מפלגתנו, שנתברכה באחדוּת, לקתה באחידותה. התרופף הקשר הנפשי של החברים למפלגתם. חדלה הנכונות לתת, למסור, לוותר ולהקריב למפלגה מכוחות־הנפש, החברות והרעוּת. נסתלקה כביכול הנשמה, שהיתה עם החברים ב’הפועל־הצעיר' או ב’אחדות־העבודה'. לא על כך אני קובל, שבמפלגתנו היום אין דעה אחת כאשר היתה במפלגות שבעבר. תמיד היוּ חילוקי־דעות והיוּ ויכוּחים, אבל היה פאתוס למפלגה, כשם שהיה פאתוֹס גדול להסתדרות החקלאית. ערכה של ההסתדרוּת בשנים ההן היה רב יותר בעיני החבר מאשר ערכה כיום, והיוּ חברים שאהבו בלב ונפש את מפלגתם ואת הסתדרוּתם. אפשר אולי לגלות ביחסי החברים לתנוּעתם יסודות אי־רציונאליים לגמרי, אשר יסבירו את מסירוּתם ואהבתם.

אין לראות זאת עכשיו במפלגתנו. חוששני, שהתרופפות הקשרים תגיע גם להסתדרוּת, הואיל ויש סמיכות רבה בין מפלגתנו לבין ההסתדרוּת. כבר הולך ומוקם חיץ בין ההסתדרוּת ובין החבר.

מה הם הגורמים? ייתכן שאין להאשים גורם אחד בלבד, או צד אחד בלבד, אלא הרבה גורמים והרבה צדדים. באמרי צד אחד כוונתי לגושים, ובדברי על הגושים רואה אני ראשית חטאת בקיבוּץ המאוחד. הוּא חטא בהתבדלוּת, בהיפרדוּת, בהתנשאות; ייתכן, כי ראשית כל אלה בכוונות טובות, אך כידוּע הדרך לגיהנום רצופה בהן. כאמור, אין להאשים גורם אחד בלבד. אפשר שהאשמה תלויה גם באנשים שעמדו ליד ההגה במפלגה ובהסתדרות. אולי חטאנו כולנו בחוסר גמישות, בחוסר הבנה, בחוסר ידיעה, באי־ידיעת הפרוצסים החדשים, באי־ידיעת הצרכים והתביעות, שהעלה עמו כל גל וגל של עליה. שמא חטאנו בקיפוח הרצון ליצירה נוספת, אשר לא ניתן לו למצוא את סיפוקו, אם בעטיו של המרכז החקלאי, או של הוועד־הפועל או בעטיין של אישים ומוסדות אחרים.

בגלל כל אלה הגענו לכך, שבין החבר ובין ההסתדרות, בין החבר ובין המפלגה, ישנה חציצה ההולכת וגדלה, ככל שמתרחקים מהמקור.

החברים שהיוּ ב’גדוד העבודה‘¹ אנשי העליה השלישית, הרביעית וכל אלה אשר ראוּ את ההסתדרוּת בפריחתה והיוּ בין מניחי יסודותיה, שיצרוּ את ‘סולל־בונה’, ‘המשביר’, בנק הפועלים, קופת־חולים וּמוסדות אחרים בתנוּעה – אצלם מורגש הדבר הזה פחות. במידה שחבר או קיבוץ־חברים מתרחק ריחוק־זמן מהעליות האלו וממניחי היסוד, הוא רואה את ההסתדרות וגם את המפלגה כרשות פורמאלית, הממונה על שמירת חוק כלשהו. ייתכן שיש הגזמה בהגדרה זו, אבל זוהי הרגשתי הברורה. יש מאות ואלפי חברים, שההסתדרוּת היא לגביהם איזה סרח־עודף מפריע. התרשמתי מאד ממגילת ההצטרפוּת של גינוסר לקיבוץ המאוחד: כמה אהבה וחיבה מבטא הקיבוץ הצעיר כלפי הגוף שאליו הוא מצטרף, וכמה קרירות כלפי המוסדות והתנועה; הללו מופיעים כאנשים שאינם יודעים לכבוש. איני בא לקבוע מי כאן אשם; אוּלי המוסדות אשמים. דברי החברים האלה שימשוּ לי אילוסטראציה נוספת: פה חמימות של בית־הוֹרים, שם קרירות של אבות חורגים, אבות, שזקוּקים להם, אף־על־פי־כן הם אבות חורגים. לעיני חברת־נוער, המתחנכת בדגניה ב’, הקשוּרה עם חבר־הקבוּצות ו’גורדוניה‘, המכוונים ומדריכים אותה ומטפלים בה עד אשר יוציאו אותה לתרבות טובה. הם מרצים לפניהם בין השאר גם על ההסתדרוּת ועל מוסדותיה וכו’. ואני שואל: כיצד יוכלו לרחוש חיבה, או לגלות רצון של התמסרות והקרבה למפלגה או להסתדרות? הנוער יודע, שכדי להתישב הוא צריך לשאת־ולתת עם מזכירות חבר־הקבוּצות, הוא יודע, שכדי ללכת למילוּאים לאחת הקבוצות, הוּא צריך לבוא בדברים עם מזכירות חבר־הקבוצות; ואילוּ על ההסתדרוּת – הוּא יודע, שהיא צריכה אולי לאשר משהו ותו לא. היא שומרת על החוק הכובל. רוח הדברים אינה בידיה. בתקופה שעבדתי יום יום במרכז החקלאי, היוּ עדיין התנועה וגם הגושים קטנים וחלשים, הייתי רואה במו עיני שבין המרכז החקלאי והחברים הפעילים בו ובין חברי הגושים עומדת הנהלת הגוש כחציצה והיא מסבירה תמיד את הדברים כך, שבכשלונות אשמה ההסתדרוּת. וכשמתגלים חילוקי־דעות בינו ובין המרכז החקלאי – וייתכן שהמרכז שגה ולא הבין. ויש צורך להחליפו – מיד מוצג הענין כך: ההסתדרוּת עומדת למכשול, היא בולמת. אנו רוצים שטחים, כספים, כיבוּש – וההסתדרוּת היא הבולמת.

אפשר לשאול: הן יש פועלים בעיר, במושבה, שאינם נמנים עם ה’גוש' – והם רבים, ולמה לא יהיו הם נושאי ההסתדרות? איפה היה מרכז הכוח של תנוּעתנו? בפועל הבודד שלנו במושבה? בפועל הבודד בעיר? בפועל שיצר את ‘סולל־בונה’, או בפועל שעשה את ההתישבות? והתשובה היא: אם בשנים האחרונות עלינוּ לשבעים נקודות־התישבות חדשות, הרי זה חייב להוציא את סלתם ושמנם של הפועלים. ומעולם לא התפארנו בפועל הבודד שבעיר; לא ‘אחדות העבודה’ עשתה זאת ולא ‘הפועל הצעיר’. תפארתנו היתה על האנשים נושאי הפאתוס ההתישבותי והכיבוּש־החלוּצי. וכאשר הוצאנו אותם מהעיר ומהמושבה למפעלי היצירה, נותרו בעיר ה’נשארים'. מרכז הכובד שלנו היה בהתישבות.

מי הם האנשים, שנדרשוּ לתת מכוחם וממחשבתם לכיבושים במפלגה בעיר ובמושבה? על כתפי מי צריך היה להינשא מרכז המפלגה? על־ידי מי צריכה היתה להעשות פעולת המוסדות? על־ידי מי עשוי היה להתמלא החלל? האם לא על־ידי נושאי החזון והמעשה הכיבושי וההתישבותי?

יש בתוכנו חברים שאינם שבעי־רצון מעתון המפלגה; כלום באו ואמרו: אנוּ רוצים לשנות את העתון, אנו רוצים להיכנס למערכת ולא נתקבלו? אלא מה עשו? אמרו: אין זה לרוחי ואני אבנה לי במה לחוד. חייבים היוּ להימצא עשרות חברים, אשר ייכנסו בעובי הקורה וינסו לסלול למפלגה דרכים חדשות. וכי איך נוצר מפעלנוּ בארץ? לא על־ידי תיאורטיקאים שאמרו לפועלים איך עליהם להתארגן. להיפך: דגניה היתה גורם מכריע ב’הפועל הצעיר', ונהלל היא שקבעה צביון לצורות ההתישבוּת. אילו נטו החברים כולם שכם למפלגה במקום להקים במות נפרדות – גם לא במה ספרותית – לכל גוש, כי אז היוּ פני הדברים במפלגה אחרות. אפשר להניח, שבתקופה מסוימת מתגלית מלחמת משמרות בפנים, אבל אם באה השתמטות מראש ויצירת במות לחוד, הרי זה הורס את המפלגה.

נעבור להנתישבות: היו חילוקי־דעות והיו גורמים לחילוקי־דעות אלה, אך כלום חייב הדבר הקמת איגונים נפרדים? בזאת אני מסופק. כאן מתחיל הפירוד לאט לאט ובהתמדה, כחריץ המחרשה, ההולך ונהפך בהשפעת הגשמים במשך שנים לוואדי עמוק ורחב. היה מקום לוויכוח, למאבק על צורות ההתישבוּת עוד שנה ועוד שנתיים, – אך ראוּי היה למצוא דרך שתמנע הקמת גושים נפרדים! הגושים הוקמו על־ידי אנשים אקטיביים, צעירים, כובשים, מתפרצים. אני מאמין, שאילו נמצאו החלקים המרוכזים בגושים במפלגה השלמה, ללא חציצות, היוּ מחיים את המפלגה וממלאים אותה תוכן (אולי תוך חילופי־גברי מסוימים). אולם קרה ההיפך והמפלגה הוזנחה; היא נשארה כבית־מדרש מיותם. ואז באה אותה סידרה ארוכה של ישיבות מרכז המפלגה, אשר דכדכו את נפשנו. בישיבות מרכז המפלגה לא הורגשה כל קרבת־נפש, לא התגלתה כל חברוּת.

בזמן שבחבר־הקבוּצות, בתנוּעת־המושבים ובקיבוּץ המאוחד היוּ גילויים יפים, סימנים של התקרבוּת – הלכה המפלגה והתרוקנה. לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נתמלאו הגושים אלא מחורבנה של ההסתדרוּת ושל המפלגה.

נתאר לעצמנו מה היה מצב המפלגה, אילולא נתקיימו הגושים. אני בטוּח, שכמה דברים וכמה דעות, אשר כאילו ‘נתגבשו’ בגושים, לא היוּ מתגבשים. פרשת האיחוּד של ‘הפועל הצעיר’ ו’אחדות העבודה' מחזקת אותי בדעתי. הלא יש הבדל עצוּם בין החוגים שנקראו ‘הפועל הצעיר’ או ‘אחדות העבודה’, ובין המפלגה הקיימת כיום. עכשיו באה טריפת־קלפים גמורה במערכות הפנימיות שלנו.

יצרנו פעם את ‘ניר’ והשקענו במסגרת זו הרבה מן החלומות ומן המאוויים. אני מסופק, אם יש כיום, מישהו היודע להגדיר את תפקידי ‘ניר’, אם כי התווכחנו עליו כל כך הרבה בוועידות. ולי נדמה, שאלמלא היוּ חברים מוצאים לעצמם אפיקים צדדיים בחיי הגושים שלהם, היתה המסגרת הזאת מתמלאת תוכן חי. ייתכן כי התוכן, שאנו מנסים לפתחו עכשיו בגושים: השוואה גדולה יותר, עזרה הדדית, דאגה לקיבוצים החלשים – היה ניתן לפיתוּח במסגרת־המוסד. כיום ‘ניר’ הוּא מוסד פורמאלי.

ההתפתחוּת הלכה איפוא בכיווּן הפוך מהכיווּן שרצינו בו בשעת יצירתה של ‘ניר’, החל בענינים חברתיים וגמור בענינים משקיים וכספיים. יש לנוּ קבוצה ומושב, וייתכן מאד שהמרכז החקלאי לא היה מצליח לכלכל על־נקלה את עניניהן של שתי הצורות הללו. אז היה נוצר, לדעתי, מרכז, שבכוחו להקיף גם את עניני המושב וגם את עניני הקבוצה, וייתכן כי היה ראוּי לגשר אי־כה בין שתי הצוּרות האלו, כגון פעולות עזרה הדדית וכיבושים נוספים. אולם ההתפתחוּת היתה, כאמור, הפוכה. ‘ניר’ נכתבה ונדפסה, אולם המרכז החקלאי לא הפעיל אותה, הוא לא גילה כוחות נפש להפעיל אותה. התנוּעה פנתה עורף, וכל גוש מצא מפלט לעצמו. לאחר ויכוחים גדולים וועידות נדחה הכל לקרן־זווית. קמו זרמים קטנים אשר פילסו להם נתיב והגיעוּ למה שהגיעו. ייתכן מאוד שאילו הגשמנו את מגמתה הראשונה של ‘ניר’, היתה ההתפתחוּת הולכת בדרך של גושים טריטוריאליים, כגון זה שבעמק הירדן, אלא שלא נעשה כל מאמץ נפשי, בכיווּן זה, ובמקומו באה התחמקות אל הכרמלית הפרטית; בכרמליות אלו השקענו את כל כוחות הנפש, את כל הפאתוֹס, ושם נוצר מה שנוצר.

כשקמה לפני שנים קרן הקיבוּץ המאוחד, אפשר היה לנחש שבקרוב יקומו ודאי גם קרן הקבוצות וקרן המושבים. המרכז החקלאי כינס פעם ישיבה ביגור, לדוּן בענין זה. ראוּי היה למרכז החקלאי ולגושים להבין, שאם נתגלה צורך בקרן נוספת מלבד בנק הפועלים ו’ניר־החברה',² קרן שתהיה קרובה יותר לצרכי התנוּעה והזרמים הקיבוציים, מן הדין שצורך זה יתמלא על־ידי ‘ניר’ השיתופית³ אותה ‘ניר’ שעליה חלמנו; היה ברוּר שצריך לאחד את הקרנות של הקיבוצים – קרן המושבים עוד לא נוסדה אז – ולהגיד: הנה חוג־פעולה בשביל ‘ניר’ שיתופית – כל מערכת הפעולות החברתיות ההדדיות בתנועתנו. האמנתי שהדבר ניתן להגשמה. אולם נוכחתי, שיש כוחות צנטריפוגאליים הפועלים את פעולתם.

אין דבר מופרך מן האימרה: מי לא הניח לכם לעשות? כלומר: מי לא נתן למרכז החקלאי לעשות? הרי לכם עובדה מהימים האחרונים.

באחת האסיפות, בוויכוּח עם ‘השומר־הצעיר’, אמרתי: כל מה שעשתה תנוּעתנוּ עד עכשיו, למען תנוּעת־הפועלים עשתה; כל קנין שרכשה, את כל נשמתה הביאה לכלל. היא יצרה התישבות, הקימה מוסדות – הכל הכל הביאה לכלל. שונה מזו היתה דרכו של ‘השומר הצעיר’; עד עכשיו הוא בונה את עצמו בלבד. הוא מצר לעצמו מכשיר לעניני התעשייה. כלום לא יכול היה מישהוּ ליצור את ‘ניר’, בשביל חבר־הקבוּצות בלבד? מי היה אומר: לא? לנו אין עד עכשיו מוסד לעניני תעשיית־פועלים; יש לנו משהו בקואופראציה, זה מכשיר שלם ומקיף – אין לנו. ואם נזדמן לו ל’השומר הצעיר' לעשות פעם משהוּ בעצמו – עשה זאת לטובתו בלבד. לא זו בלבד שהקים בתי־חרושת פה ושם, אלא הקים מכשיר שלם, מנגנון שלם, לטיפול בעניני התעשיה. יחס כזה להסתדרוּת לא הרשוּ לעצמן המפלגות בשנים האלו. כל הצעה או מחשבה שבצבצה במוחו של חבר בפינה נידחת, ועל אחת כמה וכמה אם הוא בא־כוח הציבור – היתה מתמזגת במערכת היזמות של הכלל. אם באים וטוענים כלפי ההסתדרוּת והמפלגה: מפני שאתן לא עשיתן עשינו אנו, הרי זה עושה רושם של משחק ב’חטוף ועשה'. אפשר להביא כמה דוגמאות של קורסים וסמינריונים מיסודם של הגושים, אשר אין להבין על שום מה צריכים הללוּ לשמש חלק אחד בציבור־הפועלים ולא את כולו. על כך עונים בשאלה: מדוּע לא עשיתם? אני מוכן להגיד, שבקיבוּץ המאוחד התרכזה סלתו של ציבור־הפועלים; שבכל שלושת הגושים התרכז מיטב הכוחות של תנוּעתנוּ והם מלאים יזמה כרימון. אך מה שעושה גוש אחד הריהו עושה לעצמו בלבד.

הגוש מארגן קורס לרפתנים ולמנהלי־חשבונות שלו; דוגמה אחרת: קורס להדרכת חוגים דראמאטיים. כלום הכרח הוא לעשותו במסגרת הגוּש? הוא הדין בקוּרס להדרכת מקהלות. הדוגמה הבולטת ביותר הוא ‘השומר־הצעיר’, שהוּא גם גוּש וגם מפלגה; זהוּ בעצם הפרוטוטיפּ בשביל הכל. חוששני שהדרך מוליכה מגוש למפלגה. בכל הגוּשים הולכים בדרכו של הפרוֹטוֹטיפּ הזה.

הכרח הוא, שתימצא בהסתדרוּת אינסטאנציה עליוֹנה, אשר תראה לפניה את ההסתדרוּת כוּלה. יש להתחיל מן הצמרת או מן השורש, צמרת פירושה: חיי הרוח והתרבוּת; השורש – אלה חיי משק וכלכלה. אני רואה במפלגה עשרות משקים קבוצתיים והם מחולקים לשתי רשוּיות. בראשית היוּ פעולות כלכליות נפרדות, קרנות מיוחדות. אחר־כך מסתעפת ההפרדה: נוצרות מקהלות נפרדות, בא ‘צרור מכתבים’ ו’מבפנים' ו’ניב הקבוצה' ו’אגרת', אחר־כך נקראו ועידות לחוד, מועצות לחוד, והדברים מתגלגלים ומגיעים עד לכתר המלכות. מאליהן נוצרות שתי סביבות תרבותיות־רוחניות, שתי מפלגות.

במצב זה איני רואה עוד תוכן במפלגה ואינני יודע למה היא מתקימת. אני רואה לפני שתי מפלגות. איני רואה כל רע בחילוקי־הדעות הקיימים. חילוקי־הדעות בין ‘הפועל הצעיר’ ובין ‘אחדות־העבודה’ היו יסודיים יותר, ואף־על־פי־כן התאמצנו לגשר עליהם ולהתאחד. עכשיו אני רואה תהליך של פילוג. במצב זה נפגם טעם קיומה של המפלגה. נפגם והולך כוחה היוצר, ומן ההכרח שיועם כוחה הכובש. ואם היום הדבר הוא עדיין בבחינת ‘ליבּא לפומא לא גלי’, הרי יוודע מחר בגת, כי המלך הוּא עירום. ואם המלך עירום, הוא פוסק להיות מלך; טוב גורלם של שני נסיכים, שני בני־מלך, מגורלו של המלך ליר.

יגידו: הן בחשבון האחרון, מבחינה ציונית, אין כל רע בכך שיש לקבוצות קרן ולקיבוצים קרן וכו'. אנו מלמדים אנשים לעבוד, לכבוש, מלמדים אותם להיות חלוצים; כל דבר כשלעצמו הוא חלק של הציונות, חלק של הסוציאליזם, ענין מעניני הפועלים. אך אנו אמרנו תמיד: איננו רוצים להיות חלק. אחד הנימוּקים המכריעים בוויכוח על האיחוּד היה: לא ייתכן מצב, ששמחת כל ישוב וכל כיבוש לא תהיה שמחת הכל, כמקובל שעה שקיימות שתי מפלגות פוליטיות שונות. אי־שם מהבהבת הרגשה הלוחשת לי, שמוטב היה אילו נרשמו כיבושים ומפעלים אלה לזכוּת מפלגתי או לזכות הגוש שלי. אדם איננו מלאך, והרגשה כזאת היא הרגשה טבעית. אבל כמה מן הנזק לכלל יש בכך!

אין בידי פתרון כל־יכול לכל השאלות. אך ראשית הפתרון הוא באיחודם של הקיבוּץ המאוּחד וחבר־הקבוצות. האיחוּד בין ‘הפועל הצעיר’ וּבין ‘אחדות־העבודה’ היה מאורע, חוויה. כמובן, שלאחר שחבר־הקבוצות והקיבוּץ המאוּחד יתאחדו, יישאר עוד ‘השומר הצעיר’. אך אנו היינו עד עתה עמדת־המפתח של תנוּעתנו; אנו מפלגה, המנהלת עד היום את תנועת־הפועלים בארץ־ישראל. ייתכן, שאילו המפלגה שילמה יותר, לא היוּ כמה מפלגות־מיעוט מתפתחות כל כך. קשה לנו להופיע בנוער בתור מפלגה. תרופה שלמה לתקן את כל הדברים – אין בידי! אך אני מאמין, עתיד איחוּדנוּ שיקרב את האיחוּד עם ‘השומר הצעיר’. מצווה גוררת מצווה. טמפראטורה של איחוּד מאחדת.

באמרי ‘איחוד’, אני מניח שנעשה מאמץ נפשי גדול, נתגבר על כמה וכמה דברים ונלך לקראתו מרצון. היסוסים קיימים גם בחבר־הקבוצות וגם בקיבוץ המאוחד. חבר־הקבוצות אמר את ההן שלו, ועשה בכך מאמץ נפשי גדול. האמונה באיחוּד היא סימן לראייה חדשה של הדברים. למאמין יתברר, שההבדלים אינם כה גדולים. אם ייפגשו אנשים בעלי יזמה ובעלי כוח, יזוזו הענינים. ייתכן, שאני שוגה באוטופיה. בעצם כבר חדלתי לדבר על כך. אבל כאשר אני נשאל: היש פתרון אחר? המאמין אתה באיזה פאליאטביים? הריני אומר, שאינני מאמין! אם שואלים אותי: האין אתה חושב, שיש ניואנסים וחילוקי־דעות, אני עונה: יש ויש. והם יתקיימו גם לאחר שנתאחד. אף־על־פי־כן יש לתבוע מאמץ נפשי מן הכל! למען מעמד הפועלים המאוחד, למען הסתדרוּתוֹ ומפלגתו.

1942