א    🔗

בסגולות המספר שבעגנון יסוד התמימות, שנטל ממנה מלוא חפני נפשו, כראוי ליוצרו של ר' יודיל מבראד, שתמימותו מושלמת ומופלגת כדי קלאסיות – הוא שהכשירהו ליצירת אפוס זה של חיי היהודים בגליציה. הסיפור “בנערינו ובזקנינו”, שקוים אבטוביוגרפיים נטווים בו, מספר על צערו של המספר למשמע דברי חבר, שאינו אומרם בשם אומרם, ומרחיק גאולה מן העולם. סגולה זו של ר' יודיל היא והיא זרועה בנספר מתחילתו ועתידה להנביט ולהצמיח נפש תמימה של האפיקן. מקרים, הופעות ומצבים, שהפיקח דש אותם בעקבות אדישותו השבעה והמנוסה, משהה בהם התמים את עינו והם נעשים מקור להעסקת חושיו, לנטלם ולנשאם מעל לשכיחות ולמציאות, לפתוח סגוריהם ולקלוט הדי מהותם. יודיל בטלן מבראד ובנימין בטלן מבטלון, שניהם יוצאים למסעיהם לשם מטרה מסויימה ושניהם מחזירים על הפתחים; זה משמשו נטע בעל־העגלה וזה משמשו סנדריל־אשה. זה וזה נקרו להם הרפתקאות ונתנסו בנסיונות. אך למנדלי הפיקח, המשכיל לשעבר, בעל “תולדות הטבע” ו“האבות והבנים”, נקרה הבטלן הגדול, בעל המעוף, מגלה־ארצות ומקרב־קץ־גאולה – מטרה נעלה והילוך־קוממיות ושבירת הדכאון הבטלוני במעשים שאינם שכיחים. ואילו לעגנון התמים, ר' שמואל־יוסף טשאטשקעס משיבוש שבגליציה, נזדמן הבטלן הקטן, שאינו יוצא למסעיו אלא אם כן אכפה עליו אשתו את לחצה וגזר עליו הרב מאפטא, יציאה מתונה למטרה בלתי־חשובה, פרטית, משפחתית־קבצנית.

תמימותו של ר' יודיל ממלאת בחייו מעין תפקיד שממלאת האינטליגנציה בחיי אדם. האינטליגנציה, לדעת קצת פסיכולוגים, אינה אלא יכולת ההסתגלות לחיים. היא באה לעמוד לימינו של אדם במלחמת קיומו. במקום שאתה מוצא חסרונה של האינטליגנציה, אתה מוצא תגמולה או תחליפה בתכונות. תגמולה יכול שיהא בפיקחות טבעית, המצילה את האדם ממצבים לאין־מוצא. תחליפה יכול שיבוא בצורת תמימות, כזו שניתנה לו לר' יודיל. בלעדיה עתיד רחימאי זה להיות נדון לכליה. אדם בעל “צורה” שכמותו אינו עשוי למשוך אחריו עיניהם של נדבנים. רבים כמותו מחזירים על הפתחים, במכתבי־המלצה ובלי מכתבי־המלצה, בבגדי שיראין דהויים, זכר לתפארת־עבר וסימן ל“יורד”, ובטלאי־קבצנים. ואילו ר' יודיל העומד ומספר לכל, וגם לנדבנים עצמם, כי בגדיו, מלבושי כבוד, שאולים הם אתו, כדי לעורר כבוד אליו מצד הנתבעים ונותנים; ושכסת שומה על כרסו, כדי לשוות לעצמו צורה של מכובד, – אי אפשר לו עוד שלא יהא עושה רושם. וקבלת־הפנים, שנערכה לו ליודיל בבית הדודה פסיל, זו שעשירה היא משום ש“שרייטלי” גר במרתפה; השחרת־פנים זו היתה עשויה לפגוע בו בעצם נשמתו, לעלוב בצלם האדם שבו, לקפח אמונתו ולהמית סיכויו. מה עשה הקדוש־ברוך־הוא? סתם עיניו של ר' יודיל ולא ראה צרות עינם של הדודה פסיל ובעלה, והתנהג כדרכו, בשמחה, כאדם וחסיד ההולך בשליחות של מצוה גדולה, מצות הכנסת בתו לחופה. תמימות זו מגן היא לר' יודיל בדרך קיומו, שריון־פלדה משוח בשמן הסגולה של נראה־ואינו־רואה, ממנו יסלדו וישובו אחור כל החצים והפגעים שהחיים יקלעו אל קיומו, להכשילו ולסכנו. נשק־לא־אכזב היא התמימות בנפשו של ר' יודיל. בו הוא “מנצח” בדברים את “העשיל המשכיל” עד שטענותיו של זה מסתתמות ודמעות מנצנצות בעיניו… אין ר' יודיל יודע שעל אותה מידת התנוונות שבר' יודיל וכיוצא בו בוכה “העשיל המשכיל”, ונצחונו שלם. כיוצא בזה אתה מוצא את ר' יודיל נפגש עם ר' יודיל שאינו ר' יודיל (רמאי מתחפש) ור' יודיל שהוא ר' יודיל אינו פוסק מלחבב את ר' יודיל שאינו ר' יודיל, שאף־על־פי שאין לו בנות להשיאן נטל לעצמו טורח כזה להחזיר על הפתחים בשביל הכנסת־כלה… ואם נראה עוד את ר' יודיל הדוחק עצמו לחזור לבראד, לאחר שמצא חתן לבתו, כדי להודיע לנטע בעל־העגלה פירוש “אין שמחה אלא בבשר”, ויתבאר לנו גם פירושו האמיתי והעמוק של הכתוב "שומר פתאים ה' " על דרך חקר הנפש וניתוחה.

צפה המלאך הממונה על עקרון עונג־החיים, שאי אפשר לו לאדם בלעדיו אפילו שעה אחת, שבהעדרו אדם טורף נפשו בכפו, ונתן לו לזה אהבה, לזה כשרון ולזה חכמה, לזה שאיפות לאין־שיעור ולזה פעלתנות שאין לה סוף, ולר' יודיל נתן את התמימות, שבזכותה לא יפסק עונג־החיים שבו.

ב    🔗

טיפוסיו של עגנון יצורים חברתיים הם. אין הם מתבודדים. הדרתם ברוב עם, בציבור, במנין, במזומן, ולא בבדידות. המספר אינו מניחם בהתבודדותם. אינו מפקידם לכוחות ההרס השתים על הבודד בחלומות־חבלה כדרך שהפקיר עצמו אדם לבדידות בסיפור “פת שלמה”. בבדידותם אחרים הם, נטולי כוח, חסרי יזמה, כאותו חמדת ב“גבעת החול”, שהטוב והנאה פורשים ממנו בעודם בכפו. מרץ החיים ב“אני” מוסיף והולך משנתחבר לציבור, לחברה. ואף כי מידת התרבות באדם, כידוע, יורדת בהמון, שהסוגסטיה שבו ממיתה את מידת הבקורת שבפרט, מוותר המספר עליה ועל טובה שבה, כי שקול בעיניו קורטוב אחד של חיים מוגברים, שהשמחה במעונם, כנגד ים של תרבות. והמספר מפגיש את גיבוריו ומחברם, מצרפם למנינים, מזמנם לכפיפה אחת, מזווג זיווגים, עושה תיקון לעולם. וטפוסים אלו מתחברים ברצון. אנשי מוסר הם ברובם, מבקשים ללמוד ולדעת, תאבי השתלמות באורח־חייהם, נוהים אחר האור שבנפש זולתם ורחוקים מיוהרה של בקשת מקוריות והפלאה. וכי למה, בדרך כלל, קשה לו לאדם קרבתו היתירה של חברו? – מפני שקרבת האחר, ה“הוא”, מביאה לידי בקורת ה“אני”, וההשואה, המוצאת את ה“אני” חסר במעלות, שוללת את עונג־החיים. לא כן באנשי מוסר מסוגם של חסידים, המבקשים ברבם, ואפילו במקורבי רבם, את ה“אני” האידיאלי, המופתי, שיהא מושך מאוייהם. הללו עוברת בהם אהבת עצמם לאהבת אחרים; האהבה הנרקסיסטית נעשית כזיקה לאחרים, אותה זיקה המצויה בין חסידים לחסידי רבם, שהמקורבים שבהם לרבם, נושא האהבה, לא קנאה יעוררו אלא משיכה אליהם, כאל אנשים שנאצל עליהם משהו מזיו האישיות האהובה עליהם. זוהי גם המשיכה של יהודים כפריים אל העיר, אף כי כל פגישה עם עירוני עשויה לעורר את ביקורת ה“אני” שלהם ולהעמידו כחסר במעלות של יהדות וידיעת התורה.

דוגמה של בקורת ה“אני” הבאה מתוך השואה שלא־מדעת, אנו מוצאים בר' ישראל שלמה הפרנס שבסיפור “הכנסת כלה”. ר' ישראל שלמה עשיר הוא והגיע לשררה. ור' אבילי, בן־עירו, אף הוא עשיר, בורח מן השררה. לכאורה הכל טוב ונאה. אין שררה בעיר אלא אחת ועשירים שנים בה. ר' אבילי מוותר על השררה מרצונו ור' ישראל שלמה נהנה ממנה. לא כן הדבר בסיפורו של עגנון. “היתבשם ר' ישראל בשררה בזמן שיש אדם הבורח מן השררה?” – אילו רצה גם ר' אבילי בשררה ומתנצח לשמה עם ר' ישראל שלמה ונוחל מפלה, היתה השררה גורמת לישראל שלמה עונג רב. עכשיו, כשר' אבילי אינו רוצה בה, הרי מוצא לו ישראל שלמה “אני” אחר, שאישיותו מספקת לעצמה עונג וכבוד גם בלי שררה, כי סגולותיו שקולות כנגד השררה, ואותו “אני” מעורר בו את הבקורת ויוצק טיפה מרה לתוך כוס חייו. ור' ישראל שלמה רודף את ר' אבילי באף ובחימה, יורד עמו לחייו, שוכר עליו את פיני חולי־רע לשטנו ולהכשילו, מטיל עליו מסים כבדים. וכשר' אבילי מציית ומוותר, אינו אלא מגדיל כעסו של ישראל שלמה ומגרה בו את יצר ההתעללות… ר' ישראל שלמה הוא אחד הטפוסים המעטים ביצירת עגנון, שיחסו לבריות הוא הרסני. כנגדו אנו מוצאים בה עשירים גדולים הצמים צומות רצופים באין אורחים על שלחנם; עניים מרודים המצפים לחברה לחלק עמהם את תפוח־האדמה האחרון; געגועים גדולים לחברה, לציבור, נטיה לחיבוקי רעים ומושב חברים והצטרפות אנשי־שלום, אהבה, אחוה, וריעות, להיות זיוו של אחד מתמשך על האחר, מידה טובה של אחד משפיעה על חברו, לאור באור הצוותא ולהסב בכפיפת שבת־אחים.

ג    🔗

בנטיותיהם של טיפוסי עגנון להצטרפות חברתית, להאיר בה באורם של חברים, חרותים עקבות חנוך יהודי של דורות הרבה. חיי הדת והתרבות בישראל לא הניחו מקום רחב לאינטימיות וליחידיוּת. התפילה מצותה בציבור; הלימוד, אף בשעה שהוא אינדיוידואלי, בלי רב ומורה, אף הוא נעשה לרוב בבתי־מדרשות, בחברה ובקול. ואף הוידוי, שהאנושות חייבת לטפחו כמוסד מרפא ממחלות שבהכרת־החטא, אף הוא נאמר מפי יהודים בצוותא, ובקול, ובנוסח כללי, ואדם מישראל מתודה על החטאים האפשרים בכל אישי הציבור. האין ידו של חינוך זה בהתגברות הנטיה להראות ולהתראות בחברה; ההידחקות אל עמוד־התפילה כש"ץ, אל הבמה לנאום נאום, אל העתונות, אל ההתפצלות המפלגתית – לספק במות הרבה לכל השואף לגלות עצמו בחברה? כך אנו מוצאים את היתום הקטן, בסיפורו של עגנון “יתום ואלמנה”, שקול זמרים לו ושרוי הוא בבית בלא לבוש ובלא נעלים, משמיע בראשונה את קולו לא בביתו, בבדידותו, אלא בבוא האביב, כשהוצא לספסל שלפני הבית. ומששמע לראשונה תפילת החזן ולהקת משורריו בבית־הכנסת, לא מצא עוד מנוחה לנפשו מפני דכדוכה, עד שנתפנה לו העמוד, בצאת הקהל מבית־הכנסת בערב. אז הוא משתפך ברננים בבית ה', ובאין שומעים לו בקהל החיים, מתאספים בבית־הכנסת כל מתי העיירה הידועים לו לנער, שמתו בשנים האחרונות, זה הקהל הנפלא המבהיק בתכריכיו, לשמוע אל הרנה ואל התפילה של נער יתום, עירום מבגד, חשוף־גוף המבקש לחשוף גם את נפשו בקול זמרה.

התלקטות חברתית שיש בה מן האפקט ושעוברת בדרך הכפיה להמון מתוך התדבקות הרגש, מתאר עגנון במעשה “לסונקה”. במשך זמן קצר אוסף האפקט המונים מכל שכבות עם, מכל המינים והגילים, והכל קוראים “לסונקה!” זוהי מדרגה ראשונה של הרגשת־המון רבת־הנאה, והיא עוד קשורה בזיקה, כי הבעת המלה “לסונקה” יש בה מהזכרת אישיותו של ה“גביר”, בעל־הטובות, שחייו בלי החתולה “לסונקה” אינם כדאיים לו. אך כיון שהקולות “לסונקה” מתרוממים, שוב אינה נשמעת אלא הברתה הראשונה של המלה: – ל –! המצטרפים החדשים להמון זה שוב אינם קוראים אלא ל–! המון הקורא ל–ל– אין שוב הזיקה אל אישיות מאחדתו אלא קול הכפיה של ההמון מתוך התדבקות הרגש של התמצאות בהמון, שהוא ממלא־מקומה של האנושות, זו האבטוריטה הגדולה ביותר בעולם, מקור כל האיסורים וכל הסייגים שבחיים. וטוב להיות חלק מאותה אבטוריטה, שבידה לא בלבד לאסור, אלא גם להתיר, לא בלבד לעשות סייגים, אלא גם לפרצם… זה כוחו של המון־המתגודד ברחובות העיירה וצווח בכל גרונו ל – ל – ל – ל –! וכה היה עגנון למשוררם של כוחות השולטים בחברת האדם, למן החברה המאורגנת של ה“מזומן” וה“מנין” ועד לפסיכוז ההמוני, שרק הספונטאניות מלכדתו בכוח האפקט רב־ההנאה, שסוד פעילותו אינו מודע.

ד    🔗

כמשורר האהבה יהודי הוא עגנון ממדרגתם של קדמונים שקידשו את האהבה, רוממוה וזיככוה. את חיי המין קידשה בישראל ההלכה, שפרשה עליהם שמלת הטהרה. תורת הקבלה זיככה את האהבה והכניסתה לתחומי הסוד האלהי והקוסמי. משוררי־מסתורין עבריים ראו את האהבה כשבתו של עולם. בהעדנת האהבה המשיך גם ש"י עגנון. סיפורו הראשון “עגונות” (שממנו נגזר השם “עגנון”) מגלה, כלשון המספר, “סוד הגדוּלה, העוז והרוממות ואהבת דודים שמרגיש כל אדם מישראל. אבל פעמים יש שאיזה מכשול רחמנא ליצלן נתרגש ובא ומפסיק חוט בתוך היריעה. נפגמה הטלית ורוחות רעות מנשבות וחודרות לתוכה ועושות אותה קרעים קרעים, ציד רגש של בושה תוקף את כולם וידעו כי עירומים הם” – – “וחולי זה של אהבה אינו מביא אלא לידי מרה שחורה”. סיפור המעשה: הקצין ר' אחיעזר הביא חתן לבתו היחידה, “כלי מפואר”, והכין לו “בית ה'” וארון קודש, כדי שתהא “תפילתו סמוכה למשנתו”. ואת מלאכת הארון מסר לאומן בעל רוח יתירה בן־אורי. אך תוך כדי עשית המלאכה נתחבב בן־אורי על הכלה, שהיתה יורדת לראות במלאכתו. אף הוא, בן־אורי, לבו נהנה מקרבתה וחרד. הוא היה עובד ושר, עובד ושר, “היה מכוון קולו להמשיך לבה בנגינתו שתהא עומדת כאן ולא תזוז לעולם” – –

מה, בעצם, קרה לבן־אורי? משיכת לבו לדינה, הבת היחידה, מן ההכרח שתודחה ותוסת. אסורה היא לו, כי נתארסה לאחר; רחוקה היא ממנו, כי בתו של הקצין אחיעזר היא, ולמיועדה תינתן ואשת־איש תהיה. אך עזה היא אהבה זו משתוסח ותישכח. וכיון שבן־אורי בעל רוח יתירה הוא, אמן, לא פרצה אהבתו המוסחה בתורת חולי־נפש אלא בהעדנה. און־ראשית שנועד לאירוס ניתן לו מוצא ביצירה אמנותית המגיעה לידי קונטמפלציה, לידי שכחה שבדבקות. וכך מתארו עגנון בעבודתו האמנותית: “כפוף היה עומד במין התעוררות שלא היתה בו מעולם” – – “לא היו ימים מועטים עד שנגמרה המלאכה. נסתכל בן־אורי במעשי ידיו. נשמתו גנוזה בארון והוא עצמו ככלי שנתרוקן. באותה שעה נתעגמה נפשו עליו, שלא מדעת התחיל בוכה” – –

לא את האדם בלבד יצרה האהבה, אלא אף את האמנות ואת התרבות כולה. האהבה יוצרת ערכי תרבות, כשהיא מתעלה במעלות האצילות של יצירה ומעשים טובים; והיא מחריבה עולמות, כשאין בנושאיה כושר ההתעלות. רוח היתה בה בדינה בת אחיעזר וידעה כי הארון הוא שהסיר את לב בן־אורי ממנה. העדנת האהבה של בן־אורי, יצירת הארון, לא נתנה לה לאהבה עצמה שתתגשם. דחפה את הארון והפילתהו בעד החלון הפתוח. מאז אש של גיהינום יוצאת מקרבה ושורפתה. חתנה בא והיא זרה לו, זיווגה לא זיווג. נשמתה הלכה ללא תיקון. האהבה דוכאה ולא נתגשמה אלא במרה שחורה. היא נעגנה לבן־אורי. ואביה הקצין נתחייב בחלומו חובת גלות לשם תיקון עגונות…

הסחת האהבה מחמדת הבשרים מוטיב שולט היא ברבים מסיפורי עגנון. בסיפורו “הנדח” מתקשטת מנוחה, ארוסתו של גרשום, וחברותיה עוזרות עמה. חברותיה מספרות בגרשום. מיד היא שמה לפניהן כלכלה של פירות להפסיק שיחתן. כיון שלא יכלה להן, פתחה בשירה. “והשם יתברך נתן כוח בניגון האמיתי שמשכיח הבלי העולם הזה ומעלה נפש השומע לעולם אחר”.

גדול מזה יסוד הטהרה והקדושה בפנינה שבסיפורי עגנון, ב“אגדת הסופר”. שם מופנית האהבה לקדושה שבדת. ציציות של טלית, שעליה פרוש ספר־התורה, נוגעות בציציות “טלית קטן” של הסופר. ציציות הקשורות בגוף המאוה קשורות בציציות הזכירה של מצוות ה', ובעיקר ב“והייתם קדושים לאלהיכם”. ניגונה של אהבה ראשונה, שנתרטטה בלב רפאל, הוא גם ניגונה של שמחת־תורה. ריקודם של בחורים בשמחת תורה אינו תוך הנעת אברים, ורק הציציות בלבד מנטפות על הברכים ומחליקות על הבשר. מכל המלבושים שמלת־חופה לבדה היא העולה להיות פרוכת על ארון־הקודש ועטיפה לספרי־תורה.

למקרא “אגדת הסופר” מתקשרת בקשרי אסוציאציה דמותו של “סופר” אחר, ב“לילית” של דוד פרישמן. ואילו מחברה של לילית לא העדנה צייר אלא כפיה צייר, כפיה שהס“ם היה כופה את הסופר לכתוב שם “לילית” בכל מקום שנצרך לשם “הויה”. אך מחברה של “אגדת הסופר”, שלא “משנה ערכין” הוא אלא מעריך ערכים ביד אמן, לא ס”ם של כפיה השליט עצמו עליו, אלא עידון וזיכוך, רחמים וחסד של צדיקי עולם, קדושים וטהורים, מתקני החטא בקדושה.

בסיפוריו של ש“י עגנון, שהחיים שוטפים בהם אט אט, במתינות, לרגל הפסוק ובשבילי ציטאטות מכל מקורות ספרותנו, רק האהבה היא המופיעה שם בסערה, באה כחתף, מסתערת וחוטפת לבו של אדם, ואין מציל. בהתחרות הגדולה של ההתנצחות החריפה בדברי תורה שבין יהושע העשיל ושמעון־פינחס (“הכנסת כלה”), לא נוצח הראשון אלא משום שנראתה לו פתאום, אגב ריתחת הפלוגתא, דמות־דיוקנה של חסיה, והיד שהורמה לשם סיוע ריטורי־תלמודי והפה שנפתח לשם תשובה ניצחת, לא היה צורך בהם, כי לא היה עוד טעם לויכוח כולו, כי אהובה־רעיה נראתה לפני יהושוע־העשיל, ואור האהבה החויר אורה של תורה. אהבתו של רפאל סופר (“אגדת הסופר”) אף היא באה כהסתערות פתאום, כשרפאל מקיף את הבמה בשמחת־תורה, ותינוקת שדגל בידה ניגשת ומגפפת את ספר־התורה שבידו, ורפאל אינו יכול עוד להסתלק משם, אע”פ שהאיצטלה שעליו בוערת באש, שנתלקחה מנר דגלה של אותה תינוקת. טרופה ודלוקה היא גם אהבתו של יוחנן הקברן לצילה בסיפור “חופת דודים”. לאהבה זו שבסיפור העגנוני אין חליפות, אין היא מתרפה בהיסוסים, פרט לאהבה ה“מודרנית” שבסיפורים “גבעת החול”, “שבועת אמונים”, – כי עזה היא, רשפיה רשפי אש, וכל היסוס ועיכוב נשרף בשלהבתה, והולכת היא אחר האם. גם הבן גם הבת הולכים באהבתם בסיפורי עגנון אחר האם. הזיקה לאם אינה פוסקת שם גם כעבור גיל התסביכים, גם בשנות בגרות. בסיפור “תחילתו של יצחק” סימן טוב לו ליצחק כשאמו נגלית אליו בחלום ופניה שוחקין. מאהבתו שאהב את אמו נדמה לו שאין בעולם אלא אשה אחת, זו אמו. כיון שמתה, עתידה אשה אחרת שתבוא במקומה, נאה וחסידה כאמו. דמות האם היתה חיה בנפשו של יצחק עד שנזדמנה לו זוגתו: “כשיצחק ראה את שפרה נתעמעמו עיניו ולבו התחיל מרתח ודמה לאדם הראשון בשעה שהקדוש־ברוך־הוא העמיד לפניו את חוה”… וגרשום (“הנידח”) ישן בליל ה“סדר” במיטת אמו המנוחה ובעל־החלומות מעריב עליו שנתו בפסוקי שיר־השירים ובדמות דיוקנה של ארוסתו.

וגם הבת הולכת אחר אמה. היא אוהבת את שאהבה אמה. בסיפור “בדמי ימיה” לא את בעלה אהבה לאה האם, אלא את שאהבה נפשה קודם שנישאה לבעלה, את עקביה מזל. ומשמתה האם, נמשכה בתה, תרצה, אחר מאוייה של אמה, אחר עקביה מזל, אף כי הזקין בינתיים, והבת מגיעה למה שלא הגיעה האם, לקיים האהבה של אמה…

שונות הדרכים המוליכות אל ההבנה וההכרה – דרך האמן ודרך החוקר, ודרך האמן היא הקצרה שבדרכים. ורבות חידות החיים בהן צפה עגנון האמן והבין בתעלומותיהן.

ה    🔗

עגנון לא ראה צורך לעצמו ליצור ספרות עברית חדשה בצורותיה. הוא עצמו נתחנך על ספרות עברית גדולה ורחבה, שהשקתה את נפשו סמי־חיים חריפים. באגדה העברית שירת עם ועולם מכונסת בה. על יסודות אגדה והלכה בנו כל הדורות, דור דור כיכלתו ההבעתית וכפי רום עמידתו בסולמן של מעלות־הנפש. ועל יסודות אלה בונה עגנון המשך נדבכים לספרות. אין הוא ראשון לצורה. מטבעות־לשונו הן מטבעות שטבעו ראשונים ואחרונים, מן הנביאים עד ה“סופרים” בפנקסי קהילות. אך באוירה זו של יצירת עגנון אין מטבעות־הלשון וצירופי־המלים הקדמונים בגדר מליצה. אין תוכן חדש בכלים ישנים, כי אין תוכן זה חדש ואינו ישן; הוא משומר באפיקי הנפש ונזרם מדור לדור אל חיק ההויה האנושית. וסגנון זה של אגדה לכל דורותיה הוא הלבוש לתכני נפשה של האומה מאז נסתתמה נבואה בישראל. לא חידש עגנון סגנון, אלא קיבלו מדורות ראשונים, כי לאור יצירתו לא חל הפסק ולא בא שינוי בהויתה הנפשית של האומה ואישיה, לא בהתמד חייהם היצריים ולא בעליות השונות במעלות רוח והתעוררות תחיה. עליתם של חסידים הראשונים לארץ־ישראל, המסופרת ב“בלבב ימים”, אין בינה לבין עולים נלבבים אחרונים אלא שינוי שם בלבד. נשמתם של עולים נתרגשה קודם העליה עד כדי הרגשת מחזוריות בחוויה. נשי העולים מספרןת על דמדום־הכרה, שעליה לארץ־ישראל כבר היתה להן פעם בזמן מן הזמנים, כדרך שירגיש כל אסיר־תקוה בעליתו משב מחזרת עובדה מעובדות הנצחים. חנניה פרש שם מטפחתו והפליג בים הגדול לארץ־ישראל. האין זה נס הפלגתו של כל יהודי לחידוש הויתו על אדמת אמו־הורתו ותחת שמים של אביו שבשמים? אותה מטפחת נסית אינה אלא דרך־הבעה עממית מגשימה, זו ההבעה שחמדה עגנון לספר בה על הנראה לעינו של אמן. אילו היתה הבעתו של עגנון כראיתו, היתה מכלה את העין ומדאיבה את הנפש. באה זו ההבעה הרכה, בלשון־אבות קרובה ומיודעה, מנחמת, שברית כרותה בינה ובינינו לטובה, לנחמה ולעידוד, ונוטלת את היראה עם שהיא נותנת את הידיעה על כל אימיה. אין זו אלא יריעה צבעונית, מרוקמת אורנמנטיקה עממית וכלילי ניצנים וציצים עשויים עבודת בית־סבא, המכסה על פח ופחת פרושים לאדם ולנפשו כחרם. סגנון זה של עגנון, אגדתי ומנחם, ממתק את הדינים החמורים והמרים שבתכני סיפוריו. וזה סודו האמנותי של עגנון וסוד השפעתו. הרי כל אותם המספרים בספרותנו על שחיטות וזועות ומלחמות בלשון של אימים וזועות, בלשון עירומה של סגנון אירופי, כביכול, אין סיפורם משפיע, גם אינו מירא, אולי משום שנפש הקורא עושה לעצמה מחסה ומגן תוך כדי קריאה, לשמור על עצמה מפני חבלה שבתקופה עירומה זו, ונמצא המספר מפחיד והקורא אינו זע. ואילו עגנון, כשהוא מספר מעשה “הרופא וגרושתו”, בנחת הוא מספר, כטל הוא מרעיף אמריו המלטפים וכרוח־ערב חרישית משיב הוא רוך ונועם ומסלסל פאת נפשו של הקורא, וזה הקורא מתמכר לו באמון, ואין הצורך מתעורר בו לשריין נפשו מפני אמיתותיו של הסיפור, וזו האמת מחלחלת בינתיים לתוך נפשו, מסתננת לתוכה טיפין טיפין, ואין מנוס עוד מפני זו האמת הפסיכולוגית הקשה, האכזרית, החותכת, המכחידה את ניצוץ־האלוהים שבנפש – כי הנה מכור האדם למלאך־חבלה של יצרו, ואין תוקף להחלטתו המודעת, ואין קיום לרצונו ולבחירת שכלו, וכל עצמו נהוג משולשל בכבלי הדימון ומצונף ומטולטל בידי כוח עיור והרסני, ואין לאל ידו להתיר עצמו מחבלי הקנאה המרה, ואין גאולת נפשו בידו.

כיוצא בזה “סיפור פשוט”. המוטיב של מחלת־שגעון שכיח הוא בספרות העברית. י. ל. פרץ כתב את “הבטלן המשוגע” ו“באגף המשוגעים”. אך מחוסר אמנות בסיפורים אלה אין אנו מאמינים ב“שגעונם” של גיבורי פרץ אלו. פרץ ידע להיות “עממי” בכתבו “מפי העם” ממש. אך “משוגעים” אלה מפי פרץ הם מדברים את דבריהם. “הבטלן המשוגע” מדבר כאילו על־פי תכנית־דברים השומה בפיו מפי פסיכיאטרן היודע על התפלגות ה“אני” שבאדם ומלחמת־הפלגות שבו… אנשי “אגף המשוגעים” מדברים כ“תיירים ההולכים לגלות ארצות חדשות בעולם הרוח”. הם גם עורכים משחקים משותפים, ומפליאה הקואורדינאציה השלמה הזו, שאינה שכיחה אצל משוגעים בלתי “ספרותיים”… עגנון אף הוא יודע דבר התפלגות הנפש לעתים בצרה. אך אין ידיעה שבו מקפחת אמנות שבו. ידיעתו מכוסה מעין הראיה שלו, ועינו הרואה עמוקות אינה מראה את הדברים כפי שהם נראים בפרספקטיבה של ה“יודע” שבו, אלא כפי שהם נראים לעם, בפרספקטיבה עממית. כי על כן “סיפור פשוט” הוא כותב. הפתעה שבו לא הפתעה. הירשל נשתגע שם, ב“סיפור פשוט”. היה הכושר לכך במשפחתו. זקנו היה מניח קיתון במקום תפילין ודודו היה זוחל על ארבע ביערות ומזין עצמו בשרשים ופטריות. וכשנסתבך הירשל באהבה לבלומה, קרובתו העניה, והוריו יעדו לו אחרת לאשה, נסתכסכה נפשו בין רשויות, רשותה של אהבה ורשותה של גזירת אב ואם, ואז בא המוצא במחלת השגעון. החולה במחלה זו אינו בר־עונשין ואינו בן־אחריות. לא לו לפתור בעיות משפחתיות… הכושר המשפחתי שבתורשה לא בא אלא לציין דרך למחלה. החולי טוב שיהא בצורת שגעון, כי לכך נסללה דרך במשפחה, שבה זקן אחד הניח קיתון במקום תפילין ודוד אחד זחל על ארבע ביערות. בלי תורשה זו של סימון דרך, יכולה לבוא גם חליה אחרת כמוצא מן הסכסוך הנפשי.

אך ידיעה זו כולה, שהיא שלדו המדעי של הסיפור, אינה נראית כלל בסיפור, כשם שלא נראה שלדו של גוף בפריחתו, והוא כולו קרום יריעת צבעים מכל הסממנים העממיים שבמכחולו של עגנון, ופורחת שם בת־צחוק של הומור טוב ומיטיב, הומור שאין המספר טורח בו להעלותו, כי מאליו הוא עולה ומבליע עצמו בין השיטין, והוא דק כקור משי, ואינו נתפס אלא למיטיבי הסתכלות, והצחוק אינו תנאי לו להומור זה, ולעתים גם הדמעה מגיבה עליו ומכפרת…

ידיעה מכוסה, ואלי מכוסה גם מעין היודע, ראיה של אמן וביצוע עממי – קבועים בו בעגנון המספר בכל דרך יצירתו ובהם היה לאחד מבעלי האופי המתיחד בספרותנו. ראיה שלו מציאותית היא, קרובה לטבע, וכאחת עם זה אינה משועבדת לטבע ולמציאות. הפרספקטיבה אינה חובה בה. מאורעות וגילויים אפשר להם שיגדלו ויתפחו למעלה מהמידה הקצובה להם בשטח הפרספקטיבה, ואין מידה זו תלויה אלא במאוויו של האמן, אשר תוך כדי ביצוע הוא משתף בהם את מאויי הקיבוץ העממי, שמשמו ולשמו הוא יוצר, עם כל היותו אינדיוידואליסט ונשמע לרחשי נפשו בלבד. כי עצומה זיקתו של עגנון האמן לקיבוצו העממי. דבקותו בצורות־עבר ובכלי־ביטוי של עבר אינה באה לרפות זיקה זו, כי צורות אלה הן העממיות שבישראל, ואחרות לא נוצרו עדיין, וסופו של דור חדש, הרחוק מהן, וכאחת עם זה רחוק גם מעגנון ויצירתו, לחזור אליהן, כאל חומר מקורי שממנו ייוצר החדש. ובשעה שהמציאות מתכחשת למאויים אלה של עם ואמנו, באה האילוזיה לקיים אותם ולהביאם על סיפוקם.

ו    🔗

מספרינו הגדולים עדיין ניזונים מהעבר, משרידי ההויה של גלות, מגעגועי עולם חולף. עדיין גיבוריו העיקריים של הסיפור העברי הם ר' יודיל מבראד ור' זונדלה מאוטשרטניה. על שום מה אחרו פעמיו של האדם העברי הארץ־ישראלי בסיפור העברי? ומדוע נשמעו כבר הגותו וקולו בשירה ולא נראה מראהו בסיפורו של עגנון אלא במידה שאותו אדם עברי ראשו ורובו עדיין מהעבר ההוא של גבול המכורה, כמו רכניץ ב“שבועת אמונים”, שרגליו דורכות כאן על אדמת־הקודש וחלומו באספמיה וזכרונו ואהבתו נעגנת בשבועה ובאמונים אל דמויות שבאופק ההוא?

אין זאת כי סיפורו של אדם רק אחד הוא, כשם שנפשו של אדם אחת היא וחלומו אחד. והטעם של הישנות החלום פעמים הרבה – כי עמוק הוא, כי נעגן אל הנפש ולא ירפה, כי כלתה הנפש לפתרון ואין. ומשאין פתרון לפעימת־רוח ראשונה, חוזר החלום בעקשנות ומצטעף בצעיפים חדשים ועולה בחזון ותובע וחוזר ותובע פתרונו.

אם היצירה הסיפורית חלום נפשו של המספר היא, שוב לא נתפלא בראותנו את עגנון קובע עצמו בחיקם של מקום אחד וזמן אחד ויונק מתוכם כל המראות וכל הדמויות. אין בעל־החלומות מכיר בשנוי־מקום ובשנוי־זמן, כי משאלותיו מעבר למקום ולזמן הן. לכן לא ישתנה אקלימו של מספר מאותו אקלים של ילדותו, מאותו מזל ראשון שנקע בגלגלו. סיפורו של עגנון לא יצא מתחומה של שיבוש, ואם על יפו יספר, ועל ברלין ועל וינה וירושלים, לא יהיו כל אותם המקומות אלא סניפים לשיבוש המטרופולין שלו.

לפי שעה עדיין חלומנו הארץ־ישראלי נעוץ שם, מעבר לגבול, כי שם ראשיתו של החלום, וגם ראשיתו של חלום־ציון, החלום התמים כ“אהבת ציון” של מאפו. והרי עגנון משוררה של תמימות ישראל הוא. הן על תמימות זו של אמונות ומנהגים עמד בית ישראל מאות שנים רבות. כי שום אומה שבעולם לא נואלה כדי כך שתצפה אלפי שנים בכל תמימות אמונתה הגדולה לקיום יעודה ולתחית עצמותיה ולשיבת שבותה כשם שנואלה אומה זו בתמימותה הרבה, שנטעו אותה בה הכוחות המשמרים אותם מהתפרצות אבריה ומכליון חרוץ. אותו פלא של קיום עם ישראל בגולה ובילויו עמים רבים, שרנ“ק השעינו על כוחו של הרוחני המוחלט, כוח־קיום שאינו תלוי בארץ ובמדינה; וביאליק תמכהו בזכותו של בית־המדרש, וטשרניחובסקי ניחשהו בכוח הגעגועים היצריים של האומה לקדמותה הארצית האיתנה, – העמידהו עגנון על התמימות. כי פסיכולוג גדול הוא עגנון המספר. אין זאת כי ברגע גדול נרמז עגנון מפי האמן שבו, כי אותה תמימות האמונה של ישראל בגלויות היתה לו כמלתעות לכפיר וכארס לשפיפון – כלי־זינו ומבטחו בכל צרה. ועגנון שר אמת זו ב”הכנסת כלה" וחזר ושוררה ב“בלבב ימים”, בזה הסיפור רב־החן, המספר דבר עליתם של חסידים תמימים ונלבבים לארץ־ישראל והנסים שנתרחשו להם בדרכם ברחמי השם־יתברך ובתמימותם הרבה. ולאחר שנים הוא חוזר לאותה עיירה תמימה שלו, שיבוש, כ“אורח נטה ללון”, כדי לחזור ולהתחקות שם על עקבותיה של זו התמימות, שהיתה מקיימת דורות על דורות ציבורו של ישראל בעוני ובצער ובכל מיני פורעניות – התוסיף לקיימו? האם לא נס כוחה? ותשובתו של הספר הזה שלילית היא. אנשי שיבוש נפגעו במלחמה העולמית פגיעה קשה, מזעזעת; נתפכחה אותה תמימות ונפל התבלול מעל עיניהם, והם ראו עצמם פתאום על ספו של חורבן אחרון, חורבן הנפש. שיבוש נחרבת. ואין עצה. וזה הספר העצוב מכל ספרי עגנון, כולו דממה, דממת יאוש, והדממה משועת, נוקבת, מתרפקת התרפקות אחרונה על מה שהיה וכלה.

לאחר זה מן ההגיון שיהא עגנון שר שירתה של ארץ־ישראל החדשה שהיא ההצלה, והיא המקלט לפליטי שיבוש ולבריחי חורבנה. אך אין הסיפור ניזון מן ההגיון אלא מן החלום, וחלומו של עגנון נעוץ שם, בארץ ילדותו. יבואו מספרים אחרים ויטוו חלום חדש, חלום מולדת, ואלה מפי עגנון ילמדו לספר, לראות, לאהוב, להעמיק בנפש אדם ואומה, לצייר עולמו של אדם ומפלאותיהם וחסדיהם של החיים ומכאוביהם.

הראשונים מהם הנה הנם, בפיהם בשורה…