Рассказ о безответной любви

עובר הייתי בסימטת בית־התיאטרון וכמעט תמיד ראיתי בפיתחה של חנות קטנה, במוּסף לבית ישן של עץ, איש פלוני, שנראה בעיני כמי שאינו בתוך שלו, והריהו מיוּתר בפינה צרה וחשכה זו של העיר, שרצועה של שמים מאוּבּקים מכסה עליה.

והיה האיש או יושב על כיסא עם הפתח ומעיין בעתון, או עומד בפתח בסמיכת כתף או המזוּזה, וידיו משׂוּכּלות לו על חזהו. השלט הקטן שמעל לראשו הכריז באותיות שחורות, עקמוּמיות, כי כאן מוכרים “תשמישי משרד”. מעבר לשמשתו העכורה של החלון ערוכים היו צרורות של מעטפות, דפדפות וילקוטי צבעונין של בולים ישנים על גבי ריבועים של קאַרטוֹן.

לפעמים הייתי משתהה כנגד החלון לראות, כביכול, את הסחורה המעוּפרת, הדהוּיה, העלוּבה, ובהתגנב מסתכל בבעל־החנות, והוא היה מביט בשימת־לב אל חלונות הבית שכנגד פניו, אל תיבת הלבינים הישנה, שנשתברה מחמת הזמן, וסדק עקלתון לה בקיר, ושני טוּרים של חלונות עמומים, ארבעה־ארבעה בטוּר; כרכוּבּיהם מאוכלסים יונים, עם שלשוּלי דביוֹנים, ושלט שהעלה חלוּדה מעל לחלונות הדיוֹטה התחתונה:

“חייט מוּצ’ניק”.

וודאי, לא פחות ממאה שנה עומד בית זה עלי אדמות. וכל הסימטה כולה – שני טוּרים אבלים, מזוהמים של בתים ישנים כיוצאים בו, דחוקים ולחוּצים זה לזה.

והאיש – בזיג ארוך, שחוּק ביותר, מתחת לזיג ניכר גוּף צנום, אך זקוף; רגליו נעולות נעָלִים בּלוֹת, אך נראה שפיסותיהן קטנות, וצורתן נאה. פניו העלו זקנקן עב, אפור וגזוּז גזיזה מדוּקדקת, השערות חתוּמוֹת־השׂיבָה של הגוּלגולת המוארכת מסורקות למישעי אל מאחורי האוזניים, הקטנות והחטובות. השערות, כפי הנראה, רכות מאד, והן צמודות, כאילו דוּבּקוּ. יש בה בתסרוקת זו משהו “אינטליגנטי”, אלא שאינה הולמת את הפנים הארוכות, הכחוּשות, ונדמה, כי דווקא היא הגורמת, שהחוטם הדק, הסחוּסי, נשתרבב בהן שרבוב עגמוּמי מובהק כל־כך. עיניים מוּזרות לו, לאיש זה: הלוֹבן שבהן כחלחל, אישונן צהבהב, חיתוּכן צר, מבּטן קר, ישר, ואף־על־פי־כן נדמה שהן מביטות למטה, לארץ.

עומד הייתי ליד החלון שלושה רגעים ולמעלה מזה ומחכה, שאותו איש ישאלני, סוף־סוףף

“מה רצונו?”

אך הוא כאילו לא השגיח בי והיה עומד בלי נוע, בידיים משׂוּכּלוֹת על חזהו, מוקף ענן סמוּי של שעמום, שהיה מגרה את סקרנותי. מה הדבר שהוא שומרו, על מה הוא מתגעגע?

לתוך חנותו היו נכנסים במרוצה גימנאזיסטים לקנות בוּלים לאוֹסף, הוא היה מכניסם בפתח כמי שכפאו שד, מדבר עמהם בצמצום, כמי שעושה מעשה שאינו שלו ואין לו עניין בו.

וכשנכנסתי לחנותו לקנות מעטפות, קיבל גם אותי בסבר פנים זועפות, צרר את מִקָחִי, נקב בקיצור את מחירו ושׂיכּל את זרועותיו על חזהו, בחכותו בפירוש שאסתלק חיש־מהר.

– ימים הרבה עוסק אדוני במסחר?

– הרבה.

– מקום נידח?

– כן.

– האין לו מטבעות עתיקות?

– אין לי.

ברור בהחלט, האיש מסרב לדבּר. אך עיני נתקלה בגלוּייה, – דיוקן של אשה. בכיסוי פיה במניפה של נוצות־היענה, ישבה האשׁה בתוך כורסה רחבה, עיניה חייכו חיוך גנדרני, אך כביכול דרך־לגלוג, פניה מבוסמות, או גחמניות מאד. בשוּלי הגלוייה כתוֹבת מודפסת:

“לאריסה אנטונובנה דוֹבּרינינה, שחקנית מפורסמת בתיאטראות של ערי־שדה”.

ועוד גלוּייה: אותה גבירה בתפקידה של אופליה, שאלוּמת פרחים לה בידיה, אך עיניה אינן מפיקות שגעון, אלא מחייכות גם הפעם אותו חיוך בלתי־מובן. והנה היא בתפקיד “נוֹרה” “מאריה סטיוארט”, ושוב היא, ושוב. בכל הדיוּקנאות אותו חיוך עצמו מעקם את פיה, הגדול, התפוּח, המבדיל הבדלה נמרצת את חלקן העליון של הפנים מן הסנטר הרחב והכַּד.

– טובה ביותר היא כאן, – אמר הסוחר דברים היוצאים מן הלב, ובאצבע ארוכה ואפורה הורה על הדיוקן שבכורסה. – זוהי הוצאתי שלי! – הוסיף בגאווה.

– מעודי לא שמעתי את שמה, – אמרתי.

הוא משך כתפיו, כאילו נפגע.

– והרי היא היתה מפורסמת מאד. מוניטין יצאו לה.

הוא פרש בשמותיהם של כמה ערים, שבהן זכתה האשה ל“הצלחה יוצאת מן הכלל”, ובאחד מששים בביטול כלפי בּוּרוּתי, תיאר לפני, בלשון נדושה של רצנזיות בעתונים, את טיב כשרונה. הוא דיבר בעצימת עיניים וכאדם הקורא מן הכתב.

– חיה?

– מתה.

– זה כבר?

– תשע שנים.

אין ספק, כי היה האיש מן המתמיהין. התימהונים תפארת לחיים. החלטתי להתוודע אליו מקרוב, והצלחתי בכך, והנה מה שסיפר לי האיש המוזר הזה.

_____________

– כדי שיתחוור לך כל היגון שבפרשת־חיי, ראוי לי שאפתח בימים רחוקים, מימי הילדות. אבי קלים טוֹרסוּיֶב, סַבָּן מפורסם, היה איש קשה מטבע ברייתו, פרוש מן הבריות ושרוי במחלוקת עם החיים, אף־על־פי שהיה איש אמיד והצליח בעסקיו. בעל קומה כיפּחת, בעל כוח בלתי מצוי, בעל שיער, היה מהלך על פני הארץ ברכינת ראש, כשור־פר זה, ובסַמיוּת כלשהי מחמת איזה עלבון בלתי־נודע שעלבוהו. יש לשער, כי העלבון – מצד אמי הוא, היא היתה בתו של המאיוֹר גוֹרטאַלוֹב, גיבור המלחמה עם הטורקים, וכשהייתי בן תשע, ואחי קוליה – בן שש, עזבתנו ונסעה עם אחד פסנתרן נודע־לתהילה, ועד־מהרה נפטרה אי־שם בחוצה־לארץ. הנני זוכר אותה בשמלת רוּסאַלקה, כולה עדוּייה סרטים ירוּקים, פרחים, שערותיה השחורות סתוּרות ויורדות לה עד למותניה, וראשה מלא רסיסי־טל של יהלומים. במראיתה זו שאלתני: “אני יפה?” וכשאמרתי לה “כן, יפה מאד!” – טפחה על מצחי טפיחה של חיבּוּב ואמרה: “והנה, אינך שומע בקולי, אינך אוהב אותי”. הבטחתי להלשמוע בקולה, – אך בפסחא קמה ונסעה.

ישבנו בקרן־זווית של חדר קטן ואפל ליד שוּלחן; בתוך פמוטי־כסף דלקו עליו שני נרות, ובתוך לגין עתיק ומלוּטש, התנועע כּדכּוֹד שלהבתו של היין. החדר צר ומחניק, כתליו מכוסים כתמי פוטוגרפיות, כמין עוֹבש אפרורי, בקרן־זווית מוּסק עד להט תנור של אריחי־חרסית, אליו הוסמכה כּוּרסה רחבה, בתוך הכורסה יושב איש־שיחי, בפישוט־רגליים ושׁיכּוּל־ידיים על חזהו, ועיניו מביטות אל פרחי־הצוֹהב של שני האוּרים. על לוח הדלת הצרה, שפיתחה מוליך אל החדר הסמוך (מן־הסתם לחדר־המשכב) תלוייה גיטארה וצווארה ענוד סרטים. ברחוב, כנגד החלון, דולק פנס, ועליו ניתכים חיצי־הזגוגית של הגשם, אורו השמנוּני, העכור של הפנס, מפלֵשׁ את שמשתו הלחלוחית של החלון ומאיר באור עמום את תצלוּמה הצבעוני הגדול של השחקנית דוֹבּריניניה, התצלום במסגרת־אבל שחורה ולבנה עומד על גבי כַּנָה, המסגרת עטורה זר של כסף – דפנה והוּץ של דקל.

בכל הדברים הממלאים את החדר אתה חש משהו שמת משכבר־הימים, איזה יובש של כמישה, מכל החפצים נודף אותו ריח משוּנה, שנותנים הפרחים אשר הזמן יִבְּשָם יבוֹשת רבה כל־כך, עד שבנגוע בהם היד, הם מתמוללים לאבק אפור. יובש של כמישה תחוש גם בקולו השָביר של האיש. דיבורו כמעט ואין בו בנות־גוון כלל, מדובר הוא, כקורא מן הכתב, המלים נושרות מפיו שגורות וקלות, ויש בהן מנשירתם האבלה של טרפים מוכי־כפור מאילן, שאֵחר להסיר את עֲדי־הקיץ שלו.

– שמונה־עשרה שנה היה אבי שרוי בעגינוּתוֹ, בביתנו לא היתה אפילו אשה אחת, פרט לזקנות: החדרנית והטבחנית, לחיינו, חיי הילדוּת, לא נתן דעתו בקדרוּתו. שמונה־עשרה שנה שמענו, אני וקוליה, על פי הרוב שאלה זועפת אחת:

– “לאיזה צורך?”

– אימה גדולה הפיל בשאלתו זו וכאילו הגביב חוֹמה בינינו לבינו, ואנו גדלנו בהסתר מפניו. בביתנו היו שבעה חדרים, כל אחד, אפל מחברו, ומתוך שפעת הרהיטים למיניהם, היה נוח להסתתר. הוא הכניסני לבית־העירוני, אך להמשיך בלימודים אסר עלי באמרו:

– “דייך! הרגל עצמך לעסק”.

– וַאלוּ לקוליה, שהיה חלש ממני, התיר לגמור חוק־לימודים בגימנאסיה, ולא זו בלבד אלא הניחו להיכנס גם לאוניברסיטה, למחלקה ללימודי המאתימטיקה והחימיה.

– הוא מת מיתה חטוּפה בעודו בעצם כוחו; באחד מימות יוּני השחוּנים, בשובו הביתה לאחר תהלוכת־הצלבים, שתה שכר־של־בית בקרח, ולא עברו חמישה ימים, והוא היה מוטל בתוך ארון־מתים, נפוּח־בשר, וידיו השעירות, העסקניות, משׂוּכּלות לו על כרשוֹ שנתבטבטה. הוא היה איום ונורא עד אין לתאר: פניו הכעוסות, ששערות אדמוניות סמרו בהן, כביכול נתמלאו מין כעס, הידעת, כּחלוּלי, ונדמה לי, כי הנה, עוד מעט ישא את קולו הניחר ויגער בגורלו:

– “לאיזה צורך?…”

– העבודה בבית־החרושת הופסקה, ובין כותלי ביתנו היתה הדממה כבימות חג־הפסחא, או חג־המולד. החלה מהומה שלא הורגלנו בה, המשרתת הזקנה רקעה ושעטה ברגליה, הרימה קולה שלא כדרכה, ראיתי, כי כל אנשי־הבית מרוצים ממיתת אבא, ובבוּשה שבלב הרגשתי, כי גם אני מרוצה. בחייו לא היו בביתנו בני־חורין אלא הזבובים בלבד, שיכלו לזמזם בפה מלא. אבא היה מפסיע חרש על־פני החדרים, בהקשיבו תמיד למשהו, בצפותו ציפייה כלשהי, וכשלא נזהר פלוני ודפק בדלת, – היה הדבר מוציאו מן הכלים. ועכשיו רק קוֹליה, העלם הרגיש, היה מדבר בחשאי, כהרגלו בחיי אבינו, והוסיף לפסוע חרש כקודם, כאילו חשש להעיר את הישן שנת־נצחים.

– “איזו מהוּמה הטילו בבית. – היה אומר בעלבון. – כאילו שמחים בלבם!”

– “ומה יש כאן, אומר אני, קוליה, להיעלב? הרי יודע אתה – הוא לא היה אהוב על שום אדם. שום אדם לא אהבוֹ”.

– “גם אתה?” – שואל הוא.

– “וגם אתה, אומר אני, לבי ופי שווים”.

– הוא החריש מלהשיב, בשבתו ליד החלון הפתוח, ולתוך החלון היה מידחק ובא ריח דחוּס ביותר של חומצות, שומן שנימוק, סבון; וריח זה – רשרוש בלתי־שכיח נתלווה לו: חַצרננו, הטאַטאַרי מוּסטאַפה שתום־העין, גרד במטאטאו על פני האדמה הרווייה שמנים, המכובשת וקשוּייה כאספלט. לשעבר, בתוך הרעש הבלתי־פוסק של העבודה בבית־החרושת, לא היה צליל זה נשמע כלל, זה הצליל שאינו ערב לאוזן, והידעת, כאילו מוחה וּמְמַחֶה.

– קוליה הוציא ראשו בעד החלון ואמר:

– “חדל, בבקשה ממך, מוסטאפה!”

– ואמר לי:

– “הוא מטאטא את זכרו של אבא. השכחת, כי בבית שיש בו מת אסור לטאטא?”

– אני מנחמו: “עכשיו, אומר אני, נתחיל, אני ואתה, לחיות חיים קלים יותר. אני אשקוד על העבודה, ואתה –על הלימוּדים. ולא תצטרך עוד לבקש רובל לתיאטרון, ואיש לא יגער בך: “לאיזה צורך?” ואפילו אומר אני, רע הדבר, מכל־מקום לא צר לי על אבי. אינני שחקן, לבכות בכייה מעוּשה איני יכול. ואתה, אומר אני, זכוֹר־נא, איך לפני שבוע ימים, בלילה, כמעט בכינו מרוב עלבון. וכמה היו עלבונות כאלה!”

– הוא מביט השמימה ואומר:

– “איזה רקיע דהה, קִשֵח, כריקוּע של פחים… ובית־החרושת שלנו, וכל האדמה – כחלודה וזוהמא על־גבי הפח”.

– מחשבות כאלה ניצנצו לעתים קרובות בלבו של אחי, והחידוש שבהן נשא חן בעיני. על־אודות הארץ דיבר תמיד ביגון ואנחה, כידוע־חולי על־אודות גופו. אך הוא היה בריא, אף־על־פי שגופו היה צנום וחלש, ועל לחיו, יודע אתה, מין אדמימות ענוגה כל־כך, ממש כשל נערה. שערותיו כהות־גוון, מתולתלות, עיניו השחורות הסתכלו בכל מתוך חשדנות, וכמו בתמהון. בהסתר מאביו־מולידו למד לנגן פסנתר, ובכלל, היה בו משהו חרישי, מוזיקאלי.

– אמרתי לו:

– "ההישג הגדול ביותר, קוליה, שהשיג בחייו אבינו הוא – האחווה וריעוּת שבינינו. עלינו להחזיק טובה לקשיוּת־אופיו, שהצמידתנו איש לרעהו, אהבתנו זה את זה אהבה עזה, רוצה אני שאהבה זו תעמוד בעינה כל ימי־חיינו. אף־על־פי שהנני גדול ממך בשנים, מכל מקום יודע אני, כי לעומתך הנני בּוּר ועם־הארץ. חייך אחרים מחיי, מחשבותיך עצמיות הן, ונעימים לך שעשועי הדמיון. הנה אמרת עכשיו מה שאמרת על רקיע השמיים. ואני איני יודע לומר כך, איני יודע. ולעתים קרובות יקרני המקרה שאיני מבין מה אתה סח, ומדוע?

– כאן שאלני כמצטדק:

– “וכי מה דיבורים מיוחדים מדבר אני?”

– “אל תשסעני! הנה, אומר אני, מרחם אתה על הארץ ואוהבה, כאילו היא עצמך ובשרך, ואני מהלך עליה בשקט גמור. איני מתיימר להיות אדם אחר, נועדתי להיות בדמוּתי וצלמי כמות שהנני. איני מהרהר אלא בבית־החרושת, בעסקים, בכלָתי שלי. חוששני, שמא יהיו חייך עמדי חיים של שעמום, ועתיד שעמום זה להפריד בינינו. ואתה – עודך נער, אופיך עודנו רופס, והימים ימים טרופים, הסטודנטים רוגשים, יכולים אנשים למשכך לתוך פוליטיקה מסוכנת, וסופך שאתה הולך לאיבוד, כרבים אחרים. הנה אוהב אני את כלתי, אך בחשבי, כי עתידה היא להיכנס אלינו כזוגתי, ואני אצטרך ליתן לה חלק מחיי, – פחד נופל עלי. אפשר שלא תפיק אשתי את רצונך. ובכלל, אמת דברו הבריות: ‘המביא אשה למשפחה, כתוקע טריז בעץ’. אחר־כך יבואו ילדים לעולם. ואתה –מה תהא עליך? והנה, קוליה, החלטתי לשהות בעניין נשוּאי, כדי שלא תאבדני”.

– אמר לי בעצבות:

– “איני רוצה שתשים עצמך קרבן בשבילי”.

– זו לשונו ממש. אך אני הוספתי לדבר עוד ועוד, דברים המתיישבים על הלב, ולבסוף אירע כאשר חפצתי: חיבקנו איש לרעהו בחוזקה ונשבענו זה לזה, שלא ניפרד בשום נסיבה מנסיבות החיים, ולעולם לא נסתיר איש מחברו שום דבר. הנני מודה, כי בעניין זה, התדע, מלבד אהבת־נפש שאהבתי את אחי היתה בי גם מידת־מה של תכלית: שתים־עשרה שנה חייתי כחיה זואולוגית בכלוב, לא ראיתי דבר ולא הבינותי דבר, פרט לבית־החרושת לסבּון, אפילו בעיר לא הייתי אלא לעתים רחוקות בלבד, שם היה אבא מכלכל את העסקים. וקוליה נתעתד להיות בעוד שנה־שנתיים חימאי מלוּמד, ולבד מזאת היתה בו מין עקשנות שקטה, ונדמה לי כי גם תכוּנה זו עתידה ליתן הרבה. הוא קרא ספרים נכבדים ביותר, אפילו בלשונות לועזיות, דיבר בענייני פוליטיקה, ובכלל, סבר סברות ברוב עניין על מהומת החיים. יכולני לומר, כי החיים תפסו בלבו, כדרך שבית־החרושת תפס בלבי, היינו: קוליה התייחס אל החיים, כאילו היו הללו אחוזת־נחלתו. וניתנה אמת להיאמר, כי הדבר היה מגוחך במקצת, עם כל הרצינות שבמלים. שקלתי בדעתי, שהכלה, סוף־סוף, לא תישמט ממני, היא היתה מאוּהבת למדי, וַאלוּ את אחי, החכם ומועיל לעסקנו יותר ממני, יכולני לאבד על נקלה. אך ־בראש־וראשונה, אהבתי את קוליה…

כל אותה שעה היה איש־שיחי מדבר בקול חדגוֹני, כקורא בתהילים, ועיניו עצומות. אלא שכאן פקחן – הן היו אדומות, מלאות דמעות ויגון.

– אהבתיו! – חזר ואמר, שתה כוס יין, ובמחותו עיניו בממחטה המשיך ביתר עירנות.

– עד סוף ספטמבר, עד ראשית העוֹנה התיאטרונית, חיינו עם קוליה חיים טובים עד אין לשכחם, בקירבה יתירה ובשיחת דברים היוצאים מן הלב, אף־על־פי שחברים החלו לבוא אצל קוליה. אחד מהם, בוֹגוֹמוֹלוֹב, תלמיד במחלקת־הרפואה, מן הסמינארסטים, היה בחוּר גולמני, קולני, מגושם מעט, והידעת, מעין חכם טרדן. יש אנשים, שבמקום נשמה יש להם ספריה פּוֹפּוּלארית. ־ הוא היה מן הגזע הזה. ראיתיו, ומיד לא נשא חן בעיני, משום שבא ורוממוּת החירות בפיו, והחירות, אדוני, היא אילוּזיה מזוּייפת. דבר זה הרגשתי מיד לאחר פטירת אבי, כשבית־החרושת החל לפעול, וחיי הלכו במסילתם ההכרחית. בחיי אבי היתה חירותי מרובה יותר, אף־על־פי שהייתי כפוף למרוּתוֹ, וכיוון שמת – נתחוור לי, כי החירות מטילה אחריות קשה־מנשוא לכל אנחה שנאנחת הנפש. ומר בוגומולוב היה טוען ומטיף, שהאדם הוא בן־חורין גמור, שהוא חי וקיים לעצמו, שהוא בחינת מעגל, שבו מתאחדים כל ההתחלות והסוֹפוֹת, וכל העולם, כל החיים בו, פנימה, – דברים בטלים! ואלוּ באלוהים לא האמין מר בוגומולוב, אף־על־פי שלכאורה הכחיש בכך את שמו¹, וכל פלפוליו היו לבטלה יותר ממעוּפה של סנונית, המתלבטת באוויר, בצודה יתושים סמוּיים מן העין, – דהיינו: שואפת להשיג מטרתה. ניסיתי, כמובן, להוכיח לו, למר בוגומולוב, כי החירות הגמורה שלו אינה אלא אפס־תכלית לחלוטין, אך כיוון שהיה בנו של כוהן־גדול, השכיל לדרוש דרשות בחריצות יתירה, וכמובן, הביאני לבין־המצרים. הוא נראה לי מסוּכּן מאד לקוליה, שהיה צנום וצר־חזה, ואודם של נערה לו בפניו, נעשה דרדק וחדל־ישע שבעתיים ליד בן־הכמרים זה, הבלוריתני והאפל; לדבריו על החירוּת היה קוליה מקשיב באמונה ובדרך־ארץ. ואני כבר בימים ההם הרגשתי, כי בן־אדם אפילו בשנתו אינו בן־חורין, ואפילו אפס־התנועה של האבן אינה בגדר חירוּת, שהרי גם האבן קיימת עד בוא מועד, שמשתחקת לעפר. כל אדם הוא עבדן ואֲסִירָן של נסיבות־החיים השונות, השטן – עבד משטמתו, והאלוהים, – אם אמנם מצוי הוא, – עבד מעשיו, הנשגבי מבינת־אנוש. הנה הן מחשבותי על־אודות החירות!

מדבריו של איש־שיחי כאילו נתפרח בחלל־אווירו של החדר אבק יובשני וצורבני של לגלוג מרוגז; בכל דיבור שלו הרגשתי תרועת־נצחון של אמונה שלימה אשר לאדם, שהחיים הואילוּ ברוב חסדם לאשר ולחזק בעובדות מספיקות את מערכת מחשבותיו. בבחינה זו אין שיעור לחסדי החיים! אוּרי הנרות נשתקפו באישוֹניו הצהובים בניצוצות של זהב, כּחוֹל־הלוֹבן על עיניו נעשה חמים יותר. הוא הגביה את גביניו דקות־השרטוט, ובפניו היבשות הופיעה ארשת של תוגה שיש עמה קורת־רוח.

– כל ימי עסקתי בעסק אחד, ולפיכך כוח זכרוני יפה ביותר, את כל אשר עבר עלי רואה אני כאילו הוא כתוב על גבי הקיר, – המשיך האיש, בהנידו ראשו כלפי קרן־הזווית.

שם, על־גבי דלפק עגול, מתוך אגרטל של ארד, נזדקר זר של פרחים שיבשו הן נראו כמכוּיירים מאיזה גוש מלוכלך מעט, צורותיהם היו כעוּרות, ורק לאחר שהתבוננתי בהם היטב, הבינותי כי פרחים הם.

– מלבד בוֹגוֹמוֹלוֹב, שהיה מכנה עצמו על דרך המגוחך בתואר “ניצ’שיאני”, היה נכנס אצלנו עוד סטוּדנט אחר, פאבלוב שמו, בנו של מנהל־הדואר. הלה היה נעים יותר; הוא הי גוּץ, צנום, פרצוּפו וזקנקנו – כשל תּיש, והיה בו משהו ליצני, משהו מן המוקיון, ובבקשו להסתיר תכונה זו, היה נותן משקפי־זהב על חוטמו. הוא היה רעשני מאד, כל דבר שנגעו בו ידיו הקלות – הכלים, הרהיטים, – היה שוֹאֵן שאון קולני ביותר. לדבר לא היה יודע אלא על התיאטרון בלבד, ועם כל קלוּת־דעתו המובהקת, היה מפרסם בעתונים רצנזיות על הצגות. הוא ידע את כל שחקני רוסיה, וכשנתפרסמו שמותיהם של חברי הלהקה החדשה בתיאטרון העירוני, נתרגש ריגוש מגוחך:

– “ל. דוֹבּרינינה? – קרא בקול. – איני יודע, מעודי לא שמעתי. ל.? ליובוב? ליודמילה? לידיה? מה דעתכם?”

– עד ראשית העוֹנה לא הספיק להתוודע אל לאריסה אנטונובנה, משוּם שבשיכרותו צנח משידתה של עגלת־חורף וראשו נחבל בעמוד. לפני ימים רבים מת האיש, אך עד היום אין דעתי נוחה הימנו. יש בעולם מיני ברוּאים כאלה: לכאורה, כשהוא לעצמו, אין זה ברנש גרוע כלל – ואף־על־פי־כן על דעתך אינו מעלה אלא הרהורים רעים בלבד. ובשבתך עם אחד הברנשים הללו, מרגיש אתה, כי משהו בו מגרה בך דווקא את הרע, ובכלל– אנשים משוּנים מצויים ברוּסיה, – אנשים שנבראו כביכול בכוונה תחילה על מנת שיעסקו בדברים בטלים עיסוּק של מהומה. ביחוד רבים האנשים האלה מסביב לתיאטרון. להצגה הראשונה קנינו, אני וקוליה, כרטיסים לשורת־הכיסאות השנייה, נכרך אחרינו גם פאבלוב, וראשו מחוּבש.

איש־שיחי נאנח אנחה קולנית, כאחד שמבקש להרים משא כבד, לגם יין, חזר ועצם עיניו ושעה ארוכה שקד להניח ידיו על חזהו; אצבעות ידיו נעו ניע משונה.

– הציגו את “האמלט”. והנה הופיעה על הבימה אופליה…

איש שיחי פקח את עיניו ואמר בקפידה:

– עלי להסביר ולומר, כי התיאטרון אינו לרוּחי. הרי זה מעין מימכר קמעוני של הנפש האנושית, בפכּים קטנים; הצגה־לראווה של משחק רגשות מזויפים, שבדוּהוּ מן הלב בדותא קלוֹקלת, או – הלעגת אנשים שאינם מוחזקים נלעגים, אלא משום שחייהם יש בהם תומת־לב יותר מבחיי זולתם. עד אותו יום הייתי בתיאטרון לא יותר מעשר פעמים ותמיד יצאתי משם ובלבי הרגשה כאילו נתכוונו אנשים לרמותני, אלא שלא עלתה בידם. לא השגחתי, מתי מצאה לאריסה אנטונובנה אל הבמה, אך מששמעתי קול חדש, נשאתי עיני: עומדת לה אופליה ומישירה כנגדי מבט של תמהון ושל מין חיוך שיש בו, הידעת, מן ההיסוס. יש שעה, עם הנץ החמה, ובסדק של תריס, או מבעד לווילון, נשתחל לתוך אפלת החדר חוט־של־פנינים אשר לקרן אור, והוא מוחשי כל־כך שנדמה לך, כי תוכל ליטול בידך קרן־חמודות זו. והנה ממש כך נראו לי מוחשיות קרני עיניה אנטונובנה. וקולה עסיסי, עמוק – קול אשה, אף־על־פי שדיבורה היה רהוּי ומלא תחנונים, כיאה לאוֹפליה הנערה האוהבת אהבה נכזבת. לפניה עמד האַמלט שחצן, כולו שחורים, כמין מנקה־ארובות, שיחקוֹ אַיארוֹב, שהיה מפורסם בעת ההיא.

בפעם הראשונה נצטחק איש־שיחי בחשׂפו את שיניו הלבנות, המוצקות.

– בעניין איאַרוֹב זה זוכרני פזמונות של לעג ושנינה: ובצפצוף מבעד לשיניו קרא:

כְּהִמּוֹג נֵרוֹת־שֶל־דֹּנַג,

מִנִּי אֵשׁ תַּמִּים לִגְּוֹע,

הַקָּהָל, מִשֶּׁפַע עֹנֶג,

מֵאֲיָרוֹב רָץ לִטְבּוֹעַ!

וְאִם קִין עָלָיו יַשְׁפִּיעַ, –

אוֹי לָאֹזן הַשּׁוֹמַעַת:

קִין הָפוּךְ הוּא, וְעַל פִּיהָ

תֵּהָפֵךְ בּוֹ גַם הַדַּעַת.

סיים את הקריאה והמשיך בקול חרישי ומתון:

– לא אוּכל לספר, מה הרגשתי בערב ההוא, אך אומַר, – ואפילו יש בכך משום חילול־הקודש, – כביכול, בפעם הראשונה, נכנסתי בברית תעלומות־הקודש של היופי. אף־על־פי שאין זה פסוּקי שלי: פאבלוֹב היה מצווחוֹ בשעת ההפסקה. הוא, בכלל, דיבר באומץ־רוח, בלי שים לב לפשר הדברים. בתיאטרון היה דומה לשיכור, ובערב זה היו ידיו הקלות תופשות ביתר התעוררות ידיהם של בני־אדם, כפתוריהם, דשי־בגדיהם, שרווּליהם, והיה יוצא מן הכלים, כאילו קיבל שוחד:

– “ממש קסם! כשרון! יופי אלוהי!”

– ולא עוד, אלא שלאחר מחזה־השגעון בכה, ולאחר מכן משך אותי ואת קוליה לחדר־האיפור, אל לאריסה אנטונובנה. בחדר־האיפור השתפך ממש במלים, היה מנשק ידיה, ובכלל, נהג מעשה תיאטראלי, כמקובל בהווי שלהם. ראיתיה ממש כעל הבמה, באותו חיוך עצמו בפניה, ואותן קרני־העיניים עצמן, – עיניה היו כחלחלות, שקטות, ובת־שחוק במעמקיהן, וידה – יבשה, חמה.

– לשמע דבריו של פאבלוב, צחקה בקול חרישי, וכאילו לא האמינה לדברי התשבחות שלו.

– "ובעיניו מצאתי חן? – שאלה.

– חשבתי: אותי שואלת היא, וכבר ביקשתי להשיב כראוי, אך שמעתי את קולו החרישי של קוליה:

– “כן. הו, כן!” – קרא.

– כאן הרגשתי, כי זמן־מה הסחתי דעתי מאחי, אף־על־פי שעמדנו זה בצד זה. הדבר הכלימני מאד, והתלהבותו של קוליה נתנה חרדה בלבי. הוצאתיו משם, בתיאטרון היתה כלתי, בת סנדקו של קוֹליה, והלכנו אליה. היתה זו עלמה משׂכּילה, למדה שתי שנים בקורסים במוסקבה, וגם היא – מן הבקיאים בתיאטרון. חיננית כזאת, בריאה ועליזה, שאודם לה מלוא לחייה ולהיטוּת יתירה אחרי מיני מתיקה. בעיניה לא מצאה חן לאריסה אנטונובנה:

– “אשה בעלת יופי אוריגינאלי, אלא שאינה יודעת לשחק, מהלכת לה על הבמה לנפשה, וכאילו מחפשת סיכת־נוֹי שאבדה ממנה…”

– בדברים אלה היה קורטוב של אמת, גם אני זכרתי, כח לאריסה אנטונובנה הירבתה להשפּיל עיניה וכביכול הולכת לא למקום הנכון, מפניהם של בני־אדם והלאה. קוליה התחיל להתווכח עם כלתי, ואני, ששמעתי הרבה על השחקניות הנוהגות חירות יתירה, חשבתי, כי מן הסתם יהא כרוך אחרי לאריסה אנטונובנה ויצטרך לדמים מרוּבים למתנות בשבילה.

בקפידה כאילו האשימני איזו אשמה, אמר איש־שיחי:

– אך לא חשבתי על כך אלא מפני ש… חפצתי להסתיר מחשבה אחרת, כן!… אבקש לזכור, כי שנינו גדלנו בלא חיבת אשה. ולבד מזאת, עם כל בחרותי, הייתי כובש את יצרי מפחד הנגע המביש. היתה אשה אחת בפרוור העיר, חייטנית, שמצאה חן בעיני, אך עד־מהרה נשכה כלב שוטה ונספתה. בקרבת בית־החרושת שלנו היו הכלבים משתטים לעתים קרובות. כך הייתי אני, וַאלוּ קוֹליה – נזיר־אשה תמים וטהור לחלוטין. והיה עלי להיות המנהיג את גורל חייו. המבין מר?

אך בעצמו את עיניו, הניד ראשו ואמר חרש:

– “כן, הוא כן!” – קרא.

ולאחר ששתק מעט, המשיך כאנוּס על־פי גזר־גורלו, כמי שכפאו שד:

– כשנסעתי הביתה עם קוליה, היה הוא מחייך ומחריש כל הדרך, ונתחוור לי: שנינו מחרישים באותו עניין עצמו. בבית, בשעת שתיית־התה, נתקשרה בינינו שיחה לבבית, כתמיד, ואני אמרתי לאחי בגלוי, כי הנני מבקש למצוא חן מלפני לאריסה אנטונובנה ומקווה בתקווה שלימה, כי אצליח. בכוונה אמרתי דבר זה במלים הגסות ביותר, אך, כמובן, – בלא שום תקווה בלב ובלא שום מחשבה על כך. הוא נתכעס עלי, כאשר שיערתי מראש, ובלהט רב החל לדבר על נשמתה הנפלאה של האשה, דיבר כמתוך ספר, ולפעמים אף בפסוקי־שיר. כמובן, ליגלגתי על דבריו, אף־על־פי שנעמו לי, וקנאתי בו על מליצתו הנאה. הוא כעס ושכב לישון. גם אני שכבתי. אך באמצע הלילה קמתי ושעה ארוכה התפללתי, – בימים ההם האמנתי באמונה שלימה, כי יש אלוהים בעולם, וכי יסורי האדם אינם לרצון לו. התפללתי שכל אלה – לאריסה אנטונובנה, תשוקתו של קוליה והמבוכה שבנפשי – ימוגו כּחלום. הלילה, זוכר אני, ליל ירח היה, והכלבים ייללו תמרורים…

– נ־נוּ למחרת הערב נסענו שוב לתיאטרון, לאריסה אנטונובנה שיחקה את “הגברת עם הקאמיליות”. המחזה אינו מן הנעימים, כידוע למר, כמובן, הכל בו מכוון להסעיר את הנפש ברחשי רחמים. אך גם בו האפילה לאריסה אנטונובנה על כל השאר ביופיה שאין לו אח ודוגמא. במקומות שעיקרם היו הרחמים, לא האמנתי לה, כשדיברה דברים פשוטים, יום־יומיים, זכרתי את חוות־דעתה של כלתי: כן, לאריסה אנטונובנה היא אדם לעצמו, ולא לתיאטרון! ודבר זה נעם לי. חיבּבתי בה, הידעת, אותה עצלוּת שבתנועות ובדיבור. לחיות כך לא יוכל איש רציני ביותר, העומד ברשות עצמו. ונדמה לי, כי לתאר נשים כאשה זו עם הקאמיליות לא יאה לה, ללאריסה אנטונובנה, ואין זה לפי כבודה. קוליה לחש על אוזני בעצבוּת:

– “אין זה תפקידה. מישחק משעמם”.

– בשעת ההפסקה הלכנו אצלה, אני ופאבלוב, אך אותה שעה מתלבשת היתה; ובלי להניחנו להיכנס לחדר־תמרוקיה, הזמינתנו בעד הדלת לבוא אצלה לחנוכת־הבית. היא שׂכרה דירה כאן, מנגד…

איש־שיחי הניד ידו כלפי החלון. מעבר לחלון סתיו, – בלי הפוגות ניתך הגשם, בנימיו הדקים, הזגוגיתיים היתה אש־הפנס מרעידה ומנידה קרניים צהובות, כשׂממית גדולה, שמנה.

– נו, ובכן – חנוכת־הבית. בפעם הראשונה בחיי נקלעתי אל סיעת אנשים אשר לא ראיתים מעודי. ממכרי– רק ראש־המשטרה מאמיטקוּלוֹב, מאנשי הקאוואלריה, והוא גופו דומה דמיון רב לסוּס זקן. הכל היה כאן שלא־כרגיל, השולחנות, למשל, היו מוצבים בחדר מקרן־זווית לקרן־זווית, ומתוך כך גדל הדחק במידה יתירה. הפרחים אינם באגרטלים, אלא פזורים על־גבי השולחן, על המפה גופא. נו, ושאר הדברים לרוב, כל־שכן הנאומים. גם לאחר מכן הפליאתני כל ימַי השתוללות המחשבות והמלים שבכל ויעוּד אנשים משכילים, שכל אחד מהם מתבקש להוכיח, יש־מהר ככל האפשר ובפסקנות מרובה ביותר, את דעתו שלו, השונה מדעת כל השאר. איני יודע קלוּת־ראש בלתי־נעימה יותר משיחות אלו על המוות, אלוהים ואהבה. שבע־עשרה שנים רצופות שמעתי נאפוּפי־לשון אלה, ולא יכולתי להתרגל אליהם. ואין זו חכמה כלל, פשוט שלשוּל המוח. יותר מכולם הרעיש־עולמות פאבלוב, הוא היה בתוך הדחק הזה כאדם בתוך שלו, משל למכונן בבית־החרושת. נתגלגלה שיחה, הזכוּרה לי היטב מפני השתתפות קוֹליה בה, – השתתפות שהפתיעתני. לאריסה אנטונובנה ישבה במרכז ההתעניינות הכללית, בפינה הקדמית מתחת לאיקונין, לבושה שמלה אדומה־כהה, מקוּשטת בפרחים, הדורה וקוסמת, כולה, כביכול, אחוזת שלהבת־יה. בצדה – הקוֹמיקן בראגין, ירא־שמיים גדול, וכפי שנתברר אחר־כך, מנוּול. מראהו היה בלתי־נעים ביותר – גרמי, צהוב, חרוּמף, נפול־עיניים, ובכלל דומה לתמונה של בר־מינן. והוא שפתח בשיחה בהבעת צער, כי אין מחזה, שגיבורו הוא ישוּ הנוצרי. “מאד, אומר הוא, חשקה נפשי לשחק את ישו!” לאריסה אנטונובנה נענתה בעירנוּת: “ואני הייתי משחקת את מרים המגדלית!” כאן נתערב בשיחה מאמיטקוּלוֹב, שנצטער, כי מחזות דתיים אסורים בהצגה, ושעה ארוכה הוכיח, כי העם, שהאמונה באלוהים ניטלת ממנו עכשיו, יכול היה להחיות אמונה זו באמצעות התיאטרון. בכלל – לא נהגו המסובים מידת־צניעות בדברים.

– פתאום שמעתי את קולו הדק והחם, של קוליה; הוא ישב הרחק ממני:

– “באלוהים מאמינים רק רשעים, אנשים שפיהם ולבם אינם שווים”.

– הדברים צרבוני צרבת בלתי נעימה כל־כך, שרק בקושי התאפקתי, חפצתי להסוֹתוֹ, – הידעת, ככה: שש!אין צורך לומר, שדבריו הבלתי־זהירים, העזים, עוררו התמרמרות מרוּבה, ולא עוד אלא שהיו שנפגעו, ולאריסה אנטונובנה קמה קימה של תמיהה ושאלה:

– “איך זה? מדוע? יסביר נא!”

– “אני – אומר הוא – איני יכול להסביר, אלא שכך אני רואה ומרגיש…”

– הוא היה, כמובן, ללעג ולקלס, ובראגין החל לספר בדיחות של דופי על אודות היהוּדים. דעתי היא, כי להסתה ביהודים מסייעים הרבה השחקנים בבדיחותיהם. והרי האמת היא, כי היהודי הוא בגדר הכרח, כמלח וכפלפל. ועוד ראיתי, כי מכל השתיינים – שחקנים הם המשתכרים שיכרוּת בלתי נעימה ביותר. משעשע ומעורר־תיעוב הוא מראיהם של אנשע המקצוע הזייפני הזה, החדלים להתחפּש ומגלים את אפסוּתם ואת ריקנותם הנפשית. והנה, כיוון שהפליגו בשתייה, והפיקוח הטבעי, שאנשים זרים מפקחים זה על זה, נתרופף, – חקרתי ודרשתי מפי בראגין: מי היא לאריסה אנטונובנה? לתמהוני, נמצא, כי היא אשה עשירה למדי, בעלת־אחוזה, אישה בעל־צאן בדרום, אך היא נתגרשה ממנו, מפני שחשקה נפשה בתיאטרון. רק שנה שנייה משחקת היא, מלאכתה חביבה עליה, ועם גברים נוהגת, לפי שעה, בשוויון־נפש. נעמו ולא נעמו לי הדברים ששמעתי. ואלוּ בראגין אומר, בדרך גיחוך, מעשה־שד:

– “אם למזמוּטי־נשים דואג מר, אתכבד להטות את לבו אל סטרֶשנייבה הווֹדיבילית; ציפורת־כרמים רכה בשנים, עסיסית וגורסת את חופש־הפעולה”.

– “לא, אומר אני, אין לי עניין בכך, תחת זאת אחי…”

– “אין דבר, אומר הוא, גם לאחיה בן־אִמה לא תבוּז, אם אך זריז וממולח הוא כל צרכו…”

בסימטא, בתוך הגשם, עברה מרכבה, קרני אור פנסיה ליטפו בחמימות את זגוגית־החלון הרטובות. אחר־כך נשמע שוב רשרושן המדכדך של הטיפות. שאוֹנו האבל של ליל הסתיו, והשׂממית הצהוּבה של הפּנס חזרה לארוג את קורי־הזגוגית. איש־שיחי נעץ עיניו בחלון והוסיף להטיל חרש את אבק־המלים היבש והיא מסייע לסתיו לחולל עצבוּת ומרה שחורה בארץ.

– כיוון שנתחוור לי, כי בראגין זה מנוול הוא, הפסקתי, כמובן, את שיחתי עמו, אַך ראיתיו, שהוא ניגש אל סטרשנייבה השמנמונת וקורץ לה בעינו כלפי קוליה, והיא טופחת בפרח שבידה על חוטמו של בראגין, ואותה שעה היה קוליה מדבר בלהט עם לאריסה אנטונובנה, ומאמיטקוּלוֹב גוער בו:

– “איני מבין את הנוער, העוסק בפוליטיקה, בדת ובכלל, –בבעיות! בני־הנעורים שבפאריז לומדים בפשטוּת, והכל, בכלל, – בפשטוּת אנושית”.

– לאריסה אנטונובנה היתה יושבת, מזעפת את גבות־עיניה וממוללת את המניפה שבידה, פניה הפיקו מורת־רוח; פאבלוב ניענע את זקנקן־התיש שלו ואמר מעשה שַמָש של בית־יראה:

– “אנו רוּסיה, הננו כינור־של־דוויד של העולם, כל אנחת־אנוש שמנפנפת בו, הוא מנגן מאליו”.

– סטרשנייבה שילבה זרועה בזרועו של קוליה והוליכתו לחדר אחר, אך כשנסעתי עמו הביתה ושאלתיו: מה דעתו על הגברת העליזה הזאת? – השיבני תשובה של איבה:

– “טיפשה וחצופה, ואתה – טעוּת היא בידך, כשאתה מדבר בגסוּת על לאריסה אנטונובנה, היא אדם טוב מאד, ונפשה חרדה על דברים העומדים ברוּמו של עולם…”

– וכשבאנו הביתה, דיבר עליה במלים מוּפלאות, מעודי לא שמעתי מלים אשר כאלה, ונפשי עגמה עלי מקנאה, שאיני יכול לדבר על אשה גבוהה־גבוהה כל־כך. ואת האמת אני מגיד, – פחד תקפני, בחשבי: “ומה יהיה אם תשמע לאריסה אנטונובנה את השבחים מפי קוליה?”

– “אתה, אמרתי לו, הלא רק פעם שנייה אתה רואה אותה”.

– ואין צורך לומר, כי לא היו המלים הללו אלא כטיפת־מיים על מדורה של אש. קיצורו של דבר: קוליה נתאהב. הוא היה מן המתמידים בתיאטרון, ועם זה היה מתיידד והולך עם הניצ’שיאני הלז, עם בוֹגוֹמוֹלוֹב. מכאן ואילך היה ההלה משוטט לו יום־יום על פני חדרי ביתנו, מנער את רעמת־הסוסים שלו, ומקרקר ומקרקר. היה לוקח מקוליה כסף, שקצבתי לו להוצאותיו בסך מאה רובל לחודש. כמובן, ראיתי בחוש, כי כל הדברים האלה לא יהיו לקוליה לטובה.

איש־שיחי קם, ניגש אל הדלת, שהה על ידה ושעה קלה הביט אל הגיטארה כסומא זה.

– זהו כלי־הנגינה של לאריסה אנטונובנה, אך היא הֵרֵעָה לנגן בו…

אחר־כך הניד ידו, חזר אל השולחן, שתה כוס יין וצנח אל הכורסה ברפיון.

– החלטתי לדבר עמו, כדבר איש אל אחיו:

– "הזוכר אתה, אמרתי לו, איך נשבענו אחרי מות אבינו, שלא נסתיר איש מרעהו כלום?

– ופתאום שומע אני תשובת אדם זר, תשובת־איבה:

– “כן, זוכר אני! רני, אומר הוא, מיד היכרתי בך, שמתכוון אתה לתפוס מקומו של אבא ולהכריחני לחיות לפי חוקותיך. אִי אֶפשי בכך! אך בעת ההיא לא קמה בי הרוח להגיד לו דבר זב בגלוי. ועכשיו אני אומר לך: לגועל לי בית־החרושת המסריח שלנו, בושה וכלימה הוא, שפועלינו שרויים בזוהמא ומסתממים באיזה רעל. בעתון כתבו עלינו אמת אכזרית.”

– הוא דיבר כמחצית השעה, בלי הפסק, בכל תוקף העלומים ואי־ידיעת החיים. הוא הודיעני, כי בשעת שביתת פועלינו, מכר בשש מאות רובל שעון של זהב, שנתן לו אביו מתנה, בגמרו את חוק הלימודים בגימנאסיה, ואת הכסף הזה נתן לבוגומולוב, שערך מגבית לעזרת השובתים.

– הדבר הממני כמכת־אבן, אף־על־פי שאַך צחוק הוא לשמוע, שבעל בית־חרושת תומך בשביתת פועליו שלו. זהו, כמובן, מעשה־נערוּת, ואף־על־פי־כן…

– “קוליה, אומר אני, המאמין אתה באהבתי אותך?”

– והוא:

– “לא אהבה מבקש אני, אלא חופש…”

– “קוליה, הרי מבין אני, כי התאהבת בלאריסה אנטונובנה, והכל בא מזה…”

– “דבר זה, אומר הוא, אינו נוגע לשוּם אדם, אלא לי בלבד”.

– כאן, בכוונה אחת ויחידה לעקור מלבו את האהבה הזאת, שבאה קודם זמנה, הירהבתי עוז בנפשי לסלף במידת־מה את המציאות.

– “אתה, אמרתי לו, אחרת, יקירי, כי למן ראש־השנה שרוייה לאריסה אנטונובנה עמי”.

– דבר זה הכאיבוֹ, כמובן, מכאוב גדול ביותר, הוא אף נרתע לאחוריו, כאילו עקרו שן מפיו. החוויר הביט בי במבוכה, ושפתיו רועדות, כופף על אצבעו כף של כסף והיה לוחש:

– “לא. לא באמת. לא יתכן”.

– אך אני בדיתי מלבי פרטים המתקבלים על הדעת, וקוליה האמין לי, קם בשתיקה, ובהביטו אלי הבטה מצוּדדת אלכסונית, פרש לחדרו. ואני נבהלתי: הטוב אני עושה הֲכֵן אני עושה?

– הדבר אירע בשלהי העונה, בימים ההם נתקשרו ביני לבין לאריסה אנטונובנה קשרי היכרוּת טובה; התענגתי בדרך־ארץ על יופיה הבלתי־מצוי, אך לא העזתי לנהוג עמה חירות כלשהי, וכיוון שחלק ניכר מכספה השקיעה בעסקי האימפרסאריוֹ שלה, הייתי נותן דעתי שלא יקפחוה, והיא נסתייעה בחפץ־לב בעצותי, כיבדה והוקירה את שכלי שיש בו מכובד־הראש ואת תום־הלב שבי. החלטתי לשאול עצה מפיה בעניין קוֹליה, וכשבאתי אצלה בצהריים, בשעה ששתתה את קפה השחרית שלה, אמרתי לה, כי הנה, משמע, אחי, העלם, אוהב אותה ושואל: מה דעתה על טעוּת זו? תחילה השיבה בדרך־הלצה:

– "אתה, אומרת היא, בתוֹרת מי אתה משמש כאן, התורת שכנוֹ של אחיך, או יריבו?

– אך מיד זיעפה גבותיה, ובהבריק עיניה הנפלאות ברק של כעס, אמרה במרירות, כי נפשה שׂבעה לה אהבת נערים וזקנים, אנשי־צבא ואזרחים, קציני־משטרה ומהפכנים.

– הָבֵן נא, אומרת היא, רוצה אני לשקוד על מלאכתי בכובד־ראש, ושום אהבה, תהיה אשר תהיה, לא תפתני".

– היא ישבה, באספה רגליה תחתיה, על גבי דרגש קטן, בעטיפת־בוקר של קטיפה כעין הפטל, – היא אהבה מאד כלי־קטיפה, – ועל גבי הקטיפה פריפות של כסף ןזָגִיג, נוסח־ישן, שערותיה סתורות, שערות שופעות ועבות להפליא היו לה. מסתכלת בי בעיניים דוֹחוֹת ואומרת:

– “אל תפריעני. בקרוב אסע לחוּצה־לארץ, בקיץ אשחק בליפצק², ובינתיים יחלים אחיך ממחלת־הילדוּת שלו. בגילו חולף הדבר חיש־קל”.

– ובכן, נתקררה דעתי. אין צורך לומר, כי אני עצמי כבר אהבתי את לאריסה אנטונובנה גם אז, אלא שאז לא היה הדבר ידוע לי. עכשיו יודע אני, כי התאהבתי בה בטביעת־עין ראשונה. בבת־אחת. זה דרכם של אסונות: תמיד הם באים בבת־אחת.

הוא נשתתק, ואני השתמשתי באתנחתא זו ושאלתי:

– ובאמת יפה היתה?

– וכי אינך רואה? – אמר בקפידה, בהנידו ראש כלפי הכַּנָה, והוסיף כמוֹכיח:

– בעיני אחרים אפשר ואינה יפה כל־כך, אך כל אדם מאתנו אוהב את האשה היפה ביותר… בשבוע הראשון של הצום הפקידה בידי את כל עסקיה ונסעה. היא נסעה בתוך שפעת־פרחים, והתלהבות מעריציה מלווה אותה.

– אחד מהם, סגן הקטיגור, אמר לי בקנאה:

– “איש מאושר אתה”.

– וַאלוּ כל אושרי היה, שיום אחד הירהבתי עוז, עד כדי סמיוּת־עיניים, ונשקתי את ידה. את קוליה, שליווה אותה, נשקה על מצחו, בהחלט שלא לצורך, ואמרה:

– “היה בטוב, עלם”.

– והנה נותרתי עם קוליה. ימים ולילות היה יושב בחדרו שבקומה העליונה שקוּד עם ספרים, כחוּש־פנים, עצוּב, ועמו – בוֹגוֹמוֹלוֹב. פעם אחת, בשעת שתיית תה־של־ערבית, שאלתיו:

– “קוליה, כועב אתה עלי ששיחק לי מזלי?”

– “לא, אומר הוא, איני כועס, אלא שדכדוך־נפש יש לי, לפי שדבר אחד מוּקשה בעיני”.

– אמרתי, כמדוּמה לי, שהיתה בו מידה של עקשנוּת? במשך החדשים הללו גדל איכשהו, בבלי משים, נעשה מוצק יותר ואיש־ספר יותר מכפי שהיה. השיחה עמו קשתה עלי יותר מקודם. וכך, בהתנכרוּת־מה, חיינו עד בוא הקיץ, וכשביוּני הגיעה לאריסה אנטונובנה לליפֶצק, קם קוליה ונסע אליה מיד. ששה ימים עברו עלי ביאוּש חרישי, בלילות היו השערות זעים על צדעי מרוב פחד. ידעתי, מפני מה פחדתי. ואשר חששתי בא: ביום השישי שיגרה לי לאריסה אנטונובנה מכתב, המלים נזדקרו בו כצנינים, ואפילו מן הנייר עלה ריח של בוז. היא כתבה:

“אמר לי אחיך, כי התפארת לפניו, שהנך זָן וּמפרנס אותי כביכול. השב מיד: נאמרת דברים אלה? השב לי כאיש ישר, כפי שהנך בעיני”. כאיש ישר לא יכלתי להשיב. הרי בגללה השבתי ריקם פני עלמה, פני כלתי, שאהבתני. בגללה קיפחתי את אהבת אחי והרגשתי, כי כל חיי נתערערו, נתמוטטו. השיבותי בטלגרמה מלה אחת: לא.

איש־שיחי הרים ידו, כדרך העדים בשעת שבועה בבית־הדין, ובתוקף, באמונה עמוקה אמר:

– האמן לי, כי לא יכלתי להשיב תשובה אחרת! המבין אתה? לא יכולתי.

הלובן הכחול שבעיניו נתכסה לחלוּחית, הוא נעץ בי מבט אטוּם, כסגינהור, ובשפשפו באצבע את צווארו, הקיש בשיניו פעמיים, ככלב, ולאחר מכן היה משתעל וממשיך בקול ניחר:

– שיערתי, חיכּיתי, שקוֹליה… יעשה משהו… חשבתי, כי גם לאריסה אנטונובנה… למשל, – תתפתה לעלוּמיו. אך כעבור יומיים, ישר מבית־הנתיבות, נכנס קוליה אלי, למשרדי, לא התפשט, ובכובעו שניזח לעורפו, כשתוי, אך זקוף כחייל, ניגש סמוך־סמוך אלי ואמר:

–,פּיוטר, אתה – מנוּול."

– אזי שיוועתי אליו:

– “שמע נא, הרי גם אני – הבינני נא! – גם אני אוהב אותה. הרי כבר לא חיכּתי שתבוֹא, חשבתי – שתאבד עצמך לדעת, ולא נתיראתי מזה, לא נצטערתי על כך. ואני – הרי גם אותך, אחי, אוהב אני, האמן לי. ואם אין בי כוח להוציא מקרבי את הדיבוק הזה, – מה איפוא אעשה?”

– הוא הסיר את כובעו, ישב והיה מביט אלי בפנים חשכוֹת; רואה אני, שפחד נפל עליו, עיניו מפלבלות בדכאון. אומר אני:

– “אתה יפה, אתה חכם ממני, לך קל לאהוב, אתה יכול לדבר על אשה דברים הנכנסים אל הלב, אתה לכל אשה תגיע. אתה אוהב בכוח־המדמה שבשכלך, ואני בכל גופי בכל נפשי…”

– הוא קם ממקומו ונעל את דלת המשרד. ניגש אלי, בפנים זועפות, חשבתי – מבקש להכותני, אך הוא רק אחזני בכתפי וניערני.

– “ככה? – אומר הוא. – מבין אני. אבל איך נוכל לחיות עכשיו?”

– לחצתי את ראשי אל כף־ידו.

– “איני יודע…”

– אך כבר היתה השמחה בנפשי פנימה; מרגיש אני, כי חזק הוא וטוב ממני, דבר זה ידעתי תמיד, אך אותה שעה נתחוור לי הדבר שבעתיים. נצנצה תקווה בלבי, שענייני עמו יתיישבו בטוב.

– “איני יודע, אומר אני. אתה חכם ממני.”

– “למה זה, שואל הוא, רימית גם אותה, גם אותי?”

– נוּ, לא יכולתי להסביר דבר זה, כבר בעצמי לא ידעתי למה. הוא החל להלך על פני המשרד ואמר, כי עליו לנסוע לזמן־מה, או לעבור לאוניברסיטה אחרת, אך אני הפצרתי בו:

– “לא, אל תעשה דבר זה. כשאתה כאן, יש, בכל־זאת, בוּשה בנפשי, בלעדיך סופי שאסתבּך. אין היא מבינה כלוּם בעסקים, ואני איני יכול להשיב פניה ריקם בשוּם דבר.”

– הוא מגחך ושואל:

– “ואני, מה תהא עכשיו עלי, לאחר שהצגתני ככלי ריק?”

– כמובן, ביקשתי ממנו סליחה, ונעתר לי, והחלטנו לומר ללאריסה אנטונובנה, כי חמדתי לצון, וכי הוא לא ירד לסוף דעתי. ורתחנות־העלומים שבו נתלקחה בו על לא דבר.

– “נו, על־כל־פּנים יהא כך,” – נאוֹת קוליה וריחמני כאח:

– “אי, אתה… לא שיערתי, כי ערום אתה כְּלָבָן הארמי. אם כי לא גדוֹלה היא ערמתך, לא גדולה.”

ושוב אמר איש־שיחי בעוֹז, בּמועַל־י־ד כבשעת שבוּעה:

– בחור מצוין היה אחי. בחור ישר מאין כמוהו, בעל נפש גדולה! דבר זה יודע אני לבטח…

מעבר לחלון לא פסק הגשם מלפרוש את רשתו, ליד הפנס עמדה דמוּת שחורה מפוּלמת, הרימה רגל עבה, חלצה את הערדל והחלה לחבטה בפנס. שממית־האש פירכּסה בתוך קורי הזכוכית.

שתה איש־שיחי מן היין, שלא שיכּרהו, הגביה את כתפיו, שׂיכּל בחוזקה את ידיו על ידיו על חזהו והמשיך בקול שָבִיר:

– לאחר־מכּן היינו, אני וקוליה, שרויים זה עם זה כאנשים שהתוודעו מקרוב. רבות שוֹחחנו בלילות על עניינים שונים מענייני החיים. וקוֹליה הפליאני יותר ויותר בשפעתם ויגונם של הרעיונות הבלתי־רגילים. בהירות עיניו גברה בשל רזון הפנים והכתמים הכחוּלים שבארובותיהן, ובקלסתר פניו הופיעה, הידעת, מין שקיפות שבכובד־ראש.

– על־פי־הרוב דיבר על החיים העשויים בדמות פיראמידה, שאומנם בסיסם רחב, אלא שהוא רקוּב, רעוּע ועלול להיבקע מכוֹבד־המשא, ואזי מוֹט יתמוֹטט הכל, פּוֹר יתפּוֹרר הכּל. ובדברו היה משוקע בהרהורים, צובט את חתימת־שפמו ומגחך.

– “צוּרה אחרת לא תיתכן כלל לא לחיים ולא למחשבה. גם המחשבה בנויה בניין של פיראמידה: יסוֹדה – שפע רב של עובדות מלחמה אכזרית, ורוּמה – מסקנה עלוּבה, חדוּדית.”

– את המחשבות הללוּ אהבתי מאד וּסְבַרְתִּין וקיבּלתין כדברי־אמת, אלא שלא נחה דעתי מקוליה, שבלא שום ויכוח היה מסכים תמיד עם הניצ’שיאני הזה, עם בוֹגוֹמוֹלוֹב. יום אחד אכל עמנו ארוּחת־צהריים מוֹרטוֹן, חימאי, המנהל את בית־החרושת, צרפתי מצוּין בחריפות שכלו! בוגומולוב הטיף לרעיונותיו הבטלים על החופש, ומורטון לגלג עליו, בטענו, כי שוֹרש מהוּתם של החיים הוא בשכלו של האדם.

– בוגומולוב גער בו גערה גסה ביותר:

– “שׂכל כשׂכלך יש גם לביברים, לנמלים, אין זה שׂכל בן־חורין, אלא הסתגלוּת של קוֹפים.”

– ותמיד היה בּן־כּמרים זה מדבר בעזוּת־פנים, הרגיזתני גסוּתו הַגַפְתָּנִית, פרצופו הרחב והמזוּקן, שערותיו הצוֹאים, הבלתי־מסוּרקים. לא היה לו אלא קול של חכם, ואלוּ קוליה סבר, כי פיו מפיק מרגליות של חכמה ודעת.

– על לאריסה אנטונובנה לא דיבּרנו עם קוֹליה, ורק פעם אחת, בדברו עליה עם פאבלוב, אמר:

– “כל עיקר כשרונה הוא ביופיה, וכשרון אמיתי, בשביל הבמה, אין לה. חושבני, כי טעוּת היא בידה, לא בדרך הנכונה היא הולכת. משעממים וקרים חייה, והריהי מבקשת משהו לחמם בו את הנשמה. בתו של פרופיסור פלוני, ילדה נכת־רגליים, משוּתקת, משחקת ומתחממת כנגד תמונה, שבמדוּרה דולקת מצוירת בה. והנה גם לאריסה אנטונובנה מתחממת ליד אש מדוּמה.”

– פאבלוב החל לצרוֹח, להתנצח, לפרכּס, ואני שמחתי מאד לדבריו הנבוֹנים של קוֹליה. האמנתי לו בעצמי לא יכולתי להוציא משפּט על כשרונה של לאריסה אנטונובנה, ולא היה לי שום עניין כלל במישחקה. בצאתה אל הבמה, לא ראיתי כלום, אלא אותה בלבד, לא שמעתי כלום, אלא את קולה העצלני בלבד, עקבתי אחרי דמוּתה ההדוּרה, המרחפת כביכול באוויר. היא היתה מהלכת בקלוּת, ובצעד שיש בו, הידעת, מין מלכוּת, כעוֹשה חסד לארץ ולַדָרִים עליה. הרהיבתני זקיפוּתן הגאיוֹנה של רגליה, ושדיה… לא־גדולים, מרוחקים זה מזה.

בעצימת־עיניים הניד איש־שיחי את ראשו מנוֹד של אבילוּת.

– על מה דיברתי? כן. שמחתי לדברי קוֹליה, שאמר, כי לא בדרכה שלה היא הולכת, וחשבתי, כי דרך מוּטעית זוֹ, אולי, תביאֶנה אלי. וכשבאה לעירנו, הלכתי אליה בבטחון גִמוּר, אך מצאתיה מרוּגזת: עוֹנת־הקיץ לא הצליחה, והיא הפסידה כשלושים־אלף רוּבּל. מיד שקלתי בלבי, במה אַרגיעֶנה, אמרתי לה, כי עשיתי בכספה עסק טוֹב ביותר בקניית שמנים, ויש בידי להציע לה עשרים־ושבעה אלף וכל־כך מאות רוּבּל, – בכוונה לא נקבתי סכום עגוֹל, כדי שיהיו הדברים מתקבלים על הדעת כאמת לאמיתה. היא שמחה, יש והכסף גם הוא משמח לבו של אדם."

– "לא, באמת? – שאלה.– הו אתה באמת ידיד נאמן. ומה שלום אחיך המטורף?

– הצלחתי להוכיח לה, כי טעה קוֹליה, כי לא הבין את הלצתי. פניה נזדעפו, היא נעצה בעיני מבט של חשד ושאלתני באָחזה באוזני:

– “הלצה? איזו הלצה?”

– “פעם אחת, אומר אני, הגדתי לו כי אילו הסכּמתּ…”

– היא נעצה צפּרניה בסחוּס אוזני וזירזתני בכעס:

– “נוּ?”

– “להינשא לי,” ־ אוֹמר אני.

– “אתה משקר”, – אמרה ודחפתני מעל פניה. – “כאן משהו אינו כשוּרה. לא כך אמרת. כן, כן! הנני מתרה בך, אדוני, אוי לו למי שחומד לצון עמי. צְרַמְתִּיךָ בחוזקה?”

– “לא, אומר אני, מה את סחה…”

– “צר לי, אך – אני בכל כוֹחי.”

– חשבה מעט ואמרה חרש:

– “שניכם אנשים חביבים מאד, אך בּרוּאים מן הדור הישן, שאחרו להיוולד. אנשים משוּנים. נהיה־נא ידידים, אך בלי הלצות, כן? וָלא…” – ואיימה בניד־אצבע.

– היא היתה מתלבשת להפליא, – המשיך איש־שיחי באנחה והביט אל נימי הגשם המלוכסנים מעבר לחלון; הרוח סכסכתם, קרעתם, ועכשיו שוּפּכוּ כזרעי זגוגית על החלון ועל הפנס.

– אם בשמלה צרה, המכסה עד צוואר, ואם בשמלה רחבה, היינו הך, – תמיד הרי היא כעירומה. התבין? כן, עירוּמה. גוף גא כל־כך. ממש פחדתי להביט אליה… ונפשי מרה עלי: האומנם גם שאר בני־אדם רואים אותה כמוני?

– כשחזרתי הביתה, שאלני קוֹליה: “מה זה באוֹזנך?” אמרתי לו, כי בשעת גזיזת הזקן צרמתי אוזני במספריים. החלה העונה. עירנו, הידעת, עתיקת־ימים היא, עיר של סוחרים, דברים שיש בהם עדינות יתירה אין הקהל מחבּב, אוהב הוא מחֲזִיוֹת רוּסיוֹת, ביחוד כשיש בהן מפּאֵר התלבּוֹשת; אבל כשעל הבמה מהלכים אנשים לבושי מקטורן, ובלי יכולת להבין, מי, מה, או את מי אוהב כאן, מדברים על כך דברי שיגרה ושממון, – מה שעשוּע או הֲפָגַת־שיעמום יש בכך? ולאריסה אנטונובנה אהבה לשחק דווקא במחזות כאלה, של האופטמאן של איבסן. ועל כן, כשחברתה סוֹסְנִינָה, אשה מרשעת, שיחקה את “הקוסמת” או את “מאריה סטיוּארט”, היה הקהל הולך לתיאטרון בחפץ־לב, ואלוּ את לאריסה אנטונובנה לא אהבו, ואף־על־פי שפאבלוב הפליג בשבחה בדברי הבקורת שלו, לא באו לראותה אלא מטרוניות, בזכותן של שמלות האופנה החדשה, ובני־הנעוּרים, ואלוּ הפארטר והתאים עמדו ריקים. היא לא זכתה לאוּלם מלא, והדבר הביאה לידי רוּגזה.

– “בעולמנו, שבו אי־אפשר שלא לאהוב, ולאהוב אין יודעים, היה התיאטרון יכול ללמד את אהבת האדם, האשה, החיים,” – אומרת היתה לאריסה אנטונובנה.

– חייה חיי רווחה היו, תמיד, כל ערב שלא שיחקה, היו אורחים אצלה, סעוּדה, ויין, ונסיעה ב“שלישיה”. וכל הסובבים אותה כאילו רוח תּזזית נכנסה בהם. פאבלוב, מכוּרכּם, משתעל, נחנק וצווח:

– “נִהְיֶה כַּשֶמֶש!”³

– בֶּמֶר, השחקנית הווֹדיבילית, שרה שירים של ניבּוּל־פּה, בראגין, כמוּבן, מרבה להג על־אודות היהודים, מאמיטקוּלוֹב צוהל כסוס, והכל מצווחים כאן, – אלוהים, מוות, אהבה! צמרמורת אוחזת בגופי מפני המהוּמה הזאת. ולאריסה אנטונובנה יושבת כמלכה ומחייכת חיוּך לא־טוב, זר. לעיתים קרובות זכרתי את דברי קוֹליה: אכן, העלה אדם מדוּרה, רואה איך אנשים נשרפים בה עד אפר, והוא עצמו, – הקוֹר והבדידות תוקפים אותו.

– בערבים כאלה היתה אהבתי את לאריסה אנטונובנה קלת־רגליים לברוח כצבי, ואת כל האנשים הללו היה את נפשי לשלוֹק ביוֹרה רותחת. שנינו, אני וקוֹליה, אוֹרבים זה לזה, כשני גנבים, המתנכּלים לגנוב את החפץ האחד, אך איש־איש לְבִצְעוֹ. אני סבוּר, כי לאריסה אנטונובנה הבינה לרוחנו; פעם אחת, כששתתה לשכרה מרוב צער, שאלה דרך־קינטוּר:

– “ובכן, אחים נחמדים, האינכם חוששים, שמא אטרוֹף אתכם?”

– כן, בלשון זו שאלה. אני – החרשתי, ואלוּ קוֹליה ענה בהלצה מחוּכּמת:

– “תטרוף לביאה, ואַל תשרוֹט חתוּלה.”

– לפעמים בשעת דכדוּכה של נפש, שאלנו זה לזה בגלוי:

– “מה, אחא?”

– ו־צחקנו. אפילו – צחקנו. יום אחד אמר קוֹליה:

– “היא צחצוּח־של־חמה.”

– לא אָרכו הימים, ואנו חדלנו לצחוק.

– העירה בא איש אַנגלי, וויליאם פרוקטור שמו, עסקי נעורת של קנבוס עניינוהו. הוא לא היטיב לדבּר רוסית, ומאמיטקולוב הציגו לפני לאריסה אנטונובנה. היא שמעה אנגלית, גם צרפתית. והנה הידעת, יושב לו פרוקטור זה כמין אנדרטה על־ידה ואינו זז ממקומו, יושב ומגלגל עיניו הגדולות, האפורות, גבה־קוֹמה, כּיָצוּק כולו, פניו שזופות, מצחו שסוּע, ומשהו תקיף בו. מרבּה לעשן עד לאימה, שותה יי"ש, כעגל היונק חלב, ואינו משתּכּר, ורק מעמץ עיניו. אותה שעה הוא נראה כאדם המשתוֹמם למראה הבריות, אלא שחוֹשד בהם וממאן לגלות את השתוממותו. ורק פעם אחת, כשחקנית המוּכשרת עד מאד, סוֹניה זוואנציבה, שרה לפניו שיר־ילדים, הקיש בלשונו, כאילו ירה יריה, ואמר לה:

– “תודה. זה עולה על כּל מה שידעתי עד כּה.”

– נשק את ידה ונסתלק בחיפּזון, בלי לברך איש לשלום. מיד לאחר מכן נעשתה לאריסה אנטונובנה חרישית יותר, מכאן ואילך היתה כמין עֶדנה חתולית בתנועותיה… נוּ, קיצורו של דבר, הלא תבין…

– וקוליה שלי פניו החשיכו ונפלו שבעתיים.

– “הנה,” אומר הוא, “הצייד האמיתי לחַיַת־הַבָּר שלנו, הלז לא יחטיא המטרה.”

– נטש קוליה את לימוּדיו, עד הצהרים היה שוכב במיטתו, ולאחר־מכן מהלך יום תמים על־פני החדרים בסנדלים, בלתי מלוּבּש ושורק שריקה טוֹרדנית. ואני כיון שנודע לי, כי האנגלי – שטוּף בקלפים, הצגתיו בקלוּבּ לפני אחד, סגן־קטיגור, שאמרו עליו, כי אינו כשר במישחקו, אך זריז ביותר. קיוויתי, שירוֹקן את כיסי האנגלי. ואומנם רוֹקן. אך מקצת ההפסד הוכרחתי לשלם אני. קראתני לאריסה אנטונובנה ואמרה לי:

– “תן לי גמילות־חסד, חמישים אלף כנגד שטר חוב.”

– “בבקשה.”

– הייתי בקי בעסקיה יותר ממנה, ואין צורך לומר שהבינותי, מה טעם נצרכת היא לגמילות־חסד. לא לתת לה – לא יכולתי. אילו ציוותה: “הצע המיטה, פרוקטור לן אצלי הלילה!” – מן־הסתם הייתי מציע את המיטה. אפשר שלאחר מכן הייתי שולח יד בנפשי. אך קרוב לוודאי שלא. גם זאת הפעם לא הייתי שולח יד בנפשי. הרי חי אני. והיו גם גרועים מפרוקטור. הוא נסע במהרה, ולאריסה אנטונובנה נשארה בחמת־יגוֹן והחלה לחיות חיי ביזבוּז והוֹללות יותר מקודם. גם קוֹליה נמשך אחרי הלגימה. קשה מאד להיזכר בכל אלה, קשה מאד, אל אלוהים! הצעתי לו: קום סע לזמן־מה לחוצה־לארץ, לפטרבורג, לסיביריה. והוא אומר: נסע יחד.

– “יקירי, הלא רואה אתה, – אין לי סיכּוּיים.”

– והוא משיב בפנים זועפות:

– “הרוח – לשון נקבה היא: הרי על־כן כה הפכפכת הרוח. ואתה – ערמומי אתה, סבלן, הנך יכול לחכּות עד שתהא רוּח טובה נושבת, ואפילו – לחוללה.”

– הוא החל לדבר ברישעות, בליגלוג, והיה זוקף בי עין לא־טובה. יושב הוא, מנענע רגלו, ובשרקו, מסתכּל בי, עד כי צר לי המקום בחדר אחד עמו.

– כל ימי־הצום ישבה לאריסה אנטונובנה בעיר, בימי הפסחא נתחדשו ההצגות, וברביעי לשבעת ימי תוֹמא הקדוש, בלילה, איבד קוליה את עצמו לדעת ביריה בגינת התיאטרון, הנה כאן, מאחורי קרן־הרחוב. משהו נפל בינו לבין לאריסה אנטונובנה, אין איש יודע מה, אך נפל דבר ביניהם. לפני מותו היה אצלה, שניהם הלכו לבית־העלמין, אל קברו של פאבלוב. כן. ירה קוליה אל לבו. הביאוהו הביתה, געיתי ביללה כזאב, וכל עולמי חשך בעדי, כאילו רוח־סערה טלטלתני לתוך באר, לתוך בור, ושם סחרחורת, חֲמַרְמוֹרֶת, טלטלה רבה. זוכרני: שיניו של קוליה מחושפות בלעג, ומתחת לפיטומת שדו השמאלי – כתם דק, כמין שממית קטנה. לא דם, ולא כלום, ורק שממית קטנה, כהה. ולאחר־מכן, הידעת, נתלקחה בלבי שנאה עזה כלפי לאריסה אנטונובנה, שאילו באה אותה שעה, איני יודע מה הייתי עושה, על־כל־פנים – רע ומר היה בסופה. היא באה עם בראגין כנטות היום, כבר היתה חשכה, והגשם המה כמו עכשיו, פגשתיה בטרקלין, גערתי בה, רקעתי ברגלי, אך היא הדפתני בידה מתוך השתיקה, והידעת, במין תקיפות, ושאלה בגסות:

– “איפֹה?”

– שִכְמִיָה, מעין גלימה תיאַטראאַלית, כולה מוזלפת גשם, צנחה מעל כתפה, ושּיה נגררים על הרצפה. פניה של לאריסה אנטונובנה חיוורים עד כדי כחוֹל, עיניה לוהטות עד בלתי נשוא, וכל מראיה כאילו באה מתוך סיפּור־בלהות. כרעה על בּרכּיה ליד הספה, שעליה היה מוטל אחי, ליטפה את פניו ביד אחת, ובשניה היתה מצטלבת ואומרת בקול:

– “נו סלח, הנער, סלח! הרי אמרתי לך… אל אלוהים. סלח…”

– גם אני עומד על ברכי לצדה ומלחש:

– “את עוֹללת זאת. פרי מעלליך…” – אומר אני, וטינא בלבי אין לי עליה, ורק אימה גדולה, ומין ריקנוּת, הידעת, בתוך נפשי פנימה, צלילוּת־דעת, הכל רואה אני, בכל משגיח אני, בכל תמוּרה בארשת־פניה, בכל ניד־אצבע שלה.

– “שתוק אומרת היא, שתוק!”

– וליטפה בפיסת־ידה גם את לחיי, כאילו הייתי גם אני בר־מינן. לוהטת מאד היתה ידה ורועדת, וגם אני רעדתי כולי. היא קמה, ניגשה אל החלון:

– “תן לי, אומרת היא, יין חריף.” הזמנתיה אלי; גל־של־עצמות זה, המנוּול בראגין, גם הוא הלך עמנו, והיה מקנח את משקפיו, כאלו לא אירע כלום. ציוויתי להקריב יין, תה, והנה, אדוני, למן הלילה הזה החלו חיים שאין שום דמיון יכול לשער כלל. היא שתתה קוֹרְפִית של פוֹרטוויין, אחר־כך תה בקוֹניאק, ומיד נתלקחה כולה. עיניה נשתלהבו ביתר פראוּת, עיניה, – כפי שאפשר לראות גם בתצלומים, – היו לגלגניות, זרות לכל. היא פתחה בדברים מדכאים וגסים, בשום אופן לא יכולתי לשער, שאשה משכילה ויפת־תואר תעיז לדבר דברים מגוּלים ומוחצים כל־כך.

– "הנה, אומרת היא, שלח יד בנפשו נער חביב, פיקח, לפי שלא עשיתי רצונו. אך מה עלי לעשות? האומנם מוכרחה אני להזדקק בנפש נכנעת לכל החושק בי? לבראגין, המחכה כבר שלוש שנים לשעתו, לך, – הרי גם אתה, כמובן, מקווה לראותני במיטתך? אך, שמעו־נא האומנם משום שחנני אלוהים יופי, חייבת אני לשלם לכל אדם החוֹשק בו, אפילו אם הלה מעורר בי רגש של תיעוּב?

– ממש כשלוּ ברכי מגוֹדל הבושה והפחד לשמע דבריה. איום היה הפשר שנתחוור לי, – היתה אמת בדבריה, הם חשפו לנגד עיני את חייה מצדם האחר, הקשה עד מאד. ובראגין, שגם הוא היה בגילופין, עיווה את פרצופו הגרמי ואמר:

– “לאריסוֹצ’קה, איני אוהב דרמות, איני מאמין בדרמות. כל זה פשוט עד מאד. סטוּדנט עשיר איבד עצמו לדעת? אין דבר. בצל קדושים יתלונן, ולָךְ – פִּרְסוּמוֹנֶת.”

– אחזתיו בעורפו, ביקשתי להכותו, אך לאריסה אנטונובנה סילקה את ידי, כאילו הייתי ילד רפה־אוֹנים.

– “הנח לו, אומרת היא, הוא מנוּול. מוכשר מאד, אך מנוּול. ואולי משום כך מוכשר. אנשים טובים רק לעתים רחוקות בעלי־כשרון הם.”

– בראגין, המנוּול, הסכים לדבריה:

– “זה – נכון. רק על הבמה מתחפש אני כאיש טוב, והדבר מגוחך תמיד גם בעיני, ומשום־כך צוחק הקהל. נעים לו, לקהל, לראות, שהטוב – מגוחך ועלוב…”

– ולאריסה אנטונובנה מוסיפה לדבר את דבריה הנואשים:

– “מטרה יש לי, רוצה אני לגרש את התיפלוּת מן הבמה, לטאטא את הזוהמא הישנה, להראות את נשמתה של האשה בת־דורנו, שמבחינות רבות עלתה על עצמה, ואינה יודעת, מה תעשה בה? אין די לה באהבה, אין די לה באימהוּת, יש לה עוד משהו. מה? איני יודעת, אך יש משהו.”

– אלף פעמים שמעתי, לאחר־מכן, דיבורים אלה, אלף פעמים!

– “קשה לי, אומרת היא. קשה לי מאד! על הבמה עודני איש זר. אנשים ניצבים בדרכי לשטן לי, מפריעים אותי מלחיות, מלעבוד, אוחזים בעקבי, והנה – מוּטלים מתים… קוליה שלך – חכם הוא, חביב הוא, אך אין לי צורך, הרי אין לי צורך בשום אדם.”

– היא מדברת ואינה פוסקת מלשתות, כביכול מכבּה דליקה. שתה בראגין, שתיתי גם אני. נשתכּרתי עד דמעות, נכמרוֹ רחמי על לאריסה אנטונובנה, עלי, על קוליה. וביחוד – עליה. כרעתי ברך לפניה ואמרתי לה כי כל ימי מוּכן אני לשרתה, כל ימי, ככלב. והיא החליקה על שערותי והסכימה:

– “כן, אומרת היא, פּטרוּשה, נפש נאמנה, ישרה, נפש כלב יש לך, יודעת אני…”

– הה, אלי, אלי שבשמיים…

– משהו רישרש בקרו־זווית, ליד התנור. איש־שיחי נאנח, נתנודד, ובהרימו את הנר המטפטף האיר את קרן־הזווית.

– שם – עכברוֹש, תמיד בשעה זו הוא מתחיל… מגרד.

אחר־כך היה מבטו הקפוא תקוּע שעה ארוכה בחלון, בלי הרף היה הגשם משרטט שם רשת של קווים מלוּכסנים ומלפף בהם את אור הפנס. חצאי־כדור שחורים צפו בגוּלת־האור העמוּמה, – סְכוּכֵי מטריות הלכו אנשים שחזרו מן התיאטרון.

מישהו קרא סמוך לחלון:

– לא, לא אוּכל.

– בלילה ההוא אהבתי את לאריסה אנטונובנה אהבה אמיתית, אהבה לא־רוּחמה. בקיץ שכרה לעצמה קייטנה על נהר אוֹקָה, סמוך לריאַזאַן, לעתים קרובות הייתי נוסע לשם אליה וראיתי: היא חיה, כמו תמיד, חיים של שאון ומהומה, ואנשים חדשים וכן שונים מתנכּלים לצוּדה, אני שואל:

– “הם מפריעים אותך?”

– “כן, אומרת היא, הכל מפריעים אותי, ורק אחד עוזר לי לחיות, – אתה, פטרוּשה.”

– כמובן, – יום־טוב גדול הוא לי לשמוע מפיה דברים אשר כאלה, והיא העניקתם לי ברוח נדיבה ובכך קשרתני אליה ביתר שאת. היא היתה, בכלל, נדיבת־רוח. ופליאה היא: היא לא היתה טובת־לב, אך בדיבורים של חיבה לא קימצה, גם כסף פיזרה כקליפת־השוּם, והיה צורך להשגיח בשבע עיניים, שלא יקפחוה מיני נוכלים, המתפרנסים בדברי־גניחה על צרוֹתיהם. כסף נתנה לבריות במין חיוך, שאפילו הייתי קבצן, לא הייתי מבקש ממנה פרוטה. היא בָּזָה לבני־אדם, ואת הלא־יוּצלחים שבהם – בסילוד נפש רב ביותר. לפעמים היה פלוני מתאונן באוזניה על רוֹע מזלו, פתאום היא מחייכת בעיניה, מצמצמת אותן ואומרת:

– “אח, כמה מיסכנים אנחנו!”

– כמין תל־של־שלג, היו מלים אלו נופלות עלי, ומפחד בּוּזָה הייתי מתאפק מלדבר לפניה על אסוני, ואת כל שמחות־החיים שאבתי מן הדאגה והחרדה לה. היא קבלתני תמיד בסבר פנים יפות, כקבל איש קרוב, ובהציגה אותי לפני מכריה, היתה אומרת דברים הנכנסים אל הלב:

– “אבקש לכבדו ולאוהבו, זהו ידידי, שידידות אינה תלוּיה בדבר.”

– והבריות, כמובן, סברו, כי היא שרויה עמי. “לכבדו ולאוהבו”. ואומנם, אהבתני השחקנית הקוֹמיקנית סוֹניה זוואנציבה, אשה חיננית, מוכשרת, טובת־לב וכמעיין המתגבר בשמחתה; היא התגוררה יחד עם לאריסה אנטונובנה. ישבתי עמה בגן, על־שפת האוֹקה, נהניתי מזיו השקיעה, היה ערב שחוּן ריחני, התירזה פרחה. הציתה בוניה פאפירוסה ושאלה:

– “מה, פּטרוּשה, אביר מיסכן, קשה לך?”

– “לא, אומר אני, אין דבר.” – חששתי לומר את האמת, בדעתי כי אם אפתח פי לדבּר, אתאוֹנן על לאריסה אנטונובנה.

– "חדל, חביבי, אומרת היא, וכי אינני רואה? שנה שלישית מסתכלת אני. והרשני לומר לך בגלוּי:

לְחִנָּם, בָּחוּר, הָלַכְתָּ,

לְחִנָּם, בָּחוּר תִּטְרַח,

שׁוּם דָּבָר לֹא תְּקַבֵּל שָׁם,

רַק חַיֶּיךָ תְּקַפַּח!

– “והנה אני, אומרת היא, אוהבת אותך, אף־על־פי שלא יאה לאשה להגיד ראשונה דברים אלה. אוהבת. מאד. שרואה אני, איך יכול אתה לאהוב, ואני מרחמת עליך רחמים טובים, רחמי אשה ואם.”

– נבוּכוֹתי, קמתי, וממש – קום קפוֹץ לנהר! והנהר, הידעת, מוליך, מוליך את מימיו, העכורים מחיי. בעיני סוניה – דמעות, ודיבורה תוך כדי צחוק.

– “אני אוהבת אותך אהבה עזה, ממש עד כאב־לב. כנערה פתיה. הנה כך…”

– אמרתי בטפשות רבה:

– “חן־חן לך, אבל…”

– “שתוק”, – אומרת היא בחשאי ומושיטה ידה, כאילו דוחפת אותי מעל פניה, – “לך־לך. אך על כל צרה שלא תבוא, זכור, כי יש בעולם איש אחד, האוהב אותך בפשטות, בכל לב, בלי כַּוָנִים. ולאריסה – הַשִכֶל אכל את נשמתה…”

– והיה כל זה טוב ויפה, אם כי עצוב, אילמלא דבריה האחרונים, שאמרה על נשמתה של לאריסה אנטונובנה. נפגעתי. אפשר שלא הבינותי את נשמתה, אך אהבתיה והרגשתיה. וכאן בא אדם ומחמת קנאה ותחרוּת מעוֹלל בעפר את הנשמה היקרה הזאת. החוויתי לה קידה בקרירות־מה, וזוואנציבה הוסיפה לשבת על הספסל ולעשן, ואלו אני פרשתי היערה, ושם גברה עלי העצבות כל־כך, עד כי, האמן לי, בפעם הראשונה בחיי געיתי בבכיה. הנני רועד כּוּלי ובוֹכה, בהביני, כי ייתכן שבמו־ידי דחיתי את האושר היחידי, שהוא לי בגדר האפשרי, ועל לאריסה אנטוֹנוֹבנה צר לי. והיתה נפשי מדוּכדכה עלי כל־כך, שלא השגחתי בדבר וישבתי על קן של נמלים, והנמלים עקצוני בכל פה. עוקצות הן, ואני איני מבין, מה הענין, ומוסיף לשבת. אחר־כך הוצרכתי ללכת להתרחץ ולנער את בגדי, את לבָנַי. כל הלילה שוטטתי על שפת הנהר, ובנפשי, הידעת, מין תבערה שחורה ותמוטת כל הכוחות. בבוקר, לאחר פת־שחרית, קראתני לאריסה אנטונובנה אליה ואמרה לי בחריפות:

– "בגללך ערכה לפני סוֹפיה מחזה דראמאטי, ורע עד מאד, אין זה האַמפּלוּאַ שלה. אם השיבות פניה ריקם, הרי זו שטוּת כפולה ומכופלת, אבל עניינך שלך. התאוננת?

– “לא עלתה על דעתי כלל,” אומר אני.

– הסתכלה בי וחייכה את חיוכה, הנוקב ויורד חדרי־לב.

– “כמדומה לי, אומרת היא, אמת היא. ובכן, אדוני, אל תיחל לי תוחלת כלשהי. לעולם לא יהיו לך שום רוֹמאנים אתי, ואת הדבר הזה חרוֹת על לוח־לבך לזכרון. ולעצמו של דבר הרי בכלל שמחה אני שהסתלקת מסוֹפיה. גם בשבילי, גם בשבילה. היא היתה באה עמך חיש־מהר לידי שעמוּם, ואני – לא ניחא לי בלעדיך. הרואה אתה, איזו חית־טרף אני?”

– ביום ההוא היתה לבושה שמלת־תחרים לבנה, ובעד התחרים זרח גופה, – ממש כאבוּ העיניים מלהביט. כל אשר עליה – לבן, הגרביים, הסנדליות, שערות הערמון עוטרים את ראשה, ועיניה מחייכות חיוך שלגלוג וכעס משמשים בו בערבוביה. שוכבת היא על הספה, הסנדלית נשלה מעל רגלה, העקב עגול, כתפּוּח. בחדר – שמש, פרחים,– יפה להפליא היתה בפרחים ובשמש. כוח איום ונורא הוא יופיה של אשה, אדוני…

– זכרתי את דברי קוליה:

– “צחצוח של חמה”…

– החרישה מעט ואמרה מהורהרת:

– “אתה, פטרוּשה, אינך יודע כלל, כמה מוכשרת היא סופיה. אין לה מרחב לפרוש כנף, אין מחזות בשבילה. אילו היה לי חצי כשרונה! והנה רוצה היא להיות אשתו של סַבָּן. שמע לי, משוך ידך מסבּוֹנך זה, לאיזה צורך הוא לך?”

– “טוב,” אומר אני.

– ואומנם, לא היה לי שום צורך בבית־החרושת. כבר ידעתי, כי כל ימי אתהלך ערירי. בחזירתי הביתה הצעתי למנהל בית־החרושת מורטון, שימצא קונה, אך הוא נדהם, נתכעס ואמר, כי לא ימכרנו לשום אדם, אלא יקנהו בעצמו. וכך עשה, מכרתי לו את הכל בתנאים הנוחים לו ביותר, הוא היה איש הגון, ואני נסעתי לריאַזאַן, ששם שיחקה לאריסה אנטונובנה, ונתגוררתי באכסניה. והנה החלו חיי החדשים, שתים־עשרה שנה חייתי חיי טלטלה אלה, שתים־עשרה שנה! קשה היה להתרגל לנוודוּת, לבטלה, לצועניות, למיני אכסניות מזוהמות, לחדרים מרוהטים, לחיים בקהל אנשים חדשים תמיד, זרים תמיד. הייתי כגרעין, שהגורל שׁוֹחקוֹ עד דק באבני־הריחיים שלו. רבים עד אין מיספר ברוסיה האנשים החיים בלי דעת למה, – כמדומה לי שכבר אמרתי, כי בעיקר רבים אנשים כאלה במחיצתו של התיאטרון, במחיצתו של השקר. לפי שהתיאטרון הוא שקר לפני־ולפנים. ולאריסה אנטונובנה שיחקה מישחק של אמת, של גילוּי, בלי כחל וסרק. ואפילו בשעה שדיברה את הדברים התיאַטראליים, הדשנים ביותר, לא היה הקהל מאמין לה, וַאלוּ שאר שחקניות, בתרמיתן המפוארת של המלים הללו, עוררו בקהל התלהבות אמיתית ודמעות של השתתפוּת־בצער. ואת האמת אני מגיד: מישחקה של לאריסה אנטונובנה היה בלתי־מעניין, אף־על־פי שאיני אוהב ואיני מבין שום אמנות, פרט למוּזיקה. קשה היה להבין: הטוב או רע הוא האדם, שאת דמותו מעצבת לאריסה אנטונובנה? וַאלוּ הקהל מבקש בהירוּת, אין הוא אוהב לחשוב מחשבות ובוחר לדבר. ואין תימה: כל אדם שואף לפשטוּת החיים, לכל אדם מובנת התרנגולת לאין ערוך יותר מן הסנונית. ופשטותה של לאריסה אנטונובנה היתה פלאית, ולכן, אף־על־פי שנשתאו מאד ליופיה, מכל מקום הצלחה לא היתה לה. היא ראתה, כמובן, דבר זה שהיה לה לדאבון־לב. רואה אני – בוּזה לבריות גובר והולך. לפעמים היתה לוגמת לדימה, ובהקישה באגרופה על השולחן, משדלת את עצמה בדברים, ועיניה נוצצות:

– “שקר בפיכם, בהמות גסות, אני אכריחכם להבנני, אכריחכם! התיאטרון אינו שעשוּע…”

– רחמים רבים עד אין גבול ריחמתיה; היא כועסת, ואני משדלה ומפייסה במחשבתי:

– “עזבי את כל אלה, אַל תּזרי מרגליות נפשך לפני החזירים הללו.”

– ומתפלל בלבי: אלוהים, הסירנה מן הדרך הזה!

– והיא – בשלה:

– “אכריחכם לאהוב אותי.”

– בבחינה הפשוטה, הקלוקלת, אהבוּה, בכל עוֹנה, בכל עיר. מגוחך ומר היה בעיני מראה המתיחוּת וההתרגשות שרגשו הגימנאזיסטים, הסטודנטים, ציידי־האהבים, הקשישים והמנוסים, לגוֹעל היה לי מראה הכלבים הזקנים, בלוּמי־השפתיים, חולי־הקצרת ובעלי הלסת התותבת, המכרכרים ומיבבים מסביבה, וריר־העגבים שוֹתת מפיהם. וההילוּלוֹת! היא נתרגלה להרבות בהילוּלים, היתה שטופה בלגימה יותר מקודם, אך היין כמעט לא פעל עליה, חזקה היתה. ורק לחייה היו עוֹטות אודם, ואישוניה מתרחבים, ועיניה מצטמצמות ביתר לעג, ומבטה שוֹחט כמאכלת. גם לשונה לא ידעה רחמים, ולפעמים דיברה בגסוּת רבה כל־כך, משל העתירה סטירוֹת־לחי. בטוֹרדנוּת יתירה ובחציפוּת חזר אחריה הקטיגור בחרסון, איש מתקתוֹק כל־כך, מתנוצץ, בעל פרצוף של שועל וידיים קרות כשל בר־מינן; הוא אהב לדבר צרפתית ותמיד קרא לפניה את השיר האחד:

גַּם סַכִּין אֲנִי גַּם פֶּצַע,

גַּם הַלֶּחִי הַמְרוּטָה,

גַּם הַזְּרוֹעַ שֶׁהֻכְּתָה.

לִי, קָרְבָּן תָּמִים, – לֵב רֶצַח,

לֵב עָרִיץ נִתַּן לָעַד.

– פעם אחת, בשעת סעוּדת־ערב, נשק את ידה, ולאריסה אנטונובנה קינחה מתוך סילוד־הנפש את נשיקתו בממחטה שבידה ושאלתו בקול רם וקטלני:

– “לאדוני – נזלת?”

– פניו נתכרמו, ועיניו נתעפעפו מאד, כאילו הוכה בסנוורים.

– וגם דברים גרוּעים מאלה דיברה לפעמים, היא לא חששה מדברי עזוּת, ואפילו דברי נבלוּת, שבפיה היתה חריפוּת יתירה מיתוֹספת להם תמיד. במעריציה נהגה מעשה קנטרנוּת וגחמנות, ואהבה יתירה אהבה להסיתם איש ברעהו. במינסק חזרו אחריה סגן הגובּרנאטור ואחד בעל בית־חרושת. והיא הסיתה אותם איש ברעהו הסתה יתירה עד שנפלה שערוריה בעיר כּוּלה, ואפילו בעתוני־הבירה כתבו על כך. שם נמשכה אחרי ויולונצ’ליסטן מן התזמורת פרחח יהודי; אך לא אָרכו הימים, וציוותה לי לקצוֹב לו סטיפנדיה, והבחוֹר נשלח לווינא להשתלם בלימוּדים. כן, שכחתי: הקומיקן הלז, בראַגין, תלה עצמו בקרס של נברשת, בשלחו לי וללאריסה אנטונובנה מכתבים של נַבלוּת. בחייו היה נבל וגם למוּת מות־ישרים לא היה בו עוז… לשחק את ישוּ ביקש, חֶה־חֶה! הנה גם זאת, הידעת, ראיתי פעמים הרבה: ככל שתגדל נבלוּתו של אדם, כן יתאווה תאווה יתירה לשחק בתפקיד של איש נדיב־רוּח. וגם יש מהם שמצליחים בכך… הרוצה, אדוני, עוד יין?

הוא קם, כפף קומתו בקרן־זווית, ליד התנור ואמר:

– יין משובח יש לי, היין שהיה אהוּב עליה, סֶנט־אֶסטֶפּ. לפנים הייתי מזמינו ישר מצרפת.

פתח בזהירות שני בקבוּקים, אחד הציג לפני, ומן השני מזג לעמו כוס מלאה ובעצימת־עיניים ובניד הפיקה־של־גרגרתוֹ היה מוצה לאט־לאט. קינח פיו בממחטה והמשיך לדבר בשטף, ברכּוּת, במלים חרישיות, כמי שאומר פרק תהילים.

– היא התאהבה לעתים קרובות, אך, הידעת, לפתע־פתאום ובחפזון כאילו קיימה את מצוות התולדה בטאַמבּוֹב נתקוטט בגללה המפקח על בית־הסוהר עם קצין פלוני, היה דוקרב, המפקח נפצע, והיא סירבה להיפגש עם שניהם כאחד וקודם לסיוּם העונה קמה ונסעה עם אחד הפריצים לאחוּזתו. הוא היה עוסק בחפירת תלי־הקברות, איש תימהוני היה, מסוּרבּל, חדל־ישע, וכוּלוֹ חיוּכים. היא בכלל נמשכה אחרי המתמיהין. בביתו של בעל־האחוזה נתגוררה עשרים־וששה יום, אני תמיד דייקתי במניין ימי הרומאנים שלה, איני יודע לשם מה, אולי חשבתי, כי יבוא יום ואצטרך לפקוד עליה את כל אלה. הרי בשר־ודם אני, ובימים ההם שעשעתי עצמי בתקווה כי אתנקם בה.

– לפעמים רואה הייתי: תולה לאריסה אנטונובנה בפלוני מבט מיוחד, לטפני, ומיד מתחוור לי: העניין מתחיל. מעודי לא טעיתי בכך, והייתי חדל לבוא אצלה. בלילות חרקתי שן וחשבתי בלבי: אולי ארעילנה? הייתי לשחוק בכל הערים. וּמִשֶתִּפָּנֶה, מיד הריני תקוע שוב על ידה, מוכן ומזומן לעשות כל נדנוּד רצון שלה. כמובן – מהלך אני קדוֹרנית, אך היא מאיימת עלי באצבע קטנה:

– “פטרוּשה, אל תשטה.”

– יום אחד לא התאפקתי, ובהיותי בגילופין, שאלתיה:

– “האמנם לא תבוֹשי להפוך אדם לכלב?”

– היא נעצה בי עיניה, נאנחה ואמרה:

– “תמיהה אני, אם הנך בגדר אדם.”

– מאד הפליאתני האנחה הזאת, וכאילו גם הפיסה את דעתי, ורוחי נתארכה. לבה נמשך אחרי סופר אחד, מחבּר־מחזות, איש יהיר וגס־רוח. בשעת סעוּדת־ערב צבט לה, מתחת לשולחן, והיא קפצה ממקומה ואמרה:

– “פּטרוּשה, אדון זה הגיעה שעתו לחזור לביתו, אל אשתו, לווהו נא.”

– נ־נוּ, ליוויתיו, הידעת, לאו־דווקא בדרך־ארץ. מן השחצנים היה. ראיתי בחיי כמה סופרים, ובכולם, כבשחקנים, היה משהוּ נשיי, זייפני, מתחפש. כולם כביכול שַׁוָרִים, מפסעים בזהירוּת, מְטַרְטְנִים בחפצם לצאת ידי כולם, לשאת חן וחסד בעיני הבריות.

– כך, בחיים צועניים אלה, במהומה של שערוריות, בעניינים בטלים ודברי־בּדים, שרוּי הייתי ליד לאריסה אנטונובנה חמש שנים, ובשנה השישית, בטומסק, החלו אצלי חיים אחרים, טובים או רעים מאלה – איני יודע. הקהל בסיביריה גס, בהמי, אך לאריסה אנטונובנה היטיבה לשחק שם את “נורה” ומצאה חן רב בעיני בני־הנעוּרים. הקיפוה הסיביראים, יושבים סביב לה כּדוּבּים, ממצמצים בשפתותיהם ולועסים אותה בעיניהם. פרוות נותנים במתנה, בסוסים מסיעים אותה, ובכלל העלו ענני־עשן הרבה, שאפילו אני, שאיש מתוּן הנני, נסתבכתי איך־שהוא והוּכּיתי בסנוורים. רוּחה של לאריסה אנטונובנה טובה עליה להפליא, כולה זורחת, אפילו יפתה יותר משהיתה.

– פתאום הגיעתני השמועה, כי שני גבירים מהמרים זה עם זה: מי מהם יכבשנה עד ראש־השנה? הזמנתים לסעודת־צוהריים בריסטוֹראן, בתא מיוחד, ובכיסי אקדוח “בראונינג”, – סיביר, הידעת, וכמעט בכל לילה הריני מאחר לשוב הביתה: ובכן, אומר אני לציידים הללו:

– “אתם חדלו לכם מן ההימוּר שהימרתּם, ובכלל אל תעיזו להטריד את לאריסה אנטונובנה. אין לי טעם ונימוק לחוּס על עצמי, ואם אראה, כי דברי לא השפיעו עליכם, – את גולגלותיכם ארוצץ.” תחילה ביקשו להסתער עלי, אך כיון שהטלתי עליהם אימה באקדוחי שהראיתי להם, הבינו, כי אכן בכוֹבד־ראש אני מדבר אליהם.

– נו, אומרים הם, טוב". ניסו להשכּירני – ולא הצליחו, בעצמם נשתכּרו. אחד מהם היה דק, בעל־זקן, דומה לאיקונין של אחד השוטים־והקדושים, ועיניו – עיני רוצח; השני – שמן, אדמוני ומנבּל פיו מאין כמוהו. בשכרוּתוֹ לא פסק בעל־הזקן מלתקוע לידי טבּעת משוּבּצת אבן־כּדכּוֹד והיה משדלני בדברים, שאקחנה לי מתנה. ומן־הסתם היה הכל מסתיים בדרכי־שלום, אלא שלרוע־מזלה שמעה לאריסה אנטונובנה על ענין ההימוּר. כבר נזדמן לי לראותה בכעסה, אך בכעס כזה – מעולם לא! היא עמדה ועורפה כנגד פני, והביטה בעד החלון אל הסוּפה, ולאט־לאט, בכבדוּת הפכה פניה אלי – פנים שלא הכרתים כלל, פנים של רשעוּת מסנוורת וגזרה:

– “הזמן את הבהמות הגסות הללו לסעוד אצלי.”

– והנה – סעוּדת־הערב; יושבים אנו אל השולחן, ארבעתנו. לאריסה אנטונובנה לבוּשה הדר, מסבירה פנים, מתבדחת, ופתאום, תוך כדי בדיחות־הדעת, אומרת:

– “אגב, הזמנתיכם הערב אלי, כדי להגיד לכם: שניכם מנוּולים!” הללו גועים בצחוק, שמן־הסתם, סבורים היו כי עדיין דבר־של־לצון הוא, ולאריסה אנטונובנה מתחילה לטחון את פניהם בדברים כדרבנות, עד שמשתלהבו ונסתמקו והיו מוכנים ממש לקורעה כדג. נו, כאן קמתי והשלכתים החוצה. עומדת היא באמצע החדר, משפשפת בחוזקה את פניה בידיה, מסתכלת בי, כאילו הייתי איש זר:

– “לך גם אתה, – אומרת היא,– הסתלק!”

– היה פחד בלבי להניחה לבדה, אך להמרות פיה לא העזתי, קמתי והסתלקתי. ולאחר שבוּע בערך, כשחזרה לשחק, – בתיאטרון, ביציעות העליונים, החלו לשרוק. למעלה – שוֹרקים, – למטה – מהסים אותם, רעש, חרפות־וגידופים, גבירות מצווחות. איך־שהוא שיחקה עד תום המערכה, אני אָץ אליה לחדר־האיפוּר, היא יושבת בשלווה מוּל האספקלריה, מפייכת פניה ושואלת:

– “דבר זה עוֹללוּ, כמובן, הם?”

– “איני יודע, אך יש לשער, כי הם”, אומר אני, כאן פרצו אליה אנשים מן הקהל, מביעים צער, מבקשים סליחה ומחילה, מנשקים ידיה, היא מחייכת ברוֹב חסדה, ועיניה לוהטות במבוכה וטירוף. בהצגה שלאחר־מכן – שוב שריקה, רעש, בהפסקה נתקוטט מישהו, נתערבה המישטרה, ולמחר בא אצלה ראש־המישטרה, שיכּוֹר וגס־רוח, איני יודע, מה אמר לה, על־כל־פנים, בערבּוֹ של אותו יום הודיעה לי, כי היא נוסעת לפֶּרם, שם היה תיאטרון לאימפּרסאריו שלה. והנה כשישבתי בתאה, אמרה לי:

– “מה, פטרוּשה, צר לך עלי? עסק ביש הוא אם כבר הגיעו העניינים לידי כך, שהתחלת לרחם עלי.”

– ובמקצת פחד שואלת היא בחשאי:

– “האומנם מחוסרת־כשרון אני, אין בי כוח להכריע בני־אדם? הגד את האמת.”

– ידעתי את האמת, אך להגידה לא העזתי, לשמע אמת זו, היתה היא… הנני מנחמה בכל לשון של נחמה, והיא אינה פוסקת מלדבר ושואלת:

– “מהו שוֹרש אסוֹני?”

– הגלגלים משתקשקים, מעבר לחלון הכל נע וזע, והיא מביטה בחלון, מלחשת:

– “יורדת אני, יורדת…”

– מעוֹדה לא דיברה ככה תחנוּנים. כמובן, היו לה טעמים ונימוּקים להתאונן: כבר יותר מעשר שנים שיחקה, ומוניטין לא יצאו לה, לערי הבירה לא הזמינוּה, נדדנו בערים הנידחוֹת, וגם את כספה כבר הוֹציאה. ורק היופי והרעננוּת עמדו בעינם, כאילו דבקוּ בה לנצח…

איש־שיחי נשתתק, כאילו הוּשם מחנק לגרונו, פישק ידיו, הניפן תנופה משוּנה ותפש באצבעותיו את סמוּכוֹת הכורסה, בהטותו את גופו לפניו, ועיניו נעוּצוֹת בכתם האור העכוֹר, הטחוב שמעבר לחלון, בגוּלת הלשם, שנימי־הפלדה של הגשם פלחוּה. רגעים שניים הקשיב בהרחבת עיניים לקול חלוש של שקשוק ורשרוש, לפכפוכם הטורדני של המיים הניגרים במרזב. פניו האפורות, היבשות נתחדדו שבעתיים, כשפתח פיו לדבר שוב:

– באנו לפֶּרם על־פני העיר, בתוך החשיכה, סופת־שלג, יללה, שרֵקָה, אנחה, כמין הילוּלא־וחינגא של גיהנוֹם, וכאילו לא עלי אדמות אתה מהלך, אלא – נתלשת מן האדמה, והנך נישא אי־לשם בתוך ענני לוֹבן. כשלושה ימים היה מנהם השממון הזה, והנה, ערב אחד, מזמינה אותי לאריסה אנטונובנה לשתות אצלה תה; באתי; יושבת היא ישיבה של יתמוּת, בעטיפה אדומה ומוזהבת, שערותיה סתורות, והידעת, כמין נערה. והיא כבר כבת ארבעים. יושבת לה רחוּמה, שקטה. היא נִרְזְתָה במשך הימים האלה.

– “ידידי היקר, אומרת היא, ידידי המיסכּן, רע ומר היה לי, אילמלא אתה, אוֹמנתּי שלי. והנה, משום שאהבתני אהבה שאין עמה כל בצע – את כל חייך קיפחתי, כן? קיפחתי?”

– לא התאפקתי, מעודה לא דיברה עמי כך, כרעתי על ברכי, והייתי מנשק רגליה וממלמל:

– “קיפּחת, כן…”

– מלטפת היא את ראשי, מלחשת:

– “ואין תקנה?”

– בלהט נושרות דמעותיה על צווארי. וכאן, הידעת, כְּבַשְׁתִּיה לראשונה, לגודל הוותי. נתאוששתי, – ורואה אני: יושבת היא עירומה־למחצה, על המיטה בשימה את שדיה לתוך החזיה, פניה שקטוֹת, ואני שומע קול מהורהר:

– “נו, הנה נתחַתּנוּ. טוב עמי? ועכשיו הבה נשתה תה. וגם יין שאַמפּאַן נבקש…”

– ממש צינת־מוות אחזתני, נפלתי אָרצה, לרגליה והייתי נוהם ונואק:

– “אינך אוהבת אותי, איני מוצא חן בעיניך…”

– והיא קופצת ממקומה, מתרוצצת על־פני החדר, מכה באגרופה על חזה ומלחשת בקול נחנק:

– “חביבי, יקירי, ואם אָין… אם אין בלבי – איני יכולה. הבן נא – אָין.”

– אל אלוהים, והרי את הדבר הזה הבינותי, והוא שהכריעני. יושב אני על הריצפּה, מתפּלש, והיא, בדמעות, מתחבטת בחדר, על סביבותי, מבהיק גופה החשוף, הנושף קוֹר כנגדי…

– מצווחת הייא:

– “פיזרתי כאבק את לבי לשעשועי־האווילים!”

– אני מתחנן לפניה: “עזבי את הבמה, נסע לחוצה־לארץ, כסף יש לי הרבּה, חוּסי על עצמך, למען ישוּ.”

– לא, איני יכולה, אומרת היא, איני יכולה! איני מאמינה, כי אין בי כּשרון. אך עליך להסתלק, שבעת צרות, שבעת יסורים. הסתלק לך, עוד לא החמצת את השעה. מתוך רחמים אין אוהבים, בזיון הוא להיות נאהב מרחמים, אתה – ידיד טוֹב־לב, קר־נפש, אך במחיצתי סוֹפך שתלך לאיבוד; אני אחריב את חייך…"

– שעה ארוּכּה ובנדיבוּת־רוח רבה, בלבביות רבה דיברה, אך הדברים היו, כמוּבן, דברים בטלים, בגדר הנמנע. הוֹשבתיה על הספּה, ובעצמי ישבתי על הרצפּה למרגלותיה ואמרתי:

– “לא אלך ממך לשוּם מקום, איני יכול. חיִי לך כאוות־נפשך, ואני אהיה על ידך.”

– היא החלה לנשקני שוב, אך אני אמרתי: אין צורך, אל תאנסי את עצמך." איך בכתה, רבון־העולם…

הוא גם הוא פרץ בבכי; בצמצוּם נזלו על לחייו הצהובות דמעות דקות לתוך זקנוֹ, הוא נענע ראשו, לא מחה את לחייו הרטובות ודיבּר בשברון־לב:

– אחרי הדברים האלה הייתי כרוך אחריה כצל עוד שבע שנים. כאילו השטן עצמו ניצב בינותינו, רואה ואינו נראה. מחזיק בידינו אך אינו מניח לה ליקרב אלי ומתעלל בי. אי אפשר, בּוּשה וכלימה לספר את כל הסבל אשר סבלתי! וגם היא, גם היא לא פחות ממני. בתיאטרון היו ענייניה יגעים שבעתיים. עם חבריה לבמה לא נתרועעה ללאריסה אנטונובנה מעוֹדה, הם חרשו תמיד מזימות שונות עליה. ועכשיו גברוּ כל אלה, נתחוללו ביתר עוז, מן־הסתם, משוּם שעכשיו נהגה עמהם ביתר רכּוּת, לפי שניטלה ממנה רוֹממוּתה וחדלה לזלזל בהם. כלל גדול הוא בחיים: בני־אדם כל שאתה מרחיקם ממך – טובים הם, וככל שאתה מקרבם – רעים הם. בראגין היה אומר: “אל תרכּיב אשה על ברכיך, – שמא תרכּב על צווארך”. מעין כך אפשר לומר, בדרך־כל, על בני־האדם כּוּלם. פרחי־השחקנים, כּמוּבן, נתאהבו בלאריסה אנטונובנה, ואלו השחקניות נתקנאו בה ושנאוּה. בידוע, אין לך בעולם קל מן השקר ובדיבה. תחילה יכלה לאריסה אנטונובנה שלא להניח לבני־אדם ליקרב אליה, חיה חיתה בלא קנאה בשוּם אדם, בלא שוּם התפארות כלל, – לא בשכלה, לא בהשכּלתה המעוּדנת, ולפתע ראיתי, שהבּטחון בעצמה ניטל ממנה, וקימעא־קימעא היא מתחילה גם להתפאר וגם להפליג בהתפּארוּת,– מספרת, למשל, על הצלחתה בעיר פלונית, ואני יודע, כי לא הצליחה שם. כמובן, גם השחקנים יודעים דבר זה, ואף־על־פי שבעצמם מתרברבים, מכל מקום עליה מלגלגים. היא מראה להם את המתנוֹת שקיבלה ממני ואומרת, כי תקרוֹבוֹת מן הקהל הן. בדתה מלבה כי סטאניסלאבסקי, כביכול, הפציר בה מאד, שתעבור למוסקבה, לתיאטרון שלו, והדבר לא היה ולא נברא. לַהֲדָם…

– וגם את חכמתה החלה להציג לראווה לפני הבריות, ולהתרברב בהשכלתה. וכאן עוד בא ודחפה איזה דוקטור, שהיה מן המתמיהים, אלא שגם הוא, לכאורה, לא הלך בדרכו שלו. איש גוּץ. מגולף למִשְעִי, מצוּחצח כולו, ממש, לא בגדר איש רוּסי. לובש היה מקטורן קטן, שגזירתו משונה, ואף־על־פי שצדעיו הלבינו, היה דומה לעלם; קוֹליה בשנותיו, וודאי היה דומה לו. הדוקטור מסתפּר ב“תספּוֹרת הקיפוד”, צופה במשקפיים, עיניו האפלות, השקטות, מחייכות חיוך של הצטדקות. יום אחד לא היתה לאריסה אנטונובנה בקו־הבריאות, והוא בא ונעגן בקירבתה, יום־יום היה יושב על־ידה. נתקשיתי להבין: אכזר הוא, או טוב־לב, אך הצער כירסמהו, ולפיכך היו דבריו שנוּנים ומרוּרים כל־כך. תמיד היו דבריו בלתי־נעימים לשוֹמע, אך אמרם כמי שכפאוֹ שד, כביכול, לא מלבו, והם לא היו מעליבים. מספרת לו לאריסה אנטונובנה על מיחוּשה והוא:

– “הרי זו מתרגשת ובאה עליך אותה שערוריה עגומה שבגודל מבוכתנו הננו מכנים אותה בשם יופי של זקנה…”

– “כולנו, אומר הוא, גיבורים אנחנו, לפי שמסוגלים לשכוח, כי מיתה נגזרה עלינו. וחיינו – טראגדיה אֲבֵלָה, המלאה עליצות חביבה.”

– ובעניין האהבה הגיד דברים, שיש בהם כדי להעליב עלבון רב את לאריסה אנטונובנה, לאמוֹר:

– "אהבת גבר לאשה משוּלה למעשהו העגוּם של האלוהים, שגם הוא ביקש לשווא לברוא עולם שכּוּלוֹ טוב, מן התּוֹהוּ, יש מאין.

– לכאורה, ראוי היה ללאריסה אנטונובנה להיעלב, – וכי היא תוהו, וכי אין־ואפס היא? אך היא לא נעלבה כלל, לתמהוני הרב. ערבים רצופים היו מסחים זה עם זה, ועד־מהרה ראיתי, כי לאריסה אנטונובנה קשרה אהבה לרופא. הדבר הכאיבני, כמובן, שהרי אף־על־פי־כן לא אבדה תקוותי לזכות באהבתה בכוח עקשנותי, אך הדוקטור לא נתמאס עלי, אדרבא, נתרוֹעעתי עמו יותר מקודם. איש ישר־לב היה עד מאד; יום אחד אמר לי:

– “יודע אני, כי הנני שותה את יינך ומנשק את אשתך.”

– “לא, עניתי לו, לא שלי הוא, של אסוֹנה היא.”

– זקף בי מבטו ואמר בדברי־שיר, – הוא אהב לדבר שיר:

– "יודע אתה:

בְּיֶתֶר עֹז אוֹנְסֵנוּ הַגּוֹרָל

בְּהַרְגִּישׁוֹ, כִּי נִכְנָעִים אֲנַחְנוּ.

– “רואה אני, כי טוב ללאריסה אנטונובנה עמך, ותודה לאל.”

– “איש משוּנה אתה,” – אמר.

– “גם אתה,” – השיבותי לו.

– היבּטנו זה אל זה, חייכנו. הוא היה מרבה בשתייה. ואומנם, טוב היה ללאריסה אנטונובנה עמו, היא המעיטה להתהולל, הירבּתה לשבת בית, ונפשה נתישבה עליה מעט.

– אכן, שיחותיה עם הדוקטור היו, באמת, חשובות ורציניות, אף־על־פי שגם הם העמיקו באותן השאלות השכיחות: על אלוהים, על מוות ועל אהבה. וכל־כך העמיקו, שלפעמים, הידעת, היה פּחד נופל עלי, – כאילו לא בשר־ודם הם מדברים, אלא… איני יודע כלל אל מי לדמוֹתם, כאילו – לא אנשים הם אלה, אלא, פשוט, שני קולות, התלושים לחלוטין מכל חי, מתנצחים בחלל הריק של דוּמית הלילה. הם לא היו תמימי־דעים, אך דיבּרו בנחת והקשיבו איש לדברי רעהו. הדוקטור טען, כי חיי האדם משוּלים למעוף הכדור היָרוּי אל מטרה בלתי־נודעת, – טראייקטוריה – היה אומר, – וכי אין בחיים כל תכלית נעלה כלל. דברי־כפירה

– אלה הזכירוני מעט את קוליה. ואלוּ לאריסה אנטונובנה הוכיחה בעקשנות רבה, כי טעם עליון גלוּם בחיים, אך להרגישו לא תוכל אלא האשה, המעוררת מיני תשוקות ותאוות, לרבות תאוות־החטא. כמה ממחשבותיה סברתי וקיבלתי כדברי אלוהים חיים, לפי שאהבתי את הגאווה הבלתי־נכנעת, הטבועה בנפשה של לאריסה אנטונובנה. זוֹכרני, למשל, שאמרה:

– “יש בכוחה של אשה דבר שלעולם הוא נמנע מן הגבר: האשה מרגישה בבשרה לידתם של חיים חדשים, היא המקור הנצחי לחידוש כוחות העולם. וכן רואה היא, כי בכוחה יתלקחו המחשבות הנעלות, למענה נעשים מעשי־גבורה, ממנה כל היוֹפי והשירה, ואילמלא האשה, היו כל מחשבותיכם על הלחם לבדו, וחייכם כחיי הבהמה. אין בעולם דבר מוּצק ומוּבן יותר מן האשה, ואין לכם על מי להישען אלא עליה בלבד.”

– יום אחד אמרה:

– “האמהוֹת מתות תמיד בשקט רב יותר מן האבוֹת, לפי שהאמהות מסוּגלות להשיג את רציפות החיים.”

– גיחך הדוקטור ואמר:

– “הבהמה במיתתה שקטה יותר מן האשה.”

– וכאן נפלה קטטה ביניהם. לפעמים היה משהו מתגעש בנפשה של לאריסה אנטונובנה כמין סוּפה, ואני והדוקטור היינו מוּעָפִים ממנה כשני גרגרי אבק. ותמיד היה הדבר בא איך־שהוא בּפֶתַע, בלא סיבה, בשל מלים בעלמה. זוכרני, יום אחד ישבנו שלוֹשתנו, לאריסה אנטונובנה שתקה, ואני סיפרתי על נסיעתי למוסקבה, פתאום אומר הדוקטור בחשאי:

– “האשה והפוֹשע מרגישים, כשאדם חושב עליהם…”

– איך בערה חמתה! כאילו צרבוּה המלים הללו. והוֹללוּת – כשלושה ימים רצופים, ואחר־כך שוכבת במיטה וחשה בלבה.

– הדוקטור היה לקוּי בשחפת, ולא עברו ימים מועטים והוא נסע לשוויץ. נו, החל טירוּף גמור, – לאריסה אנטונובנה כביכול רצה במדרונו־של־הר, ברדפה אחרי נעוּריה הבורחים ממנה. דבר זה ראיתי אצל נשים רבות: כיון שדופקות על לִבּן ארבעים דפיקות הזמן, כיון ששִלהֵי־דקייטא של נשים באים עליהן, מיד מסתחררת לה אותה עלובה, בלי דעת בוּשה, כאילו בשנה אחת מתאווה לזלזל כל מה שלא הספיקה לאכול בחייה. גם לאריסה אנטונובנה כך. סבבוה מיני זאטוּטים, שחקנים־פרחחים, שקוֹדם לכן היתה נפשה סולדת מהם, סטוּדנטים פזלנים, משוּלהבים כולם, מיוּזעים מצוויחים איש על רעהו. כחודש ימים היו לה שני מאהבים בבת־אחת: פזמונאי וסטודנט מחבר־שירים, שהוחזק בעיני עצמו משורר גאון, ופושקין אינו אלא בר־בי־רב כנגדו. הפזמונאי החל, כמובן, להתגדר בנצחונו, נו, ותקעתי לו בפרצופו המגוּלח, צירפתי לסטירת־הלחי חמשת־אלפים ואמרתי לו: “סע לך, גוֹלם לקאלוּגה!” בכוונה בחרתי עיר פחותה, משעממת ביותר, קם הבחור ונסע…

– היו אלו השנים הקשות ביותר בחיי. לפעמים הייתי פורש ממנה, וכל הלילה, עד אוֹר הבּוקר, משוֹטט בחוצות, כשומר מטמון, והוא גזול ממני, הוא בידי זרים. פוסע אתה בתוך הדממה, נושא את לבך, המלא עלבון מר ועצבון, וחושב: מה טעם לחיות בלא אושר, באהבה שאין לה גמוּל. נושא אתה עיניך אל חלונות־הבתים; הנה, בכל בית אוֹהב מישהו, ואלוּ אתה – רעב ועלוב בבדידותך. כמה לילות כאלה עברו עלי! קשה לו לאדם בודד לגרור בלילי ירח את צלוֹ על פני הארץ.

– ולאריסה אנטונובנה, הידעת, כבר החלה לשחק בפארסים, להלך על הבמה עירוּמה־למחצה, את רגליה ושדיה מציגה לראווה. אני יוצא מדעתי, מתחנן לפניה:

– “נסע לחוצה־לארץ!”

– לא, אינה נוסעת. כתבתי לדוקטור לשוויץ: אולי יוכל לעזור, להשפיע? הוא השיבני תשובה סתוּמה, ולכאורה גם בלגלוג, לא הבינותי את מכתבו, ורק התוֹספת שבשולי המכתב זכורה לי, מפני הדברים הבטלים שבה, וזה לשונה:

– “לב טוֹלסטוי אומר: ‘מושג הנצח הוא מחלת־השכל’. ואני אומר: האהבה היא מחלת־הדמיון. את היחס הנורמאלי ביותר אל האהבה אתה מוצא אצל שפנים וחזרזירי־ים.”

– דברי־הבאי יצאו כאן מתחת ידו.

– כי גם זאת ראיתי אצל אנשים משׂכּילים, הרגל בלתי־נעים: הרבה מחשבות שונות מגוּבּבות להם במוחם, ואם מפני רצונם להתהדר בהן, כדרך הסוחרים המתהדרים בממוֹנם, או מפני שקשה להם לשאתן בקרבם, מכל מקום הם מפיצים אותן בלי להביט היכן, כדרך האיכּר, במחילה מכבודך, שמפיץ את הכינים שלו. והרי חייב אדם לנהוג זהירות במחשבות, שאין איש יודע, איזו מהן נכוֹנה, ואיזו לא! יש ומשוּלה המחשבה לאדם כמחט שנתונה בפרוּסת־לחם לכלב. יבלע הכלב גלוּלה זו – ויתחבּט חיבּוּטים, ולעתים קרובות תיפח נפשו. הרי אפילו אני, שחשדן אני מטבע־ברייתי, מרגיש לפעמים, שפּיטמוּני במחשבות זרות, ולא מלים שלי אני מוציא מפי. לא על המחשבות יחיה האדם, אלא על התשוּקוֹת שאין להן שחר. השכל, זה המורה הדקדקן, מכתּיבוֹ: – “לא קרוב האדם, אך **זר.”** והתלמיד כותב: “לא קרוב האדם, אכזר…”

– כך כתבתי פעם בבית־הספר בשעת הכתבה אחת, והמורה אמר לי:

– “שוטה, אני מלמדך כתיבה תמה, ואתה מתפלסף!”

– כן. עד כדי כיעוּר נסתחררה לאריסה אנטונובנה. ראיתי וחשבתי בלבי: איה אצילוּתה? איה גאוותה? עד כדי דמעוֹת, עד כדי יאוּש נתחמץ עלי לבי, כשראיתיה מציגה לראווה על הבמה, כקבצנית שמציגה לראווה את פצעיה, בבקשה נדבות בתחנוּנים. הגיעו הדברים לידי כך, שאפילו אלי התחילה לשים לב, – ודבר זה הכאיבני והמר לי ביותר.

מחבקת אותי ולוחשת:

– "אכלתיך, פטרוּשה? נו, סלח לי, נו, תן לי נשיקה?

– הייתי מנשקה. מתחמץ עלי לבי, כמעט רגע ואבכה, – אך אני מנשק אותה ואף שוקד להרבּוֹת תענוגיה, ובלבד שאוּכל להוציאה מן הסערה הטמאה; ראיתי, שהיא מתייסרת, צר לי להפקיר את רוחה בידי בשרה שלא שבע. פניה נזדקנו מעט, ושוב לא שמחה להצטלם כקודם, ואלו גופה כגוף־נערה שלא ידע שָׂבְעָה. ואני כבר למעלה מבן־ארבעים, וכוח־הגבר שבי העלה חלוּדה, אוּכּל. אימה ובוּשה תוֹקפות אותי, בזכרי את התקפות האהבה של לאריסה אנטונובנה. אל־אלוהים, אל־אלוהים, – איזה יסורים מוכרח האדם להתייסר!

– פעמים נרדמת היא, ואני יושב על ידה מביט ומלחש כאחוּז־שגעון:

– האַתּ היא? אַתּ?

– ומעבר לחלון או ילל־סוּפה, או כפוֹר עז, זורח ליל־ירח, – בקושי נושא אני את לילות־הירח הללו החושפים כל, בקיץ ובחורף. את השינה הם טורדים ותמיד הם מביאים עמהם מחשבות בהירות, קרות, יקחן אוֹפל!

– איני מבין, איך מיציתי את עוֹמק צערי ולא יצאתי מדעתי. איני יודע, איך יכלה לאריסה אנטונובנה להשלים עם נפשה, בהתמכּרה בהכנעה לעינוּיי הרגש אשר אחר לבוא. התאבקתי בעפר רגליה, התחננתי לפניה: נסע מפּה! לא. כשיכּוֹר שאי־אפשר להוציאו מבית־המרזח, כך אי־אפשר היה להוציאה מיוון־מצולה זה, מן התיאטרון. והבריות לגלגו עליה, – בגלוּי, בלי רחמים, והיא כמובן, ראתה זאת, ומתןך כך הירבתה לשתות שבעתיים, ומין יראה נכנסה בלבה מפני הבריות, וגינוּני שועלים סיגלה לעצמה, התחילה לחנוף להם, התחילה להשפּיל עצמה, ועל הצלחותיה לא הוסיפה לספר אלא לי בלבד. ערבים שלימים שומע אני את הדיבּוּר האחד:

– “והזוכר אתה, בִּפְּסקוֹב… והזוכר אתה, פּטרושה, בחֶרסוֹן…”

– שומע אני, וכדי שינעם לה, מוסיף נופך משלי, בודה מלבי דברים שלא היו ולא נבראו. היא היתה מבינה את כוונת הבדותות שלי, משתתקת פתאום, מסתכלת בי ונופלת על צווארי:

– “יקירי, מה גדולה אהבתך אותי!”

– “כן, אומר אני, גדולה אהבתי. ואת אל־נא תחששי…”

– והיא:

– “מכל לעגי הגורל, המתאכזר לאדם, אין לך קטלני יותר מאהבה שאין לה גמוּל.”

– בדבריה אלה נתכוונה, כמובן, לדוקטור. אך לא האמנתי, כי אוהבת היא את הדוקטור, לא היתה זו אלא פרוּטה אחרוֹנה של הנפש. הזייה. בדייה.

– בשנת הארבעים־ושלוש לחייה החלו אצלה התקפות־לב מסוכנות, והרופאים אמרו לי, כי היא עלוּלה למות מיתה חטוּפה, בלכתה בדרך. אזי סוף־סוף הפצרתי בה ונתרצה לנסוע לחוצה־לארץ, – על שפת הים, דרשה. נשתקענו ליד העיר הקטנה סאַן־סבּאַסטיאַנוֹ, על שפת הים, שׂכרנו בית קטן, ריהטתיו יפה, – הרי לך לאריסה אנטונובנה, מוּתי! טוב להפליא היה שם, בקצה הארץ, ובני עם לועז גם הם נראים, על־פּי הרוב, טובים מבני־עמך, שהרי אינך מבין את שיחם. ורק בלילות היה הפחד נופל עלי, הלילות באים שם כחתף, אך יטבּוֹל השמש באוקינוס, ומיד, מאחורי ההרים, הלילות באים שם כחתף, אך יטבול השמש באוקינוס, ומיד, מאחורי ההרים, צף ועולה הלילה ומעיק על הים ועל היבשה. בלילות הדמוּמים דיכאתני, הידעת, עד אפס־מחשבה ריקוּת זו שמתחת לכוכבים ושממון האוקינוס שאין לו סוף. שאון האוקינוס ויללת גאוּתם של הגלים דיכּאוּני, כמובן, בחוֹסר־השחר שלהם. מביט אני בחלון ורוֹאה: משהו אפל מגלגל עצמו ובא אל החוֹף. כביכול דופק מישהו בעדר סוּסים לבני־רעמה, דוהר העדר בחמת־קצף ופתאום – יקפוץ לארץ, יחבטנה, ונאנקה הארץ, ונזדעזע ביתנו הקטן, והזגוגיות שבחלונות יִתְיַבּבוּ. ואף־על־פי־כן, מוּטב שתהא תנועה, ויהא רעש, ואלוּ הדממה שבלילות – קשה עד אין נשוא. אותה שעה זכרתי את דברי קוֹליה על אדמתנו שהיא רווּיה צער, ואת דברי הדוקטור, שהיו כמצטדקים ומרוּשעים גם יחד. ניטשה אדמתנו מתבוּנת אל־עליון, ניטשה אדמתנו מתבוּנת אל־עליון, ניטשה בין הכוכבים, וגלמוּדים, זרים זה לזה, האנשים הדרים עליה! והנה, כשתתן דעתך על כך, יתחוור לך עד עומק־הלב, מה טעם נצטרך אדם לאשה אהוּבה. אמת אמרה לאריסה אנטונובנה: וכי יש לך אדם בעולם, שעימוֹ אפשר לשכוח את הבדידות יותר ממנה? ובלילות כאלה היתה אהבתי אותה מעמיקה ויורדת עד ירכּתי מחשכּיה.

– פעמים שהייתי שוכב, או ברגל יחפה פוסע בחשאי על פני חדרי, מחכה: הנה יאָנֵק האוֹקינוס, ואני אשמע את זעקת המוות של לאריסה אנטונובנה. ואולי כבר זעקה, ואני לא שמעתי? פותח אני את הדלת לחדרה, עומד על הסף, מקשיב, – הנוֹשמת? על־פי הרוב ראיתי, – יושבת היא, וגבה אל מסעד המיטה, טובעת בלובן, כבקצף, יושבת היא, ובעיניים עצומות, בלי נוע, מקשיבה לשאוֹן האוקינוס, ואיזו הכנעה בה, איזו עצבות. חכמה היתה והבינה, כי גוֹועת היא, אך בגאוותה לא דיברה על כך. בעצמך תחנק ביגונך, תשב על הרצפה ליד הדלת, ספק חי, ספק מת, וכה תשב שעה, שתיים, שלוש… לפעמים בשמעה כי ער אני, קוראת לי לאריסה אנטונובנה:

– פּטרוּשה, היכנס אלי, שב עמי!"

– ופותחת חרש:

– “הזוכר אתה, איך קיבלוּני בקוּרסק?”

– אני זוכר, כמובן, כל דבר שלא היה ולא נברא ואינו אלא אלא בדוּת לבה.

– “להפליא קבלו אותך, אומר אני, וכל חייך נפלאים!”

– והיא מתעייפת, משתתקת, אני מניח ראשי מרגלותיה, שוכב, מתחנן לפניה בשתיקה:

– “בּבת־עיני, אוֹר־נפשי – אל־נא תמוּתי!”

– לא פעם אחת בלבד אמרה בנפש עגוּמה:

– "אל־אלוהים, מה מהרה מלבינים שערותיך!

– בראותי, כי הדבר מדאיבה, התחלתי לצבּוֹע מעט את שערותי. קשה אדוני, עד בלתי נשוֹא הוא לאדם לחיות על מנת שלא יראה אלא דבר אחד בלבד, – איך גוֹועת אשה אהובה! כך, בשיתוּק־הנפש, חייתי מאתים ושמונה ימים, וביום המאתיים־ותשעה נפטרה לאריסה אנטונובנה. במירפסת. היום היה חרישי, מחניק, אפילו האוקינוס לא רעש הרבה. בּעוֹד בוקר אמרה לאריסה אנטונובנה:

– “היום מרגישה אני קלוּת נפלאה”

– ויצאה אל המרפסת, ישבה בתוך הכורסה, בשתיקה, כתמיד, נתבוננה אל רִגְשַת הישימון של הים. ה“אחות” אגאטה הביאה לה זר של פרחים, והיא ליטפה אותם בידיה החביבות, כבשה פניה בפרחים, ופתאום קמה, החזיקה במעקה, נתנוֹדדה… כמעט הספקתי לאחוז בה…

איש־שיחי קם, הביט כה וכה בעיני־פרא, ובתקיעת ידיו לתוך כיסיו נשען אל טבלית־החרסינה של התנור.

– וזה הכל! שם, למרגלות־ההר, בבית־העלמין הקטן, קברתיה. לא רציתי להעלות עצמותיה לרוּסיה, אשר בה לא מצאה אושר. ובעצמי לא יכולתי כשנה־ומחצה לחזור למקום הזה, שהצער היה בו מנת־נפשי היחידה.

הוא הציץ בי בפנים מקדירות ואמר בקפידה:

– אך אל־נא תדמה בנפשך, כי קוּבלנה היא שֶקָבַלתי על לאריסה אנטונובנה, לא, לא סיפרתי את הדבר, אלא מפני שנשתוקקת לכך. והקוּבלנה היא, בכלל, דבר של בטלה; איש לרעהו חֵרִש כאבן.

על גבי הרקע הלבן של טבליות־החרסינה של התנור החשיכו פניו חַשכוּת יתירה, ביחוד – מתחת לעיניו. הוא עמד בעצימת־עיניים, ישר־גו וכאילו נידקדק שבעתיים בלילה זה.

– נימי הגשם הבהיקו מעבר לחלון ביתר אוֹר, אִשו העייפה של הפנס הוּעמה. מרחוק, בקול נשמע־ולא ־נשמע, הגו הפעמונים כיוֹני נחושת, – צלצלי־שחרית הם לעבודת הבורא בבית־המינזר.

בקול חרישי וכמי שכפאו שד דיבר איש־שיחי:

– לאחר זמן, בכל זאת, חזרתי לרוּסיה, והנה, שכרתי כאן דירה. משוּם שלאריסה אנטונובנה היתה שוֹכנת מנגד, והכל החל מכאן. הוצאתי לאור את תצלומיה, הנני מוכר גלויות מהם, לא לשם פרנסה, כמובן, אלא כך…

הוּא הושיט לקרן־זווית יד ארוכה, יבשה והוֹרה על אגרטל, על זר פרחים שקמלוּ:

– פרחים אלה – הלא הם האחרונים שהחזיקה בידיה, אך – הלכוּ לאיבוד הפרחים! יעצוּני לשרוֹתם במי־שׂיד – ולא הועיל הדבר. משחתי בלכּה, – גם היא לא הועילה. ורק דמוּתם הטבעית ניטלה מהם.

הוא ניגש לקרן־זווית, אל השוּלחן, בזהירות, באצבעות דקות נגע בצרורות הכּעוּרים, האפוּרים־מלוּכלכים למראה, ואמר בקול עמום:

– מתמוללים הפרחים לעפר, ואין עצה…