בחורף הראשון שלמדתי בברן, בשויץ, קרה לי להיות עֵד למקרה שנשאר בזכרוני עד היום. אני אומר עֵד, אף שהדבר נגע בנפשי וזעזעני. אלא שהחברים הסטודנטים הקודמים לי בזמן ואשר למדו פילוסופיה בתור מקצוע עיקרי וחשוב בשבילם, לקחו חלק פעיל בדבר, בשעה שאנו, הסטודנטים הצעירים מהם, שהפרופיסור לפילוסופיה לא הרגיש עוד במציאותנו, מלאנו בו רק תפקיד פסיבי.

והמעשה כך היה: פרופ' לודויג שטין, שמת לפני איזו שנים ושהיה בשנותיו האחרונות גם עסקן פעיל בעולם היהדות, ושהראה בשנים אלו, כמדומה, גם איזו סימפתיה לציונות, היה אז – למרות היותו קודם תלמיד בית־מדרש לרבנים – רחוק מן היהודים והיהדות, חדל אפילו מהיות חבר לקהילה היהודית בבּרן, לרגלי איזה מקרה, אף שלתמידים היהודים מכל הארצות התיחס דוקא כיהודי ולא התנכר להם כאחרים. והנה בהגיע הפרופיסור בשעוריו הפילוסופיים לפרשת שפינוזה, דבר בהתלהבות עליו ועל אוריאל אקוסטה, דן ברותחים את מחרימיהם וגמר במלים אלו: verdammt (ארורים או מוחרמים) הם לא שפינוזה ואקוסטה, כי אם רבני אַמשטרדם הקנאים שהחרימום. הסטודנטים הנוצרים מכל הסוגים והיהודים שרובם המכריע היו בני רוסיה וסוציאליסטים – רקעו ברגליהם, דבר ששמש שם לא סימן לקצף והתמרמרות כאצל יחזקאל הנביא, כי אם כמחיאת־כפים לכבוד הדברים ואומרם. וגם קומץ ציוניים היו בין הרוקעים. ואך אנו, חלק של הסטודנטים הציוניים, זקנים וצעירים, והדתיים עמנו, נשארנו רגע על מקומותינו כמאובנים ויצאנו אבלים וחפויי־ראש מחדר השיעורים. גם אנו היינו מלאי פרוגרס כרמון והערצנו כמעט כולנו את שפינוזה, גם אלה שידעו את תורתו וגם אלה שלא ידעוה, ורבנים קנאים היו שנואים עלינו, כי רבים מאתנו סבלו הרבה או מעט מרדיפות או מהפרעות בראשית השכלתנו, וגם תורת “חטאת נעורים”, “קוצו של יוד”, “הדת והחיים” וספורי מאפו וסמולנסקין היתה שמורה וטריה בלבנו, והמלה “חרם” היתה שנואה עלינו; ואנו היינו בעד יחיאל־מיכל פינס ואליעזר בן־יהודה ושנאנו את מחרימיהם. ובכל זאת חשנו פתאום איזה עלבון כבד, חשנו, ולא רק הרגשנו, כאילו הוכינו בפנינו בפני קהל ועדה. אולי מציאותם של זרים הרגיזתנו, ואולי הזרות וההתנכרות של אחינו המתבוללים לגמרי ולמחצה. איך שהוא, אפילו ציוניים סוציאליסטים היו אחים לצער ולעלבון לסטודנטים יהודים דתיים מהונגריה וגליציה. אחדים מזקני הסטודנטים גם דברו אחר־כך עם פרופיסור שטין בגלוי־לב, הביעו צערם ומחאתם, והדברים הגיעו עד לרוגז ושני הצדדים דברו קשות זה עם זה. שנה וחצי אחר זה הגיע שוב הפרופיסור לפרשה זו, ואך דבר כבר בסגנון אחר. הוא למד, כנראה, את הענין יותר. הוא תאר את מלחמת שני הצדדים באמנות גדולה, לא הקטין את אקוסטה ושפינוזה ואך הרים את הטרגדיה של רבני אמשטרדם לגובה אנושי והעביר לפנינו ציור היסטורי מחריד ומזעזע. הם, שסבלו איומות על דתם, שעברו דרך יסורי הגיהנום של האינקויזיציה, לא יכלו להשלים עם מתפרצים אנשים משלהם, מתוך הסובלים ובניהם, הנכונים עתה פה לוַתר ברצון על מה שלא ותרו שם באונס. הפעם לא רבו הרוקעים, אך רובם היינו אנו, הנעלבים והנרגזים לפני שנה וחצי.

הרבה פעמים בחיי עמדתי על מקרה זה, ותמיד תהיתי על השניות שבנפש. מפני מה אנו רוגזים כל־כך בשעה שאנו קוראים כי שרפו נוצרים את תלמודנו ומלמדים זכות על שריפת ספרי הרמב"ם בידי רבני צרפת? מפני מה צליבת אותו האיש אינה מרגיזתנו כשריפת ג’יאוֹרדנוֹ בּרוּנוֹ וכשתית־הרעל של סוקרטס? ובאותה שויץ, בג’יניבה, הייתי עד לחגיגת שלש מאות שנה לקלוין; והנה ידוע כי קלוין שרף אתמישל סרוֶט בעד כפירה, כלומר, בעד שנוי קטן לכאורה במלים. קלוין דבר על המשיח “הבן הנצחי של האלהים” וסרוֶט – על “הבן של האלהים הנצחי”. ובימי היובל ההם דבר סופר, כהן שעזב כהונתו, היאַצינט לוּאַזוֹן, אמר כדברים האלה: אנחנו עתה בעד נוסחת סרוֶט ולא בעד זו של קלוין ומבכים את מותו ושריפתו, ובכל זאת אנו חוגגים את יובלו של קלוין ומעריצים אותו. והוא באר זאת בסגולה החדשה שרכשה לה נפשנו, בהכרת קדושת הטעות, בשעה שׁאדם טועה מתוך אמונה שלמה בישרו ומתוך כונה טהורה. ענין זה הזכרתי כבר פעמים אחדות לרגל קשרי רעיונות שונים. הפעם שואל אני את עצמי: נאום זה, שקראתי אז בעתון הסוציאליסטי של ג’יניבה (ואגב, שהוא שייך להדברים הכי־יקרים שקראתי בחיי) מדוע נתקבל בחבה על כל היסודות החפשיים־ברוח של ג’יניבה וצרפת־הצפונית, ההוגינוֹטית? הדבר הוא מובן: להם קלוין וסרוֶט הם שניהם שלהם ולכן מלמדים הם זכות; אחרים, זרים, יכולים ללמד רק חובה, אך איטליה אוהבת את דנטי ואת פלורנציה, את גלילי וג’יאוֹרדנוֹ בּרוּנוֹ ואת סבוֹנוֹרוֹלה והקתוליות, ויָוָן העריצה את סוקרטס ולמדה זכות על שופטיו. והאגדה שלנו, שדנה אותנו ברותחים על הריגת נביאינו – כעסה על דמו של זכריה הנביא כשאיֵם לעשות כליה בשארית ישראל. כך הוא: כשזרים רודפים, שׂורפים, הורגים, אין סליחה וכפרה בשבילם, ואך עם לבניו סולח ומתאמץ להבין ולצרף מדת ההבנה לדין. ולהבין פירושו – לסלוח. ועוד דבר: הריגת איזה גדול או גירושו והחרמתו, בכל הנזק שהדבר מביא לאומה ולתרבותה – הנה אין זה מחריב את האומה ואין זה עוד גזר־דין של כליָה על תרבותה, כשם שמעשים ברבריים של אומות, ביחס לאומות זרות ואפילו לחלקים של אומתם עצמה, ולוּ גם לחלקים הכי־חשובים שלה, אינם עוד סימני אבדון לאומה ולפרקים אפילו לא סימני ירידה. האומה הצרפתית השמידה פעם את האלבּיגנזים והוַלדנסים שלה, גרשה את היהודים מצרפת, סדרה להוּגינוֹטים ליל־בּרתּוֹלוֹמיאוּס איום, והמהפכה הצרפתית השמידה והגלתה את פאר אנשי צרפת, ומלחמת הקוֹמוּנה, בשנת 1871, השמידה שלשים וחמשה אלף מבחר צעירי צרפת וטובי חולמיה ומורדיה, והעם הצרפתי הוא חזק ונאור וכוחו החמרי והרוחני אתו. מאַת השנים אחרי הרעלת סוקרטס היו ימי הפריחה והעליה לתרבות יון ומאה וחמשים השנה אחרי גלות ישראל מספרד היו תור הזהב גם בחומר וגם ברוח, באמנות ובשירה לאומה ספרדית זו.

ההתעללות במוסר ובצדק והפגיעה בגדול ובגאון, לצערנו, אינו דולות את עומק הפרובלימה של ירידת־עם וכשלונו. הנרדף מקשר לפרקים עובדות על פי רצונו ולא על פי האמת האובייקטיבית. לבנו דורש תנחומים, גמול ושִׁלם – ואנו יוצרים לנו לפרקים אגדות של גאולת־דם בידי כוחות עליונים, בשעה שאין בכוחותינו לגאול את דמנו ודם אבותינו. הדם והעלבונות צועקים השמימה, השוחט שוחט – השמש זורחת והשטה פורחת, השמים לא נעו, ויסודות הארץ לא נזדעזעו. ופה באות השירה, ההיסטוריה והנבואה לעזרה; ויש אשר בגלל זה מזיפים את העובדות והמציאות, כי הלב דורש תנחומים וגמול.

ואולם אין לרמות את עצמנו. כוחם של עמים גדולים וחזקים אינו נחלש על־ידי זרם ברברי זמני, שלפרקים הוא גם מזרים דם חדש, מרענן ומחיה. וכשם שאחרי הריגת זכריה הנביא באו ימי הפריחה למלכות ישראל של ירבעם בן יואש ולמלכות יהודה של עוזיהו וחזקיהו, וכשם שמאה שנה אחרי החרמת שפינוזה ואקוסטה¹ התרומם בישראל גל של התרעננות והשכלה, של שחרור חיצוני ופנימי, של שׁיבה לחיי אדם ועם – כך אין גירושי אנשי־רוח והקזות־דם פנימיות ממעטים את כוחותיה של אומה. אין אנו יודעים למה זקוקה האומה בשעה ידועה. מנקודת רוסיה שבגולה – רוסיה זו שבפנים היא כולה חטא ופשע, ירידה ועונש. רוסיה זו שבפנים אמנם סובלת הרבה, אך גם היא יוצרת אמנות וספרות וטכניקה, ולא אחרונות במעלה.

ועם כל אחולי כולנו למשטר ההיטלראי שישבור את מפרקתו – הנה אין לנו לרמות עצמנו, וגם לא לזייף היסטוריה ומציאות, למרות שלבנו, צערנו ועלבוננו דוחפים אותנו לכך², אם איננו מודים בתורת הגזע והודאה בה מתנגדת להרגשתנו וגם מחלישה עמדתנו – אז אין לנו לחרף את הגזע הטיבטוֹני, כי אנו מחזקים בזה את ידי אויבינו, ואם אנו יודעים כמה זולות וזיוף ואמתיות של פרוטה מסתובבים בעולם על חשבוננו – אין לנו לקבל בלי בקורת כל “אמתיות” ספרות הפֹּרוֹפּוֹגנדה של המלחמה. פרוסיה, מ מזרח לנהר אֶלבּה, נתנה את קנט ואת ניטצשה לעולם המחשבה ואת תואודור פוֹנטנה – לשירה, ואת פרידריך הגדול, זה שקרליל העריצהו ולא רק גדולי גרמניה, וגם פרדיננד לסל נולד ממזרח לאֶלבּה. למה יחזרו יהודים על טענה זו? אל נא ניצור אגדה, כי אנו היהודים הרימונו את גרמניה ויצרנו את גדולתה וכי בלי פלוני ואלמוני, האחד גאון באמת, השני אפשר סופר שישתמר עוד איזה דורות והאחרים, אנשים בינוניים או גם כאלה שהם כבר נשכחים ומחוקים, לא תחיה תרבות גרמניה ולא תתקיים ואחריתה עדי־אובד. גם בלי היינה יש לה לגרמניה ענקי־שירה ועל אחת כמה – בלי אלה. ואם איינשטיין הוא ניוּטוֹן שני – הלואי! – הנה גם סוקרטס וגם ברוּנוֹ או דנטי המגורש היו איזה דבר, ובכל זאת! הנחרבו יון ואיטליה אחרי המעשים האכזריים? או התחרב תרבות רוסיה בשביל שבּונין קבל פרס נוֹבּל מחוצה לה ולא בתוכה? כמה יצאו גרמנים מגרמניה מחוץ ליהודים? – תשעת אלפים. שני מיליון יוצאי רוסיה, שמהם מיליון עוד נשאר גם עתה בגולה, יצרו גם רוסיה של גולה, רוסיה של תרבות, יצירה ועבודה ומה ייצרו תשעת אלפים יוצאים? לכל היותר מחאות ופּמפלטים פוליטיים, חוץ מזה – מעט מאד. קומץ³ היהודים שיצאו (אחד מאלף מעם גרמניה) או שישאפו להתבולל בעמים אחרים, או שינצלו בשבילנו ויחזקו אותנו. לנו זה ענין מרגיז ומעודד יחד, ואילו היו כוחות התרבות האמתיים המעטים והבודדים שלנו מן היוצאים מפרים שדה אומתנו – היינו מוצאים בזה תנחומים. אלה שבאים אלינו, ואם גם אנשים בינוניים ורגילים, יקרים לנו וברוכים יהיו לנו. אבל מה יעשה איש הכשרון הגרמני, הגוי שגלה – ואין לו ארץ ועם ואפילו יוצאים שלו במדה הגונה אינם ואם אין הוא איש פוליטיקה כי אם יוצר תרבותי? מה פלא אם אלה נזהרים מהרגיז ומבקשים דרך הביתה, מכסים גוֹרקי, כאלכסי טוֹלסטוֹיֹ מן הגדולים וכשורה שלמה של יוצרים רוסים בינונים שלא הסתפקו אפילו בגולה של שני מיליונים, כמעט עם שלם, ושאפו להדבק במקורם, אף שקשה היה להם הדבר תחילה?

ומה גם בגרמניה, שנשבר בה רק חלק פוליטי, ורק קומץ של אנשי תרבות הורחקו. הוצאות הספרים הגדולות מתקיימות כמקודם, כמה שלא ינעם הדבר להרגשתנו, העתונות והז’ורנלים נהיו אמנם משעממים קצת בהעלם קלי־כתיבה מבּינם, אבל לא פחות רציניים, ודומה, כי מורגשת בהם איזו רציניות וחרדה בעד גורל האומה עוד יותר מקודם. ומחוץ למלחמה בעד גזע ולאומיות נפרזת, מתנהגת בה עוד מלחמה בעד סידור חיים חדש, לאומי־חברתי, אמנם לא דימוקרטי, לא מרכסיסטי ולא פציפיסטי, אך לאומי־סוציאלי, בעד העברת קרקעות אצילים לאכרים, בעד השתתפות הפועלים בתעשיה, בעד מזיגת המעמדות לעם עובד. אינני בטוח כי ינצחו אלה, כשם שלצערנו לא נצחו עוד הכוחות הסוציאליים הבונים בשום ארץ – אך גרמניה אינה ישֵׁנה, היא תוססת ומחדשת, לא בדרך הקודמת, אך בכוון שאין לזלזל בו כלל וכלל, כשם שאין לזלזל בעמה, בכוחה ובתרבותה אפילו עתה.

הדברים ודאי יכאיבו לא רק לגולים שמאליים כי אם לכולנו, ליהדות הדורשת סיפוק וגמול. ומי שקורא רק עתונות שלנו או גם זו של אֶמיגרנטים ומרמה עצמו, יכול לעצום עין ולבטל כשם שעשו קוראי עתונות רוסיה בגלות לפני עשר–חמש־עשרה שנה. אך אלה שקראו אז גם עתונות וספרים סוביטיים ואלה שקוראים עתה ספרות ועתונות גרמנית פנימית וגם של הנ. ס. – כלומר, של אלה שהם גם נ. וגם ס. ולא רק של אנשי הנצ. בלבד, ושהצורך לדעת ולהכיר גם את האויב חזק אצלם – אינם יכולים לרמות עצמם ואחרים. אדרבא, נכיר את אויבנו ונדעהו בכל כחו ואיומו, כמה שיכאיב לנו הדבר.

ושוב, נדע כי ישנן שתי הערכות, זו שלנו, של נפשׁנו הנרדפת והנעלבת הדורשת תנחומים וגמול, וזו של הגויים הגרמנים ואפילו המתקדמים שבהם, שלהם יש אמת־מדה אחרת, מדה שבלבם. הם יודעים את כאבם זה שנים ואת עלבון אומתם בעולם, ולכן יבינו ויסלחו, יוַתרו, ישלימו וישובו, חוץ מקומץ שימצא לו מולדת בתוך גרמנים שמחוץ לגרמניה, או אמיגרנטים פוליטיים מקצועיים. אנו לא נסלח ואפילו אלה המבינים. העלבון גדול יותר מדי. ורובנו גם לא יבין. אם הפקידות האנגלית בארץ, שאין לה שום סיבה לשנוא אותנו, שלא עשינו לה שום רעה, אינה מסוגלת להבין את רצוננו לעליה, לאדמה ולעבודה עברית; אם ישנם בתוכנו גם יהודים וציונייים מימין ומשמאל הנכונים לסגור את שערי העליה, העבודה וההתישבות בפני אחיהם היהודי, הציוני – מכיון שיש לו נטיות ודעות פוליטיות אחרות משלהם – מה פלא אם לא נחדור לנפש אויבינו ורודפינו ולא נבין ולא נרגיש את צערם וכאבם ועלבון אומתם? יותר מדי כואבים אנו מאשר נוכל לראות ולשפוט.

אלא, מה לעשות? מי שאינו יכול לרמות עצמו ומי שידע עוד קודם את התוסס ורותח בתוך העם הזה שראה עצמו גזול ושסוי, מושפל ונעלב ­– היבוא ויעצום עיניו ויסתום אזניו כדי לשנוא שנאה עוֶרת ואטומה? לא, אנו נשנא ולא נסלח. עלבוננו קשה מנשוא, אך נבין, נראה ונעריך הדברים כמו שהם, בכל מרירותם בשבילנו ובכל הטוב והרע שלהם בשביל אומתם. אנו הוכינו מכה קשה. אמנם מקוים אנו שחלק אחינו משם יהיה לברכה לעצמם ולכולנו, יחיה ויעבוד עמנו בארץ, חלק כפי שאנו קוראים ושומעים הולך לשמחתנו ומוצא גם שם את הדרך לעצמו, לעברו ולעתידו ומכין לעמנו בנים נאמנים. ובכל זאת – אין מנוחה בעצמינו. אך נדע נא: האומה, שראשיה וחלק ממנה נלחמים בנו בשנאה ובאכזריות, הוכתה בגופה ובנשמתה רק בצדה השמאלי, ואך מרכזה וצדה הימני חזקו, וגם חלק מצדה השמאלי הולך ונרפא אם כי קורם הוא עליו קרום עור חדש ומזרים לעורקיו דם שקשה עוד לנבא עתה את תוצאותיה של זריקה זו בעתיד. אלא, אם לדון על־פי הדוגמאות שהובאו בראשית מאמר זה, על־פי נסיונות ההיסטוריה בעבר – אין סכנה נשקפת לעם גדול וחזק. זוהי האמת הלא־נעימה בשבילנו שעלינו לדעתה.

שנוי־ערכין מעשי לא תגרור אחריה ידיעתנו זו וגם לא צריך שתגרור. אך שנוי־ערכין עיוני ושכלי מוכרח הוא להביא. הכרה זו אינה גם צריכה להיות נחלת־רבים. בעתון יומי אין לה מקום. אך בירחון תרבותי שעליו נוטל להשקיף גם לצדי־דרכים וללמד את המעטים – צריך שבו יאמרו דברים כהויתם. האמת קודמת לכל. “ותהי גם מרה כמות – אמור!”

ונתנחם בזאת, כי מעז יצא מתוק, כי רדיפות אלו השיבו לנו מאות אלפי אחים והביאו אלפים ורבבות מהם אלינו לארץ. והאנשים הם יסוד משובח ולא מעט עזרו המדינה, העם והתרבות שהם חיו בהם להשבחה זו. ונקוה שיפקחו עיני העם ההוא וידע את העוֶל שעשה לנו, ואדרבא: ככל אשר יעמיקו אחינו הבאים משם להכות שורש אצלנו בארץ, בעבודה, בלשון העברית ובתרבותה, וככל אשר ימהרו ליהפך לעם עובד אדמתו – כן יבינו אלה את הטוב שגזלו מעצמם ושמסרו לנו. יחזו ויֵבוֹשו.