במועצת־ההסתדרות נ"ט, 18 בנובמבר 1946

בין הקונגרס האחרון והקונגרס הזה התרחשו בחיים הכלכליים של הארץ נסים, אשר אמנם קיווינו להם וחזינוּ אותם בחזוננוּ. אני מתכוון לנס גילוי המים וגילוי היכולת ליישב מדבריות בארץ־ישראל; וכן לנס השני, אם גם הוא מועט יותר – הלא זו יכלתנו לפתח את התעשיה בארץ־ישראל.

נדמה לי, כי סיסמתנו בלכתנו אל הקונגרס, ותביעתו של הקונגרס מהעם היהודי היא: פנינו אל המדבר, פנינו אל הערבה, מצוידים בנסיון שאגרנו במשך עשרות שנות התישבות, בנסיון הפועלים קודחי הבארות והמהנדסים הארצישראלים, אשר זכה להערכתם של מומחים מחו“ל. ‘עלי באר ענו לה, באר כרוה שרים, חפרוה נדיבי עם’ נאמר בשיר הקדום. אך אני אומר: מתנדבי עם. אנחנו כרינו את הבארות האלה, אנחנו גילינו את המים האלה ואת האפשרות הכבירה הזאת. כאשר עמד ד”ר רופין המנוח על במת הקונגרס וגילה שיש אפשרות ליישב עוד עשרים אלף יחידות־משק – וזה אחרי ‘הספר הלבן’ של פאספילד¹ – שׂשׂנוּ ועלזנוּ לשמע דבריו עתה הגיעה יכולתנו כדי יישוב עשרה או עשרים אלף יחידות בלבד, כי אם גם החולה וכל הגליל העליון. בוועידה החקלאית רצינו להבטיח שהמים יהיו נכס לאומי. אני יודע שיש מחשבות ותכניות רבות, כי ידיים רבות מושטות אל נכס זה. עלינו להיאבק על הנכס המרכזי האחד הנותן לנו יותר שטח להתישבות בארץ־ישראל מאשר השטח העליון, היבשתי. בקונגרס עלינו למצוא את הצורה ההולמת להלאמת המים, לבל יהיו נחלת הפרט.

ועוד דבר אשר אפשר כי מוזר הוא שדווקא אני אדבר עליו. יחד עם הליכתנו לנגב ולמדבר, יש להקדים צעדים לריכוז תעשייתי־מסחרי עירוני. ריכוז כזה יש להקים ליד באר־שבע, ואת באר־שבע עצמה לעשות עיר עברית, עיר־מחוז עברית. לא קשה להוות רוב יהודי בחבל זה. ראוי אולי להקים חברה לפיתוח באר־שבע, כפי שהיו עושים האנגלים בלכתם לכבוש מושבות לעצמם, חברה עם הון לאומי ואולי גם הון פרטי, נוסח ‘ויהי בונה עיר’.. אני יודע שבסוכנות היהודית, במוסדות הלאומיים, טיפלו בפיתוח צפת וטבריה. אם ייעשו צעדים כאלה גם לפיתוח הנגב – לא נרחיק לכת. הגיע הזמן לדרוש הקמת מחלקה מיוחדת, איש מיוחד, שתפקידו יהיה – פיתוח.

…אמרו כאן: ‘יש גבול לסבל האדם’, כששמעתי זאת הרהרתי: האם הגבול הזה מחייב להקים רק 11 נקודות בנגב במקום 17? – לכך אינני מסכים! אין זאת, כי נוצרנו לסבל בדורות האלה. עוד לא נודעה יצירה גדולה כמו דגניה או עין־חרוד, מנרה, מצובה, או חניתה, בלא סבל. וַדאי שצריך לדאוג להפחתת מנת הסבל. אבל אין הדבר צריך לשמש הצדקה לכך, שנעשה פחות בכיבוש המדבר.