ד"ר א. רופין

 

הקדמה    🔗

אדריכל ההתישבות היהודית בארץ־ישראל. ההלכה והמעשה ירדו אצלו כרוכים. על דרך העולם הכלכלי והסוציאולוגי השקיף על בעיות ההתישבות היום־יומיות ואת ניסיונו זה הזרים לעיונו. הוא ראה את ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל כיסוד הבנין, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית. הוא ראה את החקלאות כביטוי לחסן הכלכלי והמוסרי של העם ואת הערובה לקיומו.

את החקלאות שילב למערכת הכללית של המשק היהודי בארץ־ישראל. את המשק היהודי ראה בעיני איש הכלכלה ואיש הדאגה לעם. את המשק הלאומי קשר לתקציב הלאומי ובו ראה את היסוד ואת המדריך.

ברשות זו של התקציב הלאומי ייחד מעמד מרכזי לקרן התקציב הלאומי.

 

כ"ה שנים של עבודה התישבותית    🔗

הרשו נא לי להתחיל את סקירתי באותו החלק מעבודתנו שתמיד נראה לי חשוב ביותר, ותמיד היה קרוב ללבי ביותר – החקלאות. היא היתה והנה בשבילי לא רק ענף כלכלה כמו ענפי כלכלה האחרים, כי אם גם מעין מקור חיים, שבו אנו מחדשים את כחותינו הגופניים והרוחניים, הדורשים התחדשות כזו אחר דורות של חיים עירוניים ותלישות מן הקרקע.

לפני עשרים וחמש שנה, בשנת 1910, נהלנו בארץ־ישראל מלחמה קשה על חלקת אדמה, מלחמה שהעולם החיצוני שמע עליה אך מעט, ואעפ“כ עתידה היתה ליהפך לבעלת ערך ממדרגה עליונה בשביל פעולתנו ההתישבותית. ע”י העבודה ללא ליאות של יהושע חנקין, והתמדתו, ובלי להשגיח בהתנגדותם החריפה ביותר של פקידי המקום ובמעצורים הכספיים עלה בידנו לרכוש את הקרקע הראשונה בעמק יזרעאל, זו שנקראת כעת אדמת מרחביה. קניה זו פתחה תקופה חדשה בפעולתנו ההתישבותית. לא זו בלבד, שזאת הפעם הראשונה שקנינו במישרין מידי הערבים חלקת קרקעות גדולה, אלא שקניה זו שימשה גם סימן להתחלת הפעולה של ההסתדרות הציונית באותו האיזור, שנעשה תחום ההתישבות המרכזי שלנו בארץ ישראל.

מכשולים רבים הכבידו עלינו את דרך ישובנו החקלאי, ואיני יודע אם ישנה בעולם שיטת התישבות כלשהי, שמתחילתה עומדים בפניה מעצורים כה מעיקים כהתישבות שלנו. זה אלפיים שנה אין לנו כמעט כל מגע עם החקלאות ועלינו קודם כל לשוב אליה תשובה שבנפש. לגבי המתישבים שלנו, עם השכלתם ועירנותם הרוחנית, היה כשלון בחקלאות מביא לא רק סכנה של גויעה ברעב. כל מקצוע אחר היה בשביל מתישבינו יותר קל ומכניס רווחים יותר. קרקע להתישבות לא היתה לנו או שהיתה במצב שאינו מוכשר כל עיקר להתישבות. רק במקרים מעטים יכולנו לרכוש קרקע המתאימה לנו ביותר. ברוב המקרים הוכרחנו להסתפק בקרקע שנזדמנה בשוק הקרקעות. ובעד קרקע זו, שנידלדלה במשך מאות בשנים על־ידי שימוש בלתי רציונלי, היינו מוכרחים לשלם הרבה יותר משוויה המשקי. משפטים ומריבות על “הסגת גבול” היו מעכבים לעתים קרובות את ההתאחזות בקרקע; וכשהצלחנו לבסוף להושיב את האנשים על הקרקע, היתה מלריה, שקננה על אותה הקרקע או על הקרקעות הסמוכות, גוזלת מחלק גדול של המתישבים את כושר עבודתם לזמן מה. מגפות הבקר, הפלה, מחלות העופות – היו משמידים ביום אחד מה שיצרו העולים בקושי רב במשך שנה שלמה. הפלח הערבי היה מביא אל השוק ירקות, ביצים, תבואה ומוכרן במחירים נמוכים, ולפיכך, מפני ההיקף במצומצם של השוק הזה, קשה היה למתישבים שלנו להתחרות עמו. וקטטות עם השכנים והגנה בפני התנפלויות ע“י שמירה מיוחדת גרמו להוצאות מרובות. כמעט שלא יאומן היום, שעוד בעת יסוד נהלל, בשנת 1921, התחלנו בבנין חומת מגן, לפי דוגמת המושבות הראשונות של יק”א, רק אחר התחלת הבנין באנו לידי ההכרה, כי ישוב גדול לא יוגן ע“י חומותיו, כי אם ע”י אנשיו, ולפיכך, הפסקנו את הבנין.

עד שנת 1920 לא היה לנו בארץ־ישראל שום מכשיר כספי לעבודת ההתישבות החקלאית. הקרן הקימת רכשה קרקע במקומות אחרים, ואילו אנשים שיצאו להתישב על הקרקע בהונם הפרטי לא נמצאו, ולפועלים שהיו מוכנים להתישב עליהם חסר ההון הדרוש. בתנאים האלה היו קרקעות הקרן הקימת בחזקת סכנה להשאר, שנים רבות, בלתי־מעובדות והיה חשש שתעברנה לרשות הממשלה או השכנים. באמצעינו הדלים יכולנו עד המלחמה, להקים רק חמש נקודות ובהן כ־100 מתישבים. רק ב־1920, עם יצירת קרן היסוד, בא הקץ למצב קשה זה. רק משנה זו ואילך הוחל בהתישבות שיטתית על אדמת הקרן הקימת ובאמצעי קרן היסוד. ובדין יכולה קרן היסוד לזקוף על עצמה זכות זו שלפני 15 שנה, ברגע המכריע, נתנה היא את הדחיפה לפעולתנו ההתישבותית, והצדיקה את שמה בהניחה את היסוד לכל ההתפתחות שבאה אחר כך.

בעבודתנו ההתישבותית לא יכולנו לחקות בפשטות את צורת המשק של הפלחים, שאינה מבטיחה את המינימום הדרוש לקיומו של האדם התרבותי, אלא הוכרחנו לכבוש לנו פסיעה אחר פסיעה את הדרך ליצירת צורת משק חדשה שתפרנס את מתישבינו, והיה צורך בנסיונות רבים.

הכנסנו אל מושבותינו את המשק המעורב; על ידי כך רצינו להמנע מסכנת המשק החד־צדדי; כמו כן, רצינו שהמתישבים יספקו בתוצרתם קודם כל את ארץ־ישראל עצמה, ולא יהיו תלויים בשווקי האכספורט.

יצרנו את הקבוצה מפני שנוכחנו מתוך תנאי עבודתנו ונסיוננו שרבים ממתישבינו יכולים להגיע לידי חקלאות רק בצורת התישבות קבוצית. רק בצורה זו יכולים הם להפיק את מרצם במדה המכסימלית.

צורת המושב, שבה נמצא פתרון טוב למזיגה של עבודה אינדיבידואלית ומשותפת, הצליחה יפה ונדמה לי שאין דוגמתה בעולם.

למדתי מתוך נסיוני, שהתישבות חקלאית יהודית, הנעשית מתחילה מתוך דוחק כלכלי, רק מסיבות חמריות, אינה בת־קיים. תולדות ההתישבות היהודית בארצות השונות הראו לנו, שהיהודי שעבר לחקלאות רק מסיבות כלכליות, עוזב את משקו לאחר שחלים שינויים בתנאים הכלכליים של הארץ. בעל החוה היהודי בארצות הברית מוכר בקלות את חותו, אם הוא מקבל בעדה מחיר גבוה. חסר הקשר הנפשי אל הקרקע, ובמקום שהוא חסר אצל ההורים, לא יוכלו גם הבנים לרשת אותו. אם רוצים אנחנו, שהמתישב בוניו ישתרשו באדמתם, צריך שתהיה העבודה החקלאית בשבילו יותר מעסק רגיל, יותר ממקור פרנסה בלבד. המתישב צריך להיות חדור הכרה שהוא שותף למפעל בעל ערך לאומי ושבעבודתו תלויה הצלחתו או אי־הצלחתו של מפעל גדול היקר לו. רק אם נצליח להחדיר בקרב מתישבינו את ההכרה, נוכל להבטיח את קיום החקלאות היהודית לדורות. מטעם זה השתדלנו בעבר לחזק בלב המתישבים את אותן ההרגשות אשר עזרו לשחות נגד הזרם הכלכלי ולקבל על עצמם את עול המעצורים, שהיו נמלטים מהם בענפי עבודה אחרים. עשינו זאת ע“י עידוד היזמה של המתישבים וע”י החדרת ההכרה, אלא הם שותפים למפעל כביר. אם יש דבר שעליו אני מתגאה, הרי הוא זה שעלה בידי להמלט מאותה אבן נגף של אי־אמון בין המתישבים ובין ההנהלה, שכבר נכשלו בה כמה וכמה מפעלי התישבות, ולא להניח שיכבו בלב המתישבים התלהבותם וחדוות העבודה שלהם למרות המעצורים המרובים. ההתלהבות הזאת היא נכסנו היקר ביותר בארץ־ישראל. עד היום יש למלה “עמק” צלצול מיוחד; זו היא מלת הקסם שהביאה אל החקלאות אלפי צעירים בארץ, המקדישים את עצמם בהתלהבות לעבודת האדמה, והיא חדרה גם לארצות הגולה הרחוקות.

מדאיגה העובדה, שההתקדמות ברבוי החקלאים היהודים אינה הולכת בד בבד עם התרבותה הכללית של האוכלוסיה היהודית. לנגד עיני מרחף האידיאל של תרכובת הישוב היהודי לפי משלח־ידם של התושבים ביחס דלקמן: שליש חקלאות, שליש תעשיה ובנאות ושליש מסחר, מקצועות חפשיים, תיירות, הובלה פקידות וכו'.

אבל חלקם של העוסקים בחקלאות עדיין רחוק הוא מאד מהיחס הזה. הוא הגיע בזמן המפקד בשנת 1931 רק ל־15%, והיום הוא עוד קטן מזה. זהו בסיס צר מדי בשביל כלכלה יהודית מבוצרת הנושאת את עצמה. החקלאים אינם רק יצרנים בלבד; הם גם הצרכנים העיקריים לתוצרת התעשיה שקיומה תלוי בזמנים אלה בראש וראשונה בשוק הפנימי. עלינו להגביר את המאמצים בכיוון הרחבת הבסיס החקלאי של פירמידת הכלכלה היהודית בארץ־ישראל.

השאלה היא, מאין נקח את הקרקע להתישבותנו העתידה? ידוע לכם, שרכישת קרקעות הולכת ונעשית קשה מיום ליום. משטח הקרקעות הכללי של ארץ־ישראל, 26 מיליונים ק“מ מרובעים, מעובד עתה רק פחות מן החצי. והמחצית השניה היא בחלקה אדמת טרשים ובחלקה חולות ובחלקה ערבות־מדבר, עם משקעים של פחות מ־100 מילימטר לשנה, קרקע שלא עברה עוד עליה מחרשה. לו היינו קונים קרקע בארץ־ישראל אך ורק על יסוד הכנסותינו הבטוחות, הייתי מפקפק אם כדאי היה לנו להתחיל בנסיונות היקרים להפוך מדבר־שממה לאדמה פוריה. אולם לא רק מטרות כלכליות לפנינו, אלא גם מטרות לאומיות, ואלה דורשות מאתנו לעשות את כל האפשרי כדי להגדיל את כח קליטתה של ארץ־ישראל. הדבר העיקרי הוא לשכלל את ההשקאה או ע”י גילוי מעינות מים מתחת לשכבות האדמה העמוקות, או ע“י הספקת מים מן הסביבה הרחוקה, או ע”י אוסף מי־הגשמים בבורות. עלינו להשתדל, כמשה בשעתו, להוציא מים מן הסלע ולהפוך את השממה לגן פורח. ביכלתנו לדבר עתה ביתר בטחה בכל הענינים הללו, שכן בזמן האחרון עלה בידנו, ע"י קידוח בשכבות האדמה התחתונות, לגלות כמויות גדולות של מים במקומות שנחשבו לעניים במים, כגון העמק והגליל התחתון.

מחובתנו גם לעשות את הים להיות בשבילנו בעל חשיבות משקית גדולה. יהודי ארץ־ישראל ומחוצה לה, משלמים בכל שנה הרבה מיליוני לירות בעד העברת סחורות ובעד נסיעות תיירים מארץ־ישראל ולארץ־ישראל, בעד הטענת סחורות ופירוקן בנמלים, בעד דגי ים וכו'. עד עכשיו הוחזרו לנו תמורת המיליונים הללו, הזורמים במישרים מתוך כיסי היהודים, לכל היותר שני אחוזים, והשאר נשאר מחוץ לתחומיו של המשק הארצי־ישראלי. אנו מחויבים להגביר את השתתפותנו.

אנו מודים ברצון שבעשר השנים האחרונות השתתפו, מלבד ההסתדרות הציונית, גם חברות אחרות בהתפתחות החקלאות והתעשיה בארץ, אבל עובדה היא, שחברות אלו בחרו באותם ענפי העבודה שאין בהם משום פעולה חלוצית אלא שעסקיהם בטוחים. חלק גדול של הפעולות האלו היה בלתי אפשרי אילמלא קדמה להם ההסתדרות הציונית, בעזרת קרן היסוד וקרן הקיימת, שיצרו בשבילם את היסודות¹

יכולה להתפאר בזה, שבפעולתה לא התחשבה בריוח. לעתים קרובות היינו מוכרחים להתחיל בפעולה מתוך סיכויים להצלחה רק ב־51%, ולזה נחוץ, כמובן, אומץ לב. הרבה יותר קל לחכות עד שהסיכויים להצלחה של 51% יעלו עד 90 – 99 אחוז, ורק אז להתחיל בפעולה. אבל אילו היינו שומעים לדברי המבקרים, שראו תמיד רק את 49 האחוזים של אי־הצלחה, היתה ארץ־ישראל כיום ריקה מיהודים.

אך טרם בצענו את כל פעולתנו. במדה שמתעבים העננים המכסים את שמי אחינו בארצות הגולה, בה במדה גדלה האחריות ונעשים דחופים יותר התפקידים שהוטלו עלינו. עלינו להיות גם להבא נושאי האבוקה של ארץ־ישראל לפני העולם כולו. האמהות באספרטה היו אומרות לבניהן היוצאים למלחמה שיחזרו או כמנצחים עם מגנם, או כנופלים על מגנם. גם לפנינו עומדת ברירה זו: או נצחון המפעל שלנו או שקיעת היהדות.

החשיבות שישנה כבר כיום לארצנו מבחינת רוחנית וחמרית, וההכרח להרחיב ולהבטיח את עמדותינו, מחייבים את עמנו לרכז ברגע הנוכחי את כל כוחותיו למען ארץ־ישראל. במלחמה יש לפעמים צורך להעביר פלוגות מחזית אחת, או מכמה חזיתות ולרכזן בנקודה אחת. ארץ־ישראל היא כיום, לפי הכרתי, הנקודה המרכזית הזאת. נצחון או מפלה בחזית זו תכריע בשאלת עתידו של העם היהודי בעולם. מטעם זה מחויבות כל החברות היהודיות לרכז את השפעתן ואת אמצעיהן אך ורק בנקודה זו. אינני מתנגד לשאיפות ליישב את היהודים בחקלאות גם בארצות אחרות; אבל עם כל הרצון הטוב לא אוכל להעמיד את המאמצים האלה בשורה אחת עם ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל. העובדה הנעשית בארצות אחרות נושאת אופי של מפעלי־סיוע ובאמצעים גדולים ובקשיים מרובים מצליחים לסדר רק איזה מאות משפחות. בארץ־ישראל אנו רוצים ליצור עמדה בטוחה ואיתנה, שתוכל לשמש משען לעם לעולמי עד. משום כך אנו מכריזים על הסיסמא של ריכוז כל המרץ היהודי למען המפעל הגדול והאחיד, לשם בנין ארץ־ישראל.

אולי תוכיחו אותי על האופטימיות היתרה שלי בהערכתי את המצב בארץ. אני מודה ברצון, שאמנם אופטימיסט הנני. אבל חושבני שיש לי הרשות לכך על יסוד נסיוני בעבר. כשאני סוקר את העבודה בארץ־ישראל במשך 28 השנים האחרונות, אני מוכרח להגיד, שבעצם קרו לנו כאן נסים על גבי נסים. אני נזכר, שבבקורי הראשון בארץ, בשנת 1907, בא אלי שען וספר לי, כי 60 משפחות יהודיות מיפו, סוחרים, מורים ובעלי־מלאכה, נתארגנו לשם בנין שכונה יהודית מיוחדת, ולמטרה זו הם מבקשים הלואה מהקרן הקימת. לשאלתי, אם יש להם אילו אמצעים לבנין, פרט להלואה, ענה לי, ענה לי שיש להם כבר כ־4000 לא“י. אחר־כך נתברר שלמעשה היו להם במזומן רק 2000 לא”י, והחצי השני – בהבטחות. אעפ“כ, ראיתי לפני התחלה של יזמה פרטית והצלחתי לקבל את ההלואה הדרושה – 8000 לא”י, בשביל אותה החברה ביפו, וגם הלואה שניה של 2000 לא"י, בשביל חברה יותר קטנה בחיפה. והתחילו אז בבנין הבתים הראשונים על החולות של יפו ועל מורד הכרמל.

כוח הדמיון הגדול ביותר לא יכול היה אז לתאר לעצמו שמההתחלות הננסיות האלו תקום לאחר שנים העיר הגדולה תל־אביב עם 200.000 תושבים, ויבנה הדר־הכרמל בחיפה עם 60.000 תושביו. ומי יכול יה להאמין, שממאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את השפה העברית, תקום רשת של בתי־ספר עבריים עם 100.000 ילדים, ושבזמן כל כך קצר תתפתח ספרות עברית עצומה? כלום יכול היה לעלות על דעתי בשנת 1908, כשבאתי בפעם הראשונה ארצה עם תקציב שנתי של 800 לא"י בשביל העבודה²

שנים נקבל מן הבנק האנגלי הגדול ביותר הלואה של חצי מיליון לירות? מי יכול היה לשער, שנגיע לעליה חדשית, גדולה פי שנים מהעליה השנתית בשנים הראשונות? מי יכול היה לשער, שכיום, בתקופת הקטסטרופה האיומה ביותר בתולדות העם, תהיה ארץ־ישראל עוגן־ההצלה היחידי?

כשאני חושב על עובדות אלו, ועל רבות אחרות, אני מוכרח להאמין בהשגחה העליונה. אולי תחשבו שהייתי למיסטיקן באמונתי זו – יתכן; אבל רק במידה קטנה מאד. אכן, יש לי ההכרה שאמונתי זו נובעת לא ממקור השכל אלא ממקורות עמוקים יותר: כשם שבטבע אין שום כוח הולך לאבוד, כך מאמין אני שגם בתהליך החברתי כל מאמץ מתמיד ומסור אינו נשאר בלי השפעה, ובמוקדם או במאוחר הוא נושא פירות. מתוך הכרה זו אני קורא אותכם, להכיר בערך ההיסטורי הגדול של הרגע הנוכחי בשביל העתיד של עם ישראל ולרכז את כל הכוחות.

 

ממון עלית ההמונים    🔗

התפקיד המוטל עלינו הוא: לנצל בכל מילואה את הזדמנות שניתנה לנו וליהודי כל העולם ע“י הצהרת בלפור וע”י המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. הממשלה המנדטורית קבלה עליה לעזור לנו בבנין הבית הלאומי לעם ישראל. הבנין הזה אפשרי רק ע"י הגדלת מספר התושבים היהודים בארץ. מטרתנו היא למצוא את היכולת בשביל מספר גדול של יהודים לעבור לארץ־ישראל וליצור בה קיום כלכלי בריא ומבוסס.

ישנם מאות אלפי יהודים במזרח־אירופה הנכונים והשואפים בכל לבם לעלות לארץ־ישראל. רבים מהם יבכרו את ארץ־ישראל על פני ארצות אחרות, מפני קשרי המסורת עם העבר ומפני התקוה לעתיד גדול בארץ הזאת. אחרים נכונים לעלות מפני שמחוסר אפשרויות כלכליות ומתוך הלחץ של האנטישמיות השוררת, הם רואים הכרח לעצמם לעזוב את ארץ מגורם הקודמת; ורבים הם האנשים שאין להם ארץ־בחירה אחרת, משום שהמכשולים והמעצורים להגירה יהודית בכל אותן הארצות הולכים ומתרבים מיום ליום.

לפי מה שמניחים בעלי סמך הכילה ארץ־ישראל בימיה הקדמונים 2 מיליון תושבים. אם נשים לב שעל ידי אמצעים טכניים ובאופנים המודרניים של התחבורה, החקלאות והתעשיה אפשר להגיע לתוצאות יותר טובות מאשר לפני אלפים שנה, כי אז אין כל ספק שארץ־ישראל יכולה להכפיל פי כמה את המספר הנוכחי של תושביה, אם נגביה את רמתה הכלכלית־המשקית ע“י הכנסת הון ואפני ייצור חדשים . זוהי עובדה של מציאות, בתנאים הנוכחים הבלתי־מפותחים של המשק הארצישראלי, אחר מאות שנים של הנהלה תורכית גרועה, אין הארץ יכולה לקלוט מספר גדול של עולים חדשים. התפתחות הבאה ע”י רבוי ההון וההתקדמות הטכנית, צריכה לבוא לארץ יחס עם העולה המהגר.

ברור, שהעולים לארץ יכולים להביא את התועלת הנרצה רק בעברם לפעולת החקלאות או בתעשיה. החקלאות בארץ־ישראל היא רבת אפשרויות. הפרופיסור מִיד, שבקר את ארץ־ישראל על פי הזמנת ההנהלה הציונית, והנחשב לבר־סמך ראשון בשאלות ההתישבות החקלאית – השווה את ארץ־ישראל לקליפורניה. דעתו היא שהארץ יכולה ליהפך לגן נושא פירות משובחים ממדרגה ראשונה. בקשר עם החקלאות יש גם מקום להתפתחות ענפי תעשיה רבים. כגון: טחנות קמח, בתי־בד לשמן, בורסקאות, מקררים, בתי־חרושת לסבון, בושם, סיגריות, מאכלים משומרים וכו'.

לאמתו של דבר יכולים אותם רבבות היהודים שנוספו לארץ־ישראל משנת 1920 להחשב לחומר אנושי מובחר ממדרגה ראשונה, הן מבחינת האופי והן מבחינת כשרון המעשה. הם מסורים לעבודה החלוצית הקשה שבארץ בכל לבם ונפשם. אבל גם התרוממות־הרוח הנעלה ביותר אינה יכולה למנועם מלהכשל, אם לא יהיו להם האמצעים הדרושים לכונן את המשק החקלאי או התעשייתי. עברו אותם הזמנים שהאדם יכול היה להוציא את לחמו מן הארץ בשתי ידיו בלבד. הוא הדין גם בנוגע לחרושת: אין לקוות שמי שהוא יוכל להקים מפעל תעשיתי בהיותו³ נאלץ – כפי שהמצב כיום – להשקיע את כל הכספים הדרושים מאמצעיו הוא, באין כל יכולת להשיג הלואות באשראי ממושך, כדי לספק את צרכיו התרבותיים של העולה לארץ ולשמור על בריאותו נחוץ גם לסייע לו בפעולה חנוכית וסניטרית, לכל הפחות בעשר השנים הבאות, עד שהעולים יתבססו במקצת.

הנסיון של ההתישבות בארץ־ישראל הורה לנו, שבעיקר אנשים צעירים ובריאים, שהתמחו גם במשך שנים אחדות בעבודת־אדמה, מוכשרים וצריכים לבוא בחשבון בשביל התישבות חקלאית. אנשים כאלה, כרגיל, או שאין להם כל אמצעים עצמיים או, באופן היותר טוב, יכולים להוסיף רק משהו משלהם. מן ההכרח שלכל הפחות 90 אחוז ממה שדרוש להתישבותם ישיגו בתורת הלואות לזמנים ממושכים. הלואות אלו עולות עד 4000 דולר לכל מתישב. אנשים הרוצים להקים מפעל תעשיתי כלשהו, יש להם על פי רוב, אמצעים עצמאיים, אך גם להם נחוץ אשראי לזמן ארוך, שאפשר להעריכו בשביל כל עובד בתעשיה עד 1000 דולר. על ידי הלואה של 5000 דולר אנו יכולים, איפוא, להבטיח את קיומן של שתי משפחות עובדות: אחת בחקלאות ואחת בתעשיה. אבל הנסיון לימדנו שליד שתי משפחות בחקלאות ובתעשיה יש אפשרות לקיים באמצעים קלים עוד שתי משפחות בעבודות הובלה, מסחר, בתורת מורים, רופאים וכדומה. היוצא מזה, שסכום של 5000 דולר יכול לשמש בסיס לקיומן של ארבע משפחות על יסודות משקיים בריאים בארץ־ישראל. אם נחשוב בממוצע את המשפחה לבת 5 נפשות, יצא לנו 250 דולר לנפש. באופן כללי יש לומר, שההוצאות הדרושות לצרכי העולים בארץ־ישראל מתחלקות לשלשה סוגים אלה:

א. השקעות בלתי־בטוחות לשם עבודות, אשר החזרת האמצעים שהושקעו בהן היא מוטלת בספק, מפני שעבודות כגון יצירת נקודות חדשות בהתישבות חקלאית, ענפי־תעשיה חדשים, או סידורים שונים לטובת הצבור אינן צריכות מתחילתן להחשב כמפעלים שהצלחתם ורווחיהם בטוחים מראש.

ב. הוצאות לאומיות לצרכי מפעלים בעלי אופי סוציאלי או תרבותי, כגון חנוך, עבודה סניטרית והעזרה הראשונה לעולים.

ג. השקעות בטוחות בשביל פעולות הנעשות בכיוון מסחרי בהחלט ושהכספים השקועים בהן מובטחים שיהיו חוזרים ואף יכניסו רווחים בינוניים.

יש לקוות שחלק הכספים הדרוש להוצאות הלאומיות ולהשקעות הבלתי־בטוחות יושג ע"י קרן היסוד והקרן הקימת. נשאלת השאלה, היכן נשיג את היתר בשביל ההוצאות מן הסוג השלישי.

הפתרון לשאלה: הוא יצירת “חברה להשקעות”.

נכון הדבר, שהחברה להשקעות תמצא לה רק אז מפעלים בטוחים בארץ־ישראל, אם באותו הזמן יתקיים על ידה גם מוסד כמו קרן היסוד, המוכן, אם גם בקרבנות רבים ובהתאמצות גדולה, לפנות את הדרך ולקבל על עצמו את עול ההשקעות הבלתי־בטוחות וההוצאות הלאומיות. החברה להשקעות צריכה לקרן היסוד מבחינת מכשירת הקרקע וסוללת הדרך, כמו שקרן היסוד צריכה לחברת ההשקעות בשביל התפקידים העצומים של בנין הארץ. קרן היסוד כשמה כן היא. היא היא שמניחה את היסוד לבנין. החברה להשקעות ממשיכה את הבנין על שכבת היסוד הזה; אין תועלת ביסוד בלי המשכת בנין ואין בונים בנין בלי יסוד תחתיו. העבודה המשותפת בין שני המוסדות האלה היא הכרחית כדי לכונן בנין ממשי.

 

הון לאומי ופרטי    🔗

אנו זקוקים לחלוציות. יש בה יותר מהתלהבות לאומית או דתית. אמנם זו יכולה להביא יהודי אל ארץ־ישראל, אבל אינה יכולה להצמידו במשך שנים אל עבודת יום־יום הדורשת מאמצים למעלה מהמדה ועד כדי סכנה. ברם, יהודי זה, כשרוח ה“בעל־בית”־יות פועמת בקרבו, יסדר את עניניו לפי החוק הכלכלי, כלומר ישאף להתקדם בקו ההתנגדות הפחות, באופן שעבודתו תקל עליו וגם תכניס לו ריוח.

שתי השכבות, גם החלוצים וגם הבעלי־בתים, כל אחת עם המנטליות הקבועה שלה, יש להן מקום בהתישבותנו, אלא שמן הצורך לקבוע לכל אחת את תחומה הנכון. את העמק על ביצותיו, המיושב ע“י בדווים ושכנים אויבים, לא נוכל לכבוש ע”י בעלי־בתים מיושבים בדעתם מהמעמד הבינוני, אלא רק ע"י נוער נלהב שאינו נרתע מפני סכנות לנפש ולבריאות. רק לאחר שעמק זה, שלפני עשר שנים לא היה יכול יהודי לעבור שם בלא לסכן את חייו ושהמלריה עשתה בו שמות, נהפך לאחד המקומות הבריאים והבטוחים ביותר, אפשר כבר לדבר על התישבותם של סוגי אנשים אחרים במקום ההוא.

הבילויים וכל אלה שיסדו לפני ארבעים שנה את ישובניו החקלאיים הראשונים בארץ־ישראל, היו בוודאי מלאים רוח ההתלהבות הלאומית במדה נעלה מאד, ואין אני מפחית בשום פנים את ערך פעולתם. אבל למרות ההתלהבות הזאת היו מושבותיהם לפני עשרים שנה, כשנגשה ההסתדרות הציונית אל נסיונותיה החקלאיים הראשונים, אך דמות מסולפת מההתישבות היהודית שאנו מציירים לעצמנו, רוח הבעל־ביתיות גברה על רוח החלוציות, ועוד חיזקה אותה האפוטרופסות של הפקידות, שהפיגה את ההתלהבות הראשונה כליל. אני סבור, שכל כמה שנאצור את רוח החלוציות במתישבים שלנו לא תספיק לנו. מפני שצרכי יום יום והזקנה ההולכת ובאה לאט לאט אוכלים כשהם לעצמם את ההתלהבות הזאת כעש.

אל נא תשכחו שהציונות, כפי שמתברר יותר ויותר, היא עבודה לשנים מרובות. לא מחר, לא מחרתיים, אף לא אחר חמש או עשר שנים נוכל לישב בחבוק ידים ולהתברך בלבנו שהבאנו את מלאכתנו לידי גמר. הרי זו עבודה שתהא מעסיקה עוד את הדור הבא, וביחוד את הדור הבא בארץ־ישראל. הוא עתיד להיות ראש פנת חיינו המשותפים בארץ. כל ילד הנולד לנו בארץ־ישראל הוא בשבילנו רכוש יקר. לאשרנו אותה היראה שאחזה את יהודי הגולה מפני ברכת זרע, אינה קיימת עדיין בארץ־ישראל. שם אנו ברוכים באופטימיות, בתקוה לעתיד, הרואה עדיין בזרע ברכת אלהים, כמות שהיו אבות אבותינו רואים, ושבזכותה השתמרה אומתנו במשך אלפיים שנה לאחר כל הגזירות והרדיפות. מספר הלידות בין יהודי ארץ־ישראל הוא הגדול ביותר מכל מספרי הלידות בין יהודי התבל. ומשום כך חשוב לנו ביותר שבני־הנעורים האלה ישארו בארץ, ולא יצאוה מתוך רדיפה אחר סיכויים חמריים טובים יותר בארצות אחרות. סיבת התנוונותם של הישובים הישנים היתה שהנוער היה עוזב את הארץ מחוסר התלהבות לאומית. תשמש לנו עובדה זאת התראה. עלינו לשמור על ההתלהבות בבני־הנעורים שלנו, וזה יעלה בידינו בשעה שגם ההורים ישמרו על התלהבותם הם, ויחנכו ברוחה גם את בניהם.

יימצאו, כמדומני אנשים, שיתיחסו בבטול אל דברינו על ערך ההתלהבות בעבודת הבנין שלנו, בטול זה היה במקומו אילו היינו יושבים באספת־חברים כללית של חברת־מניות, שכל הדברים נידונים בה מבחינת אינטרסי הרווחים. ואילו ביום שאינטרסי רווחים ייהפכו להיות עיקר עבודתנו, בו ביום תמות תנועתנו ולא יהא בכוחו של אדם להעירה לתחיה. אחת הסגולות יקרות־הערך שסגלנו לנו בעשרים השנה האחרונות היא התלהבותם של מתישבינו. בזכותה באה כל ההתפעלות והיא שעמדה לנו לעורר אהדה ולפתוח לנו מעינות כספים, שבדרכים אחרות לא היינו יכולים למצוא אותם.

הנקודה שבה אני נפרד מ“בעלי־בתים” אינה בזה שאני חולק על העיקרון שלהם, אלא שאני חושב לאי־אפשרי ולמזיק להוציא עיקרון זה לפועל נגד המתישבים שלנו ונגד החלוצים. אלה שרוצים בזאת רוחשים אי־אימון כלפי הפועלים ומאמינים שהפועלים רואים בהסתדרות הציונית אך פרה חולבת, ושלא איכפת להם אם כספי ההסתדרות הציונית הולכים לאבוד, ובלבד שהם יהנו מהם. אני, לעומת זה, במשך כל עבודתי עד הנה, הייתי חדור אמון בפועלים הרואים את עצמם כחלק בלתי ניתק מן ההסתדרות הציונית כולה, והשגיאות שהם נכשלים בהן, הם בעצמם מצטערים עליהן לא פחות מכולנו. אמוני זה בפועלים לא התערער בי עד היום הזה.

הנקודה השניה היא שמתנגדי הפועלים סבורים שהם מבינים כל דבר יותר מן הפועלים עצמם. כאן אני מחויב להתרות שלא להתנשא יותר מדי. אין אומה בעולם שמעמד הפועלים שלה יכול להשתוות אל מעמד הפועלים שלנו בבינתו ובהשכלתו, ועל כן עלינו לשקול יפה בדעתנו עד שנזלזל בדעת הפועלים, וביחוד בנוגע לשאלה על צורת החיים הסוציאליים שהם בוחרים לעצמם. סבורני שלציונים הבורגניים יש פחות יסוד להפריז על שגיאותיהם של הפועלים, ובשום פנים לא הוכיחו שיפה כוחם לשבת על כסא דין ולדון את הפועלים.

ולבסוף יש עוד נקודת־חילוק ביני ובין המדברים בשם המשקיות. זהו ההבדל בהערכת הכסף מצד אחד, ובהערכת פעולות האדם מצד שני. בעבודת ההתישבות שלנו אינו מקובל לנקוט כלל זה שבמימרה היהודית: “בעל המטבע הוא גם בעל הדעה”. יחס זה הקיים בין הפקודה ובין הצייתנות מן הנמנע להעבירו מאירופה אל פעולות ההתישבות שלנו בארץ־ישראל, במקום שהתנאים שונים מאלה שבאירופה. יש לראות את הפועל בארץ־ישראל, שאין לו אמנם כסף אבל משקיע הוא במפעל עבודה, בריאות, ואת עתידו, לכל הפחות כשותף בעל זכויות שוות.

בשעה שעיינתי בכובד־ראש, בשנת 1925, בתכנית של מילוה לאומי, נסעתי אל נקודותינו בעמק ואמרתי למתישבים, שאין אני רואה שום אפשרות להרחבת מפעל ההתישבות שלנו כל זמן שהנקודות הקיימות אינן מביאות רווחים. משום כך מוטל על כל אחד בנקודות־ההתישבות שלנו לעשות את המאמץ הקיצוני כדי להגיע לידי רינטביליות. בכל מקום מצאתי אזנים קשובות ורצון בלב שלם. זהו החנוך על־ידי הקריאה אל החלוציות, אל רוח של מסירת־נפש בשביל לסול דרך לאחרים הבאים.

 

הבסיס החקלאי    🔗

התכונה המיוחדת של תפקידנו היא זאת שיהודי ארץ־ישראל אינם יכולים להתרכז, כמו בכל ארצות הגולה, במסחר בעיקר, אלא שצריכים להתעסק לפי יחס נכון בכל הענפים של משק לאומי בריא. הסוחרים היהודים בארצות הגולה, אפילו אם הם מהווים 50% מכל בעלי הפרנסה שמבין היהודים, הם רק אחוז קטן מהאוכלוסיה בכללה. ואילו בארץ־ישראל במקום שהמסחר היהודי מצומצם כמעט רק בין היהודים לבין עצמם, אחוז גבוה כזה של סוחרים מוכרח להביא לידי קטסטרופה. מפעל הבנין שלנו דומה להתקדמותו של צבא. שום סוג של צבא אינו רשאי להתקדם לבדו. התקדמותו אפשרית רק יחד עם שאר סוגי הצבא. שלא בהגנתה של הארטילריה הכבדה מן הנמנע להם, לחיל־הרגלי ולפרשים, לפסוע פסיעה אחת. הארטילריה שלנו היא החקלאות. ע"י קצב התקדמותה היא קובעת את התקדמותם של שאר ענפי פעולתנו. עם בסיס חקלאי בריא יוכלו להתפתח גם התעשיה, המסחר הבניה בערים.

 

ריכוז הכחות    🔗

העולים חסרי־האמצעים אינם מוצאים בארץ־ישראל אמצעי־קיום מן המוכן. הללו צריכים להיווצר מחדש. העולים אינם יכולים להבקיע בעשר אצבעותיהם את בטן האדמה או לייצר את מצרכי התעשיה. אין ארץ־ישראל מבודדת, היא קשורה בכלכלתה עם העולם ואסור לה לפגר בדרכי תעשיתה אחרי שאר הארצות. דרושות לכך מכונות, דרוש לכך כסף. אם להשתמש בלשון המתמטיקה, הרי העליה היא הפונקציה של האמצעים הכספיים העומדים לרשותה. בשעה שהאמצעים הכספיים גדולים, נעשות תקנות העליה כקורי עכביש; וכשהאמצעים הללו חסרים, הרי נהפכות התקנות לסייגים גבוהים.

כל כמה שאני רואה הכרח בעליה גדולה ככל האפשר, הרי צריכים הכל להבין שעליה גדולה תהא אפשרית רק אז כשהעם היהודי יתרום כספים מרובים בשביל ארץ־ישראל.

עלינו להתאים זו לזו את העליה ואת הדאגה לפרנסתם של העולים; במדה שהעולים הבאים לארץ אינם יכולים להתקיים באמצעי עצמם, בה במדה עלינו לדאוג להתישבותם כיצרנים בחקלאות ובתעשיה. נאמר, שהתחבולה הטובה ביותר להשיג כסף בשביל ארץ־ישראל היא להביא אל הארץ מספר גדול של עולים, בלי לחשוש לסכנה שימצאו ע"י כך בארץ־ישראל 50.000 מחוסרי־עבודה. לפי דעתו, דוקא חוסר־עבודה גדול כזה, שוועת האנשים לעזרה יעוררו את העם היהודי ליתן לארץ־ישראל אמצעים כספיים יותר גדולים. מסופקני אם תחבולה זו היא נכונה, דומה עלי שזהו תכסיס מתוך יאוש. החומר האנושי שלנו יקר לנו יותר מדי ואין אנו יכולים להעמידו בנסיון מסוכן זה. הרי בכך בעת⁴

הקרבנות בין החלוצים מועטים בארץ־ישראל. לפני זמן קצר קראתי רשימה של חמשים חלוצים שקיפחו בזמן האחרון את חייהם על־ידי מחלות, תאונות או התנפלויות מן המערב. אומות העולם נוהגות להעמיד מצבות לזכר חייליהם האלמונים שנפלו במלחמתם בעד המולדת. העם היהודי עתיד, כפי שאני מקווה, להעמיד פעם מצבת זכרון לחלוצים שנפלו חלל על שדה העבודה. הם הם הבונים באמת את הארץ ולא המכלים ימיהם בשקלות־וטריות מפלגתיות. ודוקא מפני שעניננו הוא עם אנשים יקרי־ערך כאלה, אסור לנו להעמיד בסכנה את חייהם ובריאותם מתוך קלות ראש, אגב משחק ההזרד של מדיניותנו ההתישבותית. עם כל התלהבותם אין חלוצינו יכולים לעשות בארץ־ישראל מאומה, אם יהיו מחוסרי־עבודה ורעבים ללחם. אם יש ברצוננו להביא מספר גדול של עולים לארץ־ישראל, הרי לא די לקרוא לעליה חפשית, אלא יש צורך לפנות אל העם היהודי שיספק אמצעים גדולים יותר לשם העבודה בארץ־ישראל.

כידוע לכם, עובדים פועלינו החקלאיים לרוב בקבוצות. יש להבחין שני סוגי קבוצות: המכשירות (קבוצות־התאחזות) והקבועות (קבוצות־התישבות). הקבוצה לשם התאחזות מכשירה את הקרקע בשביל ההתישבות העתידה לבוא, ומתוך שהיא מוציאה מקרבה את החברים שאינם ראויים לה, היא מהווה אגודה הומוגינית, שאם היא נשארת שם בתורת קבוצה התישבותית יש בה יותר ערובה להצלחה. דברי הבקורת הנשמעים נגד הקבוצות שלנו אינן בדין, מפני שעלינו להבין שמן ההכרח הוא לחפש בשביל התישבותנו צורות חדשות. אין אנו יכולים לחקות בפשטות את המוז’יק הרוסי או את עובד־האדמה בכל ארץ אחרת. החומר האנושי שלנו הוא עצמאי יותר מדי בשביל כך. אי־אפשר להדחק פשוט לתוך תורות סוציאליות הקיימות אצל עמים אחרים וארצות אחרות, אלא צריכות להיווצר צורות מיוחדות המותאמות לחיינו הסוציאליים המשותפים.

בשביל השימוש בהכנסות שלנו עלינו לנקוט כלל זה שאחוזים גדולים מהן, שילכו ויגדלו מדי שנה בשנה, יהיו מוקדשים ליישוב פועלינו בתורת יצרנים חקלאיים ותעשייתיים. כל שאר ההוצאות אין להן אלא ערך של תמיכות ואסור שתעלינה על ההוצאות הפרודוקטיביות העיקריות.

בדברי סיומי עלי לחזור על דברי פתיחתי: אין לנו עדיין תמונה נכונה מכל גודל העבודה המוטלת עלינו בארץ־ישראל. כל הישגינו המדיניים בארץ־ישראל, בין גדולים ובין קטנים, אינם בעלי־חשיבות כלשהי אם אין העבודה הכלכלית כרוכה אחריהם. כל התיעצויותיכם ושקולי־דעתכם המדיניים יהיו חשובים רק בשעה שתבינו שאתם יוצרים אתה מסגרת שהעבודה הכלכלית צריכה להיות משובצת בתוכה. עבודתנו בארץ־ישראל תלויה, עכשיו יותר מתמיד, רק בזאת אם נקבל במהרה אמצעים גדולים, מפני שרק על־ידם נוכל להכפיל ולשלש בארץ־ישראל את מספרנו שלצערנו הרב עדיין מצער הוא מאד.

 

התקציב הלאומי    🔗

קשה מאד להוסיף עוד דבר מה על דבר קרן היסוד, כי בנידון זה כמעט הכל כבר נאמר. כדי להבין מה עשתה קרן היסוד בשביל ארץ־ישראל, צריך לזכור את דברי ימי ההתישבות ומהלך התבססותה. מן הקונגרס הראשון עברו חמש שנים עד שקם המפעל הראשון של התנועה הציונית, חברת אנגלו־פלשתינה, שהחלה את עבודתה בסכום מצער של 2000 לא“י. הקרן הקימת לישראל התחילה את עבודתה רק בשנת 1905, ובשנת 1908 נוסד גם המשרד הארצישראלי. כל עשרנו הגיע אז עד ל־800 לירות של המשרד הא”י, 7000 לירה של חברת הכשרת־הישוב ועשרת אלפים לירה של הקרן הקימת לישראל.

המספרים הלכו וגדלו במשך השנים, אבל כל מה שנעשה עד אחרי המלחמה והכרזת בלפור – היו רק נסיונות של מעבדה. רק עכשיו, בעזרת קרן היסוד, אנו משתמשים בנסיונות אלה למטרות מעשיות, רק עכשיו כשארץ־ישראל נהפכה בתוקף התנאים הפוליטיים לארץ של הגירה.

לא ביום אחד באנו מן הפרוטות על התקציב הקבוע – אך בכל זאת היתה כאן קפיצה. הצרכים גדלו בבת אחת: ההמונים היהודים ממזרח־אירופה שנכנסו לארץ לא יכלו למצוא כאן את מחיתם, כמו בארצות אחרות. בארצות אחרות פתוחים לפני המהגר שערי המסחר והתעשיה.

באמריקה, למשל, יש 120 מיליונים תושבים שמהם חלק גדול יצרנים וחלק צרכנים. מספר אנשים ימצא שם תמיד אפשרות קיום, וביחוד מספר יהודים העוסקים במסחר. לא כן בארץ־ישראל, שאין לה תוצרת, שהמסחר והתעשיה שלה הם זעירים מאד, וגם המיליונים של תושבים חסרים בה. מלבד זה גדולה כאן ההתחרות במסחר מצד תושבי הארץ.

בשנים הראשונות של קיומה, הקציבה ההסתדרות הציונית קודם את ההוצאות ואחר־כך התאמצה קרן היסוד להמציא ע"י תעמולה את סכומי ההכנסה הדרושים, ולפעמים היתה הקצבת ההוצאות שלא בהתאם להכנסות שבאו אחר־כך. דבר זה הביא לידי השקעות בחובות, והחליש את הבטחון הכלכלי. רק אחרי 3 שנים הגענו לידי תקציב, שביסודו הונח הכלל, שאין ההוצאות עוברות על תחומי ההכנסות המקוות.

המטרה העיקרית של קרן היסוד היא – ליצור את היצרן היהודי, שיוציא מהחקלאות והחרושת את פרין. לשם זה מציאה קרן היסוד את החלק הגדול של כספיה לצרכים פרודוקטיביים.

אבל גם עבודת החנוך והרפואה, במדה שאינה יכולה להעשות כולה ע"י הממשלה, אחרי שהארץ נמצאת מאות בשנים במצב עוני ועזובה – אינן בשבילנו הוצאות בלתי־פרודוקטיביות. העם יצטרך לשאת בעול ההוצאות הללו כל זמן שבסוס האוכלוסים היהודים טרם בא, וכל זמן שהעליה תלך ותגדל.

קרן היסוד אין לה האמביציה לעשות את הכל. היא יוצרת רק את היסודות, שעליהם יבנו אחרים. אם קרן היסוד בונה משק חקלאי, אין היא עוזרת רק לאותן מאה המשפחות המתישבות שם, כי אם יוצרת תנאי־עבודה במקצועות חדשים ונותנת אפשרות־עבודה גם בשביל הסוחר, הרופא וכו'.

ואשר ליוזמה הפרטית – עתיד גדול נשקף לה. ודאי שתלך ותתפתח יחד עם הגדלת הכנסותיה של קרן היסוד והגברת פעולותיה בארץ. אך לסמוך כיום הזה בארץ־ישראל רק על היוזמה הפרטית לבד – זהו מתוך השקפה כלכלית דבר בלתי אפשרי.