כא שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בַּשְּׁנִיָּה רָבוּ פְּרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן. נִטְפַּל לָהֶם רַ' יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם אוֹכְלִים בָּשָׂר וְאֵין אַתֶּם שׁוֹתִים יַיִן? אָמְרוּ לוֹ: נֹאכַל בָּשָׂר שֶׁמִּמֶּנּוּ מַקְרִיבִין עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל? וְנִשְׁתֶּה יַיִן שֶׁמִּמֶּנּוּ מְנַסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל? אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת.
− אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת.
− פֵּרוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בִּכּוּרִים.
− אֶפְשָׁר בְּפֵרוֹת אֲחֵרִים.
− מַיִם לֹא נִשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטַל נִסּוּךְ הַמַּיִם.
שָׁתְקוּ. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, בּוֹאוּ וְאֹמַר לָכֶם: שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִקָּר אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזֵרָה גְּזֵרָה; וּלְהִתְאַבֵּל יוֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בְּסִיד וּמְשַׁיֵּר בּוֹ דָּבָר מוּעָט; עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעוּדָה וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מוּעָט; וְעוֹשָׂה אִשָּׁה כָּל תַּכְשִׁיטֶיהָ וּמְשַׁיֶּרֶת דָּבָר מוּעָט, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִִם… תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהלים קלז, ה־ו). וְכָל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִִם… שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ” (ישעיה סו, י). תַּנְיָא, אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אֶלָּא שֶׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהּ. וּמִיּוֹם שֶׁפָּשְׁטָה מַלְכוּת הַגּוֹיִים שֶׁגּוֹזֶרֶת עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וּמְבַטֶּלֶת מִמֶּנּוּ תּוֹרָה וּמִצְווֹת וְאֵין מַנַּחַת אוֹתָנוּ לִכָּנֵס לִשְׁבוּעַ הַבֵּן (וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לְיֵשׁוּעַ־הַבֵּן), דִּין הוּא שֶׁנִּגְזֹר עַל עַצְמֵנוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אִשָּׁה וּלְהוֹלִיד בָּנִים, וְנִמְצָא זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּלֶה מֵאֵלָיו; אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וְאַל יִהְיוּ מְזִידִים (בבא בתרא ס ע"ב).
בַּשְּׁנִיָה – הוא חורבן הבית השני.
רָבוּ פְּרוּשִׁים – גדל מספר המתנזרים (מבשר ומיין) כסימן לאבלות.
נִטְפַּל – נכנס עמהם בשיחה.
בָּטַל – המזבח ובטלו הקורבנות.
מְנַסְּכִים – יוצקים יין על המזבח עם חלק מן הקורבנות.
מְנָחוֹת – קורבנות הבאים מן הצומח, כגון סולת.
פֵּרוֹת אֲחֵרִים – שאין מביאים מהם ביכורים.
נִסּוּךְ הַמַּיִם – יציקת מים על המזבח בחג הסוכות.
כָּל עִקָּר – בכלל.
נִגְזֵרָה גְּזֵרָה – על המקדש שייחרב ויש להתאבל על כך.
סָד וגו' – מסייד את ביתו ומשאיר חלק זעיר מן הקירות לא מסויד, זכר לחורבן (והוא הדין בהשמטת פריט אחד מן הארוחה או בוויתור על תכשיט אחד).
בְּשִׂמְחָתָהּ – בשמחת גאולתה.
תַּנְיָא – שנויה (מילה ארמית המשמשת כפתיחה להבאת מסורת של תנא).
דִּין הוּא – ראוי היה.
מַלְכוּת הַגּוֹיִים – רומי.
מַנַּחַת – מתירה, מאפשרת.
שְׁבוּעַ הַבֵּן – ברית המילה.
יְשׁוּעַ־הַבֵּן – פדיון הבן (טקס הנערך ביום השלושים ללידת בן בכור אם אין בין הוריו כוהנים או לוויים).
הַנַּח לָהֶם – ללכת בדרכם.
מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִים וגו' – לוּ נגזר שלא לשאת אישה ולהוליד ילדים, לא היה העם מציית, וכך היה בבחינת מי שעובר במזיד, במתכוון, על גזירת חכמים, ומוטב שיתנהגו שלא כראוי בשוגג, בלא כוונה מודעת.
*
כב רַ' עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְּאָב וְאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִִם… שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ” (ישעיה סו, י), מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הַמִּתְאַּבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם – זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְשִׂמְחָתָהּ, וְשֶׁאֵינוֹ מִתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַיִם – אֵינוֹ רוֹאֶה בְּשִׂמְחָתָהּ (תענית ל ע"ב).
סִימַן בְּרָכָה – הצלחה במעשה ידיו.
בְּשִׂמְחָתָהּ – ראו בקטע הקודם.
*
כג “בָּכוֹ תִבְכֶּה” (איכה א, ב) – בּוֹכָה וּמַבְכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ; בּוֹכָה וּמַבְכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ (איכ“ר א, כ”ג).
מַבְכָּה – גורמת לבכי (והפסוק מדבר על ירושלים).
*
כד “בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה” (איכה א, ב) − שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֶחָד עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְאֶחָד עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. “בַּלַּיְלָה” − עַל עִסְקֵי לַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא” (במדבר יד, א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת; דָּבָר אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה בַּלַּיְלָה קוֹלוֹ נִשְׁמָע. דָּבָר אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה בַּלַּיְלָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בּוֹכִים עִמּוֹ. דָּבָר אַחֵר: “בַּלַּיְלָה” – שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה בַּלַּיְלָה, הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ בּוֹכֶה כְּנֶגְדּוֹ.
מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שְׁכֶנְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁמֵּת בְּנָהּ, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל קוֹלָהּ וְנִזְכַּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָשׁ, וּבָכָה כְּנֶגְדָּהּ, עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו. לְמָחָר הִכִּירוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וְהוֹצִיאוּהָ מִשְּׁכוּנָתוֹ. (סנהדרין קד ע“ב; איכ”ר א, כד).
שְׁתֵּי בְּכִיּוֹת – דרשת השורש בכ"ה, החוזר פעמיים בפסוק.
עִסְקֵי לַיְלָה – אירוע שהתרחש בלילה (וכוונתו לסיפור המרגלים במדבר, שהתרחש לפי המסורת בט' באב).
חִנָּם – בלא סיבה.
מַזָּלוֹת – כוכבי הלכת.
כְּנֶגְדּוֹ – יחד עמו.
הִכִּירוּ בּוֹ – ראו מה קרה לו.
*
כה רַבִּי הָיָה נוֹטֵל סֵפֶר קִינוֹת וְקָרָא בּוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְמִקְרָא זֶה: “הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל” (איכה ב, א) – נִשְׁמַט מִיָּדוֹ. אָמַר: מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא (חגיגה ה ע"ב).
נוֹטֵל סֵפֶר קִינוֹת – לוקח את מגילת איכה.
מֵאִיגָרָא וגו' – פתגם (ארמי) שפירושו: מגג גבוה לבור עמוק, וכה גדולה היתה נפילת תפארת ישראל.
*
כו אָמַר רַב: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. יִשְׂרָאֵל וְנָכְרִי הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ בְּיַחַד. לֹא הִגִּיעַ הַנָּכְרִי לֵילֵךְ עִם הַיִּשְׂרָאֵל. הִזְכִּיר לוֹ חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – וְנִתְאַנַּח, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הִגִּיעַ הַנָּכְרִי עִמּוֹ. אָמַר לוֹ: וְלֹא אֲמַרְתֶּם: אֲנָחָה שׁוֹבֶרֶת חֲצִי גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם? אָמַר לוֹ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? – בְּדָבָר חָדָשׁ, אֲבָל זֶה, שֶׁאָנוּ רְגִילִים בּוֹ – לֹא, שֶׁהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים: לְמוּדַת שְׁכוֹל אֵינָהּ נִבְעֶתֶת (כתובות סב ע"א).
לֹא הִגִּיעַ וגו' – הנוכרי לא הצליח להשיג את היהודי שצעד במהירות.
הִזְכִּיר לוֹ – כדי שיאט קצת את הליכתו מחמת הצער.
דָּבָר חָדָשׁ – בשורה רעה חדשה.
זֶה – חורבן וסבל.
הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים וגו' – ופתגם עממי הוא: מי שהיא רגילה במות בניה, אינה נשברת כשהמוות מכה בבניה שוב.
*
כז “וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה” (בראשית ב, ה) – כָּל שִׂיחָתָן שֶל בְּרִיּוֹת אֵינָהּ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ: עָשְׂתָה הָאָרֶץ? לֹא עָשְׂתָה? וְכָל תְּפִלָּתָן שֶׁל בְּרִיּוֹת אֵינָהּ אֶלָּא עַל הָאָרֶץ: רִבּוֹנִי, תַּעֲשֶׂה הָאָרֶץ! רִבּוֹנִי, תַּצְלִיחַ הָאָרֶץ! וְכָל תְּפִלָּתָם שֶל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ אֶלָּא עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ! רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָתַי יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? (בר"ר יג, ב).
“שִׂיחַ” – דורש “שיח” מלשון שיחה ותפילה.
שִׂיחָתָן – דיבורם זה עם זה.
הָאָרֶץ – היא “השדה” שבפסוק.
עָשְׂתָה – נתנה יבולה.
רִבּוֹנִי – אדוני.
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – שבין כינוייו במדרש גם “שדה” (בר"ר כב, ז).
*
כח אָמַר רַב חִסְדָּא: “כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה, זֹאת לֹא זֹאת, הַשָּׁפָלָה הַגְבֵּהַּ וְהַגָּבֹהַּ הַשְׁפִּיל” (יחזקאל כא, לא) – וְכִי מָה עִנְיַן מִצְנֶפֶת אֵצֶל עֲטָרָה? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל – עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם; נִסְתַּלְּקָה מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁ כּוֹהֵן גָּדוֹל – נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵראשׁ כָּל אָדָם (גיטין ז ע"א).
וְכִי מָה עִנְיַן וגו' – מה הקשר בין המצנפת לעטרה?
בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת וגו' – בשעה שהמקדש קיים והכוהן הגדול חובש בו את כובעו (הוא המצנפת [שמות כט, ו]).
עֲטָרָה בְּרֹאשׁ וגו' – כל בני ישראל מתהלכים ונוהגים כמלכים.
נִסְתַּלְּקָה – הוסרה (עם החורבן).
*
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.