בין המשפטים הרבים, משפטי עול, אשר בבלי דעת וצדקה גזרו אויבינו ומנאצינו על דתי בני ישראל ומנהגיהם, מצאה מקום גם ההסכמה שהאשה היתה מאוסה ובזויה בעיניהם כשפחה, לא נחשבה להם כי אם לכלי בית אשר ישתמשו בו בעת צרכם, להשליכו אחרי גום כאשר לא יצטרכו אליו עוד: ושהדת הנוצרית לבדה הטיבה את מצב האשה והרימה אל גבה מעלת האיש ופרקה עלו מעל צוארה. אמנם אין בכל זה שום צד אמת, כי אף אם נניח שבימים הקדמונים לא היתה האשה חשובה בבני עמנו כאיש, מה שאינו עוד היום גם אצל הגוים אשר הגביהו לעלות במעלות השלמות, ומה שלא יהיה לעולם, כי יש הבדל בין תכונות האיש ובין תכונות האשה וכן בין תכלית בריאתם, מכל מקום לא מצאנו שום מעשה תולדי, או דין או חוק, בספרי קדמונינו, אם במקרא אם בספרי קבלתנו, שיצדיקו לגזור אומר כזה אבל בהפך יוצא לנו מהם, כי לא בלבד לא ניתן שום מכשול לפני האשה המעכבה לשבת בכל זמן בראש משפחתה בין קירות ביתה, כי גם היה בידה לשבת ראשונה בעסקי המדינה ולהגיע גם כן אל הנבואה אשר היא המעלה היותר עליונה שלא זכו אליה כי אם יחידי סגולה אשר ה' קורא, היותר מפוארים בחכמה ובדעת ובכל מדות טובות. ואם יעלה על לבי להביא ראיות בלתי מסופקות ובלתי מוכחשות על אמתת דברי אלה מספור תולדות בני עמנו ומספרי נביאינו וחכמינו, לא ימצא לי לכתוב על הענין הזה ספר גדול ורחב ידים, אבל אין זאת מגמתי. מ"מ יען כי במבוא הספר הזה אספר תהלות וקורות אשת חיל יראת ה' וחכמת לב, הגונה לשבת בין הסופרים והמשוררים היותר משובחים שבדורנו, גמרתי בלבי להביא גם כן איזה רמז ומשל, המספיקים לפי עניות דעתי להראות שקר ההסכמה אשר עליה דברתי למעלה.

ותחלת דברי אומר שהתורה למדתנו מיד בראשית ספוריה כי האיש והאשה שוים במעלתם בשימה בפי אדם הראשון את ההודאה “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת”, ואחר כן כתיב “ודבק באשתו והיו לבשר אחד”; היש שויון גדול מזה? ובאמת אעפ“י שלא אסרה תורה לבני ישראל לקחת להם נשים הרבה כנהוג אצל כל העמים אשר סביבותיהם, מ”מ על הרוב לא לקחו להם כי אם אשה אחת, וזה הוא מה שצותה התורה באמרה “ודבק באשתו” באשתו נאמר ולא בנשיו; ומפשט ספור התורה נראה שלמך היה הראשון אשר לקח לו שתי נשים, ואף אם לא אמר לנו המספר בפירוש כי לא טוב עשה, מ“מ רמז לנו הרעות שיצאו לו מזה, בחשבו כי המשל יפעול על לב הקורא יותר ויותר מעצות חכמה ודעת, ומוכיחנו כי מרבה נשים מרבה דאגה, וחיי צער יחיה, ולא זה הדרך שיבור לו האדם הרוצה שהשלום ישכון במעונו; וכן אמר קהלת “וראה חיים עם האשה אשר בחרת” ולא עם הנשים, כי מי שיש לו נשים הרבה חייו אינם חיים. אבל אם האשה הראשונה עקרה ולא ילדה, אז הוסיף האיש לקחת לו אשה אחרת, כי חרפה היא לו ללכת ערירי, כמו שנראה מאברהם אבינו, מאלקנה, ומרבים כמוהם: נח ובניו לא לקחו להם כי אם אשה אחת וכן לוט ויצחק אבינו וגם יעקב חשב לישא את רחל לבדה, אך כשרמהו לבן ונתן לו את לאה נאנס לישא שתי נשים, ואחר כך גם את שתי שפחותיהן אשר נשיו נתנו בחיקו; רק השרים והמלכים הלכו בדרכי העמים נגד מצות התורה (לא ירבה לו נשים) ולקחו להם נשים הרבה כנראה מדוד ומשלמה. אבל אין שום ראיה להניח שגם לכל המלכים אשר מלכו אחריהם על ישראל ועל יהודה היו נשים רבות, כי אמנם יש ראיות רבות לדון להפך; כן לא מצאנו בשום אחד מן הכהנים הגדולים או מן הנביאים או מחכמי המשנה והתלמוד שהיתה לו יותר מאשה אחת. מכל זה נראה בבירור כי המנהג לקחת אשה אחת בלבד לא בא לנו בימים האחרונים מן הנוצרים, כי כבר הוגד לנו בתורה בפסוק הנ”ל ופשוט היה אצל אבותינו גם בימים היותר קדמונים¹ ואבותינו הקדושים היו לנו כבר למופת על חובת כל איש לכבד את אשתו ולשמוע בקולה, כשם שעשה אברהם אבינו ששמע בקול אשתו כשנתנה בחיקו את שפחתה, ושלחה אחר כך מעמו עם בנו האהוב לו למלאות משאלות לב שרה, וה' אמר אליו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. כשחשב יעקב אבינו לגנוב את לב חותנו אשר עקבו עשרת מונים ולשוב אל ארצו בלי הגיד לו מאומה, לא צוה בחזקה לנשיו לשמוע בקולו וללכת עמו, אף כי אמר לו האלהים צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, אבל נתיעץ עמהן טרם עשותו אשר זמם, ושאל מהן אם ישרה מחשבתו בעיניהן, וכשהסכימו עמו, לקח אותן ואת בניו ואת כל רכושו והלך לו; ואעפ"י שלא אהב יעקב את לאה כרחל, קברה במערת המכפלה אצל אבותיו והשביע את יוסף לקברו אצלה באמרו “שמה קברתי את לאה”; גם יהודה בשמעו התנצלות תמר, הודה על עותתו ואמר “צדקה ממני”.

הקב“ה צוה לבנים כבד את אביך ואת אמך וצוה ג”כ איש אמו ואביו תיראו, ומזה יוצא שאב ואם במעלה אחת הם, ושהאיש חייב לכבד את אשתו, שאם לא כן, איך יוכלו הבנים לכבד את אמם או לירא מפניה, אם יראו שאביחם מחרפה ומגדפה ומחשבה ללא כלום? האם לא קבע האל במצות אלו את מצב האשה נגד אישה ובקרב משפחתה? וזה הוא לפע“ד ג”כ הטעם שבעשרת הדברות בענין שמירת השבת לא אמר אתה ואשתך, כי לא זכר הכתוב כי אם הבנים והעבדים התלוים בדעת האיש ולא האשה אשר היא תלויה בדעת עצמה, ונכללה עם האיש כתיבת “אתה” אשר הוראתה “איש או אשה”. ועל דבר הנהגת האיש עם אשתו בתוך ביתו בא וראה מה שצותה תורה על אשת יפת תואר הנמצאת בשביה ועל שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. ואם על אמת איש אמר הכתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע, על אשתו לא כל שכן? ומספור הולדת שמשון נראה בבירור אם חשב מנוח את אשתו כשפחה או ככלי בית.

כן לא היו בנות ישראל אנוסות לשבת תמיד בירכתי ביתן כשבויות חרב, כי גם אם לא נאוה תהלה לנשים היוצאות תמיד מביתן להתהלך בין האנשים ברחובות קריה עם כל זה היו חפשיות תמיד לצאת ולבא, והיה גם להן חלק בכל מקרי עירן ועמן כמו שנראה ממרים הנקראת נביאה שענתה שירה על הים עם כל הנשים אחרי משה ואחרי כל העם. דבורה הסיתה את ברק למרוד ביבין ולפרוק את עלו מעל צוארי בני ישראל וירדה עמו למלחמה, ואחר התשועה שרה השירה המפוארה אשר היא עוד היום דבר נפלא לכל קוראיה.

הנשים יוצאות ונותנות תהלה לשאול מלך ישראל ולדוד שר צבאו, ומיכל המלכה לא מנעה עצמה לדבר קשות בדוד אף כי הוא היה מלך ישראל, על אשר עשה דבר שלא ישר בעיניה בהעלותו את ארון ברית ה' מבית עבד אדום עיר דוד; התעשינה כאלה שפחות בזויות? האשה החכמה התקועית דברה על לב דוד והשלימתו עם אבשלום, ואשה בחכמתה דברה אל כל העם באבל וכרתו את ראש שבע בן בכרי, והשליכוהו ליואב ובכן היה שלום בארץ.

והראיות האלה, ובכללן תפלת חנה, תוכחנה אם הנשים בבני ישראל היו נבערות מדעת כהנחת מוציאי דבה רעה עלינו; ואם חנה אשת אלקנה שלא נודע כאחד מחשובי העם היתה כ"ב בקיאה בלשון השיר, מה יש להניח על נשי נביאים מלכים ונדיבי עם! שלמה המלך כשדבר בספר משלי על מעלות אשת חיל ומדותיה הטובות, לא דבר על אשת מלך או על אשת נדיב כי אם על אשת איש אוכל לחמו בזעת אפו, מה שמורה על פקודת האשה בעת ההיא בקרב משפחתה, פקודה יקרה ונכבדת עד מאד, ומדבריו יש גם כן להניח שרבו בימיו נשי חיל כזאת עטרת בעלן ונזר משפחתן. ואחדל מדבר על אומץ לב עתליהו המלכה, ועל תגבורת איזבל בעסקי המלכות, ועל גודל יהודית ואסתר אשר הצילו את בני עמן מיד צריהם, ועל נשים רבות המפוארות כאלה, כי אין דעתי להאריך.

ובמה שנוגע אל ספרי קבלתנו ומוסרי חכמינו אשים גם כן גבול אל דברי ואביא רק מופתים אחדים המספיקים לפי ראות עיני לגלות דעתם בבירור על הענין הזה אם במצב האשה בביתה אם בחברה האנושית.

אין בעיני נביאינו וחכמינו וכמו כן בעינינו בכל תולדותינו דבר חשוב ועקרי כיציאת מצרים, שעל ידה היו בני ישראל לגוי, וחייבים אנו לזכור הגאולה הזאת כל ימי חיינו כי האותות והמופתים שנעשו לאבותינו בעת ההיא, היו כל כך נפלאים ונוראים, שאמרו ראתה שפחה באור השכינה בים ובמתן תורה מה שלא ראה יחזקאל (ספר החסידים סימן רל“ג–ל”ד), וגם יום השבת אשר הוא אות בינינו ובין אלהינו וכן כל שאר מועדינו זכר ליציאת מצרים הם, ועם כל זה אמרו רבותינו (מדרש שמות פרק א') הדורות נגאלו בשביל נשים צדקניות. אחר הגאולה נתגלה הקב“ה לאבותינו על הר סיני ואמרו רבותינו על זה (פרקי דרבי אליעזר סימן מ"א) אמר לו הקב”ה למשה לך אמור לבנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה, שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים. כתוב בתלמוד בבלי (ברכות י“ז ע”א) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב“ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי (ישעיה ל"ב ט'); וכתוב גם כן (חולין דף פ“ד ע”ב) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה ממה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו; היתכן לומר שיכבד אשתו יותר ממה שיש לו אם היתה נחשבת כשפחה או ככלי בית? ולא עוד אלא שפעמים רבות חשבו באיזה אופן גם מדות שכליות באשה יותר מעולות מבאיש. וכן מצינו בב”ר (פי"ה) ויבן ה' את הצלע, נתן בה בינה יותר מן האיש; עוד כתוב (יבמות ס"ב:) האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך; מצינו בסנהדרין (כ“ב ע”א) אין אדם מוצא קורת רוח אלא באשתו ראשונה; כל המגרש את אשתו אפילו מזבח מוריד עליו דמעות; כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאלו חרב בית המקדש בימיו; ומי שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו. ובזכרנו בתפלותינו חסדי אבות שיגינו בעדנו הלא נזכור עוד היום תמיד ביחד גם חסדי אמותינו הנתונות על מדרגה עצמה עמהם? ועוד שלש ראיות אביא מספרי רבותינו על הענין הזה המכריעות את כלן ואלו הן: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה (בבא מציעא נ"ט): וזאת שנית: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו (בבא מציעא נט ע"א); ועוד בה שלישיה: כל יהודי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה בלא תורה בלא חומה בלא שלום (יבמות סב:); התוכלנה כל הטובות הגדולות האלה לבא לו לאדם משפחה או מכלי בית? ועל זה נאמר ג"כ (ב“ר פי”ז) כל שאין לו אשה אינו אדם שלם שנאמר ויברך אותם² ויקרא את שמם אדם, שניהם באחד קרואים אדם.

ועתה אשים קנצי למלין על הענין הזה, כי באמת מה שזכרתי הוא כדאי להעמיד הדבר על בוריו ולהשיב אל לב הקורא אמתת דברי ושקר הנחת אויבינו ומנאצינו, בעוד שגם אם אוסיף אל דברי כהנה וכהנה לא יחדלו מלבזות אותנו ומליחס לאמונתנו ולמנהגינו דברים קשים ומזויפים מאלה, עד בוא יבא יום ה' אשר בו כדברי הנביא: “ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”. ואז יבואו כלם ויגידו צדקת דתנו, יבושו ויסוגו אחור מחרפתם אשר חרפונו, ויודו כי המוסר הישראלי רב למעלה ראש מכל אשר השגנו בימים האלה עם כל מצעדי שלמות הכרה האנושית והאהבה והאחוה בין איש לרעהו.

ועם האמונה הזאת בלבי, בשם ה' אלהי ישראל, אספר תהלות אשה אחת אשר היא יקרה לנו משלשה פנים, מצד אמונתנו כי היא ישראלית, מצד עירנו כי היא מילידי טריאסטי, ומצד ספרותנו כי היא משוררת נשגבה וסופרת מהירה אשר בחבוריה הנעימים הוסיפה חן ותפארת ללשוננו הקדושה: ממשפחת לוצאטו המפוארה, אשר ממנה יצאו בין אנשים אחרים אנשי שם, הפילוסוף המפורסם בכל קצוי ארץ לשם לתהלה ולתפארת, המקובל ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל); והמשורר הנשגב אפרים לוצאטו (המכונה פראנזין) בעיר הבירה לונדון; משפחה אשר דנו בה לרוב הרופאים המהוללים והמליצים המשובחים כלם בקיאים להשתמש בלה“ק, אשר בה כמה מהם שרו שירים נשגבים; משפחה אשר נתנה לנו את המאור הגדול שר התורה ארי שבחבורה הנשר הגדול שמואל דוד לוצאטו (שד"ל) זלה”ה איש טריאסטי, עטרת עמנו ונזר תפארה לקהלתנו, מורה בבית מדרש הרבנים בעיר פאדובא, המפרש, המתרגם, המדקדק, המשורר, היותר נעלה ונשגב בדורנו, מן המשפחה הזאת, משפחת סגולה, יצאה האשה אשר עתה אספר קורותיה בקיצור, הלא היא המשוררת המפוארה רחל לוצאטו אשת יעקב מורפורגו ז“ל ושם אמה ברכה אחות חזקיה לוצאטו אבי שד”ל ז“ל. ביום שמיני של פסח שנת התק”ן נולדה האשה הנפלאה הזאת בעירנו בדרך קורסו מספר תרס“ו (666 Corso) בבית עצמו אשר בו אחד עשר שנים ושלשה חדשים נולד גם בן אחי אמה שד”ל המעותד להאיר בעוצם שכלו כל ענפי החכמה הקדמונית של בני ישראל.

ראשית למודה היה בספרי קודש, כמו שהיא מספרת באגרת איטלקית ששלחה לבן דודה ידידה שד"ל, ומן החכמות החיצוניות לא למדה כי אם מעט מזער, כנראה גם כן מאגרותיה בלשון איטלקי הבלתי חסרות טעיות, וכמו שהיא מגדת על עצמה באגרת הנזכרת למעלה³.

עד י“ב שנים למדה חמשה חומשי תורה עם דודיה אחי אמר חזקיה ודוד, ובבואה בשנים למדה עם הרב דוד עצמו ספר חובות הלבבות, ועם מלמדים אחרים פירוש רש”י וספר המוסרי מנורת המאור.

בת י“ד שנים התחילה ללמוד תלמוד בבלי עם רב מובהק ושמו בן־נדיב מעיר מנטובא, שנתישב כבר מכמה שנים בעירנו, ועמו השלימה מסכת מגלה ולמדה גם כן פרקים אחדים ממסכתות שונות וכל ספר ראשית חכמה; גם עם דודה חזקיה למדה תלמוד בבלי וחכמת החשבון. מימיה לא שקדה על דלתי שום בית הספר וכל מרעיה אספה לה בביתה, מן המלמדים אשר באו שמה ללמד את אחיה יצחק אשר עסק בפרקמטיא. גם יצחק זה היה בקי לכתוב בלשון הקדש, וזה נראה מן המצבה הנזכרת למעלה אשר כתב לאחותו רחל. גם בבוא לעירנו המצחקת־טראגעדרית המפוארה העבריה רחל מארץ צרפת (Madame Rachel) כתב יצחק לוצאטו שיר לכבוד רחל הצרפתית ולכבוד אחותו רחל האיטלקית שתיהן מהוללות ונזרי כבוד לעמן. מאביה ומדודה למדה ג”כ בנעוריה לעשות מלאכת חרש עץ על האבנים והיתה להם לעזר במלאכתם; גם מלאכת התפירה ידעה, וכל בגדיה ובגדי אמה ואחותה ובתה עשתה בידיה, ואין צריך לומר שהיתה גם כן צופיה הליכות ביתה עם אמה ועם אחותה.

בשנת התק“ם נולד שד”ל ובהיותו בן שמונה שנים הלך עם אביו ואמו ואחותו (ושמה גם כן רחל) לשבת בבית אחד אשר קנה לו אביו במהר אשתו בדרך פאנדרץ (Pondares) מחוץ לעיר,⁴ ושד"ל הולך בכל יום ויום לבית דודו, כי שם היתה אסיפת ספרים עברים ובתוכם ספרי הדקדוק היותר עקריים אשר הניח דוד לוצאטו נחלה לנכדו יצחק אחי רחל.

מן הספרים האלה שאבו שד“ל ורחל מי תורה, והיו יושבים שם ביחד שעות רבות בכל יום ויום ללמוד לחקור ולפלפל על פשט הפסוקים ועל עניני האמונה במציאות האל ויחודו. כבר פעמים רבות, ככה מספר שד”ל, פצרה בי בת דודי להביא לה ספר יקר מאד בעיניה והוא ספר הזהר, ויום אחד בשנת התקע“ז מצאתיו והביאותיו אליה, ובתתה לי את כסף שברו אמרה לי: ולך מה אעשה ידידי על כל החרדה אשר חרדת אלי? ואען ואמר לה: אינני שואל מעמך כי אם שלא תאמיני דבר מכל הכתוב בספר הזה! ותען לי מיד בדברי אליהו אל אלישע כאשר שאל ממנו פי שנים ברוחו אליו: “הקשית לשאול”: נפש רחל קשורה בנפש בחור אחד ממשפחת מורפורגו ושמו יעקב, ובראשונה לא אבו לתתה לו, ויפצרו בה לבחור לה איש אחר ולא אבתה שמוע, ותבחר לשבת פנויה בבית אביה. על הענין הזה כתב לה שד”ל שיר אחד, והיא ענתה לו בשיר אחר, לא בלבד עם החרוזים עצמם, כי גם עם תיבות השיר (רבן ככלן) אשר שלח לה. וישלח שד“ל השיר הזה לבעל כוכבי יצחק (מענדל סטערן), ועל ידו באה רחל לאור העולם; אבל השיר הזה איננו הראשון בחבוריה כי אם המצבה אשר הכינה לעצמה בימי נעוריה ונדפסה ג”כ בכוכבי יצחק. על יפי השיר הנ“ל ויקר מליצותיו תמהו כל קוראיו ולא האמינו כי מידי אשה יצא, ומן היום ההוא והלאה נדפסו בכוכבי יצחק כמה משיריה וממכתביה אשר כלם נכללים בספר הזה, עד כי חדל המכתב העתי ההוא לצאת לאור. אחר זמן נתנו לה הוריה רשיון להנשא לידיד נפשה אשר הוכיח ה' לה, ויהי זה בחדש אדר שנת התקע”ט; ותשר רחל שירה על כלולותיה, וגם שד“ל אשר היה לו תמיד חלק בכל תולדותיה, שר שיר נאה על המקרה הזה ושניהם נדפסו בכוכבי יצחק וגם בכנור נעים של שד”ל, חלק ב'.

ולרחל שלשה בנים ובת אחת ולהם ולעסקי ביתה קדשה כל עתה ולא נשאר לה עוד זמן הרבה ללמוד, גם לא היו לה כי אם ספרים מועטים ובהם הגתה בלילה אחרי השלימה את כל עסקי ביתה ובניה ישנים. אישה לא מצא ענג בלמודיה ובחבוריה כי אם בסחורתו, וכל אשר בקש ממנה עשתה לו; ותשם כל מגמתה לטפח ולרבות את בניה אשר היו סגולתה; ויהי בבואם בימים ויעסקו שלשתם בסחורה כאביהם, ולא אבו לקחת להם אשה, וגם בתה לא היתה לאיש. גם ספרה לי בת רחל כי כאשר גדלו אחיה וגדלו גם כן עסקי הבית, כי לא היה להם עבד ושפחה, לא היה פנאי לאמה לעסוק בלמודיה כי אם בראשי חדשים, כי בהם לא היתה עושה מלאכת מחט, וכשלא יכלה לישן ותדד שנתה מעיניה, קמה בעוד לילה ממטתה, ותכתוב איזה טורים לבלתי שכחם. ותוסף רחל לחבר על דרך זה ולהוציא לאור מעת לעת שיר משיריה אשר שלחה תמיד לשד"ל ואשר מצאו חן בעיני כל לומדי שפת עבר אשר באיטליה ואשכנז ורבים מהם שרו שירים נשגבים לכבדה. ויהי כראות בעלה כי שם אשתו נודע בשערים וכי קמו משוררים ויאשרוה סופרים ואנשי שם ויהללוה על חכמת מליצותיה ויקרן ועל יפי שיריה, ותגדל גם כן בעיניו ובעיני בניו אשר גם המה לא הכירו גודל ערכה ורוב סחרה הטוב מסחר כסף.

אבל אהבת יצחק וחשיבותו לאחותו גדלו עד מאד כאשר אמרתי, ונכרות מן השיר הנזכר למעלה אשר שר לכבודה, ומן המצבה שכתב לה, ושלא אבתה אחותו לקבל, כי חשבתה לפנים משורת זכיותיה. אף על פי שכל הכתוב בה אמת, כי בידיה אשר כתבו שירים נחמדים, תפרה המלבושים הבלואים לבני משפחתה, ושטפה גם כן במים עליותיה; אך הראיה היותר ברורה וגדולה על חכמתה ועל כל מדותיה הטובות היא חשיבות שד“ל ואהבתו לה הנכרות מכל אגרותיו אליה, ומן הדרך, דרך פאר וכבוד, אשר הוא מדבר עליה בכל מכתביו. כן בספרו לה על ספר תולדות יצחק, והוא אסיפת שירי זקנה ליצחק לוצאטו רופא מובהק ומשורר מהולל, שנתן החכם יצחק ריגייו מעיר גוריציאה לאיש אחד מארץ פולין אשר חשב להדפיסו, ושלח אותו לשד”ל למען יבאר לו מאמרים אחדים בלתי נכוחים וברורים בעיניו, כתב לרחל: “אם תוכלי לעזרני במלאכ,תי זאת אני אשלם תודות לך, וגם תעשי נחת רוח לנפש הרופא, ואהללה שמך אשר כבר זכרתי לטוב בתולדות המחבר אשר שלחתי לבן פולין ההוא”. וגם באגרת אחרת אשר שלח אח“כ ללעטעריס שד”ל מדבר על איזה מאמר שיריי בלתי ברור אשר עליו נתוכח עם בת דודתו, ושלח לה מנחת שיר על העזר אשר היה לו מאתה. פעם אחת הלך אליה החכם המשורר יוסף אלמנצי מפאדובה, שבשני חייו האחרונים נתישב בטריאסטי ונתעכב פעמים רבות אצלה וידבר עמה בשם שד“ל על מאמר מסוכסך משירי זקנה הנ”ל, ובלכתו מעמה אחרי שמעו את דעתה על הענין ההוא, שלם תודות לה ואמר “דבש וחלב תחת לשונך”. ובעוד שאנשים גדולים מפוארים וביניהם שד"ל, אלמנצי, סטערן, לאנגבאנק, יוסף ורפאל הלוי, גאלד, פראזניטס וכמוהם רבים היו מספרים תהלותיה וכותבים לה ושרים שירים לכבודה. היא ישבה בצניעותה בין קירות ביתה לא בקשה שום כבוד, ועל כל מדותיה עטתה ענוה, ובכל מכתביה קראה את עצמה בשם רִמָה (ר"ת רחל מורפורגו הקטנה). תאותה היותר עזה בסוף ימיה היתה ללכת כאחת השפחות עם השר מונטיפיורי לירושלים עיר הקדש, לכלות שם את שאר ימי חייה, ועיניה תמיד מיחלות לראות הגאולה ובנין בית הבחירה. ועל כן חשבה תמיד חשבונות רבים על הפסוקים הרומזים את המקרים האלה. יראת ה' היא אוצרה ואמונתה סגולתה, ותאהב את בני עמה בכל מאמצי כחה ותכלית שנאה שנאה את מלכי רוסלאנד ושריהם ויועציהם על אשר לחצו את בני ישראל אשר בארצם, וחמדה תמיד לראות מפלתם ופדות אחיה מעול אויביהם הרודים בהם.

בהיותה בת שבעים וחמש שנים נתעלפה פתע פתאום ולא יכלה עוד להשתמש בכל אבריה, ובלי התרעם על גזר דינה קבלה יסוריה וסבלה אותם ברצון המעיד חזקת אמונתה בצדקת האל יתברך ובתמימות פעלו. ויהי אחרי חליה כאשר הלכה פעם ראשונה לבה“כ לשלם תודות לאל על כי האריך עוד ימיה, ותכתוב לה את מכתב לחזקיהו לקראו לפני ה', ומכתיבתה נכרת חולשת ידה, וחבוריה האחרונים אשר כתבה אחר כך נקראים בקושי: שירה האחרון הוא קינה על מות מורינו ורבנו כמוהר”ר מרדכי בר כמוהר“ר פנחם אשכנזי היושב על כסא ההוראה בעירנו, שנקרא אל על בחדש טבת שנת התר”ל: ושמנה חדשים אחרי כן חלתה רחל את חליה וימים אחדים לפני מותה, כאשר הרגישה בעצמה כי קרבו ימיה למות, התחזקה וישבה על ערש דויה, ותכתוב בידה דבריה האחרונים ותמצאם בספר הזה, וזה הוא לה שיר התנשמת. אחרי כן התחילה להוסיף עוד דברים אחרים ותכתוב מלת “אלהי”, אך לא היה עוד בה רוח ותחדל לכתוב.

ויהי ביום ו' לחדש אלול שנת התרל“א ביום ד לסדר ונשמרת מכל דבר רע, ותמת רחל בת אחת ושמונים שנה, עזבה ארץ תלאובות ותעל למנוחות, ועל קברה הציבו את המצבה הנ”ל אשר הכינה לעצמה בימי נעוריה; ואחריה מת בעלה בן פ“ד שנים בשנת התרל”ה וגם כל שלשת בניהם; הבכור יוסף בעיר וויען בש' התרמ“ד. השני דוד בשנת התרמ”ה והשלישי יצחק בשנת התרמ“ו שניהם בטריאסטי. ותשאר הבת פנינה (Perla) מהוריה ומאחיה, והיא עתה בת ס”ז שנה זוכרת תמיד אהבת אמה ושומרת בזכרונה איזה משיריה. ממנה באו לי כל כתבי יד רחל היוצאים עתה לאור רבם ככלם פעם ראשונה מאת שנה אחרי הולדה, ואני אספתים והעתקתים ועשיתי בהם איזה תקונים וסדרתים לפי סדר השנים שבהן נכתבו. ואף אם תכונת שירי רחל מרפורנו ומכתביה איננה תמיד ישרה ונכוחה לפי משפטי השיר, מחשבותיה והגיוניה מעולים ותמימים מאד, והמעלות האלה המציאו להם חן בעיני כל קוראיהם אף כי יצאו מקלמוס אשה, עד כי רבים חשבו כי תחת שם אשה נחבא איש, ובבואם לעירנו בקשו לראותה ולדעת בבירור כי פיה המדבר אליהם; ותמהו על גודל חכמתה וזך שכלה.

ואנחנו עתה מאת שנה אחרי הולדת האשה המהוללה הזאת ותשע עשרה שנה אחרי מותה, בספרנו את שמה טוב שם משמן טוב לעם נולד, נזכיר מה שנאמר כי לא אלמן ישראל, וגם אם בעת ובעונה הזאת אשה בקיאה לכתוב בלשון הקדש הוא דבר אשר איננו בנמצא, כי גם רוב האנשים עזבו למודו ואין דורש אל כהני שפת עבר, מ“מ נאזור מתנינו ונקומה ונעשה מה שמוטל עלינו בשבילו בחשבנו שמה שכבר נפל או שנוטה ליפול בעהי”ת יוכל עוד לקום ולשוב לאיתנו ולהדרו הראשון. ועתה נודה לאל בלב שלם ובנפש חפצה שגם ע“י האשה המפוארה הזאת רצה להרבות פאר קהלתנו הקדושה ושם עירנו היקרה אשר כבר השיגה מעלה עליונה בתולדות הספרות העברית כארץ מולדת המאור הגדול שמואל דוד לוצאטו זלה”ה ותלמידו שמואל חיים זלמן ז“ל ותלמיד תלמידו מורי אלופי וכתר ראשי משה יצחק אשכנזי הי”ו ואחרים, שהוציאו לאור ספרים הרבה והרימו בתוכנו דגל למוד לה“ק ותמכו בו בכל לבבם ובכל נפשם: ישלם ה' פעלם וכמעשי ידיהם ישיב להם וישיב שבות אהלי יעקב במהרה בימינו אכי”ר.

והיה זה פה טריאסטי יע"א בחדש תשרי שנת “ויחד לבבנו לאהבה וליראה שׁמך לפ”ג.

המוציא לאור

יצ“ח”ק

ס"ט.