א שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעִים שָׁנָה קֹדֶם חֻרְבַּן הַבַּיִת לֹא הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין, וְלֹא הָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, וְלֹא הָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק, וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַד שֶׁגָּעַר בָּהֶן רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמָר: הֵיכָל, הֵיכָל! מִפְּנֵי מָה אַתָּה מַבְעִית עַצְמְךָ? יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ, שֶׁסּוֹפְךָ עָתִיד לֵחָרֵב, וּכְבָר נִתְנַבֵּא עָלֶיךָ זְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹ: “פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ” (זכריה יא, א) (יומא לט ע"ב).

גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין – ביום כיפורים שלפו גורלות מתוך קלפי לבחירת שני שעירים, אחד לה' ואחד לעזאזל, ואם עלה הגורל ביד ימינו של הכוהן, שהיא היד המובחרת, נתפס הדבר כאות לטובה.

לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין – חוט של צמר אדום שהיה נקשר ביום הכיפורים על פתח אולם בית המקדש, ואם הלבין – ידעו ישראל שנמחלו להם חטאיהם.

נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק – אם כבה הנר במנורת המקדש שהיה מאיר כלפי מערב, לכיוון בית קודש הקודשים, היה זה אות מבשר רעות.

מָה אַתָּה מַבְעִית עַצְמְךָ – מדוע אתה בעצמך מפחיד אותנו?

לְבָנוֹן – אחד מכינוייו של בית המקדש על פי המדרש.

*

ב אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה” (משלי כח, יד)? − עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ, עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר.

“עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם”.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא. עָשָׂה סְעוּדָה. אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא. בָּא וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב. אָמַר לוֹ: הֲרֵי שׂוֹנֵא אַתָּה לִי, וּמָה לְךָ כָּאן? עֲמֹד וְצֵא! אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּבָאתִי – הַנִּיחֵנִי, וְאֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל מָה שֶׁאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה. אָמַר לוֹ: לֹא. – אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי חֲצִי סְעוּדָתְךָ. − לֹא! – אֶתֵּן לְךָ דְּמֵי כָּל סְעוּדָתְךָ. – לֹא! תְּפָסוֹ בְּיָדוֹ, הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ.

אָמַר בַּר קַמְצָא: הוֹאִיל וְיָשְׁבוּ חֲכָמִים וְלֹא מִחוּ בּוֹ – מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם – אֵלֵךְ וְאַלְשִׁין עֲלֵיהֶם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. בָּא וְאָמַר לוֹ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים. אָמַר לוֹ: − מִי יֹאמַר? אָמַר לוֹ: שְׁלַח לָהֶם קָרְבָּן וְתִרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ.

הָלַךְ וְשָׁלַח בְּיָדוֹ עֵגֶל מְשֻׁלָּשׁ. בַּהֲלִיכָתוֹ הֵטִיל בּוֹ בַּר קַמְצָא מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם, וְיֵשׁ אוֹמְרִים – בְּדֻקִּין שֶׁבְּעַיִן, מָקוֹם שֶׁלָּנוּ הֲרֵי הוּא מוּם וְלָהֶם אֵינוֹ מוּם. אָמְרוּ חֲכָמִים לְהַקְרִיבוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת; אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיַה בֶּן אַבְקוּלַס: יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים קְרֵבִים לַמִּזְבֵּחַ. אָמְרוּ לַהֲרֹג אֶת בַּר קַמְצָא, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ וִיסַפֵּר לַמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם רַ' זְכַרְיָה: יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים – יֵהָרֵג.

(אָמַר רַ' יוֹחָנָן: עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַ' זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהִגְלַתְנוּ מֵאַרְצֵנוּ).

“מַקְשֶׁה לִבּוֹ” – כמתואר בסיפור על קמצא ובר קמצא המובא מיד בהמשך.

עַל קַמְצָא – בגלל מעשה הקשור בשמות קמצא ובר קמצא.

עַל תַּרְנְגוֹל וגו' – ראו להלן, קטע ה.

עַל יָתֵד וגו' – ראו להלן, קטע ח.

שַׁמָּשׁוֹ – משרתו.

בָּא וּמְצָאוֹ – בא בעל הסעודה ומצא את בר קמצא.

ְּמֵי – מחיר.

לֹא מִחוּ בּוֹ – לא עיכבו את בעל הסעודה (ממעשיו) ואף לא העירו לו.

מִכְּלָל שֶׁנּוֹחַ לָהֶם – משמע שהדבר ראוי בעיניהם.

מִי יֹאמַר? – איך אדע שזה נכון?

תִּרְאֶה אִם יַקְרִיבוּהוּ – והיה מותר לקבל במקדש קורבנות מנוכרים.

עַגֶל מְשֻׁלָּשׁ – עגל בן שלוש.

הֵטִיל… מוּם בְּנִיב שְׂפָתַיִם – גרם לפגיעה קלה בשפתו העליונה של הקורבן.

דֻּקִּין שֶׁבְּעַיִן – בקרום העליון של העין.

שֶׁלָּנוּ – ליהודים.

וְלָהֶם – לנוכרים.

מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת – כדי לשמור על יחסים טובים עם הקיסר.

יֹאמְרוּ, בַּעֲלֵי מוּמִים וגו' – וילמדו ממקרה זה הלכה חדשה, שמותר להקריב בעלי חיים שיש בהם מום.

יֹאמְרוּ: מֵטִיל מוּם וגו' – וילמדו ממקרה זה הלכה חדשה שלפיה יש להטיל עונש מוות על מי שמטיל במכוון מום בקורבן.

עַנְוְתָנוּתוֹ – חששו מפעילות נמרצת.

*

עָלָה עֲלֵיהֶם נֵירוֹן קֵיסָר. כְּשֶׁהִגִּיעַ זָרַק חֵץ לְמִזְרָח – וְחָזַר וְנָפַל בִּירוּשָׁלַיִם; לְמַעֲרָב – חָזַר וְנָפַל בִּירוּשָׁלַיִם, וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם.

אָמַר נֵירוֹן קֵיסָר לְתִינוֹק: פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ. אָמַר לוֹ: “וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׁרָאֵל” (יחזקאל כה, יד) − אָמַר נֵירוֹן קֵיסָר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְהַחֲרִיב בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר לְקַנֵּחַ יָדוֹ בִּי. בָּרַח וְהָלַךְ וְנִתְגַּיֵּר, וּמִמֶּנּוּ יָצָא רַ' מֵאִיר.

עָלָה עֲלֵיהֶם אֶסְפַּסְיָנוֹס קֵיסָר, בָּא וְצָר עַל יְרוּשָׁלַיִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים. הָיוּ שָׁם שְׁלוֹשָׁה עֲשִׁירִים: נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ וּבֶן צִיצִית הַכְּסָת (“נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן” − שֶׁנָּקְדָה לוֹ חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ; “בֶּן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ” – שֶׁכָּל הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב יוֹצֵא כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ; “בֶּן צִיצִית הַכְּסָת” – שֶׁהָיְתָה צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת עַל גַּבֵּי כְּסָתוֹת). אֶחָד אָמַר: אֲנִי אֲפַרְנֵס בְּחִטִּים וּשְׂעוֹרִים, וְאֶחָד אָמַר – בְּיַיִן וּבְמֶלַח וּבְשֶׁמֶן, וְאֶחָד אָמַר – בְּעֵצִים. (שִׁבְּחוּ חֲכָמִים אֶת בַּעַל הָעֵצִים, שֶׁהָיָה רַ' חִסְדָּא אוֹמֵר: אוֹצָר אֶחָד שֶׁל חִטִּים טָעוּן שִׁשִּׁים אוֹצָרוֹת שֶׁל עֵצִים כְּנֶגְדּוֹ). פָּתְחוּ אֶת אוֹצְרוֹתֵיהֶם וְנִמְצָא בְּיָדָם כְּדֵי פַּרְנָסַת עֶשְׂרִים שָׁנָה וְאַחַת. הָיוּ שָׁם בִּרְיוֹנִים. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: נֵצֵא וְנַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עִם הָרוֹמִיִּים; לֹא הִנִּיחוּם, וְאָמְרוּ לָהֶם: נֵצֵא וְנַעֲשֶׂה מִלְחָמָה עִמָּהֶם. אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים: לֹא יַעֲלֶה בְּיָדֵנוּ כְּלוּם. עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אוֹתָם הָאוֹצָרוֹת שֶׁל חִטִּים וּשְׂעוֹרִים – וְגָבַר הָרָעָב בָּעִיר.

מָרְתָא בַּת בַּיְתּוֹס – הָעֲשִׁירָה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִםִ הָיְתָה. שִׁגְּרָה שָׁלִיחַ וְאָמְרָה לוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי סֹלֶת. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה הַסֹּלֶת. בָּא וְאָמַר לָהּ: סֹלֶת אַיִן, פַּת נְקִיָּה יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ. בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת נְקִיָּה אַיִן, פַּת קִבָּר יֵשׁ, אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכְּרָה אַף זוֹ. בָּא וְאָמַר לָהּ: פַּת קִבָּר אַיִן, קֶמַח שְׂעוֹרִים יֵשׁ. אָמְרָה לוֹ: לֵךְ הָבֵא. עַד שֶׁהָלַךְ נִמְכַּר אַף זֶה. חָלְצָה נְעָלֶיהָ וְאָמְרָה: אֵצֵא וְאֶרְאֶה, שֶׁמָּא אֶמְצָא דָּבָר לֶאֱכֹל. נִטְפְּלוּ גְּלָלִים בְּרַגְלָהּ וּמֵתָה. קָרָא עָלֶיהָ רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: “הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ” (דברים כח, נו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: גְּרוֹגֶרֶת שֶׁל רַ' צָדוֹק אָכְלָה וְנֶאֶנְסָה וּמֵתָה. וּבִשְׁעַת מִיתָתָהּ הוֹצִיאָה כָּל כַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ וּזְרָקָתַם לַשּׁוּק, אָמְרָה: אֵלּוּ לָמָּה לִי? וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ… לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת ה'” (יחזקאל ז, יט).

גְּרוֹגֶרֶת שֶׁל רַ' צָדוֹק מַהִי? רַ' צָדוֹק יָשַׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּתַעֲנִית שֶׁלֹּא

תֶּחֱרַב יְרוּשָׁלַיִם, וְכָל מָה שֶׁאָכַל הָיָה נִרְאֶה מִבַּחוּץ. כְּשֶׁבָּא לְהַבְרוֹת עַצְמוֹ הֵבִיאוּ לוֹ

גְּרוֹגָרוֹת וְהָיָה מוֹצֵץ מֵימֵיהֶן וְזוֹרְקָן.

נֵירוֹן – קיסר רומי.

זָרַק חֵץ וגו' – עמד בירושלים וממנה ירה לכל כיוון, ותמיד חזר החץ אל ירושלים (סימן שאת העיר הזו עליו להרוס).

תִּינוֹק – ילד.

פְּסֹק לִי פְּסוּקְךָ – מה הפסוק שלמדת היום?

“אֱדוֹם” – כינוי מקובל לאימפריה הרומית.

לְקַנֵּחַ יָדוֹ בִּי – להטיל את העונש עלי.

שֶׁנָּקְדָה וגו' – שזרחה בעבורו השמש (כשהיה צריך להחזיר עד שעה מסוימת חוב בעבור בארות מים שקנה לעולי רגלים, והתעכבה השמש בשקיעתה עד שהחזירו [גיטין נו ע"א]).

צִיצָתוֹ נִגְרֶרֶת וגו' – כשהיה הולך ברחובות, היו מפארים לכבודו את הדרכים בכסתות (כריות), והיו ציציות בגדיו נגררות על גבי הכסתות.

אֲפַרְנֵס – אכלכל (את כל תושבי ירושלים).

אוֹצָר אֶחָד וגו' – כדי לאפות כמות מסוימת של חיטים, נדרשת כמות גדולה פי שישים של עצים, ועל כן המנדב עצים ראוי לשבח מיוחד.

כְּדֵי פַּרְנָסַת – מספיק בשביל לכלכל.

בִּרְיוֹנִים – אנשים אלימים וקנאים.

הִנִּיחוּם – איפשרו להם.

לֹא יַעֲלֶה בְּיָדֵנוּ – לא נצליח.

שִׁגְּרָה – שלחה.

נְקִיָּה – לחם עשוי חיטה משובחת.

פַּת קִבָּר – לחם עשוי קמח חיטה גס.

נִטְפְּלוּ – נדבקו ברגליה (היחפות).

וּמֵתָה – מתחושה של גועל נפש.

קָרָא עָלֶיהָ – ביאר (את הפסוק) בקשר אליה.

“לֹא נִסְּתָה” – אינה רגילה.

גְּרוֹגֶרֶת שֶׁל רַ' צָדוֹק – תאנה יבשה שמצץ ר' צדוק (וראו להלן).

נֶאֶנְסָה – נחנקה.

כָּל מָה שֶׁאָכַל וגו' – נעשה רזה, ובגלל רזונו נראה המזון שבגופו כלפי חוץ.

לְהַבְרוֹת – להאכיל.

*

יָצָא רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, רָאָה אֶת אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו. אָמַר: בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו יְכוֹלִים לַעֲמֹד בְּחֵילוֹתָיו שֶׁל אֶסְפַּסְיָנוֹס? אֵין תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁאֵצֵא מִן הָעִיר.

אַבָּא סִיקָרָא בֶּן בַּטִּיחַ, רֹאשׁ בִּרְיוֹנֵי יְרוּשָׁלַיִם, בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה. שָׁלַח לוֹ רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בּוֹא אֶצְלִי בְּצִנְעָא. בָּא. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: עַד מָתַי אַתֶּם עוֹשִׂים כָּךְ וּמְמִיתִים אֶת כָּל הָעוֹלָם בָּרָעָב? אָמַר לוֹ: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֹמַר לָהֶם דָּבָר יַהַרְגוּנִי. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: רְאֵה לִי תַּקָּנָה שֶׁאֵצֵא מִכָּאן, אֶפְשָׁר שֶׁתְּהֵא הַצָּלָה מוּעֶטֶת.

אָמַר לוֹ אַבָּא סִיקָרָא: עָשִׂינוּ בֵּינֵינוּ שֶׁלֹּא יֵצֵא אָדָם מִכָּאן אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מֵת. אָמַר רַ' יוֹחָנָן: הוֹצִיאוּנִי בִּדְמוּת מֵת. אָמַר בֶּן בַּטִּיחַ: עֲשֵׂה עַצְמְךָ חוֹלֶה וְיָבוֹאוּ הַכֹּל לְבַקֶּרְךָ, וְהָבֵא דָּבָר שֶׁל סִרְחוֹן וְהַנַּח אֶצְלְךָ, וְיִהְיוּ אוֹמְרִים “מֵת רַ' יוֹחָנָן!” וְיִכָּנְסוּ תַּלְמִידֶיךָ וְיִשְּׂאוּ אֶת אֲרוֹנְךָ וּבְנֵי אָדָם אֲחֵרִים לֹא יִשָּׂאוּהוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בְּגוּפְךָ שֶׁהוּא קַל, − שֶׁהֲרֵי הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁהַחַי קַל מִן הַמֵּת.

עָשָׂה רַ' יוֹחָנָן כָּךְ. שָׁלַח וְקָרָא לְתַלְמִידָיו רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: בָּנַי! עִמְדוּ וְהוֹצִיאוּנִי מִכָּאן. עֲשׂוּ לִי אָרוֹן וְאֶשְׁכַּב בְּתוֹכוֹ. אָחַז רַ' אֱלִיעֶזֶר מֵרֹאשׁוֹ וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ מֵרַגְלָיו. הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה, עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל שַׁעַרֵי יְרוּשָׁלַיִם. אָמְרוּ לָהֶם הַשּׁוֹעֲרִים: מִי הוּא זֶה? אָמְרוּ לָהֶם: מֵת הוּא. וְכִי אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאֵין מְלִינִין אֶת הַמֵּת בִּירוּשָׁלַיִם? בִּקְּשׁוּ לִדְקֹר בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמֵּת. אָמַר לָהֶם: יֹאמְרוּ, רַבָּם דָּקְרוּ! בִּקְּשׁוּ לְדָחֳפוֹ, אָמַר לָהֶם: יֹאמְרוּ, רַבָּם דָּחֲפוּ! – פָּתְחוּ לוֹ הַשַּׁעַר וְיָצָא.

הָיוּ מוֹלִיכִים אוֹתוֹ עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֵצֶל אֶסְפַּסְיָנוֹס. פָּתְחוּ הָאָרוֹן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ! שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הַמֶּלֶךְ! אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: חַיָּב אַתָּה שְׁתֵּי מִיתוֹת, אַחַת, שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לִי מֶלֶךְ, וַאֲנִי אֵינִי מֶלֶךְ; וְעוֹד, אִם מֶלֶךְ אֲנִי – עַד עַכְשָׁו מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶצְלִי? אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: שֶׁאָמַרְתָּ “לֹא מֶלֶךְ אֲנִי” – בֶּאֱמֶת מֶלֶךְ אַתָּה, שֶׁאִלְמָלֵא הָיִיתָ מֶלֶךְ לֹא נִמְסְרָה יְרוּשָׁלַיִם בְּיָדֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל” (ישעיה י, לד) − וְאֵין אַדִּיר אֶלָּא מֶלֶךְ; וְשֶׁאָמַרְתָּ “אִם מֶלֶךְ אֲנִי – מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶצְלִי עַד עַכְשָׁו?” – בִּרְיוֹנִים שֶׁבָּנוּ לֹא הִנִּיחוּנִי. אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ – לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? – שָׁתַק רַ' יוֹחָנָן.

(קָרָא עָלָיו רַב יוֹסֵף – וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' עֲקִיבָא: − “מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל” (שם מד, כה) – הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ: נוֹטְלִין צְבָת וּמְסַלְּקִין אֶת הַדְּרָקוֹן וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ וְאֶת הֶחָבִית מַנִּיחִין).

אַרְבָּעָה דּוּכָסִים הָיוּ בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד: דּוּכָס שֶל עַרְבִיִּים, פַּנְגָּר שְׁמוֹ, דּוּכָס שֶׁל אַפְרִיקָא, דּוּכָס שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְדוּכָס שֶׁל פָּלֶסְטִינִי, הִתְחִילוּ מוֹשְׁלִין מְשָׁלוֹת לִפְנֵי רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: חָבִית שֶׁקִּנֵּן נָחָשׁ בְּתוֹכָהּ – כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ? אָמַר לָהֶם: מְבִיאִין חוֹבֵר וְחוֹבְרִין אֶת הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת הֶחָבִית. אָמַר פַּנְגָּר: הוֹרְגִין אֶת הַנָּחָשׁ וְשׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית. – מִגְדָּל שֶׁקִּנֵּן בּוֹ נָחָשׁ, כֵּיצַד עוֹשִׂין? – אָמַר לָהֶם: מְבִיאִין חוֹבֵר וְחוֹבְרִין אֶת הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת הַמִּגְדָּל. – אָמַר פַּנְגָּר: הוֹרְגִין אֶת הַנָּחָשׁ וְשׂוֹרְפִין אֶת הַמִּגְדָּל. אָמַר רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְפַנְגָּר: כָּל הַשְּׁכֵנִים שֶׁעוֹשִׂים רָעָה – לְעַצְמָם עוֹשִׂים. לֹא דַּיְּךָ שֶׁאֵין אַתָּה מְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא, אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְלַמֵּד עָלֵינוּ קַטֵגוֹרְיָא. אָמַר לוֹ: טוֹבַתְכֶם אֲנִי דּוֹרֵשׁ, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁבַּיִת זֶה קַיָּם הַמַּלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת בָּכֶם; נֶחֱרַב הַבַּיִת הַזֶּה – אֵין הַמַּלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת בָּכֶם. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: הַלֵּב יוֹדֵעַ אִם לְעֵקֶל אִם לַעֲקַלְקַלּוֹת.

שׁוֹלְקִין – מבשלים במים.

תַּקָּנָה – פתרון, תיקון המצב.

בְּצִנְעָא – בסתר.

עָשִׂינוּ בֵּינֵינוּ – הסכמנו.

דָּבָר שֶׁל סִרְחוֹן – נבלת חיה.

מְלִינִין – משאירים למשך הלילה.

בִּקְּשׁוּ לִדְקֹר – כדי לוודא שהוא מת.

מֶלֶךְ – קיסר רומי.

אִלְמָלֵא – לוּלי.

הַלְּבָנוֹן – מכינויי בית המקדש.

דְּרָקוֹן – נחש.

לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין וגו' – האם לא ראוי לשבור את החבית (ירושלים) כדי להיפטר מן הנחש (הבריונים)?

“וְדַעְתָּם יְסַכֵּל” – מסלק מן החכמים את חוכמתם.

הָיָה צָרִיךְ – רבן יוחנן.

הֶחָבִית מַנִּיחִין – ולא פוגעים בה.

דֻּכָּסִים – נסיכים.

בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד – בפגישת רבן יוחנן ואספסיאנוס.

פָּלֶסְטִינִי – הוא שמה הרומי של ארץ ישראל.

מְשָׁלוֹת – משלים (ובהם החבית היא סמל לירושלים, המגדל – למקדש, והנחש – למורדים).

קִנֵּן – בנה לו קן.

חוֹבֵר – מי שיודע לכשף נחשים.

כָּל הַשְּׁכֵנִים וגו' – אדם המסייע לאויב לפגוע בשכנו, סופו שייפגע בעצמו מאותו האויב, והערבים יושבים בשכנות לארץ ישראל.

מִתְגָּרוֹת – נלחמות.

הַלֵּב יוֹדֵעַ וגו' – פתגם הוא: רק לבו של אדם יודע את כוונתו האמיתית: אם היא לטובה (כשהוא לוקח ענפים מעץ כדי לבנות מהם עֵקֶל, סל נצרים ששימש לסחיטת שמן בבית הבד) או לרעה (אם מטרתו להשתמש בענפים לצורך מעוות ופתלתול).

*

בְּתוֹךְ כָּךְ בָּא שָׁלִיחַ מֵרוֹמִי וְאָמַר לְאֶסְפַּסְיָנוֹס: עֲמֹד, שֶׁמֵּת הַקֵּיסָר וְנִמְנוּ גְּדוֹלֵי רוֹמִי לְהוֹשִׁיבְךָ בְּרֹאשׁ. הָיָה אֶסְפַּסְיָנוֹס נָעוּל נַעַל אַחַת, בָּא לִנְעֹל אֶת הַשְּׁנִיָּה – וְלֹא נִכְנְסָה רַגְלוֹ, בָּא לַחֲלֹץ אֶת הָרִאשׁוֹנָה – וְלֹא יָצְאָה רַגְלוֹ. אָמַר אֶסְפַּסְיָנוֹס: זוֹ מַהִי? אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: אַל תִּצְטַעֵר – שְׁמוּעָה טוֹבָה בָּאָה לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֶּׁן עָצֶם” (משלי טו, ל) – וּמָה תַּקָּנַתְךָ? – יָבִיאוּ אָדָם שֶׁאֵין דַּעְתְּךָ נוֹחָה הֵימֶנּוּ וְיַעֲבִירוּהוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם” (שם יז, כב). עָשָׂה כָּךְ וְנִכְנְסָה רַגְלוֹ. אָמַר לוֹ: וּמֵאַחַר שֶׁחֲכָמִים אַתֶּם כָּל כָּךְ – עַד עַכְשָׁו מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתֶם לְפָנַי? אָמַר לוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ? אָמַר לוֹ: אַף אֲנִי אָמַרְתִּי לְךָ. אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס לְרַ' יוֹחָנָן: אֲנִי הוֹלֵךְ מִכָּאן וְאֶשְׁלַח אָדָם אַחֵר; אֶלָּא בַּקֵּשׁ מִמֶּנִּי דָּבָר וְאֶתֵּן לְךָ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן: תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ וְשַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרוֹפְאִים שֶׁיְּרַפְּאוּ אֶת רַ' צָדוֹק.

(קָרָא עָלָיו רַב יוֹסֵף – וְיֵשׁ אוֹמְרִים רַ' עֲקִיבָא: − “מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל” (ישעיה מד, כה). הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ, שֶׁיַּנִּיחַ אֶת יְרוּשָׁלַיִם פַּעַם זוֹ. וְרַ' יוֹחָנָן סָבַר, שֶׁמָּא זוֹ לֹא יַעֲשֶׂה לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס, וְלֹא תְּהֵא אֲפִלּוּ הַצָּלָה מוּעֶטֶת).

[יֵשׁ אוֹמְרִים: כָּךְ הֵשִׁיב רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְאֶסְפַּסְיָנוֹס:] מְבַקֵּשׁ אֲנִי שֶׁתַּנִּיחַ לִמְדִינָה זוֹ. אָמַר לוֹ: כְּלוּם לְכָךְ הִמְלִיכוּנִי בְּנֵי רוֹמִי שֶׁאַנִּיחַ לִמְדִינָה זוֹ? שְׁאַל דָּבָר אֶחָד וְאֶעֱשֶׂנּוּ. אָמַר לוֹ: הַנַּח לַשַּׁעַר הַמַּעֲרָבִי, הַפּוֹנֶה לְלֹד, וְכָל מִי שֶׁיֵּצֵא עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת יִנָּצֵל. מִשֶּׁנִּכְבְּשָׁה הָעִיר אָמַר אֶסְפַּסְיָנוֹס לְרַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִם יֵשׁ לְךָ אוֹהֵב אוֹ קָרוֹב בָּעִיר שְׁלַח וְהוֹצִיאֵהוּ עַד שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ אֻכְלוּסִין שֶׁלִּי. שָׁלַח אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ לְהוֹצִיא אֶת רַ' צָדוֹק. הָלְכוּ וּמְצָאוּהוּ בְּפֶתַח הַשַּׁעַר. כְּשֶׁבָּא עָמַד רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְפָנָיו. אָמַר לוֹ אֶסְפַּסְיָנוֹס: לִפְנֵי זָקֵן כּוֹשֵׁל זֶה אַתָּה עוֹמֵד? אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, אִלּוּ הָיָה בָּעִיר עוֹד אֶחָד כְּמוֹתוֹ, וְאֻכְלוּסִין שֶׁלְּךָ מְרֻבִּים כִּפְלַיִם – לֹא הָיִיתָ יָכוֹל לְכָבְשָׁהּ. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה כּוֹחוֹ? אָמַר לוֹ: שֶׁאוֹכֵל גַּמְזוּז אֶחָד וְשׁוֹנֶה עָלָיו מֵאָה פְּרָקִים. אָמַר לוֹ: וְלָמָּה כָּחַשׁ כָּל כָּךְ? אָמַר לוֹ: מֵחֲמַת צוֹמוֹת וְתַעֲנִיּוֹת. שָׁלַח וְהֵבִיא רוֹפְאִים וְהָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ קִמְעָא קִמְעָא וּמַשְׁקִין אוֹתוֹ קִמְעָא קִמְעָה עַד שֶׁחָזַר עָלָיו גּוּפוֹ. אָמַר לוֹ אֶלְעָזָר בְּנוֹ: אַבָּא, תֵּן לָהֶם שְׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא לָהֶם עִמְּךָ זְכוּת בָּעוֹלָם הַבָּא – נָתַן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן אֶצְבָּעוֹת וּקְנֵה מִשְׁקָל.

נִמְנוּ… בְּרֹאשׁ – החליטו למנות אותך לקיסר.

“תְּדַשֶּׁן” – תשמין ותרחיב.

“גָּרֶם” – עצם.

יַבְנֶה – עיירה במישור החוף (בסמוך לעיר יבנה של היום).

שַׁלְשֶׁלֶת שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל – משפחת הנשיאים.

לִמְדִינָה זוֹ – לעיר זו, לירושלים.

שַׁעַר הַמַּעֲרָבִי – שבחומת ירושלים.

עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת – עד שליש היום.

אֻכְלוּסִין – גדודי חיילים.

גַּמְזוּז – תאנת בר, סמל לדבר מועט.

שׁוֹנֶה – לומד (מכוח אכילה זו).

קִמְעָא – מעט.

נָתַן לָהֶם וגו' – ר' צדוק לימד את הרומאים כיצד לערוך חשבונות בעזרת האצבעות וכיצד לשקול בעזרת כלי המיוחד לכך.

*

כְּשֶׁכָּבַשׁ אֶת הָעִיר חִלֵּק אַרְבַּע חוֹמוֹתֶיהָ לְאַרְבָּעָה דוּכָסִין, וְעָלָה הַשַּׁעַר הַמַּעֲרָבִי לְפַנְגָּר. וְגָזְרוּ מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁלֹּא יֶחֱרַב לְעוֹלָם. לָמָּה? שֶׁשְּׁכִינָה בְּמַעֲרָב. הַלָּלוּ הֶחֱרִיבוּ שֶׁלָּהֶם וְהוּא לֹא הֶחֱרִיב אֶת שֶׁלֹּו. שָׁלַח אֶסְפַּסְיָנוּס וֶהֱבִיאוֹ. אָמַר לוֹ: לָמָּה לֹא הֶחֱרַבְתָּ אֶת שֶׁלְּךָ? אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, לְשִׁבְחָהּ שֶׁל מַלְכוּת עָשִׂיתִי, שֶׁאִלּוּ הֶחֱרַבְתִּיו לֹא הָיוּ הַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִין מָה הֶחֱרַבְתָּ. עַכְשָׁו יִרְאוּ הַבְּרִיּוֹת וְיֹאמְרוּ: רְאוּ כּוֹחוֹ שֶׁל אֶסְפַּסְיָנוֹס מָה הֶחֱרִיב! אָמַר לוֹ: יָפֶה עָשִׂיתָ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁעָבַרְתָּ עַל מִצְוָתִי עֲלֵה לְרֹאשׁ הַגַּג וְהַפֵּל עַצְמְךָ, אִם תִּחְיֶה – תִּחְיֶה, וְאִם תָּמוּת – תָּמוּת. עָלָה וְהִפִּיל עַצְמוֹ וּמֵת. וּפָגְעָה בּוֹ קְלָלָה שֶׁל רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.

הָלַךְ אֶסְפַּסְיָנוֹס וְשָׁלַח אֶת טִיטוֹס הָרָשָׁע. בָּא טִיטוֹס עָמַד וְאָמַר: “אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ?” (דברים לב, לז) − מָה עָשָׂה? תָּפַס זוֹנָה בְּיָדוֹ וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה, וְנָטַל סַיִף וְגִדֵּד אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנַעֲשָׂה נֵס וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא – וּכְסָבוּר הָרַג אֶת עַצְמוֹ. הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁעוֹשֶׂה מִלְחָמָה עִם הַמֶּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וְנוֹצְחוֹ לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה מִלְחָמָה עִם הַמֶּלֶךְ בַּפָּלָטִין שֶׁלּוֹ וְנוֹצְחוֹ.

(אָמַר אַבָּא חָנָן: “מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ?” (תהלים פט, ט) – מִי כָמוֹךָ חָסִין וְקָשֶׁה, שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ נִאוּצוֹ וְגִדּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע וְשׁוֹתֵק. שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל שָׁנוּ: “מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'” (שמות טו, יא) – מִי כָּמוֹךָ “בְּאִלְּמִים”!) נָטַל טִיטוֹס אֶת הַפָּרֹכֶת וַעֲשָׂאָהּ כְּמִין גַּרְגּוּתָנִי, וְהֵבִיא כָּל כֵּלִים שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ וְהִנִּיחָם בָּהּ, וּנְתָנָם בִּסְפִינָה, לֵילֵךְ וּלְהִשְׁתַּבֵּחַ בְּעִירוֹ. עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטַבְּעוֹ. אָמָר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁאֱלוֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּמַּיִם. בָּא פַּרְעֹה – טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, בָּא סִיסְרָא – טִבְּעוֹ בַּמַּיִם, אַף אֲנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבִרְשׁוּתוֹ לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בִּי, וְעַכְשָׁו לְכָאן קִדְּמַנִי וְעָמַד עָלַי לְטַבְּעֵנִי בַּמַּיִם. אִם גִּבּוֹר הוּא, יַעֲלֶה לַיַּבָּשָׁה וְיַעֲשֶׂה עִמִּי מִלְחָמָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע! בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ, עֲלֵה לַיַּבָּשָׁה וְתַעֲשֶׂה עִמָּהּ מִלְחָמָה. עָלָה לַיַּבָּשָׁה. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְרוֹמִי יָצְאוּ כָּל בְּנֵי רוֹמִי וְקִלְּסוּהוּ: כּוֹבֵשׁ הַבַּרְבָּרִין! מִיָּד הִסִּיקוּ לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ וְנִכְנַס וְרָחַץ. כְּשֶׁיָּצָא מָזְגוּ לוֹ כּוֹס יַיִן. בָּא יַתּוּשׁ וְנִכְנַס בְּחָטְמוֹ וְנִקֵּר בְּמוֹחוֹ שֶׁבַע שָׁנִים.

פַּעַם אַחַת עָבַר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל נַפָּח, שָׁמַע קוֹל קֻרְנוֹס – וְנִשְׁתַּתֵּק הַיַּתּוּשׁ. אָמַר טִיטוֹס: “יֵשׁ תַּקָּנָה!” – הֵבִיאוּ לוֹ נַפָּח בְּכָל יוֹם וְהִכָּה לְפָנָיו. לְנַפָּח נָכְרִי נָתַן אַרְבָּעָה זוּזִים לְיוֹם, לְיִשְׂרָאֵל – אָמַר: דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה רוֹאֶה בְּשׂוֹנַאֲךָ. עַד שְׁלוֹשִׁים יוֹם עָשָׂה כֵּן; מִכָּאן וְאֵילָךְ – כֵּיוָן שֶׁדָּשׁ – דָּשׁ!

(שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' פִּינְחָס בֶּן עָרוֹבָא: אֲנִי הָיִיתִי בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמִי, וּכְשֶׁמֵּת פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ וּמָצְאוּ בּוֹ כְּצִפּוֹר דְּרוֹר מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים. אָמַר אַבַּיֵּי: מְקֻבָּלִים אָנוּ, פִּיו שֶׁל נְחֹשֶׁת וְצִפָּרְנָיו שֶׁל בַּרְזֶל).

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ שֶל טִיטוֹס צִוָּה: שִׂרְפוּנִי וּפַזְּרוּ אֶת אֶפְרִי עַל שִׁבְעָה יַמִּים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְצָאֵנִי אֱלוֹהֵי הַיְּהוּדִים וְיַעֲמִידֵנִי בְּדִין.

אֻנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוֹס בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶל טִיטוֹס הָיָה. בִּקֵּשׁ לְהִתְגַּיֵּר. הָלַךְ וְהֶעֱלָה אֶת טִיטוֹס בְּאוֹב. אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא? אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל. – מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם? אָמַר לוֹ: מִצְווֹתֵיהֶם מְרֻבּוֹת וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בָּהֶן. לֵךְ וְהִתְגָּרֵה בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְתֵעָשֶׂה עֲלֵיהֶם רֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ” (איכה א, ה) – כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ. אָמַר לוֹ: דִּינְךָ בַּמֶּה? אָמַר לוֹ: בַּמֶּה שֶׁגָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי: בְּכָל יוֹם וָיוֹם צוֹבְרִים אֶת אֶפְרִי וְדָנִים וְשׂוֹרְפִים אוֹתִי וּמְפַזְּרִים אֶת אֶפְרִי עַל שִׁבְעָה יַמִּים.

הָלַךְ וְהֶעֱלָה אֶת בִּלְעָם בְּאוֹב. אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא? אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל. – מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם? אָמַר לוֹ: “לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ” (דברים כג, ז).

הָלַךְ וְהֶעֱלָה יֵשׁוּ בְּאוֹב. אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא? אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל! – מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם? אָמַר לוֹ: טוֹבָתָם דְּרֹשׁ, רָעָתָם אַל תִּדְרֹשׁ; כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.

בּוֹא וּרְאֵה, מָה בֵּין פּוֹשְעֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם!

שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה: שֶׁהֲרֵי סִיַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בַּר קַמְצָא וְהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלוֹ (גיטין נה ע“ב־נז ע”א; בר“ר י, ז; איכ”ר ד, ג; אדר“נ, נו”א, פרקים ד, ו; ויק“ר כב, ג; קה”ר ה, ח; ילק"ש לדברים, תתקמו).

עָלָה – נפל בחלקו.

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.

קְלָלָה – דבריו לעיל (“כל השכנים שעושים רע – לעצמם עושים”).

הִצִּיעַ – פרש (על גבי המזבח).

עָבַר וגו' – מעשה של זימה.

גִּדֵּד – חתך.

מְבַצְבֵּץ – בולט ומטפטף.

הָרַג אֶת עַצְמוֹ – את הקב"ה (ושינה את הלשון לכבוד הקב"ה).

נוֹצְחוֹ – מנצחו.

פֶָּלָטִין – ארמון.

חָסִין וְקָשֶׁה – עוצמתו מתבטאת באיפוק.

בְּאִלְּמִים – שאינו מגיב אלא ממשיך בשתיקתו.

גַּרְגּוּתָנִי – סל.

נַחְשׁוֹל – סערה.

שֶׁל אֵלּוּ – של ישראל.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

עֵשָׂו הָרָשָׁע – הוא אדום היא רומי.

קִלְּסוּהוּ – שיבחו אותו.

הַבַּרְבָּרִין – עמים זרים.

קֻרְנוֹס – פטיש.

דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה וגו' – שכרך הוא בכך שאתה רואה בסבלי.

כֵּיוָן שֶׁדָּשׁ – דָּשׁ – כיוון שהחל לדוש, המשיך לדוש; כלומר משהתרגל היתוש לקול הפטיש, שוב לא הפסיק לנקר במוחו של טיטוס.

כְּשֶׁמֵּת – טיטוס.

פָּצְעוּ – חתכו ופתחו.

מְקֻבָּלִים אָנוּ – מסורת מקובלת היא בידינו.

פִּיו – של היתוש.

הֶעֱלָה… בְּאוֹב – יצר קשר עם רוחו של מת.

מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם – האם ראוי להצטרף אליהם.

הִתְגָּרֵה – הילחם.

מֵצֵר – גורם צרות וצער.

“לֹא תִדְרֹשׁ” – אל תבקש.

יֵשׁוּ – הנוצרי.

בָּבַת עֵינוֹ – הדבר היקר ביותר (של הקב"ה).

בּוֹא וּרְאֵה וגו' – מה גדול ההבדל בין תשובת ישו (הוא מפושעי ישראל) לבלעם (הוא נביא אומות העולם).

כּוֹחָה שֶׁל בּוּשָׁה – משקלה של הלבנת פני אדם (וחוזר אל סיפור קמצא ובר־קמצא שבו פתח).

*

ג מַעַשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאֵשֶׁת רַבּוֹ וּשְׁוִלְיָא שֶל נַגָּר הָיָה. פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ רַבּוֹ לִלְווֹת. אָמַר לוֹ: שַׁגֵּר אִשְׁתְּךָ אֶצְלִי וְאַלְוֶנָּה. שִׁגֵּר אִשְׁתּוֹ אֶצְלוֹ, שָׁהֲתָה עִמּוֹ שְׁלוֹשָׁה יָמִים. קָדַם וּבָא אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: אִשְׁתִּי, שֶׁשָּׁלַחְתִּי לְךָ, הֵיכָן הִיא? אָמַר לוֹ: אֲנִי פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתָּר, וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהַתִּינוֹקוֹת הִתְעַלְּלוּ בָּהּ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ: וּמָה אֶעֱשֶׂה? אָמַר לוֹ: אִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ לַעֲצָתִי – גָּרְשֶׁנָּה. אָמַר לוֹ: כְּתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַלְוְךָ וְתֵן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. עָמַד זֶה וְגֵרְשָׁהּ. הָלַךְ הוּא וּנְשָׂאָהּ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לִפְרֹעַ, אָמַר לוֹ: בּוֹא וַעֲשֵׂה עִמִּי בְּחוֹבְךָ. וְהָיוּ הֵם יוֹשְבִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים – וְהוּא הָיָה עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה לָהֶם. וְהָיוּ דְּמָעוֹת נוֹשְׁרוֹת מֵעֵינָיו וְנוֹפְלוֹת בְּכוֹסוֹתֵיהֶם – וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶחְתַּם גְּזַר דִּין (גיטין נח ע"א).

רַבּוֹ – אדונו.

שְׁוִלְיָא – אדם הלומד מקצוע.

שִׁגֵּר – שלח.

קָדַם – הגיע (השוליא) מוקדם בבוקר.

פְּטַרְתִּיהָ לְאַלְתָּר – שלחתיה חזרה מיד.

הַתִּינוֹקוֹת הִתְעַלְּלוּ – נערים פגעו בה פגיעה מינית. כ

ְּתֻבָּתָהּ – הסכום שרשם הבעל בשעת הנישואין בכתובה למקרה של פירוק הנישואין.

לִפְרֹעַ – להחזיר את החוב.

עֲשֵׂה עִמִּי – עבוד אצלי.

הֵם – השוליא ומי שהיתה אשת רבו.

עַל אוֹתָהּ שָׁעָה וגו' – באותו רגע נחתם גזר הדין על ירושלים שתיחרב.

*

ד מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁהָיוּ בּוֹ: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מָה חָרַב? מִפְּנֵי שְׁהָיְתָה בּוֹ שִׂנְאַת חִנָּם, לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלוֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים (יומא ט ע"ב).

מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן – בית המקדש הראשון (שנחרב בידי הבבלים).

גִּלּוּי עֲרָיוֹת – יחסי אישות אסורים (ויקרא, פרקים יח, כ).

שִׂנְאַת חִנָּם – שנאה שאין לה סיבה או תכלית.

שְׁקוּלָה – שוות ערך.

*

ה “עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ” – נוֹהֲגִים הָיוּ, כְּשֶׁיָּצְאוּ חָתָן וְכַלָּה, הוֹצִיאוּ לִפְנֵיהֶם תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת, כְּלוֹמַר, פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִים. פַּעַם אַחַת עָבַר לִגְיוֹן שֶׁל רוֹמִיִּים וְנָטְלוּ אוֹתָם. נָפְלוּ עַל הָרוֹמִיִּים וְהִכּוּם. בָּאוּ וְאָמְרוּ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים. עָלָה עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ. הָיָה בֵּין הַיְּהוּדִים אָדָם אֶחָד בַּר דְּרוֹמָא, שֶׁהָיָה קוֹפֵץ מִיל וְהוֹרֵג בְּרוֹמִיִּים. נָטַל הַמֶּלֶךְ כִּתְרוֹ וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם נוֹחַ לְךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי, אוֹתִי וּמַלְכוּתִי, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד. הִכְשִׁילוֹ פִּיו שֶׁל בַּר דְּרוֹמָא וְאָמַר: “הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ” (תהלים ס, יב). נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא, בָּא דְּרָקוֹן וְשָׁמַט כַּרְכַּשְׁתּוֹ – וּמֵת. אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לִי נֵס – אַנִּיחֵם פַּעַם זוֹ. הִנִּיחָם וְהָלַךְ לוֹ. מִיָּד קָפְצוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת, עַד שֶׁנִּרְאָה חוֹתַם הַטַּבַּעַת בְּרִחוּק מִיל. אָמַר הַמֶּלֶךְ: שְׂמֵחִים וּמְשַׂחֲקִים בִּי הַיְּהוּדִים – חָזַר וּבָא עֲלֵיהֶם. אָמַר רַ' אַסִּי: שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף שׁוֹלְפֵי חֶרֶב נִכְנְסוּ לְהַר הַמֶּלֶךְ, וְהָרְגוּ בָּהּ שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת, וּמִצַּד זֶה שִׂמְחָה וּמְחוֹלוֹת – וְלֹא יָדְעוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ.

“בִּלַּע אֲדֹנָי וְלֹא חָמַל אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב” (איכה ב, ב) – אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. אָמַר עֻלָּא: אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ מָקוֹם וַאֲפִלּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא קָנִים אֵינוֹ מַחֲזִיק. אָמַר מִין אֶחָד לְרַ' חֲנִינָא: מְשַׁקְּרִים אַתֶּם! אָמַר לוֹ רַ' חֲנִינָא: “אֶרֶץ… צְבִי” (ירמיה ג, יט) נֶאֱמַר בָּהּ, מָה צְבִי זֶה אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין עָלֶיהָ – רְוֵחָה, וּבִזְמַן שֶׁאֵין יוֹשְׁבִין עָלֶיהָ – גְּמוּדָה (גיטין נז ע"א).

עַל תַּרְנְגוֹל – בגלל תרנגול (וראו בראש סימן ב).

הַר הַמֶּלֶךְ – כנראה הרי יהודה ודרום הרי אפרים.

כְּשֶׁיָּצְאוּ חָתָן וְכַלָּה – אל מקום מגוריהם.

כְּלוֹמַר – כסימן של ברכה.

לִגְיוֹן – יחידה צבאית.

נָטְלוּ אוֹתָם – את שני בני הכנף.

נָפְלוּ – התנפלו.

מִיל – כק"מ.

“וְלֹא תֵצֵא” – והפסוק נדרש כאומר “אל תצא”, שאין צורך בעזרת שמים.

דְּרָקוֹן – נחש.

שָׁמַט כַּרְכַּשְׁתּוֹ – משך כלפי חוץ את המעי התחתון.

נֵס – שמת בר־דרומא.

אַנִּיחֵם – אוותר להם (ליהודים).

עַד שֶׁנִּרְאָה וגו' – מרוב אור היה אפשר לזהות את פרטי החותם שעל כל טבעת.

מְשַׂחֲקִים – לועגים.

מִצַּד זֶה – של אזור הר המלך.

וְלֹא יָדְעוּ וגו' – בגלל גודל האזור.

כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם – שש מאות אלף איש.

אָמַר עֻלָּא וגו' – בהר המלך אין מקום אפילו לשישים ריבוא קנים של צומח שגבעולו דק (שכן האזור התכווץ), והיא דרשה על “בלע”.

מִין – כופר.

מְשַׁקְּרִים אַתֶּם – ודברי ר' יוחנן על גודל האזור אינם נכונים.

נֶאֱמַר בָּהּ – על ארץ ישראל.

אֵין עוֹרוֹ וגו' – לאחר הפשטת עור הצבי הוא מצטמק ואי אפשר לעטוף בו את גוף החיה. רְוֵחָה – רחבה.

גְּמוּדָה – צמוקה ומכווצת.

*

ו אָמְרוּ: כְּשֶׁבִּקֵּשׁ טְרָיָנוֹס לַהֲרֹג אֶת לוּלְיָנוֹס וּפַפּוֹס אָחִיו בְּלוּדְקְיָא, אָמַר לָהֶם: אִם מֵעַמּוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אַתֶּם, יָבוֹא אֱלוֹהֵיכֶם וְיַצִּילְכֶם מִיָּדִי כְּדֶרֶךְ שֶׁהִצִּיל אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶאצַּר. אָמְרוּ לוֹ: חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה צַדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ, וּרְאוּיִים הָיוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס, וּנְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ הָגוּן הָיָה, וְרָאוּי לַעֲשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ – וְאוֹתוֹ רָשָׁע הֶדְיוֹט הוּא וְאֵינוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ, וְאָנוּ נִתְחַיַּבְנוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם, אִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ, הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ לוֹ לַמָּקוֹם, הַרְבֵּה דֻּבִּים יֵשׁ, הַרְבֵּה אֲרָיוֹת יֵשׁ, הַרְבֵּה נְמֵרִים יֵשׁ, שֶׁפּוֹגְעִים בָּנוּ וְהוֹרְגִים אוֹתָנוּ. וְלֹא מְסָרָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדְךָ, אֶלָּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע דָּמֵנוּ מִיָּדְךָ. אַף עַל פִּי כֵן הֲרָגָם מִיָּד. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁבָּאָה דִּיפְּלוֹי מֵרוֹמִי וּפָצְעוּ אֶת מוֹחוֹ בִּגְזִירִים (תענית יח ע"ב).

טְרָיָנוֹס – קיסר רומי.

לוּלְיָנוֹס וּפַפּוֹס – שמות שני יהודים שקידשו שם שמים בעיר שבצפון סוריה.

חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה – שניצלו מכבשן האש (דניאל, פרק ג).

וְאוֹתוֹ רָשָׁע הֶדְיוֹט – אבל אתה אדם פשוט.

נִתְחַיַּבְנוּ וגו' – נגזר עלינו משמים למות.

לִפָּרַע – לנקום, להעניש.

דִּיפְּלוֹי – זוג שליחים.

פָּצְעוּ אֶת מוֹחוֹ– בקעו את מוחו של טריאנוס.

גְּזִירִים – מוטות עץ.

*

ז טְרָיָנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת יָלְדָה אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב וְהָיוּ הַיְּהוּדִים אֲבֵלִים. וּמֵת הַתִּינוֹק בַּחֲנֻכָּה. אָמְרוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ: מָה נַעֲשֶׂה – נַדְלִיק אוֹ לֹא נַדְלִיק? אָמָרוּ: נַדְלִיק וְיָבוֹא עָלֵינוּ מָה שֶׁיָּבוֹא. הִדְלִיקוּ. הָלְכוּ וְהִלְשִׁינוּ לִפְנֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁל טְרָיָנוֹס, אָמְרוּ: הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ – כְּשֶׁנּוֹלַד לָךְ בֵּן הָיוּ מִתְאַבְּלִים וּכְשֶׁמֵּת הַתִּינוֹק הִדְלִיקוּ נֵרוֹת. שָׁלְחָה וְכָתְבָה לְבַעֲלָהּ: עַד שֶׁאַתָּה כּוֹבֵשׁ בַּרְבָּרִים − בּוֹא וּכְבֹשׁ אֶת הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ שֶׁמָּרְדוּ בְּךָ. יָרַד לִסְפִינָה וְשִׁעֵר בְּעַצְמוֹ שֶׁיָּבוֹא בַּעֲשָׂרָה יָמִים – וְהוֹלִיכוֹ הָרוּחַ וּבָא בַּחֲמִשָּׁה יָמִים. נִכְנַס וּמְצָאָם שֶׁיּוֹשְׁבִים וְעוֹסְקִים בְּמִקְרָא זֶה: “יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק… כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר” (דברים כח, מט). אָמַר לָהֶם: אֲנִי הוּא הַנֶּשֶׁר, שֶׁהָיִיתִי סָבוּר לָבוֹא אֶצְלְכֶם בַּעֲשָׂרָה יָמִים וְהוֹלִיכַנִי הָרוּחַ בַּחֲמִשָּׁה. הִקִּיפוּם לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגוּם. אָמַר לַנָּשִׁים: הִשָּׁמְעוּ לְלִגְיוֹנוֹתַי, וְאִם לָאו אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לְבַעֲלֵיכֶן. אָמְרוּ לוֹ: עֲשֵׂה בַּנָּשִׁים כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתָ בַּגְּבָרִים. מִיָּד הִקִּיפוּן לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגוּן, וְנִתְעָרְבוּ דָּמִים שֶׁל אֵלּוּ בְּדָמִים שֶׁל אֵלּוּ, וְהָיָה הַדָּם בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְקִפְּרִיס הַנָּהָר. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה” (איכה א, טז) (איכ“ר א, מה; איכ”ר בובר א, טז; ירושלמי סוכה ה, א).

טְרָיָנוֹס – ראו בקטע הקודם.

שְׁחִיק עֲצְָמוֹת – ישתחקו עצמותיו (לשון קללה).

נַדְלִיק – נרות חנוכה.

בַּרְבָּרִים – עמים זרים.

שִׁעֵר בְּעַצְמוֹ – העריך.

נִכְנַס – לבית המדרש.

לִגְיוֹנוֹתָיו – חייליו.

הִשָּׁמְעוּ – הסכימו (ליחסי מין).

בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ – זורם בעוצמה.

קִפְּרִיס הַנָּהָר – אולי ואדי פרת, שהוביל עד מצודת קיפרוס שבגדה הדרומית של ואדי זה.

*

ח “עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר” – נוֹהֲגִים הָיוּ, כְּשֶׁנּוֹלַד תִּינוֹק שָׁתְלוּ אֶרֶז, תִּינֹקֶת – שָׁתְלוּ שִׁטָּה. וּבִשְׁעַת נִשּׂוּאִים הָיוּ קוֹצְצִים אֶת הָאִילָנוֹת וַעֲשָׂאוּם חֻפָּה. פַּעַם אַחַת עָבְרָה בַּת הַקֵּיסָר וְנִשְׁבְּרָה יָתֵד בְּמֶרְכַּבְתָּהּ. קָצְצוּ אֶרֶז וְתִקְּנוּהוּ. בָּאוּ וְנָפְלוּ עֲלֵיהֶם וְהִכּוּם. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים. עֲלֵה עֲלֵיהֶם.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: שְׁמוֹנִים אֶלֶף תּוֹקְעֵי קְרָנוֹת הָיוּ צָרִים עַל בֵּיתָר וְהָיָה שָׁם בֶּן כּוֹזִיבָא, וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף מְקֻטְּעֵי אֶצְבַּע. שָׁלְחוּ לוֹ חֲכָמִים: עַד מָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת יִשְׂרָאֵל בַּעֲלֵי מוּמִים? אָמַר לָהֶם: וְהֵיאָךְ יִבָּדְקוּ? אָמְרוּ לוֹ: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹכֵב עַל סוּסוֹ וְעוֹקֵר אֶרֶז מִלְּבָנוֹן אַל יִכָּתֵב בְּאֶסְטְרַטְיָא שֶׁלְּךָ. וְהָיוּ לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ וּמָאתַיִם אֶלֶף כָּךְ. וְהָיָה אַדְרְיָנוֹס שׁוֹלֵחַ עֲלֵיהֶם גְּיָסוֹת וְהֵם יוֹצְאִים וְהוֹרְגִים בָּהֶם. אָמְרוּ: אֵין תַּקָּנָה לַדָּבָר אֶלָּא אִם כֵּן נָבִיא אֶת עֲטַרְתּוֹ שֶׁל אַדְרְיָנוֹס וְנִתֵּן בְּרֹאשׁוֹ וְנַעֲשֶׂנּוּ מֶלֶךְ. פַּעַם אַחַת כְּשֶׁיָּצְאוּ לַמִּלְחָמָה פָּגַע בָּהֶם זָקֵן אֶחָד, אָמַר לָהֶם: אֱלוֹהֵיכֶם בְּסַעַדְכֶם. הִכְשִׁילָם פִּיהֶם וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא יִסְעַד וְלֹא יִסְכֹּף, “הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ” (תהלים ס, יב). וּמָה הָיָה כּוֹחוֹ שֶׁל בֶּן כּוֹזִיבָא? הָיָה מְקַבֵּל אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָא בְּאַחַת מֵאַרְכֻּבּוֹתָיו וְזוֹרְקָן וְהוֹרֵג בָּהֶן כַּמָּה נְפָשׁוֹת.

וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ רַ' עֲקִיבָא הָיָה אוֹמֵר: “דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב” (במדבר כד, יז) – דָּרַךְ כּוֹזִיבָא מִיַּעֲקֹב, זֶהוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָא: עֲקִיבָא, יַעֲלוּ עֲשָׂבִים בִּלְחָיֶיךָ וַעֲדַיִן בֶּן דָּוִד אֵינוֹ בָּא.

עַל יָתֵד וגו' – בגלל יתד (וראו בראש קטע ב).

יָתֵד – מוט עץ.

תִּקְּנוּהו – את המרכב (עבדיה של בת הקיסר).

נָפְלוּ – התנפלו (היהודים).

תּוֹקְעֵי קְרָנוֹת – מפקדים המכנסים את חייליהם בתרועת קרן.

בֶּן ‏כּוֹזִיבָא – הידוע יותר בשמו בר כוכבא (ובאיגרותיו הוא קרוי בן ‏כוסיבא).

מְקֻטְּעֵי אֶצְבַּע – חיילים שהוכיחו את אומץ לבם וכוחם על ידי קטיעת אצבע מידם.

עוֹקֵר אֶרֶז – בשעת הרכיבה.

אֶסְטְרַטְיָא – צבא.

וְהָיוּ לוֹ וגו' – מאתיים אלף קטועי אצבע ומאתיים אלף עוקרי ‏ארזים.

וְהֵם יוֹצְאִים – חיילי בר כוכבא.

אָמְרוּ – אנשי רומי.

תַּקָנָה – פתרון.

נַעֲשֶׂנּוּ מֶלֶךְ – נכתיר אותו לקיסר.

בְּסַעַדְכֶם – בעזרכם.

לֹא יִסְעַד וגו' – אל יעזור ואל יבייש, היינו: שלא יתערב כלל במלחמה. ‏

מְקַבֵּל וגו' – הודף בליסטראות (אבנים גדולות המושלכות למרחק ‏בעזרת מנוף מיוחד) בעזרת ברכיו והורג באויב.

“דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב” – חלק מנבואתו של בלעם, שנדרשה כעוסקת בגואל ישראל.

יַעֲלוּ עֲשָׂבִים וגו' – זמן רב יעבור משעה שתמות ומקברך יעלו עשבים.

בֶּן ‏דָּוִד – מלך המשיח.

*

שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה הִקִּיף אַדְרְיָנוֹס קֵיסָר עַל בֵּיתָר. וְהָיָה שָׁם רַ' אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי עָסוּק בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה מִתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תֵּשֵׁב בְּדִין הַיּוֹם! לְבַסּוֹף נָתַן אַדְרְיָנוֹס דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר. בָּא כּוּתִי אֶחָד וְאָמַר לוֹ: אֲדוֹנִי, כָּל זְמַן שֶׁתַּרְנְגֹלֶת זוֹ מִתְגַּעְגַּעַת בְּאֵפֶר אִי אַתָּה כּוֹבְשָׁהּ; אֶלָּא הַמְתֵּן לִי, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לְךָ שֶׁתִּכְבְּשֶׁנָּה הַיּוֹם. מִיָּד נִכְנַס לְבֵיתָר בְּשַׁעַר הָעִיר וּמְצָאוֹ לְרַ' אֶלְעָזָר שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל. עָשָׂה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ לוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְבֶן כּוֹזִיבָא: דּוֹדְךָ רַ' אֶלְעָזָר מְבַקֵּשׁ לִמְסֹר מְדִינָה זוֹ לְיַד אַדְרְיָנוֹס. שָׁלַח וְהֵבִיאוּ אֶצְלוֹ אוֹתוֹ כּוּתִי. אָמַר לוֹ: מָה אָמַרְתָּ לְרַ' אֶלְעָזָר וּמָה אָמַר לְךָ? אָמַר לוֹ הַכּוּתִי: אִם אֹמַר לְךָ – יַהַרְגֵנִי הַמֶּלֶךְ, וְאִם לֹא אֹמַר לְךָ – אַתָּה תַּהַרְגֵנִי, מוּטָב שֶׁאֶהֱרֹג אֶת עַצְמִי וְלֹא יִתְפַּרְסְמוּ מִסְתּוֹרִין שֶׁל מַלְכוּת. הָיָה בֶּן כּוֹזִיבָא סָבוּר בְּדַעְתּוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ רַ' אֶלְעָזָר לִמְסֹר אֶת הַמְּדִינָה. שָׁלַח בֶּן כּוֹזִיבָא וְהֵבִיאוּ לְרַ' אֶלְעָזָר אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: מָה אָמַר לְךָ אוֹתוֹ כּוּתִי? אָמַר לוֹ: אֵינִי יוֹדֵעַ מָה לָחַשׁ לִי בְּאָזְנִי, הָיִיתִי עוֹמֵד בִּתְפִלָּה וְלא שָׁמַעְתִּי כְּלוּם. – וּמָה אָמַרְתָּ לוֹ? אָמַר לוֹ: לֹא כְלוּם. נִתְמַלֵּא בֶּן כּוֹזִיבָא כַּעַס, בָּעַט בּוֹ בְּרַגְלוֹ בְּעִיטָה אַחַת וַהֲרָגוֹ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: “הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן, חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ” (זכריה יא, יז); אָמְרָה לוֹ: אַתָּה שָׁבַרְתָּ זְרוֹעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְסִמֵּיתָ אֶת עֵין יְמִינָם, לְפִיכָךְ: “זְרֹעוֹ” (שם) – שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ – “יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה” (שם). מִיָּד גָּרְמוּ הָעֲווֹנוֹת וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר וְנֶהֱרַג בֶּן כּוֹזִיבָא. הֵבִיאוּ רֹאשׁוֹ אֵצֶל אַדְרְיָנוֹס. אָמַר: מִי הֲרָגוֹ לָזֶה? אָמַר לוֹ כּוּתִי אֶחָד: אֲנִי הֲרַגְתִּיו. אָמַר לוֹ: לֵךְ וַהֲבִיאֵהוּ אֶצְלִי. הָלַךְ וֶהֱבִיאוֹ, וּמָצְאוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל צַוָּארוֹ. אָמַר אַדְרְיָנוֹס: אִלּוּלֵא אֱלוֹהִים הֲרָגוֹ לָזֶה מִי הָיָה יָכוֹל לְהָרְגוֹ?!

הִקִּיף – בנה מצור.

בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ – בתפילה ובצום.

אַל תֵּשֵׁב בְּדִין הַיּוֹם – ואל תכריע את גורלה של ביתר להשמדה.

כּוּתִי – שומרוני.

תַּרְנְגֹלֶת זוֹ וגו' – דברי לעג לר' אלעזר המודעי המתפלש בעפר.

מְדִינָה – עיר.

מִסְתּוֹרִין – סודות.

יָצְתָה בַּת קוֹל – קול יצא מן השמים.

זְרוֹעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – הוא ר' אלעזר, שמשול לכוח הזרוע.

וְסִמֵּיתָ וגו' – גרמת לעינו הימנית של עם ישראל (המסמלת את ר' אלעזר) לעיוורון.

לְפִיכָךְ וגו' – כעונש תיבש זרועו של בר כוכבא (הוא “אותו האיש”) וימות.

גָּרְמוּ הָעֲווֹנוֹת – עוונותיו של עם ישראל הביאו לכך.

הָלַךְ וֶהֱבִיאוֹ – את גופת בר כוכבא.

*

נִכְנְסוּ שְׁמוֹנִים אֶלֶף קַרְנֵי מִלְחָמָה לִכְרַךְ בֵּיתָר וְהָיוּ הוֹרְגִים בָּהּ אֲנָשִׁים נָשִׁים וָטַף, עַד שֶׁיָּצָא דָּמָם מִן הַפְּתָחִים וּמִן הַסְּבָכוֹת וּמִן הַצִּנּוֹרוֹת, וְהָיָה הַסּוּס שׁוֹקֵעַ בְּדָם עַד חָטְמוֹ, וְהָיָה הַדָּם מְגַלְגֵּל אֲבָנִים שֶׁל אַרְבָּעִים סְאָה, וְהוֹלֵךְ בַּיָּם אַרְבָּעָה מִילִין. שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁקְּרוֹבָה? – רְחוֹקָה הָיְתָה מִן הַיָּם מִיל. וְכֶרֶם גָּדוֹל הָיָה לְאַדְרְיָנוֹס שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל עַל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, כְּמִן טְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, וְהִקִּיפוֹ גָּדֵר מֵהֲרוּגֵי בֵּיתָר בִּמְלוֹא קוֹמָה וּבְפִשּׁוּט יָדַיִם. וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִקָּבְרוּ, עַד שֶׁעָמַד מֶלֶךְ אַחֵר וְגָזַר עֲלֵיהֶם וּקְבָרוּם.

תַּנְיָא, רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵי נְחָלִים יֵשׁ בְּבִקְעַת יָדַיִם, אֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ וְאֶחָד מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ. וְשִׁעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנֵי חֲלָקִים מַיִם וְאֶחָד דָּם.

שָׁנוּ: שֶׁבַע שָׁנִים בָּצְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶת כַּרְמֵיהֶן מִדָּמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּלֹא זֶבֶל.

אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: חֲמֵשׁ מֵאוֹת בָּתֵּי סוֹפְרִים הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתָר, וְהַקָּטָן שֶׁבָּהֶם לֹא הָיָה פָּחוֹת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן; וְהָיוּ אוֹמְרִים: אִם יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים עָלֵינוּ, בְּמַכְתּוֹבִים הַלָּלוּ אָנוּ יוֹצְאִים עֲלֵיהֶם וּמְנַקְּרִים אֶת עֵינֵיהֶם. וּכְשֶׁגָּרְמוּ הָעֲווֹנוֹת וְגָבְרוּ הָאוֹיְבִים וּלְכָדוּם – כְּרָכוּם בְּסִפְרֵיהֶם וְהִצִּיתוּם בָּאֵשׁ.

אָמַר רַ' יוֹחָנָן: שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת מוֹחֵי תִּינוֹקוֹת נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת.

רַ' אַסִּי אָמַר: אַרְבָּעָה קַבִּין מוֹחַ נִמְצְאוּ עַל אֶבֶן אַחַת. (איכ“ר ב, ד; ירושלמי תענית ד, ה; גיטין נז ע”א–נח ע“א; איכ”ר בובר ב, ב).

קַרְנֵי מִלְחָמָה – הם “תוקעי הקרנות” שנזכרו לעיל.

סְבָכוֹת – חלונות.

צִנּוֹרוֹת – מרזבים.

אַרְבָּעִים סְאָה – מידת נפח גדולה (הסאה היא כשישה ליטרים).

הוֹלֵךְ בַּיָּם וגו' – הדם שהגיע לים צבע אותו למרחק של כארבעה ק"מ.

שֶׁמָּא תֹּאמַר וגו' – האם אתה סבור שביתר קרובה ‏לים?

כְּמִן טְבֶרְיָא וגו' – כמו המרחק שבין טבריה לציפורי, כ־18 ק"מ.

בִּמְלוֹא קוֹמָה וּבְפִשּׁוּט יָדַיִם – הגופות הושכבו זו ליד זו כשידיהן מתוחות לשני הצדדים.

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת ‏כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

בִּקְעַת יָדַיִם – באזור ביתר.

מוֹשֵׁךְ אֵילָךְ – זורם לצד אחד.

שִׁעֲרוּ וגו' – מדדו חכמים וגילו ששליש ממי הנחלים היה דמם של הרוגי ביתר.

בְּלֹא זֶבֶל – משום שהדם הרב זיבל את שדותיהם.

מִשּׁוּם – בשם.

בָּתֵּי סוֹפְרִים – בתי ספר.

פָּחוֹת – מועט.

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן – תלמידים.

מַכְתּוֹבִים – כלי כתיבה דקים, קולמוסים.

כְּרָכוּם – גילגלו אותם בתוך המגילות שלמדו מהן.

‏קַבִּין – הקב הוא מידת נפח של כליטר אחד.

*

ט יְהוּדִי אֶחָד עָבַר לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: יְהוּדִי. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ יְהוּדִי עוֹבֵר לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס וְשׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ? אָמַר: לְכוּ וְהַתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ! עָבַר יְהוּדִי אַחֵר, רָאָה מָה שֶׁנַּעֲשָׂה בָּרִאשׁוֹן וְלֹא שָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ. אָמַר לוֹ אַדְרְיָנוֹס: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: יְהוּדִי. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ יְהוּדִי עוֹבֵר לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ? אָמַר: לְכוּ וְהָתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ! אָמְרוּ לוֹ סִינְקְלֵיטוֹן שֶׁלּוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִים מָה אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה: מִי שֶׁשּׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמְךָ – נֶהֱרָג; מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמְךָ – נֶהֱרָג?! אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם רוֹצִים לְיַעֲצֵנִי הֵיאָךְ אֲנִי צָרִיךְ לַהֲרֹג בְּשׂוֹנְאַי?!

וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: “רָאִיתָה ה' עַוָּתָתִי… כָּל נִקְמָתָם כָּל מַחְשְׁבֹתָם לִי” (איכה ג, נט־ס) (איכ"ר ג, נח).

וְכִי יֵשׁ וגו' – וכי ראוי שיהודי יעז לפנות אל הקיסר בדיבור?

הַתִּיזוּ – כרתו בחרב.

סִינְקְלֵיטוֹן – יועצים.

*

י אַדְרְיָנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת הוֹשִׁיב שָׁלוֹשׁ מִשְׁמוֹרוֹת: אַחַת בְּחַמַּת וְאַחַת בִּכְפַר לְקַטְיָא וְאַחַת בְּבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. אָמַר: מִי שֶׁיִּבְרַח מִכָּאן יְהֵא נִצּוֹד כָּאן וּמִי שֶׁיִּבְרַח מִכָּאן יְהֵא נִצּוֹד כָּאן. הוֹצִיא כָּרוֹזִים וְהָיוּ מַכְרִיזִים וְאוֹמְרִים: כָּל מָקוֹם שֶׁיְּהוּדִי טָמוּן שָׁם יֵצֵא וְהַמֶּלֶךְ יַעֲשֶׂה לוֹ טוֹבָה. אֵלּוּ שֶׁהֵבִינוּ לֹא יָצְאוּ וְאֵלּוּ שֶׁלֹּא הֵבִינוּ הָיוּ יוֹצְאִים וְנִצּוֹדִים. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב, מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ” (הושע ז, יא). נִתְכַּנְּסוּ כֻּלָּם לְבִקְעַת בֵּית רִמּוֹן. אָמַר אַדְרְיָנוֹס לְשַׂר צָבָא שֶׁלּוֹ: עַד שֶׁאֲנִי אוֹכֵל קֶרֶן גְּלֻסְקָא זוֹ וְיֶרֶךְ תַּרְנְגֹלֶת זוֹ אֲבַקֵּשׁ אֶחָד מֵהֶם עוֹמֵד עַל רַגְלָיו וְלֹא אֶמְצָא. מִיָּד הִקִּיפוּם לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגוּם. וְהָיָה הַדָּם בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְקִפְּרִיס הַנָּהָר.

אֵלּוּ שֶׁנִּשְׁתַּיְּרוּ טְמוּנִים הָיוּ יוֹצְאִים בַּלַּיְלָה וְהוֹלְכִים לְרֵיחַ מֵתֵיהֶם וּמְבִיאִים מֵהֶם וְאוֹכְלִים. בְּכָל יוֹם הָיָה יוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם וּמֵבִיא. פַּעַם אַחַת יָצָא בָּחוּר אֶחָד מֵהֶם וּמָצָא אֶת אָבִיו הָרוּג. נְטָלוֹ וּטְמָנוֹ וְנָתַן עָלָיו סִימָן. נִכְנַס וְאָמַר לָהֶם: לֹא מָצָאתִי כְּלוּם. אָמְרוּ: יֵלֵךְ אַחֵר. יָצָא אַחֵר וְהָלַךְ לְרֵיחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרוּג וּמְצָאוֹ וֶהֱבִיאוֹ. מִשֶּׁאָכְלוּ אָמְרוּ לוֹ: מֵהֵיכָן הֵבֵאתָ הָרוּג זֶה? אָמַר לָהֶם: מִזָּוִית פְּלוֹנִית. אָמַר לוֹ אוֹתוֹ בָּחוּר: וּמָה סִימָן הָיָה נָתוּן עָלָיו? אָמַר לוֹ: סִימַן פְּלוֹנִי. אָמַר: אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁאָכַל מִבְּשַׂר אָבִיו. (איכ“ר א, מה; איכ”ר בובר א, טז).

שְׁחִיק עֲצָמוֹת – ראו קטע ז.

מִשְׁמוֹרוֹת – עמדות שמירה צבאיות.

חַמַּת – אמאוס שבאזור לטרון של היום.

כְּפַר לְקַטְיָא – המקום לא זוהה בוודאות.

טָמוּן – מסתתר.

אֵלּוּ שֶׁהֵבִינוּ – את כוונתו של אדריאנוס למשוך את היהודים למלכודת.

בִּקְעַת בֵּית רִמּוֹן – שבגליל התחתון.

עַד שֶאֲנִי אוֹכֵל וגו' – בזמן קצר הנדרש לאכילת פרוסת לחם משובח.

אֲבַקֵּשׁ – אחפש.

לִגְיוֹנוֹתָיו – צבאותיו.

בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ וגו' – ראו קטע ז.

לְרֵיחַ מֵתֵיהֶם – לפי ריחן של גופות המתים (שאכלו מרוב רעבם).

נְטָלוֹ וּטְמָנוֹ – לקח אותו והסתיר אותו. זָוִית – פינה.

אוֹי לוֹ לְאוֹתוֹ הָאִישׁ – אוי לי.

*

יא מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהִנִּיחוֹ אָבִיו בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ. בְּכָל יוֹם הָיְתָה אִמּוֹ מוֹדַדְתּוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וּכְשֶׁגָּבַר אוֹיֵב טְבָחַתּוּ וַאֲכָלַתּוּ. וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: “אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים” (איכה ב, כ). מְשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת: “אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא” (שם). (יומא לח ע"ב).

שֶׁהִנִּיחוֹ וגו' – שמת אביו כשהיה תינוק.

מוֹדַדְתּוֹ בִּטְפָחִים – מודדת את גובהו בעזרת ידיה (והטפח הוא גודלה של יד קמוצה לאגרוף).

מִשְׁקָלוֹ – כנגד התוספת שהוסיף לגובהו מן היום הקודם.

טְבָחַתּוּ – שחטה אותו.

יִרְמְיָה – מחבר מגילת איכה.

“עֹלְלֵי טִפֻּחִים” – מילים הנדרשות על תינוקות שנמדדו בעזרת הטפחים.

“אִם יֵהָרֵג” וגו' – עונש הוא לכם על הריגת זכריה הנביא הכוהן במקדש (דברי הימים ב כד, כ־כב).

*

יב מַעֲשֶׂה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת שֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן. הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם לְמָה הֵם מִתְבַּקְּשִׁים. אָמְרוּ: אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם אָנוּ בָּאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶם הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם: “אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם” (תהלים סח, כג); “מִבָּשָׁן אָשִׁיב” – מִבֵּין שִׁנֵּי אַרְיֵה, “אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם” – אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִים בַּיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ קָפְצוּ כֻּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָם וְאָמְרוּ: מָה הַלָּלוּ, שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ – כָּךְ, אָנוּ שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: “כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה” (שם מד, כג) (גיטין נז ע"ב).

לְקָלוֹן – כדי לשבת בבתי זונות.

הִרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם וגו' – חשו מה יהיה גורלם.

דָּרַשׁ – למד על יסוד פסוק.

“אָשִׁיב” – ואביא לעולם הבא.

מִבֵּין שִׁנֵּי אַרְיֵה – דרשה על המילה “מבשן”.

נָשְׂאוּ יְלָדִים וגו' – הבנים הסיקו מסקנה לגבי עצמם בדרך של לימוד על דרך קל וחומר.

מָה הַלָּלוּ וגו' – אם הבנות, שמקובל היה להושיבן בבתי זונות, איבדו עצמן לדעת, הבנים, שאינם מורגלים בכך, בוודאי חייבים לעשות כך.

*

יג מַעֲשֶׁה בִּבְנוֹ וּבְבִתּוֹ שֶׁל רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע שֶׁנִּשְׁבּוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים. לְיָמִים נִזְדַּוְּגוּ שְׁנֵיהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד. זֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי עֶבֶד, שֶׁאֵין כְּיָפְיוֹ בְּכָל הָעוֹלָם; וְזֶה אוֹמֵר: יֵשׁ לִי שִׁפְחָה, שֶׁאֵין בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּיָפְיָהּ. אָמְרוּ: בּוֹא וְנַשִּׂיאֵם זֶה לָזֶה וּנְחַלֵּק בִּוְלָדוֹת. הִכְנִיסוּם לַחֶדֶר. זֶה יוֹשֵׁב בְּקֶרֶן זָוִית זוֹ וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת בְּקֶרֶן זָוִית זוֹ. זֶה אוֹמֵר: אֲנִי, כּוֹהֵן בֶּן כּוֹהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶשָּׂא שִׁפְחָה? וְזֹאת אוֹמֶרֶת: אֲנִי, כּוֹהֶנֶת בַּת כּוֹהֲנִים גְּדוֹלִים, אֶנָּשֵׂא לְעֶבֶד? – וּבָכוּ כָּל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר הִכִּירוּ זֶה אֶת זֶה וְנָפְלוּ זֶה עַל זֶה וְגָעוּ בִּבְכִיָּה, עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָם. וַעֲלֵיהֶם קוֹנֵן יִרְמְיָה: “עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם” (איכה א, טז) (גיטין נח ע"א).

לְיָמִים – לאחר שנים.

נִזְדַּוְּגוּ – נפגשו (אדוניהם של בני ר' ישמעאל).

נְחַלֵּק בִּוְלָדוֹת – נמכור את צאצאיהם (היפים) ונחלק בינינו את הסכום שנקבל תמורתם.

בְּקֶרֶן זָוִית – בפינה.

נָפְלוּ וגו' – זה על צווארו של זה.

גָּעוּ בִּבְכִיָּה – פרצו בבכי.

יִרְמְיָה – ראו בקטע יא.

*

יד מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת וְצָפְנַת בַּת פְּנִיאֵל שְׁמָהּ − (“צָפְנַת” – שֶׁהַכֹּל צוֹפִין בְּיָפְיָהּ; “בַּת פְּנִיאֵל” – בִּתּוֹ שֶׁל כּוֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לִפְנַי וְלִפְנִים) – שֶׁנִּתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי כָּל הַלַּיְלָה. לְמָחָר הִלְבִּישָׁהּ שִׁבְעָה חֲלוּקִים וְהוֹצִיאָהּ לְמָכְרָהּ. בָּא אָדָם שֶׁהָיָה מְכֹעָר בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי אֶת יָפְיָהּ. אָמַר לוֹ: רֵיקָא, אִם אַתָּה רוֹצֶה לִקַּח קַח, שֶׁאֵין כְּיָפְיָהּ בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלֹּו. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן. הִפְשִיטָהּ שִׁשָּׁה חֲלוּקִים, וּשְׁבִיעִי קְרָעַתּוּ וְנִתְפַּלְּשָׁה בָּאֵפֶר. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם עָלֵינוּ לֹא חַסְתָּ – עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ הַגִּבּוֹר לָמָּה לֹא תָּחוּס? וְעָלֶיהָ קוֹנֵן יִרְמְיָה: “בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר… כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ” (ירמיה ו, כו) “עָלַיִךְ” לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא “עָלֵינוּ” – כִּבְיָכוֹל, עָלַי וְעָלַיִךְ בָּא שׁוֹדֵד (גיטין נח ע"א).

לִפְנַי וְלִפְנִים – בקודש הקודשים שבמקדש.

נִתְעַלֵּל בָּהּ שַׁבַּאי – מי שלקח אותה בשבי אנס אותה.

חֲלוּקִים – כותנות.

רֵיקָא – שוטה, בער.

לִקַּח – לקנות.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל המביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית או חולשה).

עָלַי וְעָלַיִךְ – על בת ציון ועל הקב"ה (הדובר בפסוק).

*

טו מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה אַחַת, שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְעֶשֶׂר שִׁפְחוֹתֶיהָ, וּנְטָלָהּ נָכְרִי אֶחָד, וְהָיְתָה מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. יוֹם אֶחָד נָתַן לָהּ כַּדָּהּ וְאָמַר לָהּ: צְאִי וְהָבִיאִי לִי מַיִם. עָמְדָה אַחַת מִשִּׁפְחוֹתֶיהָ וּנְטָלַתּוּ מִמֶּנָּה. אָמַר לָהּ: מַהוּ? אָמְרָה לוֹ: חַיֵּי רֹאשְׁךָ, אֲדוֹנִי, אֲנִי הָיִיתִי מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שְׁפָחוֹת שֶׁל אִמָּהּ שֶׁל רִיבָה זוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת דְּבָרֶיהָ שִׁגְּרָהּ בַּת חוֹרִין, הִיא וְעֶשֶׂר שִׁפְחוֹתֶיהָ.

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרִיבָה אַחַת שֶׁנִּשְׁבֵּית, וּנְטָלָהּ נָכְרִי אֶחָד, וְהָיְתָה מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. בָּא לוֹ בַּעַל הַחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ: הוֹצֵא רִיבָה זוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: אַל תּוֹצִיאֶנָּה. שׁוּב בָּא לוֹ בַּעַל הַחֲלוֹם, אָמַר לוֹ: אִם אֵין אַתָּה מוֹצִיאָהּ הֲרֵינִי הוֹרֶגְךָ. עָמַד וְהוֹצִיאָהּ. וְהָיָה מְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ, אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מָה יְהֵא בְּסוֹפָהּ שֶׁל רִיבָה זוֹ. כְּשֶׁהִיא הוֹלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ צָמְאָה וְיָרְדָה לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן. כֵּיוָן שֶׁהִנִּיחָה יָדָהּ עַל הַכֹּתֶל יָצָא עָלֶיהָ נָחָשׁ וּנְשָׁכָהּ וּמֵתָה, וְהָיְתָה צָפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. יָרַד וּנְטָלָהּ וְהֶעֱלָהּ וּקְבָרָהּ. בָּא וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: עַם זֶה שֶׁאַתְּ רוֹאָה, לֹא כָּעַס עֲלֵיהֶם אֶלָּא אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם (אדר“נ, נו”א, יז).

רִיבָה – נערה.

נְטָלָהּ – קנה אותה.

מִתְגַּדֶּלֶת וּבָאָה – גדלה והולכת.

מַהוּ? – מה פירוש הדבר?

חַיֵּי רֹאשְׁךָ – לשון שבועה.

שִׁגְּרָהּ וגו' – שלח אותה לחופשי.

בַּעַל הַחֲלוֹם – המלאך הממונה על החלומות.

הַכֹּתֶל – דופנות הבאר.

*

טז תַּנְיָא, אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן: כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי מֵילָת הָיוּ מַצִּיעִין תַּחְתָּיו, וּבָאוּ עֲנִיִּים וּמְקַפְּלִים אוֹתָם מֵאַחֲרָיו.

וּמַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לְקֻפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ בַּיּוֹם. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם! וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ “אָמֵן”.

וּמַעֲשֶׂה בְּכַלָּתוֹ שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים סָאתַיִם יַיִן לְצִיקֵי קְדֵרָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם! וְלֹא עָנוּ אַחֲרֶיהָ “אָמֵן”, שֶׁשּׁוֹמֶרֶת יָבָם הָיְתָה.

אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' צָדוֹק: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא רָאִיתִי אֶת בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ. קָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה: “אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ” (שיר השירים א, ח) − אַל תִּקְרָא "גְּדִיֹּתַיִךְ” אֶלָּא “גְּוִיּוֹתַיִךְ”.

וּמַעֲשֶׂה בְּרַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִיְּרוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִים אַחֲרָיו. רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְּהֶמְתָּם שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? שָׁתְקָה. שׁוּב אָמַר לָהּ: מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הֵיכָן הָלַךְ? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לֹא כָּךְ מוֹשְׁלִים מָשָׁל בִּירוּשָׁלַיִם: “מֶלַח מָמוֹן חָסֵר” (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: “חָסֶד”)? – וְשֶׁל חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי? אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי, כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, הָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ אֶלֶף אֲלָפִים דֵּינְרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ.

בָּכָה רַ' יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם; וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מוֹסְרָם בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה, וְלֹא בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה, אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּם שֶׁל אֻמָּה שְׁפָלָה (כתובות סה ע“א–סז ע”א; אדר“נ, נו”א, יז).

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן – מעשירי ירושלים (ראו קטע ב).

כְּלֵי מֵילָת וגו' – היו מרפדים את המקום שעבר בו בבגדי צמר משובח.

וּמְקַפְּלִים וגו' – ולוקחים לעצמם.

פָּסְקוּ – קצבו לה מרכוש בעלה (כשמת או גירש אותה).

לְבוֹ בַּיּוֹם – לצורך כל יום ויום.

כֶָּךְ תִּפְסְקוּ וגו' – שהיתה הקצבה מעטה בעיניה וכעסה.

סֶָאתַיִם וגו' – שני סאים יין (הסאה היא כשישה ליטרים) לתיבול התבשילים בכל שבוע.

שׁוֹמֶרֶת יָבָם – מי שהתאלמנה בלא ילדים וממתינה לאחי בעלה שיגדל כדי שיוכל לשאת אותה או לחלוץ לה.

וְלֹא עָנוּ וגו' – כי לא רצו שבנותיהם ייקלעו למצב דומה.

אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה – לשון שבועה: לא אזכה לראות בגאולה אם איני דובר אמת.

טַלְפֵי – פרסות.

עַכּוֹ – שוק עבדים.

אַל תִּקְרֶָא – שיטת מדרש המציעה קריאה אחרת של מילים בתנ"ך, בדרך כלל (אך לא תמיד) על ידי שינוי ניקודן.

“וּרְעִי אֶת…” וגו' – פרנסי את גופך בליקוט בין עקבי בעלי חיים.

רִיבָה – נערה.

מֶלַח מָמוֹן חָסֵר – אין מלח היכול לשמור על ממון (כפי שהוא שומר על מזון).

חָסֶד – כלומר: “מלח ממון חסד”, שמעשי חסד הם השומרים על הממון כמלח, ובית אביה לא עשה די חסדים.

בָּא זֶה וגו' – כספיהן של שתי המשפחות היו מעורבים זה בזה ואבדו יחדיו.

בְּיַד בְּהֶמְתָּם – ומתפרנסים מגללי הבהמות.

*

יז אָמְרוּ מִשּׁוּם רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְהוּא מִתְאַבֵּל, מָה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת? אָמְרוּ לוֹ: תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם” (ישעיה נ, ג). − מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מָה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת? אָמְרוּ לוֹ: מְכַבֶּה אֶת הַפָּנָסִים.

אָמַר לָהֶם: כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם” (יואל ד, טו). − מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מָה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת? – הוֹלֵךְ יָחֵף.

− כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו” (נחום א, ג).

− מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מָה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת? – מְבַזֵּעַ פֻּרְפּוּרָה שֶׁלּוֹ.

− כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ” (איכה ב, יז). − מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מָה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת? – יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם.

− כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: “יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו” (שם ג, כח) (איכ"ר א, א).

מִשּׁוּם – בשם.

הַפָּנָסִים – מנורות למאור.

מְבַזֵּעַ פֻּרְפּוּרָה – קורע את אדרת הארגמן, שהיא לבוש מלכותו.

“בִּצַע אֶמְרָתוֹ” – דורש “בצע” מלשון חלוקה וקריעה, ו“אמרה” היא שפת הבגד.

*

יח “בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה” (ירמיה יג, יז) – מַהוּ “בְּמִסְתָּרִים”? אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַב: מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבּוֹכֶה בּוֹ, וּ“מִסְתָּרִים” שְׁמוֹ. וּמַהוּ “מִפְּנֵי גֵוָה”? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לַגּוֹיִים. רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָהּ שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה.

“וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'” (שם) – אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: שָׁלוֹשׁ דְּמָעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וְאַחַת עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, וְאַחַת עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמְּקוֹמָם (חגיגה ה ע"ב).

גַּאֲוָתָם – רוממותם, הודם.

נִטְּלָה – נלקחה.

שָׁלושׁ דְּמָעוֹת – כמספר מופעי השורש דמ"ע בפסוק.

*

יט אָמַר רַב אַחָא: לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ” (שיר השירים ב, ט) (תנחומא בובר שמות, י).

“זֶה” – הקב"ה.

*

כ בְּיוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָשׁ נוֹלַד הַגּוֹאֵל. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְחוֹרֵשׁ, גָּעֲתָה פָּרָתוֹ. עָבַר עָלָיו עֲרָבִי אֶחָד וְשָׁמַע קוֹלָהּ. אָמַר לוֹ: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: יְהוּדִי אֲנִי. אָמַר לוֹ הָעֲרָבִי: יְהוּדִי, יְהוּדִי! הַתֵּר פָּרָתְךָ וְהַתֵּר מַחֲרֵשָׁתְךָ. – לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁבֵּית מִקְדָּשָׁם שֶׁל הַיְּהוּדִים חָרַב. – מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לוֹ: מִתּוֹךְ גְּעִיַּת פָּרָתְךָ. בֵּינָתַיִם גָּעֲתָה הַפָּרָה פַּעַם שְׁנִיָּה. אָמַר לוֹ הָעֲרָבִי: יְהוּדִי, יְהוּדִי! אֱסֹר פָּרָתְךָ וֶאֱסֹר מַחֲרֵשָׁתְךָ, שֶׁהֲרֵי נוֹלַד מָשִׁיחַ, מוֹשִׁיעָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמַר לוֹ: מָה שְׁמוֹ? – מְנַחֵם שְׁמוֹ. – וְאָבִיו מָה שְׁמוֹ? – חִזְקִיָּה. אָמַר לוֹ: וְהֵיכָן הוּא מִתְגּוֹרֵר? אָמַר לוֹ הָעֲרָבִי: בְּבִירַת עַרְבָא שֶׁל בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. הָלַךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ וּמָכַר פָּרָתוֹ וּמָכַר מַחֲרֵשָׁתוֹ וְנַעֲשָׂה מוֹכֵר לְבָדִים לְתִינוֹקוֹת. הִתְחִיל נִכְנָס וְיוֹצֵא מִמְּדִינָה לִמְדִינָה וּמֵעִיר לְעִיר, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשָׁם. בָּאוּ נָשִׁים מִכָּל הַכְּפָרִים לִקַּח אֶצְלוֹ לְבָדִים וְאוֹתָהּ הָאִשָּׁה, אִמּוֹ שֶׁל מְנַחֵם, לֹא לָקְחָה אֶצְלוֹ. שָׁמַע קוֹלָן שֶׁל הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת: אִמּוֹ שֶׁל מְנַחֵם, אִמּוֹ שֶׁל מְנַחֵם! בּוֹאִי וּקְחִי לְבָדִים לִבְנֵךְ. אָמְרָה: הַלְוַאי שֶׁיֵּחָנְקוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ לָהּ: לָמָּה? אָמְרָה לָהֶן: בְּיוֹם שֶׁנּוֹלַד חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר לָהּ: מֻבְטָחְנִי שֶׁלְּרַגְלָיו חָרַב וּלְרַגְלָיו הוּא עָתִיד לְהִבָּנוֹת. אָמְרָה לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת. אָמַר לָהּ: מָה אִכְפַּת לִי, בּוֹאִי וּטְלִי לִבְנֵךְ, וּלְאַחַר יָמִים אֲנִי בָּא לְבֵיתֵךְ וְאַתְּ פּוֹרַעַת לִי. לְאַחַר יָמִים בָּא לְאוֹתָהּ הָעִיר. אָמַר: אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אוֹתוֹ תִּינוֹק מָה מַעֲשָׂיו. בָּא אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: תִּינוֹק שֶׁלָּךְ מָה מַעֲשָׂיו? אָמְרָה לוֹ: מִשָּׁעָה שֶׁרְאִיתַנִי בָּאוּ רוּחוֹת וּסְעָרוֹת וַחֲטָפוּהוּ מִיָּדִי, נְשָׂאוּהוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.

וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי” (איכה א, טז). (ירושלמי ברכות ב, ד; איכ“ר א, נ”א).

פָּרָתוֹ – שבעזרתה חרש.

הַתֵּר פָּרָתְךָ וגו' – אין טעם לעסוק עוד בענייני העולם, משום שחרב הבית.

מִתּוֹךְ גְּעִיַּת פָּרָתְךָ – כיוון שלחיות יש חוש מיוחד של גילוי הנסתר.

בִּירַת עַרְבָא – יישוב קטן באזור בית לחם.

לְבָדִים – בדי צמר עבה.

מְדִינָה – אזור.

לִקַּח – לקנות.

שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – אותו תינוק (ושינתה את הלשון כדי לא לפתוח פה לשטן).

לְרַגְלָיו – עם הופעתו.

טְלִי – קחי.

*

כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רָבוּ פְּרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמִּמֶּנּוּ מְנַסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת.

− אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת.

− פֵּרוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים.

− אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת אֲחֵרִים.

− מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטַל נִסּוּךְ הַמַּיִם.

שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאֹמַר לָכֶם: שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִקָּר אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזֵרָה גְּזֵרָה; וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר מוּעָט; עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעוּדָה וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מוּעָט; וְעוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּרֶת דָּבָר מוּעָט, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִִם… תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהלים קלז, ה־ו). וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִִם… שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ” (ישעיה סו, י). תַּנְיָא, אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אֶלָּא שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. וּמִיּוֹם שֶׁפָּשְׁטָה מַלְכוּת הַגּוֹיִים שֶׁגּוֹזֶרֶת עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וּמְבַטֶּלֶת מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וּמִצְווֹת וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִכָּנֵס לִשְׁבוּעַ הַבֵּן (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְיֵשׁוּעַ־הַבֵּן), דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים, וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּלֶה מֵאֵלָיו; אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים (בבא בתרא ס ע"ב).

בַּשְּׁנִיָה – הוא חורבן הבית השני.

רָבוּ פְּרוּשִׁים – גדל מספר המתנזרים (מבשר ומיין) כסימן לאבלות.

נִטְפַּל – נכנס עמהם בשיחה.

בָּטַל – המזבח ובטלו הקורבנות.

מְנַסְּכִים – יוצקים יין על המזבח עם חלק מן הקורבנות.

מְנָחוֹת – קורבנות הבאים מן הצומח, כגון סולת.

פֵּרוֹת אֲחֵרִים – שאין מביאים מהם ביכורים.

נִסּוּךְ הַמַּיִם – יציקת מים על המזבח בחג הסוכות.

כָּל עִקָּר – בכלל.

נִגְזֵרָה גְּזֵרָה – על המקדש שייחרב ויש להתאבל על כך.

סָד וגו' – מסייד את ביתו ומשאיר חלק זעיר מן הקירות לא מסויד, זכר לחורבן (והוא הדין בהשמטת פריט אחד מן הארוחה או בוויתור על תכשיט אחד).

בְּשִׂמְחָתָהּ – בשמחת גאולתה.

תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).

דִּין הוּא – ראוי היה.

מַלְכוּת הַגּוֹיִים – רומי.

מַנַּחַת – מתירה, מאפשרת.

שְׁבוּעַ הַבֵּן – ברית המילה.

יְשׁוּעַ־הַבֵּן – פדיון הבן (טקס הנערך ביום השלושים ללידת בן בכור אם אין בין הוריו כוהנים או לוויים).

הַנַּח לָהֶם – ללכת בדרכם.

מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וגו' – לוּ נגזר שלא לשאת אישה ולהוליד ילדים, לא היה העם מציית, וכך היה בבחינת מי שעובר במזיד, במתכוון, על גזירת חכמים, ומוטב שיתנהגו שלא כראוי בשוגג, בלא כוונה מודעת.

*

כב רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִִם… שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ” (ישעיה סו, י), מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הַמִּתְאַּבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם – זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם – אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ (תענית ל ע"ב).

סִימַן בְּרָכָה – הצלחה במעשה ידיו.

בְּשִׂמְחָתָהּ – ראו בקטע הקודם.

*

כג “בָּכוֹ תִבְכֶּה” (איכה א, ב) – בּוֹכָה וּמַבְכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ (איכ“ר א, כ”ג).

מַבְכָּה – גורמת לבכי (והפסוק מדבר על ירושלים).

*

כד “בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה” (איכה א, ב) − שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֶחָד עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְאֶחָד עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. “בַּלַּיְלָה” − עַל עִסְקֵי לַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא” (במדבר יד, א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת; דָּבָר אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה בַּלַּיְלָה קוֹלוֹ נִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה בַּלַּיְלָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בּוֹכִים עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה בַּלַּיְלָה, הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ בּוֹכֶה כְּנֶגְדּוֹ.

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שְׁכֶנְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁמֵּת בְּנָהּ, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל קוֹלָהּ וְנִזְכַּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָשׁ, וּבָכָה כְּנֶגְדָּהּ, עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו. לְמָחָר הִכִּירוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וְהוֹצִיאוּהָ מִשְּׁכוּנָתוֹ. (סנהדרין קד ע“ב; איכ”ר א, כד).

שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת – דרשת השורש בכ"ה, החוזר פעמיים בפסוק.

עִסְקֵי לַיְלָה – אירוע שהתרחש בלילה (וכוונתו לסיפור המרגלים במדבר, שהתרחש לפי המסורת בט' באב).

חִנָּם – בלא סיבה.

מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.

כְּנֶגְדּוֹ – יחד עמו.

הִכִּירוּ בּוֹ – ראו מה קרה לו.

*

כה רַבִּי הָיָה נוֹטֵל סֵפֶר קִינוֹת וְקָרָא בּוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה: “הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל” (איכה ב, א) – נִשְׁמַט מִיָּדוֹ. אָמַר: מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא (חגיגה ה ע"ב).

נוֹטֵל סֵפֶר קִינוֹת – לוקח את מגילת איכה.

מֵאִיגָרָא וגו' – פתגם (ארמי) שפירושו: מגג גבוה לבור עמוק, וכה גדולה היתה נפילת תפארת ישראל.

*

כו אָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ בְּיַחַד. לֹא הִגִּיעַ הַנָּכְרִי לֵילֵךְ עִם הַיִּשְׂרָאֵל. הִזְכִּיר לוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – וְנִתְאַנַּח, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הִגִּיעַ הַנָּכְרִי עִמּוֹ. אָמַר לוֹ: וְלֹא אֲמַרְתֶּם: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם? אָמַר לוֹ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? – בְּדָבָר חָדָשׁ, אֲבָל זֶה, שֶׁאָנוּ רְגִילִים בּוֹ – לֹא, שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: לְמוּדַת שְׁכוֹל אֵינָהּ נִבְעֶתֶת (כתובות סב ע"א).

לֹא הִגִּיעַ וגו' – הנוכרי לא הצליח להשיג את היהודי שצעד במהירות.

הִזְכִּיר לוֹ – כדי שיאט קצת את הליכתו מחמת הצער.

דָּבָר חָדָשׁ – בשורה רעה חדשה.

זֶה – חורבן וסבל.

הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים וגו' – ופתגם עממי הוא: מי שהיא רגילה במות בניה, אינה נשברת כשהמוות מכה בבניה שוב.

*

כז “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה” (בראשית ב, ה) – כָּל שִׂיחָתָן שֶל בְּרִיּוֹת אֵינָהּ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ: עָשְׂתָה הָאָרֶץ? לֹא עָשְׂתָה? וְכָל תְּפִלָּתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת אֵינָהּ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ: רִבּוֹנִי, תַּעֲשֶׂה הָאָרֶץ! רִבּוֹנִי, תַּצְלִיחַ הָאָרֶץ! וְכָל תְּפִלָּתָם שֶל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ! רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָתַי יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? (בר"ר יג, ב).

“שִׂיחַ” – דורש “שיח” מלשון שיחה ותפילה.

שִׂיחָתָן – דיבורם זה עם זה.

הָאָרֶץ – היא “השדה” שבפסוק.

עָשְׂתָה – נתנה יבולה.

רִבּוֹנִי – אדוני.

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – שבין כינוייו במדרש גם “שדה” (בר"ר כב, ז).

*

כח אָמַר רַב חִסְדָּא: “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, זֹאת לֹא זֹאת, הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל” (יחזקאל כא, לא) – וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל – עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם; נִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל – נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵראשׁ כָּל אָדָם (גיטין ז ע"א).

וְכִי מָה עִנְיַן וגו' – מה הקשר בין המצנפת לעטרה?

בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת וגו' – בשעה שהמקדש קיים והכוהן הגדול חובש בו את כובעו (הוא המצנפת [שמות כט, ו]).

עֲטָרָה בְּרֹאשׁ וגו' – כל בני ישראל מתהלכים ונוהגים כמלכים.

נִסְתַּלְּקָה – הוסרה (עם החורבן).

*

כט מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין שְׂחוֹק לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא נִרְאָה רָקִיעַ בְּטָהֳרָתוֹ. אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

רַ' פִּינְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בֹּשׁוּ חֲכָמִים וּבְנֵי חוֹרִין וְחָפוּ רֹאשָׁם וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

רַ' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית חֶמְדָּתֵנוּ הִתְחִילוּ חֲכָמִים לִהְיוֹת כְּסוֹפְרִים, וְסוֹפְרִים כְּחַזָּנִים, וְחַזָּנִים כְּתַלְמִידִים, וְתַלְמִידִים כְּעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַמֵּי הָאָרֶץ הוֹלְכִים וּמִדַּלְדְּלִים, אֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַ' יְהוֹשֻׁעַ: מִיּוֹם שֶׁחָרֵב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה.

אָמַר רָבָא: וְכָל יוֹם וָיוֹם מְרֻבָּה קִלְלָתוֹ מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ (ברכות לב ע“ב; שם נט ע”א; עבודה זרה ג ע“ב; סוטה מט ע”א).

בְּטָהֳרָתוֹ – בבהירות מלאה.

נִפְסְקָה – מפסיקה, מפרידה.

בְּנֵי חוֹרִין – אנשים מיוחסים.

חָפוּ רֹאשָׁם – כיסו את ראשם (לסימן אבלות).

נִדַּלְדְּלוּ – התמעטו.

אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – בעלי מעשים טובים.

בַּעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן – אלימים וחצופים.

וְאֵין דּוֹרֵשׁ – לתורה.

הִתְחִילוּ חֲכָמִים וגו' – מעלת הידע והחוכמה של כל בני האדם ירדה שלב אחד.

סוֹפְרִים, חַזָּנִים – מלמדי תינוקות ומשמשי בית הכנסת.

מִשּׁוּם – בשם.

מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ – מן היום הקודם לו.

*

ל אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דַּיּוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ” (תהלים קנ, ו) (עירובין יח ע"ב).

מִיּוֹם שֶׁחָרַב וגו' – ונמצא העולם פגום.

דַּיּוֹ – ראוי ונכון.

שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת – די בשתיים מארבע אותיות השם המפורש בפנייה אל הקב"ה או בהזכרת שמו.

*

לא “כִּי תֵצֵא אֵשׁ… שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה” (שמות כב, ה) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי; אֲנִי הִצַּתִּי אֵשׁ בְּצִיּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ” (איכה ד, יא), וַאֲנִי עָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ” (זכריה ב, ט) (בבא קמא ס ע"ב).

לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה – לפצות על הנזק שגרמה האש.

*

לב רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַ' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַ' יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי מִפְּלַטְיָא בְּרִחוּק מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִיל. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: וְאַתֶּם מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: הַגּוֹיִים הַלָּלוּ שֶׁמִשְׁתַּחֲוִים לַעֲצַבִּים וּמְקַטְּרִים לֶאֱלִילִים יוֹשְׁבִים בֶּטַח וְהַשְׁקֵט, וְאָנוּ – בֵּית הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ שָׂרוּף בְּאֵשׁ, וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק – וּמָה לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָלַיִם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַצּוֹפִים קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת” (במדבר א, נא), עַכְשָׁו שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בּוֹ – וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ” (ישעיה ח, ב) – וְכִי מָה עִנְיַן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה, וַהֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי? אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה. בְּאוּרִיָּה נֶאֱמַר: “לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר” (מיכה ג, יב); בִּזְכַרְיָה נֶאֱמַר: “עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִִם” (זכריה ח, ד). עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה; עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיָּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ! (מכות כד ע“א־ע”ב; ספרי דברים, מג).

הֲמוֹנָהּ שֶׁל רוֹמִי מִפְּלַטְיָא – המולת בני אדם ברחובה הראשי של רומא.

בְּרִחוּק וגו' – ממרחק של קרוב למאה ועשרים ק"מ.

מְשַׂחֵק – צוחק. עֲצַבִּים – פסלים.

מְקַטְּרִים – מעלים קטורת.

הֲדוֹם – מקום הנחת הרגליים (כינוי למקדש [תהלים קלב, ז]).

מָה לְעוֹבְרֵי וגו' – אם החוטאים זכו לגורל יפה כזה, מה נפלא יהיה גורלם של עושי רצונו של הקב"ה.

קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם – למראה המקדש החרב.

“הַזָּר הַקָּרֵב” – מי שאינו כוהן.

כִּי מָה עִנְיַן וגו' – מדוע הם נזכרים יחד?

אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן – והמדרש מזהה את אוריה זה עם אוריהו בן שמעיהו, שהומת משום שניבא על חורבן ירושלים בידי בבל (ירמיה כו, כ־כג).

זְכַרְיָה – בן ברכיה הנביא.

תָּלָה הַכָּתוּב – התנה את קיומה של הנבואה האחת בקיומה של הנבואה האחרת.

בְּאוּרִיָּה נֶאֱמַר – בנבואת מיכה שנאמרה בימי אוריה (ומיכה נזכר בסמוך לאוריה שם, פסוק יח).

“עִיִּין” – תלי חורבות.

מִתְיָרֵא – חושש.

בְּיָדוּעַ – ברור הוא.

*

• שלומית אפל
• צחה וקנין-כרמל
• אייל רונאל
• עדנה הדר
• שלי אוקמן
• תמי אריאל