I    🔗

שלהי ניסן. בוקר־אביב דמשׂקי, קריר, רענן וטוב.

בשעה מאוחרה במקצת, בהישטח נגוהות שמש מבהיקות ועליזות בכתלי־החצר הרמים של המרננת בָּדִיעָה זַכַּאי – יצאה היא, בעלת החצר, אשה כבת ארבעים, מעליית המשכב שבקומה השניה, לבושה חלוּק־לילה עשוי משי צחור ודק, לרחוץ את פניה במי הברכה הצוננים אשר בחצר.

היא היתה עוד אחוזה תנומות קלות, וצעדה אל המעקה של המרפסת; כמתוך רשלנות וחבלי־שנה נשענה על המעקה והקשיבה אל צפצוף מקהלת צפרי הרון, השוהות עוד בין עפאי העצים אשר בחצר; באפה עלו ריחות דקים, נעימים, משיבי נפש מניצני הלימון והאתרוג הפורחים עוד בראשית ימי אייר.

ובהישענה ככה ארוכות ושלוות על המעקה, שולחת סביבה מבטי עיניה היפות, חומות־בהירות, הנראות תדיר כחולמות – היתה כפוקדת את מנעמי החצר הרחבה, ההדורה, המקושטת ברוב טעם ונועם. וכמו הזוך והבהירות השפוכים על זו החצר, כן היתה זוהרת בעלת החצר בעתר סגולותיה: גזרת גו בריא, מלא קצת, וחטוב קוים נאים; ראשה עטור תלתלים שחורים, צפופים ושרטוטי פניה החמודים מפיקים חן רב ואופי תקיף.

ברם ממעמקי חזה של בדיעה עלתה לעת כזו אנחה חשאית, ממושכה, כמו עיפה נפשה למעמסה. היא הוסיפה לשהות נשענה על המעקה ועיניה נצמדו אל שיח היסמין הרך, המטפס מתוך עציץ גדול אל מרומי הקיר. היא חשה עתה חדלון כוחות, וכנושא משא שעמד לפוש, אשר יכבד עליו להעתק שוב לדרכו, כן לא יכלה להעתק ממקומה מפני נטל נפשה הכבד המטריד. היא דמתה כי לקראת אורות הבוקר הזוהרים וריחות החצר הטובים תשקוט ממבוכת נפשה, מהמון סרעפיה אשר אפפו אותה כל ליל אמש (הלילה הזה יותר מכל הלילות באותו השבוע); אך להפך: הנה לעת בוקר כזו ולמול החצר שטופת הזוהר – תתקפה אנחת יגונה עד כדי מכאוב… מה זה ניתק בלבה? מה פשר זה הדאבון? הכזאת יתחיל הרע לבוא על ראש אדם? ההחל אל נכון לההרס מה בנפשה, בגופה? כזאת לא חשה מעודה… הנה, דוקא לאור זה הבוקר כמו יוארו יגונות לילותיה עד כדי צביטה בלבה, כאשר יסמאו קרני שמש מבהיקות את העין החולה, העכורה… הה! האמנם מידו הוא יחלו חייה להעכר?… האם מידו יונף גרזן הכליון על צוארה? היתכן?

ובלא כוונה ולמרות רצונה החלה להסתבך באותו מבוך הספקות וההרהורים שתעתה בו כל הלילה, ושבה לחפש פתרון חידתה, כאדם המוצא מגרעת עצומה בכספו וישוב לספרוֹ בחרדה פעם אחר פעם עד לעיפה: המקרה הדבר שהוא, חג' רשיד אל־אַיוּבִּי, לא סר אליה זה עשרה ימים? האמנם טרוד הוא כל כך, עד כי לא היתה לו שהות לבקרה בימים הללו לא ביום ולא בלילה? המדאגה לה ישלח את מתנותיו ואת הענקותיו כרגיל, או עשׂה יעשׂה כזאת אך כדי להסיח את דעתה ממנו ולכסות את עיניה מהתחקות אחר צעדיו? היתכן כי ימצא גבר כמוהו שלוה בנפשו – מבלי אשר יפקוד את ביתה לוּ אך לשעה שעתים? האם יוליכנה שולל? היסתולל בה? ההופיעה בדרכו אחרת, טובה ממנה, מקסימה ממנה? הכבר הופיעה? ההחל כבר הסוף, סופה של בדיעה זכאי? או אולי “דמיונות” ומדוחי־שוא תראה? שליחיה, קרובי משפחתה, אשר שלחה לארוב ולחקור את צעדיו, קצרי אונים היו לדעת ולהכיר דבר אל נכון… במחסניו אשר ב“שוּק הארוך” איננו וגם לבית הממשלה איננו בא, כלפנים, נעלמו עקבותיו מעיניהם ואין למצאו. ומה ידעו אנשים פשוטים מדרכי איש המעלה ושׂר גדול כמוהו בעיר וברשוּת? דברי ספק ופקפוק בפיהם על “טיולים” ו“נשפים” ואין ברורות בלשונם.

על כן יכרסם הספק בלבה. ואיכה תדע מה הסיבה ומה הגורם לאמיתם? האם רפיון אהבתו אליה הוא הגורם או כי דבר מה אחר ירחיקהו ממנה? אם מרפיון אהבתו – מה גרם ומה הביא לרפיון זה? האם סימני כמישה ראשונים, קלים ודקים, בפניה הם הפוגעים באהבתו אליה? האם עד כדי כך יבלטו לעיניו? הקמט קט או כתם זעיר בלֶחְיה יעכירו עד כדי כך עוז האהבה?

ומה תפעל ואיכה תפעל עתה?

אחרי רגעים ארוכים נראתה לעיניה אמה בצאתה מאחד החדרים שבחצר למטה. בּדיעה היתה כמתעוררת מתנומות והחלה יורדת בשלבי המעלות המבריקות והחלקלקות, בשלחה רגליה בהפסקות קלוֹת מתוך איטיות מרושלת. אמה, אשה כבת ששים, לבושה מדים כהים, פשוטים, בעלת פנים קמוטים אך נאים, צעדה לקראתה בהאירה לה פנים:

– בוקר האור והאושר, בתי, – אמרה – לא שמעתי בצאתך מהחדר – המזמן התעוררת?

– לא, אמא, לפני רגעים קלים… אני מתעצלת גם לקרוא לך… לא שׂבעתי שינה…

– גם הלילה, בתי?…

– כן, אבל בעיקר מחמת החוֹם… גם בחלונות הפתוחים לא נשבה רוח קרירה. אך עתה נשתנה מזג האויר מעט…

מתוך שיחה על נשיבת הרוחות ונעימות הבוקר, על צרכי האוכל, ירקות ופירות, שראתה אמא בצאתה לשוק לפני שעה, היתה בדיעה רוחצת את זרועותיה ואת פניה מצנור המים שבברכה, נגשה אל המראה אשר בליוָאן (אכסדרה) ועשתה באופן עראי וקל את שערותיה.

אחרי רגעים מספר היו יושבות על מחצלת־צבעונין נאה, על יד עץ הלימון. שלש הנשים: בדיעה, אמה והמשרתת תֶרֶה, אשה זקנה גם היא, כבת ששים, ולפניהם כיריים קטנים לבשול הקהוה ונרגילות ערוכות בטוב טעם. בדיעה ישבה באמצע על כר גבוה במקצת, ברכיה כפופות וגלויות לחפשי, ושתי הנשים – מימינה ומשמאלה. אחרי שתית הקהוה וטעימה קלה של עוגה מנומרת בשומשומין, עישנה בדיעה, כבהנאת מנוחות, את הנרגילה. במים שבצנצנת הנרגילה היו עולים ויורדים, כמפזזים ומכרכרים, מספר פרחי לימון, אתרוג ועלי ירק קטנים והיו נוסכים בעשן הנרגילה מריחם הנעים והעדין.

עודן יושבות כך והנה נשמעו דפיקות על דלת החצר. מיד קמה חנה, האם, והלכה לראות מי הדופק, שהתה רגע ממושך ושבה.

היא הודיעה לבתה, כי אחד מאנשי “הרחוב”, שאוּל נַחָאס (נחשן, בעל בית חרושת קטן לעבודת נחושת), מבקש לדבר אתה בענין מה – אם ברצונה להראות לו את חסדה ולשמוע את דבריו. אף כי בּדיעה לא הכירתהו כל עיקר – חשבה רגע ואמרה: תני לו ויכנס…

אחרי רגע קט נראה איש, כבן ארבעים וחמש, בעל צורה נאה, זקנו גזוז בטעם טוב, לבוש כפתן קצר ופשוט (אך מתוקן ונקי), צועד מתונות בחצר, כמו היה סוחר או איש עסקים מהוגן, סוקר החצר מסביב חטופות וקצרות ומתקרב אל מקום מושבה של בדיעה. היא נשארה יושבת כשהיתה, הראתה לו כסא קטן למולה ובקשתהו בלשון כבוד לשבת.

היא פנתה אל אמה בשיחה מפורטה על כמה עניני היום והודיעתה איך להוציאם לפועל. האיש היושב היה מתברך בנפשו, כי טוב אשר ניתנה לו הזדמנות ברגעים ארוכים אלה למצוא את עצמו: זו הפעם הראשונה שצעדו רגליו בבית “מרננת” – ומה גם בביתה של אחת החשובות ביותר. מרגע היכּנסו היה כנדהם למראה הזוהר הרב בחצר, המרוצפה חליפות שורות אריחים אדמדמים ושחורים, ועל הכל למראה הקשוטים והצבעים המעידים על אושר, נעימות והרווחה; וטרם יספיק להקיף במבטי עיניו הפּזוּרים את כל הערוך בחצר והנה נפלו מבטיו אל מושבה, אל מרגלותיה הגלויות של ה“מרננת”. רגע קט עברתו סחרחורת ראש קלה, כמו נדנדו פתע את ראשו בכח רב ועיניו קמו רגע מראות; לבו דפק ונשימתו קצרה בחזהו: מחשופי גלילי יריכיה הצחורים, המלאים, הרעננים – הגובלים עד רקמת התחרא של מדיה הפנימים – הממוהו כליל והצמידו את עיניו שם… “מעשׂה שׂטן” – חשב האיש מתוך פיזור נפשו – איכה ידבר עתה את דבריו? במה יתחיל את בקשתו ואיך יערוך את אמריו? הוא ניסה להעביר את מבטיו אל מראות החצר, אל עתרת הגוֹנים והצבעים, החיטובים והציורים, אשר בכמה פינות החצר, למען הסיח את דעתו מעט ממראה המחשׂוֹף אשר לפניו ולמען רכּז עצמו בדברי בקשתו, אך הוא היה מביט בעל כורחו אחת למעלה ושבע למטה… “איך היא יושבת כך” – היה מהרהר – איך היא תשב כך וכמו לא תחוש כל רע וכל פגם?… הלא סכנה… סכנה לעיני הרואה; אך כך, כנראה, יושבות אלו… כך ודאי הן מתנקשות בנפש גברים… והוא – עליו להזהר… הוא אדם מטופל במשפחה… עליו לפקוח עינים… אבל – הרגיע מיד את עצמו – מה הוא חושש ומה הוא ירא לנפשו? “אחת כזאת”, אשר שׂרים וגדולים באי ביתה, לא תשים עיניה עליו כלל, היא ודאי איננה מחשיבה אותו כלל; הנה היא מדברת דבריה עם אמה כאילו הוא אינו קיים פה כלל… היא גם אינה פונה אליו במבט כל שהוא… אבל, אם את מבטי עיניה היא חושׂכת ממנו, הנה… את חמדת מערומיה – מפקירה היא ככה לעיניו… האם לא תיקר בעיניהן של אלו תפארת גון? איכה לא תעריך את סגולת בשׂרה? מה כונתה?… מה טעמה ומחשבתה?… אכן לא טוב כי “לקח” עליו לבוא הנה לבדו… טעות היתה בידו… אך באופן אחר לא יכול לבוא… הן באזני שלישי לא יכול לדבר את דבריו… ועתה הנהו מבולבל. כל ימיו ראה עצמו כגבר בעמיו, כאיש נבון, שמלאכת מחשבת בידו ו“שׂכל בראשו” ונסיון־חיים עמו – והנה עתה רואה הוא, כי לא ידע גם דבּר כראוי וכיאות לפני אשה זו… מי יודע איך יש לדבּר עם יצורים כאלה! מאין לו לדעת? לפני בואו לא הרבה לחשוב על זאת: הן גבר הוא והיא אשה… הירתע פעם גבר מלפני אשה! אבל הנה נשים כאלה – אינן סתם נשים… הוא חש עצמו קטן בפניה…

כך היתה נפשו של שאול נחאס נבוכה עליו כל אותם הרגעים הארוכים, עד שפנתה אליו בכלוֹתה לדבר עם אמה, ואמרה לו קלות ופשוטות:

– ובכן, אחא, דבּר נא עתה ונשמע מה רצונך?

– אני, הגבירה, – החל מגמגם בדברי מליצה – אני התאמצתי… בבטחי בטוב לבך… אני אזרתי חיל… אני באתי אליך… לבקש חסד וטובה מכבודך… תסלחי בטובך על הטורח שאני מטריחך לעת בוקר זו – וכן לא יעשה – אך אין לי מפלט אחר. בך תקותי, איש לא יוכל לבוא לעזרה כמוך…

– הבה ונשמע, יא רג’ל (האיש). האמנם אין גדול וחשוב בעיר ממני? הגזמת, אחא. הרבּית להפליג בדברים – אמרה בלשון לגלוג־תוכחה – אבל תן ונשמע מה בפיך.

– כן, אספר לכבוד מעלתך. הנה: את אולי שמעת מהגזרות של הוָאלי (מושל הפלך בסוריה, בימי התורכים) החדש… מעת בואו החלו הפקודות, התקנות והגזרות..

– כן, שמעתי מעט… שמעתי שאינו “אוכל” (אינו מקבל שוחד). זה ודאי רע… רבים מתלוננים על הסדרים החדשים; אך גם ברחובות הנוצרים מכביד את ידו… שמעתי שעוד בחורף בשנה זו, בראש השנה שלהם, פקד לסגור כמה בתי־יין והשאיר רק שנַים; בעיר מוסלמית, אמר הוא, די ברחוב הנוצרים בשנַים, כך שמעתי במקרה. ובכן מה לך, אתה, ולמושל סוריה? – שאלה בבת־צחוק קלה.

– צדקת, הגבירה, הנה את, אחותי, יודעת דברים הרבה, כמובן, יותר ממני… והעניין שלי הוא כי באה פקודה מהשלטונות להרוס את “הוורשה” (בית חרושת קטן) שלי, כי במקומו, דוקא במקומו, רוצים להקים “נקודה” למשטרה ברחוב היהודים. הרחוב כולו גדול ורב ודוקא פה, בבית המלאכה שלי שׂם עינו המושל, זהו: מתנקשים בוורשה שלי… והיא עתיקה שייכת לנו עוד מימי אבי זקני… ואין איש אשר יוכל לבטל את הגזרה הרעה… רק את בטובך, אם תרצי, כוָנתי לאמר…

– ולמה לא תפנה לחכם־באשי או לג’מעיה (לועד הקהלה)? למה לא תספר להם ענינך? – הפסיקתהו האשה בחפזה.

– פניתי, הגבירה, איך לא פניתי? הענין נמשך יותר מחודש ימים, החכם־באשי “טוב עמי” והוא גם עמל הרבה, כתב וחתם – ולא הועיל, הוא הראה לי נייר אשר – לבשתנו – מאנו לשמוע בקולו… וגם הועד לא יכול עשות מאומה; מי הם הועד כי יוכלו לפעול דבר ומי ישמע לדבריהם?

– ואני מה יכולה אני לעשות? התחת החכם־באשי אנכי? או הנשיא ליהודים אנכי? – טענה כאומרת לנער חצנה מהענין…

– שמעיני, הגבירה, והאל יאריך ימיך; תסלחי לי על הפצרתי הרבה… באמת לא נאה כלל, כי באתי לעת כזו להכביד עליך… אבל המצוקה תכריחני… וגם הכל אמרו לי, רק “מעלתך” יכולה להעביר את רוע הגזרה… גם מאנשי הועד אמרו לי כזאת בפירוש… והכל אמרו לי כי לבך טוב ורחמן, ואמנם אמרו גם כן, כי אין את נוהגת להתערב בעניני “הרחוב”… אבל כאשר רצונך אתך – יכול תוכלי לעשות, לפעול ולהצליח… ולוּ ידעת, אחות, איזו מצוה תעשי, מה רב החסד שתפעלי, לא היית מסרבת… על צוארי תלויות שש נפשות וגם ארבע נפשות של שותפי – האל ירחמהו! – הוא מת זה כשנה – עוד לא תמה שנת האבל – גם הם כמעט עלי… עלי דאגתם: לבקש בשבילם תרומה או מתת מיד הכולל ולעזור להם כאשר אוּכל… ואני – בחרוּף נפש עמל אני יומם ולילה להספיק לחם לפי הטף – הן תחיי נפשות ותצילי אותן מאבדון, אם תפתחי לבך לרחמים…

– מי היה שותפך? – שאלה בנגוע דבריו אל לבה – האני מכירתהו?

– דניאל לַאטי – האל ירחמהו – אולי שמעת שמו.

– “דניאל לאטי” – חזרה בדיעה על השם, זקפה ראשה, קמטה מצחה, כמעלה על זכרונה שם ידוע אך מטושטש ומעורפל – “אם אביו הוא מוסה לאטי? ודניאל זה לא היה צובע בצמר?”

– כן, נכון, צובע… זהו; אך מזה עשר שנים עזב את מלאכת ידו מחוֹסר הצלחה וקיום והיה לשותפי. הוא היה איש נחמד, אהוב ורצוי לבריות ובר לבב. הכרתיו כשותף במשך עשר שנים…

– ואביו היה מנגן בזמנו… לא כך?

– כן… כן, שמעתי מפיו פעם כזאת… הוא – הוא…

– אם כך, ידוע לי מעט – אמרה בפשטות ולא יספה…

שאול נחאס ראה, כי מבטי עיני ה“מרננת” תעו ותהו כמו בפרשת הרהורים סתומים וחתומים. הוא מנע עצמו מהוסיף דבר על דבריו, בחשבו כי שוקלת היא ודנה בענין אשר שמעה. אך היא הפסיקה את השתיקה ושאלה:

– והוא, שותפך המסכן, עזב אלמנה ויתומים? כמה נפשות הם? מאיזה גיל?

שאול בראותו כי החלק הזה בשיחתו, גורל משפחת שותפו, נגע ביותר אל לבה, הוסיף לספר בהרחבה על אודות מצב המשפחה ועל אודות סבלה…

– עזב שלשה יתומים: ילדה כבת תשע, ילד בן שש ונערה גדולה כבת שש־עשרה. הנערה נאה וברה מאין כמוה – פני הירח במלואו; אך ממחסור ומדלוּת (אין לה שמלה כראוי ללבוש, ואינה יוצאת כמעט בין הבריות) עגומה היא כל הימים ומדוכאה. והשבוע הזה חייבים הם לצאת את הדירה שגרוּ בה. הוא, האל ירחמהו, לא הספיק לשלם גם שליש שכר הדירה וגם מקום להניח ראשם לא יהיה להם.

– אומללים… מסכנים… אללי לי – ענתה ה“מרננת” בפנים מביעי צער ודאבה.

– ואני – המשיך האיש עתה כהולך חלקות – כל הזמן שאומנתי בידי ואני ברשותי – נכון אני לשאת בעול כמה שידי מגעת, אך עתה בנפלי אני – ישמור האל; – הן תפולנה שתי המשפחות אתי – האל ישמור…

– ומדוע אתה חרד ואתה דואג כל כך על בית המלאכה שלך? האין אפשרות להשיג בקרבת אותו הרחוב מקום אחר לבית מלאכה? והממשלה – האם לא תתן לך כל פצוי? מה פירוש העוול הזה? איני מבינה! גם זאת לא תרצה ממשלה עושקת לעשות? יתנו לך פצוי ותמצא מקום אחר…

– אהה, אחות, זהו!… צדקת… הם רוצים לתת איזה פצוי, – אף כי כמוהו כאין – אך העיקר הוא… את מבינה, אחות, שילך ויאבד מידי ה“עַתַבָּה” (הסף)¹, סף בית המלאכה הזה הוא – תודות לאל – מבורך. בדוק ומנוסה אתי מיום אשר נשאתי אשה ועשיתי לי בית… ואת יודעת ערכו של הדבר – סף! מי יודע לאן אפול – ומה יהיה משפט הסף של המקום החדש – טוב לי מות מחיים, אם ישמט בית החרושת מידי…

– בזה צדקת… – אמרה ה“מרננת” לחלוטין, כדבר האדם על אמת מקובלה – להחליף סף לא דבר קל הוא. – היא היתה רגע ארוך מחשה כטרודה במחשבתה. אז ימצא שאול סוף סוף אומץ בלבו להביע גלוי את עצם מבוקשו; כל שעת השיחה לא ידע איכה יזכיר את השם המוסלמי, חג' רשיד אל איוּבּי, איש־ביתה של ה“מרננת”, המסור אליה כל הימים; איכה יעלה את שמו על שפתיו ולא יהיה כפוגע בדבר פיו! באיזו צורה יבטא את שמו באזניה ולא יהיה כנכשל בלשונו? אך עתה, בראותו נכוחה כי הורך לבה לשמע הענין והיא כמשתתפת בצערו, אזר חלציו, והמשיך ואמר פשוטות:

– והבריות אמרו לי, כי לבך טוב ורחמן ודברך נשמע באזני שרי הרשות… אפילו כבוד חג' רשיד אל איובי עצמו, שדברו גדול בממשלה, לא יפיל דברך ארצה, אם רק תואילי לבקשו שיסדר את הענין.

– אך חג' רשיד איננו עתה ראש העיריה – ענתה כמעירה על טעותו – זה שנתים שעזב את המשׂרה, אין לו ענין עתה בעיריה. הוא אך “נשיא כבוד” בלשכת הממשלה – ואינו סר כלל לאספות.

– כן, ידעתי, אך בן דודו צובחי בֶק, הן הוא התובע הכללי – והוא כל יכול… הכל בידו של התובע הכללי… ואני כבר כתבתי בקשה אליו ותגיע לידו מחרתים, או לאחר שלשה ימים, וצריך כי הוא ידון וישפוט לחסד, הן הכל בידו… זהו הענין, כפי שאת רואה… את תדעי לדבר כחכמתך וכטוב לבך עם חג' רשיד או עם צובחי בק. כי דברך מקובל – בלי “עין רע” – אצל הכל…

היא הקשיבה דוממה ושלוה בדברו דבריו האחרונים; שאול הביט אל פניה, כחוקר לדעת, אם ישרו דבריו בעיניה או החטיא את המטרה בלשונו, אך הוא דמה לראות, שהיא נתונה שקטה ושלוה במחשבותיה לדבריו… הוא שאף רוח לרוָחה ובעודו שוקל ובוחן את אשר אמר ודבּר ואת אשר עתיד לשמוע מפיה – פתחה בדיעה ואמרה ברורות וקצרות:

– תבוא אלי אחרי שלשה־ארבעה ימים; היום יום שלישי, בוא איפוא, ביום ראשון, במשך הימים האלה – אדע, אם יסודר ענינך או לא. אני אעשה את כל אשר ביכלתי… לא אמנע… יהי האל בעוזרי…

– האל ינשא וירומם את שמך וכבודך, אחות – בעד דבר פיך הטוב – והמשל אומר: הזורע טובה לאחרים – גם לו יקצרנה…

– וגם על דבר האלמנה והיתומים – נגעו דבריך אל לבי. הנה מול חצרי יש חצר קטנה, גם היא אחוזתי שלי, יש שם שני חדרים גדולים, באחד גרים זקן וזקנה, השכן השני יוצא בסוף השבוע הזה, הבא את המשפחה ויגורו בחדר האחד, הוא גדול במקצת; ברֵכה, אמנם, אין בחצר, אך ה“ברדה” (נהר “אמנה”) עוברת תחת אדמת החצר, וברז מעין “הפיג’ה” (מַים לשתיה) קרוב לבית, יגורו שם. שכר הדירה הוא 500 גרוש לשנה, אך המשפחה המסכנה תשלם ככל אשר תוכל לשלם. אשתתף גם אני במצוה זו אתך…

כשמוע שאול את דבר החסד והחנינה מפיה לא עצר כח בעצמו ולא הרגיש כל פגיעה בכבוד הגברוּת שלו – כשהתכופף ושח לארץ על ברכיו לנשק את כפות ידי ה“מרננת”.

אך היא עצרתהו ועכבה בידו: “אבקש סליחת האל, חלילה לך, הגבר… האל ישלם לך כטוב לבך גם אתה”… היא הרימתהו בידה עד שהרגיש את קרבת גופה ואת מגע ידיה הרכות והחלקות.

אך בהביטו אל עיניה השתומם לראות, כי נצנצו דמעות בעיניה, והוא לא ידע נפשו ולא הבין פשר דבר…

וכשקמה ממקומה שאלתו: ומי בעצם, שלָחוֹ אליה, מי היה “בעל העצה”? השיב לה, שכמה אנשים יעצוהו לפנות אליה, אך – האמת – לא העריך דבריהם עד אשר לקח דברים, במקרה עם בעל החצר, שבה הוא גר, איש נכבד, עורך דין חכם לב, שידוע הרבה ברחוב, הוא אבּוּ ג’מיל רבאני – הוא בעל העצה.

מששמעה כך הביעו פניה כעין תמהון עם שביעת רצון כאחת. אז אמרה לו: לך נא, איפוא, לשלום והאל ישפות שלום. תסור אלי איפוא בראשית השבוע הבא.

הוא נפרד ממנה ברוב ברכות שלום ודברי תודה.

 

ll    🔗

כשיצא שאול נחאס מחצרה של המרננת, הנמצאת בסמטא בודדה, אל רחוב היהודים הקרוב והרועש, היו המוני אנשים הולכים טרודים ונחפזים בעסקי מקח וממכר ונתונים בשאון דברים וקולות.

הוא ראה את עצמו כאחד פלאי, שהיה לפני רגע בעולם נסוך קסמים, זרוע סגולות־יקר, שרוי בעדנת שלוה ובמנוחת שאננים. והנה – שב לעולם־חול הומה, מטריד, והיה חש כל אותם הרגעים כעין ריקניות תפלה בלבו…

הוא התהלך בצדי הרחוב כפוף ראש במקצת, טעון קטעי הרהורים החולפים בראשו מרגע לרגע, והיה כמתכוץ בקרב עצמו ומבקש להעלם מעיני הבריות, לבלי הפגש עם איש לעת כזו… מכל המון שרעפיו אשר אפפוהו בשבתו לפני המרננת בחצרה, בשמעו את דבריה ובהיותו שעה קלה ברשותה העליונה התבהרה לפניו ההכרה, כי שעה גדולה נפלה לו היום בנעימים. שעת־בוקר זו מופלאה היא בחייו ואין לה דמיון כלל ועיקר לאיזו שעה אחרת בכל שנות חייו. אין “אלו” הנשים – נשים סתם; מין נשים זה – אינו כיתר הנשים, כיתר בני האדם. הנה הומה בלבו דבר־מה אשר לא ידע כנוֹתוֹ בשם, הומה ותובע, הומה וכוסף… הנה הלך אליה, אל ה“מרננת” הזו, בלב מלא פקפוק וספק, אם יצליח דברו להעביר את הגזרה מעל בית המלאכה שלו, אם יזכה בו, או ישמט מידיו, אם ימצא אחריו נתיב־הצלחה בחייו, או – ישמור האל – תאבד דרכו בחיים. ואף כי לא ידע עוד מה יהיה גורל בית המלאכה, הנה, בכל זאת, מה יהמה לבו עתה לאשה זו… מה עצום כחה של זו, אם ביכלתה להסיח את דעתו לשעה מבית המלאכה שלו… אללה הוא אכבאר!" (האל הוא הגדול!), “שבחך הבורא, יוצר הפלאות והנסתרות בעולמך!… מה היא אשה זו? מה עברה? מה ראשיתה? מה דרכה אל־נכון? מה בעצם דבר חייה?” אכן, לא פלא בעיניו כי תשלוט בלבב שרים ורוזנים, הרודפים מנעמים והולכים בגדולות, – אם אותו, את שאול נחאס, הגבר העמוס משא החיים, הנוטה שכמו לשאת בעול הזמן, הכניעה כתינוק חסר כח… אבל במה כחה גדול? אכן יפיה וחנה – לא ישקלו במאזני זהב! הן במבט אחד מעיניה יש כדי להטיף תנחומות ונעימות גם לאיש מר־נפש, האובד בחייו; וצלילי קולה כצלילי הנבל, – יש בכחם להעיר גם לב נרדם לקראת צהלת הזמן ושמחת החיים. אך לא רק זה ימשוך את הלב ויפליאוֹ, כי־אם… כי־אם… זה טוּב־הלב אשר ישתפך בדברי פיה… כנראה, היופי והרחמים – אם ישכנו יחדיו בנפש אדם – יעצרו כח לעקור סלעים מתחתם, להזיז הרים ממקומם… כזאת תדמה בעיניו אשה “מרננת” זו… והוא לא ידע ולא חשב מעולם, כי “מרננת” היא – יצור כזה. בעיני הבריות ה“מרננת” הנה אשה פסולה, מכוּרה. אך “מרננות” מסוגה של זו אינן כך. זו, בכל אופן, אינה כך, כי הנה אך נגע ביד זהירה ברגשי רחמיה וכבר נזלו דמעות מעיניה, מיד נתנה את הדירה למשפחה האומללה. מי מאנשי הרחוב, צדיקים או עשירים, נדיבים או ותרנים היו באים כמוה לעזרת האלמנה והיתומים?

וטרם יספיק שאול להרגיע את נפשו מכל אשר המה בקרבו עמד וראה, כי רגליו הובילוהו בלא כונה – אל בית המלאכה… כשהגיע שם עמד רגע בפתח, כדי להבחין בחשכת הבית מה מצב העבודה בידי חמשת פועליו: מה הכלי שבידי פועל זה ומהו בידי אחר; מי ביצע את אשר הורה לו אתמול ומי יפגר בעבודתו – ככל אשר היה רגיל יום־יום כ“מעאלם” (כבעל), לנצח על העבודה; אבל לעת כזו עמד בפתח ולא פתח פיו והיה שומע ולא שומע מה שדיברו הפועלים ביניהם. אחר־כך ישב על שרפרף וחש שלבו אינו הולך עתה אחרי כל הנעשה פה; דעתו אינה נתונה עתה לעניני העבודה. רשלנות מפנקת תאפוף אותו, כעין זו אשר ירגיש בימי בטלה, כמו בימי חול המועד. גם ירגיש בשעה זו כעין מרחק בינו ובין כל העבודה אשר בבית המלאכה. אולם בעמדו שוקט ודומם היה לבו מרטט מגיל מפני מחשבה אחרת: למראה ה“וורשה” עצמה, המרווחה, החשוכה לעצמה והמאירה תמיד לבעליה נתמלא לבו עתה תוספת חבה ומסירות אליה: הן בשלה ובשבילה זכה היום בשעה רוממה ויקרה; בגללה נזדמן היום לרשותה של בדיעה זכאי; היא, הוורשה, הביאתהו אל רשות משכנה של ה“מרננת” המופלאה; סף הוורשה המבורך הלזה, אשר – אלף תודות לאל! – יתן תמיד הצלחה בעבודתו (ורק נפשו היא היודעת בסוד טמיר, כי אך הודות לו הגיעה קרנו כיום לשלוש מאות זהובים), סף זה – ודאי עוד גדולות ונצורות צפונות בו… ובוקר זה, בוקר הנועם והחמדה, יוכיח מה רבה ברכתו של סף זה!…

וכשהיו פונים אליו, הפועל או השוליה, בשאלת מה – היה עונה שלא כענין – בהיותו טרוד בתוך עצמו… אז קם ממקומו והודיע לאנשיו, כי יחוש קצת בראשו ואינו בקו הבריאות, צִוּם להמשיך בעבודה כחוק, והוא ילך לנוח שעה בבית…

בצאתו שׂם פניו אל רחוב צדדי, מקום שם בית־הקפה של רחוב היהודים; נכנס ובקש כוס “ערק” קטנה ושתה אותה בעמדו על רגליו, כאשר יעשה לעתים רחוקות בהעסיק את דעתו מחשבה מטרידה. המשקה מעט יעודדו ויזרים “חִיוּת” בעצמותיו…

משם לא הלך אל ביתו – כיצד יבוא אל ביתו לפתע ומעודו לא קרהו לבוא אל ביתו בשעה כזו? – חשב: טוב לו לסור אל רעוֹ וידידו, אל סלים אלפיה, הנמצא לרוב בביתו.

סלים אלפיה, יהודי כבן ששים, נצר ממשפחה מיוחסה ועתיקה בעיר, חי עתה חיי נחת. לפנים היה חי חיי דוחק כאחד העם, והתקיים מיגיע כפיו, ממלאכת חיטוּת. אך מעת שנסעו שני בניו לאמריקה – זה כעשר שנים – עלה מזלו: בניו שולחים לו מכסת כסף הגונה מדי חודש בחדשו, המספיקה לו בהרווחה לצרכי חייו. מאז עמד סלים אלפיה ופטר עצמו מעול מלאכתו ושׂם עצמו אדם חשוב… אכן, עשיר איננו, אבל הוא “בלתי תלוי”. ואדם כזה – טוב מעשיר. אדם “בלתי תלוי” – היה אומר – שלמוּת בו. אף לעשיר חסרה מדת שלמוּת זו, שהרי גם הוא “תלוי” בעשרו, בדאגותיו, בנכסיו, בעצבוניו. והוא – לא כן עמו. אין בו לא מדבש העושר ולא מעוקץ העוני…

מתוך כך נראה סלים אלפיה כהולך בודד, יחיד ויהיר בשבילו המיוחד… מחזיק הוא בחנות קטנה לממכר אריגי משי דמשק אך לא לשם פרנסה אלא להנאתו. כיחס ה“חובב” לאיזו אומנות שהיא כן יחס סלים לחנותו: קמעא קמעא, דרך חרות ותענוג, יעסוק בה. עתים יסגרנה כליל ליום או יוֹמַים ועתים יאחר לפתחה בבוקר ויקדים לסגרה בערב, עד כי הרואה יאמר: כגביר הבורח מטרחה של בטלה ושעמום – כן בורח סלים לחנותו לעתים…

ומכיון שאינו כפות לעול פרנסה ואינו תלוי בדעת אחרים ב“רחוב” – על־כן צופיה עינו בשלוה ובמתינות לכל אשר יתרחש ברחוב. ומשפטו אשר יוציא מפיו גלוי וברור הוא בלי היסוס ורתיעה; דעתו וסברתו ישרות ונכונות בעיניו בלי פקפוק. ברי לו, כי הוא יודע הכל ומבין הכל לאשורו. הן “בלתי תלוי” הוא ואינו נוטה לכאן או לכאן, אלא לאמתו של דבר…

ועם זאת אין הוא רודף אחר הבריות להשמיע את דברו. חלילה לו. ולמה לו? מה יאלצהו להשמיע דבריו לבריות? הזקוק הוא למה שהוא מאחרים? לא לו, איפוא, “למכור” לקח ללא ידרשוהו; וכן אין הוא דורש כלל את הסכמת הרבים לדעותיו ולסברותיו… את דברו ומשפטו ישמיע לרוב לאזני בני ביתו ולמעטים ממקורביו. וגם זאת במתינות ובנחת יעשה. אין הוא נלהב לדבר ואין הוא אץ להוכיח ברוב דברים צדקת משפטו, אלא בבחינת: המבין יבין ולשומעים ינעם…

דרכיו אלה, דרכי גבר בטוח בעצמו, בדעתו ובהליכות חייו, ניכרים גם בדמות פניו ובהלוכו: קטן־קומה הוא, אך זקוף־גו ומורם־ראש יהלוך תדיר בצעדים מתונים מתונים, ועיניו הפקוחות, אשר מתחתיתן מכווצים קיפולים, נראות כסוקרות הכל במבט קר, עליון, מבין, כאומרות ברמיזה: ראו ראינו כהנה וכהנה, וגם רבות מאלה וגדולות מאלה ראינו בעבר…

ואכן רבות יודע סלים אלפיה לדבר ולספר מימים טובים אשר עברו ואינם… ויודע הוא לתבל דבריו גם במשל ומליצה וגם בפסוק מן התורה, כיאות לבן־משפחה מיוחסה וחשובה. ובין מקורביו המעטים המסבים לפניו בביתו, נכנס אליו לעתים שאול נחאס – ולרוב יחידי יכנס – ליהנות ממאמריו ומסיפורו של סלים.

בין שניהם נכרתה ברוב הימים ברית ידידות נאמנה ונודעה להם קרבת נפש מובנה בלי הרבות אומר ודברים. ידידותם היתה כנובעת מרגש ומדעת מלאים וחופפים, כדברי סלים עצמו: כל מין במינו ערב… שוים הם כמעט במדותיהם ובדעותיהם, ודומה תפיסתם בהליכות החיים ובדרכי בני אדם. גם שאול נחאס אינו מעורב כלל עם הבריות; גם הוא יחידי יהלוך בדרכו. מאז היה לבעל בעמיו, היינו לבעל בית חרושת, ראוהו בני־אדם והכירו בו ששתקן הוא ופורש מן הבריות. לבו לא ילך אחרי שעשועי הבריות ושמחתם ואזנו אינה קולטת לעגם. וכדרך הבריות בסקרנותם הרעה – יש ונפגעו משתיקתו היתרה והיו נטפלים אליו בלעג ובמהתלות, בעקיצה ובחריפות לגלוג – אך העלו חרס בידם: בשלוה, כמעט שלא מדרך הטבע, היה עונה לבריות מלים ספורות, קצרות, קרות, כמו היה “עורו עור גמל”, או יש שענה להם – בדומיה גמורה. וכשראו והכירו הבריות, שנתון האיש בכל נפשו ומאודו לעבודתו, לפרנסתו ולעניניו, עמדו ואמרו: כּילי הוא האיש בתכלית הכילות, חרד הוא על פרוטתו כעל נפשו ועל כן יירא מחברת בני אדם וממושב רעים, על־כן יברח לנפשו וישים עצמו ענו ושפל רוח. זה הכל. או הסכינו הבריות לראותו מהלך תדיר בודד וצנוע בשבילו, כנושא בקרבו סוד טמיר, והוסיפו ואמרו: סוד הממון הוא, שהוא נושא בחוּבּוֹ, שכן, ודאי, חוֹשׂך וצובר הוא ממון רב. ומאז הסיחו דעתם ממנו וחדלו מדבריהם.

אבל מעת שהתודע שאול נחאס לסלים אלפיה, מצאו שניהם חן וחיבה איש בעיני רעהו ויהיו למקורבים ולרעים. ואף זאת לא בהפרזה ולא בלהיטות, לא בבטול זמן רב ולא בבזבוז ממון – חלילה – אלא במדה ובתבונה: במוצאי־שבת, אחר ההבדלה, או פעם פעמים בימות השבוע בערב, ישבו הידידים – לרוב לבדם או בחברת איש אחד או שנים – בספת היציע אשר בחצרו של סלים והיו שותים קהוה ומעשנים נרגילה, מספרים ומשוחחים בדבר קורות היום או מפליגים בשבח ימים עברו, ולרוב – סלים הוא המספר ושאול השומע.

מסלים אלפיה נודעה חבה יתרה לשאול, באשר הכירו ומצא בו איש כלבבו: איש היודע לעשות דרכו ביחידות, לבלי “היות תלוי” בדעת אחרים ועם שקשור הוא במלאכתו עם רבים ושונים ב“רחוב” בכל זאת יודע הוא לתת לעצמו נתיבה בין הרבים ולא להתקל לא ברעתם ולא בטובתם. הוא, סלים אלפיה, מבין ויודע ששאול נחאס רק ישים עצמו איש תם, שאינו יודע לשאוֹל האוהב “לקנות” (לשמוע שיחה) מאשר “למכור” (לדבר בעצמו) אבל הוא, סלים, תיכן רוח האיש והכירו לאמיתו. לא זו לבד ששכל טוב לו ורוח נכונה בקרבו, אלא יודע הוא להביע מחשבותיו בנועם־לשון ותדיר יעשה דרכו בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”. ולא אחת נזדמן לסלים להכיר את טיב מידותיו של שאוּל כשם שהכיר את טיב כשרונותיו במלאכת האומנות שלו. ביחוד יזכור סלים בכל עת מצוא ענין אותה שבת עכורה, כשנתגלע ריב גדול בבית הכנסת אחר תפילת מוסף, בפגוע אחד העם, יעקב טַייאן, בכבוד החכם הגבאי. רבים עמדו נגד הפוגע בחימה בוערה והכוהו בלשונם – ויש והכוהו גם בידם – ומעטים עמדו לצדו של הפוגע והגנו בעדו גם הם בעזוּת־לשון ובתוקף־יד. והוא, שאול נחאס, שלא כדרכו מעודו, התחמם גם הוא וגער בפוגע והשפילו בדברי נאצה ובוז. ונתכערה אותה שבת מחילול בית הכנסת ומחילול שבת. אך למחרת היום הלך שאול אל ביתו של יעקב טַייאן (ובני ביתו תמהו וחרדו לבואו), עמד וביקש מיעקב מחילה בהכנעה וברוֹך לשון.

וכשסח שאול לסלים בשעתו כל אותו מעשה הוסיף ואמר: לאחר שפג כעסי, הייתי “ככלי מלא בושה”; דברים של בזיון שֶטחְתִי נגד יעקב טייאן הכאיבו לבי והעציבו רוחי ואמרתי אם לי יכאיבו הדברים עד כך על אחת כמה יכאיבו לו, ליעקב. ואף על פי שחטא כלפי החכם־הגבאי – מי אני כי אייסר איש ואגרום לו חרפה? וחזרתי וראיתי: דברים שאומר אדם לחברו בשעת כעסו כדי להשפילו ולבזותו את עצמו הוא משפיל ומבזה. ואנִי לא חסתי על כבודי והלכתי ובקשתי מחילה מיעקב, באשר סבור אני, הרודף אחר הכבוד דומה לרודף אחר צלו – היתפוס אדם צלו? ואילו הרודף שלום ימצא הטוב צועד לקראתו. ועוד אני אומר לך – הוסיף אז בדברו – כמה ימים, ואפשר שנים, דרוש לאדם עד שיעשה לו ידיד אחד ואילו שונאים רבים יכול אדם לעשות לו בשעה אחת. לפיכך אני תפלה תמיד, שיעזרני אללה ואברח תמיד משׂנאה, ממחלוקת ומרדיפת כבוד.

לפיכך ידע אליו סלים כבוד וחיבה. ושאול נוהג בסלים יתר כבוד ומכיר בו כחבר גדול ממנו בדעת ותבונה וביחוס אבות ותפארת משפחה, בעת שהוא, שאול, חסר מעלות אלו. אכן לא אחת השמיע סלים לאזניו, כי טעמו הטוב של שאול וכשרון אמנותו חשובים וטובים מיחס משפחה, כדברי המשל:

שָׁוְא לָאִישׁ הַמִּתְפָּאֵר: אָבִי, אָבִי –

נַעֲלֶה מִמֶּנּוּ הָאוֹמֵר: בְּכֹחִי, בְּכֹחִי…

ועתה, בהציק לשאול תשוקתו לדעת ולהכיר קורותיה, פרשת חייה והליכותיה של המרננת בדיעה זכאי גמר בנפשו לסור אל סלים ולשמוע מה בפיו.

כשבא אל בית סלים מצאוֹ שהוא מתקין בידיו להנאתו את הנרגילה לעשון אחרי פת שחרית.

סלים התפלא בראותו את שאול בא אליו בעת כזאת – עמד מיד ושאלו בחרדת־לב מסותרה:

– מה בפיך? – לטובה ברצון האלוה, היש דבר־מה חדש על הוורשה?

– לא, עוד לא, אבו כָאדֶר (אליהו, ע"ש בנו הגדול של סלים), רק… הציקתני רוחי לעת כזאת ובאתי אליך לשוחח מעט.

– טוב, טוב, תודה לאל – שב נא בטובך.

ישבו ישיבת קבע נוחה ופתחו בשיחה על עניני יום יום ומיד סיפר לו שאול נחאס, שהנה היה אצל ה“מרננת” כפי שיעצו גם הוא והשמיעו מה שהבטיחה לו ושאלו כבדרך־אגב, בהסתירו את רגשות לבו:

– מה דעתך, אבו כאדר, היש תקוה? היעלה בידה? אתה מכיר את הבריות ויודע את משקל דבריהם ומעשיהם…

– אם היא תצליח, אתה שואל – מה שאלה זו? אם עלה בידך להביא את ענינך עָדֶיהָ, – נגמר: “לך אכול בשמחה לחמך” – גמרת בכי־טוב את ענינך…

– הבטוח אתה ככה, חביבי? ואינך מטיל ספק?

– אחא, להוי ידוע לך, כי אחת כזאת יכולה לבנות ולהרוס, לנטוע ולעקור. כן, בחייך…

– במה כחה גדול? מי היא? אני – איני יודע מאיזו משפחה היא; אף לא ידעתי כי “היא כל כך”… אכן, ראיתיה ברחוב לעתים רחוקות – אבל מה היא, מי היא, מאיזו משפחה ובית ואיזו הדרך הגיעה למצבה – אינני יודע, אתה ודאי נהירין לך הליכותיה… כשם שאתה יודע קורותיהם ותולדותיהם של רבים מבני העיר… ואפשר אתה יודע את הוריה ואולי גם את זקניה…

– כן… נכון… אני יודעה מעת היותה תינוקת… כלומר ילדה… נערה… יודע וזוכר אני איך התחילה את דרכה…

– איך? חייך, מפליא הדבר לראות את מצבה ואת חצרה… ממש רוזנת היא, כאחת הגבירות מבנות הגדולים…

– שרשה של זו, חייך, הרֵעַ – פתח סלים אלפיה בהרחבת הדעת – נעוץ בקרקע משובחה: היא ממשפחה טובה – כלל לא מן הפשוטות; רובן של אלו ה“מרננות” הוא מן הדרגות הנמוכות, מדלת העם, שידעו “לעלות” ולעשות הון, אך היו גם “בנות טובים”; זו, בדיעה, היא בת שעיוֹ (ישעיהו) זכאי, ואביו של זה היה “חכם” בין החכמים, “חכם כמו שאתה רוצה” – חכם רבי ברוך זכאי, אני זוכרו היטב – אך הוא היה “נצרך”, עני כמעט; הוא מת לא זקן ביותר. השאיר משפחה. כשנפטר, היה בנו שעיו בן־גילי, בן שמונה־עשרה–עשרים, בקירוב כך. הבחור היה בעל קול נעים ובעיקר – היה כחו גדול בחריזת שיר, ובנגינה ב“קנון” (עוגב מזרחי); בראשונה עסק בכמה מלאכות ולבסוף נעשה, בהיותו כבן שלשים, מנגן בחתונות ובשמחות והיה שותף למוסה לאטי – הוא אבי שותפך, דניאל לאטי, האל ירחמהו…

– כן? כך ממש אתה אומר? – היה שואל כתמה – ונדם מיד…

– מדוע אתה מתפלא? מה פלא? כך היה.

– לא כלום… כלומר… אני תמה, שהיה דניאל שותפי כעשר שנים ולא סיפר לי מעולם שמץ דבר… מאום… אכן הוא אמר לי כמה פעמים שאביו מת עליו בילדותו ושאינו זוכר הרבה ממנו…

– נכון… ודאי שלא זכר הרבה: הוא היה עוד ילד באותם הימים, בזמן הקטרוגים, המריבות והאסונות… חכה רגע, אחא, ואחשב לך מספר השנים. – סלים אלפיה החל למנות באצבעותיו את מספר השנים שגר בכל דירה ודירה מאז ועד היום (בבית תורכיה גרנו שבע שנים, בית ויטאלי – חמש שנים, בבית פרג' – עשר או תשע שנים, ועתה, בבית הזה, – כשמונה שנים) הרי בדיוק, אחא, גזו וחלפו מאז כמעט שלשים או שלשים ואחת שנה. ובודאי, בבוא האסון, במות שעיו, שותפו של מוּסה, אבי דניאל לאטי, היה דניאל אז… בן שמונה או עשר – ולא זכר דבר ברור… וגם סוף־סוף היה אביו, מוסה לאטי, אשם במותו של שעיו, אבי בדיעה, זה היה ברור לכל – ודאי שמע שמץ דבר במשפחתו, אבל לא היה נאה לו לספר דבר… עתה, אכן שניהם בעולם האמת ו“אחרי־מות – קדושים אמור”…

– הי, חוג’ה סלים, האל יאריך חייך – כמה יודע אתה לספּר ולגלות… הרי צדקתי כשאמרתי לעצמי: לך אל חוג’ה סלים – הוא יודע… אבל מה הדברים שאמרת: הקטרוגים והאסונות וענין האשמה – הרי הכל מפליא ממש…

– פרשת הענינים – אמר סלים אלפיה, בהעבירו ידו על זקנו הקצר ובשאפו מלוא חזהו מעשן הנרגילה – היא פרשה “ארוכה רחבה”. ברם הענין היה בקצרה כך:

שעיו זכאי ומוסה לאטי היו שותפים מנגנים (קבוצתם היתה בת שלשה – היה עוד אחד אתם, פשוט, מקיש בתוף). הם היו מצוינים וידועים לשם ולתהלה. מוסה לאטי היה בעל קול חזק, יפה ומלא, ושעיו היה מנגן בעוגב – קולו היה נעים אך עיקר כחו היה במליצת השיר, בחבור חרוז ודברי נעימות וחן לשומעים. הוא היה בעיקר מחבר, ומוסה – שר ומזמר. הם היו מוזמנים פעמים רבות גם אצל מוסלמים נכבדים; גם בעיניהם היו חשובים, אף כי להם יש תמיד אומנים מפורסמים בשיר ובזמר, היו יודעים ומכירים בערכם של ה“מנגנים היהודים”.

אבל אחרי שנים מספר החל השטן מרקד ביניהם, בין שני השותפים; החלו סכסוכים ודברי קנטור, – הלא יהודים בלי שנאת־חִנָם הם כדגים בלי מים – לדאבון לב… איך שהוא – התגלעו מריבות וקטטות ופעם נפרדו ושוב השלימו ולבסוף, באחת החתונות (אני, חייך, זוכר את הבית, בבית מטלון היה זה ואיני זוכר חתונת מי היתה…) איך שהוא – קמה לפתע ביניהם קטטה גדולה: “אמרת לי… אמר לך… ספרת ככה… שמעתי כזאת…” כנהוג – ולהטה המריבה. שעיוֹ, מתוך מכאוב הקנטורים, קם ונפץ את העוגב על ראשו של מוסה לאטי – וקמה המהפכה ונפרדו לגמרי. כל אחד מהם סדר לו קבוצה מיוחדה והיו מתחרים ונוהגים מנהג איבה ובזיון איש ברעהו – כדרכי יהודים. אך מוסה לאטי, שהיה בעל הקול המופלא, היה גם המצליח. הבריות לא ישימו לב כי שעיו היה בעל רגש, משורר, בעל לב. הן הבריות משתוקקים ליהנות ולהנעים את לבם, ואל הנפש – אל השירה – מי ישים לב? אחד מני אלף! והיה הרבה מן הכאב והצער לראות במנת חלקו של שעיו. מוסה לאטי היה הולך ומצליח, פורח ועולה (אף כי היה שר אותם השירים והמוָאלים (רומנסים) שקבל מעודו מפי שעיו, אלא שהיה משנה ומקלקל בהם קצת) והיה מתברך גם כ“משורר”. בקצור: זה עלה מעלה מעלה וזה ירד מטה מטה. שעיו הלך ונשכח והגיע לדרגה תחתונה, עד שאיש כמעט לא היה מזמין אותו ואת קבוצתו – הכל נהרו אחרי מוסה לאטי. ובביתו של שעיו, כמובן, עוני ודוחק, מצוקה ומחסור. וכשהגיעו מים עד נפש – עשה מה שעשה…

– מה עשה? מה היה? – שאל שאול נחאס כילד המרותק אל ספור מלבב ונוגע אל לב…

– מסכן, האל ירחמהו, הוא נסגר ביום אחד בבוקר במחסן ריק שבביתו במנעול ובריח (בני הבית הלכו להם), שפך על עצמו צלוחית של נפט – הדליק ועלה בלהבה! אזכור כעת כל דבר אותו היום “המר והנמהר”: קולות יללה מחרידים היו עולים מגרונו של שעיו מתוך החדר הסגור: “הניין” (להנאה) למוסה לאטי! בַּשׂרוּ למוסה לאטי! ישמח אלי גיל!… אלי גיל!… כך היה צורח ומילל, משמיע צעקת מכאוביו בלגלוג כזה המר מהמות עצמו – והמחסן סגור ומסוגר.

– האל יסתיר, האל יצילנו – ענה שאול בלחש לשון ופניו היו אחוזים כאב ועצבות. ואחר הוסיף ברוב רחמיו: – למה עשה כזאת? האני אשׂמח את אויבי? אפנה לו את הדרך? אדרבא: אשרוף אותו! ישׂרף הוא!… אה!

– הי, חביבי, הן משורר היה האיש… בעל לב זך וישר. אש תמיד יוקדת בלב המשורר על העושק ועל העולה ועל הזדון אשר ירמסו את האדם לעין השמש… וכלום יוכל איש כמוהו להתנקש בנפש אדם? ההוא ירצח את הנפש, יתן את אשת חברו אלמנה ואת בניו יתומים? כזאת לא יוכל עשות משורר; ומאין ביכלתו לעשות בנפש רעהו – עשה בנפשו. הוא בחר להשרף מאשר לשרוף אחרים… כזאת יעשה משורר…

– היה משורר, אתה אומר, – הפליט שאול בלא דעת, כמבקש להתנחם ולהרגע – ולא יכלו להצילו, לרפאו?…

– הרבה עמלנו. כל הרחוב המה וגעש. אך לשוא: הוא חי שלשה־ארבעה ימים ומת. אך אשתו, זאת אם בדיעה ה“מרננת” (מה שמה? לא אזכור – היא ודאי זקנה עתה) – היא היתה אשה עזה ואמיצת לב. היא ידעה לתת דרכה במים הזידונים ולהושיע לה. בראשונה באו לעזרתה אחדים, אנשי־חיל מבני העדה, אך כמה יכלו לעזור למשפחה שלמה? מלבד בדיעה הבכורה, שהיתה כבת עשר, היו כנראה עוד שנים או שלשה בנים קטנים. היא היתה מלאה חמה וזעם וגם לא רצתה לקבל עזרה. היא אמרה תמיד, שהיא תקוֹם את נקמת בעלה. את הבנים מסרה לאמא – והיא עצמה היתה ל“מרננת”, ואת בתה זו, בדיעה, – כשהיתה עלמה צעירה, אולי בת שש־עשרה – לקחה אתה והיא שרה בבתים מכובדים אצל המוסלמים עם אמה.

כך היו הקורות. ותשאל: מה היה על מוסה לאטי? מן השמים נקמו בו: אחר זמן קצר נפסד קולו. קרהו מקרה ונצרד קולו – ונשאר צרוד. גם הוא מת ביגונו כעבור שנתים־שלש אחרי מות שותפו שעיו. הבריות היו מספרים שהיא, אשת שעיו, השחיתה את קולו. היא השקתה אותו בסתר, על ידי שליח, גללי־יונים (דבר בדוק ומנוסה לקלקל את הקול) וכן נקמה את נקמת בעלה. – אלה דברי הבריות. אני ספרתי לך הנגלות, דברי הקורות כפי שקמו והיו בזמנם – והאל יודע הנסתרות…

– יברכך האל, חוג’ה סלים, ינעמו דבריך לאוזן השומע. מה טוב כי עלה בדעתי לבוא אליך, אבל אשאלך בטובך, איך למשל, איך… עושות עושר אלו “המרננות”? האם הן סתם “נשים רעות” כרגיל? אתמהה?

– לא, אחא, סתם “נשים רעות” יורדות וכלות, נמקות ואובדות, ואלה, להפך, עולות ומצליחות… אלו אינן “סתם רעות” – לא.

– זוהי, חייך, כונתי… כלומר, שואלך אני, מה בעצם עסקן? במה כחן גדול? שהרי אני איני יודע ואיני מכיר דבר מהן, אך האמת אגיד לך: זו למשל דמתה בעיני ממש ממש כאשה טובה – בכל אופן: בעלת לב טוב… רחמנית… ומבט עינה טוב וישר…

– להגיד ברורות במה ואיך כחן גדול – ואין באפשרות אדם… כלומר: זוהי יכלתן שהן יכולות ולא אחרות… ואני, אחא – הצטחק ואמר סלים בבדיחה – נשבע אני לך, שלא הייתי מעולם “מרננת”… חה…חה…חה… וגם, שבח לאל, גם בימי הבחרות ו“הבערות” לא הייתי אלא מעט בחברת מרננות, הכרתי מהן, דרך ארעי, אך קצת, מעט מזעיר (חי פרעה, שאתה חושד בכשרים בלבך ברגע זה – הצטחק שנית חוג’ה סלים להנאת איש שיחו) – איך שהוא מהמעט שהכרתי יודע אנכי, שכחן של אלו גדול בדיבור. מלבד מעלות אחרות (יופי, קול נאה) הן בעיקר בעלות “מענה לשון”, יודעות הן לערוך שיחה ודברים במסיבה בטוב־טעם, לשאת־ולתת בנעימות ובחן – וכך כופתות הן אליהן את הגבר. גבר – על הרוב מוסלמי, שיש לו הרבה, ואפשר “לחלוב” אותו ולזכות ממנו ביד רחבה. אכן לגבי המוסלמים שאין להם בחייהם חברת נשים, שנשותיהם אחוזות לרוב פתיות ושממון, מחמת היותן תמיד סגורות וגלמודות, הרי אלו ה“מרננות” בעליזותן, בעירנותן ובכח דיבורן מהממות את ראשם – וכך הן כובשות להן “אהוב” אחד או מושכות פעם את זה ופעם את האחר, אך עיקרו של דבר – חכמה יש בהן, פקחוּת, ויותר מזה: כח “רוחני” יש לאלו, שכן אתה מוצא ש“מרננת” אחת שולטת על ראשו של מוסלמי – לפעמים שר או נכבד – עד שהוא כרוך אחריה, כעגל אחר הפרה. ודע שכן הוא, שהרי רבות אִווּ לעשות להן שם ולהיות “מרננות” – אך לא עלה בידן. הן היו, כמובן, לדבר אחר… כי, אם גם היה להן יופי וגם קול נאה, אך הן חסרו את העיקר: החכמה, ה“כח הרוחני” של ה“מרננת”.

– נראים דבריך ונכוחים, חוג’ה סלים – ענה שאול כמסכים וכמחזק דברי חברו – עתה מבין אני… כך הוא הענין…

– ומזאת המרננת, מבדיעה זכאי, יודע אני ענינים הרבה, דברים ומעשים נאים, שהיו לשיח בפי כל בשעתם, אבל הן הכברתי מלים למדי היום – ואתה ודאי טרוד אתה בעבודתך.

– לא לא, חוַאג’ה סלים, היום חש אני בראשי, ואין דעתי נתונה כלל לעבודה, פנוי אני, אדרבא: ספּר ככל שיש עמך ואודה לך מכל לב.

– אם כך – שפיר. אסיח לך קצת דברים, עד כמה שנשארו בזכרוני, מ“גלי הימים” שעברו. אכן, ענין אחד ממעשים נאים שלה, קרה לא מזמן רב, בערך לפני שש או שבע שנים. שמעתי הדברים בשעתם מפי אישנו היקר אבו ג’מיל רבאני, שהיה בעצמו נתון באותו ענין. ומעשה שהיה כך היה:

עדתנו, כפי שאנו יודעים, עזובה לרוב כל ימות השנה, בעוונות הרבים, כצאן אשר אין להן רועה; רק סמוך לחודש ניסן, כשיש הכרח להכין “חטי דפסחא”, היינו: מצות לפסח, לדלים ולנצרכים שבעדה, אז מתעוררים מספר אישים מן “הגדולים”, עושים עצמם “ג’מעיה” (ועד), מנדבים הם בעצמם סכומים הגונים, מקבצים נדבות מכל סוחר, שאפשר “להוציא” ממנו וכך מכינים חמשים־ששים קנטאר² מצות לארבעת או חמשת אלפים נפש מן העניים. והנה אותה שנה, כלומר: לפני שבע שנים כאמור, לא הספיקו כל הנדבות שאספו מן הסוחרים, וכמה שחזרו על כל הפתחים של הנכבדים – לא נמצא נדבן נוסף והיה חסר סכום גדול, קרוב לשני אלפים גרוש, בערכך: 12־10 לירות זהב. אז השמיע דברו אחד מן הועד, שינסו דבר אל המרננת בדיעה זכאי, שידועה היא כנדיבת לב. אבל לשם כך היה צריך מי שהוא לילך אליה לשדלה בדברים ולא היה נאה לאיש מן הועד ללכת אל המרננת. ברם נאמר: “ההכרח לא יגונה”. ומתוך שהשעה היתה דחוקה פנו אנשי הועד ובקשו עצה מנכבדנו אבו ג’מיל רבּאני. והוא, כשראה שהענין נתון במיצר – הסכים לסור אליה בכבודו ובעצמו. הלך ודיבר מה שדיבר לאזניה – לא השאתה ולא השתהתה – מיד נאותה לו ושקלה לידו עשר לירות זהב “רַנות” (שלמוֹת, עוברות לסוחר). חייך, כך שמעתי בשעתו מפי אבו ג’מיל עצמו.

– אללה, אללה – מה אתה סח? לולא אתה המספּר, לא הייתי מאמין למשמע אזני, הרי זו אשה עצומה!

– אל נכון כך היא. ועוד אזכור ענין נאה אחר, יותר גַ’וְהַרִי (פניני, נעלה). המעשה היה לפני “ענין המצות” או אחריו – לא אזכור בדיוק. אז גרה היא עדיין בחצר קטנה ויפה ברחוב אלרַהְבִיָה, סמוך לרובע הנוצרים. בימים ההם הגיע לדמשק אחד הבחורים הדמשקים, מאלה השוהים באמריקה כמה שנים ועושים כסף רב. שמו, כפי שאזכור היה חיים דַעְבּוֹ. הוא בא לדמשק כמשפט הבחורים הדמשקים, שבאים במיוחד לדמשק לקחת להם אשה מעיר מולדתם – ושבים עם בחירתם לאמריקה. הבחור דידן, חיים דעבּוֹ, בחר לו נערה יפהפיה, מן המהוללות שבעיר, בַהִיָה חסין שמה, אם כי היתה בת אלמנה מדלת העם, שאמר: כבוד וממון יש לו משלוֹ למדי ואין חסר לו דבר זולתי אשה יפה. והבחור קרוב־משפחה, קרוב רחוק, לבדיעה זכאי – ושמחה שמחה גדולה, שנפלה בחלקו של הבחור נערה חמודה זו.

אבל הנערה היתה ארוסה מכבר מילדותה אל בחור אחד יחזקאל חַלַבִּי בנו של יוסף חלבּי, בעל חנות קטנה ב“רחוב”, כי היו שכנים עם האלמנה ג’מילה חסין, ומילדותם יעדוּ את יחזקאל לבהיה. וכשגדלוּ, ערכו האירוסים כנהוג. אולם בבוא הבחור העשיר מאמריקה, חיים דעבו, והזיל כסף וזהב לרוב לכלה ולמשפחתה, עמדה האלמנה ובטלה האירוסים עם יחזקאל, והשיבה המתנות והתשורות ששלח לכלה במשך הזמן.

תקצר הלשון מתאר עד מה הדאיב “השבר” הזה את לבם של כל משפחת חלבּי. המריבות והצעקות לא פסקו ימים על ימים. יוסף חלבי היה זועם וצועק: כשם שזו ג’מילה הבזויה, הבוגדה, עשתה לו “שפיכות דמים” כזו, כן הוא ישפוך דמה, ירצחנה נפש, בשער בת רבים.

והשכנים מסביב, הקרובים והרחוקים, יש מהם, שהיו מוסיפים שמן על המדורה והיו מביאים רכילות בלשונם ממשפחה אל משפחה ומרבים שנאה ותחרות ויש שהיו מצדיקים את האלמנה לאמר: מה חטא ומה עווֹן ביד אֵם, שמצאה מזל טוב יותר ליתוֹמה? הכי גזלה, או פשעה, או קללה?

אבל חמתם של יוסף חלבי וכל בני משפחתו לא שככה, והיו רבים חוששים פן יפגע הלז בג’מילה או, חלילה, יתנקש בנפשה, או שמא יעשו רעה לבחורה התמה.

מתוך כך יעץ מי שיעץ, שילכו אנשי החתן יחזקאל חלבי אל קרובתו של החתן העשיר, אל בדיעה זכאי, יספרו לה על דבר העול והבושה שגרם להם הבחור העשיר – והיא, שטובת לב היא ונוהגת ביושר ובצדק, תשפוט ותפסוק דברה. בני הבית הפכו והפכו בעצה היעוצה, סברו וקבלו.

יא, שאול חביבי, לא אאריך בדברים כי תקצר שעתי מהכיל שיחתי. בקיצור אגיד לך: כשבאו אליה משפחת חלבי וסחו לה הענין אמרה: כלום בית דין אנכי, או ראש העדה? לכו והדיינו עם ג’מילה לפני הרב – אשר יפסוק הרב – כן יעשה.

אולם משפתחו האב והאם “סגור לבם” לפניה והסבירו לה, שלא על כבודם ולא עצמם הם קובלים כי על “הילד” כלומר: על הבחור “שנפשו קשורה נפשה” מילדותם ועלול הבחור לחלות ולמות ביגונו – והוסיפו דברים על דברים – נכמרו רחמיה ואמרה, שיסורו אליה למחרת היום לפנות ערב.

משבאו למחר בשעה הנועדה “בית חסין”: האב והאם והבחור יחזקאל – מצאו בליוואן (אכסדרה) יושבים ג’מילה האלמנה ובהיה הכלה והחתן העשיר. ובדיעה הושיבתם בכבוד אלו מול אלו. הגישו קהוה וכיבוד למסובים – ומיד פתחה בדיעה ואמרה: שמעו נא אורחַי, אמש כל הלילה כמעט, חשבתי והפכתי ב“מציבּה” (בצרה) הזאת ונתבהרה לי כאור השמש בצהרים מחשבה אחת, והיא: אין הצרה הזו שייכת לא לך יוסף, ולא לאשתך ולא לחתן החדש ואף לא לג’מילה אֵם הכּלה – אלא רק לאחת: לבּהיה, לכלה עצמה – היא העיקר. כולכם אינכם אלא כענפים של אילן ואילו היא, בּהיה, היא שורש וגזע האילן. לפיכך אשאל עתה לעיני כולכם את בּהיה החביבה שאלה אחת ואשביענה ביפיה ובזוֹהר פניה כי תענה לשאלתי לאזני כולכם את האמת הגמורה שבעומק לבה, ואז, לפי תשובתה יצא המשפט לאור.

אז פנתה אל בּהיה ושאלתה: גלי נא את לבך לעמקוֹ, אל תתני דעתך לא לאִמך, לא לחתנך החדש ולא לשום איש אלא אל אללה ישתבח ויתעלה, שיודע סתרי לב אדם ואמרי גלוּי: האם את אוהבת את חתנך הראשון את יחזקאל, או שאין לבך אחריו עתה? דעי כי אַתְּ העיקר בכל הענין, את העדה ואת הנתבעת והתובעת ואת השופטת. אם לא תאהביהו – חפשיה את ממנו ויהיה לך חתנך החדש לטובה ולאושר בחייך. ואולם אם בלבך תאהביהו ורק בגלל רצון אמך ובגלל העשירוּת של החתן החדש סתמת אהבתך בלבך, הרי יכולה אַת עתה לשוב אליו ואללה, הכל יכול, ואני בידי הקצרה, נעזור לכם כי תחיו בטוב ובנעימים כמו ברוב עושר.

אך התמה דבריה נראו פני בהיה חוְרים ועיניה מביטות בתמהון והיא מחרישה כמשתאה.

חזרה בדיעה ואמרה: התאמצי, אחותי, והגידי דברך כאשר עם לבך. אל תפחדי, מפני האמת לעולם אין לפחד –

אז דובבו שפתי הנערה: “אוהבת אני אותו את יחזקאל מכל לבי” – וּפרצה בבכי – –

– השלום, השלום לפיך, אמרה בדיעה, ניגשה אליה ונשקה ואמרה: תנו ידיכם יחזקאל וּבהיה וכרתו ברית אירוּסין מחדש.

אז לקחה את הבחור חיים דעבו לחדר אחר ודיברה עמו אשר דיברה ואחר כמה רגעים יצאה ואמרה: הנה גם חיים נותן ברכתו לכם וגם לו אעזור ככל שאוכל למצוא לו בחורה אחרת טובה ונאה כלבבו.

– אללה אללה – קרא שוב שאול משתומם – באלוהים! הרי זו חכמה כשלמה המלך. עתה מבין אני ויודע מה מופלאה אשה זו.

פני סלים אלפיה היו מאירים מהנאתו משׂיחוֹ והוסיף עוד לאמר: ויש עמי עוד ענין ארוך, שקרה פעם לבן דודי, הוא כוּדוֹר מנצוּר, עם בּדיעה

---

– תן, תן “דכילךּ אנא” (תחת חסותך, עבדך, אני) ספּר ואשמעה.

אותה שעה נכנסו לחדר שני סוחרים, שבאו אל חוואג’ה סלים בענין עסק. ושאול נחאס נאלץ להיפרד מעם רעהו בקבלו הבטחה מפיו כי עוד מועד

לשׂיחה.

 

III    🔗

אחרי צאת שאול נחאס מעם בּדיעה נשתהתה במקומה אחוּזת הרהורים שעה ארוכה וחכתה עד שוב אמה מן השוק. אמה יודעת מאד כי בבוא איש, יהיה אשר יהיה, לדבר עם בּדיעה או לבקש דבר מידה – אין “מן הנימוּס” כי תהיה נוכחת היא בשעת השׂיחה – זה דרכה מאז…

כששבה האֵם מעבודותיה הקלות אל מושב הבוקר ושתיהן המשיכו לעשן את הנרגילוֹת שלווֹת ומתונות כרגיל – פתחה בדיעה ואמרה: הידעת, אמי? הוקל ללבי מבּוֹאוֹ של האיש הטוב הזה לעת הבוקר… אחוש בנפשי ברורות כי לטובה יהיה בואו… וגם גמרתי אומר בלבי את אשר עלי לעשות ולפעול, למען עזור לאיש הזה וגם למען הָתֵם מצוקתי אני…

– ברצון האל… בעזרתו יתעלה… מה רצה?… מה ענינוֹ?

היא שבה וספּרה באזני האֵם את פרטי הדברים בדבר בית המלאכה וגם על דבר האלמנה והיתומים של דניאל לאטי הודיעתה ואת אשר הבטיחה לתת להם דירה בחצר הקטנה…

שמעה אמה וקדרו פניה בלא רצונה. היא אמרה כמו לתומה: לזרעו של מוּסה לאטי… הורג אביך… זה הגמול אשר תשיבי להם?…

– אַל, אמי, – אמרה רכות וחרדות – אל תעירי, בשעת בוקר טובה זו, רגשי נקמה וטינה בלבך! לא מן הצדק הוא. האבות כשלו ונפלו, שגוּ וגם חטאוּ, והנה – הם אינם, מכבר אינם, ולמה נמשיך אנו את האיבה והרעה? הידוע לנו מה יביא עלינו יום המחר? אני, להפך, אמרתי בלבי: בזאת יוּכּר לב איש אם זך ואם ישר הוא: בסלחוֹ לשֹונאיו – ומה גם לבנים ולבני הבנים של השוֹנא, אשר לא ידעו רעה; אף אני עצמי לא אזכור הרבה, ומה ידעו הילדים מכל העבר? עלינו לרחמם – למען ירחם “המרחם” עלינו. איך אומר המשל?

— הַשּׁוֹכֵחַ לַבְּרִיּוֹת אֶת הָרָעוֹת

יִשְׁכַּח רָעוֹתָיו “זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת”.

כן דעתי, אמי; כי נגעו דבריו אל לבי, יען אראה את בני שׂוֹנאינו דלים וריקים, ואני – השבח לאל יתעלה – מלאה ומאושרה…

– טוב, בתי. אם זה רצונך ולבך נקי וקל נגדם – יהא שמך מבוֹרך. ינצרך האל בעד טובך. הן כזאת אומרת אני תמיד: כל טוב לבו של אביך עבר אליך. ואני, חלילה, לא אתערב ולא אפריע במאום. עשׂי הכל כרצונך. אני שמחה. כי הוּקל ללבך עד כה מבוא האיש ומדבריו; שלוַת נפשך ועליזוּת רוחך – יקרות לי מכל…

– כן. לא אדע מדוע, חי האל, אך ברור אחוּש, כי שפרה עלי רוחי אחרי צאת האיש. הולכת אני וחושבת בלבי: אַת, בּדיעה, בוטחת תמיד בחסדי אֵל ומפעליו בכל לב. האל ישתבח, הנוהג עולמו ברוב פלאות, לא יעשה עַוְלָה אתי. כי מה אָוֶן פעלתי ומה הרעוֹתי לאיש, קטנה או גדולה, כי יסיר עינוֹ מעלי לפתע? ולמה יעלים פניו ממני – ואני זקוקה לחסדי האל ולרחמיו. על כן אמרתי בלבי: טועה אני. לשוא אדאג ואגרע שינה מעיני. לא מחכמה עושה אני, כי אמשוך עלי בידי עצבת ודאגה. הן זאת דעתי כל הימים: רבות תלאות יביא האדם בידיו על ראשו. מבלי הבין את דרכי האל ורצונו – יזיק לעצמו וישׂים באלהים, חלילה, תִפְלָה. – ואני, איפוא, מדוע תעגם נפשי עלי כל הימים האלה? האדע נאמנה כי סר לבו של חג' רשיד מאחרי? לא, לא אדע עוד. ספק לי בדבר. וּמספק בלבד מעמיסה אני על נפשי יגון ונכאים יותר מאשר יוכלו להרע לי עשרה שונאים כאחד.

היא שאפה אל קרבה מצנור הנרגילה שאיפה ארוכה־ארוכה, באחוז בה המון הרהורים ועשתונות…

– צדקו דבריך, בתי, וגם נעמו – ענתה אמה. כזאת אחשוב גם אני בימים האלה. והאם לא אמרתי לך כזאת גם אתמול וגם שלשום? ודאי: גבר כמוהו, כחג' רשיד, בעל כבוד כמוהו – לא ינהג מנהג זולים ונוכלים. אין זה מדרך נדיבי עם, בעלי שׂררה וכח, להתחמק ולבגוד בגד ללא סיבה… הן רבות ראינו בימי חלדנו תכונות ומדות גברים מינים ממינים שונים – אך כאצילותו ונדיבותו לא ראינו…

– לא זאת דעתי, אמי. חשש וספק יש ויש בלבי. ללבי לא אוכל התכחש. אך אומרת אני: אל לי להדאיב ולהשחית נפשי בידי. חששי הוא, כי… הגבר, סוף־סוף, גבר הוא… נפש הגבר היא כרוח המרחפת אשר אין לתופסה ביד… ידעתי כי עד כה, אמנם, אהבני בלא לב ולב… רבות בחנתיו – ונוכחתי באהבתו, אך הנה, כנראה, בא הקץ… כי אולי קָץ בי… אהבת הגבר לאשה היא כפקעת חוטים – ותהי הגדולה ביותר – אשר אנו, הנשים, אורגות ממנה את ארג חיינו בזהירות ובלאט, בחכמה וברכּוּת; ואם נצליח – הנה כל הצלחתנו היא אשר לא ניתן לחוט להינתק לפתע, אך למנוע בעד סוף החוט – לא נוכל. הן לחוט הפקעת יש “סוף”… וכי יקוץ גבר באהובתו – ובא הקץ…

– ואת, בתי, רחוקה את מה“סוף”… ישמרך האל מפגע ומכשול… עודך באבך… (תנקב העין הרעה ותכלה!) השבח לו יתעלה – רעננה את וצחה כבת עשרים וחמש או עשרים ושמונה – בלי עין רעה!

– לא, אמא… לא אתנחם לשוא. זאת לא זאת. לא מכבר, לפתע, הבחנתי מלבד שנים־שלושה קמטים, אמנם קטנים וגם דקים מן הדקים, פה (בזויות העינים) – גם קמט זה לאורך המצח כמעט (דק וקלוש עודנו, כחוט השערה הנדבק לבשר, אך הוא ישנו) ועין הגבר כעין הנשר לראות ולחדור אל פני האשה, אל גופה, וגם אל לבה… והן אלה הם שליחים ראשונים, המבשׂרים תחילת כמישה, ראשית זקנה.

– הגזמת בתי; נהפוך הוא: אין כגבר כבד־ראוּת בפני אשה. יש אשר לא יביט ולא יראה בעיני בשר, כי בעיני אהבה. ועיני אהבה לא יבחינו גם ביבלת אשר בפני אשה, כאשר לא ירגיש הגמל בקוצים הגדולים אשר ילעסם בהנאה…

– כך יהיה לגבר הרעב, כגמל במדבר הריק. אך הגבר השׂבע, נקדן ובררן כסוס אציל, אשר לא יתן ראשו באבוס אם אבק מעט בו… ואני מכירה לב גבר… ולב חג' רשיד יותר מכל איש אחר… אבל אשר אמרתי הוא: לא אתאונן על עצמי, ולא אגרום רעה לנפשי בידי, גם לא אקבוֹל על מפעלי אֵל בעולמו. מה כי אתרעם ואַלִין? הישנה אלהים את דרך הטבע בשביל בּדיעה זכּאי? כך ברא הוא את עולמו – אשר אחרי חוסן ובחרות, און ורעננות, יבואו הקמטים בבשר האדם. אין מנוס מהם, היום או מחר – בוא יבואו. אכן מה רציתי כי יארכו ימי אתו עוד שמונה או עשר שנים. ואת זאת אתאמץ לעשות, ככל אשר יעלה בידי וככל אשר יאבה אלהים לעזרני. לעת כזו מאמינה אני בכל לב, כי אעשה ואצליח. הביטי, אמי, וראי כמה אותות טובים לי מעת בוא האיש הזה בבוקר:

האחד: כי נקרה אלי דבר צדקה וחסד בבוקר, בשעה הראשונה – וזה סימן ליום “מבורך”.

והשני: כי בא האיש בדבר סף הוורשה שלו והזכירני כי גם הסף שלנו – סף ביתי זה – אין כמוהו לברכה ולאושר. הן הרבה מאשר לי – ממנו הוא… על כן אבטח: מסף ביתי זה לא אדע לעולם מכשול ופחד.

והשלישי: כי אעשה חסד ואמת עם המתים – ואין גבול, כידוע, לגמול מעשה חסד עם השוכנים בעולם החסד והאמת.

והרביעי: כי בא איש במצוקתו לבקש ישע ממני לתומו, עת אני עצמי נתונה כיום במצוקתי. והמצוקה הרבּה, הכפולה רומזת ישועה, כאשר יאמר המשל:

עֵת הַחשֶׁךְ יִגְבַּר לָרוֹב –

זֶה אוֹת: שַׁחַר יוֹפִיעַ בְּקָרוֹב

והחמישי – כי עלה בדעתי, מתוך שׂיח האיש הזה, רמז־רעיון, בּרק מחשבה, כברוֹק ברק באפלה, והוא עדיין כסוד כמוס עמי, אבל אצפה לימים כי יגלו פתרונו. הנה – בכל האותות האלה רמז ברור כי עוד תיכון אהבה נאמנה אלי בלב חג' רשיד – ימים ושנים.

על דברים סתומים אלה אמרה אמה דרך זהירות:

– ברוך טעמך, בתי; הן תמיד – בעזר אללה בראשונה – אסמוך עליך באשר תהגי ובאשר תעשי, כן אבטח בך גם הפעם, אבל מהו שעלה בדעתך לעשות בדבר חג' רשיד?

– כן. היום או מחר כאשר יביא הסבּל דבר־מה, את אשר ישלח כרגיל – לא אקבל דבר. את הכל אשיב אליו ואשלח להגיד לו על ידי שחאדה (שם המשרת), כי אין לי צורך עוד בנדבת ידו… גם אצוהו להגיד לו, כי בעוד ימים מספר אסע מכאן לכל ימות הקיץ ללבנון…

אמה שקעה בהרהורים נוגים ואחר אמרה:

– אתמהה עליך. העמוֹ תנהגי בתקיפות כזו? “לפי מחשבתי”, לא צדקת בתי. להשיב לאחד כמוהו את אשר ישלח – הן עלבון הוא! השכחת בעצבונך, מי הוא חג' רשיד? האם לא נקל לו לזרוק אלף זהובים – לא בדבור כי אם ממש – ובלבד שלא יִפָּגע כבודו?

– ידעתי, כי לא תצדיקיני. אבל הביניני, אמי. מחויבה אני לעשות כזאת. לא מפני שלא אוכל נשוא עוד ספק ודאגה בלבי, – אכן הספק יאכל את לבי, אך לא הוא אשר יאלצני לאחוז בדברי רוגזה כאלה, אלא חייבת אני קודם כל לאלצו לבוא אלי, כדי שאדע מה אתו? מה ישׂא בנפשו? ואז אדע איכה אכלכל דברי כשורה ואיכה אעשה דרכי הלאה בתבונה.

– בתי, דעי וחשבי את צעדך… חשבי את חשבונך: בשמונה השנים הללו לא ראית ממנו כי־אם טובה ואושר – כספך הגיע לאלפַּים זהוב ומעלה, אל תסכני את אשרך בדבר חפזון. החפזון – מן השׂטן!

– הנה, אמא, אַת שׂמה לבך אל חשבון הרכוש והכסף – ואל חשבון חיי לא תביני… מה אעשה בחיי אלה מבלתי לב חם, לוהט וצמא אהבה אלי? מעודי לא שׂמתי לבי לכסף. אהבתי את הכסף בשביל חיי, ולא נתתי את חיי בשביל הכסף… אהבתי את צהלת החיים, את מנעמיהם וגם את סכנותיהם, ואת יודעת כמה נאבקתי בחיי עם גדולים ותקיפים! – ועתה?… עתה לא אחוש בי הכחות להחל בפעם השלישית מערכה חדשה… לשבות שבי מחדש… אוהב חדש… גם חיל למלחמה לא יוקח כבן גילי… זהו חשבוני… אך גם בשביל חשבונך – חשבון הכסף – דרוש לי לב מלא, גדוש אהבה. וידעתי: הכסף לא יבוא ולא יזרום אלי אם הספק והפקפוק יתחילו לשכון בלבי.

ועתה, כאשר יבוא החג' אלי, אדע לכלכל דברי במשפט ואדע מה אתו ואתי.

– אני יראה הפעם מתקיפותך זו. אל תאשימיני בדברי. לבי חרד.

– ולבי – עתה שלו שלו ושקט. תמיד בטחתי באלהים והשגתי את הרצוי לי. תראי כי, בעזרת אללה יתעלה, ימהר לבוא אלי. אז אחליק את עניני, אערוך ואפעל ככל אשר עם לבי.

בּדיעה קמה ממקומה, עודדה את אמה בדברים והלכה לעסוק באשר לה, כי ארך מושב הבוקר היום מכל הימים.

 

IV    🔗

בּדיעה עשתה כאשר אמרה: ביום הרביעי בבוקר, כאשר בא הסבּל עמוּס סל כבד מן המַשְׂאֵת השלוּחה אליה, נתנה לו להינפש כרבע שעה – ואחר שלחתו עם הסל חזרה. שחאדה המשרת ליוה את הסבּל.

אחרי שעה ארוכה שב המשרת והודיעה, כי חג' רשיד אמר כי יבוא אליה מחר, ביום ששי לפנות ערב – כי רק אז יפָּנה מטרדותיו.

אותם שלושת ימים היו ימי צפיה וקוצר רוח, לא לבדיעה, כי אם לאמה; וכל שנזדמנה שעת־שׂיחה לבדן, היתה האם מנסה לגעת, ולוּ נגיעה קלה, בענין חג' רשיד, אבל בּדיעה הֵסֵבה, כלאחר יד את השיחה למסלול אחר. ואם כי גם היא ידעה בקרב לבה טעמה של צפיה, אבל גברה על עצמה, האריכה רוחה, כשדעתה קבועה עמה ונהגה כמשפטה וכדברה לעת מצוא, לאמור: בראשונה – חשוֹב, בשניה – שקוֹל, בשלישית – בחוֹן – ואז תחליט. החלטת – גמרת; אז סמוֹך על אללה שיגמור דברך כרצונו. וכך נהגה בימי צפיה אלה. ולשם היסח הדעת יצאה פעם ופעמיים לביקורים ולטיולים בסביבות העיר.

וביום ששי לפנות ערב היתה בדיעה מוכנה לקבל את פני חג' רשיד בשקט ובשלוה. בליוָאן, על יד מושב הספות הרכות, עמד מוכן שלחן קטן ערוך פירות וסַלטות וצנצנת “ערק” קטנה. בּדיעה לבשה שׂמלה יקרה, “רשמית”, כבעת קבל אורחים נכבדים בימי חג, אך היתה כאחוזת סרעפים קלים כל אותה עת, באשר לא ידעה אם לבדו יבוא או בחברת מרעים כאשר יקרה לעתים. אך היא הכינה את עצמה ואת דבריה אשר תדבר אם יבוא לבדו או עם חבר ידידים.

כעבור שעה קלה נשמע קול אופני מרכבה, נפתחה דלת החצר. הוא בא לבדו. עם כניסתו לחצר נשׂא קולו ברמה, מחפצו להראות את מצב רוחו העליז. הוא עמד ושוחח ידידות וטובות עם האם, שקבלה את פניו, והשמיע לה דברי בדיחה ואמרות לצון. בּדיעה נשארה יושבת בחדר האורחים, כמו לא שמעה דבר בבואו.

הוא צעד בחצר והתקרב לליואן ועל־ידו אֵם בּדיעה עונה אמריה לו. על־יד האשה הנמוכה נראתה קומתו הבינונית של חג' רשיד כגבוהה. גוו חסון, מלא במקצת. צבע עור פניו לבנבן־כהה, “קמחי”. בדיוקנו – אם כי לא נראו בו אותות יופי – לא חסרו תוי הדר־גברים: שׂפמוֹ זקוף, עשוי נאה (לפי גיל שנותיו – כבן חמישים – היה היה שׂפמו צבוּע בצבע כהה, כפי רוב שערות ראשו); עיניו מפיקות טוב, בינה ופקחות. מסביב לסנטרו הבולט ולשפתיו העבות נסתמנו קוים תקיפים, אך נאים. בלכתו, הלוך וקרוב בפנים החצר – כמחפש את בּדיעה הנעלמה מעיניו – הגיע לליואן, ובטוב לבו עליו נתן קולו בבדיחה, כמבקש להתפּייס, בדברי זמר מקטע־תפלה ידוּע:

נִכְלָם אָבוֹא עָדֶיךָ, אַלַּהּ, כִּי לְךָ הַצְּדָקָה,

שְׁמַע תְּחִנָּתִי – מִלֵב טָהוֹר מְפַכָּה…

שמעה בדיעה ויצאה מן החדר, עמדה בפתח וענתה לדבריו גם היא בחרוז “ארתיג’אלי” (על רגל אחת) וזימרה:

כִּי סוֹלֵחַ אַתָּה, אַלַּהּ, לַדּוֹבֵר הָאֱמֶת הַזַכָּה

וְלֹא תִּשָּׂא דְבַר שָׁוְא וְלָשׁוֹן חֲלָקָה…

הוא עמד במקומו ושמע לסלסולי שירתה והקשיב לדברי מענה.

כשגמרה צהלו פני שניהם בצחוק. הוא קרב אליה, אחז בידה באהבה ואמר: תחיי לי, אור חיי! שלום לפיך, והחיים לצחוּת לשונך! ומיד אחזה בשתי זרועותיה ונשקה בלהיטות. ישבו, הוא בזוית רפודה כרים רכים והיא על ידו.

– על מה רגזת וחרה אפך עד כה? – שאל חלקות ופשוטות – ואם אני החוטא, מה אשם הסבּל, כי הכבדת ידך עליו והעמסת על משׂאוֹ גם דברך הכבד?…

– על כי לא היית לפני אתה… עתה אעמיס עליך ככל אשר אוכל, ואולם לא ארצה, כי אתה תהיה השואל ואני העונה. הפעם אני “התובעת־הכללית” ואתה הנתבע. עלי לשאלך ולחקרך: ואדעה, הבֶּק (השׂר), אם בפיך “אמת זכּה” או “לשון חלקה”. ובכן הגידה, מחבּוּבּ (נאהב): מה ההתעלמוּת הזו ומה ההתרחקות הרבה – המותר לנהוג כך, כבוד השׂר? – היא דברה קלות וחמורות כאחת.

– והאם יש חוזה בינינו, – ענה הוא כולו לגלוג קל – כי מחויב אני להופיע “כך וכך” פעמים בשבוע?

– והאם האהבה והחבּה, הקרבה והרעוּת, נערכוֹת על פי חוזה? – ענתה היא כמבליגה על רוגזה – ודבר הלב אינו ולא כלום בעיני שׂר, ואף כי בעיני מי שהיה “תובע כללי” במשפט, כמוך?

– ואת, חמוּדתי, המאהבה ומחיבּה רגזת עלי כך והשיבות אלי את המשאת? הכך עושים מאהבה?

– לא, מושלי, אל נדבר מהתלות: חי האל, כי גרמת לי יסורים בשבוע זה, אשר לא ידעתי כמוהם מֵעודי…

היא התרפקה לפניו ועטתה עצבון.

– מדוע, נאהבה? הן שלחתי להגיד לך כי טרוד אני בענינים רבי־דאגה…

– מה לי כי שלחת להגיד – אם לא באת להגיד? האם אי אפשר היה לבוא להגיד לי – מה הם הענינים רבי־הדאגה?

– לא, חביבתי אין אלה הדברים ענין לנשים כלל…

– אם כן – נהפוך הוא: אם אינם ענין לנשים – ודאי אפשר היה לספר לי… ההיה לך חשש, שאתערב אני בענינים אשר לא לי? או אבוא להיות מתחרה לך ואסכּן את עסקיך, חלילה?

בינתים הגישו קהוה ונרגילה. שניהם ישבו בְהַסִבָּה נוחה ושלוה. חג' רשיד ביקש להחליף את השיחה ואמר מתבדח: מוטב שתספּרי אַת, מה הציק לך כי אמרת לנסוע לכל הקיץ מפה… החושבת אַת, כי אין דין ואין משפט בארץ ואני אתנך ללכת לשוטט כנפשך?…

– אל נא תתחמק משאלתי, השׂר! לא אדבר דבר עד אשר תגיד לי אתה את אשר עליך להגיד – אתה החייב. ספר בראשונה מה הענינים רבי־הדאגה?…

– חי עיניך הזוהרות – כי לא אוכל לספר. סוד הוא.

– אין סוד בין נאהבים. הסוד בין קפולי הלב של הנאהבים יביא רקבון והפסד לאהבה, כאשר יופסד וירָקב הבגד היקר מן העש הנסתר בין קפוליו – כן הוא, באלהים!…

– האם האהבה בין נאהבים מתירה את הבגידה בין חברים? איך אגלה לך סוד נסתר?

– אל תספר לי את הסוד, אבל באר לי מדוע לא נתנך “הסוד” לבוא אלי? איני רוצה בגרעין הסוד – די לי בקליפה…

– צדקת. אגיד לך מעט מן המעט. וגם זה שמרי בסוד גמור.

– אשמרהו כשמרי את אהבתך.

– אנו טרודים בעניני “מדיניות”. כל השבוע היו אספות ומועצות חשאיות בענין דרישתנו מן הממשלה המרכזית בקושׂטא: שנוים וסדרים אחרים למולדתנו. יודעת אַת, כי יש קיצוניים, הדורשים שלטון־בית גמור לסוריה ויש מתוּנים הרוצים בתקונים ובחלופי־סדרים בראשוּת תורכיה. ואני – מלאתי חובתי באלה הימים כאשר נראה לי… הנה זה הכל, “שָׂרָתי” – הנוגעים דברים אלה לנשים?

בּדיעה שמעה והקשיבה בכונה רבה, והיתה מעמיקה בהרהוריה. אחר אמרה:

– אכן אלה כשלעצמם – אמת – אין נוגעים ישר בנו, בנשים, במאום… אבל אם נוגעים הם בלב הגבר עד כדי השכיח אותנו מלבו, אז יגעו בנו עד מאד, ואנו כואבות עד מאד… אנו, הנשים, מסכימות להיות בדרגה השניה לדאגות הגבר (ראשית: עסקיו ועניני עבודתו, ושנית – אנו), אך בפחות מזה – בדרגה שלישית – לא נסכים!… ומה גם אם לא נמצא בשום דרגה! וכי נֵעָלֵם לשבוע תמים מלב הגבר, הרי מובן למדי… כי…

היא הפסיקה דברה ונשתתקה.

– מה מובן למדי? כי מה?… – שאל במפגיע והכריחה להשלים משפטה.

– כי מאחרי הענינים המדיניים החשובים – יש עוד אחרים…

– איזה, למשל? – שאל החג' בטוב לב – הגידי גלוי ונדעה…

– זה סימן כי יש, לא ענינים אחרים… כי – נשים אחרות!…

הוי! הוי! – לגלג השׂר קלות ונעימות – האל יסתירנו מקנאת אשה! כי עזה כמות קנאת אשה ואיומים כְּשִנֵי אפעה חשדי־אשה…

– ואמת כמות קנאת אשה ונאמנים כפּצעים חשדי־אשה…

השׂר אחז בידה, חבקה אליו וכסה את פניה בעתר נשיקות, ואחר אמר מהתלות ודברי קנטור: מה ה“חדשות” אשר אשמע כיום מפיך? האת תדעי קנאה וחששות? את אשר אמרת תמיד, כי לא תדעי איבה וקנאה לי ביום אשר אחפוץ באשה אחרת, כי אז תהיי את חפשיה לעצמך ואני – לעצמי? את אשר “למדתיני” כל הימים לבער את הקנאה מלבי ודברת גדולות ונכבדות על “החופש” ו“הרצון הלבבי”, אשר הם יסוד האהבה והחיים? האַת תדעי משטמה ויגון בלבך עת נדמה לך כי נטה לבי לאחרת? אי לך! אנה גזו כל דברי חכמתך והבטחתך?

– אני אמרתי כזאת ואומר כל הימים כזאת – אם יעָשה הכל בדרך האמת, בדרך הגלויה, אך לא בסתר ובבגידה. את השקר והחונף אשׂנא לעולם! ועתה אם באה העת, עזוב אותי – אך אל תרמה אותי!

– האני ארמה אותך ואבגוד בך – ענה הוא בהביטו בה באהבה – וכי כל הגברים שוים בעיניך, האני – ככולם?

– תשעים ותשעה למאה בגברים שוים לבגידה באשה…

– ואני האחד – מן המאה – השונה מכולם!…

– היית עד עתה… אך מהשבוע הזה נצטרפת לרוב הגדול…

– במה בטחונך איתן כל־כך, את, בת האלהים והשדים, כי בגדתי בך?… ההית שוב לקוסמת וחוזה עתידות? הן זאת מדתך מאז: לחזות מראש הבאות…

– אכן לרוב צדקתי ב“חזונותי”… אך עתה רואה אני ברורות, כי היית לאיש ככל האנשים; לא אוהב ולא ישר ולא שׂר־שלטון.

– כלומר? מה חלקים דבריך בפיך הפעם. איך אבינם? בארי לי…

– לא אוהב – כי לא באת. לא ישר – כי אינך מודה על האמת, ולא שׂר – כי אתה ירא להגיד את האמת כמו לא היית שׂר ונכבד, ומה פחדך מאשה כמוני? אהבתיך יותר, לוּ באת ואמרת גלוי: עד כאן, בּדיעה. עתה – שלום. נפרדנו. אז היית גלוי־לב, גם שליט וגם ישר.

– ואם לא עשיתי כך – הנה סימן, כי לא היתה לי סבה לאמר כך…

– לא. זה רק סימן שאתה רחמן, כמו כל הגברים הטובים הסרים בלבם מאחר הנשים שאהבון… אבל הרחמנות הזאת הורגת את האשה מכל אכזריות אחרת…

בעיני בדיעה צפו דמעות. השׂר שקע רגע בהרהוריו – ולא הביט בעיניה.

היא שבה ואמרה כמתחננת: – אל תשת עלי חטאת ואל ירע בעיניך דברי… הן באת אלי עתה ולא מן הראוי הוא כי אכביד עליך ואציק לך, אך אני את האמת אני מבקשת ולא אכאב כלל אם תגידנה לי – אך הגידנה לי!

– מה אגיד – חי אללה, חי ראשך וחי שוקרי בני, כי לא עברה אשה ולא צל אשה אחרת בין עיני?…

– עתה אאמין לך בכל לבי! – היא אחזה בשתי ידיו ולחצתן אליה והביטה ישר אל עיניו – ידעתי כי דבריך אלה אמת שלמה הם – גם לולא נשבעת האמנתי לך. אך תרשני עתה לחזור על שבועתך: חי אללה וחי ראשי וחי ראשך וחי שוקרי בנך – אמור נא לי: האם לבך מלא וגדוש אהבה אלי כמאז? האם לא פג מעט או הרבה חום אהבתך אלי מתמול שלשום? ראה – השבעתיך! אמור נא לי: כן או לא – ולא אכאב; ואחר תראה כי לא ירע לי, אם רק אדע את האמת.

– יקולל השׂטן המסכסך־המלגלג – אמר כנתפס ברשת־דברים של חוקר דין – פתע תעמידיני במבחן חמוּר ואני לא מוכן ולא עלתה על לבי. אומר לך בכל “הרזאנה” (הרצינות): נבוך אני משׂיחך היום – מה קרה לך? אבל כי השבעתיני, חייב אני להגיד לך כל האמת, אבל כל האמת אשר בפי הפעם – כפולה היא, האמת שבלבך והאמת שבלבי. אמת נכון הדבר אשר תחושי בלבך. יש ונדמה לי דרך הרהור קל, חולף, כאילו רפתה אהבתי אליך במשהו קליל שבקליל – כחוט השערה, או, למשל, כנברשת בת מאה נרות, שכבה אחד מהם. מה הוא האחד כנגד תשעים ותשעה? הן לא יועם כלל האור הגדול. אבל פגם הוא, אם לא לאור העין אבל למראית העין. כן לא נפגע דבר באור אהבתנו אלא למראית עין. כיצד? כי הנה זה לא מכבר נעלמת מחלומי בלילה. לרוב, כל שחלמתי דבר, היית את בחלומי, איך שהוא הופעת גם את ונשתלבת בחלום. או לא קרה לי לְפַנים, שלא תעלה דמותך לפני, תוך עניני ועסקי, לרגע או ליותר מרגע. ועתה – הריני מודה – יש ולא אראך בעיני רוחי יום או יומים. זאת אמת. אבל עוד משהו אמת בלבי: כל שיקרה ואהרהר בכך – אכאב ואתעצב אל לבי: מדוע יגרע גם נטף קט מכוס אהבתנו? מדוע יפגע עוז אהבתנו ולוּ בפגם קל? ואז, כל שאהגה בכך רואה אני עצמי פגום, אשם, וחוזר אני ונשבע ביני לבין עצמי: לא אתן עוד שתקרה כזאת עמי – ואז ארגיש אהבה לוהטה אליך כבראשית אהבתנו. הנה זאת האמת וכל האמת, גברתי החוקרת!

– תבורך מפי האל! – היא נשקה ברגישות – גם בזאת אני מאמינה לך. אך גם בי אמונה כפולה. האחת – כי בשעה זו, או בתקופה זו תאהבני בכל חום לבך. אבל אדע ואאמין כי יום יבוא, אם במוקדם או במאוחר, ונר אחר נר ילכו ויכבו מאור אהבתנו. כך הוא. אל תדבר. אל תתנגד. זאת האמת המרה, אך טובה היא מן השקר המתוק. עתה – שקטתי, חי אלהים שקטתי. שמעני עתה, יש עמי דבר להגיד לך: בעוד שבועות מספר אולי, אולי, יחול משהו בביתי שישכין חדוה ונֹעַם מסוג חדש בחיינו. נחכה ונראה איך יפול דבר.

הוא נסה להפציר בה, כי תגלה דברה אליו עתה; אך היא, כדרכה, הודיעתהו תקיפות וברורות, כי עוד לא גמלה מחשבתה בלבה, וכי דברה עוד צפון בחיק העתיד. אפשר יִגָלה בעתיד קרוב מאד – אך לעת עתה – ברשות העתיד ישכון.

– יהי כן – ענה בדעתו את רצונה התקיף – אחכה בסקרנות ל“גילוי העתיד”, כאשר יצפה ה“דרויש הקדוש” לגלוי רצון אללה אליו.

היא מזגה לו ולה כוס קטנה מן הערק המשובח ואמרה: וענין אחר לי אליך. ענין גמילות חסד לאיש מסכן. היא ספרה באזניו בטוב טעמה את מצוקתו של שאול נחאס והתרעמה לפניו על העושק ועל העוולה ואמרה: גלה את אזני צוּבּחי בּק, אשר לבו טוב וזך, לבל יוציא משפט זדון בשל גזרתו של ה“ואלי” התקיף – אשר עשה כאשר תבין – והצל את חיי האיש ממצוקה ומאסון.

הוא הבטיח לה, כי ימלא את דברה ורצונה בלי הסוס: ולמען הקל את הענין ולהעבירו לפי החוק, רשם בגליון נייר נוסח־בקשה קצר וברור על הענין, כי תמסרהו לבעל בית המלאכה ויכתוב שנית את בקשתו לצובחי בק בהקדם – והענין יגמר בטובה, ברצון האל.

חג' רשיד שב לדפוק על דלתות לבה ואמר לחקור את פיה מפעם לפעם, מה הוא הדבר אשר יש אתה להגיד לו ומדוע לא תגידנו לו?

והיא ענתה אמיצות, כדרכה: האלהים! יאמרו, כי הנשים הן סקרניות, אך האמת היא אין סקרן כגבר!… כילד טרדן וחסר סבלנות השואף לדעת הכל, כל אשר תראינה עיניו – כן אתם, הגברים, סקרנים עד בלי סבלנות. עוד לא אדע ברור אני בעצמי את אשר עלי להגיד לך, ואתה, מורי ושליטי, רוצה אתה כבר לשמוע את הכל. דע, אדוני: כי בדבר אשר אשא בלבי, דומה אני לאיש אשר יצלול בתהומות ים לבקש אוצרות יקר – היוכל הגיד הצולל בעמקי ים את אשר ימצא ואת אשר יעלה בידו, והיוכל היות בטוח, כי ישוב לראות אור חיים? כך לא אוכל אני להגיד לך דבר ברור מפי בשעה זו.

– אה! מה נפתלו הפעם דבריך! לולא בדיעה אַת הייתי חושבך כאחת הנשים הערומות כשׂטן לקשור את הגבר אליהן כחמוֹר ברסנו…

– בבוא העת אשר אגיד לך את דברי, תשפוט אם הרעותי או הטיבותי – עתה שכח נא, אהובי, הכל.

כעבור שעה ישבו אל השולחן ואכלו את ארוחת־הערב הערבה והעשירה. אז עברו לשיחה בעניני היום. בדיעה הנעימה את השעה בקלות לשונה וגם בניגון ובזמר – כמו לא היה דבר ולא חלפה עליה שעת מבחן קשה, וגם לא נתנה לרשיד, כי תעכר עליו רוחו על אשר דובר ואשר נאמר לפנות ערב.

למחר, בשעת בוקר מאוחרה, חכתה עגלתו של חג' רשיד על יד השער. הוא נפרד ממנה ויצא מן החצר בלב עליז וטוב, אך טעון סקרנות נסתרה.

 

V    🔗

לאחר שבוע ימים, כשנתפנה החדר הגדול אשר בחצר הקטנה של בדיעה, הובאה משפחת דניאל לאטי לגור בו כדבר פיה של בדיעה לשאוּל נחאס. במשך ימים אחדים הסתדרה המשפחה שם, מבלי אשר תראה בדיעה את פניהם ומבלי אשר יראו הם לפניה. שאול הביע את חפצו לאזני בדיעה, שאחרי שיסתדרו בדירה, תבוא האלמנה אליה, כי רוצה היא להודות לה על חסדה. אך בדיעה הוכיחתו, כי אין נפשה בדבר הזה. אף אין לו להגיד לאלמנה, כי בנדבה נתנה את החדר. אין ברצונה שירגישו המסכנים את “כובד” היד של החסד והצדקה. נפשה תשנא את ההתפארות במעשי הצדקה, וכאשר ראתה כי היה שאוּל נחאס כנבוך לשמע דבריה, שאלתו: האמרת להם, כי בחנם יגורו? – כמעט אמרתי… לא ידעתי כי אין רצונך… – טעית, אישי, עליך לאמר, כי אתה שלם תשלם כאשר תשיג ידך. למה תכבד יד החסד על האשה? תקן, איפוא, בחכמתך את הדבר. ואת המשפחה אלך אני לבקר ראשונה, כי כן המנהג – ולמה יעשה הדבר להפך? אחרי אשר יסודר ענין הוורשה ותהיה אתה שקט ושלו, נלך פעם לבקרם. ההבנת, רעי? – הבנתי אחותי, ישמרך האל בעד טוב לבך וזכּות נפשך… ואמנם, לאחר אותו שבוע נפתרה בקשתו של שאול בדבר הוורשה בכל טוב: הוא זכה לתשובה מלאה ושלמה, בכתב מן השלטון אשר נקבע בו משפט הוורשה, לאמר: על פי סעיף מדיני “חזקת נכסים” אין להפקיע את זכות בית המלאכה מבעליה, כיון שישנה אפשרות אחרת לספּק את הצורך הצבורי הדרוש וכו'. וקרוב לעת הצהרים, בשעה שקבל שאול נחאס את ניירותיו, נחפז לבוא ישר אל בדיעה. כשנכנס לחצר, חכה רגעים קלים עד צאת בדיעה מחדרה. כשהופיעה לפניו בשמלת־קיץ דקה מן הדקה, צעד לקראתה ואמר לכרוע לרגליה: תתן לו לכסות כפות רגליה מנשיקות פיהו… אין לו פה להודות ואין מלים בלשונו… להביע… איכה יביע?… מן הראוי, כי ירחץ את כפות רגליה כעבד נאמן לה… חדל, לך, הגבר, קבלתי בכל לב תודותיך… בוא, שב לימיני וספּר מה היה הסוף. הנה הנירות… הכל כתוב מלה במלה. התדעי לקרוא? לא, חביבי, אדע מעטי מזער. בילדותנו לא למדונו קרוא וכתוב כמו שמלמדים עתה את הבנות. קרא אתה מה כתוב. הנה… כי לא תופקע זכותי מהוורשה שלי וכי תוקחנה שתי חנויות סמוכות בשביל ה“נקודה”. – השבח לאל. נודה לבורא, כי עזרני לעשות הטובה הזאת אתך. ואתה – תחת להודות לי, כי מה אני? – תן שמן לבית־הכנסת ותן צדקה לעניים, זאת עליך לעשות, כי הן “הכל יקום ויהיה ברצונו ובדברו, ישתבח ויתעלה”… – כזאת אעשה. מובן, שאעשה… ויותר מזה אעשה, זה לחוד. אבל אני באתי עדיך להגיד לך מכל לבי – ואללה עד בינינו: כעבד נאמן אהיה לך כל חיי… כי מה את מצפה ממני ומה אני יכול לגמול לך כי אם בגופי ובנפשי… אסיר דברך אני, באש ובמים אלך אם תשלחיני – – אל תאמר כזאת, אישי. עולם זה גלגל סובב הוא, היום – אני לך, ומחר – אתה לי, מי יודע מה ילד יום? יש ומי שהיו נדיבים יושבים על כסאותם יצפו לטובה וחסד ממי שהיה אביון מחבק אשפתות – האל יסתירנו! – ויסתיר כל רעה וכל פגע מביתך וישמור כוכבך, כרוֹב טובך וגודל חסדך. – ועתה, – פתחה ואמר בדיעה: “לכבוד” הצלחתנו היום, תסעד אתי ארוחת הצהרים – כי באת הלום לעת כזו – הנה השולחן מוכן – והיתה שמחתנו שלמה… – אני? קטונתי מכל החסד… מה אני כי אמצא חן בעיניך? ראוי אני לשמש את שולחנך, אך לא להסב אתך אל השלחן בקרבתך… – זה חפצי, ותמלאנו. – כרצונך, הגבירה, לא אַמְרֶה דבר פיך. אחרי רגעים מסר ישבו שניהם יחד עם האם חנה, והיו סועדים לבם בכל טוב ומשוחחים על חדשות היום. אז נסבה שיחתם על המשפחה שבאה לפני שבוע ימים לגור בחצר הקטנה. בדיעה שאלתו: ומה שלום האשה וילדיה? ההספיקו להסתדר בדירה הקטנה? הנוח להם בה? – מטובך – טוב ונוח להם – ברכת אלהים עליך. רק כי יחסר להם לחם לפי הטף – האשה עובדת בבתים והנערה – בבית החרושת לסיגרות, ואין הקומץ משביע את פיות הקטנים. – אמרתי לך, כי יש ברצוני להכנס פעם ולברכם לבואם, אך לא אדע מתי ימצאו בבית ולא חפצתי ללכת לבדי. – לרוב שבות הן עם ערב, לפני השקיעה, ויש כי תקדמנה. אם רצונך – נכון אני ללכת עמך, “על ראשי ועל עיני”. – טוב הדבר. באחד הימים, בשבוע הבא, כשימצאו בבית – בוא אלי והודיעני ונלך לבקרם. ובשוחחם בעת הסעודה, הורתהו בדיעה, כי לא יפרסם את דבר עזרתה בעניין הוורשה ברבים. “לשון הבריות גדולה” – אמרה ודבר כזה אינו נִתן לפרסום. – צדקת, אחותי, מבין אני כי כן הוא. לאחר שבוע הועיד שאול את יום השלישי לבקורה של בדיעה אצל ללָה. האם ובתה ובניה הקטנים נדרשו להמצא בבית בשעת ביקורה. עם החשיך היום יצאה בדיעה מביתה בשמלת־קיץ קלה ויקרה וצעיף דק על כתפיה, והיא מלווה על־ידי שאול נחאס. הם עברו בצעדים מספר אל החצר הקטנה. בקרבת שער החצר נמצאו שכנות אחדות מהרחוב, הן דרשו בשלומה בכבוד ובחבה. בחדר קבלה לֶלָה פני בדיעה בהשתחויה קלה, דרך כבוד וענווה רבה. האשה כבת ארבעים – עטויה שמלת אבל – והיא שחרחרה ורזת־גו. בפניה הטובים היו חרותים אותות עמל ודאגה, ועיניה שלחו מבטי הכנעה וסבל. אחריה נגשו הילדה, כבת תשע, והילד, כבן שש, אל בדיעה והיא ברכתם במתק לשון. הנערה הבכורה, כחילָה, היתה במטבח, מכינה שם את הנרגילה והקהוה. היא נקראה מפי שאול – ובאה ועמדה לפני בדיעה. היא נערה כבת שש עשרה, בינונית בקומתה ובמלוא־גווה, פניה עגולים, צחורים, נאים מאד, עדויים חן רב ותלתלים לה ערמוניים. בדיעה זכרה ברגע זה את דברי שאול בתארו אותה לפניה: “פנים מאירים כירח במלואו” – צדקו דבריו מאד. כשקרבה סמוך לבדיעה נראו עיניה הכחולות, העמוקות ויפות מביעות טוב־לב. בעת הצטחקה הסתמנו סביב פיה הקטן קוי־חן חמודים שוֹבי לב. – מה שא אללה (כרצון האל). ישמרך אלהים לכל טוב ואושר – ברכתה בדיעה בחיבה. בדיעה שאלה את הדַיָרים על אשר יחסר בבית ואשר ידרוש תקון וחדוש, והיתה מסבירה להם פנים ומסיחה אתם, כמו ידעתם מכבר… מפעם לפעם תיבּלה דבריה באמרי עדוד, ברכה וחבה וקראה לנחמה ולתקוה. כחילה ענתה אחרי דברי אמה על־אודות הדירה – ברצונה להראות גם היא את טעמה ומענה־לשונה – לאמר: – הדירה, גברת בדיעה, אינה מעלה ואינה מורידה. האדם יכול למצוא מנוח לראשו גם תחת ענף־עץ אחד. הנעימות והטובה אשר בדירה – הם השכנים הטובים. כאשר יאמר המשל “אשׂאל על ג’אר קַבְּל אַ דַאר” (שאל על השכנים, טרם תשאל על הדירה). והשבח לאל, כי נפל חלקנו בנעימים להיות שכניך… והתודה לך… – ינעמו דבריך לאוזן השומע, אחותי – הפסיקה בדיעה – ברוּך טעמך. אך אל לכם להודות לי, כי אם לאיש הטוב הלז, לאישנו שאול, לו מגיעה התודה. – אכן צדקת גם בזאת, אחותי – ענתה האם נכנעות – יד האל האחת תכּנוּ והשניה תרפּאנו. אכן היה שאול האיש לאב ולמשען לי וליתומים – מיום אבדן בעלי. תהי משכורתו שלמה מאת האל. – אין על מה להודות – ענה שאול בענוַת לשון – חובה על האדם לעשות כאשר תשיג ידו. לא לי ולא לה יש להודות, נודה לאל – כי כולנו זקוקים לרחמיו וחסדיו. – מובן מאליו, – מהרה כחילה לענות – התודה היא ראשית כל לאלהים. אבל גם האנשים הטובים שלוחים מאת האלהים. וחובה לאדם להכיר את טובתו לשולח ולשליח… אכן, מה תתן ומה תוסיף התודה למטיבים? מאום לא תוסיף. ואך למען הקל על לב המקבלים – ראוי למיטיבים לקבל את דברי התודה… אז יצאה כחילה להביא את הקהוה והנרגילה. ישבו ושתו. בדיעה שאלה את כחילה אם למדה בבית־הספר, והיא ענתה לה, כי הספיקה ללמוד בילדותה ארבע שנים בבית־הספר אליאנס וידעה קרוא וכתוב ערבית וצרפתית, אך בהיות מצב האב דחוק, עזבה את בית־הספר ולמדה תפירה ורקמה למען תשתכר מעט… ועד עתה הספיקה לשכוח הרבה ממה שידעה. הם הוסיפו לשיח שעה ארוכה. וכשקמה בדיעה ללכת, שבה ואמרה טובות ומתונות: תהא מבורכה הדירה ולא תראו עוד אסון וכאב. ודעי, אחותי לֶלָה, כי בהיותנו עתה “שכנים” – עלינו להיות קרובות וידידות. בכל עת אשר תאבי לבוא אלי – על כל אשר יהא רצונך לבוא – ביתי פתוח לפניך. אולי שמעת מבעלך, האל ירחמהו, את קורות העבר, אך אל תשימי לב לעבר. אני מצדי לא אדעהו ולא אכירהו. "אלי פָאת – מָאת (מה שעבר – מת). ואנו – עינינו לעתיד, לחיים ולשלום. – גם אני לא אדע ולא אזכור הרבה, אחותי. המעט אשר שמעתי לעתים מבעלי המנוח – לא שמרתיו בזכרוני, האל יסעדך בעד דבריך הטובים. הן נפרדו בחבה וברעוּת. ונשי הרחוב אשר היו בקרבת הבית, בראותן, כי בדיעה זכאי הואילה בקר והתרועע את ללה – נכנסו אחרי צאת בדיעה ליד ולהודע, לשמוע שיחה ולהשמיע… – זכות לך וגם בעלת־מזל את – אמרה אחת השכנות בהכנסה – אם היא נאותה לבקרך ולדבר לך שלום. היא איננה נכנסת לשום בית “ברחוב”. מכריה ומקורביה – הם בתי המוסלמים הגדולים… אליהם היא הולכת… – מדוע תאמרי כזאת? – טענה אשה אחרת, כבת ארבעים, שלובת זרועות, ומבטיה “רציניים” – איכה לא נכנסת? ביום שבת לפנות ערב – בעיני ראיתי סלימאן אפנדי נדיב, ראש הג’מעיה (הועד) ישב עם בני ביתו על־יד שער ביתו ברחוב והיא עברה על־ידו. וכאשר בקשה סלימאן אפנדי: תפדאלי (הואילי, לשבת) מיד ישבה והיו משוחחים ומדברים כמה זמן… עם ראש הועד – ודאי תשב… זה נאה לה… וגם באשר יודעת היא איך לדבר עם גברים… אין לה גאוה כלל ולא התפארות – ענתה ללה דבריה – ואני חשבתי: “מרננת” – מי יודע… – לא, ללה, אין לאמור כל רעה עליה. מלבד מהלכה ואופן חייה – אין בה דופי… תמיד דורשת בשלומנו… בלום האחת והשניה, כי טובת־לב היא… וגם רבות שמענו ממעשי צדקה וחסד שלה. – ואני אומרת – ענתה שכנה אחרת, אשה צעירה וילדה על זרועה – העושר והרוחה עושים את לבו של האדם טוב ורחב… לוּ היה לנו מה שיש לה, גם אנו היינו טובות ורחמניות… ולא רבנו ולא דיברנו – לדאבון לבנו – סרה אשה על רעותה… הנשים האריכו עוד שיחתן מסביב לביקורה בכה ובכה כבמאורע רב ענין. ובדיעה, בצאתה עם שאול, היתה סחה אתו על דבר המשפחה, על טיב הילדים שחננה אלהים ועל המצור ועל המצוקה, אשר המה נתונים בהם. – יכאב הלב למראה הדלוּת אשר בחדר – אמרה עצובות, הן המחסור נשקף מכל פינה ריקה. – מה רבה הריקניות המפחידה מארבעת קירות החדר! יה סתאר (האל יסתירנו!). תעגם הנפש וידאב הלב בראותך עין בעין א ת עיצבון העוני; ומה גם כשנפשות יקרות, תמות וחמודות כאלה נופלות וטובעות בעוני הזה… כפרחים רעננים המושלכים בין תלי אשפתות, ידמו לעין הרואה… מה עמקו דרכי אל! מה תקצר יד אנוש להועיל ולרפא! היא היתה כמדברת אל לבה באזני שאוּל מלוָה. והלה היה משלים את דברה, בספּרוֹ את אשר עמל הוא לעזור במעט למשפחה. ובהגיעה אל שער חצרה עמדה והיתה כנתונה להרהורי לבה ואמרה אל שאול: – אם לא אטעה, נראים לעיני האנשים הללו – טובים וחמודים; אהבתי את המשפחה, את האם על הבנים. לבי יהמה להם… אלהים ודאי יעורר בלבי רחמי עליהם ואחפוץ לעזור להם ככל אשר אוּכל. על לבי יעלו דברים ומחשבות רבות. תסור אלי פעם ונדבר. אכן, אני זה כבר חפצתי לדבר אתך רבות ושונות; כי מעת אשר באת אלי בפעם הראשונה, מזה כשבועים – נבא לי לבי טובה וישועה… ועודני חושבת כזאת מפעם לפעם… אך אין לאדם להלוך בחפזה דרכו.. אחשוב ואתחשב עוד בדבר. אתה יכול לסור אלי בכל עת שתרצה. והיה כאשר אמצא לנכון ולטובה לדבר אתך – אחלק דברי אתך. התאבה, אישי? – “על ראשי ועל עיני”, איכה לא אובה, “שָׂרָתי”? הטורח או עמל הוא, חלילה, לבוא לראות פניך ולשמוע קולך – לכבוד ולאושר אחשוב לי לדרוך על סף ביתך ולשמוע אל מוצא פיך, והן אַת ישועתי בחיי! היקשה לי הדבר? היקר הוא? כאשר יאמר המשל: “אל גאלי טַלַבּ ארכיס” (האיש היקר ביקש דבר זול). ואני אף אני את אשר עם לבי אגידנו לך גלוי: חשבתי והרגשתי כל הימים האלה, כי חובה גדולה ונמרצה עלי לפקוד מעתה לעתים תכופות את ביתך רק למען שאול לחפצך, אולי ידרש שרות־מה מאתי – ואעשנו מלב ונפש. – רב תודות לך, שאול אישי. אם כך – אדמה – יתכן ואמצא בנפשי החפץ לשאול ממך גם דבר יקר וכבד כמעט… – הוא אשר אמרתי לך: גם באש ובמים אלך, על פי רמז מפיך, בשבילך! – “תשלום” לי, שאוּל הטוב – אמרה לו בחיבה ונפרדה בברכה.

 

VI    🔗

ככל שהמה לבו של שאול מרגשי תודה ומחפץ מסירות אל בדיעה על חסדה הרב עמו, כן המה לבו יותר מרגשי הערצה אליה. אם בימים הראשונים להתודעותו אליה היה נרגש ונפעם מיָפיה, מדמוּתה ומאורח חייה, הרי עתה, לאחר שהכירה במקצת ולאחר של ששמע מפי רעהו כוואג’ה סלים עליה, משתאה הוא על כל טיבה של אשה מופלאה זו. וכל שתזדמן לו שעה פנויה, ביום או בלילה, מוצא הוא את עצמו מהרהר והוגה בה: איכה היתה זו אשר היתה? כלומר: איכה היתה “לא ככל האדם” ועם זאת טובה, אולי, יותר מכל האדם? מה ומי הובילה לנתיבה המיוחד? מה גורם עמד לה לָסוֹל לה דרך מיוחד לה? והאם היה גורם כזה בחייה? אכן, הבן לא יבין את האשה הזו לכל טיבה ולכל עמקה. ועל כל הענין, שמצא לענות באשה זו – יתפלא מאד על אמרה לו, שרצונה לשׂיח עמו ולבקש דבר ממנו. מה דבר ומה ענין זקוקה אחת כמוה לבקש מעמו? ומה יחסר לה, שאחד שאוּל נחאס יכול למלא לה חסרונה? חידה היא בעיניו. מתוך כך, מתוך הרהורי־תמיד כאלה, עמד שאול על הבטחתו, כממלא חובה קדושה, והיה סר אליה לעתים קרובות, לפנות ערב או בערב. אם פנויה היתה, ישב שעה קלה על פי בקשתה ושתה ספל קהוה ואם טרודה היתה, עמד רגעים אחדים לפניה ושאל לשלומה ולרצונה. ויש ובא ופנה לאמה של בדיעה וביקש רק כי תואיל להגיד לבדיעה, כי הוא בא לשאול לחפצה ולדבר־פיה, לא יותר… ובאחד הימים ההם נקרא שאול אל בדיעה על־ידי אמה עצמה, כי יסור אליה לפנות ערב מבעוד יום. כשדפק על שער החצר בשעה היעודה, פתחה לו בדיעה עצמה את הדלת. היא עמדה לפניו, זוהרה ומאירה בפניה ובמלבושיה והיתה בעיניו כיצור עילאי אשר הופיע פתע לעיניו. תלתליה היו רטובים עוד, מעלותה לפני רגעים מן הרחצה, פניה כמו פרחו ואדמו לעת זו, לא מתמרוקים כי לא נדרשו לה, כי מעדנת גו ומזוֹך נפש יאורו פניה ועיניה. זיקי אור וברק חמודות מרניני־לב, הקוראים לגיל חיים, שעשעו וקרנו ממבטי עיניה הצוחקות והפקחות. גוה היה עטוי אדרת רחבה, מצבע הורד ורקומה בכסף, ציורי־גבעולים דקים ושבלים מלאות גרעינים־פנינים נוצצים, ידיה היו צחורות כשיש חטוב ונדמו לעיניו כשרביטי־קסם חיים בהגלותם בנועם ממעל לאדרת. רגע קט נעצמו עיני שאול בעל כרחו, כמו נסתמאו מפני המראה הגדול ומיד פּקחן לראות ולהביט, – כמו חשב שמא יעלם פתאום ויגוז המראה הפלאי כמו שהופיע לפתע. הוא עצר כח לאמר כל עוד כחו בלשונו: מה רב ההדר, גברת הגברות, ואיכה תטרחי בעצמך לפתוח לי את הדלת? – אין רע, אחא, אין איש בבית. גם אמי הלכה מן הבוקר לג’ובר לשלם נדר אשר לה בבית־הכנסת שם, ותֶרֶה, המשרתת, גמרה עבודתה והלכה למשפחתה – בוא ונשב. הוא הפליט בלא רצונו – ולא ידע איכה נתקו מלותיו מפיו: – את לבדך בבית? והפסיק צעדו ועמד תחתיו – ומיד ידע כי נבוך הוא, ולא כזאת היתה עליו לומר ולא כמהלכו זה היה עליו להלוך… בדיעה, כמרגישה בפזור נפשו, אמרה צוהלות ונעימות: – כן, אחא, לבדי הנני. הירא אתה להיות אתי לבדי?… לא אעשה לך כל רעה… אל תירא… אין מדרכי להכשיל אנשים הולכים לתומם… אכן, לשעבר יש ואהבתי להאבק ולהפיל אוהבי מרוּץ, המגמאים ארץ על סוסים אבירים – אותם שאפתי, לעתים, להפיל לרגלי… שאול צעד על ידה והאזין לדבריה, הקשיב וחשב באשר דבר וענה צנועות בהפגע בו רגשות הגבר: – אכן לא אירא מפניך ולא אפחד, כי ידעתי: לא לי המרוץ ולא לי להתחרות עם בעלי עוז וגבורות כמוך. אני ראוי להיות לך אך עבד נאמן, שומר חפצך ומאזין מוצא פיך… – מה טובו דבריך ומה רך לבך, אחי. אבל, הידעת? גם ברחמים אפשר לכבוש לב אשה… אין רך כלבב אשה לנפול בידי גבר סובל וכואב ומעורר רחמים… האמיץ והגבור מן הצד האחד והסובל והעלוב מן הצד השני – את אלה אוהבת האשה, וכל השאר, הרבים הרבים בין שני הקצווֹת הללו, לא יאמרו מאום ללב האשה… אל תהי, איפוא, רך כל־כך וענו… הבינות, שאול? – באלוהים, לא אדע נפשי כאשר אני לפניך… וגם לא אדע דַבֵּר – כמוך… גם לא אדע שפת חלקות. – אל תשמעי לדברי פי – ראי ללבי, אם תוכלי… היא טפחה על כתפו ואמרה: – אהבתיך על טוב לבך ועל אמת לשונך. שב נא רגע ואבשל את הקהוה. הנה הנרגילות מוכנות. – האם תטרחי בעדי? חלילה! – הוא אמר לקום וללכת אל המטבח להכין את הקהוה בעצמו. לא, אישי, אבקשך כי תשב בכל המנוחה. הפעם אתה אורחי. אני קראתיך. עלי ה“כּיבּוּד” והשרות. – אחסה באל מן השטן – אמר וישב על הספה לבדו. אם בכל הימים אשר עברו, עת הודיעתהו את רצוה לדבר אתו, היה שאול אחוז שרעפים שעות על שעות, ומבקש לנחש: מה הדבר אשר יאלץ את האשה הזו המופלאה – לקחת דברים אתו, לבקש את חברתו ולדרוש עצתו, – הנה לעת כזאת, בבואו אליה, בראותו אותה ככה, כמלכה רוממה, ובשמעו את תוקף דבורה ורצונה, היה כאדם אשר נקלע ביד עצומה אל תוך סבכי יער־עבות, רבי צל וסוד וקסם טמיר… והוא לא ידע, לא יבין, גם לא יהין לפנות כה וכה… הנהו רובץ פה דומם ונבוך מבלי דעת מה – – – עודנו אחוז שרעפיו וחידותיו – באה בדיעה וטבלת־כסף קטנה בידה עם שני ספלי קהוה. לקחו כל אחד את שלו וישבו. הוא ישב בראש הספה האחת ובראש הספה השניה, סמוך לו, ישבה בדיעה, והיו שותים קהוה ומעשנים נרגילה. גמר שאול לשתות – וברך כנהוג: “קהוה לתמיד – בשמחות וגיל!” והיא ענתה: “ויתמידו חייך בנעימים”. אז הוסיף שאול מיד ואמר: עוד לא שתיתי מימי כקהוה הזה! מה נתת בו כי הוא כה טעים, ריחני, משביע וגם משכר בנעמו? אין זאת כי אם כאשר ידים אצילות תטפלנה בדבר תפל, – ייקר וינעם, וכן גם הקהוה הרגיל יהפך לשקוי־מעדנות בידים אצילות… – אכן, ידוע תדע דַבֵּר גדולות ונעימות, אחי הטוב, מה נאווּ דבריך! – ענתה שמחות בדיעה – אך את כל דברי הלטיפות אשר אמרת על הקהוה אקבל ממך: גם “טעים”, גם “ריחני”, גם “משביע”, אך כי ישכּר הקהוה מידי – לא אחפוץ בזה. האחת – כי לא נכון הדבר, ושנית – כי לא ארצה, שתהיה לעת כזו במצב שכרון. כי־אם במצב פכחות והקשבה… – סלחי, הגבירה, צדקת. וצדקתי גם אני. לא בשכרון־ראש חשבתי כי – בשכרון־לבב. ואכן בלבי שכור אני גם לפני טעמי את הקהוה… – אם ככה תדבר – ישרו מאד דבריך בעיני. שכרון־הלבב נחלת כל בעלי־הלבב הוא… ואין סכנה ממנו. ונהפוך הוא: ברכה ואושר בו… אולם אחפוץ לשוחח אתך על ענין אחר. שמעני, אחא: בראשית דברי אובה להגיד לך, כי לא בלב קל ולא בבטחון גמרתי אומר לדבּר אתך… רבות המתה נפשי בי באלה הימים. יש וגם בלילות נדדה שנתי מעיני – מדאגתי פן לא תבין לרוחי ואשחית דברי לשוא. וגם אולי אכביד בדברי עליך. על כן עלי לשאול מראש את דעתך בכמה ענינים ודברים… היא הפסיקה בכוונה את דברה וחכתה לשמוע את אשר בפיו. – ואני, גם אני, חי האל, לא ידעתי מנוחה בימים הללו, אך לא מפקפוקי בדבר אם אוכל למלא את דבריך אם לא – כי זאת ידעתי נכונה: אל אשר יהא רצונך לשלחני – אלך, ואת אשר תפקדי עלי – אמלא, אך אבדה המנוחה מאתי, באשר לא ידעתי מה יחסר לך ומה נמנע ממך? כי הנה גדולה את, גם בשכל וגם ביכולת – לא תחול עין רעה! – ומה כי תדרשי את עצתי אני?… מעתה נכון אני לשמוע כל אשר תשאלי ואענה ככל אשר אדעה… אני – אבקש את האל להיות עם פי, כי ישים את כונתי ומחשבת ראשי בפי ובלשוני, כי לא ידעתי דבר כן… – טוב הדבר ונאה, אחא. בזאת לא אפקפק. בטוחה אני בך, כי תאמר לי את אשר בלבך אמת לאמתה. והנה, ראשית, הייתי חפצה לדעת: – אמרה קלות ונעימות – מה דעתך עלי? כלומר, מה אני בעיניך? ולא כאשר שמעת מפי הבריות וממשפטם, כי אם כאשר תבין ותכיר אתה?“… הוא חשב רגע קט ואמר: אה! לוּ ידעתי לאמור – כאשר ארגיש – מי את בעיני! לוּ משורר הייתי או אוחז עט! אך אני, בכל זאת, אומר, בפירוש אומר, אשר בלבי: אַת יצור עילאי, מזוּג מיופי ומרחמים… בהם, ביופי וברחמים אשר אתך, תוכלי לכבוש עולם ומלואו – כן, באלהים! – חי האל, כי נבון אתה, ואיש דברים אשר לא רבים כמוך בין גדולים ונכבדים, מבורכה השעה בה הכרתיך! לא פללתי, כי ככה תרגיש וככה תדע לדבר… נשאתני והובלתני למרוֹמים בדברך הטוב – ולא אחפוץ עתה להאריך ולצעוד מתונות מתונות, כפי שחשבתי בלבי… כי הנה הגעתי מהרה עד חצי הדרך אשר אמרתי ללכת… אם כן, איפוא, ענני נא: אם אלה הן המידות והסגולות הטובות אשר מצאת וראית בי – ענני באמת עתה, מה הן הרעות והמגרעות אשר מצאת בי? הוא נאלם רגע ארוך וחשב בדומיה, כמתאבק בעוז ובמאמצים אחר כך ענה: – הכבדת את ידך עלי… סית בדיעה, הפעם הכבדת מאד… את אשר לא אדע בעצמי, “יעני” (כלומר): את אשר סתום בעיני – תאמרי לי לבטא בשפתי – ולא אוכל. אולם הגד אגיד לך מה שגלוי לעיני: אַת, כמות שאַת הנך, נעלה ומופלאה בעיני. ועוד אגיד לך: מעת הכירי אותך כמו נשתניתי בעצמי, נשתנו… הענינים אצלי ונשתנה כל העולם בעיני… עתה הריני הולך וחושב… לא כלכתי ולא כחשבי אתמול ותמול שלשום. את הפכת את העולם בעיני… זהו… זהו שיכול אני להגיד לך. – הבנתיך, אחא, מה אשמח כי לא טעיתי בך… מה יגל לבי, כי מצאתי בך איש אשר יביט וידבר אל פני – בלא לב ולב… רבים האנשים המהוגנים אשר נזדמנו לי בחיי, – גם יהודים גם מוסלמים, – אך בעיני כולם אכיר, כי יביטו אלי מבטים כפולים: בעת ידברו אלי ישיחו אתי נעימות ונכוחות, ובו ברגע יראוני כמו בעינים אחרות, וידברו אל עצמם על אודותי – לא נעימות ולא נכוחות… ואותך – חי כל היקר לי, – אותך ראיתי במבט ראשון והכרתי, כי נפשך כולה כמבטי עיניך הטובות, הנובעות שלוה ואמת (מה אחפוץ עתה לדעת מי אתה ומה דבר חייך ומה בני ביתך – אך תספר לי אחר כך). עתה אקל אני לך את דבריך: הגידה לי, חי ראשך, בצורה “פתוחה” ופשוטה – ואל תהסס ואל תחשוש (הן כבַלוֹת הבריות את הזמן בשיחה – כן אנו מדברים את דברינו. ומובן וגלוי, כי דבור הפה אינו דין ומשפט, והשׂיחה איננה עדות המחייבת או מאשימה)… על כן תוכל לדבר כאות נפשך, – הגידה לי: האשה טובה אני בעיניך באמת? הבלבך, בקרב לבך, לא תחשוב אתה ככל הבריות… רצוני לומר: ככל אשר יחשבו הבריות על ה”מרננת“… שהיא… אשה חוטאה?… שאול לא התעכב בדברו. דומה, כמו היה חפץ לשמוע מפיה שאלה כזו. – חי האל, אחות, – נחפז וענה – כי ככל אשר שאלתי אני את לבי על אודותיך – מעת ראותי פניך – כן תשאליני בעצמך. לא פללתי, כי את תשאליני בפיך… עכשו, דומה לי, אדע לענות לך אשר לא ידעתי ענות לעצמי ימים ולילות: אני, אחותי, לא ידעתי מעודי “מרננות”; ואחרי נשים לא נטיתי. עוד מימי בחרותי, הפחידוני אבי ואמי בדבריהם ובעצותיהם מפני הנשים. אמרו לי: הן כשאול תאכלנה ותבלענה את חיל הגבר… הלוך אחרי ארי ולא אחרי אשה… ועוד כהנה וכהנה… ואני – יראתי… אהבתי מעודי את הנשים היפות מרחוק… מדוע מרחוק? מפני הפחד, מפני הזהירות… ומפני… משאות־החיים: עול הפרנסה והדאגות והצרות, אך בלבי אהבתי תמיד… בסתר אהבתי… והתגברתי על יצר הלב; בחזקה משלתי על עצמי… עד אשר פגשתי אותך ואני כיום בן ארבעים ושלש. ומעת אשר ראיתי את פניך ושמעתי לדברך ולשיחך, נראו לי הדברים והענינים – והנם אחרים… כשכור התהלכתי כל הימים הללו ואברך בלבי את בית החרושת שלי, אשר בגללו התודעתי אליך… ועתה… עתה אוּכל להגיד לך בפירוש אחותי: – את פתחת את לבי והעלית בו אור גדול… – כיצד? איך אבין את דבריך? מה ראית ממני? ומה פעלתי עליך, למשל? – שאלה מצטחקת, שוקטת ושלוה. – המעט הוא כל אשר ראיתי? היש ערוך לכל אשר פעלת בלבבי? ראיתי כי הטוב בעצמו, הרחמים והחנינה, ישכנו בלבך. ראיתי כי “המרננת”, על כל פנים מרננת כמוך, תרנין את החיים בפועלה ובדברי פיה… עתה אבין איך תשלטי על לב רואיך, לאהבה ולהערצה אותך! ראיתי – שאַת אמת, ודברי הבריות על ה”מרננת" שוא ושקר הם. כזאת אמרתי לתומי אל לבי… חי בָּנַי! בּדיעה היתה נשענה בכר הרך תחת מרפקה ורגליה נשענות על כסא אשר לפניה; אף כי ישבה שלוה, היו פניה המופנים אל איש־שׂיחה משולהבים וחכלילים ועיניה האירו בזוך ורוך; היא שאפה את עשן הנרגילה לאִטָה – וענתה קלות ומתונות: – ראה, חביבי, האין אתה טועה, אם תדון רק מעצמך על אודות אשה כמוני? אתה תראה אורות ושמחות בפעלי “מרננת אחת” כמוני, כי במקרה היטבתי לך, כפי שעלה בידי, ועזרתי לך בענינך, אך האנשים לא כן יחשבו על ה“מרננת”, בעיניהם הנני רק “מרננת”… אשה סרה מן הדרך… חוטאת…, על כן, אחא, מדברת אני גלויות וברורות למען אכירך. ויותר ארצה – שתכירני אתה היום כמות שאני, למען לא תשנה טעמך מחר עלי… – אה, איכה אשנה טעמי? ומדוע, תחכי ממני כדבר הזה?… – אמר שאול כמתעצב. – כי רוח היא באדם… – ענתה בדיעה עוקצות – היום יחמוד האדם דבר ומחר ישׂנאנו. היום יראה ענין פלוני בעין טובה וברוח נעימה, ומחר תהיה עינו עכורה ולבו מלא איבה – על אותו ענין עצמו… ויש אשר הבריות, ברוע לשונם ובהבל פיהם, יהפכו את לב האדם וישנו דעתו ויאלצוהו להביט ולחשוב ככל אשר יביטו ויחשבו הם – על אולו ענין פלוני… האם לא צדקו דברי?… – אני לא התערבתי מעודי בעניני הבריות. ולא אשמע אלא לקול לבי… אם לבי טהור ומעשי טובים וישרים עם רֵעַי – רב לי… לבי שקט בקרבי – ומה לי עוד? שאלי עלי, אחותי, ברחוב ויגידו לך, כי לא אבוא בחברת מרעים וידידים ולא אשית לב לדברי הבריות לא אוהב להגם ושׂיחם. – הבטוח אתה בעצמך, – הפסיקתו בדבריו – כי את אשר אמרת עלי באזני הוא דעתך וזו הבנתך וזה טעמך?… – ככל אשר יוכל לבטוח האדם בעצמו על עצמו. כשם שאדע, שאני – אני, כך אדמה לראות אותך כאשר את. – אם כך – עתה אחלק רצוני ודברי אתך, אך סלח, אחא, ואשאלך עוד שאלה אחת. למשל: מידה, אשר תקחה לך למשפט לאדם אחד – הַתְּשַׁנֶהָ כלפי אדם אחר? – לא אבין דבריך, אחותי, לא ידעתי כוונתך, בארי לי לפי שׂכלי… – רצוני שתגיד לי: אם את אשר תשפוט לפי יושר לבך, למשל, על “אבּרהים” הַתְשַנֶהוּ בשביל “מוּסה”? כלומר: המשפט אחד לך לכל האדם, או ישתנה משפטך לפי האנשים? – חלילה! לא יתכן כזאת… האמת – אחת היא… ולכּל היא… ולתמיד היא… – כך אאמין ואדמה ומה חפצך בזאת? הן תחקריני כחקור עורך־הדין את בעלי־הדין… – אמר כמתבדח… – הנה עתה אומר לך בלב קל ושקט את דברי, ואז אראה אם נאמן אתה לדבריך, או כי תפנה להם עורף… שמעני, אחא: אתה ראית, או אולי לא ראית, כי בהיותנו יחד אצל האלמנה לֶלָה וילדיה – נפלה תוגת מצבם כאבן־עופרת בלבי: הייתי כואבת ודואבת למראה עיני. כה נכמרו רחמי עליהם, ואמרתי אל לבי: מדוע לא אושיט ידי לעזרה למשפחה הזו? ואיך לא אנסה להקל את מצבם? אך חשבתי: אמנם, השבח לאל, לא יחסר לי דבר וידי מלאה, אך במה אוכל לרפא את מצב המשפחה? היש ביכולת אדם לקחת עליו צרכיהן ומחסוריהן של כמה נפשות לתמיד? אפשר להעניק להן ברצון ככל אשר אפשר – אחת ושתים – אך היַד אדם תוכל להרים בנדבות ובמתנות משפחה כזו לכל הימים? מן הנמנע הוא! ועל־כן חשבתי: לוּ באה הנערה כָּחִילֶה אל ביתי והיתה חוסה כמה זמן, שנה או שנתים, בין ידי – הייתי, ברצון הבורא ועזרתו, מחנכתה ומגדלתה להיות לאשה מושלת בחייה; הייתי מלמדתה דרכי־נועם ופקחות־חיים – והיתה כמוני, כאחת הגדולות במרננות, ואז, לאחר שתגדל לעלמה, בת שמונה עשרה או עשרים, היתה בוחרת את דרכה בעצמה. אם להישאר עמי או ללכת לדרכה באשר תחפוץ. אך צריך שתהיה זמן מה בביתי, כדי שאראה ואדע אם פיקחה הנערה וחכמה, כי אין לבטוח ולהגיד ברורות מראש כי תעשה ותצליח, אם כי לפי מראה פניה ודבריה המעטים ששמעתי מפיה, סבורה אני כי בעלת נפש היא ויכול תוכל לעלות ולהצליח. ואם נכונו דבריך אשר אמרת עלי, הרי לא תמצא מגרעת או דופי, כי תהיה כחילה כמוני… וגם נכון מאד אמרת: האמת אחת היא ולכל היא ולתמיד היא… ואם טובה וישרה אני בעיניך הרי ודאי תשמח אם תהיה כחילה כמוני… הקשיב שאול קשב רב והחריש רגע ארוך, כי נאחז בסבך סרעפיו. בין כך הוסיפה בדיעה ואמרה: שמעני עוד רגע ואסיים דברַי ואז תענה לי ככל אשר תאבה. מתוך שיקול דעת הרבה בחרתי לדבר עמך בדבר הזה, כי ידעתי נכונה, אם אפנה בדברי ישר לאֵם כחילה, יתכן ויֵהָפֵך הטוב שבדברי לרע והמתוק – למר. כן הוא, לרוב, דרך הבריות. ויש זורע בעמל ובזיעה גרעיני תבואתו – ויקצור בדמעה שבולים שדופות. על כן בחרתי לשׂיח עמך על זאת ולהתיעץ ולשאול דעתך ולהבין לרוחך – אם תאבה אתה להיות לעזר לי ואם תסכים אתה לשׂיח עם האם על חפצי זה… וברצונה, כנראה, לתת לו שהות לענות לדברה, ביקשה סליחתו, קמה והלכה למטבח להחליף את גחלי הנרגילה שהועמו. שהתה במטבח רגעים ארוכים והכינה שתי כוסות משקה קריר. בשובה, בהגישה לו את הנרגילה המחודשת וכוס המשקה, היתה בודקת במבטיה את הבעת פניו, כמבקשת לחדור אל צפונותיו. היא דיברה קלות וחליפות על המשקה ועל מזג האויר וראתה את מבטי עיניו של שאול מרוכזים באיזו נקודה שהיא וכל עצמו טרוד עם עצמו. משארכו לו הרגעים שב לדברו מעצמו: עתה, אחותי, הבינותי דבריך אל נכון. אולם עלי לאמר לך כל האמת שבלבי: נבוך אני, מרת בדיעה, נבוכותי מאד. תוכלי לומר: המוּם אני. וגם עצוּב, עצוב עד תכלית. – על מה ולמה, אחא? באר נא דבריך. הן לפני רגעים מספר הבטחת לי כי נכון אתה לילך למעני באש ובמים, וגם אמרת שטובה וישרה אני בעיניך – הוא הפסיק דברה ואמר: הסליחה ממך, מלכּתי, זהו עצם הענין: אם דברך או פקודתך, תהיה אשר תהיה, תלויה בי – נכון אני לעשותו; גם לעלות קרבן למענך אעלה בכל רצוני. חי אללה, לא חוֹנף ולא כזב בלשוני. אבל ענין זה… כּחילה… הרי היא בת לאמה. אין היא ברשותי ואין לי כל “חַק” (זכוּת, צדק) לשלוט עליה, כלומר: לגזור גורל חייה. – חלילה לך וחלילה לי – הן אמרתי לך, לכשתגדל (לפחות עד שמונה עשרה או עשרים) היא תבחר דרכה בעצמה. ואם תלך מעמי – תלך לשלום ואשלחנה בברכה ובידים מלאות. שְלֵמָה בבתוליה, בריאה בגופה, בהירה ברוחה, תצא מעמי – או כי מרצונה תבחר להיות עמי. – אבל, הביניני נא, כבוד מעלתך, על עצם בואה להסתופף בצלך, כפי שאמרת, גם על זאת אין זכות בידי לעוץ לה עצה. הנערה בת אִמָה היא, ויש להתחשב ולדעת מה רצון אמה. אכן, הָאֵם אשה טובת לב היא, נוחה לבריות, אך אין היא בעלת תבונה ככל הצורך… מי ידע מה הם ואיך הם מַעַרְכֵי לבה?… ולב האדם עמוק הוא ומי יחקרנו… על כן לא אכחד ממך, גברתי, דאגה רבה תאחזני בהעלותי על לבי כי אדבר עם האשה על הדבר הזה. לא אהיה כמגזים אם אומר לך כי… קשה הדבר בעיני… כהורדת הירח מן השמים או כאילו אומר להוֹביש הים בידי… כי האשה – אשה היא ולא תבין הָלוֹךְ – איך אומר? – הלוך בגדולות ובמופלאות. וגם חשש קשה יפחידני, שמא תחשוד בי, כי מחשבת זדון בלבי, כי תועלת ותכלית לי בזה הענין, או כי למען הקל דאגתי וטרחתי מעליה, מעל המשפחה, אדבר אל לבה לעשות כזאת וזה יצערני וישפילני עד דכא. – האבין אפוא מדבריך – כי נרתעת וחזרך בך מכל אשר אמרת והִכְבַּרְתָ מלים עלי? ואיני בעיניך אלא “אחת מרננת”? – אִסְתַגְפֶר אללה (אשאל סליחה מהאל), את עטרת ראשי, אך טועה את בכוונתי. הנה אגיד לך בקיצור ובגלוּי מחשבתי והיא האמת לאמיתה, בלא חוֹנף וכזב אפילו כחוט השׂערה. שמעיני, אחותי הנעלה: אילו היתה הנערה בתי, כי אז, דומה אני, לא הייתי מהסס ומפקפק כל כך ובודאי הייתי רואה טובה וברכה אם בתי תהיה אחת כמוך, ממש כמוך, אך מה רשות בידי לעשות כזאת בנערה שאינה בתי, ולה אם ומשפחה – איכה אעשה? איכה אגזור אני גורל חייה? – ראה נא, אישי יקירי, שוב עלי לחזור על דברי: לא עליך לגזור גורל הנערה כּחילה ולא עליך יהיה לעשות בפועל דבר מה, כי אם עליך לדבר ולהסביר לָאם ככל שהסברתי ובארתי לך – והיא ברצונה תפעל ותחליט ככל שתחליט. הן מטיב אתה לדבר אלי דברים מן הלב, דברי שׂכל ורגש – האם לא תוכל דבֵּר כן אל האם? – הנה, אחותי, צדקת ולא צדקת בדבריך. אכן, אפשר ואוכל דַבֵּר, כאומרך, ברגש ובתבונה, אבל הנכון וישר כי אדבר ואמשוך לבה ואשנה דעתה ולא אהיה חוטא כאחד רמאי?… ובהוסיפו לדבר ולהסביר דעתו, והיא מחרישה כלא שומעת, התבונן בה וראה כמו נפלו פניה לפתע. דוֹק־קדרוּת כמו פורשׂ על דיוקנה. ממבטי עיניה נשקפה תוגה עמוקה. הוא חרד למראה עיניו. עצבון חרישי תקפוֹ בלבו. עין בעין ראה שהוא, בדבריו, גרם לצערה. אכן באו דבריו כמדקרות חרב ללבה. והזה הגמול אשר יגמול לה חלף כל הטוב והחסד שהיא גמלה לו? הכך יָרֵע הוא לאשה הזו שהיא אמנם מופלאה בעיניו? רגעים מספר החרישו שניהם. שאול מצא עצמו תוהה ונבוך. אך, דומה, ראה הכרח להחיש דברו, פתח מעצמו ואמר: יתכן, מלכּתי, שהסכלתי עשה וכשלתי בלשוני. הריני מבטיחך: שוב אשוב ואשקול הענין ביני לבין עצמי; אחזור ואבדוק ואבחן את לבי. וכמו שינוּפֶּה הקמח בנפה כן אֲנַפֶּה מחשבותי ורגשותי –רק אל נא “תקחיני” (תאשימיני) על דברי. חכי לי שבוע או ימים עשרה, ועלינו, בכל האופנים, לחכות עד תום לאשה שנת אבלה על בעלה – שבוע או שבועים – והאל יראנו הדרך הטובה והישרה. – אללה יאיר לבך וכל דרכיך, כפי ששַבְתָ והארת את לבי. אכן שבת והחיית את נפשי, כי הבינות לרוחי וליושר לבי – אשר לא עַוְלה ולא מרמה בידי – כי כאשר עשיתי בחיי לעצמי – כזאת ארצה לעשות לנערה בחייה. מי יתן והיתה ברכת אללה עלינו ועל מעשינו והאל יחליק דרכך בטוב ובנעימים, אישי. היום, אֲדָמֶה, זכית במּעשה חסד. תהא משכורתך שלמה מאת האל, כי לא על מנת לקבל פרס תפעל ותעמול ותעשה בדבר הזה. ועתה עלי עוד לדעת שני דברים: היש קול נעים לנערה ומיטיבה היא לזמר? – אדמה כי כן… “שורש” יש לה. הן אבי אביה, כפי ששמעתי, מנגן מובהק היה… ושותף היה לאביך… אולי ידעת זאת?… – כן, זאת ידעתי ועל זאת חשבתי. ואכן סגולה זו עטרת תפארת היא בידי “מרננת”, והשנית: חפצתי לדעת – כי כן רצוני וגם כי איש קרוב כאח היית לי – מה משפחתך ובניך? – אם לרצון לך לדעת, אגיד לך: אשתי מבירוּת היא (גם אני גדלתי בנערותי שם) והיא בת איש רפּד, איש טוב וישר – הילדים אשר חנני אלהים: שנַים הראשונים בנים – הראשון בן ארבע־עשרה והשני בן תשע והשלישית – בת שבע. – האל ישאירם לך בכל טוב ואושר ותראה בשׂמחתם ובגילם. סלח לי, כי עכבתיך כל כך – ואתה איש מלאכה הנך. ובדבר עניננו – עשה כחכמתך ושקול הצעדים; ואף אמנם, טרם דברתי אתך על הענין הזה, הייתי נבוכה ומהססת ואובדת עצות, אך עתה, אחרי שמעי דבריך ואבין לטעם רוחך, שקט לבי בקרבי ומובטחתני, כי אתה תבין “להכות בפטיש לפי החומר”. וכפי ראות עיניך הַעֲנֵק לאלמנה מדי פעם בפעם את אשר תמצא לנחוץ – אני נותנת לך לשם זה חמש לירות זהב… ואין צורך למהר בדבר… טוב נדבך אחד איתן בבנין מרבים עקומים ורופפים… – מי יתן ויכונו צעדי לטובה ולברכה לשני הצדדים גם יחד, והעצה והתבונה – בידי האל! משהעריב היום פנה שאול ללכת. היא ליותה אותו עד שער החצר ברוב ברכות ושלומות. היא שבה למקומה, נשענה בספה, המשיכה לעשן הנרגילה כשבעבועי מים צפים ועולים בלי הפסק וכמוהם היו צפים ועולים הרהוריה בלבה בלא חדול. כעבור רגעים אחדים נשמעו דפיקות על דלת החצר. המשרתת פתחה את השער. זאת היתה אמה, חנה, אשר שבה זה עתה מִשַלֵם נדרה ותפלתה בג’ובר. היא פשטה את הרעלה מעליה ובאה אל הליואן, אל מקום מושבה של בּדיעה. כשנתקרבה אמה אליה ברכתה בתה בברכה הרגילה: “מקובל הבקור!” והוסיפה: אדמה כי רצה אללה תפלתך: שאול היה פה כשעתים. הוא, מצדו, הסכים כמעט למלא בקשתי אך לבי עוד מהסס ומפקפק… – ההסכים? שבח לאל יתעלה!… ידעתי והאמנתי כזאת, ומדוע תאמרי כי תהססי עוד? איך היתה השיחה? היא שבה וספרה לה את השיחה לפרטיה, כאשר ערכתה וכאשר השמיעו איש לאזני רעהו. "אך על אף הכל – העירה בדיעה – לא אדע עוד שלוה ובטחה. משום מה דומה אני, כי האיש הטוב הלז הסכים לדברי מתוך רחמים או מתוך שיכרון. מרגישה אני, אשר כנבוֹך הוא בקרבתי, כחולם בהקיץ יראוּ מבטיו; אכן דבר נאה, כאיש נבון ושקט, ובכל־זאת כעין מבוכה בנפשו. ושמא יתפכח משכרונו לפתע מחר או מחרתים – ויתחרט… – ואני לא כן אדמה – טענה אמה נכוחות – אין האיש הזה – תינוק, כי גבר הוא, נבון הוא ובעל דברים. והנה, שמע, חשב – והבין; הבין את הנכון. אכן פשוט הוא בדבריו וגלוי במחשבותיו – וזה הדרוש לכל דבר וחפץ. אמת, איש כמוהו ודאי יקר המציאות הוא. אך הנו מצוי. הוא האחד מאלף. והשבח לאל, כי נמצא ונקרה אליך מבין האלפים אחד. ואני, בתי, בהיותך אתּ עוד נערה, רבות־רבות בקשתי ויגעתי וחפשתי את הגבר בין הגברים. אכן מאה פעמים מצאתי את אלה הרבים, משורת האלף. אך יש ומצאתי, בין נדיבים ואצילים, את האחד מאלף. והנה הפעם, תודות לאללה, נמצא איש כזה – אשר לב אדם לו – מקרב אנשי “הרחוב” הפשוטים, והוא יהודי טוב והגון. ויחד עם זה, דבר אין לו עם אנשי הרחוב. והטוב מכל – שאינו כל־כך “תלוי” בפרנסתו באנשי הרחוב. סמוך לבי ובטוח, כי האל יצליח דברך אתו עד תומו. – מפיך לַשָמים, אמי.

 

VII    🔗

עברו שלושה שבועות בצפיה לתום ימי האבל של האשה לֶלָה. באחד הימים, עם חשכה, בא שאול נחאס עם ללה ובתה כּחילה אל בדיעה “לשלם” לה בקור קל, אחר תום שנת האבל זה ימים מספר. הם נתקבלו בחביבות ובהסברת פני נועם מאת בעלת־הבית. ללה וכחילה, היו עוד לבושות צעיפי אבל שחורים – זכר לאבל. מיד לבואן קמה בעלת־הבית והסירה, כמנהג, להפסקת האבל, את הצעיפים הכהים מעליהן, קִפְּלתם וזרקתם לאחת הפנות, לאמור: קרע אללה את אבלכן מעליכן ותמו מעתה ימי העצבות! היא הוסיפה להטיף אחרי זאת נחמות לאזני האם והבת: קיום האבל – עד זמנו, עד שנתו, מצות־חובה היא לנו מן הדין (הדת), גם רגש־כאב הוא הנטוע בקרבנו, וגם כבוד ויקר הוא למת. אך להגביר את האבל ולהמשיכו אחרי זמנו, כתום שנתו – תִּפְלָה היא ומגרעת וגם המתים יתרעמו על כך. ושאול הוסיף דברי בינה ונסיון: חייך, כזאת אמרתי להן: האֵבל בין החיים ידמה כשאור אשר לבצק. עד עת קבועה יהיה לתקון ולברכה, ואם ישאר אחרי העת הקבועה – יופסד הבצק ויאבד כליל. כן האבל על המתים: עד העת הקבועה יהיה לרצון ולכבוד גם לחיים וגם למתים, אך המוסיף על העת – יהיה לדאבון מכאיב גם למתים, ויפסיד ויָרֵעַ לנשארים את החיים… – יובן מאליו – שבה וענתה בדיעה את אמריה – המוסיף על האבל גורע: דומה כמו יתנשא ילוד־אנוש לפני בוראו וכמורד בפקודת ־פיהו לאמר: “אתה גזרת – ואנו מוחים… אתה שפטת – ואנו מערערים”… חלילה לנו. מי יאמר לאל: מה תעשה ומה תפעל? מי יבוא בסוד אל ומי תיכן דברו? כי אם את אשר ידון – נדון. אשר למות – למול ואשר לחיים – לחיים. גם המות וגם החיים מידו נקבלם. – ואף חנה האם השמיעה חלקה בדברים ואמרה: הן המתים רוצים בשלום החיים… כי להם טוב בעולם האמת. שם – שלום ומנוחות. והם רוצים ומתפללים לשלום החיים… והעושה רצונם יכבד את שמם… הביאו קהוה, ולאות הפסק האבל – גם מרקחת מתוקה. שׂוחחו ובילו שעה בנעימים. האשה ללה בקשה להודות רבות על כל אשר תאצל עליה ועל בני ביתה ידה הנדיבה של בדיעה, ועל הסעד של שאול הדואג כאב לבניו. בדיעה ענתה צנועות, כי כחובה אשר בין אדם לרעהו עשתה – ואין להודות. ואף כאין וכאפס יחשב מה שעשתה. ובעת קומן אחרי הבקור, הואילה בדיעה להזמין את ללה ובתה כחילה, וגם את שאול, לנשף אשר יערך בביתה אחר יומים, בליל שבת. תהא השתתפותן הראשונה בשיחת רֵעים והפסקת האבל – בביתה. – מה הנשף? – שאלה ללה. – לבלות שעות אחדות בנעימים, ולא יותר. אין קרואים כל־עיקר. אין דרכה בכך. נשף־בית, כרגיל אצלה לפעמים. והפעם – נשף כפול הוא: גם נשף קבלת־פנים לכבוד אורח־ידיד עבּדוּל והבּ, איש יקר ונכבד מארם־צובא, וגם נשף־פרידה למסעו של חג' רשיד לחודש ימים לארם צובא עם אורחו זה לרגל עסקיו. אִתם יהיו שנים או שלשה ידידים, לא יותר. ובאשר תדע היא, בדיעה, חיבה ורעוּת לללה ולבתה, תזמינן בנפש חפצה. גם שאול יהיה, מובן, בבאים, כי כבן־בית נאמן הנהו לה. והוא יקחן בליל־הנשף ויבוא אִתן. וכשענתה ללה, שהיא וכחילה אינן ראויות ולאינן יודעות איך להסב במסבת “גדולים”, ענתה בדיעה אמריה – כי הגדולים בני־אדם הם ככל אדם. והאיש הטוב והאציל בנפשו – ימצא מקומו גם בין נדיבים וגדולים. היא תאמר, שהן קרובותיה מבירות והן אורחות אצלה, ולא יהיה כל פלא בעיניהם. אך רצונה הוא, כי תהנינה גם האם וגם הבת מחדוות הנשף. שאול גם הוא תמך בדברי בדיעה – והן קבלו את ההזמנה.

יום ששי בין הערבּים. החצר של בדיעה שוּטפה ונוקתה לכבוד שבת ולכבוד הנשף. ברצפה החלקה והמבריקה נשקפו, כמו על פני ברכה שקטה, כל עתרת המראות של החצר: הקירות החטובים והמיופים, החלונות על תריסיהם ושבכותיהם, העצים הענֵפים והשיחים הגדֵלים פה ושם. דממה ושלוה במרחבי החצר. בדיעה התהלכה כה וכה לבושה שמלה יקרה כלעת חג. כשיצאה אמה מחדרה לבושה שמלת שבת, אחר התימה את העבודה, הגישה לה בדיעה צנצנת שמן גדולה להוביל “שמן למאור” לבית־הכנסת, כמנהגה בכל יום ששי. ובמסרה לה את הצנצנת, בקשתה להזדרז ללכת לבית־הכנסת טרם תחלוף העת. ובקשה מאת האם להתפלל להצלחת פעלה אשר תתכונן אליו בימים אלה, כי ילך הכל למישרים. אמה שׂמה צעיף על כתפיה והוליכה את השמן לבית־הכנסת. כשהחשיך ירדה אפלולית קלה על החצר. ומיד נדלקו אורות החשמל המאירים אורה גדולה בחדר הגדול, הערוך על ספותיו ועל שטיחיו למקום מושב הקרואים. גם בחצר היו אורים קטנים זרועים פה ושם. ובברֵכת המים הרחבה, הנשפכת על גדותיה, היו נשקפים האורים ומרצדים כל העת על מימיה, כרומזים על צפונות וטמירות, נעימות ונפלאות, והיו כשביבי אש הטובלים במים ולא יכבו… במטבח היה עומד הכן חאפז, משרת הבק, להכין את הדרוש והנחוץ לקרואים בליל הזה, כי בליל שבת לא תוכלנה בדיעה, אמה והמשרתת לטפל באש ולעשות בו כל מלאכה. מפעם לפעם באה האם או בדיעה עצמה ועמדו על־יד חאפז והורו בדבור־פה את אשר עליו לעשות בנזיד, בצלי ובתבלין לצרכי הסעודה. אחרי כשעה הופיעו האורחים: חג' רשיד יחד עם אורחו עבדול והב, איש כבן חמשים, עב בשר ושחרחר צבע, עטור מצנפת דקה, כאנשים מכובדים בעלי הון, וידידו של הבּק, צוּבּחי אפנדי, הקרוב אליו ומְלַוֵהוּ תדיר, והוא לבוש אירופית, ועוד ידיד מידידיו, ואתם שלשה מנגנים בנבל, בכנור ותוף. בּדיעה אספה את האורחים אל הסלון הקריר בדברי ברכה מקובלים. חג' רשיד היה עומד ומביט במבטי הנאה אל אהובתו החמודה, בדברה את דברי הכבוד והנמוסים עם עבדול והב, אשר הכירה מעת היות לפני כשנה בליל־נשף אחד בבית הזה. מיד אחריהם באו שאול וללה וכחילה. הם היו כמשתאים להדר החדר המקושט יקרות והמואר נגוהות. ללה וכחילה היו כמבקשות להצטמצם ולשבת במרחק מקום מן המסיבה, אך בּדיעה הפצירה בהן לכבדן והושיבתן קרוב למקום הגברים ממולם, בהציגה אותן כקרובות משפחה לה. שאול השתחוה גם הוא בצנעא ובבישנות לפני כבוד השׂרים הגדולים. מיד אחרי דרישת־שלום, אחרי שבת האורחים ואחרי נוּחם קצת, קמה בדיעה ופתחה קופסת סיגרות יקרות וכבדה את המסובים. חג' רשיד מצא לו תואנה לקום ולצאת לחצר ושאל בסתר סקרנות לבדיעה, מי היא הנערה הזאת ואמה? היא ענתה לו קצרות, כאשר הכינה מראש: – מאנשי קרובי בבירות הם. הבעל מת לפני כשנה. זה לא כבר כלה אבלן. מטרת בואן – להשתקע פה. אני חייבת מאד בכבודן, כי הבעל הרבה להיטיב עמנו, בימי ילדותי. ואנו אסירות־תודה להן במאד. קראתין למען יראו מהטוב והיפה אשר בביתי, ואקוה כי ינעם להן שבתן בין שׂרים וגדולים… הם אנשים פשוטים, אך ישרים וטובים עד מאד. – יפה וטוב עשית…. “יהנוך בשלום” – אמר את הברכה הרגילה, בדיעה נחפזה לענין מה, הנדרש ממנה, וחג' רשיד שב למקומו. הדליקו סיגרות והחלו משוחחים בכה ובכה. בדיעה היתה מחלקת אמריה אתם. כשראה עבדול והב, שבין כל המעשנים אין בדיעה מעשנת, הגיש לה ברוב חביבות את קופסת־הכסף לסיגרות שלו. היא הודתה וברכה את ידו, בהשיבה אותה ריקם, לאמר: שבת היום, אדוני רב תודות. וחג' רשיד מהר להוסיף דברו באזני ידידו־אורחו: – מובן, אחי, שבת. יהודים לא יעשנו… חמודתי זאת – יראת אללה היא וגם דבקה בדתה. עבדול והב השיב ידו אחור. “הסליחה – אמר – שכחתי; אף כי כיום יש רבים יהודים המעשנים בסתר וגם נכליה שלי, יהודיה היא, והיא תמיד מעשנת בשבת, מאז הכרתיה”… – יש כאלה ויש כאלה… – ענתה בדיעה – אכן בזמנים החדשים נמצאים רבים המקלים בדברי דת, לא כאשר לפנים. זאת רעה חולה. נדמה לאדם, כי בן־חורין הוא… אך על הכל יביא אלהים בחשבון… – כן נכונה ונכוחה… אמת הדבר… – ענה האורח – אך מה, למשל, טעם זו העבירה “אצלכם?” הן לא מלאכה היא ולא עבודה, לא עמל ולא טורח… אדרבא – העדר העשון הן ענוי הוא וסבל… האין דתכם חוששת לצער את האדם ביום השמחה והמנוחה? אתמהה? – אני סוברת שאין הדבר נורא וקשה כל כך – אדרבא: בזה נקים חיץ ומעצור לתשוקתנו, ונלמד לעצור בעצמנו… טוב כך: פעם בשבוע – נשלוט על עצמנו! – אבל זו טפה מרה – ביום המנוחה שלכם. אני לא הייתי יכול להכנע לה. לדעתי: החיים נִתנו לחיות… כך חושב אני, אחותי בדיעה, אכן גם בחודש רמדן אצלנו – נתאפק שלשים יום. אך לא כל שבוע ושבוע בימות כל השנה וכל החיים! – ואני, כבוד אחי, אחשוב: את אשר לאלהים – לאלהים, ואת אשר לאדם –לאדם. – אבל לא יתכן, כי אין יסוד לדבר, ובלי דעת היסוד – לא יכון הבנין. מה טעם הדבר? – היסוד והטעם – כי יום השבת יום זכרון הוא, כי כתוב בתורתנו, שגם אַלָה שבת ביום השביעי אחר בוראו עולמו. והשבת עדות היא לבני ישראל. כי במה יוכר ויובדל איש מרעהו, כי אם בשמור כל איש את דתו ובנצרו את חוקותיה. בַכּל, ידמה אדם לאדם, בַכּל, אחים אנו, אך בדת ובמצוה – ניפרד, כי כן דבר אללה. – ומה אתה אומר, אישנו, אבּוּ דאוּד? – פנה חג' רשיד לשאוּל נחאס, אשר ישב ושמע בשיחת הגדולים ברוב נימוס וגם פניו הביעו תום ואמונה – מה דעתך אתה על העשון בשבת? – אני קטונתי מפתוח פה… אך אדמה בקוצר דעתי, כי צדקה אחותנו בדיעה. הדת – מצות אל היא ועלינו חובה לקיימה. המכבד דתו – מכבד עצמו, כי זה הכבוד אשר יתן אללה לבן־האדם: תפקיד כבוד הוא ועלינו למלאו… ואין הבדל בין דת לדת – כולן מאת נביאים וחוזים ניתנו… – ומה תאמר עלינו, כי אנו נשתה מן היין עתה, במושב רעים, והוא אסור על־פי דתנו? מה אנו בעיניך, איפוא? – לא אגיד כלום, אדוני השׂר… האדם בן־חורין הוא, איש ואיש יעשה כרצונו. אין לאיש להתערב בעניני רעהו… כל איש אחראי לעצמו… – צדקו דברי האיש – ענה חג' רשיד בהסכמה. בין כה וכה הגיעה שעת ארוחת־הערב. על שלחן ארוך ונמוך, לפני הספות הרכות והנמוכות, הושׂמו תבשילים ממינים שונים ונערכו ברוב סדר וטעם, כמו היו חפצים יקרים שהוצגו לראוה. גם שאול וללה ובתה ישבו בקצה השלחן. בדיעה ישבה על־יד האורחים ואמה והמשרתת הגישו את המאכלים. היו הנזיד והתבשיל מיוחדים בטוב טעמם והאורחים מלאו פיהם שבח ותהלה לידים המבורכות – ידי בדיעה עצמה. חג' רשיד היה כמתבדח באזני אורחו־ידידו: התדע מדוע כה יערבו המאכלים האלה לחך? – לא, לא אדע. טעם מיוחד בהם… באלהים! לא ידעתי מעודי טעם מעוּדן כזה. – זהו – הוסיף חג' רשיד להתבדח – מפני כי הבשר כשר הוא, בשר־שחיטה מיד יהודים… – האמנם? – לגלג האורח – ואני לא כן דמיתי. ונהפוך הוא: כל ימי – טינא בלבי על המנהגים הללו של היהודים: כי נָסֵב חברת מוסלמים במסיבת רֵעים לארוחה, מיד ירחקו היהודים וישטו מעל השלחן, כמו היה תבשילנו ובשר שחיטתנו פגול וטמא. את האמת אגיד: חש אני עלבו בדבר. מדוע נאכל אנו נזיד יהודים ושחיטת יהודים והם לא יאכלו מתבשילנו? – ובדברו שׂם עיניו אל פני בדיעה כמבקש להרעימה ולהקניטה דרך חיבה בשׂיחת דברים. – בדיעה ענתה מיד בטוב טעם: – תסלח, אדוני, כי טועה אתה. אין אנו נמנעים, חלילה, מאכול בתבשיליכם משום שתבשיליכם הם, אלא אנו נמנעים לאכול משום שלא נעשו כמו שנמסר לנו לפי דתנו. ואם גם יכינם יהודי שלא כמצווה – לא נאכלם… גם נשבר את הכלים ולא נשתמש בהם… רואה אתה, אדוני, כי לא תבשיליכם אנו נמנעים לאכול, כי־אם כל אשר לא בושל והוכן כאשר אנו מצוּוים לפי דת אל – ולא עלינו תלונתך, אדוני הבק!… – צדקת ממני, אחותי, תחיי לנו לשלום! הדברים נמשכו כה וכה ובדיעה נצחה עליהם. כתום הארוחה החלו טועמים פירות קלים ושותים משקה יין־שׂרף משובח. המנגנים שלפו כלי־הזמרה ונגנו שיר אחד. אחר זאת נתגלגלה השיחה בין הגברים והשֹרים על עניני מדינה, אשר נשמעו ונסרו בימים ההם בכל מושב נכבדים, בנטות איש ואיש אחרי מפלגה ישרה בעיניו. חג' רשיד היה בין המתונים, הדורשים “תיקונים” מאת ממשלת תורכיה בהנהגת המדינה הסורית והגברת הכחות הערביים במחלקות השלטון. וצובחי־בק ועבדול והב היו בין הקיצוניים, הדורשים שלטון חפשי, בלתי תלוי בתורכיה. בהיות רוח המסובים טובה עליהם – פתחו דבריהם שני הידידים נגד חג' רשיד המתון ודברו בו סרה כמהתלים על מתינותו. בדיעה היתה שומעת את הדברים ומחרישה. אך כעבור רגעים מספר קמה ואמרה: ודעתי היא, כי דברי “סִיאָסָה” (מדיניות) מוציאים את השמחה מן העולם. “כמים לאש – כן המדיניות לשמחת הלב”. שנאתי דברי מדיניות ולא אוכל שמוע דבר בזה, אך באשר אורחי אתם ובביתי אתם נמצאים, לא אמנע אתכם מדבר בזאת. אולם דעתי – אגיד: אני לא אתן לחג' רשיד להסחף אחרי דברי התוהו הללו, כי שוא בהם. אכן, האמת: לא אדע הרבה בדברים אלה. אך אבן־בוחן לי ומדת־אמת בידי לדעת ולהבין, כי ענין המדיניות מארה בו. הנה מעודי ועד היום לא שמעתי ולא קרה לי לשמוע כדבר זה: אשר בשבת רעים גם יחד, במסיבת משתה וגיל – כמסיבתנו עתה – ינהו הגברים לדבר על דבר אחר ויסיחו דעתם מהשירה, מהאהבה ומהשמחה… וזה לי האות, כי כרוח חֵרבוֹן המכה את תבואת השדה בשדפון – כן תחריב “המדיניות” את שלות החיים וברכתם. הסכלתם, אחי, עשׂה, רואה אני – מי יתן ואתבדה – כי תביאו על “ראשי האנשים האלה”, חלילה, מהומה ומבוכה… – דעתי כדעתך, בדיעה – על כן אני ב“מתונים” – ענה חג' רשיד דברו. – ודעתי אני – ענה צובחי בק – כי ההולך בעניני מדינה אחרי דעת נשים – לא יסכון לפעולות, כאשר לא תסכונה הנשים לפעולות… – ומוטב כי לא נסכון לפעולות כאלו, המכלות את החיים מלב האדם… – ענתה בדיעה. נהפוך הוא: ענה עבדול והב – המדיניות – קרב החיים היא בימינו, והקרב – לגברים ניתן ולא לאשה… אשה לא תבין דבר במלחמת החיים. – טעית, אחא השר – טענה בדיעה נגדו בתוקף לשון – רמות תדבר – ולא כן הוא: קצרו ימי אדם. והבחרות והגברות קצרו שבעתים. המלחמה והקרב האמתיים לא ב“מדיניות” המה, כי בנפשנו וביכלתנו לזכות ולרכוש, לרדוף וליהנות, להבין ולדעת בכל הטוב אשר נתן אל לאדם בעולמו. בזאת יוָדע כח גבר וגם כח אשה. המלחמה והקרב בשביל הכבוד והתפארת, בשביל עניני מדינה ושלטון – אינה גבורה כל עיקר. את האויב והשונא אפשר – ומה גם בימינו – להמית בכדור־מות העולה בפרוטה אחת או שתים. אך לב אשה או לב גבר לאהבה ולחיים לא תוכל, אדוני, לנצח ולכבוש בתנופה קלה או בדינר זהב אחד או רבים. זאת הגבורה, אדוני: אשר ידע האדם לקנות ולהגביר אהבה ושמחה, תענוג וששון… – זאת גבורת אשה אשר לא תדע הכבוד מהו והתפארה מה ערכה! והחופש מה מתוק! – ענה צובחי־בק והוסיף: אל תאשימיני, בדיעה היקרה, בחריפות דברי, כי אך “מדברים” אנו ודברי רעים לא יפצעו. – לא נפצעתי, אדוני, כי לא קלעו דבריך אלי ולא פגעת בי – אמת: זאת גבורתכם, גברים, ומגבורתכם זאת – אך שנאה ואיבה, יגונות ופגעים ודם ומות יצמחו כל הימים. אך מגבורת נשים תעלה ותפרח האהבה, והחיים יקומו ויהיו, ויגדל וירבה הקיום, וגם – הטוב והנועם. אה! לוּ יום יבוא ונשים תמשולנה בעולם – אמרה בבדיחה – כי אז יֵרָאוּ פני העולם אחרים! – צדקה ממנו! יהי שלום בחילך – ענה עבדול והב עליזות. – בעומק לבי אחשוב גם אני כזאת; ולמצער בשבתי במושב נשים – אחשוב כזאת… הנה, במערב (באירופה), יעצמו וינעמו החיים שם, גם בדעת, גם בעושר וגם בפעולה – באשר יד לנשים בגלגלי החיים. הן הן אשר תמשחנה, בטוב לבן וברוך מעשיהן, את גלגלי החיים, להסוב בקלות ובנעימות. – זאת טעות עצומה, אחא – ענה צובחי־בק נחפזות – המכיר כמוני את חיי אירופה יודע, כמה תסבכנה הנשים שמה את מהלכי החיים וכמה תזרענה איבה ומדנים באשר תצעדנה, כי זה כחן ובזה יכלתן, כאשר אומר המשל הצרפתי: cherchez la femme ואנו – ישמרנו האל משלטון הנשים! – במזרח לא היה הדבר ולא יהיה, – הוסיף צובחי־בק מהתלות: “שלטון נשים” – טוב ממנו שלטון השדים! – ואני – ענתה בדיעה אמריה – ידוע אדע דרכי המערב וגם את החיים באמריקה ידעתי (שהיתי שלשה חדשים בפריז ועשרה חדשים באמריקה, לפני הכירי את חג' רשיד) והכרתי מה טיבם ומה מהותם של חיי המערב – ולבי לא נמשך אחריהם! אני את מחשבתי אני יודעת, ואת עצמי אני מכירה: אילו קם הדבר והיה – נצבה בדיעה לפני הנאספים ליד השלחן ואמרה בעוז – אילו פנו אלי ומִנו אותי למושלת על המדינה הזו – אז ראית, אדוני צובחי־בק, עד מה ועד אנה היו טובים החיים במדינתי באושר ובשפע! כי אז הפכתיה כולה על פיה ובניתיה מחדש! והעוני והדלות – היו פוחתים מאד בממשלתי; ואשה לא היתה מתענה ונגררת אחר גבר על פת לחם… ואֵם לא היתה כואבת מפני המחסור והמצוקה, אשר בנותיה ובניה נתונים בהם, ואין לאל ידה להושיע; ומקור הדמע של אלמנות ועזובות היה נסתם; ופני האשה לא היו אכולים וצמוקים ונובלים מרוב עמל ויגיעה, חרפה וכלימות… באחת אומר: בממשלתי, ממשלת האשה, הייתי שוקדת ונותנת ליופי כי יפרח, לאהבה כי תעצם, לשמחה כי תגבר – ולכל מעינות החיים כי יצהלו וְיָרוֹנו! חג' רשיד היה מביט בעיני אהבה וכסופים אל בדיעה בדברה צחצוחי לשון ומליצה, והיה מתמוגג לשמע אזניו, וכהתימה את דבריה, מחא כפיו בצהלה וקרא: – תחי מושלת דמשק בעתיד! והנאספים ענו גם הם במקהלה: תחיה! וצובחי־בק חזר אל שיחו העוקץ: אך – ביום ההוא – על בדיעה להתאסלם, אם את נפשה להיות מושלת על מדינה מוסלמית!… – באלהים, צר־עין אתה! – ענתה בדיעה מיד דברה בלגלוג – זה כמה אלפים בשנים לא עשו היהודים מלוכה ושלטון, ובאמור אחת מהם לעלות פעם למלוכה – לא תוכל לסבול אותה אלא כי תשנה את עצמה ותבגוד בדתה. וכי מה ממך יהלוך – אם תהיה המושלת יהודיה? האם אין אנו מצייתים ושומרים ומכבדים פני המלכויות האחרות כל הימים? מן הראוי היה, כי תעזרו פעם ליהודים לעשות מלוכה – תראו ותוכחו כי טוב לב היהודים, טהור וזך. ופה השמיע לפתע, כיוצא מגדר שתקנותו ובישנותו, שאול נחאס ונשא קולו בעוז: – הנועם לך, בדיעה! שפתים יושקו!… – והתנודד במקומו ברוב רגשנותו וגילו… כל הקהל ענה גם הוא בצהלה לדבריו. – נשמע דבר נגינה – בקש האורח – הן באנו לגיל ולשמוח – נרף מדבר השלטון והמלכות. המנגנים השמיעו שיר אחד ושנים, והנשף היה גובר בשמחתו ובזמרותיו. אז קמה בדיעה, עברה לחדר אחר ושבה – לבושה שמלה ורדית קלה, משובצה חרוזים ופנינים נוצצים, ונתנה רגליה ברקוד קל, מלבב ומרנין לב. ואחר ישבה נשענה כשוקעת בנבכי הזמרה והחלה מסַגלה עצמה לשירה. היא נתנה אות למנגנים שיִכּוֹנו ללווֹתה בשירתה בנגינת קצב וטעם. היא פתחה בקול כבד במקצת, רוֵה־עצב, שיר־אהבה ידוע ומפורסם, אשר התאימה לו מנגינה חדשה נוגה ומלאת־רגש. וצלילי הזמרה שיצאו מפיה מקוטעים, חלקים, רכים, היו לרגעים מתנשאים ברוך, כריחות מעודנים הנדפים מגן פורח ונִשׂאים על כנפי הרוחות הקלות. ויש וחדרו אל לב השומעים בעצבות מתוקה כמשקה מריר וטוב; היא היתה כנוסכת בחרוזים רננת צלילים מתיפחים בלאט, כקובלים ומבכים על תוגת פרידה גדולה. לא עברו רגעים רבים – ובעיני האורחים עלו דמעות מהולות עצב ופליאה מקסמי זמרתה… וזה היה השיר העממי אשר ארך בפיה כחצי שעה:

מַה לִּי, טֹרַפְתִּי מִזִּיו מֶבָּטֵךְ

וְנָשִׁיתִי כָּל טוֹבָה זוּלַת אוֹתֵךְ,

רֶסֶן תְּשׁוּקָתִי תֹאחֲזִי בִימִינֵךְ

וְתוֹבִילֵנִי בִמְבוּכָתִי שְׂמֹאלֵךְ.

יִפְרַח וְיִשְׂחַק הַכֹּל בְּבוֹאֵךְ,

וְיֵבְךְּ וְיֶעְגַּם בְּלֶכְתֵּךְ.

זֶה דָמִי – הִכַּרְתִּיו בְּלֶחְיֵךְ,

לֹא תוּכַל הַכְחִישׁוֹ עֵינֵךְ.

לולּאֵ אָגוּר אֵשׁ חֻבִּי יַבְעִירֵךְ,

שַׂמְתִּי בֵין בִּתְרֵי לִבִּי מְגוּרֵךְ.

קִנֵּאתִי אֶת הַגָּבִיעַ בְּפִיךְ יִשָּׁקֵךְ –

הַרְחִיקִיהוּ־נָא וְלֹא יִגַּע בִּשְׂפָתֵךְ.

אַךְ מֵחֲמוּדוֹתַיִךְ קֶסֶם וּמִנָּעֳמֵךְ,

יִשְׁכַּר כָּל־רוֹאֶה וְיַחְמְדֵךְ.

האורח, עבדול והב בק, קם ממקומו ברוב רגשנותו וחדותו והעביר לעיני כל היושבים את ממחטתו על פיו ועל שפתיו של חג' רשיד, המראה סגולות אהובתו ויקרת מעלותיה ביופי ובזמרה ואמר: הנועם, הנועם – בלי עין רעה! “תִשְלוֹם” לך בעד שירתה וקולה! וגיל הנשף הלך הלוך ועלוז, הלוך וגבור, פעם המנגנים ופעם בדיעה השמיעו את שירתם עד שעה אחר חצות. ללה ובתה כחילה ישבו צנועות ושלווֹת, הקשיבו וראו כל מהלך הנשף, בנעימותיו וביקרותיו והיו כתוהות ומשתאות על התפארה והזוהר, על המנהגים והנימוסים, ועל הנשמע והנאמר בשיחה ובשירה. אך בעלת־הבית לא הסיחה את דעתה מהאם והבת וכבדתן גם דברי כבוד וגם דברי נועם…ומפעם לפעם, בדבר אחד המסובים עם האם ללה או עם כחילה, עמדה היא על ידן ותמָכָתן במענה לשונה, למען תרגשנה את עצמן בטוב ובנעימות. וכעבור חצות לילה, אחרי אשר רקדה בדיעה פעמַים, דברה על לבה של העלמה והזמינתה לרקוד רקוד רגיל. “אין רע – אמרה לה – שאין רגליה אמונות ברקוד – אדרבא: כבוד השרים יאהבו לראות בבכורי־רקוד של נערה תמה כמוה”. היא נעתרה להפצרותיה של בעלת הבית הטובה ולרצון אמה ללה, אשר לא ידעה לסרב לגדולים, וקמה לרקוד. היא רקדה מתוך מאמצים וכמו משכרון חושים. כאיש אשר לא ידע לשחות והואר נזרק לפתע בין גלי ים בדָכְיָם כך בקשה כחילה לצאת בהצלחה מרקודה, ומאמציה אלה ונפתוליה נתקבלו ברצון רב ובשאון גיל מפי השרים היושבים. בשעה מאוחרת בשתים אחר חצות – קמו האורחים ללכת. ללה וכחילה עמדו גם הן והמתינו עד היפּרד השרים בדברי ברכות ותודות מאליפות מבעלת הבית, וגם להן אצלו דברי שלום ונועם. בדיעה עיכבה את האם והבת קצת אחר צאת האורחים. היא נכנסה אתן לחדר הריק ונגשה אל הספות הנמוכות, מקום אשר ישבו הקרואים: ותחת הכרים מצאה את מנחת הקרואים: קופסה ובתוכה צמד נזמי־זהב מעשה ידי אמן, – זה היה מן האורח עבדול והב (היא קראה את שמו מעל הכרטיס) וצובחי־בק, ה“מרגיזה” כל הלילה – השאיר בחפיסת עור רכה שרשרת דקה, כפולת־ארבע, ובה תלוי “לב” של זהב משובץ בפנינים דקות; ובמטפחת־משי היו צרורים עשרים לירות זהב תורכיות – זה מחג' רשיד הטוב – אמרה בדיעה בצהלה. אז פנתה בדיעה לללה בלב גלוי ומלא גיל: “שמעי, אחותי, גם לכן, לך ולכחילה, היה חלק בנשף זה – מן הראוי שתזכינה גם אתן מטובו. יען כי הצליח הנשף כמקווה (לא תמיד עולה ההצלחה כרצון האדם) על־כן יהא זה לכחילה. והיא תלתה מיד את השרשרת עם עדי ה”לב" על צואר כחילה. – למה זאת, אחות?… איך יתכן?… עדי יקר… גמגמה ללה, קטונו מכל החסד… אין זה מן הצורך… כלל לא… הן זאת מתנה נתונה לך… – אל תוסיפי דבר, אחות. זאת מנחה מרצוני לבתך… קבליה בכל לב, כאשר נתתיה בכל לב… אמנם מתנה היא לי אך אראה לך מיד: יש לי בדיוק עדי כזה, ורצוני שיהיה לכחילה זכרון מן הנשף הזה וממני. אין מן הראוי להאריך בדברים. בואו ואלוה אתכם עד השער. הם יצאו יחד, והיא נפרדה מהם בלב מלא שמחה ותקוות הצלחה…

 

VIII    🔗

שאול נחאס נמנע ימים אחדים אחר הנשף מהתראות עם האשה ללה, כאומר: לא נפל דבר במהלך הימים והענינים; היה נשף, יפה והדור למאד – עבר וחסל… ואף אמנם טרוד ועסוק היה בעבודתו: אותם הימים שלאחר הנשף היו ימי ערב חג השבועות – ואז רבה העבודה בבית החרושת שלו. וטוב היה לו, כי באו עליו ימי טרדה אלה, אשר יכול היה להתעסק גם הוא בעבודתו ולהפוך במחשבותיו, להגות ולחזור ולהגות באשר ראה והכיר בנשף “הגדולים”, באשר שמע ובאשר חש בנפשו מכל מראה עיניו; גם לשקול במאזני בינה את אשר עבר ואשר יאתה… ואף כי טרוד היה ונתון בעניניו, בכל זאת שלח באותו שבוע אל ללה על־ידי בנו הנער מכסת כסף לצרכי החג, אשר לקח בשבילה מ“החברה” (הועד), כנהוג… אך האשה ללה היתה מהלכת כמה ימים אחרי הנשף כחולמת והוזה. כל דבר הנשף בא אל נפשה ונצמד בקרבה, כאשר ידבק לחֵך טעם מאכל חריף וחזק, הנותן ריחו בכל… יש כי חשה בקרבה נעימות והנאה מטעם אותו הנשף, אבל יש והרגישה שריח זה חריף מדי וטעם זה מתוק מדי לחִכָּה – ולא ידעה נפשה. היא לא ידעה לא פשר נפשה ואף לא פשר דבר הנשף; לא ידעה מדוע תשמח ככה בקרב נפשה, בעלות על לבה מחזה הנשף וכל הענינים “האציליים” אשר חזתה בו, ומדוע תחוש בנפשה כמו תִפלוּת ובלבה כעין עצבון ודכאון… נבוכה היא בנפשה.. משום מה מדמה היא, כי יכרסם כעין גרוי או מיחוש בקרב לבה פנימה והיא עצמה לא תדע: הכאב יגרום לה הדבר או נעימות?… וכמו זמזום מטריד ילחש כל העת לאזניה בלי הרפות, והיא לא תדע מה פשר זה הלחש? העם הגיל, הרננות והשמחות אשר לנשף יענו בלבה, או כי נפשה תהגה נכאים על חייה, על אלמנותה ועל יתמות בניה?… דומה היא כאילו נתנו לידה מטבע מצבע זהב, מבריקה ונוצצת, והיא לא תדע, לא תאמין, דבר לאשורו: הזהב אמת היא המטבע או מתכת מזויפה אשר תנתן לילדים חסרי־דעה?… מה היה הנשף הזה לה ומה אמר לנפשה? המשום שיודעת היא שריקה היא וחסרת כל, על כן תעגם נפשה בה? או משום שנוכחה לדעת כי אין לנשף הזה ולנפשה מאומה?… .כי הטוב הזה, הגילה הזו והחיים היפים הללו – לא לה הם… לא לה… לא לאשה כמוה ולא לבתה נועדו… ואת בתה לא ידעה דַבֵּר… לא ידעה מה עליה לשיח אתה; כי ראה ראתה את הנערה והיא, דומה, נבוכה כמוה… גם פעם וגם פעמים החלה הנערה לדבר על הנשף ועל חמודותיו – והיא היתה כמשתמטת, כמתחמקת מכל דבר שפתים, כי לא ידעה את אשר עליה לאמר לבת… הרי היא מרגישה עצמה כשכורה מיין ואיכה תורה דעת ותבונה לבתה? האין לה לחשוש, כי תפליט מפיה דבר תפל ומגרעת ויבוא ככתם בנפש הנערה להרע לה, לנערה התמה?… או כי תשמיע בפיה שבח ותהלה לבדיעה, וידבקו בלב הנערה ולא יסורו מלבה… על כן בחרה בשתיקה, כטבעה ודרכה כל הימים. ואך בהשאיר כחילה את עדי ה“לב” – אשר קבלה מבדיעה – גלוי על הארגז, אמרה לה: שמרי על העדי ולא יֵרָאֶה… דבר יקר הוא, ואין להשאירו לראוָה… רק לעת מצוא תלבשיהו… בבוא העת… ואיזו היא העת – לא ידעה לאמר לבת גם ברמיזה, כי לא ידעה… ולוּ האיש שאול נראה לפניה בימים אלה, היתה אומרת לנסות לדבר את בכה ובכה; אך לשוא חכתה לבוא שעת הזדמנות, כי תיפּגש עם שאול ותראה מה אתו ומה בפיו. ובין כה וכה הגיע חג השבועות. ביום הראשון לחג, לפנות ערב, יצאו הילדים וכחילה הבכירה לטייל, כרגיל, בחוצות “הרחוב” ובקרבת הנהרות והגנים הסמוכים לרחוב היהודים. גם ללה היתה מתכוננת “לצאת מעט”; אך בעודה שוהה בביתה, נראה במרפסת החצר שאול נחאס לבוש מדי חג, כפתן משי מבריק ומעיל־בד יקר ומחרוזת גדולה בידו, והיה במראה פניו הטובים המוקפים זקן גזוז, שחור ברובו, בתרבושו המחודש בראשו ובהלוכו המתון והשקט – כאחד הגברים הנכבדים שברחוב. ללה קבלתהו בהסברת פנים ובכבוד. הוא ישב בקרן הספּה, נשען במנוחות על הכר והעביר שאננות את המחרוזת בין אצבעותיו. – שמא רוצה היא לצאת לשוח מעט – פתח שאול כמתחרט על בואו – יכולה היא לצאת. אין רע. תצא לה ותטייל – אין ברצונו להפריע לה. – לא ולא… וכי מקום מיועד לה ללכת? חשבה סתם לצאת, לעמוד בפתח השער, בחצר. ואדרבא, טוב ומבורך שבא… והרי זה שבועים שלא נראו פניו… מיד תבשל קהוה וישתו. הנה חמים כבר המים; הרי מאז היה הנשף אצל בדיעה – לא נראה כלל… היא חפצה סתם לשוחח מעט… גם להודות לו על מכסת הכסף ששלח… – שבועות אלו לפני החג, אחותי, רבה העבודה ואין להפּנוֹת – ענה שאול כמתנצל – תודה לאל על שני ימי החג, ימי מנוחה ומרגוע… על כן אמרתי: אבוא עתה מעט, אראה מה שלומך ושלום הילדים… – רב תודות לך; מטובך ומדאגתך – טוב להם, תודה לאל… – התפרת להם דבר־מה לחג? או קנית להם דבר חדש? – כן, אחא. “ראש בראש” (בדיוק ובצמצום) הספיק מעט הכסף להוצאות הנחוצות לחג. לכחילה תפרתי שמלה מבד־קיץ פשוט אך נאה… כי בפסח, בשנת האבל, לא תפרתי לה דבר. – אבל יש דבר יקר מכל שמלה: העדי שקבלה מבדיעה. וגם נאה הוא למאד… לא ראיתיו אמנם כהוגן בלילה, אך “מובן” כי זהב טהור הוא… ועולה בהרבה… – שמוּר הוא בארון… אראהו לך, אם תרצה… אכן יפה מדי הוא ואינו מתאים עם שמלת בד פשוטה. – האם אינה לובשת אותו ביום חג? מדוע לא תלבשהו?… הן שמחה היא לבת… – אני לא נתתיה ללבשו… גם לא מתאים – כאשר אמרתי – עם השמלה הדלה, וגם לא ארצה, כי “תרָאה אתו בחוץ לעיני האנשים…” מיד תתחלנה הבריות פושקות שפתים… למה לנו? – אבין דבריך, אחותי. אך טעות היא בידך, טעות מוחלטת. אל לך לחשוש מאום… ואל לך לחשוב דבר וחצי דבר… החושב תדיר: “מה יאמרו הבריות”, לעולם אינו אומר את דברו ורצונו… אני עושה את רצוני ואת עניני, כפי שאני אבין וכפי שארצה – מה לי ולבריות? הנערה בתך היא, ואַת – אמה. את אשר תרצי לעושת ולאמר לה, תעשי ותאמרי – ומי אדון לך? – נכון הדבר… אך הענין הוא – לפי דעתי – אשר אני בעצמי, אין ברצוני… היינו: אני בעצמי לא אמצא לנכון… כי תצא בעדי זהב… וכי ידעו הבריות… כי קבלה עדי זהב מידה… מבדיעה… כזאת דעתי!… – אם את חושבת כזאת – אדאב מאד. חבל, רואה אני כי דעתך זאת משובשה. אכן הוא אשר אמרתי: דברי הבריות מכסים הכל כמו באבק רב; והנה יכסו גם את רצונך… אתמהה עליך!… ללה היתה מבשלת את הקהוה על יד מפתן החדר, בדַבֵּר שאול את דבריו בתרעומת קלה. היא שבה והגישה לו ספל קהוה גדול וישבה גם היא לשתות. אז שבה ואמרה: – מדוע תתמה, אחא? הטוב בעיניך, כי תפול הנערה בפי הבריות? כי יאמרו: “הנה, בת ללה לאטי נכנסת ויוצאת בבית בדיעה… ה”מרננת“…” – צדקת… לא אתמה עליך… גם אני חשבתי ממש כמוך, לפני הכירי אותה. גם אני הייתי אומר: “מרננת” – מה לנו ולאשה “מרננת”? אך אחרי שאת הכרת אותה כמוני, – חי האל! – לא אבין לטעמך. עתה אומר אני (כמובן אני לעצמי אומר): מי יתן והיתה כזאת! מי יתן ותכנס ותצא בבית בדיעה ותזכה להיות בקרבתה… עד מה תהיה מאושרה! – איכה, אחא? הלא… סוף־סוף… הלא היא… “מרננת”… – ענתה האשה קול דכא. – ודאי כן. “מרננת” היא “מרננת”… אבל מה ראית אַת ב“מרננת”? ההכרת מעודך אשה בכל הרחוב, בין גברים ובין נשים, רחמנית, ברת־נפש ככסף הטהור, טובה כלחם הטוב, אשר עיניה ולבה פתוחים לעזור ולהושיע וידה מושטה לאיש־מצוק וקשה־גורל? והראית איש סוחר או פקיד או “חכם”, אשר בינה כזאת לו, שכל כזה, ו“מתיקות דברים” וחן־לשון – כאשר לאשה זו? אני – את האמת אומר לבלי חָת – אוקירנה ואעלנה על ראשי, יותר מאשר אכבד ואעריץ את החכם עמרם (רב ידוע בקהלה) ואת הצדיק הגדול ביותר “ברחוב”… – אתה… אתה גבר… מדרך הטבע הוא, כי נמשך אתה אחרי טיבה וחכמתה… שלה… של האשה… אך כלפי כל הבריות היא… כך… כמו שאומרים: “מרננת”… – יאריך האל ימיך “ויִשְלְמוּ” לך ילדיך – בואי ונדבר בלב פתוח ולשון גלויה, הבה ונכנה את הדברים כמוֹת שהם. הרי אנו פה לבדנו בין ארבעת כתלי החדר הזה ורק השומע הכל, ישמע לדברינו, אללה הוא המאזין פה בין שנינו. מה את אומרת בפקפוק ובדברים סתומים: “היא רק”… היא “כמו שאומרים”… “כלפי הבריות היא רק”… למה הדברים המכוסים והחתומים? אכן אני מבין לרוחך הבנה שלמה וגמורה. וצודקת את, וגם לא צודקת: צודקת את, כי תחשבי כך… אבל המחשבה… רצוני לומר – המחשבה עצמה – אינה נכונה. אתך הצדקה, אך לא את מחשבתך. וכך, חייך, היה אתי ממש. הנה אבאר לך את דעתי: גם אני בפעם הראשונה, שהכרתי את בדיעה – היה לבי נבוך בי… נבוך מאד… חי האל, וחי ילדי כולם, וחי ראשי זה – הנה נשבעתי לך באמונה בכל אשר לי בעולם – לילות לא ישנתי מאז הכרתיה… הייתי מהלך בדרכי, מהרהר והוזה, תוהה וחושב כה וכה, ושואל את נפשי: יה אללה! (אתה האל!) מה פשר דבר זה? מה הענין הזה בעולמך אשר בראת? מה העושר הזה וההרוחה הגדולה והתפארה אשר הענקת לאשה ה“מרננת” הזו? הן טובלת היא רגליה בטוב ובנעימים… הן מטוב ידך ומשמני אוצרך תעניק לה בלא מידה? הכך תגמול לאשה חוטאת, לאשה אשר תתן עצמה לחטא ולעווֹן? הכך נאה ויאה לך לעשות? חייך, כך הייתי הולך וחושב הולך ותמה. ואחר כך אמרתי אל לבי: הרגע, שאול, הרגע, מי יודע מה צפון לה מן הרע והמכאובות, מן היסורים והעִנויים, הבוז והשפלות בעולם האמת, בגיהנום, מקום ישפטו אחרי המות את הרשע כרשעתו ואת הצדיק כצדקתו – כך אמרתי. והייתי כשקט ודומם, כמו לא היה דבר בחובי. אבל יום אחד, ברגע אחד, נפתח לבי “ונתקפתי” במבוכת לבי מחדש… מחדש… הייתי אז, חייך, ב“בית האש” (בחפירה אשר לפני פי התנור), להלהיט מוט ברזל באש. פתאום אמרתי: יה אללה! אבל מה ההבדל ומה השנוי בין האיש הטוב והצדיק ובין החוטא והפושע – הרי מידה אחת להם. הנה, אמרתי, – חי עיני אלו, כך אמרתי – הנה ללה האלמנה, האשה הטובה ונקית־הכפים תאנק ותִמַק בחייה פה… ונפשה תצא מראות במחסור ובמצוק אשר ליתומיה בחיים האלה – ובודאי בעולם האמת ייטב לה מנועם אלהים ותחיה “שם” בטוב ובנעימים, בגן עדן האלהים, במנוחות ושאננות, בריחות עדנים ותענוגות מתוקים, והיא, בדיעה ה“מרננת” – “תפול שם” בגיהנום – כפי שאומרים – לחיי עמל ותלאה וענויים וחרפות ונוראות. כן, כך יאמרו החכמים כולם. אך – מה התכלית בזה? ומה הצדק והאמת בדרך זו? הרי ענין שוה וחלק שוה, למשל, לשתיהן – לבדיעה ולללה – וכן לאלפי רבבות הטובים והרעים: לזה – טוב פה ורע שם, ולזה – רע פה וטוב שם – ומה ההבדל? ואיפה מידת הצדק? ומה טעם לענין העקום הזה?… ותשאלי: מה עשיתי? חייך, הלכתי פעם אל החכם עמרם, כמו בדרך אגב לשאול דבר, ושאלתיו, והוא אמר לי: אבל שם, בני, חיי עד… פה – אם יארכו ימינו ואם ימשכו שבעים או שמונים שנה למכביר, – אבל שם – הטוב והנחת, המנוחה והמרגוע הם לעולמים… כך אמר לי וחשבתי: יתכן הדבר… נכון הדבר… אך שוב שאלה נפשי בקרבי לאמר: אללה הוא אכּבר! אבל למה יזכה האיש החוטא – אם חוטא הוא – מנועם העולם הזה שבעים שנה, וגם שמונים שנה ולמה ישא האיש הטוב והישר רעה, מצוקה וכלימה כל חייו פה? זאת – אחת. והשנית: את אשר אתנו פה ראה נראה בעינינו והרגש נרגיש בבשרנו, ואת אשר “שם” – מי היודע נכונה? ומי ראה שמץ דבר מאשר שם? והשלישית: למה לאלהים, ישתבח ויתעלה, כל הענין המשונה הזה? רצוני לומר: החלוקה הזו המכוסה והחתומה? האין ביכולת אל להוציא משפט גלוי ופתוח, ברור וזך, כאוֹר השמש אשר ברא? שאול הפסיק דברו ובקש את ללה להוסיף לו מן הקהוה עוד ספל אחד. הוא שתה אותו בלא הפסק, גמיעה אחר גמיעה, וללה ענתה ואמרה: הנה, אחי, אתה הרבית לחשוב… ואני – חייך – חשבתי גם־כן באלה הימים, לא כדברים אשר אתה חושב, אך בדומה להם שאלתי עצמי גם אני. ואתה, הגבר, חשבת – והלכת אל חכם עמרם. ואני לא היה איש אתי לחלק דברי אתו, גם אתה לא נראית כל אלה הימים. הגבר – סוף סוף גבר הוא, ואתה מבין ושואל ומחשבתך עונה לך כשאלות אשר בלבך, אך אני… – סלחי, ברצונך, – פתח שנית שאול ואמר – שמעי את אשר היתה אתי עוד: כמה ימים הייתי חושב כזאת וכזאת… אך כשהייתי עוד פעמים מספר בבית בדיעה, והחלפתי דברים אתה, והכרתי את נפשה ואת טיבה ואת תוכה – חי האל! – כמו נפקחו עיני וגם לבי להבין ולתפוס את הדברים והענינים בעצם מהותם, כמו שאומרים: את הדברים על פי תוכם, רצוני לומר: על פי הגרעין שבתוכם. הבריות הלא אוכלים את הפרי, ואת הגרעין – יזרקו. אבל הן בגרעין טמון העיקר. מהו הפרי החיצון לעומת הגרעין אשר האילן חבוי בתוכו? הן הפרי – מעט הוא ונפגע מכל פגע חולף ומרע, אבל הגרעין הן יצפון בחובו אלפים – מן הפרי עצמו. וכך אמרתי אל לבי: בוא, בן אדם, ולמד והבֵן והַשְׂכֵּל: האשה הזאת, בדיעה, ה“מרננת”, – אמרתי אל לבי – היא היא הגרעין, אשר הבריות לא ישימו את לבם לו. אך הבריות, כנראה, מאז ומעולם, הורגלו להביט – לא בעיניהם הם, ולדבר – לא בלשונם הם, ולהבין – לא כנפשם הם. מפה לפה, מלשון ללשון, מאיש לאיש ישאו דבריהם ומשפטם על בן־האדם. ואך למראה העינים יביטו ולא אל נשמת האנשים והמעשים… אבל אני – לא אאמין ולא אחשוב מעודי כדברי הבריות: עיני רואות ונפשי יודעת בכל השלמות, כי האשה היקרה הזאת – טובה היא מאין כמוה, וצדיקה היא מרבים רבים. לבה ונפשה ערים ונתונים להיטיב, לעזור ולהועיל לכל אשר יבקש את טובה – הלזאת יקרא אשה רעה, חלילה? האם אשה כזו פחותה היא מאחרים, ממני וממך ומיתר הבריות? במה יפול טיבה ממני וממך ומפלוני ומאלמוני? במה? באשר, אולי, אינה נוגעת לרעה באיש מן הרחוב, ואינה מעלה על פיה שפת חלקות ודברי רכילות ושקר? או, אולי, בזה כי תדע דבר בלשונה בחן, בשכל ובטוב טעם? או באשר – כחות ואון לה, ויכולת ועצמה לה לעשות דרכה בחייה בתבונתה ובשכלה, עד להטות שרים ורוזנים אל דבר פיה? – כן, אחא, שאול. כל זה נכון ואמת. כל דבריך טובים וצודקים… אך אתה כמו עוזב בדבריך את העיקר… כמו תעצום עיניך מראות לצד האחר… לצד השני… חי האל – איני מבינה: האין אתה גבר? האם לא תאמר, כי היא… חוטאת בגופה? האינה נותנת עצמה לגברים… היתכן – כי לא? ואיך תאמר: לא עָוֶל בכפיה… המותר הוא הדבר הזה בעיני האלהים? הנה זאת היא הנקודה, אשר הציקתני בלשוני – כל העת הזו… – אה! “הנקודה” הזו! הנקודה! – החל שאול כמהתל וגם רוגז – אכן הוא אשר אמרתי: אשר עיני הבריות עיורוֹת מראות את הכל, ואך אל הנקודה האחת ידביקו עיניהם ולא ידעו לזוז ממנה. את הכל: את נפשה ואת לבה הטובים, את זוך לשונה ובינתה, את הרוָחת ביתה ועושרה, את תפארת חייה – אל כל זה לא ידעו האנשים להביט, לזאת – אין עינים להם. אך אַתּ האִם לא שמעת באזניך ולא ראית בעיניך את עוז נפשה ואת אמרי פיה הגלויים בדברה עם השרים הגדולים? האם לא ראית, איך תשמור בגאוה וברגש כבוד את חוקות דתה ולא תכָּלם ולא תבוש לתת ולקחת דברים בכל הענינים ובכל הדברים, אשר אמרו השרים לעלוב ולשים דופי – במנהגי דתנו והליכות חיינו? האם לא שמעת, איך שלחה לשונה כחרב פיפיות “מה שא אללה” (בלי עין הרע) לעקוץ ולדקור, לחתוך ולגזור פה ושם בשיחת הדברים? אני – חי האל – כשכור ולא מיין ישבתי, והייתי שומע ומתעלץ בשמעי מפיה את אמריה. ובהאזיני אחר־כך לשירתה, לקולה החנון והענוג אמרתי לנפשי – אחסה באל העצום – הנה מהות החיים והנה טיבם, האשה הזאת היא הגרעין של אלו החיים, היא גרעין הפרי המבורך הנושא בחובו טוב ונועם ואושר וברכה. הנה פה, אצלה, יפרחו החיים וירונו – ואין איש יודע, ואין איש שם אל לב, ואין מבין ואין מעמיק חקר. הם, האנשים יביטו לנקודה!… – אכן, על זאת גם יכרסם לבי בקרבי. בשמעי ובראותי גם אני וגם הבת, את תפארת הנשף הלזה, ואת חמדת החיים הללו וטובם – והייתי כחולמה. האמנם – אמרתי אל נפשי – יש ברשות אדם חיי יקרות כאלו – ואנו, העניים, הפשוטים והנמוכים, גם לא נדע, גם לא נכירם ולא נחוש מציאותם?… כה יכול הבורא להעניק מטובו ומברכתו ליצוריו – ואנו כנרדמים… ברם – לא ידעתי נפשי: גם מורא וגם פחד נעורו בלבי לכל המראה הגדול – – – – כן הוא, אמנם, ובצדק – הפסיקה שאול ואמר – המורא והפחד יבואו אל לבנו לא רק מהאסון והפגע והרע אשר יקרו לפנינו, כי גם מן האושר נירא ונפחד, עת יזרח ויגָלה פתע לעינינו – כיושב באפלה ובטחב, עת יפלו קרני שמש מבריקות ובהירות על עיניו הטרוטות. אך פחד האושר – פחד שוא הוא, כי פחדו כזב – והוא עצמו אמת… וגם אתי היתה כזאת: גם אני כמו יראתי לנפשי… אך בשבתי אתה לעת מצוא ובדברי אתה לא אחת ולא שתים – הייתי כמו בודק נשמתה, וחדרתי אל תוך לבה. אז אמרתי: אין זאת, כי היא הכבודה ואנו הנקלים, היא היקרה ואנו הפשוטים. אם יש בין בני־אדם איש טוב וישר, ירא אלהים ואוהב הבריות, עושה טוב לנפשו ולאחרים – הנה רק היא זאת. היא הטובה. היא שלמה ותמה. ואנו לא טובים ולא רעים, “לא חמים ולא קרים”, והיא – יצור שלם כליל המעלות, מידי הבורא, כי הכל בה שלם וגמור –זאת היא האמת ולא רק “הנקודה”… – חי האל, נבוכותי בראשי… ענתה האשה כעיפה – איכה אוכל להבין דבר? מה רע ומה טוב? מה נקלה ומה נכבד? אבל, האמנם לא ירע בעיניך הדבר, כי אשה תתן צעדיה בדרך זו? בדרך… החטא? – אי זה החטא, אַתּ, האשה הטובה? מה החטא? הביני ברורות וגלויות: זה הטוב וזה העושר וזו הנעימות והחמדה – כל זה האם לא מן האל הוא? לא מידיו הוא? ואני אומר לך, ללה אחותי, גלוי ופתוח אומר, בלי הסוס ופקפוק: ממנה נהפך לבי להבין, לא כאשר הבנתי עד כה, ונוכחתי כי היא אהובה בעיני האל, היא רצויה בעיניו, ובשל טובה ונָעֳמָה – זה שכרה מאתו. כך אני אומר וכך אני נשבע באמונתי: האשה הזו – חביבת אלהים היא! הוא, ישתבח ויתעלה, הנותן שכל ובינה, המחונן יופי וחן – הוא יעניק לה כטובה וכברכה הראויות והיאות לה. ואת אומרת: “חטא!” מדוע חטא? איפה חטא? למי תרע ולמי תזיק, למי תפסיד ולמי תחטא – בעשותה את חייה כאשר תאבה וכאשר תרצה? הן היא גברת חייה, בת־חורין לעצמה, היא בעלת עצמה; ואת אשר תאבה לפעול ולעשות בעצמה תעשה. אין אדון ואין רבון לה, אלא – האלהים. והוא, אכן, נותן לה כטוב לבה, באשר הוא היודע, כי לא חטא בחייה ולא רעה במעשיה. היא חיה כאשר חיה כל אשה בדרכה, וגם היא – דרכה לה אשר לה… – ועתה, לדבריך, הפוך העולם הזה… – אמרה האשה כאכולת ספק והסוס על דברי איש שיחה – הפוך כולו וזר… הכל מותר והכל הפקר… הכעור נעשה יפה והשחור נעשה לבן –וחסל! אין חטא ואין אסור!… חי האל, לא אבין דבר… – חלילה לי מהגיד כזאת: יש אסור ויש חטא, ויש גם שפלות וכעור, אבל רחוק הכעור וגם רחוק החטא מבדיעה ומחייה, כרחוק שמים מהארץ. האשה הבוגדת והמרַמה את בעלה – חטא בה וגם כעור בה; האשה המשקרת והמרמה – חוטאה היא; ובדיעה – מה לתבן את הבר? ושמתי אל לבי באלו הימים וחשבתי: אשר גם האשה המוכרת את גופה ל“בית השחור” – טהורה היא בעיני וזכה. כי אך עָנְיה ורוע חייה, המחסור בלחם לפיה ולבשרה כסות – הם יהדפוה אל הרעה ואל הכליון ואומללה היא ומסכנה. ובדיעה אינה – האל ישמור – מסוג כזה; את זה עליך להבין ברורות. ונהפוך הוא: היא קונה את לב הגבר ואינה מוכרת את עצמה (אף כי גם המוכרת עצמה – רק לעצמה היא מזיקה, מפני מצוקות חייה, ולא לאחר) כשתביני שהיא גברת עצמה ושָׂרת חייה – תשכילי להבין מי היא… – יש מן האמת בדבריך… לא אכחד… ובכל זאת… יראה אני את דבריך… על כן יראתי גם את העדי, אשר נתנה לי בדיעה… הן מזה התחלנו לדבר את דברינו… – כדבריך כן הוא, מזה התחלנו. אך שמעיני, אחותי, אני – הנה אשבע לך בשלום חיי: לא אדע הלוך בכחש ושים על פני מסוה. את האמת אגיד לך: פעם דברנו, אני ובדיעה, ככל אשר מדברים אנחנו פה. כמעט – כדברינו עתה… ובשיחתנו אמרה לי גלוי: כי נקשרה לבה אליך ואל ילדיך ואהוב אהבה מכל לב את כחילה (ועתה אגלה לך, כי גם שתי הלירות, אשר שלחתי לך, ממנה הן, ולא מן הכולל – ועוד לי שלוש לירות למענך ממנה) והיא אמרה לי, כי מאושרה היתה, לוּ היתה כחילה נתונה בידיה, למען עשותה גם אותה מאושרה, לוּ רק תאבי למסרנה לה – כמובן מרצונך ומחפצך – לחנכה ולאלפה, ככל אשר היא מלאה גדושה בטוב־הטעם ובנועם־הבינה; ואני הבטחתי לה, כי דבר אדבר פעם אתך, כי אַתּ אֵם הנערה. וגם אמרתי לה: לוּ היתה לי בת ככחילה – חי ספר־התורה הקדוש! – כי עתה מסרתיה בידיה, כי תעשה ממנה – אחת כמוה! היינו: עם אותה התפארה ואותה הרוחה ואוו העושר ואותו הטוב, וגם כמו אותו השכל והחן, הפקחות והתבונה, אשר לה… ואני – שאול נחאס – הדואג לך ולילדיך, הנושא את צערך ומצוקתך עלי, מיום הסתלק דניאל, האל ירחמהו, הרוצה בטובת בניך כמו בטובת בני ממש – אני אבקש את האל, כי ישים בלבך לעשות את הדבר הזה… האשה תקעה מבטה בספל הקהוה הריק אשר על השלחן, והיה כמו נצמד מבטה שמה לבלי הנתק… פניה היו כמחוירים ולבה דפק מהלמות תקיפה… ושאול הוסיף דברו מעצמו: מבין אני וגלוי בעיני, כי תאחזך רעדה לשמע דברי; מובן הדבר מאד… – כן, בנפשי, רעדה תאחזני עתה… – נחפזה האשה וענתה דברה. – כך אחזתני רעדה גם אנכי – אמר שאול בטוחות וקלות – בראותי בפעם הראשונה את פני בדיעה ואת מהלכה… והענין נראה בעיניך כמו שנראה בתחילה בעינַי, זר… ותמוה… ועקום… אך זהו מפני שחדש הדבר כליל ולא הסכנת לו, ולא הסכינו הבריות להשמיע כזאת באזניך תמול ושלשום… לְמָה אדמה לפניך את הענין? דומה הוא לפלח עובד אדמה הלבוש סחבות, כי יאמרו להלבישו, לטובתו ולאשרו, חליפה פרנג’ית (אירופית) במקום ה“סרבל” אשר לו, ומעיל קצר והדוק – במקום העַבָּיֶה אשר לו, וכובע קש, קל ונאה – במקום מצנפתו המגואלה והכבדה, אז יחשב לו הדבר לגזרה רעה שנפלה על ראשו ולמהתלה ולחרפה, אך על פי האמת הבגדים היקרים והטובים הללו – בגדים הם ככל הבגדים ורבבות אנשים ילבשום וטוב להם ונוח להם ונעים להם. האם לא כך הדבר אתך? – אמר שאול בדיחות וטובות, – כי תהיה כחילה, ביפיה ובזוך דמותה, מנוסה וחרוצה בדבר שפתים, פקחה ונבונה, לעשות לה עושר וחיים, בעזרת האל, ולחיות חיי גברת, שרתי ברוזנים ושולטת על “גדולים” – מה ינעם ללבך, ומה ייטב לך ולילדיך בהיות ידיה מלאות זהב ועושר… מה טוב ומה נעים יהיה מראֶהָ בעוד שנים מספר! כי אכן לא נקל הוא ולא בבטחה אפשר לקווֹת לכל זאת… יתכן כי לא תצליח ולא תסכון, אם מפאת טבעה ותכונתה או מטבע תפיסתה… לא כל אחת מסוגלה ומחוננה במתת יה – להיות “מרננת” גדולה ומפוארה. הכל תלוי מהצלחת אלוה את מצעדי האדם… ולעת עתה – תכנס לבדיעה כבת־בית, תסתכל ותבין, תתבונן ותקח לקח, ואחרי זמן מה – יוָדע ויתברר, אם יש תקוה לה ואם תעלה ואם תצליח… – המם תהממני בדבריך, אחא שאול, – ענתה האשה כמקוצר רוח – לא אדע מדוע אחוש מועקה בלבי ומבוכה בנפשי. אבין דבריך ולא אבינם, אשמעם ואומר לקבלם – ולבי לא יכילם… הן אכירך מאז, כי איש חסד וטוב לבב היית אתנו כל הימים ולא תחפוץ ברעתי וברעת הבת, אבל מדוע צרור והדוק לבי כקשר על קשר? מדוע לא ירחב לבי ויעלוץ לקראת הדבר – אם אושר בו וטובה וברכה? לא אדע נפשי, אחא שואל, האם היות “מרננת” – אושר הוא? הרואה אתה וחושב אתה כי ה“מרננת” היא המאושרה בנשים? האם לא טוב יותר ולא ישר יותר בעיני אלהים ואדם, כי תמצא כחילה מזלה עם בן־זוגה, עם חתן אחד טוב ואמיד? הן טובה ויפה היא – למה לא תהיה ככל הבנות? תחכה למזלה. יבוא בחור מאמריקה ויקחנה. כמה עשרות וגם מאות מן הבנות נלקחו חנם על־ידי הבחורים שלנו, אשר פה היו דלים וחסרי כל והם שבים מאמריקה עשירים ומלאי כסף, לוקחים את הבת ונוסעים שמה, ויש לוקחים גם את הכלה ומשפחתה! למה לא תהיה בתי ככל הבנות?… למה נגזר עלי גורל כזה? האם לא באשר אלמנה הנני? האם לא באשר יתומה היא בלא אב? – פצעתיני באמרי שפתיך, ללה. הכוית את לבי, כי תאמרי: באשר אלמנה אַת והיא יתומה – אחפץ בזאת. ושכוח שכחת כל עמלי ועל דאגתי לך ולבניך. הֲרֵעוֹת לדבר, ללה. ואני – דברים לי בפי להסביר לך ולבאר לך את טעותך, וגם להוכיח לך את כזב־תקותך מחתנים מאמריקה. כי לא כל בת ההולכת לאמריקה – הולכת לחיי נועם ואושר. ואמריקה – רחוקה. העינים אינן רואות את אשר שם. אכן יש בנות שעלתה להן – ונפלו בטוב ובנעימים, אך יש גם אחרות… אולם אני, חי אללה, לא אוסיף דבר עוד על לבך, אחותי. ירא אני להכביד עוד עליך, פן תעשי ותמלאי את דברי לא מרצונך, כי־אם בעל־כרחך. וזאת – לא אחפוץ כלל. וגם האמת: הרי את אשה ואני גבר – ולא אוכל דבר גלויות בענין כזה. עליך בעצמך להבין ולהחליט במשך הימים, – במשך שבועות שנים או שלשה – כי לא בחפזון ולא בלחץ ידָרש דברך מידך, התבונני בעצמך – שפטי ושקלי; אך דוני בעצמך, שכחי את כל אשר למדת להבין ולהקשיב מפי הבריות, את כל אשר ידעת ושפטת עד עתה בחיי בני אדם, ושאלי את לבך ושמעי לקול נפשך; זכרי והביטי בעינים פקוחות אל אלה החיים המבורכים של בדיעה ושאלי את צפוני לבך ונקבי בשפתיך מלה במלה ואמרי: הטוב לי, כי יהיה גורל בתי כגורל זו בדיעה ה“מרננת”? הטוב לי, כי יאמר להבא: “כחילה המרננת?” ועוד שאלי את נפשך: האם החיים הללו ועליצות הימים החולפים בבית בדיעה ועתרת הנעימות והשלוה אשר לה – גנבה הם בידה? גזל או מרמה? או ברכת אלהים הם ומתת מידו? כך שאלי! ומי יתן ויענה לך לבך לאמר: תני לבתך ותצעד בנתיב ההצלחה ותעלה אל רמות האושר. אני, כשלעצמי, דעתי היא, כי הרבון בעצמו, יוצר הנפלאות, חנן את כחילה ביופי ובנועם, בעינים מאירות ומשמחות נפש ובחן משביע לבבות, למען תשתמש בסגולות אלו כטוב לה, כנעים לה, כרצוי לה… אלו המתנות מידי האל והן לה בשבילה, למענה, ולהיטיב לה ולבית אמה – חלף המצוקה והיגונות אשר ראית עד כה אַת ובניך… ושאול הוסיף וגילה לאזניה פרטי התנאים, שהציעה בדיעה והדגיש כי לאחר שנתים, חפשיה כחילה לבחור דרכה כרצונה אם להישאר עמה או להיפרד ממנה, ואשר אם תצא מעמה – שלמה ותמה תהיה וגם תעניק לה טובה וברכה. “עתה אפוא” – חתם דברו שאול – שקלי בדעתך ובחני וראי והחליטי. – אכן, ראשי כבד עלי עתה ולא אדע נפשי, אבל קבל אקבל עלי לחשוב ולשקול בדעתי את כל דבריך… ימים מספר אחשוב… כי אחת ידעתי נכונה: לבך ישר ונקי, ואך עלי לבקש להבין את דבריך עד תומם… – הנה נכונו דבריך בפיך, כי רוצה אַת להבין – כך יענה אדם טוב־לבב ואיש־בינה. ועתה העריב כמעט היום – אלכה לי. והאל ישים בלבך את הטוב והישר בעיניו. אמן. הם יצאו שניהם אל הרחוב המלא אנשים מטיילים לרוב.

 

IX    🔗

כעבור שבועות מספר, לעת השחר, טרם תזרח השמש, יצאו מהבית ללה ואמה, אשה כבת ששים, והלכו לאטן הלוך ודמום, עד צאתן מבין רחובות קריה אל המרחב, ושׂמוּ פניהן אל עבר “בית החיים”, אל קבר בעלה של ללה – האל ירחמהו. כי אחרי שָקלה וחָשבה ימים רבים ב“ענין הבת”, אחרי הַעֲמיקה חקור ושאול בלבה – בנדוד שנתה מעיניה בלילות וברחק מנוחתה ממנה בימים – עלה על לבה של ללה דבר טוב ונכון, אשר יהיה גם פוסק וגם מרגיע בצדקתו ובישרו: היא גמרה אומר ללכת ל“הודיע” וגם “לשאול” בענין הבת את דניאל בעלה… שם על קברו תשפוך שיחה ותגלה לבה לפניו, והוא – הן אב הוא לנערה; הן היא סוף־סוף אך אֵם היא, אשה חלשה וחדלת־אונים. והוא אביה! עליו לדעת ועליו להחליט דבר – כי איכה תקח היא את האחריות על עצמה? ימים שנים ושלשה הגתה בחפצה זה והתכוננה לדָבָר בלאט, עד אשר קבעה היום, בסוד ובהסתר מעין כל, את דבר ה“בקור”. גם מעיני כחילה עצמה וגם מעיני השכנות וגם מדעתו של שאול – העלימה את דבר הליכתה אל קבר בעלה. היא יצאה מוקדם בבוקר עם אמה כאילו ללכת לכבס באחד הבתים, כדרכן לעתים. ואך לאמה גלתה תמול־שלשום לפנות־ערב את דברה ובקשה את עצתה. כי אמה, העמלה והיגעה גם היא בבתי זרים זה עשרות בשנים, טובת לב היא ותמה וישרה בהליכותיה ואמת וצדקות יכונו תמיד על שפתותיה. אמה הביאה אתה מעט צמר, בבואה אל ללה על פי הזמנתה ומבלי דעת מה חפצה. היא ישבה על השטיח הקטן, הישן והדק, על רצפת היציע וטותה את הצמר בכישור. היא עשתה בכפיה והיתה מחכה בלאט לדברי בתה. ללה ישבה וספרה לה מתונות וארוכות את פרטי הדברים, כאשר קרו והיו, בחדושם ובקסמם וגם בזרוּתם ובעוקצם. הזקנה היתה מקשיבה ומאזינה לדברי פי בתה, גם הטובים והנעימים לאוזן וגם הזרים והמכאיבים, בדומיה ובתמהון לבב… ואז היה חוט הצמר נשמט כמה פעמים מבין אצבעותיה ועיניה היו מביטות קפואות ושפתותיה פתוחות מרוב השתאות ומעוצם פליאה… דמה דמתה הזקנה בעיניה עצמה, בשמעה את הדברים, כמו היתה אחד החרטומים והחוזים, אשר ישמעו באזניהם דבר חלום־מלכים מסובך ומפותל ועליה הוטל להבין שבר החלום, לגלות מצפוניו ולפותר חידותיו… וכשהגידה הבת את מחשבתה וכונתה, אשר אמרה ללכת אל קבר בעלה ל“ספר” לו הכל ו“לבקש עצה מעפר קברו” – סמכה ידיה האם על “המוצא הנכון והטוב”, ובשפתיה אמרה: אין זאת כי אם – או “נסיון” מאת הבורא, אשר ירצה לבחון את צדקת לבנו, או כי יתכן, אולי, כי כן דרך האושר, הנשלח מאת האל, להרָאות כמו בא בדרך עקלקלות ופתלתלות… טוב, טוב הדבר אשר עלה בלבה – “לשאול” בעפר קברו של דניאל… יגיד הוא את דברו… על כן קמו שתיהן עם שחר ויצאו לדרכן, לפני עלות השמש בלהטה. הדרך “לשם” רחוקה היא, אך קלה היתה ונוחה ונעימה, עת רוחות הבוקר מנשבות בלאט; כל דרך המלך הרחבה, הצחורה, היתה כמעט ריקה מאדם; טללי הלילה היו עוד כצָפים על עפרות הדרך והאויר היה שקוף וזך. גם בעת עלות השמש עליהן, באמצע הדרך, היו עצי האגוז הרמים, העומדים בירכתי השדות על אם הדרך, מאריכים צללים גדולים כרוקמים בשטח הדרך המאירה, הזהובה, רקמת ציורים אטומים־כהים ודמויות־צלמים כבירות אחוזות זהרורים וכתמים, אורות וצללים… כשהגיעו לבית־העלמין, חפשו את הקבר רגעים מספר – כי לא מכבר היו שם בתום שנת האבל – ומצאוהו. שתיהן ישבו סמוך לקבר, פרשו את קצה הצעיף שעל כתפן על אבן המצבה והחביאו את ראשן בידן והצמידו פיהן אליה. רגעים אחדים היו מורידות דמעה בחשאי ובלחש. אז נשמעו דברי ללה, עת דמעותיה עלו כמחנק בגרונה, בהרימה קולה לאטה, גנוח ודבר, בכה והתחנן: “דניאל אהובי… אמור אתה לי… איך אעשה?… יעץ אתה… אתה האב… אני – מה אדע? מה אשה אלמנה כי תדע ותבין?…ולבי יקרע לגזרים… בדומיה אשא ואסבול כל הימים אלמנותי… מעת הלכת מאתנו – לא ידע פי צחוק… לא ראיתי שעת שמחה ולא ידעתי טעם חיים… לא ישבתי במושב שכנות ולא הלך לבי אחר מסיבות רעים. בעמל ידי, בעצם אצבעותי ובזיעת אפי – מבוקר ועד ערב – אאבק… כגבר… להביא טרף לילדינו… הן בשביל בניך הייתי למכבסת… היש לך… איזו תלונה עלי? הפעלתי עוולה? החדלתי מדאוג יום לבניך? אתה היודע… המתים יודעים הכל… בעולם האמת רואים ויודעים הכל, ועתה, כי באה “המשאלה הזאת” – מה אעשה? היש בחפצך… כי תהיה בתך – “מרננת”?… אהה! האם הפרח היפה אשר השארת לי – כזה יהיה סופו? האם לא יכאב לעפרך, כי יאמרו הבריות – אויה, אויה לי – “כחילה המרננת”… “בת דניאל לאטי”… – אויה לנפשי! – האם לא כלימה היא לנו? ולשמך? ולכבודך? התרצה אתה בזאת?… האם אלהים הוא אשר… שׂם הדבר בלב שאוּל נחאס שותפך? אתה ידעת את אשר סיפר לי ודבר לי ואמר לי… הרצון אלהים בענין זה? או… אפשר, כאשר אמי אומרת, השטן מנסה אותנו להכשילנו ולהפילנו… אהה! ענני אתה… אמור דבר… בוא אלי בחלומי בלילה… או שלח דברך אלי ביד איש צדיק, יודע צפונות, או תן רמז לי, כאשר תדע וכאשר תבין… אל תנום!… אל תישן ואל תתעלם!… דניאל!… ראה, אשה אני… וחלשה אני, ומרת נפש… אפשר אכשל ואפול… ותלך הבת מבין ידי – ואז אוכל בשרי בשיני… ואתה תקללני בקברך… התפלל איפוא, לאלהים כי יתן לך להגיד דבר לי… אל תתעלם!… אל תדום!… או מוטב קחני אליך… הוציאני מהעולם הזה… טוב לי מותי אתך… כי לא אדע מה אעשה ואיך אעשה את חיי ואת חיי בתך ואת חיי בניך… משכני אליך, קחני – מה ייטב לי המוות… מה אשקט בקבר כמוך…” – די… די, בתי… אַל תכבידי דברים על קבר המת… – השמיעה אמה את קולה, בהרימה ראשה מן הקבר. אך ללה – בהפּתח סגוֹר לבה ומקור דמעותיה פרץ – לא ידעה מעצור ומרגעה. היא חבקה את הקבר בידיה והרימה קולה יותר נוגות: – לא!… לא אלך מפה!… פה אדבק… פה רצוני למות… לא אשוב לביתך בלי מענה… לא אזוז מפה!… האין אתה שומע תחנוני? למה תדום? ענני עתה… עתה… פה… אמור דבר ללבי… לנחמני… לכבות את להבות האש אשר בלבי… ואמה קמה, החזיקה בזרועות בתה, והרעיפה תנחומותיה לראש בתה: קומי, קומי, בתי… אל תלכי בקרי עם המתים, לא יצדק האדם בדרך זו… הן ספרת לו הכל… הן שמע הכל… הא יענה לך… לא פה המקום ולא עתה הזמן… גם הוא צריך להפיל תחנתו לפני הבורא… תני לו פנאי ושהות… תראי כי יענך… ענה יענה… הרבה פתחים והרבה שליחים לבורא יתעלה… היא התיקה אותה מן הקבר. וכשהרימה ללה את ראשה היו עיניה נפוחות ואדומות עד כי קשתה עליה הראיה בשמש הלוהטת; ואחרי נשקן את המצבה בדבקות, לקחתה האם אל פלג המים העובר על־יד בית הקברות ושטפו ורחצו את פניהן ואת ידיהן. נחו שעה וטעמו מפתותי עוגה שלקחו עמהן. הדרך בחזרה העירה היתה קשה, קרני שמש לוהטות ומעיקות הכבידו את מהלכן. הן ישבו ונחו פעמים ושלוש תחת צללי העצים הרמים, אשר לאורך הדרך. בשעת בוקר מאוחרה הגיעו האם והבת אל הרחוב. ללה קנתה בדרך מעט מן הירקות לבשל את נזיד היום. וכשבאו הביתה ידעו, כי השעה מאוחרה, כחילה שלחה את הילדים לבית־הספר וגם היא עצמה לא היתה בבית, כי הלכה לעבודתה אל בית־החרושת לסיגרות. ודלת חדרם של השכנים, הזקן והזקנה, היתה נעולה. במטבח, בכירים הקטנות, היו עוד לוהטות גחלים אחדות. האם הוסיפה פחמים מעט ושָפתה הקיתון לבשל קהוה. וללה הלכה ומלאה כלי מים קרים מן צנור המעין אשר ברחוב לשבר את צמאונה מחוֹם היום הבוער. אחרי אכלן פת שחרית דלה ושתותן מן הקהוה, נפרדה אמה בברכות פיה והלכה אל אשר לה בביתה, ליד בית אחיה העובד בצביעת צמר. גם ללה אמרה לקום ולשפות הסיר על האש לבשל לילדים, אך היא היתה עיפה מאד; דמעותיה אשר שפכה על הקבר, רוגז רוחה ומר לבה וקשי הדרך הארוכה תחת קרני השמש הלוהטת – כל אלה כמו חבטו גופה במהלומות מכאוב. היא השתטחה בעראי על הכסת אשר ביציע, לישר את גופה ולנוח מעיפותה. היתה דממה רבה בחצר. נגוהות היום היו כרובצות על הכל מבהיקות וצורבות ועזות. ביציע, המוקף קירות אבן עבים ועתיקים, היה האויר לח וצונן; מן החוץ, מן הרחוב הראשי, עלו קטועות ואטומות קולות קריאה כממרחקים נעלמים… לאוּת כבדה ירדה ועטתה את ללה בשכבה… חבלי תנומות אפפוה וכבשוה נעימות, עיניה נעצמו כבתוקף־יד, והיא ישנה מהרה שנת־מנוחות מתוקה. בדממה הרבתי אשר בחצר הדלה ארכה שנתה שתי שעות תמימות, עד שעת הצהרים. אז שבו הילדים, הבן הקטן, והילדה, מבית האולפנא, ובהכנסם הרימו קול שאון וקריאת דברים. אז פקחה ללה את עיניה לאטה, ואחרי רגע של תהיה – בהִנָתק שנתה מעפעפיה – הזדקרה מלא קומתה ולתמהון הילדים אשר ראו בבהלתה, שאלה: – מה זה? אללה, אללה! שבחך רבון העולמים! נודה לו בכל לבב – האין ריח פרחים, ילדים, בבית? – היא פשקה את נחיריה והסבה את פניה לכל עבר כמבקשת את ריח הפרחים… אז ישבה שנית דוממה ושותקת, כמאזינה ושומעת לקול נפשה, בלי שים את לבה לילדיה אשר התרפקו עליה לאמר: איזה פרחים? מה תאמרי? למה ישנת? – כיר… כיר… בַרַכֶּה אין שא אללה (טוב, טובה וברכה ברצון אל) חלמתי חלום, ילדי… ראיתי חלום – אל תבהלו… – מה ראית? מה חלמת? – חלמתי עם אביכם… ראיתיו… הביא פרחים רבים… לשבועות… על־כן נדמה לי… ומה זאת, כי באתם, הכבר שעת הצהרים? כן, עתה יצאנו מבית־הלמוד. – אכן… שֵנה ארוכה ישנתי… השבח לאל… ברכה וטובה… היא קמה להכין ארוחה קלה לילדים, כי עבר עליה חלק מחצי היום בשינה ובחלומות… היא ערכה את מאכל הילדים במתק לשון וברוח טובה, ואחרי אכלם ישבה לתקן ולהטליא בגדי הילדים. ותוך כדי עבודתה חזרה והפכה בדברי החלום אשר נגלה לה. ובקומה ובעשותה את מלאכת ביתה היתה הולכת ומצרפת קו לקו ופרט לפרט ורמז לרמז וענין לענין. לפנות ערב, בבוא הילדה מבית־הספר, שלחתה אל שאול נחאס להגיד לו, כי יסור אליה בשעות הערב, כי דבר לה אליו. כשהחשיך, הזדרזה ללה לערוך את ארוחת־הערב, אשר הכינה היום: נזיד־אפונה ופתותי בצק, לילדים ולכחילה, וגם היא אכלה אתם בטוב ובנעימים. שחקו הקטנים שעה קלה והלכו לישון. כחילה הלכה אל אחת חברותיה וללה חכתה לשאול. היא העלתה את הכרים הקטנים ואת הנרגילות אל הגג הקטן (מקום בו ישנים בקיץ תחת כפת השמים). שם פרשה את המחצלת ואת המרבד הפשוט, לשבת שם ולשאוף רוח קרירה. שאול בא לאטו, לבוש חלוק־בית קל, ועלה וישב במושב הגג הקטן. כשהגישה לו את הנרגילה ואת הקהוה אמר מתונות, בהסתירו תשוקתו לשמוע את אשר בפיה: היש חדש בפיך, אחותי, כי קראת לי – – תודות לאל; דומני, יש אתי… כך כנראה… אתה תשמע ותגיד בעצמך. – הבי ונשמע, בסעד האל. – הידעת איפה הייתי היום? – איפה, למשל? – נַחֵש ונראה. – איפה יכולת להיות, כי ככה טובה רוחך עליך – לא אוכל לדעת. – הנה אספר לך מראשית ועד אחרית – ונראה את אשר תבין אתה ואת אשר תאמר. והיא ספרה לו מהחל ועד כלה על דאגתה ועצבון רוחה בשבוּעַים שעברו וכל הקורות אותה ואת דבר לכתה לשאוֹל את פי דניאל ועד בואה הביתה – אך את דבר החלום לא ספּרה… – אין טוב מאשר עשית – ענה שאוּל שקט ובוטח – טובה מאד מחשבתך. על לבי לא עלה כדבר הזה, רק בלבך, בלב אם, עלתה מחשבה נכונה כזו, ועליך עתה לחכות עד אשר יגלה ללבך רצונו וחפצו של דניאל… ודאי, ברצון האל, יבוא דברו אל לבך… – וכבר בא… הוא כבר גלה לי, דומני… – אמרה שקטה כמנצחת – אשמע גם את דעתך… איך? מה כונתך? – הנה אספר לך עתה מה שלא ספרתי לך. כך היה: שבתי מ“הבקוּר” ואמרתי לקום ולבשל דבר לילדים – אך נשענתי ביציע לנוח קצת ותרדמה נפלה עלי, כמו מיד מלאך השמים, ומה רבּוּ החלומות אשר חלמתי והדברים והמראות אשר חזיתי, כמעט שאין ביכלתי לספרם ולתארם בלשוני. הכל עבר יחד… הנה: ראשית, היה חג… פסח או סוכות, לא אדע ברור… ודניאל היה לבוש פסים. ופניו צוהלים ושמחים, כמנהגו בימי חג… בחול המועד… ושנית: היינו בבית הישן ברחוב ארונה… היינו צולים בשר ושותים יין… ואתה באת… ודניאל קם וכבד אותך בכוס יין… והנה פתאום “נהיה” ליל שבת… באת לקחת אותנו לנשף אצל בּדיעה – ודניאל אתנו… באנו שמה… חג' רשיד וצובּחי־בּק ישבו שם. וכמה שמחה בדיעה וכמה כבדה את דניאל! – הושיבתהו מיד על־יד השׂרים… ואמרה להם: “זהו אחי… שכחנו את העבר – והשלמנו עתה”… והיינו כל הנשף שם. פלא. לילה שלם, נשף ממש עד אור הבוקר, חלמתי תוך שתי שעות! כשנגמר הנשף לִוְתָה אותנו בדיעה ואמרה לדניאל: מעתה – חשבון חדש… אתה אל תדאג ואל תעצב על שום דבר. – ללה לי – אחות בכירה, וכחילה – אחות צעירה. וכשיצאנו לרחוב, שאלתי את דניאל: ומה תאמר על ה“לב” אשר נתנה לכחילה? ענני בנחת: “אכן כטוב לבה נתנה לה – כי לב טוב לה… לבה ופיה שוים”. ועוד אמר: “שמחתי כי תאהב אתכן כל כך”… ואחרי־כן – נדמה כי הזמנו אנחנו את בדיעה לבקור… פה בבית הזה… דניאל שב מן הכפרים והביא שושנים ופרחים רבים, רבים… סל מלא… והריח היה מחיה לבבות… ופה התעוררתי – ובאפי עלו ריחות הפרחים והשושנים… הנה ספרתי לך בשני רגעים – וחשבתי כי עלי לספּר שתי שעות… אבל כך היה… – שבח לרבון! הוא מגלה נסתרות כרצונו! ובאשר לבך נקי וזך – שמע האל לבקשתך. והראית, אחותי, הנוכחת עתה – מה צדקו דברי כי אנַשׂא וכי אוקיר את בדיעה ואת מחשבותיה? ועד מה היה צר וקודר בלבי, כי פקפקת בדברי. עתה, הנה שלום וטובה עליך ועלינו. התודות והתהלות לאל! כל סימני החלום וכל הענינים ישקיטו וירגיעו את הלב, ואף גלויים ופתוחים הם ממש כאור השמש! – אכן, גלויים ופתוחים – ענתה האשה נכוחות – לא אוכל לחשוב, כי חלום שוא הוא… הוא היה כה ברור ונוגע לכל הענין – “עד השׂערה”… עד מחשבות הלב העמוקות… – אין ספק עוד… ואין פקפוק. אני אתן שמן לבית־הכנסת, לנשמת דניאל, רוחו במנוחה, וגם את תני שמן… חי ראשי, נס ופלא נעשה לנו! אל תשכחי לתת שמן! – אתן… ודאי אתן… חייבת אני ליתן… – ואני אספר מחר את הדבר, אם בחפצך וברצונך, לבדיעה – היא תשׂמח מאד ויגל לבה אל נכון – והן היא ראויה לכך… – אתה רוצה כבר לספר? – אמרה כמהססת עוד – טוב, ספר… – כן, אחותי, עתה אל לך ללכת לאט. אין טעם לכך. נסדר את הדבר בכי טוב. את בעצמך תדברי כרצונך וכחפצך, ככל אשר תתאוי, פה אל פה עם בדיעה. זה כבר עסקך והיא – מובטחני – תדבר אתך בלב שלם ונאמן. הם האריכו שבת עד שעה מאוּחרה בשיחתם מסביב לחלום ולמציאוּת…

 

X    🔗

במוצאי שבת של אותו שבוע סרה ללה לבדה אל בית בדיעה, על־פי בקשתה, ל“בלות” את שעות הערב כרגיל בישיבה ובשיחה. כשנכנסה אל החצר היה לבה דופק בקרבה ופניה חורו. בדיעה יצאה לקראתה, אחזה בידה והובילה אותה אל פנת המושב, באולם המרוּוח, אשר בקצהו נמצאת ברֵכה קטנה, הקולחת את מימיה בלאט והם נשפכים על גדוֹת הברכה ונבלעים בצנורות הסמויים לקרר את החדר. האולם היה מואר אור חשמל בהיר, חזק, ירקרק. ישבו שתיהן בספה הרכה. שוחחו בעניינים שונים וחולפים, נתכבדו בטעימה, בשתית קהוה, ובנרגילות “בכל הנעימות וחפץ הלב”. אחרי שעה ארוכה פתחה בדיעה ואמרה: עתה, אחותי, לא אפונה, כי רוצה את לשמוע דבר מפי “בעניננו”. בעצם אין טעם ואין צורך להרבות דברים. הטרחתיך לבוא אלי אך למען הודות לך על האמוּן שנתת בי בתתך את בתך ברשותי… כאשר סיפר לי שאוּל אישנו. אכן עלי להודות, ראשית כל, לאלוהים ואחר־כך לבעלך בעולם האמת, כי שׂמו את רצונם בלבך… – כן, אחותי. אני – על־פי רצון האל ורצון אביה גמרתי אומר – כי לא ידעתי, ולא אדע גם כיום, דבר לאשורו… אמרתי לעצמי: אשליך על האל יהבי ועליך… – אל נכון אקוה ואבטח באלוהים כי תמצא הבת כל טוב וכל אושר אצלי. לא תהיה כל דאגה בלבך: בביתי תראה רק טוב ויופי… נעימות ואצילות נפש… רחוק הרע והכעור מביתי, ושׂנוּאה העולה והשפלות בעיני; כל אשר תפגוש ותמצא בביתי יורנה את ערך החיים, את הנמוסים הנאים ואת הטעם הטוב… ובדבר “התנאים”, הודעתים בקצרה “לידידנו שאוּל” והנני מוסרתם שנית לך: אם תסכון הבת לבית, אם אראה כי יש תקוה ממנה להשׂכּיל ולהצליח – אחשב לך – מלבד מאכל ומשתה, תלבשתה וכל מחסורה כבת מלך – ארבעה זהובים לחודש, שנַיִם בשבילכם ושנים בשבילה (וללה הירהרה אז: ובכן, חסל חזרה אחר כביסות בבתי זרים. שני זהובים הלא יספיקו למדי למחיה וּלכסוּת לי ולילדי). ושמעה דברי בדיעה בהוסיפה: כחילה עודנה צעירה ועליה להשׂכּיל ולהתפּתח. אך אחרי שתי שנים, חפשיה היא לעשות כרצונה: אם להיות בביתי ולקבל חלק מהכנסתי, או ללכת באשר תאבה. אז יהא בידה למצער 50 זהובים (ואם אהיה מרוצה ממנה ואדע חבה אליה, אוסיף לה עוד כהנה וכהנה). ואאמין כי יהיו בידה 100 זהובים; היא תהיה אז בחורה בת שמונה־עשרה, ואין גם בחורים בגיל זה, אשר יחסכו במשך שנתים 100 זהובים. והעיקר, אני מבטיחה לך: לא יאונה לה כל דבר במשך השנתים האלה: היא תהיה שלמה בבתוליה… הן אני הייתי שלמה עד שנת העשרים ואחת לחיי ועל כל דברי – אני אחראית. אחרי השנתים חפשיה היא לעשות בחייה את אשר תאבה… ואם תרצי כי ישמע אישנו שאוּל את דברי כעד־שמיעה – אקראנו וישמע באזניו ובפניך. – לא, מרתי, לא עלתה על דעתי… לא אתן כל דופי בדבריך… רק רציתי… מה רציתי… – איך להגיד לך – לדעת, למשל, מה משפט הנערה כל הימים, במה תבלה את זמנה? אם לא תרע בעיניך שאלתי – סתם כך אני שואלת… לדעת דבר… – צדקת בשאלתך… אגיד לך ככל אשר אפשר… היא לא תהיה אצלי עובדת במלאכת הבית, לא משרתת, חלילה, ולא פועלת בעבודת הבית, – אמרה בדיעה קלות ונעימות – יש לי לזאת משרתת וגם משרת, וגם אמי וגם אנכי עומדות על מלאכת הבית. היא תהיה כבת הבית, עוזרת כמוני, ובימים תתפור ותרקום, אני אלמדנה רקמת הצעיפים במשי. גם אני עוסקת לעתים ברקמה, וגם מוכרת אני את העבודה במיטב כסף. הנה אראה לך את העבודה. היא קמה ופתחה ארון גדול, הביאה לפניה יריעות משי דמשׂקי, הראתה לה את העבודה ואמרה: – אנכי אלמדנה את העבודה הזאת בימים. רוב הימים נהיה חפשיות, אך בשעת קבלת אורחים, במושב נכבדים, או בעתות נשף תהיה על יד “המושב” – לשמוע וללמוד. ואני אורנה מתי עליה לשבת במושב האורחים ומתי אין עליה להרָאות, איך עליה לדבּר ומתי עליה לשתוק, ואיך לנהוג בין האורחים… – את זאת תלמד ברוב הימים. – בזאת תבטחי בי, כי זה תפקידי וזו חובתי… ואם תרצה גם אביא לה מורה ותלמד לשון ערבית וצרפתית. הנה אמרתי לך ככל אשר אוית לדעת. היש עוד ברצונך לשאול דבר?… – לא. אאמין ואבטח בדבריך… אקוה כי האל יהיה בעוזרינו… – ובכן מתי תשלחי את כחילה, בשעה טובה? – ביום שלישי בבוקר, כי ביום שני נגמר חוֹדְשָה בבית־החרושת. – טוב הדבר. אבל את לא אמרת לי: האם הנערה בעצמה מרוצה כי תבוא אלי? הדבּרת אתה? – לא, אחותי, לא דברתי עוד. כי לא ידעתי אל נכון מה לאמור לה. – יהי כן, אחותי, כשתבוא אלי אני אדבר אתה ואורנה את כל אשר בפי. הן המשיכו בשׂיחה קלה ונוחה שעה ארוכה על אשר היה בעבר ועל אשר יהיה ברצון אללה עתיד. בקום ללה ללכת נפרדה בברכות ובשלומות ובדיעה ליותה אותה עד שער החצר. בהיכנסה לביתה ראתה את הילדים ישנים וכחילה יושבת ומלאכת הסריגה בין ידיה. “היא יושבת לה פה – אמרה בלבה – שקטה, ‘פשוטה’, ואינה יודעת כלל מאשר דוּבּר והוחלט עליה זה עתה”, או אולי עושה היא עצמה כך, שהרי יודעת היא מאד לאן הלכתי ולמה הלכתי והיא מחכה בלב נפעם לדברי“. וגם בעיני כחילה נראו פני אמה שלווים־רגועים ו”ברור־ברור" נראו לה פניה עתה אחרים מאשר אתמול ושלשום. ובקרֵב האם למושבה, התבוננה קלות למבטי עיני האם וראתם טובים ונאים. פניה העגולים כמו יפו ונהרו; הוצק חן באפה הקטן ובסנטרה החד קצת, קומתה הקטנה כמו יָשרה ונזקפה וכל עצמה נראתה לה כמו בימים הטובים ההם, לפני מות האב. בשבתה על יד בתה החרישה רגע ארוך, ואחר פתחה בקול מתון, שקט, – כמו התאמצה לשווֹת לדבריה “צורה קרה”, בלי סימן עצבוּת ובלי אות שמחה – ואמרה: כבר נגמר והוחלט הענין… זה עתה גמרתי עם בדיעה. ביום שלישי תלכי “ברגל ישרה”, בעזרת אללה, אליה. דיבּרנו על הכל והיא אמרה, שהיא תסביר לך הכל. הפסיקה כחילה מסרוֹג, תלתה עיניה באמה ואמרה: שפיר, אמא. ואת – האם אל נכון את מרוצה מאשר דיברה לך ומכל… הענין? לא אדע, בתי, להגיד לך נכונה… הכל, לעומקו, לא אדע, אולם ידמה לי כי רצון האל הוא לשנוֹת מזלנו לגמרי, כי הכל ישתנה אצלי. בדיעה הבטיחה הרבה טובה וחסד. גם נקבה ברור השׂכר מידה: ארבעה זהובים לחודש, שנַיִם לך ושנים לי, למשפחה. האם אין זאת מתת מיד אללה? או אולי יד השׂטן באמצע? אבל אין לבי כבד על בדיעה. להפך, נתקרב לבי אליה. יש לה “מין דיבור, ו”מין טוּב", שמושכים לב אדם אליה. ואני בעצם – אמרה והפסיקה דברה, כמו נאחזה בהרהור שבלבה – ואחר שתקה רגע ארוך שבה לשׂיחה ואמרה: אני, בעצם, כמו נולדתי היום פעם שניה… דומה לי אני… ללה אחרת אני… בחיי ראשי כך אני מרגישה… אפשר כך ירגיש אחד שֶיָמִיר דינוֹ (דתו)… כי אמרו לו שהאמונה החדשה טובה מאמונתו הקודמת… אז… אז לבו טוב עליו ולא טוב, שקט ולא שקט… כך ארגיש אני, אבל ברור נראה לי: בדיעה אינה רמאית, ואין כישוּף בידה… ישרה היא ונאמנה. ורצוני שגם את יהיה לבך שקט עליך ותהיה ישיבתך עמה בטוב ובשמחה, בסעד האל. – כדבריך, אמי; גם אני ארגיש כמוך ואאמין שהיא טובה ונאמנה. לאחר מכן ישבו לאכול פת ערבית והיו משוחחות על כך ועל כך בלשון קלה מתוך נחת רוח…

 

XI    🔗

ביום השני לשבוע, עם שקיעת השמש, כשוב כחילה מהעבודה, בא אל בית ללה פרג' גיסה, – איש כבן חמשים – הצובע בצמר, בשובו גם הוא מעבודתו, בעוד שרווּליו מפשלים למעלה בזרועותיו וידיו צבועות בצבע כחול־כהה. הוא היה מבקר לעתים רחוקות בבית גיסתו, כי נתון היה תדיר לעבודתו ולעמלו; ואם אמנם מצאה ידו די מחית בני־ביתו, לא היתה מעולם שעתו פנויה בשביל אחרים. אולם בעיניו – היתה צדקתו אתו: אב הוא לשבע נפשות ורב העוֹל אשר על שכמו. בביתו נהג את חייו ברמה ובחשיבות וגם ברוגזה ובקפדנות, כבעל בעמיו אשר לדבורו ולמשפטו חייבים הכל לציית. והפעם, בבואו אל גיסתו, היה כמשוחח כה וכה לפני האם והבת בשבתן לפניו, עד גלותו לאִטוֹ את דְבָרוֹ: – שמועה שמע כי כחילה תתקבל בבית ה“מרננת” בּדיעה זכּאי כעובדת או כעוזרת… הוא לא האמין לשמועה, אך אמר להכנס לדעת שורש דבר… ללה החרישה רגע ארוך, ואחר ענתה, כי כן הוא, כך גמרה אומר… – האומנם? תמוה יתמה איך תביא כתם כזה על המשפחה, ואיך הגיעה לידי משגה זה… האם לא יכֶּנה לבה ולא תחשוש מאום?… מה פירוש הדבר? – שקלתי לרוב והתחשבתי – וזה רצון האל, כנראה… – רצון האל? איכה יהיה רצון האל בדבר? האין אזניה שומעות דברי פיה?… היש לנהוג קלוּת ראש בדבר כזה? ואַת – פנה אל כחילה כמוכיח – השׂמת אל לבך לאן יובילוך רגליך?… – הן אמרתי – ענתה האשה – דנוּ וחשבנו לרוב ונראה לנו כי חפץ האל בדבר… – מה “רצון האל”? מה “חפץ האל”? אמרי כי זה חפץ שאוּל נחאס! מזימה היא מאת האיש השוטה הזה. מי לא יכיר את האיש הזה המשונה בדרכיו? ידעתי כי הוא מלא את ראשך בהבל פיו… נודעו לי הדברים. ואת, אשה תמימה, הולכת אחרי דבריו הריקים… אחרי להטיו של איש סרסוּר, רודף בצע… אכן הוא ימלא את ידיו זהובים רבים, הוא יקבל שׂכרוֹ ממנה – כי עלה בידו לדוּג דג הגוּן ככחילה בשביל… – למה תדבּר סרה בשאוּל – ענתה כחילה נרגשה ונפגעה – כל הימים אשר האיש דואג לנו כאב, לא מצאת כל עוולה בידיו; ובעת אכלנו, ימים על ימים, את פת לחמנו היבשה, אשר הוא הביא לנו, לא נראו בבית הזה פני איש, לא קרוב ולא מודע ולא ידיד… ועתה – הופעת אתה להכתים שם האיש בדבריך. חטא הוא ופשע לדבּר כזאת עליו… הוא קם ברגזו ואמר: – רואה אני שהוא הספיק להכות את עיני האם והבת בסַנורים. אני – את נפשי הצלתי… כי תביאינה מחר חרפּה ואסון על ראשכן ותאכלנה את בשׂרכן בשיניכן – לא עלי תלונתכן! הוא, שאוּל נחאס – ערום הוא ממני; הוא ידע לגנוב את לבכן – אני לא אדע. “הרחוב” יודע, כי אין עיניו ולבו של אדם זה אלא לבצעו. הוא שותק כל הימים בחרשו מזימות איך להרבות כספו ולהגדיל קרנו… אל איש לא ילך, למען לא יבוא איש לשתות מים בביתו. אין לו לא רֵע ולא ידיד, לא חבר ולא קרוב – ברוב כילותו! ואת אהבת הבצע שלו יצק בלבכן כרעל… ואתן – עיניכן נתעורו מבּרק הכסף והזהב של ה“מרננת”… כחילה חכתה למענה פי אמה, וכשראתה שאמה מחרישה פתחה היא לאטה: – טוב כי באת עתה, למען נכיר יותר את טיבו ואת ישרו של שאול נחאס. מאז הכרנו אותו, גם בעת היות אבי בחיים, לא שמענו מפיו לא דבר רע ולא רכילות ולא דברי נאצה על שום איש מן “הרחוב”, הן ידענו את האיש זה כעשר שנים… וגם עליך, “הדוד”, אשר לא פקדתנו בבקוריך רק פעם בחדשים או בשלשה – לא דיבּר רעה. הוא הביא תמיד את עזרתו לנו בשתיקה… ישב תמיד בשתיקה והלך בשתיקה… ככה עשה הוא, לפני דעתו את בדיעה וגם לפני הכירנו אותה, ואתה – הנה באת לרגע ל“ביקוּר” קל אצלנו ובזית וחרפת את האיש אשר נאהבהו כאבינו… טוב כי באת… ושמענו… וידענו… – מדברי חוצפתך ניכר, כי אכן היה תהיי ל“מרננת” ממש, כראוי וכיאה! – אמר בזעמו כי רב והוסיף בעוקץ לשון דברי המשל: “לכו אחרי הלילית ותובילכם אל החרבות”… שמכן וזכרכן לא יעלה לפני איש ממשפחתנו! והוא יצא את הבית בחרי אף. אך כחילה צעדה אחריו, הטתה את ראשה מבעד לפתח הבית ואמרה: – ויבוא יום אשר תבוא להתחנן ולדפוק על דלתה של כחילה ה“מרננת”… אך אני, בסעד האל, ענה אענה לך וגם אגמול לך טובה תחת רעה… והוא, כשומע ולא שומע דבריה נחפז ללכת. פרג' שאַמע, הרגזן והקפדן, כרע תחתיו כמעט ברוב זעמו, כי באו דברי הנערה כמדקרות חרב בלבו. דל גאה זה, “הרעיש הארץ” אם פגע מי שהוא בכבודו, או אם נדמה לו שפגע בכבודו. לא פעם נשמע קולו ברמה בעברו ברחוב ובשלחו על ראש יריבו אלות וקללות, טענות ומענות. עתה, בבואו לביתו, פער פיו לרווחה ולא חדל משפוך בוז ונאצה על ראש “הזונה הזו” ועל ראש הבת החצופה. אולם בקרב לבו ידע, שהפעם לא יוכל לצאת לקרב נגד “הנשכחה”, כי קצרה ידו ודלו כחותיו מפגוע פגיעה קלה במרננת אשר לה “גב” (משען) חזק – שׂרים ושליטים בממשלה. ברם, בעצם יאושו ודאבת לבו, נצנצה בלבו תקוה: אחד הוא האיש בעדה, שיוכל לעמוד נגד המרננת הנבזה, הוא ה“מחאמי” (עורך הדין) המהולל אבּוּ ג’מיל רבּאני. אכן לא קל לאיש כמוהו לבוא לפני האיש הנכבד, לבקש דבר ממנו, כי מי הוא ומה משקלו, שיבוא להטריד את האיש הנכבד בדבריו? אבל האמין ובטח, שחסד נעוריה של אשתו, אשת פרג‘, שהיתה משרתת בבית אַבּוּ ג’מיל בנעוריה, יעמוד לו לפני כבוד “המחאמי”. אַבּוּ ג’מיל, מי שהיה בימי בחרותו מנהל בית ספר אליאנס – כהונה רמה נכבדה בארצות המזרח – ונעשה אחר כך עורך דין בעל שם בעיר, היה בבחינת “הקִבְּלָה” (שכל העינים נשואות אליו), אשר כל הדבר הקשה יביאו אליו. ואמנם לא אחת עמד בפרץ בסכסוכים חמוּרים של העדה או של אנשים פרטים ולרוב הוציא משפטם לאור. ברם מעשותו חַיִל בפועלו ומהיותו עשיר מעודו – חדל למשוך בעול עבודתו ובהתקרבו לימי זקנה לא היה פוקד לשכתו הגדולה אלא לשעה קלה כל יומיים או שלשה. באחד הימים ההם עלה פרג’ לבית אבּוּ ג’מיל. מיד בעמדו לפניו פתח פיו ברוב דברים כמשפטו וגולל את פרשת התועבה של המרננת, שמשכה אל מאורתה את הנערה התמה. ובהתרגשותו כי רבה, בכה ותחנן לו, שיעשה למען ה' ולמען כבוד המשפחה ככל יכלתו להציל את הטרף משינֵי החיה הרעה הזוֹ. שמע אבו ג’מיל באורך־רוח לשׂיח האיש ככל שהכביר מלים. אחר אמר לו כדברים האלה: ראה, פרג', רוגזךָ ובכיךָ ואמריךָ הרבים – אין להם כל משקל וכל ערך, שהרי הָאֵם שלחה מרצונה את בתה אל המרננת – והתדמה כי כוחך גודל מכוח האם? ואף אם אמת בפיך, שמאונס שלחה, מחמת עניה ומצוקתה, הרי המרננת אינה “הורגת” את הנערה, כפי שאמרת, ואין היא עושה בפועל כל רעה בקחתה את הנערה אליה. ואין אפוא שום חוק, שיעניש אדם על חשד שחושדים בו, שיעשה מעשה רע. ואף אם נניח שעצם לקיחתה את הנערה אליה הוא בגדר חטא – הרי איש לא יוכל לצאת נגד המרננת הזו, לא נשׂיאי העדה, לא הרָב, לא עורך דין וגם לא אני, שכן הכל יודעים שידידיה ומאהביה, הנכבדים והמוסלמים, הם “חומה” לה. אבל עם כל זאת רוצה אני לקחת דברים עם המרננת, לא על פי רצונך אלא מרצוני לשמוע דברים מפיה על המעשה הזה, כי הכרתי פעם את המרננת הזו ונוכחתי בטוב לבה ובתבונתה. אמנם קיים מעצור, או מניעה, לפני: אין אני יכול לקרא לה לבוא אלי, כי אין לי כל זכות לכך ובודאי לא תאבה להענות לי, אם כן אצטרך לוותר על כבודי וללכת אני אליה. בו ביום שלח אבו ג’מיל שליחו אל המרננת לאמר: ברצון אבו ג’מיל לסור אליה לענין מה. אם תאוֹת לו, תקבע היא את השעה. כהפתעה רבה היה לה דבר השליח, אבל מיד קיבלה וקבעה את הזמן: מחר בערב אחר סעודת ערבית. בשעה הקבועה קיבלה בעלת הבית את אורחה ברוב כבוד ויקר והושיבתהו בראש ספה רכּה בליוואן (אכסדרה) המואר אור מלא, רך וטוב, והיא ישבה בקצה השני סמוך לו. משבי־רוח קרירים היו חולפים ועוברים על פניהם כפעם בפעם. אחר דברי נימוסים ושבחים הדדיים, כנהוג, ותוך שתיית משקה קר וטעימה מפֵרות משובחים, פתח אבו ג’מיל לאיטו: אשער שבקורי זה מביאך, גברתי, לידי סקרנות כל שהיא, לפיכך לא אשתהה עוד בשיחי. – לא אכחד, אדוני ונכבדי, סקרנית אני לדעת מה גרם לאישיות נעלה כמוך להטריחך לסור אלי. – מיד אודיעך. אך אבקש ואקדים רק עוד משפט אחד: הרשיני, סית (גברת) בּדיעה, ואדבר אליך בלב גלוי, בלשון פשוטה, בלא לחפות על משהו מטעמי נימוסים או כיווּנים צדדים. – דבר נא אדוני ככל שתאבה, הן לכבוד לי לשמוע דברים מפי איש נבון וחכם כמוך. – בכן, הפעם, סית בּדיעה, לא באתי לבקש נדבת ממון מידך כבואי אז, לפני שבע, שמֹנֶה שנים בערך; הפעם הביאני אליך ענין אנושי אחר, שהוא, כפי שסוּפּר לי, לא כשוּרה בידֵך. ובאשר, כמובן, אין לסמוך, ואין לדון על פי השמועה, באתי אליך, לשמוע במישרים דברים כהווייתם מפיך. אבל עלי להבהיר דברי: לא באתי כשליח מטעם איש ולא כעורך דין מצד מי שהוא, אלא כשליח עצמי מרצון עצמי. והאמת: חפצתי לראותך שנית, אחר תקופה ארוכה קצת, ולשמוע שנית לשׂיחך כי נָעַם לי שׂיחך בשעתו וטעמו נשאר שמור עמי עד היום. בודאי תאמיני לדברי, באשר אין לאיש בגילי צורך לדבּר מחמאות לאֹזן אשה. – מה מאד ינעמו וגם ייטיבו ללב דברים כאלה, מפי איש־בינה נעלה כמוך. – בכן, הוּגד לי, שלקחת אליך נערה בת עניים, כּחילה לַאטִי, אמנם ברשות אמה וברצונה, אבל קרוביה, בני משפחתה, דואבים ומֵיצֵרים על כך בחשבם, שהאם בקלוּת דעתה ומחמת דוחקה ומצוקתה, נכשלה בצעדה ועשתה מעשה אשר לא ייעשה; ואילו אני, כפי שהקדמתי בדברי, לא אוכל לחווֹת דעתי כל עיקר בטרם אשמע מפיך מהו המעשה שנעשה, כלומר: מה תהיה תכלית הנערה בביתך, אם ברצונך – הודיעיני דברֵך. – כרצונך אדוני אסיח לך דבר המעשה לתומו, עד פרטי פרטיו. לקחתי את הנערה אלי בראותי בה זולת יפיה, רוב חנה וקסם דמותה, גם מתּוֹת־שמים ממעל: תבונה, עירנוּת, חן ושׂכל טוב. לפיכך אקוה, שבין יָדַי תתחנך בדרכי נימוס, ביושר־לב, להיות תמיד דְבָרָה אמת ורוחה נכונה ונעלה. ואשר שאלת – מה תכלית המעשה. כלומר: מה יהיה גורל הנערה בחייה, הריני להגיד לך דבר דבר לפרטיו. התכלית היא אחת: להיות מרננת, אם תרצה בזאת; כי בימי שהותה אצלי, עד שתגיע לפחות לגיל שמונה עשרה או, אולי, לגיל עשרים – לא תאוּנה לה כל רעה, איש לא ישׂים ידו עליה, תמה ושלֵמָה תהיה כביום בואה אלי; וחפשיה תהיה, בשהותה אצלי, לצאת ולבוא כאוַת נפשה, מובן, תחת עיני הפקוחה עליה. ואז, בהגיעה לבגרות גמורה, הברירה בידה, אם להשאר עמי, להיות מרננת כמוני, או ללכת באשר תבחר לה. ועם לכתה מעמי – אם תאבה ללכת – הענק אעניק לה ככל אשר אוכל למען תמצא טובה ונועם בחייה. הנה זה “המעשה” ו“התכלית” כאשר ביקשת לדעת ואדמה כי עתה ברור הענין כולו לעיניך. – הסליחה ממך, סית בּדיעה, אכן הענין בכללו ברור בעיני לחלוטין, חוץ מעצם הענין, משל כאילו עומד לפנַי גוף שלם ונאה אך חסר בו דבר אחד: נשמה, רצוני לומר: טיבה של המרננת עצמה, מה היא? מה ענינה? מה המוּשׂג “מרננת”? כי על טיבן של מרננות אנו יודעים מפי הבריות, מפי רבים ושונים, אבל לא מפי מרננות עצמן. אם תרשיני לבקש זאת ממך, הואילי בטובך והַתְחִימִי (הגדירי) עצמך בעצמך, אם לא אהיה מכביד עליך מדי. – לא אדוני, אין בזאת כל הַכְבָּדָה, בחפץ לב אמלא רצונך: מרננת כמוני (ויש אחרות, אמנם מעטות, כמוני) היא אשה השָתָה את האהבה יסוד חייה, או עצם חייה, אבל אהבה רעננה תמיד, חדשה תמיד, אמיתית תמיד. על כן אהבה כזו, כל שעה זמנה, כל השתוקקות שעתה, כל מקום מסגָדָה (מקדשה), כי יסודה היא האמת; והאמת הן היא יסוד חיי אדם. לכן, מרננת אמיתית לא תשׂא כל חוֹנף, כל כּזב או כעוּר באהבתה. ולפיכך אוהבת מרננת את אשר תחפוץ, בעת שתחפוץ, כמה שתחפוץ. אולם אל תדמה, אדוני, כי אין כל מעצור ואין כל סְיָיג לפני המרננת. לא כך. יש כאלה בחיי המרננת, הלא הם: השקר הכֵעוּר והעַוְלָה. שכּן, כל אהבה, שמקוֹרה באחת המידות השפלוֹת האלה, שׂנוּאה היא למרננת. הנה זה דברי לאמיתוֹ, אדוני. ההרויתי, אפוא, נפשך מצמאונך לדעת מהי מרננת? – אמרה בחיוך קל. כן, גברתי הנעלה, אכן שִבַּרת צמאוני, אבל לחצאין, רצוני לומר: עדיין צמא אני למענה שָלֵם בדבר הנערה הבאה לביתך, כי, אולי, טוב ונכון דרכך בשבילך, אבל מה זכות, או רשות, בידך להוביל את הנערה בדרכך? אכן הקדמת ואמרת, שבבוא השעה תבחר לה דרכה כרצונה, אבל, הלא תודי גברתי, אף אם תבחר בדרכך מרצונה הטוב, הרי תעשה זאת מכוחך, מהשפעתך, מאשר תהיה שנים מספר על ידך ובכן, אם לא במישרין אבל בעקיפין, אַת תהיי הגוֹרם לבחירתה, כי לולא לקחתה אליך, לא היתה רואה ולא היתה יודעת כלל דרך חייך. ואיזו זכוּת, אפוא, לך לקחת גורל־חייה של הנערה בידך, כי תלך בדרכך, שהיא, אולי ואולי, דרך ליחידוֹת, למוּעטוֹת, למיוחדוֹת, ותעזוב דרך הרבות, דרך המלך, דרך כל האדם, דרך הנישׂוּאין בחוּפה ובקידושין – התאמרי, אפוא, כי יש בפועלך זה מן הצדק ומן היושר? החרישה בדיעה רגע ארוך בשוקעה בהרהוריה, בה בשעה שהביאה המשרתת נרגילות לעישון וקהוה ריחני. אחר פתחה לאיטה ואמרה: סבורתני, שלוש תשובות בפי לשאלתך: ראשית – הנערה כחילה שייכת, לפי קסמי יופיה ויתרון סגולותיה, לַמעטות ולַמיוחדות בנשים, על כן אין הכרח שתהיה דרכה כדרך כל נערה. דרך המלך – כפי שאמרת – היא דרך לרבים, לכלל־הנשים. הדרך הפשוטה – לפשוטים, הרגילה לרגילים, הבינונית – לבינוניים, ואולם לטובות ולמפוארות בבנוֹת, לאלו אשר חננן האל בִיקַר הסגולות והעניק להן משפע טוּבוֹ ומִרמזי־חסדו, אאמין כי לשם כך רוֹממן האל מעל רבות, כדי שתענקנה אושר ואהבה לרבים – ומה לאלו ולחופה וליום כלולות? שנית – דרך המועטות, היחידות, נעלה היא, כשם שדרך הצדיקים והישרים בבני אדם, נעלה היא. ואמר המשורר:

תְּגַנֵּנוּ יַעַן מִסְפָּרֵנוּ מוּעָט

אָמַרְתִּי לָהּ: יַעַן הָאֲצִילִים מוּעָטִים.

ושלישית – מציאות כּחילה בקרבתי, תחת השפעתי, לא תחסום לפניה דרך אל העולם. עינַים לה לראות, חפשיה תהיה לצאת ולבוא והיא תראה ותדע גם דרך הרבים, דרך החופה והקידושין – ותבחר באשר תבחר. השיב לה אבו ג’מיל: אמנם דבריך נאים בצורתם וכאילו צודקים בתוכנם אבל זאת רק למשמע אוזן, כי הלא תודי גברתי, אשר עצם דרכך נוגדת לטבע וגם נוגדת לדבר אלהים. אללה, ישתבח ויתעלה, ברא איש ואשה למען המשיך קיומם, להקים משפחה; והמשפחה היא גרעין החברה האנושית והיא, אפוא, יסוד האנושות, בלי משפחה הן תכלה חברת האדם – מיהרה בדיעה ותען לו: שמעני נא, אדוני, הן עורך דין אתה וההגיון יסוד מחשבתך. אם כך, איכה תאמר, שדרכי נוגדת לטבע? והרי אני חלק מן הטבע, משהו מהטבע, ולכן דרכי אינה נוגדת לטבע. היא אמנם לא דרך הרבים, אבל בטבע דרך גם למעטים. ואשר אמרת כי גם לדבר אלהים נוגדת דרכי, אגיד לך: אם כי איני יודעת ספר ולא קניתי חכמה בבית־ספר, רבות חשבתי בענינים כאלה (אגב, למרננת די זמן לחשוב ולהגות ולהזות) ומעצם טבעה עושה דרכה המרננת בהתבוננות, בשיקול־דעת, במחשבה. לכן רבות שאלתי פי משׂכּילים וחכמים ענינים מענינים שונים, ולא פעם אמרו לי במפורש, שמצאו כמה וכמה מדעותי מתאימות לדברים כתובים בספרי חכמים. ועוד בראשית דרכי, ואני אז בת עשרים ושלש–עשרים וארבע, הזמנתי פעם “חכם” בתורה ידוע אצלנו ולקחתי דברים עמו. מתוך שׂיחוֹ נוכחתי לחלוטין שאין דרכי מנוּעה או אסורה מן התורה, באשר תמיד, כל ימות האדם עלי אדמות, ובכל ארץ מן הארצות, היו מצויות נשים בדומה למרננות. וזולת זאת, האם אמרתי, שדרכי היא האחת בחיי אנוש וכאילו אני “משאלה” (כביכול) אסרתי את הנישואין וגזרתי על החתונות למען הביא – האל יסתירנו – אבדון על האנושות – הן הפרזת בדברים ללא צורך… – הסליחה ממך, גברתי, שוב נראים דברך כצודקים לשֶמע אוזן בלבד. אולם אם אגיד דעתי בגלוי בזה הענין, אל נא תראי בדברי פגיעה כל שהיא בכבודך. רצוני לומר: מדבריך נראה, שלא זכית, או לא היתה לך הזדמנות, לראות באושֶר ובנועם אשר בחיי משפחה, בהסתופף בנים ובנות, נכדים ונכדות, בשמחות וגיל בבית־אבי־המשפחה והיא ברכת אלהים על עבדיו – וברכה זו לא תתכן כי אם בחיי נישואין, בחופה ובקידושין. – לא נפגעתי מדבריך, אדוני. אולם הדופק על דלת חברו יהא מוכן לקבל מענה. ואנו שנינו הן דופקים איש על דלתות לב רעהו ועלינו לקבל מענה איש מרעהו: תסלח לי, אדוני, אם אגיד: טעית, באמרך, אשר לא אדע ולא אכיר באושר חיי המשפחה. ראה אראה ושמוע אשמע יותר מדי כל הימים. וזאת אשר אני רואה בקשר הנישואין: לפשוטים בעם, להמוניים, לחסרי הדעת – והם מרבית האנשים, לאלה – הנשואים הם קשר, המתיר להם להכות את האשה בזעמם כהכותם את הבהמה; טובים מעט מאלה הם הבינוניים, בעלי דעה כל שהיא, אלה לא יכו את האשה, אך יזלזלו בה ולא יתחשבו בדעתה, כי האיש שׂוֹרר בביתו כשליט יחידי, ואילו הטובים מהם, “הנכבדים” ו“החשובים” לא יכו נשותיהם ולא יזלזלו בהן “רק” יבגדו בהן ככל שיוכלו (אני משתמשת במלה “בגידה” כמקובל בעיני כל, אך בעינַי אין הם בוגדים אם משתוקקים לשעה קלה לאהבה חיה, רעננה, נאמנה) ורק מעטים מאד, אולי זוג אחד מאלף, חייהם בנישואין טובים בשלמות כמעט. כך רואה אני בכלל קשר הנישואין בארצותינו, ארצות המזרח (בלא לדבּר כלל על נגעי הנישואין בארצות המערב, כי שם גדולה הרעה ורבה התסבוכת שבעתיים); אולם, גם פה וגם שם, מרבית האנשים מכל הסוגים ומכל המעמדות ייכּספוּ ל“אשה זרה” וכל גבר כמעט לא ימנע עצמו מהיות עם אשה אחרת, אם רק יעלה במזלו, אם רק תפול הזדמנות לידו. וכלום דרך־חיים זו היא בעיניך צדיקה וישרה? אין זו אלא דרך מקובלה, קדומה, עתיקה, והאדם דָבַק בה והסכין לה, כדרך שאדם יתרגל אל ענין רע, עדי לא ירגיש ברעתו. וגם אם תאמר לי, שברית־הנשואים צוּותה לאדם מפי אללה, אגיד ולא אכחד: אין זה משכנע אותי, כי פגעים רבים הנחיל הבורא לאדם: מחלות אנושות, הסרטן והשחפת וכדומה, וזוועות ומלחמות וכיוצא בזה, אשר לעולם לא נוכל להשיג למה ברא הבורא כל הרעות האלה ולמה הנחיתן על ראש האדם; וקשר הנישואין הוא אחד הפגעים הקטנים אשר ציוה אלהים לאדם… משהפסיקה דברה, היה אבו ג’מיל מושך עשן מצנור הנרגילה שאיפות ארוכות תכופות. אחר פתח ואמר: ראי נא, סית בּדיעה, הריני מקדים ואומר: אשר אגיד באזניך עתה, לא אליך אתכוון. אַת אל נכון בעיני יחידה, חשובה, אבל האומנם תראי יתרון־טובה ונועם בדרך המרננות? האומנם תאמרי, שאשה, שפוגעת בכבודה יום יום, שנותנת עצמה כל הימים לזה ולזה – היא טובה וישרת־דרך? הנעלם ממך מצב הנשים האלה “בבית השחור”? הטרם תשמעי על זוועת הכיעוּר, החלאה והסכנה אשר שם? האין זאת הרעה שבדרכים? אך כילה דברו נחפזה המרננת לענות לו: על הכיעור, על החלאה ועל כל הרע אשר “בבית השחור” אתה יודע ודאי, כשם שיודע כל איש מן הרחוב, אשר לא האשה אשמה בכל אלה, כי המֻגְ’תַמַע (החברה), המשטר, השלטונות, הם האשמים, אשר לא יטריחו עצמם לתת דעתם לכונן שם תנאים וסדרים טובים ומצויינים, אשר ישׂימו את הבית השחור לבית לבן, כי יתאים לתפקידו: להעניק לצמאים והעמלים , למרי־נפש ולשבורי לב, קורטוב אושר, שעה של חדוה ממקור החיים והטבע. ואולם רע מזה אמרת על האשה “בבית השחור”. מה מאד ידאיבו לבי דבריך. הגם אתה, חכם ומשכיל, איש משפט ודין, היודע נכונה מַסבוֹכֵי החברה, המכיר נגעיה ומדוֶיה, הגם אתה תאשים את האשה, ש“נותנת עצמה”, או, כמו שאומרות הבריות “מוכרת עצמה”. אם נאלצת היא מתוך אכזריות המציאות לעשות זאת? הגם אתה תביט בעין צרה ועכורה אם האשה מקדישה עצמה למען עצמה, למען קיומה? האין, אדוני, זכות לאשה לתת קסמי גופה למען קיומה, כאשר יתן פועל את כח שריריו למען קיומו? מי הרשה לגבר לשׂים עצמו שופט על האשה? מדוע לא יפצה איש פיו כשהגבר הולך אל אהובתו, אל פילגשו, או אל הבית השחור, ואילו כשהאשה עושה מעצמה כרצון עצמה, כל פה וכל לשון ישפכו אָלָה וקללה על ראש האשה כאילו מוסדי ארץ יִמוֹטוּ ועמודי שמים יִמַקו. לא אדוני, מותר לחלוטין לאשה לעשות מעצמה כל אשר ברצונה, כי היא של עצמה ולא של שום איש זולתה; והיא, אפוא, אינה “מוכרת” עצמה, אלא היא מעניקה מנדבת לבה חן וחסד, גיל ונחת, לאשר נראה לה; אשה כזו לא כושלת היא ולא חוטאת ולא פוגעת בסדרי החברה, נהפוך הוא: היא מתקנת ומישרת עיווּתי החברה עד כמה שידה מגעת; אשה כזו יש ותקדיש עצמה ותתן עצמה למען חסד, למען פדוּת חיי אדם. עתה סלח לי, כי הנה משכתי לשוני מדי, אם כי לא מרצוני כי אם מרצונך. ועתה, אם תרצה משוך אתה לשונך ככל שתרצה. גָמַע אבו ג’מיל ספל הקהוה בפעם השניה, התיישר במקומו ואמר לאטו: לא אראה צורך להוסיף דברים. דיי מה ששמעתי מפיך ודַיֵך מה ששמעת מפי. אך אשוב לרגע קט לעיקר שיחתנו בדבר הנערה כחילה. אני על דעתי אני עומד: גם לפי טעמך – אין הצדק עמך, שהרי כחילה שייכת לעצמה ואינה שלך ואיך תעשי בה כאילו היא שלך; אבל, לשוא נוסיף דברים, כיוון שהעתיד, ביחס לכחילה, נעלם מאתנו – ואין לדעת אם רע יהיה מעשֵׂך או טוב. ובכלל בשיחה זו שבינינו, דומים אנו לשני אנשים, שמדברים איש מול רעהו ממרחק רב, מקצה העיר האחד אל הקצה השני, לפיכך אין הם קולטים אלא דברים בודדים, קטועים, איש מצד רעהו. אף אנו, שנינו, המרחק בינינו הוא הזמן. את אולי באורח פלא שׂריד מתקופה קדומה, מן הימים אשר האדם היה עוד בנעוריו עובד את אלוהיו בדרכים דומים לדרכך. ואולי הקדמת לבוא לתקופה העתידה לבוא באחד הימים. ואגב, ברצוני להגיד: גם אני מצאתי בדבריך כמה דברים שנאמרו כבר בספרים. וגם לא אכחד: בכל זאת, עם ששונות דרכי־מחשבתנו, לא נתאכזבתי מפגישתי עמך. נעם לי שׂיחך. הכרתי הפעם יותר רגשות אנושיים שבלבך. גם למדתי לדעת טיב אָפְיֵך ויקר סגולותיך. ועם התכוננם לקום, נשמע קול בדיעה בדברה רתת: אודך, אדוני הנעלה, על דבריך אלה, הן ירעד לבי מגיל בשמעי דברים כאלה יוצאים מפיך. אכן למשׂכּילים תהלה, אשר בדברם יְסַעֲדוּ לב ונפש. העטרתני בדבריך, כן תֵעטֵר במתוֹת שמים ממעל. היא ליותה את הישיש בברכות ושלומות עד שער החצר.

 

XII    🔗

ימי מסעיו של חג' רשיד ארכו כחודש ימים. הוא שב בטרם תתקבל כּחילה בבית בדיעה, והיה פוקד את בית־בדיעה כרגיל. אז היה חוזר כפעם בפעם וחוקר ברוב סקרנותו את פי בדיעה, כי תספר לו את אשר הבטיחה לגלות לו מן הצפונות והטמונות אשר בחובה. והיא יש והודיעתהו במתינות ובנחת, כי הנה קרובה השעה שתספר לו הכל, ויש ואמרה לו, כי עוד תקצר ידה להגיד לו דבר. וחג' רשיד נאלץ להבליג על רגשי סקרנותו. אך בדבר הנערה כחילה לא גלתה לו מאומה. כשסר אליה בפעם הראשונה, אחרי שובו ממסעו, שאל וחקר לשלומן ולמקומן של קרובותיה אשר היו בנשף באותו ליל שבת. אך היא היתה כמתחמקת מדבריו וענתהו יבשות וקצרות, כי הן שבו לבירות לעירן, ימים מספר אחרי צאתו למסעו. ביום השלישי להתקבל כחילה בבית בדיעה אחר סעודת שחרית, ישבו שתיהן בקצה החצר תחת הגפן (הנסמכת על כמה קורות התקועות לרוחב בפנת החצר) ושזרו חוטי משי דמשקאי בפלך להכינם לעבודות הרקמה. בשני הימים הראשונים היתה כחילה כאורחת והיתה כמתבוננת בחצר ובחדרים, מתרגלת בעניני הבית ושומעת לדברי בדיעה, בספרה כה וכה על עֲברה, על ימי נעוריה ועל ראשית צאתה אל החיים. שעות רבות ישבו יחד בשני הימים, שׂחקו בקלפים משחקים שונים, וגם למדה מבדיעה כמה דברי שעשועים ומשחקים “סודיים” בקלפים, ושמעה מתוך כך לספוריה ולדבריה. והיום בשעה מאוחרת בבוקר, כשישבו לשזור חוטים בפלך – תוך כדי שיחה בעבודה – פתחה בדיעה כבדרך אגב ואמרה: הנה אני דברתי וספרתי לך בשני ימים אלה כמה וכמה ספורים – ואַת לא השמעת לי כלום, כאילו ילדה קטנה את, אשר לא ראתה ולא ידעה מאום מן העולם. ספרי את מאשר אתך; הנאה כי תסתירי ממני מכל אשר אתך בעת שאני “מכרתי” לך כל כך הרבה? – אני באמת הנני כילדה קטנה: אמנם יודעת אני מעט מן העולם, אך ראה לא ראיתי, כמעט מאומה. מאין יכלתי לראות? מבית־החרושת? מרחוב ה“תלה”? (רחוב דלת־העם) כמו אצלך, בליל הנשף, לא ראיתי מימי… אך עתה אתך אני מקוה לראות… – אמרה בפנים מאירים. – האומנם אינך מסתירה דבר ממני? לא היו לך, למשל, עניני אהבה עם אחד הבחורים? חי ראשי – לא. האכחד ממך? מדוע אכחד? היו שחזרו אחרי – אך נפשי היתה תמיד… איך אגיד לך? נפשי היתה מרה עלי… מדבר חיי ביתנוּ. אף כי בלבי נמשכתי אחרי בחור זה או אחר… אך רק בלבי. – ומדוע לא נתת ללבך את רצונו?… מדוע לא גלית את חפץ לבך?… – מפני… שאלה אשר חפצתים בלבי לא היו מסוגי… “מבני־הגדולים” הם… ולא קרבו אלי; ובאלה שקרבו אלי – לא חפצתי… כי נמוכים היו בעיני… אני גאה… – ידעתי “זאת גאוה”… אבל כך היא האמת… – אאמין לך, חביבתי. וזה אשר רציתי להגיד לך טרם כל: את תהיי כבבת־עיני ואוהבך כנפשי – אם תהיי נאמנה וגלוית־לב אתי. אוהבת אני את האמת והגלוי. דעי, אחותי, בשקר וכזב לא השתמשתי מעולם, אלא רק לעתים רחוקות, מפני ההכרח, מפני טובת איזה ענין. אך את מידת החונף והכזב, את “האחת בפה ואחת בלב” – אשנא ואמאס. לא אחד ולא שנים מן הגברים שהתהלכו סביבי, גם גדולים וגם נכבדים, גרשתי ושִלחתי מפני, בעבור היות פיהם ולבם לא שוים; ולא יראתי ולא חששתי… – ואני לא רק שלא הלכתי בכחש ובחונף עם שום אדם, – כי לא אינה לי המקרה כדבר הזה – גם לא אדע למה לאיש ללכת במרמה ובכזב? מה יאלצהו לזאת? ומי יכריחנו ללכת עקלקלות? – תחיי לי לטובה בעד דבריך הטובים; עתה, אחרי הרגישי נאמנה כי ישרה וטהורה לשונך, עתה רוצה אני לשאלך גלוי וישר: ואותי – התאהביני? החשה את בלבך אהבה אלי, או כי באת אלי לפי רצוני, לפי עצת אמך, או אנוסה – על־פי המצב?… כחילה הפסיקה לרגע את שזירת החוט שבין אצבעותיה, הביטה אל פני בדיעה מבט קופא, הרהרה רגע קט בינה לבין עצמה ומהרה לענות: אם אגיד לך את האמת – אולי לא תאמיני, אך אני אומר את אשר ארגיש: מן הרגע הראשון שבאת אלינו, באותו הלילה, כשעברנו לדירה החדשה, דבקה נפשי בך. וכשהיינו פעם שניה אצלך – כמו חצבת לך “חור” בלבי. אוהבך כאשר אחוש אהבה לאחותי הקטנה. אַת שכנת בסתר בחדרי לבי, לא חדלתי מחשוב בך. השתוקקתי לראותך בכל יום ויום. ואם לא התאמצתי לפגשך ולראותך – היה זה משום… (עתה אגיד לך את האמת) משום שיראתי… אכן כך… יראתי ממך… וגם חששתי, פן תרגיש אמי כי נמשך לבי אליך – ואצערנה ואקשה את רוחה; אבל כמה טוב ונעים, כמה נמלא לבי אהבה אליך כאשר הסרת אז בידך את צעיפי האבל מעלינו! אז היית בעיני, כמו הופיעה אלינו לפתע דודה חביבה, או שארת־משפחה, קרובה ויקרה, והביאה לנו נחמה ואושר!… לא ידעתי – מדוע, אך כך הרגשתי ברגע שהרחקת בידך את צעיפי־האבל – ופניך היו כה נוהרים ועיניך כה טובות… וכאשר היינו בנשף בליל שבת – נשבעתי בסתר בלבי, שאבוא פעם ואגלה לך, כי אוהבת אני אותך, לא לשום תכלית, רק שתדעי אשר בלבי עליך. ואם התאפקתי מדבר דבר אליך, עשיתי זאת מפני אמי, פן תכאב בלבה… כי היא “ככה”… תמה וטובה… ועוד חפצתי להגיד לך: כשנתת לי את העֲדִי, את “הלב” – לקחת את לבי כליל! חפצתי להשיבו אליך למחרתו ולאמור לך: למה לי “לב” זה? הן רואה אני כי תאהביני… הן נתת לי את לבך אשר בקרבך… די לי… רב לי… וכמה ימים ושבועות חשבתי למה נתתיהו לי? ומה ידחף אותך לאהוב אותנו?… האם רק אהבת חסד היא, צדקה ונדבה, או כי יש לך איזו מטרה וחפץ מסותר… זה חפצתי לדעת… אך עתה גם זאת לא אחפוץ לדעת. אני שמרתי וידעתי את צעדי אישנו הטוב, שאוּל, ואת דבריו, ואמרתי בלבי: אחפוץ להיות אתך… לחיות אתך בבית אחד… להית כמותך… כמו שאתּ… ואיך שאתּ… וקבלתי בלבי לשמוע ולהקשיב ולהבין ודעת את רצונך… בדיעה לא עצרה כח להבליג על רגשותיה, גחנה לפתע אל כחילה, הושיטה זרועותיה, הניחתן על כתפי חברתה הצעירה והערתה על פניה נשיקות אהבה חזוק ונשק ואחר – עלו פרצו דמעות חמות מעומקי לבה והיתה מגמגמת: “אל תיראי… אל תחששי… דמעות־גיל הן… דמעות־שמחה… ישמרך אלהים מכל פגע רע… ישלם האל לך כפעלך… אהובה… טובה…. יקרה…” ואחר פרשה את כפיה באמונת אומן, נשאה ראשה למרומים, והיתה שופכת שיחה: "אודך, רבוני, כי הישרת פעמי רגלי בדרכי… כי הנחֵית אל ביתי את הנערה הטובה והיקרה… חסד הוא מעמך… ברכת־טוב מידך הרחבה, הגדולה… תקצר לשוני להודות לך, רב הטוב והחסד… וגם מעיני כחילה נזלו דמעות בשמעה את שיח־תפלתה של בדיעה בְּהמוֹת רגשותיה בלבה. אז ישבה בדיעה ואמרה: – הנה ברגע הזה קמה בריתי אתך ותהי לקשר אמת; האל חונן אותי בבת גדולה ומושלמה… לא כחניכת־חוץ תהיי לי, כי־אם כבת נאמנה. ואני היה אהיה לך לאם. כי ראה ראיתי אשר ברכת האל אַתּ, השלוחה אלי מעמו. ועתה לא אוסיף להרבות דברים אתך כאשר דמיתי, כי אמרת בעצמך וגלית לי את לבך לאהבה אותי, ולהבין ולהקשיב. – רב לי בזה. ועתה אגלה לך אך חפץ אחד אשר עם לבי: במשך הימים הבאים – אם ירבו מאד ימָשכוּ כשנתים ימים – יהיה עליך להסביר פנים, פני חבה וידידות לחג' רשיד הנעלה. איני מכוונת כלל כי תחלקי לו אהבה כל עיקר. רק כי תנהגי עמו כמו עם איש הבית. ומידו לא יאונה לך כל רע. והן נפשי יודעת מאד, כי לבך, לב צעירה, יכסוף לאהבת בחור־צעיר. אך הנך פרח צעיר ונפשך צמאה לאהבת־נעורים. ידעתי. בי נשבעתי! בקש אבקש לך במרוצת הימים, אהוב־בחור, צעיר לימים, אשר יהיה ראוי ויאה לך, כטוב לבך וכטוהר אָפיך, ואשר תמצאי אַתּ בו נועם ושכרון־אהבה – זאת הבטחתי לך. אך עד בוא עתּך תחלקי רק חבה ונעימות לחג' רשיד… וברור ומפורש אגיד לך: אַתּ תהי גברת עצמך ובעלת נפשך לנהוג כפי רגשותיך. לא ישלוט הוא עליך, כי את על עצמך – כאשר הייתי אני בימי חיי. ואני הכרתי את האיש, גם חנכתיו כרצוני – וידעתי את נפשו. אני למדתיו לכסוף ליופי, אני תרגלתיו לעבוד אותו ולא להעבידו, לשאתו על כפים ולא למשכוֹ כסרח העודף… הבינותיני, בתי? – אבין קצת… ואני אבטח בך, כי את תוריני את אשר עלי לדעת ולהבין… – תחיי לי בעד טוב לבך ונועם דברך. והן המשיכו בדבריהן ובשיחתן עד חדוֹר קרני השמש אל תוך סוכת־הגפן וקמו והלכו אל אחד החדרים הקרירים.

ולמחרת היום, לפנות ערב, בא חג' רשיד במרכבתו לקחת את בדיעה לטיול בסביבות העיר, כאשר קבעה בדיעה את הדבר מראש. את אזני כחילה גלתה מקודם על דבר בואו ופקדה עליה להשאר בחדר ולהרָאוֹת לפניו; אך את אזני חג' רשיד לא גלתה במאום. לפנות ערב, כשבא חג' רשיד לעת הקבועה, ובהכנסו לחדר – ישבה כחילה על יד בדיעה ושזרה חוטי משי בפלך. חג' רשיד היה כמופתע למראה עיניו ועמד רגע משתאה. הן קמו שתיהן לקראתו מצטחקות, שקטות ושלווֹת, ודרשו לשלומו בהסברת פנים. הוא נגש והושיט ידו לבדיעה ואחר לכחילה. – אני מוכנה ומזומנה ללכת, רק אשים רעלתי עלי – אמרה בדיעה. היא נכנסה אל החדר, שהתה שם שני רגעים, יצאה ברעלת־משי יקרה ופקדה לאמה ולכחילה את דבריה; נפרדה מהן בברכה, ויצאה יחד עמו אל העגלה. הם עברו בין רחובות סואנים ורועשים, וחג' רשיד ובדיעה היו מחליפים שיחה על חדשות היום ועל עניני הרגע, ונועצו באיזו סביבה יבחרו לטיוּלם. בדיעה אִוותה להיות בשעות הארה בסביבות הכפר ד., בין אשדות המים אשר לפלגי הנהרות של “הברדה” (אמנה). כשיצאה העגלה אל המרחב אשר מחוץ לעיר, פתח חג' רשיד, מבלי יכלתו לעצור ברגשי סקרנותו, ואמר לאטוֹ: – רואה אני כי הבת, כחילה, אצלך… האם גם אמה פה? השבוּ שנית מבּירוּת? – הן לא נסעו כלל, מפני… שכאן מקומן… – כלומר?… – תסלח לי שטפלתי שקר קטן בכל הענין הזה – אמרה מצטחקת – הן דמשקיות, משפחתן בדמשק מאז ומכבר… – האמנם? ולמה חמדת לך לצון כזה? ואין זה דרכך – מדוע רמיתיני, חביבה? – כי לא הייתי בטוחה בכל אשר אויתי וקויתי. ולמה, אפוא, אדבר ואין בפי נכונה? – ומה אוית וקוית? מה רבו מעשיך ושרעפיך! האם לא הגיעה עוד השעה שתפרשי לפני את אדרת־הכשופים אשר תארגי במסתרים? – אמר בצחוק שפתים – עד מתי תוליכיני בכחש ובמהתלות? עוד מעט קט ותפקע סבלנותי… – לאט לך, שׂרי הנעלה, לא כישופים עמי ולא להטי מסתרים, אם כי רגשותי סערו בי ימים לא מעטים. עתה ברצוני לגלות לך הדבר שרמזתי באזניך לפני נסעך. הדבר אשר עמי הוא פשוט ומופלא כאחד, קטן ונשגב גם יחד, גם מבורך ומסוכן כלהבו של סכין, המיטיב לחתוך כחפצנו והגורם לעתים לשפוך דמינו. אך חכה נא לי עד אשר נשב במקומנו, ננוח ואדברה. חג' רשיד הסב מיד את דברו אל ענינים אחרים, כי התבונן וראה בתוי פני בדיעה ובמבטי עיניה כי אכן אחוזים הם עיפות, כאשר ראה לעתים רחוקות מאד בפניה. הוא ספר שנית על כמה וכמה מקרים מעת מסעו, והשמיע לה ספורים וענינים חדשים מעת נסיעתו ושהותו בארם צובא. אחרי כחצי שעה לצאתם את הבית, הגיעו לגנת האשדות. הם עברו את הגדר אשר בקצה הגן, מקום ישבו קבוצות אחדות מבני “הגדולים” תחת נופי העצים, והרחיקו ובאו עד ירכתי המגרש הגובל עם זרם המים, מעבר לאחד האשדות. מיד הביא המשרת אחריהם ספה קטנה לשניהם. את המקום הזה אהבה בדיעה יותר מכל מקומות טיוליה. פה היתה הסביבה נחמדה ושופעת מראות, מזהירים ביפים ובקסמם: זרמי מים ירקרקים מכוסים קצף לבנבן – מעוז המפל הקרוב – עברו וגלשו בעוז ובהדר; המוּלות המים הרבים העזים, הנופלים מן האשד הקרוב, הגיעו לאוזן כמו הגיחו מתוך איזה מבוע כביר, שופע תעצומות ורננות לבלי קץ… מימין מכוסה כל המגרש עצי לבנה רמים, ישרים וזקופים, כסוקרי המרחבים אשר לנאות דמשק החובקות אפקים רחוקים. שניהם ישבו כמסותרים תחת סבך עץ־אגוז ענף ועתיק. ממול התנשאו גבעות הררי החרמון עטורי השלג; ומעבר הנהר השני צנחו אל עבר המים סבכי־שׂיח וקנה־סוּף וצמחי־בר למכביר והשתקפו במים בשקט ובשלוה כפולים. הביאו קהוה ונרגילות ומשקה קל וקר. לחוּת ורעננות, צהלת שאון מים נגרים וצפצופי להקות־צפּרים – היו כיורדים בכל עבר ופנה, ונגוהות בין הערבים רחפו על פני האדמה מסביב. בדיעה עישנה את הנרגילה ותמכה זרועה במשענת הספה הנמוכה אשר ישבו בה שניהם. היא היתה כמעטה עליה מנוחת־נפש ובקשה להשמיע דבריה רכות ומתונות: – עתה, הוֹאל שׂרי הטוב, והכן לבך להקשיב לדברי. התזכור, מחבובי, את אשר גלית לי בעצמך מן התמורה, הקלה אמנם, שחלה בינינו, כי חדלתי להופיע תכופות בחלומך ושאתה בעצמך תדאב על כך? ושכן, אני, כמובן, דאבתי פי מאה ממך ואמרתי שיבואו ימים ונר אחר נר יכבה מנברשת אהבתנו ואז סחתי לך, שיש עמי דבר שאולי ישכין חדוה ונועם בחיינו. עתה הגעתי אל אשר קויתי: הבאתי את הבת החמודה כחילה אל ביתי, ואקוה שתהיה עמי כל הימים. אכן עמלתי וגם כאבתי לא מעט, כי אמרתי להפוך, בכל תוקף רצוני, את היגונות לשמחות, המרורות לנחמות, הירידות לעליות. כי הנה, בראותי, או בדמוֹתי לראות, כאילו החלה ראשית הכמישה בחיי וברבות הימים, יהפכו הם, הימים, לקוצים, קמתי ואזרתי כל חילַי להפוך אותם, את הקוצים – לפרחים. אכן, לא מעטה היתה היגיעה. הן לשם כך הייתי צריכה לשנות ולהפוך נפשות בני אדם. ואין קשה ומוצקה מנפש אדם, העשויה אמונות, ומידות והרגלים וחוקים. על כן עצומה היתה יגיעתי. אבל אדמה ואאמין, שרצון האל הוא כי יפלס לו האדם נתיב־חייו בידיו ואז, גם הוא – יתעלה וישתבח – יהיה לעזר לאדם. זאת דרך האדם הרוצה בחיים והיודע מהוּת החיים. עתה הונח לי, אך עלי לאמר לך, אהובי: אהבתי את הנערה כנפשי וכבת לקחתיה לי. רצוני הוא כי לא יאונה לה כל רע וכי תישמר בשלמותה, עד בוא עתּה. שנתים־שלש יארכו ימי כוננותה. בימי התקופה הזו תהיה לך כחילה כבת־משפחה. אהבנה, אפוא ושמור עליה. אל תפגע בה לרעה. רוצה אני כי תהיה כמוני (אף אני בתולה הייתי עד עשרים ושלש לחיי) ובבוא עִתָּה אם תרצה היא, תחלק לך אהבה כפי שתרצה. ובמידה שתרצה. תנאי זה, שלמוּתה וחירותה, הבטחתי לה, לאמה, לשאול נחאס האיש הטוב וגם לה הבטחתי כזאת. אבל אם תאונה לה רעה מידך (לא תבוא ולא תהיה) הנני, בדיעה, האומרת לך: בי תמצאנה, בנפשי. ויד אללה, כמובן, תהיה גם בך. – אללה, אללה – ענה חג' רשיד כמתבדח וכמעלים רוגזו וחום רגשותיו – יזדעזעו השמים וינודו, ותרעד הארץ ותרעש, יום אשר בדיעה הגבירה דיברה… אולם עם זאת לא אמנע מהגיד לך את אשר עם לבי, כי הנה… פיזרת הרבה ואספת מעט, רצוני לומר: דומה כאילו עמלת ויגעת להרים קנטאר ונראה כי הרימות אולי רוטל אחד… או בדרך משל: כאדם שהלך וקנה לו חלקת־שדה גדולה וסיקלה ועיזקה וחרשה וּזרעה והשקה אותה מים לרוב – אבל תנאי התנה שלא תצמיח דגן ולא פרי ולא ירק ואך דשא קל רשאית להצמיח – מה תאמרי לאדם זה? ענתה לו מיד: מחול לי, מכובדי, האמן האמנתי אשר במרבית הימים תוּרגלת בקרבתי לכסוֹף ליופי מלב טהור, לעבדוֹ ברוח נכונה ולא להעבידו ביד חזקה, לשאתו על כפים ולא למשכוֹ כסרח עודף –הטעיתי בך? אכן כל אשר דיברת על עמלי בחלקת השדה נכונה דיברת ויפה הגית, אולם בדבר תכלית המעשה הסכלת ושגית. השדה יצמיח אשר בכחו ובתוכו להצמיח בבוא עתו. כל אשר זרוע בו יפרח, יגדל ישגשג. אם זרע דגן בו לא יצמיח פרי עץ, אם ירק מקשה – לא יצמיח דגן. אולם לא אתרעם על דבריך כי ידעתי קשים גברים לאהבה אצילה כילדים קשי תפיסה. אבל בטח בי ותראה מה חדוה ונועם ישכנו בביתי עם בוא כחילה אלי. לבש נא למצער אורך רוח כגבר אשר רוחב דעת עמו ורוח נכונה בקרבו – ואללה יעניק לנו מטובו וחסדו. ובהכירו אשר תמיד שקולים דבריה בהגיון ובטעם, ביקש להמתיק דברו בפיו. אך בטרם יספיק להגיד דבר שבה ואמרה: עתה ברצוני לערוך יום שמחה לעת בוא כחילה תחת קורת ביתי. שמעני נא: בראשית השבוע הבא, ביום שני, נכין בבית, כבכל שנה, מי־ורדים, ותמצית־ורדים. הזמנתי כמות ורדים רבה מאד. ויערכו ויבשלו את הכל. וביום השלישי בצהרים, תכלה העבודה. בוא אלינו בדיוק בצהרים עם צובחי בק ואם תרצה, גם ידידנו אבו חאמד ותראה אשר אכין לך… – אחכה להפתעותיך באורך רוח, כאשר אמרת, ואודה מראש על הסתום – כי גם הסתום בידך יקר לי. החלו דמדומי ערב פורשים קסמיהם וכובשים את המרחב. תחת צמרת עץ האגוז רחפה פה ושם אפלולית רכה, נעימה ורווית שלוה. הם הוסיפו לשבת עד חשכה.