במועצת חבר־הקבוצות ואיגוּד ‘גורדוניה’, דגניה, יולי 1939
בוודאי לא אגזים אם אומר, כי כולנו בארץ – כל תנועתנו, וביחוד תנועת־העבודה – הננו במובן ידוּע פרוֹדוּקט של ‘מכבש האיחוד’. גיבשנו, ריכזנוּ, איחדנוּ אחת לאחת, קבוצה לקבוצה, קבוּץ לקבוּץ, מפעל למפעל. פעל בנוּ תהליך של איחוּד משך עשרות בשנים; תחילתו בעיירה הנידחה בגולה, ואילו המשכו וסיומו בארץ. אנו חיים כולנו ב’אימת' איחוד מתמיד, שכן מצוות האיחוּד נובעת מגזירת קיבוּץ הגלוּיות.
העובדה, שיש בישראל גלוּיות ששוניין אינו גיאוגרפי בלבד, והנער והנערה הבאים ארצה מן התפוּצות השונות מצוּוים בגזירת הגורל ההיסטוֹרי להווֹת חטיבה אחת, היא המעלה את דבר האיחוד בארץ למעלת חוק וטבע שני לנוּ.
נוצרנו וגדלנוּ כש’החרב המתהפכת' של האיחוּד עומדת על משמרתנו. אך יש תקוּפות שבהן דגל האיחוּד נגלל מעט ונדחק לקרן־זווית, והחיים הולכים במסלולם. נוצרות עובדות, נוצרים מפעלים הנושאים בחובם את גרעיני האיחוּד, כאשר ישא בחובו שדה זרוּע את האסיף ואת הקציר.
עת הגורן הגיעה ודגל האיחוּד פרוש עלינו באהבה.
שואלים: איחוּד על שום מה? ואני אומר: על שום יצירת דמוּת־חיים. אשתמש במונח שהוגדר בנען.1 אולם מה זאת דמות־חיים?
ישנן, לדעתי, ארבע דמוּיות חיים: דמוּת־חיים פיאודלית, פיאודלית למחצה של המשק הערבי, דמוּת חיים קאפיטאליסטית ודמוּת־חיים פועלית שנתגלמה בהתיישבוּת, במקום שניתן לפועל סדן ליצור את דמותו ולעצב את סגנון חייו. להתישבות שתי זרועות. זרוע מושבית אינדיבידוּאלית וקואופראטיבית במידות מסוימות, הנשענת על הפרט ועל קנינו. זרוע זאת נטויה אולי גם על שכונות־פועלים ועל כל מקום שבו חי הפועל חיי בודד. וזרוע שניה: השיתופית, הקבוצתית, זרוע הקומונה הארץ־ישראלית. אשתמש היום במתכוון במושג ‘קומונה’, למען מנוע זכוּת מונופולין, אשר פה ושם רוצה מישהו לקחתה לעצמו שלא בצדק, ולהניח את הפראזיאולוגיה הראדיקאליסטית ביסודה על דמות מיוחדת, הדורשת לעצמה מסגרת מיוחדת. וסוף סוף – הרי הקומוּנה מחדרה יצרה את דגניה.
כל דמוּת יסודית יצרה לעצמה, זו במשך דורות וזו בעשרות השנים האחרונות, מסגרת מתאימה ואורח חיים מסוים. מאבק מתמיד מתקיים בין דמוּת יסודית לחברתה. ההכרעה היא בחיק הימים. אין מקום ואין צורך להרבות במסגרות מיוחדות לכל גוון וסגנון בתוך הדמוּת האחת. מרבה מסגרות מרבה מלחמה ללא־צורך. דמוּיות־החיים הקיימות ואלה שנוצרו עם עלייתנו לארץ, כוללות גוונים ובני גוונים, סגנונות ובני סגנון. בישוּב העברי יש לנו מאבק בין דמוּת־החיים הפועלית ובין דמוּת־החיים הקאפיטאליסטית. יש לנו מאבק חברי עם הדמות השניה של משק־הפועלים – דמות המושב האינדיבידוּאלי. אך בתוך הדמוּת השיתוּפית הקבוּצתית, יש לנוּ צורך אחד בלבד – ללכת בזרם אחד ובמסגרת אחת, בלי לפצלם. בתוך מסגרת אחת נשפיע ונושפע זה מזה, ומחוץ למסגרת, מאחורי גדרה של המסגרת, נילחם זה בזה.
יגידו לי שכיום אין המלחמה הזאת מסוכנת כל כך; אבל הדברים מתפתחים, הגרעינים מצמיחים, ההיקף מתרחב עד כדי עשרות אלפים ואוּלי מאות אלפי פועלים, ואז תחריף ותחמיר המלחמה הזאת.
כבר כיום איננו ידידים, כבר כיום איננו חברים במלוא משמעותה הטובה של המלה. האם אני מגלה סוד? כבר היום חיים אצלנו אלפי אנשים, שאינם יודעים דבר על הנעשה במחצית המסגרת השניה של אותה דמוּת־החיים. אין להם צורך ואין להם ענין לדעת, והם משוללים אפשרות לשמוח בשמחתה ולהצטער בצערה. מסגרת סוגרת ומבדילה בין חברים לדרך אחת. היא יוצרת ‘תחום’.
חכמים אנו לראות מומים אצל עמים אחרים ואצל תנוּעות אחרות, חכמים להבין את סיבות כשלונם של עמים אחרים, אולם עינינו טחו מראות כי שעה שאנו עושים דברים ויוצרים מפעלים, אנו מכינים לנו במו ידינו כשלון מצד אחר, בעטים של הפירוד, ריבוי המסגרות, שנאת־חברים וקנאת־אחים שאינה מרבה חכמה.
אני טוען, כי אפשרית מסגרת אחת לדמוּת חיים מסוימת על גווניה השונים. אין חיינו קפואים וחנוטים. גוונים היוּ, גוונים ישנם וגוונים עוד יקומו. והאמנם ניצור מסגרות לכל גוון ולכל סגנון (כאשר רצוּ להסביר בנען)? גוונים במסגרת אחת משלימים ומעשירים זה את זה. ולמה נהיה אטומים? מה יוסיף לנו הדבר?
הן יש דרך לרוח הפורצת מסגרות, לומדת ומלמדת, מושפעת ומשפיעה, בוודאי, יש הבדלים בין גבע ובין יגוּר, אבל יש גם הבדלים בין עין־חרוד ובין יגור, ולא רק מפני שקיים ויכוּח זה או אחר בעין־חרוד, כי אם מתוך כך, שטיפוּס המשק, אופי האנשים, סגנון החיים וכו' קובעים גם הם משהו. ואולי יש גם הבדלים בין גבעת־ברנר ובין יגור, הנובעים מתוך תנאים שונים.
מהו המחייב את האיחוד? אני אומר: הגשמת הציונות בתקופה הזאת, בנין המולדת העברית, בנין משק הארץ, מאבקו של הפועל בתקופה הזאת לאור מעמדו בעולם, רצון להגשים דמוּת־חיים שיתופית בימינו אנו – כל אלה מחייבים את האיחוּד. איני אומר כי מיד לאחר האיחוּד ניכנס לעולם שכולו טוב, לעולם שכל המאוויים יתגשמו בו; בוודאי לא, אבל מובטחני כי האיחוּד של חברים לדמוּת־חיים יסודית אחת יסלק מכשולים רבים מעל דרכו של הפועל בהגשמתו הציונית והסוציאליסטית כיום הזה ובבאות.
בחיפוש אחרי יסודות לביסוס הפירוד מרבים לדבר בזמן האחרון על כיבוש העבודה בסדום2, כביטוּי לראדיקאליזם כיבוּשי, ומתנבאים בסגנון של ‘אנחנו הצלנו את… סדום’. אצלנו נאחזים לפעמים במלים וסמלים ומעלים אותם לדרגת קדושה, למשל: סדום, כפר־החורש, חניתה, ולפנים דגניה, נהלל, עין־חרוד, וכו'. טוב הוא הדבר ואולי גם מחנך, אבל ניזהר־נא מלעשות מסמלים אלה קרנים לנגוח, לא לשם כך נוצרוּ.
אילו היציעו לנו3 ללכת לסדום, האם היינו מסתלקים מכך? האם היינוּ נרתעים מפני המעשה? ואני רושם כבר כאן את התביעה לפאטנט של חבר־הקבוּצות על עקבה.
אם נזכה ויהיה צורך ללכת לעקבה, למפעלי כיבוּש, ישלח חבר־הקבוצות את חבריו לשם. ובכלל, מקבל על עצמו חבר־הקבוצות לכבוש וליישב את כל הארץ על הריה ועל עמקיה, המדבר והערבה, והוא מאמין ומשוכנע כי בשיטתו יעלה האדם ורוחו תכון. לשווא אנו מתאמצים לעשות מכל דבר גורם לחילוקי־דרכים. וכי אין כפר־החורש, סדום, ומעלה־החמשה תחנות בדרך האחת? כלום מפעל דגניה ומפעל עין־חרוד נחותים ממפעל סדום?
והנה, על חטא שחטאנו ולא עסקנו בציד דגים4. צחוק מר. שאלו ראשונים ויגידוכם. הצירים הוותיקים במועצה זו יודעים יפה מה היתה התפתחות הדברים. כאשר באנו לארץ הזאת לא נקראנוּ לדוג דגים בירדן, כי אם קודם כל לגדל חיטים ולהוציא לחם מן האדמה. אנשי תקופת בראשית העמידו לעצמם מטרה של בראשית: כיבוּש החקלאות וכיבוּש עצמם לאדמה ולחקלאות. כלום נכבשה החקלאות מאליה? כמובן, אשדות־יעקב ומסדה באו עכשיו לעמק הירדן ונטעוּ בננות, כאילו הביאוּ אתם את תורת הבננה מבית אבא. שנים חלפו עד שכבשנו את הבננה ושאר ענפי המשק החקלאי. על בן־ציון5 הוטל לעמול בשביל העמק. כלום אין זה כיבוש? כלום זה נופל מן השמים או נולד מאליו? יש התפתחות בדברים. ואנו הלא היינו הראשונים. כך התחלנוּ לכבוש ולבנות, ועוד נפרע גם את שטר הדיג במימי הארץ.
אנוּ צמאי כיבוּש. לכל אחד מאנשינו השאיפה האימפריאליסטית, כדברו של חברנו אברהם האפט, להשיג את הטוב ביותר. על דגל שבטנו חרות: בכיבוּשיך חיה. וכוּלנוּ רוצים לכבוש אותו הדבר. כולנו לוחמים על אותו הנער, על אותו דונם קרקע, על אותו מקום להתישבות. ואם כך אל נוציא את מרצנו למלחמת מסגרות. נכוון את כל מרצנו לדברים חשובים יותר, להסתערויות חשובות יותר, נימנע מ“חשבון היחוס”: מי עשה את סדום, ומי עשה את כפר־החורש.
שאל כאן אתמול אחד החברים: מדוּע אין אצלנוּ בחבר־הקבוּצות בירוּרים פוליטיים? מדוּע אין אצלנוּ גיבוּש דעות? אי־אפשר לקבול על חברים הרוצים לחיות במסגרתם חיים מלאים ככל האפשר. אולם את כל הדברים האלה חייבת לעשות המפלגה. היא אינה עושה אותם מפני חולשתה האירגונית. בעצם מרוכז כוחה בתוכנו ובמועצותינו בדגניה, בנען ובכפר־ויתקין. ומאין תשאב המפלגה את כוחה, אם לא ממרכזים אלה? ואיך תוכל המפלגה לפעול את פעולתה, כאשר כל חלק וכל גוש בתוכנו עושה את שבתו לחוד?
חושבני, שבנען לא הבינו כראוי את דברי הרצפלד, במקצת אולי באשמתו. אני בנתי לרעו. הוא דיבר על ‘ניר’, על הרעיון ועל המאוויים התנוּעתיים אשר גילמנו בתוכה, ולעומתה על הקרנות המיוחדות, המפעלים המיוחדים והוועדות המשקיות הנפרדות אשר הגושים ההתיישבותיים מקימים להם. ודאי זקוק הזרם הקבוצתי בהתישבוּת לטיפוּל מיוחד, כשם שהזרם המושבי זקוּק לו. וַדאי נחוצים אמצעים וכלים חלוציים לפעולה. כל יום עומדים אנו בפני מפעלים חלוציים ויזמה חלוצית הזקוּקים לסעד. ומדוע לא יעלה על דעתנו שכל זה אפשר לרכז בחברת ‘ניר’, אשר ריכזה בזמנו את מיטב חלומותינו? הלא נוכל להגביר על־ידי כך את התנוּפה למפעלים חדשים.
חברים, ייתכן, שהנהלת עניני ההסתדרות אינה טובה ואינה מספקת, ואני מוכן לקבל את הביקורת. אך האם הנהלת עניני תנועתנו משמיים ניתנה? כלום אין בידנו לבחור במיטב החברים מתוך הוועדות המשקיות ומתוך הנהלת הקרנות של הגושים הנפרדים לשם הנהלת עניני ההסתדרות החקלאית, מרכזה, ומוסדותיה? ומה עשינו אנחנו במקום זה? למה הפכנו את ההסדתרות החקלאית? מהו המרכז החקלאי בשבילנו? כמעט ולא יותר מאשר כתובת לתביעות של קיפוח. רוֹקנו את המסגרת ההסתדרותית מתכנה, והלא זוהי המסגרת העליונה של ציבור־הפועלים!
חושש אני לנקיטת טון של התנשאות אולטרא־ציונית, אולטרא־חלוצית ואולטרא־סוציאליסטית וכו'. יגורתי מפני הפראזה הראדיקאליסטית על מתיחות, דריכות ועומס, כמונופולין של חלק מסוים בעדת המגשימים והכובשים. עלולים הדברים להתנקם. יושׂם־נא לכך לב בעוד מועד!
האיחוד הקבוצתי יוקם על צורות־חייו השתיים6 וגווניו השונים. לא תוך טשטוש והכנעה יוקם. יתכן, כי בחיק המחר ובחיק הנוער ההולך אתנו עוד חבויים חידושים במסכת הקבוצה. הנוער אינו צריך לוותר על ביטויו, עצמותו ודמותו. אם לא נעשה את האיחוד כיום על יסוד האמון המלא והערכה כנה וחברית של הישגי הקבוצות, תקומנה מחר קבוצות חדשות לאור רעיון־לוואי זה או אחר, ותבקשנה את סיפוקן ואת תיקונן. כלום זקוקים אנו למסגרת נוספת בשבילם?
חברים, דומה האיחוד של שתי צורות הקבוצה לשני זורעים, אשר יצאו עם דמדומי שחר לשאת במשך הזרע. לא ידע האחד על עבודת משנהו. זרחה עליהם השמש ונפגשו שניהם באמצע המענית. חברים, גם אנו נפגשנו באמצע התלם. שנים התנכרנו ולא רצינו לדעת אחד את משנהו. שוב נפגשנו באמצע התלם. תושט היד לאיחוּד ההולכים לקראת מטרה אחת.
אין לגשת לאיחוד מתוך טעמים אופורטוניסטיים, מתוך טעמים של ‘מה איכפת לי יגור ומה איכפת לי עבודה שכירה וכו’.' לא זו הגישה המעמיקה והרצינית. לבי לאיחוּד, מפני שיגור היא גילוי קבוצתי רב־ערך, ואני הולך עם יגור, עוקב ומתבונן להצלחתו וכשלונותיו. זה נסיון אשר כולנו, וביחוּד אנשי קבוצה, מלווים אותו בענין נפשי עמוק, לא בגישה של ‘מה איכפת’.
אינני חושש שמא ישפיע קיבוץ יגור על אנשינו ויפנם לדרך הקיבוץ המאוחד, כשם שאין לחשוש גם למקרה הפוך; אין הקבוצה – רכוש פרטי או פאטנט של מישהו. רוח היא באדם וחפשי הוא בבחירתו.
האפט הזכיר קודם דברים מימים ראשונים. נזכר אני בשיחות מהימים ההם בקבוצת ‘עבודה’ בדגניה ב‘. תהו חברים ושאלו: האומנם נידון מפעל הקבוצה לבדידות ולזעירות כזאת? (אז היו בקבוצה 15, 20 משפחה) האם רק בכוחו של המשטר הקאפיטאליסטי להקים ישובים גדולים כמו פתח־תקווה? ובינתיים נבלע כל אחד במשקו, כל אחד בקיבוצו ובכיבושו. אולם איננו אטומים בפני מחשבה זאת, בפני חיפושי דרך אלה. כלום אמרנו כבר את המלה האחרונה, ואין אנו מחויבים לחשוב ולחפש עוד? כלום אי־אפשר להקים פתח־תקווה קבוצתית בדרך של קבוצות שכנות רבות, ואולי גם בדרך של קבוצה מרוכזת אחת? איני יודע, אמנם, אם הקיבוץ המאוחד היה מקבל עליו את ביצוע הדבר. שמעתי, בנען את ה’אולי’ ואת ה’ספק'. טבנקין אמר שם ‘אני חששתי לאלף הראשון ביגור, עכשיו אני חושש לאלף השני, אבל נראה אולי’… אין בטחון מראש ויש גם כשלונות משקיים ואנושיים. ומי יודע אם לא בעטיה של הצורה שעדיין לא נמצאה רבה העזיבה ומעטה יחסית ההליכה לקבוצה ולקיבוץ.
בוועידת המפלגה ברחובות שוחחנו, קבוצת חברים של חבר־הקבוצות, על תכנית של הקמת קבוצה עירונית. לא אסתיעא מילתא והדבר טרם יצא לפועל. חברים אחדים נטרדו בינתיים במפעלים אחרים, אולם הדאגה קיימת ויש צורך בכיבושים קבוצתיים בעיר, הקשורים בעבודה ובחקלאות. אולי יהיה זה אחד המפעלים הראשונים שהתנועה המאוחדת תצטרך להירתם בעולו. כי הנה סללנו לנו דרך בחקלאות, ואילו כוחנו בעיר חלש עד מאוד.
בכלל אין לך דבר בחיי הפועל בארץ ובחיי התנוּעה אשר קבוצה יכוֹלה להתיחס אליו בשווון־נפש. דגניה וגבע ויגור ועין־חרוד אינן יכולות להתקיים כיום כמפעלים בודדים. אין כיום קיום לקבוצה בתוך חבר־הקבוצות ובתוך הקיבוץ המאוחד בלי איחוד ואֶכספאנסיה. אבל איחוד של שווים בזכויות ולא בחסד של מיעוט. אין לדבר על תנועה קבוצתית אחת כל עוד לא הגענו להכרה הדדית. כל עוד לא הגענו לכלל הכרה שמחר יכולות לקום קבוצות חדשות שתוכנסנה למסגרת האחת, אין עדיין תנועה קבוצתית רצינית בארץ.
חברים! מדברים על המרוּת.7 אגלה לכם סוד: בחבר הקבוצות יש רצון להתבסס על מרות. כל עוד היו בחבר מספר קבוצות בלבד, לא היתה כאילו מרות אורגאניזאציונית וחסרונה לא היה מורגש, אבל כשחבר־הקבוצות הכפיל בשנתיים האחרונות את מספר ישוביו ואת כל היקפו – אי־אפשר בלי מרוּת. חברים, כל תנועה ציבורית המקיפה למעלה משני אנשים אי־אפשר לה בלי מרות. אומרים אפילו, שגם במשפחה יש ככלות הכל מרוּת. אבל משוּם־מה נצטמצם הוויכוח על המרות, ונסתכם בהצעת מזכירות המפקדת ומעמיסה עול כבד, והמצווה למשקים את גידולם למורת רוחם כלום יש בכך מיצוי לתכנה של המרות? האם מכל עשרת־הדיברות של המרות, דיברה זו בלבד עומדת לוויכוח? הן זהו סירוס המושג מרות אידיאית, תנועתית, שהיא רבת־פנים־וגוונים, והמובהק בהם הוא מרות מתוך הסכם והבנה הדדית. מרות אחרת לא תיתכן בחיינו.
חברים, נראה לי כי חבר־הקבוצות עדיין לא הגיע להישגיו האחרונים ביחס לצרכי המשק והחברה. הוא עדיין בראשית התפתחותו, כמו שהקיבוץ המאוחד הוא עדיין בראשית התפתחותו. אביא שתי דוגמאות:
המצב בהסתדרות החקלאית הוא עתה כזה, שבשעת קביעת התור להתישבות וחלוקת הארץ בין הצורות ההתישבותיות, מקצים את הקצוות הנשאים לאחר הגזירה לחבר־הקבוצות. אני קובל את הקובלנה של חבר־הקבוצות: אני חושב שאי־אפשר לבנות בדרך כזאת. עלינו להגיד למרכז החקלאי: תנו לנו שטח גדול ואנו נחלקו ל־3–5 קבוצות, אשר תהווינה גוש מסוים. עלינו להוכיח לעצמנו ולאחרים כי בכוחן של קבוצות כאלו לכבוש, ליישב, לפתח ולהעלות את האדם. חבר־הקבוצות חייב לבנות את יישוביו כך, שיינתן לו להפיק את כל התועלת המשקית והחברתית אשר בדרכו ובמתכונת קבוצותיו.
דוגמה שניה: חבר־הקבוצות שולט בהרים. זה יחייב אותו להסתגלות מיוחדת, לחלוציות מיוּחדת ולחיפוּשים מיוּחדים אחרי דרכי פרנסה וכלכלת המשק. יש לפקפק אם לאחר שממת דורות יהיה בכוחם של סלעי־ההרים לכלכל את עובדיהם. דגניה, גבע ועין־חרוד אינן זקוקות לחרושת ולמלאכה ואין בזה משום כיבוש מיוחד אם יפתחו בהם מפעלי־מלאכה או חרושת. לא כן בהרים. איזור זה מחכה לגואליו. כוחות רבים יושקעו, קרבנות רבים יוקרבו עד אשר נזכה לראות את ההרים בפריחתם.
לעזרת החקלאות נרתום את המלאכה, העבודה השכירה, את החרושת וכל מקצועות פרנסה משקית אחרים. כאן יש משום כיבוש ותוספת כוח.
מעלה־החמשה, כפר־החורש, חניתה, בוודאי שלא תקומנה בלי מקורות־הכנסה נוספים, וייאלצו לחשוב על חרושת. בדרך־כלל אין הקבוצה פטורה מלחשוב על שאלת הפועל העירוני, וחניתה חייבת לחפש דרך בצורה זו או אחרת לארגן מפעלי־חרושת במקום. החרושת והעבודה השכירה יהווּ ודאי חלק חשוב בחייהם של משקים מסוימים.
ולבסוף, חברים, איני חושש להגיד: איחוד בלי מצע, איחוד בלי פרוגראמה. לא לשם טשטוש דברים אני אומר זאת. כאן, באולם זה המלא צירים, אורחים ונוער של חבר־הקבוצות, – כאן הפרוגראמה, כאן ובנען. הישובים של חבר־הקבוצות והישובים של הקיבוץ המאוחד אלה הם יסודות המצע. אני בוטח בצורות־החיים של הישובים, ובמחשבה ובעצמאות של חבריהם.
אולי נקבע לנו תכנית עבודה לחמש שנים ונבטיח בה מראש הקמת נקודות כיגור ועין־חרוד, דפנה ודגניה, מסדה וחניתה. לשם כך אנו זקוקים לאמון הדדי מלא בינינו גם בארץ וגם בחוץ לארץ.
חברים, הלא ההשפעה חודרת בין כה וכה. יש דרך לרוח. תוכן המפעלים הקבוצתיים והקיבוציים והווי חייהם נישאים על כנפי רוח ופורצים גדרות. קיימת השפעה הדדית בין שתי הצורות. אין הקיבוץ המאוחד הומוגני, וגם חבר־הקבוּצות אינו הומוגני במובן זה. בחברה, כמו בטבע, אין כנראה מעברים פתאומיים, ואין הבדלים תהומיים. ישנן דרגות ומעברים. אני חושב למשל, שדגניה ב' השפיעה במשהו על התפתחותה של דגניה א' בעצם קיומה. ייתכן מאוד, שאפיקים בקיומה והווייתה השפיעה על קצב התפתחותה של דגניה ב‘. הקיבוץ המאוחד השפיע על אפיקים והוא הדין במשקים אחרים של הקיבוץ המאוחד. דגניה א’ השפיעה גם היא על קצב התפתחותה של דגניה ב'. ושתיהן יחד השפיעו על אפיקים אשר הסתכלה במצבן של הדגניות וראתה דוגמה חיה של המשך והתמדה משך חצי יובל שנים, אשר הצליחו ליצור הווי ותרבות־חיים ומשק חקלאי. ודאי למדו משהו מנסיון זה.
רוח האדם ותנועתו מוצאת לה דרך בין מצָרים ושום שאבלונות לא תועלנה. אולם אם לא נסייע בתהליך האיחוד ולא נחישנו, נפסיד מרץ רב אשר כדאי היה להפנותו למפעלים גדולים וחשובים ביותר.
ואם איחוד – אימתי?
אם ניתן בכלל לאנשים לבחור להם את הזמן המתאים למפעלם, חושבני שעתה הוא הזמן המתאים ביותר לאיחוד. חיינו מסוערים. כולנו דאגה וציפיה לבאות. כולנו שרויים בשפל ושואפים להעפיל. זו השעה של לבבות פתוחים וזרועות שלובות לליכוד.
חבר־הקבוּצות עומד לשלוח מחר משלחות של עשרות אנשים לחוץ־לארץ לשם אירגון הנוער. הקיבוץ המאוחד עושה בוודאי ויעשה אותו הדבר עצמו. האמנם נגזר עלינו לעשות את המלאכה הזאת מפורדים? גם להבא אני מאמין באיחוד, ואני מאמין, שאיחודנו לא יהיה אֶפיזודה בודדת. אקווה, כי האיחוּד ישמש קריאה חברית נאמנה גם ל’השומר־הצעיר'. איחודנו עשּוּי לשמש מנוף של ליכוּד במפלגה, בהסתדרות, ובמחנה העבודה כולו.
נקים בתוכנו סגנון ודמות חיים של איחוד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.