה, שהה באותו זמן בבית הסוהר והיה צריך לשחרר אותו על מנת שיוכל לקחת חלק בדיונינו. כמובן שהייתי סקרן לדעת מה הפשע המיוחד שהביא פקיד ממשלתי רב מעלה לבית הסוהר. למדתי על הסיבה לכך בדרכי לסיור בתשלובת המחקר החקלאי בינגמבה, שאליה אתייחס מאוחר יותר.

מבין הרודנים המושחתים הרבים באפריקה היה מובוטו ענק בין ננסים. לא היה גדול ממנו באכזריות, בשחיתות, בתאוות בצע, באמונות תפלות וברצחנות. ג’וזף דזירה מובוטו, פקיד דואר לשעבר, הצטרף לתנועה לעצמאות קונגו בשנת 1956. הוא התגייס לצבא של קונגו העצמאית החדשה וטיפס במהירות בסולם הדרגות. קידומו המהיר היה תוצאה של הדיכוי האכזרי שביצע נגד הניסיון של מחוז קטנגה לפרוש מהרפובליקה הצעירה. דיכוי זה הגן על האינטרסים של המשקיעים הזרים בענפי המכרות וזכה בתמיכתן המלאה של מעצמות המערב. כגמול על כך התמנה לשר ההגנה בממשלתו של פטריס לומומבה. בהפיכה הצבאית הראשונה שלו, בשנת 1960, הדיח מובוטו את לומומבה הפופולרי, שנבחר באורח דמוקרטי, וסילק את הנשיא קסבובו.

באחד ממעשי הקנוניה שלו החזיר מובוטו של קסובובו לשלטון, ואת עצמו מינה לרמטכ“ל. מעמדת כוח זאת הוא חולל, בשנת 1965, הפיכה שניה ומינה את עצמו לראש הממשלה ואח”כ לנשיא המדינה. כך התחיל המשטר הרודני אשר הסתיים רק עם גלותו ועם מותו של מובוטו בשנת 1997.

מובוטו היה קשור לרצח לומומבה, אשר נעלם בלי להותיר עקבות. לאחר הרצחו, נרצחו יריבים פוטנציאליים נוספים בקצב מהיר, ללא כל ניסיון של מובוטו להסתיר את מעורבותו, וכך יצר משטר של אימה ודיכוי.

מובוטו היה קתולי מוצהר, אבל בכל זאת האמין באמונות התפלות של עובדי האלילים. הוא חי בפחד מתמיד מהקללות שהוטלו עליו על ידי אויביו, המדומים והאמיתיים, ונקט בכל האמצעים כדי להסיר את הקללות שהוטלו עליו, שהיעיל ביותר מביניהם היה רצח יריביו.

תאוותו לעושר לא ידעה גבולות. הוא בנה, או רכש, מעונות וארמונות בכל רחבי אירופה ובארץ הולדתו. יום אחד קראתי מאמר בעיתון קונגי בצרפתית, שבו ביטל העורך את הביקורת נגד הסגנון הבזבזני של מובוטו ואת היותו גזעני ובעל דעות קדומות, וטען שמובוטו רק עשה מה שאנשיו רצו ממנו שיעשה: דהיינו שלאחר שנים של שעבוד הם רצו להיות מיוצגים בצורה נאותה ומכובדת בזירה הבינלאומית על ידי מנהיגם.

ערב אחד, בקבלת פנים בשגרירות ישראל, סיפר השגריר כיצד, ימים אחדים קודם לכן, הוזמן הסגל הדיפלומטי לקבלת פנים על ידי מובוטו. השגרירים, שהגיעו בזמן שנקבע, נתקלו בדלתות סגורות. לאחר רבע שעה של המתנה מתסכלת הגיע שליח, שהודיע להם כי למובוטו לא מתחשק לבוא למסיבה והיא מתבטלת. זו הייתה אך דוגמה אחת ליוהרה שאפיינה חלק מהארצות האפריקאיות שזכו לא מכבר בעצמאות ושאולי חפשו לעצמן דרך להפגין את כבודן האבוד, מעין פיצוי על ההשפלות שספגו שנים רבות תחת השליטים הקולוניאליים.

באותה מסיבה תארה תמר גולן, עיתונאית ישראלית שהתמחתה בארצות אפריקה, דרומית לסהרה, את החוויה הבאה: “חיכיתי על המסלול בשדה התעופה לבואם של נשיאים שהיו אמורים להשתתף בישיבה של הארגון לאחדות אפריקה, כאשר ראש השירותים החשאיים, קצין משטרה במדים נוצצים שזורים בזהב, ניגש אלי. היה זה הקולונל מיקא, ענק, המזכיר בהופעתו את אידי אמין מאוגנדה. האיש היה מוכר היטב לעיתונאים והיה ידוע בכך שרצח חשודים או אויבים ללא היסוס. הקצין התעניין במצלמה המיניאטורית שלי, ביקש הסבר כיצד מפעילים אותה ובלי לומר מילה נוספת השחיל את המצלמה לכיסו”.

מרכז המחקר החקלאי ינגמבה

לאחר שבוע של תדרוך ושל איסוף אינפורמציה יצאנו לדרך לינגמבה. הדרכים היו שבילי עפר שעברו דרך יער־העד. מדי פעם עברנו דרך כפר: שורה של בקתות משני צדי הכביש, גברים שרועים בערסלים התלויים בין שני עצים ונשים עוסקות במלאכות האופייניות לחיי האישה הכפרית האפריקאית. בקנסגאני (סטנליוויל בתקופה הקולוניאלית), חיכה לנו המנהל האדמיניסטרטיבי של תשלובת המחקר החקלאי עם שיירת ג’יפים כדי לקחת אותנו ליעדנו.

לאחר הפצרות רבות ולאחר שהתגבר על הפחד שמילותיו יוקלטו בדרך כלשהי, הוא סיפר לי, בהיסוס רב, מדוע הושלך הממונה עליו לכלא. שבועות אחדים קודם לכן, ביקר מובוטו במרכז המחקר וציווה על הכפריים, הגרים ברדיוס של כמה קילומטרים מהמרכז, לבוא ולהאזין לנאום שהתכוון לשאת באותו ערב. הוא היה באמצע נאומו, כאשר הגנרטור החשמלי, שריד מהעבר, התעייף והחליט לנוח, והשתררה אפילה מוחלטת. מובוטו, מוג לב, אשר חי בפחד מתמיד שיירצח, (והיו לו סיבות טובות לפחד), הסתתר בין שומרי ראשו. לאחר מנוחה קצרה, חזר הגנרטור לפעול, והאור השיב למובוטו את האומץ. הוא ביקש להביא בפניו את מנהל המרכז למחקר חקלאי והטיל עליו את האחריות לאפילה הפתאומית. כשהמנהל התייצב לפניו, ציווה מובוטו להשליך אותו לכלא אך לא לפני שאילץ אותו לכרוע על ברכיו ולגזום את העשב מסביב לבמה, כאות להשפלה ולהכנעה. היה זה מעשה אופייני לבריון מושחת זה.

מרכז המחקר החקלאי של ינגמבה היה תשלובת עצומה, דוגמת בלטסוויל של הממשלה הפדרלית של ארה"ב, וכמוה תוכננה לשמש מרכז למחקר חקלאי לארץ הגדולה. השטח של המרכז כלל יערות עד, ערבות, מטעים ושטחי עיבוד, והשתרע על קילומטרים רבועים אחדים. המרכז כלל, בנוסף למכלול הרגיל של מעבדות, ספרייה, משרדים, בתי מלאכה ומוסכים לתחזוקה ולהכנת כלים, גם שבעה כפרי ילידים, שכונת מגורים מודרנית עבור העובדים הלבנים, בית חולים, שדה תעופה ונמל קטן על שפת נהר הקונגו. היינו יכולים לבלות שבועות בסיור במרכז מבלי לכסות את כל שטחו.

ביקרנו במתקני המחקר ובאחד מהכפרים שסיפקו את כוח העבודה. הזדעזענו מהתנאים שמצאנו בבית החולים, שהיה מזוהם ואנשים בריאים יכלו להידבק בו במחלות טרופיות שונות. החולים שכבו על מזרונים חשופים ומלוכלכים. מחוץ לבית החולים התמקמו משפחות החולים, שטיפלו בקרוביהם וסיפקו להם מזון. רופא יחיד, איטלקי, נמצא במקום ונראה שהשלים זה מכבר עם התנאים שבהם נאלץ לעבוד. הוא הכשיר את אחד הילידים לעזור לו ליד שולחן הניתוחים, וכאשר הרופא לא היה פנוי, הסייע שלו ביצע את הניתוחים בעצמו.

שהינו במעון האורחים וסעדנו יחד עם העובדים הלבנים המעטים שנותרו במקום. הטבח הביא את נתח הבשר לפני שבישל אותו לבדיקת הרופא. זה רחרח בו והכריז: “ניתן עדיין לאכילה” או לחילופין: “עבר זמנו”. לא יכולתי לסמוך על האבחנה של הרופא, והפכתי לצמחוני לשארית הביקור.

מרכז המחקר של ינגמבה היה למעשה פיל לבן, בהתחשב בצרכים המציאותיים של החקלאות הקונגית. הייתה זו ירושת שיגעון הגדלות של המשטר הקודם, כאשר התשלובת הענקית קלטה את כל חניכי מכוני החקלאות הבלגיים אשר שאפו לשרת בקונגו, שבה המשכורות היו נאות, אמצעי המחקר היו מצויים בשפע והעבודה מגוונת ומעניינת. הבלגים לא עשו שום מאמץ להכין סגל חלופי של חוקרים קונגואים וכל תכניות המחקר קרסו עם עזיבת הסגל הבלגי.

כפי שהוזכר לכיל נחתמה, כשנתיים קודם לבואנו, בין ממשלת קונגו לבין ה־FAO, תכנית לשיקום המרכז בינגמבה, אולם, פרט למינוי של מנהל פרוייקט, אגרונום איטלקי, אשר כישוריו לתפקיד לא נראו לעין, לא נעשה מאומה לקידום התכנית.

לאחר שעלה בידינו לעמוד על טיבו של המקום וללמוד את הבעיות הכרוכות בשיקום המרכז, חזרנו לקינשסה כדי להיפגש עם המשלחת הבלגית.

ראש הצוות המקביל היה בוגר אותו מכון לחקלאות שסיימתי אני שנים לפניו. לפי הנוהג המקובל בין הבוגרים, היינו חייבים לפנות אחד לשני בגוף שני יחיד, “tu”, במקום גוף שלישי רבים, ה־“vous” הפורמלי המקובל. נוהל זה שבר מייד את הקרח בינינו, ובמקום להיאבק על ה“בעלות” החוקית על הפרוייקט, החלטנו שהפתרון הוא לפצל בין שני הגופים את האחריות להיבטים שונים של הפרוייקט: הראורגניזציה של מערכת המחקר החקלאי הלאומי בכללותו תוטל על הממשלה הבלגית ואילו שיקום מרכז ינגמבה, כחלק מהפרוייקט הכללי, יהיה באחריות ה־FAO.

בורונדי ורואנדה

בינתיים הגיע מברק מרומא, שביקש מאתנו לטוס לרואנדה ולבורונדי, כדי לבחון פרוייקט של FAO שנקלע לקשיים. למחרת בבוקר, כשהגענו לנמל התעופה, נוכחנו לדעת שההמראה נדחתה בכמה שעות. לאחר המתנה ממושכת חשתי צורך לבקר בשירותים ומצאתי אותם בקצה השני של שדה התעופה. כאשר יצאתי חיכה לי שוטר, ששאל בגסות על מעשי כאן. שאלתי אותו האם עלי לתאר מה עושים בנסיבות אלה. הוא לא נראה משועשע מתשובתי ואמר לי שעברתי על החוק בכך שחציתי קו מסוים בנמל התעופה, שאין לעברו לאחר מעבר ביקורת הגבול ועל כן עלי ללכת בעקבותיו. על אף ההסבר, לא יכולתי להבין מה היה חטאי, אבל לא נותרה לי ברירה אלא ללכת בעקבותיו. הוא הוביל אותי אל מחוץ לטרמינל, ובעוד אני תוהה מה יעשו חבריי לצוות כשיתברר להם שנעלמתי, הגענו לבקתה חשוכה. בפנים, מאחורי מכתבה, ישב גבר ענקי במדים נוצצים שזורים זהב. האיש הציג את עצמו כקולונל מיקא, הממונה על השירות למניעת הברחות זהב ויהלומים, ואמר לי שנעצרתי בנסיבות חשודות ביותר. הוא אמר, בנימוס רב, שביכולתי למנוע חיפוש על גופי, אם אומר לו אם והיכן יש לי זהב או יהלומים כלשהם, עלי או באחד מפתחי גופי. אמרתי “יש”, והצבעתי על שן הזהב היחידה בפי הפעור. הברנש פרץ בצחוק רועם ולאחר שנרגע אמר: “כל מי שיכול להתלוצץ בנסיבות אלה לא יכול להיות חשוד”. באיחולים חמים לנסיעה טובה, שלח אותי לדרכי.

צייר ארנון

בבורונדי־רואנדה ביקרנו בפרוייקט לפיתוח חקלאי של ה־FAO שיועד לערבה ענקית, עתירת מקורות מים, בלתי נושבת, בעלת טופוגרפיה מישורית וקרקע פורייה, שהייתה שטח מתאים להפליא לפיתוח חקלאי. מצאנו צוות מתוסכל אשר נתקל בבעיות הרגילות של ניהול גרוע וביצוע לקוי של האדמיניסטרציה ברומא ומחוסר תיאום בינה לבין העובדים בשטח.

מיחזור של שקי סוכר

חזרנו לקינשסה והתחלנו לכתוב את הדוח שלנו. הפער בין הגישה של עמיתיי בצוות לבין עמדתי הפך למכשול בעריכת הדוח. כעובדי FAO, נטו חבריי להטיל את אשמת הפיגור בביצוע על מנהלי הפרוייקטים, גם בקונגו וגם בבורונדי־רואנדה. אני סירבתי לקבל עמדה זו. טענתי, שלמרות שמנהלי הפרוייקטים לא נראו כשירים במיוחד לתפקידיהם, הם לא היו מצליחים יותר גם אילו היו גאונים, ללא גיבוי ותמיכה ממרכז הארגון. כפי שהוזכר, שנתיים אחרי חתימת החוזים, עדיין לא ננקט אף צעד אחד מהצעדים המעשיים הדרושים לקידום הפרוייקטים ולא הגיע שום ציוד הדרוש להפעלתם, פרט למינוי מנהל וצוות חלקי.

בטיוטת הדוח שהכנתי כתבתי שה־FAO הוכיח, הן בקונגו, והן בבורונדי־רואנדה, שהוא לא מסוגל ליישם ולנהל פרויקטים מרחוק. הצעתי שה־FAO יגביל את עצמו רק לתכנון ולפיקוח, וימצא קבלן מתאים לביצוע. הצבעתי על העבודה של צוות טייוואני אשר ביצע, במהירות וביעילות, פרוייקט שנטלה על עצמה ממשלתו, ואשר היה יכול לשמש כמודל לסוג הקבלן הרצוי.

כאשר הראיתי את הטיוטה לעמיתיי, הם הצהירו שלעולם לא יחתמו על דוח כזה, לא משום שאינם מסכימים לתוכנו, אלא מפני שדבר זה יעלה לשניהם במשרותיהם. הסכמנו שנחתום על דוח שעליו נוכל כולנו להסכים, ואילו חוות הדעת הבסיסית, המשקפת את השקפותיי, תועלה על הכתב בדוח פרטי ל־UNDP שאותו אצרף לדוח המשותף.

את היומיים האחרונים בקינשסה הקדשתי לרכישת מזכרות. בשוק מצאתי תצוגה עצומה שבה עמדו למכירה מוצגים מכל הסוגים. התעניינתי במיוחד באמנות האפריקאית האותנטית, והתרשמתי מאוד גם מחוש היופי שהיה ניכר ברוב המוצגים האומנותיים וגם ממידת התאמתם לחוש האסתטי שלי. לדוגמא, היו שם תמונות שמן רבות, שתיארו נופים ומראות אפריקאיים אופייניים, אשר היו יפות ומשמעותיות בעיני, ועדיין היו בגדר אמנות אפריקאית אותנטית. קניתי כתריסר מיצירות נפלאות אלה, וגיליתי שעל גב היריעה מודפסות המילים: “Sucre de Tirlemon” כלומר, שקי הסוכר הריקים הפכו ליצירות אמנות. לאיזו דרך טובה יותר של מיחזור אפשר לשאוף? האפריקאים מומחים גם בגילוף בעץ. החפצים שיוצרו עבור התיירים היו יפים, אבל הם היו מוצרים סטנדרטיים לייצור המוני שלא משכו את ליבי. לעומת זאת מצאו חן בעיניי חפצים שהיו מיועדים לשימוש הילידים בכפרים. הפליאה אותי כמות העבודה המושקעת בקישוט כלים שנועדו לשימוש יום־יומי, כדוגמת ידיות מעדרים, כלי מטבח, מסרקי עץ, משקולות ועוד. מכל אלה רכשתי רבים ככל שיכולתי לשאת. מסכות יפות, אם כי מפחידות, פסלי ראשים של נשים, בנות שבטים שונים, מגולפים בעץ הבנה קשה, פסלי נחושת קטנים המתארים בעלי מלאכה בעבודתם, וחיות מסוגננות השלימו את רכישותיי. ניסיתי לדחוס את כל החפצים האלה לתוך המזוודות שלי, אך רק לאחר שסידרתי מחדש את כל המטען כמה פעמים והפעלתי כוח רב, עלה בידי סוף סוף לסגור את המזוודות.

למחרת עזבנו את קונגו. עמדתי אחרון בתור הנוסעים והסתכלתי בחוסר ישע כיצד פקידי המכס רוקנו את כל המזוודות וחיטטו בקפידה בכל חפץ, בתורם אחרי יהלומים או זהב. תהיתי כיצד אצליח לסדר את החפצים בחזרה לתוך המזוודות, לאחר הערבוביה שיצרו המוכסים, מבלי להחמיץ את המטוס. תורי הגיע, ואך סובבתי את המפתח במנעול המזוודה, נשמעה מהקצה השני של אולם המכס צווחה שגרמה לכולנו להפנות את מבטינו. ניצבה שם דמות ענקית, במדים נוצצים שזורי זהב – הקולונל מיקא – שצעק: “לא לפתוח, הוא נושא את כל הסחורה המוברחת בפיו”. כולם הצטרפו לגל הצחוק וכך ניצלתי.

שממה שנוצרה בידי אדם

היה עלי לחזור לניו־יורק למסירת דוח על שליחותי, אבל החלטתי לעשות חניית ביניים בבית, טרם שובי לניו־יורק. על כן טסתי מזרחה בכיוון ההפוך לכיוון ארה"ב. הייתה זו טיסת עקלתון בכל רחבי אפריקה, שכללה נחיתה בכל נמל תעופה לאומי. חלק גדול מהטיסות היה בגובה נמוך. כשהסתכלתי מהמטוס, נדהמתי לראות את המרחבים העצומים, בהם ניצבים הרים קרחים שניטל מהם מעטה היערות הקדומים את עקבות סחף הקרקע שנגרם כתוצאה מכך.

שממה זו נוצרה בידי אדם, עקב שיטת העיבוד הניידת הידועה בשם “כריתה ושריפה”, שיטה מסורתית של עיבוד קרקע הנפוצה ברוב האזורים הטרופיים הלחים בעולם. על פי שיטה זו כורתים ושורפים חלקה קטנה של יער וזורעים או שותלים בה גידולים חד־שנתיים, במשך שנים אחדות, עד שהיבולים פוחתים מעבר לרמה סבירה, ומתרבים העשבים השוטים. אז נוטשים את החלקה, ומבערים חלקת יער חדשה. כעבור שנים מספר, מתחדש מעטה היער המקורי. הניסיון מלמד ששיטה זו מהווה דרך יעילה ורציונלית לקיים ייצור חקלאי ברמה סבירה לאורך שנים, תוך שמירה על יער העד ועל עולם החי שבו, כל עוד צפיפות האוכלוסייה נשארת נמוכה. כאשר, בגלל ריבוי האוכלוסייה, הופכות ההפסקות בין תקופות העיבוד החקלאי לקצרות מדי, הצמחייה המקורית לא מספיקה לחדש את עצמה, פוריות הקרקע פוחתת, והאיכרים חייבים לעבד יותר אדמה כדי לייצר די מזון לבני ביתם. לבסוף לא מסוגלת הקרקע להניב אפילו את היבול המינימלי הדרוש לקיום והשטח ניטש לתמיד. במצב זה אין הצמחייה מצליחה לשקם את עצמה בגלל דלדול הקרקע והשיטה של “כריתה ושריפה” הופכת, אפוא, להרס שטחים. במדרונות תלולים התהליך הוא בלתי הפיך ונותר שטח חשוף ללא צמחייה.

נ.ב. כאשר חזרה המשלחת הישראלית מכנס של שרי חקלאות הנערך מדי שנה על ידי FAO, טלפנה מזכירת המשלחת אלי ושאלה: “ארנון! מה עוללת ל־FAO. הם רוצים לתלות אותך”.

 

פרק 29: ליבריה    🔗

הרפובליקה העצמאית הראשונה    🔗

חברת ההתיישבות האמריקאית ארגנה את השיבה מרצון של העבדים השחורים לאפריקה, ביוזמה דומה לזו של החברה הבריטית שתיארתי בסיירה ליאון. בשנת 1822 הגיעו המתיישבים הראשונים והקימו את מונרוביה (שנקראה על שם הנשיא האמריקאי ג'. מונרוביה). קבוצות נוספות של מתיישבים הקימו מושבות נוספות. בשנת 1847 התאחדו כל המושבות הללו לרפובליקה של ליבריה, הרפובליקה העצמאית הראשונה של אפריקה השחורה והיחידה שמעולם לא הייתה תחת שלטון זר. ניסיונות חוזרים להסגת גבול מצד הבריטים, הצרפתים, והגרמנים נהדפו בעזרת התמיכה החזקה של ארצות הברית בשלמות הטריטוריאלית של ליבריה.

רוב הפיתוח הפוליטי, הכלכלי והתרבותי במדינה נעשו בהשפעתו של ויליאם אס. טובמן, אשר מונה לנשיא בשנת 1944 ושלט במדינה עד מותו בשנת

1. הוא היה שליט ליברלי אשר קידם את זכויות השבטים המקומיים מול משטר מדיני של מיעוט תקיף. הוא התעקש לשמור על חוקי השבט המסורתיים “כל עוד הם אנושיים והגיוניים”. הוא עודד את בני השבטים להשתתף בממשלה ובמינהל, נתן זכויות לנשים וקידם את חינוך השחורים שהגיעו מארצות הברית, מאיי הודו המערבית ומאפריקה המערבית הבריטית. הוא גם בנה בתי ספר ציבוריים והנהיג חינוך חובה חינם. הנשיא עודד באופן פעיל השקעות כלכליות.

כמו בסיירה ליאונה, גם בליבריה המהגרים, שהיוו 5% מן האוכלוסייה, היו בעלי ההשפעה הפוליטית החזקה ביותר, אבל נתקלו בהתנגדות שבטי המקום, שמנו שש־עשרה קבוצות אתניות. מאמציו של הנשיא טובמן שהוזכרו לעיל, לא הצליחו לתקן את האיזון בהרבה. כמעט עשור לאחר שהייתי בליבריה, התפוצצו כל הלחצים הגואים הללו והפיכה צבאית הפילה את משטרו של טובמן והובילה את המדינה למלחמת אזרחים עקובה מדם ולתוהו ובוהו, שמהם לא התאוששה עד מועד כתיבת שורות אלה.

ליבריה גובלת בגיניאה בצפון, בחוף השנהב במזרח, באוקיינוס האטלנטי מדרום ובסיירה ליאונה במערב. האקלים הוא טרופי לח. התוצרת החקלאית כללה: משק חי, אורז, קסאבה, בטטות, קפה, קקאו, קני סוכר, בננות, שמן דקלים וגומי. רוב הייצור של החקלאות היה מיועד לקיום יומיומי, חוץ מייצור הגומי, אשר סיפק תעסוקה לכמחצית מקבלי המשכורות במדינה. 60% משטח המדינה היה מכוסה ביערות עד טרופיים שהיוו את אחד המשאבים העיקריים שלה. ליבריה עשירה גם במחצבים: יהלומים, זהב ועפרות ברזל.

לא אידיאלי, אבל ריאלי

במרץ 1972 התבקשתי לצאת למשימה של איש אחד לליבריה, כיועץ מחקר של יחידת המוסדות הכפריים של FAO. דיווח אחרון של צוות בקרה, המליץ כמה המלצות לארגון החינוך החקלאי ואני התבקשתי לבחון אותן. היוזמה להזמין אותי למטרה זו הייתה של מנהל של חברה סינית (טייוואנית) גדולה שהשתתף במשימה כדי לסייע בייעוץ למחלקת החקלאות.

דרך הפעולה שנקטתי, ושהפכה לדרך פעולה רגילה במשימות מאוחרות יותר שלי, כללה מפגש עם כל האנשים הקשורים לנושא, ביקור במדינה ובמוסדות הקשורים לנושא, הכנה של טיוטת הצעה ראשונית, דיון בהצעה עם האנשים העוסקים בנושא וכתיבת טיוטה סופית אותה הייתי אמור לקחת לרומא, בידיעה שהיא כבר מאושרת בעצם על־ידי הרשויות בליבריה.

צוותי FAO היו נוהגים לשוב לרומא לאחר שיחה עם האנשים המעורבים וביקור במדינה ורק אחר כך גיבשו את הצעותיהם שנשלחו דרך ערוצים רשמיים אל הרשויות של המדינה, אשר אישרו או דחו את הדוח, או כמו שקרה לעיתים קרובות יותר, דרשו שינויים מסוימים. השיטה שלי, שדרשה היזון חוזר לפני סיום הדוח, תרמה לקיצור המשימה ולייעולה.

נקודה אחת שציינה משלחת הביקורת של FAO שהזכרתי קודם קבעה: “הנושא הדחוף הוא נקיטת אמצעים לפיתוח מערכת ארצית של מחקר חקלאי ומחקר יערות, אשר תתרום לאיחוד משאבי משרד החקלאות והמכללה החקלאית כדי לאפשר תכנית מחקר ארצית.” הסכמתי בהחלט לקביעה זו אך התנגדתי לתוכן ההצעות ליישום כפי שגובשו בדוח.

בעת ביקורי היו שני המוסדות העיקריים שעסקו במחקר חקלאי תחנת הניסויים החקלאית של משרד החקלאות, סאקוקו, והמכללה החקלאית של משרד החינוך עם החווה שלה בג’ונסוויל. לא היה כל תיאום בין שני הגופים בתכנון המחקר וביישומו. משלחת הביקורת המליצה שכל אחד משני הגופים הנזכרים ימשיך לתרום את תרומתו לתכנית המחקר ושהתיאום בין שניהם יופקד בידי מועצה למחקר חקלאי. מועצה כזו הייתה יכולה להיות יעילה בקביעת מדיניות מחקר כללית וסדר עדיפויות בתכנית המחקר. מניסיוני ידעתי שגוף כזה לא יוכל להיות יעיל בתיאום היישום המעשי של התכנית בין שני מוסדות המנוהלים באופן עצמאי זה מזה, והכפופים למשרדי ממשלה שונים שלהם עמדות וסדרי עדיפויות שונים. כדי שהתיאום יצליח נדרשה מסגרת כללית שתוכל להבטיח תיאום ואינטגרציה יעילים בין כל המשאבים הקיימים. הצעתי שמסגרת זו תינתן על ידי מוסד חקלאי שיורם, יאוייש וימומן על ידי משרד החקלאות והפקולטה לחקלאות במשותף ויפעל באופן עצמאי ליישום תכנית מחקר שתיקבע ותפוקח על ידי מועצת מחקר וששני המוסדות ייוצגו בה באופן שווה. כמובן הצגתי הצעות מפורטות ליישום הפרוייקט.

הפתרון המוצע היה רחוק מלהיות אידיאלי, אבל ידעתי מניסיוני שיועץ אינו אמור להגיש הצעה אידיאלית, אלא הצעה שניתנת למימוש ולוקחת בחשבון את העובדות בשטח. במקרה של ליבריה, לדוגמה, מחקר של ייצור הגומי, שהיה הגידול הכי חשוב במדינה והיווה מחצית מכלל היצוא, לא נכלל בתכנית במחקר הארצית, כי היה בתחומה הבלעדי של חברת פיירסטון. בחברה זו ביצעו מחקר מצוין, אבל אילו היו משלבים את משאביהם עם אלו של הממשלה, ניתן היה ליישם תכנית מחקר ארצית הרבה יותר יעילה. הצעה לשילוב כזה הייתה טובה, אבל לא מציאותית, כי חברת פיירסטון לא הייתה מוכנה בשום אופן לוותר על עצמאותה בנושא חשוב כמו מחקר.

חיוך בתמורה לחמישה דולרים

מונרוביה, בירת ליבריה, היתה עיר קודרת שמשכה אליה מספר גדל של כפריים שחיפשו דרך לשיפור רמת חייהם. כמו ברוב המדינות האפריקאיות האחרות, גם כאן חוסר התעסוקה והאבטלה הסמויה עברו, למעשה, מן האזור הכפרי למרכז העירוני.

כאשר התקשרתי לשגרירות ישראל כדי להודיע על בואי, התבקשתי להגיע לבניין השגרירות. ביקשתי הנחיות כיצד להגיע ונאמר לי שהשגרירות ממוקמת במרחק של כמה מאות מטרים בלבד מהמלון בו שהיתי, אבל אני חייב לקחת מונית כי כאן לא מקובל שאירופאי יצעד ברגל. התעלמתי מהנחיה זו ואיני יודע איזה נזק גרמתי למעמדו של האדם הלבן בליבריה.

הסיור באזור הכפרי היה דומה מאוד לחוויה של סיירה לאונה. אותם שבילי עפר דרך יערות בראשית וסוואנות, ללא שום זכר לבעלי חיים. פה ושם היו כפרים ששכנו לצד הדרך וחלקות של חקלאות “כריתה וביעור”, שקשה היה להבחין בין גבולותיהן לבין היער המקיף אותן.

בכפר אחד הציע לי אדם קשיש מסכה למכירה, לא אחת מאלה שהוצעו למכירה בשוק התיירים בעיר, אלא חפץ מקורי, מוכתמת בצדה הפנימי בזיעה משנים של שימוש. המוכר ביקש חמישה עשר דולר תמורת המסכה, הצעתי לו עשרה והוא הסכים מייד, כצפוי. לאחר שהוא עטף עבורי את הרכישה בנייר עיתון הוא פלט בעצב: “אתה יודע, הייתי שמח יותר אם היית משלם חמישה עשר דולר”. מי יכול להתמודד עם התמקחות נוגעת ללב שכזו? הושטתי לו עוד שטר של חמישה דולרים, וזכיתי בתמורה לחיוך רחב.

ביום ראשון הלכתי לבקר במוזיאון המקומי. המוזיאון היה מלא בפריטים שנלקחו ממעונו של הנשיא שנפטר לא מכבר, כולל המרקקה הפרטית שלו. בתצוגה היה גם פסל אבן קטן ושבור שנמצא ביער.

ערב אחד הוזמנתי לקבלת פנים בשגרירות ישראל, בה הושיבו אותי ליד השר לענייני תרבות ותיירות. לאחר שהשר חקר אותי על מעשיי במונרוביה, שאלתי אותו מה הן האטרקציות שהוא מציע לתיירים תשובתו הייתה “עתיקות ובעלי חיים”. אמרתי לו במירב הטאקט והדיפלומטיה, שבעלי החיים היחידים בהם נתקלתי היו הדיות על גגות הבתים במונרוביה והעכברושים שהתרוצצו ברחובות. באשר לארכיאולוגיה, הוא הציע לי ללכת למוזיאון ולראות את הפסל שהם גילו ביער. אמרתי לו שכבר ביקרתי במוזיאון ותהיתי כיצד הוא יודע שהפסל הזה עתיק. על זה הוא ענה בגאווה: “שלחנו חתיכה מן האבן למוזיאון הבריטי לבדיקת פחמן 14”. אני ציינתי שבדרך זו יוכלו לכל היותר להגדיר את גילה של האבן אך לא את גיל הפסל. לאחר דומיה קלה, הוא פנה אליי והציע לי את משרת היועץ לשר התרבות והתיירות. למזלי הטוב, סירבתי להצעה, מאחר שרוב השרים ויועציהם נהרגו בהפיכה מספר שנים מאוחר יותר.

הוזמנתי גם למסיבה שקיים הצוות הסיני מטייוואן שעבד על מספר פרוייקטים עבור משרד החקלאות. שם למדתי שוב עד כמה חשוב להכיר את מנהגיהם של האנשים שאיתם נפגשים ולהימנע מדעות קדומות.

האוכל היה נהדר והשיחה שהתקיימה באנגלית הפכה תוססת כאשר התבקשתי לספר על ישראל. בתמורה, למדתי הרבה מאוד על טייוואן. אבל, ככל שנמשך הערב נעשיתי עייף יותר ויותר. לא רציתי להיות הראשון שעוזב, כי אין זה נחשב מנומס בחברה הישראלית. לבסוף, בייאושי, שאלתי בלחש את האדם שישב לצדי מתי הערב עתיד להסתיים. הוא לחש לי בחזרה: “לא לפני שאורח הכבוד, שזה אתה, יקום כדי לעזוב”.

יום אחד ביקרתי בשטח של חברת פיירסטון, או ליתר דיוק, בפינה קטנה מהשטח הנרחב שבבעלות החברה, שקיבלה זיכיון ל־99 שנים בתמורה להלוואה גדולה שארצות הברית נתנה לממשלת ליבריה. חברת פיירסטון הקימה מדינה בתוך מדינה, בנתה כפרים, בתי ספר, בתי חולים ושירותים אחרים, כולל תחנת מחקר שהתמחתה בכל שלבי ייצור הגומי. מקובל לכנות דרך פעולה זו בזלזול, “ניאו קולוניאליזם” כלכלי. אישית, אני מאמין שזה היה הסיוע היעיל ביותר לפיתוח במדינה מתפתחת. הוא סיפק מקומות עבודה, ידע מקצועי ומטבע זר ועזר לתהליך ההכרחי של המעבר מחקלאות קיומית לחקלאות מסחרית.

 

פרק 30 – מקסיקו    🔗

שוטר מול כל חדר    🔗

בשנת 1973 התבקשתי לעמוד בראש צוות ישראלי בן שבעה חברים שלקח חלק בסימפוזיון משותף ישראלי־מקסיקני על חקלאות מדברית.

מקסיקו הייתה הארץ הראשונה באמריקה הלטינית שהייתי אמור לבקר בה לאחר שלמדתי ספרדית, ואת ההרצאות שהכנתי הרציתי בשפה זו, עובדה שעזרה לי לכונן יחסים ידידותיים עם מארחינו. כיאה לנושא בו עסק הסימפוזיון, הוא התקיים בשלושת המחוזות הצחיחים ביותר של מקסיקו: קואהולה, C..N וזאק.

אמצעי הביטחון שננקטו על ידי השלטונות היו מחמירים ביותר, למרות שלא נאמר לנו איזו סכנה איימה עלינו. נסענו באוטובוס תיירים גדול, בסך הכל שבעה אנשים, כאשר לפנינו רוכבים שני שוטרים מזויינים על אופנועים, שהפעילו את הצופרים והתעלמו מרמזורים אדומים. בלילה ניצב שוטר לשמירה מול כל חדר. איני יודע אם, למעשה, איש לא התכוון לפגוע בנו, או שאמצעי הזהירות היו יעילים מאד, אך עובדה שבמשך כל שהותנו בארץ נפלאה זו לא איים עלינו איש ואפילו לא הטריד אותנו.

במהלך הסימפוזיון הציגו המשתתפים המקסיקאיים והישראליים את הרצאותיהם וליוו אותן בדיונים ערים וענייניים.

אחד הוויכוחים בין שתי המשלחות עסק בשאלת הניצול החקלאי בתנאים צחיחים. המקסיקאים הציעו דרכים לניצול הצמחייה המדברית ואילו אנחנו הדגשנו, כנושא מרכזי בחקלאות מדברית, את השיטות להגברת אספקת המים.

כדוגמה למחלוקת בינינו אביא את הדיון באחד הפרוייקטים שבמקסיקו, להפקה תעשייתית של גומי מצמח הגואיולה, שהושקעו בו מאמצים רבים. במהלך הדיון הובהר לנו שהפרוייקט מבוסס על ליקוט של צמחי גואיולה הגדלים בר. אנחנו טענו שמפעל המבוסס על ליקוט צמחי מדבר, יוריד את רמת החיים, הנמוכה בלאו הכי, של האוכלוסייה. כמו כן הדגשנו שגידול הגואיולה כצמח תרבות אינו כלכלי ולא יוכל לעמוד בתחרות עם הגומי המיוצר מעץ הגומי באזורים טרופיים לחים. בזמן מלחמת העולם השניה, כשהיה מחסור בחומרי גלם, ניסו בארצות הברית להפיק גומי מגואיולה שגודלה כצמח תרבות. ניסיון זה הופסק מיד כאשר המשק חזר לתנאים הרגילים. המקסיקאים שבו וחזרו על ניסיונות אלה. האם הם לא ידעו על הניסיון האמריקאי, או שהם התעלמו ממנו תוך תקווה להצליח במקום שאחרים נכשלו, אין אני יודע.

במשלחת הישראלית היו מומחים למערכות לאיסוף מי גשם, שבעזרתן ניתן להשלים את כמות המים בשטח מעובד בעזרת איסוף מי גשמים משטחים גבוהים יותר, הסמוכים אליו. בדרך זו, מתאפשרת השגת יבולים סבירים באזורים שחונים, על אף כמות הגשמים המועטה. במקרים רבים איסוף מי גשם היא השיטה היחידה להפקת יבולים באזורים מדבריים ללא מקורות מים זמינים אחרים.

חברי המשלחת הישראלית הציגו לפני הסימפוזיון גישות שונות לאיסוף מים, אשר נבחנו בנגב, וציינו את הבעיות הכרוכות ביישומן. הנושא עורר עניין רב אצל חברינו המקסיקאים.

גידול מקנה מול חוואות

השימוש הטוב ביותר שאפשר לעשות בצמחיית מדבר הוא, ללא ספק, גידול מקנה ברעייה. זו הסתגלות טבעית ועתיקת יומין לחיים באזורים של צמחיה דלילה והדרך המסורתית לניצול שטחים מדבריים עצומים בימים עברו. אבל גידול מקנה ברעייה יכול לאפשר, במקרה הטוב ביותר, רמת חיים נמוכה מאד. ואכן, הרועים המסורתיים תרו אחר מקורות הכנסה נוספים, כמו הובלה בשיירות בנתיבי המדבר, גביית מסי מעבר מנוסעים ומסוחרים ופשיטות למטרת שוד. בימינו, כל המקורות האלה אינם אפשריים עוד וחיי הרועים קשים למדי.

לעומת זאת, חוואות מדברית, המבוססת על טיפול במרעה ועל השבחתו, כרוכה בהשקעות מרובות ודורשת שטחים גדולים ורמת ניהול גבוהה מאד. על כן מתרכזת חוואות זו, בדרך כלל, בידי בעלי האחוזות הגדולות ולפיכך אינה נותנת פתרון לחקלאי הזעיר.

נפתלי תדמור (“קופיש”)

ברצוני להעלות כאן חוויה אישית שהייתה עתידה להשפיע עלי עמוקות.

אחד מאנשי הצוות הישראלית היה נפתלי תדמור ז"ל, שכונה “קופיש”. הוא היה אקולוג בהכשרתו, שרת בנגב כסייר במלחמת ששת הימים, והכיר כל פינה במדבר. אני מסופק אם היה מישהו מבין הנוכחים בסימפוזיון שהיה בעל ידע כמוהו באקולוגיה מדברית בכלל ובחקלאות בתנאים צחיחים בפרט. הייתה לו גם סקרנות, שאינה יודעת שובעה, בכל הנוגע לחיי התושבים באזורים שונים ובעיקר הוא התעניין במאכלים אקזוטיים. כאשר הקבוצה שלנו הייתה הולכת בעיר, הוא היה עוזב אותנו לפתע, לתדהמת השוטרים ששמרו עלינו, עוצר ליד דוכן שבו נמכר מאכל שלא היה ידוע לו, קונה, אוכל ומתאר לנו בהתלהבות את טעמו. ערב אחד, כאשר הסבנו לארוחה משותפת, מצאתי בתפריט מעדן שסברתי שירתיע אפילו את קופיש: זחלי קקטוס מטוגנים. עד כמה טעיתי! הוא הזמין לעצמו צלחת מלאה זחלים לבנים גדולים, בעלי ראשים אדומים, שהוצבו זקופים במעגל ומייד החל לזלול אותם בהתלהבות, ממצמץ בשפתיו. ניכר היה שקופיש חש הקלה כאשר סירבתי לחלוק אתו את המעדן שלו.

בסימפוזיון הוא היה הפעיל ביותר. מלבד ההרצאות שהוא נתן, הוא לקח חלק בכל דיון, בעוברו על הזמן שהיה מוקצב לנואמים ולמתווכחים, תוך התעלמות מהערות יושב הראש. הייתה לו קבוצה של מעריצים, ועבורם הוא ארגן מיני־סמינרים בלילות. בעוד שתרומתו לסימפוזיון הייתה רבה וחשובה, התעלמותו מהצורך להותיר זמן למשתתפים האחרים הביא למשבר ביחסינו. עמיתי המקסיקני דרש ממני לרסן אותו. קראתי לקופיש ונזפתי בו בחומרה וכאשר זה לא הועיל, איימתי להחזירו ארצה והוא התמתן קמעה.

שלושה שבועות מאוחר יותר השתתפתי בהלוויה שלו. הסתבר, שהוא סבל באחרונה מסרטן סופני ורק הוא ורעייתו ידעו את מצבו. הבנתי, מאוחר מדי, שההיפראקטיביות שלו בסמינריון הייתה ביטוי לתשוקתו העזה לחלוק עם אחרים, במידה רבה ככל האפשר, ממעיין הידע העשיר שלו לפני שיהיה מאוחר מדי. למרות שלא יכולתי לנהוג אחרת, באשר לא ידעתי עד כמה הוא חולה, מעולם לא מחלתי לעצמי על המילים הקשות שאמרתי לו.

הכלכלה הדואלית של מקסיקו

אחד הנושאים שלא נדון בסימפוזיון ואותי עניין במיוחד, היה נושא ההשלכות הכלכליות של מערכת המחקר החקלאי. קראתי רבות על אודות ה“אחידוס” (ejidos) – החוות הקואופרטיביות שהוקמו בעקבות המהפכה האגררית במקסיקו ורציתי מאד לראות במו עיניי כיצד חוות אלה מתנהלות.

סיפרתי לעמיתי המקסיקאי כי ברצוני לפגוש באיכרים מקסיקאים וללמוד על הבעיות שלהם. הצעתי לעשות זאת בחופשת סופשבוע כדי לא לשבש את מהלך הסימפוזיון, והוא הבטיח לי להענות לבקשתי. לאחר שהמקסיקאי דחה פעמיים את קיום ההבטחה, בכל פעם בתירוץ חדש, התקרב סוף־השבוע האחרון שלנו במקסיקו. אז אמר לי עמיתי: “מחר יתקיים יום שדה בתחנת הניסיונות האזורית ואיכרים יבואו מכל קצווי האזור. תוכל לדבר אתם ככל שתרצה.”

למחרת, ביום השדה, יכולנו להיווכח בכך שתחנת הניסיונות עושה עבודה טובה בנושאים הקשורים לחקלאות האזור, בעיקר בתחום גידול בקר לבשר ובשיפור המרעה. ואמנם, איכרים הגיעו ממרחקים, רובם במכוניות אמריקאיות יקרות, ואחדים אפילו במטוסים קלים פרטיים. היה ברור לי, שאנשי האחידוס לא היו בין הבאים והחלטתי שעלי ליטול יוזמה אם אני רוצה לראות “אחידו” לפני שאעזוב.

שאלתי את אחד המשתתפים בסימפוזיון, שאתו התיידדתי, אם הוא יהיה מוכן לקחת אותי למקום שבו אוכל לפגוש בהם. ואכן למחרת, בבוקר של יום ראשון, חמקנו מהקבוצה, מבלי לספר לאיש על מחוז־חפצנו ובלי ליווי השומרים שלנו.

כאשר הגענו אל האחידו הראשון, מצאנו בכיכר הכפר הקטנה קבוצת אנשים יושבים בצל. שאלתי אותם באיזו תדירות מבקרים אותם מדריכי חקלאות, ואחד מהם השיב:

“Jamas. Somos la gente mas olvidada en Mexico” (“אף פעם. אנחנו האנשים הנשכחים ביותר במקסיקו”). הוא הוסיף: “אתם הראשונים שמגלים עניין בגורלנו”. בקרנו באחידוס נוספים ונוכחתי לדעת כי דבריו שיקפו את המציאות. אז הבינותי מדוע התחמקו מארחיי מלאפשר לי פגישה עם אנשים אלה.

למרות שמקסיקו הייתה המדינה הראשונה באמריקה הלטינית שהנהיגה רפורמה אגררית אשר הביאה לפירוק אחוזות ענקיות ולחלוקת אדמותיהן בין ארגונים קואופרטיביים, עדיין חיו מיליוני איכרים בדלות איומה, אף על פי שהיו בעלי האדמות שעליהן חיו. זו הייתה הוכחה לכך שרפורמה אגררית בלבד, חשובה ככל שתהיה, אינה יכולה לפתור את הבעיות של האוכלוסייה הכפרית. אפילו התועלת שהייתה עשויה לצמוח מההישגים העצומים של המכון הבינלאומי להשבחת חיטה ותירס במקסיקו, שהביא את ה“מהפכה הירוקה”, לא הגיעה עד לאנשים אלה. מהפכה זו, שהולדתה במקסיקו, חוללה התקדמות עצומה בחקלאות המקסיקאית ואף בארצות רבות אחרות. ברם, מהתפתחות זו נהנה רק חלק קטן מאוד ונבחר מהסקטור החקלאי. אלה שפגשנו ביום השדה היו נציגים של מגזר זה, היחידים שמארחינו היו מעונינים שנפגוש.

הצמיחה של החקלאות המקסיקנית הושגה על ידי ריכוז כל אמצעי הפיתוח, ההשקעות ושירותי ההדרכה, באזורים המבורכים ביותר של הארץ שבהם היו החקלאים המשכילים והמבוססים ביותר. חשוב לציין, שאלה לא היו מסוג בעלי האחוזות הנעדרים מאדמותיהם ומשאירים את ניהול אחוזותיהם לשכירים, אלא היו מעורבים אישית בייצור ולהוטים לנצל לטובתם כל חידוש טכנולוגי. באותה עת היווה מגזר מתקדם זה 3% בלבד מהסקטור הכפרי, אבל הפיק כ־50% מהייצור החקלאי, בעיקר במשקים גדולים וממוכנים. יתר האוכלוסייה הכפרית, כמחצית מתושבי מקסיקו, לא נהנתה מהשפעת החידושים הטכנולוגיים. לאלה האחרונים השתייכו תושבי האחידוס. בגלל חוסר באמצעים לא היה ביכולתם ליישם חידושים טכנולוגיים, כמו שימוש בזנים עתירי־יבול, או בגורמי ייצור כמו דשנים וחומרי הדברה. על כן נשארה רמת הייצור שלהם נמוכה והכנסתם זעירה. היה זה מעגל קסמים שהם לא יכלו לפרוץ. מצב זה לא היה אופייני למקסיקו בלבד, אך במקסיקו חשתי את השלכותיו בצורה הקיצונית ביותר.

נהוג לציין את הפער העצום בין ארצות מפותחות לתת־מפותחות. אולם יש לתת את הדעת לפער, המדאיג לא פחות, הקיים בתוך האוכלוסייה הכפרית בארצות התת־מפותחות עצמן: מיעוט של חקלאים מתקדמים ומשגשגים מצד אחד, לעומת רוב של איכרים מסורתיים מרוששים מצד שני.

רוב הממשלות בארצות המתפתחות עומדות בפני הבעיה הקשה של הצורך לבחור בין שני אסטרטגיות סותרות: האחת – להשקיע את המשאבים המוגבלים שלהם במגזר המתקדם ועל ידי כך להשיג את מירב התשואות הכלכליות ומנגד – לרכז את כל המשאבים בשיפור מצבו של המגזר הנכשל ולצמצם ככל האפשר את הפער הקיים. בעת ביקורנו נוכחנו לדעת שממשלת מקסיקו אימצה, לפי כל הסימנים, את האפשרות הראשונה, ועל ידי כך גדל הפער הכלכלי והטכנולוגי והאוכלוסייה הכפרית נותרה, ברובה, במצבה העלוב.

שחיתות

נושא אחר שהועלה לא אחת בשיחות לא רשמיות בין משתתפי הסימפוזיון היה השחיתות והשפעתה על הפיתוח החקלאי. כולם הסכימו על כך שהשחיתות איפיינה את רוב הארצות המתפתחות (אם לא את כולן), כולל מקסיקו. שחיתות זו פשטה בכל מערכות המינהל, החל בראשי ממשלה ועד לפקיד הקטן ביותר. צורות השחיתות היו רבות ומגוונות, אך באופן כללי אפשר לסווג אותן לשני קטגוריות: הראשונה – השוחד שניתן כדי לקדם נושאים או לקבל הטבות ונחשב להוצאה נוספת בהשגת יעד מבוקש, והשנייה – השוחד שניתן כדי להיחלץ ממצב קשה או כדי לקבל שירות שמגיע בזכות. כל פקיד לקח את הנתח שלו, ורק מעט נותר לפיתוח. ההשלכות השונות, הנובעות משתי הקטגוריות, באו לידי ביטוי בהבדלים בקצב הפיתוח בין ארצות אפריקה וארצות מסוימות באסיה, כמו קוריאה הדרומית וטייוואן. הבדל זה הודגם על ידי בדיחה שסיפר אחד המשתתפים בדיון: פקיד ממשלתי מאחת הארצות האפריקאיות מבקר אצל עמיתו, באחת מארצות אסיה, ומתפעל מהבית המפואר ומרמת החיים המרשימה של חברו. ההוא מסביר את עושרו באומרו: “תסתכל דרך החלון, אתה רואה את הכביש? – חמשה עשר אחוז”!

זמן מה לאחר מכן, מבקר האסיאתי אצל עמיתו האפריקאי ומוצא שההוא חי בבית וברמת חיים מפוארים לא פחות משלו. כאשר נישאל מה מקור עושרו, משיב האפריקאי: “תסתכל דרך החלון, הרואה אתה את הכביש?”. חברו שואל: “איפה הכביש?” – “זה מקור העושר”, משיב האפריקאי, – “מאה אחוז”!

השחיתות היא הבלם הראשון להתפתחות כלכלית אבל אינה הגורם המעכב היחיד. היכולת של חקלאות־קיומית “להמריא” ולשבור את מעגל הקסמים של עוני ושל קיפאון בהם היא נתונה, מותנית במכלול גורמים ובפעולות הגומלין ביניהם. רק שנים רבות לאחר ביקורי במקסיקו, הזדמנה לי האפשרות לחקור באופן יסודי את הנושא ולעמוד על הסיבות לנחשלות של החקלאות בארצות המתפתחות (על כך בפרק הבא).

חלק שישי: החיים כפנסיונר

“הטרגדיה של הזקנה אינה בגלל זה שאתה זקן, אלא בגלל זה שאתה צעיר” (אוסקר ווילד)

 

פרק 31: המהפכה בחקלאות הערבית בישראל    🔗

הסבה מקצועית    🔗

זמן קצר לאחר שעזבתי את מינהל המחקר החקלאי, הוצעה לי משרת מנהל המחקר במרכז לחקר ההתיישבות. בנוסף למחקר של בעיות רבות בתחום הפיתוח הכפרי בישראל ובמדינות מתפתחות, אירגן המרכז קורסים בתכנון פיתוח כפרי למתמחים מאסיה, מאפריקה ומאמריקה הלטינית. בגיל שישים וחמש, לאחר פרק חיים שלם שהוקדש לבעיות של גידולים, שיניתי כיוון ונעשיתי מעורב בלימודים העוסקים במגדלי הגידולים. בנוסף לתפקידי המינהלי, יכולתי לעסוק גם במחקר בנושאים לפי בחירתי. הנושא הראשון בו בחרתי היה לימוד התמורות בכפרים הערביים בישראל.

כאשר עבדתי כממונה על תחנת הניסוי החקלאי בעכו, היו רוב העובדים ערבים מהכפרים בסביבה. למדתי להכיר אותם היטב, לחבב אותם ולהעריכם. רווחה אז דעה קדומה שטענה שהערבי הכפרי הוא עצלן, בור ונטול יכולת לאמץ רעיונות חדשים. דעה זו מוטעית לחלוטין. כדי להבין מה מקור הסטריאוטיפ הזה, צריך להבין את אופי החקלאות בסביבה הים־תיכונית, המבוססת על עונות בהן נדרשת עבודה רבה לעומת עונות של המתנה ומנוחה.

לדוגמא, השימוש במחרשה המסורתית, אותה מחרשה שכבר מתוארת בפסלים האשוריים והמצריים. זו אינה מאפשרת לפלאח לחרוש את האדמה כשהיא יבשה, אלא רק אחרי שהיא רוככה על ידי הגשמים. לכן הוא נאלץ לבלות את רוב זמנו, מעונת הקציר ועד לחריש שלקראת גידולי השנה הבאה, בבטלה. כפריים היושבים בצל ומשחקים שש־בש בעונה זו יוצרים את הדימוי הזה של עצלות. אולם, כאשר מגיעה העונה להכנת האדמה, עובד האיכר עבודת פרך בחריש מעלות השחר ועד הלילה. גם בעונת הקציר עמל הפלאח שעות ארוכות, בעבודה קשה מאוד, ומוכיח עד כמה הוא חרוץ. הפלאח הערבי הוא גם בעל ידע רב, לא פחות מזה של החקלאי האירופאי, ובעל ניסיון רב בחקלאות בתנאים קשים במיוחד.

כמו רוב האיכרים בעולם, גם הפלאח בישראל שמרן מאוד. חקלאות קיום מניבה יבולים דלים, המונעים בקושי חרפת רעב ממשפחותיהם. שיפור שיטות העבודה כרוך תמיד בהשקעה כספית בזרעים משופרים, בדשנים, בחומרים כימיים להגנה על הצמחים וכיוצא בזה. כיצד ניתן לצפות מן החקלאי שיאמץ שיטות חדשות, או שיחליף גידולים למחייה בגידולים לשיווק, כאשר אין לו שום שליטה על מחיר התוצרת. יתכן גם שהשיטות החדשות יכזיבו והוא יהפוך לעוד יותר תלוי בחסדיהם של בעלי קרקע, של מתווכים ושל מלווים, שהוא כבר תלוי בהם במידה רבה ממילא. אי נטילת סיכונים שעלולים לסכן את קיומו אינה עקשנות שמרנית, אלא תגובה נבונה במצבו. כך קרה שבארץ ישראל, בתקופת המנדט הבריטי ואפילו בעשור הראשון של מדינת ישראל, עסקו החקלאים הערבים בחקלאות שהייתה דומה לזו המתוארת בתנ"ך, בעוד שכניהם היהודים השתמשו בציוד ובשיטות ייצור מודרניים.

במשך שנות עבודתי בתחנת הניסיונות החקלאית בעכו, סייעו לי העובדים הערבים, שנולדו וגדלו בכפרי הסביבה, בביצוע ניסויים בדישון ובהדברת עשבים וזרעו עבורי גם זנים משופרים של גידולים מוכרים וגם גידולים חדשים. הם כלל לא העלו על דעתם שחידושים אלה ניתנים ליישום במשקים של משפחותיהם, שם הם המשיכו בדרך חקלאות הקיום המסורתית. בחפירות בגזר העתיקה, התגלה לוח המתאר את מועדי זריעת הגידולים ועונות העבודה חקלאיות האחרות. נמצא שהמתואר בלוח גזר זהה לשיטות העבודה של החקלאים הערבים בארץ ישראל.

התקבל על דעתי ששיטות העבודה בתחנת ניסיונות נחשבו כבלתי ניתנות ליישום אצל חקלאים זעירים, אבל תמיד תהיתי מדוע לא הייתה לדוגמה של שכניהם היהודים כל השפעה על שיטות העבודה של החקלאים הערבים. עברו שנים רבות עד שהבנתי את הסיבות להתנגדות זו לשינוי.

לעתים קרובות חלפתי ליד כפרים ערביים בדרכי לתחנה אזורית זו או אחרת, וראיתי את הפלאחים מכינים את השדות בעזרת מחרשת העץ הנגררת על־ידי צמד שוורים, זורעים את הזרעים ביד, קוצרים את היבול במגל ומפרידים את הגרעינים מן התבן בעזרת מורג משובץ באבנים, הקשור לבהמה שעיניה מכוסות והיא מסתובבת במעגל. את הגרעינים זרו אחר כך ברוח – ממש כמתואר במקרא.

בראשית שנות השישים חל שינוי דרמטי ומהיר בכפרים הערביים בישראל. גידולי הבעל המסורתיים, חיטה ושעורה, שומשום ודורה, איבדו את מעמדם או נעלמו כליל. כאשר ניתן היה להשתמש בהשקייה החליפו אותם גידולים תעשייתיים כמו סלק סוכר, עגבניות לשימורים וזרעי בצל ליצוא. רוב החקלאים הערבים לא גידלו עוד את ירקות העונה, אלא גידלו, מתחת לכיסויי פלסטיק, גידולים שיש להם ערך גבוה מחוץ לעונתם: תות שדה, עגבניות חורף, מלפפונים וכד'. בכל גידולי הבעל והשלחין, יושמו יותר ויותר שיטות עבודה מתוחכמות ומודרניות. הכפרים עצמם השתנו באופן ניכר ואת בקתות הבוץ המסורתיות החליפו בתים מודרניים.

שחרור האישה הערביה

לאחר שבע עשרה שנים שבהן הייתי בקשר יומיומי עם ערבים כמעט ולא היו לי הזדמנויות, בשנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל, לפגוש ערבים. המשימה הראשונה שנטלתי על עצמי בתפקידי החדש הייתה מחקר, שמטרתו לבדוק את הגורמים לשינוי חסר התקדים והפתאומי שבמעבר מחקלאות מסורתית לשיטות ייצור מתוחכמות ומודרניות. המחקר, שבוצע מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ושאותו אתאר להלן, הביא אותי לכפרים ערביים רבים בתחומה של ישראל, בגדה המערבית ובעזה, ונתן לי הזדמנות להיפגש שוב עם שכנינו הערבים.

לאחר פסק זמן כה ארוך כבר לא הספיקה הערבית שבפי לניהול שיחות של ממש, אבל רוב הערבים הישראלים שאיתם נפגשתי דיברו עברית שוטפת, כך שלא הייתה לנו בעיה של תקשורת.

חקלאי ערבי סיפר לי בגאווה רבה על תגובת קרוביו מאזור הגדה המערבית שסופח לאחרונה. הם הופרדו בשנת 1948. הוא קיבל אזרחות ישראלית והם היו לפליטים פלשתינאים בגדה המערבית. לאחר מלחמת ששת הימים, הם ניצלו את ההזדמנות הראשונה כדי לבוא לבקר את בן הדוד הישראלי. הוא הראה להם בגאווה רבה את ביתו המרווח, את המטבח המצויד בכל האביזרים המודרניים, את הטנדר שלו ואת הטרקטור, וסיפר להם שכל ילדיו, בנים ובנות כאחד, לומדים בבית ספר. תגובתם הראשונה הייתה ספקנות. אחר כך הם שאלו כמה מאמץ הוא השקיע כדי להגיע לאן שהגיע. תשובתו הייתה: “כל השיפורים האלה דרשו הרבה מאוד עבודה, אך אני חושב שההשקעה בהחלט משתלמת.” (יש לציין שבעת כתיבת דברים אלה, שוב לא קיימים הבדלים בטכנולוגיה החקלאית בין כפרים בגדה המערבית לבין אלה שבישראל, חוץ מאשר באזורים קטנים ומרוחקים).

לא רק הטכנולוגיה השתנתה, אלא גם הרבה מנהגים חברתיים נזנחו. לדוגמה, בעבר, כשמכר ערבי הזמין אותי לביתו לכוס קפה, הוא היה הולך לפניי ומזהיר את הנשים שגבר זר עומד להגיע. אף פעם לא הצלחתי להעיף מבט באישתו או בכל אישה ערבייה אחרת שגילה יותר מעשר שנים. בתקופה הנדונה ביקרתי יום אחד בטירה, כפר ערבי שזכה לאחרונה למעמד של עיר, ועמיתי המוסלמי הזמין אותי לביתו. כאשר נכנסנו לבית, הוא הציג בפניי את אשתו, אשר לאחר שהגישה קפה, ישבה איתנו ליד השולחן והצטרפה לשיחה.

לא היה זה מקרה חריג. באותו יום הזדמן לי לשוחח עם אישה צעירה שקטפה תותים. הסתבר, שהיא אחראית על המשק הקטן. כששאלתי באיזו תדירות מגיע מדריך חקלאי לבקר במשק שלה, היא השיבה: “בשביל מה? אני יודעת יותר ממנו!” אף אישה בחברה הערבית הכפרית המסורתית לא הייתה מדברת ככה על גבר, במיוחד לא עם אדם זר ועוד יותר כשמדובר בנציג הממשלה.

עלי עבד אל־ראזיק

מאוחר יותר באותו יום סיפרתי על המקרה הזה לעמית ערבי שסייע לי במחקר, מדריך חקלאי בשם עלי עבד אל־ראזיק. אמרתי לו: “עלי, כאשר חקלאים רבים שעובדים אתך יגידו שהם יודעים טוב יותר ממך אתה תהיה בצרות”. הוא השיב שאין הוא יכול לעשות דבר בעניין. עלי היה בוגר בית ספר חקלאי ואני עניתי: “אתה צריך להיות תמיד צעד אחד לפני החקלאים אתם אתה עובד, וכדי לעשות את זה אתה צריך להירשם ללימודים בפקולטה לחקלאות.” עלי השיב שהוא בן ארבעים ושעליו לפרנס משפחה שבה חמישה ילדים. כיצד יתמוך במשפחתו כשיהיה סטודנט? חוץ מזה, כדי להתקבל לפקולטה הוא יצטרך לעבור ארבע בחינות (תכנית מיוחדת לבוגרי בתי ספר חקלאיים), במתמטיקה, בפיזיקה, בספרות עברית ובתנ“ך. הוא אמר שהוא מוכן להתאמץ וללמוד את שני המקצועות הראשונים, אבל הוא לא רואה שום היגיון שהוא, ערבי מוסלמי, יידרש לעבור בחינה בספרות עברית ובתנ”ך.

חשבתי שיש צדק בדבריו. נפגשתי עם דיקן הפקולטה לחקלאות, פרופסור ש. הורביץ, אשר הבטיח להעלות את הנושא בפני הוועדה האקדמית של האוניברסיטה העברית. התגובה שהוא קיבל הייתה: “לא ניתן לשנות את חוקי האקדמיה לגבי אף אחד.”

פניתי אז אל שר החקלאות שביקש מנשיא האוניברסיטה להתערב. המועצה האקדמית עדיין סירבה לפשרה, אבל התעקשותו של הנשיא הובילה לפתרון: “הם יקבלו מישהו שיש לו תעודה מהמועצה הבריטית המאשרת את קבלתו לאוניברסיטה באנגליה.”

עלי עבר את הבחינות של המועצה הבריטית, והתקבל כסטודנט בפקולטה לחקלאות. במקביל, הורה השר לאפשר לעלי להיעדר מעבודתו, בתנאי שימשיך לייעץ לחקלאים בימי שישי ובשבתות. הוא הצליח מאוד בלימודיו, ולכן משרד החקלאות הרשה לשני מדריכים ערבים נוספים, מדי שנה, להירשם ללימודים בפקולטה לחקלאות, ואפילו מינה להם עוזרים שיחליפו אותם בימים בהם התקיימו לימודים.

בקורס שלימדתי באותה תקופה בפקולטה לחקלאות היו בין ארבעים הסטודנטים, חמישה סטודנטים ערבים. בין ששת הסטודנטים המצטיינים בכיתה, היו תמיד שלושה או ארבעה ערבים. בהשוואה שערכתי עם פרופסור הורביץ הוכחתי שגם בכיתה אצלו הנתונים דומים. נזכרתי, שכאשר הייתי תלמיד בבית ספר תיכון באנטוורפן, היו בין שלושים התלמידים בכיתות הגבוהות, חמישה או שישה יהודים. שלושה או ארבעה יהודים היו תמיד בין ששת התלמידים המצטיינים. לדעתי, זו דוגמה לכך שמעמד של מיעוט עשוי לחזק את המוטיבציה להצלחה.

כעבור מספר שנים, סיימו כל עובדי מינהל ההדרכה הערבים את לימודיהם בפקולטה לחקלאות יחד עם עמיתיהם היהודיים. אני גאה על חלקי בפתיחת הדרך הזו בפניהם.

כאשר התכוונתי לעזוב את טירה בדרכי הביתה, גיליתי שהשארתי את המפתחות בתוך מכוניתי הנעולה. במקום נאסף קהל קטן וצעיר אחד, שעבר במקום, נקרא כדי לעזור. הוא שלח לרגע מבטים סביב, מצא חתיכה של חוט תיל, סובב אותה כמה פעמים, ותוך דקות הייתי בדרכי הביתה. זו הייתה הפעם היחידה שהייתי אסיר תודה בשל העובדה שכמה צעירים ערבים התמחו בתחום פעילות רווחי חדש: גניבת מכוניות מיהודים ומכירתן בגדה המערבית.

מפלאח לאיכר

המעבר מחקלאות מסורתית לחקלאות מודרנית כרוך בשילוב של כמה גורמים, שהיו חיוניים להאצת התהליך ולהמשכו בקצב סביר. לגורמים אלה אתייחס בהמשך.

במגזר הכפרי הערבי בישראל היה צורך להתמודד עם מכלול בעיות מורכבות. המהירות בה הושג השינוי הייתה מדהימה, במיוחד לאור העובדה שהתהליך היה ספונטני ולא תוכנן על ידי הרשויות.

מה היו הגורמים שאפשרו את השינוי הדרמטי שהתרחש במגזר הכפרי הערבי בכללו ובתחום הייצור החקלאי בפרט, לאחר שנים של קפיאה על השמרים? צוות המחקר של הפרוייקט: שרה מולכו, סוציולוגית, מ. רביב, אגרונום צעיר שסייע בניתוח הסטטיסטי ואנוכי, היה אמור לענות על שאלה מסקרנת זאת. המחקר איפשר לנו להגדיר את תוואי תהליך השינוי של החקלאות הערבית המסורתית בישראל ולהגדיר את הגורמים המעורבים בתהליך.

לא כאן המקום לפרט את כל תוצאות המחקר, אשר פורסם בספר “מפלאח לאיכר”. אציג רק תיאור קצר של התהליך.

לחקלאות־קיום מסורתית שני מאפייני יסוד: עודף כוח אדם ורמת ייצור נמוכה. שני הגורמים האלה מנציחים זה את זה. כאשר החקלאי מפרנס בקושי את משפחתו, לא נותר לו כסף לרכישת תשומות חיוניות כמו דשנים, חומרי הדברה וזרעים משובחים. בלי אלה אי אפשר להגדיל את התפוקה החקלאית. כך נוצר מעגל קסמים, שממנו לא יכול החקלאי להשתחרר בכוחות עצמו ללא התערבות גורמים חיצוניים ממלכתיים. המצב מחמיר ככל שהאוכלוסייה בכפר גדלה, ובמקביל קטן שטח הקרקע לאדם.

הצעד הראשון לשבירת מעגל הקסמים היה מציאת פתרון לבעיית האבטלה ותת־התעסוקה בכפרים. מצב זה התאפשר כאשר כל כוח האדם העודף בכפר נקלט במהירות בתעשייה המתרחבת, בבנייה ובשירותים במגזר היהודי. תהליך זה, שהחל בשנות החמישים המאוחרות, הביא לכך שכשישים עד שמונים אחוזים מהגברים הבוגרים, בדרך כלל הצעירים יותר, שבכוח העבודה בכפרים הערביים, נקלטו במקומות עבודה מחוץ לכפרים.

בדרך כלל יוצר מצב כזה הגירה גדולה מן האזור הכפרי לאזור העירוני. כך לא קרה בישראל. בגלל קשרים חברתיים וקשרי משפחה חזקים המשיך הרוב הגדול של הכפריים לשמור את קשריו עם הכפר ועם המשפחה המורחבת. כמו כן, חיי העיר ותרבותם המנוכרת לא משכו את אנשי הכפר. אולם הסיבה העיקרית, מבחינת הכפרי שמצא תעסוקה מחוץ לכפר, היא שהמשק המשפחתי נשאר מקום מפלט בטוח להישרדות במקרה של משבר כלכלי או פוליטי, שתמיד יכול לקרות במציאות הישראלית.

המשך קיום הקשר עם המשק המשפחתי שימש גורם בעל חשיבות מכרעת בשרשרת האירועים שהובילה למודרניזציה של החקלאות הערבית בישראל, כפי שנראה להלן.

ההכנסה מעבודת חוץ הייתה גבוהה מספיק כדי לאפשר חסכון משמעותי. החסכונות הושקעו בעיקר במשק המשפחתי. השקעה זו התאפשרה במסגרת המסורת של “ארנק משפחתי” שנוהל על־ידי ראש המשפחה. לא היו ניגודי אינטרסים בין בני המשפחה שמצאו תעסוקה מחוץ לכפר, לבין אלה שהמשיכו לעבוד במשק המשפחתי. עבור כל המשפחה היה המשק הגורם היציב היחיד בעולם בלתי יציב ומשתנה, הצפוי לתנודות כלכליות שעלולות לסכן את קיומה. פיתוח המשק המשפחתי ליצירת מקום מבטחים בזמנים של מיתון ואבטלה נחשב על כן יעד חיוני להשקעה עבור כל בני המשפחה.

כאשר הייתה תעסוקה לכולם ונוצרה האפשרות לחסכון, היה המצב בשל לקבלת השינויים הטכנולוגיים על ידי החקלאים הערבים.

גם כאשר המשק בשל לקידום חקלאי, דרושים לתהליך המודרניזציה שלושה גורמים נלווים, חיוניים לתהליך. ראשית, קיום טכנולוגיה חדשה המתאימה לתנאי האזור ולמשאביו. שנית, דרך להעברה יעילה של הטכנולוגיה החדשה לחקלאים. שלישית, הספקה של גורמים חיוניים כמו אשראי, שירותים חקלאיים נלווים ואמצעים ומידע לייצור ולשיווק. כמו כן נדרשים כישורים חדשים, נורמות חברתיות חדשות ושינויים מבניים בחברה הכפרית שיאפשרו לחקלאי להתמודד עם המורכבויות החדשות שבמהלך המעבר מחקלאות מסורתית לחקלאות מודרנית.

שדה ערבי מול שדה יהודי

כאשר מספר רב של כפריים מצא תעסוקה מחוץ לכפרים, נוצר צורך במיכון בגלל צמצום כוח העבודה הפנוי, עתה היה מצוי גם ההון הדרוש לכך. אולם למיכון היו השלכות שהתפרסו מעבר לפתרון בעיית כוח האדם. עבודת משק ממוכנת היא יקרה מאוד ואינה מוצדקת מהבחינה הכלכלית, כל עוד שיטות העבודה הן מסורתיות והיבולים נמוכים. “ההוצאה אינה יכולה להיות מודרנית כאשר ההכנסה נשארת מפגרת”. לכן נוצר הצורך להגדיל את התפוקה החקלאית בעזרת שיטות של חקלאות מודרניות. כך, מכורח הנסיבות, נענו החקלאים הערבים למודרניזציה.

בראשית שנות השישים הצטרפו ערבים בוגרי בתי ספר חקלאיים לשרות ההדרכה החקלאית ועד מהרה הפכו לעובדים נאמנים וחרוצים כעמיתיהם היהודים. עובדים חדשים אלה, בגיבוי מומחים מתחומים שונים, הצליחו להשיג תוצאות מדהימות בתקופה קצרה יחסית.

התכניות והאסטרטגיה של משרד החקלאות התאימו במיוחד למגזר החקלאי הערבי. לפי תכנית החומש כוונו מאמצי הפיתוח העיקריים לקידום גידולים לייצוא ולתעשייה, שרובם דרשו כוח אדם רב וטיפול קפדני בכל שלבי הייצור. דרישות אלה היו תפורות ממש לפי מידותיו של החקלאי הערבי, שהוא לרוב בעל משפחה גדולה ויש לו ניסיון רב בחקלאות. כאשר עמדה לרשותו טכנולוגיה מודרנית, אפשרו לו כישוריו לנצלה עד תום.

לחקלאי הערבי הייתה נגישות לכל האמצעים הממשלתיים שניתנו לסיוע לייצור החקלאי: מדיניות של מחירי מינימום לתוצרת חקלאית, אשראי, בתנאים נוחים, לכיסוי הוצאות הייצור עד האסיף וסובסידיות לתשומות החיוניות ולמחירי המים להשקיה. ניתנו גם הלוואות לפיתוח מקורות מים, למערכות השקיה, לבניית תשתיות, למיכון המשק, לנטיעת מטעים ולרכישת בעלי חיים. כמו כן עמדה לרשות החקלאים הערבים מערכת שיווק מאורגנת היטב, כך שהם לא נוצלו עוד על ידי המשווקים, בעלי קרקעות והמלווים בריבית. לאזרחי ישראל הערבים יש תלונות רבות ומוצדקות על אי־שוויון בתחומים שונים, אך בפיתוח החקלאות הערבית לא היה לגביהם אף שמץ של הפלייה. בזכות גורמים אלה היה הפיתוח של החקלאות הערבית מהיר מאוד ותוך תקופה קצרה במיוחד הושגה רמת תחכום וייצור שהשתוותה לזו של שכניהם היהודים.

במהלך ביקור אצל חקלאי ערבי, עמדנו בין שני שדות והחקלאי אמר: “אתה מומחה. האם תוכל להבחין בהבדלים בין השדה שלי לבין השדה השכן של קואופרטיב ‘הזרע’?” התבוננתי היטב ולא הצלחתי למצוא הבדלים, בעוד שבעבר אפילו החרקים יכלו להבחין בין גידולים ערביים ויהודיים. חשתי מאושר וגאה יותר מאשר בימי שלטון המנדט הבריטי, כאשר החקלאות היהודית הייתה ברמה הרבה יותר גבוהה מזו של הערבית.

 

פרק 32: יעילות התכנון הכפרי    🔗

סיר לחץ    🔗

מאחר ותפקידו העיקרי של המרכז לחקר ההתיישבות היה תכנון הפיתוח הכפרי, היה הכרחי ללמוד את שיטות התכנון המקובלות ואת המתודולוגיה שלהן.

מיד לאחר הקמת מדינת ישראל הוטל על הרשויות האחראיות על ההתיישבות לטפל ביישוב מהיר של מאות אלפי עולים. כמחצית מן העולים החדשים היו ניצולי שואה שבאו מאירופה. לאחר החוויות האיומות שעברו, היו רובם מרי־נפש, בלתי מסוגלים לעזור לעצמם ומשוכנעים שהחברה חייבת להם. הם לא סמכו על הרשויות ולא אהבו להישמע להוראות. לאחר החיים במחנות, כל צורת חיים שיתופית נראתה להם נתעבת. רובם היו עירוניים, והמעבר לחיים בכפר היה עבורם, ברוב המקרים, טראומטי. מוסר העבודה שלהם וכושרם הפיזי היו ירודים מאד.

המחצית השני של העולים הגיעה ממדינות בלתי מפותחות בצפון אפריקה ובאסיה. אלה נמלטו מהאלימות שפרצה במדינות המוסלמיות כנגד היהודים, כתוצאה מן התבוסה המשפילה של שנת 1948. מבין יוצאי צפון אפריקה, רוב העשירים ובעלי ההשכלה היגרו לצרפת, בעוד שהעניים עלו לישראל. רובם לא הכירו את אורח החיים המודרני בכלל ואת החקלאות המודרנית בפרט.

כדי לאחד את כל העולים לאומה אחת מהר ככל האפשר, הופעלה מדיניות המכונה “כור ההיתוך” או “סיר הלחץ”. הדרך ההדרגתית יותר, שיושמה בהצלחה כה רבה בארה"ב, הייתה איטית מדי בהתחשב במצב הפוליטי, הביטחוני והכלכלי אתם התמודדה המדינה הצעירה.

הוחלט להקים כפרים מעורבים, שיהיו בהם עולים מאירופה יחד עם עולים מארצות המזרח בהנחה שזה יקל על המתיישבים לזנוח את המסורות התרבותיות הישנות שלהם ולקבל, תוך זמן קצר, את התרבות הישראלית. ההתיישבות תוכננה בקפידה ברמה האזורית, ברמה היישובית וברמה הפרטית. כל משפחה קיבלה מבנים, ציוד ואשראי נוח. לכל כפר מונו מדריכים כדי להדריך את המתיישבים בניהול הכלכלי והחברתי, בייעוץ טכני ובהקניה של שיטות עבודה יעילות.

מדיניות “סיר הלחץ” התבררה ככישלון מוחלט, בגלל ההערכה המוטעית של הצרכים האנושיים וההתעלמות מן ההבדלים בנורמות החברתיות והתרבותיות בקרב העולים. הצרכים הפיזיים של המתיישבים סופקו, אבל הייתה התעלמות מוחלטת מן הצרכים התרבותיים והחברתיים. פירוק קבוצות חברתיות מסורתיות ושילוב אנשים מרמות תרבות שונות בכפיפה אחת יצרו מצב חברתי רעוע, שאותו גם תכנון קפדני ושפע של תמריצים לא יכלו לתקן. הייתה תחלופה רבה של המתיישבים וכפרים ניטשו על ידי מתיישביהם. כעבור שנים אחדות נותרה ביישובים, בממוצע, משפחה אחת מבין שלוש. לאחר שנלמד הלקח, הוקמו כפרים על בסיס של אוכלוסייה הומוגנית בלבד ורבים מאלה התפתחו יפה ושגשגו.

תכנון ההתיישבות הכפרית בוצע על ידי מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שמנהלה היה רענן וייץ, שמונה גם כנשיא המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות. הוא היה גם הוגה השיטה החדשה לתכנון כפרי שהוא קרא לה “הפיתוח הכפרי המשולב”.

חבל הבשור כמודל

כמנהל המחקר במרכז, חשבתי שהגיע הזמן, לאחר עשרים וחמש שנים של יישום התכנון הכפרי, לבחון אם תכנון זה אכן הוכיח את עצמו ולבדוק אם נדרשים שינויים בגישה. הנושא ריתק אותי מאוד והחלטתי לבצע את המחקר. כעמיתה בחרתי בסוציולוגית הכפרית ג’וליה מרגוליס.

האזור שנבחר למחקר היה חבל הבשור בנגב הצפוני. הסיבה העיקרית ליישוב מהיר של אזור מדברי ובלתי נוח לעבודה, הייתה גיאופוליטית. עמק הבשור שימש תמיד נתיב נוח להסתננות של ערבים מהדרום. המטרה להקמת היישובים כאן הייתה כדי למנוע חדירה של הצבא המצרי. לכן קיבל הפרוייקט עדיפות, בלי להתחשב בפוטנציאל החקלאי הנמוך ובעלות הגבוהה הנדרשת לפיתוח מקורות מים, שבלעדיהם ההתיישבות באזור יבש זה הייתה בלתי אפשרית.

בחבל הבשור מצויים בעיקר שני סוגי קרקע: אדמת לס המתאימה לגידולי שדה, ואדמה חולית המכסה שכבה של אדמת לס. בתחילה הייתה מקובלת הדעה שהחולות, הבלתי פוריים, לא יוכלו לשמש לגידולים. נעשו מאמצים רבים והושקע כסף רב בניסיונות לערבב את האדמה החולית עם שכבות הלס על ידי חריש עמוק. מאמצים אלה נחלו כישלון.

ניסיונות שבוצעו בתחנת הניסיונות המקומית הוכיחו בוודאות שבעזרת דישון רב וטכניקות השקיה מתאימות יש לשילוב של חול על לס יתרון רב בגידול תפוחי אדמה ואגוזי אדמה. כמו כן קיים באזור פוטנציאל רב לגידול ירקות מחוץ לעונה כי בחורף העננות באזור מועטת, אור השמש מצוי בשפע והטמפרטורות נוחות. עצי פרי, ובעיקר מנגו, גדלים גם הם בהצלחה, כך שלרשות המתכננים עמד מגוון רחב של גידולים לבחירה.

כמות המשקעים בחבל הבשור יורדת בהדרגה מצפון לדרום, מכמות ממוצעת של 353 מ“מ לשנה (יבש למחצה) ועד כמות ממוצעת של 150 מ”מ לשנה (יבש).

האזור מחולק לשני גושי התיישבות: “מרחבים”, שיישובו החל בשנת 1949 ו“מבטחים” שהיישוב בו החל שנתיים מאוחר יותר. למרות שהם קרובים זה לזה, צורות ההתיישבות שתוכננו עבורם היו שונות, כי התושבים בהם הגיעו מרקע שונה.

גוש מרחבים אוכלס בחיפזון בגלל הלחצים הגיאופוליטיים שהוזכרו קודם. התכנון היה בעיקר מאולתר ומאוחר יותר היה צורך להתחיל את הכל מבראשית. המתיישבים לא הגיעו מרצונם החופשי, אלא הובאו על ידי הרשויות.

לעומת זאת, התכנון של גוש מבטחים נעשה על־פי עקרונות שפותחו בעקבות הניסיון שנצבר במרחבים, ולא הייתה חזרה על טעויות העבר. העובדה החשובה ביותר הייתה, שהמתיישבים הגיעו למבטחים מרצונם החופשי ורובם היו מקבוצות אתניות וחברתיות שונות מאלה שבמרחבים.

התמוטטות האידיאולוגיה

תכנון התיישבות בישראל בכלל, ותכנון המשק החקלאי בפרט, היו מבוססים על עקרונות אידיאולוגיים וכלכליים מורכבים אשר התקבלו על ידי מייסדי תנועת המושבים בשנות העשרים. מודל המושב פותח על ידי חברי קיבוץ לשעבר, שהאמינו באידיאולוגיה הדומה לזו של הקיבוץ, הדוגלת ביצירת חברה שוויונית, אבל שמו דגש על סגנון חיים שבמרכזו המשפחה לעומת הקיבוץ שמתמקד בקהילה.

על מנת להבטיח הכנסה שווה לכל המשפחות במושב וכדי לשמור על השוויון לטווח הארוך, נקבעו מספר עקרונות יסוד: הקצאה שווה של כל המשאבים, במידה המאפשרת לקיים רמת חיים צנועה אך מספיקה ועבודה עצמית המבוססת על המשפחה ועל בניה. נאסרה העסקת שכירים והובטחה עזרה הדדית בעת הצורך. נקבעו מסגרות שיתופיות לכל הפעילויות הכלכליות, וגודלו המקורי של המשק נשמר על ידי הורשת המשק, ללא חלוקה, לבן ממשיך אחד בלבד. מודל משקי אחד שימש את כל המתיישבים באותו כפר על מנת לשמור את העבודה השיתופית ולהבטיח הכנסה שווה לכל המשפחות.

בתחילה היה המודל הזה מבוסס על חקלאות מעורבת, שבמסגרתה התמקד הייצור בעיקר בהספקה עצמית של מזון למתיישבים. מודל זה הוחלף יותר מאוחר במשקים שהתמחו בייצור של מוצר אחד או שניים, כמו משקי חלב, משקי ירקות, גידולים תעשייתיים, מטעים, עופות ועוד. הייצור כוון ברובו לשוק המקומי או לייצוא.

בשנים הראשונות להתיישבות בחבל הבשור, נוהלו המשקים על ידי בעלי מקצוע והמתיישבים עבדו בהם כשכירים. לאחר שרכשו ניסיון, הפכו המתיישבים לעצמאים. ההתקדמות הייתה איטית, כי רוב המתיישבים לא האמינו שהשיטות שהניבו תוצאות בתחנת הניסיונות המקומית יצליחו גם אצלם. השינוי החל רק כאשר קבוצה קטנה של עובדים ממשרד החקלאות וממחלקת ההתיישבות על הסוכנות היהודית, החליטה להתיישב באחד הכפרים ולהוכיח שהמשקים המשפחתיים יכולים להצליח. הודות לקשריהם עם הרשויות ולמעורבות שלהם בחיי החברה בכפר, הייתה להם השפעה חשובה, קודם על שכניהם תושבי הכפר, ועם הזמן על האזור כולו.

כדי ללמוד את האינטראקציה בין תפישות אידיאולוגיות וסוגים שונים של משקים מצד אחד ומאפיינים אישיים של מתיישבים מצד שני, אופיינו החקלאים בהתאם לארצות מוצאם, למועד עליתם ארצה, לגילם, לרמת השכלה שלהם ולכישוריהם המקצועיים. כל המשקים בהם לפחות מחצית מן ההכנסה המשפחתית באה מהמשק, נכללו בסקר.

כמעט בכל הכפרים וברוב המשקים לא נמצאה התאמה בין התכנון המקורי לבין המצב בפועל. התושבים שהיוו את החוליה החלשה באוכלוסייה הכפרית (מוצא תימני, גיל מעל 55, ללא השכלה) נטשו את המשקים או המשיכו לפעול על פי המודל שעוצב על ידי המתכננים. הסטייה הקיצונית ביותר מהמודל המקורי הייתה במגזר המתקדם ביותר: מתיישבים ממוצא אירופאי או ילידי הארץ, בגילאים מתחת ל־33, בעלי השכלה של לפחות שמונה שנות לימוד, שרכשו ידע בחקלאות או שהיו בעלי ניסיון חקלאי קודם.

ההתמוטטות של האידיאולוגיה החברתית הייתה כללית ומוחלטת. רק כמחצית מהתושבים בחבל הבשור עבדו במשקיהם, ורק לכשליש מהם היו משקיהם המקור היחיד לפרנסה. התושבים שנטשו את משקם השכירו את זכויות הקרקע והמים שלהם לשכניהם שהמשיכו לעסוק בחקלאות. כך בוטל העיקרון של שוויון במשאבים ושוויון בהכנסה. כאשר גדל השטח למשק, שוב אי אפשר היה לאסור העסקת עובדים שכירים. העסקת שכירים, על כל השפעותיה החברתיות, הפכה לנורמה.

ברוב הכפרים לא נשמרה המסגרת הקואופרטיבית. מתיישבים רבים רכשו את המוצרים דרך הקואופרטיב, נהנו מן האשראי שהוא נתן, ומכרו את מוצריהם לסוחרים פרטיים. במקרים רבים הם לא שילמו את חובותיהם לקואופרטיב. תושבים אלה פיתחו מגוון עשיר של סוגי חקלאות, הן מבחינת המוצרים והן מבחינת רמות הייצור והם לא פעלו, בדרך כלל, על פי המודלים המתוכננים.

שינויים אלה נבעו מהנטיות האישיות של החקלאי, מהרקע התרבותי והמקצועי שלו וגם מהאפשרויות שסיפקו הטכנולוגיות החדשות, כמו גידול בחממות, שלא היו ידועות בעת התכנון.

במרחבים תוכננו המשקים כמשקי חלב. למעשה, רק כרבע מהמשקים הפעילים ייצרו חלב, ואלה הרחיבו את היקף העדר שלהם לעומת התכנון המקורי. שינויים אלה גרמו לבזבוז רב, מאחר ומבנים רבים וציוד רב מאוד שהיו במשקים הנותרים לא נוצלו כלל.

ממצא אחד, בלתי צפוי, היה שרק אחוז אחד מהתושבים התייעצו דרך קבע עם המדריכים לגבי תכנון הגידולים העונתיים ורק כשליש מהם נעזרו בחידושים טכנולוגיים שהוצעו על ידי עובדי מינהל ההדרכה. עובדי המינהל שראו את הממצאים הללו, הודו שזו הייתה תוצאה של מדיניות מכוונת שעל פיה ריכזו מאמציהם בחקלאים המתקדמים יותר, בציפייה שהצלחתם תעודד אחרים ללכת בעקבותיהם.

מהו הלקח?

הסיבה העיקרית להבדל בין התכנון המקורי לבין המצב בפועל הייתה נעוצה בכשלון הניסיון ליישם, בקרב עולים חדשים, דרך שהצליחה למעלה ממחצית עשור קודם לכן, ושהתאימה לאנשים חדורי מוטיבציה ובעלי אידיאולוגיה התיישבותית־שיתופית. סיבה נוספת הייתה הנסיון ליישם מודל יחיד לגבי כל המשקים בכפר, תוך ההתעלמות ממאפיינים אישיים, כמו נטיות אישיות, יכולות ורקע מקצועי.

הטרידו אותי במיוחד חוסר היכולת וחוסר הנכונות של המוסדות המיישבים ושל תנועת המושבים להכיר בשינויים שחלו, ולעומת זאת ההתכחשות המוחלטת של התושבים החדשים לאידיאולוגיה של המושב. כמו כן הטרידה אותי העובדה, שיועצים ישראליים במדינות מתפתחות המשיכו להציע את מודל המושב לתכנון ישובים חדשים. אם אידיאולוגיית המושב נכשלה בעבודה עם עולים חדשים בישראל, כיצד ניתן לצפות שהיא תצליח בקרב חקלאים מסורתיים בארצות אחרות, שכל התפישה הזו זרה להם?

בהזדמנות אחרת נוכחתי במקרה דומה, בו האידיאולוגיה של המייסדים נדחתה על ידי אלה שהתנסו בה. בטיסה במטוס קל מעל המדבר בפרגוואי, הבחנתי לפתע, באמצע שומקום, בכפר ובו קוטג’ים בעלי גגות אדומים. ביקשתי מהטייס לנחות ומצאתי את עצמי בכפר אופייני לגרמניה של המאה התשע עשרה. כשטיילתי במקום פגשתי בזוג מבוגר, שניכש במעדר חלקת ירקות, ובמרחק מה ראינו חצר ענקית ובה טרקטורים ועובדים רבים. לאחר מפגש ושיחה עם האנשים התבררה לנו התמונה הבאה: הכפר הוקם בסוף המאה ה־19 על ידי חברי כת גרמנית בשם מנוניטים אשר עזבו את מולדתם במחאה על המדיניות המיליטריסטית של הממשלה, ושהיו להם עקרונות חברתיים ודתיים מוגדרים היטב. מטרתם הייתה להקים חברה שבה כולם יהיו שווים. הם הקימו כפר בלב המדבר והקפידו על משאבים זהים לכל התושבים. כעבור שלושה דורות נוצר מצב שבו משפחה אחת התקיימה מחלקת הירקות הקטנה שלה ואילו שכנה, שסבו החל כשווה בין שווים, ניהל כעת חווה גדולה עם עובדים שכירים רבים ואפילו היה לו בית חרושת קטן שהפיק שמנים אתריים מצמחי מדבר.

כיצד ניתן היה לצפות לתוצאות אחרות? אנשים נולדים עם גישות שונות ועם מידות שונות של יוזמה ושל אינטליגנציה, והם לא יוותרו על מימושם העצמי אפילו אם הוא יעמוד בסתירה לתכנון.

אגב, במהלך מלחמת העולם השנייה, רוב צעירי הכפר, שמייסדיו נטשו את גרמניה של ביסמארק, חזרו לגרמניה של היטלר כמתנדבים!

 

פרק 33: המרכז הבין־לאומי לאשלגן    🔗

על קונגרסים, וועידות ועוד    🔗

בשנת 1959 מוניתי כנציג ישראל במועצה המדעית של המרכז הבין־לאומי לאשלגן. מטרת המרכז הייתה קידום השימוש באשלגן כחומר דישון, מטרה שהייתה במיוחד חשובה עבורנו, שכן ישראל היא אחת מיצרניות האשלגן הגדולות בעולם. באורח פרדוכסלי, ברוב סוגי הקרקע הקיימים בישראל, אשלגן הוא בדרך כלל הפחות יעיל מבין כל חומרי הדישון המשמשים לחקלאות. תפקידה של המועצה המדעית היה לקדם את הידע בשימוש בחומרי דישון בכלל, ובאשלגן בפרט, על ידי ארגון של קונגרסים וסימפוזיונים בין־לאומיים, על ידי הוצאת ספרים ועל ידי מתן מלגות מחקר ועידוד חוקרים צעירים לחקור בעיות הקשורות בנושא.

המשרדים של הנהלת המועצה היו ממוקמים בברן שבשווייץ, שם התקיימו, בדרך כלל, מפגשי המועצה. ההשתתפות במועצה אפשרה לי לבקר באירופה פעם או פעמיים בשנה, בנוסף להשתתפותי בוועידות במדינות שונות וביקורים שערכתי בהן במסגרת עבודתי כיועץ חקלאי. הקשר עם מומחים מובילים, מרוב מדינות המערב, היה עבורי מקור לחברויות אישיות ולקידום מקצועי.

בתקופת המינוי שלי היה הנציג הבלגי במועצה פרופסור טילקין, שהיה אסיסטנט בתחום גידולי השדה כשהייתי סטודנט בג’מבלו. כאשר נכנסתי לחדר בו נפגשה המועצה, התקבלתי בצעקה: “אהרונוביץ”! לאחר 28 שנים, זיהה האסיסטנט לשעבר את הסטודנט לשעבר. הוא פרש מן המועצה כעבור שנה, והחליף אותו פרופסור הנרי לודלו, שאיתו קשרתי ידידות ארוכת שנים.

חבר אחד במועצה, שהותיר בי רושם עז, היה סר ג’ון ראסל, לשעבר מנהל תחנת הניסויים המפורסמת רוטאמסטד. הוא היה אז בן למעלה מתשעים, והיה חלוש עד כדי כך, שלא היה יכול לקרב ספל אל שפתיו ללא עזרה. לעומת זאת, היה מוחו שנון כמוחו של איש צעיר. למרות שהיה מומחה ידוע לקרקע, העניין והידע שלו היו רבים ורחבים. שוחחנו על חקלאות נבטית וסר ג’ון ידע על ספר בנושא, שנכתב על ידי סופר ערבי לפני כמה מאות שנים (הוא ידע את השנה המדויקת, אני שכחתי), ובאילו ספריות נמצאים שני העותקים היחידים הקיימים שלו. הצטערתי מאוד לשמוע על מותו של אדם מיוחד זה, כעבור זמן מה.

מפגשים מקצועיים מקובלים מאוד בקרב עובדי מחקר. הם מספקים אתנחתא מהשגרה היומיומית, הזדמנויות לביקור בארצות זרות, מפגש עם עמיתים והזדמנויות לדיון בנושאים מקצועיים בעלי עניין משותף. הם מהווים גם הזדמנות להצגת ממצאים חדשים עוד לפני שהם מוכנים לפרסום רשמי בעיתונים המקצועיים.

אישית אני מפקפק ביעילותן המקצועית של רוב הוועידות הבין־לאומיות, הקונגרסים, הסימפוזיונים וכיוצא בהם, אבל אינני סבור שרבים יסכימו עם דעתי בנושא. ההרצאות, שלרוב נקראות מתוך מסמך כתוב, שנמסר למשתתפים לפני כן, נראות בעיניי כבזבוז זמן. אם קראתם את הכתוב, כפי שבעלי מצפון אמורים לעשות, אתם שומעים את מה שכבר ידוע לכם. אם לא קראתם את הכתוב, הטקסט המקוצר, שלהקראתו הוקצו 15–20 דקות, מציג רק חלק מן התמונה ולעתים קרובות עלול להיות מטעה.

המקרים החמורים ביותר הם כאשר הנואם מדבר ללא סוף ברוסית, בהונגרית וכיוצא בזה ואתה מאזין לתרגום סימולטני. לפעמים, סתם מתוך שעמום וסקרנות הייתי מאזין לתרגום מצרפתית או גרמנית לאנגלית או להיפך. נדהמתי לשמוע את הגרסה המעוותת של מה שבאמת נאמר במקור. אין זאת אשמת המתורגמנים, שהם בדרך כלל מיומנים מאד בשפות שבהן הם משתמשים. כיצד הם יכולים לעמוד בשטף המשפטים, השזורים במונחים מקצועיים מתוך מגוון של דיסציפלינות שאותן הם אינם מכירים? אם המתורגמן מהסס לשנייה כדי למצוא את המונח הנכון, הוא ידלג על כמה משפטים כדי להספיק. מתרגום כזה איש לא יחכים.

בוועידה שהתקיימה באלג’יר, הרציתי באנגלית בפני קבוצה קטנה של כארבעים משתתפים. המתורגמן, שהיה בקיא בשתי השפות, תרגם פיסקה אחר פסקה לצרפתית. בשלב מסוים הוא השמיט מילה אחת ובכך סתר את דבריי. לא יכולתי שלא לעצור ולהעיר: “המתורגמן שלנו עושה עבודה נהדרת, אבל עכשיו בתרגומו הוא אמר את ההיפך מדבריי.” המתרגם המשיך ותרגם, “Docteur Arnon dit que ma traduction est excellente mais completement fausse” (ד"ר ארנון אומר שהתרגום שלי מצויין אבל מוטה לחלוטין).

אנשים רבים טוענים שהחלק החשוב בוועידות הוא בדיון שלאחר הנאומים. זאת עלולה להיות טענת שווא. עובדה שהמארגנים שותלים בדרך כלל סוכן־פרובוקטור שיעורר את הדיון. ה“דיונים” הם בדרך כלל לא יותר מסתם שאלות.

הרבה מאוד תלוי בנשיא הוועידה. אם הוא טיפוס רכרוכי, הפוחד לפגוע ברגשותיו של מישהו, הוא ייתן לשעמום להימשך עוד ועוד, ויתעלם מהזמן המבוזבז. אם הוא נמנה על הטיפוסים המחמירים, שמטרתם העיקרית היא להוביל את המפגש אל סיומו בזמן, לארוחת הצוהריים, הוא יעצור את הדובר באמצע המשפט, אפילו אם יקטע נושא מעניין. יחד עם זאת אני מודה שנהניתי להשתתף בוועידות ואפילו לשאת הרצאות, מבלי להעמיד פנים שהשגתי על ידי כך משהו חשוב.

יהיה זה מייגע להזכיר את כל הנושאים שנדונו במפגשים, בקונגרסים ובדיונים השונים שהתקיימו בארגונה של המועצה המדעית של IPI ואת כל המקומות שבהם הם נערכו. אבל בשני מקרים התקיימו קונגרסים אלה מאחורי מסך הברזל, במדינות אליהן לא הורשו ישראלים להיכנס באותם הימים, הונגריה ופולין. על אלה אבקש לספר.

כל המדינות השתוקקו לארח מפגשים בין־לאומיים של המוסד, ומדינות הגוש המזרחי אולי אפילו יותר מכולן. קיום הקונגרסים בהונגריה ובפולין הותנה בכך, שהנציגים הישראלים יורשו להשתתף בהם. כך ניתנה לי ההזדמנות להציץ אל מאחורי למסך הברזל, בימים שבהם מעטים בלבד זכו לכך.

מאחורי מסך הברזל: הונגריה

לפני יציאתי להונגריה דרשה ממני אשתי שלא אעזוב את הקבוצה אף לרגע ולא אטייל לבד, כפי שהייתי רגיל לעשות. כאשר הגענו לנמל התעופה של בודפשט, עמדנו בתור לבדיקת דרכונים אך מהר מאוד הבנו שהטיפול בנו יהיה שונה מזה שניתן לשאר הנוסעים. קצין המשטרה לא החתים את דרכונינו ולא החזיר לנו אותם, אלא סימן לנו להמתין בצד. אנחנו, כמובן, נמלאנו דאגה.

לאחר המתנה ארוכה, ניגשה אלי פקידה עם דרכון בידה, והעמידה פנים כאילו היא מסבירה לי משהו. היא לחשה באזני מילה אחת “שלום” ומיהרה להתרחק.

שיכנו אותנו במלון ישן ומפואר שנבנה בתקופת השגשוג של האימפריה האוסטרו־הונגרית, ושבתוכו עדיין פעלו המרחצאות הרומיים העתיקים של מים מינרלים חמים. בכל בוקר עלינו על אוטובוס שלקח אותנו מהמלון אל מקום הקונגרס שהיה בקצה אחר של העיר, ובערב החזיר אותנו למלון. כאשר הבנתי שנוהל זה לא יאפשר לי להציץ בבודפשט, עזבתי בבוקר השלישי את המלון בשעה מוקדמת, כדי להגיע למקום המפגש ברגל. שמתי לב שאולם הוועידה היה ממוקם ליד כנסיה שהייתה בשיפוצים ושמנוף גדול שהתנשא מעל הבניינים יהווה ציון דרך שידריך אותי ליעדי. פסעתי בראש מורם כדי לשמור על קשר עין עם נקודת הציון שלי ולפתע נעצרתי מול קיר שחסם את דרכי. הסתכלתי סביב כדי למצוא נתיב החוצה וראיתי שהמקום גדוש בחיילים. בהיסח הדעת נכנסתי ללבו של מתקן צבאי שסגר על כיכר גדולה, והייתי לכוד בתוכה. איך אסביר, בלי שאדע מילה אחת בהונגרית, מה עושה ישראלי בתוך מיתקן צבאי. כאשר לבי פועם בחוזקה ובאזני מצלצל ה“אמרתי לך” של אשתי, פניתי ללכת, כאילו לתומי, לכיוון שנראה לי כפתח יציאה, והצלחתי להגיע אליו בלי שמישהו יפנה אליי. מאז הקפדתי להישאר תמיד עם הקבוצה.

הוזמנו לפסטיבל הונגרי כפרי. הפסטיבל כלל תצוגה של רכיבה על סוסים ומאוד רציתי להשוויץ בפני עמיתיי לקונגרס בכישוריי כקצין לשעבר בחיל הפרשים. למזלי, הבנתי שאחרי שלושים שנה אני עלול דווקא לעשות צחוק מעצמי, ועמדתי בפיתוי. אחר כך היו ריקודי עם, ואני נאספתי על ידי איכרה שמנמונת שמשכה אותי אל מעגל הרוקדים. כך ניתנה לי ההזדמנות להשוויץ, בכל זאת.

פולין

בשנת 1981 התקיים הקונגרס בפולין. כדי להשיג אשרת כניסה היינו צריכים לנסוע קודם לווינה. בהגיענו לווינה התייצבנו בקונסוליה הפולנית, מצויידים במכתב המאשר שנוכחותנו בקונגרס אושרה על ידי הרשויות הפולניות. אחרי עיכובים רבים התבקשנו לחתום על טופס ונאמר לנו לגשת לסניף הדואר הסמוך כדי לשלם את האגרה תמורת האשרה. תהינו על ההליך המוזר הזה ולבסוף הגענו למסקנה שהרשויות הפולניות לא סמכו על עובדיהן וכך מצאו דרך למנוע מהם את הפיתוי.

פיניתי לי מעט זמן כדי לטייל בעיר. מרכז העיר נבנה מחדש לאחר שנהרס לחלוטין בהפצצות במלחמת העולם השנייה. השדרות, שהיו רחבות במיוחד, גבלו משני הצדדים בבתי דירות אפורים, חדגוניים וזהים למראה. לא ראיתי שום חנות. בפינת הרחובות ניצבו קיוסקים שמכרו ירקות. התבוננתי בסחורה. היו שם רק תפוחי אדמה, כרוב ופרחים מפלסטיק.

לאחר הליכה ממושכת הגעתי למקום שבו היה פעם הגטו, כיכר ענקית ריקה, מכוסה בבטון ובה אנדרטה מרשימה לזכר קורבנות הגטו ולוחמיו. אפשר היה לראות שם את פתחי הביוב ששימשו את המורדים במאבקם האחרון. היהודי היחיד שפגשתי בוורשה היה קשיש עלוב שקיבץ נדבות.

חקלאות לדוגמה

מדריך רשמי לקח אותנו לביקור בחווה משפחתית לדוגמה. בדרך, מבעד חלונות האוטובוס, הצלחתי לראות חקלאות שבבלגיה נכחדה כבר לפני מחצית המאה. בכבישים חלפו עגלות בעלות גלגלים מעץ מצופים ברזל שנגררו על ידי צמד סוסים או פרות. לצדי הדרך היו חלקות קטנות של חיטה ושל שיפון שנקצרו בעזרת חרמש.

כאשר הגענו אל החווה לדוגמה, הראו לנו קודם את הבית שהיה קצת גדול עבור משפחה קטנה. רק מאוחר יותר, כשהשווינו רשימות, שמנו לב שלא ראינו בבית מטבח או חדרי ילדים, אלא רק שלושה חדרי אירוח גדולים. היה זה ברור שהמקום משמש רק למטרות תצוגה ולא למגורים של משפחה אמיתית. בחצר הרצה לפנינו מדריך מקומי. אני עמדתי בשולי החבורה והתבוננתי סביב. ראיתי דלת עץ קטנה ופתחתי אותה. בפנים, על גבי ערמת זבל שגובהה כמטר עמדה פרה יחידה וחלבה אותה איכרה שישבה על שרפרף בעל שלוש רגליים. בהחלט חווה לדוגמה.

בדרכנו חזרה שאל מישהו את המדריך מדוע החקלאות שראינו היא כה פרימיטיבית. הוא השיב, שמאחר ובני המשפחה עובדים מחוץ לחווה, במשרות המכניסות יפה, הם נוטים להזניח את החווה. לעומת זאת, בחוות החקלאיות השיתופיות החקלאות מודרנית כמו במדינות המערב.

הבטחתי לעצמי שלא אפתח את פי במהלך הביקור בפולין, כדי שעזיבתי את הארץ לא תהיה קשה מכניסתי אליה. אבל הבלוף הזה היה מעל ליכולתי לשאת. אמרתי למדריך, שההסבר שלו אינו משכנע. בכל מדינה שהכרתי, העובדה שבני המשפחה עבדו מחוץ למשק הייתה גורם לקידום המשק ולא להזנחתו. עבודה מחוץ למשק אפשרה הגדלת המשאבים הדרושים לייעול החקלאות. טענתי, שבניסיון נואש להוכיח עד כמה הקולחוזים הנתמכים על ידי הממשלה מוצלחים ויעילים יותר מהחוות המשפחתיות, ניתנו כל התשומות, דשנים, חומרי הדברה וציוד, למשקים השיתופיים ולא לחוות המשפחתיות. ההערות שלי התקבלו בשתיקה קרה, אבל בסופו של דבר לא ננקטו נגדי שום אמצעים.

ביקרנו במכללה חקלאית. לאחר שהמנהל בירך אותנו, הוא הודיע שהסטודנטים יסבירו לכל אחד מאיתנו באופן אישי את המטרות והיעדים של תנועת סולידאריות, שבאותה עת הייתה פופולרית בפולין. כל אחד מאיתנו הוקף מייד בשלושה או בארבעה סטודנטים שעדכנו אותנו בהתלהבות בכל ענייני התנועה המתחזקת.

הם דיברו אנגלית מעולה, ללא שמץ של מבטא זר. נאמר לי שהם מעולם לא עזבו את פולין וכל ידיעותיהם באו מלימודים בבית הספר בלבד. כשהם שמעו שאני מישראל, סיפר אחד מהם שבגיליון האחרון של העיתון שלהם התפרסם מאמר על ישראל, והוא רץ לחדרו כדי להביא לי עותק ממנו. על הכריכה היה ציור של הדוב הרוסי ישן, כשאנשים קטנים רוקדים סביבו. תיארתי לעצמי שהמאמר יהיה בנוסח האנטי־ישראלי הרגיל. הוא אמר “ממש לא, אתה תופתע” – ואכן הופתעתי. מאוחר יותר תרגם עבורי את המאמר עמית היודע פולנית, והתברר שעיקרו היה שלפולין ולישראל הרבה מאוד מאפיינים דומים: שתיהן מדינות קטנות שנאלצו להילחם על קיומן מול שכנים עוינים, לשתיהן יש תפוצות גדולות שתומכות בהן באהבה ובשמירה על קשר עם המולדת וכיוצא בזה. הכותב סיכם את המאמר באומרו, שהסיבה היחידה לחילוקי דעות בין פולין וישראל הייתה מחירם הגבוה של התפוזים. מאמר זה נכתב בתקופה שבה ישראלי הורשה להיכנס לפולין רק בנסיבות מיוחדות.

מחקלאות מסורתית לחקלאות מודרנית

לסיכום פרק זה, הייתי רוצה להזכיר עוד ועידה אחת שהתקיימה בישראל. בשנת 1965 הצעתי למועצה המדעית שנושא הוועידה הבאה יהיה “המעבר מחקלאות מסורתית לחקלאות מודרנית”, והצעתי שהוועידה תתקיים בישראל. הבטחתי להראות, בתחומי ארץ אחת קטנה, חקלאות־קיום שאינה נעזרת בתשומות מודרניות לצד חקלאות תעשייתית העושה שימוש בכל גורמי הייצור הקיימים, להעלאת התפוקה. בזמן שהעליתי את ההצעה, לא ידעתי עדיין עד כמה המינוח “מעבר” היה מדויק. הצעתי התקבלה בהתלהבות ואני התמניתי לנשיא הוועידה.

בשובי הביתה החלטתי לערוך שינוי עקרוני במבנה הוועידה. במקום תכנית הרגילה שכללה שלושה ימי האזנה להרצאות ויום אחד שהוקדש לסיור מקצועי, החלטתי להקצות שלושה ימים לסיורים ואת היום האחרון לסיכום. כמו כן תכננתי כי בכל מקום יקבלו המשתתפים הרצאות וחומר כתוב על הנושאים הקשורים אליו. מאחר שמדובר בארץ הקודש, שילבתי בסיורים גם ביקורים באתרים היסטוריים ודתיים.

יצאתי עם חברי ועמיתי למקצוע תיאו גנץ, שהיה האחראי על הניהול הלוגיסטי של הוועידה, לביקור מקדים בכל אתרי הסיור המתוכננים, כדי לתכנן את פרטיו.

היעד הראשון שלנו היה המשולש הקטן של כפרים ערביים במרכז הארץ. כאן התכוונתי להציג חקלאות קיום שלא השתנתה מאז ימי התנ"ך, כפי שראיתי כאשר ביקרתי באזור זה כמה שנים קודם לכן (ראו פרק 29). להפתעתי ולתדהמתי, לא נותר זכר לחקלאות המסורתית ששרדה במשך מאות שנים ואילו עכשיו נעלמה כבמטה קסם. לא ראינו שום שור או חמור, בכל מקום ראינו טרקטורים, שדות, מכוסים בפלסטיק, של תות שדה ושל ירקות מחוץ לעונה ובחזיתם של בתים רבים חנו טנדרים. מראה דומה קיבל את פנינו בגליל, שם מצוי ריכוז נוסף של כפרים ערביים. הבטחתי להראות את ההבדל בין חקלאות קיום לבין חקלאות מסחרית, אחת ליד השניה באותו מקום, והנה, אחד המרכיבים של התכנית פשוט נעלם. תהיה זו לשון המעטה אם אומר שהייתי נבוך.

בשישה ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים והודות לה ניצלתי מהבור שכריתי לעצמי. כאשר הגיע המועד המתוכנן לוועידה, במקום להציג את ההבדלים בין חקלאות יהודית וערבית שכבר לא היו קיימים, יכולנו להראות חקלאות ערבית מסחרית מודרנית בצד הישראלי של הגבול וחקלאות קיום ערבית מסורתית בצד הירדני (מאז אפילו הבדלים אלה נעלמו).

האב הכי לא אבהי

היה נהוג לשכן את משתתפי הוועידות של IPI בבתי מלון של חמישה כוכבים. כמבקרים בארץ הקודש, העדפתי לשכן אותם, לפחות ללילה אחד, באכסניה של צליינים. בחרתי באכסניה בנצרת, שהייתה מנוהלת על ידי נזירים דומיניקנים וממוקמת ליד כנסיית הבשורה החדשה. סיפרתי למנהל האכסניה, שהיה כומר, שרוב המשתתפים הם קתולים אדוקים, ושעבורם נוכחות במיסה בנצרת עשויה להוות את השיא של ביקורם בארץ והוא הבטיח שיארגן לנו מיסה.

סוף סוף הגיע היום, והגענו לאכסניה בנצרת בשעות הערב המוקדמות. בדיוק סיימתי להתקלח, כשנשמעה דפיקה על הדלת ואחד מעובדי המלון הודיע לי שהמנהל לא מצא כומר שיכול לנהל את הטקס ושלא תהיה מיסה. התלבשתי במהירות והלכתי לדבר עם המנהל. הזכרתי לו שהייתה לו שנה שלמה לבצע את הסידורים הדרושים להם התחייב. אמרתי לו שבשום אופן לא אסכים לקבל ממנו תשובה שלילית. ציינתי עד כמה זה מוזר שאני, יהודי, צריך להתעקש על חשיבות מיסה בארץ הקודש עבור מאמינים קתולים. המנהל ניגש לטלפון וחייג מספר אחר מספר כשהוא מנענע את ראשו בעצב לאחר כל תשובה ששמע. לפתע אורו פניו והוא אמר: יש לך מזל, איתרתי כומר אמריקאי צעיר שנמצא כאן בביקור. אסוף את המשתתפים, כי המיסה תתחיל בעוד רבע שעה. בחדר הכניסה של האכסניה נודע לי שבינתיים נאמר למשתתפים שהמיסה בוטלה והם נעלמו בשוק הקרוב בחיפוש אחר מזכרות. בפתח האכסניה נמצאה החבורה הרגילה של ילדים, הבטחתי להם לירה עבור כל משתתף שהם יביאו לכנסיה. הלכתי בעצמי לחפש אחריהם באכסניה והראשון שנתקלתי היה חבר שווייצרי מהנהלת IPI. כשאמרתי לו שהוא הולך איתי למיסה, הוא נדהם ואמר: “אני קלוויניסט ולעולם לא אלך למיסה.” תפסתי בשרוולו, לוודא שלא יברח, ואמרתי לו: “אם אני, יהודי, יכול ללכת למיסה, גם קלוויניסט יכול”. הוא לא יכול היה להשתחרר מן האחיזה שלי והמשיך לילל: “מה תגיד המשפחה שלי…” בסופו של דבר, נכנסנו לכנסיה, ומשתתפי הוועידה החלו להגיע האחד אחרי השני. נאספנו על במה, מעל למערה שהייתה ביתה של מרים, אם ישוע ושמעליה נבנתה הכנסייה.

הכומר הגיע, לבוש בגלימת שרד, איש צעיר עם זקן קטן ומחודד, שנראה כמו העתק של ישוע כפי שתואר על ידי אמני הרנסנס. הטקס עצמו, אשר בו נוכחתי לראשונה בחיי, היה מרשים מאוד. כאשר הסתיימה המיסה, הרגשתי חובה להודות לכומר על שהציל את המצב בהתראה כה קצרה. חיכיתי לו מחוץ למלתחה. יצא משם בחור צעיר מזוקן, במכנסי ג’ינס ובחולצת פולו. כשהוא ראה את תדהמתי הוא שאל: “משהו לא בסדר?” עניתי, “לא, אבי, אבל אתה האב הכי לא אבהי שאי פעם פגשתי”. אחרי שהסברתי לו את הנסיבות שקדמו למיסה והודיתי לו על חלקו, הוא אמר “אתה רואה, יד האלוהים התערבה בדבר”. עניתי “חשבתי שזאת הייתה היד שלי שהתערבה, אבל אם אתה אומר, מי אני שאתחרה באלוהים”? הזמנתי אותו לסעוד איתנו את ארוחת הערב, אבל הוא נאלץ לסרב כי הוא הבטיח לנזירות במנזר סמוך לבוא ולשעשע אותן בתרגילי קסמים.

הוועידה בישראל הוכתרה על ידי כל המשתתפים כוועידה המוצלחת ביותר שאורגנה אי־פעם על ידי IPI. אבל מאז, ידידי הקלוויניסט נוהג להזכיר לי, בהבעה של אימה, כיצד אילצתי אותו להשתתף במיסה קתולית.

 

פרק 34 – בנבכי העבר    🔗

תרכיז של מטבעות    🔗

כישראלים רבים, נדבקתי גם אני בחיידק הארכיאולוגי, אבל הייתי שקוע בעבודתי מכדי לעשות משהו רציני בעניין. עוד כשעבדתי בעכו התחלתי באיסוף מטבעות שנמצאו על ידי עובדי ההשקייה שלי, שעבורם לא הייתה לפיסות הנחושת המכוסות עפר כל ערך. לא היה לי זמן לנקות את המטבעות ובוודאי שלא היה לי זמן להקדיש לזיהוין.

בינתיים התחיל דני בהכנת אוסף משל עצמו. כשהמתין לאוטובוס בדרכו לבית הספר בנהרייה, היה מסיר את האדמה בקצה הסנדל שלו ולרוב מצא מטבע. אחרי גשם חזק לא היה אפילו צורך לגרד את האדמה. יום אחד בא אליי דני בהצעה שלא יכולתי לסרב לה. הוא הציע שאתן לו את אוסף המטבעות שלי למשמרת. המטרה הראשונה שלו הייתה ניקוי המטבעות. לצורך זה הוא השיג חומצה גפריתנית שבתוכה הוא הישרה את המטבעות למשך לילה. התוצאה הייתה שלמחרת בבוקר היה לנו את התרכיז הסמיך ביותר בעולם של מטבעות עתיקים. ניסיון מר זה הרחיק אותי מאיסוף מטבעות למשך זמן רב.

שנים רבות מאוחר יותר ביקרתי בהרודיון, כאשר רועה קטן פנה אליי והציע לי מנורת שמן עתיקה תמורת ארבעה שקלים. נתתי לו מטבע של חמישה שקלים. הוא חיטט בכיסו, ושלף אגרוף מלא מטבעות והציע לי לקחת אחת כעודף. בחרתי במטבע של שושלת בית ינאי, שמלך בישראל בשנים 75–103 לפנה"ס. מקרה זה כה ריגש אותי – תארו לעצמכם, לקבל במאה העשרים מטבע שהוטבעה על ידי מלך חשמונאי כמטבע עובר לסוחר – ושוב התחלתי לאסוף מטבעות. הפעם לא עמדו לרשותי המקורות העשירים שהיו לי בעכו. כל ניסיונותיי למצוא מטבעות בעצמי נכשלו. ארגנתי פיקניקים משפחתיים, בהם יצאנו כולנו לציד מטבעות. לפעמים היה אחד הילדים מוצא מטבע, אבל אני – מעולם לא.

לאחר גשמים חזקים, נהגתי לסרוק את החופים, אפילו בקיסריה, שם כמעט כל אחד מצא מטבע, לא מצאתי דבר. באחד מביקוריי בארצות הברית קניתי גלאי מטבעות. אבל אפילו בעזרת המכשיר המתוחכם, כל מה שמצאתי הסתכם בכמה צרורות תיל, שהפכו גם הם לעתיקות בזכות עצמם. מכרתי את גלאי המטבעות, וכעבור שבוע דיווח הבעלים החדש שמצא כמה מטבעות וכלי כסף. לבסוף נאלצתי להשיג את רוב אוסף המטבעות שלי על ידי תשלום במטבע מודרני.

להעלות חרס

כפעילות צדדית חיפשתי אחר כלי חרס. מטבעי ומחינוכי אני אדם “מרובע” ושומר חוק. עובדה היא, שבמשך שישים וחמש שנים של נהיגה נקנסתי רק פעמיים וגם אלו עבירות שביצעתי בשגגה. אבל החיפוש אחר עתיקות הייתה פעילות בלתי חוקית שלא יכולתי לעמוד בפניה.

בנסיעותיי בארץ לקחתי איתי תמיד מעדר בתא המטען של המכונית. כאשר גיליתי סמוך לכביש תל, הייתי נוסע אליו ויוצא לחפור, חמוש במעדר שלי, בצדו של התל שאינו נראה מהכביש.

מעולם לא מצאתי דבר, עד שיום אחד נמצא אוצר ממש מתחת לרגליי. כשבנינו את המרכז הניהולי החדש של מכון וולקני בבית דגן, עבד מחפר בהכנת מגרש חניה ליד הבניין. תוך כדי העבודה חפר המחפר בתל קטן. למחרת בבוקר סיפר לי השומר בהתרגשות שהמחפר גילה קבר ומשה דיין הגיע עם שחר ורוקן את כל תכולתו. לדיין היה הסכם עם נהגי טרקטורים שהודיעו לו בכל פעם שגילו עתיקות. הוא היה מגיע לפני הארכיאולוגים, וכך בנה לעצמו אוסף פרטי מרשים. רתחתי. גם כאן, במגרש הביתי שלי, נגזלה ממני ההזדמנות הנדירה לגלות משהו בעצמי.

החלטתי לעשות כדיין. קראתי לנהג המחפר ואמרתי לו שאם ימצא משהו מבטיח עליו להודיע קודם כל לי, שאם לא כן, אדווח למחלקת העתיקות וזו תפסיק את עבודתו. מאחר ששעת עבודה של מחפר שווה הרבה כסף, היה האיום שלי משכנע מאוד. הוא שאל אותי מה יצא לו מזה, וסיפר לי שהתמורה שנהג לקבל מדיין היה בקבוק וויסקי. בלי לברר באיזה סוג וויסקי מדובר, הסכמתי.

כעבור שעה הופיע הנהג במשרדי וקרא “יש!”. הלכתי איתו אל המקום שבו עמד המחפר, אך לא ראיתי שום דבר יוצא דופן. הנהג, שהיה מנוסה יותר, הצביע על רבוע של אדמה כהה יותר, אות לכך שהמקום נחפר ומולא מחדש. הוא הלך להמשיך לעבוד בפינה אחרת ואני נשארתי, מגרד את האדמה ומסלק אותה בזהירות בעזרת אולר. לאט לאט, התגלה כד ענקי ובתוכו כלי קטן יותר ששימש כמצקת, שניהם תמימים, ללא שריטה! קשה לתאר את התרגשותי. אחרי שהנחתי את הכד בזהירות על שק בכניסה לבניין חזרתי למשרדי. כעבור חצי שעה הגיע הנהג שוב – “יש”. הפעם לא הייתי זקוק לשום הנחיות ותוך שעה גיליתי עוד כד יפהפה שהנחתי בזהירות ליד הראשון.

גילוי זה כבר היה יותר מכדי שיכולתי לשאת על מצפוני. התקשרתי אל מחלקת העתיקות והצהרתי על שללי. המזכירה שם הורתה לי בטלפון לעצור את עבודת המחפר, ואני השבתי שאין בסמכותי לעשות זאת והיא ביקשה ממני לפקח על עבודת המחפר כדי למנוע כל נזק שהוא עלול לגרום. הבטחתי לעשות ככל שביכולתי. היא סיימה את השיחה בהבטחה שתשלח פקח שיטפל בעניין.

כשחזרתי לחפירה כדי להשגיח על עבודת המחפר, מצאתי שני צעירים בוחנים את האוצרות “שלי”. הם הציגו את עצמם כפקחים של מחלקת העתיקות, והודיעו לי שכאשר הוצאתי את הכדים ביצעתי פעילות בלתי חוקית. עניתי להם שכרגע הודעתי למחלקת העתיקות על הממצאים שלי, והם יכולים לתבוע אותי, אם לדעתם הצלת כדים מגלגלי המחפר היא פעילות בלתי חוקית.

דבריי הרגיעו אותם, אבל הם לא שוכנעו לגמרי, ואמרו שהם מחרימים את הכדים שלי ושיחזרו למחרת בבוקר. השבתי: “על גופתי המתה, פרט לכך שהצלתי את הכדים הם עלו לי בקבוק וויסקי כל אחד”. התפשרנו והסכמנו שמחלקת העתיקות תחליט על גורל הכדים שלי.

למחרת קיבלתי מכתב ממחלקת העתיקות המודה לי על מאמציי להציל עתיקות ומתיר לי להחזיק בכדים “בהשאלה”. כאן גם עשו לי תרגיל בלתי הוגן. בתוך המעטפה היה כרטיס שהגדיר אותי כפקח כבוד בתחום הארכיאולוגיה. בדיוק כשהתיאבון שלי התעורר בעקבות המציאה המדהימה, נעשו כל הפעילויות הבלתי חוקיות העתידיות שלי בלתי אפשריות. כיצד יכול פקח כבוד בתחום הארכיאולוגיה לעסוק בחפירות בלתי חוקיות? כדי להימנע מפיתויים הוצאתי את המעדר מתא המטען של המכונית.

כאשר עזבתי את מכון וולקני, השארתי את אחד הכדים למחליפי, והכד השני הוא כיום הפריט המרכזי באוסף הביתי שלי. דרך אגב, הקבר שממנו הוצאו הפריטים נקבע כשייך לתקופת ההיקסוס, לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנים.

חזרה לספסל הלימודים

בשנת 1976, לאחר שפרשתי לגמלאות בפעם השניה, נרשמתי כסטודנט לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, כדי להעמיק את הידע בתחביב שלי. השתתפתי גם בקורס למטבענות (נומיסמטיקה), וביליתי זמן רב במוזיאון ארץ ישראל זיהוי מטבעות בהדרכת המנהל, ד"ר קינדלר, שהיה גם המורה שלי לנושא באוניברסיטה.

ביליתי שנתיים מאושרות כסטודנט, נהנה לחלוק את ספסל הלימודים עם צעירים שנהגו בי כשווה. הדבר היחיד שהטריד אותי, היו העדויות הקלושות שעליהן התבססו ארכיאולוגים רבים בתיאוריות שלהם. לפעמים הם נאלצו לבנות תיאוריה שהייתה מבוססת על חרס שמזכיר משהו שנמצא באתר אחר ומכך הם הסיקו מסקנות, שבדרך כלל נסתרו על ידי עמיתיהם.

פעם התבקשתי להעריך מאמר, שנכתב על־ידי ארכיאולוגית נכבדה על סמך כלים חקלאיים שנמצאו ושהתבסס על כמה הנחות שהיו, לדעתי, מוטעות. כאשר אני, תלמיד השנה הראשונה בארכיאולוגיה, אמרתי שיכול להיות שהיא טועה והסברתי מדוע, התגובה של מורתי הייתה: “התלמיד מגלה הבנה טובה בנושא”.

נהניתי במיוחד מהכנת סמינר בנושא ה“חבירו”. חבריי הסטודנטים התלוננו כאשר הם היו צריכים לעיין בספרות באנגלית, וכאן היה נושא שנכתבו עליו אין ספור מאמרים באנגלית, בצרפתית, בגרמנית ובאיטלקית. אני הייתי הסטודנט היחיד, מזה שנים רבות, שיכול היה להתמודד עם מאמרים בשפות אלו.

הנושא ריתק אותי, ולאחר שביליתי ימים ארוכים בספריה, כשאני נובר בערמה של ספרים המציגים עמדות שונות ומנוגדות בנושא, הצלחתי להציג עבודה שהמורה שלי, חבריי הסטודנטים וגם אנוכי, יכולנו ליהנות ממנה.

המחקר הראשון בנושא החבירו פורסם בשנת 1888. השם חבירו, בגרסאותיו הרבות, הופיע לראשונה כשהתגלו מכתבי אל־עמרנה, אחריהם היו תגליות רבות בנושא, אשר עד שנת 1955 הניבו יותר ממאתיים פרסומים.

החוקרים היו חלוקים בדיעותיהם בשאלה האם השם “חבירו” התייחס לקבוצה של אנשים בעלי כמה מאפיינים משותפים, אבל ללא זהות אתנית, או האם זה שמה של קבוצה אתנית. שאלה נוספת: אם אכן זו קבוצה אתנית, האם החבירו היו קשורים לאבות הקדמונים של העם היהודי או שהיו קבוצה נפרדת? עם כל גילוי חדש, נעשו החוקרים חלוקים יותר בעמדותיהם.

מתוך הערבוביה של המידע הסותר, לפעמים, בלטו כמה נקודות: במשך כמעט אלף שנים התקיימה אוכלוסייה המכונה “חבירו” בעלת מאפיינים ייחודיים, במקומות רבים במסופוטמיה, באסיה הקטנה, בסוריה, בארץ ישראל ובמצרים.

החבירו הופיעו כזרים בקרב חברות מיושבות, חיו בשולי החברה ולא היו מזוהים עם מעמד חברתי יחיד אלא היו מצויים בכל הרמות החברתיות ובכל המקצועות. הם היו ידועים גם כשכירי חרב מקצועיים.

למרות שחוקרים רבים סבורים שאין לחבירו ולעברים שום דבר משותף, פרט לדמיון בשם, אני משוכנע ללא שום יומרה להיחשב כחוקר מלומד או מומחה בנושא, שהדמיון המדהים בין מאפייני החבירו לבין מאפייני העם היהודי בכל הזמנים אינו מקרי ושהחבירו הם אבותינו הקדמונים.

 

פרק 35 – על דא ועל הא    🔗

במשך הכתיבה נזכרתי בכל מיני חוויות שלא התאימו לאף אחד מהפרקים שנכתבו, בכל זאת לדעתי כדאי להזכירם.

האנטי־ציוני    🔗

בשנת 1938, החלטתי לצאת לחופשה, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד בתחנת הניסיונות, כדי לבקר בבלגיה ולהציג את בננו הראשון בפני הסבים והסבתות שלו. הדרך היחידה, באותם ימים, לעשות מסע זה הייתה דרך הים. כשסיפרתי לממונה עליי על כוונתי וביקשתי ממנו חופשה רשמית, הוא ענה: “אם תצטרך לבחור בין שיבה באנייה שתעגון כאן יומיים לפני תום 30 ימי החופשה שלך ובין אנייה שאמורה לעגון יומיים לאחר המועד, בחר באפשרות השניה.” נהגתי בעצתו, וארגנתי את מועדי הנסיעה כך שאחזור ביום ה־32 של חופשתי. (17 שנים לאחר מכן, כאשר הסתיים שלטון המנדט, חושבה הפנסיה שלי לפי הזמן שחלף בין ראשית העסקתי ועד סיומה, פחות יומיים ועשר דקות! השנים הרבות בהן לא יצאתי כלל לחופשה לא נחשבו).

ביום היציאה, בעודנו בנמל, התבוננתי במתרחש סביבי, כאשר אדם שעמד לצדי, נשען על מעקה האנייה, הציג את עצמו כתייר מאמריקה שסיים ביקור בפלשתינה. התייר אמר לי: “כל חיי הבוגרים פעלתי למען המטרה הציונית, אבל אחרי הביקור הזה אפעל נגדה”. כששאלתי בתדהמה “למה?” השיב: “כי יהודים בפלשתינה אוכלים חזיר”.

כעבור כמה שעות נשאלנו על ידי הדייל אם נרצה אוכל כשר והשבנו בשלילה. מי חלק איתנו את השולחן? לא אחר מאשר התייר המתנגד לאכילת חזיר. כאשר הוגשו לארוחת הצוהריים צלעות חזיר, זלל התייר מהמעדן בתאווה. בסיום הארוחה, שאלתי אותו איך אכילת חזיר מתיישבת עם עמדתו כנגד הציונים. תשובתו הלמה את אורח המחשבה האופייני ליהודים אמריקאים רבים. הוא אמר באידיש: “איהר זיינט מחייב, איך נישט” (באידיש – אתם מחויבים, אני לא). ביקשתי מן הדייל להושיב אותנו בשולחן אחר.

האדם הרביעי    🔗

בשנים הראשונות למדינה, נהג שר החקלאות לכנס פגישות חודשיות של מנהלי המחלקות. נציג של אחד המשרדים היה מעדכן אותנו מידי חודש ביעדים ובשיטת העבודה של משרדו. חודש אחד היה זה תורו של משרד הביטחון וקצין בכיר תיאר, בין יתר הנושאים, כיצד נאלץ הצבא, שהיה אז חסר ניסיון משלו והשתמש בציוד ממקורות רבים, לסמוך על מקורות מידע מיושנים. הוא הביא כדוגמה את מקלע ההוצ’קיס. לפי ספר ההדרכה הבריטי נדרשו ארבעה חיילים להפעלת המקלע. אנשינו הבינו מכך שחייל אחד נדרש להפעלת המקלע, השני נדרש לחימושו, והשלישי אולי אמור לשמש כמחליף, אבל הם לא הצליחו לנחש מה תפקידו של החייל הרביעי. כל עוד לא הבינו מה הרביעי אמור לעשות, הם נאלצו להציב חייל רביעי למשימה, בלי שאפשר היה להנחות אותו לגבי תפקידו. “שבועות רבים חלפו עד שמצאנו את התשובה”. הרמתי את היד והקצין אמר בחיוך אירוני: “כן?” – “האדם הרביעי מיועד להוביל את הסוסים לעורף”. “איך אתה יודע?” הוא שאל, הפעם ללא החיוך. “אני הובלתי את הסוסים”, עניתי.

מקלע ההוצ’קיס היה נשק של חיל הפרשים, והוא נישא על עגלה דו־אופנית שהייתה רתומה לזוג סוסים. כשהצבא עצר את התקדמותו, הצטרף חיל הפרשים לחיל הרגלים, והסוסים נלקחו על ידי חייל, שזה תפקידו, למקום מבטחים מאחורי הקווים. למעשה, אני עצמי אף פעם לא “הובלתי את הסוסים”, כי הייתי אחראי על יחידה של ארבעה מקלעי הוצ’קיס, אבל זו הייתה התשובה שנראתה לי כמתאימה ביותר.

בעיית האסבסט    🔗

הקריירה שלי כיועץ החלה בשנת 1970, אבל שימשתי כיועץ כבר פעמיים קודם לכן, כשעוד הייתי עובד מחקר צעיר וחסר ניסיון.

היה זה בשנת 1939. המנהל שלי הודיע לי כי עורכי הדין של מכרות האסבסט בקפריסין ביקשו ממנו להמליץ על מומחה לחקלאות שיוכל לקבוע אם פסולת האסבסט שנשפכה לנהר שזרם ליד המכרות גרמה לנזק כלשהו לחקלאות או לפוריות הקרקעות, כפי שטענו החקלאים. הם ביקשו מישהו מחוץ לקפריסין, חסר דעות קדומות בנושא. המנהל המליץ עליי לתפקיד, ושאל אותי אם אהיה מוכן לקבל עליי את המשימה. שמחתי על הטיול לקפריסין אבל היו לי ספקות לגבי כשוריי המקצועיים בנושא. הסכמתי, כי לא נמצא מישהו מתאים יותר לטיפול בנושא זה, שמעולם לא נבדק. כעבור שבוע, לאחר שקראתי את החומר המועט שנכתב בנידון, יצאתי באונייה לקפריסין.

כשהגעתי, פגש אותי בחור צעיר ואמר לי שהוא עומד לרשותי למשך כל זמן הביקור. קצין המכס לא החזיר לי את הדרכון, ואמר לי שאקבל אותו רק אחרי שיסיים לבדוק אותו.

באותו ערב הופיע המלווה שלי והציע שנצא לקברט. אינני חושב שבאיזה מקום אחר בעולם אפשר לראות קברט כה תמים. ליד שולחנות ארוכים ישבו משפחות שלמות, הורים וילדים, והבידור התאים לקהל – שירי עם מפי נשים מלאות גוף בתלבושות צנועות. בסביבות השעה האחת עשרה בלילה הגיע קצין המכס והחזיר לי את הדרכון. לשאלתי, איך הוא ידע איפה למצוא אותי, הוא ענה: “איפה אם לא בקברט שלנו?”, דוגמה למצב ענף התיירות בקפריסין באותה עת.

למחרת התחלתי לעבוד. עקבתי אחר זרימת הנהר מן המכרות אל שדות החקלאים, בחנתי בקפדנות את הגידולים הסמוכים לנהר לאיתור סימני נזק, השוויתי את מצבם לעומת גידולים מרוחקים מגדות הנהר, ולמרות שחיפשתי לא הצלחתי למצוא שום סימן לנזק. אספתי אינספור דגימות מים וקרקע, לבדיקה בארץ ישראל.

האנייה הבאה לחיפה הייתה עתידה לצאת בעוד שבוע, לכן ביליתי את הזמן הנותר בטיולים באי הנפלא, שאז עדיין לא היה מחולק.

כשחזרתי הביתה נתתי את הדגימות שאספתי לד"ר רביקוביץ, המומחה לקרקעות מתחנת רחובות, שלא מצא בקרקע שום דבר שעלול לגרום לנזק. הוא אמר לי שאינו מופתע, כי אסבסט הוא חומר אינרטי ואין לו שום השפעה על הקרקע. בכך הוא אישר את התרשמותי.

למרות שנטיתי לטובת החקלאים, לא יכולתי לומר בכנות שהם נפגעו. באותם ימים לא היה ידוע על ההשפעה המסרטנת של האסבסט, אבל ממילא היבט זה לא היה בתחום שלי.

כשחזרתי, פגש אותי הממונה עליי ושאל אותי כמה שילמו לי על שירותיי. כשסיפרתי לו שסירבתי לקבל את התשלום שהוצא לי “כי נהניתי מחופשה נפלאה” הייתה תגובתו היחידה: “אידיוט שכמותך!”. במבט לאחור, הוא צדק כנראה, בהתחשב בחיי הצנע שלנו.

לבוש ספורטיבי או אלגנטי    🔗

בשלהי שנת 1950, חווינו את הבצורת הקשה ביותר הזכורה לי, מאז ועד היום. הבצורת הכתה לא רק בארץ ישראל, אלא באזור כולו. אי אפשר היה להציל אפילו מעט זרעים עבור גידולי השנה הבאה והיה צריך לנסוע רחוק כדי למצוא מקור לזרעים.

המשביר המרכזי (הקואופרטיב ששימש כזרוע המסחרית של ההסתדרות) נבחר להיות סוכן הקנייה. שץ, חבר קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן וחבר בחבר המנהלים של הקואופרטיב, היה האחראי להיבטים המסחריים של הרכישה ואני הייתי אמור להיות יועצו המקצועי. קיבלתי את המשימה ברצון. ראשית, הבחירה הייתה ביטוי של אמון ציבורי רב באגרונום הצעיר, מאחר והזנים של הגידולים העיקריים שאפשר היה למצוא בחו“ל לא נוסו בישראל וכל טעות בבחירה הייתה גורמת לנזק כלכלי רב, שמדינת ישראל לא יכלה לעמוד בו. שנית, משימה זו העניקה לי הזדמנות לפגוש חוקרים מתחום עיסוקי, ממדינות המתמודדות עם בעיות דומות, ולאסוף סוגים וזנים שונים של גידולי שדה. ולבסוף, בתקופת הצנע היה טיול לחו”ל בלתי אפשרי לאזרח חסר אמצעים, ואני שמחתי על ההזדמנות לבקר באירופה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שעליתי על מטוס מאז שטסתי לג’מייקה, חוויה שעדיין הייתה חדשה ומרגשת באותה עת. ראשית, טסנו ללונדון, כדי לסכם חוזה עם חברת זרעים ידועה שתנהל את הצדדים המסחריים והלוגיסטיים של כל עסקה עליה נחליט. במטוס הסביר לי שץ שהבעיה המרכזית שלנו היא שקופת המדינה הייתה ריקה לחלוטין, והאירופים יודעים שאנחנו עניים המחפשים אשראי.

החברה שנבחרה לצורך המשימה “באלינט”, חברה יהודית קטנה למסחר בזרעים, שבעליה נמלטו מהשלטון הקומוניסטי בהונגריה והעבירו את עסקם לאנגליה. כציונים, הם היו מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון הכלכלי שהיה כרוך בעיסקה. עמיתי שץ דיבר רק עברית ורוסית, ולכן הוטל עליי לנהל את המשא והמתן, עם סיוע קל משץ ועם אישורו הסופי לכל החלטה.

למחרת בבוקר יצאנו לפריז כדי להתארגן לנסיעה לדרום צרפת, לסיציליה, לדרום איטליה ולאלג’יר וחזרנו באותו ערב ללונדון כדי לסכם את הפרטים עם “באלינט”. כעבור זמן מה, הפסקתי לספור את מספר הפעמים שטסתי ופחת הריגוש שבטיסה.

בסיציליה ראיתי חקלאי משקה את חלקת העגבניות שלו במו ידיו. הוא מילא את כפות ידיו במים שטפטפו מברז והשקה כל שתיל בנפרד. היה זה באירופה בשנת 1951! דווקא באלג’יר מצאנו את המקור המבטיח לזרעים של גידולי שדה, לא רק בגלל הדמיון האקלימי לישראל, אלא בעיקר בזכות רמת המחקר הגבוהה של תחנת הניסיונות החקלאית במייסון קארה. במהלך ביקורנו בתחנת הניסיונות, למדנו על מחקר שנערך בייצור גז מתאן מזבל. בשנים ההן, בהן היה מחסור בנפט, הייתה חשיבות רבה לדרך זו של הפקת אנרגיה. לאחר שובי לעכו חקרתי את הנושא ולא נתקלתי בשום קושי לייצר את הגז, אולם חסרתי את הציוד המתאים להפעלת המערכת. מאוחר יותר, כאשר פרץ משבר הנפט, חזרתי לרעיון זה עם שני חוקרים מהטכניון והם הקימו מיתקן ניסוי ליד רפתות הבקר בבית דגן. המיתקן יועד לספק את כל האנרגיה הדרושה לחליבה. הניסוי הוכתר כהצלחה, אולם עם חלוף משבר הנפט, המיתקן לא הופעל.

בשיחות עם נציגי משרד החקלאות האלג’ירי הוחלט שניסע ברכבת לסידי בל־עאבס, שהתפרסמה כעירו של גיבור סרט ידוע על לגיון הזרים. בנוסף, התפרסם האזור בגידול זרעים בפיקוח תחנת הניסיונות המקומית. שם היו אמורים להמתין לנו פקידים בכירים של המשרד.

בבוקר היציאה התלבטנו אם ללבוש ז’קט ועניבה או לצאת בלבוש ספורטיבי כיאה לישראלים. שץ הקיבוצניק בחר בז’קט ובעניבה, כשהוא מסביר כי זה יהיה מביך אם מארחינו יופיעו בלבוש פורמלי ואנחנו בלבוש ספורטיבי. היה זה יום לוהט והייתה לנו סיבה טובה להתחרט על בחירתנו.

לאחר שהרכבת האטה ונכנסה לתחנת היעד שלנו, הבחנו בקבוצה של ארבעה גברים, כולם בלבוש פורמלי. “אתה רואה”, אמר שץ בניצחון, “איך היינו נראים אם היינו מתלבשים כמו קרתנים!” לאחר חילופי ברכות מנומסים, נדחסנו אל תוך מכונית המשרד. באותם ימים עדיין לא היו מזגני רכב בשימוש באירופה ובצפון אפריקה. כעבור רבע שעה הרגשתי שאני על סף חנק. בניסיון נואש לנשום, ביקשתי רשות ממארחיי לשחרר את העניבה ולהסיר את הז’קט, וסיפרתי להם על ההתלבטות של שץ ושלי באותו בוקר. להפתעתי, הם פרצו בצחוק והסירו מיד את העניבות ואת הז’קטים. הממונה עליהם הסביר, שלפני שהם יצאו לתחנה כדי לקבל את פנינו הם התלבטו בשאלה אם הם צריכים ללבוש ז’קט ועניבה או להגיע בחולצות פתוחות קצרות שרוולים כפי שהם נוהגים ללבוש לעבודה. הממונה בחר בז’קט ובעניבה כשהוא מסביר כמה זה יהיה מביך אם אורחיהם יופיעו בלבוש פורמלי והם – בלבוש ספורט. הצטרפנו לצחוק וחזרנו לנשום.

גילינו שנוכל להשיג את כל הדרוש לנו באלג’יר, ולכן חזרנו בטיסה ללונדון דרך פריז, שם נהנינו מהצגת צוהריים באופרה. בלונדון התחלנו בניהול העסקה, ותפקידי הצטמצם בתרגום בלבד. הסתבר, שעלות הרכישה תסתכם ב־60,000 דולר. שץ שלח מייד מברק הדורש את התחייבות האוצר לסכום. ישבנו עם באלינט כשהגיע מברק ממשרד האוצר הישראלי, המאשר את הסכום הדרוש.

באלינט קרא לפקיד, לחש דבר באוזנו ונתן לו את המברק. כעבור שעה הוא חזר עם המברק ועם הודעה. באלינט קרא את ההודעה ובחיוך הגיש לי אותה ואמר: “זאת תגובת האוצר הבריטי למברק של הממשלה שלכם”. בעוד אני קורא, תרגמתי את הכתוב עבור שץ: “לממשלת ישראל אין אפילו פני אחד. הם בונים על הצלחה של המגבית היהודית בגיוס הכספים בארה”ב בעתיד. תמשיכו על אחריותכם, ראו הוזהרתם." למרות האזהרה הסכים באלינט להסתכן ולחתום על העסקה.

זן החיטה שבחרתי נקרא זנאטי־בוטייל והוא הוכח כזן מוצלח. כמוהו גם שאר הזרעים, בעיקר הקטניות. הבאתי איתי לארץ מיגוון גדול של זנים לבדיקה, ביניהם את הזן “פלורנס־אורור”, שהפך להיות זן החיטה הנפוץ ביותר בארץ. כמו כן הבאנו זרעים של מינים שונים של בקיה, שמהם טיפחתי את הזן “עשור” שזיכה אותי בפרס “הזרע” להשבחת צמחים בשנת 1965.

ביקור אצל מכר במאכר    🔗

יום אחד, בשנת 1966, החלטתי לבקר בכפר מאכר שאליו עברו רוב תושבי מנשייה, הכפר שליד מרכז המחקר בעכו, שפונה ונהרס בשנת 1948. רבים מהעובדים שלי, לשעבר, גרו בכפר, ורציתי לפגוש אותם להעלות זיכרונות. הראשון שפגשתי היה מחמוד חמאדו, בנו של מוכתר מנשייה לשעבר. ביקשתי ממנו שיביא אותי אל אביו, וכשהוא קרא לילד שייקח אותי לשם, התעקשתי שהוא עצמו יתלווה אליי.

בינתיים, התאספה סביבנו חבורה קטנה וכולנו צעדנו לכיוון ביתו של המוכתר לשעבר. נכנסנו לחדר בו שכב המוכתר, מרותק למיטתו (הוא כבר עבר את גיל התשעים), וכשהוא ראה את ה“אורחים” הוא פרץ בבכי. התחבקנו בחיבה כמנהג הערבים, אבל הופתעתי מעוצמת הרגשות שהוא הפגין. לאחר שעזבנו, העיר אחד המלווים: “מר ארנון, אין לך מושג למה גרמת.”

אותו אדם גילה לי את הסיבה למה שנראה לי כתגובה מוגזמת לפגישה עם מכר ותיק. הקשיש ובנו הבכור מחמוד רבו כעשרים שנה קודם לכן ומאז לא דיברו זה עם זה. בואו של בנו בכורו, הוא זה שגרם לתגובה הקשה שראיתי. כאשר התעקשתי שמחמוד יתלווה אלי לביקור אצל אביו, בקשה שהמנהג הערבי אינו מאפשר לסרב לה, יישבתי משבר משפחתי בלי שהייתי מודע לכך. שנים אחדות לאחר מכן צלצל אצלי הטלפון. “כאן מוחמד חמאדו אחיו של מחמוד. היום התקינו לנו טלפון, ואתה האדם הראשון שרצינו להתקשר אליו”. מאז, שנה אחר שנה, התקשר אליי מוחמד בכל ערב חג יהודי כדי למסור את ברכותיו וכך עשיתי אני בחגים המוסלמיים. בהזדמנויות אלו, לאחר שהחלפנו ברכות מסורתיות, עידכנו זה את זה על מצב משפחותינו. כשאני סיפרתי על נכד ראשון, למוחמד כבר היו חמישה. עד שהיו לי ארבעה נכדים, למוחמד היו כבר עשרים. כך היה גם כאשר דיווחתי לו על לידת נינותיי.

השנה, כשהתקשרתי אליו בערב עיד־אל־פיטר, סיפרה לי בתו שהוא עבר שבץ, אבל הוא בכל זאת התעקש לדבר איתי. מוחמד הישיש כבר לא יכול היה לדבר בבהירות ולעדכן אותי על מיספרם הגדל של נכדיו וניניו.

ללמוד ספרדית בגיל 70    🔗

בנוסף למחקר ולתכנון של הפיתוח הכפרי קיים המרכז לתכנון כפרי קורסים בנושא פיתוח כפרי במדינות מתפתחות. תרומתי לקורסים האלה הייתה סדרת הרצאות בנושא “גורמים חקלאיים בפיתוח כפרי”, שבסופו של דבר רוכזו ופורסמו באנגלית ובספרדית בספר שנקרא “מודרניזציה של החקלאות במדינות מתפתחות”.

הקורסים נערכו בדרך כלל באנגלית, אבל עד מהרה התברר שדוברי הספרדית שבין המשתתפים אינם שולטים בשפה האנגלית במידה שתאפשר להם להבין את ההרצאות או להשתתף בדיון. לכן החליטה ההנהלה לפתוח קורס מיוחד בספרדית עבור מתמחים מארצות אמריקה הלטינית.

הבעיה הייתה, כמובן, איתור מרצים מקצועיים דוברי ספרדית. מנהל הקורסים, פרופסור הורביץ (שגם הוא הצטרף לצוות המרכז לחקר ההתיישבות לאחר שעזב את סגל הפקולטה לחקלאות כגמלאי) ביקש ממני ללמד את הקורס הרגיל שלי, אבל בספרדית. כשציינתי שהמילה היחידה בספרדית שאני מכיר היא “אולה”, הוא השיב, “למד את השפה, יש לך שישה חודשים”. עניתי לו: “ללמוד שפה חדשה רק כדי ללמד קורס? לא בא בחשבון.”

כשחזרתי הביתה סיפרתי לאישתי שביקשו ממני ללמוד ספרדית. היא פרצה בצחוק ואמרה: “בגילך!” – וזה סגר את העניין. למחרת הודעתי להורביץ שבעוד שישה חודשים אלמד את הקורס שלי בספרדית.

וכך, שוטטתי מדי ערב ברחובות עם אזניות תקועות באוזניי ורשמקול קטן בידי, מקשיב למשפטים באנגלית שתורגמו לספרדית, ואחר כך משווה את הגרסה שלי לזאת שברשמקול. כשהגיע הזמן, בעזרת רשימותיי, הצלחתי להגיש הרצאות מובנות בספרדית.

לא הייתה לי בעיה בהעברת המידע, אשר תורגם עבורי לספרדית על ידי עמית דובר שפה זו ושלמדתי אותו בעל־פה. הבעיה החלה בדיונים שלאחר ההרצאות. ראשית, דרום אמריקאים נוטים לדבר מהר, והסטקטו שבדיבור שלהם נשמע כמו צרורות של מכונת ירייה (המשפט החביב עליי בספרדית היה: “דספאצ’יו, פור פאבור” (“לאט, בבקשה”). שנית, בכל מדינה קיים מבטא אחר, ולפעמים גם מילים אחרות, באופן שמקשה את המעבר מניב אחד לשני. לבסוף, פעמים רבות חסרו לי מילים בספרדית. במקרים כאלה השתמשתי במילים בצרפתית שבטאתי אותן במבטא ספרדי. הסתכלתי על בן שיחי וכשראיתי שפניו מגלות הבנה, ידעתי שניחשתי טוב. אם מה שאמרתי גרם למבט של תדהמה, ידעתי שפספסתי. לפעמים פספסתי בצורה מביכה. פעם אחת, בשיחה עם גברת, רציתי לומר “אני נבוך” וחשבתי ש“אסטוי אמבראזאדו” הוא הביטוי הנכון. הייתי באמת נבוך כשהבנתי ש“אמבראזאדו” בדרום אמריקה משמעותו להיות בהריון.

סבא בספרדית    🔗

במהלך עבודתי כיועץ בדרום אמריקה, התברר לי יתרון נוסף ובלתי צפוי שהיה ללימוד הספרדית. אנשים התייחסו אליי אחרת לגמרי מאשר כשדיברתי אנגלית, כשהם מביעים את הערכתם לעובדה שעשיתי מאמץ ללמוד את שפתם.

לדוגמה, בדרכי לוונצואלה מטעם FAO, קראתי את החוברת שהוכנה עבור היועצים, שכללה הנחיות להתנהגות ומידע עדכני על ארץ היעד. אחד הדברים שמשכו את תשומת לבי היה המידע שיועצים זרים בארצות דרום אמריקה בכלל, ובוונצואלה בפרט, לא צריכים לצפות להזמנה להתארח בבתיהם של פקידים רשמיים. אלה בדרך כלל יזמינו אורחים זרים לארוחה במסעדה.

הגעתי לוונצואלה בבוקר, פגשתי את מקבילי בתפקיד, מנהל מינהל המחקר החקלאי, במשרדו ובילינו את שארית היום בדיון בספרדית בבעיות שאיתן מתמודדת המערכת שלו. בערב התקשרה אישתו להזמין אותי לארוחת ערב בביתם. שני ילדיהם קיבלו אותי מיד בתפקיד של סבא, תפקיד שהתאים לי מאוד. בשבת הם אספו אותי מהמלון וביליתי את כל היום עם המשפחה, ולמחרת, ביום ראשון, יצאנו יחד לקניות. באותו ערב חלקה איתי אישתו את בעיותיה כרעייה לבעל המכור לעבודה. מי אמר שבוונצואלה לא מזמינים זרים הביתה? דווקא כן, אבל כשהם דוברי ספרדית.

לשם מה צריך תחנת ניסיונות?    🔗

בשנת 1952 הגיע שר החקלאות, פנחס לבון, לביקור בנווה יער. לאחר סיור בתחנה, נפגשנו במשרדי לשתיית קפה. לבון ניגש ישר לעניין ושאל: “אם ירושלים תהיה שוב במצור, האם גידול ירקות על גגות הבתים בהידרופוניקה יוכל לפתור את בעיית אספקת המזון?” עניתי שאינני יודע. לבון רתח מזעם: “מה זאת אומרת שאינך יודע, בשביל זה אני מפעיל תחנת ניסיונות!”

כשאני משתדל לשלוט ברוחי, עניתי: “אדוני השר, מיספר השאלות שאתה יכול לשאול אותי יהיה תמיד גדול ממספר התשובות שיש לי, וזאת בדיוק הסיבה שאתה מפעיל תחנת ניסיונות.” לבון נרגע ושאל: “האם תמצא את התשובה?” לזה עניתי: “בשמחה, אם תקצה לי את התקציב הנדרש.” עברה שנה עד שהכנתי את התשובה, אבל אז לבון כבר לא היה שר. דרך אגב, תשובתי הייתה שלילית.

בוקר אחד הגעתי לתחנה ומצאתי מברק מלבון: “בוא מייד אל משרדי בקריה. דחוף!” יצאתי מייד לתל־אביב בעודי מנסה לנחש במה הדחיפות. בפרברי תל־אביב עצר אותי שוטר תנועה, שאמר לי שהוא רודף אחריי מנתניה. “מה אתה חושב, שאתה טייס ספיטפייר?” הראיתי לו את המברק מלבון ואמרתי לו: “רק אלוהים יודע מה יכול לקרות בזמן שאתה מעכב אותי פה!” השוטר נרגע ושחרר אותי תוך אזהרה שאנהג לאט יותר ברחובות תל־אביב.

הגעתי אל משרדו של לבון כשאני מלא סקרנות וחרד. הוא הושיט לי מכתב שנכתב על ידי אשה מכובדת מארגון ויצ"ו, שהודיעה לשר שהיא קראה ב’רידרס דייג’סט' מאמר בעל חשיבות רבה לישראל. במאמר נכתב שלאחר תום מלחמה העולם השנייה הופיע לפתע במדבר המערבי של מצרים צמח שהתפשט מהר וכיסה שטחים רחבים. האישה החביבה הייתה משוכנעת שגילתה את הפתרון לכיסוי הנגב בצמחייה והפצירה בשר לנקוט בפעולה מיידית. סיפרתי לשר שהצמח הזה כבר נמצא בבדיקה ראשונית בשרות אימוץ הצמחים שלנו ושנבדוק אותו בכמה אתרים נוספים בנגב. השר הסתכל עליי כאילו לא הבנתי את דחיפות העניין ואמר: “לא! אני רוצה שתשכור מטוס, תעמיס עליו כמה שיותר זרעים של הצמח ותפזר אותם ברחבי הנגב”. השבתי לשר שזה יהיה מעשה בלתי אחראי ופירטתי את כל הסכנות הטמונות בהכנסה של צמחים ללא בקרה ושבגללן הקמתי שרות לאימוץ צמחים. אינני יודע אם שכנעתי את השר, או שהוא ביקש ממישהו אחר לעשות זאת. בכל אופן, את הזרעים האלה לא ניתן היה להשיג בכמויות מסחריות. בסופו של דבר, התגלה הצמח כבלתי מתאים.

יבול שנתי בספל אחד    🔗

בכל צוות של תחנת ניסיונות יש תמיד חוקר אחד, לפחות, המתעקש לצעוד בנתיב המוביל לשומקום. לפעמים חייב המנהל להיות קשוח ולומר משהו כמו: “תוכיח את זה או תשתוק”. כך קרה עם ד“ר הוגו בויקו. הוא הכריז שהוא פיתח שיטה לגידול צמחי תרבות במי־ים והביך אותי מאוד כאשר נאלצתי לענות על כל השאלות שהגיעו מחו”ל בדבר פריצת הדרך הסנסציונית. הוא המשיך והכריז שהוא חבר בועדה בינלאומית של “שבעת המוחות המפותחים ביותר שנולדו או עתידים להיוולד בעולם”. שמחתי מאוד כשהוא הוזמן לעבור למכון לחקר הנגב.

מקרה שונה לגמרי הוא כאשר חוקר שאינו משתכנע שלעבודתו אין בסיס כלכלי. כזה היה ד"ר גינדל, אשר הציב לעצמו כמטרה להכניס את גידול הקפה כענף חקלאי חשוב בישראל, ואפילו הצליח לגדל כמה עצים. אבל שום מחקר לא יכול להתגבר על הבעיה, שגידול קפה דורש כוח אדם רב. לא היה כל סיכוי שישראל תוכל להתמודד מול כוח העבודה הזול המצוי בארצות טרופיות, גם אם תנאי הסביבה מתאימים לגידולו. דבר דומה קרה, לרוע המזל, גם עם כמה גידולים חקלאיים מוצלחים אחרים שהיה צורך להפסיק את גידולם אחרי השקעות מרובות, הן על ידי המדינה והן על ידי החקלאים. גינדל לא נרתע והמשיך במחקריו.

בשנת 1961 ביקר בתחנה בבית דגן משה דיין, אז שר החקלאות, והצעתי לו כוס קפה ריחני. בעוד הוא נהנה מהלגימות הראשונות, ציינתי בפניו שהוא שותה קפה שגודל בישראל. כאשר דיין, שהיה קר־מזג בדרך כלל, הגיב בהתלהבות, הוספתי במהירות, “וכעת אתה נהנה מכל היבול השנתי!”

מלחמת יהודים ביהודים    🔗

ד“ר מרבך, מנהל המרפאה בקרית חיים, ביקש ממני פעמים רבות שאקח אותו איתי לאחד מסיוריי, במסגרת תפקידי, לאזורים שונים בארץ. כדאי לזכור שבאותם ימים היו מכוניות פרטיות נדירות וקשה היה לטייל בארץ. יום אחד, כשהייתי אמור לבקר בניסוי שהתקיים בכפר ויתקין, הזמנתי אותו להצטרף אלי. גם אלפרד אברהם, מזכיר ארגון עובדי הפלחה באותה עת, הצטרף אלי. התאריך היה 23 ביוני 1948, ודווח אז על חיכוך בין בן־גוריון לבין בגין על מטען נשק שהובא מאירופה על־ידי האצ”ל. שני המנהיגים העיקשים לא הצליחו להגיע להסכמה והתוצאה הייתה קרב בן יומיים בין האצ“ל לבין צה”ל.

הגענו לכפר ויתקין ופסענו בשלווה בשדות. לפתע החלו כדורים לשרוק מעל ראשינו. קפצנו לשוחה וראינו יחידת חיילים שהתקדמה אלינו, בידיהם רובים, מוכנים לירי. אלפרד צעק, “אל תירו, אנחנו יהודים!” אמרתי לאלפרד לשתוק, כי הזיהוי כיהודי לא יעזור לנו בנסיבות הקיימות. נדרשנו להסביר באריכות למפקד היחידה, שהיה מהפלמ"ח, שאנחנו עוברי אורח תמימים ושנקלענו במקרה לשדה הקרב. במשך השעה בה בילינו בשוחה הרהרתי בעצב בעובדה שלא די שאנחנו מוקפים באויבים ונלחמים על קיומנו, אנחנו גם מכים זה בזה. באותו ערב, כשנודע לי שהאנייה אלטלנה על 5,500 טונות נשק ותחמושת שנשאה הוטבעה עם כל מטענה היקר וששנים עשר חיילים משני הצדדים נהרגו וארבעים נפצעו, חשתי בכעס חסר אונים על הבזבוז הטרגי הזה.

ארכיון ממשלת המנדט    🔗

לאחר סיום כתיבת כתב היד הזה, הודיעה לי סטודנטית אחת, שכתבה עבודת דוקטורט בנושא “המחקר החקלאי בארץ ישראל בתקופת המנדט”, שהיא הצליחה למצוא את התיק האישי שלי בארכיון הממשלתי. הייתי סקרן כמובן לדעת, מה כתבו עלי הבוסים האנגלים שלי, והשגתי עותק של התיק. התיק כולל מחמאות רבות לעבודתי ובתחילה היססתי אם להוסיף מתוכנו לדפים אלה, אבל הבנתי שתהיה זו צניעות מזויפת אם לא אעשה זאת. התיק שיקף חיכוכים בין פקידים בכירים בריטיים שנטו להעדיף את הערבים וכאלה שהיו בעלי גישה הוגנת יותר. לעניינינו, מצאתי בתיק הבהרה לנושא שהזכרתי בפרק על שנת השבתון שלי. בפרק הנדון, הזכרתי שהוצע לי לצאת לחופשת לימודים של שנה באנגליה ובארה"ב. לא ידעתי באותה עת, שמקור ההצעה בסכסוך אישי שהתנהל בין מר מאסון (מנכ"ל משרד החקלאות) ומר פראל (מנכ"ל משרד החינוך) ושאני הייתי נשוא הסכסוך.

העניין החל לאחר דוח של ד"ר קין, מנהל תחנת הניסיונות המפורסמת ברותמסטד, שנשלח כדי לבחון את המחקר החקלאי בארץ ישראל ולהציע תוכנית לשיפורו (ראו בפרק – “מחקר חקלאי בפלשתינה”). את הדוח עצמו לא הצלחתי לאתר, כי אלמוני “סחב” אותו מהתיק בארכיון.

האזכור הראשון של הדוח של ד"ר קין בתיק היה תמצית של מזכר שנשלח בתאריך 30.9.44 ממר איסטווד אל מר סקוט (שני פקידים בכירים בלשכת הנציב העליון), ובו נכתב, בין היתר:

“ד”ר קין חושב שיש צורך ומקום להקים תחנת מחקר מרכזית בפלשתינה, בניהולו של מר אהרונוביץ. הוא כנראה התרשם ממנו מאוד ושם לב, שלמרות שהוא יהודי, הוא מקיים קשרים טובים עם ערבים בלי שיאבד את אמונם של בני עמו. לפי הערכתו של ד"ר קין, אהרונוביץ הוא, מעל לכל, מדען אמיתי ומוכשר והוא חושב שמוסד שינוהל על ידו יוכל למצוא פתרונות לשאלות מעשיות, דבר שפלשתינה זקוקה לו בדחיפות.

אנחנו חושבים שבמצב רגיל, כלומר, אילו פלשתינה הייתה קולוניה רגילה, הדבר הנכון היה לפעול כעצתו של קין, שטוען שלאחר שנתיים של לימודים גבוהים, מר אהרונוביץ יחזור לפלשתינה כעובד מחקר יותר יעיל. אולם יש השגות לגבי קידום העניין בנסיבות הקיימות, כי עדיין לא ברור לאיזה מצב יחזור מר אהרונוביץ בעוד שנתיים. לאחר שתשקול את העניין כולו, תוכל לומר לי מה לדעתך כדאי לעשות או לא לעשות בעניין ההשתלמות המיוחדת של אהרונוביץ, על מנת שנשיג את התוצאות הטובות ביותר".

אין אזכור בתיק שלי לתשובתו של מר סקוט למזכר הזה. הרישום הבא שהופיע בנושא היה במכתב שנשלח ממר פ.ה.מאסון (מנכ"ל משרד החקלאות) למר אוואנס (המזכיר הכללי) בתאריך 20.10.44: “אני שמח מאוד שד”ר קין זכר את אהרונוביץ. הוא המדען החקלאי היחיד בפלשתינה, שנערץ על ידי ערבים ויהודים כאחד. כפי שד"ר קין ציין, אהרונוביץ זקוק להכשרה נוספת. ברור שקורס לדוקטורט, בן שנתיים, הוא הפתרון הנכון.

בנוגע להערתו של איסטווד בפסקה האחרונה: אם אהרונוביץ לא יוכל לחזור לעכו, הוא יוכל לתרום רבות לחקלאות פלשתינה גם ברחובות, שם יזכה ללא ספק לתמיכה ולאמון מהחקלאים היהודיים. ברצוני לסיים בבקשה לאישור ממשלתי להצעתו של ד“ר קין לשלוח את מר אהרונוביץ ללימודים לתואר שלישי. את תכנית הלימודים אפשר לסכם מאוחר יותר. אין זה משנה אילו שינויים פוליטיים יתרחשו, פלשתינה תמיד תזדקק למדענים בתחום החקלאות. יהיה זה בלתי נסלח אם נעכב התקדמות ממשית.”

למזכר זה צורפה בקשה רשמית למלגה שכללה טופס הערכה IV/43 שממנו ציטטתי את הפסקאות הבאות: “מר אהרונוביץ ביצע עבודת מחקר מעולה ללא הכשרה מספקת ועם מעט מאוד הדרכה טכנית. הוא אמנם בעל ידע רב בשיטות לעריכת ניסויים, אולם כל הידע הזה נרכש בלימוד עצמי ובהתנסות; צריך לאפשר לו הכשרה בשיטות סטטיסטיות מודרניות והזדמנות לרכוש ניסיון בתחנות ניסיונות אחרות באנגליה ואולי גם בארה”ב ובדרום אפריקה, שם תנאי האקלים דומים יותר לאלה שבפלשתינה."

אחר כך הופיע מכתב ממר י.ל.פיליפס (סגן המזכיר הכללי), אל מר מאסון, מתאריך 15.11.44, שמציין שההצעה נתקלה במוקש בירוקרטי: “במכתבך מס. C/16/53/AG מתאריך 20 באוקטובר 1944 שנשלח אל אוואנס, ציינת בין שאר הנושאים את הנושא של מר אהרונוביץ, שהמלצת עליו לקבלת מלגה שתאפשר לו את לימודי הדוקטורט. הפניתי את העניין למנכ”ל משרד החינוך (מר פארל) ואצטט כאן את עמדתו בנושא. נראה שההצעה היא להכשיר חוקר חקלאי יהודי. אני לא יודע אם בפלשתינה יש מתקנים למחקר חקלאי ואם מספר החוקרים מספיק או לא. מסיבה זו אני חושש שההצעה עלולה להוביל בסופו של דבר לכפילות מיותרת עם מוסד המחקר הקיים (ברחובות).

אשמח לתת את אישורי לבחירה של שלושה־ארבעה ערבים בעלי השכלה כללית טובה ומעט ניסיון חקלאי, שיישלחו לקורסים בבריטניה. אולי זה חשוב יותר ממלגתו של מר אהרונוביץ. נודה לך אם תשלח לנו את תגובתך לאור העובדות שפורטו במכתב זה."

במזכר ארוך, מציין מר פיליפס את תגובתו הנזעמת של מנכ“ל משרד החינוך לעובדה שבקשתו של מנכ”ל משרד החקלאות לא הועברה דרכו כנהוג בצינורות המקובלים ושהוא לא התייעץ אתו לפני שהפנה את הבקשה לנציגי הממשל.

מר מאסון הגיב מיד בצורה נמרצת להערותיו של מנכ"ל משרד החינוך:

"י.ל.פיליפס היקר, סגן המזכיר הכללי,

בהסתמך למכתבך U/28/244 מתאריך 15.11.44, בעניין אהרונוביץ, הערותיי הן כדלקמן: מנכ“ל משרד החינוך לא הבין את המצב. אהרונוביץ הוא אגרונום שצבר ניסיון רב בחקלאות ומנהל את עבודת המחקר החקלאי הממשלתי בפלשתינה וביסס לעצמו מעמד של מדען מוביל בתחום החקלאות בארץ. למרות זאת, הוא זקוק להכשרה נוספת בחו”ל בשיטות מחקר מודרניות (בנוסף ליצירת קשר עם עובדי מחקר מובילים), לפני שהוא יוכל לפקח על המחקר החקלאי בארצו. הצורך במנהיג חזק בתחום המחקר הוא הרבה יותר חשוב עכשיו, מהכשרתם של כמה עוזרים בלתי מנוסים בתחום האגרונומיה, אם כי אני מוכן להמליץ גם על הזדמנויות דומות למומחים אחרים (במיוחד ערבים), כאשר יימצאו מועמדים בעלי כישורים המתאימים.

אינני יודע מדוע הועבר העניין למנכ“ל משרד החינוך. אני טוען, עם כל הכבוד, שנושא המחקר החקלאי והבעיות הקשורות בו צריך להיות מטופל על ידי משרדי, שהוא הגוף המתאים ביותר לייעץ לממשל בנושא, והוא נתמך כבר בהמלצותיו של ד”ר קין F.R.S., סמכות מוכרת בתחום המחקר החקלאי."

במזכר שנשלח בתאריך 17.11.44 אל מנכ“ל משרד החקלאות, מסכם מר פיליפס את המצב בנושא: “הגענו כנראה למבוי סתום בנושא. המנכ”ל של משרד החינוך פסל באופן מוחלט את העניין ומנכ”ל משרד החקלאות מסתייג מן העובדה שמנכ"ל החינוך מעורב בעניין. אינני סבור שהמשך ההתכתבות בעניין יביא להתקדמות. לדעתי, כל שנשיג כעת יהיו שני ראשי מחלקות שישמרו בלהט על עמדותיהם השונות. במצב כזה אני יכול רק להציע לך לפגוש את מר פארל ולדון אתו בנושא בתקווה שהוא אולי יאמץ לעצמו גישה חיובית יותר.

יתכן שמנכ“ל משרד החקלאות סירב לדון בנושא עם עמיתו במשרד החינוך, או שזה האחרון “לא אימץ לעצמו גישה יותר חיובית”. ב־21 בדצמבר 1944, כתב המזכיר הכללי למנכ”ל משרד החקלאות לסיכום הנושא: “אנחנו חשים שעדיין מוקדם מדי להוציא לפועל את המשך הכשרתו של מר אהרונוביץ לפני שנצליח לראות ביתר בירור את הכיוון שאליו מתפתחת החקלאות בפלשתינה. הגעתי למסקנה שיש לדחות את העניין בשנה. אי לכך ניתן יהיה להפנות אותו לשיקול מחדש בסתיו 1945.”

מנכ“ל משרד החקלאות החליט לא לפעול בהתאם לעצת המזכיר הכללי, וויתר על המלגה לדוקטורט. במקום זאת הוא השיג אישור לשבתון של שישה חודשים בתחנת ניסיונות להשבחת צמחי מרעה בווילס ובהמשך, לשישה חודשי לימוד בארה”ב.

הקטעים מתוך התיק האישי שלי, מתקופת המנדט הבריטי, למרות שהם מתייחסים לאדם אחד, מבהירים היטב את דרכי העבודה של הבירוקרטיה המנדטורית. הממצא הכי חשוב מבחינתי היה, שמול הנטייה הפרו־ערבית שיוחסה בדרך כלל לפקידים הבריטיים, היו גם יוצאים מן הכלל.

הופתעתי לגלות שמנכ"ל משרד החקלאות התאמץ כל־כך להשיג מלגה עבור עובד מחקר יהודי צעיר במגמה להכשירו למנהל המחקר החקלאי בפלשתינה, ושהוא זכה לתמיכת המזכיר הכללי וסגנו.

מתוך הערות שונות במכתבים, אפשר ללמוד שכבר בשנת 1944 היה ברור לפקידים בריטיים בכירים שתוך שנתיים עלולים להתרחש שינויים פוליטיים דרמטיים באזור (“עדיין לא ברור לאן יחזור מר אהרונוביץ בתום השנתיים”) ולמרות זאת הם היו מוכנים להשקיע זמן וכסף בהכשרת עובד יהודי (“אם אהרונוביץ' לא יוכל לחזור לעכו הוא יכול לתרום באותה מידה ברחובות, שם הוא יזכה ללא ספק לתמיכה ואמון מצד החקלאים היהודים”).

התרשמתי מכך, שמר מאסון, הבריטי הטיפוסי המאופק והשתקן, שישב הרחק במשרדו בירושלים, היה מודע לעבודתו של פקיד זוטר. נדמה לי שפגשתי אותו לא יותר מפעמיים או שלוש במשך כעשר שנים שבהן שרת כמנכ"ל. אני, בכל אופן, לא הייתי שותף לדעתו בדבר כישוריי. למרות שבשנת 1944 עבדתי כבר עשר שנים, וצברתי ניסיון ומידה רבה של בטחון עצמי, מעולם לא חשבתי שיש לי את הכישורים הדרושים כדי לעמוד בראש שרות מחקר ארצי רב תחומי. כיצד ידע מר מאסון שרוב הכשרתי “נרכשה דרך לימוד עצמי וניסיון מעשי”, שזכיתי לתמיכה מלאה מצד חברי הארגון המקצועי (הכוונה לארגון עובדי הפלחה), ועל בסיס איזה מידע הוא אמר את המשפט שעשה לי כה טוב על הלב: “הוא נערץ על־ידי ערבים ויהודים כאחד”? לעולם לא אדע.

ניתוח לב פתוח    🔗

בראשית שנת 1996 סבלתי מבעיות נשימה אפילו כאשר הלכתי בעליה מתונה ואובחנה אצלי אנגינה פקטוריס. הקרדיולוג היה בטוח שהוא יוכל להחזיק אותי במצב פעיל בעזרת תרופות בלבד, אבל הסתבר שהייתה זאת אופטימיות מוגזמת. בחודש אפריל אושפזתי בבית החולים לצינתור לב עם בלון. אולם, במהלך הטיפול התברר שהחלקים החסומים בעורקי הלב היו רבים מדי והיה צורך בניתוח מעקפים דחוף. אחרי שבני חתם על הטפסים הדרושים, נפתח בית החזה שלי כדי לגלות את לבי. הלב נעצר, מחזור הדם והנשימה שלי עברו לטיפולה של מכונת לב־ריאה, שסיפקה דם רווי בחמצן למוח ולשאר האיברים החיוניים שלי. העורקים החסומים בלבי נעקפו על ידי עורקים מושתלים שנלקחו מרגליי.

לאחר הניתוח, כאשר הביאו אותי ליחידה לטיפול נמרץ, אמר הרופא האחראי למשפחתי, באטימות לב: “החולה הזה לא יעבור את הלילה”.

כשהתעוררתי, הופתעתי שלא הרגשתי כל כאב בעקבות הניתוח, אבל בגלל דלקת ריאות שתקפה אותי במהלך הניתוח, התקשיתי מאוד לנשום. אני משוכנע, שרק הרצון החזק שלי לחיות עזר לי להתגבר על כל הטראומות שלאחר הניתוח, והייתה לי סיבה טובה לרצות לשרוד. נישאתי בשנית רק שלושה חודשים לפני הניתוח, והייתי מאוהב מאד. הרגשתי שזה יהיה ממש לא הוגן אם אאבד כה מהר את האושר החדש שמצאתי. העובדה, שאני כותב את הרשימות האלה, ארבע שנים אחרי שהרופא הקשוח הכריז על סופי, מוכיחה עד כמה הוא טעה ומה רב הרצון שלי לחיות.

כיום, ניתוחי מעקפים הם די שכיחים, ואחוזי ההחלמה גבוהים עד כדי כך (יותר מ־95%), שלא הייתה לי, בעצם, שום הצדקה לכתוב על ניתוח שגרתי כזה. אולם, יש לי מסר חשוב למסור, בעיקר לקרובים ולחברים שעוזרים ותומכים בחולה המחלים מניתוח לב.

במשך כמה שבועות לאחר הניתוח, התנהגתי באנוכיות, ובדרך כלל פגעתי בכל מי שניסה לעזור לי. הבן שלי התלונן על גסות הרוח שלי וסיפר לי שאשתי בוכה מחוץ למחלקה בגלל התנהגותי. הרגשתי נורא בגלל ההאשמות האלה, אבל הרגשתי גם שביכולתי להצדיק את חוסר ההתחשבות שלי.

היו לי באותה עת הזיות מוזרות, למרות שהייתי משוכנע שאני במלוא כושרי הנפשי. הייתי ער רוב הלילות בגלל קשיי נשימה וביליתי את הזמן בניתוח מצבי ובקבלת החלטות לגבי הטיפולים הדרושים לי. כשמנהל המחלקה וחבורת הרופאים הצעירים היו מגיעים לביקור היומי, הרציתי להם על מצב בריאותי, והסברתי להם בהגיון ובבהירות מה הטיפול שעלי לקבל. אני מוכרח להודות שהם הקשיבו בסבלנות ובפנים רציניות לשטויות שלי, אולי מתוך כבוד לפרופסור החולה. כמעט הוצאתי את בני משפחתי מדעתם כשהתעקשתי שבגלל דלקת בשורש השן חיי בסכנה ודרשתי שזה יטופל מיד. כשכל מחאותיהם היו לשווא ואני התעקשתי שסירובם להביא אלי רופא שיניים יגרום למותי, הם הצליחו לשכנע רופא שיניים לבקר אותי באותו לילה, ורק הוא הצליח לשכנע אותי שאין ממש בדאגותיי.

כמה חודשים מאוחר יותר, למדתי שהתנהגות מוזרה זאת אופיינית לחולים שעברו ניתוח מעקפים ואפילו יש לה שם רפואי: “פוסטקרדיוטומי פסיכוזיס”, סוג של טירוף שהוא חלק ממכלול התופעות הפסיכולוגיות והרגשיות הנגרמות כתוצאה מהניתוח. עבורי ועבור כל אלה שאוהבים ותומכים בי, היה מקל מאוד לו היינו יודעים שהתנהגותי הקשה הייתה רק תופעת לוואי בלתי נמנעת לאחר הניתוח. למרות שהפסיכוזה הזאת מתועדת היטב, אף אחד לא הזהיר אותנו ממנה ומהשפעתה המזיקה על מערכות יחסים. מודעות זו היה יכול לחסוך לנו הרבה מתחים וכעסים.

היום, ה־21 ביוני 1999, סיימתי לכתוב את זכרונותיי. היום הוא גם יום הולדתי התשעים ובני משפחתי חוגגים אותו בברכת “עד מאה ועשרים!”. אני, בעצם, שמח על כל יום נוסף.