ו' באייר תש"ט – 5.5.1949

בפתיחת ישיבת הועד הפועל־הציוני בירושלים

הועד־הפועל מתכנס הפעם למחרת חג־העצמאות הראשון למדינת־ישראל. אולם לא אמסור סקירה על העלילות והכיבושים בשנת־גורל זו, ואנסה לעשות ההיפך מזה. אעמוד על הליקויים והקשיים שירשנו משנה זו, ולא על כל הליקויים והקשיים, כי אם על אלה שלפי דעתי לא המדינה בלבד ולא התנועה הציונית בלבד, אלא רק שתיהן יחד יוכלו להתגבר עליהם.

*

חל שינוי בציונות עם הקמת המדינה. מדינת־ישראל נעשתה לגורם הראשי בהגשמת הציונות, מכאן להבא. אין זה חידוש גמור. המפעל המתגשם ונושאי המפעל המתגשם, כלומר הישוב, היו גם קודם העיקר בציונות. אולם כל זמן שהיה קיים שלטון זר, היה כוח חלוצי זה כבוּל ומצומצם ביכלתו היוצרת. עצמאותנו שחררה את האנרגיה החלוצית והמגשימה הצפונה בתוכו, והמדינה נעשתה לכוח ולמנוף הראשי בהגשמת הציונות. אין המדינה עדיין המטרה הסופית של הציונות, המטרה היא קיבוץ־גלויות. וקיבוץ־גלויות לא יקום בלי עזרה מתמדת, נאמנה ומאורגנת של העם היהודי כולו. שעתה של התנועה הציונית לא חלפה לגמרי. יתכן שארגונה וקשריה עם המדינה צריכים לעמוד על בסיס חדש. המסגרת שהוקמה בבזל לפני חמישים שנה, אינה הולמת את המציאות החדשה. אולם לא אגע בשאלה זו, שתהיה ודאי ענין לקונגרס הציוני הבא. דבר אחד ברור: כל עוד המטרה הראשית של הציונות והיעוד העיקרי של מדינת־ישראל – קיבוץ־גלויות – לא קוים, – יש הכרח בפעולה משותפת של שתי אלו: מדינת־ישראל והתנועה הציונית.

יש לכל אחת משתי אלו שטח־פעולה אכסקלוסיבי, ויש גם שטחים משותפים. השלטון במדינת־ישראל הוא אכסקלוסיבי. אין שום יהודי בגולה, ציוני או לא ציוני, יכול להשתתף בו. המדינה היא סוברנית, ורק רצון תושבי המדינה יקבע את משטרה, חוקיה וממשלתה. הסוברניות של המדינה חופפת על כל מה שנעשה בתוך תחומי המדינה, גם על דברים שנעשים ע"י מוסדות חיצוניים, אך הם נעשים בתוך המדינה. לעומת־זה אין המדינה מייצגת את העם היהודי בעולם ואין ממשלת־ישראל זכאית לדבר בשם היהדות העולמית; היא מדברת אך ורק בשם תושבי המדינה, יהודים ולא־יהודים. אבל קיים עם יהודי עכשיו כאשר היה קיים לפני היות המדינה, וברובו המכריע הוא קיים עדיין בגולה. עם הקמת המדינה לא שונתה ההוויה ההיסטורית המיוחדת הזאת, הנקראת: עם יהודי, וכל מה שהיה נחלה משותפת של העם היהודי נשאר וישאר הנחלה המשותפת של העם, ועומד מחוץ לתחומי שלטונה של מדינת־ישראל, – לא מחוץ לתחום היהודים במדינה אלא מחוץ לתחום המדינה, – ויטפלו בו ארגונים ונציגויות שהעם היהודי הקים ויקים. אין המדינה צריכה ורשאית לנתק ולהחליש את הקשר בין יהודי ארץ־ישראל ובין היהדות העולמית, וקשר זה מתקיים לא בצנורות המדינה והממשלה, אלא בכלים הלאומיים הכלליים, ובשורה הראשונה בכלי התנועה הציונית. אין ליהודי במדינת־ישראל שום זכות־יתר בענינים היהודיים על־פני היהודים בארצות אחרות. ההסתדרות הציונית, כפי שהיא בנויה מאז הקונגרס הראשון, היא בשעה זו נציגת הענינים ההיסטוריים המשותפים של העם היהודי, ואם יש צורך לשנות מבנה זה – יעשה זאת הקונגרס הבא; ויש רשות מיוחדת למדינה, ויש רשות מיוחדת להסתדרות הציונית ולארגוני העם היהודי בעולם.

*

כאן אעמוד רק על הדברים המשותפים לשתי הרשויות, שאין לעשותם אלא מתוך שותפות. ואתחיל מדבר שהוא לכאורה ענינה האכסקלוסיבי של המדינה: ענין הבטחון. בשטח זה היו לנו השנה אולי ההישגים והכיבושים הגדולים ביותר. במקום הגנה־במחתרת – ציידנו, תוך כדי המלחמה, חילות יבשה, אוויר וים, והמבחן הראשון יצאנו פחות או יותר בכבוד. אולם אנו רחוקים עדיין מבטחון. ואין זה ענינה של מדינת־ישראל בלבד, כי מדינה זו לא נועדה אך ורק לתושביה־היא.

אנו נקיים את בטחוננו בשלושה דרכים: בכוח צבאי, במדיניות־שלום כלפי השכנים והעולם, ובעליה ובהתישבות. אבל בנקודה זו עלי לעמוד על הסעיף הראשון של בטחון – הכוח הצבאי. במידה שהבטחון תלוי בכוח אדם – על אזרחי המדינה לעשות זאת. אם־כי עלי לציין שהיה חלק לא־קטן למתנדבים שבאו מ־50 ארצות ויותר, מכל חלקי תבל. מתנדבים אלה, שקוראים להם בשם מח“ל וגח”ל, מילאו גם בכמות וגם באיכות תפקיד לא־קטן במלחמת־החירות שלנו בשנה הזאת. אולם, בדרך־כלל אנו חייבים בענין זה לסמוך בעיקר על עצמנו. זוהי החובה הראשונה של הנוער במדינת־ישראל. כשניגשנו לארגון וגיוס כוחות־ההתגוננות בשנה זו ולהקמת הצבא, בנינו בעיקר על הכוחות שישנם בישוב. אולם הכרחי שהתנועה הציונית תדע, שחלק מעול הבטחון מוטל גם על היהדות בעולם, והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לקחת על עצמה כל הנטל, כי הוא כבד מנשׂוא, וכך יהיה במשך כמה שנים. השנה קיבלנו עזרה שבלעדיה לא היינו, אולי, יכולים לעמוד (בזה איני מתכוון למתנדבים, אולי היינו עומדים גם בלי מתנדבים אלה). מהדברים המופלאים שקרו השנה במלחמתנו זו, הדבר המופלא ביותר, אולי, היה לא הקמת הצבא ולא עמדתו בשער ונצחונותיו בכל החזיתות – אלא הצטיידותו של הצבא ביבשה, באוויר ובים. לא הגיעה עדיין השעה לספר על פרשה זו. בכל פרשת־הפלאים של שנה זו זוהי, אולי, האֶפּוֹפיה המרנינה והמפליאה ביותר. כאן אסתפק רק בציוּן, שמאפשרות ציודנו היה תלוי הכל: לא רק גורל המדינה אלא גורל קיומו הפיסי של הישוב הזה בן 700.000 נפש. אילו לא היינו מספיקים להצטייד במידה הדרושה ובזמן הדרוש, מי יודע אם היה נשאר אף יהודי אחד בארץ הזאת. ומלאכה זו של בטחוננו טרם הושלמה ולא תושלם כל־כך מהר; וכאן נדרשת העזרה המתמדת של העם היהודי. כל עוד לא יוקם משטר־שלום בעולם כולו – ואני מאמין שיוקם, אבל אין אדם יודע אימתי, – כל עוד לא יוקם משטר בעולם שבו לא ישא גוי אל גוי חרב, הדאגה הראשונה והחמוּרה ביותר שלנו היא – בטחון, ובכמה שטחי פעולה זוהי דאגה משותפת של המדינה והתנועה.

עשינו מאמצים לא בלתי־מוצלחים לקראת שלום. כרתנו שלושה הסכמי שביתת־נשק עם מצרים, לבנון, עבר־הירדן, וברכתם היא לא קטנה. ולא רק מפני שהם אולי פותחים דרך ליחסי־שלום קבועים בינינו ובין העם הערבי. ואומַר בהדגשה המרובה ביותר: מחוץ להקמת מדינת־ישראל והגנתה, אין ענין חיוני לעמנו כהקמת יחסי־שלום בינינו ובין העולם הערבי; והסכמי שביתת־הנשק סללו במידה ידועה את הדרך לשלום. אבל הם עשו כבר גם שליחות חיובית אחרת, ושליחות חשובה: ההסכם עם מצרים נתן לנו את אילת. ואמנם, אילת ורוב הנגב היו כלולים במדינת־ישראל, לפי החלטות 29 בנובמבר. אבל כל החלטות אלו היו עלולות להיעשות פלסתר, וגורלן היה כגורל החוזה בחבר־הלאומים על שמירת זכויות העם האשורי בעיראק, אלמלא לא ביצענו אותן בכוחנו־אנו. תודות להסכם עם מצרים יכול היה צבאנו להגיע לאילת בלי לשפוך אף טיפת־דם אחת. אני מניח שבמסיבה זו של הוועד־הפועל הציוני אין צורך להסביר מה זאת אילת בשביל כל עתידנו בארץ הזאת. ההסכם עם עבר־הירדן נתן לנו תיקונים חשובים במשולש, בדרום עמק־יזרעאל ובחלק הצר ביותר של מדינתנו, בחלק המרכזי, המהווה בעצם רק מסדרון בין הדרום ובין הצפון; הסכם זה נתן לנו לפני ימים אחדים את רכבת ירושלים־תל־אביב.

ויש אולי סיכויים לשלום קבע, ואף־על־פי־כן – הבטחון נשאר, כמקודם, הדאגה הגדולה והחמוּרה של מדינת־ישראל. עובדות־יסוד היסטוריות אינן משתנות ע“י נצחונות זמניים או ע”י בריתות בינלאומיות. וזוהי עובדת־יסוד היסטוריות שאנו אומה קטנה, מוקפת ים ערבי. וגם אם יגדל מספרנו ויוכפל ויושלש – אז נהיה מיעוט קטן לעומת עשרות המיליונים הערבים התופסים את כל שטח חלק־העולם הזה, מהרי הטברוס ועד האוקינוס האטלנטי. ואנו צריכים לזכור שבמאה השביעית היה העם הערבי קומץ של שבטים פראים מפורדים ומפוזרים, שהעולם לא ידע כמעט על קיומם, ולא היה להם שום ערך תרבותי, פוליטי, ופתאום קם “נביא” ויפּח רוח חדשה בשבטים אלה, ליכד אותם ובמשך זמן קצר קמה אחת האימפריות העולמיות הגדולות ביותר, האימפריה הערבית, שהתפשטה על שלושת חלקי־תבל, והיא ביצעה דבר אשר לא ביצעה לפניה ולאחריה שום אימפריה אחרת – היא הנחילה לא רק דתה ותרבותה, אלא גם לשונה להמון עמים באפריקה ובאסיה, אשר מעולם לא היה להם שום מגע לא עם הלשון הערבית ולא עם הגזע הערבי.

הבטחון נשאר הדאגה הראשית שלנו; בו תלויה לא רק עצמאותנו אלא עצם קיומנו הפיסי. והסכנה עכשיו אינה פחותה ממה שהיתה לפני שנה; אמנם אנו המעטים הכינו את המרובים, אבל אין עמים אוהבים להיות מוכים, ואינם ממהרים לשכוח תבוסות. ואל נתימר לשווא, שכבר פתרנו שאלת בטחוננו. ולכן – מאמצים על־אנושים לשלום, ולכן – עליה גדולה בקצב מהיר. אבל תמיד עמידה עֵרה על משמר הבטחון גם במובן המצומצם. האמצעים הדרושים לכך הם למעלה מכוחה של המדינה הזאת. כוח־האדם ניתן אנחנו – אבל כוח־האדם בלבד לא מספיק. כושר־ההתגוננות תלוי בעצמה משקית ובציוד יעיל. ואנו זקוקים לעזרה מתמדת ונאמנה של העם בהצטיידותנו היעילה. והעזרה הדרושה היא זו הבאה בעתה. יש הבדל בין צרכי הבטחון וּצרכים אחרים שאף הם חשובים וחיוניים לא־פחות מצרכי הצבא, כגון צרכי עליה, התישבות וחינוך. כל שאר הדברים – החמצתם גורמת נזק, אבל היא אינה טוֹטלית, אולם כל החמצה רצינית בשטח הבטחון – עלולה להיות טוֹטלית. להתגונן אפשר רק בשעה שיש עוד להתגונן; החמצתֹ שעה זו – הרי אתה אבוד. וכל המאחר – גוזר כליה על עצמו.

ועלי להגיד לחברינו בחוץ־לארץ, שלא פתרנו ולא נפתור כל־כך מהר את שאלת הבטחון בלי עזרה כספית ומשקית –ואני מדגיש את הנקודה המשקית. כוחנו להתגונן יהיה תלוי לא רק במספר הצבאות, ארגונם ואימונם, אלא בכוח המשקי, הטכני והמדעי שלנו. אלה עמדו לנו השנה, כי בהם עלינו על אויבינו. אך אין זה מוכרח להישאר כך לאורך ימים. והתנועה הציונית, יחד עם מדינת־ישראל, חייבות לצייד אותנו ביתרון משקי, טכני ומדעי – למען נוכל לעמוד.

ואוסיף עוד דבר, אם־כי הוא אולי פרט, אבל בענין זה גם הפרט חשוב – דבר המומחים. היינו יכולים, אולי, להשיג בקלות מומחים צבאיים מממשלות שונות, ואנו זקוקים להם בכל שטחי הבטחון, כי אנו צריכים ללמוד, וללמוד הרבה וברצינות. אולם לא נוכל להשתמש במומחים זרים, גם הנאמנים ביותר, כל עוד העולם מחולק לשני גושים. וניזקק רק למומחים יהודים שיבואו אלינו כיהודים. התנועה חייבת לעמוד על המשמר בכל ארץ וארץ, ואם יש בתוכנו מומחה לכוחות יבשה, ים ואוויר, המוכן לשרת את עמו בענין החיוני ביותר, החיוני במשמעות הפשוטה של המלה, – עליו לבוא הנה.

*

ויש עוד שטח אחד שהוא כאילו שטח אכסקלוסיבי של המדינה, ואף־על־פי־כן יש בו גם לתנועה הציונית תפקיד לא קטן, וזהו – מדיניות חוץ. מדיניות־חוץ בדרך־כלל, היא בסמכותה המיוחדת של המדינה, ורק נציגיה וממשלתה ינהלו את מדיניותנו החיצונית ויקבעו קוויה. אולם, שום ממשלה בישראל לא תוכל להתנכר לעובדה, שיש המוני יהודים בתפוצות, בכל חלקי העולם; וכשאנו באים לקבוע את דרכי מדיניות־החוץ שלנו, שוּמה עלינו לקחת בחשבון, מחוץ לשיקולים הפוליטיים, האסטרטגיים והכלכליים של מדינת־ישראל, עוד שיקול אחד: האינטרס של המוני ישראל בארצות־נכר. אנו מוכרחים לפעמים להימנע מדברים גם אם הם עלולים להיות לברכה לנו, אם יש בהם נזק חמוּר וסכנה להמוני ישראל בגולה. ומשום כך אבן־הפינה של מדיניותנו היא החתירה לשלום, אין דבר החיוני יותר להמוני ישראל בגולה ולציונות כמדיניות־שלום של מדינת־ישראל. יש גם נימוקים אחרים, כמובן, לשאיפת־השלום שלנו, אבל קשרינו עם העם היהודי בעולם כשהם לעצמם מטילים עלינו החובה לחזק השלום.

אם־כי יחסיה של מדינת־ישראל עם אומות־העולם מן ההכרח שיקבעו אך ורק ע“י מדינת־ישראל, כלומר ע”י תושביה, נציגיה וממשלתה – יש לתנועה ציונית יעוד חשוב להסביר את מדיניות ישראל לעמים שבתוכם יושבים יהודים. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. הסברת ענינינו ומדיניותנו בפני דעת־הקהל בעולם יש לה ערך חיוני. אמנם, מה שקרה אחרי עצרת או“ם ב־29 בנובמבר 1947, – התעללות ממשלת־המנדט בהחלטות העצרת, המלחמה הגלויה שהכריזו שש מדינות־ערב, חברות האומות המאוחדות, על ההחלטות הללו, אזלת־היד של ארגון האומות המאוחדות בשעה שנתקפנו ונעזבנו לגורלנו – כל אלה עלולים להוליד בתוכנו השקפה צינית על ערך דעת־הקהל ועל ערך החלטות בינלאומיות. אבל זאת תהיה טעות פאטאלית. אמנם, לא היינו מגיעים עד הלום בלי כוחנו: הישוב לא היה נשאר בחיים, המדינה לא היתה קמה, הגבולות לא היו נקבעים, השטחים לא היו משוחררים, אפילו השטחים שהאו”ם החליט עליהם, אלמלא עמד לנו כוחה של ההגנה ואחר־כך כוחו של צבא־ההגנה לישראל. אך אין אנו יכולים לסמוך אך ורק על כוחנו הפיסי, – סבור אני שכל מדינה בעולם, גם האדירה ביותר, זקוקה לדעת־הקהל בעולם. בכל אופן, מדינת־ישראל הקטנה, – והיא תמיד תישאר מדינה קטנה גם אם ישבו בה עשרה מיליונים יהודים, ואני מאמין שיבוא יום ויהיה בה מספר כזה של יהודים – מדינת־ישראל אינה יכולה להתעלם מדעת־הקהל בעולם ומבמות בינלאומיות. הכרח הוא שדברנו יובא לאומות־העולם ויוסבר לדעת־הקהל הבינלאומית. מעצמות אדירות מוציאות סכומים ענקיים על תעמולה והסברה בינלאומית בצורות שונות, ואנו זקוקים לכך לא פחות ממדינות אחרות. אין אנו חייבים תמיד ובכל התנאים להתנהג לפי רצונה של דעת־הקהל בעולם. היינו נאלצים בשנה הקודמת למרוד לא פעם בדעת־הקהל – ולעשות מה שהאינטרס החיוני ומצוות הצדק הטילו עלינו. ויתכן שגם בעתיד נעמוד בפני ברירה שמצד אחד יעמוד ענין חיוני וצדק היסטורי, ומצד שני – דעת־קהל משובשת, ושוב לא נהסס: נבכר את הצדק והאינטרס החיוני על זיקה לדעת־הקהל. אבל התנגדות אליה וזלזול בה לא יהיו לנו לקו, ועלינו לדאוג לכך שמדיניותנו תוסבר לדעת־הקהל ותירצה לה. ואם־כי כציוני איני חסיד גדול של המימרה “צדקה עשה הקב”ה עם ישראל שפיזרם בין האומות", ורואה בפיזורנו אסון נדמה לי שעלינו להפיק מעובדה טראגית זו כל התועלת האפשרית, וכל זמן שאנחנו מפוזרים בין האומות, נדאג לכך שהיהודים בכל ארץ וארץ, ובשורה הראשונה הציונים בתוכם, יהיו נושאי דברה של מדינת־ישראל כלפי שכניהם, ויביאו לעמים שבתוכם הם יושבים את מדיניות השלום והקידמה של מדינת־ישראל. ולא רק נציגינו הרשמיים, אלא הציונים כולם, יעזרו בכך למדיניות־החוץ שלנו. מדיניות־חוץ לא עושים בחרב, אם־כי לפעמים רק החרב קובעת.

עכשיו אני בא לסעיף השלישי, הברור מאליו, שהוא מהווה שטח משותף – סעיף־העליה. בסעיף זה, רבותי, אנחנו עומדים בפני שתי בעיות קשות, כאילו האחת סותרת את השניה. הבעיה האחת היא: איפה ניקח יהודים בשביל מדינת־ישראל; והבעיה השניה – כיצד נקלוט את העליה הגדלה והולכת.

הגורל המר רצה שמדינת־ישראל תוקם לאחר שששה מיליונים יהודים נטבחו. והם דווקא אלה שמדינת־יהודים היתה בשבילם שאלת־חיים: הקנדידטים הראשונים לאזרחות במדינת־ישראל. הם אינם עוד, ואין בידינו להחיות המתים. אבל אין זה האסון האחד שקרה לנו. חלק חשוב מהיהדות שניצל ורוצה לעלות – אינו יכול, כי שערי־היציאה סגורים. במשך דור אחד היתה ארץ אחת גדולה סגורה בשבילנו, עכשיו הולכות ונסגרות ארצות נוספות. נסגרו גם אחדות מארצות־ערב. עוד לפני המלחמה לא הורשה יהודי עיראקי לעלות לארץ. ועומדת לפנינו שאלה מרה: איפה ניקח יהודים למדינת־ישראל? זוהי לא רק שאלה, אלא תביעה, תביעה מהציונים החיים בארצות חפשיות – אם הציונות אינה דבר־שפתים אלא חזון היסטורי מהפכני, שתכליתו קיבוץ־גלויות.

ועומד לפנינו תפקיד שני, שכאילו עומד בסתירה לתפקיד הראשון: איך לקלוט את הזרם הגדל והמתרחב של העליה לארץ. ישוב קטן כבארץ־ישראל יצטרך לקלוט שנה־שנה כ־200.000 עולים. ולנו אין ברירה: לקלוט או לא לקלוט. שייך אני לאלה שהתחנכו עוד במאה התשע־עשרה, כשהיה קיים עולם יציב, והיתה הרגשה איתנה של קיום חוק ומשפט בעולם. הימים האלה עברו ולא במהרה ישובו. אנחנו חיים בתקופה מעורערת, מסוכסכת, רבת־תמורות ודינמית, ללא בטחון כלשהו, כאשר לא היתה הרבה־הרבה שנים. ואין לדעת לפני אילו הפתעות יעמוד העולם כולו, או כמה וכמה ארצות, ומה צפוי ליהודים בארץ זו או אחרת, ומה צפוי לארצנו.

רק לפני שלוש־עשרה שנה נמצאו מנהיגים ציוניים, בעלי חושים יהודיים וציוניים מחודדים ועמוקים, שהיו בטוחים כי תמיד יהיו לנו די יהודים בשביל הארץ, והחשש היחיד שלהם היה אם תספיק לנו אדמה ליהודים אלה. והנה נשתנו הדברים מאז. מה שקרה בעשר השנים האחרונות אינו מוכרח לחזור – על־פי רוב אין הדברים חוזרים בדיוק, – אבל יכולים להתרחש אסונות חדשים לא פחות איומים. אינני חושש, כאותם פסימיסטים, שהעולם עומד להיחרב. – העולם לא יחרב, אבל העם היהודי הקטן והמפוזר עלול להיחרב ולהשמד עד אחד. ובעליה לארץ ובקצב העליה יש משום דיני־נפשות, משום פיקוח־נפש; פיקוח־נפש של יהודים בכמה מארצות הגולה, ופיקוח־נפש של מדינת־ישראל. לא בכל הנסיבות נוכל לעמוד כשנישאר לאורך זמן מתגוננים בפני מתקיפים רבים. ואין לנו ברירה. לכן עומדת באופן כל־כך טראגי השאלה כיצד לקלוט, כי לא נסגור את שערינו, לא נפסיק העליה; איש לא יקח על עצמו אחריות כבדה כזו. ואם קשה העול על המדינה – עליה לשאתו, אין היא בת־חורין. היא חייבת תודה לעם־ישראל; כל אחד מאתנו פה חייב תודה לעם־ישראל. אין זה נכון מה שסבורים הציונים בגלות, כי חלוצי ההגשמה הציונית, יהודי ארץ־ישראל, הקריבו קרבנות בשביל העם היהודי. – ההיפך מזה הוא הנכון. הם זכו יותר מכל שאר היהודים בעולם. לחיות בארץ ולעבוד בה, ליצור ולעצב מולדת, זוהי הזכות הגדולה ביותר שיהודי היה יכול להגיע אליה, ואיש מאתנו לא עשה זאת בכוח עצמו בלבד – אלא בכוח העם כולו. ועל זאת אנו חייבים תודה. אבל אין זה ענין של הכרת־טובה בלבד, – עליה גדולה היא שאלת קיומו של ישוב זה. ישוב זה לא יעמוד בפני אויביו רק בכוח נשקו, גם אם ישתבח הנשק, וחייליו יהיו עוד יותר מאמנים משהיו. זהו צורך חיוני, פשוטו כמשמעו, לגדול, ולגדול מהר, ועלינו לשאת בעול הגידול – כלומר, לשאת במלוא יכלתנו ולמעלה מיכלתנו, כשם שהיינו מוכרחים לשאת במלוא יכלתנו ולמעלה מיכלתנו בעול המלחמה. וממשלת־ישראל זו לא “תרחם” על תושבי הארץ ותטיל עליה משטרים קשים ומסים כבדים וחוקי־צנע למען העליה – ואני בטוח שהרוב יקבל “גזירות” אלו באהבה. בלי מאמצים גדולים וממושכים של אזרחי המדינה הזאת לא נקלוט את העולים. האזרחים יתָבעו לא רק למאמצים כספיים וכלכליים – הם נדרשים לעזור לעולים בלימוד מקצוע, בהדרכה לחיי־עבודה פרודוקטיביים ועד כמה שאפשר, לעבודה חקלאית, בהנחלת הלשון, בהריסת המחיצות העדתיות וההבדלים התרבותיים, וכיוצא באלה. אבל גם אם אזרחי המדינה יעשו מאמץ מכסימלי – והם רחוקים עדיין מכל מאמץ, ולמאמץ מכסימלי לא הגיעו אפילו במחשבה, – לא יעמוד כוחם בלבד לקליטת העולם. בלי עזרה רבה ונאמנה של העם כולו – העליה תיכשל.

לא אַלאה אתכם במספרים, אביא מספרים אחדים רק לסַבר האוזן – ולא לשם קביעה סטטיסטית. האקונומיסטים שלנו סבורים, שלקליטת נפש אחת דרושים 2500 דולר; זאת אומרת שלקליטת מאתיים אלף בשנה ידרשו 500 מיליון דולר בכל שנה. אנו מוכרחים לבנות לכל־הפּחות 60.000 יחידות־דיור לשנה לעולים, בכדי שעולים אלה לא יתגוללו תחת כיפת השמים. אלה הם צרכים העומדים בהחלט מעֵבר ליכלתה של מדינת־ישראל – ורק בכוחו של העם היהודי כולו אפשר יהיה לספקם. התנועה הציונית מוכרחה להבין, שהציונות עכשיו אינה עוד זו שהיתה; שנשתנו הממדים, נשתנתה המהות, נשתנה הקצב, נשתנו הצרכים. ואם הציונות לא תוכל לצרכים החדשים בממדים החדשים ובקצב החדש – היא תפשוט הרגל ותרד מעל הבמה.

לפני קום המדינה – היה “נוח”; יכולנו להאשים זרים הסוגרים שערי הארץ בפנינו, המפריעים ליהודים לעלות. אלה היו תירוצים נוחים, אם־כי רבים בתוכנו לא האמינו גם אז ב“תירוץ” זה. ברם, כל ה“תירוצים” הישנים סולקו: הארץ פתוחה לרווחה, מדינתנו פתחה את שעריה, והיהודים – כל עוד ישנם יהודים החפשים לעלות – זורמים בהמוניהם, והתנועה הציונית הועמדה בפני מבחן שאין להתחמק ממנו, מבחן הביצוע. ואם־כי לא אקפח את הזכויות הגדולות שיש ליהדות אמריקה בהרבה שטחים, אני חייב לומר את האמת הבלתי־נעימה: יהדות זו מפגרת יותר מאחרים בעזרתה לעליה. ממיליון ורבע יהודים בארצות אחרות נתקבלו בשנה הקודמת 40 מיליון דולרים. ומחמישה מיליון באמריקה – רק 50 מיליון. יוצא, שהיהודים באמריקה נותנים רק כשליש משנותנים יהודים בארצות אחרות, בלי להכניס בחשבון את יהודי ארץ־ישראל.

עליה גדולה דורשת מאמץ גדול – ואמצעים רבים. האמצעים הנדרשים הם שלושה, ושלשתם הכרחיים ואי־אפשר לוותר אף על אחד מהם: תרומות, השקעות־הון ומלווֹת. ושלשתם יש לעשות בממדים גדולים, בתנופה חדשה. חל שינוי בממדי המגבית, אבל אין זה מספיק. קיבלנו מלווה ראשון מממשלת אמריקה בסך 100.000.000 דולר. אך העם היהודי עוד לא התעורר ולא עשה את שלו – לא בהשקעות ולא במלווֹת. דבר זה עלול להכשיל את העליה. כל מפעל חיינו של חמישים שנה עומד בסכנה. אל נתפאר יותר מדי במה שעשינו עד עכשיו; כל כיבושינו עומדים במבחן דווקא לאחר שקמה מדינת־ישראל. אנחנו פה, יחד אתכם בגולה, הועמדנו במבחן הביצוע, זו אבן־הבוחן הנאמנה, שאינה יודעת כל תרמית והתחמקות. אין זו רק שאלת כסף. נוסף לאמצעים כספיים גדולים אנו מצווים עכשיו על שיטות־עבודה חדשות – על טכניקה משוכללת ועל עבודה רבת־תפוקה ופריון. קליטת עליה גדולה מולידה קשיים רבים. ואם לא נדע לבנות את משקנו על יסוד הכיבושים האחרונים של המדע ושל הטכנולוגיה בעולם, על־ידי אמצעי־הציוד המשוכללים ביותר, ע"י שיטות־העבודה היעילות ביותר, – לא יהיו פתרונים לקשיים שלנו. לא יקום משק פרימיטיבי יהודי; לא תתקיים מדינה פרימיטיבית יהודית. אילו היינו מקיימים את האידיאל שהיה לפנים לכמה מחובבי־ציון – ליהפך בארץ למוז’יקים או לפלחים (ואני אומר זאת לא בזלזול כלפי אלה שדגלו באידיאולוגיה זו, – הם התכוונו לרעיון מוסרי חשוב) – כי אז היינו השנה הזאת נמחים מעל־פּני האדמה. בהתגוששות הצבאית הראשונה שלנו – עמד לנו יתרוננו המוסרי, האינטלקטואלי והטכני. יתרון זה דרוש לא רק להתגוששות צבאית. ההתגוששות הכלכלית שלנו היא, אולי, קשה וחמורה יותר מההתגוששות הצבאית, ובמבחן הכלכלי נעמוד רק אם נגיע לשיא היכולת המדעית והטכנית של זמננו, – ואין כל סיבה למה לא נגיע לשיא. הכושר האינטלקטואלי הגדול – זוהי אולי הירושה העיקרית שההיסטוריה היהודית הורישה לנו. לגדולי־המדע היהודים יש יד בכל הכיבושים העצומים של זמננו. וזוהי עכשיו אחת התעודות הגדולות של תנועתנו בעולם: להקנות למכשירי־הקליטה שלנו בישראל את מיטב הכיבושים הטכניים והמדעיים בעולם, כיבושי המדע והטכנולוגיה בבנין, בחקלאות, בחרושת, בים ובאוויר. בלי טכניקה ועבודה משוכללת לא נעמוד בכלכלה.

והדבר הרביעי הוא דבר התרבות. קרו הרבה דברים מופלאים בארץ הזאת, אשר לאחר שנתקיימו הם נראים כדבר מובן מאליו, כדבר פשוט. אבל הם לא נעשו בלי מאמצי־יצירה עליונים. לדוגמה – תחיית הלשון העברית. בעיה זו של תחיית הלשון עומדת בשתי ארצות אחרות – באירלנד ובהודו. העם האירי נלחם אף הוא על קיומו בתנאים טראגיים במשך מאות בשנים; הוא סבל הרבה; רבים מבניו נשמדו; עוד בראשית המאה ה־19 מנה בארצו קרוב לשמונה מיליון אנשים, עכשיו נשארו הם רק הרבע. רק לפני שבועות אחדים חגג העם האירי את עצמאותו המלאה. ועם זה הוא עושה מאמצים על־אנושיים להחיות בפי העם את לשונו האירית העתיקה ולהחליף בה את הלשון האנגלית – שהיא בשבילו לשון־מדכאים במשך מאות שנים. ואין הדבר עולה בידו – אם־כי מדינתו קמה לתחיה לפני כשלושים שנה ולא הוגלה מארצו, כמונו. והוא הדין בהודו. השתלטה עליהם הלשון האנגלית, ואם־כי הם נעשו עצמאים ובלתי־תלויים באפיטרופוס האנגלי – הרי ריבוי הלשונות בחיים מכריח אותם להשתמש בלשון האנגלית הזרה, וכל החוקים של הודו מופיעים גם היום באנגלית, ובפרלמנט ההודי מדברים אנגלית.

לנו קרה נס – שבטי ישראל נתאחדו בלשון העברית. אבל זה לא היה “נס”; זה פרי של מאמצים מתמידים ונאמנים במשך הרבה שנים. כיבוש אדיר זה עלול עכשיו להתערער. הלשון העברית קשרה אותנו עם כל הקורות בדברי־ימינו מאז, ואיחדה בתוכנו את כל השבטים והתפוצות. והנה זכינו עכשיו לגלים אדירים של עליה – וברכה גדולה זו יש בה קוץ: בליל לשונות ותרבויות. אין העולים יודעים לשוננו ואין אנו יודעים לשונם. רוב דוברי־אידיש נשמדו, ובפגישה של עולים מוכרחים לדבר אליהם צרפתית, ערבית, צ’יכית, מדיאַרית, בולגרית, רומנית ועוד. ואנו רוצים, ונעשה כל המאמצים, להכפיל ישוב זה בשלוש־ארבע השנים הבאות – ויש סיכויים לכך. אבל אסור לנו להתעלם מהסכנה שגידול זה עלול לערער את המבנה הלאומי והתרבותי שלנו, והמאמץ התרבותי הנדרש מאתנו הוא למעלה מיכלתו של הישוב הזה בלבד, ויש הכרח בשינוי־ערכים בתנועה הציונית. החינוך העברי מוכרח להתחיל בגולה. לא תיתכן עכשיו תנועה ציונית בלי חינוך עברי, בלי הנחלת ערכי תרבותנו לעם, לנוער, להמונים – ובתנופה רבה. הביצוע מחייב.

והדבר החמישי הוא ההתישבות. העם היהודי כולו שמח וגאה על נצחונות צבא־ההגנה לישראל, שׂשׂ על עצמאות ישראל. אבל חושש אני, שרבים גם בקרב הציונים לא שמעו – ואם שמעו לא העריכו כראוי – הדבר הגדול ביותר שקרה השנה הזאת: קמה אדמה לעם ישראל. יש לנו עכשיו אדמה להתישבות יותר משהיתה בכל ארץ־ישראל המנדטורית. אבל עושר רב זה יהא שמור לרעתנו, אם לא נשתמש בו. אם האדמות הריקות והשוממות האלה, גם בגליל וגם בנגב, גם על חוף־הים וגם במסדרון ירושלים – לא יופרחו ולא ייוּשבו על־ידינו במהרה – אין כל בטחון שיקוימו בידינו.

בימי הביצנטים, הערבים, נוסעי־הצלב, התורכים ובימי כובשים אחרים יכלו האדמות להיות שוממות מאות שנים. דבר זה לא יתכן במדינת־ישראל. לא יהיה כל הגיון וצדק במלחמתנו – ואינני מכיר שום מלחמה צודקת יותר ממלחמתנו – אם לא ניישב אדמות אלו ששחררנו במלחמה. הגענו עכשיו לידי מצב שיש לנו שפע של אדמה, ואין יהודים ליישוב האדמות. יישוב אדמות נשַמות דורש, יותר מכל מפעל כלכלי אחר, כוחות חלוציים. הרזרבה הגדולה של התנועה החלוצית – יהדות אירופה – נשמדה; ובלי כוחות חלוציים לא תקום התישבות. לא היינו רגילים ללכת לכפר, לעבודת אדמה, לא היינו רגילים להחיות מדבריות, אבותינו לא עשו זאת בשום ארץ אחרת. כאן אנחנו מוכרחים לעשות זאת. זהו חידוש מהפכני והוא לא יעָשה בלי תנופה חלוצית. ועליכם – שליחי דרום־אפריקה, אנגליה, הדומיניונים, אמריקה הצפונית והדרומית – לדעת שאם לא יבואו כוחות חלוציים מארצותיכם, יש סכנה שהאדמות האלה יעמדו בשממותן – ואין כל בטחון שאדמה שוממה תישאר במדינת־ישראל.

אין היהודים והציונים בארצות שמניתי גרועים מהיהודים והציונים ברוסיה, פולין, גליציה ורומניה בשעתם. גם אלה היו “ציונים טובים” ובחרו להישאר במקומם, כל זמן שיכלו לעשות זאת. ורק מעטים קמו ועלו – המעפילים והחלוצים. והרי כוחות חלוציים גנוזים בכל קיבוץ יהודי באשר הוא. לי היתה הזכות לשוב לארץ הזאת – לאחר שגורשתי ממנה בראשית מלחמת־העולם הראשונה – יחד עם אלפי חלוצים, לא מפולין ולא מרוסיה ולא מגליציה ולא מרומניה, כי אם דווקא מאמריקה הצפונית, לאחר שהוקמה בה תנועה חלוצית, ההסתדרות החלוצית הראשונה בעולם. יש עכשיו להרחיב את מושג החלוציות – ויש לתבוע קורטוב של חלוציות מכל יהודי ויהודי. חייבת התנועה הציונית בכל מקום לנטוע את ההכרה בלב יהודי, שזכותו וחובתו עכשיו אחת היא לבקר, לכל־הפּחות, פעם בארץ־ישראל. אין זה בשמים. ואם מאות אלפים יהודים מאמריקה ומקנדה, מאנגליה ומאבסטרליה יבואו לבקר בארץ – רבים מהם ישתקעו כאן. יש לנטוע את ההכרה בלב כל סטודנט יהודי, שנוסף לחמש או שש שנות לימוד בקולג', עליו ללמוד גם שנה אחת, לפחות, באוניברסיטה בירושלים. לימוד זה ירחיב את אופקיו ויעשיר את רוחו. חלק מסטודנטים אלה ישתקעו בארץ. יש להכניס את ההכרה בלב כל יהודי, שאם הוא בונה לו בית ומרהט אותו, עליו לרכוש חלק מהרהיטים מתוצרת הארץ. יש להכניס ההכרה בלב כל יהודי, שאם יש לו מניות ואגרות־חוב, לא יתכן שיעָדרו אצלו אגרות־חוב של מדינת־ישראל. יש להכניס את ההכרה בלב האמהות בחוץ־לארץ, שילדיהן חייבים לדעת עברית. עכשיו נמצא רוב העם היהודי בארצות האנגלו־סכסיות, ובארצות אלו לומדים רק שפה אחת; ואין זה קשה ללמוד עברית כשפה שניה. זהו קורטוב של חלוציות, אולם לא יבּצר עכשיו – לאור המפעלים האדירים הנעשים ויעשו במדינת־ישראל – לעורר תנועה חלוצית אינטגרלית, לחנך נוער שיעפיל ויעלה ארצה לבנות הנגב ואילת, ולהשתתף במהפכה הקונסטרוקטיבית היחידה בדורנו, הפתוחה ליכולת ולכושר־הפעולה ולעוז־הרוח של הנוער היהודי – שתהיה לגאון ולתפארת לכל יהודי בעולם.

*

אין זה המקום ואין זו השעה לברר השינויים שיש לעשות במבנה התנועה הציונית, למען התאימה לגורם החדש ורב־האוֹנים שקם בציונות המתגשמת – למדינת־ישראל. אבל דבר אחד מוכרח להיות ברור לכל: לא תתקיים עוד, כמו עד עכשיו, ציונות דקלרטיבית בלבד, ציונות של שוקלים. אמנם, גם לפני היות המדינה, בלי הרצון החלוצי של שלושה דורות מגשימים, ממייסדי פתח־תקוה ועד בוני הנגב, לא היתה הציונות הקונגרסיסטית (וכן זו שקמה לה – “חובבי ציון”) מבצעת שום דבר. אבל לתנועה הקונגרסיסטית הזאת היה ערך פוליטי חינוכי רב והיה לה חלק במעשה הגדול שנעשה כאן. עכשיו נשתנה משהו; הוקמה מדינה, נפתחו השערים, וציוני בחוץ־לארץ חייב לשאול עצמו: מה בין ציוני ובין יהודי סתם, שאף הוא מתגאה כמוהו במדינת־ישראל – מרחוק… בלי תוספת של קורטוב חלוציות, לא תיתכן עכשיו ציונות. הציונות הדקלרטיבית התרוקנה מתוכה – ואין לה כל זכות קיום.

מדינת־ישראל לא באה להקל עלינו פה בארץ ולכם שם בגולה. זו היא טעות לחשוב שחיינו מעכשיו יהיו קלים ונוחים יותר מאשר בימי השלטון הזר. הם יהיו קשים יותר, כי גדול עול העצמאות וההגשמה. המלחמה הטילה עלינו עול כבד; העליה תטיל עלינו עול כבד יותר, ועול העליה יהיה ממושך יותר. המדינה אינה גורעת, אלא מוסיפה כי גדלו האפשרויות וגדלו התביעות. גם לנו, אזרחי המדינה, אין עוד כל רשות להתברך בלבנו שעמדנו כבר במבחן – כיוון שיצאנו מהמלחמה בכבוד. זה היה רק מבחן ראשון. המבחן הגדול והמכריע רק מתחיל. המבחן המכריע הוא מבחן העליה וההתישבות. במבחן הזה תיבחן כל התנועה הציונית. לא תיתכן עכשיו ציונות שאינה חלוצית, וההשתתפות הנדרשת עכשיו מכם בבנין המדינה – היא השתתפות אישית.