א. מאזני הצדק האבסולוטי של מכס פריש    🔗

“אנדורה” ¹ הוא מחזה המוקיע את האנטישמיות, את שנאת החינם. מכס פריש הוא מורליסטן, ואינו משאיר את השקפתו בכלל ספק. האשמה, בעיניו, אינה בשום אופן אשמת עם אחד בלבד. אשמתם של ה“אנדוריאנים” אינה נופלת מאשמתם של ה“שחורים”. אחת הדמויות החיוביות הבודדות המופיעות היא דווקא הסיניורה, שהיא “שחורה”. אולם הפעם אין אנו רוצים להתעכב על “אנדורה”, מחזה שנכתב עליו הרבה בזמן האחרון. שורשי המחשבה הטמונה ביסוד “אנדורה” נכרים כבר במחזותיו הראשונים של פריש, שנכתבו בשנות הארבעים. בשנת 1945 כתב פריש את המחזה “ושוב הם שרים”², מחזה מלחמה סוריאליסטי שהמחבר קורא לו “נסיון להספד”. “ושוב הם שרים” מכוון בברור למלחמת העולם השניה. הגרמנים אפילו קרויים גרמנים, שעה שלאומיותו של צוות המטוס אינה מוגדרת, וגם לאומיותם של בני הערובה, הנורים בטרם אתחלת המחזה אינה מסופרת לנו. “ושוב הם שרים” מנסה לברר את בעית האשמה, ולמצוא מוצא מסבך השנאה ההדדית. בשנים האחרונות נכתבו יצירות שונות, השואפות לראות את מה שקרה מנקודת השקפה חדשה כביכול, ולפזר את נטל האשמה על כולם; אולם מכס פריש היה אחד הראשונים לנטיה זו. משום שאנו יהודים, ומשום שאנו היינו הנפגעים העיקריים במלחמה, הופכים אנו שוב ושוב במה שהיה; ואם גם פריש, כשווייצרי ובן ארץ נויטראלית, כותב במשפטי ההקדמה הקצרים שלו בין השאר:

“העובדה היחידה, אשר אולי מכשירה אותנו לעדות, טמונה בכך, שאנו, שלא חזינו את הדברים מבשרנו, משוחררים מכל פיתוי של נקמה”.

הרי אנו סבורים, שדווקא אנו כשרים יותר לעדות. אוביקטיביות עלולה להיות קרה מדי. במחזהו זה, אגב, לא מזכיר פריש כלל את היהודים; ציור היהודי המת ומגן הדוד שעל כריכת הספר הוא כנראה סמלי בלבד. (לו היה זה ספר שיצא לאור בארץ היינו סבורים, שאין ציור הכריכה בא אלא כדי להגדיל את התפוצה).

עלילתו של המחזה אינה מרוכזת או בעלת מתח רב כעלילת “אנדורה”. הדיאלוגים, ליבון וברור ההשקפות השונות – אלה הם עיקר המחזה. כדי להגיע לנקודת השקפה כוללנית עד כמה שאפשר, מדובב פריש את שני הצדדים; והוא מפגיש אותם – לאחר מותם, לאחר שנשתחררו, במידה מסוימת, מכבלי הגשמיות. “ושוב הם שרים” פותח בהופעתם של חיל וקצין גרמניים. בהמשך השיחה שביניהם מתברר, שהחיל ירה זה עתה, בפקודת הקצין, בקבוצה של עשרים ואחד איש, ששימשו כבני ערובה. היו אלה זקנים, נשים וילדים. מצפונו של החיל נתעורר אחר מעשה, וכאשר הקצין מצווה עליו להרוג גם את הכומר, שחפר לקורבנות קבר, לפי פקודה – הוא נמלט כעריק. החיל קרל, מגיע לעיר מולדתו, המופצצת בלי הרף ע"י מטוסי צבאות הברית. אמו נהרגה בהפצצה, אשתו עם התינוק עדין מצפים לו. קרל אינו מגיע כלל לפגישה עם אשתו, פגישה לה ציפה בכליון עינים. הוא מדבר עם אביו מורה במקצועו, ומטיח בו האשמות כבדות. לפני הופעתו של קרל, בטוח המורה בצדקת הגרמנים, הוא מקלל את אלה, אשר הרגו בהפצצה את אשתו הטובה, החפה מפשע; צבאות האויב הם צבאות השטן בעיניו. את קרל העריק הוא משביע שיתייצב מיד, בטרם ייתפש כבוגד. אך קרל אינו מתכוון עוד להתיצב. הוא מאשים את אביו בבגידה בכל האידיאלים שהאמין בהם, שהטיף להם בחדר הכיתה. האב מתנצל: למען הפרנסה עשה זאת, למען קיום המשפחה, ולבסוף – פשוט, על מנת להשאר בחיים. אך קרל מפריך את דברי אביו: חיים אלה, שעליהם רצה האב להגן ולשמור מה הם ומה שווים? האב התכחש לכל הערכים האמיתיים כדי שלבן יהיה טוב, כביכול – אולם הבן עומד בקצה כושר הסבל המוסרי שלו; הוא ערק מן הצבא כי לא היה יכול לשאת עוד את מעשי הזוועה, ולאחר השיחה עם האב הוא מאבד עצמו לדעת, כדי לא ליפול חי בידי המשטרה. הוא אף לא נפגש עם אשתו, כדי שלא לשתפה בגורלו. ללא הועיל: האשה, מריה, מתפרצת באמצע ההפצצה ביאוש מן המקלט, ונהרגת עם התינוק בזרועותיה. ואילו המורה עצמו, הרואה את כל עולמו הולך ונהרס, משמיע בפומבי דברים אסורים, ומוצא להורג ביריה – על ידי תלמידו לשעבר, תלמידו המצטיין ביותר. גם שעה אחרונה זו אינה נטולת מרירות. שכן התלמיד לשעבר טוען, כי נעשה מה שהינו, משום שאיש מן האנשים אותם העריך – וביניהם המורה – לא גילה עוז רוח, להט אמונה ואינטגרליות פנימית בשעת המבחן הגדולה. כולם נתגלו כמוגי לב שפלים, וכל התורות שהיטיפו להן לא עמדו להם בפני אימת הטרור.

המתים לא סיימו את תפקידם במחזה. בקרוב אנו עתידים לפגוש את קרל, המורה, ומריה, בקהל המתים; שם הם נפגשים עם “האויב” פנים אל פנים. גם על בני הערובה, שנורו טרם אתחלת המחזה, אנו עוד עתידים לשמוע. יש להדגיש בנקודה זו, כי הדמויות הפועלות אינם אנשים חיים, בשר ודם, למן ההתחלה. הם נושאי דיעות או רעיונות מסוימים, אך אינם נראים לו לצופה או לקורא כבני אדם שלמים. לדוגמה: המורה, שעוד לפני רגע קרא לצבא המפציצים “בני שטן”, נפגש באופן בלתי צפוי עם בנו העריק ועולמו חושך בעדו. אולם אין כל סימן של מאבק פנימי, של התערערות נפשית, של לבטים, בין מעמד זה ועד לעמידה בפני קבוצת הירי. המעבר הוא פתאומי ללא הכנה נפשית רק קרל עצמו, אולי, יש בו מעט חיות.

הגיע הזמן להופעת הצד־­שכנגד. זהו צוות מפציץ של צבאות הברית. אנו פוגשים את הקבוצה לראשונה לפני יציאתה לדרך. לאחר מכן מופיע על הבמה רק חלק מן האנשים – אלה שנהרגו עם יריטת המטוס. הם עצמם עדין אינם יודעים על מותם, ורוצים להתנהג כחיים לכל דבר. המקרה –או הסופר – מביא אותם למקום המוצא של המחזה: המקום שם הוצאו להורג בני הערובה. הכומר – שנורה לאחר שחפר את הקברים – מקבל את הטייסים המתים.

בנקודה זו מתחילה הבעיה היסודית של המחזה כולו. במקום מתקבצים כל המתים, שהכרנום תחילה כחיים; וברקע נשמעת מידי פעם השירה המשונה של בני הערובה – מבלי שאלה האחרונים יופיעו על הבמה. המתים מוצאים את הדרך להבנה משותפת, כשהכומר מיישר את ההידורין. יש לזכור כאן, שכבר ראינו את מעשיהם של שני הצדדים. המחזה פתח בהתמרדות החייל לאחר ההוצאה האכזרית והבלתי נחוצה להורג של קורבנות חפים מפשע. לאחר מכן חזינו בהפצצה המכוונת נגד האזרחים השלווים, בני עמו של החייל. הסופר עצמו אינו מכריע בכובד האשמה, אם גם הנטל נוטה קצת לעבר הגרמנים. אולם הכומר אומר למפקד הטייסים המת:

“רק בשל כך, שמתנו כקורבנותיהם, עוד לא היינו אנשים טובים.”

המפקד אינו מסכים לכך. הוא שואל מה על אלה, שבצעו את הפשעים, עונה, שעל כל איש ואיש לדאוג לחטאיו הוא. ושוב שואל המפקד, אם הכומר סולח לרוצחים, וזה האחרון עונה, שאינו רשאי לא לשפוט ולא לסלוח. ומהו הטעם בקיומם של המתים? גם לשאלה זו יש לו לכומר תשובה:

“סבורתני, שכולנו נמצאים כאן, עד שנכיר את החיים שיכולנו לחיות יחדיו. זהו זמן קיומנו. זו החרטה, הקללה והגאולה.”

אין לומר שמכס פריש מזדהה לחלוטין עם דבריו של הכומר. הכומר לכשלעצמו אינו דמות אידיאלית, מושלמת. הוא נשבע לשקר מאימת הגרמנים – מעשה שאינו מצילו מהוצאה להורג. לאחר מותו, הוא מזהה את חולשתו הפרטית שלו עם חולשת האנושות כולה, והוא מוכן לקבל את העולם על מגרעותיו – משום שהוא עצמו מלא מגרעות. אם תרצו, יש בכך מעקרונות המחשבה הנוצרית, הגם שבדרך כלל קשה לראות במכס פריש אקספוננט מובהק של מחשבה זו.

סיומו של המחזה מתאים למגמה הכללית המצטיירת בו: אלה שנותרו בחיים, אשתו של המפקד ועוד אחדים מן הטייסים, מניחים זרי פרחים גדולים על קברם של הנופלים. אחד הטייסים עומד לשאת לאשה את האלמנה, והוא מבטיח לה לבנות הכל מחדש, להקים את ההריסות, בקיצור – לשחזר מחדש רפליקה נאמנה של העבר. המתים מנסים להתערב. המפקד מנסה לדבר אל אשתו. הוא לא רצה לחזור ולהקים את העולם הישן כפי שהיה; הוא כבר למד להבין, שכל מה שנראה לו חשוב אי־פעם, אינו העיקר בחיים. אך החיים אינם יכולים לשמוע את המתים ולחוש בהם. האלמנה סבורה, כי דרכה תהיה לרצון לבעלה המת, כי אינה אלא שואפת להגשים את מאווייו.. וברקע הולכת וגוברת שירת בני הערובה – אלה שנעשה להם עוול, והם שרים כל אימת שנעשה שוב עוול בעולם. רק המתים שומעים את השירה.

האם פריש סבור – או שהיה סבור בשעת כתיבת המחזה, כאשר טרם ידע על כל זוועות המלחמה – כי יש למתוח קוו תחת חשבון העבר; כי עיקר השאיפה צריכה להיות – המחשבה על עתיד טוב יותר; וכי אין להגיע לעתיד טוב יותר, אם אין מוכנים לשכוח את שהיה? כפי הנראה שכך הוא. אולם – האם אפשר להסכים לזאת? האם, למשל, רוצה הופך לאדם חף מפשע, אם מוכנים לשכוח את פשעיו? האם זהו קנה מידה מספיק? זאת ועוד: האם העובדה, שלא כל הקורבנות הם קדושים, מפחיתה כמלוא הנימה את אשמת הרוצח?

דומני, שבתור יהודים קשה לנו להזדהות עם מחזהו של פריש (הגם שאין זה מחזה על בעיות היהודים, כפי שכבר הזכרנו). ואם נשכח לרגע את נקודת ההשקפה היהודית – גם אז ספק הוא אם נוכל לקבל את מחזהו של פריש ללא הסתייגות. כאן, כמבקרים אחרים, אנו שואלים אם אין במידה גדושה של אוביקטיביות משום פאסיביות רוחנית.

מרץ, 1962

ב. הומו פאבר – האדם כטכנאי    🔗

מאכס פריש קורא לספרו “הומו פאבר”³ לא רומן, כי אם “דו”ח“. הגדרה זו מטעה במקצת, כשם שוואלטר פאבר, רושם הדו”ח, מנסה להוליך שולל את עצמו ואת הקוראים. אין זה דו“ח יבש, כשם שסיפור חייו של וואלטר פאבר לא עוצב ע”י אותם כוחות הרציו, בהם, ואך בהם, פאבר מתיימר להאמין. וואלטר פאבר הוא איש המציאות, ההווה, המדע השימושי. הוא מהנדס, ומקפיד להגדיר עצמו כטכנאי. פאבר עובד בשירות אונסקו, עבודתו היא עזרה טכנית לעמים נחשלים. הוא יודע הרבה על מכונות, על גשרים, על חשמל. כשהוא מחזר אחרי הנערה זאבת, הוא משתמש בידיעותיו אלה כדי לעשות רושם עליה – אין לו נכס רוחני בנוסף על כך. בלובר לא ביקר מימיו, למרות שהיה פעמים אין ספור בפריז לרגלי עבודתו. בטיול דרך איטליה הוא מתפעל מכל הדברים החדשים, מכל היצירות של היום: “סלילת כבישים, בניין גשרים, הפיאט החדש, בית־הנתיבות החדש ברומא, רכבת הטורפידו החדשה, מכונת הכתיבה החדשה אוליבטי – במוזיאונים אין לי מה לעשות”. והרי דווקא זאבת, הצעירה מפאבר בשלושים שנה, יש לה מה לעשות במוזיאונים, שרידי העבר. לה יש לב פתוח ליצירות אמנות, ישנות כחדשות, והיא מכריחה את פאבר להתבונן יחד עמה בעתיקות היסטוריות. האמנות מעצבנת את וואלטר פאבר, כמו האמנים “החושבים עצמם ליצורים נעלים, רק משום שאינם יודעים, מהו החשמל”. לעומת זאת, “מקצועות של הטכנאי היודע להתמודד עם העובדות, הוא מכל מקום מקצוע גברי, אם לא המקצוע הגברי היחידי”; “פסלים וכדומה אינם (בשבילי) אלא שלב מוקדם יותר של הרובוט. הקדמונים ניסו לאפס את המוות על ידי שעיצבו את גוף האדם – ואנחנו על־ידי שמוצאים תחליף לגוף האדם. טכניקה במקום מיסטיקה!”

ללא הרף חוזר פאבר על דיעותיו אלה, מנסה לשכנע את עצמו ואת האחרים; ובבטחה, ללא רחם, הוא נלכד ברשת הגורל הטמיר, ואמונותיו והשקפותיו מופרכות, מתפוררות, אינן עומדות לו כנגד המהות הבלתי נתפסת, כנגד הבלתי ידוע, שאין להסבירו במילים. וואלטר פאבר האמין כל ימיו בהגיון הקר, בתכנון, ביעילות ובדיוק. הוא חי את חייו בצורה הנוחה לו; לרגלי עבודתו הוא עובר את מחצית העולם; המטוסים המודרניים מביאים אותו במהירות וביעילות לכל יעד; והוא אינו קשור בקשר אמוציונאלי כלשהו לאנשים ולנופים המתחלפים. פאבר רואה עצמו כאיש המציאות, העומד בשתי רגליו על הקרקע – האם אין בראיה זו טעות הרת אסון? הספר פותח בנסיעה במטוס, ממשיך בנסיעה באניה וכך הלאה – האם אדם, הטס ממקום למקום, מבלי להשתקע במקום מסויים, ומבלי להתקשר לאישה ולמשפחה, – הוא באמת אדם העומד בשתי רגליו על הקרקע? כאשר פאבר חוזר לניו­יורק מנסיעתו לאירופה, והוא אדם שבור ורצוץ, שנפגע זה עתה מהאסון הגדול ביותר בחייו, אדם הנמצא גם על סף ההתמוטטות הגופנית עקב המחלה המכרסמת את קרביו – הוא אינו מוצא את המפתח לדירתו. אהובתו, שהיתה מתגוררת עמו לפרקים באותה דירה, לא השאירה כל הודעה או מפתח. פאבר מסתובב שעות על גבי שעות ברחובות, בבארים, עד שהוא נוטה ללון בבית מלון. האם באמת אינו זוכר, שלפני נסיעתו הבהיר לאהובתו,⁴ אייווי, שאינו מתכונן להתחתן, שאינו זקוק לדירה ולא למכונית, וביקש ממנה לסדר את עניניו בהתאם לכך? וואלט פאבר מחפש את המפתח לדירה, שכלל לא רצה בה, ומוצא לפניו דלתות נעולות.

אולם ענין המפתח הוא נושא צדדי בלבד; הבאנו אותו רק בשל ערכו הסמלי. עיקרו של הסיפור רציני ומסובך לאין ערוך. מבחינה מסויימת, הרי זה סיפורו של אדם, שהאמין כי ביכולתו לכוון את חייו כרצונו (“טכניקה במקום מיסטיקה”), ולפתע הוא מסתבך בתוך עברו שלו, עד לבלי מוצא. הספר מתחיל בתקלה טכנית. האווירון ממריא באיחור של שלוש שעות. מכאן ואילך הולך וגובר הבלתי צפוי על הצפוי. נחיתת אונס במדבר, הכרות עם אחיו של חבר נעורים, שנשא לאישה את חנה, האישה היחידה שפאבר אהב באמת, חיפוש בג’ונגל הדרום אמריקאי אחר חבר הנעורים, המתגלה לעיני מחפשיו כשהוא מת, תלוי בתוך צריפו. האם באמת גבר על כאבו הרצון לראות את ידיד נעוריו, את יואכים, או שמא חיפש מבלי להודות בכך, את עקבותיה של חנה? פאבר, הרושם את ה“דו”ח" בגוף ראשון, מתכוון להיות גלוי לב. מידי פעם הוא מתעכב, מסביר, מתנצל. אולם מבין השיטין מבצבצת אמת אחרת, שאינה מזדהה עם המסופר. ולעיתים קורה, לפתע, שהמהנדס כותב הערה, המפריכה את כל מה שנאמר לפני כן.

אולי המחשבה על חנה היא המביאה את פאבר לידי החלטה פתאומית, להפליג מניו־יורק באניה לצרפת, במקום לטוס, כרגיל, באווירון. כי אם הוא בוחר בנסיעה באניה, עליו לבלות שבוע אחד פחות בחברתה של אייווי, שהיתה עליו למשא. ובאניה פוגש המהנדס פאבר, “הומו פאבר”, כפי שחנה היתה קוראת לו – את זאבת. למעשה הוא שם מלכתחילה לב לזאבת, משום שהיא מזכירה לו במרופרף את חנה, ומשום שבזמן האחרון, עקב הפגישה המפתיעה עם אחיו של יואכים, הרבה להרהר באהבתו היחידה. הוא נמשך לזאבת בגלל הדימיון לחנה – אולם כשהוא מגיע לאהוב את זאבת למען עצמה, הוא דוחק את המחשבה על חנה לקרן זווית אי שם בזיכרון. “תמיד התיחסתי בספקנות, כשהמדובר היה בדמיון בין בני אדם, אני בעל נסיון… מדוע עלי לחשוד, שנערה פלונית בשם אליזאבת פיפר היא בתה של חנה? אילו היה עולה בי אז, על האניה, ולוא רק צל צלו של חשד, שיכול להיות קיים איזה קשר בין הצעירה ובין חנה, הייתי בלי ספק שואל מייד: מי היא אימך?… הרי אין אני בעל נטיות חולניות, הייתי נוהג בבתי כפי שנוהגים בבת, אינני פרוורסי! הכל היה כך טבעי!” אכן, הכל היה כל כך טבעי… שרשרת בלתי צפויה של מקרים דוחפת את פאבר, הטוען “טכניקה במקום מיסטיקה!” למרכזה של טרגדיה יוונית. האם כל זה באמת היה מקרה? יואכים המת, המחשבה על חנה, הפגישה עם זאבת? מכל מקום, אם פאבר לא היה “הומו פאבר”, איש הטכניקה והיעילות, הרי היה חי את חייו, משך עשרים השנים האחרונות, לצידה של חנה, והיה מכיר את זאבת כבתו. אמנם הוא הציע בשעתו לחנה נישואין, והיא סרבה. אך שוב – סרובה נבע מהתנהגותו, האחריות רובצת עליו. לפני עשרים שנה פנה פאבר עורף לחיי הרגש, על מנת להקדיש את כל חייו ומרצו לקריירה טכנית־מדעית. ועתה, אחר עשרים שנה, עליו לשלם את החשבון.

פאבר, המספר לנו על תחילת הכרותו עם זאבת, מצטדק, ואומר, שלא היה יכול להעלות כלל על דעתו, שזאבת היא בתה של חנה. אם היה הדבר נודע לו מייד, היה נוהג אחרת, לדבריו. אבל – לאחר שזאבת כבר הפכה לאהובתו, מתברר לו שחנה היא אם אהובתו הצעירה. וכיצד הוא נוהג, למשמע חדשה מרעישה זו? וכי כיצד ינהג מי שכל מעייניו משוקעים במספרים מדוייקים? וואלטר פאבר עורך חשבון. לא את חשבון הנפש; חלילה; חשבון אריתמטי פשוט. “החשבון היה נכון. הרי ערכתי לפני את התאריכים כך, שהחשבון מוכרח היה להסתכם כרצוני”. המהנדס שואל את עצמו, שואל אותנו – “היכן כאן אשמתי?” אך כשחנה שואלת אותו, בדרך לבית החולים, שם שוכבת זאבת הגוססת “האם אתה יודע, שהיא בתך?” עונה הוא לעצמו “ידעתי זאת”. ההכרה נצנצה בו לאט לאט. הרבה זמן לפני שהודה בכך, ידע פאבר, שזאבת היא בתו. לא בהכרה ברורה, כמובן. וואלטר פאבר אינו בלתי־מוסרי. אבל כבר למן ההתחלה משתזרים פה ושם רמזים לגבי מערכת היחסים האמיתית. פאבר מחפש בזאבת, מבלי לתת לעצמו דין וחשבון מדוייק על כך, את נעוריו שחלפו, את ההתלהבות הבלתי אמצעית מערכי החיים הרגשיים, את אהבתו האבודה – את חנה; בקיצור, את העבר. והרי דווקא עבר זה עתיד להכריעו תחת נטל האחריות. גם חייה של חנה אינם אלא רסיסים שהתנפצו. “במה אני עובדת? – הרי אתה רואה, עבודת חרסים. אני מאחה את שברי העבר –”. חנה מבינה מה וואלטר חיפש בקשריו עם זאבת, עוד בטרם הוא עצמו מבין זאת. היא אומרת “אין אנו יכולים לעכב את החיים, גם אתה, וואלטר אינך יכול”. ופאבר מוסיף, לעצמו, “לא תמיד הבינותי את חנה”. ועוד אומרת חנה, עוד הרבה לפני שהיא אומרת למהנדס בפירוש מיהי זאבת, “אין אנו יכולים להינשא שנית לילדינו”. ושוב מעמיד פאבר פנים (אף בפני עצמו) שאינו מבין.

ואי ההבנה העמוקה ביותר טמונה בעובדה, שאחר ככלות הכל רוצה פאבר באמת בחנה, יותר מאשר בזאבת – למרות שתחילה הוא סבור אחרת. האסון הגדול היורד על פאבר, על חנה, על זאבת, האסון המקבל מימדים מיסטיים, כמו טרגדיה עתיקה, נגרם בשל התכחשותו של פאבר לנפשו ולאמונתו. “היכן כאן אשמתי?” הוא שואל; אבל הוא אשם, אשם בפני חנה, אשם בפני זאבת, גרוע מכל – אשם בפני עצמו. הנחש המכיש את זאבת הוא נחש החטא הקדמון. והאירוניה של הגורל: זאבת אינה מתה מנכישת הנחש. היא מתה כתוצאה מן הנפילה, שנפלה בבורחה לפתע פתאום מפאבר – אולי ארס הנחש הוא שנטע בה את ההכרה האיומה מי הוא מאהבה?

כבר בתחילת שרשרת הארועים הבלתי־צפויים והצפויים כל כך, המהווים את עלילת הספר, מרגיש פאבר את סימני המחלה, העתידה לכלות את גופו. סרטן – הוא יודע זאת, אך מתעלם מן העובדה. בסוף הספר הוא מחכה לבוא הרופאים המנתחים, והוא גם יודע היטב, כי כל פלאי הטכניקה, המדע והרפואה, לא יוכלו להושיע לו: לא רק חשבונו על מועד הולדתה של זאבת היה מוטעה – חשבון חייו היה מוטעה מעיקרו. בשעה מוקדמת לפנות בוקר ביום הניתוח, עוד רושם המהנדס את רשימותיו: “כל המסמכים שברשותי, כגון דינים וחשבונות, מכתבים, פנקסי־רישום, יש להשמיד, הכל מוטעה”. לא זאת היתה הדרך הנכונה לבחור בה. ערכי החיים הראשוניים, היחס הישיר, הבלתי אמצעי אל ההוויה, הוא העיקר בחיים. אין הרובוט יכול לבוא במקום הפסל, ואין הטכניקה מסוגלת להשתלט על היסוד המיסטי שבחיים. יש אמנם כמה סעיפים, בהם מזדהה מאכס פריש עם וואלטר פאבר. אותם אמנים, “החושבים עצמם ליצורים נעלים, רק משום שאינם יודעים, מהו החשמל” אינם מקובלים על המחבר, כשם שאינם מקובלים על המהנדס.

חנה, המבינה הרבה דברים שעל פאבר להגיע לסף המוות כדי להבינם, בוודאי יודעת מהו חשמל. אלא שהיא גם יודעת, מלכתחילה, שהיהירות המדעית פסולה היא. המדע בא להרחיב את אופקינו, אך הוא אינו יכול לבוא במקום ערכים שהיו מקודשים עד כה. ביטחון יתר בכוחו של האדם המודרני להתגבר על סכנת החיים, הוא התגרות בגורל, בכוחות אפלים שאין לנו שליטה עליהם.

מאכס פריש הוא מורילסטן – כבר רבים עמדו על כך. בעית האשמה בכללותה מעסיקה אותו הרבה. כמה מחזות משלו מנסים לעסוק באשמה הכבדה של האנושות בימי מלחמת העולם השניה. הרומן שקדם ל“הומו פאבר”, “שטילר”, עוסק בבעית זהותו של האדם. ב“שטילר”, כמו ברומן בו דנו כאן, צצה בעית אחריות האדם לעברו. “הומו פאבר” מנסה להתמודד עם המציאות המודרנית ולהתריע על סכנותיה. הגם שלא כל טכנאי מודרני הוא “הומו פאבר”, הרי הצליח פריש להאיר באור חד כמה ממגרעותיה של הציביליזציה המודרנית.

אפריל, 1963