I 🔗
שלהי ניסן. בוקר־אביב דמשׂקי, קריר, רענן וטוב.
בשעה מאוחרה במקצת, בהישטח נגוהות שמש מבהיקות ועליזות בכתלי־החצר הרמים של המרננת בָּדִיעָה זַכַּאי – יצאה היא, בעלת החצר, אשה כבת ארבעים, מעליית המשכב שבקומה השניה, לבושה חלוּק־לילה עשוי משי צחור ודק, לרחוץ את פניה במי הברכה הצוננים אשר בחצר.
היא היתה עוד אחוזה תנומות קלות, וצעדה אל המעקה של המרפסת; כמתוך רשלנות וחבלי־שנה נשענה על המעקה והקשיבה אל צפצוף מקהלת צפרי הרון, השוהות עוד בין עפאי העצים אשר בחצר; באפה עלו ריחות דקים, נעימים, משיבי נפש מניצני הלימון והאתרוג הפורחים עוד בראשית ימי אייר.
ובהישענה ככה ארוכות ושלוות על המעקה, שולחת סביבה מבטי עיניה היפות, חומות־בהירות, הנראות תדיר כחולמות – היתה כפוקדת את מנעמי החצר הרחבה, ההדורה, המקושטת ברוב טעם ונועם. וכמו הזוך והבהירות השפוכים על זו החצר, כן היתה זוהרת בעלת החצר בעתר סגולותיה: גזרת גו בריא, מלא קצת, וחטוב קוים נאים; ראשה עטור תלתלים שחורים, צפופים ושרטוטי פניה החמודים מפיקים חן רב ואופי תקיף.
ברם ממעמקי חזה של בדיעה עלתה לעת כזו אנחה חשאית, ממושכה, כמו עיפה נפשה למעמסה. היא הוסיפה לשהות נשענה על המעקה ועיניה נצמדו אל שיח היסמין הרך, המטפס מתוך עציץ גדול אל מרומי הקיר. היא חשה עתה חדלון כוחות, וכנושא משא שעמד לפוש, אשר יכבד עליו להעתק שוב לדרכו, כן לא יכלה להעתק ממקומה מפני נטל נפשה הכבד המטריד. היא דמתה כי לקראת אורות הבוקר הזוהרים וריחות החצר הטובים תשקוט ממבוכת נפשה, מהמון סרעפיה אשר אפפו אותה כל ליל אמש (הלילה הזה יותר מכל הלילות באותו השבוע); אך להפך: הנה לעת בוקר כזו ולמול החצר שטופת הזוהר – תתקפה אנחת יגונה עד כדי מכאוב… מה זה ניתק בלבה? מה פשר זה הדאבון? הכזאת יתחיל הרע לבוא על ראש אדם? ההחל אל נכון לההרס מה בנפשה, בגופה? כזאת לא חשה מעודה… הנה, דוקא לאור זה הבוקר כמו יוארו יגונות לילותיה עד כדי צביטה בלבה, כאשר יסמאו קרני שמש מבהיקות את העין החולה, העכורה… הה! האמנם מידו הוא יחלו חייה להעכר?… האם מידו יונף גרזן הכליון על צוארה? היתכן?
ובלא כוונה ולמרות רצונה החלה להסתבך באותו מבוך הספקות וההרהורים שתעתה בו כל הלילה, ושבה לחפש פתרון חידתה, כאדם המוצא מגרעת עצומה בכספו וישוב לספרוֹ בחרדה פעם אחר פעם עד לעיפה: המקרה הדבר שהוא, חג' רשיד אל־אַיוּבִּי, לא סר אליה זה עשרה ימים? האמנם טרוד הוא כל כך, עד כי לא היתה לו שהות לבקרה בימים הללו לא ביום ולא בלילה? המדאגה לה ישלח את מתנותיו ואת הענקותיו כרגיל, או עשׂה יעשׂה כזאת אך כדי להסיח את דעתה ממנו ולכסות את עיניה מהתחקות אחר צעדיו? היתכן כי ימצא גבר כמוהו שלוה בנפשו – מבלי אשר יפקוד את ביתה לוּ אך לשעה שעתים? האם יוליכנה שולל? היסתולל בה? ההופיעה בדרכו אחרת, טובה ממנה, מקסימה ממנה? הכבר הופיעה? ההחל כבר הסוף, סופה של בדיעה זכאי? או אולי “דמיונות” ומדוחי־שוא תראה? שליחיה, קרובי משפחתה, אשר שלחה לארוב ולחקור את צעדיו, קצרי אונים היו לדעת ולהכיר דבר אל נכון… במחסניו אשר ב“שוּק הארוך” איננו וגם לבית הממשלה איננו בא, כלפנים, נעלמו עקבותיו מעיניהם ואין למצאו. ומה ידעו אנשים פשוטים מדרכי איש המעלה ושׂר גדול כמוהו בעיר וברשוּת? דברי ספק ופקפוק בפיהם על “טיולים” ו“נשפים” ואין ברורות בלשונם.
על כן יכרסם הספק בלבה. ואיכה תדע מה הסיבה ומה הגורם לאמיתם? האם רפיון אהבתו אליה הוא הגורם או כי דבר מה אחר ירחיקהו ממנה? אם מרפיון אהבתו – מה גרם ומה הביא לרפיון זה? האם סימני כמישה ראשונים, קלים ודקים, בפניה הם הפוגעים באהבתו אליה? האם עד כדי כך יבלטו לעיניו? הקמט קט או כתם זעיר בלֶחְיה יעכירו עד כדי כך עוז האהבה?
ומה תפעל ואיכה תפעל עתה?
אחרי רגעים ארוכים נראתה לעיניה אמה בצאתה מאחד החדרים שבחצר למטה. בּדיעה היתה כמתעוררת מתנומות והחלה יורדת בשלבי המעלות המבריקות והחלקלקות, בשלחה רגליה בהפסקות קלוֹת מתוך איטיות מרושלת. אמה, אשה כבת ששים, לבושה מדים כהים, פשוטים, בעלת פנים קמוטים אך נאים, צעדה לקראתה בהאירה לה פנים:
– בוקר האור והאושר, בתי, – אמרה – לא שמעתי בצאתך מהחדר – המזמן התעוררת?
– לא, אמא, לפני רגעים קלים… אני מתעצלת גם לקרוא לך… לא שׂבעתי שינה…
– גם הלילה, בתי?…
– כן, אבל בעיקר מחמת החוֹם… גם בחלונות הפתוחים לא נשבה רוח קרירה. אך עתה נשתנה מזג האויר מעט…
מתוך שיחה על נשיבת הרוחות ונעימות הבוקר, על צרכי האוכל, ירקות ופירות, שראתה אמא בצאתה לשוק לפני שעה, היתה בדיעה רוחצת את זרועותיה ואת פניה מצנור המים שבברכה, נגשה אל המראה אשר בליוָאן (אכסדרה) ועשתה באופן עראי וקל את שערותיה.
אחרי רגעים מספר היו יושבות על מחצלת־צבעונין נאה, על יד עץ הלימון. שלש הנשים: בדיעה, אמה והמשרתת תֶרֶה, אשה זקנה גם היא, כבת ששים, ולפניהם כיריים קטנים לבשול הקהוה ונרגילות ערוכות בטוב טעם. בדיעה ישבה באמצע על כר גבוה במקצת, ברכיה כפופות וגלויות לחפשי, ושתי הנשים – מימינה ומשמאלה. אחרי שתית הקהוה וטעימה קלה של עוגה מנומרת בשומשומין, עישנה בדיעה, כבהנאת מנוחות, את הנרגילה. במים שבצנצנת הנרגילה היו עולים ויורדים, כמפזזים ומכרכרים, מספר פרחי לימון, אתרוג ועלי ירק קטנים והיו נוסכים בעשן הנרגילה מריחם הנעים והעדין.
עודן יושבות כך והנה נשמעו דפיקות על דלת החצר. מיד קמה חנה, האם, והלכה לראות מי הדופק, שהתה רגע ממושך ושבה.
היא הודיעה לבתה, כי אחד מאנשי “הרחוב”, שאוּל נַחָאס (נחשן, בעל בית חרושת קטן לעבודת נחושת), מבקש לדבר אתה בענין מה – אם ברצונה להראות לו את חסדה ולשמוע את דבריו. אף כי בּדיעה לא הכירתהו כל עיקר – חשבה רגע ואמרה: תני לו ויכנס…
אחרי רגע קט נראה איש, כבן ארבעים וחמש, בעל צורה נאה, זקנו גזוז בטעם טוב, לבוש כפתן קצר ופשוט (אך מתוקן ונקי), צועד מתונות בחצר, כמו היה סוחר או איש עסקים מהוגן, סוקר החצר מסביב חטופות וקצרות ומתקרב אל מקום מושבה של בדיעה. היא נשארה יושבת כשהיתה, הראתה לו כסא קטן למולה ובקשתהו בלשון כבוד לשבת.
היא פנתה אל אמה בשיחה מפורטה על כמה עניני היום והודיעתה איך להוציאם לפועל. האיש היושב היה מתברך בנפשו, כי טוב אשר ניתנה לו הזדמנות ברגעים ארוכים אלה למצוא את עצמו: זו הפעם הראשונה שצעדו רגליו בבית “מרננת” – ומה גם בביתה של אחת החשובות ביותר. מרגע היכּנסו היה כנדהם למראה הזוהר הרב בחצר, המרוצפה חליפות שורות אריחים אדמדמים ושחורים, ועל הכל למראה הקשוטים והצבעים המעידים על אושר, נעימות והרווחה; וטרם יספיק להקיף במבטי עיניו הפּזוּרים את כל הערוך בחצר והנה נפלו מבטיו אל מושבה, אל מרגלותיה הגלויות של ה“מרננת”. רגע קט עברתו סחרחורת ראש קלה, כמו נדנדו פתע את ראשו בכח רב ועיניו קמו רגע מראות; לבו דפק ונשימתו קצרה בחזהו: מחשופי גלילי יריכיה הצחורים, המלאים, הרעננים – הגובלים עד רקמת התחרא של מדיה הפנימים – הממוהו כליל והצמידו את עיניו שם… “מעשׂה שׂטן” – חשב האיש מתוך פיזור נפשו – איכה ידבר עתה את דבריו? במה יתחיל את בקשתו ואיך יערוך את אמריו? הוא ניסה להעביר את מבטיו אל מראות החצר, אל עתרת הגוֹנים והצבעים, החיטובים והציורים, אשר בכמה פינות החצר, למען הסיח את דעתו מעט ממראה המחשׂוֹף אשר לפניו ולמען רכּז עצמו בדברי בקשתו, אך הוא היה מביט בעל כורחו אחת למעלה ושבע למטה… “איך היא יושבת כך” – היה מהרהר – איך היא תשב כך וכמו לא תחוש כל רע וכל פגם?… הלא סכנה… סכנה לעיני הרואה; אך כך, כנראה, יושבות אלו… כך ודאי הן מתנקשות בנפש גברים… והוא – עליו להזהר… הוא אדם מטופל במשפחה… עליו לפקוח עינים… אבל – הרגיע מיד את עצמו – מה הוא חושש ומה הוא ירא לנפשו? “אחת כזאת”, אשר שׂרים וגדולים באי ביתה, לא תשים עיניה עליו כלל, היא ודאי איננה מחשיבה אותו כלל; הנה היא מדברת דבריה עם אמה כאילו הוא אינו קיים פה כלל… היא גם אינה פונה אליו במבט כל שהוא… אבל, אם את מבטי עיניה היא חושׂכת ממנו, הנה… את חמדת מערומיה – מפקירה היא ככה לעיניו… האם לא תיקר בעיניהן של אלו תפארת גון? איכה לא תעריך את סגולת בשׂרה? מה כונתה?… מה טעמה ומחשבתה?… אכן לא טוב כי “לקח” עליו לבוא הנה לבדו… טעות היתה בידו… אך באופן אחר לא יכול לבוא… הן באזני שלישי לא יכול לדבר את דבריו… ועתה הנהו מבולבל. כל ימיו ראה עצמו כגבר בעמיו, כאיש נבון, שמלאכת מחשבת בידו ו“שׂכל בראשו” ונסיון־חיים עמו – והנה עתה רואה הוא, כי לא ידע גם דבּר כראוי וכיאות לפני אשה זו… מי יודע איך יש לדבּר עם יצורים כאלה! מאין לו לדעת? לפני בואו לא הרבה לחשוב על זאת: הן גבר הוא והיא אשה… הירתע פעם גבר מלפני אשה! אבל הנה נשים כאלה – אינן סתם נשים… הוא חש עצמו קטן בפניה…
כך היתה נפשו של שאול נחאס נבוכה עליו כל אותם הרגעים הארוכים, עד שפנתה אליו בכלוֹתה לדבר עם אמה, ואמרה לו קלות ופשוטות:
– ובכן, אחא, דבּר נא עתה ונשמע מה רצונך?
– אני, הגבירה, – החל מגמגם בדברי מליצה – אני התאמצתי… בבטחי בטוב לבך… אני אזרתי חיל… אני באתי אליך… לבקש חסד וטובה מכבודך… תסלחי בטובך על הטורח שאני מטריחך לעת בוקר זו – וכן לא יעשה – אך אין לי מפלט אחר. בך תקותי, איש לא יוכל לבוא לעזרה כמוך…
– הבה ונשמע, יא רג’ל (האיש). האמנם אין גדול וחשוב בעיר ממני? הגזמת, אחא. הרבּית להפליג בדברים – אמרה בלשון לגלוג־תוכחה – אבל תן ונשמע מה בפיך.
– כן, אספר לכבוד מעלתך. הנה: את אולי שמעת מהגזרות של הוָאלי (מושל הפלך בסוריה, בימי התורכים) החדש… מעת בואו החלו הפקודות, התקנות והגזרות..
– כן, שמעתי מעט… שמעתי שאינו “אוכל” (אינו מקבל שוחד). זה ודאי רע… רבים מתלוננים על הסדרים החדשים; אך גם ברחובות הנוצרים מכביד את ידו… שמעתי שעוד בחורף בשנה זו, בראש השנה שלהם, פקד לסגור כמה בתי־יין והשאיר רק שנַים; בעיר מוסלמית, אמר הוא, די ברחוב הנוצרים בשנַים, כך שמעתי במקרה. ובכן מה לך, אתה, ולמושל סוריה? – שאלה בבת־צחוק קלה.
– צדקת, הגבירה, הנה את, אחותי, יודעת דברים הרבה, כמובן, יותר ממני… והעניין שלי הוא כי באה פקודה מהשלטונות להרוס את “הוורשה” (בית חרושת קטן) שלי, כי במקומו, דוקא במקומו, רוצים להקים “נקודה” למשטרה ברחוב היהודים. הרחוב כולו גדול ורב ודוקא פה, בבית המלאכה שלי שׂם עינו המושל, זהו: מתנקשים בוורשה שלי… והיא עתיקה שייכת לנו עוד מימי אבי זקני… ואין איש אשר יוכל לבטל את הגזרה הרעה… רק את בטובך, אם תרצי, כוָנתי לאמר…
– ולמה לא תפנה לחכם־באשי או לג’מעיה (לועד הקהלה)? למה לא תספר להם ענינך? – הפסיקתהו האשה בחפזה.
– פניתי, הגבירה, איך לא פניתי? הענין נמשך יותר מחודש ימים, החכם־באשי “טוב עמי” והוא גם עמל הרבה, כתב וחתם – ולא הועיל, הוא הראה לי נייר אשר – לבשתנו – מאנו לשמוע בקולו… וגם הועד לא יכול עשות מאומה; מי הם הועד כי יוכלו לפעול דבר ומי ישמע לדבריהם?
– ואני מה יכולה אני לעשות? התחת החכם־באשי אנכי? או הנשיא ליהודים אנכי? – טענה כאומרת לנער חצנה מהענין…
– שמעיני, הגבירה, והאל יאריך ימיך; תסלחי לי על הפצרתי הרבה… באמת לא נאה כלל, כי באתי לעת כזו להכביד עליך… אבל המצוקה תכריחני… וגם הכל אמרו לי, רק “מעלתך” יכולה להעביר את רוע הגזרה… גם מאנשי הועד אמרו לי כזאת בפירוש… והכל אמרו לי כי לבך טוב ורחמן, ואמנם אמרו גם כן, כי אין את נוהגת להתערב בעניני “הרחוב”… אבל כאשר רצונך אתך – יכול תוכלי לעשות, לפעול ולהצליח… ולוּ ידעת, אחות, איזו מצוה תעשי, מה רב החסד שתפעלי, לא היית מסרבת… על צוארי תלויות שש נפשות וגם ארבע נפשות של שותפי – האל ירחמהו! – הוא מת זה כשנה – עוד לא תמה שנת האבל – גם הם כמעט עלי… עלי דאגתם: לבקש בשבילם תרומה או מתת מיד הכולל ולעזור להם כאשר אוּכל… ואני – בחרוּף נפש עמל אני יומם ולילה להספיק לחם לפי הטף – הן תחיי נפשות ותצילי אותן מאבדון, אם תפתחי לבך לרחמים…
– מי היה שותפך? – שאלה בנגוע דבריו אל לבה – האני מכירתהו?
– דניאל לַאטי – האל ירחמהו – אולי שמעת שמו.
– “דניאל לאטי” – חזרה בדיעה על השם, זקפה ראשה, קמטה מצחה, כמעלה על זכרונה שם ידוע אך מטושטש ומעורפל – “אם אביו הוא מוסה לאטי? ודניאל זה לא היה צובע בצמר?”
– כן, נכון, צובע… זהו; אך מזה עשר שנים עזב את מלאכת ידו מחוֹסר הצלחה וקיום והיה לשותפי. הוא היה איש נחמד, אהוב ורצוי לבריות ובר לבב. הכרתיו כשותף במשך עשר שנים…
– ואביו היה מנגן בזמנו… לא כך?
– כן… כן, שמעתי מפיו פעם כזאת… הוא – הוא…
– אם כך, ידוע לי מעט – אמרה בפשטות ולא יספה…
שאול נחאס ראה, כי מבטי עיני ה“מרננת” תעו ותהו כמו בפרשת הרהורים סתומים וחתומים. הוא מנע עצמו מהוסיף דבר על דבריו, בחשבו כי שוקלת היא ודנה בענין אשר שמעה. אך היא הפסיקה את השתיקה ושאלה:
– והוא, שותפך המסכן, עזב אלמנה ויתומים? כמה נפשות הם? מאיזה גיל?
שאול בראותו כי החלק הזה בשיחתו, גורל משפחת שותפו, נגע ביותר אל לבה, הוסיף לספר בהרחבה על אודות מצב המשפחה ועל אודות סבלה…
– עזב שלשה יתומים: ילדה כבת תשע, ילד בן שש ונערה גדולה כבת שש־עשרה. הנערה נאה וברה מאין כמוה – פני הירח במלואו; אך ממחסור ומדלוּת (אין לה שמלה כראוי ללבוש, ואינה יוצאת כמעט בין הבריות) עגומה היא כל הימים ומדוכאה. והשבוע הזה חייבים הם לצאת את הדירה שגרוּ בה. הוא, האל ירחמהו, לא הספיק לשלם גם שליש שכר הדירה וגם מקום להניח ראשם לא יהיה להם.
– אומללים… מסכנים… אללי לי – ענתה ה“מרננת” בפנים מביעי צער ודאבה.
– ואני – המשיך האיש עתה כהולך חלקות – כל הזמן שאומנתי בידי ואני ברשותי – נכון אני לשאת בעול כמה שידי מגעת, אך עתה בנפלי אני – ישמור האל; – הן תפולנה שתי המשפחות אתי – האל ישמור…
– ומדוע אתה חרד ואתה דואג כל כך על בית המלאכה שלך? האין אפשרות להשיג בקרבת אותו הרחוב מקום אחר לבית מלאכה? והממשלה – האם לא תתן לך כל פצוי? מה פירוש העוול הזה? איני מבינה! גם זאת לא תרצה ממשלה עושקת לעשות? יתנו לך פצוי ותמצא מקום אחר…
– אהה, אחות, זהו!… צדקת… הם רוצים לתת איזה פצוי, – אף כי כמוהו כאין – אך העיקר הוא… את מבינה, אחות, שילך ויאבד מידי ה“עַתַבָּה” (הסף)1, סף בית המלאכה הזה הוא – תודות לאל – מבורך. בדוק ומנוסה אתי מיום אשר נשאתי אשה ועשיתי לי בית… ואת יודעת ערכו של הדבר – סף! מי יודע לאן אפול – ומה יהיה משפט הסף של המקום החדש – טוב לי מות מחיים, אם ישמט בית החרושת מידי…
– בזה צדקת… – אמרה ה“מרננת” לחלוטין, כדבר האדם על אמת מקובלה – להחליף סף לא דבר קל הוא. – היא היתה רגע ארוך מחשה כטרודה במחשבתה. אז ימצא שאול סוף סוף אומץ בלבו להביע גלוי את עצם מבוקשו; כל שעת השיחה לא ידע איכה יזכיר את השם המוסלמי, חג' רשיד אל איוּבּי, איש־ביתה של ה“מרננת”, המסור אליה כל הימים; איכה יעלה את שמו על שפתיו ולא יהיה כפוגע בדבר פיו! באיזו צורה יבטא את שמו באזניה ולא יהיה כנכשל בלשונו? אך עתה, בראותו נכוחה כי הורך לבה לשמע הענין והיא כמשתתפת בצערו, אזר חלציו, והמשיך ואמר פשוטות:
– והבריות אמרו לי, כי לבך טוב ורחמן ודברך נשמע באזני שרי הרשות… אפילו כבוד חג' רשיד אל איובי עצמו, שדברו גדול בממשלה, לא יפיל דברך ארצה, אם רק תואילי לבקשו שיסדר את הענין.
– אך חג' רשיד איננו עתה ראש העיריה – ענתה כמעירה על טעותו – זה שנתים שעזב את המשׂרה, אין לו ענין עתה בעיריה. הוא אך “נשיא כבוד” בלשכת הממשלה – ואינו סר כלל לאספות.
– כן, ידעתי, אך בן דודו צובחי בֶק, הן הוא התובע הכללי – והוא כל יכול… הכל בידו של התובע הכללי… ואני כבר כתבתי בקשה אליו ותגיע לידו מחרתים, או לאחר שלשה ימים, וצריך כי הוא ידון וישפוט לחסד, הן הכל בידו… זהו הענין, כפי שאת רואה… את תדעי לדבר כחכמתך וכטוב לבך עם חג' רשיד או עם צובחי בק. כי דברך מקובל – בלי “עין רע” – אצל הכל…
היא הקשיבה דוממה ושלוה בדברו דבריו האחרונים; שאול הביט אל פניה, כחוקר לדעת, אם ישרו דבריו בעיניה או החטיא את המטרה בלשונו, אך הוא דמה לראות, שהיא נתונה שקטה ושלוה במחשבותיה לדבריו… הוא שאף רוח לרוָחה ובעודו שוקל ובוחן את אשר אמר ודבּר ואת אשר עתיד לשמוע מפיה – פתחה בדיעה ואמרה ברורות וקצרות:
– תבוא אלי אחרי שלשה־ארבעה ימים; היום יום שלישי, בוא איפוא, ביום ראשון, במשך הימים האלה – אדע, אם יסודר ענינך או לא. אני אעשה את כל אשר ביכלתי… לא אמנע… יהי האל בעוזרי…
– האל ינשא וירומם את שמך וכבודך, אחות – בעד דבר פיך הטוב – והמשל אומר: הזורע טובה לאחרים – גם לו יקצרנה…
– וגם על דבר האלמנה והיתומים – נגעו דבריך אל לבי. הנה מול חצרי יש חצר קטנה, גם היא אחוזתי שלי, יש שם שני חדרים גדולים, באחד גרים זקן וזקנה, השכן השני יוצא בסוף השבוע הזה, הבא את המשפחה ויגורו בחדר האחד, הוא גדול במקצת; ברֵכה, אמנם, אין בחצר, אך ה“ברדה” (נהר “אמנה”) עוברת תחת אדמת החצר, וברז מעין “הפיג’ה” (מַים לשתיה) קרוב לבית, יגורו שם. שכר הדירה הוא 500 גרוש לשנה, אך המשפחה המסכנה תשלם ככל אשר תוכל לשלם. אשתתף גם אני במצוה זו אתך…
כשמוע שאול את דבר החסד והחנינה מפיה לא עצר כח בעצמו ולא הרגיש כל פגיעה בכבוד הגברוּת שלו – כשהתכופף ושח לארץ על ברכיו לנשק את כפות ידי ה“מרננת”.
אך היא עצרתהו ועכבה בידו: “אבקש סליחת האל, חלילה לך, הגבר… האל ישלם לך כטוב לבך גם אתה”… היא הרימתהו בידה עד שהרגיש את קרבת גופה ואת מגע ידיה הרכות והחלקות.
אך בהביטו אל עיניה השתומם לראות, כי נצנצו דמעות בעיניה, והוא לא ידע נפשו ולא הבין פשר דבר…
וכשקמה ממקומה שאלתו: ומי בעצם, שלָחוֹ אליה, מי היה “בעל העצה”? השיב לה, שכמה אנשים יעצוהו לפנות אליה, אך – האמת – לא העריך דבריהם עד אשר לקח דברים, במקרה עם בעל החצר, שבה הוא גר, איש נכבד, עורך דין חכם לב, שידוע הרבה ברחוב, הוא אבּוּ ג’מיל רבאני – הוא בעל העצה.
מששמעה כך הביעו פניה כעין תמהון עם שביעת רצון כאחת. אז אמרה לו: לך נא, איפוא, לשלום והאל ישפות שלום. תסור אלי איפוא בראשית השבוע הבא.
הוא נפרד ממנה ברוב ברכות שלום ודברי תודה.
ll 🔗
כשיצא שאול נחאס מחצרה של המרננת, הנמצאת בסמטא בודדה, אל רחוב היהודים הקרוב והרועש, היו המוני אנשים הולכים טרודים ונחפזים בעסקי מקח וממכר ונתונים בשאון דברים וקולות.
הוא ראה את עצמו כאחד פלאי, שהיה לפני רגע בעולם נסוך קסמים, זרוע סגולות־יקר, שרוי בעדנת שלוה ובמנוחת שאננים. והנה – שב לעולם־חול הומה, מטריד, והיה חש כל אותם הרגעים כעין ריקניות תפלה בלבו…
הוא התהלך בצדי הרחוב כפוף ראש במקצת, טעון קטעי הרהורים החולפים בראשו מרגע לרגע, והיה כמתכוץ בקרב עצמו ומבקש להעלם מעיני הבריות, לבלי הפגש עם איש לעת כזו… מכל המון שרעפיו אשר אפפוהו בשבתו לפני המרננת בחצרה, בשמעו את דבריה ובהיותו שעה קלה ברשותה העליונה התבהרה לפניו ההכרה, כי שעה גדולה נפלה לו היום בנעימים. שעת־בוקר זו מופלאה היא בחייו ואין לה דמיון כלל ועיקר לאיזו שעה אחרת בכל שנות חייו. אין “אלו” הנשים – נשים סתם; מין נשים זה – אינו כיתר הנשים, כיתר בני האדם. הנה הומה בלבו דבר־מה אשר לא ידע כנוֹתוֹ בשם, הומה ותובע, הומה וכוסף… הנה הלך אליה, אל ה“מרננת” הזו, בלב מלא פקפוק וספק, אם יצליח דברו להעביר את הגזרה מעל בית המלאכה שלו, אם יזכה בו, או ישמט מידיו, אם ימצא אחריו נתיב־הצלחה בחייו, או – ישמור האל – תאבד דרכו בחיים. ואף כי לא ידע עוד מה יהיה גורל בית המלאכה, הנה, בכל זאת, מה יהמה לבו עתה לאשה זו… מה עצום כחה של זו, אם ביכלתה להסיח את דעתו לשעה מבית המלאכה שלו… אללה הוא אכבאר!" (האל הוא הגדול!), “שבחך הבורא, יוצר הפלאות והנסתרות בעולמך!… מה היא אשה זו? מה עברה? מה ראשיתה? מה דרכה אל־נכון? מה בעצם דבר חייה?” אכן, לא פלא בעיניו כי תשלוט בלבב שרים ורוזנים, הרודפים מנעמים והולכים בגדולות, – אם אותו, את שאול נחאס, הגבר העמוס משא החיים, הנוטה שכמו לשאת בעול הזמן, הכניעה כתינוק חסר כח… אבל במה כחה גדול? אכן יפיה וחנה – לא ישקלו במאזני זהב! הן במבט אחד מעיניה יש כדי להטיף תנחומות ונעימות גם לאיש מר־נפש, האובד בחייו; וצלילי קולה כצלילי הנבל, – יש בכחם להעיר גם לב נרדם לקראת צהלת הזמן ושמחת החיים. אך לא רק זה ימשוך את הלב ויפליאוֹ, כי־אם… כי־אם… זה טוּב־הלב אשר ישתפך בדברי פיה… כנראה, היופי והרחמים – אם ישכנו יחדיו בנפש אדם – יעצרו כח לעקור סלעים מתחתם, להזיז הרים ממקומם… כזאת תדמה בעיניו אשה “מרננת” זו… והוא לא ידע ולא חשב מעולם, כי “מרננת” היא – יצור כזה. בעיני הבריות ה“מרננת” הנה אשה פסולה, מכוּרה. אך “מרננות” מסוגה של זו אינן כך. זו, בכל אופן, אינה כך, כי הנה אך נגע ביד זהירה ברגשי רחמיה וכבר נזלו דמעות מעיניה, מיד נתנה את הדירה למשפחה האומללה. מי מאנשי הרחוב, צדיקים או עשירים, נדיבים או ותרנים היו באים כמוה לעזרת האלמנה והיתומים?
וטרם יספיק שאול להרגיע את נפשו מכל אשר המה בקרבו עמד וראה, כי רגליו הובילוהו בלא כונה – אל בית המלאכה… כשהגיע שם עמד רגע בפתח, כדי להבחין בחשכת הבית מה מצב העבודה בידי חמשת פועליו: מה הכלי שבידי פועל זה ומהו בידי אחר; מי ביצע את אשר הורה לו אתמול ומי יפגר בעבודתו – ככל אשר היה רגיל יום־יום כ“מעאלם” (כבעל), לנצח על העבודה; אבל לעת כזו עמד בפתח ולא פתח פיו והיה שומע ולא שומע מה שדיברו הפועלים ביניהם. אחר־כך ישב על שרפרף וחש שלבו אינו הולך עתה אחרי כל הנעשה פה; דעתו אינה נתונה עתה לעניני העבודה. רשלנות מפנקת תאפוף אותו, כעין זו אשר ירגיש בימי בטלה, כמו בימי חול המועד. גם ירגיש בשעה זו כעין מרחק בינו ובין כל העבודה אשר בבית המלאכה. אולם בעמדו שוקט ודומם היה לבו מרטט מגיל מפני מחשבה אחרת: למראה ה“וורשה” עצמה, המרווחה, החשוכה לעצמה והמאירה תמיד לבעליה נתמלא לבו עתה תוספת חבה ומסירות אליה: הן בשלה ובשבילה זכה היום בשעה רוממה ויקרה; בגללה נזדמן היום לרשותה של בדיעה זכאי; היא, הוורשה, הביאתהו אל רשות משכנה של ה“מרננת” המופלאה; סף הוורשה המבורך הלזה, אשר – אלף תודות לאל! – יתן תמיד הצלחה בעבודתו (ורק נפשו היא היודעת בסוד טמיר, כי אך הודות לו הגיעה קרנו כיום לשלוש מאות זהובים), סף זה – ודאי עוד גדולות ונצורות צפונות בו… ובוקר זה, בוקר הנועם והחמדה, יוכיח מה רבה ברכתו של סף זה!…
וכשהיו פונים אליו, הפועל או השוליה, בשאלת מה – היה עונה שלא כענין – בהיותו טרוד בתוך עצמו… אז קם ממקומו והודיע לאנשיו, כי יחוש קצת בראשו ואינו בקו הבריאות, צִוּם להמשיך בעבודה כחוק, והוא ילך לנוח שעה בבית…
בצאתו שׂם פניו אל רחוב צדדי, מקום שם בית־הקפה של רחוב היהודים; נכנס ובקש כוס “ערק” קטנה ושתה אותה בעמדו על רגליו, כאשר יעשה לעתים רחוקות בהעסיק את דעתו מחשבה מטרידה. המשקה מעט יעודדו ויזרים “חִיוּת” בעצמותיו…
משם לא הלך אל ביתו – כיצד יבוא אל ביתו לפתע ומעודו לא קרהו לבוא אל ביתו בשעה כזו? – חשב: טוב לו לסור אל רעוֹ וידידו, אל סלים אלפיה, הנמצא לרוב בביתו.
סלים אלפיה, יהודי כבן ששים, נצר ממשפחה מיוחסה ועתיקה בעיר, חי עתה חיי נחת. לפנים היה חי חיי דוחק כאחד העם, והתקיים מיגיע כפיו, ממלאכת חיטוּת. אך מעת שנסעו שני בניו לאמריקה – זה כעשר שנים – עלה מזלו: בניו שולחים לו מכסת כסף הגונה מדי חודש בחדשו, המספיקה לו בהרווחה לצרכי חייו. מאז עמד סלים אלפיה ופטר עצמו מעול מלאכתו ושׂם עצמו אדם חשוב… אכן, עשיר איננו, אבל הוא “בלתי תלוי”. ואדם כזה – טוב מעשיר. אדם “בלתי תלוי” – היה אומר – שלמוּת בו. אף לעשיר חסרה מדת שלמוּת זו, שהרי גם הוא “תלוי” בעשרו, בדאגותיו, בנכסיו, בעצבוניו. והוא – לא כן עמו. אין בו לא מדבש העושר ולא מעוקץ העוני…
מתוך כך נראה סלים אלפיה כהולך בודד, יחיד ויהיר בשבילו המיוחד… מחזיק הוא בחנות קטנה לממכר אריגי משי דמשק אך לא לשם פרנסה אלא להנאתו. כיחס ה“חובב” לאיזו אומנות שהיא כן יחס סלים לחנותו: קמעא קמעא, דרך חרות ותענוג, יעסוק בה. עתים יסגרנה כליל ליום או יוֹמַים ועתים יאחר לפתחה בבוקר ויקדים לסגרה בערב, עד כי הרואה יאמר: כגביר הבורח מטרחה של בטלה ושעמום – כן בורח סלים לחנותו לעתים…
ומכיון שאינו כפות לעול פרנסה ואינו תלוי בדעת אחרים ב“רחוב” – על־כן צופיה עינו בשלוה ובמתינות לכל אשר יתרחש ברחוב. ומשפטו אשר יוציא מפיו גלוי וברור הוא בלי היסוס ורתיעה; דעתו וסברתו ישרות ונכונות בעיניו בלי פקפוק. ברי לו, כי הוא יודע הכל ומבין הכל לאשורו. הן “בלתי תלוי” הוא ואינו נוטה לכאן או לכאן, אלא לאמתו של דבר…
ועם זאת אין הוא רודף אחר הבריות להשמיע את דברו. חלילה לו. ולמה לו? מה יאלצהו להשמיע דבריו לבריות? הזקוק הוא למה שהוא מאחרים? לא לו, איפוא, “למכור” לקח ללא ידרשוהו; וכן אין הוא דורש כלל את הסכמת הרבים לדעותיו ולסברותיו… את דברו ומשפטו ישמיע לרוב לאזני בני ביתו ולמעטים ממקורביו. וגם זאת במתינות ובנחת יעשה. אין הוא נלהב לדבר ואין הוא אץ להוכיח ברוב דברים צדקת משפטו, אלא בבחינת: המבין יבין ולשומעים ינעם…
דרכיו אלה, דרכי גבר בטוח בעצמו, בדעתו ובהליכות חייו, ניכרים גם בדמות פניו ובהלוכו: קטן־קומה הוא, אך זקוף־גו ומורם־ראש יהלוך תדיר בצעדים מתונים מתונים, ועיניו הפקוחות, אשר מתחתיתן מכווצים קיפולים, נראות כסוקרות הכל במבט קר, עליון, מבין, כאומרות ברמיזה: ראו ראינו כהנה וכהנה, וגם רבות מאלה וגדולות מאלה ראינו בעבר…
ואכן רבות יודע סלים אלפיה לדבר ולספר מימים טובים אשר עברו ואינם… ויודע הוא לתבל דבריו גם במשל ומליצה וגם בפסוק מן התורה, כיאות לבן־משפחה מיוחסה וחשובה. ובין מקורביו המעטים המסבים לפניו בביתו, נכנס אליו לעתים שאול נחאס – ולרוב יחידי יכנס – ליהנות ממאמריו ומסיפורו של סלים.
בין שניהם נכרתה ברוב הימים ברית ידידות נאמנה ונודעה להם קרבת נפש מובנה בלי הרבות אומר ודברים. ידידותם היתה כנובעת מרגש ומדעת מלאים וחופפים, כדברי סלים עצמו: כל מין במינו ערב… שוים הם כמעט במדותיהם ובדעותיהם, ודומה תפיסתם בהליכות החיים ובדרכי בני אדם. גם שאול נחאס אינו מעורב כלל עם הבריות; גם הוא יחידי יהלוך בדרכו. מאז היה לבעל בעמיו, היינו לבעל בית חרושת, ראוהו בני־אדם והכירו בו ששתקן הוא ופורש מן הבריות. לבו לא ילך אחרי שעשועי הבריות ושמחתם ואזנו אינה קולטת לעגם. וכדרך הבריות בסקרנותם הרעה – יש ונפגעו משתיקתו היתרה והיו נטפלים אליו בלעג ובמהתלות, בעקיצה ובחריפות לגלוג – אך העלו חרס בידם: בשלוה, כמעט שלא מדרך הטבע, היה עונה לבריות מלים ספורות, קצרות, קרות, כמו היה “עורו עור גמל”, או יש שענה להם – בדומיה גמורה. וכשראו והכירו הבריות, שנתון האיש בכל נפשו ומאודו לעבודתו, לפרנסתו ולעניניו, עמדו ואמרו: כּילי הוא האיש בתכלית הכילות, חרד הוא על פרוטתו כעל נפשו ועל כן יירא מחברת בני אדם וממושב רעים, על־כן יברח לנפשו וישים עצמו ענו ושפל רוח. זה הכל. או הסכינו הבריות לראותו מהלך תדיר בודד וצנוע בשבילו, כנושא בקרבו סוד טמיר, והוסיפו ואמרו: סוד הממון הוא, שהוא נושא בחוּבּוֹ, שכן, ודאי, חוֹשׂך וצובר הוא ממון רב. ומאז הסיחו דעתם ממנו וחדלו מדבריהם.
אבל מעת שהתודע שאול נחאס לסלים אלפיה, מצאו שניהם חן וחיבה איש בעיני רעהו ויהיו למקורבים ולרעים. ואף זאת לא בהפרזה ולא בלהיטות, לא בבטול זמן רב ולא בבזבוז ממון – חלילה – אלא במדה ובתבונה: במוצאי־שבת, אחר ההבדלה, או פעם פעמים בימות השבוע בערב, ישבו הידידים – לרוב לבדם או בחברת איש אחד או שנים – בספת היציע אשר בחצרו של סלים והיו שותים קהוה ומעשנים נרגילה, מספרים ומשוחחים בדבר קורות היום או מפליגים בשבח ימים עברו, ולרוב – סלים הוא המספר ושאול השומע.
מסלים אלפיה נודעה חבה יתרה לשאול, באשר הכירו ומצא בו איש כלבבו: איש היודע לעשות דרכו ביחידות, לבלי “היות תלוי” בדעת אחרים ועם שקשור הוא במלאכתו עם רבים ושונים ב“רחוב” בכל זאת יודע הוא לתת לעצמו נתיבה בין הרבים ולא להתקל לא ברעתם ולא בטובתם. הוא, סלים אלפיה, מבין ויודע ששאול נחאס רק ישים עצמו איש תם, שאינו יודע לשאוֹל האוהב “לקנות” (לשמוע שיחה) מאשר “למכור” (לדבר בעצמו) אבל הוא, סלים, תיכן רוח האיש והכירו לאמיתו. לא זו לבד ששכל טוב לו ורוח נכונה בקרבו, אלא יודע הוא להביע מחשבותיו בנועם־לשון ותדיר יעשה דרכו בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה”. ולא אחת נזדמן לסלים להכיר את טיב מידותיו של שאוּל כשם שהכיר את טיב כשרונותיו במלאכת האומנות שלו. ביחוד יזכור סלים בכל עת מצוא ענין אותה שבת עכורה, כשנתגלע ריב גדול בבית הכנסת אחר תפילת מוסף, בפגוע אחד העם, יעקב טַייאן, בכבוד החכם הגבאי. רבים עמדו נגד הפוגע בחימה בוערה והכוהו בלשונם – ויש והכוהו גם בידם – ומעטים עמדו לצדו של הפוגע והגנו בעדו גם הם בעזוּת־לשון ובתוקף־יד. והוא, שאול נחאס, שלא כדרכו מעודו, התחמם גם הוא וגער בפוגע והשפילו בדברי נאצה ובוז. ונתכערה אותה שבת מחילול בית הכנסת ומחילול שבת. אך למחרת היום הלך שאול אל ביתו של יעקב טַייאן (ובני ביתו תמהו וחרדו לבואו), עמד וביקש מיעקב מחילה בהכנעה וברוֹך לשון.
וכשסח שאול לסלים בשעתו כל אותו מעשה הוסיף ואמר: לאחר שפג כעסי, הייתי “ככלי מלא בושה”; דברים של בזיון שֶטחְתִי נגד יעקב טייאן הכאיבו לבי והעציבו רוחי ואמרתי אם לי יכאיבו הדברים עד כך על אחת כמה יכאיבו לו, ליעקב. ואף על פי שחטא כלפי החכם־הגבאי – מי אני כי אייסר איש ואגרום לו חרפה? וחזרתי וראיתי: דברים שאומר אדם לחברו בשעת כעסו כדי להשפילו ולבזותו את עצמו הוא משפיל ומבזה. ואנִי לא חסתי על כבודי והלכתי ובקשתי מחילה מיעקב, באשר סבור אני, הרודף אחר הכבוד דומה לרודף אחר צלו – היתפוס אדם צלו? ואילו הרודף שלום ימצא הטוב צועד לקראתו. ועוד אני אומר לך – הוסיף אז בדברו – כמה ימים, ואפשר שנים, דרוש לאדם עד שיעשה לו ידיד אחד ואילו שונאים רבים יכול אדם לעשות לו בשעה אחת. לפיכך אני תפלה תמיד, שיעזרני אללה ואברח תמיד משׂנאה, ממחלוקת ומרדיפת כבוד.
לפיכך ידע אליו סלים כבוד וחיבה. ושאול נוהג בסלים יתר כבוד ומכיר בו כחבר גדול ממנו בדעת ותבונה וביחוס אבות ותפארת משפחה, בעת שהוא, שאול, חסר מעלות אלו. אכן לא אחת השמיע סלים לאזניו, כי טעמו הטוב של שאול וכשרון אמנותו חשובים וטובים מיחס משפחה, כדברי המשל:
שָׁוְא לָאִישׁ הַמִּתְפָּאֵר: אָבִי, אָבִי –
נַעֲלֶה מִמֶּנּוּ הָאוֹמֵר: בְּכֹחִי, בְּכֹחִי…
ועתה, בהציק לשאול תשוקתו לדעת ולהכיר קורותיה, פרשת חייה והליכותיה של המרננת בדיעה זכאי גמר בנפשו לסור אל סלים ולשמוע מה בפיו.
כשבא אל בית סלים מצאוֹ שהוא מתקין בידיו להנאתו את הנרגילה לעשון אחרי פת שחרית.
סלים התפלא בראותו את שאול בא אליו בעת כזאת – עמד מיד ושאלו בחרדת־לב מסותרה:
– מה בפיך? – לטובה ברצון האלוה, היש דבר־מה חדש על הוורשה?
– לא, עוד לא, אבו כָאדֶר (אליהו, ע"ש בנו הגדול של סלים), רק… הציקתני רוחי לעת כזאת ובאתי אליך לשוחח מעט.
– טוב, טוב, תודה לאל – שב נא בטובך.
ישבו ישיבת קבע נוחה ופתחו בשיחה על עניני יום יום ומיד סיפר לו שאול נחאס, שהנה היה אצל ה“מרננת” כפי שיעצו גם הוא והשמיעו מה שהבטיחה לו ושאלו כבדרך־אגב, בהסתירו את רגשות לבו:
– מה דעתך, אבו כאדר, היש תקוה? היעלה בידה? אתה מכיר את הבריות ויודע את משקל דבריהם ומעשיהם…
– אם היא תצליח, אתה שואל – מה שאלה זו? אם עלה בידך להביא את ענינך עָדֶיהָ, – נגמר: “לך אכול בשמחה לחמך” – גמרת בכי־טוב את ענינך…
– הבטוח אתה ככה, חביבי? ואינך מטיל ספק?
– אחא, להוי ידוע לך, כי אחת כזאת יכולה לבנות ולהרוס, לנטוע ולעקור. כן, בחייך…
– במה כחה גדול? מי היא? אני – איני יודע מאיזו משפחה היא; אף לא ידעתי כי “היא כל כך”… אכן, ראיתיה ברחוב לעתים רחוקות – אבל מה היא, מי היא, מאיזו משפחה ובית ואיזו הדרך הגיעה למצבה – אינני יודע, אתה ודאי נהירין לך הליכותיה… כשם שאתה יודע קורותיהם ותולדותיהם של רבים מבני העיר… ואפשר אתה יודע את הוריה ואולי גם את זקניה…
– כן… נכון… אני יודעה מעת היותה תינוקת… כלומר ילדה… נערה… יודע וזוכר אני איך התחילה את דרכה…
– איך? חייך, מפליא הדבר לראות את מצבה ואת חצרה… ממש רוזנת היא, כאחת הגבירות מבנות הגדולים…
– שרשה של זו, חייך, הרֵעַ – פתח סלים אלפיה בהרחבת הדעת – נעוץ בקרקע משובחה: היא ממשפחה טובה – כלל לא מן הפשוטות; רובן של אלו ה“מרננות” הוא מן הדרגות הנמוכות, מדלת העם, שידעו “לעלות” ולעשות הון, אך היו גם “בנות טובים”; זו, בדיעה, היא בת שעיוֹ (ישעיהו) זכאי, ואביו של זה היה “חכם” בין החכמים, “חכם כמו שאתה רוצה” – חכם רבי ברוך זכאי, אני זוכרו היטב – אך הוא היה “נצרך”, עני כמעט; הוא מת לא זקן ביותר. השאיר משפחה. כשנפטר, היה בנו שעיו בן־גילי, בן שמונה־עשרה–עשרים, בקירוב כך. הבחור היה בעל קול נעים ובעיקר – היה כחו גדול בחריזת שיר, ובנגינה ב“קנון” (עוגב מזרחי); בראשונה עסק בכמה מלאכות ולבסוף נעשה, בהיותו כבן שלשים, מנגן בחתונות ובשמחות והיה שותף למוסה לאטי – הוא אבי שותפך, דניאל לאטי, האל ירחמהו…
– כן? כך ממש אתה אומר? – היה שואל כתמה – ונדם מיד…
– מדוע אתה מתפלא? מה פלא? כך היה.
– לא כלום… כלומר… אני תמה, שהיה דניאל שותפי כעשר שנים ולא סיפר לי מעולם שמץ דבר… מאום… אכן הוא אמר לי כמה פעמים שאביו מת עליו בילדותו ושאינו זוכר הרבה ממנו…
– נכון… ודאי שלא זכר הרבה: הוא היה עוד ילד באותם הימים, בזמן הקטרוגים, המריבות והאסונות… חכה רגע, אחא, ואחשב לך מספר השנים. – סלים אלפיה החל למנות באצבעותיו את מספר השנים שגר בכל דירה ודירה מאז ועד היום (בבית תורכיה גרנו שבע שנים, בית ויטאלי – חמש שנים, בבית פרג' – עשר או תשע שנים, ועתה, בבית הזה, – כשמונה שנים) הרי בדיוק, אחא, גזו וחלפו מאז כמעט שלשים או שלשים ואחת שנה. ובודאי, בבוא האסון, במות שעיו, שותפו של מוּסה, אבי דניאל לאטי, היה דניאל אז… בן שמונה או עשר – ולא זכר דבר ברור… וגם סוף־סוף היה אביו, מוסה לאטי, אשם במותו של שעיו, אבי בדיעה, זה היה ברור לכל – ודאי שמע שמץ דבר במשפחתו, אבל לא היה נאה לו לספר דבר… עתה, אכן שניהם בעולם האמת ו“אחרי־מות – קדושים אמור”…
– הי, חוג’ה סלים, האל יאריך חייך – כמה יודע אתה לספּר ולגלות… הרי צדקתי כשאמרתי לעצמי: לך אל חוג’ה סלים – הוא יודע… אבל מה הדברים שאמרת: הקטרוגים והאסונות וענין האשמה – הרי הכל מפליא ממש…
– פרשת הענינים – אמר סלים אלפיה, בהעבירו ידו על זקנו הקצר ובשאפו מלוא חזהו מעשן הנרגילה – היא פרשה “ארוכה רחבה”. ברם הענין היה בקצרה כך:
שעיו זכאי ומוסה לאטי היו שותפים מנגנים (קבוצתם היתה בת שלשה – היה עוד אחד אתם, פשוט, מקיש בתוף). הם היו מצוינים וידועים לשם ולתהלה. מוסה לאטי היה בעל קול חזק, יפה ומלא, ושעיו היה מנגן בעוגב – קולו היה נעים אך עיקר כחו היה במליצת השיר, בחבור חרוז ודברי נעימות וחן לשומעים. הוא היה בעיקר מחבר, ומוסה – שר ומזמר. הם היו מוזמנים פעמים רבות גם אצל מוסלמים נכבדים; גם בעיניהם היו חשובים, אף כי להם יש תמיד אומנים מפורסמים בשיר ובזמר, היו יודעים ומכירים בערכם של ה“מנגנים היהודים”.
אבל אחרי שנים מספר החל השטן מרקד ביניהם, בין שני השותפים; החלו סכסוכים ודברי קנטור, – הלא יהודים בלי שנאת־חִנָם הם כדגים בלי מים – לדאבון לב… איך שהוא – התגלעו מריבות וקטטות ופעם נפרדו ושוב השלימו ולבסוף, באחת החתונות (אני, חייך, זוכר את הבית, בבית מטלון היה זה ואיני זוכר חתונת מי היתה…) איך שהוא – קמה לפתע ביניהם קטטה גדולה: “אמרת לי… אמר לך… ספרת ככה… שמעתי כזאת…” כנהוג – ולהטה המריבה. שעיוֹ, מתוך מכאוב הקנטורים, קם ונפץ את העוגב על ראשו של מוסה לאטי – וקמה המהפכה ונפרדו לגמרי. כל אחד מהם סדר לו קבוצה מיוחדה והיו מתחרים ונוהגים מנהג איבה ובזיון איש ברעהו – כדרכי יהודים. אך מוסה לאטי, שהיה בעל הקול המופלא, היה גם המצליח. הבריות לא ישימו לב כי שעיו היה בעל רגש, משורר, בעל לב. הן הבריות משתוקקים ליהנות ולהנעים את לבם, ואל הנפש – אל השירה – מי ישים לב? אחד מני אלף! והיה הרבה מן הכאב והצער לראות במנת חלקו של שעיו. מוסה לאטי היה הולך ומצליח, פורח ועולה (אף כי היה שר אותם השירים והמוָאלים (רומנסים) שקבל מעודו מפי שעיו, אלא שהיה משנה ומקלקל בהם קצת) והיה מתברך גם כ“משורר”. בקצור: זה עלה מעלה מעלה וזה ירד מטה מטה. שעיו הלך ונשכח והגיע לדרגה תחתונה, עד שאיש כמעט לא היה מזמין אותו ואת קבוצתו – הכל נהרו אחרי מוסה לאטי. ובביתו של שעיו, כמובן, עוני ודוחק, מצוקה ומחסור. וכשהגיעו מים עד נפש – עשה מה שעשה…
– מה עשה? מה היה? – שאל שאול נחאס כילד המרותק אל ספור מלבב ונוגע אל לב…
– מסכן, האל ירחמהו, הוא נסגר ביום אחד בבוקר במחסן ריק שבביתו במנעול ובריח (בני הבית הלכו להם), שפך על עצמו צלוחית של נפט – הדליק ועלה בלהבה! אזכור כעת כל דבר אותו היום “המר והנמהר”: קולות יללה מחרידים היו עולים מגרונו של שעיו מתוך החדר הסגור: “הניין” (להנאה) למוסה לאטי! בַּשׂרוּ למוסה לאטי! ישמח אלי גיל!… אלי גיל!… כך היה צורח ומילל, משמיע צעקת מכאוביו בלגלוג כזה המר מהמות עצמו – והמחסן סגור ומסוגר.
– האל יסתיר, האל יצילנו – ענה שאול בלחש לשון ופניו היו אחוזים כאב ועצבות. ואחר הוסיף ברוב רחמיו: – למה עשה כזאת? האני אשׂמח את אויבי? אפנה לו את הדרך? אדרבא: אשרוף אותו! ישׂרף הוא!… אה!
– הי, חביבי, הן משורר היה האיש… בעל לב זך וישר. אש תמיד יוקדת בלב המשורר על העושק ועל העולה ועל הזדון אשר ירמסו את האדם לעין השמש… וכלום יוכל איש כמוהו להתנקש בנפש אדם? ההוא ירצח את הנפש, יתן את אשת חברו אלמנה ואת בניו יתומים? כזאת לא יוכל עשות משורר; ומאין ביכלתו לעשות בנפש רעהו – עשה בנפשו. הוא בחר להשרף מאשר לשרוף אחרים… כזאת יעשה משורר…
– היה משורר, אתה אומר, – הפליט שאול בלא דעת, כמבקש להתנחם ולהרגע – ולא יכלו להצילו, לרפאו?…
– הרבה עמלנו. כל הרחוב המה וגעש. אך לשוא: הוא חי שלשה־ארבעה ימים ומת. אך אשתו, זאת אם בדיעה ה“מרננת” (מה שמה? לא אזכור – היא ודאי זקנה עתה) – היא היתה אשה עזה ואמיצת לב. היא ידעה לתת דרכה במים הזידונים ולהושיע לה. בראשונה באו לעזרתה אחדים, אנשי־חיל מבני העדה, אך כמה יכלו לעזור למשפחה שלמה? מלבד בדיעה הבכורה, שהיתה כבת עשר, היו כנראה עוד שנים או שלשה בנים קטנים. היא היתה מלאה חמה וזעם וגם לא רצתה לקבל עזרה. היא אמרה תמיד, שהיא תקוֹם את נקמת בעלה. את הבנים מסרה לאמא – והיא עצמה היתה ל“מרננת”, ואת בתה זו, בדיעה, – כשהיתה עלמה צעירה, אולי בת שש־עשרה – לקחה אתה והיא שרה בבתים מכובדים אצל המוסלמים עם אמה.
כך היו הקורות. ותשאל: מה היה על מוסה לאטי? מן השמים נקמו בו: אחר זמן קצר נפסד קולו. קרהו מקרה ונצרד קולו – ונשאר צרוד. גם הוא מת ביגונו כעבור שנתים־שלש אחרי מות שותפו שעיו. הבריות היו מספרים שהיא, אשת שעיו, השחיתה את קולו. היא השקתה אותו בסתר, על ידי שליח, גללי־יונים (דבר בדוק ומנוסה לקלקל את הקול) וכן נקמה את נקמת בעלה. – אלה דברי הבריות. אני ספרתי לך הנגלות, דברי הקורות כפי שקמו והיו בזמנם – והאל יודע הנסתרות…
– יברכך האל, חוג’ה סלים, ינעמו דבריך לאוזן השומע. מה טוב כי עלה בדעתי לבוא אליך, אבל אשאלך בטובך, איך למשל, איך… עושות עושר אלו “המרננות”? האם הן סתם “נשים רעות” כרגיל? אתמהה?
– לא, אחא, סתם “נשים רעות” יורדות וכלות, נמקות ואובדות, ואלה, להפך, עולות ומצליחות… אלו אינן “סתם רעות” – לא.
– זוהי, חייך, כונתי… כלומר, שואלך אני, מה בעצם עסקן? במה כחן גדול? שהרי אני איני יודע ואיני מכיר דבר מהן, אך האמת אגיד לך: זו למשל דמתה בעיני ממש ממש כאשה טובה – בכל אופן: בעלת לב טוב… רחמנית… ומבט עינה טוב וישר…
– להגיד ברורות במה ואיך כחן גדול – ואין באפשרות אדם… כלומר: זוהי יכלתן שהן יכולות ולא אחרות… ואני, אחא – הצטחק ואמר סלים בבדיחה – נשבע אני לך, שלא הייתי מעולם “מרננת”… חה…חה…חה… וגם, שבח לאל, גם בימי הבחרות ו“הבערות” לא הייתי אלא מעט בחברת מרננות, הכרתי מהן, דרך ארעי, אך קצת, מעט מזעיר (חי פרעה, שאתה חושד בכשרים בלבך ברגע זה – הצטחק שנית חוג’ה סלים להנאת איש שיחו) – איך שהוא מהמעט שהכרתי יודע אנכי, שכחן של אלו גדול בדיבור. מלבד מעלות אחרות (יופי, קול נאה) הן בעיקר בעלות “מענה לשון”, יודעות הן לערוך שיחה ודברים במסיבה בטוב־טעם, לשאת־ולתת בנעימות ובחן – וכך כופתות הן אליהן את הגבר. גבר – על הרוב מוסלמי, שיש לו הרבה, ואפשר “לחלוב” אותו ולזכות ממנו ביד רחבה. אכן לגבי המוסלמים שאין להם בחייהם חברת נשים, שנשותיהם אחוזות לרוב פתיות ושממון, מחמת היותן תמיד סגורות וגלמודות, הרי אלו ה“מרננות” בעליזותן, בעירנותן ובכח דיבורן מהממות את ראשם – וכך הן כובשות להן “אהוב” אחד או מושכות פעם את זה ופעם את האחר, אך עיקרו של דבר – חכמה יש בהן, פקחוּת, ויותר מזה: כח “רוחני” יש לאלו, שכן אתה מוצא ש“מרננת” אחת שולטת על ראשו של מוסלמי – לפעמים שר או נכבד – עד שהוא כרוך אחריה, כעגל אחר הפרה. ודע שכן הוא, שהרי רבות אִווּ לעשות להן שם ולהיות “מרננות” – אך לא עלה בידן. הן היו, כמובן, לדבר אחר… כי, אם גם היה להן יופי וגם קול נאה, אך הן חסרו את העיקר: החכמה, ה“כח הרוחני” של ה“מרננת”.
– נראים דבריך ונכוחים, חוג’ה סלים – ענה שאול כמסכים וכמחזק דברי חברו – עתה מבין אני… כך הוא הענין…
– ומזאת המרננת, מבדיעה זכאי, יודע אני ענינים הרבה, דברים ומעשים נאים, שהיו לשיח בפי כל בשעתם, אבל הן הכברתי מלים למדי היום – ואתה ודאי טרוד אתה בעבודתך.
– לא לא, חוַאג’ה סלים, היום חש אני בראשי, ואין דעתי נתונה כלל לעבודה, פנוי אני, אדרבא: ספּר ככל שיש עמך ואודה לך מכל לב.
– אם כך – שפיר. אסיח לך קצת דברים, עד כמה שנשארו בזכרוני, מ“גלי הימים” שעברו. אכן, ענין אחד ממעשים נאים שלה, קרה לא מזמן רב, בערך לפני שש או שבע שנים. שמעתי הדברים בשעתם מפי אישנו היקר אבו ג’מיל רבאני, שהיה בעצמו נתון באותו ענין. ומעשה שהיה כך היה:
עדתנו, כפי שאנו יודעים, עזובה לרוב כל ימות השנה, בעוונות הרבים, כצאן אשר אין להן רועה; רק סמוך לחודש ניסן, כשיש הכרח להכין “חטי דפסחא”, היינו: מצות לפסח, לדלים ולנצרכים שבעדה, אז מתעוררים מספר אישים מן “הגדולים”, עושים עצמם “ג’מעיה” (ועד), מנדבים הם בעצמם סכומים הגונים, מקבצים נדבות מכל סוחר, שאפשר “להוציא” ממנו וכך מכינים חמשים־ששים קנטאר2 מצות לארבעת או חמשת אלפים נפש מן העניים. והנה אותה שנה, כלומר: לפני שבע שנים כאמור, לא הספיקו כל הנדבות שאספו מן הסוחרים, וכמה שחזרו על כל הפתחים של הנכבדים – לא נמצא נדבן נוסף והיה חסר סכום גדול, קרוב לשני אלפים גרוש, בערכך: 12־10 לירות זהב. אז השמיע דברו אחד מן הועד, שינסו דבר אל המרננת בדיעה זכאי, שידועה היא כנדיבת לב. אבל לשם כך היה צריך מי שהוא לילך אליה לשדלה בדברים ולא היה נאה לאיש מן הועד ללכת אל המרננת. ברם נאמר: “ההכרח לא יגונה”. ומתוך שהשעה היתה דחוקה פנו אנשי הועד ובקשו עצה מנכבדנו אבו ג’מיל רבּאני. והוא, כשראה שהענין נתון במיצר – הסכים לסור אליה בכבודו ובעצמו. הלך ודיבר מה שדיבר לאזניה – לא השאתה ולא השתהתה – מיד נאותה לו ושקלה לידו עשר לירות זהב “רַנות” (שלמוֹת, עוברות לסוחר). חייך, כך שמעתי בשעתו מפי אבו ג’מיל עצמו.
– אללה, אללה – מה אתה סח? לולא אתה המספּר, לא הייתי מאמין למשמע אזני, הרי זו אשה עצומה!
– אל נכון כך היא. ועוד אזכור ענין נאה אחר, יותר גַ’וְהַרִי (פניני, נעלה). המעשה היה לפני “ענין המצות” או אחריו – לא אזכור בדיוק. אז גרה היא עדיין בחצר קטנה ויפה ברחוב אלרַהְבִיָה, סמוך לרובע הנוצרים. בימים ההם הגיע לדמשק אחד הבחורים הדמשקים, מאלה השוהים באמריקה כמה שנים ועושים כסף רב. שמו, כפי שאזכור היה חיים דַעְבּוֹ. הוא בא לדמשק כמשפט הבחורים הדמשקים, שבאים במיוחד לדמשק לקחת להם אשה מעיר מולדתם – ושבים עם בחירתם לאמריקה. הבחור דידן, חיים דעבּוֹ, בחר לו נערה יפהפיה, מן המהוללות שבעיר, בַהִיָה חסין שמה, אם כי היתה בת אלמנה מדלת העם, שאמר: כבוד וממון יש לו משלוֹ למדי ואין חסר לו דבר זולתי אשה יפה. והבחור קרוב־משפחה, קרוב רחוק, לבדיעה זכאי – ושמחה שמחה גדולה, שנפלה בחלקו של הבחור נערה חמודה זו.
אבל הנערה היתה ארוסה מכבר מילדותה אל בחור אחד יחזקאל חַלַבִּי בנו של יוסף חלבּי, בעל חנות קטנה ב“רחוב”, כי היו שכנים עם האלמנה ג’מילה חסין, ומילדותם יעדוּ את יחזקאל לבהיה. וכשגדלוּ, ערכו האירוסים כנהוג. אולם בבוא הבחור העשיר מאמריקה, חיים דעבו, והזיל כסף וזהב לרוב לכלה ולמשפחתה, עמדה האלמנה ובטלה האירוסים עם יחזקאל, והשיבה המתנות והתשורות ששלח לכלה במשך הזמן.
תקצר הלשון מתאר עד מה הדאיב “השבר” הזה את לבם של כל משפחת חלבּי. המריבות והצעקות לא פסקו ימים על ימים. יוסף חלבי היה זועם וצועק: כשם שזו ג’מילה הבזויה, הבוגדה, עשתה לו “שפיכות דמים” כזו, כן הוא ישפוך דמה, ירצחנה נפש, בשער בת רבים.
והשכנים מסביב, הקרובים והרחוקים, יש מהם, שהיו מוסיפים שמן על המדורה והיו מביאים רכילות בלשונם ממשפחה אל משפחה ומרבים שנאה ותחרות ויש שהיו מצדיקים את האלמנה לאמר: מה חטא ומה עווֹן ביד אֵם, שמצאה מזל טוב יותר ליתוֹמה? הכי גזלה, או פשעה, או קללה?
אבל חמתם של יוסף חלבי וכל בני משפחתו לא שככה, והיו רבים חוששים פן יפגע הלז בג’מילה או, חלילה, יתנקש בנפשה, או שמא יעשו רעה לבחורה התמה.
מתוך כך יעץ מי שיעץ, שילכו אנשי החתן יחזקאל חלבי אל קרובתו של החתן העשיר, אל בדיעה זכאי, יספרו לה על דבר העול והבושה שגרם להם הבחור העשיר – והיא, שטובת לב היא ונוהגת ביושר ובצדק, תשפוט ותפסוק דברה. בני הבית הפכו והפכו בעצה היעוצה, סברו וקבלו.
יא, שאול חביבי, לא אאריך בדברים כי תקצר שעתי מהכיל שיחתי. בקיצור אגיד לך: כשבאו אליה משפחת חלבי וסחו לה הענין אמרה: כלום בית דין אנכי, או ראש העדה? לכו והדיינו עם ג’מילה לפני הרב – אשר יפסוק הרב – כן יעשה.
אולם משפתחו האב והאם “סגור לבם” לפניה והסבירו לה, שלא על כבודם ולא עצמם הם קובלים כי על “הילד” כלומר: על הבחור “שנפשו קשורה נפשה” מילדותם ועלול הבחור לחלות ולמות ביגונו – והוסיפו דברים על דברים – נכמרו רחמיה ואמרה, שיסורו אליה למחרת היום לפנות ערב.
משבאו למחר בשעה הנועדה “בית חסין”: האב והאם והבחור יחזקאל – מצאו בליוואן (אכסדרה) יושבים ג’מילה האלמנה ובהיה הכלה והחתן העשיר. ובדיעה הושיבתם בכבוד אלו מול אלו. הגישו קהוה וכיבוד למסובים – ומיד פתחה בדיעה ואמרה: שמעו נא אורחַי, אמש כל הלילה כמעט, חשבתי והפכתי ב“מציבּה” (בצרה) הזאת ונתבהרה לי כאור השמש בצהרים מחשבה אחת, והיא: אין הצרה הזו שייכת לא לך יוסף, ולא לאשתך ולא לחתן החדש ואף לא לג’מילה אֵם הכּלה – אלא רק לאחת: לבּהיה, לכלה עצמה – היא העיקר. כולכם אינכם אלא כענפים של אילן ואילו היא, בּהיה, היא שורש וגזע האילן. לפיכך אשאל עתה לעיני כולכם את בּהיה החביבה שאלה אחת ואשביענה ביפיה ובזוֹהר פניה כי תענה לשאלתי לאזני כולכם את האמת הגמורה שבעומק לבה, ואז, לפי תשובתה יצא המשפט לאור.
אז פנתה אל בּהיה ושאלתה: גלי נא את לבך לעמקוֹ, אל תתני דעתך לא לאִמך, לא לחתנך החדש ולא לשום איש אלא אל אללה ישתבח ויתעלה, שיודע סתרי לב אדם ואמרי גלוּי: האם את אוהבת את חתנך הראשון את יחזקאל, או שאין לבך אחריו עתה? דעי כי אַתְּ העיקר בכל הענין, את העדה ואת הנתבעת והתובעת ואת השופטת. אם לא תאהביהו – חפשיה את ממנו ויהיה לך חתנך החדש לטובה ולאושר בחייך. ואולם אם בלבך תאהביהו ורק בגלל רצון אמך ובגלל העשירוּת של החתן החדש סתמת אהבתך בלבך, הרי יכולה אַת עתה לשוב אליו ואללה, הכל יכול, ואני בידי הקצרה, נעזור לכם כי תחיו בטוב ובנעימים כמו ברוב עושר.
אך התמה דבריה נראו פני בהיה חוְרים ועיניה מביטות בתמהון והיא מחרישה כמשתאה.
חזרה בדיעה ואמרה: התאמצי, אחותי, והגידי דברך כאשר עם לבך. אל תפחדי, מפני האמת לעולם אין לפחד –
אז דובבו שפתי הנערה: “אוהבת אני אותו את יחזקאל מכל לבי” – וּפרצה בבכי – –
– השלום, השלום לפיך, אמרה בדיעה, ניגשה אליה ונשקה ואמרה: תנו ידיכם יחזקאל וּבהיה וכרתו ברית אירוּסין מחדש.
אז לקחה את הבחור חיים דעבו לחדר אחר ודיברה עמו אשר דיברה ואחר כמה רגעים יצאה ואמרה: הנה גם חיים נותן ברכתו לכם וגם לו אעזור ככל שאוכל למצוא לו בחורה אחרת טובה ונאה כלבבו.
– אללה אללה – קרא שוב שאול משתומם – באלוהים! הרי זו חכמה כשלמה המלך. עתה מבין אני ויודע מה מופלאה אשה זו.
פני סלים אלפיה היו מאירים מהנאתו משׂיחוֹ והוסיף עוד לאמר: ויש עמי עוד ענין ארוך, שקרה פעם לבן דודי, הוא כוּדוֹר מנצוּר, עם בּדיעה
– תן, תן “דכילךּ אנא” (תחת חסותך, עבדך, אני) ספּר ואשמעה.
אותה שעה נכנסו לחדר שני סוחרים, שבאו אל חוואג’ה סלים בענין עסק. ושאול נחאס נאלץ להיפרד מעם רעהו בקבלו הבטחה מפיו כי עוד מועד
לשׂיחה.
III 🔗
אחרי צאת שאול נחאס מעם בּדיעה נשתהתה במקומה אחוּזת הרהורים שעה ארוכה וחכתה עד שוב אמה מן השוק. אמה יודעת מאד כי בבוא איש, יהיה אשר יהיה, לדבר עם בּדיעה או לבקש דבר מידה – אין “מן הנימוּס” כי תהיה נוכחת היא בשעת השׂיחה – זה דרכה מאז…
כששבה האֵם מעבודותיה הקלות אל מושב הבוקר ושתיהן המשיכו לעשן את הנרגילוֹת שלווֹת ומתונות כרגיל – פתחה בדיעה ואמרה: הידעת, אמי? הוקל ללבי מבּוֹאוֹ של האיש הטוב הזה לעת הבוקר… אחוש בנפשי ברורות כי לטובה יהיה בואו… וגם גמרתי אומר בלבי את אשר עלי לעשות ולפעול, למען עזור לאיש הזה וגם למען הָתֵם מצוקתי אני…
– ברצון האל… בעזרתו יתעלה… מה רצה?… מה ענינוֹ?
היא שבה וספּרה באזני האֵם את פרטי הדברים בדבר בית המלאכה וגם על דבר האלמנה והיתומים של דניאל לאטי הודיעתה ואת אשר הבטיחה לתת להם דירה בחצר הקטנה…
שמעה אמה וקדרו פניה בלא רצונה. היא אמרה כמו לתומה: לזרעו של מוּסה לאטי… הורג אביך… זה הגמול אשר תשיבי להם?…
– אַל, אמי, – אמרה רכות וחרדות – אל תעירי, בשעת בוקר טובה זו, רגשי נקמה וטינה בלבך! לא מן הצדק הוא. האבות כשלו ונפלו, שגוּ וגם חטאוּ, והנה – הם אינם, מכבר אינם, ולמה נמשיך אנו את האיבה והרעה? הידוע לנו מה יביא עלינו יום המחר? אני, להפך, אמרתי בלבי: בזאת יוּכּר לב איש אם זך ואם ישר הוא: בסלחוֹ לשֹונאיו – ומה גם לבנים ולבני הבנים של השוֹנא, אשר לא ידעו רעה; אף אני עצמי לא אזכור הרבה, ומה ידעו הילדים מכל העבר? עלינו לרחמם – למען ירחם “המרחם” עלינו. איך אומר המשל?
— הַשּׁוֹכֵחַ לַבְּרִיּוֹת אֶת הָרָעוֹת
יִשְׁכַּח רָעוֹתָיו “זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת”.
כן דעתי, אמי; כי נגעו דבריו אל לבי, יען אראה את בני שׂוֹנאינו דלים וריקים, ואני – השבח לאל יתעלה – מלאה ומאושרה…
– טוב, בתי. אם זה רצונך ולבך נקי וקל נגדם – יהא שמך מבוֹרך. ינצרך האל בעד טובך. הן כזאת אומרת אני תמיד: כל טוב לבו של אביך עבר אליך. ואני, חלילה, לא אתערב ולא אפריע במאום. עשׂי הכל כרצונך. אני שמחה. כי הוּקל ללבך עד כה מבוא האיש ומדבריו; שלוַת נפשך ועליזוּת רוחך – יקרות לי מכל…
– כן. לא אדע מדוע, חי האל, אך ברור אחוּש, כי שפרה עלי רוחי אחרי צאת האיש. הולכת אני וחושבת בלבי: אַת, בּדיעה, בוטחת תמיד בחסדי אֵל ומפעליו בכל לב. האל ישתבח, הנוהג עולמו ברוב פלאות, לא יעשה עַוְלָה אתי. כי מה אָוֶן פעלתי ומה הרעוֹתי לאיש, קטנה או גדולה, כי יסיר עינוֹ מעלי לפתע? ולמה יעלים פניו ממני – ואני זקוקה לחסדי האל ולרחמיו. על כן אמרתי בלבי: טועה אני. לשוא אדאג ואגרע שינה מעיני. לא מחכמה עושה אני, כי אמשוך עלי בידי עצבת ודאגה. הן זאת דעתי כל הימים: רבות תלאות יביא האדם בידיו על ראשו. מבלי הבין את דרכי האל ורצונו – יזיק לעצמו וישׂים באלהים, חלילה, תִפְלָה. – ואני, איפוא, מדוע תעגם נפשי עלי כל הימים האלה? האדע נאמנה כי סר לבו של חג' רשיד מאחרי? לא, לא אדע עוד. ספק לי בדבר. וּמספק בלבד מעמיסה אני על נפשי יגון ונכאים יותר מאשר יוכלו להרע לי עשרה שונאים כאחד.
היא שאפה אל קרבה מצנור הנרגילה שאיפה ארוכה־ארוכה, באחוז בה המון הרהורים ועשתונות…
– צדקו דבריך, בתי, וגם נעמו – ענתה אמה. כזאת אחשוב גם אני בימים האלה. והאם לא אמרתי לך כזאת גם אתמול וגם שלשום? ודאי: גבר כמוהו, כחג' רשיד, בעל כבוד כמוהו – לא ינהג מנהג זולים ונוכלים. אין זה מדרך נדיבי עם, בעלי שׂררה וכח, להתחמק ולבגוד בגד ללא סיבה… הן רבות ראינו בימי חלדנו תכונות ומדות גברים מינים ממינים שונים – אך כאצילותו ונדיבותו לא ראינו…
– לא זאת דעתי, אמי. חשש וספק יש ויש בלבי. ללבי לא אוכל התכחש. אך אומרת אני: אל לי להדאיב ולהשחית נפשי בידי. חששי הוא, כי… הגבר, סוף־סוף, גבר הוא… נפש הגבר היא כרוח המרחפת אשר אין לתופסה ביד… ידעתי כי עד כה, אמנם, אהבני בלא לב ולב… רבות בחנתיו – ונוכחתי באהבתו, אך הנה, כנראה, בא הקץ… כי אולי קָץ בי… אהבת הגבר לאשה היא כפקעת חוטים – ותהי הגדולה ביותר – אשר אנו, הנשים, אורגות ממנה את ארג חיינו בזהירות ובלאט, בחכמה וברכּוּת; ואם נצליח – הנה כל הצלחתנו היא אשר לא ניתן לחוט להינתק לפתע, אך למנוע בעד סוף החוט – לא נוכל. הן לחוט הפקעת יש “סוף”… וכי יקוץ גבר באהובתו – ובא הקץ…
– ואת, בתי, רחוקה את מה“סוף”… ישמרך האל מפגע ומכשול… עודך באבך… (תנקב העין הרעה ותכלה!) השבח לו יתעלה – רעננה את וצחה כבת עשרים וחמש או עשרים ושמונה – בלי עין רעה!
– לא, אמא… לא אתנחם לשוא. זאת לא זאת. לא מכבר, לפתע, הבחנתי מלבד שנים־שלושה קמטים, אמנם קטנים וגם דקים מן הדקים, פה (בזויות העינים) – גם קמט זה לאורך המצח כמעט (דק וקלוש עודנו, כחוט השערה הנדבק לבשר, אך הוא ישנו) ועין הגבר כעין הנשר לראות ולחדור אל פני האשה, אל גופה, וגם אל לבה… והן אלה הם שליחים ראשונים, המבשׂרים תחילת כמישה, ראשית זקנה.
– הגזמת בתי; נהפוך הוא: אין כגבר כבד־ראוּת בפני אשה. יש אשר לא יביט ולא יראה בעיני בשר, כי בעיני אהבה. ועיני אהבה לא יבחינו גם ביבלת אשר בפני אשה, כאשר לא ירגיש הגמל בקוצים הגדולים אשר ילעסם בהנאה…
– כך יהיה לגבר הרעב, כגמל במדבר הריק. אך הגבר השׂבע, נקדן ובררן כסוס אציל, אשר לא יתן ראשו באבוס אם אבק מעט בו… ואני מכירה לב גבר… ולב חג' רשיד יותר מכל איש אחר… אבל אשר אמרתי הוא: לא אתאונן על עצמי, ולא אגרום רעה לנפשי בידי, גם לא אקבוֹל על מפעלי אֵל בעולמו. מה כי אתרעם ואַלִין? הישנה אלהים את דרך הטבע בשביל בּדיעה זכּאי? כך ברא הוא את עולמו – אשר אחרי חוסן ובחרות, און ורעננות, יבואו הקמטים בבשר האדם. אין מנוס מהם, היום או מחר – בוא יבואו. אכן מה רציתי כי יארכו ימי אתו עוד שמונה או עשר שנים. ואת זאת אתאמץ לעשות, ככל אשר יעלה בידי וככל אשר יאבה אלהים לעזרני. לעת כזו מאמינה אני בכל לב, כי אעשה ואצליח. הביטי, אמי, וראי כמה אותות טובים לי מעת בוא האיש הזה בבוקר:
האחד: כי נקרה אלי דבר צדקה וחסד בבוקר, בשעה הראשונה – וזה סימן ליום “מבורך”.
והשני: כי בא האיש בדבר סף הוורשה שלו והזכירני כי גם הסף שלנו – סף ביתי זה – אין כמוהו לברכה ולאושר. הן הרבה מאשר לי – ממנו הוא… על כן אבטח: מסף ביתי זה לא אדע לעולם מכשול ופחד.
והשלישי: כי אעשה חסד ואמת עם המתים – ואין גבול, כידוע, לגמול מעשה חסד עם השוכנים בעולם החסד והאמת.
והרביעי: כי בא איש במצוקתו לבקש ישע ממני לתומו, עת אני עצמי נתונה כיום במצוקתי. והמצוקה הרבּה, הכפולה רומזת ישועה, כאשר יאמר המשל:
עֵת הַחשֶׁךְ יִגְבַּר לָרוֹב –
זֶה אוֹת: שַׁחַר יוֹפִיעַ בְּקָרוֹב
והחמישי – כי עלה בדעתי, מתוך שׂיח האיש הזה, רמז־רעיון, בּרק מחשבה, כברוֹק ברק באפלה, והוא עדיין כסוד כמוס עמי, אבל אצפה לימים כי יגלו פתרונו. הנה – בכל האותות האלה רמז ברור כי עוד תיכון אהבה נאמנה אלי בלב חג' רשיד – ימים ושנים.
על דברים סתומים אלה אמרה אמה דרך זהירות:
– ברוך טעמך, בתי; הן תמיד – בעזר אללה בראשונה – אסמוך עליך באשר תהגי ובאשר תעשי, כן אבטח בך גם הפעם, אבל מהו שעלה בדעתך לעשות בדבר חג' רשיד?
– כן. היום או מחר כאשר יביא הסבּל דבר־מה, את אשר ישלח כרגיל – לא אקבל דבר. את הכל אשיב אליו ואשלח להגיד לו על ידי שחאדה (שם המשרת), כי אין לי צורך עוד בנדבת ידו… גם אצוהו להגיד לו, כי בעוד ימים מספר אסע מכאן לכל ימות הקיץ ללבנון…
אמה שקעה בהרהורים נוגים ואחר אמרה:
– אתמהה עליך. העמוֹ תנהגי בתקיפות כזו? “לפי מחשבתי”, לא צדקת בתי. להשיב לאחד כמוהו את אשר ישלח – הן עלבון הוא! השכחת בעצבונך, מי הוא חג' רשיד? האם לא נקל לו לזרוק אלף זהובים – לא בדבור כי אם ממש – ובלבד שלא יִפָּגע כבודו?
– ידעתי, כי לא תצדיקיני. אבל הביניני, אמי. מחויבה אני לעשות כזאת. לא מפני שלא אוכל נשוא עוד ספק ודאגה בלבי, – אכן הספק יאכל את לבי, אך לא הוא אשר יאלצני לאחוז בדברי רוגזה כאלה, אלא חייבת אני קודם כל לאלצו לבוא אלי, כדי שאדע מה אתו? מה ישׂא בנפשו? ואז אדע איכה אכלכל דברי כשורה ואיכה אעשה דרכי הלאה בתבונה.
– בתי, דעי וחשבי את צעדך… חשבי את חשבונך: בשמונה השנים הללו לא ראית ממנו כי־אם טובה ואושר – כספך הגיע לאלפַּים זהוב ומעלה, אל תסכני את אשרך בדבר חפזון. החפזון – מן השׂטן!
– הנה, אמא, אַת שׂמה לבך אל חשבון הרכוש והכסף – ואל חשבון חיי לא תביני… מה אעשה בחיי אלה מבלתי לב חם, לוהט וצמא אהבה אלי? מעודי לא שׂמתי לבי לכסף. אהבתי את הכסף בשביל חיי, ולא נתתי את חיי בשביל הכסף… אהבתי את צהלת החיים, את מנעמיהם וגם את סכנותיהם, ואת יודעת כמה נאבקתי בחיי עם גדולים ותקיפים! – ועתה?… עתה לא אחוש בי הכחות להחל בפעם השלישית מערכה חדשה… לשבות שבי מחדש… אוהב חדש… גם חיל למלחמה לא יוקח כבן גילי… זהו חשבוני… אך גם בשביל חשבונך – חשבון הכסף – דרוש לי לב מלא, גדוש אהבה. וידעתי: הכסף לא יבוא ולא יזרום אלי אם הספק והפקפוק יתחילו לשכון בלבי.
ועתה, כאשר יבוא החג' אלי, אדע לכלכל דברי במשפט ואדע מה אתו ואתי.
– אני יראה הפעם מתקיפותך זו. אל תאשימיני בדברי. לבי חרד.
– ולבי – עתה שלו שלו ושקט. תמיד בטחתי באלהים והשגתי את הרצוי לי. תראי כי, בעזרת אללה יתעלה, ימהר לבוא אלי. אז אחליק את עניני, אערוך ואפעל ככל אשר עם לבי.
בּדיעה קמה ממקומה, עודדה את אמה בדברים והלכה לעסוק באשר לה, כי ארך מושב הבוקר היום מכל הימים.
IV 🔗
בּדיעה עשתה כאשר אמרה: ביום הרביעי בבוקר, כאשר בא הסבּל עמוּס סל כבד מן המַשְׂאֵת השלוּחה אליה, נתנה לו להינפש כרבע שעה – ואחר שלחתו עם הסל חזרה. שחאדה המשרת ליוה את הסבּל.
אחרי שעה ארוכה שב המשרת והודיעה, כי חג' רשיד אמר כי יבוא אליה מחר, ביום ששי לפנות ערב – כי רק אז יפָּנה מטרדותיו.
אותם שלושת ימים היו ימי צפיה וקוצר רוח, לא לבדיעה, כי אם לאמה; וכל שנזדמנה שעת־שׂיחה לבדן, היתה האם מנסה לגעת, ולוּ נגיעה קלה, בענין חג' רשיד, אבל בּדיעה הֵסֵבה, כלאחר יד את השיחה למסלול אחר. ואם כי גם היא ידעה בקרב לבה טעמה של צפיה, אבל גברה על עצמה, האריכה רוחה, כשדעתה קבועה עמה ונהגה כמשפטה וכדברה לעת מצוא, לאמור: בראשונה – חשוֹב, בשניה – שקוֹל, בשלישית – בחוֹן – ואז תחליט. החלטת – גמרת; אז סמוֹך על אללה שיגמור דברך כרצונו. וכך נהגה בימי צפיה אלה. ולשם היסח הדעת יצאה פעם ופעמיים לביקורים ולטיולים בסביבות העיר.
וביום ששי לפנות ערב היתה בדיעה מוכנה לקבל את פני חג' רשיד בשקט ובשלוה. בליוָאן, על יד מושב הספות הרכות, עמד מוכן שלחן קטן ערוך פירות וסַלטות וצנצנת “ערק” קטנה. בּדיעה לבשה שׂמלה יקרה, “רשמית”, כבעת קבל אורחים נכבדים בימי חג, אך היתה כאחוזת סרעפים קלים כל אותה עת, באשר לא ידעה אם לבדו יבוא או בחברת מרעים כאשר יקרה לעתים. אך היא הכינה את עצמה ואת דבריה אשר תדבר אם יבוא לבדו או עם חבר ידידים.
כעבור שעה קלה נשמע קול אופני מרכבה, נפתחה דלת החצר. הוא בא לבדו. עם כניסתו לחצר נשׂא קולו ברמה, מחפצו להראות את מצב רוחו העליז. הוא עמד ושוחח ידידות וטובות עם האם, שקבלה את פניו, והשמיע לה דברי בדיחה ואמרות לצון. בּדיעה נשארה יושבת בחדר האורחים, כמו לא שמעה דבר בבואו.
הוא צעד בחצר והתקרב לליואן ועל־ידו אֵם בּדיעה עונה אמריה לו. על־יד האשה הנמוכה נראתה קומתו הבינונית של חג' רשיד כגבוהה. גוו חסון, מלא במקצת. צבע עור פניו לבנבן־כהה, “קמחי”. בדיוקנו – אם כי לא נראו בו אותות יופי – לא חסרו תוי הדר־גברים: שׂפמוֹ זקוף, עשוי נאה (לפי גיל שנותיו – כבן חמישים – היה היה שׂפמו צבוּע בצבע כהה, כפי רוב שערות ראשו); עיניו מפיקות טוב, בינה ופקחות. מסביב לסנטרו הבולט ולשפתיו העבות נסתמנו קוים תקיפים, אך נאים. בלכתו, הלוך וקרוב בפנים החצר – כמחפש את בּדיעה הנעלמה מעיניו – הגיע לליואן, ובטוב לבו עליו נתן קולו בבדיחה, כמבקש להתפּייס, בדברי זמר מקטע־תפלה ידוּע:
נִכְלָם אָבוֹא עָדֶיךָ, אַלַּהּ, כִּי לְךָ הַצְּדָקָה,
שְׁמַע תְּחִנָּתִי – מִלֵב טָהוֹר מְפַכָּה…
שמעה בדיעה ויצאה מן החדר, עמדה בפתח וענתה לדבריו גם היא בחרוז “ארתיג’אלי” (על רגל אחת) וזימרה:
כִּי סוֹלֵחַ אַתָּה, אַלַּהּ, לַדּוֹבֵר הָאֱמֶת הַזַכָּה
וְלֹא תִּשָּׂא דְבַר שָׁוְא וְלָשׁוֹן חֲלָקָה…
הוא עמד במקומו ושמע לסלסולי שירתה והקשיב לדברי מענה.
כשגמרה צהלו פני שניהם בצחוק. הוא קרב אליה, אחז בידה באהבה ואמר: תחיי לי, אור חיי! שלום לפיך, והחיים לצחוּת לשונך! ומיד אחזה בשתי זרועותיה ונשקה בלהיטות. ישבו, הוא בזוית רפודה כרים רכים והיא על ידו.
– על מה רגזת וחרה אפך עד כה? – שאל חלקות ופשוטות – ואם אני החוטא, מה אשם הסבּל, כי הכבדת ידך עליו והעמסת על משׂאוֹ גם דברך הכבד?…
– על כי לא היית לפני אתה… עתה אעמיס עליך ככל אשר אוכל, ואולם לא ארצה, כי אתה תהיה השואל ואני העונה. הפעם אני “התובעת־הכללית” ואתה הנתבע. עלי לשאלך ולחקרך: ואדעה, הבֶּק (השׂר), אם בפיך “אמת זכּה” או “לשון חלקה”. ובכן הגידה, מחבּוּבּ (נאהב): מה ההתעלמוּת הזו ומה ההתרחקות הרבה – המותר לנהוג כך, כבוד השׂר? – היא דברה קלות וחמורות כאחת.
– והאם יש חוזה בינינו, – ענה הוא כולו לגלוג קל – כי מחויב אני להופיע “כך וכך” פעמים בשבוע?
– והאם האהבה והחבּה, הקרבה והרעוּת, נערכוֹת על פי חוזה? – ענתה היא כמבליגה על רוגזה – ודבר הלב אינו ולא כלום בעיני שׂר, ואף כי בעיני מי שהיה “תובע כללי” במשפט, כמוך?
– ואת, חמוּדתי, המאהבה ומחיבּה רגזת עלי כך והשיבות אלי את המשאת? הכך עושים מאהבה?
– לא, מושלי, אל נדבר מהתלות: חי האל, כי גרמת לי יסורים בשבוע זה, אשר לא ידעתי כמוהם מֵעודי…
היא התרפקה לפניו ועטתה עצבון.
– מדוע, נאהבה? הן שלחתי להגיד לך כי טרוד אני בענינים רבי־דאגה…
– מה לי כי שלחת להגיד – אם לא באת להגיד? האם אי אפשר היה לבוא להגיד לי – מה הם הענינים רבי־הדאגה?
– לא, חביבתי אין אלה הדברים ענין לנשים כלל…
– אם כן – נהפוך הוא: אם אינם ענין לנשים – ודאי אפשר היה לספר לי… ההיה לך חשש, שאתערב אני בענינים אשר לא לי? או אבוא להיות מתחרה לך ואסכּן את עסקיך, חלילה?
בינתים הגישו קהוה ונרגילה. שניהם ישבו בְהַסִבָּה נוחה ושלוה. חג' רשיד ביקש להחליף את השיחה ואמר מתבדח: מוטב שתספּרי אַת, מה הציק לך כי אמרת לנסוע לכל הקיץ מפה… החושבת אַת, כי אין דין ואין משפט בארץ ואני אתנך ללכת לשוטט כנפשך?…
– אל נא תתחמק משאלתי, השׂר! לא אדבר דבר עד אשר תגיד לי אתה את אשר עליך להגיד – אתה החייב. ספר בראשונה מה הענינים רבי־הדאגה?…
– חי עיניך הזוהרות – כי לא אוכל לספר. סוד הוא.
– אין סוד בין נאהבים. הסוד בין קפולי הלב של הנאהבים יביא רקבון והפסד לאהבה, כאשר יופסד וירָקב הבגד היקר מן העש הנסתר בין קפוליו – כן הוא, באלהים!…
– האם האהבה בין נאהבים מתירה את הבגידה בין חברים? איך אגלה לך סוד נסתר?
– אל תספר לי את הסוד, אבל באר לי מדוע לא נתנך “הסוד” לבוא אלי? איני רוצה בגרעין הסוד – די לי בקליפה…
– צדקת. אגיד לך מעט מן המעט. וגם זה שמרי בסוד גמור.
– אשמרהו כשמרי את אהבתך.
– אנו טרודים בעניני “מדיניות”. כל השבוע היו אספות ומועצות חשאיות בענין דרישתנו מן הממשלה המרכזית בקושׂטא: שנוים וסדרים אחרים למולדתנו. יודעת אַת, כי יש קיצוניים, הדורשים שלטון־בית גמור לסוריה ויש מתוּנים הרוצים בתקונים ובחלופי־סדרים בראשוּת תורכיה. ואני – מלאתי חובתי באלה הימים כאשר נראה לי… הנה זה הכל, “שָׂרָתי” – הנוגעים דברים אלה לנשים?
בּדיעה שמעה והקשיבה בכונה רבה, והיתה מעמיקה בהרהוריה. אחר אמרה:
– אכן אלה כשלעצמם – אמת – אין נוגעים ישר בנו, בנשים, במאום… אבל אם נוגעים הם בלב הגבר עד כדי השכיח אותנו מלבו, אז יגעו בנו עד מאד, ואנו כואבות עד מאד… אנו, הנשים, מסכימות להיות בדרגה השניה לדאגות הגבר (ראשית: עסקיו ועניני עבודתו, ושנית – אנו), אך בפחות מזה – בדרגה שלישית – לא נסכים!… ומה גם אם לא נמצא בשום דרגה! וכי נֵעָלֵם לשבוע תמים מלב הגבר, הרי מובן למדי… כי…
היא הפסיקה דברה ונשתתקה.
– מה מובן למדי? כי מה?… – שאל במפגיע והכריחה להשלים משפטה.
– כי מאחרי הענינים המדיניים החשובים – יש עוד אחרים…
– איזה, למשל? – שאל החג' בטוב לב – הגידי גלוי ונדעה…
– זה סימן כי יש, לא ענינים אחרים… כי – נשים אחרות!…
הוי! הוי! – לגלג השׂר קלות ונעימות – האל יסתירנו מקנאת אשה! כי עזה כמות קנאת אשה ואיומים כְּשִנֵי אפעה חשדי־אשה…
– ואמת כמות קנאת אשה ונאמנים כפּצעים חשדי־אשה…
השׂר אחז בידה, חבקה אליו וכסה את פניה בעתר נשיקות, ואחר אמר מהתלות ודברי קנטור: מה ה“חדשות” אשר אשמע כיום מפיך? האת תדעי קנאה וחששות? את אשר אמרת תמיד, כי לא תדעי איבה וקנאה לי ביום אשר אחפוץ באשה אחרת, כי אז תהיי את חפשיה לעצמך ואני – לעצמי? את אשר “למדתיני” כל הימים לבער את הקנאה מלבי ודברת גדולות ונכבדות על “החופש” ו“הרצון הלבבי”, אשר הם יסוד האהבה והחיים? האַת תדעי משטמה ויגון בלבך עת נדמה לך כי נטה לבי לאחרת? אי לך! אנה גזו כל דברי חכמתך והבטחתך?
– אני אמרתי כזאת ואומר כל הימים כזאת – אם יעָשה הכל בדרך האמת, בדרך הגלויה, אך לא בסתר ובבגידה. את השקר והחונף אשׂנא לעולם! ועתה אם באה העת, עזוב אותי – אך אל תרמה אותי!
– האני ארמה אותך ואבגוד בך – ענה הוא בהביטו בה באהבה – וכי כל הגברים שוים בעיניך, האני – ככולם?
– תשעים ותשעה למאה בגברים שוים לבגידה באשה…
– ואני האחד – מן המאה – השונה מכולם!…
– היית עד עתה… אך מהשבוע הזה נצטרפת לרוב הגדול…
– במה בטחונך איתן כל־כך, את, בת האלהים והשדים, כי בגדתי בך?… ההית שוב לקוסמת וחוזה עתידות? הן זאת מדתך מאז: לחזות מראש הבאות…
– אכן לרוב צדקתי ב“חזונותי”… אך עתה רואה אני ברורות, כי היית לאיש ככל האנשים; לא אוהב ולא ישר ולא שׂר־שלטון.
– כלומר? מה חלקים דבריך בפיך הפעם. איך אבינם? בארי לי…
– לא אוהב – כי לא באת. לא ישר – כי אינך מודה על האמת, ולא שׂר – כי אתה ירא להגיד את האמת כמו לא היית שׂר ונכבד, ומה פחדך מאשה כמוני? אהבתיך יותר, לוּ באת ואמרת גלוי: עד כאן, בּדיעה. עתה – שלום. נפרדנו. אז היית גלוי־לב, גם שליט וגם ישר.
– ואם לא עשיתי כך – הנה סימן, כי לא היתה לי סבה לאמר כך…
– לא. זה רק סימן שאתה רחמן, כמו כל הגברים הטובים הסרים בלבם מאחר הנשים שאהבון… אבל הרחמנות הזאת הורגת את האשה מכל אכזריות אחרת…
בעיני בדיעה צפו דמעות. השׂר שקע רגע בהרהוריו – ולא הביט בעיניה.
היא שבה ואמרה כמתחננת: – אל תשת עלי חטאת ואל ירע בעיניך דברי… הן באת אלי עתה ולא מן הראוי הוא כי אכביד עליך ואציק לך, אך אני את האמת אני מבקשת ולא אכאב כלל אם תגידנה לי – אך הגידנה לי!
– מה אגיד – חי אללה, חי ראשך וחי שוקרי בני, כי לא עברה אשה ולא צל אשה אחרת בין עיני?…
– עתה אאמין לך בכל לבי! – היא אחזה בשתי ידיו ולחצתן אליה והביטה ישר אל עיניו – ידעתי כי דבריך אלה אמת שלמה הם – גם לולא נשבעת האמנתי לך. אך תרשני עתה לחזור על שבועתך: חי אללה וחי ראשי וחי ראשך וחי שוקרי בנך – אמור נא לי: האם לבך מלא וגדוש אהבה אלי כמאז? האם לא פג מעט או הרבה חום אהבתך אלי מתמול שלשום? ראה – השבעתיך! אמור נא לי: כן או לא – ולא אכאב; ואחר תראה כי לא ירע לי, אם רק אדע את האמת.
– יקולל השׂטן המסכסך־המלגלג – אמר כנתפס ברשת־דברים של חוקר דין – פתע תעמידיני במבחן חמוּר ואני לא מוכן ולא עלתה על לבי. אומר לך בכל “הרזאנה” (הרצינות): נבוך אני משׂיחך היום – מה קרה לך? אבל כי השבעתיני, חייב אני להגיד לך כל האמת, אבל כל האמת אשר בפי הפעם – כפולה היא, האמת שבלבך והאמת שבלבי. אמת נכון הדבר אשר תחושי בלבך. יש ונדמה לי דרך הרהור קל, חולף, כאילו רפתה אהבתי אליך במשהו קליל שבקליל – כחוט השערה, או, למשל, כנברשת בת מאה נרות, שכבה אחד מהם. מה הוא האחד כנגד תשעים ותשעה? הן לא יועם כלל האור הגדול. אבל פגם הוא, אם לא לאור העין אבל למראית העין. כן לא נפגע דבר באור אהבתנו אלא למראית עין. כיצד? כי הנה זה לא מכבר נעלמת מחלומי בלילה. לרוב, כל שחלמתי דבר, היית את בחלומי, איך שהוא הופעת גם את ונשתלבת בחלום. או לא קרה לי לְפַנים, שלא תעלה דמותך לפני, תוך עניני ועסקי, לרגע או ליותר מרגע. ועתה – הריני מודה – יש ולא אראך בעיני רוחי יום או יומים. זאת אמת. אבל עוד משהו אמת בלבי: כל שיקרה ואהרהר בכך – אכאב ואתעצב אל לבי: מדוע יגרע גם נטף קט מכוס אהבתנו? מדוע יפגע עוז אהבתנו ולוּ בפגם קל? ואז, כל שאהגה בכך רואה אני עצמי פגום, אשם, וחוזר אני ונשבע ביני לבין עצמי: לא אתן עוד שתקרה כזאת עמי – ואז ארגיש אהבה לוהטה אליך כבראשית אהבתנו. הנה זאת האמת וכל האמת, גברתי החוקרת!
– תבורך מפי האל! – היא נשקה ברגישות – גם בזאת אני מאמינה לך. אך גם בי אמונה כפולה. האחת – כי בשעה זו, או בתקופה זו תאהבני בכל חום לבך. אבל אדע ואאמין כי יום יבוא, אם במוקדם או במאוחר, ונר אחר נר ילכו ויכבו מאור אהבתנו. כך הוא. אל תדבר. אל תתנגד. זאת האמת המרה, אך טובה היא מן השקר המתוק. עתה – שקטתי, חי אלהים שקטתי. שמעני עתה, יש עמי דבר להגיד לך: בעוד שבועות מספר אולי, אולי, יחול משהו בביתי שישכין חדוה ונֹעַם מסוג חדש בחיינו. נחכה ונראה איך יפול דבר.
הוא נסה להפציר בה, כי תגלה דברה אליו עתה; אך היא, כדרכה, הודיעתהו תקיפות וברורות, כי עוד לא גמלה מחשבתה בלבה, וכי דברה עוד צפון בחיק העתיד. אפשר יִגָלה בעתיד קרוב מאד – אך לעת עתה – ברשות העתיד ישכון.
– יהי כן – ענה בדעתו את רצונה התקיף – אחכה בסקרנות ל“גילוי העתיד”, כאשר יצפה ה“דרויש הקדוש” לגלוי רצון אללה אליו.
היא מזגה לו ולה כוס קטנה מן הערק המשובח ואמרה: וענין אחר לי אליך. ענין גמילות חסד לאיש מסכן. היא ספרה באזניו בטוב טעמה את מצוקתו של שאול נחאס והתרעמה לפניו על העושק ועל העוולה ואמרה: גלה את אזני צוּבּחי בּק, אשר לבו טוב וזך, לבל יוציא משפט זדון בשל גזרתו של ה“ואלי” התקיף – אשר עשה כאשר תבין – והצל את חיי האיש ממצוקה ומאסון.
הוא הבטיח לה, כי ימלא את דברה ורצונה בלי הסוס: ולמען הקל את הענין ולהעבירו לפי החוק, רשם בגליון נייר נוסח־בקשה קצר וברור על הענין, כי תמסרהו לבעל בית המלאכה ויכתוב שנית את בקשתו לצובחי בק בהקדם – והענין יגמר בטובה, ברצון האל.
חג' רשיד שב לדפוק על דלתות לבה ואמר לחקור את פיה מפעם לפעם, מה הוא הדבר אשר יש אתה להגיד לו ומדוע לא תגידנו לו?
והיא ענתה אמיצות, כדרכה: האלהים! יאמרו, כי הנשים הן סקרניות, אך האמת היא אין סקרן כגבר!… כילד טרדן וחסר סבלנות השואף לדעת הכל, כל אשר תראינה עיניו – כן אתם, הגברים, סקרנים עד בלי סבלנות. עוד לא אדע ברור אני בעצמי את אשר עלי להגיד לך, ואתה, מורי ושליטי, רוצה אתה כבר לשמוע את הכל. דע, אדוני: כי בדבר אשר אשא בלבי, דומה אני לאיש אשר יצלול בתהומות ים לבקש אוצרות יקר – היוכל הגיד הצולל בעמקי ים את אשר ימצא ואת אשר יעלה בידו, והיוכל היות בטוח, כי ישוב לראות אור חיים? כך לא אוכל אני להגיד לך דבר ברור מפי בשעה זו.
– אה! מה נפתלו הפעם דבריך! לולא בדיעה אַת הייתי חושבך כאחת הנשים הערומות כשׂטן לקשור את הגבר אליהן כחמוֹר ברסנו…
– בבוא העת אשר אגיד לך את דברי, תשפוט אם הרעותי או הטיבותי – עתה שכח נא, אהובי, הכל.
כעבור שעה ישבו אל השולחן ואכלו את ארוחת־הערב הערבה והעשירה. אז עברו לשיחה בעניני היום. בדיעה הנעימה את השעה בקלות לשונה וגם בניגון ובזמר – כמו לא היה דבר ולא חלפה עליה שעת מבחן קשה, וגם לא נתנה לרשיד, כי תעכר עליו רוחו על אשר דובר ואשר נאמר לפנות ערב.
למחר, בשעת בוקר מאוחרה, חכתה עגלתו של חג' רשיד על יד השער. הוא נפרד ממנה ויצא מן החצר בלב עליז וטוב, אך טעון סקרנות נסתרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.