חברי שקדמני, אשר ברש, העמיד שאלה זו של עם ושבט בתור שאלת ספרות. נתגלגלה לנו זכות על ידו ובגולה מצאה שאלתו הד רחב, והוצאה מגבולה הצר. שם מדברים על גולה וארץ ישראל ביחס ללשון ולתרבות כולה, האידישאי נאחז במלים על הבדידות, מוציא מהן מסקנות שלו, רואה אותנו כשבט ואת עצמו כבא־כח העם; העברים שבחו"ל הבודדים בעבריותם ומרוצים גם כן: סוף־סוף הגיעה גם ארץ ישראל להכרה, שבלי תחית העברית בגלות אין תחיה (ל. חזן ואחרים). ואני רוצה עתה להרחיב את השאלה עוד יותר, לעמוד על הצד ההיסטורי־לאומי שלה, על החזיון של התפוררות ושבטיות בעבר ובהוה שלנו, כי ההתפוררות התרבותית מלוה אותנו כמעט מתקופת חיי האומה בארצה.

התפוררותנו הגדולה הראשונה, הפלוג לשתי ממלכות, לא היתה רק אטנוגרפית ופוליטית, כי גם רעיונית. כך רואה את הדבר מסורתנו התנ"כית: חלק של דן נשאר בתחום יהודה וחלק בישראל. בנימין נצטרף לא ליוסף בן רחל כי אם ליהודה בן לאה. הפרוד בין שכם וירושלים בימי בית שני ודאי לא רק אטנוגרפי לבד היה. היהדות קבלה אז גרים ביד רחבה, ודחתה לפרקים יהודים ויהודים למחצה. וגם עתה: הגר נבלע בתוכנו, והמומר אפילו הלאומי כביכול והמתבולל המתרחק – נשאר בחוץ. לא הגזע העיקר, כי אם ההכרה והתרבות.

ובדברי עתה על שבטים אני רוצה לצמצם את הענין שלפני בתחומי הלשון. מימי בית שני אנו פוגשים פרודים לשוניים בתחום האומה

ופרודים אלה מולידים במשך הזמן הבדלים גם ביתר ספירות התרבות. אבל לפרודי ארץ ישראל אשוב אחרי־כן; ועתה עובר אני לשאלת המרכזים הלשוניים של אומתנו, שהיו במדה ידועה גם מרכזי תרבות מסוימת אצלנו, אם כי לא תמיד.

מהרגע שנתפרדנו והכנסנו לשונות זרות אלינו – כאילו נפרדנו שוב לשבטים. גם מעמדות שונים של עם, אם נפרדים הם בלשון – יכולים לההפך למי שבטים של עמם המסכנים את קיומו הלאומי. נפגשנו בדברי ימינו גם בהופעות הפוכות: יש שלשון זרה נתבצרה אצלנו, אחדה חלקים שונים בנו, שמרה זמן ידוע על חלק של האומה מטמיעה. אלא ששמירה זו היתה רק זמנית וחלקית. בזמנים שקטים היה חלק של האומה משלים עם קנין זר זה, מסגל אותו לעצמו, מכניס לתוכו מנפשו ודמו ומיהדו ורואה עצמו בטוח בתחומו מכל סכנה, עד שהיה הקרקע נשמט מתחת לשון זו, הן מתוך שהעם המדבר בה אבד מן הארץ או צומצם וירד בערכו, או מתוך שאנו גלינו מתחומה של סביבת אותה הלשון. לרוב שמרנו עליה גם אחרי כן בתחומה של לשון זרה חדשה, והיא היא היתה לנו, כפי שאמרתי קודם, תריס מפני טמיעה בעמים חדשים. ובתקופות מעבר אלה, בערב סכנת התפוררות חדשה – היתה לרוב מתעוררת הלשון העברית וממלאה תפקיד של הצלה. פרקים נראית לנו יקיצתה כפלא, כתחיתה אצלנו עכשיו, שיש בה אפשר יותר מן הנס מאשר מן הטבע.

ההתפורות לשבטים לשוניים עם תפוצתנו בין האומות הקימה לנו שבטים קטנים וגדולים, וגם מרכזיים. המרכזיים הם לפי הסדר: היוני, הארמי, הערבי, הספרדי והאשכנזי, שמתוכו צמחה היידיש שלנו. אחריהם עמד להולד שבט מרכזי חדש: הרוסי, אשר עם התפוררות רוסיה והמצב החדש בה צפויה סכנה לקיומו אפילו בתור שבט גדול באומה. תפקידו המרכזי, אם לא יתרחשו מאורעות פוליטיים גדולים באירופה, נגמר. עתה הולך ונברא שבט מרכזי, האנגלי, שבמדה ידועה אנו בארץ ישראל נכנסים לתוך חוג השפעתו. ועוד מרכז הולך ונברא: פולני. המרכז האשכנזי־יידישי, שהקיף עוד זה לא כבר את חצי האומה, מצטמצם. ושבט מיוחד במינו הולך וצץ לנו שוב: השבט העברי, אשר בכמותו אינו עוד שבט גדול, ובכל זאת מתחיל הוא למלא תפקיד מרכזי ביהדות. בין השבטים הקטנים הנבדלים בלשונם מהמרכזים ואשר יצרו לעצמם סביבה ותרבות ישראלית שלהם אפשר לציין את התימני¹, הצרפתי־דרומי והאיטלקי, ובימינו את הצרפתי, ההונגרי, ההולנדי והרומני. לידי השפעה כלפי חוץ הגיעו רק אחדים מהם וחלקם נשאר חי ופועל רק בתחומו.

השבטים הקטנים נשתמרו רק לעתים רחוקות. לרוב נצטמקו או נאכלו ואבדו. אך גם השתוף הלשוני שיצר מרכזים יהודיים רחבים לא שמר על שבטים מכליה ומהתנונות. ירידתה של תרבות זרה גדולה ומקיפה היתה גורמת לירידת השבט הישראלי שבתחומה. ולזה נצטרפו חזיונות של התבוללות, שמד דתי ושמדות ע“י הרג ופרעות, גזירות ורדיפות, גירושים ודכוא בלתי פוסק, הגבלות־חוץ בנשואים ובלידות ע”י חוקים של “פן ירבה”, והתמעטות ע“י מלחמות, שנויי־שלטונות, מרידות והתפרצות עמים פראים. ועד היום אנו עדים לאבדן שבטים גדולים וקטנים מתוך האומה², אבדו כמעט גלויות מצרים, סוריה, בבל ופרס ונשארו לנו מהן רק שרידים, אבדו יהודי חינא לגמרי, נחרבו המרכזים הערבי והספרדי ושרידיהם הגיעו לידי הצטמצמות והתנונות, הולך ומטשטש היסוד האשכנזי בארצות מולדתו וגם מתחיל להתמעט, אובד לעינינו השבט הפלשי בכוש, נאכלים ישובי יהודים באירופה המערבית והתיכונה, מצטמצם היסוד היידישי ע”י מעבר חלקים ממנו ללשונות אחרות, אובדת היהדות הרוסית לעינינו, והיידיש של היבסקציה היא יידיש בלי יהדות, גם לשון זרה מרכזית ומשותפת למיליוני יהודים ואפילו מיוחדת – אינה יכולה לשמש ערובה בזמננו לקיומנו, כי גם הקודמות לנו בזמן לא שמרו.

לשונות זרות חדרו לתוך עולמנו או מלמעלה אל היסודות התרבותיים של האומה, דרך האוזן והעין יחד, או מלמטה, דרך האוזן לבד. הסכנה הראשונה שהתרגשה באומה היתה, כנראה, זו שבימי עזרא ונחמיה (על קודמת לזו אין לנו ידיעות ברורות). כמו כן קשה לנו עתה לדון על מדת כחה והשתרשותה של כל לשון ולשון, רק זאת אנו יודעים, כי הארמית, הספרדית והאשכנזית בצורת ה“יידיש” נשתמרו בארצות חדשות מאות שנים, אם בדבור אם בכתב או בשניהם יחד, היונית והערבית לא יצאו מתחומן, ובסור צלן שקעה שמשן בישראל ובצאת היהודי מתחומן לא לקח אותן עמו. כח השמיות במובן זה לא גדל מן האריות; הספרדית והאשכנזית האריות נתחבבו על היהודי כארמית השמית, והערבית השמית הוזנחה ונשכחה כהיונית הארית. גם גובה התרבות לא הכריע, פה היו ודאי סבות שקשה לנו לעמוד עליהן.

יש בהיקף זה המון פרטים וחזיונות המסוגלים להעסיק אותנו הרבה והרבה; יש פה מקום לחוקרים והרבה גלויים צפויים לנו בחקירות אלו. אך הצד המענין אותי ביחוד, ושאני נגש לדבר על אודותיו הוא – תפקיד העברית בתקופות אלו. העברית עצמה גם כן לא תמיד הצילה, היא פנתה מקומה ללשונות זרות, הצטמצמה ולפרקים גם נשכחה. ואך היה צד פלאי וכמעט מסתורי ביקיצותיה הבלתי פוסקות, זה שהזכרתיו למעלה, ועליו רוצה אני עתה לעמוד. היחס בין העברית והלשונות הזרות (אם זרות למחצה או מיוהדות – אין הבדל) היה לפרקים שותפי. במקרים כאלה לא היתה לכאורה סכנה וגם לא הרגשה, ויש שהתקופה הופיעה כתור־זהב, וברית כאילו כורתה בין שתי התרבויות בישראל, ויש שנראו כענפים של תרבות אחת. אך גם עם פנות העברית מקומה להלשון הזרה יש שהשבט לא הרגיש בסכנה. השתוף שהיתה הלשון הזרה משתפת יהודים מארצות שונות, יחדותה ליהודים לבד בין עמים בעלי לשון אחרת, הכתב העברי שהשתמשו בו לצרכים ישראלים בלשון זרה זו³, הספרות הדתית, וביחוד תפלות, תחינות ופיוטים שנבראו בלשון זו – כל אלו יהדו אותה, והיא גם נשתנתה לרוב בפי בני אומתנו. והיהודי התחיל לחשוב אותה כמיוחדה לעצמו, היא חדלה מהיות לו זרה. שתים, הארמית לפנים והיהודית־אשכנזית עכשיו, הספיקו להיות כמעט לקנין אורגני אצלנו. בחיקן של הלשונות המרכזיות הרגישו שבטינו הגדולים ומרגישים עצמם עד היום בטוחים כמעט מטמיעה ומכליון. רק מעטים ויחידים לא היו משלימים עם הלשונות האלו, וחשו או את זרותן או את חולשת־בטחונן. אלא שהבטחון של השדרות הרחבות וזרם החיים עצמם היה משתיק את אלה ועמם גם את אברי הלשון העברית עצמה, והעברית כאילו היתה מתכוצת ומסתתרת בפנתה ומשלימה עם הגזירה. ורק ברגע שהשבט הגדול התחיל מתמוטט, ולשונו עמדה בסכנה להשכח, והשתוף בין חלקי השבט הגדול נחלש – היתה פתאם מופיעה העברית ומצילה. היא לא היתה במקרים כאלה מסתפקת רק בעברה וביצירות־עברה הגדולות, כי אם יחד עם התאמצותה לדובב ישנים, היתה גם מתחילה ליצור מחדש, ומקום רחב היתה מקדישה לעבודת התרגום. היא היתה אז מצילה את האוצרות שנשקעו לתוך הלשון הזרה ההיא, מעבירתם אליה ושומרתם וגונזתם בבית־אוצרה בשביל דורות באים ושבטים אחרים. וכל האמצעים היו כשרים לה: קודש וחול, מקור ותרגום, נסיונות דבור חלקי בין בני שבטים שונים שנפגשו בגלות חדשה, ויצירות בכתב, יצירות גדולות וקטנות, חשובות וטפלות. היא ידעה כי השלשום והאתמול הגדולים לא ישמשו תריס, אם לא יעזרו גם היום והמחר. היא גם הבינה כי ביחס לעצמה יש אשר ההוה החי הוא טוב מן העבר הנשמר בזכרון, ולכן לא זלזלה ביצירה קטנה, ולא נתנה לשום דור ולשום גאון להכריז: “עמי תמות חכמה”. אחרי הסכנה בימי נחמיה עם הסתלקות הנבואה בישראל, יצרה “כתובים” וצרפתם לתורה ולנביאים. ולעומת היונית שנכנסה אצלנו אל הקודש והשאירה לנו את הספרים הגנוזים והחיצונים שהצילה לנו בתרגום, או שנכתבו מתחילה בה, את פילון ואת יוסף פלויוס – העמידה היא את התפלות והמשנה. היא הרגישה כי התנ"ך הגדול והכביר אינו מספיק; היא גם לא הקפידה על טהרתה, וקלטה מן הארמית ומלשון השוק והרחוב כל מה שיכלה לקלוט, יצרה לה צורות חדשות וכמעט אפשר להגיד לשון פשרה בינה ובין הארמית צרתה⁴. ובנגוד לאלה שהסתפקו בארמית מיוהדת והכניסו יסודות עבריים לתוכה, בכרה היא להכניס יסודות ארמיים לתוכה, להסתגל לנכריה ולשמור על שרשה וגרעינה שלה.

ובדורות האחרונים של יוצרי התלמודים הארמיים, הירושלמי והבבלי בתקופות האמוראים האחרונים, הרבנן סבוראי וראשוני הגאונים, כשאימה הארמית לירוש את כל יצירתנו כולה, קמו הנקדנים בטבריה, ראשוני הקראים והפיטנים הראשונים ואנשי מדרש ואגדה בודדים ובצרו לעברית מקום, איים קטנים בתוך הים הארמי ששטפנו. וכשירדה הארמית, התחילה אותה עבודת תרגום –ואפשר גם המשכת – היצירה המדרשית באיטליה שהצילה לנו את רובי המדרשים. עבודת סגנון אמיצה כמו במשנה לא נעשתה אז, אך כמו שאמרתי, חוש הקיום לא בחל גם בקטנות והמשיך את היצירה ואת חיי העברית בכל האמצעים.

וכששטפה הערבית את עולמנו, וגאוני תרבותנו ויצירתנו התכנסו לתוכה – נתבצר לעברית מקום בפיוט, בשיר ובהלכות פסוקות. ויחד עם השירה ו“היד החזקה”, יצירות לשון מופלאות, נמשכה יצירה מאוחרת של המדרשים, עם התחלת התמוטטות המרכזים הערביים פרצה עבודת תרגום ענקית, שלא ידענו כמוה לא לפניה ולא לאחריה. התקופה הקודמת, תקופת שקיעת היונות, חטאה חטא גדול בזה שלא העבירה ללשוננו לכל הפחות את אוצרת תרבותנו שביונית. לעומת זאת הרגישו המתרגמים בני־תיבון וחבריהם בצורך זה ומלאו את תפקידם במסירות גדולה. ולמרות היות לשונם לקויה – מסכו שקויי־חיים בגוף העברית הנרדמת וסגלוה לזמנם ולצרכי־רוחם.

התחזקות הנוצרים בספרד, שהיתה התחלת הקץ למרכז התרבותי הערבי־ישראלי בעולם – מצאה כבר ספרות עברית חיה, רבת־מקצועות ומתאימה לצרכיו התרבותיים של היהודי־האדם של אז, ולכן לא סכנה את עמדתה של העברית בתרבותנו. מחוץ לשירה, שבאו לה ימי ירידה, באו דוקא ימי פריחה לספרות העברית ביתר מקצועותיה. ובעברית התפרנסו יהוד ספרד גם כמאתים שנה ויותר אחרי הגירוש בארצות פזוריהם החדשות. התפרצות פראי־מרוקו לספרד הערבית וירידת מרכזי התרבות הערבית במזרח וחורבנם גרמו להעברת מרכזי היהדות לצפון ולמערב, והשבט הספרדי הגדול ממשיך את ההגמוניה שלו בתור ספרדי לא־ערבי. והוא עם המרכז הצרפתי־דרומי והאיטלקי משמשים מרכז לעברית בתור ספרות ישראלית־אנושית. באותו זמן ועוד מאתים שנה לפני זה הגיע השבט האשכנזי לידי חשיבות מרובה, והוא והצרפתי⁵ הנלוה עליו. ואך אפיו הוא תרבותי־דתי לבד, בנגוד לספרדי בזמנו ולצרפתי־דרומי שאחרי כן. ואך אילו נשארו היהודים בספרד ובפורטוגל – היתה ודאי צומחת סכנה חדשה של לשון ספרדית מושלת בכפה, כי באותו זמן בערב הגירוש ואחריו התחילו יהודי ספרד ופורטוגל לחדור לתרבות ארצותיהם ולהשתמש בלשונותיהן לצרכי תרבותם שלהם. עם גירוש ספרד עלה השבט האיטלקי, – שמשך אליו גם גולים מספרד, – לגדולה. ושוב מלאה העברית בתקופה זו תפקיד משתף ומבצר. היא אחדה את פזרי השבט הגדול עם השבטים הקטנים החדשים במערב ועם שרידי שבטנו הערבי וביזנטי־יוני שבמזרח.

ובהגיע השבט האשכנזי להשכלה, והסכנה של טשטושו וטמיעתו גדלה – צצה פתאום ספרות עברית־אנושית באשכנז. וכשלא יכלה להחזיק שם מעמד נדדה לוינה, משם לגליציה ומזו לרוסיה. “השפה היפה השרידה היחידה” מלאה שוב תפקידה והכינה לנו הצלה גדולה עתידה. היא התחילה שוב לקשר את שבטינו הפזורים, מאיטליה והולנד עד קצה ארצות המזרח.

וכשעלו בינתים שבטים גדולים חדשים בעמנו והלשון היידית, בתה של האשכנזית, התחילה עולה וכובשת את רובה של האומה, ומרכז רוסי חדש התחיל שוב להרחיקנו ממקורנו, באה ההצלה הששית, שאנו מקוים שתשים קץ לסכנות, ושתאחד את העם ותרבותו עם לשונו. והפעם קרה לעברית נס שלא היה כמוה. היא הולכת ונעשית ללשון דבור ויוצרת שבט עברי בארץ־ישראל ומצרפת לו חלקים גם בארצות פזורינו. ואך הבטחון המופרז בגדולו של שבטנו זה אינו מבוסס, ואין להסיח את הדעת מהסכנות הצפויות לשבט רך זה מהתחרויותיהן של לשונות שבטינו המרכזיים האחרים הגדולים.

כי לעת עתה השבט טרם התגבש, וההתפוררות עוד מרובה. ואפילו אם אין סכנה כי יבּלע שבטנו זה בתוך אחד השבטים האחרים הפורצים מארצות הגולה הנה, הרי יש סכנה, כי נמשיך את חיינו פה שבטים־שבטים. ישנה ארץ בשם סלובקיה אשר יהודיה שייכים לשלשה שבטים, שלכל אחד גם ענף דתי מיוחד. יש שם שבט הונגרי־ריפורמי, יידישי־אורתודוקסי, ושורת ישובים על גבול מורביה של שבט אשכנזי, בינוני בנטיותיו הדתיות, בין אורתודוקסיה לריפורמה. ומי יודע אם לא נגיע גם פה במרכזנו החדש ובארץ תקוותינו לרבוי שבטים לשוניים, כשם שזכינו לרבוי גונים דתי פה. ובמקצת רואים אנו כבר מעט מזה: אנגלית מלמעלה, עברית באמצע ויידיש וספרדית וערבית מתחת, מבלי לדבר על העקשנות שבה מחזיקים חוגים שונים בלשונות גלויותיהם הרבות והרשלנות הגורמת, שרבים השואפים להתלכד בשבטנו נמצאים בפועל מחוצה לו. ומחוץ לקנאים של לשון זו או אחרת ישנם גם געגועי־גלות, פשרנות ורכרוך רוחני. בסמינר למחנכי חלוצים בורשה מעמידים שני מרצים לספרות ”יידיש", שרבים ודאי מסופקים אם כדאי לטפח אותה בחוגי העולים לארץ־ישראל, ורק מרצה אחד לא לספרות העברית, כי אם לספרות־העבודה בעברית (ביידיש אין הבדל בין ספרות־עבודה לספרות־בטלה; בזו אין מבדילים). ומתוך שנפתחות הדרכים אצלנו להרצאות בכל לשון – אז קשה יהיה לגבש את שבטנו הקטן במובן תרבותי־לשוני. והפחד מפני בדידות וראית־סכנה בהתבדלות ובהתרחקות מיהדות הגלות גורמים למבוכה ומעוררים לחפוש דרכים ואמצעים ומקימים לפרקים גם יועצים כאלה שעליהם יתכן לקרוא: שמרנו אלהים מאוהבינו!

העצה הקיצונית של אלה היא: להכניס “יידיש” אלינו ולחנוכנו. חושבני למיותר לטפל הרבה בזו. חוששני אם לא תהיה ארץ־ישראל מקלט אחרון לשפה זו, אחרי שגזר־דינה בארצות הגלות הולך ונחרץ, אז נגיע להתבודדות בעלת משא כפול. וחוץ מזה הרי נצטרך להוסיף על עברית, אנגלית, ערבית ו”יידיש" גם רוסית ופולנית לשונותיהם של מיליוני יהודים כבר עתה וביחוד בקרוב. והספרדי יצטרך להכניס אספניולית והיהודי הגרמני – גרמנית, והרומיני וההונגרי לא יחפצו גם כן לותר על הקשר עם הגלות שלו. ואז נהיה גם פוליגלוטים וגם אוסף שבטים שלא נתגבש לאומה, ומשבטנו העברי נעקר.

ולהיפך: יש כאלה, שמתוך דאגה לשמירת עצמיותנו בגלות, נכונים לותר על יצירת פנות לשון עבריות שם, ומכריזים על למוד התורה ועל הקמת תלמידי־חכמים. באמריקה הגיעו הדברים לידי וכוח מקיף. ויטמן, ראש המכריזים על הצלה זו, מציג לו לאידיאל יצירת יהודי “יודע ידיעה ברורה את תמציתה של היהדות, ההלכתית, האגדית־פיוטית והמחקרית, ומכיר את האמת שבה בנוגע לחיי היחיד והצבור”. אינני יודע אם שלשה מאתנו הנמצאים במסבתנו ראויים לפי הגדרה זו להיות חברים בהתאחדות היהודי החבר (חבר – בנגוד לעם־הארץ) שלו. והתורה, כך מטיפים מסביב לויטמן, יכולה להרכש בכל לשון שאתה שומע. תורה זו באה להחליף את העברית הנלמדת לפי השיטה הטבעית הנרכשת בקושי, המעיפת, הנשכחת אחרי־כן או נהפכת אצל הבוגרים לפטפוט ריק. לתורה זו צריך לפי ויטמן לצרף גם ציוניות משיחית, גם דאגה לתקון העולם וגם קיום המצוות המעשיות ומעבר ליגיע כפים. פה יש גם איסיות וגם משהו מ“בני משה”, ובלי ההדגשה בצורך הלשון העברית בגלות ועם נטיה להוצאתה מתחומי החנוך או לצמצומה לכל הפחות. אם נשים לב, כי לאורתודוקסיה הקפואה שלנו באירופה התיכונה ולאנשי “אגודת ישראל” בגלות ובארץ־ישראל יש גם תורה וגם מצוות מעשיות, ורק יהדות חיה ויוצרת ושאיפה לגאולה וליצירת אדם־יהודי אין לה – אז למיותר הוא להתוכח עם תורה זו. בפרט, בנוגע לעם ושבט, היא רק יכולה לגרום להתפוררות חדשה. אין זה אומר כמובן שלא צריך לדאוג לתורה שלא תשתכח מישראל, אלא שהדבור העברי עם ההכשרה לקרוא ספר עברי נותנים גם יכולת לגשת אל מקורותינו הקודמים. אם החיים מושכים את בני־הנעורים לצדדים אחרים – חוששני שגם לתורה בלי עברית חיה אין מפלט מסכנה זו.

זמננו הוא בן שלטון האוזן, הייתי אומר בן תורה שבעל־פה. העברית שעברה מן העין אל האוזן היא גם מתחילה בזו. הצעדים הראשונים של רכישת העברית הם לא בדרך ספר כי אם בדבור. והאוזן היא־היא המקימה לנו גם קולוניות עבריות בגלות. גם הלשונות הזרות הגיעו אלינו בעיקר דרך האוזן ואח"כ שעבדו להן גם את העין. ובכל זאת מה גדול השלל שמצאו אצלנו, וכמה החדירו את נפשנו בתרבויותיהן.

אלה הרואים את חולשת העברית בגולה בזאת כי עתידה היא להיות רק נחלת־יחידים־שוכחים, כי כך היה המצב בכל ימי גלותנו, וזה לא הפריע בעדה מהציל בכל זמן אשר התפוררות האומה סכנה את קיומה. גם לומדי־התורה מעטים היו, גם מספר בני הישיבות בערי ישראל קטן היה ומצער לעומת עמי־הארצות מכל הסוגים. וכמה שבטים אבדו לנו על־ידי שכחת העברית והתורה עמה. בטרם שאיזה שבט מת, שכח את העברית, עד להוציאה מתוך תפילתו. כך גועו שרידי האנוסים, כך גועו יהודי חינה וכך גוועים הפלשים, יהודי־הריפורמה והייבסקים.

אנו טועים בחשבנו כי רק עתה אין ספרנו העברי מגיע לתפוצות הגולה. זה היה לצערנו חזיון תמידי בדברי־ימינו. מה היו תפקידיהם של עזרא, הלל, ר' חייא וארבעת הרבנים השבויים שנפדו באפריקה, מה מצאו אלה לפניהם? ומה מצאו יהודי רוסיה בקוקז ובאסיה התיכונה, בהכבש אלה על־ידי רוסיה? תמיד היו שבטים נעקרים מתרבותנו ומלשוננו. וכמו שאמרתי: חורבן מרכזים בא בהנתק אנשיהם מן הלשון והתרבות העברית. השאלה אינה זו של בדידותנו פה, כי אם של התפוררות הגולה.

את ערך היקיצה העברית בדורות שונים אנו רואים באותה חדוה של השרידים־היחידים בהגיע להם מלה עברית מרחוק. היא היתה מגלה להם את כל עלבון קיומם, מעמיקה את צערם ומעוררת גם תקוה. לארץ בלי עברית קראו “ארץ־תלאובות”, גם אם היתה בה תורה בתרגום. ומה גדלה חדוַת כותבי העברית להד הרחוק שהגיע אליהם דרך מכתבי השרידים היחידים. ומה גדול היה ערך התרגום⁶ בדורות כאלה. בדור הרמב“ם מוצאים אנחנו הרבה תעודות ומכתבים המעידים על הצדדים השונים של היקיצה הגדולה. וכן גם בדורות המאספים ובדורו של שד”ל, לפרקים גם עתה.

הפחד בערב ההתפוררות ואי־הבטחון בקיום המרכז הגלותי ברוסיה, פולין וגליציה השתקף באופן מחריד במכתב מארץ־ישראל של רבי גבריאל ראש הישיבה ב“גמול ישרים” של סמולנסקין, זה שקרא לעזוב את חיי הגלות בטרם יעזבו הם אותנו, ואשר ראה בארץ־ישראל בית מקלט לנזירי ישראל. ובכל זאת עמד סמולנסקין נבוך ואובד־עצות בפני,“שאלה נכבדה” של בן־יהודה, האיש אשר הוציא את המסקנה ההגיונית והקיצונית מחרדתו של ר' גבריאל ושעבד לה את חייו ופעולתו, ושהיה בכל אופן ראשון למחיי שפתנו בדבור.

ונבוכים עתה גם רבים מאתנו ואובדי־דרך. לפני המלחמה ידענו כמה מעטים אנו פה, ואת כשלון הגלות מתחתינו, והתפללנו לשבט קטן בעל איכות ואינטנסיביות. שמחנו לקראת כל יצירה עברית בגולה, והאמנו בכל זאת בלבנו, כי אנו פה נמשוך את הגלות אחרינו. וכמובן לא בדור אחד. עתה גדלנו, חזקנו והדבור העברי מקים לנו פנות רעננות גם בגולה, ולבנו כבר נפל עלינו, קצרה רוחנו. ואנו רואים כי דור סופרים שלם בעצם כחו ובהגיע זמן הבגרות ליצירתו – עוזב את הספרות ואינו משתתף כמעט ביצירתה. זהו, לפי דעתי, אסום מאיֵם. אני ודאי איני מזלזל בדור העולה, ובכל זאת לעזיבת דור שלם ודור גדול את הספרות ולהתרשלותו ביצירתה אין כפרה. אל נאשים איפוא אחרים, הידים רפו אצלנו ואנו החלשים.

איני מפחד פן נשאר זמן רב שבט. מן הגרעין הבריא יצמח עץ יפה ורענן. אם נהיה שבט חי, פורה ויוצר נמשוך את הגלות אחרינו. ואם נבין כי תפקידנו הוא כפי שאמרתי באיכות ובאינטנסיביות וביצירת פנת־תרבות עברית מגובשת ומוצקה ­– נעשה אז את המוטל עלינו. ובינתים יגיעו בגולה דרך הדבור העברי אל הספר העברי, וגם ישובנו פה יגדל. הרי לא נשאר תמיד במספרנו עתה. רק מפחד אני מקוצר־רוחנו ופן נשאר בחצי־הדרך. יש סכנה שחוגים שונים אצלנו ישתמשו לשם התאחדות עם הגולה באמצעים כאלה העלולים לההפך למטרה, ושעלולים גם פה וגם שם לפורר אותנו לאבק־שבטים. מפני השבט העברי ואפילו מפני הקטן והסגור – אין פחד.

הלואי והיינו שבט!

היש לנו לקוות ליצירה רוחנית פה בארץ ישראל בעתיד הקרוב? יש אומרים: כן. ארץ ישראל היא מקור־יצירתנו – ואיך יתכן שלא תתעורר בה היהדות ליצירה? ובשדרות ידועות יש אצלנו גם יחס מיסטי לארץ; ארץ ישראל היא בשבילן מחוץ לכל חוקי הטבע, ההיסטוריה וההתפתחות. מה שאין בכחם של מיליוני יהודים ברוסיה, באמריקה ובארצות אחרות לעשות – יעשו איזו מאות אלפים בארץ ישראל ויצליחו. ומדוע יהיו מן הנחשלים דוקא בשדה־הרוח, בפנות אלו שטפחו בתנאים קשים גם בגלות? וישנם ספקנים ורציונליסטים החושבים שגם ארץ ישראל נתונה להשפעת חוקי אדם ועמים. ובינם יש חושבים שאין לקוות ליצירות רוחניות חשובות בארץ ישראל בעתיד הקרוב; אין בה התנאים הדרושים ליצירה ומאין תצמח זו?

לא כל יהודי ארץ ישראל חיים חיי עם נורמלים, כלומר, מתפרנסים באופן פחות או יותר נורמלי ומחנכים את ילדיהם באופן אנושי פחות או יותר. יש עוד אלפי יהודים החיים על החלוקה והנותנים לילדיהם חנוך לא מתאים לשאיפותינו, וגם לא בלשוננו, ויש חוגים משוללי כל קולטורה, ואפילו כמעט ערביים בני דת משה, ויש מוסרים את ילדיהם לחנוך זר. אבל אין זה עוד הכל. העיקר הוא שארץ־ישראל וישובה דורשות עכשו כחות רבים, ומי שיש לו אנרגיה רוחנית הולך ומשקיע אותה בקרקע, בעבודה, בעסקנות או בחינוך. ועד כמה עבודות אלו בולעות את האדם – מראה העובדה שמורינו העברים לא חברו עוד כמעט שום ספר חינוך ולמוד ראוי לשמו. העבודה המכנית, היום־יומית בולעת את האדם ואת כחותיו, ובשביל יצירה לא נשאר כלום. יסודות ישובנו בארץ ישראל עכשו הם או בטלים מעבודה לגמרי, או מסורים לעבודה בכל כחם. חלק גדול חלוקאי של הישוב בערים הקדושות הוא בטל, והישוב מחוץ להן בערים ובמושבות עובד כמו שלא ידעו בארץ־ישראל עד כה. את שעות הפנאי המעטות בולעת העסקנות. וכך, או שאין אנשים מתאימים ליצירה רוחנית או שאין שעות פנויות בארץ ישראל, ויצירה רוחנית הרי תולדת פנאי היא.

היהדות של עכשו בארץ ישראל שקועה יותר מדי בבנין חמרי ובחנוך; המעבר אל הקרקע – ומעבר זה עד כמה שהוא נוגע לפועל העברי החקלאי ולאכר העובד הוא מעבר במלוא מובן המלה ולא רק כזה של אכרות שאיננה עובדת – המעבר הזה בולע את כל האדם. אותה עבודת ההסתגלות שנעשית עתה במושבות נקיות מעבודת־זרים או בנחלאות הקפה הלאומית, עושה את ה“אקסטרן” (תלמיד מחוץ לבית־הספר) שלנו או את הבחור הבטל בן־העירה ליוצר של קנינים חמריים קרקעיים והדורשת התאמצות בלתי רגילה והתמסרות גמורה לקרקע ולעבודה באותן המושבות שהעבודה העברית התבססה בהן, הסתגלות זו מוצצת מהאדם את כל לשדו ועושה אותו עבד לאדמה ולתנאי חייו החדשים והקשים. אין עוד אותו המצב הנאות שאנו שואפים אליו, זה הנותן לאכר קולטורי לחלק את עצמו רובו לעבודתו ולמשקו ומעוטו לנפשו ורוחו – למצב כזה טרם הגיע הזמן. עוד נתונים אנו בזמן של קיצוניות. האכרות הישנה, זו שבנתה את הישוב על יסוד של עבודה נכריה, עשתה את ישובנו בחלקו הגדול לחסר־בסיס. הבן והבת נהיו זרים לקרקע, הבן הלך לאמריקה ולמצרים והבת עכשו הולכת אחריו, והאב שהניח את היסוד לישוב החקלאי הולך ונשאר באין יורש. ומשטר ישובי זה גם הכניס הרבה מן הזיוף התרבותי למושבותינו. תחת המסוה של קולטורה חיצונית השתרשה פראות מדברית שעשתה לאפשר מעשים אכזריים, שגם לא עוררו שום מחאה פנימית בארץ ישראל, מפני שהחיים הערביים למחצה טמטמו את הלבבות. נגד סגנון־חיים זה קמה מחאה בדמות ההשתרשות של הפועל החקלאי שלנו ההולך ומכה שרשים בקרקע, ביחוד בעברו להתישבות על יסודות עבודה עצמית או עברית. בני אדם שואפים לקדש את עצמם על ידי האדמה ולקדש את האדמה על ידי עבודה עברית. דומה, כאלו נחללו גם האדמה וגם הנשמה על ידי העבודה הזרה, והעובד העברי מרגיש את האחריות והחובה לטהרן מטומאתן. הטפתם של גורדון וברנר הכו שרשים בלבבות, והעבודה נעשית באמת לדבר של קדושה, לדת; דת העבודה כובשת את הלבבות. אותן המושבות שאין העבודה העברית נעשית בהן לפרינציפ נעשות חול בעיני הבריות, הולכות ונמאסות על כל נפש נקיה. הישוב החדש חדל מהיות חדש, ולא רחוק היום שבו תכנסנה כל המושבות שאין בהן עבודת־יהודים לכלל הישוב הישן.

ודת העבודה הזאת, אם כי נושאת היא בקרבה הרבה גרעיני־תחיה אמתית ועל ידי זה גם גרעיני־יצירה, בכל זאת אין היא מכשירה את הצעיר העברי בארץ־ישראל, הנאמן לה – ליצירה רוחנית, מאחר שלוקחת היא את כל הכחות, האנרגיה והנשָׁמות בשביל האדמה והעבודה. ויסודות אחרים יוצרים באמת אין בארץ־ישראל. יש בעלי־מלאכה טובים במקצועות אחדים של החיים – אך יוצרים אינם. החלוקה הנותנת לבעליה הרבה פנאי יכלה לשמש לכל היותר בסיס לתיאוסופיה, אבל לא יצירה חיה אנושית; יכול אדם החי באויר החלוקה לעַיֵל פיל בקוף מחט גם במה שנוגע לתיאוריה לאומית, אבל ליצירת ערכים אנושיים לא יגיעו בני־אדם אלה. החלוקה אין לה יחס לא לההוה ולא להעתיד, יכולה היא להגן על העבר בשוטים ובחרמות או בפלפולים פלספניים, אבל מחוץ להעבר אין לאידיאות שלה אחיזה; אדם מן החלוקה מוכרח להיות שקוע בנקוי השוק מפרות בלתי מעושרים (כלומר, מפרות של יהודים שיש עליהם חשש, בעוד שפרות של נכרים נקיים מכל חשש; הרי אין גוי חייב במצוות, וזכות היא לו לפטר גם את היהודי המעסיקהו והקונה ממנו מכל חובה ומצוה לאומית ודתית), לעסוק בפלפולים על כלאים ושמיטה, לאסור פֵרות שהורכבו לפי דרישות המדע שבימינו, לאסור עבודת פועל יהודי בשנת־שמיטה ולהתיר את נצול אדמת ישראל בידי נכרים, ע"י העסקתם בה ומכירה פיקטיבית לנכרים, יכול הוא גם לטפל בהלכות עירובין ומקואות ולמצוא להן סמך מן הפילוסופיה בנוסח פרנקפורט, לקלקל את החינוך המודרני על ידי חנוך־קריקטורה, לאסור גימנסיה עברית, למשל, ולהתיר בשעת הדחק את האחים והאחיות הצרפתיים ולמסור ילדי ישראל לידם לחנוך־הצלב, – אבל לא יותר. במקום שיש אבק־חלוקה אין הנפש מסוגלת שם ליצירה נקיה ויפה. העולם של עכשיו יכול לקלוט אל קרבו יסודות רוחניים של העבר ולהתעשר על ידם, ולהיפך להדלדל על ידי אי־ידיעתם ואי קליטתם. אבל לא יתכן עכשו להחיות את הגיטו של זקנינו ולשוב אליו. וכל טרחתם ומאמציהם של חובבי־האורתודוכסיה לא יחיו את המתים יותר. גם היצירות הכי־יהודיות של עכשו, אלו של ביאליק ואחד־העם, דורשות בתור בסיס להן את חופש־הדעות ושנאת הצביעות. במה שנוגע למיסטיקה הנה עד כמה שהיא פיוטית או אינטואיטיבית־מחשבתית יש לה ערך יצירתי, אבל מן הרגע שהיא נעשית דוגמתית נטל כוח יצירתה ממנה והיא נהיית למפריע קולטורי שצריך לפנותו מן הדרך, אם חפצים להמשיך הלאה את התפתחותה של יצירה חפשית בת הזמן והעתיד.

וגם הטפוס הבועזי¹ שלנו אינו מוכשר ליצירה, מרוצה הוא מעצמו ושבע־רצון יותר מדי, ופה ושם שביעה זו נוזלת כריר מעל השפתים ומתוקה היא יותר מדי. מה מתוקה היא השירה של ארץ־ישראל, זו של משפחת העתונות. עומדת היא משפחה זו ומביטה על קיום הנבואה “ועמדו זרים” וכו' ומתענגת. שרה היא תהילות לכבוד מושבה עשירה פלונית, המושבה מוחאה כף לכבוד סינדיקט היינות, והסינדיקט מוציא את צעירי המושבות מתוכן ומהפך אותם לפקידים במצרים ובארצות רחוקות, ומסַפרי הישוב הזה שרים בפרוזה לאהבה הרגשנית והמחושבת במקצת של סביבתם, והכל יפה כל־כך ומתוק. ויצירה בהתחלתה הלא על פי רוב פרי של אי־שביעות־רצון והתמרמרות היא. ומי שחושב כי יש עוד מקום בארץ־ישראל להתמרמרות גדולה אינו אלא טועה. הבנין הוא קטן עוד מאד, פעוט – אפשר להגיד, וכבנין גם קלקוליו. עם התמרמרות ארץ־ישראלית לא נעים לפרקים להראות מחוץ לגבולה, כה פעוטה היא בערך. להתרוממות ודאי אין מקום. יש פה מקום להומור, אבל בני־אדם שקועים פה בבנין עד צוארם, וכל אחד מהם או שהוא נלחם במכשולים קשים או שעומד הוא וצוהל מרוב נחת. צר בכל זאת לפרקים שאין הומוריסטן פה. חומר בשביל יוצר מסוג זה יש פה למדי.

ומתוך שהעתיד הקרוב יהי עתיד של עבודה ושל התמסרות לה, לכן קשה לחשוב שימצא בו פנאי ליצירה רוחנית. העבודה מרובה מאד, ויש גם פה תאוה משונה ליצירת מוסדים, תאוה משונה שבאה לישובנו החדש בירושה מירושלים. יום־יום צצים מוסדים, שרובם אמנם הם בני קיקיון־יונה, אלא שמטרידים הם בני־אדם. יש למוסדים כאלה תיכף מזכירים עסוקים בכתיבת מכתבים למוסדים ולעסקנים בגולה, וגם לנפח את הפעולות ולקרוא לאַיִן יש – מצווים הם. מוסדים אלה בולעים הרבה כחות צעירים, גם מאלה שיש להם שאר־רוח, ומהפכים אותם אפילו מחוץ לירושלים להעתקות של בריות ירושלמיות כמותן. אתמוספירה זו של מוסדים אינה מוצלחה ליצירה רוחנית. קנאת מוסדים ועסקנות, אפילו לשם יצירת מוסדות רוחניים, אינה מרבה חכמה ויצירה. רוב מוסדים אלה אין להם בסיס ואין בהם צורך ממשי, וחבל שהישוב החדש הולך ומתנול על ידם. וגם העתונות לוקחת מקום יותר מדי פה. חלק מן הסופרים חולם לא על כתיבת ספר חשוב ויצירה הגונה, כי אם ליסד עתון, והמאמצים נתונים להשיג תומכים. פועלת פה גם החמריות של המזרח, השקוע מאד בחמריות ובעניני פרוטה. חוסר קולטורה ואינטרסים רוחניים עשו את אנשי המזרח לאנשי פונטים ונפוליונים (נפוליון – המטבע ולא האיש). ברוסיה היה יהודי כותב בלי חשבונות והחשבון בא אחרי כן או שלא בא כלל; ופה אצלנו – אם חפץ בן אדם לטפל באיזה דבר רוחני – רצונו הוא שיבטיחו לו שכרו במוקדם. הארכיונים של מוסדינו בחוץ לארץ יכולים לספר הרבה בענין זה.

פרספקטיבה זו של חוסר יצירה נכונה היא בנוגע לעתיד הקרוב. העתיד הרחוק, אם רק יתפתחו פה החיים באופן בריא ואם תברא האתמוספירה הרוחנית שאנו שואפים לה, – אין ספק שתהיה עשירה ביצירה. יש הרבה תנאים נאותים מסיעים לה. ולעת־עתה אין אנו צריכים לדרוש את הבלתי אפשר. ליצירה רוחנית לא בא עוד פה הזמן ולא נבראו התנאים עוד. החיים גוזלים פה את כל הכחות, וכשיבוא הנה סופר יהיה לכל היותר לפובליציסט, אם לא למתרגם בלתי מוצלח של ספרי־לימוד. ליותר מזה קשה לקוות. על דבר אמניות אחרות אין לדבר כלל. באופן היותר טוב יהיו לנו עכשו בעלי־מלאכה; ליצירה ולאמנות לא הוכשר עוד השדה.

הערה: מאמר זה נכתב ונדפס לפני יותר מעשרים שנה, בתנאים ובהיקף המצומצם של אז. ערי־חלוקה מצד אחד ומרכז קטן של ישוב חדש ביפו ובחלק של המושבות זה היה כל ישובנו. הדאגה ליצירה הרוחנית היתה אז מכוונת לספרות, על אמניות אחרות, כנאמר, לא דובר אז כלל. תפיסת הכותב היתה מושפעת מההיסטוריון הצרפתי סֶניובוס², זה שבאר את מעוט היצירה באמריקה, למרות כל תנאיה הטובים, ואת חסרונה ביון, אצל צאצאיהם של גדולי האמנות והמחשבה בעולם העתיק – על ידי הטרדה בישוב ובבנין ארץ. אמריקה, אמר' צריכה היתה לברֵא יערות, להכשיר ארצות לעבוד ולישוב, להלחם בשבטים פראים ולברוא סדרי חיים ומדינה, ויון, שבימי שחרורה מתורכיה קבלה ארץ עזובה עם רבע מיליון נפש, ששליש מהם היו אלבנים, ושהביאה ארץ זו לידי ישוב של שני מיליונים (עתה ששה) היתה גם כן מוכרחת לישב נשמות, ליבש בצות, להכניס אמיגרנטים יונים וכו'. ואיי היונים שתחת ידי תורכיה היו עסוקים במרידות. במשך 60 שנה היו לאי כרתים 28 התקוממויות. (הנני מצטט על פי זכרוני.) בתנאים כאלה אין לדבר על יצירה רוחנית. דעתו זו של סניובוס אמתו גם סיביר הרוסית, אוסטרליה, הבורים באפריקה הדרומית ועמי־הבלקן אז. (התנאים מאז השתנו באחדות מהארצות ובאחרות לא השתנו.) ומובן, שנסיון היסטורי זה לא היה מסוגל לעודד אותנו, את הישוב שהיו לפניו התאמצויות כפולות, מעבָר לעבודת האדמה של עם עירוני, הכרח ליצור בתוך חוסר ממלכה דואגת ושעבוד לשלטון זר ובתוך אי־בטחון במדה ידועה של הנפש והרכוש, והחיאת לשון מתה כמעט. ודוקא קשיים אלה לא הובלטו במאמר הזה, והובלטו קשיים מקומיים וזמניים המונחים בתנאים מצומצמים של ישוב אז. דבר זה יכול להיות מובן רק בתוך אותה המלחמה היום־יומית שנאלצו אנשי רוח ועבודה מעטים להלחם אז בעד הזכות לעבוד ובעד נשימה חפשית. וממילא הוסחה הדעת מההיקף האנושי הרחב וצומצמה בקטנות. מן העיקר נזכר רק ענין חוסר הפנאי, שבעצם לזה התכוין סניובוס, כלומר, חוסר זמן ממש ותשומת לב בנפש ליצירה רוחנית.

במשך השנים הצטמצם הישוב החלוקאי, ירושלים נהיתה מצד אחד לבירת הארץ, למרכז הנהגתנו הפנימית וגם לפנה תרבותית חשובה. הישוב החדש הוא עתה העיקר והשולט בתוכנו. מלבד העבודה נכנסו קפיטלים עצומים לארץ ונברא גם פנאי. ומחוץ הדאגה לספרות נבראה גם דאגה לאמניות אחרות. ישובנו שקבל קודם גם את מזונו הרוחני העברי מן הגלות, מקבלו עתה רק מן הארץ, כי חדלה הגולה כמעט מיצור, וכמעט כל הסופרים העברים עברו הנה. התפתחה עשיה מרובה של נכסים רוחניים בספרות, בציור וגם במקצועות אחרים. נעשו נסיונות בפסול, במוסיקה, ברקוד, בתיאטרון ועוד (בארכיטקטורה, דומה, מסתפקים רק בדוגמאות חוץ, כבאופירה), וליצירה ממש הגיעו רק בספרות ובמדה מעטה בציור. בהשאר לא יצאו מידי חקוי ונסיונות מקוריים לא הכתרו בברכה.

נברא פנאי, אך תשומת הלב נתונה עוד לצד החמרי, לפוליטיקה, לשפור החיצוני של החיים ולנוחיותם. חוגי־העבודה אינם מגיעים ליצירה רוחנית או “מקוצר־רוח ומעבודה קשה”, או מתוך השתקעות בפוליטיקה. ויחד עם החוגים האחרים הם שקועים ביצירה חמרית וציויליזציונית. ליצירה רוחנית מעטה הדרישה.

התסיסה הרבה בנשמה, זו שמלאה חלק של אנשי־הקבוצות – או שהשתקעה בחוג מצומצם מאד לא רק של בני־אדם, כי גם של ענינים, או שנתחלפה בדאגה למשק, לחיי יום יום ולמעמד. יסודות אחרים בעלי תסיסה נפשית אינם כמעט. הדת בארץ־ישראל או שהיא שוקטת על שמריה, או שעסקניה, כחלק של הפועלים, נתונים ברצון לכבוש שלטון. תסיסה דתית איננה, ודתיות תמימה או לאומית־רומנטית שתבוא למלא את הריקניות שבנשמה לא נבראה אצלנו. אנשי הרוח הם או בעלי־מלאכה, או נתונים כאחרים לרכישת נכסים חמריים, לשפור חיצוני של החיים לעניני פוליטיקה וכדומה. הפוליטיקה כלפי פנים וחוץ אוכלת את האדם מישראל. ממשלה שתדאג להקל את קושי ישובנו והתערותנו בארץ או לעליתנו התרבותית – אין לנו. ישובנו מוכרח לדאוג לעצמו, וממילא פורחת המוסדיות עם כל צדדיה השליליים שדובר עליהם פה.

הדברים שלמעלה: “בני אדם שקועים פה בבנין עד צוארם, וכל אחד או שהוא נלחם במכשולים קשים או שהוא עומד מבוהל מרב נחת” – מאומתים גם על פי הנסיון של ישובנו עתה. או עבודת־פרך או ספסרות ובזבוז, או דאגות קשות ומדכאות או שביעת רצון עד לבחילה. (בכל החוגים; שביעת־רצון, ונפוח דבקו במדה שוה כמעט בכל שדרותינו.) העתונות אוכלת את הפנאי המעט שנשאר לקריאה, ויש שאנו מקנאים באלה שהעתונות צומצמה אצלם. יצירה לשמה אינה לוקחת את הלב – מכיון שאין לה הד, ולכן שולט החשבון, הגורם לאכזבות ולמרירות. הסופר נהפך גם עתה לעתונאי ולמתרגם.

למדע כללי ועברי מקורי ויצירתי צר עוד המקום וחסרים התנאים החיצוניים והפנימיים. ויתר האמנויות יוצריהם נתונים עוד בנפשם בחוץ. מחוץ לנוף הארץ לא קלטה עוד נפשם כמעט מאומה. התיאטרון מתפרנס מתרגומים וגם אין לאנשיו צורך נפשי במקור. הלשון נתונה עוד במלחמה על קיומה, וכל זרם עולים חדש מעמיד אותה שוב בפני התאמצויות קשות.

ובנוגע לעתיד הקרוב קשה לחשוב שישתנו התנאים. ואם קודם פרנסה הגולה העברית את ארץ־ישראל ביצירתה הרוחנית, הנה עתה על ארץ־ישראל לפרנס את עצמה ואת הגולה. וזאת היא השאלה. הימצא הפנאי ואם יתגבר רצון היצירה הפנימי על המכשולים שבחוץ ובנפש. לאופטימיות מופרזת אין מקום, לספוק־נפש ודאי לא; העבודה והתאמצויותיה מוכרחות להעשות בלעדיהם. הגולה העברית חדלה כמעט מהתקים במובן יצירתי, וחוששני כי נחוצה עתה חלוציות גם פה וגם בגולה ביצירה העברית והמקורית. בלי זו קשה יהיה מצב היצירה מאד־מאד.

הישן אומר: “חוק עולם ולא יעברנהו”; החדש אומר: “הרצון – כל יכול”. החיים הם ישן וחדש כאחד. החלום יהי פעם חיים, והחיים – לאגדה. זהו שוב חוק – אבל בגבולותיו של זה פועל הרצון. ההורס – כלו רצון, השומר על הקיָם – כולו חוק; ואך הבונה מוכרח לצרף השנים יחד, כי הרצון פורץ גבול החוק, והחוק מגביל את שלטון הרצון. ובנין זהו צמצום. מי שאינו מצמצם אינו בונה. אבל בנין דורש גם דמיון.

ברוסיה הצרית שלט החוק, והרצון הרוסי הישן בוזבז כולו לשמירת הקיָם, והחדש – נהיה לרצון הורס. הרס יכול להיות דבר מועיל, אמצעי – אבל התכלית היא בנין. סופו ההגיוני של הרס הוא חורבן, ותוצאותיו – מות; ואמצעי ותכלית ורצון וחוק הם בגבולות החיים. כשהבנין דורש תקון או שפוץ – או כלו כבר מפּוֹלת ומוכרחים לבנות מחדש – ברוך ההרס. אבל העיקר הוא בנין.

ושוב: החוק השליט הבלתי מוגבל ברוסיה הישנה יצר את הרצון ההורס הבלתי מוגבל גם הוא. וכשנרקב החוק מחוסר דם חדש – עלה הרצון ההורס ויהי לשליט יחידי. “כדי לבנות מקדש – צריך להרוס מקדש”, אמר בעל “הרצון אל הכח”, ואך האסון הוא, כי המחריבים משאירים חרבות, מקימים עצמם את הנהרס בהשתמשם בלבנה שבורה ובחומר מקולקל, או שבונים הם בנין שלא התכונו לו כלל.

ושפוּץ אינו לא בנין ואף לא תקון. שפוּץ זהו הקמת הנהרסות למצב שלפני ההרס, ולו גם למצבן המעורער. שפוּץ – הוא בנין של חסרי דמיון ורצון. לבנות מחדש צריך או לתקן (לא לחנם חביבה המלה “שפוּץ” על שומרי הקים). המונרכיסטים חפצים לשפץ את רוסיה, פואנקרה חפץ לשפץ את צפון צרפת, אבל בני אדם חפשים ועם חפשי חפצים לבנות ולתקן. לתקן במובן רחב, זאת אומרת: להיטיב, לעַלות. לבנות אפשר במקום ריק או אחרי פנוי מפלת, או במקום שנחרב ע"י אסון. ללכת להחריב לכתחילה ארץ לשם בנין – לא כדאי. כי בכלל אין בטחון, שמה שיבנה מחדש יעלה על השאר. עיר הגדלה גדול טבעי, שבנינה גדל שכבה על יד שכבה, היא יותר מרובת גונים ותרבותה גדולה מהעיר החדשה לגמרי וגם מהעיר הבלתי מתחדשת. פה ­­– חנות עתיקות, ושם – לוח חלק. והעיר המודרגה – נשמת דורות וחיים.

ולוח חלק אין באדם. המהפכה הצרפתית החריבה (גם לה עלה הענין בשני מיליונים ועם מלחמות נפוליון בחמשה מיליונים קרבנות. ולאירופה כולה עלה המשחק בששה עשר מיליון אדם. ומה היתה צרפת אז לעומת רוסיה עתה? ואל נפריז בערך החורבן של רוסיה. אין אירופה מתחרטת היום על הענין הצרפתי, כשם שלא יתחרטו הבאים אחרינו על הענין הרוסי) בכוון לרצון, לתכלית, וגם שם בא “נפ” ואחרי ה“נפ” – נפוליון והבורבנים. ההיסטוריה חוזרת; אבל סוף סוף השפוץ לא הצליח. הרצון שנחלש בימי נפוליון האחרונים ואחריו ­– התקומם שוב, והחוק הישן נפל. גם ברוסיה יהי כך. בדרך ותורי שלטון זה או שפוצו של שלטון ישן – יגיעו הרצון והחוק לידי איזו פשרה, ויבנה משהו חדש, לא מסוכן; בכלל אין בחיי חברה מקום לדברים מסוכנים קבועים, חוג האפשריות של חיי חברה הוא די מוגבל – אבל בינתים מושל עוד הרצון ברוסיה, מטושטש על ידי המנהג. והרצון הולך ונכוָץ. מה שבונים אינו שפוץ עוד, אבל לא מה ששאפו אליו¹. והולך ונברא חוק אחר, אבל חוק מגביל את הרצון. בימיו הראשונים של השלטון החדש שמר שלטון הזרוע על הכונה הטובה, ועתה שומר אותו שלטון על אמצעי הנהפך לעינינו לתכלית, שֵם שמתרוקן מתכנו. ובכל זאת אם תבוא איזו התאמה, אם החוק החדש לא יחניק את שרידי הכונה הטובה, הרצון לא יפגם כולו – יתוקן מה.

וגם אצלנו, בפנתנו הקטנה, מתנגשים הרצון והחוק. אנשי החוק, קראו להם “אגודת ישראל” או “בּוּנד” (יש לו יורשים גם פה), אינם מודים בשום רצון. כי מה זה “בונד” אם לא שמירת הקים, חוק עולם ולא יעברנהו? “אירופה לא תלך לאסיה, הכפר הולך אל העיר ולא להיפך, האכר לתעשיה ולא הפועל לאכרות, לשון שחדלו מדבר בה פעם לא תחיה” – חוקים. אפילו וַנדרוֶלד, סוציאליסט שהרגיש ב“שיבה אל הכפר”, לא החכימם. הציוני (ואלה שלפניו) בא ואמר: יש רצון בעולם, אלא שלפני המלחמה גם ידע: יש חוק בעולם. ארץ קטנה ועניה ועם חרֵב, שנתק מאדמתו ומן האדמה בכלל, לא יבנו ביום אחד. אחרי המלחמה חגג הרצון הבלתי מוגבל נצחונו. ובאה אמונה: בפסת־ניָר, בדיפלומטים, בפוליטיקה ישמעאלית, בכח הבלתי מוגבל של הפונט, – מענין שהאדם לא בא כלל בחשבון. נתנו לרב ירושלמי חלוקה ציונית והאמינו בו כברבי עקיבא. חשבו, כי בכחה של התלהבות רגע בצרוף זהב ליצור כל: גם ישוב, גם לשון, גם עובד, גם חיל וגם צדק עולמי. דוקא ביחס לאדם השתררה השקפה מכנית. נכין תנאים ויבאו יהודים. ומי יכין את התנאים? אנו הפקידים. ונבראה אמונה בפקיד, הועמדה מכונה גדולה של הכנת תנאים, ומכונה זו בלעה את הכח ובזבזה את הרצון. כשחפץ יהודי לבוא אין לְמה. בוזבז הכל, והמכונה כמעט עמדה באמצע: אין נפט. נכשל הרצון, האדים שנצטברו פורצים החוצה בשריקה אי־נעימה. הנאד הנפוח מתפקע, בזבוז הרצון, היכלת והאמצעים המעטים עוד נמשך. היהודי הבא יוכל לצאת, העיקר היא המכונה, וזו עדיין בולעת את המעט שיכול היה לבנות.

והטוב הוא, כי מנצנצת הרגשה: צריך לשוב; יש חוק. הרצון ואנשי הרצון יורדים קצת, ואין זה מזיק, אלא שגם אנשי חשבון וחוק חוזרים על חכמות איש הרצון: תנו לי סכום כזה וכזה ואעשה לכם כך וכך. לא קל להשתחרר מההיפנוזה של תקופת ההפקרות והפונט. והרי הפוליטיקה מתנודדת תחת הרגלים, והרי העיר מראה כבר עצמה פבריקה להכנת בורחים: ולמה נפח? אפשר טוב היה להתכנס אל הגבולים, לאט, לאט, ולשוב אל הקרקע, אפשר צריך היה להרחיק את המכונה הצדה ולעשות מלאכה פשוטה טובה ולקמץ בכח המעט? אלא, מה שאין היום יהי מחר.

רואים לאן הרוח נושב: החוק ישתרר סוף סוף, הרצון יוכנס אל החוק. הוי, ישנם אנשי־חוק בארץ שפחדו מכל נשיבת־רוח, ישנם כאלה אשר ריר־חכמתם נוזל להם על שפתותיהם מרוב נחת: “נבאנו, אמרנו – עתה ראו, הנה!” לא, לא לחוק זה אני מתפלל. שואף אני לחוק אחר יציר רצון ומלוּוֶה על ידו, ולרצון אשר יגביל עצמו על־ידי החוק. אומרים: אין העולה קשור לארץ. מה זה קשור? כשישנה התאמה בין החוק והרצון ושניהם פועלים בכוון אחד – יש קשר. מה זאת משפחה? אם החוק והרצון שולטים בה יחד היא כח. נפגם החוק – היא נהרסת, נפגם הרצון ­– הרי היא נקפאת והשעמום משתרר בה, והילדים בורחים ממנה. כך היא גם קבוצה וכך הם החיים בכלל: רצון וחוק. יתאחדו שני אלה, נכיר את הגבולות ונצמצם רצוננו – טוב; בלי זה נשאר על־יד האבוס הריק. אבל אסור לרצון להפסק: ארצנו קטנה היא ועמנו דל בסגולות־בנין, וצריך שיהי רצון חי וער, אבל גם מצומצם ומרוכז. ואם נאמר: הצבור הוא החוק והאישיות ­– הרצון, צריך להשליט את האישיות, לתת לה מרחב יותר, לברוא אדם אחראי בתוך הצבור. בלי אדם אחראי יוצר לא תהי קבוצה נאמנה ובונה, ובלי רגש צבורי וחוק – יכול מושב העובדים הכי טוב לההפך למושבה בנוסח הישן, כי המושבה הישנה שלנו היא רצון לא רצוי וחוק פגום – וזהו אסונה.

מי הוא היוצא, הבורח? האדם המטולטל­ ברוח החוק, לא של חוק מוסרי (זה שייך לגדר הרצון), כי אם של חוק כלכלי או של אינסטינקט הצועניות וההפקרות שבנפשנו. הצועניות היא החוק בשביל היהודי הנודד, שלא נקשר למולדת ושלא שאף ליצור לו אותה. אם ב“קולות”² בוכה מישהו על אמונתנו בקרקע, בעבודה, ורואה בזו גשמיות – זהו יהודי חוקי, מפחד מפני ערעור יסודות החוק ובוכה על חרבנו; אף כי בהיקפנו הרחב ישלט החוק עוד הרבה זמן ואין שום סכנה נשקפת לו. אין עוד על מה לבכות. החוק עודנו חזק בנו מכל רצון. רק כי הכותב שם איש־יחידים הוא, ומתוך הרגשה כי היחיד שלנו מתחיל להשתחרר מן החוק, – הן דרך התבוללות גמורה, בהשתפכו בנפשו עם המולדת המציאותית, הן דרך רכישת קרקע ועבודה בתור בסיס לאומי לקיומו, – הוא בוכה. אנו מודים עתה בחוק, ישנו, ומי שמזלזל בו נענש. אי אפשר להביא אלפי צוענים ולומר: ישבנום, קשרנום. אי אפשר לחיות במכניות, אבל אל נא יתגאה בעל־הרצון; גם בצעקת: עליָה, עליָה! אי־אפשר לחיות! כי הרצון האי־מוגבל חושב גם את הפסולת לזהב, והרי מכני גם הוא. ישנה מכניות בעולם ומוכרחים להתחשב עמה.

ובכן האמת היא באמצע? לא, כי אם מעל לאלה. מוכרח להברא דבר־מה הרמוני, שיאחד את החוק והרצון בלי נגוד ביניהם. להכיר בגבולות החוק ולאמץ את הרצון בתוכו ולפרוץ גבולו לאט, לאט, לשנותו, להטותו וליצור חוק אחר יליד החוק הקודם והרצון ולחדש תמיד פני הרצון – זהו מה שצריך. ליצור אישיות צבורית וצבור אישי, להמציא שכבות חדשות לשרשים מתיבשים ולתחוב יונקים חדשים במקום העצים הרקובים – זהו. על מעין זה חשב אחד־העם אחרי הקריזיס של חבת־ציון, ועל מעין זה חשבו אנשים רבים ברוסיה אחרי כשלון המהפכה של 6–1905, ודאי חושבים גם ברוסיה עצמה על זאת עתה (מה שהאימיגרציה חושבת אינו חשוב, מכיון שאינה בונה כלום, ורק מתפללת לחורבן. הבורח שלנו ושלהם אחד הוא).

גם לפני המלחמה היו הרבה בורחים, נשארו מעטים. אך מתוכם גדלו בני אדם, גדל רצון וחוק. גם עתה יהיה כך: המוץ יסוער (הטוב הבורח עושה עצמו פרקים למוץ), ומה שישאר – חלק ודאי יתנוֵן, בלי זה אי־אפשר, – אבל חלק יתלכד, יתגבש ויחזק את הבסיס, ולאט, לאט, אחרי שנים – נראה כי יש לנו רכוש, כמו שמרגישים אנו עתה ברכוש הקודם. ואם תאמרו: והתקוות הגדולות, וההצהרות, וכל מה שחלמנו ודברנו – ומה לעשות? כל זה היה פרי דבור, פטפוט, אי־אחריות, מחוץ לחוק וגם מחוץ לרצון, ולכן נשא הרוח את כל זה. מה שישאר יבחן בכור ויצרף. משם תתחיל עבודה, משם יולדו החוק והרצון. מי שרואה את הכשלון ונשאר על מקומו איתן – זהו איש הרצון בתוך החוק, והוא המחוקק בעתיד. מעשיו, פרי רצונו יהיו לחוק, ובתוך חוק זה יולדו רצונות חדשים. חק־עם ורצון־דורות.

* * *

רשימה זו נכתבה דוקא בימי עליה גדולה, אלא שהרגשת הבריחה הבאה לא נתנה גם בימי עליה מנוחה. הרגע עתה הוא של עליה גדולה מזו של אז, ואך הבריחה אורבת לפתח כל עליה. העיקר שברשימה אינם, כמובן, פרטיה כי אם הרעיון הכללי שלה: “בין רצון לחוק”. ואף כי פרטיה שיכים לחוג שאלות ישוביות נצטרפה לאוסף מאמרים כלליים, שהפרטי משמש להם רק מעין דוגמה ומשל.

בחורף הראשון שלמדתי בברן, בשויץ, קרה לי להיות עֵד למקרה שנשאר בזכרוני עד היום. אני אומר עֵד, אף שהדבר נגע בנפשי וזעזעני. אלא שהחברים הסטודנטים הקודמים לי בזמן ואשר למדו פילוסופיה בתור מקצוע עיקרי וחשוב בשבילם, לקחו חלק פעיל בדבר, בשעה שאנו, הסטודנטים הצעירים מהם, שהפרופיסור לפילוסופיה לא הרגיש עוד במציאותנו, מלאנו בו רק תפקיד פסיבי.

והמעשה כך היה: פרופ' לודויג שטין, שמת לפני איזו שנים ושהיה בשנותיו האחרונות גם עסקן פעיל בעולם היהדות, ושהראה בשנים אלו, כמדומה, גם איזו סימפתיה לציונות, היה אז – למרות היותו קודם תלמיד בית־מדרש לרבנים – רחוק מן היהודים והיהדות, חדל אפילו מהיות חבר לקהילה היהודית בבּרן, לרגלי איזה מקרה, אף שלתמידים היהודים מכל הארצות התיחס דוקא כיהודי ולא התנכר להם כאחרים. והנה בהגיע הפרופיסור בשעוריו הפילוסופיים לפרשת שפינוזה, דבר בהתלהבות עליו ועל אוריאל אקוסטה, דן ברותחים את מחרימיהם וגמר במלים אלו: verdammt (ארורים או מוחרמים) הם לא שפינוזה ואקוסטה, כי אם רבני אַמשטרדם הקנאים שהחרימום. הסטודנטים הנוצרים מכל הסוגים והיהודים שרובם המכריע היו בני רוסיה וסוציאליסטים – רקעו ברגליהם, דבר ששמש שם לא סימן לקצף והתמרמרות כאצל יחזקאל הנביא, כי אם כמחיאת־כפים לכבוד הדברים ואומרם. וגם קומץ ציוניים היו בין הרוקעים. ואך אנו, חלק של הסטודנטים הציוניים, זקנים וצעירים, והדתיים עמנו, נשארנו רגע על מקומותינו כמאובנים ויצאנו אבלים וחפויי־ראש מחדר השיעורים. גם אנו היינו מלאי פרוגרס כרמון והערצנו כמעט כולנו את שפינוזה, גם אלה שידעו את תורתו וגם אלה שלא ידעוה, ורבנים קנאים היו שנואים עלינו, כי רבים מאתנו סבלו הרבה או מעט מרדיפות או מהפרעות בראשית השכלתנו, וגם תורת “חטאת נעורים”, “קוצו של יוד”, “הדת והחיים” וספורי מאפו וסמולנסקין היתה שמורה וטריה בלבנו, והמלה “חרם” היתה שנואה עלינו; ואנו היינו בעד יחיאל־מיכל פינס ואליעזר בן־יהודה ושנאנו את מחרימיהם. ובכל זאת חשנו פתאום איזה עלבון כבד, חשנו, ולא רק הרגשנו, כאילו הוכינו בפנינו בפני קהל ועדה. אולי מציאותם של זרים הרגיזתנו, ואולי הזרות וההתנכרות של אחינו המתבוללים לגמרי ולמחצה. איך שהוא, אפילו ציוניים סוציאליסטים היו אחים לצער ולעלבון לסטודנטים יהודים דתיים מהונגריה וגליציה. אחדים מזקני הסטודנטים גם דברו אחר־כך עם פרופיסור שטין בגלוי־לב, הביעו צערם ומחאתם, והדברים הגיעו עד לרוגז ושני הצדדים דברו קשות זה עם זה. שנה וחצי אחר זה הגיע שוב הפרופיסור לפרשה זו, ואך דבר כבר בסגנון אחר. הוא למד, כנראה, את הענין יותר. הוא תאר את מלחמת שני הצדדים באמנות גדולה, לא הקטין את אקוסטה ושפינוזה ואך הרים את הטרגדיה של רבני אמשטרדם לגובה אנושי והעביר לפנינו ציור היסטורי מחריד ומזעזע. הם, שסבלו איומות על דתם, שעברו דרך יסורי הגיהנום של האינקויזיציה, לא יכלו להשלים עם מתפרצים אנשים משלהם, מתוך הסובלים ובניהם, הנכונים עתה פה לוַתר ברצון על מה שלא ותרו שם באונס. הפעם לא רבו הרוקעים, אך רובם היינו אנו, הנעלבים והנרגזים לפני שנה וחצי.

הרבה פעמים בחיי עמדתי על מקרה זה, ותמיד תהיתי על השניות שבנפש. מפני מה אנו רוגזים כל־כך בשעה שאנו קוראים כי שרפו נוצרים את תלמודנו ומלמדים זכות על שריפת ספרי הרמב"ם בידי רבני צרפת? מפני מה צליבת אותו האיש אינה מרגיזתנו כשריפת ג’יאוֹרדנוֹ בּרוּנוֹ וכשתית־הרעל של סוקרטס? ובאותה שויץ, בג’יניבה, הייתי עד לחגיגת שלש מאות שנה לקלוין; והנה ידוע כי קלוין שרף אתמישל סרוֶט בעד כפירה, כלומר, בעד שנוי קטן לכאורה במלים. קלוין דבר על המשיח “הבן הנצחי של האלהים” וסרוֶט – על “הבן של האלהים הנצחי”. ובימי היובל ההם דבר סופר, כהן שעזב כהונתו, היאַצינט לוּאַזוֹן, אמר כדברים האלה: אנחנו עתה בעד נוסחת סרוֶט ולא בעד זו של קלוין ומבכים את מותו ושריפתו, ובכל זאת אנו חוגגים את יובלו של קלוין ומעריצים אותו. והוא באר זאת בסגולה החדשה שרכשה לה נפשנו, בהכרת קדושת הטעות, בשעה שׁאדם טועה מתוך אמונה שלמה בישרו ומתוך כונה טהורה. ענין זה הזכרתי כבר פעמים אחדות לרגל קשרי רעיונות שונים. הפעם שואל אני את עצמי: נאום זה, שקראתי אז בעתון הסוציאליסטי של ג’יניבה (ואגב, שהוא שייך להדברים הכי־יקרים שקראתי בחיי) מדוע נתקבל בחבה על כל היסודות החפשיים־ברוח של ג’יניבה וצרפת־הצפונית, ההוגינוֹטית? הדבר הוא מובן: להם קלוין וסרוֶט הם שניהם שלהם ולכן מלמדים הם זכות; אחרים, זרים, יכולים ללמד רק חובה, אך איטליה אוהבת את דנטי ואת פלורנציה, את גלילי וג’יאוֹרדנוֹ בּרוּנוֹ ואת סבוֹנוֹרוֹלה והקתוליות, ויָוָן העריצה את סוקרטס ולמדה זכות על שופטיו. והאגדה שלנו, שדנה אותנו ברותחים על הריגת נביאינו – כעסה על דמו של זכריה הנביא כשאיֵם לעשות כליה בשארית ישראל. כך הוא: כשזרים רודפים, שׂורפים, הורגים, אין סליחה וכפרה בשבילם, ואך עם לבניו סולח ומתאמץ להבין ולצרף מדת ההבנה לדין. ולהבין פירושו – לסלוח. ועוד דבר: הריגת איזה גדול או גירושו והחרמתו, בכל הנזק שהדבר מביא לאומה ולתרבותה – הנה אין זה מחריב את האומה ואין זה עוד גזר־דין של כליָה על תרבותה, כשם שמעשים ברבריים של אומות, ביחס לאומות זרות ואפילו לחלקים של אומתם עצמה, ולוּ גם לחלקים הכי־חשובים שלה, אינם עוד סימני אבדון לאומה ולפרקים אפילו לא סימני ירידה. האומה הצרפתית השמידה פעם את האלבּיגנזים והוַלדנסים שלה, גרשה את היהודים מצרפת, סדרה להוּגינוֹטים ליל־בּרתּוֹלוֹמיאוּס איום, והמהפכה הצרפתית השמידה והגלתה את פאר אנשי צרפת, ומלחמת הקוֹמוּנה, בשנת 1871, השמידה שלשים וחמשה אלף מבחר צעירי צרפת וטובי חולמיה ומורדיה, והעם הצרפתי הוא חזק ונאור וכוחו החמרי והרוחני אתו. מאַת השנים אחרי הרעלת סוקרטס היו ימי הפריחה והעליה לתרבות יון ומאה וחמשים השנה אחרי גלות ישראל מספרד היו תור הזהב גם בחומר וגם ברוח, באמנות ובשירה לאומה ספרדית זו.

ההתעללות במוסר ובצדק והפגיעה בגדול ובגאון, לצערנו, אינו דולות את עומק הפרובלימה של ירידת־עם וכשלונו. הנרדף מקשר לפרקים עובדות על פי רצונו ולא על פי האמת האובייקטיבית. לבנו דורש תנחומים, גמול ושִׁלם – ואנו יוצרים לנו לפרקים אגדות של גאולת־דם בידי כוחות עליונים, בשעה שאין בכוחותינו לגאול את דמנו ודם אבותינו. הדם והעלבונות צועקים השמימה, השוחט שוחט – השמש זורחת והשטה פורחת, השמים לא נעו, ויסודות הארץ לא נזדעזעו. ופה באות השירה, ההיסטוריה והנבואה לעזרה; ויש אשר בגלל זה מזיפים את העובדות והמציאות, כי הלב דורש תנחומים וגמול.

ואולם אין לרמות את עצמנו. כוחם של עמים גדולים וחזקים אינו נחלש על־ידי זרם ברברי זמני, שלפרקים הוא גם מזרים דם חדש, מרענן ומחיה. וכשם שאחרי הריגת זכריה הנביא באו ימי הפריחה למלכות ישראל של ירבעם בן יואש ולמלכות יהודה של עוזיהו וחזקיהו, וכשם שמאה שנה אחרי החרמת שפינוזה ואקוסטה¹ התרומם בישראל גל של התרעננות והשכלה, של שחרור חיצוני ופנימי, של שׁיבה לחיי אדם ועם – כך אין גירושי אנשי־רוח והקזות־דם פנימיות ממעטים את כוחותיה של אומה. אין אנו יודעים למה זקוקה האומה בשעה ידועה. מנקודת רוסיה שבגולה – רוסיה זו שבפנים היא כולה חטא ופשע, ירידה ועונש. רוסיה זו שבפנים אמנם סובלת הרבה, אך גם היא יוצרת אמנות וספרות וטכניקה, ולא אחרונות במעלה.

ועם כל אחולי כולנו למשטר ההיטלראי שישבור את מפרקתו – הנה אין לנו לרמות עצמנו, וגם לא לזייף היסטוריה ומציאות, למרות שלבנו, צערנו ועלבוננו דוחפים אותנו לכך², אם איננו מודים בתורת הגזע והודאה בה מתנגדת להרגשתנו וגם מחלישה עמדתנו – אז אין לנו לחרף את הגזע הטיבטוֹני, כי אנו מחזקים בזה את ידי אויבינו, ואם אנו יודעים כמה זולות וזיוף ואמתיות של פרוטה מסתובבים בעולם על חשבוננו – אין לנו לקבל בלי בקורת כל “אמתיות” ספרות הפֹּרוֹפּוֹגנדה של המלחמה. פרוסיה, מ מזרח לנהר אֶלבּה, נתנה את קנט ואת ניטצשה לעולם המחשבה ואת תואודור פוֹנטנה – לשירה, ואת פרידריך הגדול, זה שקרליל העריצהו ולא רק גדולי גרמניה, וגם פרדיננד לסל נולד ממזרח לאֶלבּה. למה יחזרו יהודים על טענה זו? אל נא ניצור אגדה, כי אנו היהודים הרימונו את גרמניה ויצרנו את גדולתה וכי בלי פלוני ואלמוני, האחד גאון באמת, השני אפשר סופר שישתמר עוד איזה דורות והאחרים, אנשים בינוניים או גם כאלה שהם כבר נשכחים ומחוקים, לא תחיה תרבות גרמניה ולא תתקיים ואחריתה עדי־אובד. גם בלי היינה יש לה לגרמניה ענקי־שירה ועל אחת כמה – בלי אלה. ואם איינשטיין הוא ניוּטוֹן שני – הלואי! – הנה גם סוקרטס וגם ברוּנוֹ או דנטי המגורש היו איזה דבר, ובכל זאת! הנחרבו יון ואיטליה אחרי המעשים האכזריים? או התחרב תרבות רוסיה בשביל שבּונין קבל פרס נוֹבּל מחוצה לה ולא בתוכה? כמה יצאו גרמנים מגרמניה מחוץ ליהודים? – תשעת אלפים. שני מיליון יוצאי רוסיה, שמהם מיליון עוד נשאר גם עתה בגולה, יצרו גם רוסיה של גולה, רוסיה של תרבות, יצירה ועבודה ומה ייצרו תשעת אלפים יוצאים? לכל היותר מחאות ופּמפלטים פוליטיים, חוץ מזה – מעט מאד. קומץ³ היהודים שיצאו (אחד מאלף מעם גרמניה) או שישאפו להתבולל בעמים אחרים, או שינצלו בשבילנו ויחזקו אותנו. לנו זה ענין מרגיז ומעודד יחד, ואילו היו כוחות התרבות האמתיים המעטים והבודדים שלנו מן היוצאים מפרים שדה אומתנו – היינו מוצאים בזה תנחומים. אלה שבאים אלינו, ואם גם אנשים בינוניים ורגילים, יקרים לנו וברוכים יהיו לנו. אבל מה יעשה איש הכשרון הגרמני, הגוי שגלה – ואין לו ארץ ועם ואפילו יוצאים שלו במדה הגונה אינם ואם אין הוא איש פוליטיקה כי אם יוצר תרבותי? מה פלא אם אלה נזהרים מהרגיז ומבקשים דרך הביתה, מכסים גוֹרקי, כאלכסי טוֹלסטוֹיֹ מן הגדולים וכשורה שלמה של יוצרים רוסים בינונים שלא הסתפקו אפילו בגולה של שני מיליונים, כמעט עם שלם, ושאפו להדבק במקורם, אף שקשה היה להם הדבר תחילה?

ומה גם בגרמניה, שנשבר בה רק חלק פוליטי, ורק קומץ של אנשי תרבות הורחקו. הוצאות הספרים הגדולות מתקיימות כמקודם, כמה שלא ינעם הדבר להרגשתנו, העתונות והז’ורנלים נהיו אמנם משעממים קצת בהעלם קלי־כתיבה מבּינם, אבל לא פחות רציניים, ודומה, כי מורגשת בהם איזו רציניות וחרדה בעד גורל האומה עוד יותר מקודם. ומחוץ למלחמה בעד גזע ולאומיות נפרזת, מתנהגת בה עוד מלחמה בעד סידור חיים חדש, לאומי־חברתי, אמנם לא דימוקרטי, לא מרכסיסטי ולא פציפיסטי, אך לאומי־סוציאלי, בעד העברת קרקעות אצילים לאכרים, בעד השתתפות הפועלים בתעשיה, בעד מזיגת המעמדות לעם עובד. אינני בטוח כי ינצחו אלה, כשם שלצערנו לא נצחו עוד הכוחות הסוציאליים הבונים בשום ארץ – אך גרמניה אינה ישֵׁנה, היא תוססת ומחדשת, לא בדרך הקודמת, אך בכוון שאין לזלזל בו כלל וכלל, כשם שאין לזלזל בעמה, בכוחה ובתרבותה אפילו עתה.

הדברים ודאי יכאיבו לא רק לגולים שמאליים כי אם לכולנו, ליהדות הדורשת סיפוק וגמול. ומי שקורא רק עתונות שלנו או גם זו של אֶמיגרנטים ומרמה עצמו, יכול לעצום עין ולבטל כשם שעשו קוראי עתונות רוסיה בגלות לפני עשר–חמש־עשרה שנה. אך אלה שקראו אז גם עתונות וספרים סוביטיים ואלה שקוראים עתה ספרות ועתונות גרמנית פנימית וגם של הנ. ס. – כלומר, של אלה שהם גם נ. וגם ס. ולא רק של אנשי הנצ. בלבד, ושהצורך לדעת ולהכיר גם את האויב חזק אצלם – אינם יכולים לרמות עצמם ואחרים. אדרבא, נכיר את אויבנו ונדעהו בכל כחו ואיומו, כמה שיכאיב לנו הדבר.

ושוב, נדע כי ישנן שתי הערכות, זו שלנו, של נפשׁנו הנרדפת והנעלבת הדורשת תנחומים וגמול, וזו של הגויים הגרמנים ואפילו המתקדמים שבהם, שלהם יש אמת־מדה אחרת, מדה שבלבם. הם יודעים את כאבם זה שנים ואת עלבון אומתם בעולם, ולכן יבינו ויסלחו, יוַתרו, ישלימו וישובו, חוץ מקומץ שימצא לו מולדת בתוך גרמנים שמחוץ לגרמניה, או אמיגרנטים פוליטיים מקצועיים. אנו לא נסלח ואפילו אלה המבינים. העלבון גדול יותר מדי. ורובנו גם לא יבין. אם הפקידות האנגלית בארץ, שאין לה שום סיבה לשנוא אותנו, שלא עשינו לה שום רעה, אינה מסוגלת להבין את רצוננו לעליה, לאדמה ולעבודה עברית; אם ישנם בתוכנו גם יהודים וציונייים מימין ומשמאל הנכונים לסגור את שערי העליה, העבודה וההתישבות בפני אחיהם היהודי, הציוני – מכיון שיש לו נטיות ודעות פוליטיות אחרות משלהם – מה פלא אם לא נחדור לנפש אויבינו ורודפינו ולא נבין ולא נרגיש את צערם וכאבם ועלבון אומתם? יותר מדי כואבים אנו מאשר נוכל לראות ולשפוט.

אלא, מה לעשות? מי שאינו יכול לרמות עצמו ומי שידע עוד קודם את התוסס ורותח בתוך העם הזה שראה עצמו גזול ושסוי, מושפל ונעלב ­– היבוא ויעצום עיניו ויסתום אזניו כדי לשנוא שנאה עוֶרת ואטומה? לא, אנו נשנא ולא נסלח. עלבוננו קשה מנשוא, אך נבין, נראה ונעריך הדברים כמו שהם, בכל מרירותם בשבילנו ובכל הטוב והרע שלהם בשביל אומתם. אנו הוכינו מכה קשה. אמנם מקוים אנו שחלק אחינו משם יהיה לברכה לעצמם ולכולנו, יחיה ויעבוד עמנו בארץ, חלק כפי שאנו קוראים ושומעים הולך לשמחתנו ומוצא גם שם את הדרך לעצמו, לעברו ולעתידו ומכין לעמנו בנים נאמנים. ובכל זאת – אין מנוחה בעצמינו. אך נדע נא: האומה, שראשיה וחלק ממנה נלחמים בנו בשנאה ובאכזריות, הוכתה בגופה ובנשמתה רק בצדה השמאלי, ואך מרכזה וצדה הימני חזקו, וגם חלק מצדה השמאלי הולך ונרפא אם כי קורם הוא עליו קרום עור חדש ומזרים לעורקיו דם שקשה עוד לנבא עתה את תוצאותיה של זריקה זו בעתיד. אלא, אם לדון על־פי הדוגמאות שהובאו בראשית מאמר זה, על־פי נסיונות ההיסטוריה בעבר – אין סכנה נשקפת לעם גדול וחזק. זוהי האמת הלא־נעימה בשבילנו שעלינו לדעתה.

שנוי־ערכין מעשי לא תגרור אחריה ידיעתנו זו וגם לא צריך שתגרור. אך שנוי־ערכין עיוני ושכלי מוכרח הוא להביא. הכרה זו אינה גם צריכה להיות נחלת־רבים. בעתון יומי אין לה מקום. אך בירחון תרבותי שעליו נוטל להשקיף גם לצדי־דרכים וללמד את המעטים – צריך שבו יאמרו דברים כהויתם. האמת קודמת לכל. “ותהי גם מרה כמות – אמור!”

ונתנחם בזאת, כי מעז יצא מתוק, כי רדיפות אלו השיבו לנו מאות אלפי אחים והביאו אלפים ורבבות מהם אלינו לארץ. והאנשים הם יסוד משובח ולא מעט עזרו המדינה, העם והתרבות שהם חיו בהם להשבחה זו. ונקוה שיפקחו עיני העם ההוא וידע את העוֶל שעשה לנו, ואדרבא: ככל אשר יעמיקו אחינו הבאים משם להכות שורש אצלנו בארץ, בעבודה, בלשון העברית ובתרבותה, וככל אשר ימהרו ליהפך לעם עובד אדמתו – כן יבינו אלה את הטוב שגזלו מעצמם ושמסרו לנו. יחזו ויֵבוֹשו.

• חווה ראוך-סטקלוב
• ציפי טל
• מיה קיסרי