פרק ראשון: מַהוּתָהּ שֶׁל תְּקוּפָה    🔗

בראשית המאה השבע־עשרה חי באיזמיר, היא סמירנה של עכשו, תגרן יהודי קטן ושמו מרדכי צבי. הוא היה מיהודי רוֹמניָה ומוצאו ממורֵיאָה ועשה סחורה בעופות; במסחר זה היה מפרנס אשה ושלשה בנים: אליהו, יוסף ושבתַי. בפרשת תולדותיו של הנקוב באחרונה, הוא שבתי צבי, מתעסק ספר זה. כדי לעמוד על טיבו של אדם זה ולהבין את המאורע, שעם המפוזר ומפורד על פני כל הארץ עשהו למרכז תקוותיו ולגואלו, מן הצורך שנברר לעצמנו את מצב היהודים בעולם ואת התקופה שבה חיו. באותו הזמן הגיעה מצוקת הגלות לידי מדה שאין למעלה ממנה. התנועה הגדולה של הנדודים והטלטולים, שהתחילה עם חורבן הבית השני, באה לידי שתוק. מימות ההריסה הגדולה והאחרונה של מרכז יהודי, גרוש היהודים מהישפניה, כבר עברו מאה שנה. המזרח פתח את שעריו והיה למקום־כנוס חדש. פולניה ואוקראינה אספו אל קרבן את זרם־הנדידה השוטף בחזרה, אשר פרץ ועבר בזמנו עד לסיביריה לשם חפוש מזונות ואפשרות של חיים.

החוק של נדידה זו נגזר עליהם מטעם המחסור ומצוקת החיים. את תחום המקום, שהיו זקוקים לו לצורך החיים, מוכרחים היו לכבוש להם מאת הסביבה במלחמה ובערמה. ומשום כך היו אפשרויות הקיום שלהם מצויות תמיד במקומות שמשק האוכלוסין לא התנגד להם אלא נגוד מועט ביותר. הם לא יכלו להצליח אלא במקום שמצאו להם הזדמנות למלא פגימה בשיטת הכלכלה. הם נדדו מתוך סבות של פרנסה. המצב הרוחני של הסביבה לא היה דבר הנוגע אליהם נגיעה בלתי אמצעית.

החיים הללו לא היה בהם מן הבטחה והשלוה, ואף על פי כן היו חיים. עתים הגיעו אפילו לידי עשירות. אבל עשירות זו היתה רופפת. לא היה להם מקום, לא היתה להם פנה שיכלו להחבא שם כדי ליהנות מנכסיהם בשלוה ובלא חשש סכנה. הם היו שרויים בנכר, ומתוך כך אי אפשר היה שיקומו ביניהם משפחות עשירות, אצילים בעלי נכסים. הם נתנו ממון לטובת העניים, שלא פסקו מלהיות נודדים; הם שלחו ממון לירושלים, לעניים היושבים לפני ד' ועוסקים בתפלה; הם שלמו לרָשות ולממוני השלטון בעד הזכות שנתנה להם להתישב בארץ ולעסוק בעבודה, בעד הזכות לחיות ולהתנהג על פי מנהגי אמונתם, בעד הנסיעות שנסעו ממקום למקום ובעד זקָנם שהיו מגדלים. הם היו עושים סחורה בכל הדברים שבעולם, אלא שהעולם עשה סחורה בהם עצמם. קיסרים מכָרוּם, אותם ואת ההכנסות שהיו מכניסים להם, לנסיכים. נסיכים מסרום לערים. הם נעשו דבר של ערך־ממון.

עתים היו אנוסים לשנות את מקומם, כחפצים המִּטלטלים ממקום למקום. אם אחד השליטים או אחת המדינות או אחת הערים היו זקוקים לממון, עמדו וגרשו אותם והחרימו את נכסיהם, ובמחיר דמים מרובים חזרו והתירו להם לשוב למקומם. מי שאינו יודע, אם מחר יהא בידו רכוש כל־שהוא, הריהו כונס ומסגל לו היום יותר ממה שיש לו צורך ואינו מדקדק ביותר באמצעים, לפי שעודף זה שהוא רוכש היום יכול לשמש לו מחר דמי־פדיון וכופר. דבר זה גורר איבה מצד הסביבה המקפת אותו, ואיבה זו גוררת מעשי־התנפלות וגרושים חדשים, והללו גורמים שוב לשקידה מופרזה לצרכי היום הבא. כך נשתלבה השלשלת של לחץ ופעולה־שכנגדו השתלבות גמורה.

אבל פעמים שרכושם גרם להם שמצבם היה יפה, כגון בגרמניה בזמן המלחמה של שלשים שנה, לפי שבחזקת בעלי־ממון היה צורך הכרחי בהם בשביל קופות־המלחמה, ומשום כך זכו שנתנה להם חסות מיוחדת, אבל הגורל הזה רב־החליפות למד אותם תורה אחת זו: הרכוש הוא הכל ולא־כלום בבת אחת, יש בו צורך לחיים, אבל אין הוא משמש בטחון לחיים. הכל נִתן למשך זמן ולצורך הזמן. הַקִּנְיָן שֶׁלָּהֶם לֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם, לֹא הָיָה לוֹ מוֹלֶדֶת.

חוץ מן הזָּרות הסוציולוגית הזאת הביאו אותם נדודיהם – יוצאת מן הכלל רק הישפניה בלבד – לעולמות, שלא מצאו שם שום נקודות־מגע רוחניות. שם הרו והגו הבריות רעיונות, שרו שירים, סחו אגדות, חגגו חגים וחשו קורת־רוח, שלא היו שלהם. הם לא באו לשם כשהם נתונים במצב של גִדול רוחני, אלא במצב של בִּשול רוחני מופרז. הפלוגתות הרוחניות של הזמן לא היו מענין הפרובלימות שלהם. במלחמות רבות־הדמים לא נלחמו בני־אדם על הנכסים שלהם. הם לא מצאו שומעים לדברים שהיה להם להגיד בתורת אנשים חיים על הענינים העומדים מחוץ לעסקי היום ומחוץ למעשים של אותה שעה, ומתוך כך לא היה הד למחשבותיהם. חוץ מארבעת כתלי ביתם לא מצאו להם תחום־חיים לא בשביל הטובה ולא בשביל הרעה, העולה וצומחת מתוך יום־חול, שאין בו מן הבטחון. הָרוּחֲנִיּוּת שֶׁלָּהֶם לֹא הָיָה לָהּ מָקוֹם.

יותר מן המשק וצורת־המחשבה שלהם הבדילה אותם מן העולמות, שלשם באו, דרך האמונה שלהם. בנדון זה היו הם עצמם הפורשים והמתבדלים מן האחרים. אלא שהעולם בא עליהם בתביעה משונה שיותרו על אמונה זו. ובו במקום שהסבלנות הגיעה לפנים לידי מדרגה שאין למעלה ממנה, שם היתה כפיה לשמד אכזריה ביותר: בארץ הישפניה. העולם תלה את יחס הידידות או יחס האיבה שלו לגבי היהודים בותור על אמונה עתיקה, עתיקה הרבה מזו של עצמו. ובזמן שצורות האמונה של הסביבה נתפלגו, עמדו היהודים בפני ארבע תביעות מצד ארבע דתות הצוררות זו את זו: המוחמדית, הרומית־הקתולית, היונית־הקתולית והפרוֹטסטנית. עמים שיצרו פעם אחת דת משל עצמם ומאליהם והיא היתה להם תורת חיים, שעל פיה חיו, עומדים בפני כל נסיון של המרה ושמד מתוך הרגש המובן של הבטחון בעצמו שיש לו לבעל־קנין. אבל כאן היה קנין, אשר הצורות והפעולות שלו, ההתנגדות וההשפעות שלו היו מחוסרים קרקע, דברים כפשוטם. דת בתור צורת־חיים עליונה אינה גדֵלָה אלא על גבי קרקע ובתוך חֶבֶר־עם, מֵעֵבר מזה אינה גדלה אלא מסורת שנפרדה ממקורה. הָאֶמוּנָה שֶׁלָּהֶם לֹא הָיָה לָהּ מָקוֹם.

בעולם, שהיה גדול ורחב־ידים ביותר, משום שלא היו מצויים עדין אמצעים טכניים להמעיט את המרחקים הטבעיים, היה כל רחוק־מקום טבוע בחותם של זרוּת. הכושי מארץ הקדם והיהודי הבא מכל ארצות תבל היו משמשים ענין של תמהון. אם התמהון מזדוג עם אי־ידיעת הנמוסים והמנהגים, הריהו מוליד את הגאוה שיש בה משל דחיה, את היהירות של אדם המכיר את יתרונו של עצמו. אבל בשעה שדמות זרה כזו מזדמנת לאדם לא במקרה, בירידים בלבד, אלא קובעת לה ישיבה בקרבת מקום ולאורך ימים, סופו של דבר הוא שמתוך הזָּרות צומחת ועולה האיבה, שיש בה תערובת של אימה נעלמה. את הזרים היו מצַינים כשם שמצַינים את המצורעים. סמן הבדילות שלהם היה טבוע עליהם עם כל פסיעה ופסיעה. הַלְאֻמִּיּוּת שֶׁלָהֶם לא הָיָה לָהּ מָקוֹם. עַם בְּלִי מָקוֹם.

אבל הרי האדם צריך למקום. הרי אין אדם בעולם שיכול להתקים בלי מקום ובלי מולדת. ואם העולם מונע ממנו את המקום, הריהו מעביר את מולדתו לתוך עצמו. אם הממשות ננעלת בפניו, הריהו מחזיק בבְּדוּת. כל זמן שחפץ החיים לא נרעץ בקרבו, יכול אדם ליצור דבר, שאחד הוא ואין שני לו: את המקום הפנימי.

ביהודים נתקים ונתממש החזיון הזה שאינו מזדמן אלא פעם אחת. ומשום כך נעשה מצבם מיוחד במינו. מצב זה אינו מובן אלא מתוכו ומגבו ואינו יכול להיות מושג על ידי שום משל שבעולם.

במקום הפנימי הזה אצרו וכנסו כל מה שנמנע מהם בהוה, ובכן אפוא – את כל מה שכבר היה קנינם מלפנים: את ידיעת הדורות שהיו לפניהם, את ידיעת המאורעות שהתרגשו עליהם, את הרעיונות והתקוות שלהם, וידיעתם התפשטה הלוך והתפשט לאחור עד למקור מוצאם, עד להקף הרוחני שבו נתהוו ובו חרב עולמם. המקום הפנימי שלהם היה מלא דברי הימים וזכרונות. הֵם חָיוּ אֶת חַיֵּי הַהֹוֶה בָּאֶמְצָעִים שֶׁל הֶעָבָר.

הדבר הזה גרר אחריו שתי תוצאות, שערכן לגבי המאורע העומד להיות מסופר כאן, גדול היה מאין כמוהו. מה שיכול היה לשׁמש להם דבר־זכרון שוב לא היה מופקר לשנויים ולתמורות הנעשים במקרה. הוא נרשם בכתבי־הקודש, בתורה, בנביאים ובכתובים, בצורה שאינה עשויה ללכת לאבוד ושאין לפגוע בה מפני קדושתה. הוא נתרחב ונתעשר על ידי התלמוד, הלא הוא הנסיון הגדול להתאים ולכון את ההוה, ההולך ומשתנה תמיד, אל המשמעות והתוכן של כתבי־הקודש. כאן היו ספרי הפילוסופיה שלהם, קצורי־החוקים שלהם, ספרי האגדות שלהם, ספרי האלף־בית שלהם, הלֵגֶנדות, המִתּוֹסִים, האנקדוטות, שירי האהבה והרשימות ההיסטוריות שלהם. הילדים חונכו וגודלו על הקורות שהתרחשו לפני אלפי שנים. על שומר העיר לא ידעו דבר; לכל היותר היו מכירים את פרצופו, את בגד הצבעוֹנים שלו ואת חניתו האיומה. אבל את תולדות חייו של אבי אבותם אברהם ידעו לכל פרטי פרטיהן. בפוליטיקה של זמנם לא נטלו חלק אלא כּאוֹבְּיֶקְטִים ולא מצאו בה ענין אלא עד כמה שהיתה נוגעת בקיומם ביום מחר. אבל השאלה, אם יפה עשה ישראל שותר על שלטון השופטים ובחר לו מלך, היתה בשבילם ענין העומד על הפרק ודבר בעתו. אם בעל האחוזה רשאי להיות עריץ והאכר מוכרח להיות עבד, שאלה זו לא היתה נוגעת אליהם כלל. תחת זה יחדו בני־אדם הללו מחוסרי־קרקע ערך מרובה ביותר לשאלה כמה פאה חיב אדם מישראל להניח בשדהו לעניים. האַקְטוּאַלִיוּת שלהם היתה בת אלפַּיִם שנה והתרחשה בתחום המדומה של ארץ המולדת, שהגלו ממנה. ומאחר שהיו חיים בתוך מסורת כזאת, היו חיים גם בתוך הסביבה שהולידה את המסורת. הֵם לֹא פָּסְקוּ לִחְיוֹת בְּאֶרֶץ הַמִּזְרָח.

אבל ההיסטוריה שלהם לא היתה רק תְּכִיפָה של עובדות, כגון מלחמות, מלכים וחלופי־מקום, אלא השתרגות של מאורעות פנימיים וחיצוניים. הרי זו ההיסטוריה של התהוות־עם והתהוות־דת כאחת. זוהי ההתאחדות הראשונה בעולם, שצמחה וגדלה לא מחמת סבות אקלימיות וסוציולוגיות בלבד, אלא שנועדה להיות גם נושא של רעיון דתי. זמן הרבה לפני היותם לעם היושב ישיבת קבע באחד המקומות, הובטחה להם ארץ בשביל יעודם זה. עוד לפני יצירתו של גוף עממי מוצק ומוכשר להתפתחות הובטחו להם חיי־נצח. עוד קודם שהוכיחו שראויים והגונים הם לתפקיד הדתי שהוטל עליהם, הובטח להם שיבוא יום והם יפיצו את אמונתם על פני כל העולם. כך גדל העם מתוך יעודים והבטחות מרובים, חי… וסֵרב הלוך וסרֵב לקים את תעודתו. במרוצת ההיסטוריה שלו התכחש לתפקיד המוטל עליו לעתים קרובות כל כך, שסופו שנענש עונש גלות. אבל כיון שגלות זו לא היתה אלא עונש ולא כליה, נִתְּנָה להם הבטחה חדשה ואחרונה: הבטחת הגאולה על ידי משיח.

רעיון זה נראֶה בעיני אדם שבדורנו כדבר נשגב ורחוק ביותר, כדבר מסתורי, שאינו מן העולם הזה, כדבר מופלא, שאין הדעת תופסת אותו. אבל ליהודי בן הדור ההוא לא היה המושג מָשִׁיח זר ורחוק מכל דמות מן הדמויות אשר בכתבי־הקודש. גם המשיח, שהיה חלק מהותי של עֲבָרָם הקים בהוֶֹה, נמנָה על הענינים שהיו מצויים אצלם יום יום. כל הנפלאות הכרוכות בהתגלותו היו דברים, שהם היו מצפים להם בפשיטות גמורה. הן היו משמשות כלי מכלי־הבית הנפשיים שלהם. הֵם רָאוּ אֶת הַנִּפְלָאוֹת כְּחֵלֶק מֵחַיֵּיהֶם שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם.

כך היו חיים בזמנם מפי הזכרונות שלהם… ונתקים בהם חֹק המתיחות המופרזה של הזמן. הם היו מובדלים ממקור מוצאם זמן ארוך יותר מדי ומרחק גדול יותר מדי. הם לא שכחו את מוצאם, אבל הרי הם נשאו אותו בלבם כנטיעה שנעקרה מאדמתה והובאה לאקלים חדש על מנת לשגשג שם. דבר־מה עמד להזדקן בקרבם ולגווע. אבל אסור היה להם להניחו לגווע, משום שלא היה להם דבר אחר להשקיט בו את הרעב של חייהם הפנימיים. ואולם מצד אחר לא היתה להם גם יכולת להפוך את זכרונותיהם לדבר של ממש, לחזור ולנוד הביתה ולכונן שם חיים חדשים. להיכן ילכו עם רכושם הנתון בסכנה?

האנשים, שהפקדו על העם להיות שומרי רוחו, הרבנים, מצאו דרך. הם דרשו להעביר את חיי הלב אל המח. הם גבבו על גבי הזכרונות תלי תלים של פרושים, של סברות, של עיונים ושיטות. גלוי וידוע היה לפניהם שלבו של אדם עלול ליעף ולהִלָּאוֹת מרוב הלמות, אבל מחו של אדם יכול לעבוד כמעין שאינו פוסק. הם ראו שסכנה נשקפת לקיום היהדות מצד הלב, והיטיבו אשר ראו. ומשום כך הרחיקוהו מן המקור שממנו היה נזון תמיד: מן ההגיון במקרא. הם יצרו את ההלכה. אבל העם, שהיה לו צורך במקוריות ובמזון חי בשביל המקום הפנימי שבקרבו, לא מצא ספוק בכך והעמיד לעומת ההלכה את האגדה. המשבר הפנימי של היהדות שבאותם הימים עובר מתוך המלחמה החשאית שבין ההלכה והאגדה, בין המח התקיף והנאמן ובין הלב הנתון בסכנה. מצב־הסכנה הזה היה מצב מתמיד. מצד אחד היתה מצויה סכנה של קפיאה והתאבנות, ומצד שני – סכנה של שקיעה ואבדן בתוך המיסטיציזמוס. נפש המאזנים האלה נקראה בשם: חוסר מולדת.

והנה נעשה נסיון מסוכן ואדיר לבטל את שווי המשקל הזה ולהביא את הדבר לידי הכרעה: בחבורי הקבלה.

הקבלה הריהי צורת־מחשבה וספרות כאחת; היא משמשת בבת אחת תיאוריה ותפיסת־עולם, חיים בגבולות הזמן לשם הבנת חיי הנצח. הקבלה הריהי נסיון להאריך את חייו של עם, שיצר פעם אחת דת; להאריך את חייו על ידי ההסתכלות בקשרים שבין גורל העולם ויצירת העולם. היא משמשת השגה מיסטית של כלל־העולם, המתקשָה ומתחבטת בשאלה, מפני מה יצירה אלהית עלולה להיות אי־שלמה, והמלאה געגועים עמוקים להקים את האחדות שבין השלמות של מעשה־היצירה ובין אי־השלמות של החיים שאדם חי.

הקבלה היא פרי המחשבה של אנשי רוח, המבקשים לפתור את חידת העולם ויחד עם זה למצוא פתרון לגורל המיוחד במינו שנחלק להם בתור יהודים. נתפרדה החבילה שבין אלהים והעולם. נתפרדה החבילה שבין ארץ ועם. העולם עלול לשוב לאלהים. היהודי עלול לשוב אל מקדשו. קוי הזוהר של אלהים נשבו לבין הטומאה של החומר. מן הצורך הוא לגאול את ניצוצות האורה האלהית, לכנסם ולאספם ולהעלותם לאלהים. עַם אלהים נתפזר לארבע רוחות השמים לבין העמים הנכרים. מן הצורך לקבצו מארבע כנפות הארץ ולהשיבו לעבודת אלהים בארץ המולדת הקדומה.

העולם צריך להגאל. עם צריך להגאל: זוהי פרשת המשיחיות.

לא כל היהודים הולכים בדרכי־התעתועים המסובכות של הקבלה. אבל כלם מודים במשיח. יש מתנגדים נמרצים לקבלה. יש כתות הנלחמות זו בזו בזעם ובלי להבחין באמצעים. אבל כל זה אינו אלא מחלוקת על דבר הדרך ועל דבר השיטה שיש לאחוז בה. המטרה שוה אצל כלם והתקוה אחת היא לכלם: ביאת המשיח.

הם מצפים בקוצר־רוח הוֹרֵה־פורענות, הם פשטו תמיד קרני־מִשוש כדומה לחיות העִוְרות השוכנות במעמקי הים. כשהם חשים בקרבת הדבר שיכול לשמש להם מזון, הם מתחילים לְרַטֵּט. המַגנטיסמוס של הדברים והתופעות שבעולם מתפשט וחודר לתוכם. זהו חדש מיוחד במינו, שהבדיל בין היהודי ובין יתר אומות העולם ושעד היום הריהו מבדיל בינו וביניהן, אף על פי שנתדלדל והתנון. כזה היה המצב הנפשי שהיהודים היו שרויים בו בשעה שהתרגשו המארעות, שעליהם אני רוצה לספר כאן.

 

פרק שני: נְעוּרָיו שֶׁל שַׁבְּתַי צְבִי    🔗

שבתי צבי נולד בחודש יולי שנת 1626, ביום אשר לפי הלוח היהודי חל בו התשיעי לאב, הלא הוא יום חורבן הבית הראשון והשני.

אביו, מרדכי צבי, הסוחר־בעופות העני, היה אדם שבריאות גופו היתה לקויה ושעד אחרית ימיו היה נגוע בכל מיני חליים. הוא אב לשלשה בנים ורואה בזה ברכה, המקילה מעליו את עול החיים. כשהבנים גדלו, יעד את שנים מהם, את יוסף ואת אליהו, להיות סוחרים כמותו, ומכאן ולהבא היו משתתפים עמו בעסקי מסחרו. את הבכור, את שבתי, הקדיש ללִמוד.

מה טיבו של למוד זה? אין המכוון כאן לאחד המקצועות המדעיים, העולים על דעתו של אדם בשעה שהוא שומע מדברים על למוד. המלה “למוד” פרושה כאן התעסקות מוחלטת ועמקנית בכתבי־הקודש ובתלמוד. התעסקות זו מתשת את חייו של אדם, ואף על פי כן אין היא משמשת אומנות. אמנם יש אשר אחד העוסקים בתורה מקבל משרה ונעשה לרב. אז נותנים לו את פרנסתו, שלא תמיד ראוי הוא שהבריות יתקנאו בו בגללה, לפי שגם הקהלות הקטנות מתירות לעצמן את הלוקסוס להעמיד על גבן מנהיג רוחני, והן מוצאות קופצים מרובים על משרה, שמָרות רוחנית ועניות בטוחה מצטרפות בה כאחת.

הרוב המופלג של תלמידי־חכמים כאלה אינם מוצאים להם שמוש מעשי בעולם. מבחינה סוציאלית הרי זה בזבוז שאין לו כפרה אם תגרן עני מעמיס על צוארו עולו של בן, אשר לפי כל הנראה מראש לא ישתכר בימי חייו אפילו פרוטה אחת משל עצמו. הוא מרשה לעצמו לעשות דבר, שהוא מן הזכויות היתרות שנתיחדו לאדם בעל נכסים או לאחד האצילים.

אבל אילו באו והביעו דעה כזו לאדם כמרדכי צבי, לא היה שכלו תופס אותה כל עקר. היא אינה עלולה לחדור לתוך תחום־המחשבות שלו. הוא הנהו יהודי מקטני עולם וחסר־ערך, שהיה חי בתקופת המאה השבע־עשרה, ועלינו לחזור לאחורינו ולתן את דעתנו אל שלש מאות השנים המפרידות בינינו ובין אלה שכמותו. הננו רואים לפנינו רוחניות, שראוי לאמר עליה שיש בה משל גבורה ואידיאליות, אלא שבאותה התקופה ולגבי אותם בני־אדם היתה אחד מעניני החיים הפשוטים שבכל יום. היא משמשת השקפה פשוטה ופרימיטיבית: לעשות ליום את צרכי היום. לא פחות מכן, אבל גם לא יותר מכן. מותר כחו של אדם שיך לצד השני של יום החיים: לאלהים.

וכך הובא שבתי צבי אל בית־התלמוד, אל הישיבה, שראשה ומנהיגה הוא רבי יוסף אֶסְקַפָּא. יוסף אסקפא הנהו מורה זריז ושבתי הנהו תלמיד זריז. הוא נער שוקט, המתרחק קצת מהבריות, יהודי מזרחי קטן בעל כובד־‏ראש, שהלמוד אינו קשה לו. הוא תופס את הכל במהירות מפליאה, ומה שלמד פעם אחת, שוב אינו שוכח. מתוך כך הריהו מסגל לו ידיעה מופלגה במקצועות התורה, שהוא שולט בהם כאדם השולט בדבר הידוע לו זה כמה. ומה שאדם יודע ומכיר משכבר הימים, אינו נוהג בו כבוד מרובה ביותר. ומשום כך לא דיו שהוא מתחיל במוקדם להגות מחשבות משל עצמו ולהשמיע דברי בקורת, אלא שהוא מטיל לפעמים גם דופי בצורה, שבה מוגש לפניו חומר הלמוד, הינו בַּלשון העברית. הוא מחבב את הלשון הזאת, אלא שנדמה לו שבמהלך התפתחותה מאז ועד היום נכתמו ונתכערו פניה. קטן זה הריהו בעל־התפעלות ומעריץ את לשון הנביאים הברורה והאדירה והוא מתאוה שישוב לה כבודה מימי קדם ושמושה בפי הבריות. הוא משתבח בגלוי, שיבוא יום והוא ישיב לקדמותה את העברית הצֶחה והמשובחה.

אין הבריות מחיכים על חשיבות־ערך זו שהוא מיחד לעצמו. תינוקות מישראל בעלי מח חריף זוכים בחוגים, שהם מצויים בהם, למשוא פנים ולכבוד, וזכות שאינה רגילה נתיחדה לו לשבתי, שבהיותו בן חמש־עשרה היה בקי בכל הספרות התלמודית והרבנית. אחרים אינם מגיעים לכך אלא על ידי יגיעה במשך כל ימי חייהם, והוא קונה לו בקיאות זו בעודנו עומד על גבול הילדות. אילו רצה ללכת בדרך הנהוגה והמקובלה, היה צריך עכשו לחזור שוב פעם ושוב פעם על כל חומר־הידיעות הזה, לגלות בו הלוך וגלות דיוקים, סברות ופרושים חדשים, להכריע הכרעות בשאלות חמורות של דת ודין ולכבוש לו על ידי כך מעמד של בר־סמך במקצוע הלמדנות היהודית.

אבל הוא אינו יכול לעשות זאת. הוא חסר לכך את המנוחה הפנימית ואת שלות־הרוח. מהירות זו, שבה סגל לו את חומר־הלמוד הנהוג בישראל, מוכיחה עליו שהוא אחוז אי־מנוחה וחפזון, ורוחו מורדפת על ידי הצורך להכיר לדעת דברים אחרים וחדשים. בלבו מתרגשת תנועה, המבקשת דבר ועדין אינה יודעת את המטרה. ולפיכך אינו יכול לחזור על תלמודו. חזרה הריהי ממדתם של בני־אדם, שאינם אלא שקדנים בלבד. שבתי צבי אינו שקדן. הוא רעב ותאֵב לחדשות. חומר־הדעת, שהיה חובה עליו לרכשו, לא השביעהו ולא הניח את דעתו. והריהו עומד לפני חלל ריק.

מרידה זו לא היתה מרידת שכלו, שהרי היכן ימצא לו המח מזון מרובה מזה שהוא מוצא בסבך הלַבִּירִינְתִּים של התלמוד? מוטב שנאמר, שיש לנו כאן ענין עם הלב, שאינו מוצא את ספוקו בכל אלה. אבל בעצם אין זה הלב בלבד, אלא אותה מלכות־הבינַים שבין המח והרגש, שבין הרוח והיצר, שבין רגשנות רוחנית ובין הנּוֹחוּת להתפעלות, אותו השטח של הדמיון העוסק במעשי יצירה ושל הסוּגֶסְטִיָה שבַּסְּבִילָה, הוא הוא שתובע שיעוררוהו לחיים.

את זה אין התלמוד יכול לתת לילד שבגר לפני עונתו. אין בתלמוד אלא עֲלִילוּת ומציאות הגיונית, ועלילוּת הריהי דבר ששבתי אינו מכיר אותה. ילדים לומדים את העלילוּת או נפעלים ממנה בזמן שהם מַשחקים, ובחורים – בזמן שנותנים אומנות בידם ומעמידים אותם לפני החיים. את שבתי לא הניחו לשחק, ואין צריך לאמר שלא הניחוהו להיות עמל ויגע בחיי יום יום. אבל מאחר שהאדם חי על פני האדמה והעולם משתער עליו באלפי צורות של תופעות, מן ההכרח הוא שימצא לו עלילוּת, ואילו רק זו שאדם ממציא לו בעצמו.

אבל הנה מצויה בקרבתו עֲלִילוּת, אשר אמנם אינה עשויה להיות נתפסת בידים, אבל תחת זה אין הדברים הממשיים שבחיים עלולים לגעת בה ולערער אותה, ועל ידי כך עצמו הריהי חזקה ביותר: הלא היא עולם הקבלה. אותו עולם הריהו עולם של פלאות. דברי ימי האומה, כל ההבטחות והיעודים, כל המשמעות של היצירה והעולם – הכל אצור וגנוז בתוכו. שם נגלו ונחשפו כל התעלומות של החטא והגאולה, אלא שעל גלוי זה יכול לעמוד רק מי שיודע לפרש את הכונה ולקרוא את המלה קריאה נכונה. העקיבות החמורה של המחשבה התלמודית נתמזמזה ונתפרדה לחבילות של הַכָּרוֹת או מסקנות מפרפרות ומלאות התלהבות.

ובכן הרי זה קרקע בתולה, שאדם יכול לתעות שם ולאבד דרכו, אלא שקרקע זה עדין לא נתערב בשכבה כבדה של מסורת ולא נעשה על ידי כך קופא ודומם וההלוך עליו אין בו משל כפיה. הוא לא הגיע למצב זה משום שהתפתחותו עדין צעירה היא ביותר. אמנם גם כאן מוטל על העוסק במקצוע לעבוד עבודת מחשבה, הינו בשיטה התיאוסופית, בשיטה הלמודית של הקבלה, היא הקבלה העיונית; אבל הרי חוץ ממנה יש עוד חלק העוסק במעשי נפלאות, הלא הוא הקבלה המעשית. בשתי השיטות הללו אנו מוצאים עולם אחר, השונה תכלית שנוי מן העולם אשר בספרות התלמודית והרבנית. כאן אי אתה מוכרח לעמוד בכלי־מחתרת לפני מרתף המלא ענינים בודדים, שיטות, ידיעות, פרושים והכרעות, אלא אתה משתתף בתוכן הקבלה שתוף הכרחי כאדם וכאישיות, אם אתה מודה בה בכלל.

הציר, שעליו יסובבו כל ההגיונות והעיונים שבקבלה, היא הצפיה שבזמן מן הזמנים יבוא אדם, אשר ישיב על מכונו את הסדר הפנימי של העולם שנעשה פרוע: אותו אדם הוא המשיח. יש בו צורך לעולם, לפי שהיסודות הנפשיים הקדמונים, הניצוצות, שקעו, נתפוררו ונלכדו בחבלי הרע הקדמוני, משום שהרוחות, היסודות האלהותיים, ירדו לעולם השפל בסוד “שבירת הכלים”. מן הצורך להעלות שוב את הניצוצות מן “הקלפות” שנפלו לתוכן, להפרידם מן הטומאה או להכחיד את הטומאה מן העולם. אז יחזור העולם לקדמותו ויהיה טוב כמו שהיה. מדת החסד תרד שוב על הארץ דרך הצנורות של עשר הספירות. ואז יתחילו ימות העולם המסודר, “עולם־התקון”. כל איש צדיק ובעל נפש טהורה יכול לסיע לתקון העולם, אם הוא משיג את מהות הקשר שבין העולם העליון והעולם התחתון, ואם הוא מקים את הכונות ואת היחודים המפורשים בקבלה המעשית. כל אדם עלול לעשות זאת, אבל בכח אדיר ובבטחה עתיד לעשות זאת מלך המשיח, שהוא התגשמות “האדם הקדמון” וחלק האלהות.

הננו רואים אפוא: כאן נִתְּנָה יכולת לכל יחיד לפעול פעולה והוטל עליו תפקיד. כאן יצאה קריאה אל כל אדם מישראל. כל מי שעוסק בתורה, מוזמן הזמנה אישית. נִתֶּנֶת לו הרשות לבקש את המפתח ולהיות עמל ומשתדל בדבר. לתוך העולם הזה נכנס עכשיו שבתי צבי הצעיר והוא הולך ונקלט בו, ודבר המובן מאליו הוא, שהוא עובר על השיטה בטיסה אחת, כדי לעמוד במהירות יתרה במקום שהוא מוצא סערת־תנועה ודבר של ממש, במקום המכֻוָּן אליו גופו ואשר שם רשאי הוא לעשות מה שהרעיון רב־התעלומות דורש ממנו. שום רגש מרגשות הנעורים והילדות אינו מעכב בידו להבליע עצמו בתוך עולם כזה. העולם שנפתח לפניו הריהו קשה ושונא את החיים שנאה עזה. אתה מוצא שם סגופים מכל המינים והמדרגות; אתה מוצא שם תפלות וצומות וענויי־נפש וטבילות, דברים הדורשים מן האדם פרישות של נזיר ועשויים למותת את הבשר. אבל כנגד זה הרי הם מיחדים לאדם בהירות־רוח גדולה ביותר וכח־תפיסה כביר של הנפש לגבי הענינים שלמעלה מן הארץ ולמעלה מן החושים. על ידי כך נעשה אדם מוכשר לבוא ביחס קרוב, מוחש ומורגש עם אלהים ועם המלאכים, להיות צופה ורואה מראש את מהלך המאורעות שבעולם ולעשות מעשים, אשר האנשים הפשוטים אנוסים להודות שהם מעשי־נסים.

בדרך זו עלולה האישיות להתעלות לידי מדרגה שאינה מצויה. במדה ששבתי נכנס לפני ולפנים לתוך המלכות החדשה הזאת, בה במדה הריהו הא לידי התעלות זזו. הוא, העלם הצעיר וחסר־הנסיון, מתפרסם עד מהרה בין הבריות שהנהו מקובל ותיק. מתקרבים אליו בני־אדם, המתאוים להפיק תועלת מידיעותיו והמוכנים משום כך ללמוד תורה ממנו. דבר זה גדול הוא בעיניו של אדם רך בשנים כמותו. הוא מעורר בקרבו רגש מיוחד של ערך עצמי ושל חשיבות יתרה. מתוך כך הריהו מכיר ומבין שחשוב הוא בעיני הבריות ושהנהו מורם מחבריו בני גילו. אך נעשה בן שמונה־עשרה וכבר חלקו לו הרבנים שבעירו את התואר “חכם”.

מנהג קדמון הוא, שמסביב לאדם גדול בתורה מתלקטים בני־אדם המבקשים ללמוד ממנו, המשתעבדים לו שעבוד רוחני והמסגלים לעצמם את רעיונותיו של רבם. כיון ששבתי נעשה “חכם”, מן הנמנע הוא שלא יתכנס גם מסביבו חוג של בני־אדם, שנעשים כפופים לו כפיפות רוחנית. אבל לחוג כזה לא יצלחו האנשים הבאים בימים והמגודלים, הבאים לשאול שאלה או לבקש ברור לדבר תעלומה, ואחר הם נפטרים והולכים מתוך הבעת תודה ונענועי ראש דרך כבוד. הוא אינו רוצה שיהיו מצויים מסביבו אותם הבריות, שסופם לחזור ולברוח ממנו; הוא רוצה בבני־אדם אשר יוָתרו אצלו, אשר על ידי הויתם המתמידה בקרבתו יאשרו ויקַימו את הדבר, שהוא ה“חכם” הצעיר, הנהו אדם שאינו מצוי, אדם מופלא. הוא צריך לצעירים, אשר נפשם מלאה תשוקת־החדוש והיא רעבה וצמאה כנפשו; הוא צריך למאמינים, למתפעלים, למתלהבים. צעירים שכאלה מצויים לרוב. אין לו אלא לָבוֹר אותם, למשכם אליו ולהביאם לידי כך שמתוך הרמיזות שלו ישערו בנפשם שהוא ה“חכם” שבתי צבי, הנהו האיש אשר ילך לפניהם וינהיגם בדרכים רבות־תעלומות ונפלאות. גלוי וידוע לפניו: בנפשו אצור אוצר מרובה ועמוק כל כך, שיכול הוא לחלוק ממנו למאות שכמותם.

ובכן הוא בורר מתוך חוג האנשים, המתעסקים עמו והבאים אליו לשאול שאלות, חבורה מיוחדה, שהוא נעשה למורה ולמנהיג לה. הוא אינו מבקש קשרי־ידידות, אף על פי שאין לך דבר המכשיר את הידידות יותר מן המדע והנעורים. הוא לא היה מימיו ידידו של מי שהוא. כל ימי חייו נפלגו הבריות בגללו לשני מחנות, למתנגדים לו ולבני סיעתו. סבת הדבר הולכת וגדולה באותן השנים, שבהן הריהו מבקש לתת לבריות משִפְעתו ודורש מהם שיעמדו לפניו ויקבלו ממנו מה שהוא נותן. הוא אינו מבקש בני־אדם, הוא מבקש לו תלמידים. כיון שהוא מטיל עליהם מרות רוחנית ועושה אותם תלויים בדעתו, הריהו מספק בכך את הצורך הסיעה אישית, שנתגלה בו מתחלת נעוריו. סיעה זו צריכה למלא את חסרון הדבר, שעל ידו רגילים הילדים לאמן ולחזק את הכרת ה“אני” שלהם, הינו משחקים, שהם משמשים בהם מנהיגים. עכשו היה לו הדבר למשרה.

במשרה זו הריהו מתהדר, אלא שהוא משמש בה בכובד־ראש מרובה ביותר. הוא דורש מאת תלמידיו ענויי־תשובה וסגופים קשים שלא במדה. הוא משמש להם בנדון זה דוגמה ומופת. עתים הריהו מתענה שבוע תמים. את מנהג הטבילה הריהו מקים בכלל תקופה מתקופות השנה ובכל מזג אויר במי הים, על יד החוף. פעמים הריהו מתבודד שעה ארוכה ועוסק בתפלות, ולאזני השומעים מגיע קולו הנעים כשהוא מזמר את זמירות־המשיח של ר' ישראל נַגַ’רָה. קולו הריהו אחד מאמצעי־הקסם, שהוא מסתיע בהם לשם השפעה אישית, והוא משתמש לעתים קרובות ובחפץ לב בקסם החושני האצור בו. אבל לא פקחותו בלבד גורמת להשפעתו על הבריות. מכל דמותו שופע קסם, ההולך וגדול ברבות השנים. אין ספק בדבר, שהוא, בתור אדם שהשתוקק כל ימיו להטיל את שלטונו על אחרים, ידע היטב את דבר הרושם שמראהו החיצוני עושה על הבריות. ידידיו ומשנאיו אומרים עליו פה אחד, שהיה אדם יפה־מראה. הוא היה בעל קומה נאה ומגודל בקצב; עיניו היו עמוקות וכהות־גון, על פיו היה משוך חוט של חושניות ובמעמדו ותנועותיו היה יצוק חן מרובה. בכל הספורים עליו אנו מוצאים ידיעה אחת מופלאה, שריח ניחוח היה נודף מגופו. כשהיה בא ממעשי הסגופים “היו פניו מזהירים כפני אחד מיצורי מרום”. אפילו בתמונות החקוקות והמודפסות שבזמנו, שמלאכתן היתה עדין קלושה ביותר, אנו רואים את פיו ואת עיניו כשהם בולטים בשעור גדלם המוטעם ומלאים חיים.

על ארשת פניו ועל תכונתו נוהגים לומר שרוח של “הזיה” היו שרויות עליהן. אבל מלה זו לא באה אלא לחפות על אי־הרצון לתאר את פעלו של אדם ואת הכוון של מעשיו ועלילותיו תאור מדויק. אפשר ששבתי הנהו צעיר בעל־הזיה, אבל מה שהוא עושה הריהו ממשי ומובן כל צרכו ויש בו מן ההגיון. בזמן שאינו מתיחד בפני עצמו ואינו עוסק בסגופי תשובה, הריהו יוצא בלילה עם חבורת תלמידיו אל שער העיר. הוא מחקה בכך את מנהגו של אדם אחר, שעשהו דוגמה לעצמו, את מנהגו של המקובל הגדול ר' חיים וִיטַל מצפת. שם בחוץ, תחת הרקיע הזרוע כוכבים, הריהו בוחן ושוקל את התוכן של הסודות הגדולים. דבר זה אינו הזיה, אלא פעולתה של נטיה שבאה לו בירושה מעמו. כשהיו עדין רועים נוסעים בעדר כבר הכירו בני־ישראל, לפני אהליהם ועל פני מרחבי המישור, את ההתרחקות הזאת מן הממשות שבכל יום, את הבדידות הזאת, הגורמת לכך, שכל המקרים מתהפכים ונעשים למאורעות פנימיים של רוח האדם. אין זו אלא צורה מיוחדה, שעל ידה מביע עם את היחס שלו לגבי הטבע: הוא מקבל באהבה את הקים והמצוי ועם זה הריהו מודה בכח הרוח הודאה מלאה חרדת הכבוד. כדומה לזה אין היהודי נוטל פרי מן האדמה או מעל האילן בלי אשר יביע, על ידי ברכת הנהנין, את הכנעתו בפני חתיכת הטבע מעשה ידי היוצר. מה ששבתי עושה כאן הרי זה עבודת אלהים בתוך הטבע, עבודה פשוטה ותמימה, שאפילו הלגלוג של התורכים, שאינם מבינים מה טיבה, אינו מעכב בידו מלקים אותה. הוא יודע כמה חשוב הדבר שהוא עושה כאן. ואילו גם לא ידע זאת בעצמו, היה מַהֲלָלָהּ של הסביבה המקיפה אותו משמש לו ראיה לכך. ביחוד מפליג בשבחו אביו. הלז אינו פוסק מלספר ולהוכיח כמה רצויה דרכו של בנו בעיני אלהים, וכמה גדול הגמול הנראה בעליל, שאלהים גמל לו בעד החלטתו להקדיש את אחד מבניו ללמוד התורה.

ומעשה שהיה כך היה:

בימים ההם התרגשו כמה פעמים בתורכיה מהפכות שגרמו לתמורת השלטון וכסא המלוכה ושהיו כרוכים בזעזועים נמרצים בפנים המדינה. זה עתה הגיע השולטן איברהים לשררה, ואחד המעשים הראשונים שלו במקצוע הפוליטיקה החיצונית היה המלחמה שערך עם הרפובליקה הוֵנֵציאנית. עד אותו הזמן היו קונסטינטינופול וסלוניקי משמשות מרכזי המסחר של תורכיה. המלחמה משביתה את דרכי המסחר, ומרבית הסוחרים – אנגלים, פרנצים, הולנדים ואיטלקים, שאין רצונם לבטל את עסקיהם מפני המחלוקת שבין השולטן ובין וֵנציה, ממהרים להעביר את בתי־המסחר שלהם ואת סחרם לאיזמיר.

הדבר הזה משנה כמעט בן־לילה את מראיה ואת ערכה של העיר. ביחוד קמה על ידי כך תקופה חדשה בשביל היהודים. עד עכשו היו דרים שם רק יהודים מועטים והללו לא היו כמעט עשירים מן התגרן המסכן מרדכי צבי. עכשו זורם כל המסחר של הלֶוַנְטָה אל איזמיר והריהו דורש ידים עובדות. שלש או ארבע פעמים בשנה באות השיָרות הגדולות מהודו, מפרס, מארמניה, ממדי ומאֲנָטוליה. הן מביאות את תבואות ארצותיהן – בשמים, מעשי ארג, מטוי משי, עורות, פרוות, חפצי תכשיטים, ומקבלות תמורתן מתכות, כלי מלאכה, כלי נשק וכלים. הולכים ונוסדים חָנִים וקוֹנטוֹרות. מתבקשים אנשים היודעים את לשון ילידי הארץ והמוכשרים לשמש מתַוְכים ומנהלים. גם אל מרדכי צבי פונה בית־מסחר אנגלי גדול וממַנה אותו מורשה שלו ובא־כחו. בדרך זו נעשה סוחר־העופות העני בזמן קצר לסוחר חשוב ואמיד.

ואולם תמורה זו אינה מעבירה אותו על דעתו. מנהגו משמש הוכחה, שלא העניות בלבד עושה את האדם לבעל אמונה. העשירות שלו אינה בעיניו אלא גמול בשביל שהיה ירא וחרד. אמת הדבר: תמורות מדיניות וכלכליות העשירו אותו ואת עדת היהודים שבאיזמיר, שהלכה וגדלה במהירות מופלגה. אבל במה נחשבו פוליטיקה ועניני משק? לא כלוּם, אם אלהים אינו מסבב אותם לשם עונש או לשם שכר. וכאן נמצאה סבה הנראית בעליל: חסידותו של ה“חכם” שבתי צבי היא שגרמה לכך, שאלהים השפיע את ברכתו על אביו ועל העדה כלה, מן הצורך להודיע זאת בקהל ולהודות בדבר. מן הצורך להשמיע זאת בכל עת ובכל שעה ובקולי קולות, והואיל והוא פונה בדבריו אל בני־אדם, אשר ההצלחה קפצה עליהם בן־לילה ולפתע פתאם, נמצאו מאמינים ומסכימים לדבריו.

ובכן נפנו שוב פעם עיני הבריות אל שבתי צבי, ובני־אדם, אף על פי שלא היו אלא חבורה קטנה, הודו בו מחדש. חשיבותו בעיני עצמו מוצאה לה מִחְיה. המעשים שעשה עד עכשו ערכם מתעלה. הוברר הדבר, שהיכולת בידו לפעול משהו. הרי הכח הרוחני שלו כבר כונן את אשרה של קהלה שלמה בישראל. הרי מבטיחים לו את הדבר יום יום, ואין לו סבה שלא להאמין בזה. כשהוא מבקר את הסבה של ערכו זה ההולך וגדֵל, הריהו בא וחוזר ובא לידי ההכרה, שהענינים, שהוא עוסק בהם, הם הם שאוצרים בקרבם את העלוי הזה שאדם מתעלה במדרגת הערך והחשיבות. הקבלה, התורה שלה על סדר העולם, על הגאולה מן החטא ועל הבאת האושר לעולם, היא היא שמתחילה לפעול את פעולתה בקרבו. ומי יודע להיכן עתיד הוא להגיע, אם יתעמק הלוך והתעמק עוד יותר בתורה הזאת ובקשרים הללו. אפשר שיגיעה זו סופה לעשות פֵּרות שאין לשערם מראש.

הוא מתחיל להתבודד עוד יותר מאשר עד עכשו. אם קודם לכן היה עדין לוקח עמו את בני־לויתו אל הטבילות שהיה טובל בים, הרי עכשו הוא מונע מהם את זאת. כשהוא מקַים את המעשה הסימבולי של טהרה, הריהו מבקש להיות יחידי, בודד לנפשו ואולי גם עם אלהיו. הרי אי אפשר שלא תקנן בלבו צפיה עזה ביותר. למדן צעיר, “חכם”, ומדריך של סיעת תלמידים, מביא אושר לאלפי בני־אדם, אדם בעל השפעה אישית עזה, שהוא יודע ומכיר בה, אי אפשר שתעודתו כבר נסתימה; לאו, כל המתנות שהוא נתברך בהן אינן אלא הבטחות לעתיד. ההֶשגים שהשיג אינם אלא הדוגמאות הראשונות של כח ההולך ומתבהר. עכשו הריהו מבקש בבדידות את ההארה העליונה, את רוח הנבואה או את חזון הדמיון, אשר יגלה לפניו דרכים חדשות של פעולה.

כאן אין דרכים מרובות, שהרי אין לשכוח את התחום הרוחני שממנו הוא בא. אדם ואלהים, עם וארץ: אלה הם המוצא והמטרה, ובין שניהם עומד… המשיח.

מסקנה נועזה, אוילית, שיש בה מן השגעון של גדלות. ואף על פי כן הרי זו מסקנה שיש בה הגיון ושאי אפשר להשתמט ממנה. וכי יש אפשרות אחרת חוץ מן האפשרות, שבין קדשי העולם והאלהים, הנפרדים זה מזה, ובין הממשיות הנפרדות של עם וארץ עומד המשיח באמצע בתור מתַוֵך? אין אפשרות אלא זו, ששם עומד האדם שפל־הרוח, המהרהר בתשובה והעובד את רבונו. כך עומדים בודאי הרבה אלפים בין המוצא והמטרה. אבל לעולם יש אחד שהוא מקודש ומקורָא בזמנו להיות יותר מעבד. הוא האיש המופקד להיות מנהיג ואשר אותות מן השמים מרמזים עליו. ואם שבתי מצרף אחד לאחד את המעשים שעשה עד עכשו, אינו בא כלל לידי ענותנות ורפיון ידים. באותה שעה מתמלא לבו רק רגש של צפיה ליותר מכן ולעדות אחר על יעודו. הוא צריך למזון בשביל סכויו.

צפיה זו עושה אותו עוֵר וחרש לכל מה שנעשה בסביבתו. התבדלותו מן הבריות יש בה מן הגאוה החשאית, מן ההתגדרות הנאלמה במדרגה המיוחדה של הקדושה שלו. הבריות אשר בסביבתו אינם פוסקים משום כך להיות מודים בו, אבל כיון שאינם מכירים את המהלך הנעלם של מחשבותיו, אין הם מוציאים אותו מתוך התחום של עניני החול שלהם ואינם מעמידים אותו מחוץ לגבול המנהגים והנמוסים של זמנם ואמונתם. הפוכו של דבר. כיון שהנער גדל ועל פי הדין כבר נתבגר והיה לגבר, מחליט אביו להשיאו אשה. לשאת אשה במוקדם הריהי מצות הדת, והקבלה מיחדת למצוה זו רעיון מיסטי: כדי שהגאולה תהיה שלמה, מן הצורך שכל הנשמות שעדין לא נולדו תרדנה לארץ קודם הגאולה. המשיח יכול לבוא בכל יום, אולי מחר. ולפיכך חובה היא להשיא את הבנים סמוך לפרקם.

מאחר ששבתי זכה לפרסום גדול ואביו תפס באותו הזמן מעמד הגון ומכובד בחברה, לפיכך אין תֵּמה בדבר שנמצאה לו כלה מן הנערות היפות והעשירות שבעיר. החתונה נערכה ברוב פאר, ושתי המשפחות ראו את עצמן מאושרות אושר גדול.

שבועות מועטים לאחר הנשואים באה האשה הצעירה לפני בית־דינם של הרבנים בקובלנה מיוחדה במינה. היא קובלת, שהיא אשת איש ואיננה אשת איש, לפי ששבתי לא קרב אליה. היא נשואה לו, אבל הוא מתרחק ממנה.

הרבנים נדהמו. מקרה כזה לא היה מעולם. הם שולחים שליח אל שבתי ודורשים ממנו לבוא לבית־דין וללמד זכות על עצמו. שבתי בא. הוא מודה, שהמעשה אמת הוא, אלא שאינו יכול להגיד כלום כדי לצַדק את נפשו. מאחר שאין זה מענינם של הרבנים לחקור ולדרוש מפני מה הנטען פורש מאשתו, ומאחר שזכות האשה קימה ושרירה, לפיכך אנוסים הם להוציא פסק־דין. והם פוסקים: שבתי צבי חיב לקים את החובות המוטלות עליו לגבי אשתו, או לתת לה גט פטורין.

שבתי מקבל עליו את הדין ומקים אותו על ידי שהוא נותן לאשתו גט פטורין. הוא מוסיף לחיות בחברת תשעת תלמידיו את חיי הבדידות, שלא הפסיק אותה לעולם. משפחתו ואנשי הסביבה שלו אינם מבינים את גלגולי המאורע הזה ואין דעתם תופסת אותם. הם מצטערים על הדבר צער של אמת. אלא שסבורים הם, שסבת הדבר הריהי ודאי זו, שאותה הנערה לא מצאה חן בעיניו. ולפיכך הם מחליטים לבקש נערה אחרת, המחוננת כל המעלות והסגולות המצינות את האשה הטובה לבעלה.

בקשו ומצאו כלה כזו. ושנית נערכה חתונה. ומקץ שבועות מועטים עומדת גם האשה הזאת לפני בית־דין של הרבנים וקובלת מה שקבלה זו שקדמה לה: בעלה לא נגע בה!

שוב פעם עומד שבתי לפני הדיָן ומודה על האמת ואינו נותן ברורים. ובכן אנוס הוא לתת גט פטורין גם לאשה זו. אבל הנה התחילו הבריות מרננים אחריו ומטילים בו חשד. כשאדם חי עם אשתו וידע אותה ואחר עמד ושִׁלַח אותה, משום שנוכח לדעת שאינו יכול לאהוב אותה או משום שנתיחדו לה מדות שהן למורת רוחו, הרי זה דבר המתקבל על הדעת. אבל אדם הנושא אשה פעמַים, ולמן הרגע הראשון הריהו מסרב לקרב אליה, גורם לבריות שישערו עליו השערות עמומות ונאלחות. שבתי מרגיש בזה ויודע שעליו לצַדק את מנהגו המשונה בעיני הבריות. והוא עומד ומצטדק בנמוק, אשר מובטח הוא שיתקבל על דעת הבריות: רוח הקודש הודיעה לו, שאף אחת משתי הנשים האלה לא נועדה לו מן השמים.

הבריות מאמינים לו. בני־אדם הללו נוחים מאין כמוהם להאמין, שבת־קול מן השמים עלולה לדבר עם אנשים חסידים שכמותו, ואינם נוחים כל עקר להעלות על דעתם הרהורים, שמא הסגפנות היתרה היא היא שכבשה ודלדלה באדם זה את הכח הפשוט והַתָּקִין של היצר הטבעי, או שמא נטה היצר הזה בחברת התלמידים לדרך של עברה…

אבל הודעה זו אין בה רק משל הצטדקות בלבד, אלא יש לה ערך גדול מזה. בפעם הראשונה בימי חייו הודה הודאה ברורה שעל ידי פעולותיו המיוחדות הקים את הקשר עם עולם שלמעלה מן הארץ. הוא מודיע בפעם הראשונה, שגורלו קשור קשר אמיץ וממשי ברצונה של האלהות. הקשת, שהתוה עד עכשו מסביבו, מתחילה להיות עִגוּל. אבל עגוּל זה עדין יש בו פרצה: הצפיה הסתומה שלו, התקוה ללא־מגמה והערכת־עצמו ההולכת ומתגברת. ופרצה אחרונה זו מתמלאה עכשו על ידי הדברים שמגיעים אליו מן החוץ, מעולם, שעד עכשו היה סגור בפניו.

על ידי העובדה הפשוטה שמרכז של כלכלה הָעֳבַר ממקום למקום, נטפל בן־לילה אל הקהלה הקטנה של יהודי איזמיר, המובדלה וחיה בתחום הצר שלה, עולם אחר, אשר על דבר קיומו לא היה לה עד עכשו אלא מושג קל. מתוך שהם מעורבים יום יום עם באי־כחו של העולם החדש הזה הרי הם מכירים לדעת קשרי־דברים, שעד עכשו היו זרים להם. הם מכירים לדעת קשרי־דברים ולא דברים, את התוך הפנימי של העולם החדש הזה ולא את הצד החיצוני. הרי את הצד החיצוני הם רואים עכשו כשהוא מתגלה במשא והמתן של יום יום. היהודי אינו נותן את דעתו אליו. היהודי יודע את צורת־החיים שלו כדבר המעוּרה בו, והוא חי על פיה בלי להתבונן אליה, ומשום כך אינו משוה אותה אל צורות־חיים אחרות. הוא אינו שואל: מה אתה עושה? הוא שואל: מה אתה חושב? הסקרונות של היהודי היא אי־ענינית.

לרגל עסקו החדש נמצא מרדכי צבי במגע ומשא תמידי עם באי־כחו של העולם החדש הזה, וביחוד עם האיש האנגלי שהוא שוקד לטובת עניניו. נמצא שאותו האנגלי הריהו פוּרִיטָני, הינו אדם אשר חוץ ממסחר והרוָחת־ממון מעסיקה אותו גם פרובלימה רוחנית, שאלת האמונה ודרך החיים על פי האמונה. בשביל אדם כמרדכי צבי הרי אלו ענינים ומחשבות, שהוא מצוי אצלם והם קרובים ללבו. חוץ מזה הריהו נוכח לדעת שהאנגלי הזה עם כל הגאוה הלאומית שלו בקי במדה מרובה במקרא, היסוד הדתי של היהדות. ובכן אפשר להם להבין איש להגיגו של חברו.

כששניהם מתחקים על התכלית האחרונה של אמונתם ושל תקוותיהם, הרי הם באים בדרכים נבדלות ומתוך השגות שונות לידי המסקנה המפתיעה האחת: לידי הצפיה למשיח, לגואל העולם. ולא עוד אלא שבנדון זה יש לאנגלי יתרון מן היהודי, שכן הוא שרוי במצב של פעלתנות, שכבר יש בה משום רמז למטרה. בארץ מולדתו מתרגשים באותה שעה אותם הקרבות, שבהם נלחמים “עגולי־הראש” ומנהיגם קרוֹמוֶל בראשם כנגד אי־הסבלנות של הבישופים וכנגד המלכות האבטוקרטית מתוך שאיפה לכבוש להם את החרות לחיות על פי אמונתם ודרכיהם במדינה ובעולם שמסביב. ועם זה הם מתנהגים מתוך חרות שאינה מצויה בהליכותיהם ובהשקפותיהם. הם שואפים להשיג את חרות הרוח והאמונה לא בשביל עצמם בלבד, אלא בשביל כל אדם ובשביל כל חבורה של בני־אדם, שהקיום הדתי חשוב בעיניהם. הם רואים בזה צורך מרובה ביותר, משום שגם חיי החול שלהם, כחיי החול של היהודים, ספוגים יסודות האמונה בדרך ממשית ובפועל. כתבי־הקודש, כתבי הברית הישנה, אינם נחשבים בעיניהם ספר שאדם קורא בו ויוצא ידי חובתו, אלא חוקת אלהים, שאדם חיב ליגע ולהשתדל לקים אותה. הם חיים חיים של צפיה וגאולת הרוח. כל התנועה הפוריטנית, שקרומול עומד בראשה, לפי המבנה שלה, לפי אי־האמצעות של עלילותיה ותומת האמונה שלה, מושרשה עמוק ומראשיתה בתוך תחום החיים של הברית הישנה. הם רואים את עצמם כאישים מכתבי־הקודש, שאלהים חננם והטיל עליהם את התפקיד לגאול עם לָחוץ מידי לוחציו. ומטעם זה היה גם היחס שלהם לגבי היהודים יחס של קרבה ושל חמלה, אלא שהיו מצטערים, שכל עם מצפה למשיח אחר. קרומול אומר: “חמלה רבה נודעת ממני לעם עני זה, שבחר בו אלהים ונתן לו את תורתו. הם הופכים עורף לישו, משום שאינם מודים שהיה משיח.” תקותו ומשאלת נפשו היא שהברית הישנה והברית החדשה סופן שתתאחדנה והיהודים והפוריטנים יֵעָשׁו אגודה אחת.

בין היהודי התלמודי ובין הפוריטני מתחילים אפוא הוכוחים על מה שעתיד לבוא. היהודי מספר בסודי־סודות את פרשת מעשי התשובה, שנעשים בסביבתו של עצמו ואפילו בביתו של עצמו כדי להָתֵם את קץ העתים, ומתוך קורת־רוח הודיע כנגדו הפוריטני, שהנהו מאמין ואיש־מעשה כאחד, כי בארצו דנים זה כמה על תורת המוסר ומשתדלים להפיצה ברבים. שם הוכיחו, למשל, בראיות, שקדושת השבת היא חובה על אדם, ונמצאו דורשים לקבוע את שמירת השבת במקום חגיגת היום הראשון. עוד מציעים הצעות לבטל את הפרלמנט בצורתו הנהוגה עד עכשו ולסדרו כדרך שהסנהדרין של היהודים היתה מסודרת. בני הסיעה הרפובליקנית הקיצונית, “הַלֶולֶרס” (השַוְיָנִים), העמידו את כתבי־הקודש למעלה מכל ודרשו לעשות את ספר התורה לספר חוקת המדינה; הם הגֵנו על דרישתם זו בתקיפות גדולה כל כך, שקרומול, שהיה אדם זהיר, ראה עצמו אנוס לאמר באחד הנאומים, שנשא בפרלמנט, את הדברים האלה: “כשהם אומרים לנו שאין אנו צריכים לתקן את החוקה, אלא לבטל את החוקה, ואפשר שהם מבקשים להכניס במקומה את חוקת היהודים…”

כך היה מצב הדברים באנגליה ועד לידי כך הגיעו שם. ואולם היהודי אינו מתבטל בפני הפוריטני ואינו מניחו שיהא לו יתרון ממנו בנוגע להצלחת הענין. הוא מחיך. אמנם אין הוא יכול להתפאר במעשים פרלמנטריים שכאלה, אבל יכול הוא לגלות לידידו האנגלי עובדה ממשית גדולה וחשובה מזה: דברי נבואה הכתובים בספר הזוהר, הוא החבור היסודי הגדול של עולם הקבלה. בזוהר כתוב לאמר: “באלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין יהיו קיימין כל דיירי עפרין בקיומיהן.” הדברים האלה מכוונים אפוא לשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה לבריאת העולם, הינו בשנת 1648 למנין הנוצרים. באותה השנה יתרחשו מאורעות כבירים, שכן כתוב בתורה: “בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו.”

פרט השנה נזכר וכתוב בספר? שואל האנגלי. מרדכי מסביר לו בנחת: כל אות מאותיותיה של הלשון העברית יש לה גם ערך מספרי. וכיון שהקבלה עוסקת בתעלומות היעוד לעתיד לבוא, שאינן עשויות להתגלות אלא לצופה נסתרות ולמי שהוא עמקן ביותר, הרי האות והמספר, המלה והכונה הכמוסה קשורים ואחוזים יחד קשר פנימי. אם הזוהר מביא את הכתוב “בשנת היובל הזאת”, הריהו מטעים את המלה “זאת” הטעמה מיוחדת. הערך המספרי של מלה זו היא ארבע מאות ושמונה. ואם אתה מצרף למספר הזה חמשת אלפים, אתה מעלה בידך את שנת 5408 ליצירה, שהיא שנת 1648 של הזמן הזה. לפי פרושם של חכמי ישראל עתיד המשיח להתגלות בשנת חמשת אלפים ארבע מאות ושמונה.

העובדה כשהיא לעצמה ודרך החִשוּב והבֵּרור של היהודי אינם מעלים על שפתיו של האנגלי חיוך של יתרון ערך עצמי. הוא מסכים הסכמה גמורה לדעת היהודי, ביחוד בנוגע לקרבת זמן המאורעות. וכנגד זה הריהו חולק עליו בנוגע לקביעת השנה. המאורעות יתרגשו לא בשנת 1648, אלא בשנת 1666. אם היהודי סומך על ספר הזוהר שלו, מביא המין הנוצרי ראיה מחזון הנבואה ליוחנן. מתוך דברי החזון הזה עולה, והרבה תיאולוגים חשבו ומצאו שהחשבון נכון הוא, שבאותה השנה תחול שיבתו של ישו הנוצרי בעולם והתחלת המלכות של אלף שנה. אמנם גאולה זו לא תהיה גאולה אחרונה ושלמה. אותה המלכות לא תהיה אלא מלכות־בינים, “המלכות החמישית”, לפי המובן שבאפוקליפסה. אז יתחילו ימות השלטון של הצדיקים והקדושים בארץ. הרעיונות הללו שהובעו כאן עתיקים לימים הם. הם הוֹרוּ והוֹגוּ על ידי כתות דתיות קדמוניות ועכשו קמו לתחיה. ששכבה רחבה של בני־אדם, שכבה שמתחת לזרם הכללי, מצפה גם בעולם הנוצרי למאורע המשיחי הזה, שעתיד להתרחש בארץ הקדושה ושכדי שיתקים יש צורך מוחלט בהשתתפות היהודים. שני עולמות, שעל פי אמונתם אינם יכולים להבין זה את זה, מזדמנים ונפגשים יחד באמונה. מעבר מזה ומעבר מזה כובשים לבבות לרגע אחד את דפיקתם ומקשיבים אל כבשונו של העולם.

כשמרדכי צבי חוזר הביתה לאחר חלוף־מחשבות כזה, ודאי תוקפת את בנו התרגשות משונה כשהוא שומע שבפנות אחרות שבעולם מתרגשים דברים, שזה כמה היו תוכן פעולתו ומחשבותיו. הוא מוצא בזה אשור וקיום לשאיפותיו, ורוחו נסערה עד היסוד. חלומות, צפיות, חזיונות הלב וחזיונות הדמיון כבר לבשו בעולם שמחוצה לו צלם ודמות של חיי עצמם. נמצא, שכל הדברים הללו קימים בממשות לאמתה. אין לו אפוא להתבודד עם הרעיונות שלו, המתגברים עליו לפעמים בכח מבהיל, ולהתרחק עמם מן הבריות. רשאי הוא להאמין, שעלולים הם להתגשם בדמות ממשית. רשאי הוא לדבר עליהם, רשאי הוא להודות בהם, אם גם תחלה ברמזים בלבד לשם גשוש ובדיקה. הוא בא אפוא לידי ההכרה המכרעת הזאת: הוא עוסק בדברים הקרובים קרבה יתרה והנתונים במסגרת הזמן שיש לו סוף. הוא אינו עוסק בדברים רחוקים ובמה שעתיד להיות. פעולתו הרי היא דבר שבהוה. מה שהוא פועל, חושב, חוזה ומתגעגע עליו היום, עלול להתגשם מחר בצורה מוחשית. באה בשורת הגאולה לעולם. עומד להתגלות מי שיהיה הראש והמנהיג של הגאולה: המשיח. העולם מצפה למשיח…

 

פרק שלישי: טֶבַח    🔗

בזמן שהחיים שבסביבה הקרובה לשבתי צבי רווים אמונה והולכים ומתנהלים ומתפשטים ברוָחה ועשירות, מתמלאה נפשו צפיות מופרזות לאין הכיל. ספרי הקבלה והמושגים והצווים של הקבלה עשו את שלהם. הם הכשירו אותו להיות מוכן ומזומן. אבל יותר מכן אין בהם כדי להועיל לו ברגע זה. עכשו הריהו זקוק למאורע, למקרה. העולם חיב להמציא לו את המקרה, אשר יביא את חומר־הפִּצוץ הצָּבוּר לידי התפרצות ופעולה. הוא תובע דבר שאי אפשר, משום שהוא זקוק לו לצורך עצמו. וכי אין מתרחש דבר בעולם, שאין הדעת סובלתו, שאינו שכיח ושיש בו כדי להסעיר את הלבבות במדה שהוא יוכל למצוא חפץ בו לעצמו ולכַוֵּן אותו כלפי עצמו בתורת אשור וקיום לתעודתו? הן. הנראה, אשר שם באירופה, בפולניה ובאוקראינה, במקום שדרים המוני היהודים המלומדים והעשירים, מתרגשות תנועות קטנות, נרגזות והרות־זעזועים. הדבר נודע מפי המשולחים, המאספים שם מעות בשביל עניי ארץ־ישראל. מספרים דברים, שמקצתם שמועות סתומות ומקצתם מקרים בודדים, שאין קשר בינהם. כגון: מעשה באחד הקוזַקים שהרג איש יהודי, ובעל־האחוזה הפולני, שאותו היהודי היה סוכן נכסיו, מצוה להרוג את הקוזק. בני־אדם שומעים את המעשה ושוכחים אותו ואינם נותנים את דעתם עליו. מה שאין כן שבתי צבי. הוא מאסף וקולט את המאורע לתוך נפשו.

והנה באה ידיעה מקונסטנטינופול, אשר ברגע הראשון אין אדם תופס אותה כל צרכה: לקהלה היהודית שבקונסטנטינופול מציעים מארץ קרִים חמש מאות יהודים לקניה. מה פירושו של דבר? וכי שבו ימי המסחר בעבדים לקדמותם? וכי סוחרים עכשו לא רק בכושים, אלא גם ביהודים? זאת לא זאת. הללו שבויי מלחמה הם. יהודים שבויי מלחמה מפולניה ומאוקראינה. אבל גם הדבר הזה אינו מובן כל צרכו. היכן ומאימתי עושה היהודי מלחמות? מלחמות עושים רק בני־אדם שיש להם ארץ משל עצמם, או שאין להם אמצעי אחר לכונן להם ישוב באחת הארצות. אבל היהודי השרוי בגלות אינו מבקש אלא מקום לישיבה ולא ארץ. הוא רוצה בקיום גרידא; אפילו לא בחיים הראויים לשמם. הוא צריך לשלום ולא למלחמה.

בדרך הארוכה, שידיעות מהלכות ועוברות בה מארץ אל ארץ, מתגלה לאט לאט גופה של העובדה: אין זו מלחמה, שהיהודים עושים עם עַם אחר, אלא מלחמה שהאכר הפולני, בשתוף עם קוזקים ותתרים, נלחם כנגד היהודי; וביתר דיוק: לאמתו של דבר לא כנגד היהודי, אלא כנגד בעל האחוזה והאציל הפולני. בפולמוס זה משמש היהודי שלל. עכשיו מציע אותו המנצח לקניה, לפדיון.

העולם היהודי מתחיל להתעורר ולהקשיב. עד מהרה נודע הדבר: לא די בזה שלוקחים יהודים בשבי, אלא גם ממיתים אותם. אומרים שמספר הנרצחים כבר מגיע לאלפים. אין איש מבין את הסבה העמוקה של דבר זה. ואין מן הצורך להבין אותה, שהרי אם יהודים נהרגים, משמע שאלהים מיסר את העם. מן הצורך אך לדעת שהוא עושה זאת. אבל היחס הזה מביא לידי רפיון־רוח קודר. ישראל הפקר הוא. מתקבלות בלי חשך ידיעות חדשות: עשרת אלפים יהודים נרצחו. גורלם של אחרים טרם הוברר. ומארץ קרִים מוסיפות לבוא הצעות־קניה חדשות: עומדים להמכר אלף יהודים, אלפים, שלשת אלפים. ולא עשרת אלפים יהודים נרצחו, אלא שלשים אלף. ואין יודע מה יהא סופו של דבר.

ובאחד הימים הופיעו לנגד עיני יהודי המערב מחזות מבהילים: פליטים מן המזרח. מאות ואלפים עוברים ברגלים כושלות דרך הרחובות של פרנקפורט, של אמסטרדם, של ליווֹרנוֹ, והם נבעתים, מרודפים, מדוכאי־עוני וקרועי בגדים, והפלצות עדין נכרת בפניהם, במהלכם ובתנועותיהם. הם אינם רוצים לנוח. הבהלה עדין מלפפת את יצורי גום. מי מדבר עכשו על שלשים אלף הרוגים? מספרם כבר הגיע למעלה מששים אלף. וגם המספר הזה כאין הוא ברבות השבועות והחדשים; ושוב לא היה ספק בדבר, שמקום־הקבוץ הגדול של היהדות המזרחית התפוצץ בכח אדיר כל כך, שהוא מפיץ עכשו את שבריו על פני כל ארץ הישוב. המרכז האחרון של היהודים בגולה, מרכז רב־תקוה, מתפורר והולך. שבריו צפים בנהרי דם. מאת אלף הרוגים. מתחיל פזור חדש. מאתים אלף מתים, בני־אדם מורידים את ראשם לארץ באֲנָקה. הלב מלא יאוש קודר, המח ריק מכל מחשבה, ובתוך שממון זה הרי הם שומעים מספר, שאין דעתם עלולה לתפסו ולהעריכו לאמתו, מספר אחרון בערך: שלש מאות אלף.

היכן היה מונח הגורם ההיסטורי של מאורע כזה? שם באותו מקום, שממנו צומחים ועולים זה אלפים שנה הגורמים יוצרי־ההיסטוריה: בחוסר־מולדת; באותו המצב, שבו נגזר על אומה לסבול לא רק את גורלה של עצמה, אלא גם את גורלה של הסביבה המקיפה אותה. בפולניה נמצא הישוב היהודי הגדול ביותר של אותו הזמן. הוא היה מסודר סדור אמיץ מבפנים. היה לו מעין חקוי של שלטון בית. עליו היה מוטל התפקיד לסדר את עניני הקהלות, לדאוג לחיי הרוח, להיות המכריע בדברים הנוגעים לדת ולהעמיד בתי־דינים. מפולניה יצאו תשובות על שאלות דתיות אל תפוצות הגולה היהודית, וארץ זו היתה מספיקה גם רבנים לקהלות ישראל שבמדינות אחרות. בתקופה שהתפתחות הרוח היהודית נתעכבה במקומות אחרים, עצר הצבור היהודי שבפולניה בעד הפרוצס של ההתמזמזות וההתנַונות על ידי עסקנות המח, שהשכיחה את עיפות הלב.

ועם זה נדמה ליהודים, שקיומם בטוח הוא במדה ידועה. הם שקדו לגדור את הפרצות של המשק הפולני, שעדין לא היה מפותח כמעט, בזמן מוקדם כל כך, שיכלו להתרבות בלי דוחק ובלי מעצור בולט ונראה לעין. בכלל היו מצליחים ומצבם היה טוב. אבל סופם שנתקים בהם, כמו בכל מקום שבעולם, אותו החוק הכלכלי, שעל פיהו יכלו להחזיק בעמדתם רק עד אותו הזמן, שבני הסביבה שלהם התחילו מהלכים בעקבותם והגיעו לידי הכרת הדברים שיש בהם משום הכרח אקוֹנוֹמי. ואז נזכרו, שזרים הם: התחילו מציקים אותם. כך ארע עכשו גם בפולניה. היהודים הכשירו והצעידו את ההתפתחות האקונומית קדימה עכשיו עמדו בפניהם תלמידיהם בצורה של אגודות סוחרים, אגודות אומנים ואנשי־המעמדות העירונים. מסתבר מאליו, דגם אנשי הכהונה הקתולית שבארץ, ביחוד היזואיטים שהלכו והתחזקו, נמנו על מתנגדיהם ולוחציהם.

אבל את הלחץ הזה עדין יכלו לשאת לפי שעה בלי סכנה בלתי־אמצעית, לפי שעדין היה צורך בהם, עדין נמצאו בעלי־יכולת חשובים בממלכה הפולנית שמצאו חפץ בהם הלא הם: המלכים והאצילים. הראשונים, משום שהיהודי היה משמש סִפְרָה במשק הבית של השלטון, שאי אפשר היה לוַתר עליה בשום פנים; והאחרונים משום שהיו זקוקים לסוכן לנהל ולנצל את אחוזותיהם הגדולות ולהספיק להם את ההוצאות המרובות הדרושות לקיומו של בעל־אחוזה הולך בטל.

כך עמד אפוא היהודי בין המעמד העירוני המתעורר ובין המלכות והאצילים. חוץ מזה היה מוטל עליו לעמוד במחלוקת שקמה בין פולנים ורוסים, בין אצילים ומשעובדים, בין עירונים ואכרים, בין קתולים פולניים ובעלי הדת היונית מקרב הרוסים, מחלוקת שהתגברה בלי חשׂך ועתידה היתה להתלקח בכל תוקף. מקום החזיון של סכסוכי המחלוקת הזאת שמשה אוקראינה, חבל הדְנְיֶפְּר והדְנְיֶסְטְר עם העיר קיוב בתור מרכז, עם ווֹהלין ופודוליה במערב וטשרניגוב ופוֹלטָבָה במזרח. עדין לא עברו מאה שנים מאז נספח החבל הזה לפולניה, וכבר הגיע שם המצב לידי כך שאי אפשר היה שלא תפרוץ מרידה. מלכי פולניה היו נוהגים שררה שאינה מוגבלה במובן הפוליטי. האצילים הפולניים שלטו בחבל החדש שליטה משקית על ידי שהיו אדוני הקרקעות ועל ידי העובדה, שכל יושבי אחוזותיהם היו משועבדים להם שעבוד הגוף. בעיני הפולני היה הרוסי בריה זרה, בזויה ואסיָתית. הקתולי שנא את בן רוסיה הקטנה, היוני־הקתולי, ונלחם עמו והיה אומר על דתו שהיא דת העבדים. ולתוך הסכסוכים הללו שלא היו נודעים אליו כלל, נדחק היהודי שלא בטובתו, על ידי שהאצילים הפולנים השתמשו בו ביחוד לשם נִהול נכסיהם ושמתוך כך נראה כלפי חוץ בעיני האוקראיני המדוכא בתור מי שמקיֵם בפועל את השלטון הממשי. לא הועיל כלום מה שהוא לא היה אלא בא־כוח ומורשה של אחר. הוא היה נכרי, ומשום כך היה שנוא. הוא היה משמשו של שלטון עריצות, ומשום כך היה שנוא כפלים. כיון שהאציל היה נוטל מן המשועבד תשלום בעד התר הכניסה לבית־התפלה, אנוס היה המשועבד, כשנצרך, למשל, לישא אשה, ללכת אל הסוכן, אל היהודי, ולתת שכר על מנת שיפתח לו את דלת בית־התפלה. אם לא נפרעו המסים, שבעל־האחוזה היה תובע במפגיע מאת הסוכן שלו, אנוס היה היהודי ולא אחר להוציא את הפרה האחרונה מרפתו של המשועבד. האדון בעל האחוזה, היה סמוי מן העין. כנגדו היה מכוון יצרו של הלחוץ להתפרצות ולשחרור. אבל כנגד היהודי היתה מכֻוָנה תשוקתו לעשות מעשי ענויים ורצח.

בדרך זו טבעו האוקראינים הלחוצים את הססמה ותרועת־הקרב שלהם בנוסח: “כנגד הפַּנִים והיהודים!” הסתדרות, שהיכולת בידה לכַנֵּס ולהפעיל את הכחות היחידים, כבר היתה מצויה לצרכם מלפני עתים ארוכות. קרבת הערָבה הגדולה, שאין יד השלטון שולטת בה, שהשתרעה עד לקרים ואשר מתוך המרחביה שלה פרצו פעם בפעם שבטים משוטטים, ביחוד תתרים, אל חבל הישוב שמעבר הנהרות מזה, גרמה ליצירת חבורה של בני־אדם, חצים אכרים וחצים אנשי מלחמה, לשם הגנה מפני החמסנים, הלא היא חבורת הקוזקים. בהם, בקוזקים הזַפּורוֹזצים, ראו האוקראינים המדוכאים את החלוץ הלאומי שלהם, ומהם יצאו המרידות הראשונות. משועבדים שברחו מפני אדוניהם, עברינים ומרדפי מאורעות, החיים על החמסנות, נצטרפו לגרעין המסוכן של הגדודים האלה.

הנסיון הראשון של התקוממות נעשה עוד בשנת 1637. ראש הקוזקים פַאולינק פורץ אל חבל פולטָבָה, מושך אחריו את האכרים, עושה שמות בכפרים, פורץ אל לובני ואל לוֹחוביץ, שורף בתי תפלה של קתולים ובתי־כנסיות של יהודים וממית כהנים קתולים ויהודים. מחנה צבא פולני יוצא לקראתו ומכריע את גדודו ומדכא את המרידה. תולדתה של מרידה זו היתה קביעת תקנות המורות כלפי כל האכרים המשועבדים.

לאחר עשר שנים נעשה נסיון שני, שהיה מוכן ומסודר יפה מן הראשון. בראש המורדים עמד הֶטְמַן, אשר העָוֶל שנעשה לו לעצמו מגביר ביותר את תאות השחרור שבלבו: הוא או בּוֹגְדַן חמֶלְניצקי, הקרוי בקצור “המיל”. יש בידו תכנית של פעולה, אשר כדי לקים אותה הריהו קורא את בני עמו למלחמה קדושה. הוא שואף להפיץ את האמונה היונית־הקתולית, להביא חרות לקוזקים ולהכחיד את הפַּנים והיהודים. האויבים לשעבר, התתרים שבקרים, נעשים בעלי בריתו. בחודש אפריל שנת 1648 יוצאים המחנות המאוחדים לקרב. צבאות הפולנים נכחדים בשתי מלחמות גדולות. כל חבל־הדניפּר המזרחי נעשה בבת־אחת הפקר למורדים. הערים וקהלות היהודים נעזבו בידיהם ללא מגן. פְּרֶיַסלֵב, פּיריָטין, לוֹחוֹבִיץ ולובני נהרסות, נשדדות ומתרוקנות מיושביהן. לא נשאר בחיים אלא מי שנאות לקבל את הדת האורתודוכסית.

ההצלחה הזאת מאמצת את רוח המורדים. המרידה מתפשטת בחבל קיוב. נחשול של מוראים ודמים עובר בארץ. בחודש מאי שנת 1648 מת וְלָדִיסְלַב הרביעי מלך פולניה. על ידי כך נעשית ההתנגדות מחוסרת הנהגה וסדור כל־שהם. ווֹהליניה ופוֹדוֹליה מצטרפות למרידה. היהודים עוזבים את ערי־השדה ומבקשים להם מקלט בערים הבצורות. הם נופלים חללים במקצת על ידי עָרמת הקוֹזַקִים ובמקצת על ידי בגידת הפולנים, המבקשים לקנות חנינה לנפשם במחיר הסגרת היהודים, אלא שאחר כך מכריע האויב גם אותם לטבח, כך נפלה נמירוב על ידי תחבולת ערמה, כך נפלה טוּלצ’ין על ידי בגידה, והעיר בַּר נכבשה על ידי הכח המכריע של האויב חֵרֶף ההגנה שהגנו עליה פולנים ויהודים כאחד. גם פולונואה נופלת בידי האויב על ידי מעשה בגידה. שם נתכנסו שנים־עשר אלף יהודים מבקשי מפלט. מי שאינו נלקח בשבי בידי התתרים או ממיר את דתו, הריהו מומת. והמנוסה הולכת ונעשית מבוהלת ורבת־יאוש לאין שעור. אוסטרוהא, זַסְלַבל ודובנה קולטות לזמן קצר חמישים אלף פליטים יהודים. הדרכים היו זרועות עגלות, מטלטלים ובני־אדם נחשלים ורפי־כח. מי שעדין נמצא בעיר או מזדמן בדרך הרבים, הריהו מומת. בקונסטַנטינוב נערך מַטבֵּח. גדודים פורשים מן המחנה ועושים מעשי רצח בליטא וברוסיה הלבנה. שרידי הקהלות הבורחות מפינסק, מבריסק, מטשרניגוב וסטַרוֹדוּבּ נשמדים. בהוֹמל נעשה כליון גמור, זַמוֹשץ, לובלין, נַרול, טוֹמַשוֹב, שֶבֶּרְשִין והרבה ערים אחרות ממלאות את רשימת ההריגה, אשר כמעט אין דוגמתה בדברי־הימים.

שהרי כאן לא היתה מלחמה גרידא. כאן רגשה סערת יצָרים, ותשוקת דמים מצאה לה את ספוקה לאין מעצור ולכל מלוא עמקה. שאיפה דתית וצִמְאַת חיה רעה לדמים מזדמנות כאן כחזרה מבהילה על מאורע היסטורי אחר. אין משגיחים בעשרת הדברות, והציווי “לא תרצח” אינו מעכב בידי בעל הדת האורתודוכסית להעמיד את מתנגדו מפני הברירה: את המרת־הדת או מיתה. פעמים שהצעת ברירה זו הצליחה בידי הקוזקים, על כל פנים לשעה. פה ושם נמצאו יהודים שקבלו את דתם, כדי להציל את חייהם. אבל ברוב המקומות סרבו היהודים לקבל את הצעתם באומץ־לב ובתקיפות־דעת זו, אשר אלמלי נתגלו במערכותיהם של עצמם היו מפארים ומרוממים אותם בשירים ותשבחות כגבורה שאין למעלה ממנה, אבל כיון שהמדות הללו נתגלו ביהודים העלובים והבזויים, עמדו ורצחו אותם נפש. ההיסטוריה והגורל המיוחד של עם היהודים הולידו מושג מיוחד “קדוש השם”, הינו קדוש שם אלהים, הבעת נאמנותם לאלהיהם על ידי קבלת יסורים ומיתה. גם בקרב עמים אחרים היו “קדושים”, שמתו על אמונתם. אבל אין עם אחר בעולם שנתיחד לו הגורל לעשות במשך אלפים שנה את המיתה על קדוש השם לחלק מחייו ומן ההיסטוריה שלו.

כך מתרחשים מאורעות כגון אלה: בנמירוב מציע ההטמַן גַניה ליהודים לקבל את דתו. ואולם ראש הישיבה ר' יחיאל מיכל בן אליעזר עומד ודורש מאת בני עדתו לקדש את השם. ובעשירי ליוני (כ' סיון) נהרגים שם ששה אלפים יהודים על קדוש השם.

העיר טוּלצ’ין אשר בפוֹדוֹליה נכבשה על ידי האַטַמֵן קריבוֹנוֹס. הוא מקהיל את היהודים בככר רחבת־ידים ודורש מהם להמיר. הם ממאנים. חמישה־עשר אלף יהודים מוסרים עצמם להריגה.

בפולונואה נקהלו יותר מעשרת אלפים יהודים פליטים. כחם כבר תש ואחדים מהם ממירים. אבל הרוב המכריע מחזיק באמונתו ובוחר במות. באוסטרופול מאסף המקובל ר' שמשון בבית־הכנסת שלש מאות תלמידי־חכמים משומעי לקחו. הם מתעטפים בתכריכים ועומדים בתפלה, וכשהם מסרבים להמיר, הרי הם נהרגים בתוך תפלתם.

בהומל רוצה חמלניצקי עצמו לרכוש נפשות לדתו. אבל הרב ר' אליעזר עומד וקורא: “אחי, זכרו הריגת אחינו על קדוש השם!” הדברים האלה מספיקים. היהודים מבקשים מחילה זה מזה ומפקידים את נפשם ביד אלהים. ומיד נהרגים יותר מאלפים איש.

ומיתה זו, שנגזרה עליהם, אינה מיתה קלה. אשרי הנופלים בידי תתרים המפורסמים לגנאי. אין איש נוגע בהם לרעה. התתרים רק לוקחים אותם בשבי ומוכרים אותם ליהודים שבשאר הארצות. קהלות שלמות הולכות לקראת התתרים על מנת להסגיר את עצמם לשבי לרצונם. מי שנפגש עם קוזק, שוב אין לו תקוה. אחד מרושמי רשוֹמוֹת שבאותו הדור, נתן הנובר, המדקדק יותר מדי בפרטים, מצין בספרו “יוֵן מצולה” מכל המון המאורעות שראו עיניו, מעשים כגון אלה: “קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה, שלא יהיו כדי להמית, והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ופרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם ושחטו ילדים בחיק אמותם, והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים. ונשים מעוברות בקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו ידיהן, שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אמותם, וקצתם תחבו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אמותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם…”

בצדם של דברי העדוּת הללו, המתישים ומכלים את עצבֵּי הקורא, אתה מוצא מעשים בנשים גבורות. מעשה בנערה יהודית גאה, שנפלה שבי בידי אחד הקוזקים והלז רוצה לקחת אותה לאשה. היא מצחקת עמו ומגלה לו סוד, שאין כדורי־היריה שולטים בה. הוא נפתה לדבריה ומורה אליה והיא מתה. ומעשה בריבה אחרת, שאחד הקוזקים רוצה לאנוס אותה להנשא לו. היא נאותה לו בתנאי שיקדשנה בבית־היראה שמעבר לנהר. בשעת הליכתה לשם, הריהי קופצת מעל הגשר המימה וטובעת.

אבל מעשי הגבורה של יחידים ושל אלפים אין בכחם להשבית את השִּׁתּוּק התוקף את העולם היהודי למראה הטבח הזה. שמונה חדשים ארך הנחשול הזה. מחודש אפריל עד חודש נובמבר שנת 1648. לא מסעי־הצלב ולא המות השחור ערכו שמות איומות כאלה בקרב היהודים. על החטאים שבני־אדם הללו חטאו מחמת המצוקה ורוע־המצב של החיים שבכל יום, נפרעו מהם במדה איומה שאין דוגמתה בעולם.

כל העולם היהודי תוהה ועוצר את נשימתו. עדין לא הובן האסון הזה לכל מלוא גדלו. הוא התרחש במהירות ובבהילות רבה יותר מדי, וכל חבורי־הדרכים נפסקו לפתע פתאם יותר מדי, ומתוך כך אי אפשר היה שתמונת־האימים תתגלה בכל מלוא הקֵּפה. לתוך דממת־הצפיה הזאת התחילו חודרים מראות וקריאות, בני־אדם וכתבים. הנה באו הפליטים אל מרכזי היהודים אשר באירופה המערבית ובתורכיה. הנה עוברים משולחים בארץ ומאספים נדבות לפדיון השבויים שנפלו בידי התתרים. הם מאספים כסף באיזמיר, בקונסטנטינופול, בוֵנציה, בליבוֹרנוֹ, בהמבורג, באמסטרדם, בפרנקפורט. במעשה־העזרה הזה עוסקים גדולי תורה וידועי שם, שדעתם נשמעת.

מקונסטנטינופול מנהל את מעשה־העזרה האיש החשוב דוד די קרקסוני. הוא נוסע בעצמו לוֵנציה ובידו ידיעות ותעודות. משם הוא מקבל אגרות־המלצה אל ר' שאול מורטירא, רב הקהלה הפורטוגזית באמסטרדם. לכל מקום שהוא בא, הריהו מוצא מחזה אחד: שום דבר אינו מעסיק את דעתם של היהודים יותר מן השאלה על דבר המובן של המאורע הזה ועל הקף מדתו. ההיסטוריה שלהם חלקה להם צורת־מחשבה מיוחדת. הם אינם תופסים לא קשרים של ענינים כלכליים ולא את המחלוקת המדינית, הדתית והגזעית, שעל ידה נתגלגלה ובאה היהדות הפולנית בין הפטיש והסדן. הם נותנים את דעתם להשפעת המאורע על ההיסטוריה של עצמם, ולפיכך הרי הם מפרשים אותו פרוש חד־צדדי: המרכז האחרון שלהם בגולה נחרב. אל הפִּיזורים לאין מספר, שמִּנה להם גורלם, נוסף פזור חדש, הכרוך במיתתם של מאות אלפים ובצרתם של הנשארים בחיים, שבאו לידי עוני ודלדול שאין להם שעור, הנה נִתנה להם הוכחה ברורה ועקֻבָּה מדמים, ששלשלת ענוייהם עדין לא נסתימה. אבל כיון שהיסורים נעשים בני־לויה תדירים של עם, הרי מתיחדת להם משמעות עמוקה, שאם אין כן, עלולים הם לעשות את העם מטומטם־דעת ומחוסר־הרגשה. וזו המשמעות הממשיכה את ההיסטוריה על היהודים בתפוצות הגולה: כל היסורים הבאים עליהם אינם אלא לשם נסיון ומרוק. כל היסורים הבאים עליהם אינם אלא הקדמה לגאולתם. בגאולה זו הם מאמינים כבר אלף ושש מאות שנה. תמיד סבורים היו: עכשו מלאה הסאה, עכשו נתכשרו כל צרכם להיות נגאלים. ואף על פי כן נמצא תמיד שהסאה עדין לא נתמלאה. תמיד בא המשך הצרות. אבל הפעם מתקוממת הנפש היהודית מעמקי מעמקים. סער של התקוממות אדירה ורבת־צער חולף את הבריות; זעקה שוקקת פורצת לאין מעצור מתוך הלבבות ובוקעת ועולה אל כסא הכבוד: די לנו הפעם! שוב אי אפשר שיתרחש דבר חוץ מן הגאולה. אם היסורים הללו אין להם משמעות זו, הרי אין להם בכלל כל משמעות. הרי אז אינם אלא אכזריות חסרת טעם, גורל שאין הדעת סובלתו, עזיבה ושכחה, שעזב ושכח אלהים את עמו. ומאחר שאי אפשר להם להאמין בזה, מאחר שהרהורים כאלה מכרסמים את יסודות חייהם, מתגבר בהם חפץ החיים והחפץ לקים את משלחתם בכח כביר לאין שעור, ושוב הם חוזרים אל התקוה: המכות הללו, שהוכו ביד הגורל, היו המכות האחרונות והמכריעות. כיון שהנפשות המעֻנּות הללו אינן יכולות לכלכל את הרעיון על דבר פזור חדש, הרי הם רואים את הפזור הזה כהתחלה של כנוס.

הרעיון הזה על דבר הגאולה המוחלטת לא קבל על ידי ההריגות שבפולניה את הדחיפה המכרעת, אלא את הגִדול והחִזוק המכריע. המאורעות שבפולניה הפכו רק את המשיחיות הכמוסה לדבר שבעתו. אבל גם המשיחיות הכמוסה התגברה בעת ההיא במדה שאינה מצויה. הלא אותה השנה היתה שנת ת"ח, שעל פי הצרופים והחשבונות של מחַשבי קצים היתה שנת ביאת הגואל. ימות המשיח עתידים לבוא! ומה המאורעות שארעו תחת זה? הרב ר' יום־טוב ליפמן הֶלֶר אומר עם קינתו את הדברים האלה:

והרב של פוזנא ר' שפטיל שבתי הורוביץ שואל בנפש מרה ונרעשה את אלהיו, אם הניח בכונה שהטבח האיום מאין כמוהו יהא נערך בחודש סיון, בחודש שיהודים קבלו בו את התורה. וגם הוא מקונן על תקות הגאולה שלא נתקימה:

כך עוברת התלונה המרה הזאת בכל הקינות והסליחות, כך מתחברת מחדש צרת העם עם עבודת הדת, כך יתפללו וילמדו מחר הילדים בקדמות ילדותם כמה נתעשרה ההיסטוריה שלהם בן־לילה ביסורים ובתקוה, כך מתאשרת שוב פעם העובדה, שהעבר שלהם קים בהוה, והאֵבל על חורבן מרכז התורה גורם ליצירת חדוד־מלים הנוקב ויורד עד התהום. השם “פולניה” מתפרד לאותיותיו ונהפך למלים: “פֹּה לָן יָהּ” – כאן היתה שרויה השכינה לשעבר.

המשיחיות הכמוסה הגיעה לידי הנקודה, שבה פורץ המדרש את גבוליו והרעיון מוכן להתקים במציאות הממשית. היהודים מתאוים בכל עוז ששנת־המוראים הזאת תהיה שנת התחלת הגאולה. על גבי השער של ספרו “יון מצולה” כותב נתן הנובר את הדברים: “בשנת ביאת המשיח”. והוא דק ומוצא ששם הצורר הרשע “חמיל” כולל את ראשי־התבות “חבלי משיח יבואו לעולם”. וחבלי משיח משמשים ענין שהמיסטיקה היהודית עוסקת בו ומספרת עליו זה מכבר, ואם אחרים לא גלו זאת קודם לכן, בא עכשו אפרים מוֶרְשֶן ומגלה שהמלים האלה הן בגימטריה ת"ח.

השאיפה הזאת הולכת ובודקת עכשו את תחום האפשרות. אין ליהודים אלא אפשרות אחת: ההשתערות כלפי שמים. יש אפשרות להתקרב אל אלהים קרבה יתרה, להשיג מדה יתרה של חשיבות ערך וזכות. יש מדרגה של חנוך־עצמו, של מרוק־עצמו ושל קדושה. הקבלה הראתה לבריות את הדרכים לכך. מה שבאי־כחה הנלהבים, האר"י ור' חיים ויטַל הורו, חזו ונבאו במבצר המקובלים בצפת, שוב אינו מצטמצם בגבולות המזרח בלבד, אלא הולך וכובש פסיעה אחר פסיעה את העולם היהודי. הצרה הפנימית והחיצונית הכשירה את היהודי להיות נוח לקבל את תורת הקבלה ואת יעודיה והבטחותיה. היא נעשית נשק בידם לתקוף בו את אלהיהם. הם צמים, עושים תשובה, מסגפים עצמם, ממרקים ומטהרים עצמם. זה ימים רבים שהם עושים זאת לא לשם תועלת עצמם, לשם גאולת נפשם הפרטית. הם מתכונים במעשיהם לטובת העם כלו, לטובת הצבור. מן ההכרח שיבוא המשיח. הם משתדלים לסול לפניו את הדרך. הם מתפללים בבתי־כנסיות ובחדרים ובמערות־הקבורה של אבות אבותיהם הגדולים, יומם ולילה, בכל קצוי תבל, בלי חשך ומתוך קשיות־עורף מרובה ומתוך התלהבות. הם התחילו לתקוף את אלהיהם התקפה כללית. הוא מוכרח לותר! – מה שנעשה כאן בתחום של הממשות וההתלהבות הריהו חדוש מבהיל לרבים, ידוע היטב למעטים, אבל מְקֻוֶּה ומיֻחָל ונכסף ומבוקש ממעמקי הנפש על ידי אדם אחד: על ידי שבתי צבי. אין המכוון בזה שהוא מצפה לצרת עמו. אבל הואיל והעולם מצפה למשיח, הרי אי אפשר שלא תתרגש עליו אותה הפורענות המוכרחת להתרגש קודם ביאתו של המשיח. אבל כי הצרה תבוא בצורה כזו, בצורה ממשית כל כך, כצרת הגוִיה הערומה ולא כצרת הנפש בלבד, כצרתם של המונים מרובים כל כך ובאכזריות איומה כל כך – כזאת לא פלל ולא צפה גם הוא. הדבר הזה משנה שנוי מוחלט את עמידתו, שהיתה כלה ערוכה ומכוונה כלפי הרעיון, כלפי העיון והנפש. מה מועיל כאן היעוד של ההתאחדות עם אלהים, אם כל הדרכים מלאות בני־אדם שאינם יכולים למצא להם מנוח בשום מקום? בשביל המתים והמתעטפים ברעב אין צורך לפרוץ את שערי שמים. די בכברת אדמה בשביל החיים. לגאול את הנשמות? אמנם כן. אבל קודם כל מן הצורך הוא לגאול את העם. יום יום הריהו רואה את פליטי החרב ואת השבויים הפדויים. בלי חשך מוסיפות ובאות ידיעות חדשות אל איזמיר, שנעשתה מרכז המסחר. כתבים חדשים מופיעים בדפוס ומתפשטים בקרב העם, ובהם ידיעות מפורטות המעוררות זועה. מקהלה לקהלה עוברות בכל העולם ידיעות על מעשים של תשובה ועל תקוה לביאת המשיח.

סערה תוקפת אותו ומרעישה את נפשו. וכי אין עזרה בצרה זו? וכי אין הוא חיב לעזור את הנתונים בצרה? איך יכול הוא לשתוק מאחר שכל המאורע וכל היסורים שלמעלה מן המדה פונים כלפי אותם היעודים וההבטחות, שהוא מהרהר ומתעסק בהם יום יום? מה בצע לו בכל האמונה שהוא מאמין, שבתור אדם שזכה לחסד מיוחד הריהו מצוי אצל המסתורין של הגאולה, אם אין בכחו להסיק מזה את המסקנה ולענות: הריני יודע איך להושיעכם? אמנם הרעיון שהוא עמד עליו עד עכשו לא היה מכוון לגבי ממשות מרובה כל כך. הוא נתן את דעתו אל הנשמות, אל התחום המסתורי והדתי שלהן, אבל עכשו הנה באים בני־אדם, שפצעי גום הממשי שותתים דם והם משועים לעזרה, לפי שאינם רוצים להיות מופקרים לנצח אל עולם המלא שנאה והמֵמית את כלם, את כלם. המשיחיות המסתורית כלה ספוגה צרת־היום הממשית ונעשתה למשיחיות פוליטית, למשיחיות לאומית.

סוף סוף הריהו רואה ומכיר, שאין להפריד בין שתי הצורות הללו של הגאולה ושמן הצורך לקבל אותן כאחדות אחת. אבל לאחר שהוא משיג זאת, הריהו חוקר ושואל את נפשו, מה יכול הוא לעשות מחוץ להשגה זו? וכי מוטל עליו עצמו לעשות כאן דבר? הן, מוטל עליו. שוב אינו רואה את עצמו אלא כאדם שהגורל העמיד אותו בראש המסבות שבעולם. הוא כבר עומד שם זמן ארוך יותר מדי ובנפש לוהטת יותר מדי, שוב אינו יכול להיות אחד מן ההמון. אם עד היום היה הכל עוזר ומסיֵע לכך להפרישו משאר הבריות, לעשותו רב־ערך, להביאו לידי הכרת מצבו־המיוחד, מפני מה אי אפשר שגם המאורע המכריע הזה יהא משמש לכך? הזמן משוע. אפשר ששועה זו ערוכה אליו. הוא נעשה בודד ושתקן יותר מכפי שהיה. הוא מתכנס בתוך עצמו ומבקש את הקשר שבינו ובין המאורע. לאזניו מגיעות הקריאות לגאולה. בתוך הבדידות מתוסף להן כח מכריע. הרי מן הצורך הוא שיהא מצוי תמיד אדם אחד בדור העונה למשועים. הוא, שבתי צבי, יכול היה להיות אותו אדם, אלמלי היתה הקריאה שבני־אדם קוראים למשיח מספיקה לכך. אבל רק אדם שאלהים יעדהו להיות משיח, רשאי לענות. עד מהרה היה הדבר ברי בידו לאין ספק, שהזמן וכל מאורעות הזמן קוראים אליו, אבל הרשות להשיב מענה עדין לא נִתנה לו. שום דבר ושום אדם לא יִפָּה את כחו. הוא מחזר אחרי מִשְׂרַת המשיח מזכות עצמו. אין מי שיאמר לו: אתה האיש!

הוא מתחיל חוקר ודורש את תלמידיו, מה המדרגה שהוא תופס בעולם לפי דעתם. הוא שואל כאותו המשיח הגלילי: “מי אני, לפי דעתכם?” והם משיבים שנתיחדו לו כל המדרגות של תורה, של חכמה וקדושה. אבל אין איש מהם אומר: “אתה המשיח”. והדבר הזה מזעזע אותו ומבהילו עד לעמקי נפשו. כל הדברים והמאורעות שהתרחשו עד עכשיו אשרו וקימו את משיחותו. עכשו נמנע ממנו האשור הזה. הוא מנסה את הדבר בדרך אחרת. כשהוא חוזר אל ידידיו לאחר שהיה משוקע בתפלות, ודומה היה כאילו ירד ארצה מענני שמים, הריהו שואל אותם: “וכי ראיתם שרכבתי על עננים כמשיח שבנבואות ישעיהו?” הם שותקים בחרדה ומשיבים תשובה של שלילה, אבל הם הולכים ומתרגלים אל הידיעות שהוא מוסר להם, אל השאלות והברורים שלו. כשהוא רואה בשעת טיוליו בלילות אורות הנוצצים והמתקרבים אליו, או שומע קולות נעלמים באים מן הים ומדברים אליו, רואים גם הם את האורות ושומעים את הקולות. כשהוא מוסר להם את הידיעות החדשות מן העולם וגופו רועד מזועה וחמלה ומעצמת התעלומה של הקול הקורא אליו, הכבושה בלבו, הרי הם מאמינים לו בשעה שהוא עומד וקורא על עצמו את הפסוק של ישעיהו: “יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה”.

כשהוא מרגיל אותם פסיעה אחר פסיעה לבטוח בו ולהאמין לו לעתיד לבוא על הדבר שעדין כמוס בלבו, הריהו מכשיר עצמו באותה שעה להיות מוכן ומזומן להתקרא בשם משיח. עד מהרה נסתלק הגבול בין משאלת נפשו ובין המציאות. הוא מובטח בכל מה שעתיד להתרחש עד כדי כך, שהוא רואה עצמו רשאי להקדימו בלב שקט. הוא דומה לאדם, שהיום הריהו כבר שולט בחפץ, שיתנוהו לו במתנה רק מחר. הוא סבור, שרשאי הוא לעשות זאת. בטחונו בדבר שהוא מצפה לו עוֵר הוא. אבל אין הוא מעלה על דעתו, שהוא מטיל על עצמו אחריות שאינה רגילה. בדרך זו נעשה אדם פושע מחמת שב־ואל־תעשה והתרשלות, ולא מחמת מעשה.

וכך ארע הדבר, שבאחד הימים, עוד לפני גמר שנת 1648, הריהו מגלה לידידיו הקרובים ביותר, מתוך רמזים ופרושים רבי־תעלומות, שהוא המשיח. והוא דורש מהם שתיקה.

שוב אינם מתבהלים. אמונתם ומסירותם גדולה לאין שעור. הם מודים בו. כיון שהיו הראשונים שזכו לגלוי זה, הרי הם מתמכרים לו בכל מאדם התמכרות שאין לה מצרים. הם נעשים בני העדה הראשונה והמסותרה שלו.

 

פרק רביעי: הַזְכָּרַת השֵּׁם הַמְפֹרָש    🔗

שנת היעוד המשיחי הולכת ומתקרבת לקצה. בארבע כנפות העולם עומד עם ומצפה לבשורת הגאולה ומתקין עצמו לקראתה. אבל לא התרחש שום דבר, שאפשר לפרשו כקיום היעוד וכמלוי משאלת נפשם. לא נראה שום אות מבשר. איש אינו יודע, שבאותו הזמן הכריז על עצמו מקובל צעיר, בן עשרים ושתים שנה, בחוג ידידיו הקרובים ביותר שהוא המשיח. העינים כלות מיחל.

גם שבתי צבי שרוי בגבול הקיצוני שבין צפיה והתמכרות למחזות דמיונו. אם ככה יעברו עוד שבועות אחדים, הרי זה יהיה אות ומופת שהגורל הכזיב את כל הצפיות והיעודים. אז יאבד עם כלות השנה כל הבטחון שבני־אדם בוטחים באמונה. זהו דבר שלא יצויר, ואי אפשר שתהא כזאת. כיון שהובטח שהמשיח יבוא, מן ההכרח הוא שיבוא. כיון שבשום מקום שבעולם אין אדם עומד וקורא "אני הוא, הריהו מכוֵן וחוזר ומכון את דעתו כלפי עצמו, הריהו שואל וחוזר ושואל את עצמו: “אם לא אני הוא, מי הוא אפוא?”

אפשר שאדם אחר מיועד לכך. אבל אין הוא מתגלה לבריות. משום מה? וכי עדין לא קבל את ההסכמה האחרונה מן השמים? אם כך הוא, אין אותו האחר המדומה המשיח האמתי. אם כך הוא, אין אדם אחר חוץ ממנו, חוץ משבתי צבי. אמנם גם אצלו לא נתברר הכל, ועדין לא הגיעה אליו הקריאה האחרונה והמוחלטה. אבל הרי כבר עשה נסיון, התגרה באלהות ולא הוכה בברק כמחרף ומגדף. הוא התגלה במסתרים ועל ידי כך רכש רק בטחון חדש בעצמו. אפשר שמעתה אין לו אלא להתגלות לעיני השמש. השעה דוחקת. אין זה מעשה פשע, אם אדם נשמע לצרת השעה ונענה לה. אפשר שהמעשה אשר יעשה ינפצהו ויכחידהו לכל ימי חייו, אבל הכרח לו לערוב את לבו ולעשותו.

מתוך גמגום מלים, כלו נרעש ונפעם מהלך שבתי ברגלים כושלות ובהכרה עמומה למחצה; הוא מהלך בלילות ובסמטות כשהוא נמשך בכח אדיר אל בית־הכנסת, ששם נשמעים יום יום התפלות והודוּיים בתוך החלל הצר, שאינו מחזיר תשובה. והריהו עומד כאן ומכונן את מבטו אל המתפללים העטופים טליתות ולבו מחשב להתפוצץ מסערת הקרב שבין הפחד ובין החפץ הכביר לעשות בגלוי מעשה שיש בו משום גאולה; כל הדברים שבבית־הכנסת עם כל המתפללים מתלכדים יחד לנגדו לצבור מעורבב של אור המסמא את העינים, והוא עולה על הבימה ומשמיע ברמה לתוך הערבוביה של הקולות את שם אלהים המפורש, שאדם לא הגה אותו מעולם בגולה. ומיד קמה בבית־הכנסת דממת קבר. מה הדבר אשר שמעו אזני המתפללים? את השם המיוחד של אלהים, את השם המפורש, שרק הכהן הגדול בלבד היה רשאי להגות אותו לשעבר בבית־המקדש! והרי “חכם” צעיר זה לא שוטה הוא, שאינו יודע את האסור הזה! ובכן מחרף ומגדף הוא? אין להעלות זאת על הדעת, לפי שבדור של יראת־שמים וחסידות הריהו מגדולי החסידים. אבל גלוי וידוע לפניהם, שאותו זמן אינו זמן של יראת־שמים בלבד, אלא גם של התרגשות ומבוכה גדולה לאין שעור. אפשר שהצעיר העומד על הבימה נתבלבלה ונתעכרה דעתו ואין הוא יודע מה הוא עושה, ומשום כך אינו בר־אחריות. בין כך ובין כך: המעשה הזה הריהו עבֵרה חמורה שאין דוגמתה. אפשר שבזמן של מבוכה כזו אין זה מתפקידם לשום את עצמם שופטים. יתבע אלהים בעצמו את עלבונו, אם אדם זה נשא את שמו והשמיע אותו לשוא. המעשה הזה הריהו השבעה, לפי שאדם ההוגה את שם אלהים באותיותיו, קורא אליו במהותו, מכריח אותו, משביע אותו. כהן גדול רשאי לעשות כן, לפי שנתמנה לכך. והאנוס המת על קדוש השם רשאי לעשות כן, משום שנשמתו שבה אל מקור מחצבתה ומולדתה, ולעתיד לבוא יהא רשאי לעשות כן המלך המשיח, לפי שקריאתו זו לא תהא אלא תשובה להתמנותו על ידי אלהים. והואיל וצעיר זה אינו אחד משלשה אלה, בידוע שאחרית המעשה תהיה רעה ביותר. והם מפחדים ממנה. אסור לפרסם את הדבר ברבים. מן הצורך להעלימו, כדי שלא יעורר בעולם תמהון וחרדה. מן הצורך להם לעשות עצמם סומים וחרשים, לחפות על הדבר, להוסיף להתפלל, לשכוח את המאורע. והמתפללים חוזרים לתפלתם וקולותיהם הרמים ממלאים שוב את חללו של בית־הכנסת. לא ארע דבר, אי אפשר שארע דבר. אחדים מתלמידיו של שבתי מרימים את ידיהם ומבקשים להשמיע דבר־מה, אבל אינם יכולים להוציא הגה; הרעש הגדול של קולות המתפללים מכריע אותם. הם שותקים.

והנה נמצא בין המתפללים אדם אחד ושמו יצחק סִילְוֵירָה, אשר ככל שאר המתפללים היה מהרהר בשלש האפשרויות האמורות, וכשהגיע לַשלישית שבהם נצנצה פתאם בלבו ההכרה: אדם זה מראהו כמי שיש לו הזכות לעשות מה שעשה. הוא תולה בו את עיניו ושואל בחרדה: “משיח?” אי אפשר לשמוע את דבריו מפני שאונה והמונה של התפלה, אבל שבתי, המכוֵן בתשוקת נפש את מבטיו אל כל פנים, מבין מתוך תנועת שפתיו, שעל כל פנים אדם אחד יָרַד לסוף דעתו, שעל כל פנים נמצא אדם אחד שתפס לאשורו את הסמל של ההודאה שלו. אפשר שיש עוד אחרים, הנכונים להאמין, אלא שהם משתמטים בפחדנות מפני ההתגלות. הם מתפללים בקול רם ומשַועים לביאת המשיח, ומפני האיש העומד שם על הבימה ומציע את עצמו להם, הרי הם עוצמים את עיניהם. ומרירות עזה תוססת בלבו של שבתי צבי. וכי כל כבוש־היצר, כל התפלות, הסגופים, דכדוכי־הרוח, הפקפוקים ומלחמות־הנפש שלו לא יהא סופם אלא שתיקה רמה ושלילית זו? הוא אינו נותן את דעתו לדבר, אשר אפשר שיחס זה של שלילה מצד הבריות אינו אלא תשובה הנובעת מתוך האינסטינקט שאינו מכזב לעולם ושעליו לקבל את התשובה הזאת בענוה. הוא אינו אדם ענותן. הוא גא ויהיר, משום שהוא דורש שיודו בו. הוא רואה את עצמו כמשיח שהבריות מתנכרים לו. הוא יודע שהמשיח האמתי כך גורלו שהבריות יהיו כנופרים בו. ומשום כך הריהו מרגיש בעצמו הרגשה יתרה שמשיח הוא. יש בזה מן המרי. סופו שיכריח אותם להיות מודים בו, כשם שהכריח כבר את האחד מהם, את יצחק סילוירה. אדם זה הוא הראשון שהלך אחריו ודבק בו. ולאדם זה הריהו נותן לאחר זמן עטרת מלכות לשם גמול.

מאותם הימים נתקים בידנו ספור מלא רעיון עמוק: מעשה בצעירים שישבו בבית־מדרש מסביב לשלחן ושאלו את אחד הרבנים המפורסמים: “מה הסמנים שעל פיהם אנו מכירים את המשיח: וכי על פי מעשי הנסים שהוא עושה?” הרב מרים בתמהון את גבות עיניו למעלה. “מעשי נסים? הרי נסים ונפלאות עשה גם ישו איש נצרת. ואף על פי כן לא היה המשיח שלנו. סמן־ההכר של המשיח הוא מה שהכל מאמינים בו ואין אדם מפקפק בו”. לאחר התגלותו הנלהבה בבית־הכנסת שבאיזמיר מבלה שבתי צבי את יומו ביגיעות קטנות להשיג מטרה זו עצמה, שהכל יאמינו בו ואיש לא יפקפק בו. המעשה הגדול שעשה לעיני קהל המתפללים היה מעין מהלומה בחלל ריק. אפשר שאותו הרגע היה בו משל תֹּם־לבב ומשל אי־כונה יותר מאשר בכל רגעי חייו. אבל מכיון שלאחר רגע כזה שוב אין חזרה לאחור ולידי התלהבות כזו אי אפשר לו לבוא שוב פעם במתכון, לפיכך אנוס הוא לצמצם עצמו במעשי־קטנות מתונים וממשיים, שיש בהם מן החטוט והחתירה. סילוירה מביא לו עוד שני בני־סיעה חשובים, את משה קַלמַרי ואת משה פינירו, גיסו של הרב והמקובל הגדול יוסף אֶרְגַּס מאיטליה. הם מהוים את הגרעין של אספה חשאית המכירה בלי שום שאלה ובלי שום תנאי את שבתי צבי בתור המשיח האמתי. הם שוקדים להרחיב את החוג שלהם לאט לאט ולהכניס לתוכו אנשים מאמינים ונאמנים. לתכלית זו מן הצורך היה קודם כל שלא לעשות דבר העלול לעשותם חשודים ומפוקפקים בעיני המון העם. ולפיכך הם מטילים על עצמם חובה לדקדק בכל המצוות בחומרה יתרה. על פי התנהגותם באותו הזמן יכול היה אדם להיות סבור עליהם שהנם חבורה של צדיקים גדולים ביותר, אלמלא התנועות הקטנות והמבוכות שהיו מסבבים פעם בפעם. ביחוד הרי הם מפנים את לבם לעניים. שכן עניים מצויים בשעת מצוקה זו אפילו בעיר עשירה כאיזמיר, לפי שנזדחקים לשם המוני בני־אדם המבקשים ליטול חלק בהפרחת העיר והקהלה. ביחוד באים לשם אנשים מארץ־ישראל הקרובה. המחסור אכף על האנשים האלה לנוד ממקומם, לפי שצוק העתים פגע קשה גם בארץ־ישראל. זרם הנדבות מפולניה פסק עכשו. מי שהיה נותן לשעבר צדקה לעניים, אנוס עכשו לפשוט יד בעצמו. בקהלות היהודים מאספים עכשו ממון רק לפדיון השבויים שבידי התתרים. הדבר הגיע לידי כך, שבירושלים עיר הקודש קמה מצוקת רעב. ואל בני־אדם הללו, שהרעב הֱנידם והבריחם ממקומם, פונה שבתי צבי. שהרי עליהם להיות ראשונים להבין כמה איום ונורא הוא הדבר, שיהודים גולים בימים ההם אפילו מן הארץ שעליהם לשוב לשם. גלות כזו לא תתכן אלא לפני הקץ, לפני הקבוץ המוחלט של הגלויות.

הוא מוצא ביניהם אנשים הנגררים אחריו, ופעמים, בזמן שהנחומים וההבטחות שלו נוגעים ביותר עד הלב, פורצות מהומות קטנות. הם נכנסים לבתי־כנסיות ולבתי־מדרשות ומבקשים לעורר את האחרים ולהכשיר את לבם להכרת המשיח. מתוך כך מתחילים וכוחים, הנעשים נמרצים וחריפים ביותר ומביאים לידי קטטות. והקטטות מולידות סכסוכים ואיבה המסכנים את שלום הקהלה.

הרבנים עוקבים אחרי המעשים האלה בעינים פקוחות. הם שקדו לקבל ידיעות על כל הנעשה בחבורתו של שבתי לכל פרטיו. הם לא שכחו את דבר הזכרת השם המפורש. ביחוד אֶסקפא, מי שהיה רבו של שבתי לשעבר. הלז יודע ומכיר את תלמידו יפה למדי, וגלוי וידוע לפניו, שאין הוא עשוי לערבב דבר שבמציאות עם חזון־הדמיון. גלוי וידוע לפניו ששבתי הנהו לא רק אדם ירא־שמים, אלא גם רודף אחר הכבוד. ואולם הרדיפה־אחר הכבוד הריהי הִפּוּכָהּ של יראת־שמים. אבל כיון שברגע זה מבליט שבתי רק את החסידות המופרזה שלו, מסתפק אסקפא רק בהתראה שהוא מתרה במי שהיה תלמידו על דבר המהומות והפרעות הקטנות המתרגשות בגללו. הוא דורש ממנו שלא ישבית את המנוחה. הימים ימי מבוכה רבה בעולם, ואין צורך להרבות את ההתרגשות בקרב הבריות עוד יותר.

ולאמתו של דבר אין התרגשות הרוחות פוסקת מן העולם. בחודש נובמבר שנת 1648 נבחר יַן קָזִימִיר, הקַרדינל והכהן הגדול של גנֵזֶן, למלך פולניה תחת ולדיסלב הרביעי, ומיד התחיל נושא ונותן עם חמלניצקי על דבר עשית שלום, והטבח שבת לזמן מועט. ואולם בקיץ שנת 1649 התחיל הטבח שוב פעם. אמנם חיל חמלניצקי נגף לפני הצבא הפולני שסודר מחדש, אבל מקץ שנה מצא לו שוב פעם הזדמנות להתנפל על פולנים ויהודים. לאט לאט התחיל מספר חללי היהודים להתעלם מן הבדיקה והמנין. אבל הנראה שהיתה זאת ההשתערות האחרונה של הסערה. פתאם לפתע קמה דממה בארץ. בכח־ההסתגלות הטרגי, שרכשו להם במרוצת ההיסטוריה שלהם, חזרו וזקפו היהודים את קומתם. הם ראו: ין קזימיר הכה את חמלניצקי מכה נצחת, על כל פנים שבר את זרועו לאורך ימים. חייהם ופרנסתם היו מובטחים ליום ולמחר. ושוב פעם חזו להם עתידות ויכולת של חיים. הם התחילו לקומם מיד את הריסות המִסְדָר שלהם, הוא חוט השדרה של קיומם. בשנת 1650 נתכנסו בלובלין באי־כחו של ועד ארבע הארצות והחזירו ליָשנו את הסדר שנפרע ואת האִגּוּד שנתפורר. בהשתדלותם התיר ין קזימיר לאנוסים, שהתנצרו מחמת כפיה, לחזור ליהדותם. בהשתדלותם הוצאו לחפשי הנשים והילדים השבויים. באמצעיהם האחרונים פדו את השבויים מידי התתרים. הם הוסיפו על ימי האבל שלהם יום צום חדש, כ' סיון, יום חורבן העיר נמירוב. לזכר הקדושים, שנהרגו על קדוש השם, קבלו עליהם אסור ללבוש במשך שלש שנים מלבושים של דִיבָג, של קטיפה או משי. שוב הם מתחילים לִיתן את דעתם על חיי עולם, שוב הם מתחילים לצקת את כל הפורענות, שבאה עליהם, בשירים, בקינות ובתפלות. כשרונם לחיים אינו פחות מכשרונם למיתה.

משהו מן הרצון המופלא הזה לחיים ולממשות עובר גם אל היהודים שבשאר העולם. אמנם הרעיונות המשיחיים אינם שובתים ואינם נחים, משום שהם קימים תמיד קיום טמיר. אבל כיון שהמאורעות המחרידים המתרגשים בעולם החיצוני הולכים ודוממים, משתקע גם הרעיון בתחום הרוח ואינו פורץ ביותר ללבוש דמות וצורה. רק אדם כשבתי צבי אינו יכול להשלים עם מצב־הדברים הזה. הוא פסע פסיעה לעבר הגבול. אין את נפשו לחזור בו. הוא צופה ורואה ראיה ברורה, שהמצב הזה הוא מן הדברים המתרחשים רק פעם אחת, שהמשיחות הטמירה עומדת להתפרץ, שמאות אלפים בני־אדם מוכנים ומזומנים בכל זאת לקבל עליהם קבלה ממשית את מרותו של משיח, אם יזדמן להם. לבני הדור, המבקש אדם גואל, עומד אדם המבקש דור המוכן לקבלו. שני אלה עלולים להזדמן יחד ולהוליד תנועה גדולה. שבתי מוכן ומזומן לעשות לתכלית זו את שלו.

אבל הסביבה שלו אינה רוצה לסבול זאת. היא מודה בביאת המשיח. אבל אין היא מודה בצעיר זה, שגדל לעיניה, שהיא השתאתה לחכמתו ולגלגה על הזרות שבו, שהיא מתרעמת עליו במסתרים בשביל שהוא מקיף עצמו במסתורין, שעדין לא סלחה לו את החטא של הזכרת השם המפורש ושהיא כועסת עליו בשביל שהוא מושך אחריו את העניים ומעורר בקרבם מהומות. אמנם עדין לא הכריז בגלוי שהוא המשיח, אלא הסתפק בהפגנה הסימבולית בלבד. אבל הדבר ברור, שבאחד הימים יבקש לקים את זכותו באמת ובתמים. ואת פני הרעה הזאת הם מבקשים לקדם, לא רק משום שהם כופרים בזכותו זו, אלא גם משום שנתיחד להם אינסטינקט מחוכם, בוחן ושוקל ומחשב חשבונות כדרך הסוחרים, – אינסטינקט להבחנת הזמן. ואותו הזמן זקוק למנוחה מבית ומחוץ; הוא צריך מנוחה שלמה, ויהי מחירה אשר יהיה, כדי לרפא את הפצעים שעדין לא קרם עליהם עור. ומי שמפריע את מעשה־הרפוי הזה, הריהו מביא עליו את שנאתם של השוקדים על טובת העם ושלומו: את שנאת הרבנים.

שבתי צבי יודע זאת. הוא מתאפק, מונע עצמו מכל הופעה בפרהסיה ובדרך דימונסטרַטיבית, והולך ופועל את פעולתו בתוך החוג הקטן שלו. אמנם. הצלחתו בחוג זה גדולה היא. יש לשער שקשה היה לאדם לעמוד בפניו בשעה שרצה להוכיח לו דבר. ומצד אחר היה לו בעל־ברית תקיף: הצפיה של הבריות. הוא משתמש בה כדי להרבות את מספר המודים בו. כחנוני זה הריהו הולך ומאסף מצדדים אחרי מצדדים, עד שתבוא השעה ובני־לויתו יהיו מרובים כל כך, שיוכל להתגלות כלפי חוץ בלי חשש סכנה שמא לא יצליח. שוב אין בו מאותה רוח ההתלהבות שגרמה לו להעז ולבטא את השם הקדוש. הוא מתאפק כל כך, שהוא עושה רושם של פחדן; הוא כופף את קומתו ומצניע עצמו מפני הרבנים.

והם עוקבים אחריו ומתבוננים אליו בשקידה יתרה כל כך, שסוף סוף עולה בידם לאסוף די הוכחות כדי להכותו מכה נצחת. הם אינם נוהגים בו כבוד לקרוא עליו מלחמה כעל משיח, אלא דנים אותו כאדם המעורר מהומות ומפיץ תורת שקר ומטילים עליו חרם. הם מאררים אותו במארות הגדולות, שבעצם אינן אלא זעקה של הגנת־עצמו שמשמיע צבור הנתון בסכנה: “בגזרת עירין ובמאמר קדישין אנו מחרימים, מנדים, מקללים ומאררים את שבתי צבי, בהסכמת השם יתברך והקהל הקדוש הזה, לפני ספרי התורה הקדושה ותרי”ג מצווֹת הכתובים בה, בקללה שקלל אלישע את הנערים ובכל התוכחות והקללות הכתובות בספר התורה הזה. ארור יהיה ביום, ארור יהיה בלילה; ארור יהיה בשכבו וארור בקומו; ארור בצאתו וארור בשובו. לא יאבה ה' סלוח לו. יעשן בו אף ה' וקנאתו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה הזה. ימח שמו מתחת השמים ויכחד זכרו מקהל עדת ישראל, אל ידבר עמו איש בין מתוך פיהו ובין מתוך כתבו, ואיש לא יעשה עמו טובה ואיש לא יבוא בצל קורתו ובארבע אמותיו ולא יקרא ספר מספריו שיכתוב".

אילו היו רבני איזמיר יודעים את פעולתו של החרם שלהם, ודאי היו מונעים עצמם מזה. אז היו עוזבים את שבתי לנפשו להיות מתעסק במסתרים בפעולתו החשאית, עד שכל יגיעו יתבזבז ויכלה לבטלה מאליו. אבל כיון שעשו מה שעשו, הכניסו לתוך חייו את היסוד, שממנו הוא נִזון וחי מכאן ואילך והמסיֵע בידו לעלות באין מעצור מעלה מעלה: את הדחיפה על ידי כח מבחוץ, את הפסיביות המקבלת את המקרים כמעט מתוך התלהבות של אשה ועל ידי סִבלוּת פחדנית והכנעה הרי היא מעבדת אותם והופכת אותם לכח אדיר. את זאת הבין יפה אבי החרם הזה, רבו אסקפא, משום שהיה מכיר לא רק את מחו של תלמידו, אלא גם את רוחו. ולפיכך היתה עצתו לרבנים לבער את הרע הזה על ידי הריגתו של שבתי. אי אפשר היה אפילו להטיל בו דופי על עצתו זו, משום שאדם הנושא שם אלהים לשוא חיב מיתה בדיני ישראל. אסקפא הציע, שאת כסף־הכפורים תשלם הקהלה מקופתה ושהרבנים יסלחו מראש לחטאו של ההורג אותו, משום שעשה מעשה טוב וכשר. אבל בעיני שאר הרבנים לא ישרה עצתו, משום שהאמצעי הזה עלול היה להביא לידי תוצאות קשות. ולפיכך נמנו וגמרו להטיל על שבתי חרם. תולדתו של פסק־דין זה היתה התחלת התנועה המשיחית הגדולה ביותר, שלא היתה כמותה בישראל למן היום שנתפזר בין אומות העולם.

הקללות הקשות של החרם לא נגעו עד לבו של שבתי נגיעה כל־שהיא. וכנגד זה הריהו מכיר ומבין, שהוא צפוי לסכנה ושוב אי אפשר לו לשהות באיזמיר. גלוי וידוע לפניו, שחרם זה אינו אלא פסק־דין של מיתה בצורה אחרת, יותר קלה, ואין לו לא כח ולא רצון להתקומם לו. ומשום כך הריהו מחליט להשתמט ממנו, לברוח. אבל גם ההשתמטות והבריחה הזאת נעשית לו מיד למקור של מאורע נפשי חדש. ינמק אסקפא את החרם הזה כרצונו: שבתי יודע, שהבריות יראוהו כראות המשיח. מתוך קורת־רוח עמוקה הריהו בא לידי הוכחה, שהעולם נלחם כנגד פעולתו. ומכאן ראיה כמה גדול ערכה של פעולתו. ומתוך שערכה גדול כל כך, עליו לקבל באהבה את תולדותיה. והתולדות הללו הן הענויים, אותם ענויי המשיח שעליהם התנבאו בעתים קדמוניות, אותם הענויים המוטבעים עמוק עמוק בשרשי הרעיון המשיחי. הבריות מנַכְּרִים את המשיח ורודפים אותו ועליו לסבול יסורים. זהו אחד האותות, שעל פיהם מכירים אותו. והאותות האלה מתגלים עכשו בעליל בגורלו של שבתי צבי. הקללה נהפכת לו לברכה.

לפני צאתו מאיזמיר הריהו מודיע לבני החבורה המקורבים לו מה שנתגלה לו: עיר זו המגרשת אותו היום, סופה שתקבלהו באחד הימים כמלך. אפשר שתעבורנה שנים עד שישוב הנה, אבל שוב ישוב. ומתוך ודאות זו הריהו ממנה על עיר הבירה שלו שלעתיד לבוא שני ממלאי מקומו: את חיים דוב מסלוניקי ואת שלום ישראל מאיזמיר. לפניהם הריהו מתודע ברוח חגיגית כמשיח האמתי והמיועד מן השמים. והוא דורש מהם, שבמשך זמן גלותו יהיו שוקדים לפעול בעיר למענו וברוחו.

אחר הדברים האלה הוא יוצא למסעיו ובידו ממון הרבה, שנתן לו אביו ואחיו. הוא נפגע במכשול חדש, והמכשול הזה גרם לו שיחזיק ביתר עוז במשרה שקבל עליו. אמונתו בעצמו נעשית מוצקה כפלדה. עכשו נִתן לעולם משיח לאמתו של דבר.

לדרך, שהוא אחז בה עכשו, אין בידו תכנית ברורה ומחושבה מראש, והסתירות המרובות, שאנו מוצאים בידיעות על אודות המסע הזה, מביאות אותנו לידי ההשערה הקרובה לאמת, שאותו המסע לא היה אלא נדידה וטלטול ממקום למקום, הליכה לכאן ולכאן, הכל כפי שגרם המקרה של פגישות, של הסכמה או של מאון ודחיה. אבל לעולם הריהו שוקד לפעול את פעולתו, לעשות נפשות לעצמו, להציע לפני הבריות את זכותו ולבקש שיהיו מודים בו וילכו אחריו. מאחר שאביו ואחיו מאמינים בו, ברי בידו שגם קרוביו יעשו זאת במדה לא פחותה מכן. ולפיכך הריהו הולך למוריאה. שם שמעו הבריות אח שִמְעוֹ. שם רוה בפעם הראשונה נחת־רוח גדולה. כי נוכח לדעת, שכבר הקדימוהו שמועות וספורים, שמקצתם אגדות. ומשום כך אינו שוהה כאן זמן הרבה. אם בעירות הקטנות והנדחות כבר יודעים עליו, לא כל שכן ששִמְעוֹ כבר הגיע למרכזי־היהדות הגדולים. ביחוד הריהו מהרהר בירושלים. ואולם המקום הזה מטיל חובה גדולה יותר מדי לעולל עלילות ולעשות מעשי־הכרעה אחרונים, ומשום כך הריהו מחליט לנסות מתחלה את כחו בקצה גבולו של העגול. הוא מופיע בכמה ערים יוניות, אלא שלא התרחשו שם מאורעות הראויים להיות נרשמים בספר. באתונה מקבלים אותו בסבר פנים יפות כתלמיד־חכם, אבל כיון שנודע הדבר שהוטל עליו חרם, מיד פורשים ממנו, והוא רואה עצמו אנוס לצאת מן העיר.

ואולם אין הוא בא משום כך לידי דכדוך־רוח. כיון שהמסבות גורמות לו שיהא מצוי ימים רבים בתוך תנועה של טלטול, הריהו מלא תנועה גם בקרבו פנימה. הוא מחַשֵב בדעתו נכונה, שהופעתו תשאיר בכל מקום בלב הבריות זכרונות, העלולים להצטרף באחד הימים לכלל הודאה. העובדה, שהכספים המרובים שבידו נותנים לו את היכולת להופיע לעיני הבריות ברוב פאר והדר, רבת־ערך היא ועושה רושם כשהיא לעצמה. והוא משתמש בדבר זה במדה מרובה כשהוא מחליט עכשו לעשות נסיון בסלוניקי, עיר הבירה של מקדוניה.

סלוניקי הריהי עיר יהודית מופלגה בעשירות ובתורה; בה יושבים עשרת אלפים תורכים וארכעת אלפים יונים, אבל עשרים ושנים אלף יהודים, מלבד הנשים והטף, שאינם מן המנין. עיר זו יש בה שלשים בתי־כנסיות ושני בתי־מדרש גדולים, שאלפי תלמידים מכל ארצות המזרח עוסקים שם בתורה. כאן בנתה לה תורת הקבלה מבצר אדיר וכאן יש תקוה לשבתי שיבינו לו. אבל הנסיונות, שהתנסה בהם, החכימו אותו. הוא מונע עצמו מלהתגלות ומלהכריז על זכותו עד שיברר תחלה עד כמה בני־אדם הללו מוכנים לתת את הסכמתם לרעיון של משיח חי וקים. ומשום כך, כשהוא מבקר את הרבנים, אין הוא אומר להם דבר על המשיחות שלו. הוא בא לעיר רק כתלמיד־חכם בלבד, ובתור תלמיד־חכם הרשות בידו לצפות שיקבלוהו בכבוד. ואף על פי כן אין הוא נראה בעיני הרבנים שבסלוניקי כלוח חלק. אפשר שאינם יודעים כלום על החרם, אבל גלוי וידוע לפניהם בברור, שלפני כמה שנים הגה פעם אחת בבית הכנסת בפרהסיה את השם המפורש. והם דורשים ממנו שיסביר להם מפני מה עשה זאת.

דרישה זו ממציאה בידו יכולת מיוחדה במינה להודות: אני הורשיתי לעשות זאת, משום שהנני המשיח. אבל אין הוא משתמש ביכולת זו. ודאי הוא מרגיש עצמו עדין בודד יותר מדי. ולפיכך הוא פוטר עצמו מתוך תנועה של כובד־ראש בתשובה זו: המעשה הזה הריהו תעלומה, שהוא עתיד לגלות אותה באחד הימים כשיבוא הזמן הראוי לכך.

אבל אם אין לו אומץ־הלב להתודע, אי אפשר לו מצד אחר למנוע עצמו מלעשות מעשה סימבולי ולראות, אם הבריות לא יֵרדו לסוף דעתו מאליהם ולא יקראו לו מיד לדעת עצמם: “אתה המשיח!” כך עשה באיזמיר ונמצא אדם אחד שנענה לו. אפשר שכאן יִמָצאו רבים שיֵענוּ לו.

הוא עושה סעודה גדולה ורבת־תפארת ומזמין את רבני העיר. עד שהם אוכלים ושותים וסחים בדברי תורה, עומד שבתי פתאם ממקומו ונוטל בידו ספר תורה, שהיה מונח מאחורי יריעה. הכל מציצים בו בתמהון. מה המעשה שהוא אומר לעשות? שבתי נגש אליהם ופניו משולהבים וחובק את ספר התורה אל לבו, כדרך שחובקים אדם, ודורש מאת הרבנים שיסדרו קדושין בינו ובין התורה!

הכי יקפצו ממקומם ויבינו את רמז־הכונה שבמעשה זה ויקראו לו את הקריאה שהוא מצפה לה? כזאת לא נהיתה. תחת זאת קמה שתיקה רבת מבוכה ותמיהה וכעס. מקצה השלחן נשמע קול מלא התמרמרות ובוז: “אדם וה הריהו משוגע!” שאר המסובים מנענעים בראשם ואומרים: הן. ומיד הם עומדים ממקומם ויוצאים.

אבל שוב נמצא אדם אחד, יצחק לוי שמו, שהמעשה הסימבולי הזה השפיע עליו השפעה כבירה והרעיש את רוחו, ובשעה ששאר המסובים יצאו, נשאר הוא בחשאי בבית ונגש אל שבתי בנפש חרדה ושואל: “מה הכונה האמתית של אותו המעשה?” שבתאי יודע היטב את ערכו של היחיד, שלבו נמלא רגשי התפעלות, ולפיכך אין הוא כובש את רוחו בפניו, אלא מתגלה לו בפרוש שהוא המשיח בחיר אלהים. אבל יחד עם זה הריהו משביע אותו להחריש מזה כל זמן שיהא שרוי בסלוניקי, ולפרסם את הדבר רק לאחר שיצא משם. יצחק לוי, שהיה מבני משפחתו של רבו אסקפא, מבטיחו על כך, ומכאן ולהבא נעשה אחד מבני סיעתו הנאמנים, החשובים ורבי־הפעלים.

ככל אשר חזה שבתי מראש, כן היה: למחרתו של אותו היום שלחו לו הרבנים לאמר, שעצתם היא שימהר ויעזוב את העיר בלי אחור, ואם לאו, יגורש ממנה בעל כרחו. שבתי אינו מסרב. הרי היסורים והרדיפות הם מן המדות הכרוכות במשרתו. ולא עוד אלא שלפי שעה שוב אין לו מה לעשות כאן. אדם אחר יגלה תחתיו את דבר־התעלומה שלו, לאחר שיצא מכאן. נראה הדבר, שהמאורעות מתרגשים עליו מאליהם ואין לו אלא להיות נשמע להם. והוא מאמין בעצמו שכך הוא הדבר, ומתוך אמונה זו הריהו אוחז את דרכו לקונסטנטינופול.

קונסטנטינופול היתה משמשת בירת הממלכה התורכית גם בשביל יהודי המזרח ובשביל עניניהם, והם קבלו עליהם לרצון עצמם את מרותם של החכמים והרבנים שבעיר זו וביחוד בעניני דת ודין. אבל גם היהודים שלא היו בני תורה היו נהנים מן העשירות והתרבות המצויה בבירת ממלכה. כאן נוצרה שכבה בורגנית עליונה אמידה ורבת־השפעה, שידה היתה תקיפה בסביבה היהודית שבעיר. תחת אשר באיזמיר נטפל שבתי אל העניים, הריהו כרוך כאן אחרי העשירים, לפי שבלעדיהם וכנגד רצונם אינו יכול לעשות דבר. גם כאן הריהו מתיצב לפני־הבריות רק כתלמיד־חכם בלבד, אלא שיחד עם זה רואים בו הבריות אדם שהרבה במסעות ובקי בהויות העולם ובעל־עושר, וכל המדות הללו מחבבות אותו חבה יתרה על הבוּרגנוּת היהודית.

דבר המסתבר מאליו הוא, שימים רבים לא יכול היה שבתי למצוא ספוק בפעולתו זו, שלא היתה אלא פעולה חברתית בלבד. הוא אינו מסיח את דעתו אפילו רגע אחד מן המטרה של מסעיו. במקום שאינו יכול להשפיע השפעה בלתי־אמצעית, הריהו רואה הכרח לעצמו להכין על כל פנים את הקרקע להשפעה זו, ולפיכך הריהו מבקש בחוגים של המקובלים אנשים בעלי דעות שכמותו. והוא מוצא אותם. הראשון שבהם הוא אליהו קַרקַדחיוֹנֶה, מקובל בא בימים, החי חיי נזירים. אמנם עדין אינו מתגלה לו, אבל הוא קונה את לבו ומוצא בו ידיד נאמן, שיש לבטוח בו והמחזיק ברעיון של ביאת המשיח באותו הדור. אבל ערך גדול מזה, ערך מכריע ומתמיד, נתיחד להתודעותו אל המקובל אברהם היָכיני.

אברהם היכיני הריהו אדם בעל כשרונות מרובים, שעל ידם נתפרסם בקונסטנטינופול ובחוץ־לארץ. בקונסטנטינופול הריהו משמש דרשן בבתי־הכנסיות ועוסק בפרשנות הקבלה. הוא מחבר גם כתבי קבלה משל עצמו, ואם היהודי הקרתני שבקונסטנטינופול מתקשה בהבנתם, הרי זה, לפי עניוות דעתו, משום שיש בהם עמקות יתרה, ולא משום שהם עמוסים מיסטיקה עמומה, דמיונות בדויים תפלים וחלומות מלאים תעלומות עגבים. בזמן שאברהם היכיני אינו כותב חבורים משל עצמו, הריהו מעתיק חבורים של אחרים, ובמקצוע זה הגיע לידי אמנות־ידים חשובה ביותר. על ההעתקות שלו יש קופצים בין חובבי העתיקות והמלומדים שבעולם ומעשי־עטו המצוינים נמכרים במרחקים ומגיעים עד אמסטרדם.

אברהם היכיני ושבתי צבי קרובים זה לזה קרבת־רוח גדולה כל כך, שעד מהרה הם נעשים ידידים. אבל שבתי הוא המנהיג והמדריך את ידידו, אף על פי שהוא צעיר ממנו, משום שאינו בעל־הזיה כמותו ואינו מרחף במרחבי אין־סוף. ולפיכך היכולת בידו להרגיל את אברהם היכיני, בלי שהלז מרגיש בזה, לשמש כלי שרת בידו ולהיות לו לעוזר נאמן במעשה הסימבולי, שהוא אומר לעשות בפעם השלישית, כדי לפקוח את עיניהם של בני־האדם המחכים בעצלתים לביאתו של משיח. הם מצאו באחד הספרים, שבשנת 1460 נבא חוזה־בכוכבים יהודי, ושמו אברהם, שהמשיח יוָלד בזמן שכוכבי־הלכת צדק ושבתאי יעמדו יחד במזל דגים. קרוב לודאי, שלא שבתי ולא יכיני לא היתה לו שום הבנה באסטרונומיה, אבל הציור המגוחך הזה משפיע על שבתי השפעה מכרעת כל כך, שהוא משתמש בו לצורך המעשה הסימבולי שלו. הוא נוטל דג ומניחו בעריסה כדרך שמניחים ילד ונושא את העריסה דרך הרחובות ההומים מאדם, אשר בשכונת היהודים. העוברים והשבים מתקבצים מסביבו ושואלים אותו מה פרושו של מעשה משונה זה. והוא מסביר להם, שישראל עתיד להגאל מעבדותו במזל דגים.

נמצאו אנשים רבים, שסמל מוחשי כזה ופרוש רב־תעלומות כזה מוצא חן בעיניהם. אבל הרבנים כועסים כעס גדול על המעשה הזה. איך יכול צעיר נעים שכמותו, שלמראית עין פקח הוא, לעשות מעשה שטות שכזה? הוא מתנהג כילד שלא בגר, ומן הצורך הוא להודיעו שהתנהג כילד, למען ידעו זאת הסקרנים ועמי־הארץ, הצמאים תמיד למחזות המעוררים התרגשות ולמעשי־הפלאה. ולפיכך הרי הם שולחים אל שבתי מלמד אחד להורותו בינה ולישב את דעתו עליו. המלמד ממלא את תפקידו בחומרה יתרה, וכיון ששבתי מעז פנים וחולק על דברי מוסרו, הריהו משתמש בזכות מיוחדה למשרתו וחולק מהלומות לתלמידו הממרה.

אלמלא היה שבתי משוגע לרעיון שתקף אותו, ודאי היה עוזב לרצונו את המקום, שבו נעלב עלבון קשה כזה. אבל הוא לא נפגע כל עקר, אלא צרף את המאורע הזה אל שלשלת הענויים והרדיפות, שנגזרו עליו בתור משיח. וכשהרבנים אוסרים על היהודים אפילו להתהלך עמו, מתוך איום של עונש קשה, הריהו מקבל באמונה גם את הבִּדול הזה כגזרה הכרחית. קונסטנטינופול עדין חשובה בשבילו יותר מדי, והתוצאות של ישיבתו בה עדין דלות הן יותר מדי, ולפיכך גמר שלא לעזוב אותה בלי לחץ מן החוץ. והמאורעות שהתרחשו לאחר מכן הצדיקו את השהִיָה הזאת, שלא היה בה מן הכבוד.

באותו הזמן בא מירושלים המשולח דוד קַפִּירוֹ, אדם פקח וקנאי לאמונה. הוא אינו מבקש נדבות, אלא תובע. הוא דורש מן היהודים לעשות צדקה, כחלק ממעשה התשובה שהוא מטיף לו, משום שבלי תשובה ומעשי צדקה אין ישראל יכול להגאל, והרי כל האותות שבדור זה מעידים על כך שהגאולה קרובה לבוא. רוחו של שבתי התעודדה. הוא נתן לקפירו ממון הרבה לטובת עניי ירושלים ועל ידי כך קנה את לבו. מכאן ולהבא יושבים ארבעתם, קפירו, אברהם היכיני, קרקדחיונה ושבתי, ונמלכים על האפשרויות של המעשים העתידים לבוא. בחבורה זו שרויה רוח של קושרי קשר, המבקשים תחבולות לקים את מזמתם. אבל עדין לא הספיקו לעשות דבר, והנה קם שבתי וברוחו הסוערת קלקל את הכל.

יום אחד, כשבני החבורה היו יושבים ומתיעצים על צפונותיהם במעונו של קפירו, נכנסו אצל קפירו כמה רבנים ובקשו ממנו שיגיד להם את דעתו על צרות הזמן ועל סופן של הצרות. שבתי בא לידי רתיחה. הוא נתן בקולו על הרבנים וקרא, שאינם יודעים כלום מה טיבו של הזמן, מאחר שאינם מבינים אפילו אח דרכי אלהים. לדבריו לא ברא אלהים את העולם מתוך הכרח, אלה מתוך אהבה ובשביל שהבריות יכירוהו כיוצר־כל ורבונם. אבל בלבם אין אהבה ואין רגש כבוד ואין הרהור תשובה. יבוא יום ואלהים ישפוך עליהם את חרון אפו.

כך השמיע באזניהם דברי תוכחה וזעם אשר הוא עצמו לא שער, שעתידים הם להתקים קל מהרה. כי כבר בשנה הבאה נפלה בקונסטנטינופול דלקה, שהמיטה אסון גדול ביחוד על היהודים, ובאותו הזמן נזכרו כמה בני־אדם באותו האיש, שהראה אותם סמל הגאולה ושכרו היה מכות נמרצות.

אבל ברגע זה פקעה סבלנות הרבנים לשמוע נאום־התוכחה הזה. הם גוזרים על שבתי גזרה נמרצה להסתלק בלי אִחור מקונסטנטינופול. עכשו כשמאימים עליו במעשה־אונס, הרי הוא נכנע, אבל גם כניעה זו נעשית לו – כמו תמיד – גורם לתגבורת תקפו במדה שאינה מצויה.

אברהם היכיני הבין זה כמה מה רצונו של שבתי צבי ומה גורלו חסר. הוא הרגיש זה כמה ששבתי הולך ומחפש בתשוקה נמרצה ולוהטת אשור למשלחתו ויעודו. גלוי וידוע לפני המקובל אברהם היכיני, שהימים ימי ביאת המשיח. אפשר ששבתי הוא הוא המשיח. אפשר שלא הוא המשיח, אלא אדם אחר. בין כך ובין כך ועקרו של דבר הוא שמשיח, יהיה אשר יהיה, בוא יבוא. ומי שיבוא תחלה ויתגלה והבריות יהיו מודים בו, הוא יהיה המשיח לאמתו של דבר. אין זה חלול הקודש. שהרי המשיח אינו בא לשם עצמו, אלא לשם התפקיד שהוטל עליו מן השמים. ובכן אפשר מאד, שאדם זה, שבתי צבי, הוא המשיח. אין הוא חסר כלום למשיחות שלו… חוץ מהודאת הבריות. וזכות גדולה תהיה מלפני מי שימציא לו את ההודאה הזאת. ולבו של אברהם היכיני נפעם בקרבו בהעלותו על דעתו כמה גדול הדבר לטול חלק בגלוי המשיח ובגאולת העולם. בנפש נרעשה חזה היָכיני בדמיונו והנה הוא עצמו עומד ככח עסקני וכגורם ליד השלבים של כסא המלך המשיח, וממרום הכסא מַחְוֶה עליו אדם בידו ואומר: זה הכירני תחלה!

אבל מה כחו לעשות לתכלית זו? הוא יודע רק לפרש את הקבלה ולהעתיק כתבים העתקה יפה; גדולה מזו: הוא מומחה להעתיק יפה כל כך, שאין אדם יכול להבדיל בין גוף הכתב ובין ההעתקה. הוא יודע לחקות תעודות עתיקות, חקוי של ניר, של דיו, של כתב וסגנון־הַדּור בדרך מדויקה כל כך, שלא יעז אדם לומר שהן נערכו זה עתה ועל ידו. כמה תעודות “אמתיות” כאלה כבר יצאו מתחת ידו ונמכרו למאספי־עתיקות עשירים מקרב הנוצרים…

כשבא שבתי להפרד ממנו, הריהו מקדם את פניו מתוך כובד־ראש רב־תעלומות. הוא מכניס אותו לאחד החדרים הרחוקים שבבית. שם הריהו פותח ארגז ומוציא מתוכו מגלה של קלף. לפי הסקירה הראשונה נראה: מגלה זו עתיקת ימים היא וזה עשרות בשנים שהיתה שרויה כשהיא מגוללה וקשורה בצורה זו. הקלף קמוט מקצתו והכתב רוטט ודהה מעט. כתב עתיק לימים מאד. הוא מוסרו לידו של שבתי ואומר: “קרא!”

שבתי קורא את הכתובת: “חכמת שלמה רבתי”. וכשהוא נושא את עיניו בשאלה, אומר לו אברהם היכיני: “את המגלה הזאת מצאתי לפני זמן־מה במערה. בה מדובר עליך”.

ואלה הדברים שכתובים במגלה: “ואני אברהם, אחר שהייתי סגור מ' שנה במערה ושרוי ביגון על שלטון התנין הגדול הרובץ בתוך יאורי מצרים ומבקש לפתור את החידה מתי קץ הפלאות. והנה קול דודי דופק: הנה בן נולד למרדכי צבי בשנת השפ”ו ויקרא שמו שבתי צבי, והוא יכניע את התנין הגדול ויערץ כח נחש העקלתון והוא המשיח האמתי… והוא ישב על כסאי, כי יד על כס יה. מלכותו מלכות עולמים. ובלתו לא יקום גואל לישראל…"

שבתי קרא את הכתב עד תומו. שניהם שותקים שתיקה עמוקת־מחשבות ורבת־הבנה. במצב זה אין מַתְעֶה ואין מֻתְעֶה. האחד נותן אמצעי והשני נוטלו, משום ששניהם מאמינים אמונה עמוקה בצורך ההכרחי של התכלית. על פי אמונה זו התעודה הזאת אמתית היא. בה יוכל להסתיע בלב שלם כל המאמין בתכנה ובמשיח שבתי צבי. מזוין בתעודה זו עוזב שבתי את עיר הבירה על מנת להוסיף ללכת למסעיו. אברהם היכיני נשאר בעיר כבן סיעתו וכמבשר את בשורת הופעתו.

 

פרק חמישי: שַׁדְמַת זֶרַע    🔗

זה שמונה שנים שבתי צבי עובר למסעיו בארץ ואינו יושב ישיבת קבע בשום מקום; הוא כלו מלא רוח הַתְּזָזִית של תכליתו ומשתדל בכל מקום להשפיע את השפעתו והריהו דומה לאכר הזורע את שדהו, שאין איש יודע עדין אם השדה יצמיח דגן יפה או יעלה עשבים רעים. אבל בין לזה ובין לזה הריהו צריך קרקע המוכן לקליטה. ומתוך ההיסטוריה של האמונות אנו יודעים, שרק הקרקע המעולה מזדמן תמיד לדורשיו במקצוע זה ולא הקרקע היבש והנחר. ועד ששבתי צבי הולך ונוסע, הריהו רואה מסביבו שדות מבוקעים וחרושים במחרשה של המאורעות. לאחר מנוחה של פחות מחמש שנים התחילה בפולניה המערכה השניה של הטרגדיה. חמלניצקי, שדעתו לא היתה נוחה מתוצאות מלחמותיו ושזָמם להנקם את נקמת מפלתו, מצא לו בעל־ברית, הוא הצאר אַלֶכְּסֵי מיכאילוביץ. צאר זה מכריז בפני המלכות הפולנית על זכות מרותו בחלקים של רוסיה הלבנה וליטא הסמוכים לממלכתו. וכדי לאשר את תביעתו זו פורצים בקיץ שנת 1654 המחנות המאוחדים של הרוסים והקוזקים לפולניה. במכוון לשנוי התנאים הפוליטיים נשתנתה גם הססמה של המלחמה. “בעד רוסיה ואמונת הרוסים!” אבל תוצאות הססמה הזאת בשביל היהודים לא נשתנו. גם הססמה הזאת פוגעת בהם, משום שאינם בני הדת הרוסית. וכך נוצרת רשימה חדשה של ערים נחרבות וקהלות נשמדות: סמוֹלנק, מְטיסלַבל, ביחוב, הוֹמֶל והרבה אחרות. כמו בַּסערה הראשונה עוסקים הקוזקים גם עכשו בהריגת נפשות סתם, תחת אשר בעלי־הברית מסתפקים בגרוש ובשבִיָה. בימות החורף של שנת 1665 נהרגו במוהילוב בויטבסק ובוילנה כל היהודים שלא הספיקו לברוח או שלא נשתמדו לאנסם, בהריגות־המונים הללו היתה יד הפּוֹפּים באמצע. לֶמברג הבצורה יפה עמדה גם הפעם בפני האויב ולא נכבשה. לשוא דרש חמלניצקי מאת העיר להסגיר בידו את היהודים מתוך הנמוק: “היהודים הם אויבי ישו הנוצרי ואויבי כל הנוצרים וחובה עליכם להסגירם בידנו עם רכושם, נשיהם וטפם.” בעד אי־הצלחתו בלמברג הריהו מוצא לו פצוי בלובלין. הקוזקים שלו פורצים בערב סוכות לעיר זו, בוזזים אותה, מאספים את היהודים בבית־הכנסת ומבעירים אותו באש מארבע פנותיו. מי שלא נספה שם, נופל בידי הקוזקים, המתרוצצים בעיר ככלבים שוטים צמאים לדם, ומומת על ידם מיתה כל כך איומה, שאנוסים אנו למנוע עצמנו מלמסור את ספוריהם של עדי ראיה.

וכאילו לא היה די בכך, נגררו היהודים לתוך פולמוס אחר, שגם הוא לא היה נוגע אליהם כלל. בימות החורף שנת 1655 מתנפל קרל העשירי מלך שוֶדיה על פולניה ולוכד כמעט באין־מעצור את כל פולניה הגדולה והקטנה. הוא אינו רואה את היהודים כשלל מלחמה ומתנהג עמם בחמלה. ובמה יכלו לפרוע לו בעד חסדו זה אם לא ביחס של יושר ונאמנות אליו? אבל יחס זה מתח עליהם חשד. בו בזמן שבקצה השני של הממלכה היו אחיהם נתונים להריגה, דרשו מהם כאן יחס פַּטריוטי. כשהפולנים מתחילים להלחם את מלחמת החרות ובראשם מתיצב “הגואל” הלאומי שלהם סטֶפַן טשַרנֶצקי, נעשים היהודים קרבן של תאות נקמה, אשר לעומתה אין האכזריות של חמלניצי אלא מעין עריצות קלה ולא יותר. ברֶסט־קוֹיַבסק, גנֵזֶן, ליסַא, פּלוֹצק, לֶנטשיצקה, קַליש, סנדוֹמירז, אוֹפַטוֹב, חמֶלניק, ווֹידיסלַב והרבה מקומות אחרים יודעים לספר פרשת ענויים, שאין דוגמתה בהיסטוריה. אפילו בעלי רשומות פולנים וגרמנים קוראים להתנהגותם של הפולנים “ברברית ולא־נוצרית”. לקבוע בדיוק את מספר החללים בהריגות המרובות הללו אי אפשר. לפי ההערכות של אותו הזמן הגיע מספרם עד כדי חצי מיליון. על כל פנים רבו חללי התקופה הזאת מחללי מסעות הצלב והפרעות של המות השחור כאחד. כשבאו לערוך את רשימות המסים החדשות הוברר הדבר שכמעט שבע מאות קהלות עברו ובטלו מן העולם, או נשתירו מהן רק שרידים דלים, שבאוקראינה המזרחית שוב אין אפילו יהודי אחד ושבווֹהליניה ופודוליה לא נשארו בחיים אלא החלק העשירי של היהודים.

כשהתרגשה עליהם ההתנפלות הראשונה עדין יכלו לצעוק, להתמרמר ולברוא ספרות של ענויים על קדוש השם. עכשו נעשו אלמים. הרשומות שבכתב כמעט שאינן אלא קטלוגים של מקומות ובני־אדם. דוממים, מחוסרי־תקוה ומלאי יאוש עמוק כתהום הרי הם יושבים כפופים על גבי שרידי החרבות. כצללים וחסרי רצון הרי הם פונים לכל דרך המזדמנת לפניהם למנוסה ולהצלה. הם ממלאים את דרכי־המלך הגדולות. אורחות־ספינות מביאות כשלשת אלפים יהודים אל טֶקְסֶל אשר בנידרלנדיה. אלפים לאין מספר זורמים לגרמניה, למוֹרביה, לבוהמיה, לאוסטריה, להונגריה, לאיטליה ולגלילות של מדינת תורכיה. הם מופיעים בכל מקום לא רק כנושאיה של צרה לאומית, הדורשת במפגיע גאולה. אלא בשעה שהם מתגלגלים לאחד המקומות ומשתקעים שם רוכלים, מלמדים ורבנים, הרי הם מכשירים את הדור לרעיון משיחי ברוח הקבלה; ובמקום שאינם עושים זאת, הרי הם מספיגים בכל זאת את היהדות המערבית בלמדנותם ובהתעסקותם השקדנית בתלמוד ובקבלה. הם מעמיקים על ידי כך את הערך שהיה להם קודם לכן. מאחר שהיו מצוינים בתורה לאמתו של דבר, היו יהודי המערב משתדלים ביותר להביא להם רבנים ומלמדים מארץ פולניה.

ובכן אפוא לא דים למאורעות שבפולניה שהעמיקו בלב שאר היהודים את הכרת גורלם הזקוק לגאולה, אלא ששוו לנגד עיניהם את העוני ואת התקוה על פי דוגמאות חיות המצויות בקרבתם וחדשו את רוחם על ידי השפעת התלמוד והקבלה. אם טוב היה הדבר ואם רע, בין כך ובין כך והוא הגדיל את ההתבודדות שלהם; הוא שמר אותם מפני מדוחי העולם, אשר אנשים כדֵקַרט ושפינוזה השתדלו בו להמציא לבני־אדם יותר חרות והכרת־עצמם; הוא צוָּם מחדש להתכנס בתוך עצמם ובתוך הגעגועים שלהם. מאחר שתפסו את גורלם תפיסה היסטורית חמורה קראו לפורענות הפולני חורבן שלישי – חורבן בית־המקדש בפעם השלישית.

בו בזמן שהיהודים פורשים לדרך המסתורים, שבה מגיע אדם בעל רוח נסערה לידי השגת המשיח, נטפלת אליהם חבורה גדולה של מאמינים שאינם מישראל. מאמצע המאה השש־עשרה ואילך קמים פעם אחר פעם משיחים בקרב הנוצרים אשר בגרמניה, בפרָנציה, בהולנדיה, באנגליה ובפולניה. עליהם יש למנות את כת הטובלים שנית שבמינסטֶר. בשנת 1550 קם בפולניה אדם אחד, יעקב מּלֶסטינסקי שמו, ומכריז על עצמו שהוא כריסטוס ובוחר לו שנים־עשר שליחים. לאחר שנים מועטות קמים באותה הארץ גופה שני בני־אדם אחרים המתיַמרים גם כן שהם משיחים. בעיר דֶלפט מכריז על עצמו דוד יוֹרִיס שהוא כריסטוס האמתי. שלש שנים לאחר מיתתו הריהו מקבל את ענשו: מוציאים אותו מקברו ושורפים אותו. בשנת 1614 ממַנה עצמו יחזקאל מֶתְּ מלַנגֶנזַלצה (פרוסיה) ארכידוכס של אלהים, שר־הפנים מיכאל. לאחר שנה מכריז ישעיה שטיפֶל: “הריני כריסטוס. הריני הדבור החי של אלהים.” בשנת 1624 מִנבא המזכיר פיליפוס ציגלֶר מתושבי העיר אוֹפנהים אשר בפפַלץ, כי בהולנדיה עתיד להולד משיח מזרע דוד. הַנס קיל איש גֶרלינגן מודיע בשנת 1684, שנגלה אליו מלאך אלהים והגיד לו, שארץ וירטמברג עתידה לַחרב בחרב התורכים, בדבר ובמגפה. בשטוטגַרט קמה אשה נביאה ושמה כריסטינה רֶגינה בוּדֶרִין, בשנת 1654 קם באנגליה אדם אחד בעל השפעה מיוחדה במינה, הלא הוא הקוֶקֶר יעקב נַילור. כשהיה מהלך אחרי המחרשה שמע והנה קול קורא אליו את הדברים שנאמרו לאברהם אבינו: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…” ומיד הוא מרגיש שהוא קֹּרֶא להיות משיח ובחודש אוקטובר שנת 1657 הריהו בא לבריסטול, כשהוא מוקף כבר חבר תלמידים. שתי נשים מוליכות את סוסו והכל מזמרים: “קדוש, קדוש, קדוש ה' אלהי ישראל.”

החקירה, שחקרו אותו אחר כך ממוני הרָשות, מלאה וגדושה דברים עתיקים. “האתה מלך ישראל?” – “אתה אמרת זאת. אין לי מלכות בעולם, אבל אני שולט במלכות אבי.” “האתה שֵׂה אלהים, שתקוַת ישראל תלויה בו?” “לולא הייתי השֶּׂה ההוא, כי אז לא בקשוני בני־אדם למען בלוע אותי. ותקות ישראל תלויה בצדקת אבינו שבשמים; ומצוא ימצאנה מי שרצתה בו.”

כאן נראה הדבר, שהכשרון המשיחי של אדם בעל רוח נסערה בא לידי התעוררות על ידי זרמי הכח ששפעו מתחום היהדות שבאותו הזמן. ולפיכך לא יפלא בעינינו, אם זמן מועט לאחר מכן מכריז הסקנדינבי אוֹלִיגֶר פאוּלִי, שעל סמך החזיון שנגלה לו הריהו מלך ישראל בפקודת אלהים. גם בפרנציה נשמעים דברים בשבחה של משיחות יהודית, אבל רישֶלְיֶה, שהיה רציונליסטן ופחד מפני המיסטיציזמוס, מסלק מבשרי־גאולה כאלה במהירות וביד תקיפה. אבל עד כמה היה אוירו של עולם מלא בעת ההיא מיני רעיונות כאלה רואים אנו בעליל על פי המכתב שנכתב בעשרים וארבעה לחודש ספטמבר שנת 1642, הינו בזמן שלאמתו של דבר עדין לא קרה מאומה, ושנתפשט בארץ מעיר אוגסבורג. ואלה דברי המכתב הזה: “מעיר קונסטנטינופול מודיע ציר־הממלכה היושב שם, כי משיח חדש נולד לאשה יהודית באֹסה אשר בתורכיה. הוא כבש הרבה ערים ומבצרים וגם את כל ארץ מצרים ואת הגלילות של סוריה התחתונה. לדוֹן סֶבֶּה מלך פרס שלח חרב, לרמוז בכך שעליו למסור לו את ממלכתו לרצון עצמו. וכך עשה גם לשולטן, כי דרש ממנו להסגיר בידו את ירושלים ואת דמשק. השולטן נתבהל והעביר את בירת מלכתו מקונסטנטינופול למֶכָּה. שמו ישוע אליהו משיח, אל אדיר בשמים ובארץ. הוא נולד בעשרים וארבעה לספטמבר, שנת 1641, בכפר אוסה הסמוך לבַסיליסקה. אמו, אשה יהודית ושמה גָמַרִיטָא, היא יפת־תואר, אבל אשה פרוצה, הוא נמול לשמונה ימים ומיד התחיל לדַבר, לעשות נפלאות ולהכריז על עצמו שהוא המשיח. ביום הִוָלֵד אותו נראו בשמים אותות איומים. השמש חשכה בצהרים ארבע שעות רצופות, וממרום הריע קול, שנשמע במרחק מאה מילין: חזרו בתשובה! היום נולד המשיח האמתי!– באויר נראו דרקונים של אש ושֵדים רבים. מראהו כיום כבן עשרים וארבע או כבן עשרים וחמש. אין איש מכיר את אביו. צוארו נאה, ראשו מחודד, פניו פני תורכי, מצחו קמוט, עיניו איומות, אזניו ארוכות ושניו חדות…” וכו'.

ספורים כאלה בעלי צורה פנטסטית, אף על פי שמועטים הם, משמשים בכל זאת תוצאות של האינטרס הכללי, שעורר הזמן בלב רבים מן הדַבָּרִים הרוחניים שלו אם לא לגבי היהודים עצמם הרי לגבי הרעיון של היהדות וגאולתה האחרונה. על אנגליה ועל הפוריטנים שלה כבר דובר כאן למעלה. בלונדון הוציא אדוארד ניקולאוס בשנת 1648 חבור, שהקדיש אותו לפרלמנט: "Apology for the honorable nation of Jews.” בספרו זה הריהו מבקש לא רק להכות מכה את הפַפִּיסטים, אלא גם להוכיח באמת ובתמים שטוּבם ואסונם של העמים תלוי באופן התנהגותם עם היהודים. שהרי הדבר נראה בעליל, שאלהים שמר אותם מכליון בכל החורבנות והפורענויות, שהתרגשו עליהם, בשביל מטרה נעלמה. ולפיכך אין להטיל ספק בדבר, שנכון להם עתיד רב־תפארת.

בפרנציה יוצא לאור ספר: “על שיבת היהודים לארצם”, שנתחבר על ידי אחד ההוּגנוטים ממשמשיו של הדוכס מקוֹנדי, ושמו יצחק די פֵירֶר. בספרו זה אומר המחבר שהוא מובטח, שהגיע קץ פזורם של היהודים בעולם. הם ישובו עכשו לארצם הקדושה, והואיל ומלך פרנציה הוא הבן הבכור של הכנסיה הנוצרית, לפיכך עליו לקבל על עצמו להשיב את הבן הבכור של אלהים, את ישראל, לארץ מולדתו. להלן אנו מוצאים את אברהם איש פרַנקֶנבֶּרג, אחד מאצילי שלזיה ותלמידו של יעקב בֶּהְמֶה, המחליט ואומר: “האור האמתי עתיד להופיע מקרב היהודים. זמן גאולתם שוב לא רחוק הוא.” בדנציג יושב יוהנס מוֹכִינְגֶר, איש ממשפחת אצילים עתיקה בטירול. הוא משמש מנהיג לחבורה דתית, שהִכניסה בין הצפיות המסתוריות שלה גם את התחדשות עם ישראל ושיבתו לארצו והביעה את התקוה הזאת בדברים נמלצים. ההולנדי הַינריך יֶסֶה מוציא לאור ספר “על תפארת יהודה וישראל העתידה לבוא בקרוב”. המיסטיקן הבֶּהמי פאוּלוס פֶלְגֶנבּוֹאֶר אמנם אינו מודה במשיח ארצי, אבל הוא מוסר ליהודים את דעותיו בחבור שתכנו כלול בשמו:“בשורת שמחה לישראל מאת המשיח, כי יום גאולת ישראל מצרותיו, פדותו מארצות שביו וביאת המשיח בהדר תפארתו קרוב לבוא, חֻבר לנחמת ישראל על פי כתבי הקודש־ביד נוצרי המצפה לנחמה זו יחד עם היהודים”.

בכלל אנו רואים באותו הזמן מספר מסוים של תיאולוגים, בלשנים והיסטוריונים שמעסיקים עצמם בפרובלימה היהודית. במקצת היה זה דבר שבמנהג להיות “חכם כולל” ולהתעסק בשלש הלשונות העתיקות, יונית רומית ועברית. על כל פנים נתרבתה על ידי כך ידיעת התלמוד והספרות הרבנית, והיא שגרמה לחכמים לחוות את דעתם על הפרובלימות היהודיות. ואלה שמות החכמים הללו: התיאולוגון הפרוטסטנטי מהולנדיה יוסף סקֵליגר, “מלך הבלשנים”, יוהנס בוקסטורף הזקן מבזיליה, ידען מומחה בלשון העברית. הוּגו גרוציוּס ויוהנס סֶלְדֶון, ולסוף כריסטינה משוֶדיה, בתו של גוסטַב אדולף, שהיתה לא רק אשה מוזרה, אלא גם חכמה. האינטרס של הזמן דרש מאת כל האנשים הללו להתעסק ביהדות. אבל חוץ מן הטעמים הדתיים והמיסטיים הללו היה עוד טעם מדיני לדבר, טעם אקטואלי ביותר: ההתר ליהודים לשוב ולהתישב באנגליה.

נמוקים מדיניים, כלכליים ודתיים עשו את ההשתדלות בדבר רבת־ענין ביותר. המתחיל בהשתדלות זו היה מנשה בן ישראל, אחד מרבני הקהלה שבאמסטרדם. הוא היה אדם שקרא ושנה הרבה, זריז ומתלהב, לַקטן חרוץ של דברי אחרים: כבודו היה גדול בעיני המלומדים הנכרים,שחשבוהו לבא־כחה של היהדות הרוחנית שבאותו הדור. בוכוחים עם ידידיו המלומדים הריהו נתקל תמיד בטענה, שאמנם אין ספק בדבר שתקומת הממלכה היהודית סופה להתקים, אלא שעדין חסרים לכך שני תנאים: התגלות עשרת השבטים, שהגלה שלמנאסר ממלכות ישראל, וביאת המשיח, שיחזיר את הגלויות לארצם.

גורלם של עשרת השבטים העסיק באמת את דמיון היהודים במדה לא פחותה מן הצפיה למשיח. ואמנם הלב נרגז כשאתה מעלה על דעתך, שמֵעם, אשר למראית עין אין הכליון שולט בו, נלקח באחד הימים החלק הגדול ביותר והוא נעלם עִלום גמור כל כך, שאין לברר היכן הוא. ריקנות כזו אין דמיונו של עם יכול לכלכל לאורך ימים. ובעוד דמיונם של הבריות מתחקה על העקבות המטושטשים, המציאו את נהר הסמבטיון רב־התעלומות, השוטף בכח אדיר באחד המקומות הנעלמים שמאחורי ארץ ערב. מעבר לנהר הזה השכינו את עשרת השבטים שאבדו. ביניהם נמצא המנהיג הגדול משה, ששב לתחיה. הוא והעם מצפים ליום, שבו יבוא המשיח. עד אותו היום יהיו שרויים במסתרים ואין בן תמותה יוכל להגיע אליהם. כי הסמבטיון הוא נהר, שנחלק לו כח מיוחד במינו. ששה ימים בשבוע הריהו זורם בקצף ומעלה גלים אדירים מגולל גלמי סלעים, ומתוך כך אי אפשר בשום אופן לעבור אותו. רק ביום השבת נח הנהר מזעפו ומוטל בשקט לכל מלוא מרחביו. וכשעולה אז ביד אדם לעבור את מימיו, והנה מעברו השני עומדים בני־אדם שחומים שחורי־שער חמושים בקשת וחצים והם ממיתים את אורח לא־קרוא זה בלי חנינה. אבל בשעה שתגיע אליהם השמועה על התגלות המשיח, מיד יעברו את הנהר כשהם סדורים לשבטיהם וביד כל אחד דגל ועליו סמל השבט, יותר ממאה אלף אנשי מלחמה מזוינים, אשר יכניעו את כל העולם כלו תחת מרותם ומרות אלהיהם. אבל הכנעה זו תתקים בלי שפיכות דמים, משום שהעמים יודו במשלחתם האלהית. רק – וכאן בוקע ופורץ לתוך הפנטסיה העממית, שכֻּלה אהבת שלום, הד היסורים הגדולים שסבל העם – כנגד גרמניה ילחמו מלחמה לאמתה.

אבל לא רק הוכוח העיוני של החכמים, אלא שמועות ואגרות, שאינן מקוימות בעדים, וספורי תירים מספיקים עכשו לרעיון על עשרת השבטים מזון חדש. פתאם לפתע נמצאו בני־אדם, שראו או ששמעו דבר על עשרת השבטים, כאילו נתגשם בהם במראה ובדמיון מה שהעם הורה והוגה בלבו שלא מדעת. הנה באה השמועה, שמאחורי ארץ מרוקו הופיע מחנה של שמונה מאות אלף יהודים והם מהלכים בשורה ארוכה ואדירה לעומת ארץ ערב. אגרות שנתקבלו מליבוֹרנו מוסרות ידיעות מקהירה, שהשבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשי הולכים ומתקרבים אל העיר עזה וכמעט שהגיעו אליה. אבל דברים ברורים ומדויקים מאלה מודיע בשת 1644 למנשה בן ישראל אחד האנוסים ושמו אנטוניו די מונטיזינוס, אשר לאחר שחזר והתיהד נקרא שמו בישראל אהרן הלוי. אותו אדם מעיד את עדותו מפי הראיה ומקים את דבריו בשבועה. הוא מספר, שבזמן שעבר למסעיו הגיע עד אמריקה הדרומית. שם הכיר לדעת אינדיאני אחד, יליד־תערובת, ושמו פרנציסקו דֶל קסטילו. מפיו נודע לו, שהוא יודע היכן מקומם של עשרת השבטים, או על כל פנים מקום שבתם של יהודים השוכנים בנוף מסותר שבארץ, שקשה להגיע לשם. לבקשתו הביאו דל קסטילו באמת אל יהודים ילידי הארץ, שהודיעו לו, למונטיזינוס, שהנם מבני שבט ראובן. לדבריהם ישבו אבותיהם הקדמונים בארץ זו עוד לפני בוא האינדיאנים, ולא עוד אלא שבאחד האיים הסמוכים יושבים עוד שני שבטים מבני יוסף.

מסתבר מאליו, שאגדה קלה להתפשט מידיעה מדויקה, משום שהיא דבר המסור רק לאמונה ולא לבקורת. אבל מונטיזינוס מגן על ספורו מפני כל המערערים עליו. הוא הולך שוב פעם לאמריקה הדרומית, מאשר שוב פעם את פרשת ספורו שלו ומרחיב ומשלים אותו, וכששכב על ערש מיתתו נשבע שבועה שכל דבריו אמת הם.

אחר הדברים האלה שוב אי אפשר היה למנשה בן ישראל ולידידיו להטיל ספק באמִתָּהּ של העובדה. והוא מסתיע בה בלב בטוח כראיה לדבריו בספרו “מקוה ישראל”, שהוא הוציא בשנת 1650 באמסטרדם והמציא אותו לאוליבר קרומוֶל בצרוף בקשה בדבר התר ליהודים להתישב באנגליה. את בקשתו זו הוא מאשש בנמוקים שונים, ואחד מהם, שהעלה בידו על סמך הידיעות השונות והצפיות לגאולה, שנזדמנו יחד, הריהו מיוחד במינו: על פי התיאוריה, שמנשה עצמו קובע אותה, נמצא שעשרת השבטים נתפזרו עד ארץ טַרְטָר ועד ארץ סין. משם מצאו להם קבוצות בודדות או שבטים את הדרך אל היבשת האמריקנית. על כל פנים הרשות בידנו להחליט, ששרידיהם שעדין קימים בעולם כבר נגלו ונמצאו עכשו ושיבתם לארצם היא בגדר האפשרות. ואם כך הוא הדבר הרי כל רעיון הגאולה עומד להתגשם בפועל. ולפיכך, אם אנגליה תרשה עכשו ליהודים להתישב בה, אין היא מעמידה עצמה על ידי כך בסכנה גדולה, מאחר שהימים ימי ביאת המשיח והיהודים לא יֵשבו בה אלא זמן מועט. ומצד אחר – ודבר זה הריהו לגבי אדם ירא־שמים כקרומוֶל נמוק רב־ערך – אין הגאולה יכולה לבוא אלא אם פזור היהודים יהיה פזור גמור. נמצא אפוא שאנגליה תביא על עצמה חטאת גדולה, אם על ידי סרובה תתקומם למחשבת־הגאולה של אלהים ותעכב את קץ הגאולה.

מנשה לא זכה לראות בעיניו את פרי יגיעו והשתדלותו. עדין היתה מצויה באנגליה התנגדות גדולה יותר מדי לדבר זה. אבל ברי הוא, שעל כל פנים רצה קרומוֶל שנפשו של עצמו תהיה נקיה מעוון. ולפי־כך לא הקפיד על החדירה האטית של יהודים לאנגליה וגם היה מסיע אותה בדרך אי־אופיציאלית. מעתה שוב לא יכול היה אדם להטיל בו דופי, שעכב את גאולת היהודים.

ככה מקבלת הצפיה של העולם היהודי סיוע שאינו פוסק על ידי הוכוחים שהסביבה הנוצרית מתוכחת בענין זה בגלוי. ביאת המשיח משמשת בוכוחים הללו הנחה מוקדמת, שאין להטיל ספק בה. עמעום ומחלוקת מצויים רק בנוגע לטבעו של אותו המשיח. המאמינים במלכות של אלף שנה סבורים ששיבת היהודים לארצם וביאת המשיח אינן אלא פתרון־בינים של השאלה. במשך קיומה של מלכות זו תנתן ליהודים הזדמנות להודות במשיח האמתי, בישו הנוצרי, שגם הוא עתיד להתגלות בשניה במלכות החמישית. אחרים, שאינם כל כך בטוחים בהמרת היהודים, מקוים שתּעָשה פשרה בין המשיח היהודי והנוצרי. קרוֹמול, “הקדוש” המעשי, היה מאמין שבזמן קיומה של המלכות החמישית יקבלו היהודים את הדת הנוצרית בהמונים.

לעומת הדעות הללו, שיש בהן משל צמצום, מעמיד מנשה בן ישראל בספרו “אבן יקרה” את נקודת ההשקפה היהודית: ארבע המלכויות, המכוונות כנגד ארבע החיות אשר בחזון־הנבואה של יוחנן, כבר היו לעולמים ועברו ובטלו, הלא הן המלכות הבבלית, הפרסית, היונית והרוֹמאית. נמצא אפוא, שהמלכות החמישית תהיה מלכות היהודים.

מן הדעות והוכוחים הללו נקלטת לתוך הכרתו של ההמון הגדול מדה מספיקה למדי, שיש בה כדי לעורר בקרבו את הרגש, שהצפיה הדתית שלו אינה צריכה לפחד מפני אור היום. תחת אשר עד עכשו היתה הסביבה הזרה והאויבת המקיפה אותם מתיחסת בשלילה אל כל נדנוד של רגש ואל כל דבר מדבריהם, הרי הם רואים פתאם לפניהם את הפלא הגדול, שאותה הסביבה מסכימה לדעתם, מעודדת אותם ומסיעת בידם סיוע רוחני. ההשפעה, שהשפיעו מי שאינם יהודים על העולם היהודי כדי לעשותו נוח לקבל את הדברים והמאורעות המתרגשים ובאים, אין לזלזל בערכה. בלי השתתפות כזאת אי אפשר לעמוד כראוי על המאורעות הבאים לכל מלוא עומק פעולתם, על כל פנים עד כמה שהדבר נוגע ליהודי המערב.

חוץ מזה נצטרפה לכאן עובדה, שהיתה מתמידה וקימת זה מאה וחמשים שנה, שבני־אדם כבר התחילו להתרגל אליה ושעכשו הכניסו אותה לתוך מהלך־הדברים הכללי: היא האינקביזיציה ההישפנית ופרשת האנוסים הכרוכה בה. השקפתה של הקתוליות ההישפנית על הפצת האמונה האמתית והשלטתה היתה בעקרו של דבר פשוטה, אפשר לומר: פרימיטיבית. היא נבדלה מן הדרך שעל ידה הפיצו את אמונתם בעלי הדת המוחמדית רק בזה שתכסיסי מעשיה היו מסובכים ביותר, תחת אשר בנוגע לאכזריות עלתה היא עליה במדה יתרה.

האינקביזיציה, אפילו אם נסתכל בה הסתכלות היסטורית הריהי תופעה פסיכית. היא נוטלת את הלאו של “לא תרצח” ואת הרעיון הפשוט של אהבת אדם לאדם ובסיוע של הפלפולים ופטפוטי המלים של תורת־המשפט הכנסיָתית והדוֹגמַתִּית הריהי משתמשת בהם כדי להבזות ולהמית את בעל האמונה האחרת. היא מרחיבה את האמונה בין הבריות על ידי שהיא מעמידה את קרבנה בפני הבררה בין המים של הטבילה והאש של המדורה. חולית־בינים בין שני אלה משמשת שיטה ערמומית של ענויי רוח וענויי גוף שהיא המציאה. היהודים שנעשו קרבן למעשי הרשע האלה בהישפניה, בה בארץ שהיתה לשעבר המרכז הפורח שלהם, העמידו לעומת התופעה הפסיכולוגית האחת תופעה אחרת: עד כמה שלא גורשו מן הארץ או ברחו ממנה או מתו מן הענויים או בלהבות המדורות, היו מתנהגים, לאחר שטבלו ברצון או באונס, על פי כל המנהגים של הדת החדשה (ולא של האמונה החדשה) והיו מדקדקים במצוותיה כלפי חוץ, תחת אשר בפנים החזיקו בכל עוז ביהדות. הם חיו חיים של מראית עין; החשדנות של האינקביזיטורים שקדה לשמור את צעדיהם כל הימים, ובכל עת ובכל שעה היו צפויים לסכנה להתפס בשעה שהיו מקימים בסתר את חוקי דתם או חוגגים באחד המרתפים את החגים הלאומיים שלהם. הם יוצקים לתוך הקיום שנהגו מתחת לאדמה כל כך הרבה כח ודם־חיים, שדרכם זו מוסיפה להתקים לאחר פטירתם במשך כמה דורות, שבנים ובני בנים ודור רביעי עדין נושאים בקרבם את השניות הזאת של החיים, וכמו חיות שבויות הרי הם אורבים אצל הסדק שבשבכה כדי להשתמש ברגע הראשון של חוסר שמירה ולפרוץ מכלובם אל החופש שבחוץ־לארץ ולשוב שם, כשהם נגאלים ומאושרים, אל ירושת אבות המוטבעה בדמם. פעם בפעם, וגם בעת ההיא, מתמלאים ספסלי האולמים של בית־משפט האינקביזיציה אנוסים הנתבעים לדין על חטא של שמירת היהדות בסתר ושחטאם זה הוּכח. פעם בפעם עולות להבות המדורות השמימה ושורפות יהודים, שטבילת־ההמרה שלהם לא שנתה את רוחם ודעותיהם. אוֹטוֹדַפֶה הנערך ברוב תפארה שורף מָרָנים בקוּאֶנְקָה, גְרָנָדָה, סַן יַגוֹ דֶה קוֹמפוֹסְטֶלָה, קורדובה, לִיסַבּוֹן, וָלָדוֹליד ולימה. התרגזות גדולה עד כדי יאוש תקפה את האינקביזיציה ההישפנית למראה העובדה, שעדין עכשו, באמצע המאה השבע־עשרה, פורקים מעליהם צאצאיהם של מומרים, שנשתמדו לפני עִדן ועִדנים, את עול הדת החדשה. עדות היסטורית מאותו הדור מתארת את המצב תאור ברור ביותר: “בתי הנזירים והנזירות שבהישפניה ובפורטוגליה מלאים יהודים. אנשים לא מועטים צופנים את יהדותם בלבם ובשביל נכסים שמן העולם הזה הרי הם מתחפשים למחזיקים באמונה הנוצרית. יש ביניהם אחדים שלבם נוקפם והם בורחים מן הארץ כשיש יכולת בידם. באמסטרדם ובהרבה מקומות אחרים אנו מוצאים נזירים, אבגוסטינים, פרנציסקנים, יזואיטים ודומיניקנים. בהישפניה מצויים אֶפּיקורסים ונזירים חמוּרים, אשר אבותיהם וקרוביהם דרים בכאן כדי לקים את דת היהדות.”

הידיעות על שרפת מָרָנִים, הינו יהודים־קתולים, מתפשטות באותו הזמן במהירות גדולה על ידי הקשרים האישיים והמסחריים המרובים, שהיו קימים בין חצי־האי האיבֶּרִי ובין ארצות השפלה. כאן, בארץ של החופש הפנימי והחיצוני היוצא מגדר הרגיל, מצאו להם היהודים מקלט עוד בראשית הגרוש הכללי מהישפניה (בשנת 1492, היא השנה שהעולם נתרחב בה על ידי גלוי אמריקה). לכאן נמלטים רוב המרנים, שפרצו מבית־כלאם הנפשי. כאן עושים השבים אל עמם את הנסיון המרעיש לב, את הנסיון החמור והנלהב לסגל להם מחדש את צורות־האמונה הישנות ואת הלשון העברית, לשון מולדתם. מתוך נאמנות, העומדת למעלה מן המושג של התבוללות, מרבים כאן לכתוב ולפַיט ולקונן בלשון ההישפנית, והדבר הגיע לידי כך שבתוך עדת היהודים ההישפנית־הפורטוגזית נוצרה מעין אקדֶמְיָה הישפנית לפיטנים. בסביבה כזו, שכל כך הרבה אנשים פתרו בה מתוך קרבנות וסכנות שאינם מצויים את שאלת השיבה אל עמם ואת שאלת השחרור בשביל עצמם, מוכן היה, כמובן מאליו, קרקע נוח ביותר בשביל הרעיון הכללי של גאולת ישראל. הרושם שעשו מעשי המרנים וגורלם האישי על שאר היהודים היה עצום. הם מצאו אצלם מה שמצאו אצל יהודי פולניה: חיים ומיתה על קדוש השם; והמשפטים החדשים, שהלכו ונערכו בהישפניה יום יום, המציאו בלי חשך מזון חדש לדמיון ולצפיה של העם.

עוד בשנת 1632, בימי מלכותו של פיליף הרביעי, נערכו משפטי אינקביזיציה חשובים, ביחוד בוָלָדוליד. בשנת 1639 נתבעו לדין ששים ושלשה מרנים, ומהם נדונו לשרפה שבעה־עשר. ביניהם נמצא הרופא פרנציסקו מאלדוֹנָה סילוה, אשר גורלו הרעיש ביותר את הלבבות. הוא העז להודות ביהדות בגלוי וגם להטיף לה לאחרים. הוא קרא לעצמו בשם אליהו נָזַרֶנוֹ והיה חי כדרך שחיו האיסים. ארבע־עשרה שנה חבשו אותו בבית־האסורים והיו עורכים וכוחים עמו לעתים קרובות, כדי לרופף את רוחו ולהחזירו למוטב. לסוף הפסיקו את היגיעות הללו ושרפוהו. ועוד יותר מזה גדל הרושם שעשה בעולם גורלו של מרני צעיר, יצחק דה קסטרו־טַטְרַס, שנמלט עם הוריו לאמסטרדם ושם גמר בלבו לעורר בקרב המרנים תנועה של תשובה אל היהדות. לתכלית זו הלך לברזיליה, אבל בדרך מסעו הֻכַּר בבַהִיָה ונאסר והובא לליסבון. שם הועמד לפני בית־דין של האינקביזיציה ונדון למיתה ונשרף במדורה. ומתוך הלהבות השמיע את קולו וקרא באזני העולם את הקריאה: “שמע ישראל!” והעולם שמע ונזדעזע. אפילו לא־יהודים נרעשו למראה גבורת־אמונה כזו. ועוד מספרים מעשה בדון לוֹפֶה דה וֶרה אי אֲלַרְקוֹן, הישפני צעיר, בן למשפחת אצילים עתיקה, שלמוד הלשון העברית והדוגמאות שראה בסביבתו גרמו לו להתיהד. חבשוהו בבית־האסורים ועד שמת מיתת שרפה במדורה אנוסים היו מעַניו לסתום את פיו, לפי שכל הזמן עמד במרדו ובקשיות ערפו והיה קורא בלי הפוגות את שם אלהי ישראל.

כל הדברים הללו כאחד: גורל חיצוני וגורל פנימי, מערכי־נפש ומאורעות של הזמן, מעשים שבהכרח ומעשים שבמקרה, דברים שבכח ודברים בעתם בכללותם ובפעולת־הגומלים שלהם – עשו את היהודים מוכנים ומזומנים לקראת הופעתו של אדם, אשר מתוך אמונה מספיקה בעצמו הציע את עצמו כמַשלים גורלם. תקופה ואדם התחילו להיות כשרים ובשולים זה לזה.