יא מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהִנִּיחוֹ אָבִיו בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ. בְּכָל יוֹם הָיְתָה אִמּוֹ מוֹדַדְתּוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב טְבָחַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: “אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים” (איכה ב, כ). מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: “אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא” (שם). (יומא לח ע"ב).
שֶׁהִנִּיחוֹ וגו' – שמת אביו כשהיה תינוק.
מוֹדַדְתּוֹ בִּטְפָחִים – מודדת את גובהו בעזרת ידיה (והטפח הוא גודלה של יד קמוצה לאגרוף).
מִשְׁקָלוֹ – כנגד התוספת שהוסיף לגובהו מן היום הקודם.
טְבָחַתּוּ – שחטה אותו.
יִרְמְיָה – מחבר מגילת איכה.
“עֹלְלֵי טִפֻּחִים” – מילים הנדרשות על תינוקות שנמדדו בעזרת הטפחים.
“אִם יֵהָרֵג” וגו' – עונש הוא לכם על הריגת זכריה הנביא הכוהן במקדש (דברי הימים ב כד, כ־כב).
*
יב מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן. הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם לְמָה הֵם מִתְבַּקְּשִׁים. אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם אָנוּ בָּאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: “אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם” (תהלים סח, כג); “מִבָּשָׁן אָשִׁיב” – מִבֵּין שִׁנֵּי אַרְיֵה, “אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם” – אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִים בַּיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ קָפְצוּ כֻּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם וְאָמְרוּ: מָה הַלָּלוּ, שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ – כָּךְ, אָנוּ שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: “כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה” (שם מד, כג) (גיטין נז ע"ב).
לְקָלוֹן – כדי לשבת בבתי זונות.
הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם וגו' – חשו מה יהיה גורלם.
דָּרַשׁ – למד על יסוד פסוק.
“אָשִׁיב” – ואביא לעולם הבא.
מִבֵּין שִׁנֵּי אַרְיֵה – דרשה על המילה “מבשן”.
נָשְׂאוּ יְלָדִים וגו' – הבנים הסיקו מסקנה לגבי עצמם בדרך של לימוד על דרך קל וחומר.
מָה הַלָּלוּ וגו' – אם הבנות, שמקובל היה להושיבן בבתי זונות, איבדו עצמן לדעת, הבנים, שאינם מורגלים בכך, בוודאי חייבים לעשות כך.
*
יג מַעֲשֶׁה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ שְׁנֵיהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד. זֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי עֶבֶד, שֶׁאֵין כְּיָפְיוֹ בְּכָל הָעוֹלָם; וְזֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי שִׁפְחָה, שֶׁאֵין בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּיָפְיָהּ. אָמְרוּ: בּוֹא וְנַשִּׂיאֵם זֶה לָזֶה וּנְחַלֵּק בִּוְלָדוֹת. הִכְנִיסוּם לַחֶדֶר. זֶה יוֹשֵׁב בְּקֶרֶן זָוִית זוֹ וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּקֶרֶן זָוִית זוֹ. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי, כּוֹהֵן בֶּן כּוֹהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶשָּׂא שִׁפְחָה? וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי, כּוֹהֶנֶת בַּת כּוֹהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶנָּשֵׂא לְעֶבֶד? – וּבָכוּ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה, עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָם. וַעֲלֵיהֶם קוֹנֵן יִרְמְיָה: “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם” (איכה א, טז) (גיטין נח ע"א).
לְיָמִים – לאחר שנים.
נִזְדַּוְּגוּ – נפגשו (אדוניהם של בני ר' ישמעאל).
נְחַלֵּק בִּוְלָדוֹת – נמכור את צאצאיהם (היפים) ונחלק בינינו את הסכום שנקבל תמורתם.
בְּקֶרֶן זָוִית – בפינה.
נָפְלוּ וגו' – זה על צווארו של זה.
גָּעוּ בִּבְכִיָּה – פרצו בבכי.
יִרְמְיָה – ראו בקטע יא.
*
יד מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ − (“צָפְנַת” – שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בְּיָפְיָהּ; “בַּת פְּנִיאֵל” – בִּתּוֹ שֶׁל כּוֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים) – שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כָּל הַלַּיְלָה. לְמָחָר הִלְבִּישָׁהּ שִׁבְעָה חֲלוּקִים וְהוֹצִיאָהּ לְמָכְרָהּ. בָּא אָדָם שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֶת יָפְיָהּ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח קַח, שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלֹּו. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. הִפְשִיטָהּ שִׁשָּׁה חֲלוּקִים, וּשְׁבִיעִי קְרָעַתּוּ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ – עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ הַגִּבּוֹר לָמָּה לֹא תָּחוּס? וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: “בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר… כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ” (ירמיה ו, כו) “עָלַיִךְ” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “עָלֵינוּ” – כִּבְיָכוֹל, עָלַי וְעָלַיִךְ בָּא שׁוֹדֵד (גיטין נח ע"א).
לִפְנַי וְלִפְנִים – בקודש הקודשים שבמקדש.
נִתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי – מי שלקח אותה בשבי אנס אותה.
חֲלוּקִים – כותנות.
רֵיקָא – שוטה, בער.
לִקַּח – לקנות.
כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית או חולשה).
עָלַי וְעָלַיִךְ – על בת ציון ועל הקב"ה (הדובר בפסוק).
*
טו מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה אַחַת, שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְעֶשֶׂר שִׁפְחוֹתֶיהָ, וּנְטָלָהּ נָכְרִי אֶחָד, וְהָיְתָה מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. יוֹם אֶחָד נָתַן לָהּ כַּדָּהּ וְאָמַר לָהּ: צְאִי וְהָבִיאִי לִי מַיִם. עָמְדָה אַחַת מִשִּׁפְחוֹתֶיהָ וּנְטָלַתּוּ מִמֶּנָּה. אָמַר לָהּ: מַהוּ? אָמְרָה לוֹ: חַיֵּי רֹאשְׁךָ, אֲדוֹנִי, אֲנִי הָיִיתִי מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שְׁפָחוֹת שֶׁל אִמָּהּ שֶׁל רִיבָה זוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרֶיהָ שִׁגְּרָהּ בַּת חוֹרִין, הִיא וְעֶשֶׂר שִׁפְחוֹתֶיהָ.
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבֵּית, וּנְטָלָהּ נָכְרִי אֶחָד, וְהָיְתָה מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. בָּא לוֹ בַּעַל הַחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ: הוֹצֵא רִיבָה זוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: אַל תּוֹצִיאֶנָּה. שׁוּב בָּא לוֹ בַּעַל הַחֲלוֹם, אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מוֹצִיאָהּ הֲרֵינִי הוֹרֶגְךָ. עָמַד וְהוֹצִיאָהּ. וְהָיָה מְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ, אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מָה יְהֵא בְּסוֹפָהּ שֶׁל רִיבָה זוֹ. כְּשֶׁהִיא הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ צָמְאָה וְיָרְדָה לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן. כֵּיוָן שֶׁהִנִּיחָה יָדָהּ עַל הַכֹּתֶל יָצָא עָלֶיהָ נָחָשׁ וּנְשָׁכָהּ וּמֵתָה, וְהָיְתָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. יָרַד וּנְטָלָהּ וְהֶעֱלָהּ וּקְבָרָהּ. בָּא וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: עַם זֶה שֶׁאַתְּ רוֹאָה, לֹא כָּעַס עֲלֵיהֶם אֶלָּא אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (אדר“נ, נו”א, יז).
רִיבָה – נערה.
נְטָלָהּ – קנה אותה.
מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה – גדלה והולכת.
מַהוּ? – מה פירוש הדבר?
חַיֵּי רֹאשְׁךָ – לשון שבועה.
שִׁגְּרָהּ וגו' – שלח אותה לחופשי.
בַּעַל הַחֲלוֹם – המלאך הממונה על החלומות.
הַכֹּתֶל – דופנות הבאר.
*
טז תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן: כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי מֵילָת הָיוּ מַצִּיעִין תַּחְתָּיו, וּבָאוּ עֲנִיִּים וּמְקַפְּלִים אוֹתָם מֵאַחֲרָיו.
וּמַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לְקֻפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ בַּיּוֹם. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם! וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ “אָמֵן”.
וּמַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים סָאתַיִם יַיִן לְצִיקֵי קְדֵרָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם! וְלֹא עָנוּ אַחֲרֶיהָ “אָמֵן”, שֶׁשּׁוֹמֶרֶת יָבָם הָיְתָה.
אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' צָדוֹק: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא רָאִיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ. קָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה: “אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ” (שיר השירים א, ח) − אַל תִּקְרָא "גְּדִיֹּתַיִךְ” אֶלָּא “גְּוִיּוֹתַיִךְ”.
וּמַעֲשֶׂה בְּרַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִיְּרוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִים אַחֲרָיו. רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְּהֶמְתָּם שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? שָׁתְקָה. שׁוּב אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הֵיכָן הָלַךְ? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לֹא כָּךְ מוֹשְׁלִים מָשָׁל בִּירוּשָׁלַיִם: “מֶלַח מָמוֹן חָסֵר” (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: “חָסֶד”)? – וְשֶׁל חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי? אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי, כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, הָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ אֶלֶף אֲלָפִים דֵּינְרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ.
בָּכָה רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם; וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מוֹסְרָם בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה, וְלֹא בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה, אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּם שֶׁל אֻמָּה שְׁפָלָה (כתובות סה ע“א–סז ע”א; אדר“נ, נו”א, יז).
תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).
נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן – מעשירי ירושלים (ראו קטע ב).
כְּלֵי מֵילָת וגו' – היו מרפדים את המקום שעבר בו בבגדי צמר משובח.
וּמְקַפְּלִים וגו' – ולוקחים לעצמם.
פָּסְקוּ – קצבו לה מרכוש בעלה (כשמת או גירש אותה).
לְבוֹ בַּיּוֹם – לצורך כל יום ויום.
כֶָּךְ תִּפְסְקוּ וגו' – שהיתה הקצבה מעטה בעיניה וכעסה.
סֶָאתַיִם וגו' – שני סאים יין (הסאה היא כשישה ליטרים) לתיבול התבשילים בכל שבוע.
שׁוֹמֶרֶת יָבָם – מי שהתאלמנה בלא ילדים וממתינה לאחי בעלה שיגדל כדי שיוכל לשאת אותה או לחלוץ לה.
וְלֹא עָנוּ וגו' – כי לא רצו שבנותיהם ייקלעו למצב דומה.
אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה – לשון שבועה: לא אזכה לראות בגאולה אם איני דובר אמת.
טַלְפֵי – פרסות.
עַכּוֹ – שוק עבדים.
אַל תִּקְרֶָא – שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל (אך לא תמיד) על ידי שינוי ניקודן.
“וּרְעִי אֶת…” וגו' – פרנסי את גופך בליקוט בין עקבי בעלי חיים.
רִיבָה – נערה.
מֶלַח מָמוֹן חָסֵר – אין מלח היכול לשמור על ממון (כפי שהוא שומר על מזון).
חָסֶד – כלומר: “מלח ממון חסד”, שמעשי חסד הם השומרים על הממון כמלח, ובית אביה לא עשה די חסדים.
בָּא זֶה וגו' – כספיהן של שתי המשפחות היו מעורבים זה בזה ואבדו יחדיו.
בְּיַד בְּהֶמְתָּם – ומתפרנסים מגללי הבהמות.
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.